בין ספרות החוכמה מקומראן לבן סירא

תוכן

  1. מבוא - הקדמה: 1
  2. הערות לממשק בין ספרות החוכמה, בן סירא והנצרות. 2

א.................................... פירוש פסוקים נבחרים: 3

  1. חקירת עדים. 3
  2. סבלנות בשיח. 4
  3. רז נהיה. 5
  4. כיבוד הורים. 6
  5. עני בריבך. 7

ב................................................. משפט לסיום: 8

קיצורים ביבליוגרפיים: 9

 

1.      מבוא - הקדמה:

מקובל לשייך לספרות החוכמה בתנ"ך את משלי, קוהלת ואיוב. משלי מאופיין על פי רוב בפתגמי חוכמה ומוסר בפסוקים יחידים ונפרדים (זולת יחידות בודדות), קוהלת עוסק יותר בשאלות פילוסופיות, ואיוב דן בתורת הגמול בספרות מליצית.

במגילות קומראן, יש שלוש ספרויות חוכמה מרכזיים/מובהקים[1]: צוואות השבטים, בן סירא[2] ומגילות חוכמה שונות. אף אחת מהן לא נשמרה בחז"ל, השתיים הראשונות נשמרו בחלק מהכנסיות, שכללו גם את משלי שלמה (שלא אדון בהם).

בעבודה זו אעמוד על כמה מאפיינים ודוגמאות ממגילות החוכמה, לצד השוואה לבן סירא. אלו, בניגוד לספר משלי, מאופיינים בחטיבות נושאיות (הרצאת דברים מפותחת ומורכבת כנאומים אומנותיים), ביניהם: רעיון התשובה והסליחה, ייחודיות עם ישראל, שבח אבות עולם ותפילות. אזכיר גם כמה נקודות דימיון לספרות חז"ל והנצרות.

2.      הערות לממשק בין ספרות החוכמה, בן סירא והנצרות

בספרות החוכמה שבמגילות קומראן אין מאפיינים כיתתיים (כמו ארגון כיתתי או פולמוס עם מתנגדים, אם כי ישנן מעט מטבעות לשון כיתתיות), ואף היא אוניברסלית בפנייה לכל אדם, וכן בהמלצותיה ניכרים צורות מסחר והתיישבות כלליות שאינן כאורח החיים הכיתתי של שיתוף ההון והרכוש[3].

בן סירא מד' 16[4] שיבח בספרו את חנוך בן ירד, גיבור שספריו ומסורותיו התקבלו בעדת קומראן, וכן הילל את בני צדוק הכוהנים[5], שהם עדת קומראן לפי זיהויים העצמי[6]. כמו כן, תיאר בן סירא את שמעון (בן יוחנן) הצדיק (בין אם כוונתו לראשון או לשני), שגם הוא נצר לבית צדוק. גרשון ברין הצביע על למעלה מעשרים מקבילות של לשונות וניבים במגילה 4Q424[7] לאלה שבספר בן סירא[8], ועוד הציע שמגילה זו הוצאה בחוגים קרובים לבית מדרשו של בן סירא[9]. ימיו של בן סירא קרובים לתקופת היווסדה של עדת קומראן[10], ונכדו מציין בהקדמתו לתרגום היווני: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'. 'הספרים האחרים של האבות' תואם (רק) לעדת קומראן שאחזה בספרות כזו של האבות (וייתכן מכאן המונח של יוספוס: 'מסורת אבות'[11]).

בן סירא מכיל 51 פרקים, שהם מספר טיפולוגי של 50 פרקי הספר (כפרקי ספר היובלים), בתוספת פרק נא' של תפילתו. שליש מתפילתו זו שובצה במגילת המזמורים (11Q5) Psalmsa[12]. שילוב זה של בן סירא עם פרקי תהילים ומזמורי נוספים, מצביע על ייחוסו בעדת קומראן כאחד מספר הקודש הקאנונים. לכך מתווספת העובדה שבן סירא זכה להיות הספר היחיד ששרד בעוד שני אוצרות ספרויות: מצדה וגניזת קהיר.

מסורת דרגת ספר קודש קאנוני לבן סירא מוזכרת פעמיים גם בחז"ל (ירושלמי ברכות ז' ב', ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצב', קהלת רבה ז' יא'). אמנם רבי עקיבא ניסה להוציאו בהבאתו כדוגמא לספר חיצוני (משנה סנהדרין יא' א'), אך נגדו תנאים אחרים התחבטו והקשו מדוע להגדירו חיצוני, ואכן כנראה הירושלמי סנהדרין נ'[13] חזר והתיר את בן סירא. בכל אופן, חז"ל לא שמעו לעקיבא, והעובדה שציטטו את בן סירא כ-300 פעם[14], מעידה על שימושו הרב, ומקובלותו. בשימוש כה רב, כאשר רק מעט מאלו צוינו כי בן סירא הוא המקור לדבריהם, מהווה הפך להלכה "האומר דבר בשם אומרו" (מגילה טז'), אך בעיקר אבסורד לעיקרון שהינו ספר חיצוני. מסכת 'פרקי אבות' הקרובה ביותר לספרות חוכמה, מורכבת בעיקר מספר משלי, וגם בה מספר ציטוטים (ללא ציון המקור) מבן סירא.

מבין שלושת הספרויות שבמגילות (צוואות השבטים, בן סירא ומגילות החוכמה), אף אחת מהן לא נשמרה בחז"ל, ואילו השתיים הראשונות נשמרו בחלק מהכנסיות[15].

דמותו של ישו העולה מהמימרות שלו בברית החדשה, היא של מורה רוחני חכם וכריזמטי, ובעל מאפיינים מיוחדים (באמרות חוכמתו), כמו מסקנה לא צפויה. אמרותיו משולבות בין סיפוריי חייו בספרי הבשורות, ובכך הן לכאורה שונות ממתודת ספרות החוכמה של שלושת הספרויות שבמגילות קומראן. עם זאת, יש לציין, כי ב'ספר הבשורה של תומא' נמצאו 114 מימרות כאלו במרוכז, כאשר 100 מתוכן חופפות למימרות המפוזרות בספרי הבשורה האחרים[16].

א.     פירוש פסוקים נבחרים:

בחרתי להביא דוגמאות של פסוקים שלמים או כמעט שלמים.

3.      חקירת עדים

'איש שופט בטרם ידרוש, ומאמין בטרם [יחקור], אל תמשילהו ברודפי דעת, כי לא יבין משפטם – להצדיק צדיק ולהרשיע ר[שע]' (424Q4 קטע 3 ש' 2-1).

האמרה מורה על תכונתו הראויה (בדרך השלילה) של השופט. כבר בתורה מצווה 'וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב' (דברים יג' 15, ומקבילה ביז' 4), אך אפשר שהכוונה היא בעניין עבודה זרה גרידא. ישנה אמירה יותר כללית/מפורשת: 'דָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו' (שם יט' 18), וכן בישעיהו א' 17: 'לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה'. גם הספר החיצוני שושנה 35-33[17] (תוספת לדניאל) מדגיש את חשיבות חקירת העדים.

בן סירא מביא פסוקים שמקבילים/קרובים לאמרה זו: 'בטרם תחקור אל תסלף, בקר[18] לפנים ואחר תזיף[19]' (יא' 7), ובהקשר פחות משפטי: 'ממהר להאמין חסר לב, ומרשיע נפשו יאשם' (יט' 4); 'אל תשען על רעך, אם לא בחנתו בעת צרה' (ו' 7).

שמעון בן שטח מסר: 'הוי מרבה לחקור את העדים' (אבות א' ט'), וחז"ל מנו שאלות מסוימות לדרישה וחקירת עדים (סנהדרין ה' א'[20], וכן בברייתא). כמו"כ ציינו: 'הוו מתונים בדין' (אבות א' א').

4.      סבלנות בשיח

'לוא ישיב בטרם ישמע, ולוא ידבר בטרם יבין; בארך אפים ישיב פתגם, ובמחקר צדק ימצא תוצאותיה' (מגילת 'חוכמת תום הדרך', ש' 15-13 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 188]).

קטע זה דומה לקטע הקודם, רק שכאן הפנייה למוסר הכללי ולכל אדם, והקטע הקודם הפנייה והכוונה יותר לשופטים.

במשלי כט' 20 יש אמרה דומה: "חָזִיתָ אִישׁ אָץ בִּדְבָרָיו: תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ", ובקרבה פחותה: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף - דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו" (משלי כה' 11).

עיקרון זה קרוב להלכות הדיון בהרכבי עדת קומראן כמפורט ב'סרך למושב הרבים' שבסרך היחד ו' 13-8[21] (שהן כהרחבה לברית דמשק יב' 12-10[22]).

נראה שמשנה אבות ה' ז'[23] אימצה הלכות קרובות לאלו, ומקורות קרובים הובאו בפרק הקודם.

5.      רז נהיה

'רז נהיה דרוש והתבונן בכל דרכי אמת וכל שורשי עולה תביט ואז תדע[24] מה מר לאיש ומה̇ מתוק לגבר' (4Q416 ב' 15-14).

עיקרון זה של חקירת "רז נהיה" לידיעת האמת, ההבחנה בין הטוב והרע והסקת העתידות ממאורעות העבר, רווח בספרות החוכמה במגילות, והביטוי אף זכה לשם של כמה מהמגילות בהם מוטיב מנחה זה. הקטע מורה על סוד העתיד להתגשם או להתגלות (הי"ה בבנין נפעל עבר או בינוני), והביטוי מורה תמיד על דבר שיש לקרוא בו וללמוד, והוצע שהוא רומז לאיזה ספר חשוב המגלה עתידות ליחיד סגולה (בעיקר לחברי עדת קומראן)[25].

פסוק זה קרוב במהותו לפסוקים מהותיים בתנ"ך, אך אלו אינם קרובים בלשונם, כגון: 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' (דברים ד' 6); 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם: אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יי אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מצותיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו - וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ, וּבֵרַכְךָ יי אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ' (דברים ל' 15-16); 'הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ' (דברים ל' 19); 'דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יי וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ' (דברי הימים א' כח' 9); 'דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע, לְמַעַן תִּחְיוּ; וִיהִי כֵן יי אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת, אִתְּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם. שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט; אוּלַי יֶחֱנַן יי אֱלֹהֵי צְבָאוֹת -שְׁאֵרִית יוֹסֵף' (עמוס ו' 15), ופסוקים רבים במשלי[26] ובתהילים. ייתכן ופסוקינו משתמש בסגנון (או לפחות קרבה) למונחי מר ומתוק מישעיהו ה' 20: 'הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר'.

המסר בקטע דומה ליהושע א' 8: 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל", כאשר לשון "הגיה" בפסוק זה מזכירה את ספר ההגי/ו בשלוש מגילות הכיתתיות[27], אך אין בידינו להכריע מהו אותו ספר (וספק אם הוא בכלל שרד לידינו).

עם זאת, בקטע זה יש גם הוראה לעיין במקור הרוע ("שורשי עולה") שאינה ביהושע א' 8, וזה לכאורה בניגוד לישעיה לג' 15: 'אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע'; לתהילים לד' 15: 'סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ', וגם לכמה אמירות במגילות, כמו 'עורון עינים וכבוד אוזן קושי עורפ וכיבוד לב ללכת בכול דרכי חושכ וערמת רוע' (סרך היחד ד' 11), שאם לא כן: 'ולוא ידעו רז נהיה ובקדמוניות לוא התבוננו ולוא ידעו מה אשר יבוא עליהמה ונפשמה לוא מלטו מרז נהיה ו֯זה לכם האות‏ כי‏ יהיה בהסגר מולדי עולה יגלה הרשע מפני הצדק כגלות‏ [ח]ו̇שך מפני‏‏ אור' (חוכמת הרזים, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 130, ש' 6-3)[28]. עיקרון דומה עולה ממשלי כה' 2 ובן סירא ג' 18 שהכלילו גישה זו בספרות החוכמה: 'כְּבֹד אֱלֹהִים, הַסְתֵּר דָּבָר'; 'בנפלא ממך בל תדרוש, ובמכוסה ממך בל תחקר, רב לך באשר חלק לך ה' אלוהיך', שמפרשות את דברים כט' 28: 'הַנִּסְתָּרֹת ליי אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת', בניגוד ל: 'סוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם' (תהילים כה' 14).

6.      כיבוד הורים

חוכמת רז נהיה, פרק ב' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 156, ש' 70-66):

'כבוד אביכה בריֿשכה ואמכה במצעד֯יכה, כי כאל[29] לאיש כן אביֿהו,ֿ וכאדנים לגבר כן אמו, כי המה כ̇וֿר הוריכה וכאשר המשילמ̇ה בכה וֿיֿצו ע֯ל ה̇רוח כן עובדם, וכאשר גלה אוזנכה‏ ברז נהיה כבדם למען כבודכה וב֯‏[כל מאדכה] ה̇ד̇ר̇ פ̇ניהמה למען חייכה וארוך ימיכה'.

הקטע מעצים את חשיבות כיבוד ההורים, עד להשוואתם לבורא ואדונים[30], ומחייב את מילוי המצווה בכל מצב ועת, כשם שלמשל ישנה חובת לימוד תורה/דעת בעוני בפסוקים 64-63 לפני כן: 'אביון אתה, אל תאמר רש אני ול[וא] אדרוש דעת'.

ההוראה קרובה לדיבר החמישי של כיבוד הורים הכולל את ברכת אורך הימים, שגם רומז לכיבודם ללא תנאי. כיבוד הורים בספר משלי תופס משקל גבוה, וביטויים חוזרים לכיבודם[31].

בן סירא הקדיש לנושא מחצית ראשונה של פרק ג', ובפסוקים 9, 12 אף הדגים עקרון פסוקינו: 'למומי אביך על תלעג, כי לא לכבוד הוא לך... שאהו כי פג טעמו, והישמר פן תבזהו'.

השימוש במונח 'כור' קרוב למדרש חז"ל: 'שלושה שותפים ביצירת לאדם: הקב"ה אביו ואמו' (נדה לא'), ומדרשי חז"ל שונים המחישו את חשיבות כיבוד ההורים.

7.      עני בריבך

מגילה מוסר וחוכמה 'ב. בין איש לרעהו' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 152, ש' 16-12):

'היה בעל ריב לחפצכה ואיש תוכחות לכול נעוותכה (עוונותיך). דבר משפטיכה כמושל צדיק. אל תקח לשונכה ואל תעבור על פשעיכה. היה כאיש עני בריבך משפטכה... קח ואז יראה אל ושב אפו ועבר (סלח) על חטאתכה כיא לפני אפו לוא יעמוד כול ומי יצדק במשפטו ובלי סליחה איכה יקום לפניו כול'.

תוכחה עצמית (פס' 13-12) + 'אל תקח לשונכה ואל תעבור על פשעיכה' (פס' 14-13): עניין רחב זה נדון לאחרונה למשל בשמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 246-240; כדורי, פרשנות המקרא בקומראן, עמ' 403-401, וכאן רק אעיר כמה הערות: במשלי המסר הוא לאהוב את התוכחה (היות ועונש צפוי לאוטמי האוזניים ומקשי העורף)[32]. במגילה זו ('ב. בין איש לרעהו') התוכחה מתחילה כמה שורות לפני כן. בשורה  4 מצוין: 'ותוכחתו ספר מהר[33] ואל תעבור על פשעיכה', בדומה להמשך ויקרא יט' 18: 'ואהבת לרעך כמוך', וכך דרכם של עדת קומראן בין חבריהם: 'להוכיח איש את רעהו באמת וענוה ואהבת חסד לאיש'[34] (סרך היחד ה' 25-24), ובפרט דרכו של מורה הצדק: 'והוא ייסר את בניהם [ובנותיהם‏] וטפם [ברו]ח‏ ענ̇ו̇ה̇ ובא[הבת חסד] ואל̇ יטור̇ לה[ם בקנאה ו]באף‏ ועבר על פש֯ע̇י̇הם' (ברית דמשק יג' 19-17. קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 49).כוונה הקטע כי יש להוכיח אמנם אדם שחטא, אך להיזהר מהטיי,ת הדברים בצורה הממעיטה טעויות וחטאים עצמיים של המוכיח, שהרי לרוב האשמה מתחלקת בין הצדדים (ובמונח המשפטי המודרני נקרא: 'אשם תורם'): 'יצדק כמוך הוא כי הוא' (פס' 5), כפי שהוגה בן סירא יט' 16: 'ומי לא חטא בלשונו'. במגילת סרך היחד ישנם עקרונות קרובים לקטע האמור, שלהם נקבעו, הלכה למעשה, עונשי הרחקה מהעדה: 'ואשר ישוב את רעהו בקשי עורפ ודבר בקוצר אפים לפ̇ר̇וע את יסוד עמיתו באמרות את פי רעהו הכתוב לפנוהי [והו]שיעה ידו לוא ונ{א֯}נעש שנה אח̇[ת' (טור ו' 25-27); 'ואשר יכחס במדעו ונענש ששה חודשים והאיש אשר יצחה בלו משפט את רעהו בדעהא ונענש שנה אחת ומובדל' (טור ז' 6-7). הוראות התנהגות דומים מצויים בחז"ל, כגון: 'כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ"ד' (ברכות ד' טו'); 'בית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן תורה' (אבות דברי נתן א' ג'); 'שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם: חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת; וחילופיהן בגולם' (שם ה' 5); 'אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה' (חולין פט' א').

'דבר משפטיכה כמושל צדיק' (פס' 13): מקביל ל'פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם; אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף. פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק; וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן' (משלי לא' 9-8). כך הוא נאומו המפורסם של יהודה ליוסף לשחרור בנימין (בראשית מד' 34-18) ונאום יפתח למלך בני עמון (שופטים יא' 27-12).

'עני בריבך' (פס' 14): במגילות החוכמה יש מספר פתיחות של 'אביון אתה' ומונח 'ר(א)ש', ומההקשר של פסוק זה ברי כי הכוונה לענו-צנוע, ולא לעני-רש-אביון. התנהגות מוסרית ואצילית בה הדרישה היא בצניעות מירבית תואמת לדרכו של אברהם אבינו בתשובתו לבורא: 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' (בראשית יח' 17); 'מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי' (שם טו' 2). אך בעוד אלו מופנים לבורא, לפי היובלים יט' 5-3, זהו ניסיונו העשירי שאברהם עמד בו בהצלחה מול בני חת: 'וננסה אותו אם יהיה ארוך רוח או אם ידבר בקוצר אפיים, וימצא גם בזה בוטח ולא הזדעזע. כי דיבר באורח רוח עם בני חת לתת לו מקום לקבור מתו בתוכו. ואלוהים נתן לו חן לפני כל רואיו, ויבקש בענוה מאצל בני חת ויתנו לו את שדה מערת המכפלה נגד ממרא, היא חברון, בארבע מאות כסף'[35]. גיבורי תנ"ך נוספים מאופיינים בצניעות ריבם, כפי שמסכם יפה מדרש תהילים, שוחר טוב כב' 15: 'משה ואהרן אמרו "ונחנו מה". דוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש". שאול אמר "הלא בן ימיני אנכי". גדעון אמר "הנה אלפי הדל במנשה'". צניעותו של משה מאופיינת בעיקר ביחס אל עצמו, החל מהערכתו העצמית שאינו ראוי להנהגה (שמות ג', השווי למשלי כו' 16[36]), או כאשר מבליג על דברי מרים ומשפיל פניו ברוב המחלוקות עם העם[37]. ייתכן והפשט של 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף' (דברים טז' 20) הוא בדרכי צדק, ולא 'כל האמצעים כשרים' – עיקרון הדומה לדרך העדינות הכללית הבלתי-דורסנית שדרכה ביטחון ואמונה: 'הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ' (תהילים מו' 11).

'ואז יראה אל ושב אפו ועבר (סלח) על חטאתכה' (פס' ?): 'במידה שאדם מודד – בה מודדים אותו' (סוטה פ"א מ"ז).

ב.     משפט לסיום:

ניסיתי לעמוד על פירוש משווה של קטעי החוכמה למקורות קרובים מהתנ"ך ובעיקר מבן סירא, ולעמוד על הפרפרזות של ספרות החוכמה, בעומקן המרתק, אשר מכילות ומכוונות למסרים משולבים ומגוונים, עד להלכה למעשה.

קיצורים ביבליוגרפיים[38]:

כדורי, יעקב.        פרשנות המקרא בקומראן, מגילות קומראן: מבואות ומחקרים, כרך 2.

סגל, בן סירא.      מ"צ, סגל. ספר בן סירא השלם. ירושלים: תשל"ב.

ניצן, בלהה.         מונחים בעלי משמעות אידאולוגית בחיבור "מוסר למבין" מקומראן, והשלכותיהם על האחדות הרעיונית של החיבור. בתוך:‫ מגילות ג' (תשס"ה) 101-124. הופיע גם בקובץ מאמריה הגות ומעשה במגילות קומראן. ירשולים, יד בן צבי, תשע"ד, עמ' 49-76.

קיסטר, ספרות החכמה                  קיסטר, מנחם. 'ירושלים והמקדש בקומראן'. מגילות קומראן, מבואות ומחקרים ב'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי: תשס"ט.

\

ניתן להוריד מאמר עדכני זה (ונוספים) כקובץ וורד מתיקיית גוגל-דרייב זו: https://drive.google.com/drive/folders/1Z2ImozQgJPSeBkvi3UdAqb4VX_5cT5pF?usp=sharing

 

[1] קטעי חוכמה יש במגילות נוספות, כמו במגילת הסרכים (ראי למשל: קיסטר, ספרות החכמה, עמ' 302-301), אך לא אדון בהם.

[2] השתמשתי במספור המקובל מהתרגום היווני, ולא בזה שהציע סגל, בן סירא.

[3] הלכות שיתוף הרכוש וההון מפורטות לאורך מגילת סרך היחד, כגון: א' 11-12, ב' 5,  ו' 2-3, 14-23, ז' 6-8.

[4] 'חנוך נמצא תמים, והתהלך עם יי, ונלקח, אות דעת לדור ודור'.

[5] בן סירא נא' 29: 'הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו'.

[6] במגילות הכיתתיות יש כ-22 אזכורים ושיוכים של עדת קומראן לבני צדוק הכוהנים.

[7] שרה טנצר כינתה מגילה זו ‎4QInstruction-like Composition B בסדרת התגליות כרך לו' 346-333. קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 186-185, כינה אותה חוכמת רז נהיה ב'.

[8] גרין, גרשון, בין 4Q424 לספר בן-סירא ולספרות המגילות, עמ' 265, בתוך יובל לחקר מגילות ים המלח, יד בן צבי, 2001.

[9] שם, עמ' 255.

[10] הצעתי לתקופת היווסדה של עדת קומראן הינה בתחילת המאה השנייה לפסה"נ, מעט לפני תיארוך רוב החוקרים. דבורה דימנט סבורה שקמו ב-170 לפסה"נ.

[11] 'הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת אבות, שלא נכתבו בתורת משה' (קדמה”י יג' 288), וכן בקדמה”י יג' 297, 408. המונח, אם כי תרגום מיוונית, מוזכר גם במק"ב ד' 15: 'בשומם לאל את ערכי (מסורת) האבות, ובחשבם את הכיבודים היווניים ליפים ביותר'. ראי גם דבריו של פילון ('על חיי משה', ספר ראשון ‏4): 'ואספר את קורות האיש כפי שלמדתי הן מספרי הקודש שהניח לדורות כמזכרת נפלאה לחכמתו, הן מפי זקני האומה' (פילון האלכסנדרוני, כרך א', ירושלים תשמ"ו, עמ' ‏213). הדברים עשויים להתפרש כהבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ראי על כך חיים טשרנוביץ (רב צעיר), תולדות ההלכה, חלק א, עמ' ‏6; גדליהו אלון, מחקרים בתולדות ישראל, חלק ב', תל אביב תש"ל, עמ' ‏238. רוב הפעמים של השימוש במונח תושב"ע בספרות חז"ל, הוא בהנגדה לתורה שבכתב.

[12] רק פסוקים 30-13 מפרק נא' שרדו במגילה זו (טור כא' שורה 11 - טור כב' שורה 1). קטעים קטנים נוספים מספרו של בן סירא (ו' 31-14) שרדו במגילת 18Q2. לההדרתם ראי: קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 222. המזמור בשבח החכמה שרד אפוא בשני נוסחים עבריים (במגילת המזמורים ובכתב יד ב' מן הגניזה), וכן בתרגום ליוונית ובתרגום סורי.

[13] 'כגון: ספרי בן סירא וספרי בן לענה; אבל ספרי הומירס וכל ספרים שנכתבו מיכן והילך - הקורא בהן כקורא באגרת'.

[14] ראי: סגל, בן סירא, עמ' 37-42. המספרר המשוער היות וחלק מהציטטות הן פרפרזות.

[15] בוועידת קרתגו שיזם אוגוסטינוס ב-397 לספירה, הכריזו על ספר ברוך שהוא מחובר לירמיהו ולפיכך הוא קדוש, וכן חמשת הספרים החיצוניים (טוביה, יהודית, חשמונאים א' ב', חוכמת שלמה, בן סירא) קדושים גם הם, ובכך זכו בהשראה אלוהי כדויטרו קנוניים (doitero = שניים) כלומר משניים בקדושתם.

[16] (דידימוס יהודה תומא הוא יהודה התאום) שהתגלה ב-1945 במצרים (וזהה לקטעי כתב יד ביוונית משנת 1896), חוקרים סבורים שספר זה קדום או עצמאי לבשורות.

[17] "האמנם פתאים אתם בני ישראל הן לא דרשתם ולא ידעתם נכונה והנכם מרשיעים בית ישראל... אל תראום שהם זקנים לאמור לא ישקרו, כי חקור אחקור אותם כאשר נגלה לי".

[18] השווי: 'לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ; וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל' (ויקרא כז' 33).

[19] משמעותו: תגער.

[20] 'הָיוּ בוֹדְקִין אוֹתָן בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת, בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ, בְּאֵיזוֹ שָׁנָה, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ. הִתְרֵיתֶם בּוֹ. הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶת מִי עָבַד, וּבַמֶּה עָבָד'.

[21] 'וזה הסרך למושב הרבים איש בתכונו הכוהנים ישבו לרשונה והזקנים בשנית ושאר כול העם ישבו איש בתכונו וכן ישאלו למשפט ולכול עצה ודבר אשר יהיה לרבים להשיב איש את מדעו לעצת היחד אל ידבר איש בתוכ דברי רעהו טרם יכלה אחיהו לדבר‏ vacat וגם אל ידבר לפני תכונו הכתוב לפניו האיש הנשאל ידבר בתרו ובמושב הרבים אל ידבר איש כול דבר אשר לוא להפצ הרבים וכיא האיש המבקר על הרבים וכול איש אשר יש אתו דבר לדבר לרבים אשר לוא במעמד האיש השואל את עצת היחד ועמד האיש על רגלוהי ואמר יש אתי דבר לדבר לרבים אם יומרו לו ידבר'.

[22] 'על פיהו יבאו באי העדה איש בתרו ולכל דבר אש̇ר י̇ה̇יה לכ̇ל האדם לדבר למבקר ידבר לכל ר̇יב ומשפט'.

[23] 'שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם:  חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת; וחילופיהן בגולם'.

[24] השווי למשל: 'וברזי פלא֯כ֯ה֯ הודעתני' (הודיות ז' 27); 'כ̇י̇ הודעתני סוד אמת' (שם, יט' 16).

[25] ראי: ניצן, הגות ומעשה, עמ' 52.

[26] כגון: 'אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה' ג' 13); 'עץ חיים היא למחזיקים בה' (שם, 18).

[27] ברית דמשק י' 6-4: 'וזה סרך לשפטי העדה עד עשרה אנשים ברורים מן העדה לפי העת ארבעה למטה לוי ואהרן ומישראל ששה מבוננים בספר ההגי̇'; סרך העדה א' 9-6: 'ומן נע[וריו] ‏[לל]מ̇דהו בספר ההגי וכפי יומיו ישכילוהו בחוקי הברית ול̇[קחת] ‏[מו]סרו במשפטיהמה עשר שנים[‏ ׺ ]בוא בטב וב̇[ן] עשרים שנ[ה יעבר] [על] הפקודים לבוא בגורל בתוך משפ[ח]תו ליחד בעד[ת] קודש'; גבורת הבורא והשגחתו א' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 148, ש' 36-31): 'ו̇את̇ה֯ מבין רוֿש פעלתכה בזכרון ה̇[עיתים ה ]בא ח֯ר֯ו̇ת̇ החוקׄ ו֯חקוק כו̇ל הפקו̇דה֯ כי חרות מחוקק לאל על כול [עלילות] בני שֿת וספר זכרון כתוב לפניו‏ לשמרי דברו והוֿאה חזון ה֯הגֿי֯ ו֯ספר זכרון וינחילנה֯ לאנוש עם‏ [עם] רוח כיא כתבנית קדושים יצרו. ועוד לא נתן הגיו לרוח בשר כי לא ידע בין טוב לרע כמשפט רוחו'.

[28] השווי: 'שאלוהו תלמידיו: "מה פשר המשל הזה?" השיב: "לכם נתן לדעת את סודות מלכות האלוהים, אבל לאחרים - במשלים, למען ראו לא יראו ובשמעם לא יבינו' (הבשורה על פי לוקס ח' 10-9).

[29] במגילה 416Q4 כתוב: 'כאב', במקום: 'כאל'. לדיון בעניין ראי: קיסטר, מבואות ומחקרים א', עמ' 310-309.

[30] פילון, על עשרת הדיברות 120-119, יצא נגד תפיסה זו: 'ההורים הם משרתי האל בהולדת הבנים, ומי שמשפיל את המשרת משפיל יחד עמו את הנשיא. ויש אנשים הנועזים למדי, שבהאדירם את שם ההורים טוענים כי האב והאם הם אלים נגלים המחקים את האל הבלתי-נברא בעיצוב בעלי חיים, אלא שהוא אלוהי העולם, והם של יוצאי חלציהם בלבד; ושלא ייתכן כי יירא את האל הבלתי-נראה מי שאינו ירא את האלים הנגלים הנמצאים בקרבתו'.

[31] להלן עיקריהם: 'שְׁמַע בְּנִי, מוּסַר אָבִיךָ; וְאַל תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ' (א'8); ' נְצֹר בְּנִי, מִצְוַת אָבִיךָ; וְאַל תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ' (ו' 20), 'שְׁמַע לְאָבִיךָ, זֶה יְלָדֶךָ; וְאַל תָּבוּז, כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ' (כג' 22); 'יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ; וְתָגֵל, יוֹלַדְתֶּךָ (כג' 25); 'רֵעֲךָ ורעה (וְרֵעַ) אָבִיךָ, אַל-תַּעֲזֹב - וּבֵית אָחִיךָ, אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ' (כז' 10).

[32] אזכיר רק את כט' 1 שקשה להבין אם כוונתו למוכיח או למוכח: 'אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה עֹרֶף - פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא'.

[33] השווי: 'אם החריש לו מיום ליום ובחרון אפו בו דבר בו בדבר מות ענה בו יען אשר לא הקים את מצות אל אשר מר לו הוכח תוכיח את רעיך ולא תשא עליו חטא... וביום ראות האיש יודיעה למבקר' (ברית דמשק ט' 8-6, 22); 'כי ביום יוכיחנו' (סרך היחד ה' 26).

[34] הלכות דומות מוזכרים גם בברית החדשה: הבשורה על פי מתי יח' 17-15, 22-21; הבשורה על פי לוקס יז' 4-3, ובירושלמי יומא ח' ט' (מה' ג').

[35] השווי: 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי' (תנא דבי אליהו רבה כה').

[36] 'חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו - מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם'.

[37] למשל: 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו' מתפרש (בין היתר) כבושה/תפילה ובקשת חזון מאת ה'.

[38] מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה חמישית: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/2217/5256 ולסגנון שיקגו (או טורביאן): http://harmanlib.huji.ac.il/NEW_SITE/HUJI_resources/Hebrew_Univ_resources/huji_inst/Humanities/9citation.ppsx

סימוני הציטוטים הובאו בגישה המקוצרת: ציטוטים תוחמו בגרש אחד; בסימון הפרקים/טורים מהמקורות (תנ"ך ומגילות) הוספתי גרש ' וללא פסיק למספר (ולא כאות) הפסוק/שורה שאחריו; מראה המקורות מספרי המקבים הובאו מהספרים המדעיים של רפפורט ושוורץ. משניות מזוהות לפי ציון פרקים (ולעיתים אין ציון שהמקור הוא משנה); התלמוד הינו הבבלי אלא אם צוין ירושלמי, ואם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין; ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר בין שתי אותיות) משמשות לראשי תיבות, כמו בעיקר למקורות מהמשנה: פ"ח – פרק ח', מ"א – משנה א', או למילה שאולה.

כניסות: 829
קטגוריה: תיאור ופירוש מגילות ים המלח עידכון אחרון ב-רביעי, 14 נובמבר 2018 נכתב על ידי עורך אתר הדפסה דואל

אתר מגילות קומראן/ים המלח The DeadDea Scrolls

סקירת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן והצעות להשתלשלות מסורותיהן בתושבע דרך החסידים. סיכום מחקרים, ניתוח והשוואה לספרות הפרושים-חז"ל ולספרים החיצוניים בבית שני. זיהוי הכתות שהתפתחו מעדת-היחד: האיסיים, בייתוסים, צדוקים, פרושים והיחס לבית חשמונאי-המקבים.

דוא"ל של עורך האתר: scrollsqumran@gmail.com, פנייה מקוונת באתר: לחץ כאן