פירוש קטעים בספרות החוכמה מקומראן

 

א.                          מבוא/הקדמה:. 1

  1. ייחודיות מגילות 'רז נהיה':. 2

ב.                           פירוש קטעים:. 3

  1. תוכחה עצמית ועני בריבך. 3
  2. חקירת עדים. 6
  3. סבלנות בשיח. 7
  4. רז נהיה. 8
  5. כיבוד הורים. 9

ג.                        סיכום:. 10

קיצורים ביבליוגרפיים:. 11

 

א.     מבוא/הקדמה:

ספרות החוכמה בקומראן בהגדרתה המצומצמת היא המגילות המכונות 'רז נהיה'/'מוסר למבין' ובאנגלית (4QInsruction) ומגילות חוכמה/רזים/משכיל שונות,[1] ויש לה מקבילות ודרשות דומות בספרות הכיתתית של מורה הצדק: ברית דמשק, הסרכים, הודיות ומזמורים.

בהגדרה הרחבה של ספרות החוכמה בקומראן, היא כוללת ספרים סמי-חוכמתיים, כמו: צוואות השבטים (שכמה מהם שרדו בקומראן,[2] לצד צוואות וחיבורים נוספים המיוחסים לקדמונים[3]); בן סירא - ששני קטעי פרקיו נמצאו במגילות (ואף במגילת תהילים 11Q5 - Psalmsa, דבר שאולי מצביע על מעמדו הקאנוני [שקיים גם בחז"ל]);[4] ספרים חיצוניים שאינם או לפחות לא שרדו בין מגילות קומראן - חוכמת שלמה[5] וברוך החיצוני. גם ספר משלי אחיקר נכלל בהגדרה זו, והוא בן משפחה לפי טוביה, שזה האחרון נכלל במגילות קומראן וכולל קטעי מוסר.[6]

מקובל לשייך לספרות החוכמה בתנ"ך את משלי, קוהלת ואיוב. משלי מאופיין על פי רוב בפתגמי חוכמה ומוסר בפסוקים יחידים ונפרדים (זולת יחידות בודדות), קוהלת עוסק יותר בשאלות פילוסופיות, ואיוב דן בתורת הגמול בספרות מליצית. שלושתם מאופיינים בפתגמים קצרים, וכך גם בספרות המצרית והבבלית הקדומה.[7]

1.      ייחודיות מגילות 'רז נהיה':

למרות שמגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' הינה כאמור בספרות החוכמה הקלאסית, אין בה את רוב המוטיבים של הספרות הכיתתית (ארגון, מטבעות לשון, תקנות אידאולוגיה ועוד).[8] יתרה מכך, הרבה מהמלצות החוכמה מכוונות למסגרות שונות, כמו בעלי נחלה, יחס לאשה, הלוואות, חכמת ידיים,[9] שמנוגדות לחלק מתיאורי שיתוף ההון של עדת קומראן והאיסיים.

משמעות עיקרון חקירת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' היא ידיעת האמת וההבחנה בין הטוב והרע יחד בעזרת ידיעות הטבע וההנהגה האלוהית, וזאת מהתבוננות ב'קדמוניות' והסקת לקח העבר על סוד העתיד להתגשם או להתגלות (הי"ה של "נהיה" בבנין נפעל עבר או בינוני).[10] לשון אחר, כדי ללמוד על 'האחרונות' יש להתבונן ב'ראשונות', כלומר ללמוד מן העבר.[11] עיקרון זה קיים מפורשות וברמיזות חוזרות במקרא, כגון: 'זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ' (שירת משה, דברים לב' 7). גם הוגים מודרניים עמדו על עיקרון זה.[12]

הסקה של תובנות מעצם הלימוד והעיסוק בחוכמה מודגשת בפתיחת ספר משלי: 'לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר; לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה... לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה; לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה. יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח; וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה', ובפרפרזה גם במגילה 4Q298 קטע 4-3, ב' 5, 10-8: 'ה[סיפו לק]ח... הו[סיפו ד]עת[ י]מי תעודה[13]... בעבוד תבינו בקץ עולמות ובקד[מ]וניות תבינו לעדת'. התבוננות בתנ"ך כדי ללמוד לא לחזור על אחרים מובאת בממ"ת ג' 24-23 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 211): 'והמשכיל יבין וזכור את מלכי ישראל והתבנן במעשיה שמי מהם שהיא יראו ממשפטי התורה היה מצול מצרותוהם מבקשי התורה'. השווה לבן סירא ב' 19, מט' 25: 'מחוה (=מודיע) חליפות ונהיות ומגלה חקר נסתרות... עד עולם הגיד נהיות, ונסתרות לפני בואן'.

למרות שהעיקרון הנ"ל די ברור,[14] עדיין לוטה בערפל מהם בדיוק ה'קדמוניות' שמהן ניתן ללמוד? האם הכוונה רק לתנ"ך או גם לספרות כיתתית/סודית נוספת?[15] האם הסקת המסקנות הינה בלימוד עיוני פשוט/ישיר, או צריך גם מעין 'סיעתא דשמיא'' או אף רוח הקודש כדי להקישן? האם צריך גם כלי עזר נוספות כמו ידיעות אסטרולוגיות[16], פיזונומיות או גם כמונחים רוחניים/מופשטים הרווחים במגילות אלו, כמו: תיכון, גורל, מולד?[17]

ב.      פירוש קטעים:

רוב מגילות החוכמה קטועות מאוד, וגם ההדרה קשה – כיוון שמעטים הציטוטים והפרפרזות המקראיות שיותר רווחות בחלק מהמגילות האחרות. לפיכך הבאתי להלן 2 קטעים כמעט שלמים שגם מאפיינים במסרם את הגילוי המבוקש:

2.      תוכחה עצמית ועני בריבך

מגילת מוסר וחוכמה 'ב. בין איש לרעהו' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 152, ש' 16-12):

'היה בעל ריב לחפצכה ואיש [תוכחות] לכול נעוותכה (עוונותיך). דבר משפטיכה כמושל צדיק. אל תקח [לשונכ]ה ואל תעבור על [פש]עיכה. היה כאיש עני בריבך משפטכ[ה מרצונכה] קח ואז יראה אל ושב אפו ועבר (סלח) על חטאתכה כיא לפני אפו לוא יעמוד כול ומי יצדק במשפטו ובלי סליחה איכה [יקום לפניו כול]'.

פס' 13-12 מורים על תוכחה עצמית, ללא תוכחה חיצונית של הזולת (שמובאת בשורה 4 לפני כן[18]), כלומר חשבון נפש אישי. הסיומות מוארכות כסגנון רווח בקומראן, בעיקר במגילת המקדש ובנוסח השומרוני, כנראה מבטאים את ההגאה של ה' – כמו בשירת הים.

משחקי לשון:

במשלי (ובחז"ל[19]) חוזר ומודגש המסר של אהבת התוכחה, אך כמעט תמיד מקור התוכחה הוא מהזולת, מלבד אולי: 'אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה עֹרֶף - פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא' (משלי כט' 1) שבו קשה להבין אם כוונתו למוכיח או למוכח – דו-משמעות: ו-3 אופציות לזהות "מקשה העורף": מי שמוכיח, מי שמוכח, אנשים סתמיים שבקרבת המוכיח.

שורה 13 – 'דבר משפטיכה כמושל צדיק': 'אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל: מוֹשֵׁל, בָּאָדָם צַדִּיק, מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים' (שמ"ב כג' 3). העיקרון מקביל ל'פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם; אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף. פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק; וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן' (משלי לא' 9-8).

'עני בריבך' (פס' 14): במגילות החוכמה יש מספר פתיחות של 'אביון אתה' ומונח 'ר(א)ש', ומההקשר של פסוק זה ברי כי הכוונה לענו-צנוע, ולא לעני-רש-אביון. התנהגות מוסרית ואצילית בה הדרישה היא בצניעות מירבית תואמת לדרכו של אברהם אבינו בתשובתו לבורא: 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' (בראשית יח' 17); 'מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי' (שם טו' 2). אך בעוד אלו מופנים לבורא, לפי היובלים יט' 5-3, זהו ניסיונו העשירי שאברהם עמד בו בהצלחה מול בני חת: 'וננסה אותו אם יהיה ארוך רוח או אם ידבר בקוצר אפיים, וימצא גם בזה בוטח ולא הזדעזע. כי דיבר באורח רוח עם בני חת לתת לו מקום לקבור מתו בתוכו. ואלוהים נתן לו חן לפני כל רואיו, ויבקש בענוה מאצל בני חת ויתנו לו את שדה מערת המכפלה נגד ממרא, היא חברון, בארבע מאות כסף'.[20] גיבורי תנ"ך נוספים מאופיינים בצניעות ריבם, כפי שמסכם יפה מדרש תהילים, שוחר טוב כב' 15: 'משה ואהרן אמרו "וְנַחְנוּ מָה" [שמות טז' 7]. דוד אמר "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" [תהילים כב' 7]. שאול אמר "הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי" [שמ"א ט' 21]. גדעון אמר "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה' [שופטים ו' 15]". צניעותו של משה מאופיינת בעיקר ביחס אל עצמו, החל מהערכתו העצמית שאינו ראוי להנהגה (שמות ג', השוו למשלי כו' 16[21]), או כאשר מבליג על דברי מרים ומשפיל פניו ברוב המחלוקות עם העם.[22] ייתכן והפשט של 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף' (דברים טז' 20) הוא בדרכי צדק, ולא 'כל האמצעים כשרים' – עיקרון הדומה לדרך העדינות הכללית הבלתי-דורסנית שדרכה ביטחון ואמונה: 'הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ' (תהילים מו' 11).

שורה 15 'ואז יראה אל ושב אפו': 'הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר... עַל כֵּן חָרָה אַף יי בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה' (ישעיהו ה' 20, 25).

בחז"ל: '"הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" (צפניה ב' 1) – אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: קְשׁוֹט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשׁוֹט אֲחֵרִיםּ' (סנהדרין יח'/בבא-מציעא קז' II); 'אָסְיָא אַסִּי חִגַּרְתָּךְ' (בראשית רבה כג' ס' ד') – שורשים חוזרים; שמם של האייסים/מרפאים.

שורות 16-15: 'ואז יראה אל ושב אפו ועבר (סלח) על חטאתכה': 'במידה שאדם מודד – בה מודדים אותו' (סוטה פ"א מ"ז).

דרכו של מורה הצדק לחינוך העדה: 'והוא ייסר את בניהם [ובנותיהם‏] וטפם [ברו]ח‏ ענ̇ו̇ה̇ ובא[הבת חסד] ואל̇ יטור̇ לה[ם בקנאה ו]באף‏ ועבר על פש֯ע̇י̇הם' (ברית דמשק יג' 19-17; קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 49).

http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=3061&CategoryID=857

התוכחה הקומראנית נדונה בשמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 246-240; כדורי, פרשנות המקרא בקומראן, עמ' 403-401.

+ 'אל תקח לשונכה ואל תעבור על פשעיכה' (פס' 14-13):

בדומה להמשך ויקרא יט' 18: 'ואהבת לרעך כמוך', וכך דרכם של עדת קומראן בין חבריהם: 'להוכיח איש את רעהו באמת וענוה ואהבת חסד לאיש'[23] (סרך היחד ה' 25-24), כוונת הקטע כי יש להוכיח אמנם אדם שחטא, אך להיזהר מהטיית הדברים בצורה הממעיטה טעויות וחטאים עצמיים של המוכיח, שהרי לרוב האשמה מתחלקת בין הצדדים (ובמונח המשפטי המודרני נקרא: 'אשם תורם'): 'יצדק כמוך הוא כי הוא' (פס' 5), כפי שהוגה בן סירא יט' 16: 'ומי לא חטא בלשונו'. במגילת סרך היחד ישנם עקרונות קרובים לקטע האמור, שלהם נקבעו, הלכה למעשה, עונשי הרחקה מהעדה: 'ואשר ישוב את רעהו בקשי עורפ ודבר בקוצר אפים לפ̇ר̇וע את יסוד עמיתו באמרות את פי רעהו הכתוב לפנוהי [והו]שיעה ידו לוא ונ{א֯}נעש שנה אח̇[ת' (טור ו' 25-27); 'ואשר יכחס במדעו ונענש ששה חודשים והאיש אשר יצחה בלו משפט את רעהו בדעהא ונענש שנה אחת ומובדל' (טור ז' 6-7). הוראות התנהגות דומים מצויים בחז"ל, כגון: 'כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ"ד' (ברכות ד' טו'); 'בית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן תורה' (אבות דברי נתן א' ג'); 'שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם: חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת; וחילופיהן בגולם' (שם ה' 5); 'אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה' (חולין פט' א').

כך הוא נאומו המפורסם של יהודה ליוסף לשחרור בנימין (בראשית מד' 34-18), ונאום יפתח למלך בני עמון (שופטים יא' 27-12).

'עני בריבך' (פס' 14): במגילות החוכמה יש מספר פתיחות של 'אביון אתה' ומונח 'ר(א)ש', ומההקשר של פסוק זה ברי כי הכוונה לענו-צנוע, ולא לעני-רש-אביון. התנהגות מוסרית ואצילית בה הדרישה היא בצניעות מירבית תואמת לדרכו של אברהם אבינו בתשובתו לבורא: 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' (בראשית יח' 17); 'מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי' (שם טו' 2). אך בעוד אלו מופנים לבורא, לפי היובלים יט' 5-3, זהו ניסיונו העשירי שאברהם עמד בו בהצלחה מול בני חת: 'וננסה אותו אם יהיה ארוך רוח או אם ידבר בקוצר אפיים, וימצא גם בזה בוטח ולא הזדעזע. כי דיבר באורח רוח עם בני חת לתת לו מקום לקבור מתו בתוכו. ואלוהים נתן לו חן לפני כל רואיו, ויבקש בענוה מאצל בני חת ויתנו לו את שדה מערת המכפלה נגד ממרא, היא חברון, בארבע מאות כסף'.[24] גיבורי תנ"ך נוספים מאופיינים בצניעות ריבם, כפי שמסכם יפה מדרש תהילים, שוחר טוב כב' 15: 'משה ואהרן אמרו "וְנַחְנוּ מָה" [שמות טז' 7]. דוד אמר " וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" [תהילים כב' 7]. שאול אמר "הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי" [שמ"א ט' 21]. גדעון אמר "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה' [שופטים ו' 15]". צניעותו של משה מאופיינת בעיקר ביחס אל עצמו, החל מהערכתו העצמית שאינו ראוי להנהגה (שמות ג', השוו למשלי כו' 16[25]), או כאשר מבליג על דברי מרים ומשפיל פניו ברוב המחלוקות עם העם.[26] ייתכן והפשט של 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף' (דברים טז' 20) הוא בדרכי צדק, ולא 'כל האמצעים כשרים' – עיקרון הדומה לדרך העדינות הכללית הבלתי-דורסנית שדרכה ביטחון ואמונה: 'הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ' (תהילים מו' 11).

3.      חקירת עדים

'איש שופט בטרם ידרוש, ומאמין בטרם [יחקור], אל תמשילהו ברודפי דעת, כי לא יבין משפטם – להצדיק צדיק ולהרשיע ר[שע]. גם הוא יהיה לבוז' (4Q424 קטע 3 ש' 3-1).[27]

האמרה מורה על תכונתו הראויה (בדרך השלילה) של השופט. כבר בתורה מצווה 'וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב' (דברים יג' 15, ומקבילה ביז' 4), אך אפשר שהכוונה היא בעניין עבודה זרה גרידא. ישנה אמירה יותר כללית/מפורשת: 'דָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו' (שם יט' 18), וכן בישעיהו א' 17: 'לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה'. גם הספר החיצוני שושנה 35-33[28] (תוספת לדניאל) מדגיש את חשיבות חקירת העדים. אולי זה גם פרפרזה על 4 תכונות השופטים הראויים בשמות יח' 21,[29] ואולי היפוך על משלי יד' 34[30] ויז' 15.[31]

בן סירא מביא פסוקים שמקבילים/קרובים לאמרה זו: 'בטרם תחקור אל תסלף, בקר[32] לפנים ואחר תזיף[33]' (יא' 7), ובהקשר פחות משפטי: 'ממהר להאמין חסר לב, ומרשיע נפשו יאשם' (יט' 4); 'אל תשען על רעך, אם לא בחנתו בעת צרה' (ו' 7).

שמעון בן שטח מסר: 'הוי מרבה לחקור את העדים' (אבות א' ט'), וחז"ל מנו שאלות מסוימות לדרישה וחקירת עדים (סנהדרין ה' א'[34], וכן בברייתא). כמו"כ ציינו: 'הוו מתונים בדין' (אבות א' א').

4.      סבלנות בשיח

'לוא ישיב בטרם ישמע, ולוא ידבר בטרם יבין; בארך אפים ישיב פתגם, ובמחקר צדק ימצא תוצאותיה' (מגילת 'חוכמת תום הדרך', ש' 15-13 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 188]).

קטע זה דומה לקטע הקודם (4Q525 קטע 14 שו' 28-18), רק שכאן הפנייה למוסר הכללי ולכל אדם (ואילו הקטע הקודם הפנייה והכוונה יותר לשופטים).

במשלי כט' 20 יש אמרה דומה: 'חָזִיתָ אִישׁ אָץ בִּדְבָרָיו: תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ", ובקרבה פחותה: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף - דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו' (משלי כה' 11), ובן סירא כ' 5: 'יש מחריש כי אין בפיו מענה ויש עוצר מענהו לעתו'.

עיקרון זה קרוב להלכות הדיון בהרכבי עדת קומראן כמפורט ב'סרך למושב הרבים' שבסרך היחד ו' 13-8[35] (שהן כהרחבה לברית דמשק יב' 12-10[36]).

נראה שמשנה אבות ה' ז'[37] אימצה הלכות קרובות לאלו, ומקורות קרובים הובאו בפרק הקודם.

5.      רז נהיה

'רז נהיה דרוש והתבונן בכל דרכי אמת וכל שורשי עולה תביט ואז תדע[38] מה מר לאיש ומה̇ מתוק לגבר' (חוכמת רז נהיה, פרק ב' [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 156, ש' 15-14]); 'ולא ידעו רז נהיה ובקדמוניות לא התבוננו ולא ידעו מה אשר יבוא עלימה ונפשמה לוא מלטו מרז נהיה' ('ספר הרזים' 1Q27 קטע 1 שורות 4-3).

החוכמה כמקור להמשך חוכמה היא הפתיח של ספר משלי: 'לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר; לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה... לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה; לְנַעַר, דַּעַת וּמְזִמָּה. יִשְׁמַע חָכָם, וְיוֹסֶף לֶקַח; וְנָבוֹן, תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה'. ובפרפרזה גם במגילה 4Q298 קטע 4-3, ב' 5, 10-8: 'ה[סיפו לק]ח... הו[סיפו ד]עת[ י]מי תעודה[39]... בעבוד תבינו בקץ עולמות ובקד[מ]וניות תבינו לעדת'.

התבוננות בתנ"ך כדי ללמוד לא לחזור על אחרים מובאת בממ"ת ג' 24-23 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 211): 'והמשכיל יבין וזכור את מלכי ישראל והתבנן במעשיה שמי מהם שהיא יראו ממשפטי התורה היה מצול מצרותוהם מבקשי התורה'.

פסוק זה קרוב במהותו לפסוקים מהותיים בתנ"ך, אך אלו אינם קרובים בלשונם, כגון: 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' (דברים ד' 6); 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם: אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יי אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מצותיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו - וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ, וּבֵרַכְךָ יי אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ' (דברים ל' 15-16); 'הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ' (דברים ל' 19); 'דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יי וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ' (דברי הימים א' כח' 9); 'דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע, לְמַעַן תִּחְיוּ; וִיהִי כֵן יי אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, אִתְּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם. שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט; אוּלַי יֶחֱנַן יי אֱלֹהֵי צְבָאוֹת -שְׁאֵרִית יוֹסֵף' (עמוס ו' 15), ופסוקים רבים במשלי[40] ובתהילים. ייתכן ופסוקינו משתמש בסגנון (או לפחות קרבה) למונחי מר ומתוק מישעיהו ה' 20: 'הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר'.

המסר בקטע דומה ליהושע א' 8: 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל", כאשר לשון "הגיה" בפסוק זה מזכירה את ספר ההגי/ו בשלוש מגילות הכיתתיות,[41] אך אין בידינו להכריע מהו אותו ספר (וספק אם הוא בכלל שרד לידינו).

עם זאת, בקטע זה יש גם הוראה לעיין במקור הרוע ("שורשי עולה") שאינה ביהושע א' 8, וזה לכאורה בניגוד לישעיה לג' 15: 'אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע'; לתהילים לד' 15: 'סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ', וגם לכמה אמירות במגילות, כמו 'עורון עינים וכבוד אוזן קושי עורפ וכיבוד לב ללכת בכול דרכי חושכ וערמת רוע' (סרך היחד ד' 11), שאם לא כן: 'ולוא ידעו רז נהיה ובקדמוניות לוא התבוננו ולוא ידעו מה אשר יבוא עליהמה ונפשמה לוא מלטו מרז נהיה ו֯זה לכם האות‏ כי‏ יהיה בהסגר מולדי עולה יגלה הרשע מפני הצדק כגלות‏ [ח]ו̇שך מפני‏‏ אור' (חוכמת הרזים, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 130, ש' 6-3).[42] עיקרון דומה עולה ממשלי כה' 2 ובן סירא ג' 18 שהכלילו גישה זו בספרות החוכמה: 'כְּבֹד אֱלֹהִים, הַסְתֵּר דָּבָר'; 'בנפלא ממך בל תדרוש, ובמכוסה ממך בל תחקר, רב לך באשר חלק לך ה' אלוהיך', שמפרשות את דברים כט' 28: 'הַנִּסְתָּרֹת ליי אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת', בניגוד ל: 'סוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם' (תהילים כה' 14), שמקורן כבר במהותן של נבואות המקרא: 'עד עולם הגיד נהיות, ונסתרות לפני בואן' (בן סירא מח' 25 על ישעיה). 

עיקרון זה של חקירת "רז נהיה" לידיעת האמת, ההבחנה בין הטוב והרע והסקת העתידות ממאורעות העבר, רווח בספרות החוכמה במגילות, והביטוי אף זכה לשם של כמה מהמגילות בהם מוטיב מנחה זה. הקטע מורה על סוד העתיד להתגשם או להתגלות (הי"ה בבנין נפעל עבר או בינוני), והביטוי מורה תמיד על דבר שיש לקרוא בו וללמוד, והוצע שהוא רומז לאיזה ספר חשוב המגלה עתידות ליחיד סגולה (בעיקר לחברי עדת קומראן).[43] יש להתבונן ב'קדמוניות', כלומר ללמוד לקח מן העבר. לשון אחר, כדי ללמוד על 'האחרונות' יש להתבונן בראשונות'.

כידוע, חז"ל ראו בתורה את המקור לדרישתם את הפסוקים והמשך היצירה התורנית, למשל: 'מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין' (חגיגה ג' ב').

6.      כיבוד הורים

חוכמת רז נהיה, פרק ב' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 156, ש' 19-15):

'כבוד אביכה בריֿשכה ואמכה במצער֯יכה, כי כאל[44] לאיש כן אביֿהו,ֿ וכאדנים לגבר כן אמו, כי המה כ̇וֿר הוריכה וכאשר המשילמ̇ה בכה וֿיֿצו ע֯ל ה̇רוח כן עובדם, וכאשר גלה אוזנכה‏ ברז נהיה כבדם למען כבודכה וב֯‏[כל מאדכה] ה̇ד̇ר̇ פ̇ניהמה למען חייכה וארוך ימיכה'.

ההוראה קרובה לדיבר החמישי של כיבוד הורים הכולל את ברכת אורך הימים, שגם רומז לכיבודם ללא תנאי. כיבוד הורים בספר משלי תופס משקל גבוה, וביטויים חוזרים לכיבודם.[45]

שני מקורות משתמשים במונקים מקבילים:

מלאכי א' 6: 'בֵּן יְכַבֵּד אָב, וְעֶבֶד אֲדֹנָיו; וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי' מתכתב עם 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ' (ויקרא יט' 3), והקטע מממשיך את חיבור ה״אל״ ו״כבודי״ ל״אב״, ולמול את ״אדונים״ וה״מורא״ ל״אם״.

בן סירא ג' 7: 'ירא ה' יכבד אב וכאדונים יעבוד אמו'.

היובלים ?? תיאר את יעקב אבינו שולח מזון להוריו ולאחר מכן מצווה לגור לידם, בעוד את עשיו לוקח עדרי הצאן. בן סירא הקדיש לנושא מחצית ראשונה של פרק ג', ובפסוקים 9, 12 אף הדגים עקרון פסוקינו: 'למומי אביך על תלעג, כי לא לכבוד הוא לך... שאהו כי פג טעמו, והישמר פן תבזהו'.

הקטע מעצים את חשיבות כיבוד ההורים, עד להשוואתם לבורא ואדונים,[46] ומחייב את מילוי המצווה בכל מצב ועת, כשם שלמשל ישנה חובת לימוד תורה/דעת בעוני בפסוקים 64-63 לפני כן: 'אביון אתה, אל תאמר רש אני ול[וא] אדרוש דעת'.

השימוש במונח 'כור' משמש במגילה כ'רחם',[47] בדומה בהודיות יז' 30-29, וכן במדרש חז"ל: 'שלושה שותפים ביצירת לאדם: הקב"ה אביו ואמו בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני' (נדה לא'; קידושין ל' II), ומדרשי חז"ל שונים המחישו את חשיבות כיבוד ההורים, כגון: 'תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ונאמ: "כַּבֵּד אֶת ה מֵהוֹנֶךָ". השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום. נאמר: 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ', ונאמר: 'אֶת ה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא'. השוה הכתוב מורא אב ואם למורא המקום. נאמר: 'וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת", ונאמר: 'אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ'. השוה הכתוב ברכת [כלומר, קללת. ונקט לשון נקיה] אב ואם, לברכת המקום. וכן בדין [כך צריך שיהיה], ששלשתן שותפין בו.

ג.       סיכום:

בסיכום ההמחשה של קטע התוכחה העצמית וה"עני בריבך", ניכר כי מדובר על ספרות חדשה ומיוחדת שלא הכרנו במקרא בכלל ובמשלי בפרט. הלשון היא חדשה ומנותחת ארוכות בחטיבות נושאיות. הקרוב ביותר לספרות זו הוא כמובן בן סירא, שלדעתי קרבתו לעדת קומראן עולה על ההנחה הרווחת (הפרדיגמה המקובלת).

עם זאת, כמו רוב מגילות קומראן, הרעיונות הם מקראיים וניתן למצוא שכתובי מקרא ופרפרזות (אם כי כאמור פחות מחלקים אחרים במגילות).

בניגוד לחלק מחלקים אחרים במגילות קומראן, כאן אין עדות כי חז"ל העתיקו מספרות חוכמה זו, והדבר מתחזק מהעובדה שספרות זו לא שרדה כלל מחוץ לקומראן.

בכמה מהדרשות שהבאתי יש כפל לשון ואולי גם דו-משמעות. אלו דוגמאות חלשות יחסית לכאלו שראינו באיוב ובמקרא, אך הובאו לשם השעשוע והקשר לקורס.

בספרות החוכמה יש ביטויים רוחניים שקשורות לחוכמות שונות שעדיין צריכים ביאור, והם נחקרים באותה מגמה של – "רז נהיה"..

קיצורים ביבליוגרפיים:[48]

אלגווין, רז נהיה                        Torleif Elgvin, ‘”The Mystery to come”: Early Essence Theology of Revelation’, F.H. Cryer and Th.L. Thompson (eds), Qumran between the Old and New Testaments (JSOTSup, 290), Sheffield: Sheffield Academic Press, 1998. Pp. 113-15.

ברין, בין 4Q424 לבן-סירא                    ברין, גרשון. בין 4Q424 לספר בן-סירא ולספרות המגילות, בתוך יובל לחקר מגילות ים המלח, יד בן צבי, 2001.

הרינגטון, רז נהיה                       Daniel j. harington, ‘The Raz Nihyeh in Qumran Wisdom Text (1Q26, 4Q415-418, 4Q423)’, Homege a Jozef T. Milik, RevQ, 19 (1996), pp. 549-553.

ורמן ושמש, לגלות נסתרות         שמש, אהרון, וורמן כנה. לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן. ירושלים: ביאליק: 2011.

כדורי, יעקב       פרשנות המקרא בקומראן, מגילות קומראן: מבואות ומחקרים, כרך 2. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס'ט.

ליכטהיים, הוראות אמנמופ                    Miriam Lichthein, ‘Instruction of Ankhsheshonq’, ibid, III, 1980

ליכטהיים, ספרות מצרית, Miriam Lichthein, Ancient Egyptian Literature: a Book of Readings, I, III, Berkeley: University of California Press, 1973, 1980

למברט, חכמה בבלית     Wilfred. G. Lambert, Babylonion Wisdom Literature, Oxford: Clarendom Press, 1960 and 1967

ניצן, הגות ומעשה           ניצן, בלהה. מונחים בעלי משמעות אידאולוגית בחיבור "מוסר למבין" מקומראן, והשלכותיהם על האחדות הרעיונית של החיבור. בתוך:‫ מגילות ג' (תשס"ה) 101-124. הופיע גם בקובץ מאמריה הגות ומעשה במגילות קומראן. ירושלים, יד בן צבי, תשע"ד, עמ' 49-76.

סגל, בן סירא     סגל, מ"צ. ספר בן סירא השלם. ירושלים: תשל"ב.

הורוויץ, פירוש משלי      הורוויץ, אביגדור. מקרא לישראל, פירוש מדעי למקרא, ספר משלי. ירושלים, עם עובד, 2012.

קיסטר, ספרות החכמה               קיסטר, מנחם. ספרות החכמה בקומראן. מגילות קומראן, מבואות ומחקרים ב'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי: תשס"ט, עמ' 319-299.

/

זו תכונה ייחודית למגילת חוכמה זו כיוון שהחוכמה אינה ברורה מאליה, אליה היא דורשת התבודדות והתעמקות והיא כסוד שנגלה הנסתר מאחרים – ואילו אינה נבואה חדשה או ככתובים במקרא, אלא היא מסתמכת על הכתובים ומסיקה מהם את מסקנותיה כמעין 'סיעתא דשמיא'', וכך בעיקר בפרשייה זו של ההתבוננות כללה

 

[1] מגילות אלו מובאות במפוזר בקימרון, החיבורים העבריים ב' וג', וסריקה למשל בהקדמה של הורוויץ, פירוש משלי, עמ' 85-77. [1]

[2] צוואות השבטים שנמצאו בקומראן: צוואת לוי הארמית (מכונה גם 'כתב לוי הארמי'. לפי קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 197-195 גם דברי לוי בעברית), צוואת נפתלי בעברית. שתי אלו נמצאו גם בגניזת קהיר (מיכאל סטון טוען במהדורתו של קטעי חיבור נפתלי, שלא רק שהחיבור שקטעו נמצא בקומראן היה מושקע בצורה מעובדת בתוך צוואת נפתלי היווני, אלא גם שר' משה הדרשן, מחבר מדרש בראשית רבתי [צרפת, המאה ה-11] הכיר חיבור דומה או זהה לחיבור הקומראני בשפה שמית). לסקירת הצוואות, ראה: פריי, הצוואה; אפרתי, עריכה בספר הצוואות, ה"ש 3.

[3] ואלו עיקריהם: דברי אנוש, צוואת קהת, חזונות עמרם, ספר נח. מגילה חיצונית לבראשית מספרת בגוף ראשון סיפוריהם של כמה מהקדמונים ואברהם אבינו.

בספרים החיצוניים יש צוואות נוספות כמו: צוואות האבות (ייתכן וחלקם הרחבה מהיובלים), צוואת/עליית משה ועוד. לסקירתם ראה: אליאור, תהום ונשייה, עמ' 106-104.

[4] בן סירא מכיל 51 פרקים, שהם מספר טיפולוגי של 50 פרקי הספר (כפרקי ספר היובלים), בתוספת פרק נא' של תפילתו. בפרק מד' 16 משבח בספרו את חנוך בן ירד, גיבור שספריו ומסורותיו התקבלו בעדת קומראן, וכן בנא' 29 מהלל את בני צדוק הכוהנים, שהם עדת קומראן לפי זיהויים העצמי. כמו כן, תיאר בן סירא את שמעון (בן יוחנן) הצדיק (בין אם כוונתו לראשון או לשני), שגם הוא נצר לבית צדוק. בן סירא זכה להיות הספר היחיד ששרד בעוד שני אוצרות ספרויות: מצדה וגניזת קהיר. גרשון ברין (בין 4Q424 לבן-סירא, עמ' 265) הצביע על למעלה מעשרים מקבילות של לשונות וניבים במגילה 4Q424 לאלה שבספר בן סירא, ועוד הציע שמגילה זו הוצאה בחוגים קרובים לבית מדרשו של בן סירא. ימיו של בן סירא קרובים לתקופת היווסדה של עדת קומראן, ונכדו מציין בהקדמתו לתרגום היווני: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'. 'הספרים האחרים של האבות' תואם לספרות לעדת קומראן שאחזה בספרות כזו של האבות (וייתכן מכאן המונח של יוספוס [קדמה”י יג' 288), וכן בקדמה”י יג' 297, 408.]: 'מסורת אבות', וגם במק"ב ד' 15; פילון, 'על חיי משה', ספר ראשון ‏4). מסורת דרגת ספר קודש קאנוני לבן סירא מוזכרת פעמיים גם בחז"ל (ירושלמי ברכות ז' ב', ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצב', קהלת רבה ז' יא').

[5] ייתכן וחוכמת שלמה החיצוני מהווה המשך או פיתוח של מגילת 'חוכמת שלמה המלך א' וב', המכונים כך לפי קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 128-113. למשל המונח 'אשרי' המופיע כמה פעמים בעמ' 114 בקימרון, מופיע גם כמה פעמים במזמורי שלמה.

[6] 7 קטעי מגילות של טוביה בעברית וארמית שרדו במגילות קומראן. קטעי המוסר והחוכמה של טוביה מרוכזים בפרקים ???. אחד מהמפורסמים שבהם הוא מטוביה ד' 15 (נוסח קצר): 'בני! שים לבך לכל מעשיך. ואשר תשנא לנפשך - לא תעשה לאחרים', שבדומה נוסח ע"י בן סירא לא' 18: 'דעה רעך כנפשך, ובכל ששנאת התבונן', ובסופו של דבר הגיע גם להלל הזקן: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' (שבת לא').

[7] למשל: 'הוראות ינקששונק', ליכטהיים, ספרות מצרית, כרך ג', עמ' 217-159; הנ"ל, הוראות אמנמופ, כרך ב, עמ' 163-146. בטקסט המצרי 'הוראות אמנמופ' עצות מסוגגנות כפתגמים, אך מרוכזות סביב נושאים מסוימים. בספרות הבבלית ראה למברט, חכמה בבלית, עמ' 107-96.

[8] כמובן גם לוח השנה בן 365 יום, אך אינו מופיע בכולם. להרחבה ראה: דימנט, בין כתבים כיתתיים לכתבים לא כיתתיים.

[9] כגון: 'ואתה מבין אם בחכמת ידים המשילכה וֿדע[ת‏                  ] אוט לכול הולכי אדם ומשם תפקוֿד טרפכה ו[‏              ובקדמוניות] התבונן מודה ומיד כול משכילכה הוסף לקח̇[‏                  ] הוצא מחסורכה לכול דורשי חפץ ואז תכון‏ [                  ואז] תמלא ושבעתה ב֯רוב טוב ומחכמת ידיכה̇[‏                      ] (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ'  166, ש' 19-15; קטעים נוספים עם חכמת ידיים בעמ' 173-172).

20         כי אל פלג נח֯לת֯‏[ם בכו]ל̇[ חי‏] וכול חכמי לב השכ̇לו֯[‏

[10] ניצן, הגות ומעשה, עמ' 30, ניקדה כך: 'רז נהיֶה'. להסבר נרחב של המונח רז נהיה, ראה: אלגווין, רז נהיה, עמ' 150-113; הרינגטון, רז נהיה, עמ' 553-549.

[11] לבירור נרחב של משמעות 'רז נהיה', ראה: ניצן, הגותך ומעשה, עמ' 76-52, והפניותיה לספרות נוספת כמו בהערה 13.

[12] יגאל ידין: 'ללא ידיעת עברו, לא יבין האדם את ההווה שלו, מאחר שכל ההווה, מאחר שכל ההווה מעוצב על ידי העבר'; ג'ורג' סנטיאנה: 'אלו שלא לומדים מההיסטוריה – נידונו לחיות אותה שוב'.

[13] תורה משמשת במגילות קומראן משורש י.ע.ד, כמו למשל 'חוזי תעודות' (מה"מ יא' 8; סרך היחד א' 9; ג' 10, 16 ועוד הרבה).

[14] להלן דוגמאות עיקריות: 'יומם ולילה הגה ברז נהיה ודרוש תמיד ואז תדע אמת ועול חכמה [ואול]ת... בכל דרכיהם עם פקודתם לכול קצי עולם ופקודת עד ואז תדע בין [טו]ב ל[רע] כ[מעשי[הם] כיא אל הדעות סוד אמת וברז נהיה פרש את אושה ומעשיה... [בכול מ]עשיו אלה שחר תמיד והתבונן [בכו]ל תוצאותמה ואז תדע בכבוד ע[וזו ע]ם רזי פלאו וגבורת מעשיו... (חוכמת רז נהיה א' [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 148, שורות 25-24, 27-25, 31-30); 'וברזי עד לא הבטתם ובבינה לא השכלתם [...] כי לא הבטתם בשורש חוכמה' (4Q300 קטע 1.א'-ב' ש' 3-2); 'רז נהיה דרוש והתבונן בכל דרכי אמת וכל שורשי עולה תביט ואז תדע[14] מה מר לאיש ומה̇ מתוק לגבר' (חוכמת רז נהיה ב' [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 156, ש' 15-14]); 'ולא ידעו רז נהיה ובקדמוניות לא התבוננו ולא ידעו מה אשר יבוא עלימה ונפשמה לוא מלטו מרז נהיה' ('ספר הרזים' 1Q27 קטע 1 שורות 4-3).

[15] כבר הוצע ש'רז נהיה' רומז לספר ההגי/ו המוזכר בחוכמת רז נהיה א' 36-33 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 148]: 'וספר זכרון כתוב לפניו‏ לשמרי דברו והוֿאה חזון ההגי ו֯ספר זכרון וינחילנה֯ לאנוש עם‏ [עם] רוח כיא כתבנית קדושים יצרו. ועוד לא נתן הגיו לרוח בשר כי לא ידע בין טוב לרע כמשפט רוחו', ובעוד שתי מגילות הכיתתיות: ברית דמשק י' 6-4: 'וזה סרך לשפטי העדה עד עשרה אנשים ברורים מן העדה לפי העת ארבעה למטה לוי ואהרן ומישראל ששה מבוננים בספר ההגי̇'; סרך העדה א' 9-6: 'ומן נע[וריו] ‏[לל]מ̇דהו בספר ההגי וכפי יומיו ישכילוהו בחוקי הברית ול̇[קחת] ‏[מו]סרו במשפטיהמה עשר שנים[‏ ׺ ]בוא בטב וב̇[ן] עשרים שנ[ה יעבר] [על] הפקודים לבוא בגורל בתוך משפ[ח]תו ליחד בעד[ת] קודש'. ממהותו בעיסוק החל בחינוך לנערים ועד לתנאי קבלה לתפקידים בניהול העדה ובכללם שופטים, לצד מקור השורש ביהושע א' 8: 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל', ובתהילים א' 2: 'כִּי אִם בְּתוֹרַת יי חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה', משתמע כי הוא חומש התורה עצמה (ולא ספר אחר). לניתוח ספר ההגי, ראה: ניצן, הגות ומעשה, .

[16] המונח המרכזי לכך הוא 'מולד', ואולי גם: 'יפקדהו למעשיו ושוכלו וכוחו וגבורתו והונו וכתבוהו במקומו כפי נחלתו בגורל האור' (ברית דמשק יג' 12).

[17] השווה לקוהלת יב' 9: 'וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה'.

[18] 'ותוכחתו ספר מהר ואל תעבור על פשעיכה'. השוו: 'אם החריש לו מיום ליום ובחרון אפו בו דבר בו בדבר מות ענה בו יען אשר לא הקים את מצות אל אשר מר לו הוכח תוכיח את רעיך ולא תשא עליו חטא... וביום ראות האיש יודיעה למבקר' (ברית דמשק ט' 8-6, 22); 'כי ביום יוכיחנו' (סרך היחד ה' 26), אולי גם: 'מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן' (משלי כח' 23). ראה גם בן סירא יט' 17-13 שמפרש את ויקרא יט' 17. התוכחה הקומראנית נדונה בשמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 246-240; כדורי, פרשנות המקרא בקומראן, עמ' 403-401. להשוואה לתוכחה הנוצרית, ראה: קיסטר, בין טקסטים מקומראן לטקסטים נוצריים קדומים, עמ' 648-645.

[19] למשל: 'מאי דכתיב: ויהי בימי שפוט השופטים? דור ששופט את שופטיו, אומר לו: טול קיסם מבין שיניך אומר לו: טול קורה מבין עיניך' (בבא בתרא טו' II); 'כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל: במומו פוסל' (קידושין ע' II).

[20] השוו: 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי' (תנא דבי אליהו רבה כה').

[21] 'חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו - מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם'.

[22] למשל: 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו' מתפרש (בין היתר) כבושה/תפילה ובקשת חזון מאת ה'.

[23] הלכות דומות מוזכרים גם בברית החדשה: הבשורה על פי מתי יח' 17-15, 22-21; הבשורה על פי לוקס יז' 4-3, ובירושלמי יומא ח' ט' (מה' ג').

[24] השוו: 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי' (תנא דבי אליהו רבה כה').

[25] 'חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו - מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם'.

[26] למשל: 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו' מתפרש (בין היתר) כבושה/תפילה ובקשת חזון מאת ה'.

[27] חוכמת רז נהיה, פרק ב' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 186, ש' 3-1).

[28] 'האמנם פתאים אתם בני ישראל הן לא דרשתם ולא ידעתם נכונה והנכם מרשיעים בית ישראל... אל תראום שהם זקנים לאמור לא ישקרו, כי חקור אחקור אותם כאשר נגלה לי'.

[29] 'וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת'.

[30] 'צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי, וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת'.

[31] 'מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְהוָה גַּם שְׁנֵיהֶם'.

[32] השוו: 'לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ; וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל' (ויקרא כז' 33).

[33] משמעותו: תגער.

[34] 'הָיוּ בוֹדְקִין אוֹתָן בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת, בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ, בְּאֵיזוֹ שָׁנָה, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ. הִתְרֵיתֶם בּוֹ. הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶת מִי עָבַד, וּבַמֶּה עָבָד'.

[35] 'וזה הסרך למושב הרבים איש בתכונו הכוהנים ישבו לרשונה והזקנים בשנית ושאר כול העם ישבו איש בתכונו וכן ישאלו למשפט ולכול עצה ודבר אשר יהיה לרבים להשיב איש את מדעו לעצת היחד אל ידבר איש בתוכ דברי רעהו טרם יכלה אחיהו לדבר‏, וגם אל ידבר לפני תכונו הכתוב לפניו האיש הנשאל ידבר בתרו ובמושב הרבים אל ידבר איש כול דבר אשר לוא להפצ הרבים וכיא האיש המבקר על הרבים וכול איש אשר יש אתו דבר לדבר לרבים אשר לוא במעמד האיש השואל את עצת היחד ועמד האיש על רגלוהי ואמר יש אתי דבר לדבר לרבים אם יומרו לו ידבר'.

[36] 'על פיהו יבאו באי העדה איש בתרו ולכל דבר אש̇ר י̇ה̇יה לכ̇ל האדם לדבר למבקר ידבר לכל ר̇יב ומשפט'.

[37] 'שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם: חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת; וחילופיהן בגולם'.

[38] השוו למשל: 'וברזי פלא֯כ֯ה֯ הודעתני' (הודיות ז' 27); 'כ̇י̇ הודעתני סוד אמת' (שם, יט' 16).

[39] תורה משמשת במגילות קומראן משורש י.ע.ד, כמו למשל 'חוזי תעודות' (מה"מ יא' 8; סרך היחד א' 9; ג' 10, 16 ועוד הרבה).

[40] כגון: 'אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה' (ג' 13); 'עץ חיים היא למחזיקים בה' (שם, 18).

[41] ברית דמשק י' 6-4: 'וזה סרך לשפטי העדה עד עשרה אנשים ברורים מן העדה לפי העת ארבעה למטה לוי ואהרן ומישראל ששה מבוננים בספר ההגי̇'; סרך העדה א' 9-6: 'ומן נע[וריו] ‏[לל]מ̇דהו בספר ההגי וכפי יומיו ישכילוהו בחוקי הברית ול̇[קחת] ‏[מו]סרו במשפטיהמה עשר שנים[‏ ׺ ]בוא בטב וב̇[ן] עשרים שנ[ה יעבר] [על] הפקודים לבוא בגורל בתוך משפ[ח]תו ליחד בעד[ת] קודש'; גבורת הבורא והשגחתו א' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 148, ש' 36-31): 'ו̇את̇ה֯ מבין רוֿש פעלתכה בזכרון ה̇[עיתים ה ]בא ח֯ר֯ו̇ת̇ החוקׄ ו֯חקוק כו̇ל הפקו̇דה֯ כי חרות מחוקק לאל על כול [עלילות] בני שֿת וספר זכרון כתוב לפניו‏ לשמרי דברו והוֿאה חזון ה֯הגֿי֯ ו֯ספר זכרון וינחילנה֯ לאנוש עם‏ [עם] רוח כיא כתבנית קדושים יצרו. ועוד לא נתן הגיו לרוח בשר כי לא ידע בין טוב לרע כמשפט רוחו'.

[42] השוו: 'שאלוהו תלמידיו: "מה פשר המשל הזה?" השיב: "לכם נתן לדעת את סודות מלכות האלוהים, אבל לאחרים - במשלים, למען ראו לא יראו ובשמעם לא יבינו' (הבשורה על פי לוקס ח' 10-9).

[43] ראו: ניצן, הגות ומעשה, עמ' 52.

[44] במגילה 416Q4 כתוב: 'כאב', במקום: 'כאל' במגילה 418Q4.. לדיון בעניין ראו: קיסטר, ספרות החוכמה, עמ' 310-309.

[45] להלן עיקריהם: 'שְׁמַע בְּנִי, מוּסַר אָבִיךָ; וְאַל תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ' (א'8); ' נְצֹר בְּנִי, מִצְוַת אָבִיךָ; וְאַל תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ' (ו' 20), 'שְׁמַע לְאָבִיךָ, זֶה יְלָדֶךָ; וְאַל תָּבוּז, כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ' (כג' 22); 'יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ; וְתָגֵל, יוֹלַדְתֶּךָ (כג' 25); 'רֵעֲךָ ורעה (וְרֵעַ) אָבִיךָ, אַל-תַּעֲזֹב - וּבֵית אָחִיךָ, אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ' (כז' 10).

[46] פילון, על עשרת הדיברות 120-119, יצא נגד תפיסה זו: 'ההורים הם משרתי האל בהולדת הבנים, ומי שמשפיל את המשרת משפיל יחד עמו את הנשיא. ויש אנשים הנועזים למדי, שבהאדירם את שם ההורים טוענים כי האב והאם הם אלים נגלים המחקים את האל הבלתי-נברא בעיצוב בעלי חיים, אלא שהוא אלוהי העולם, והם של יוצאי חלציהם בלבד; ושלא ייתכן כי יירא את האל הבלתי-נראה מי שאינו ירא את האלים הנגלים הנמצאים בקרבתו'.

[47] השוו: כור הריה' (הודיות יא' 9, 11, 13).

[48] מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה חמישית: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/2217/5256 ולסגנון שיקגו (או טורביאן): http://harmanlib.huji.ac.il/NEW_SITE/HUJI_resources/Hebrew_Univ_resources/huji_inst/Humanities/9citation.ppsx

סימוני הציטוטים הובאו בגישה המקוצרת: ציטוטים תוחמו בגרש אחד; בסימון הפרקים/טורים מהמקורות (תנ"ך ומגילות) הוספתי גרש ' וללא פסיק למספר (ולא כאות) הפסוק/שורה שאחריו; מראה המקורות מספרי המקבים הובאו מהספרים המדעיים של רפפורט ושוורץ. משניות מזוהות לפי ציון פרקים (ללא ציון שהמקור הוא משנה); התלמוד הינו הבבלי אלא אם צוין ירושלמי, ואם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין, עמוד ב' צוין כ-II; ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר בין שתי אותיות) משמשות לראשי תיבות או למילה שאולה.

כניסות: 2558
קטגוריה: תיאור ופירוש מגילות ים המלח עידכון אחרון ב-שני, 08 יולי 2019 נכתב על ידי עורך אתר הדפסה דואל

אתר מגילות קומראן/ים המלח The DeadDea Scrolls

סקירת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן והצעות להשתלשלות מסורותיהן בתושבע דרך החסידים. סיכום מחקרים, ניתוח והשוואה לספרות הפרושים-חז"ל ולספרים החיצוניים בבית שני. זיהוי הכתות שהתפתחו מעדת-היחד: האיסיים, בייתוסים, צדוקים, פרושים והיחס לבית חשמונאי-המקבים.

דוא"ל של עורך האתר: scrollsqumran@gmail.com, פנייה מקוונת באתר: לחץ כאן