א.     סיכום: מגילות ושברי מגילות – מסקנות ושברי מסקנות:[1]

ספר זה עדיין בשליבה עריכה סופיים, לקריאת הספר בגרסה העדכנית, מומלץ להורידו מקישור מתעדכן זה: https://goo.gl/kuoJEN, להערות: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it., יונתן לוי

לאחר כאלפיים שנות הסתר תורני מספרות קודש אותנטית בתר-מקראית, עולות מגילות קומראן הגנוזות ומאירות בגוונים וחידות בתעצומות שמעמידות אותנו בפליאה וקושי להרכיבן חזרה לפאזל המקורי, נוכח רסיסי מסורותיהם המפוצלות ואורחות החיים שעברו מאז כמה גלגולים. מול מאות ספרים חיצוניים והלניסטים מחד, מדרשי הלכה אגדה ותרגומים ארמיים מאידך, מיתולוגיות עמי קדם מאחור, וזרמים מונוטאיסטים ודואליסטיים עד היום, ייחודיות הן מגילות קומראן בהיותן ההמשך האמיתי האחרון (שאינו חיקוי או ניסיון שחזור) של התנ"ך - ללא סתירות פנימיות,[2] וללא סתירות היסטוריות ומדעיות (הרווחות בספרות חז"ל). מגוון הספרות שבמגילות קומראן כוללת עדויות ותיאורי הקדמונים בדורות הראשונים לבריאה, בעיקר מסורותיו של חנוך בן ירד שהופצו בעמי-קדם (כגון תיאורי הבריאה והמלאכים שחטאו עם בנות האדם), ולאחר מכן חודשו בתורה - ולכן דומים; השלמות ונוסחים מרתקים לתנ"ך – ומהווים מקור לזרמים שהתפתחו ואימצו אותם (נצרות את תרגום השבעים; השומרונים את השומרוני; חז"ל את הארמי שבהודאתם שאבד להם המקור – והנה נמצא במגילות) וכוללים שכתובים בהרמוניה תנ"כית שאין ביד אדם לכתובה (במיוחד ללא קורקונדציה ומחשב); נבואות מסתוריות וגלויות שלא הכרנו; ספרות ההלכה הראשונה בעולם שמהווה בסיס לרוב ההלכה והקבלה עד ימינו; ספרות פוליטית אקטואלית של מורה הצדק שייתכן והיא מקור מדרש האסמכתאות המקראיות; ספרות כוהנית מקדשית מיסטית וליטורגיות (שחז"ל הזכירום) הכוללת פירוט שילוב לוח השנה השבתי-שמשי (הנעלה והמומלץ מכל הלוחות בעולם העתיק והמודרני) בכל מערכות הקודש – והיחיד שתואם לחלק מתקופות התנ"ך בהם עמ"י שמר את המצוות (כפי שהוכיחה אני ז'ובר).

לצד מהות המגילות לעיל שכולן קודש (אין כלל כתבי מסחר וענייני חול), גם מחבריהם הם האליטה המיועדת לכך לפי התנ"ך – הכהונה הגדולה של בית צדוק, סופרים, חסידים, ולפניהם ספרות גיבורי הקדמונים והנביאים לאורך התנ"ך, שחלקם נחשפו זה לראשונה. תקומתה של עדת קומראן מתוארת כ'בית נאמן', שלא היה לפניו (מימי השופטים ספר התורה היה מוחבא [ב"ד ה' 5-2], ורק התורה התגלתה שוב בשלבים עד שכולה ע"י מורה הצדק) ואחריו, עד היום. מפליא כ'פטיש יפוצץ סלע' פיזור צאצאיה של עדת קומראן: החל מקהילות סופרים וחסידים, האיסיים, איסיים ותֵרָאפּוֹיְטִים, כתות כ'כת טובלי שחרית' ו'אנשי יריחו' בעלי מסורות דומות, זרמים נעלמים שהשאירו שלוש מגילות קומראן בגניזת קהיר, זרמים שהיו קרובים לנצרות, וכמובן זרמים בתוך 7 כתות הצדיקים שמזכירים חז"ל בתוכם, ובעיקר חסידי-התנאים ומבית מדרשו של ר' ישמעאל (מאידך בחז"ל היו מסורות/זרמים מנוגדים, אשר חז"ל מורכבים מנגד גם מזרמים שמקורם מפליטי כת 'אפרים' דורשי החלקות, והזרם (יריביהם של עדת קומראן מהתקופה הטרום-חשמונאית), כשבאמצע הזרם המרכזי של עם הארץשמורכב מעם הערץ וגרים שהתעלו בתורה והתקבלו לחוג החכמים.

למרות הפיצולים והשינויים הפוליטיים בתקופות הסוערות בין עדת קומראן לתנאים שבשעת חורבן הבית, עדיין חז"ל שימרו והדגישו את יעודם ושמם הטוב של עדת קומראן בכינויים מוערצים אלו: הכנסת הגדולה, סופרים, זקנים, ראשונים ונביאים. נוסיף לכך את ייחוס הזמן חופף: טרום/תחילת התקופה החשמונאית, החיזוק המרכזי בזהות נושאי ההלכה המיוחסים לעדת קומראן וחז"ל, לפי מדגם הדוגמאות שהובאו לעיל, ועליהן העדות הכמותית המתאימה כי אבדו 600/700 סדרי משניות (חגיגה יד').

שבח חז"ל על ההגמוניות הקדומות לעיל תואם את שבחם של יוספוס ופילון על הצאצאים העיקריים של עדת קומראן בשלהי בית שני - והאוכלוסיה השתנו, קבוצות של צדוקים ובייתוסים ניסו לשמר את השם הטוב כאשר התערבבו ושינו עקרונותיהם, אך עדיין, גם לאחר כמה דורות ושינויים דתיים ופוליטיים אלו, המשיכו האיסיים והתיאורפטים כצאצאים ישירים של עדת קומראן, ולכן גדולי הסופרים היהודים בשלהי בית ראשון, פילון ויוספוס, גמרו עליהם את ההלל. יוצא אפוא כי כולם שיבחו והעריצו את עדת קומראן וצאצאיה, ונוכח המורכבות הפוליטית והכיתתית – האפלה הכניסה אותם לאיזוטריה. זהו שיא השיבוש הפוליטי היסטורי הוא הקטרוג החמור ממסורות חז"ל, שמקום לכבד ולהעריץ את שיא גאולת בית שני במלכות דתית בעלת הישגים כבידים בכל מישורי החיים והמדינה, הותירה מסורת גנאי של מאבקי כיתתיות קטנים ועלובים, שגם מגוחכת כיוון שלפי סיפוריהם עצמם עולה שהם האשמים, למשל במסופר על המחלוקת בין ינאי לשמעון בן שטח. לכך מצטרפת טעות שבה אוחזים החוקרים - שהתקבעו על יחס איבה שלילי בין עדת קומראן והחשמונאים, וכדי להמשיך בתזה אף תירצו (באופן לא סביר) את קיומה של מגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך' שהושחלה מכת נגדית ומונחת בטעות בין המגילות (ובכלל טועים חלקם הסבורים שהמגילות הן אוסף ספרייה ממקורות שונים), כאשר בפועל החשמונאים התפתחו אחרי החסידים ועדת קומראן, ביקשו קרבתם וספריהם, עד שאימצו הלכותיהם והתקינו את 'חבר היהודים' שבמטבעותיהם, הוא מועצת המלך מהמגילות.

לתורת משה ודרכי הנבואה הותיר חותמו בחז"ל שהכלילו את כל התושב"ע כ'תורה למשה מסיני', למרות שרוב המסורות חודשו ע"י עדת קומראן (הכתבים הכיתתיים), וחז"ל שקיבלו מהם המשיכו ביצירה אנושית של פלפולי בית המדרש. עדיין יש יסוד לטענה זו, כיוון שאכן הגיעו (לא ידוע לנו כיצד) לעדת קומראן ספרות הקדמונים ושאר הנבואות ממתן סיני וגלות בבל, בראשן מגילת המקדש והיובלים, וקשה להכריע מי מביניהם הוא גם 'ספר התורה השנית' שמהווה כנראה את תחילת המחלוקת על ספרות המשלימה לתנ"ך (שבאופן פרדוקסאלי היא ספרות חז"ל ושחלק מחכמיה המשיכו להתנגד לחלקים מספרות מגילות קומראן זו).

הרכב שני אלו (מהותן של המגילות ומחבריהם) מפריך והופך את זיהויים שהתקבע בטעות ככת איזוטרית. חשוב לעמוד ולהבחין במצב הדתי-פוליטי של תחילת היווסדותם של עדת קומראן: אלו שיא ימי ההתייונות - ולכן היה מוצדק להתבדל מהמתיוונים – כחשמונאים אחריהם (שהתקבלו בעמ"י למרות מחלוקות עם הפרושים). משכך, ההתנהלות ומיקום הקהילה הנכון הוא הרחק מהשפעת המתייונים, וזאת לצד הוראות מקראיות לאליטת לווים וכוהנים בערים נפרדות (ואכן יישוב קומראן מתאים לעיר לווים/כוהנים), כפי שנוב היתה בימי בית שאול ודוד, וכפי שהמשיכו בימי חז"ל מספר ערים כאלו ברחבי הארץ.

התעוררות דתית ופרץ נבואות קמו בשתי נקודות: בימי חורבן בית ראשון בישראל ואף בכורש משיחו (הדת הזורואטריסית שקרובה לעדת קומראן), ומטרום חורבן/הטמאת אנטיוכוס הרביעי (כאשר הראשון מנבא בעיקר בכתבי סוד גם על השני). עזרא הסופר מצא ספרים וחידש הלכות רבות, בפרט את חג הסוכות, אך במחצית הראשונה של בית שני היו ירידות ועליות רוחניות ודתיות, כמתואר באפוקריפון ירמיה, עד שנוסדה עדת קומראן. באחת משתי אלו קם 'עמוד צדוק' (ב"ד ??), או לפני כן בימיו של צדוק בן אחיטוב.

עדת קומראן בתקופתה הראשונה (סוף המאה ה-3 או תחילת המאה ה-2 לפה"ס) קרובה ליהדות מצרים ובית חוניו: בזכות המצע העברי שהתגלה במגילות קומראן, מתברר שתרגום השבעים נוסד בעדת קומראן והיא שאוחזת בגרסה המקורית הנכונה והמדויקת שלו. גם חמשת בתי כנסת ('פרוסאוכה') מהמאה ה-3 במצרים תואמים ל'בית ההשתחוות' בברית דמשק ??. הנקודות עם בית חוניו כבר פרטניות וקשורות לאיחוד עם בית חשמונאי: חוניו השלישי/רביעי מבית צדוק בנה מקדשו במצרים מאותה גישה של עדת קומראן לא להשתתף במקדש החולל ע"י המתיוונים בירושלים; פניית אגרת מק"ב לשמירת חנוכה; עזרת חנייה וחלקיה בני חוניו למלחמתו של ינאי הצדוקי ששובח ע"י עדת קומראן במגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך'; תיאור האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים (רופאי הנפש) המוערצים ע"י פילון (ויוספוס). מאידך, יהדות מצרים התפתחה וחלקים ממנה התיוונו, ומאלו יצאו רוב הספרים החיצוניים שפסולים ודחויים לקומראן (הקבוצה ה-3 שלהלן). עם זאת, ייתכן ושרדו במרד התפוצות קבוצות שהעבירו עד גניזת קהיר (כאלף שנה לאחר מכן את 3 מגילות קומראן (בן סירא, ברית דמשק וצוואת לוי הארמית).

חז"ל הם הזרם האחרון שקיבל ואסף את מסורות עדת קומראן (לא כולל האיסיים שהמשיכו ברצף כמעט ישיר). תחילה, נוכח החלשותם ועד אובדנם של המתיוונים מישראל, מסורותיהם של עדת קומראן הוטמעו ע"י החשמונאים והצדוקים, ולאחר מכן הנוצרים ניסו להחיות יישום על הספרות המשיחית והקהילתית שמהמגילות. עד שלהי בית שני בין קבוצות אלו היו גילגולים פוליטיים ודתיים סוערים (מתייוונים, חשמונאים, צדוקים, פרושים, הורדוס, בית הלל שמאי, נצרות וחסידים) שהחלישו את ייחודה של עדת קומראן, מה גם ניסתה לשמור את רוב מגילותיה ומסורותיה בסתר.

התוצאה של הסתרת אוצר התורה של המגילות לצד עליית כוחם של הגמוניות פוליטיות ודתיות מימי הורדוס – הביאה ל'עת לעשות לה'' – כתיבת המסורת, היא החלק של רוב המסורות הקדומות בספרות חז"ל הנכונות להיקרא - תושב"ע. עד אז רוב תורות אלו היו סודיות הן בעדת קומראן והן בחז"ל (כאשר אף שציינו ש'היו מסתירים את המשנה'). זהו הפיתרון לחידת מקור וראשיתה של ההלכה וקיומה תוך המשך פיתוחה בחז"ל (בגוונים שונים כפי שיוסבר להלן).

לא רק שחז"ל האחרונים שהתירו והתחילו לכתוב, אלא העובדה שראשוני הפרושים היו בעלי הלכות ספורות (חלקם בעלי פתגם מוסרי אחד), מלמדת על ההלכה הדלה בתקופה זו (מהחשמונאים עד הלל ושמאי), וכן שבין הפרושים לתנאים מצטרפת מגילת תענית שמורכבת מהלכות פרו-חשמונאיות (צדוקיות), ולמרות שהיא היחידה שהתקבלה מכת הפרושים, ביטלו הלכותיה ומועדיה. גם הביקורת שהטיחו הפרושים נגד הצדוקים כי אינם יודעים לדרוש מקורות ואסמכתאות למסורותיהם תמוהה והפוכה, שהרי המשנה מאופיינת באי-דרישה עוקבת לפסוקי התורה, בדומה למגילות הכיתתיות ההלכתיות. אפלה זו על ראשוני הפרושים ניכרת בעיקר על שיוכו של יוסי בן יועזר, שמחד מכונה 'חסיד שבכהונה' – תואר שקרוב לעדת קומראן לצד שנלחם באלקימוס המתיוון, ומאידך, כונה גם 'המקל' – וגינוי זה מצוין מפורשות בפשר תהילים לז' א', ואף מאפיין את ביקורת עדת קומראן על דורשי החלקות 'כי בקלות בחרו' התאמה למגמה ההלכתית של הלל וכמותו.

עם זאת, עדיין הצליחו בחז"ל (בעיקר כאמור מהקבוצות הנ"ל מתוכם) לאסוף ולבנות בעיקר ממסורות עדת קומראן הלכה מקיפה, ואף חז"ל הם האוחזים בכמות הגדולה ביותר של תחומי ההלכה ששרדו מעדת לחז"ל, בראשם: שבת, תפילה, נישואים. אמנם, גם באלו ניכרים מגמות הסדר הסגנון והצורה, שבבעוד שבספרות חז"ל קרוב ללשון דיבור, במגילות הקרובה ללשון המקרא. לכך מצטרפת ההבחנה העיקרית של והמהותית של הכללת דעות שונות וסאף סותרות, כאשר במגילות קומראן מופיעות תמיד הלכות קצובות, בלא ערעור, בלא ריבוי דעות ובלא משא ומתן. עם זאת, במסורות שהתקבלו מחז"ל מחסידים וכוהנים, בראשם איסי בן יהודה, פנחס בן יאיר ובית אַבְטִינַס ואליעזר בן יעקב (מסכת מידות), אלו התקבלו כמעט ללא עוררין וסתירות! נסכם כי מסורת חז"ל מורכבת מ-3 מרכיבים אלו: מסורות מקומראן; מסורות מאפריים; מדרש-יוצר.

יתרה מכך, ייחוסה של עדת קומראן לדקדוקיה מתורת משה הותירה חותמה בחז"ל שהכלילו את כל התושב"ע כ'תורה למשה מסיני',[3] למרות שרוב המסורות חודשו (לראשונה) ע"י עדת קומראן (הכתבים הכיתתיים), וחז"ל שקיבלו מהם המשיכו ביצירה אנושית של המדרש היוצר. עדיין יסוד הטענה נכונה, שכן לעדת קומראן הגיעו (לא ידוע לנו כיצד) ספרות הקדמונים ושאר הנבואות ממתן סיני (בראשן מגילת המקדש, היובלים ונוסחי המקרא) וגלות בבל (3 קבוצות המגילות הראשונות), שהם תואמים גם למושג המקביל שיוחס לפרושים: "מסורת אבות". ייתכן והמעבר ממסורת אבות לתושב"ע נובע משתי הסיבות העיקריות האלו: הפרושים לא היו בעלי הרשות לכתוב (זאת ניתנה לעדת קומראן - ראו בזהותם); הפרושים לא היו נגישים למסורת אבות ולמסורות המשלימות לתנ"ך, ולכן מבחינתם היא מסורת בעל-פה. מאידך, מי שהתנגד לספר חשוב  מאלו ('ספר התורה שנית') היו אפרים ודורשי החלקות, שלמרות שכאמור חז"ל קיבלו מסורות רבות כאלו, כנראה גם היתה להם מסורת שונה של המשך דחיית ספרים כאלו, לצד הטענה המוצדקת לדחיית ספרים חיצוניים, היות ורובם פסולים ודחויים גם לעדת קומראן:

זולת איסוף המסורות של חז"ל בעיקר ממגילות קומראן (וזולת איסוף ממקורות זרים), חז"ל יצרו מסורות חדשות, שלא היה להן מקור של מסורת אבות קדומה, אלא היא מדרש יוצר לפי דעתו ותפיסת עולמו של אותו חכם. גם הזכות לספרות זו מקורה כנראה מעדת קומראן, על אף השוני המהותי שבחז"ל יש ריבוי דעות שונות עד סותרות. בתקופה האחרונה של עדת קומראן (שלאחר מכן התפצלה לאיסיים וחסידים), היא כתבה למנהיג בבית המקדש איגרת המכונה 'מגילת מקצת מעשי התורה' (וכנראה גם מגילה 'מחלוקות' 513Q4), וזו, בניגוד למגילות שחיבר מורה הצדק (וכמובן לשאר קבוצות המגילות לפני כן), מאופיינת בדעתנות ומטבעות לשון הקרובים לסגנון של ראשוני חז"ל (בעיקר לשון רבים כ'ואנו חושבים' במקום התגלות מוחלטת). לפיכך יש התאמה גם בשילוב של שני המוטיבים שמאפיינים עדת קומראן וחז"ל: שמרנות ויצירה. ניכר כי חכמים שונים ניסו להתעלות על חבריהם (ולא רק נגד כתות יריבות), וכך ומגורמים נוספים, מוטיב היצירה גבר על מוטיב שמירת המסורות (כנראה גם העובדה שמסורות הגיעו ממקורות זרים נוספים וסותרים, חיזקה את כוח החכם היוצר והמכריע לפי שכלו החריף – 'עוקר הרים'). עניינים אלו ניכרים במחלוקות של ר' אליעזר בן הורקנוס למול ר' עקיבא, וכן בין בתי מדרש התנאים/הלכה (עקיבא-ישמעאל), שממשיכים את היחס בין הלל ושמאי, בשינויים שונים.

על זאת יש להוסיף את מגמת ההקלה של בית הלל על שמאי, שתנאים המשיכו בקו זה, והמדרש היוצר לרוב יוצר הקלה, יחסית למסורות הקדומות שהן מחמירות, כיוון שפשט התורה מחמיר, בעיקר בענייני טהרה – אלו התבטלו כמעט כליל. ישנם מספר מקורות וסיבות נוספים להקלה בחז"ל: גישה מאפרים דורשי החלקות שכבר הוגדרו 'כיא בחרו בקלות'; הוראות התורה להלכה המיועדת לעם הארץ נמוכה בדרגתה מההלכה הנדרשת מהכוהנים; שינוי החברה והמציאות - המקדש חרב (ואיתו מאות הלכות שלא ניתן לקיימן).

כאשר בחז"ל פירשו לפי דרך הפשט, קשה לשער אם זהו חידוש במדרש יוצר פרשני/הגותי (ואפשר שהתפתח ממגילות הפשרים), או מדרש מקיים של מסורת קדומה מעדת קומראן שדיקדקה התורה לפי הפשט – הוא ה"נגלות". יוצא אפוא, כי בכל אופן מדרש יוצר שמכוון לפשט אמור להיות זהה לנגלות, למעט בקשיי פענוח משמעות הפשט וחריגים, כגון: העיקרון המפתיע (אם כי מצוי כבר בנביאים, כך שבתורה מהותו הרתעה חינוכית) של ביטול עונש מוות בתוך עדת קומראן (ייתכן שהעיקרון אינו תקף ביישום לכל העם) שאולי חיזק את מגמת ההקלה הפלילית עד ההלכתית בכלל ובחז"ל. נמצא כי החסידים העמיקו והחמירו בפשט המצוות, כגון: כיבוד כל זקן ממרא; רשות לכל אדם עובר בשדה לקטוף ענבים; איסור הריגת כל חיב בשבת.

גילוי חשוב נוסף של עדת קומראן הוא "הנסתרות", כמו הלכות שבת – שאינן ניתנות להסקה מהפירוש הפשט. בעדת קומראן ישנן גם פרשנות מרחיבה של הפשט, כמו יישום עיקרון 'לפני עיוור לא תיתן מכשול' וה"כילאיים"[4] לתחומים שונים, שהמשיך להתפתח בחז"ל, אך גם בהקשרים שאינם הרחבה, כמו על 'לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם' (ויקרא יט' 26). אלו כנראה נכללים בנגלות, אך לעיתים קרובים לתחום המחבר בין שני סוגי פרשנות והוספות אלו – שהוא גם העצים את המדרש היוצר:

כל עוד חז"ל שמרו על המסורות שקיבלו (כרבי אליעזר בן הורקנוס שהעביר רק דברי רבותיו) מעדת קומראן (אף שחלק התקבלו מאפרים דורשי החלקות), או לפחות דרשו מסורות (הלכה ואגדה) לפי עקרונות הפשט וללא הקלות, הרי שמסורות אלו נצרכות וחיוביות - אחרת לפי מה ינהגו בכל התחומים שאבדו 600/700 סדרי משנה שהם כנראה מגילות קומראן?!          אך כאמור ישנן גם את המגמות לעיל (התנצחות במדרש יוצר, הקלה, מסורות ממקורות זרים) ולכן ישנן גם סתירות בין עדת קומראן לחז"ל, שלהלן נסכמם יחד מול הצדוקים. אך קודם לכן יש להדגיש כי המחלוקות המקוריות בין המסורות הקדומות הן יחסית יחסית מעט, לעומת הרוב הדומה, שבתוכו יש:

ועתה נשווה זאת לסתירות פנימיות בתוך חז"ל:

נמצא כי המחלוקות בתוך חז"ל אינן רק ב"ענפים" כפי שניסו לתרץ רבנים, אלא חכמים חלקו ביניהם על אופני שמירת המצוות. יתרה מזו, הרבה מהמחלוקות הפנימיות בחז"ל שורשיות וגדולות אפילו ממחלוקותיהם מול הצדוקים. ודעתם של 'עוקרי הרים' אף גברה לרוב על מסורת קדומה או על הפשט. לפיכך, חכמים תירצו זאת במהות ודרכה של התורה עצמה, בסוברם שיש מט' פנים לאיסור ומט' פנים להיתר (חגיגה ג'; ומקבילות במדרשים) ותפקידם הוא להכריע בפלפולם או לפי רוב. בכל אופן, נוכח המחלוקות היותר מהותיות בין חז"ל עצמם לעומת בינם לבין הצדוקים, מתבקשת השאלה למי כוון אישום השנאת חינם שבגינו חרב הבית (וכיצד שעד עתה זה לא תוקן – ראו בנספח בעניין). אולי כאן על השבח?

אמנם יש כמה מחלוקות שורשיות בין עדת קומראן לחז"ל, אך המחלוקות בין חז"ל לצדוקים הן בעיקר 'ענפים' שמתאימים לרוח וסגנון המחלוקות והדיונים שבתוך חז"ל. נראה שהשנאה הפוליטית-כיתתית היתה גבוה וחזקה מהלכה

במגילות קומראן שרדו 7.5 מתוך כ-90 ספרים חיצוניים, אך יש לחלק בין מקורות ומהות של הספרים החיצוניים לשלושה: 1) 7.5 הספרים שבמגילות נמצאו תואמים לשאר ספרות עדת קומראן; 2) מספר ספרים חיצוניים שאינם במגילות אך קרובים אליהם וללא שום סתירה, וכנראה פשוט לא שרדו בין המגילות; 3) שאר רוב הספרים החיצוניים שמקורותיהם מערבוב מסורות זרות (ספרות הלניסטית בעיקר ממצרים [כארתפּנוּס ל'דברי הימים למשה רבינו'/'ספר הישר'] ועד ספרות חיצונית לברית החדשה מדרשים מאוחרים) או כאשר כוללות סתירות למסורות עדת קומראן (כדוגמאות בפרק לעיל בעניין), ולכן אלו פסולות ודחויות למגילות קומראן. קבוצה שלישית זו הטילה צל ודחייה גם על הקבוצה הראשונה הקטנה (והשנייה בספק/באמצע), וכך זו מצדיקה לכאורה (ללא יכולת בירור ואבחנה) את הדחייה ל'ספר התורה שנית' ששלחו עדת קומראן לקבוצה בימיה שיקבלו הספר והמסורות. עם זאת, בתקופתה הראשונה של עדת קומראן לא היתה הקבוצה השלישית, ולכן היא כנראה לא רלוונטית ונכונה, אלא מתייחסת יותר לססיבת הדחייה של חז"ל לספרים החיצוניים. עם השנים ושכוח הכיתתיות, מגמה זו התהפכה בחז"ל: המדרש היוצר המשיך, המסורות התרבו ונכתבו, ולצידם המשיכו להגיע מסורות קדומות משלושת קבוצות הספרים החיצוניים, וכך בסוף ימי הביניים נמצאה ספרות חז"ל (שכבר יותר נכון להגדירה ה"הספרות הרבנית") כוללת מאות מדרשי הלכה ויצירה, שלא רק הפוכה לפרושים הראשונים שהעבירו בקושי מסורות בודדות של מוסר (בעיקר מאנטיגנוס איש סוכו עד שמעיה ואבטליון), אלא בתוכה מדרשים שלמים ומסורות רחבות משלושת קבוצות הספרים החיצוניים, תוך המשך הסתירות ביניהם (אך הרקע הפוליטי דתי נחלש עד אבד).

מגמת ההכלה ואיסוף המסורות הסותרות קרתה גם לצד תהליך חיובי חשוב בחז"ל (החל לערך מהאמוראים) של הארת הדרך הישרה של פירוש התורה ויישוב סתירות בתלמוד (בניגוד להתנצחויות מפולפלות ועקומות של שמעון בן שטח, יוחנן בן זכאי ור' עקיבא). כמו-כן, קבוצות חסידים ובלתי-מוגדרות או שלא ידועות לנו, המשיכו לפעול לפחות עד סוך האלף הראשון לספירה, ביניהם קבוצות טרום-קראיות, בעלי 3 מגילות קומראן שבגניזת קהיר, ר' משה הדרשן שהכניס את ספרים מקבוצת הספרים החיצוניים הפנימיים למגילות.

לסיכום, במקומות שה"תיקונים" של חכמים דרשנים מפולפלים, "עוקרי ההרים" שגברו על בעלי המסורת מ"סיני", בין אם כיוון שהעדיפו פרשנות דרש על הפשט, רגשית על רציונאלית, ובין אם מאינטרסים אישיים של נצחנות פנים חז"לית לכבוד המכריע או יצירת הגמוניה חדשה נגד כתות או גיבורי התנ"ך () ובן סירא שכבר צוטט לפני ואחרי כמבין כתבי הקודש, השתבשה מהותה ודרכה של התושב"ע האמיתית.

לאחר גישת הקלה וסוג הפרשנות, נתייחס לכת היריבה העיקרית לפרושים, ואילו הלכתית קרובה לעדת קומראן: הצדוקים. תחילה הקרבה ההלכתית לעדת קומראן מסויגת והפוכה משלוש המחלוקות הפילוסופיות-עיקריות שתיאר יוספוס את הצדוקים ב???: דטרמיניזם - גורל האדם, עולם הבא ותחיית המתים, ולאלו מצטרפת המסורת כי הצדוקים סברו שהלכות הנישואים אינן הלכה למשה מסיני – בניגוד מוחלט לטוביה. (רק) לפיכך, דווקא הפרושים הם הממשיכים את העקרונות הפילוסופיים של עדת קומראן. יתרה מזו, הצעתי לחלק את הצדוקים לשתי קבוצות הפוכות זו מזו, כשראשונה היא בית חשמונאי שאכן היו קרובים עד מאוחדים עם עדת קומראן, והשנייה הם הכוהנים של שלהי חורבן הבית השני, עת השחיתות חזרה (כטרום-חשמונאי) לנסוק, וצאצאי עדת קומראן – האיסיים והחסידים, התרחקו מהם. איבוד מסורת עדת קומראן מסביר את ההפסדים במרידות וחורבן הבית (למול נצחונות החשמונאים), אף שעדיין אחזו בהלכות יבשות של טהרה. בכל אופן רב הנסתר על הגלוי בנוגע לזהותם ומהותם של הצדוקים הראשונים והאחרונים נוכח חוסר כל מסורת צדוקית אוטנטית, למשל: באיזה לוח שנה נהגו הצדוקים הראשונים? האם ספר גזירתא (שבעצמו סותר את הטענה שאין להם מסורות אבות) הוא אחת ממגילות קומראן או הלכות שאספו מהם? אם בית שמאי קרוב אליהם יותר מאשר לבית הלל?!       

באופי ומגמות שונות ניצבת הנצרות, שאצלה דווקא סגנונות דומים לעדת קומראן. תחילה כמובן בניסיון יישום המשיחיות, וזאת לאור קבלתם ושמירתם על ספרים ומסורות רבות של משיחיות, קהילתיות וטרמינולוגיה מהמגילות. הכנסיות הן אלו ששמרו לנו על 7.5 ספרים החיצונים הפנימיים שנמצאו במגילות קומראן, אך מאידך אספו ויצרו מאות ספרים חדשים, כנראה ברוח בליעיל תועה ומטעה. חידה גדולה של עול וקיום המצוות עומדת על פירוש מילים בודדות של 'ונשפטו במשפטים הרשונים אשר החלו אנשי היחד לתיסר בם עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל‏' (סרך היחד ט' 11-10), שאם משמעותן אכן ביטול המצוות (כמסורת שהגיעה גם לחז"ל), הרי שלעתיד לבוא (ולדעת הנוצרים מימי ישו) ניתן להפסיק בייסורי המצוות. ייתכן ומכאן הגישה ההפוכה של פנייה לנכרים וקבלתם לדת החדשה.

להלן חלוקת תקופתה של עדת קומראן (200 השנים שלפני הספירה) לשלוש תקופות עיקריות (וכך מסודרות בחלקי בספר):

אסיים במחלוקת העיקרית שלכאורה לא נותר לה שריד בעמינו, אך מתעוררת באו"ם בניסיונות ליישום קרוב – לוח השנה בן 364 יום, נוכח יתרונותיו המדהימים והבלעדיים של מעגליות מיסוי נוחות ודיוק. לוח שנה שבתי-שמשי זה כבר הוכרע לכאורה בהתאמתו לשתי תקופות שמירת המצוות הנכונה בעמ"י בתנ"ך (קוים חלקית גם בקדמונים ובמלואו בעדת קומראן): ביציאת מצרים במדבר, ומגלות בבל עד 'וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת' (דניאל ז' 25), לפי ממצאי מחקריה המדהימים של אני ז'ובר. לסוגיית לוח השנה ניתן למצוא שרידים וסימנים לניסיונות חידוש והתקנת לוח השנה הירחי במסורות הקדומות של ספרות חז"ל (למשל: קורבן פסח בשבת; מועדו של יום הכיפורים והינף העומר; עיבורי השנה). עדיין נותרת החידה איזה ומתי הם ימי העצרת לסינכרון והשלמת 365.25 יום, וכן כיצד נהגו החשמונאים הראשונים, הצדוקים-הראשונים והאיסיים? האם ייתכן שהעובדה שיש נוסחים של מגילות  עם וללא מסורות לוח שנה מעידה על כך שכבר חסידי עדת קומראן נטשה את מסורת לוח השנה?           

בנספחים שלאחר חלק/שער סיכום זה, אעמוד על היחס בין הדתיים היום למגילות קומראן, פשר המגמות המתעוררות בעקבות חידוש התורות מהמגילות, והקבלות בין כתות בית שני לזרמים השונים היום בחברה הישראלית, בעיקר ביחס לציונות וממלכתיות.

1.      טבלת השוואת תחומי מסורות מעדת קומראן לחז"ל

השוואת המסורות בין עדת קומראן לחז"ל קשה במיוחד כיוון שרוב המסורות במגילות אינן מרוכזות לפי נושאים, אמנם למשל מגילת המקדש כן דנה בנושאים לפי חטיבות, אך על רוב הנושאים יש תוספות וחידודים כיתתיים במגילות הכיתתיות, ומעטות הן המגילות הנושאיות כמו כמה מגילות שמוקדשות רק לתפילה וטהרה (ועליהן כאמור יש שכבות קדומות של מגילות ומהמקרא). לכאורה המצב בספרות חז"ל יותר קל להשוואה, שהרי יש ששה סדרי משנה, אך מסורות מצויות במסכתאות שלא להן (בכלל זה ברייתות ותוספתאות), מסורות רבות בין מדרשי ההלכה האגדה התרגומים והספרות האזוטרית. מלאכת השוואה שיטתית ומקיפה כזו הינה מפעל מעל ליכולותיי, ואבקש רק להצביע כמה דוגמאות וקווים כלליים של הקרבה והשוני בין שתי הספרויות:

נושא (לפי א"ב)

כמות המסורות שעברו

אופי הדימיון

השוני/תוספות/הקלות

הסיבות/מקורות להבדלים

ארמית אונקלוס

80%

היצמדות לפשט הדקדוקי

שילוב מעט מסורות מאוחרות

מגילה ג': 'שכחום חזרו ויסדום'

טהרת בעל קרי

80%

מהות ההלכות

הרוב בוטל

צינה, גישת ההקלה

טהרת המקדש

30%

חלק מפשט התורה

 

הקלות מפליגות גם יחסית לתורה

כתיבת קודש שאינו בקאנון, ספרים חיצוניים

60%, התהפכות

מאיסור להיתר שהרחיב מדרשי אגדה והלכה סותרים ומפוזרים

 

רוב הספרים החיצוניים אינם במגילות. ספר הישר ומדרש דבי הימים למשה שאבי כנראה מאוסביוס

לוח שנה

5%

פסיפסי יובלים ומזלות, 365 מני קטורת,

קבלת הלוח הירחי, כנראה מתקופת השופטים או מגזרת אנטיוכוס הרביעי

מגילת המקדש וספר היובלים, עוד מגילות כיתתיות

מדרשה אגדה והקבלה (ללא מחשבה) למקרא

40%

השלמות על סיפורים ש

סתירות פנימיות למדרשים אחרים של חז"ל, וחלקם גם לעדת קומראן

חז"ל העתיקו בעיקר מהספרים החיצוניים ואוסביוס

מדרשי מחשבה והקבלה (בתוך האגדה) למקרא

20%

 

סתירות פנימיות למדרשים אחרים של חז"ל, וחלקם גם לעדת קומראן

 

מוסר וחוכמה

40%

הרבה מבן סירא

מקורות החוכמה ממשיכים לפי חוכמת הדורש בעיקר מהמקרא

חוסר בצוואות השבטים, חלק מבן סירא, ספרות (מגילות) החוכמה

מועצת המלך, חבר ישראל והעיר

80%

 

התאמה למבנה החברתי בשלהי הבית השני

 

נישואים

80%

 

מנהגים מתקופתם

חוסר במגילות ברכה לנישואין

נשים

10%

 

היתר אחיינית ופוליגמיה

חיסרון מגילת המקדש וקבלת ברית דמשק

ספרות היכלות

70%

עיקרי התיאורים והייחוס לחנוך-מטטרון

 

כנראה ניסיון שחזור ממסורות עדת קומראן, ספר חנוך וצוואת לוי

צדקה

80%

נושאי התיאורים ופרטיהם

מקור המסורת

 

שבת

80%

מהות ההלכות, סדר ההלכות, אנשי יריחו

הרחבת המושגים, הקלות, לט' מלאכות

 

תפילה

60%

2 תפילות ביום, עשרות סוגי הברכות, פתיחות וסיומות

קיבעון לתפילות חוזרות

חוסר באלפי מזמורי תהילים ותפילות שבקומראן

2.      סיכום החידושים והממצאים על מהותן של מגילות קומראן ותגליותן הבלעדיות:[5]

שלושה נתונים בסיסיים וייחודיים שמאפיינים את עדת קומראן: כמות גיוונם וקדמותם של המגילות, כותביהם מהכהונה הגדולה של בני צדוק,[6] והשפעתם על היהדות וזרמים נוספים. להלן נמנה כמה מהדוגמאות הממחישות את חשיבותן הההיסטורית והתורנית של המגילות הגנוזות:

ב.      רשימת הקיצורים הביבליוגרפיים:[8]

אורבך, תרגום ותוספתא            א"א, אורבך. תרגום ותוספתא. ספר הזיכרון  לרבי שאול ליברמן, בערריכת ש"י פרידמן, ניו יורק-ירושלים תשנ"ג, עמ' 63-53.

אלבק, הלכה חיצונה בתרגומים             חנוך, אלבק. הלכה חיצונה בתרגומי א"י ובאגדה. ספר היובל לב"מ לוין, בעריכת י"ל הכהן פישמן, ירושלים ת"ש, עמ' צג-קד'.

אליאור, תהום ונשייה               אליאור, רחל. זכרון ונשייה, סודן של מגילות מדבר יהודה. ת"א: הקיבוץ המאוחד, 2009.

ארדר, אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן.                 ארדר, יורם. אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004.

אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית                  אשל, חנן. מגילות קומראן והמדינה החשמונאית. ירושלים: יד בן צבי, תשס"ד/2004.

אשל, שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק                       אשל, חנן. שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק. ציון עא [תשס'ו].

אשל, תפילת יוסף מקומראן                  אשל, חנן. תפילת יוסף מקומראן — פפירוס מצדה והמקדש השומרוני בהר גריזים. ציון, נו (תשנ'א).

באומגרטן, הלכת קומראן בתרגומים

 Joseph M. Baumgarten, “Qumran and the Halakha in the Aramaic Targumim,” in Proceedingsofthe NinthWorld Congress of Jewish Studies: Panel sessions, Bible studies and ancient Near East, Jerusalem 1998, pp. 45-60.

באומגרטן, מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית                       באומגרטן, אלברט. 'מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית'. יובל למגילות ים המלח. עורכים:  גרשון ברין, Jacob Licht , בלהה ניצן, בלה נתזן. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2001.

ביכלר, עם הארץ הגלילי            ביכלר, אברהם. עם הארץ הגלילי. ירושלים, תשכ"ד.

בן דב, לשון תפילה ונבואה                     בן דוב, יונתן. לשון תפילה ונבואה במגילות מדבר יהודה. מגילות יא'. עמ' 279-251. ירושלים: ביאליק, תשע"ו.

בן שלום,חסידות וחסידים         בן שלום, מנחם. חסידות וחסידים: בתקופת בית שני ובתקופת המשנה. הקיבוץ המאוחד, 2008.

בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.                    בר-אילן, מאיר. עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.‫ שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום יא (תשנ"ז), 285-301...              בר-אילן, מאיר. עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.‫ שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום יא (תשנ"ז), 285-301....

ברושי, תשנ"ז                ברושי, מגן. פולמוס אנטי-קומראני בתלמוד, י' הופמן ופ' פולק (עורכים), אור ליעקב: מחקרים במקרא ובמגילות מדבר יהודה לזכרו של יעקב ליכט, ירושלים - תל-אביב: מוסד ביאליק - אונ' תל אביב. תשנ"ז, 219-111.

ברין, פשר חבקוק         : Shani L. Berrin (2004). The Pesher Nahum Scroll from Qumran: An Exegetical Study of 4Q169. BRILL, p. 271.

גולב, Who wrote the Dead Sea scrolls?                   Golb, &, נחום. (1996). Who wrote the Dead Sea scrolls? : The search for the secret of Qumran(First Touchstone ed.).

 COPY THE CITATION TO CLIPBOARD.

גיבסון, יוחנן המטביל     S. Gibson, The Cave Of John the Baptist. London: 2004.

גינזברג, ברית דמשק     Ginzberg, L. An Unknown Jewish Sect, New York: Jewish Theological Seminary of America, 1976

גפני, לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'            גפני, ישעיהו. לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'. ציון מה. (תשם) 81-95.

גרינץ , עדת היחד - איסיים - בית (א)סין            גרינץ, יהושע מאיר. 'עדת היחד - איסיים - בית (א)סין'. בתוך: פרקים בתולדות בית שני. ירושלים: ראובן מס, תשכ"ט.

דימנט, בין כתבים כתתים ללא כתתיים             דימנט, דבורה. 'בין כתבים כתתיים לכתבים לא כתתיים במגילות קומראן'. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך א'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס"ט.

דימנט,                         Dimant, Devorah.  Parabiblical texts, part 4 : Pseudo-prophetc texts; partially based on earlier transcriptions. John Strugnell.

דימנט, היסטוריה על פי חזון החיות       דימנט, דבורה. 'אדאולוגיה והיסטוריה על פי חזון החיות (חנוך החבשי פה-צ)'. בתוך כלים שלובים, מגילות מדבר יהודה וספרות ימי הבית השני. ירושלים: מוסד ביאליק, תש'ע.

דימנט, תולדותיה של עדת קומראן                    דימנט, דבורה. 'תולדותיה של עדת קומראן לאור חידושים בחקר מגילות קומראן'. בתוך כלים שלובים, מגילות מדבר יהודה וספרות ימי הבית השני. ירושלים: מוסד ביאליק, תש'ע.

הבלין, מסורת התורה שבעל פה הבלין               זלמן, משה. מסורת התורה שבעל פה. מכללת אורות, אלקנה-רחובות: תשע"ב.

הירשפלד, הערכה מחודשת של ממצאי החפירה ‫            הירשפלד, יזהר. קומראן בתקופת בית שני - הערכה מחודשת של ממצאי החפירה. בתוך: קתדרה, 109 (תשס"ד) 5-50....

הלברטל, תולדות ההלכה           הלברטל, משה. תולדות ההלכהוהופעת ההלכה. דיני ישראל, כרך כט': תשע"ג.

הרמן. חסידים קדמונים.                       הרמן, דב. חסידים קדמונים - החסידים ומשנתם בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד. עבודת דוקטורט, או' בר אילן: תשמ"ז.

וייז, חיבור אנליסטי     Wise, M. O.. 'Primo Annales Fuere: An Annalistic Calendar from Qumran'. Thunder in Gemini. Sheffield: JSOT Press, 1994, 186-221.

ורד, בית שמאי וההלכה הכיתתית.        נעם, ורד. בית שמאי וההלכה הכיתתית. מדעי היהדות 41 (תשס"ב) 45-67.

ורמן, ספר היובלים       ורמן, כנה. ספר היובלים - מבוא, תרגום ופירוש. ירושלים: יד בן צבי, תשע"ה / 2015.

ורמן, אחרית הימים בהגות עדת קומראן                       ורמן, כנה. 'אחרית הימים בהגות עדת קומראן'. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך ב'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס'ט.

ורמש, גילוי במדבר יהודה                      Vermes, Geza. Discovery in the Judean Desert. New York, Desclee Co., 1956.

זוסמן, חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה                     זוסמן, יעקב. חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה: הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מגילת 'מקצת מעשי התורה'. תרביץ, תש"ן-1989.

זיו, הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת.    זיו, יוסי. הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת, רמת גן: אונ' בר אילן, תשס"ט.

חיוטין, מגילת ירושלים החדשה             חיוטין, מיכאל. מגילת ירושלים החדשה. בבל: 2003.

חכם, לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו                   חכם, נח. לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו. לשוננו סז,ב (תשס"ה) 147-152.

טלמון, האם נודעה מגילת אסתר                       טלמון, שמריהו. האם נודעה מגילת אסתר בקרב 'באי הברית החדשה'?. ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה. כה, 377-382.

ידין, ממ"ת

ידין, 30 שנות ארכיאולוגיה        ידין, יגאל. שלושים שנות ארכיאולוגיה בארץ ישראל. ירושלים, תשמ"א (בעריכת ב' מזר)     

Yadin A., '4QMMT, Rabbi Ishmael  and the Origins of Legal Midrash,” Dead Sea Discoveries 10 (2003)

יוספוס, קדה"י             יוספוס, פלביוס. קדמוניות היהודים. תרגום א' שליט, תשמ'ה-1985.

לוריא, ינאי המלך         לוריא, בן-ציון. ינאי המלך. ירושלים: קרית ספר, תשכ'א.

לוריא, מינאי עד הורדוס                        לוריא, בן-ציון. מינאי עד הורדוס. ירושלים: קרית ספר, תשל"ד.

ליכט, מגילת הסרכים                ליכט, יעקב. מגילת הסרכים. ירושלים: ביאליק, תשנ'ו – 1996.

מיליק, גילויים             Milik, J. T.. Ten years of discovery in the wilderness of Judaea. S.G.M. Press, London, 1959.

נאה ושמש, עדים זוממים          נאה, שלמה, ושמש אהרן. 'עדים וזוממים: לתולדותיה של פרשנות הלכתית קדומה'. מגילות יא'. ירושלים: ביאליק, תשע"ו.

ניצן, האמנם שני רבדים בפשר חבקוק              ניצן, בלהה, 'האמנם שני רבדים בפשר חבקוק?', ציון עב/א, (תשס'ז).

נעם, המהפכה התנאית              נעם, ורד. מקומראן למהפכה התנאית - היבטים בתפיסת הטומאה. כותר, תש'ע.

סגל, בן סירא                סגל, משה צבי. ספר בן-סירא השלם. ירושלים: ביאליק, תשי'ג.

סיגל, נוסח דניאל          סיגל, מיכאל. נוסח ספר דניאל במגילות מדבר יהודה. מגילות יא'. ירושלים: ביאליק, תשע"ו.

סנדרס, 1992.               E.P. Sanders, Judaism: Practice and Belief, London.

עפשטיין, מדרש תדשא עפשטיין, אברהם. 'מדרש תדשא או ברייתא דרבי פנסח בן יאיר', בתוך מקדמוניות היהודים. ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ז, עמ' קלג'-קלט'.

עפשטיין, מבוא             עפשטיין, אברהם. 'מדרש תדשא או ברייתא דרבי פנסח בן יאיר – מבוא', בתוך א"מ הברמן (עורך), כל כתבי ר' אברהם עפשטיין, ירושלים תש"י-תשי"ז, עמ' קל-קמג.

פורסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה           פורסטנברג, יאיר. טהרה וקהילה בעת העתיקה, מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה. מאגנס, 2016.

פיקסנר, הר ציון           B. Pixner, "An Essene Quarter on Mount Zion?", Studia Hierosolimitana, Part I: Archaeological Studies, Jerusalem, 1976, pp. 245-284.

פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים                       דויד, פלוסר. 'פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום'. ספר זכרון  לגדליהו אלון. תל אביב:  קיבוץ המאוחד, תש"ל, עמ' 133-168.

פינקלשטיין, הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה    פינקלשטיין, א. הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה. ניו-יורק, תש"י.

פראד, כי יפלא ממך דבר                                    פראד, סטיבן. "כי יּפָלא ממָך דבר" (דברים יז' 8–13) פירוש המקרא לפרשת בית הדין העליון — בין מגילת המקדש למדרש התנאים. מגילות יא'-יב', מחקרים במגילות מדבר יהודה. חיפה: ביאליק, 2014-2015: 199-218, עמ' 111-132.

פראנקל, 1846               פראנקל, זכריה. ההוכחה המשפטית בחוק דת משה התלמודי. 1846.

קימרון, התרנגול והכלב ומגילת המקדש.           קימרון, אלישע. התרנגול והכלב ומגילת המקדש – 11QTc. תרביץ סד (התשנ"ה), עמ' 473-476.

קאמפן, חסידים                         J.I. Kampen. The Hasideans and the Origin of Pharisaism: A Study in I and II Maccabees. Atlanata 1998

קלויזנר, תשכ"ו                         קלויזנר, יוסף. 'איסיים', האנציקלופדיה העברית, ג, תל אביב: תשכ"ו, 36-30.

קנוהל, בעקבות המשיח              קנוהל, ישראל. בעקבות המשיח. שוקן, ירושלים ות"א, 2000.

ראסל גמירקין, מ' המלחמה חסידים ומקביםGmirkin, Russell. 'The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict', Pages 486– 496. in The Dead Sea Scrolls: Fifty Years after Their Discovery.  in Schiffman, Tov and Vanderkam (eds)

רביב, מוסד הזקנים בישראל לאור המקרא ותעודות חיצוניות.               רביב, חנוך. מוסד הזקנים בישראל לאור המקרא ותעודות חיצוניות, ירושלים, תשמ"ג.

רב צעיר, תולדות ההלכה           רב צעיר, טשרנוביץ, חיים. תולדות ההלכה. ניו יורק: תש"י.

רגב, הצדוקים והלכתם  איל, רגב. הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני. ירושלים: יד בן צבי, 2005.

רגב, יוסי בן יועזר וקומראן Regev, Eyal. 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy'', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery. (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27ץ

רייך, מתקני המים בקומראן     רייך, רוני. מתקני המים המדורגים בקומראן הם, בכל זאת, מקוואות טהרה!. מגילות י', ביאליק: תשע"ג.

רפפורט, פירוש למקבים א'        ספר מקבים א', מבוא תרגום ופירוש. א', רפפורט. ירושלים: יד בן צבי, 2004.

קאמפן, חסידים            J.I. Kampen, The Hasideans and the Origin of Pharisaism: A Study in I and II Maccabees. Atlanata: 1998

קיסטר, השורש נד"ב     קיסטר, מנחם. 'השורש נד"ב במגילות וצמיחתם של טקסטים קומראניים: בין לקסיקוגרפיה לתאולוגיה'. מגילות, מחקרים במגילות מדבר יהודה. חיפה: ביאליק, 2015, עמ' 111-132.

 קיסטר, לתולדות כת האיסיים              קיסטר, מנחם. לתולדות כת האיסיים: עיונים בחזון החיות, ספר היובלים וברית דמשק. ‫ תרביץ נו' א' (תשמ"ז) עמ' 1-18.... קיסטר, לתולדות כת האיסיים                       קיסטר, מנחם. לתולדות כת האיסיים: עיונים בחזון החיות, ספר היובלים וברית דמשק. ‫ תרביץ נו' א' (תשמ"ז) עמ' 1-18....

קימרון, נזירות            

Elisha Qimron, ‘celibacy in the the dead sea scrolls and the two kinds of sectararians’, J. Trebolle Barrera and L. Vegas Montaner (eds.), The Madrid Qumran Congress (STDJ, 19), Leiden, 1992, pp. 287-294.

קנוהל, לשאלת תיארוכה של ממ"ת       קנוהל, ישראל. לשאלת תיארוכה של מגילת מקצת מעשי התורה. ‫יובל לחקר מגילות ים המלח (עורכים: בריל ג' וב' ניתן), ירושלים: תשס"א, ע"מ 166-170 קנוהל, לשאלת תיארוכה של ממ"ת קנוהל, ישראל. לשאלת תיארוכה של מגילת מקצת מעשי התורה. ‫יובל לחקר מגילות ים המלח (עורכים: בריל ג' וב' ניתן), ירושלים: תשס"א, ע"מ 166-170

קרויס, בת האחות        Krauss, Samuel. 'Die Ehe zwischen Onkel und Nichte,' in Studies in Jewish Literature in Honor of Kaufmann Kohler, pp. 165- 175. Berlin: G. Reamer, 1913.

ראולי ורבינוביץ, פשר נחום        H.H. Rowley, Isaac Rabinowitz, 4QpNahum and the Teacher of Righteousness', JBL 75 (1956), pp. 188-93, “Meaning of the Key ('Demetrius')—passage of the Qumran Nahum-Pesher ,” JAOS 98: (1978), 394–399

שוורץ, על כמה פפירוסים          שוורץ, דניאל. 'על כמה פפירוסים – מקורותיו של יוסף בן מתתיהו והכרונולוגיה שלו לתקופה הפרסית'. בתוך: ספר השומרונים (בעריכת א' שטרן וח' אשל), ירושלים תשס"ב.

שוורץ, כהונה ומלכות                שוורץ, דניאל. 'כהונה ומלכות בתקופה החשמונאית'. קהל ישראל השלטון העצמי היהודי לדורותיו העת החדשה. עורך: י' גפני, עמ' 13-26.

שוורץ ,מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית             שוורץ, דניאל. 'מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית'. בתוך ספר השומרונים, עורכים: אפרים שטרן וחנן אשל. ירושלים: יד בן צבי ורשות העתיקות, תשס"ו-2006.

שוורץ, תשס"ט              שוורץ, דניאל. 'כת מדבר יהודה והאיסיים'. מ' קיסטר (עורך), מגילות קומראן: מבואות ומחקרים (כרך שני), ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ט, 612-601.

שטרן, מותו של חוניו השלישי                שטרן, מנחם. 'מותו של חוניו השלישי'. ציון, 1960/תש'ך, עמ' 1-16.

שיפמן, מקומה של ממ”ת          Schiffman, Lawrence Harvey. 'The place of 4QMMT in the corpus of Qumran manuscripts'. Reading 4QMMT. (1996) 81-98

שרמר, בן אחות שרמן, עדיאל. 'בן אחות – כינויי שארות ונישואי פנים בתקופת המשנה והתלמוד'. ציון, ס (תשנ"ה).

שמש, דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי      שמש, אהרון. דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי. תרביץ פב, עמ' 523 ואילך.

שמש וורמן, לגלות נסתרות                    שמש, אהרון, וורמן כנה. לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן. ירושלים: ביאליק: 2011.

Davies, Philip R. 'Hasidim in the Maccabean Period.' In Sects and Scrolls: Essays on Qumran and Related Topics. Ed. by Davies, Philip R. Pages 5-21. SFSHJ 134 Atlanta, Ga.: Scholars Press, 1996.

Puech, Jonathan. le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân Puech, Émile: Jonathan le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân, 4QJonathan (4Q523) et 4QPsAp (4Q448).

Jaubert, A.'The Calendar of Qumran and the Passion Narra- :tive in John'. in J.H. Charlesworth (ed.), John and Qumran, London 1972, pp. 62-76.

רשימת הספרות: ראו לעיל בהקדמה את רשימת הספרים המדעיים:

https://goo.gl/kuoJEN

ג.       יחס להלכה הרבנית (והפוך - יחסה לגמילות), וההלכה האקטואלית להיום

הידיעה והיחס של החברה הדתית (ובכללה החרדית) היא נִישְׁתִיּוֹת למגילות קומראן, הנעה בין חוסר עניין כי היו כתות שונות בימי הבית השני, לבין הכללתה באיסור הספרים החיצוניים (וראו לעיל כי רוב הספרים החיצוניים אינם בין מגילות קומראן ורובם אפילו סותרות אותן, ודווקא בימי הביניים הזרם הרבני אסף (או חיבר) מדרשי אגדות דומים - שחלקן שאבו מספרים חיצוניים סותרים אלו). משכך, דתיים הקנאים לחז"ל נוטים לברוח מהתמודדות בהרחבת ידע על מהויות של המגילות, ופוטרים עצמם במין תשובה לאקונית שהיו כתות כמו הצדוקים בבית שני שכבר מאז ועד היום לא קיבלום, אז אין מה להתעסק עם מגילותיהם (מעין עיקום אף).

דעתם של דתיים קנאים אלו לא מתפתחת מהכיוון האקדמאי, היות וגם חוקרים אינם עומדים על מהות זהותם וקדימות תורתם של עדת קומראן, ומשייכים אותם לכת אזוטרית (וספר זה מוכיח הפוך). לזכות שניהם (דתיים קנאים וחוקרים) יש את המסורת המקטרגת עד מסיתה נגד צדוקים (מחז"ל יוספוס וישו), כך שהזיהוי הפשוט הוא בין צדוקים (שמקובל שהיו חוג כהונה, לצד בייתוס) – לכוהני בית צדוק (עדת קומראן). הדברים כאמור הרבה יותר מורכבים, למשל: החוקרים אינם יודעים להסביר איך אם הם איסיים שהטיפו ושנאו את הצדוקים בירושלים – עדיין שניהם מכונים צדוקים?!; ודתיים אינם יודעים כיצד הצדוקים הכוהנים קשורים לבני צדוק הכוהנים, ואם אכן קשורים, כיצד ייתכן שהלכתית רוב התורה של חז"ל היא מעדת קומראן כאשר הצדוקים התנגדו לתושב"ע/מסורת אבות?!

העיסוק ההלכתי הדתי כמעט אינו פתוח למדע והיסטוריה מודרני, זולת נקודות כמו רפואה.
במאמרים רבים של מבקרי חז"ל (כמו חוקרים, נוצרים משיחיים וחילונים כופרים) מובאים דוגמאות של סתירות מדעיות והיסטוריות של חז"ל. דוגמאות אלו מחלישות את הילת הקדושה של חז"ל, וכאן עולה השאלה הקשה האם עצימת העיניים של דתיים/חרדיים היום למדע העדכני נכונה או ארכאית הזקוקה לתיקונים? בכל אופן אין ספק כי היא ממחישה את הפריזמה הצרה בה דתיים לומדים תורה, בעוד המדע וההיסטוריה שופכים אור, וצריך להודות ולתקן - אך לכך צריך ערך אמת שגדול מערך אמונת חכמים עיוורת. יש לציין כי באף אחת מההפרכות המדעיות וההיסטוריות אין פגיעה במסורות של מגילות קומראן. צא ולמד מהי מסורת אבות ומה דרשנות ופלפולים. הנה כי בעוד דלת נסגרת, מגילות גנוזות שופכות אור חדש הראוי לבחינה גם בעולם הדתי הסגור בפלפולי פסיקה מאוחרים.

בנוסף, מסורת חז"ל רצופה נעלמים היסטוריים גדולים ומהותיים, למשל: הפרושים האחרונים מתחילים מאוחר מאוד מהקשר לנביאים האחרונים, וגם ביניהם יש קפיצות ודילוגים, כאשר כמעט ולא הביאו שום מסורת הלכתית. הנכון לומר כי הפרושים הראשונים ידעו והעבירו את ששת סדרי המשנה (או יותר שידעו את 600/700 המשניות שאבדו לפי חגיגה יג')?! היכולת והכמות של העולם הדתי להגדיר את ההלכה ב-200 השנים שלפני הספירה היא מועטה ומוגבלת – הקורא מוזמן להשוואת את הפרקים הראשונים של ספר זה לדעות רבניות, ולעמוד גם על הבעיות עם התקופות (בפרט התקופה הפרסית).

בכל אופן, מגילות ים המלח חופשות מידע חדש ומרתק שבחלקו לא הגיע כלל לחז"ל, וגם אינו מתנגש או בעייתי להלכתם. דוגמה לכך היא מועצת המלך והמשפט ממגילת המקדש נו' שאומצה ע"י החשמונאים ומוזכרת במטבעותיהם כ'חבר היהודים', והיא מערכת השלטון והמשטר הנאורה והמאוזנת ביותר בעולם הקדום ואף בימינו. דווקא דתיים צריכים להתגאות ולעודד תורות – 'כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' (דברים ו' 6).

3.      חזרתם של חז"ל ורבנים מאוחרים לכמה הלכות עדת קומראן:

אך מה שהדתיים אינם יודעים הוא, שבהרבה מקרים הם היום אוחזים בהלכה הקומראנית, כאשר מי שיתנגד לה הוא דווקא הפרושים! איך זה קרה? שכל ישר והיגיון בריא של ההלכה – שהיא פשט התורה עם הרוח שהנחילו החסידים (מעדת קומראן). מה למשל?

אמנם הדברים גם לא מפתיעים, שכן בעוד חז"ל בעצמם הכילו דעות שונות ואף סותרות, המשך הספרות הרבנית המשיכה להתפתח, והיום בקצוות של העולם האורטודוסי יש דעות ותפיסות עולם רחוקות והפוכות מההלכה המרכזית וה"גדר ההלכתי".

עם זאת, ובהמשך לדוגמאות לעיל, ידועה האמרה שמהווה עיקרון ההלכתי כי 'באחרית הימים ההלכה כבית שמאי' (על קרבת בית שמאי לעדת קומראן ראו בפרק בעניין).

כך במאתיים שנה האחרונות התפתחו מגמות המבקשות להתרחק מאוקימתות ומדרכי פרשנות קרובות להן, ולחתור אל עבר פשוטם של המקורות המקדומים, ראו: גפני, פשוטה של משנה – עיונים בחקר ספרות חז"ל בעת החדשה; אלבק, ששה סדרי משנה; ליברמן, תוספתא כפשוטה. המגזר הדתי-לאומי מהווה חלק נכבד מהמחקר האקדמאי במקרא תלמוד והיסטוריה של בית שני, ולמרות חוסר הנגישות של ספרות המחקר ובעיקר מלל המגילות (ראו הפניות בפרק ?? והצעותיי לקידום בעניין), גם רבנים מהמגזר מתעניינים ומתייחסים למגילות, כגון הרב אורי שרקי (שאף מפרש את איסור הקריאה בספרים החיצוניים כאיסור החשבתם בתנ"ך, אך מותר וכדאי ללמודם, ובפרט את בן סירא), ד"ר מיכאל בן ארי (למשל שמסנגר על ינאי הצדוקי למרות שחז"ל ויוספוס גידפוהו, והרב ד"ר יואל בן נון (שעסק בהשוואה למגילות בכשליש מספרו האחרון: 'זכור ושמור').

4.      הנכון והמוצע להיום -הוספת מקורות והפרדת המוץ מהבר:

ספרות ההלכה הרבנית לוקה בחוסר 3 מקורות קדומים שאינם נכללים ונבדקים – ותחילה יש לצרפם אף כמקורות עיקריים להלכה: התנ"ך; מגילות קומראן; החשמונאים. לעומתה, המחקר האקדמאי משווה את ספרויות אלו לספרות חז"ל (ללא הספרות הרבנים המאוחרת), ואף משווה לספרות חיצונית של עמי קדם, שומרונים, ביתא ישראל, קראים וביקורות שונות. ספר הלכתי חשוב כזה הוא 'הלכה הליכה ומשיחיות' של יהודה שיפמן.

שנית, כפי הנטען בספר זה יש ספרות חז"ל ניסיון לשמר ולשחזר את מסורות עדת קומראן, ומאידך חז"ל הגדילו לעשות ופיתחו בעצמם מסורות ומדרשים שאינם מעדת קומראן, ושאף סותרים את עדת קומראן, ואף את עצמם. לפיכך יש להפריד (לבור) את המוץ מהבר, לבדוק בכל עניין וסוגיה אם יש לה מקור במגילות, ואם לא, איך היא מתפרשת לפי רוח ועקרונות עדת קומראן.

/

שלושת החטאים שברית דמשק הטיפה נגד מתנגדיה עדיין מהווים את 3 התחומים העיקריים לנפילות תורניות: 'בכל השנים האלה יהיה בליעל משולח בישראל כאשר דבר אל ביד ישעיה ה̇נ̇ביא בן אמוץ לאמר פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ‏, פשרו: שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב אשר הוא תפש בהם בישראל ויתנם פניהם לשלושת מיני הצדק הראשונה היא הזנות השנית ההון השלישית טמא המקדש העולה מזה יתפש בזה והניצל מזה יתפש בזה‏'.

'וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו' (דברי הימים ב' לו' 16). חז"ל ציינו זאת על ???, אך הפסוק מתייחס לזלזול בתורת הנביאים – ולא בספרות חז"ל (שאיני מציע לזלזל בה). תורת הנביאים היא 'לעולם דבריך ניצב בשמיים' (??), וכן 'כִּי אֲנִי יי לֹא שָׁנִיתִי' (מלאכי ג' 6), ולכן יש לחזור לעמוד על כתבי התנ"ך כפי שמצוין בממ"ת: ?????, וכן לעמוד על מהותם של 4 הקבוצות הראשונות של המגילות – אם הן עולות בקנה אחד עם כתבי הקודש או לא.

נוכח הזיהוי של עדת קומראן ככנסת הגדולה סנהדקין זקנים וראשונים (ראו בפרק על כך), הרי שהתפילה: 'והשב כוהנים לעבודתם' מקבלת ביטוי ראשוני של מקור תורני, ואינה רק כ'מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה' (ישעיהו כט' 13). בכך יש לבטל המשך טעויות היסטוריות: 'שִׁמְעוּ דְּבַר יי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ; אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יי וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ'.

\\

המכילתא דרבי ישמעאל שבתא א' (מהד' הורוביץ רבין עמ' 343) מבחינה בין מצוות שנתנו ישראל נפשן עליהן' ולכן 'התקיימו בידן' לבין מצוות 'שלא נתנו ישראל נפשן עליהן – לא נתקיימו בידן'; 'היא מנהג היא הלכה' (ירושלמי שביעית ה' א', לה' ע"ד); 'המנהג מבטל ההלכה' (ירושלמי בבא מציעא ז' א', יא' ע"ב; יבמות יב' א', יב' ע"ג).

נמצא כי כאשר חז"ל ציינו הגמוניות בדורות שלפניהם, הם התכוונו באופן בלתי-מודע (נוכח פער הזמן, אלמוניותם, התבודדותם והסתרת המגילות, תהפוכות הורדוס והמחלוקות הכיתתיות) לעדת קומראן. הקשר ה"גנטי" הלך והתחלש עם הדורות, ובדורינו פחת הבנת המשמעות של משמרת הכהונה הגדולה והסופרים כפי שהיה באמצע בית שני.

זכרונות אלומים אלו השאירו את האמרה של חז"ל חסרת תוכן: 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' (מגילה טז'), שכן יושמה בעיקר מהלל שמאי והתנאים, אך כאמור לא ביחס לזוגות (שגם כך העבירו מעט הגיגי מוסר[14]), ובעיקר לא לאליטות לפני תקופת החשמונאים. הסיבה העיקרית לכך היא שרוב תורות הראשונים הן אנונימיות, היא כיוון שמי שתיקן וייסדם היה בעיקר מורה הצדק האנונימי, וכן גם חברי עדת קומראן אינם ידועים בשמם.[15] כך גם חסידי-חז"ל וקהילות ביהודה לאחר החורבן המשיכו בצניעותם להעברת מסורת ללא חידושים ופרסומים עצמיים (בניגוד להתפלפלות והתנצחות של חלק מהחכמים שבסופו של דבר ביקשו להגדיל שמם עד אשר הגו את המדרש 'נצחוני בניי'.[16]

3 דוגמאות לכך שאפשר (ולעיתים ראוי) להקל בהלכה הרבנית היום, וזאת למרות שעדת קומראן הטיפה נגד אפרים דורשי-החלקות אז, שהפרושים המשיכו בדרכם (אם כי התוואים השתנו - ראו פרק בעניין):
- ההלכות התפתחו לכיוונים שלא היו אז, כמו שמירת בשר וחלב (שאינה מוזכרת במגילות ובפילון), כאשר המהות המסורת של שמירת השושלת אינה בהלכות הכשרות (עגלים מופרדים מאמם, צער בעלי חיים אינו מדד בהלכה הרבנית, אך כן בהלכה המסורתית)
- הגדר יותר מהעיקר: אין למשל לט' מלאכות שבת במגילות שכנראה נוספו ע"י חז"ל בשלב מאוחר (כאשר רוב מקור הלכות השבת מעדת קומראן - ראו פרק בעניין)
- ההלכה היא שגויה, כמו במחלוקת העיקרית של לוח השנה. עם זאת, אין בידינו הידע לתקנה, וגם כנראה זו מצווה לאומית (כמו כיבוש ויישוב הארץ בשליחות העם/הממשלה). לכן כדאי ליהנות מן החגים כימי חופש ולהרבות בהם לימוד תורה.

5.      מחלוקות מהותיות גם בימינו

תחילה מבחינה כמותית: ישנן רק מחלוקות ספורות בין עדת קומראן לחז"ל, לעומת תאימות וקרבה ברוב ההלכה. עם זאת, מבחינה חברתית ומוסרית, קבוצות ועמים דומות, אך עדיין מובחנים בהבדלים שביניהם. בחלק מהמחלוקות הנ"ל, אפילו בחז"ל יש דעות ביניים שמעדנות את המחלוקת, ולעיתים אף דעה שתואמת או קרובה יותר לעדת קומראן - כפי להודגם לעיל על בית שמאי, החסידים ורבי אליעזר.

עיקרון נוסף להבנת ההבדלים הוא התפתחות ההלכה לאחר הפרושים, אל התנאים הראשונים, ובמיוחד לדגשים הלכתיים שהתעצמו במאות השנים האחרונות – והנה שתי דוגמאות לכך:

הבדל נוסף שאינו קשור למחלוקת ישירה לעדת קומראן, הוא הטעויות הפסיקה האנושיות (בין אם לפי הרוב או 'יבוא שלישי ויכריע' או 'הגדול מביניהם' וכו'), מעצם אופיו של האדם לעולם לדעת חלק מהאמת והתמונה הרלוונטית לכל מציאות (והדברים ניכרים בדורנו בעיקר בזכות המדע, בעוד שאין טעויות כאלו בהלכת עדת קומראן). חז"ל למשל דנו בבבא קמא י' בשאלה משפטית של מי אמור לשאת בטרחה של מכירת ניזוק ששויו הופחת – האם המזיק או הניזוק? תשובה לכך מצויה בשמות כא' 36-33: 'וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר... וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר... בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו; וְהַמֵּת, יִהְיֶה-לּוֹ... וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ, וָמֵת... שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ'. לפי הפשט[17], על המזיק לשלם את מלוא שווי השור החי, והוא זכאי לקבל את השור המת - שאולי יהנה קיצת משוויו הפחות. למרות זאת, ההלכה קיבלה את הדעה שהניזוק יקבל ויטרח בשווי השור המת, וכך הניזוק יקבל רק את שווי ההפרש בין השור החי למת.

יש פרדוקס שדווקא היהדות המקלה היום, היא שיותר פתוחה וקרובה לקבל עניינים מעדת קומראן (שזו יותר מחמירה מהיהדות המחמירה היום ובית שמאי אז). כמובן שמקרים רבים הצגת קולא יכולה להיות מוצגת ומתפרשת כחומרא לצד השני, וההכרעה או האיזון היא רחבה מכמות המידע והסגנון, היא היא שיא פסיקת ההלכה. גישת ההלכה וקבלת העבריין תוך רק דחיית הרע שלו/שבו, מקרבת מועילה לאי=כיתות הקולמוסים לחרבות, כדרך הפרושים בבית שני.

6.      זהות בגישות של הציונות והממלכתיות בין חרדים ודתיים לאומיים[18]

ידועים דבריו של הנצי"ב מוולוז'ין כי הפרושים בבית שני שהיו צדיקים אבל לא ישרים ולכן יצאו למלחמה נגד כל מי שלא חשב כמותם.[19] הוא לא ציין מיהם אותם פרושים, ולאיזה צדוקים הוא התכוון – וכי לדעתו יש לחלק בין צדוקים ממש לבין מי שרק לא חושב בדיוק כמותם, ואיפה הגבול והיחס לדעת בבא מציעא מח' II (ומקבילה בבבא בתרא ד'): 'נוהג מנהג עמך' שמצמצם את פשט הציווי בשמות כב' 27: 'וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר' (ובניגוד חריף לכיבוד אליהו לאחאב)?

צדוקים אז בממשלת החשמונאים בשיא בית שני – חילונים היום בממשלת מדינת ישראל.

פרושים אז מלעיזים ובוגדים בממשלת החשמונאים בשיא בית שני – רוב החרדים היום אינם מקבלים את רוב שיטת והחלטות הממשלה.

אמנם ישנם החלטות ממשלה שמותר למחות נגדם, וודאי וודאי שראוי לנסות להשפיע על דעת הקהל לחיזוק התורה הצדק והחסד של נבחרי השלטון. עם זאת, יש לזכור שהגם שהנביאים ביקרו את פעולות המלכים בבית ראשון, עדיין הם עשו זאת בהתגלות ובשליחות ישירה, ולכן עלינו להיות זהירים ועדינים הרבה יותר, ובכל אופן כדברי שלמה המלך: 'יְרָא אֶת יי בְּנִי וָמֶלֶךְ;    עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב' (משלי כד' 21) וביישום הממלכתי של דוד לשאול כשחטא ורדפו.

קל להפריד ביחס בין שלטון יהודי (ועוד בישראל) לעומת שלטון הסלווקים והרומאים שמרדו נגדם (ראו לעיל הצעות מדוע הראשונים נצחו והאחרונים הפסידו), והאוֹקִימְתָא יוצר מצומצמת בהתרחקותה וגינויה החריפים של עדת קומראן נגד כוהנים המתיוונים הרשעים בתקופה הטרום-חשמונאית, שאפשר להסבירם שכתבים אלו היו סודיים ופנימיים רק בתוכה, וכשהם לא ביצעו פעולות פוליטיות נגד מנהיגי ירושלים (אדרבא, אלו רדפו אותם). בכל אופן אהבה גדולה לא היתה ביניהם, ולכן כנראה יש להפריד בין ייחוס 'שנאת חינם' למלכות, ויותר בוודאות לבין חובת ממלכתיות מינימאלית של אי-פעילות נגד שלטון יהודי.

כדי להשוות בין הלכת עדת קומראן להלכה הרבנית/אורטודוקסית לגווניה היום, יש תחילה להכיר בעובדה החשובה כי ההלכה היום אינה כהלכה של הפרושים בימי הבית השני, בלפחות שלוש נקודות עיקריות:

עם קום המדינה ההלכה נדרשה להתייחס למוסדות המדינה ומצבים חדשים שאלפי שנים לא ידעה היהדות, ולדיאבון גם במגילות קומראן אין הלכה מפורטת של מורה הצדק (כיתתית) כיצד יש להתייחס לשאלות בצבא, ברפואה, במוסדות השלטון החילונים, וכמובן במצב הדתי המודרני.

לכאורה, היות ותקופה מסוימת עדת קומראן היתה מתבודדת (כאמור כטבעה כעיר כוהנים, ראו בהרחבה בפרק לעיל), הרי שאילו היו קיימים היום – גם היו מתבודדים. אפשר לראות את העדה החרדים (לסוגיה) כבוחרים בהתבדלות מהחילונים ו/או המדינה (ראו למשל את מאמרו של יהודה ליבס, העדה החרדית בירושלים וכת מדבר יהודה). אך המידע שלנו על עדת קומראן והאיסיים הוא רק מתקופת הבית, וכפי שנטען לעיל, לאחר מכן הם נטמעו בחז"ל כחסידי-התנאים. כידוע, האמוראים ביטלו את רוב הלכות הטהרה של עדת קומראן ובמיוחד של אבותיהם המובהקים – הפרושים, וזאת, בעיקר כיוון שרוב הלכות הטהרה אינן רלוונטיות ללא המקדש ואורח חיים עם כוהנים בחברה. לפיכך, סביר שהסיבה המרכזית של ההתבודדות של עדת קומראן, אינה רלוונטית גם היום. עיקרון נוסף של עדת קומראן חידשה הוא ביטול עונש המוות מהתורה, ועל כך מבוססת מערכת משפט יותר עדינה, שעד היום היא מהווה דרך מאפיינת של מתינות משפטית.

סיבה נוספת להתבודדותם הזמנית של עדת קומראן היתה התיוונות ההנהגה בירושלים (??). אמנם היום יש השפעות חזקות של התרבות המערבית בתרבות החילונית בעיקר, אך חלקן דווקא הן ערכים תורניים (כמו אמנות בין לאומיות ואיכות הסביבה). בכל אופן, הנהגת ירושלים אינה מאופיינת ביתר התיוונות מהעם (כפי שמתואר במגילות מורה הצדק [קבוצה 4]), ואף היא קרובה יותר להנהגתו הלוחמנית וציונית של המלך יונתן אלכסנדר ינאי, אליו כאמור עדת קומראן היתה קרובה או אף מאוחדת, כפי שכתבו לו את מגילת הברכה לשלומו וכמורחב בפרק לעיל. לפיכך, עדת קומראן ציונית וממלכתית, בניגוד לחרדים היום, אך באופן זהה לדתיים-הלאומים/כיפה סרוגה.

דבר ידוע הוא ככל שאדם יותר אורטודוקסי, הוא יותר סגור לחפישה לעולם המודרני (ולכאורה כך היתה עדת קומראן), אך בימינו עיקר הנגישות למגילות קומראן היא באמצעות האינטרנט והאקדמיה. עם זאת, עדיין רוב הרבנים שעולמם נושק לאקדמיה, והאינטרנט להם הוא כלי עבודה והפצה מרכזי, עדיין אינם אוחזים ומכירים בספרות קומראן ומחקריה. משכך, גם כשלרובם נטיית זלזול של כת או שלא משנה מה – אין לכך קשר והשפעה על ההלכה שנחתמה, הרי שניתן להשוות זאת לכל תחום בו אדם שאינו מתמצא, מסכמו בהינף יד, כמו מהי חשיבותה של המתמטיקה בנוגע לטכנולוגיה, או כמו לשוחח על בור שאינו מכיר בתנ"ך, על חשיבותם של ספר ויקרא ומשלי, למשל. להבדיל, שני רבנים שעוסקים במגילות הם הרב יואל בן נון ולורנס שיפמן, וכך הערכתם למגילות גבוהה מאוד, ומכירים כי היא היתה ההלכה הקדומה, אם כי לא בכל הנטען בספר זה.

רבנים אחרים שמתמצאים במדרשי חז"ל נגד הצדוקים והבייתוסים, מסתפקים בגנאי זה, ומחילים אותו גם על האיסיים (למרות שעדת קומראן שהתה מחוץ לירושלים והצדוקים בתוכה, ואין אזכור של האיסיים בחז"ל, אלא רק שבח ביוספוס).

אין היום כיתתיות או קבוצות סגורות, למעט בכמהקהילות חרדיות ונוצריות. מאידך, יש הרבה מעגלים חברתיים שלא היו פעם, וגם להם יש השפעות בתחומים שונים. בכל אופן, הרבניים הדתיים לאומיים של היום אינם כפרושים ואפילו כתנאים של שלהי בית שני[21], מאידך, ישנם רעיונות שכן כמוהם.

דוגמאות לדינים קרובים שכנראה גם עדת קומראן היא מקורן: סדר דיבור בקהל, איסור התחצפות לרב, לבוש צנוע,

לטענת אלי מלכי, מורה הרוחני, גיאורג איבאנוביץ' גורדייף, פגש איסיים ופעל פי תורתם למדיטציית קונדליני.

האם נכון היה לשנות את ההלכה? האם זו זכותם של חכמים? האם השתנו התוואים? התשובה לאלו שלילית ביחס לתחילת עדת קומראן, אך ייתכן והשתנתה בהמשך, ואילו היתה לכך תשובה הולמת – ניתוח המצב הדתי וההלכתי בשלהי בית שני ועד היום היה יותר פשוט..

//

מאז הבית הנאמן הראשון קמו רבנים וקבוצות גבוהים ונעלים, אך לא כמו מורה הצדק ועדת קומראן. יותר ויותר מתרבת תורת המגילות וחסידותם, ו'מי יתן כל ישראל נביאים'.

אם אכן שמם כמהותם – פרושים כדי לשמור על טהרה מעם-הארץ, הרי שמדור התנאים של אושא התכרסמה מגמה זו[22], עד שאבדה כמעט לחלוטין, ובימינו אין מקפידות על רוב ענייני הטהרה (זולת נידה, אך גם ברמה פחותה).

בסיום הספר ניסיתי לעמוד על פתרון החידה המרתקת שתיארה ורד נעם (??) בלשון נהירה: 'התהוותו של העולם ההלכתי הבתר-מקראי לוטה בחשיכה הפרושה על מאות השנים שבין סופה של תקופת המקרא לבין ימי החשמונאים. קורפוס זה של חיים יהודיים מגיח אלינו בגילוייו הראשונים בשתי המאות האחרונות לקיומו של המקדש השני מתוך סערת מחלוקת... ומתמצק לכלל מסורת אחת... במאות השנים שאחר החורבן, בתוך יצירתם הספרותית של חז”ל. מערכת הלכתית זו של חז”ל, המשתרעת על פני מאות רבות של שנים, מחורבן הבית השני ועד לחתימת התלמודים... משקפת תרבות יהודית חדשה, נבדלת כמעט לחלוטין מזו המקראית שקדמה לה'.

זולת מגילות הכיתתיות ואחריהם ספרי המקבים, תיעודי הזיכרונות הבאים (בעיקר חז”ל ויוספוס) כבר מאוחרים במאות שנים, ולכן גם לצד אמינותם פחותה, עד שספק אם סיפוריהם מכוונים לדמות ולדור המתואר, בין במכוון, ובין מטעויות וסטיות גלגולי הדורות. עם זאת, מסורות ומחלוקות שנשארו אצל חז”ל מעידות על קרבתן או התנגדותם לעדת קומראן[23], שגם באלו חלו תמורות.

ההגמוניה השלטת מימי הבית הראשון ועד ימי טרום החשמונאים היתה כהונת בית צדוק. בית צדוק אלו אינם הצדוקים שנגדם התפתחה שנאה תהומית ע"י הפרושים, וייתכן שהצדוקים-האחרונים (בניגוד לצדוקים-הראשונים) נשאו לשווא את שמם של בית צדוק, בעוד לא קיימו את הלכת בית צדוק. בית צדוק אלו גם אינם עדת עדת קומראן, שכן עדת קומראן, על אף שבראשונה עומדים כוהנים מבני צדוק, נוסדה רק בתחילת המאה השנייה לפסה"ד, ובעיקר חידשה הלכות רבות בעיקר ע"י מורה הצדק. בתקופת טרום החשמונאים שלטו המתייוונים, אך המתיוונים אבדו לחלוטין, ורק מעט מהלכותיהם שולבו במסורות הפרושים, הפרושים והחסידים אימצו את מסורות עדת קומראן ואת חברי העדה. בכלל זה, קבוצות שונות התירו לעצמם את הזכות לתקן הלכות חדשות, וכתיבה בכלל (שאינה נבואית). באמצע תקופת החשמונאים עדת קומראן היתה קרובה לצדוקים-הראשונים, וזוהי גם תקופת השיא שבה עדת קומראן היתה בהרמוניה עם השלטון – היא שיא תקופת בית שני של מלכות ממלכתית ותורנית. לאחר מכן מימי שלומציון חזרו הבעיות הפוליטיות והתורניות למתחים ויריבות, והשלטון הוחלף תדיר. ספר זה אינו מנתח תקופה זו בהרחבה, היות ו'מגילות מורה הצדק' לא חוברו או אפילו מכוונות לתקופה זו[24] (בניגוד לדעת חלק מהחוקרים). אלא עומד על אזכורים עיקריים של סוף תקופת החשמונאים וימי הורדוס, עד הרכבת ספרות חז"ל במאות הראשונים לספריה בדילוג לימי הורדוס ובית הלל ושמאי, נראה ששוב הצדוקים היו רוב הכוהנים הגדולים, וכנראה גם האיסיים היו קרובים למלכות, אך סיכמתי רק את ההיבט ההלכתי – כיצד אופיים התורני (ולא סגנונם הספרותי) של התנאים-חז”ל (הבתים הלל ושמאי, התנאים והאמוראים) קרוב ודומה לעדת קומראן, מאשר הפרושים חסרי מסורות ההלכה.

ממנה הגזע היחיד שממנו התפצל במקומות שונים והתאחד באחרים, ובא לידי ביטוי בשיטות הלכתיות שונות, שעיקריהם (מסדר עולה ליורד): האיסיים, הבייתוסים, הצדוקים, הכוהנים, בית שמאי, ולבסוף גם בתנאים-חז”ל. אמנם תחילה בתקופת ההתייוונות הפיצול היה לכתות שדחו את תורת קומראן, אך אלו התמעטו לאורך התקופות, ותהליך ההיטמעות נספג יותר מאשר נדחה בתנאים-חז”ל, באופן שממשיך לאורך הגלות, זולת תחומים שאבדו (כמו טהרה ופולחן).

אט אט יבינו יותר ויותר כי השבח הגדול של כנסת ישראל הוא לבני צדוק הכוהנים.

מפתח מקורות/עניינים (מקורות, שמות, מקומות):

היות ובגרסה דיגיטלית זו ניתן למצוא מילים לפי חיפוש במחשב (Ctrl F), אין כאן בגרסה זו רשימת מפתח מקורות ועניינים (אשר תתווסף במהדורה המודפסת). כאמור, חלק משמות המגילות הממוספרות הוקלדו בסדר הפוך של המספרים (לפני מול אחרי מספר המערה), וזאת כדי להציגם בסדר נכון בכתיבה עברית שמימין לשמאל, אך הדבר מצריך גם חיפוש במחשב (Ctrl F) הפוך של שמות המגילות (קודם מספר המגילה, לאחר מכן Q ואז מספר המערה) או ובכל אופן ניתן למצוא את רוב המגילות גם בשמם העברי וגם בשלוש ספרותיהם כאשר הם ממערה 4.

קרדיט לצילום תמונות מגילות ים המלח ומוצגי ארכיאולוגיה:

כד: האוניברסיטיה העברית בירושלים, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים (עמ' 3)

שעון שמש: אוסף רשות העתיקות, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי פטר לני (עמ' 9)

גילגל רפאים (רוג'ום אל-הירי): יובל גסר

סרך היחד א'-ה' (עמ' 22), ח'-ט' (עמ' 113): היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי קונדאשה

קסתות דיו: אוסף רשות העתיקות, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי אברהם חי (עמ' 23)

פשר חבקוק ו'-ז': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים (עמ' 47)

מלחמת בני האור נגד בני החושך יא'-יב': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי ארדון בר חמא (עמ' 67)

מגילת המקדש לב'-לד': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי דוד חריס (עמ' 67)

מגילת המקדש נו'-נח': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי ארדון בר חמא  (עמ' 67)

ציור סמלי השבטים: האמן אילן אטלן www.ilanatlan.com

שאר זכויות המלל של הספר חופשיות: 'אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר' (משלי כג' 23).

 

[1] על לשון 'לוחות ושברי לוחות' (בבא בתרא יד'). השוו לסיכומה היפיפה של רחל אליאור (לאחר ה- ****).

[2] דבריו של יוספוס על הסופרים היוונים מתאימים גם לספרות חז"ל: 'הם מרבים להכחיש את דברי עצמם בספריהם ואין הם יראים לספר דבר והפכו' (נגד אפיון, מאמר ראשון, ג').

[3] השוו לסיכומה של נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 321.

[4] הכילאיים מורחבוים בממ"ת ???: ????; ???.

[5] ראו גם את דבריה של רחל אליאור בעניין.

[6] 'בחינה פלאוגרפית של הטקסטים הראתה שהם נכתבו על ידי כ-500 מעתיקים שונים בפרק זמן של קרוב ל-300 שנה' (הירשפלד, הערכה מחודשת של ממצאי החפירה, עמ' 41. וכן ראו: גולב, Who Wrote the Dead Sea Scrolls., עמ' 827).

[7] העיקריות: חנוך, דניאל, אפוקריפון ירימיהו. יורחב עליהם בהמשך.

[8] מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה חמישית: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/2217/5256 ולסגנון שיקגו (או טורביאן): http://harmanlib.huji.ac.il/NEW_SITE/HUJI_resources/Hebrew_Univ_resources/huji_inst/Humanities/9citation.ppsx

[9] היום ההסתכלות על פוליגימה היא ביקורתית קשה של ניצול נשים, למשל נגד הבדוהים במדינת ישראל. מרתק ניסיונו של הגר"א להחזרת הפוליגיה בביטול תקנת רבינו גרשום: 'לבטל חרם רבינו גרשם בענין שתי נשים כי בזה יהיה התקרבות הגאולה' (מכתבו של ר' שמואל העליר אל ר' עקיבא יוסף שלזינגר, יד' טבת תרל"ו).

[10] 'ויאמר לבן ליעקב, לא יעשה כן בארצנו לתת את הצעירה מן הבכורה. ולא ישר לעשות כן כי חקוק וכתוב בלוחות השמים כי לא יתן את בתו הצעירה מן הבכורה כי את הבכורה יקדם לתת, ואחריה את הצעירה. ואיש אשר יעשה כם חטא יעלו עליו בשמים. ואין איש אשר יצדק ויעשה דבר זה, כי רע המעשה לפני אלוהים'.

[11] אמנם היתה זו דעתו של ר' יהודה, אך היא לא התקבלה תחילה: 'אין נוקבין מגופה [סוגר ארמטי] של חבית, דברי ר' יהודה, וחכמים מתירין' (שבת פ"כב מ"ג), ובהמשך חזרו רבנים להלכת עתד קומראן: 'אל יפתח כלי טוח בשבת' (ברית דמשק יא' 5).

[12] ראו לעיל הסבר על מגילת טהרות א' ((4Q274, 4QTohorot A) פרגמנט 2 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 213]), והשוו: חסידי הבעל שם טוב נוהגים לטבול יותר, וראה דבריו של הרב קיינבסקי: הרב חיים קנייבסקי בספרו אורחות יושר יא' כתב: 'ראיתי בספר אחד (כעת איני זוכר היכן) שכל החיבורים שנתקבלו בכל ישראל הם אלו שהמחבר נזהר בטבילת עזרא' – דהיינו כל החיבורים האלו צדוקים?!

[13] דוד הנשקה הביא עשרות רבנים ראשונים ומאוחרים שחזרו לדעת פשט התורה – ושל עדת קומראן בעניין: מעשר בהמה, לשושרי המחלוקת ההלכתית בימי בית שני, בתוך מגילות ד', ביאליק, תשס"ו, עמ' 54-25.

[14] הזוגות העבירו מסורת מועטה ובעיקר מוסר: הראשון - אנטיגנוס איש סוכו, מסר מסורת תורנית-הלכה אחת בלבד; יוסי בן יועזר איש צרדה העביר 4 הלכות (שהם במחלוקת עם פשט התורה ועדת קומראן – הרחבה על כך בנפרד); יהושע בן פרחיה הכוהן העביר רק הלכה תורנית אחת (שמעידה על כך שלוח השנה שובש); נתאי הארבלי לא העביר מסורת הלכתית; יהודה בן טבאי גזר החמרה בטהרה (טומאת מתכות) והקל בהריגת עדים.          במשך שלש מאות שנה ומעלה נמנו 6 זוגות בלבד. בתקופת הזוגות נתגבשו גם המסגרות הספרותיות, שהגיעו לשיאם הספרותי, סגנוני, צורני וכמותי, בתקופת התנאים. והם כידוע מחמישה סוגים: תרגום, מדרש, משנה, אגדה ומסתורין. הממצאים מועטים מכדי להשיב בלא מחקרים אינטנסיביים מקיפים במקורות התנאיים, ומחקרים כאלה הם בודדים.

[15] עדת קומראן צנועים ואלמונים, אין לנו שום שם מקבוצת המגילות של מורה הצדק. רוב השמות הן מהמגילות התעודיות ומהמגילה הכלכלית 4Q348. מעניין שגם חז"ל לא זוכרים את השמות של הפרושים הראשונים שחלקו לגבי טהרת הכהן לאפר פרה אדומה. ייתכן שאלו היו מכת אפרים דורשי החלקות, או שהתביישו לציינם.

[16] זאת בניגוד לרוח התורה, כגון: 'לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב' (איוב לז' 24).

[17] כך מחייבת ההבנה הדקדוקית-לשונית, וכך גם תרגמו לארמית התרגום הארצישראלי (עליו ראו בהרחבה) ואפילו אונקלוס.

[18] למאמר מפתח בעניין ראו: אביעד סטולמן, כתתיות ביהדות - גלגל חוזר?.

[19] בפתיחת ספרו העמק דבר על בראשית: 'חרבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. ע״כ מפני שנאת חנם שבלבם זא״ז חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה׳ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו עי״ז לידי ש״ד בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. וע״ז היה צדוק הדין. שהקב״ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אע״ג שהוא לש״ש דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ'.

[20] השווו: 'והמשכיל יבין וזכור את מלכי ישראל והתבנן במעשיה שמי מהם שהיא יראו ממשפטי התורה היה מצול מצרותוהם מבקשי התורה' (ממ"ת ג' 24-23 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 211]).

[21] מסכת תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב', ג': 'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב', ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב', ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. להרחבה: ספרו של ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 296. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו  - לא יכנס לבית המדרש' (בבלי ברכות כח' א'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה.

[22] ממוביליה ר' שמעון בן אלעזר: 'הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן' (תוספתא סוכה טו' ב'; מעשר שני ה' ל'; סוטה ט' יג').

[23] למשל: 'תנאים מבלי עולם' (סוטה כב' א'), ובדומה: 'איבת עולם בין מפלגות' (סרך היחד ד' 17). השוו: 'ולא ידע מאי אמר. תני תנא ולא ידע מאי אמר' (מגילת תענית ד', מהדורת ליכטנשטיין) (תרגום: 'לוחש האמגוש ואינו יודע מהו אומר. שונה התנא ואינו יודע מהו אומר').

[24] זולת כמובן הנבואה על כיבוש ירושלים ע'י הכיתים (פשר נחום א' 2-3).

כניסות: 2574
קטגוריה: תיאור ופירוש מגילות ים המלח עידכון אחרון ב-שלישי, 19 מרס 2019 נכתב על ידי עורך אתר