כמו רוב תחומי המחקר האקדמאי, גם המחקר על מגילות קומראן מאופיין במיקוד תת-נושאי,[1] תוך סריקת מחקר והפניות לנקודות רלוונטיות שלא הובאו בו, ובעיקר – תוך זהירות בהסקת מסקנות רחבות וסיכומי תחומים (לצד ספקנות וביקורתיות).[2] הגדירה זאת יפה נעם ורד: 'נדמה שדורנו המחקרי, שנתברך בעושר של מקורות ומחקרים שלא שערום קודמינו, אינו דור של מפעלי ענק ואינטואיציות גאוניות, כי אם דור של חקירה זהירה ויסודית בתחומים צרים ומוגדרים היטב' (מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 11-10).[3] יתרה מכך, בשנים האחרונות המחקר מתמקד בקריאות חדשות של קטעי מגילות קטנים וחיבורם עם קטנים נוספים (שזו מלאכה חשובה, אך אין להתמקד בעת כאשר התובנות הגדולות עדיין מונחות בפינה) מאידך, דווקא ספר היסטוריה כללית מסכם מאוד כמו 'קיצור תולדות האנושות' של יובל נוח הררי, זכה לעניין ציבורי נרחב.
תקיפות שונה תיאר פרופ' אליעזר שבייד: 'מדעי היהדות אינם ממלאים, ואינם יכולים למלא, תפקיד בחינוך הדור ובהנחלת המורשת, מפני שהזרות למורשת מוטבעת בהם. הם שגרמו לניכור – כיצד זה יתגברו עליו? יתר על כן, ההתיימרות ב'אובקטיביות' מדעית אינה אלא מסווה שהחוקרים לובשים, חלקם מתוך תמימות וחלקם מתוך אנרכיזם זדוני והרסני. לדעת קורצווייל, אין מחקר אובייקטיבי של ההיסטוריה של תרבות הרוח, שעל כן מחקר המתיימר באובייקטיביות אינו אלא טועה ומטעה'.
אכן התובנות הגדולות של מגילות קומראן הן תורניות, ונדמה שהמחקר מתבייש לעמוד עליהם, והעולם התורני לא יודע איך להתמודד איתם.
מגילת המקדש היא מגילת יסוד במגילות קומראן, כנראה הקדושה ביותר – כיוון שהינה דברי המצוות שמסר הקב"ה למשה רבינו ישירות ובגוף ראשון (ולא כדברי משה בספר דברים) שממנה חולקו 3.5 ספרי החומש מהר סיני שלהם נוספו ושולבו סיפורי מדבר סיני ותורות ובריתות נוספות (אוהל מועד וערבות מואב), וכך היא משמשת הנוסח הקדום ((Urtext) לחלקים אלו. צורת הכתיב במגילת המקדש הוא מלא שבמלא,[4] גם מחזקת את נוסחה האלוהי.
ספרו המדעי של יגאל ידין עדיין מהווה ספר מבוא ופירוש מעולה ויסודי למגילה זו (מומלץ), ומבוקש כאמור כי הרשויות ומוסדות האקדמיה ינגישוהו באופן חופשי במרשתת לציבור הרחב. ורד נעם סיכמה בספרה 'מקומראן למהפכה התנאית' כי עדת קומראן (ובעיקר מגילת המקדש) אינה מחמירה, שכן המונח החמרה צריך להתייחס להחמרה יחסית לחומש התורה, ולא יחסית לפרושים/חז"ל (שלרוב הקלו), ואילו עדת קומראן (ובעיקר מגילת המקדש שעוסקת בענייני טהרה הנלווים למקדש) תואמת ועולה בקנה אחד עם הוראות התורה, ומי שמקל יחסית לתורה (ולעדת קומראן) הם לפרושים/חז"ל (ראו על כך פרק נפרד). יוצא אפוא, כי זהו סיכום מדויק למהותה של מגילת המקדש – מקור/שכתוב של החלק החוקתי של התורה, בלשונה, בדרכה ובסדרה כמקורית, ובדיוקה. המגילה כנראה סודית נוכח קדושתה (בדומה לנוסחי המקרא זולת המסורה ראו להלן), וממ"ת נשלחת כאגרת גלויה לשכנוע, והיא חוזרת על מקצת הלכות מגילת המקדש (במקום להפנות למגילת המקדש או לצטטה).[5]
החלק הראשון במגילה הוא תיאור הוראות בניית בית המקדש הראשון (וטהרות הנלוות לכך) – כבר בהר סיני, כי זה היה מטרת יציאת מצרים המצוינת בשירת הים: 'תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יי, מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ', כפי שנדרש במגילת 4Q174.[6] מגילת המקדש היא רק התכנית של בניית המקדש, דהיינו הציווים-הוראות לבנייה המקדש. אלו מתאימות לבנייה בפועל של בית המקדש הראשון כמתואר במלכים א' ו'-ז'. שני שלבים אלו (תכנית מול תיאור הבנייה בפועל) מפורטים גם על בניית המשכן וכליו, כאשר בפרשות תרומה-תצוה מובאים הציווים לבניית המשכן, ואילו תיאור הוראות משה והבנייה עצמה מתוארות רק לאחר מכן בפרשות ויקהל-פיקודי. משכך, אין סתירה או קדימות בין תורת המקדש לתורת המשכן בספר שמות, שכן אפשר ואלו נתנו במקביל, כאשר המשכן היה אמור לשמש לכשנה של מסע המדבר (אילו לא היה מתארך לארבעים בגלל חטא המרגלים) והזמן בתוך ישראל עד בניית המקדש. למשל, במקום 'אוהל' שבחומש, במגילת המקדש מובא 'בית'. בחלק זה (הראשון), המגילה מציינת מערכות טהרה שונות ומדהימות בכל הארץ, ולמשל מערכת הביוב בירושלים (מגילת המקדש מו' 16-13) כוללת 2,000 אמה – שחלקה נחשף ע"י צ'רלס וילסון ב-1864.[7] שרידי מסורות תואמות למבנה המקדש לפי מגילת המקדש עולים מכתבי יוספוס ומעמי קדם, אך ביד חז”ל אף מסורת מדהימה ותואמת על כך שמשה רבינו קיבל את מגילת הוראות המקדש ישירות מהאל והעבירה לנביאים עד לשמואל הנביא,[8] וכן מציינים את 'ספר העזרה' שהיה במקדש ואינו מקבל טומאת ידיים (בבא בתרא יד' II). המקרא מציין את ההכנות שעשו דויד המלך ושמואל הנביא לבית המקדש, ביניהם את כלי המקדש והסדר שירות הלווים – וזה מתחבר עם 4,050 המזמורים שחיבר דויד המלך הבנוי לפי לוח שנה 364 יום (המפורט במגילת המקדש למועדי 50 היום), הוא ספר תהילים המלא שרובו אבד.
ייתכן שאף השיפוץ והגדלת המקדש ע"י הורדוס היא בהשפעת חשיפתו (ישירות/בעקיפין) לגודל המקדש הראוי להיבנות לפי מגילת המקדש (שגדול מהמקדש הקודם בבית שני, וראו בפרק בעניין על קרבתו לאיסיים). בכל אופן, עדת קומראן כבר ידעו ממגילה זו וממגילות נוספות על כך שירושלים של מעלה/ירושלים של אחרית הימים/בית מקדש שלישי ירד משמיים, ואף היה להם מגילה המתארת אלו במפורט: מגילת ירושלים החדשה בארמית. ראו על אלו בפרק 'יחס עדת קומראן לירושלים בהווה, המקדש שייבנה ע"י האל וחזרה לימי גן עדן'.
החלק השני של המגילה (טורים מז'-סז') הוא הרמוניזציה (האחדה) מורחבת של המצוות (ללא סיפורי 3.5 החומשים האחרונים), ובעיקר מספר דברים שהינו נאומי משה, ללא ברית ערבות מואב (ותורות אוהל מועד). יגאל ידין הציג יפה שתי דוגמאות להאחדת מצוות משמות ודברים: פיתוי ואונס הבתולה, וחלוקת השלל לאחר המלחמה.[9] ברוב מצוות אלו של מגילת המקדש של גם תוספת, וזו אחת הדעות שבבבא בתרא טו'.[10] האחדת המצוות, סדרן וספירתן היתה מפעלם של גדולי התורה לאורך הדורות (מיוספוס,[11] הרא"ש, הרמב"ם, ספר החינוך ועוד). אף אחד אינו מתקרב למהות ולסדר הארגוני והפלאי שבמגילת המקדש – וכל זאת ללא (בטרם ייסוד) קונקורדנציה.[12] בין מצוות אלו קיימת פרשייה מורחבת של תורת המלך שבמגילת המקדש (דפים נו' 12-נט') הפותחת בכותרת 'וזאת התורה', כנראה במקום 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' שבדברים יז' 18. כלומר, תורת המלך כנראה מרחיבה ומוסיפה הלכה מהפרשייה הקצרה שבדברים יז' 18-14 העוסקת בהלכות המלך, והיא 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (וראו בפרק על תורת הזהב של ינאי). בפרק על יוחנן אפרט את ההלכות שהחשמונאים אימצו ממגילת המקדש ובראשן את מועצת המלך והמשפט מתורת המלך – היא 'חבר היהודים' המצוינים במטבעות מנהיגי בית חשמונאי. האחדת המצוות במגילת המקדש מהווה פתרון עקרוני לשתי ביקורות מקרא "גבוהות" המפותחות במחקר האקדמאי:
לצפייה בתמונה של מגילת המקדש נח':
https://drive.google.com/open?id=1YNWNh2awE9-0ftcfGXXqOaVphZKxnEHt
התיארוך המוצע של המגילה ע"י רוב החוקרים (זולת שיפמן ושטגמן) הוא אמצע עד סוף המאה השנייה לפה"ס. לדעתי לא רק שתיארוך זה שגוי מן היסוד, אלא שהינו אבסורד שאינו עולה עם ההיגיון. הייתכן שבתקופה שעדת קומראן בשיאה הקבוצתי והכתיבתי לפי רוב החוקרים (לטעמי כ-70 שנה לפני כן) יכתוב חבר מגילה זו ויציגה לשאר החברים כחיבור חדש – וזה יתקבל כאמת לאמיתה ואמין שיקדשוהּ?! (ראו עוד על פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה בפרק על הספרים החיצוניים האמינים).
יתרה מזו, עם המחקר המעמיק על מגילת המקדש, מתברר שהיא מהווה מקור ובסיס עקרוני-הלכתי לרוב ההלכה הכיתתית של עדת קומראן, כך שהמגילה כבר היתה מושרשת בהגותה ובהלכתה.
בנוסף, למגילת המקדש מז'-מח' יש תאימות להלכה מדברי יוספוס שמספר שאנטיוכוס השלישי הורה בתחילת המאה השנייה בקירוב על הלכות: 'ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר... ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים... גם אסור להכניס את העורות [של אלה]... רק בהמות המקובלות [על היהודים] מאבותיהם...' (תעודת כתב זכויות בקדמוניות היהודים יב' 145 – 146).
לסיום יצויין ההחמצה הגדולה מהאספן מוזס וילהלם שפירא שניסה ב-1883 למכור 15 רצועות של ספר דברים בנוסח שונה משמעותית מנוסח המסורה של ספר דברים[14] (שכאלו נמצאו במגילות, ראו להלן בנוסחי המקרא), בטענה כי נמצאו בנחל ארנון (קרוב לקומראן). נוכח 5 נוסחי התנ"ך שבמגילות קומראן, ובפרט הנוסח ההרמוניסטי של מגילת המקדש לספר דברים – סביר כי אכן רצועות אלו היו של מ' המקדש או נוסח קדום לתנ"ך.[15]
עשרת הדיברות חוזרות בפרשה בנוסח מעט שונה מכפי שהן מובאות תחילה בספר שמות. האם ההבדל הוא בכך שמדובר בשינויים של לוחות השניות כי הראשונות נשברו, או שיש כאן הקבלה תורנית, מעין: ש'אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי' (תהלים סב' 12)?
למעשה הקבלות עם מעט שינויים ויותר השלמות (כדברי הרמב"ן על בראשית מב' 21: 'מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר') רווחים בתנ"ך, כמו חזרת תחילת ספר דברים על מאורעות המדבר, והשלמת ספר דברי הימים על ספרי שמואל ומלכים.
הדבר היותר מרתק, הוא הימצאותן של 5 נוסחי מקרא במגילות קומראן (וזאת בסתירה לתזה המחקרית שעד אז סברה שהיה נוסח קדום אחד של התנ"ך -Urtext ) אלו: 1) נוסח הקדם-מסורה (נמסר ע"י בן אשר הקראי כ'אדם צובא' ואומץ בזרם הרבני; הנוסח הקדום מדויק יותר, ראו למשל: 'ליישר 'הדורים');[17] 2) נוסח ארמי (נמצאו קטעים לויקרא ואיוב, עליהם דרשו 'שכחום חזרו ויסדום' [מגילה ג' א'] לתרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל); 3) נוסח המצע העברי של תרגום השבעים (שמוכיח קדימותו בידי עדת קומראן) והנוסח היווני Septuagint (שאומץ ברוב הנצרות כברית הישנה); 4) הנוסח הקדם-שומרוני (שלפני כן תזת המחקר סבר שחובר מאות שנים מאוחר יותר); 5) נוסחים 'קומראניים' בלעדיים ובלתי מזוהים (כתבי סוד ונוסחים שלא הכרנו). נוסחים אלו תואמים למדרש שכתיבת התורה בסיד על הר עיבל היתה בשבעים שפות (סוטה ז' ה', וראו גם: שבת פח' II), ומלמדים שעדת קומראן לא רק אחזה בספרים קדם-כיתתיים שחוברו לפניהם (ואינה כיתתית, אלא התרחקה תקופה מהמתיוונים, כפי שהחשמונאים נסו אחריהם למדבר, ולאחר מכן בימי יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי הנהיגה את ההלכה הצדוקית; בפרט בעניין זה הסופר של סרך היחד, תיקן את מגילת ישעיהו השלמה, כתב עותק של ספר שמואל, וערך את מגילת טסטימוניה - לפי כתב היד הזהה: חצי-פורמאלי), אלא אחזה בספרות התורה העיקרית של עם ישראל, כיאה לכהונה הגדולה של בני צדוק, והתאמותיהם הרבות לכנסת הגדולה, סנהדרין, נביאים, ראשונים ועוד. ההנחה שרוב הנוסחים שאינם נוסח המסורה (או קדם-מסורה) היו סודיים יותר – ופחות מיועדים לעם, וזאת כיוון שהם מאופיינים בתיאור המלאכים ותפקידיהם שפחות מתאים לעם הארץ, כיוון שעלול להטעות באלילות (פוליתאיזם) במקום מונותאיזם, כפי שטעו עמי קדם.
מעל אלו ניצבת מגילת המקדש, שמעבר לחלקה הראשון שמהווה את תכנית הבנייה של בית המקדש הראשון אשר בנייתו בפועל מתוארת במלכים א' ו'-ז' (בדומה לתיאור בניית המשכן בפרשת 'תרומה-תצוה' למול בנייתו ב'ויקהל-פיקודי') ועינייני טהרה נלווים, חלקה השני הינו תורה מקורית-ראשונית-הרמוניסטית-מאוחדת שקיבל משה רבינו ישירות בגוף ראשון מהאל, וממנה משה רבינו פיצל את המצוות בעיקר בין ספרי שמות לדברים (ראו דוגמאות של יגאל ידין לפיתוי ואונס הבתולה וחלוקת השלל לאחר המלחמה בתגובה).[18] האחדת המצוות, סדרן וספירתן היתה מפעלם של גדולי התורה לאורך הדורות (מיוספוס, הרא"ש, הרמב"ם, ספר החינוך ועוד). אף אחד אינו מתקרב למהות ולסדר הארגוני והפלאי שבמגילת המקדש – וכל זאת ללא (בטרם ייסוד) קונקורדנציה. 'ספר העזרה' מוזכר כעיקרי במקדש (בבא בתרא יד' II), אך מסורת זו מציינת במדויק את מהותה של מגילת המקדש.
יוזכר גם ההחמצה הגדולה מהאספן מוזס וילהלם שפירא שניסה ב-1883 למכור 15 רצועות של ספר דברים בנוסח שונה משמעותית מנוסח המסורה של ספר דברים, בטענה כי נמצאו בנחל ארנון (סרט בעניין).[19] נוכח 5 נוסחי התנ"ך שבמגילות קומראן, ובפרט הנוסח ההרמוניסטי של מגילת המקדש לספר דברים – סביר כי אכן רצועות אלו היו של מ' המקדש או נוסח קדום לתנ"ך.
מהווה כ-60% מנוסחי המקרא שבמגילות, עבר והתקבל לידינו כנוסח המסורה ע"י בן אשר הקראי שערך את כתר ארם צובא (על הקראים ראו פרק נפרד). גם חז"ל השתמשו בנוסח דומה, אם כי למעלה מ-1,000 ציטוטיהם של פסוקי מקרא אינם בנוסח המסורה שבידינו.[20] אך לא שרד שום כתב מקראי מכתביהם (למעשה גם לא מהמשניות והמדרשים הקדומים, מה גם חלקם הועלה על הכתב רק בימי הגאונים), אם כי שרדו מגילות מקראיות (רק) בנוסח זה ממצדה וממרד בר כוכבא. לפיכך, התקופה שבין עדת קומראן לבין גניזת קהיר וכתר ארם צובא מכונת "תקופה הדממה".
מסורות נוספות שקשורות לתרגומים ארמיים: ייתכן ומגילת אסתר כנראה שרדה במגילות קומראן רק בנוסח הארמי 4QPrEsther (4Q550),[28] אך המגילה קטועה מדי כדי להבין אכן מדובר על מגילת אסתר. יש לציין שמגילת אסתר יש ספרות אגדתית רבה (כנראה הרבה ביותר), מתרגום השבעים המורחב ועד ללכמה וכמה מדרשי אגדה של חז"ל ותרגומים ארמיים (ייתכן ויש לכך קשר לאי-קיומה של מגילה זו בין מגילות קומראן).[29] כמו שאר 21 ספרי התנ"ך, גם מגילת רות נמצאה במגילות, אך ישנו תרגום ארמי (לא מקומראן; תיארוכו לא ברור) שכונה תרגום הדיוטות,[30] אלא שתרגום זה כולל מספר הלכות קרובות לעדת קומראן, כמו איסור ריבוי נשים (על כך ראו בפרק נזירות), אך יש בה גם סתירה מובהקת של מועד הקציר.
מהווה כ-5% מהמגילות המקראיות(:[31] המקור הנכון והמדויק (בנוסח ובלשון) לתרגום השבעים (ובפרט ספר שמואל).[32] כלומר, השינויים המקורים בין נוסח המסורה לנוסח תרגום השבעים היו כבר בנוסח קדום בעברית. בכל אופן, היות ונוסחים אלו שבמגילות קומראן כוללים קטעים מהנ"ך, הם מלמדים שהחוקרים טעו שהתנ"ך תורגם בעיקר באלכסנדריה בשלבים לאחר שרק החומש תורגם תחילה (התבססו על דבריהם של אגרת אריסטיאס ופילון).[33] המסקנה לדעתי בעקבות שני ממצאים עיקריים ומהפכניים אלו, היא שיהודי אלכסנדריה קיבלו נוסח ממגילות קומראן ובו ביצעו שינויים נוספים בנוסח שלהם, אם כי אין בידינו את הנוסח המקורי שלהם ולא את שלבי התיקונים שלהם - תרגום השבעים ביוונית (Septuagint) שבידינו אינו בנוסח אחד, אלא יש נוסחים שונים וביניהם שינויים שונים. על כך מעיד כבר נוסח הכספלה של אב הכנסייה אוריגנס במאה ה-3 לספירה, ובעיקר אי-תאימות מלאה ל'מצע העברי של תרגום השבעים במגילות קומראן' - שהוא המקור הנכון והמדויק, אם כי במגילות קומראן יש גם נוסחי תורה ביוונית (ואפילו לספר חֲנוֹךְ), ואיני יודע אם יש הבדלי נוסח ביניהם (בין: 'המצע העברי של תרגום השבעים במגילות קומראן' ל'נוסח היווני מקומראן'). כנראה שעיקר השיבושים של תרגום השבעים היווני ביחס למקור המצע העברי הם מה"תיקונים" שביצעו עורכים/מעתיקים הנובעים משתי סיבות עיקריות: 1) בהמשך הם נתקלו בנוסח המסורה השונה – ורצו לצמצם את ההבדלים (ובכך סברו שהם מבצעים "תיקונים");[34] 2) התאמות מגמתיות להתאמה לחיים תחת השלטון והתרבות ההלניסטית (זאת בהשפעה יותר הלניסטית).[35] שיבושים כאלו בתרגום השבעים הביאו את המחקר לסבור בתקופה טרם גילוי הנוסח המדויק של המצע העברי מקומראן, כי תרגום השבעים משובש וקלוקל! נוסח השבעים אומץ בנצרות כברית הישנה (עם עוד ספרים חיצוניים שחלקם מהמגילות [ראו פרק בעניין], ולאחר מכן עברו לוולגטה הלטינית),[36] ומקובל לתארכו למאה ה-3 לפה”ס לפי אגרת אריסטיאס[37] – והרי שיש בידנו נוסח מקורי ונכון שקדום לו! יש להרחיב את הדעת והדיון של המשמעות הזו של נוסח המצע העברי המהווה המקור וכיצד הגיע נוסח זה לקומראן? יש לציין שבין מגילות קומראן שנמצאו, קיימים גם 5 קטעי מגילות בודדות לחומש התורה ביוונית ואחת לספר חֲנוֹךְ. עוד מגילות ביוונית של תרי-עשר נמצאו בנחל חבר מתקופת בר-כוכבא. כיוון שמדובר בקטעים קטנים, לא ניתן לדעת אם אילו תרגומים מנוסח זה של המצע העברי של תרגום השבעים. המחקר נוטה לא לציין עובדה מדהימה זו מפורשות[38] (אולי נוכח קושיים להסבירה והמהפך שיצרה לתיאוריות הקודמות של המחקר על תרגום השבעים). יש לציין כי התנגדותם לקרוא לאדם 'אדון', מזכירה את התרגום היווני למקרא, שמקורו בנוסח המקראי מעדת קומראן: 'המצע העברי לתרגום השבעים', בה שם ה' מתורגם כך ("האדון" – תאוס), וזו הלכת עדת קומראן לא לקרוא בשם הנכבד.[39]
לצפייה בתמונה של תרגום השבעים לבמדבר B-472843:
https://drive.google.com/open?id=1iH4DtTMqYuAONNyPE3gVB211afUEGAc-
(Q4paleoExm וב-Q4numb, מהווה כ-5% מהמגילות המקראיות. התקבל אצל השומרונים שנסיבות ההיפרדות וזמנן אינן נהירות לנו (ראו על השומרונים בפרק על זרמים קרובים).
מילים היתרות 'מול שכם' בדברים יא 30 , ובמיוחד לדיבר הנוסף, בסוף עשרת הדיברות בשמות כ ובדברים ה, המורה על הקמת מזבח בהר גרזים. הצו הורכב מאלמנטים 7 )מה שכבר מעיד — 30 ו־כז 2 — המצויים בנוסח המסורה )=נוה"מ( בדברים יא 29 על אופיו האפיגוני של נו"ש בעניין זה(; בצו זה גורס נו"ש 'בהר גרזים' במקום 'בהר עיבל' של נוה"מ. ולפי שבחירת הר גרזים כבר הוכרזה בעשרת הדיברות, כל כתוב בספר דברים, שנאמר בו בנוה"מ 'המקום אשר יבחר ה' ' נו"ש גורס כנגדו 'המקום אשר בחר ה'.
מהווים כ-30% מהמגילות המקראיות. לא הכרנו כתבים בנוסח זה בשום מקום ועדה. קרוב אליהם מגילת המקדש (עליה הורחב בתחילת פרק זה).
נוסף על הנוסחים השונים של המקרא, יש גם סוגי כתב שונים: המגילות של החומש הן בכתב העברי הקדום - פליאו (דע"ץ); כתב ביוונית שגם כמה קטעי חומשי התורה בו (ייתכן וזהו נוסח השבעים אך החלקים מקוטעים קשה לשייך), לצד קטע מספר חֲנוֹךְ; כתב סוד לויקרא: 4Qpap cryptA Text Leviticus A–B.
קשה להפריז בחשיבות התורנית של קיומן של נוסחי המקרא האלו, שהרי הן בלעדיות בקדימותן לכל נוסח שנמצא בידינו (אפילו לקטע הזעיר של עשרת הדברים הקדום ביותר שהיה עד להימצאותן: פפירוס נאש), וחלקן כאמור אף חדשות לנו. חלקן אף נכתבו ע”י אותו סופר של מגילות כיתתיות,[40] משמע הן לא רק הובאו מחוץ לעדת קומראן והונחו בפינה (בעיקר כמו בשתי הקבוצות המגילות ראשונות), אלא סופרי העדה היו בעלי המסורה והמשיכו להעתיקם.
קיומן של כחמישה נוסחים שונים של התנ"ך במגילות קומראן מנוגד לדעה המחקרית הרווחת שעדת קומראן היא כיתתית (ולכן מגדירים מגילות אלו כקדם-כיתתיות), אלא הכיתתיות היא מצב זמני נוכח ההתייונות (ראו בפרק בעניין), ואוצר הספרים הוא תהליך ואוסף של אלפי שנים. היינו מצפים שעדת קומראן תקדש רק נוסח אחד, ולא תאפשר בו כל שינוי בו (אפילו לא באות אחת) – כפי שאכן עשו נאמנה בעלי המסורה מימי הביניים עד היום. לא מיותר לציין שעד אז סברו החוקרים שהיה נוסח קדום אחד של התנ"ך (Urtext), שממנו התפצלו נוסחים שונים, ושהיתה עריכה כוהנית קדומה (מכונת: P). התשובה לכך נעוצה במהותם של עדת קומראן ואופיים של כתבי הקודש והנבואה: המקרא עצמו מביא נוסחים פנימיים בתוכו, כדוגמה הידועה של נוסחי עשרת הדיברות (שמות כ' – דברים ה'), ועד לחזרת חלקים בספרים שלמים כדברי הימים על שמואל ומלכים (ועתה יש להוסיף שני נוסחים חשובים: דברי גד החוזה ונוסח המצע העברי של ספר שמואל לתרגום השבעים). לכן, גם למגילות הכיתתיות כמו ברית דמשק, מגילת המלחמה והסרכים - ישנם נוסחים קרובים שאינם זהים (לעומת זאת, בהמשך יוצע סיבה אידיאולוגית לשוני בקטעי לוח השנה שבנוסחי סרך היחד וממ"ת). נזכיר את המדרש המעניין של חז"ל כי כתיבת התורה בסיד על הר עיבל היתה בשבעים שפות (סוטה ז' ה'),[41] והקרבה מדהימה.
ההנחה שרוב הנוסחים שאינם נוסח המסורה (או קדם-מסורה) היו סודיים יותר – ופחות מיועדים לעם, וזאת כיוון שהם מאופיינים למשל בתיאור המלאכים ותפקידיהם, ומידע זה פחות מתאים לעם הארץ, אשר עלול לטעות באלילות (פוליתאיזם) במקום מונותאיזם, כפי שכנראה טעו עמי קדם.[42] נוסחי סוד אלו תואמים לספרות סוד - ראו עליהם בפרק 'מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים', ובפרט על 70 הספרים הנוספים לתנ"ך שמצוינים בחזון עזרא יד' 47-44.
נדגים את חשיבות נוסחי המקרא ממגילת קומראן 4Q76 שהיא נוסח קדם-מסורה לקטע ממלאכי ב' 16: 'כי אם שנ(א)תה שלח', ששונה במקצת מנוסח המסורה בימינו: 'כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר יי צְבָאוֹת; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ'. נוסח המסורה משאיר ספק בנוגע מיהו השונא: האם האל את גירוש הבעל (ואז כחטא לגרשה) או הבעל את אשתו (ואז נכון לגרשה)? על כך נחלקו תנאים (גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א').
דוגמה אחרת למטבע לשון שנטמע בימינו: ל'יישר הדורים' הלקוח מישעיהו מה' 2 ('וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר') מנוסח המסורה, אך אין מה ליישר ב'הדורים' (הָדָר במשמעות פאר וחוזק)! והנוסח הנכון במגילת ישעיהו מקומראן הוא ל'יישר הררים'. מאות תיקונים כאלו מלמדים שיש לתקן שגיאות סופרים בנוסח המסורה המאוחר (כתר ארם צובא של בן אשר הקראי), ויפה שעה אחת קודם.
בחלק מהנוסחים יש גם הרחבות (ולא רק נוסח יותר מקורי ונכון) שמשלימות מידע מקראי חשוב. נדגים זאת לעניין הכשרות: בבראשית לב' 33 מצוין: 'עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה', ואילו מגילת קומראן 158Q4[43] מציינת: 'ויאמר אל תוא[כל ] על שתי כפות הירך עד ה[יום הזה]'. דעה זו זהה לדעתו של ר' יוסי במדרש בראשית רבה עח' ו':[44] 'ר' יהודה אומר, באחת מהן נגע ואחת מהן נאסרה. ר' יוסי אומר, באחת מהן נגע ושתים נאסרו'. עוד על כשרות ראו בפרק בעניין.
השורה התחתונה כאן היא שעדת קומראן הינה הגמונית הסופרים שהכילה והמשיכה להעביר את כל סוגי מסורות התורה, כאשר המגילות המקראיות היא אחת החשובות, וכנראה גם סודיות שבהן. המפליא מבחינה תורנית-ספרותית, שאין בכל תוספות אלו שום סתירה לתנ"ך או להלכת עדת קומראן, דבר שידוע (וכמפורט בפרקים בהמשך) השתנה ע"י פרשנות ויצירת חז"ל. המשך לכך ולפרק זה בפרק: 'ספרות אותנטית אחידה ולא ספרייה שהתנקזו אליה ספרים שונים במקריות'.
ישנה חלוקה סגנונית-ספרותית בין ספרות תורנית המכבדת את כתבי הקודש וכתבי חז"ל, ומהם היא יונקת ומפרשת (לעיתים תוך תירוץ קושיות שבה), לבין ספרות המחקר האקדמאי שרובו חילוני, המכונה גם ביקורת המקרא, והוא עוסק בחיפוש נסיבות אנושיות לתהליכים המקרא.
ספר זה מחלק את החלוקה לספרות תורנית של ספרי הקודש למקרא ולמגילות קומראן, כאשר את ספרות חז"ל מסביר בנסיבות שנוצרו וביחסם לניסיונות ההשלמה ממגילות קומראן ובכלל.
כמו כן, מובאות כמה התייחסויות לטענות מחקריות של ביקורת המקרא, שזה עתה פוענחו באופן מדהים בזכות המגילות הגנוזות. תשובות אלו כמובן המקור ועיקר ההבדל הוא הייחוס של כתבי הקודש לנבואה שאין בה טעויות וסתירות, לבין אם כתבי הקודש הם ספרות אנוש שלשווא מייחסת את הנבואות לבורא, והעניין המחקרי הוא להצביע על המגמתיות הנסתרת שבהם.
עניינים גדולים אלו נובעים מגובה אמונת האדם והכרותו עם ספרות הקודש, אלא שבעסקינן במגילות מדבר יהודה הדברים מקבלים משנה תוקף, שכן מאות מגילות נוספות על התנ"ך מיוחסות לדברי נבואה או לקדמונים שקדמו לתקופתה של עדת קומראן.
2 הפערים הגדולים ביותר בין 2 הפרשנויות לעיל (המסורתית-אמונית לעומת החילונית-ביקורתית) בנוגע למקרא, מעבר לאמונה כי לכותביהם היה נבואה/רוח הקודש, הוא התיארוך וזהות המחברים. וכמובן שאלו כרוכים זה בזה. אם מגילה מסוימת שמיוחסת לחֲנוֹךְ למשל, חוברה במאה ה-3 לפנה"ס לדעת החוקרים, הרי שלא רלוונטי לייחסה לחֲנוֹךְ שחי באלף ה-3 לפנה"ס, ואם מגילת המקדש מיוחסת לדבריו הישירים של הקב"ה במעמד הר סיני, הרי שאם כך, היא מהווה ספר קודש בחשיבות ובמעלה ראשונה לפי עדת קומראן, ולמעשה כך אמור להיות בעיניי כל המאמין בתורה, ואף בעיניי חוקרים, שהרי אם עדת קומראן ראתה במגילה זו קודש קודשים, הרי שבעזרתה ניתן להבין את היררכית הקדושה הפנים-ספרותית של מגילות ים המלח.
לראשונה בהיסטוריה יש הוכחות ישירות שספרי קודש חוברו לפני תקופת היקרותן, ושני הספרים האלו הם חֲנוֹךְ ודניאל, אשר מתארים את נצחונות החשמונאים (ויותר נכון את החסידים-עדת קומראן שהחשמונאים הצטרפו אליהם). המחקר מסכים היום שספרים אלו חוברו לפני השליש הראשון של המאה ה-2 לפני הספירה,[45] היות וספרים אלו מהווים ספרי-אב שעליהם ישנם פירושים, פשרים והסתמכויות במגילות קומראן מאוחרות יותר, שאלו התחברו בסביבות ימי מרד החשמונאים.
בפרקים הבאים נצביע על המחברים האמיתיים והתקופות הנכונות של המגילות השונות, וזאת בחלוקתם ל-5 סוגים.
אפשר להשוות את סוגי הפירושים של חז"ל והאקדמיה לתורה ולמגילות: תקופתו של איוב מוצעת בחז"ל ל-7 תקופות שונות, ודעה נוספת שכלל לא היה ולא נברא. בדומה, חוקרים מציעים כמה תקופות שונות לכוהן הרשע המתואר בפשר חבקוק, ולכולם יש על מה להישען. אמנם דוגמא זו משעשעת עד מעט לועגת, אך האמת היא שמלאכת פיענוח ההיסטוריה קשה מאוד, וגם במאמבים הרבים של ספר זה נותרו ספקות לגבי סוגיות לא מעטות (אשר יפורטו במקומן).
ההתייחסות בספר היא למכלול מגילות ים המלח (ובכללם מקצת הספרים החיצוניים כפי שיפורטו להלן) כמקשה/קודקס אחד, דהיינו כספרות קודש של עדה אחת,[46] בתוך פתרונות אותנטיים להבדלים בין המגילות השונות (זמנם ומחברם), בניגוד לפֵּרוּק (דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה) הרווח באקדמיה (בעיקר בשל מגילת קדם-כיתתיות בתקופתן, או ללא הקשרים כיתתיים, או נוגדות וסותרות את התזה המחקרית).
עם זאת, ישנם הבדלים אוטנטיים בין המגילות. היות ומגילות קומראן כוללות ספרים של הקדמונים מסמוך לבריאת העולם ועד לסוף ימיהם, והיות והם חיו חיי קהילה/קומונה שחלק מחיבוריהם היו סודיות ואילו חלק היו מיועדים להפצה כאגרות, הרי שיש לחלק את המגילות לפי מ-3 רכיבים: זהות המחבר, תקופת המגילה, וקהל היעד. לפיכך, להלן חלוקת המגילות לחמש קבוצות (שיוזכרו לאורך הספר):
הקבוצה הראשונה מכונה בשם 'הקדמונים',[47] ובה ספרות של/על גיבורי התנ"ך עד למתן תורה, ובעיקר: ספר חֲנוֹךְ, הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, תפילות (קהת) וצוואות הקדמונים (אנוש, נוח, קהת ועמרם)[48] עד לבני יעקב (שרדו 5-3 קטעי ספרים מצוואות השבטים),[49] לצידם ישנם ספרים חיצוניים (שאינן במגילות) על גיבורי מקרא מהתקופה.[50] חידה מרתקת האם ספרים חיצוניים אלו אמורות להיות במגילות קומראן (2 מהם כן), ורק לא שרדו לידינו, או שהן מבית יוצר פסול ודחוי מעיניהם של עדת קומראן (למשל שכוללים סתירות בפרטים), ומקצתם ידונו בחלק הספרים החיצוני שבהמשך). על חלק מקבוצה זו יורחב בפרק אחרי הבא: 'מסורות מחֲנוֹךְ והיובלים לעמי קדם ודתות מונוטואיסטיות/דואליסטיות', ועל צוואות השבטים ראו מאמרי: מקורות והשפעות מידות הנפש והלב בצוואות השבטים.
לצפייה בתמונה של צוואת קהת B-370774:
https://drive.google.com/open?id=1Y1Vffo_hgM1o-ByGW6c6VGaohT78qOng
בעוד קבוצה ראשונה זו מאופיינת בכתב ארמי, מהותה של הקבוצה השנייה שלהלן בנוסחים שונים ושלוש שפות (עברית יוונית וארמית), כאשר עליית השפה העברית מוסברת ביובלים יב' 27-25,[51] ותואמת את ממצאי המחקר הארכיאולוגי והפילולוגי – מדוע נראית השפה העברית מאוחרת בין השפות השמיות. גם המחקר טוען שרוב ספרים/מגילות אלו קדומים לעדת קומראן, וחוברו/הועתקו במאה השלישית לפה"ס (אפשר שהועתקו במאה זו, אך חוברו הרבה לפני כן. בכל מקרה דעתם היתה יותר נכונה אילו היו מוסיפים לה ציון: "לכל המאוחר").
הקבוצה השנייה מכונה בשם 'חיבורי הר סיני', בראשה מגילת המקדש, ממנה נוסחי התנ”ך/המגילות המקראיות[52] (להן מוקדש פרק: 'העדות העיקרית כבעלי המסורה: נוסחי המקרא'; בכללן מגילות המיוחסות למשה רבינו) וספר היובלים (ידון בהרחבה בפרק עם פנחס החסיד). גם כאן המחקר מסכים כי ספרים אלו (זולת חלק מהחוקרים לתיארוך היובלים) קדומים לעדת קומראן. חלק מהלכות מגילות אלו אינן הלכה בפועל בעדת קומראן, ואף ביניהן סתירות מהותיות לחלק מהכתבים הכיתתיים של 'מורה הצדק' (להלן 'הקבוצה הרביעית'), כגון חוסר רלוונטיות להלכות מלך ומקדש (ממגילת המקדש) לעדת קומראן בימי היווסדותה[53] (אם כי בפרק על חבר היהודים אציע שחלופות להלכות המלך התקבלו בהמשך אצל יוחנן וינאי החשמונאים); ביטול עונש המוות בתורה על ידי נדר עדת קומראן (ראו בפרק בעניין); בית הקברות של היישוב קומראן סמוך ליישוב ואינו בין 4 ערים (מח' 14-13).[54] על מהותה חשיבותה ותיארוכה של מ' המקדש, לצד נוסחי התנ"ך, ראו בפרק 'העדויות לבעלי המסורה: מ' המקדש; נוסחי המקרא (והתפתחותם לנוצרים ולשומרונים)'.
הקבוצה השלישית מכונה בשם 'חיבורי ימי וגלות בית ראשון', ביניהן: 4,050 מזמורי תהילים, טוביה, תפילת מנשה ונבונאיד, מגילות סתר (אפוקריפון) של נביאים (כתובות בגוף ראשון בשמם, מכונות או בטעות פאסידו) מהתקופה, כגון: אגרת ירמיה, אפוקריפון ירמיה ופסיאודו יחזקאל. גם קטעי ספר בן סירא נמצאו במגילות והוא משויך לקבוצה זו (אף על פי שחובר באמצע בית שני). רוב הספרים החיצוניים מיוחסים לתקופה זו, ועיקריהם: דברי גד החוזה, ספרי ברוך בן נריה, תוספות לדניאל (ייתכן ושושנה כן במגילות), תוספת לעזרא.
בשלושת קבוצות המגילות הראשונות כמעט ואין סימנים כיתתיים, שעיקריהם: מטבעות לשון, ארגון ותקנות. עדת קומראן קיבלה ספרים אלו באופן שלא ידוע לנו כיצד, אך הנחה שהן נמצאו ונאספו על-ידם בעת עזיבתם את בית המקדש (ראו בפרט את הרישום המסתורי של אוצרות המקדש במגילת הנחושת [שחלקה שוכתב למשנת מסכת כלים שנמצאה בימי הביניים])[55] בראשית ימי היווסדה, מהיותם הכהונה הגדולה (בני צדוק) ב-800 שנה האחרונות. ואכן, חלק ממגילות אלו מתוארכות לפי פחמן 14 למ-250 לפה”ס, ובפועל הספרים שלהם עתיקים ואותנטיים עוד יותר, שהרי מדובר על העתקים, ולא מקור-אוטוגרף (וגם המחקר מייחס שנים רבות לקביעת ספר כקאנוני לכתבי קודש ולהעתקה).[56]
המינוח המקובל לכשלושת קבוצות אלו הוא המגילות הקדם-כיתתיות (לעיתים מכונה בטעות גם הספרות הבָּתַר-מקראית, והיא טעות - כיוון שכולם חוברו בתקופת המקרא [וחלק אף לפני מתן תורה בסיני], ולא רק אחריה [בָּתַר = אחרי בארמית]).
במחקר נוהגים לפתור מגילות קדומות או שאין בהם טרמינולוגיה של ארגון כיתתי, אך כיוון שחלקם עולים בקנה אחד עם האידיאולוגיה ו/או לוח השנה בן 364 יום של עדת קומראן (כמו: חֲנוֹךְ, מ' המקדש, היובלים,11Q5 ), חוקרים המציאו "חוגים קרובים" או סתם ספר "קדם-כיתתי". טענות אלו חסרות יסוד, כיוון שאין אסמכתא ישירה או אפילו עקיפה לכך. זו טענה מחקרית ואקדמאית חלשה, שדומה לטענות השגויות של תיארוך ספרים אלו; ראו למשל על חוסר ההוכחות של ספר חֲנוֹךְ למאה ה-3 לפנה"ס, שכן לדעת החוקרים רוב ספרות זו נכתבה בתקופה זו, אך לאף אחד מהספרים אין שום הקשר למאה זו, זולת לנוסחי המקרא ביוונית, וגם לאלו יש נוסחי מצע עברי לתרגום השבעים (ראו בפרק על נוסחי המקרא). הדברים גם עולים עם עיקרון הטענה הפשוטה ביותר (תַערו של אוקאם [([Occam's razor.
כל הספרים החיצוניים הפנימיים/אמינים חוברו בתקופות אלו, ולעומתם, כל הספרים החיצוניים השקריים חוברו לאחר תקופה זו (ויוחסו בשקר ובזיוף למחבר קדום - פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה). בפרקים הבאים יידון התיארוך וספרים החיצוניים.
אחת הסיבות המרכזיות לתיארוך שגוי לדעתי של חוקרים לארבעת הקבוצות הראשונות היא התבססות החוקרים על מדע הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה (תיארוך לפי כתב-יד). חולשתו (שחוקרים אינה עומדים עליה) היא שהחוקרים קבעו תקופות ללא השוואה לכתבים יהודים אחרים – מהסיבה הפשוטה שאין עוד כתבים אחרים מתקופה זו או לפניה (יש ממצאים של מילים ספורות בארכיאולוגיה, אך לא מגילות, זולת בודדים כמו: פפירוס נאש ולוחיות ברכת כהנים). בנוסף, וזה רלוונטי גם לתיארוך פחמן 14, רוב המגילות הן העתקים ואינן החיבורים המקוריים (אוטוגרף), כך שהצגת תיארוך העתקי הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה יותר מטעה מאשר מכוון לתיארוך המקור.
גם מסיבה פנימית לעדת קומראן – לא סביר שמגילות אלו יתוארכו לתקופתה של עדת קומראן (מהתקופה הקדם-חשמונאית עד להרודיאנית); עדת קומראן נשענה על מגילות אלו ככתבי קודש, וכעדה הדוגלת וקנאית לאמת ולכתיבת קודש,[57] לא סביר שהיתה מסכימה לקבל שמי מחבריה יכתוב ספר וייחס אותו בשקר ובזיוף למחבר קדום (פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה), אלא הייתה מחרימה אותו ואת ספריו.[58] משכך, לא סביר שמגילות אלו נכתבו בדור יסוד עדת קומראן[59] (כפי שסוברים החוקרים), שהרי אם כך – עדת קומראן היתה מחרימה ספרות שקרית כזו. עדת קומראן אינה מציינת מאין אספה לתוכה את שלוש קבוצות המגילות הראשונות, היווסדותה של עדת קומראן מאוחרת לחלק מספרים.
יתרה מזו, חלק ממגילות האלו הן ספרי יסוד של העדה (כגון: חֲנוֹךְ, מגילת המקדש, היובלים), ועליהן עדת קומראן חיברה ספרות פרשנית המתבססת ואף מצטטת אותן (ראו לקמן: קבוצת מגילה 4). גם המחקר מכיר ומחשב הליך של קאנון לספרים שלוקח לפחות עשרות שנים.
בין שלושת קבוצות ראשונות אלו מצויים 7.5 ספרים מכ-90 ספרים חיצוניים (ראו בפרק הספרים החיצוניים). החוקרים שתיארכו את הספרים החיצוניים בתקופה שלפני גילוי מגילות קומראן עד אמצע המאה ה-20, כולל כהנא),[60] תיארכו רובם (זולת בן סירא וספר יהודית; לחלקם הציעו תאריכים שונים), כולל רוב מ-7.5 ספרים חיצוניים-פנימיים שנמצאו בקומראן, לכימי חורבן הבית השני (המאה ה-1 לספירה). בעקבות חשיפת המגילות הגנוזות, חוקרים התאימו והקדימו את כל התיארוכים של 7.5 ספרים חיצוניים אלו לימי כתיבת החיבורים הכיתתים של עדת קומראן (להלן קבוצות 5-4). טעות זו של חוקרים מצביעה על הקושי הרב של התיארוך, ושהיא מוכרעת בסופו של דבר לתקופה האחרונה שבה הם סברו שהיה ספרות בסגנון זה. אמנם בבית ראשון היה נידוי והרחקה של התורה וכתיבת ספרי קודש (ראו בפרק 'השכחה הראשונה'), אך בין יחידים צדיקים בתקופת הקדמונים, ובעושר וגיוון גילוי הר סיני ונבואות, היתה ספרות תורנית רבה, והיא עולה ומשתקפת היטב משלושת קבוצות אלו של עדת קומראן. נמצא אפוא, כי מעתה יש להוסיף לתיארוכים האקדמאיים של מגילות קומראן סיומת: "לכל המאוחר".
למעשה, אין הבדל בין תיארוך מאוחר של רוב ספרי התנ"ך ע"י חוקרים, לתיארוך המאוחר הניתן לארבעת קבוצות המגילות הראשונות. לכל אלו אין לחוקרים הוכחות, ועם השנים התיארוכים מוקדמים נוכח גילויים ארכיאולוגיים. גם ההנחות על העתקות מילים משמות שמות עתיקות יותר אינן נכונות או לפחות מחייבות, היות שאין הכרח שמילה בספר מסוים הינה העתק משפה זרה, מאשר סיבות שונות להיותה מופע ראשוני שם.
מאופיינת בסגנון נבואי (או פרשנות לנבואות) המחדש את התורה הברית והמצוות לייסוד ההלכה, לצד פרשנות מיוחדת לנבואות הנ"ך לפי מאורעות או קבוצות ודמויות אקטואליות בכינויי סתר. המגילות העיקריות בתקופה זו הן: ברית דמשק, הפשרים, הודיות. על אף שהסרכים (כולל המלחמה - מציינת את נשיא העדה) אינם מזכירים את מורה הצדק – הם נכללים בקבוצה זו. מגילות התפילה והמזמורים שייכים לקבוצה זו, אם כי אין בהם ראיה תואמת ובקריטריונים אלו מתאימים לקבוצה האחרונה. הכתיבה הסמויה במגילות אלו מקשה על זיהוינו היום לבני פלוגתם. אטען כי בתקופה זו של מורה הצדק לא היו הכתות המוכרות לנו (=הפרושים והצדוקים. לדעתי בתקופה זו היו המתיוונים למיניהם, ראו הצעות לזיהויים בפרק בעניין), והיא מהווה את עיקר תקופת הסופרים/ראשונים שמוזכרים בחז"ל.
כאן אני מסכים עם המחקר שמגילות אלו כיתתיות באופיין. הגדרה זו מתקבלת בעיקר מסיבות אלו: קיים פולמוס (מחלוקות) מול כתות יריבות או יש ריבוי מטבעות לשון המאפיינות מגילות אלו, ארגון קהילתי/כיתתי ותקנות קהילתיות/כיתתיות.[61] עם זאת, הארגון והכתיבה של עדת קומראן היה אילוץ השעה נוכח ריבוי המתיוונים, ובתקופות אחרות (כמו למשל בחלק מהתקופה שבה היה קרבה ואיחוד עם החשמונאים – ראו שער/חלק בעניין, וייתכן גם בתקופה שלפני ההתייוונות, אולי סמוך ובהקשר של בן סירא). דברים אלו מחייבים לצורך הסקת מסקנות חברתיות וביחס האישי מול המדיני, וראו על כך בפרקי הממלכתיות והיחס האישי וקבוצתי.
בין קבוצה זו לקבוצה הבאה משתבצות מגילות הסרכים, שהן כחוקה פנימית למחנות המרחיבות את ברית דמשק, וספרות החוכמה – שהן הוראות מוסר לא כיתתיות. עוד על קבוצה זו ראו בפרק בעניינה.
מכונה בשם 'מגילות כיתתיות תיעודיות' והיא המאוחרת ביותר – להערכתי בין סוף התקופה החשמונאית עד ימי הורדוס, ומאופיינת בלפחות 2 ממאפיינים אלו: 1. סגנון שאינו נבואי;[62] 2. ציון של דמויות ספציפיות – אנשים (כ: יונתן המלך, שלומציון, הורקנוס, אמליוס, פוטליאיס); 3. ללא אזכור של הקבוצות/כתות מהקבוצה הרביעית; 4. חוברו ע”י סופרי העדה בלשון רבים (בדומה לממ”ת).
המגילות המשויכו לקבוצה זו הן: הסרכים (סרך היחד + סרך הברכות + סרך העדה); ממ"ת ו????, כרוניקה חשמונאית.
בתקופת קבוצה זו קמו הכתות המוכרות לנו (פרושים, צדוקים, בייתוסים, איסיים ועוד), כנראה כיוון שמורה הצדק הפסיק לכתוב (חי כמה דורות לפני כן), וניסו לשמר את ההלכה הרבה שכתב, לצד מגמת החזרה התשובה של עמ"י בעקבות ייסוד עדת קומראן, שהתחרתה על המשכיות ההלכה הנכונה והמסורות הקדומות (בכללן בכתב מול בע"פ). לאחר תקופה זו החלה תקופת התנאים והנצרות, שאספו את מסורות קומראן, כאשר חלק מהחסידים של עדת קומראן והאיסיים השתלבו בהם ופיתחו זרמים אלו.
דעת הארכיאולוגים העדכנית על מועד ייסוד היישוב בקומראן היא לרבע האחרון של המאה השנייה לפה”ס.[63] עם זאת, בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה 'האקול ביבליק' טוען בספרו העדכני כי האיסיים התיישבו בקומראן לאחר שנת 40 לפה"ס עד שנת 68 לספירה, שכנראה אז חלקם עברו למצדה (וכך טוען גיא שטיבל).
ימים אלו תואמים לחיבורם של מגילות קבוצה חמישית בלבד. שאר המגילות (קבוצות 4-1) קדומות יותר (או כאמור הועתקו שוב בתקופה זו ואחרי כן).
כינויים מקובלים למגילות במחקר ושישומשו גם בספר זה: קבוצות 3-1 מכונות טרום-כיתתיות; קבוצות 5-4 מכונות 'מגילות כיתתיות/כתבים כיתתיים' וגם 'ההלכה הקדומה' (יחד עם מ' המקדש וספר היובלים מקבוצה 2.
יש לציין כי ישנה חלוקה מהותית אחרת שאינה משתבצת בחלוקה לפי תקופות לעיל, והיא בין מגילות שמיועדות להיות גלויות לכל העם (ואכן אלו נפוצו ונשמרו יותר בספרים חיצוניים וממסורות שונות), לבין ספרי סוד שמיועדים להיות רק לסופרים (ובראשם עדת קומראן). על כך נדון בפרק על ספרות סוד פנימית וספרים חיצוניים.
ביקורת המקרא: כידוע, הנחת היסוד של ביקורת המקרא הכביכול-מדעית היא שלא תיתכן אפשרות של נבואה (ולכן המחקר מנסה לבדוק מתי חובר החיבור, על ידי מי [כמה מחברים, ובאחת או בשכבות - פֵּרוּק/דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה], לאיזה צורך וכדומה). הנחות אלו הן מסקנות מחייבות לפי מהותן של ספרויות עמי-קדם ועד כולל חז"ל, ואכן צריך דעת וקדושה להבין את ייחודיות כתבי הקודש, במיוחד שגם הם בנוסחים שונים (החל מעשרת הדיברות וכלה בנוסחים שונים של הכתבים הכיתתים. ראו פרק בעניין נוסחי המקרא). להלן הוכחות לפיהן ניתן לראשונה להוכיח זו כי ספר/מגילה חובר לפני המאורע שקרה, וזאת בכלים המדעיים של תיארוך ואחדות הספר:
החזקות ביותר הפעם הראשונה והפשיטא שאם לחוקרים יש בעיה עם התורה והנבואה, כחלק מביקורת המקרא (שכורסמה והתהפכה רבות, ובפרט כעת עם נוסחי המקרא ומ' המקדש מהמגילות), אינה מצדיקה עיוות תיארוכי, במיוחד כאן שלראשונה יש תיארוך מוקדם של החוקרים עצמם. יש לציין כי אין לחוקרים ברירה, אלא להודות על טעויות רבות בתיארוך חלק מ-7.5 הספרים החיצוניים שבהם, היות שחלקם תוארכו למאה ה-1 לספירה, ואילו כעת מתוארכים בין המאה ה-2 ל-1 לפנה"ס. עם זאת, אין בדברים אלו לפגוע, ויש להקיר תודה על התרומות הגדולות של חקר המקרא לפירוש התנ"ך, כמו השוואת השפה ופירוש מילים קשות לשפות שמיות עתיקות ולמנהגי עמי-קדם, אך גם כאן יש הנחות יסוד שגויות – שכן השאלה איזה מסורות היו קודם, ועל כך בפרק על חֲנוֹךְ ועמי-קדם.
[1] מגן ברושי כתב ספר: המגילות הגנוזות קומראן והאיסיים, אך אנו יורד לעומק ולניתוח המגילות, וכן הוא שבוי בקבעונות המחקריים שספר זה יוצא נגד. גם מיכאל חיוטין סיכם בספרו 'מגילת ירושלים החדשה', את כל המגילות ובדבריו עניין רב, אך הצעותיו נדחות להלן.
[2] נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 11-10, הסבירה זאת כך: 'נדמה שדורינו המחקרי, שנתברך בעושר של מקורות ומחקרים שלא שעורם קודמינו, אינו דור של מפעלי ענק ואינטואיציות גאוניות, כי אם דור של חקירה זהירה ויסודית בתחומים צריך ומוגדרים היטב'. שני סיפורים רווחים על כך במסדרונות האקדמיה עצמה: 'משל שרואים צל של אדם בלי ראש (ענק נרא קפלוס) – בהתחלה חוקרים נותנים לכך הסברים, ולאחר מכן ההסברים משכיחים את העובדה שמדובר באדם בלי ראש, ונשארים רק עם ההסברים' (כך המחקר אינו עומד על מכלול תורת עדת קומראן); השני סיפור עם: 'היה פעם חוקר שרצה לברר אם בני האדם הם יצורים חיים. אז הוא ניתח בני אדם לחלקים וחקר אותם, ולבסוף הגיע למסקנה שכל בני האדם הם מתים, כי באף אחד מאלה שחקר לא נמצאו סימני חיים. וככה זה עובד גם עם ניתוחים אקדמיים מחקריים למיניהם: 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה' (שמות ו' 9). מי שמנתח משהו לחתיכות כדי לחקור אותו, אל יתפלא אם לא ימצא בו רוח חיים'. להרחבה ראו: מכון מאיר, ביקורת המקרא.
[3] תקיפות שונה תיאר פרופ' אליעזר שבייד: 'מדעי היהדות אינם ממלאים, ואינם יכולים למלא, תפקיד בחינוך הדור ובהנחלת המורשת, מפני שהזרות למורשת מוטבעת בהם. הם שגרמו לניכור – כיצד זה יתגברו עליו? יתר על כן, ההתיימרות ב'אובקטיביות' מדעית אינה אלא מסווה שהחוקרים לובשים, חלקם מתוך תמימות וחלקם מתוך אנרכיזם זדוני והרסני. לדעת קורצווייל, אין מחקר אובייקטיבי של ההיסטוריה של תרבות הרוח, שעל כן מחקר המתיימר באובייקטיביות אינו אלא טועה ומטעה'. ואכן התובנות הגדולות של מגילות קומראן הן תורניות, ונדמה שהמחקר מתבייש לעמוד עליהם, והעולם התורני לא יודע איך להתמודד איתם.
[4] צורת כתיב מלא קיימת מספר פעמים בנוסח המסורה, בעיקר בשירת הים (שמות טו'), וחלקית בהגייה השומרונית. סיומות נפוצות הן: כיא (כי), לוא (לא), הואה (הוא), אתמה (אתם) שמופיעה גם בשירות הספרותיות במקרא (כשירת הים). השם יששכר שבמסורת בן אשר נהגת עם ש' אחת, הינה שתי מילים במ' המקדש: יש שכר.
[5] גם פשר ישעיהו 29-26 חוזר על מ' המקדש נח' 21-18 שהמלך המשיח כפוף להוראת הכוהנים וכי אין הוא רשאי להחליט לבדו על יציאה למלחמה, אך פשר זה אינו מיועד לשליחה מחוץ לעדה.
[6] אם כי 4Q174 (כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium, ולפי החיבורים העבריים ב', עמ' 289, 'פשר על אחרית הימים א'') משייכת פסוק זה למקדש אחרית הימים: 'כאשר בראישונה ולמן היום אשר [צויתי שופטים] על עמי ישראל' (שמ"ב ז' 11-10), הואה הבית אשר[ יכין] לוא באחרית הימים כאשר כתוב בספר [משה 'מִקְּדָשׁ] יי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ; יי יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד' (שמות טו' 18-17) הואה הבית אשר לוא יבוא שמה [איש אשר בב]שר[ו מום] עולם ועמוני ומואבי וממזר ובן נכר וגר עד עולם כיא קדושו שם יגלה [ וכבודו ל]עולם תמיד עליו יראו ,ולוא ישמוהו עוד זרים כאשר השמו בראישונה את מקדש ישראל בחטאתמה'.
[7] הדברים מובאים בסרט 'המקדש האבוד' של ערוץ 9 משנת 2010 שהופק בידי סרגיי גרנקין, ומתאר את רוב 50 החללים התת-קרקעיים של הר הבית (כולל בורות ומנהרות), ביניהן: מנהרה המוליכה מברכות בית חסדא מימי בית ראשון.
[8] המדרשים על דברי הימים א' כח' 13-11 (וכן בדבה"י ב' ד' 7): 'וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם... וּלְכָל כְּלֵי עֲבוֹדַת בֵּיתה', 'הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יי': 'מגילת המקדש שמסר הקדוש ברוך הוא למשה בעמידה... עמד משה ומסרה ליהושע בעמידה... עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה... עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה... עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה... עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה' (מדרש שמואל, מהדורת באבער, עמ' 92); 'ריבונו של עולם, העמידני בשביל (מגילת) בית המקדש שמסר לי שמואל הנביא, אלא בבקשה ממך תן לי... שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש...' (אגדת בראשית, מהודרת באבער, עמ' 75-76). בנוסף: מגילה פ"א ה"א (עמ' א').
[9] להלן 2 דוגמאות (אונס/פיתוי בתולה, חלוקת שלל לאחר מלחמה) מספר של ידין (עמ' 92-88): https://drive.google.com/file/d/18Ix4y81yhPfnIDBGryCHh34HrQ75zKlG/view?usp=sharing. ספרו זה של ידין מומלץ כספר מבוא להכרת מגילות קומראן ובמגילת המקדש בראשן.
[10] שלא כל מה שאמר ה' למשה הוא העביר לבני ישראל. ראו: ליפשיץ, ההלכה על דעת המקום, עמ' 46.
[11] למשל, יוספוס כותב בהקדמתו לפרק בספרו קדמוניות היהודים טו' 197: 'החידוש שחידשנו הוא שסידרנו כל דבר לפי מינו, הואיל והדברים שנכתבו על-ידו (משה) נשארו מפוזרים, לפי שנודעו לו דבר מאלוהים. מטעם זה חשבתי להכרח לי לסמן זאת מראש, כדי שלא יתרעם עלי קורא ספרי שהוא מבני-עמי ויאמר שטעיתי'.
[12] ידין, מגילת המקדש, עמ' 87, כבר נפעם מכך. שיפמן, הלכות שחיטה על פי מגילת המקדש, עמ' 273, מציין שהמחקר ממשיך לגלות את מקורות האחדת המצוות מהמגילה.
[13] עם זאת, אינה "המקור הכוהני", אלא המקור היחיד לצד שאר המקורות של התורה במגילות קומראן.
[14] ראו את מגילות 364Q4 עד 367Q4 ('תורה מעובדת', קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 140-97). במגילות אלו גם קטעים של בראשית מעובדת, ואין בידינו להכריע אם אלו קשורים למגילת המקדש.
[15] גם כאן אבקש כי הרשויות יקימו ועדת חיפוש לאיתור 15 רצועות אלו, כפי שלמשל ייסדו רשמית את "המחתרת" לחיפוש 200 דפי כתר ארם צובא. יורם סבו, התקדם מעט בספרו: 'סוחר המגילות'. יש להדגיש כי בקומראן נמצאו 26 עותקים של ספר דברים, הכי הרבה משאר ספרי החומש. סרט בעניין: https://vimeo.com/268124273
[16] הנחתי שמגילת אסתר כלולה המגילות בגרסה בארמית, והיא הקטע שבמגילת 4Q550. על כך ראו: טלמון, האם נודעה מגילת אסתר, וראו אזכורה בהמשך בפרק על התרגום הארצישראלי.
[17] כך בנוסח המסורה ישעיהו מה' 2, אך הנוסח הנכון במגילת ישעיהו מקומראן הוא ל'יישר הררים'. דוגמא נוספת: ממגילת קומראן 4Q76 שהיא נוסח קדם-מסורה לקטע ממלאכי ב' 16: 'כי אם שנ(א)תה שלח', ששונה במקצת מנוסח המסורה בימינו: 'כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר יי צְבָאוֹת; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ'. נוסח המסורה משאיר ספק בנוגע מיהו השונא: האם האל את גירוש הבעל (ואז כחטא לגרשה) או הבעל את אשתו (ואז נכון לגרשה)? על כך נחלקו תנאים (גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א').
[18] https://drive.google.com/open?id=0Bxpga5mXJlmjT1AtTU8ycm96LUU
[19] https://vimeo.com/268124273
[20] ראזענהפעלד, משפחת סופרים, ירושלים תשנ"ט; ליימן, THE INVERTED NUNS AT NUMBERS 10:35-36. AND THE BOOK OF ELDAD AND MEDAD. SID Z. LEIMAN.
[21] 5 מ'הקדמוניות': חנוך, הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, צוואת קהת, צוואת לוי הארמית, חזונות עמרם; 3 מ'מגילות חורבן בית ראשון': טוביה (גם בעברית), תפילת נבונאיד, ירושלים החדשה. שאר המגילות הארמיות הן בין4Q569 – 4Q529 , וייתכן שבין אלו גם מגילת אסתר (4Q550) וספר שושנה (551Q4). ניתן לקרואן חופשי באתר:http://cal1.cn.huc.edu . מתוך כ-930 מגילות קומראן, כ-130 קטעי מגילות הן בארמית.
[22] שלושת נוסחי טוביה בעברית הם: הארוך והקצר שתורגמו מיוונית בספרים החיצוניים של כהנא, ונוסח פרענקיל שתורגם מהוולגטה הליטינית (בכותרת ספרו 'כתובים האחרונים' כתוב מיוונית לכולם, אך כהנא מציין בעמ' ש' שבהקדמתו [כנראה הראשונה בצרפתית משנת תקצ'] ציין זאת. הנוסח הארוך (כהנא) הינו הקרוב למקור בעברית/ארמית של 7 מגילות טוביה מקומראן.
[23] נוכח שילוב שפות זה בצוואות, ובמיוחד כיוון שחוקרים חושדים בתוספות נוצריות לקטעים משיחיים, החוקרים סבורים שהצוואות חוברו או נערכו בימי הנצרות הראשונים. ייתכן וישנן עוד קטעי מגילות של צוואות השבטים, אך המחקר אינו בטוח בזיהויים אלו (ביניהם צוואת בנימין ויהודה).
[24] על קיומו של תרגום קדום לס' איוב מעידה התוספת £ k xfj <; LupiaKfig / 7 / fiAov שבשבעים לאיוב מב' 17 רומזת על תרגום ארמי לס' איוב. לדעת סוקולוף הארמית של תרגום איוב מקומראן ממצעת בין הארמית המקראית לארמית של המגילה החיצונית לבראשית. במילון של תרגום איוב כ-490 מילים, כמחציתן משמשות בארמית של המקרא ויתרן בארמית של הטקסטים מקמראן. למשל, שימושה של האות נ' נעשתה לרוב לפי דיסימילאציה, ואין היא נשמטת, כגון מנדעא (כו' 13); חכנא (כט' 10); אנפוהי (לג' 26); וינפק (לז' 10); אנפי (לז' 12); להנחתה (לח' 26); ולהנפקה (לח' 27); אנתה (מא' 9). אך יש גם דוגמאות לאסימילאציה: מדע (לז' 17); יפק (לח'24); לט' 24; יפקון (מא' 13). הביטוי: לא איתי (לב' 11) משמש ללא צמצום, בניגוד לארמית של התרגומים (לית). מילית היחס די משמשת כמלה נפרדת כמו בספרי דניאל ועזרא. התרגום משתמש במילית החיבור הן (במובן אם) כמו בס' דניאל ועזרא, ולא במילית אן כמו בתרגומים, והביא כמה מלים ארמיות המופיעות בארמית המקראית. למשל: ארו (פעמים רבות), אשתדור (לח' 23; לט' 25), צדא (ל' 12). התרגום מילולי לרוב, ובזה הוא סוטה מתרגום איוב הרבני, במקום שזה מוסיף תוספות דרשניות. לרוב גם אין התרגום מקומראן מרחיק את ביטויי ההגשמה.
[25] 'אמר ר' יוסי: מעשה שהלך ר' חלפתא אצל רבן גמליאל לטבריא ומצאו שהיה יושב על שולחנו של יוחנן בן נוזף ובידו ספר איוב תרגום והיה קורא בו. אמר לו ר' חלפתא: זכור הייתי ברבן גמליאל הזקן אבי אביך שהיה יושב על גבי מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמ' לבניי (= לבנאי) וגנזו תחת הנדבך'.
[26] ולפי מילים שבתוכן אמצעי דקדוק במידת ניידותן מעטה שתואמות לקטעים ארמיים מקומראן: 'ו[יס]ב [מן דם תורא ומן דם צפירא ויתין על] קרנ[י] מ[ד]ב[ח]א סח[ור סחור באצבעתה ש]בעה [זמנין ויד]כנה ויקדשנה...'. בתרגום אונקלוס לויקרא טז' 19-18 כתוב: 'ויסב מדמא דתורא ומדמא דצפירא ויתן על קרנת מדבחא סחור סחור וידי עלוהי מן דמא באצבעיה שבע זמנין וידכיניה ויקדשיניה'. אונקלוס התקבל ללא עוררין ביהודי בבל. אונקלוס הוא פירוש מילולי שחס על כבוד קונו (מרחיק הגשמה) והאבות פירוש מילולי שחס על כבוד קונו (מרחיק הגשמה) והאבות. השוו: 'המתרגם פסוק כצורתו – הרי זה בדיי, והמוסיף – הרי זה מגדף' (קידושין מט').
[27] בתרגום ליונתן לחבקוק א' 16: 'עַל כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ' נאמר: 'על כן מדבח לזיניה ומסיק בוסמין לסויתיה' המלעיגה על רומי ופולחן ה'סיגנה' המקובל בצבאותיה, וזה נקשר עם פשר חבקוק ו' 5-3: 'אשר המה זבחים לאותותם וכלי מלחמותם המה מוראם' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 250).
[28] ראו: טלמון, האם נודעה מגילת אסתר.
[29] יש להדגיש כי בן סירא אינו מונה אותה בשבח אבות עולם שבפרקים מד'-נ', וראו מדרש זה: 'אמר רבי שמואל ב"ר נחמני בשם ר' יונתן: שמונים וחמשה זקנים, ומהם שלשים וכמה נביאים, היו מצטערין על הדבר הזה (על חידוש ימי הפורים וקבלת מגלת אסתר בין הכתובים), לא זזו משם נושאים ונותנים בדבר, עד שהאיר הקב"ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתנ"ך' (ירושלמי מגילה ע' ע"ד).
[30] ראו: הבלין, מסורת התורה שבעל פה, עמ' 340-327.
[31] המגילות המקראיות הדומות לנוסח תרגום השבעים היווני: 4Q51, 4Q72a, 4Q71 (ירמיה), 4Q1 (בראשית-שמות), 4Q119 (ויקרא). 'תרגום השבעים עבר גלגולים רבים, בעיקרו הגיע לידינו בכתבי יד מן המאה הרביעית והחמישית לסה"נ (והעיקריים שבהם: וטיקנוס, סינאיטיקוס ואלכסנדרינום) לעתים בצורה רחוקה למדי מדמותו המקורית. קיבל מעמד סמכותי והיה למקור שממנו תורגמו תרגומים אחרים, תרגומי הבת של תרגום השבעים. כך התרגום הלטיני הקדום (Vetus Latina), וכך שורת תרגומים לשפות שונות שתורגמו ישירות מן היוונית. התרגום הלטיני הקדום, שרק שרידים ממנו נותרו בידינו, חשוב לתולדות הנוסח אף שאינו מעיד ישירות על נוסח עברי, מפני שמשתקפת בו דמותו של תרגום השבעים במאות הראשונות לסה"נ, לפני שהתערבו בו ידי עורכים מאוחרים' (טלשיר, המגילות המקראיות ממדבר יהודה, עמ' 51).
[32] דוגמא להוכחה לקדימותו הוא המילה 'להבריך' במגילת קומראן ג' 27 (4QSama), שהינה משורש ב.ר.א בלשון יחיד, בדומה לנוסח המסורה לשמ"א ב' 29: 'לְהַבְרִיאֲכֶם' (בלשון רבים), כאשר נוסח השבעים היווני הבין כנראה בטעות ממגילת קומראן זו את השורש ב.ר.כ כ"ברכת שבח". דוגמה נוספת היא מפרשת נחש העמוני שבשמואל א' י' 27: 'וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ', ולא ברור מהו "כְּמַחֲרִישׁ"? בפסוק הבא (שפותח פרק חדש – יא'): 'וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד'. בנוסח של תרגום השבעים היווני: 'ויהי לאחר כחודש', כלומר קיים הקשר הסיבתי שביזו את נחש העמוני ולא הביאו לו מנחה, ולאחר כחודש הוא כבש את יבש גלעד, ובמצע העברי מקומראן יש אף תוספת: 'נחש מלך בני עמון הוא לחץ את בני גד ואת בני ראובן בחוזקה וניקר להם כל עין ימין ונתן אימה ופחד על ישראל, ולא נשאר איש בבני ישראל בעבר הירדן אשר לא ניקר לו נחש מלך בני עמון כל עין ימין, רק שבעת אלפים איש נסו מפני בני עמון ויבואו אל יבש גלעד. ויהי כמו חודש ויעל נחש העמוני ויחן על יבש גלעד'.
ישנו כלל בביקורת נוסח המקרא, לפיו הגרסה הקשה (lectio difficilior) היא הקדומה-מקורית. אך מנוסח המצע העברי של תרגום השבעים לספר שמואל ניכר בבירור, בו נוסח המסורה הוא בעל השיבושים הרבים - והוא גם המאוחר. לפיכך אפשר להתנות כלל זה בתנאי שרק אם אין מדובר על טעויות מסירה, אך אמירה כזו ריקה מתוכן, כי לעולם אנינו יודעים בוודאות מהי בדיוק הסיבה לטעות, ולעיתים אפילו אם זו בכלל מדובר על גרסה אחרת. דוגמאות נוספות בטלשיר, שם, עמ' 128-127, ובעיקר בספר שמואל.
[33] עם זאת, מיוספוס עולה שכל כתבי הקודש תורגמו באותה העת. לניתוח ומקורות, ראו: פיש, תרגום השבעים, עמ' 152.
[34] כך מציין מפורשת יוספוס: 'להניח את התרגום, מאחר שעלה יפה כל כך, כמו שהוא ולא לשנות ממנו. יראה איש (בתרגום) דבר נוסף על התורה או חסר (בו) יחזור ויעיין בדבר ויגלהו ויתקנהו' (קדמה"י יב' 109-108). לעומת זאת באיגרת אריסטיאס שיא'-שיב' נאסר על שינוי הנוסח: 'וכאשר נגמרה קריאת הספרים קמו הכהנים וזקני המתרגמים ובני הקהילה ומנהיגי הקהל ואמרו: אחרי אשר התרגום נעשה יפה ובדיוק בכל טוב כי ישאר כאשר הוא עתה וכי לא יעשה בו כל תיקון', ולטענת פילון היה זה העתק אלוהי (??).
[35] כגון החלפת אזכורי החמור לבקר, כיוון שיצא לעז 'עלילת החמור'.
[36] הנוצרים קיבלו את תרגומו של הירונימוס (הוולגטה) שחיברו מכמה נוסחים, ומהם יצר נוסח חדש. הפרוטסטנטים מקדשים לאחרונה את נוסח המסורה העברי (לא התרגום). יש לציין שכמאתיים שנה לאחר הטמנת המגילות בקומראן, נתגלתה במערה בנחל חבר מגילת תרי עשר הכתובה ביוונית, ובה תופעה זהה וייחודית לאופן כתיבת שמות יי – כמו בחלק ממגילות קומראן.
[37] גרסאות שונות לכך מופיעות גם במקורות התלמודיים (מגילה ט'; סדר עולם רבה כד') ופילון מציין זאת לצד ציון שתרגום השבעים הוא נס, והוא כנראה מכוון לנוסח המצע העברי לתרגום השבעים שבידינו היום.
[38] למשל: טלשיר, המגילות המקראיות ממדבר יהודה, עמ' 113: 'התרגום העתיק היחיד שתורם תרומה של ממש לתולדות נוסח המקרא הוא התרגום היווני של התנ"ך, תרגום השבעים. התרגום הזה מתעד את הנוסח העברי בטרם התגבש'; עמ' 127: 'עדיף לומר שטקסט מן הטיפוס שהגיע למצרים ותורגם שם, עבר עיבוד נוסף עד שנוצר הנוסח ששמור היום במגילה'. יעל פיש, תרגום השבעים, לא ציינה זאת כלל; מגן ברושי, המגילות הגנוזות, קומראן והאסיים, עמ' 69: 'מגילות ספר שמואל שבידיו אינן זהות לטקס המסורתי וכי הן קרובות דווקא לנוסח שהיה כנראה לעיני מתרגמי תרגום השבעים'. יש חוקרים שמתרצים את קדימותו של נוסח המצע העברי מקומראן בהמצאת נוסח אב קדום שממנו העתיקו גם קומראן בנוסח זה וגם תרגום השבעים, אך אין לכך שום סימן, והסבירות נמוכה. תירוץ זה נובע מאי-הכרתם במהותם של עדת קומראן ומגילותיהם.
[39] עדת קומראן אסרה את הגיית שם יי: 'וא]ש̇ר יזכיר דבר בשם הנכבד על כול הכ[ ] ואם קלל או להבעת מצרה או לכול דבר אשר לו [ ] הואה קורה בספר או מברכ והבדילהו ולוא ישוב עוד על עצת היחד' (סרך היחד ו' 27 - ז' 2). במגילות התפילות והברכות כינוי יי הינו בעיקר 'אדני' ואחריו 'אל', וכך גם מדגישה תוספתא ברכות ז' ו' (ושאסור להשתמש ב'אל' ו'אלוהים' בתחילת הברכות). בדומה ל: 'אוֹמְרִין פְּרוּשִׁין: קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם, טוֹבְלֵי שְׁחָרִין, שֶׁאַתֶּם מַזְכִּירִים אֶת הַשֵּׁם מִן הַגּוּף, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֻמְאָה' (סוף התוספתא למסכת ידים [צוקרמאנדל פ"ב ה"כ]). שבועה מותרת רק באלה: 'וכל האובד ולא נודע מי גנבו ממאד המחנה אשר גנב בו ישביע בעליו בשבועת האלה והשומע אם יודע הוא ולא יגיד ואשם' (ברית דמשק ט' 12-10, כנראה על ויקרא ה' 1). במקום השם המפורש, נהוגה במגילות קומראן הלא-מקראיות (כגון: מגילת טוביה הארמית 4Q196, קטע 18) ומכתבי תורה שלא מקומראן, כתיבה בארבעה קווים קצרים: "". מצורת כתיבה זו השתלשלה צורת הכתיבה 'יי' (ודומותיה) לשם הויה, כמצוי בסידורי תפילה רבניים עד ימינו. להרחבה ראו: שיפמן, הלכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה': השבת אבידה וגזילה והשימוש בשם ה'. השם הנעלם והשבועה - חנוך סט' 26-15.
[40] הסופר של סרך היחד, תיקן את מגילת ישעיהו השלמה, כתב עותק של ספר שמואל, וערך את מגילת טסטימוניה. ההתאמה כמובן לפי כתב היד הזהה (חצי-פורמאלי).
[41] 'ברכות וקללות כיצד?... ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר 'בַּאֵר הֵיטֵב' (דברים כז' 8), ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן'. ראו גם: שבת פח' II: 'מה פטיש זה נחלק (נשבר) לכמה ניצוצות (חלקים) כאשר הוא נתקל בסלע קשה ביותר — אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות'; שמות רבה, פרשה ה': '"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" [שמות כ' 14]. אמר ר' יוחנן: הקול אין כתיב כאן, אלא הקולות. היה הקול יוצא ונחלק לע' קולות לע' לשון, כדי שישמעו כל האומות. וכל אומה ואומה שומעת קול בלשון האומה אבל ישראל היו שומעין, ונפשותיהן יוצאות ולא היו ניזוקין'.
[42] ראו בהקשר זה את דברי דן בצוואתו (ו' 2): 'קרבו אל אלוהים ואל המלאך המתפלל בעדכם כי הוא העומד בין אלוהים ובין בני האדם ולשלום ישראל נגד ממלכת האויב יעמוד'.
[43] החיבורים העבריים ג' 16 שו' 13-12.
[44] מהד' תיאודור-אלבק, עמ' 924-923.
[45] כך בספרה העדכני של ליאורה גודלמן על ברית דמשק; פשר ישעיה תוארך לרבע השלישי של המאה השנייה לפני הספירה, אך זאת לאחר מסורת ארוכה בתוך העדה.
[46] יש לציין שלדעת רוב החוקרים חלק מהספרים החיצונים והמגילות הובאו מבחוץ לעדת קומראן, ואינם חלק מהקאנון או מכתבי הקודש של עדת קומראן, למרות שאין ראייה לכך, והגדירום: סמי/חוץ/טרום/פרוטו כיתתיות. אבקש לחלוק על גישה זו, ובמאמר ההתייחסות כי כל ספר שנכלל בספרייה, הימצאו מעיד על קדושתו בעיניי עדת קומראן, ויש לראותו כהמשך ספרותי והלכתי, תוך עמידה על הבדלי התקופה.
[47] הייתי מעדיף לקרוא לקבוצה זו "קדמוניות" בלשון נקבה, אך העדפתי להבדיל מ'קדמוניות היהודים' של יוספוס והספר החיצוני קדמוניות המקרא. מלה"י ה' ח' ו': 'הם שוקדים בכל כוחם ללמוד את ספרי הראשונים ויותר מכולם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם'.
[48] יש לציין שמגילת צוואת קהת (4Q542 – 4Q TKohath (TQahat)) היא העתיקה ביותר לפי תיארוך פחמן 14: המאה הרביעית לפה"ס; חזונות עמרם (4QVisions of Amram). זולת ספר חנוך וצוואות השבטים, לא שרדו מגילות אלו בכנסיות.
[49] הצוואות שנמצאו במגילות קומראן ובגניזת קהיר הן: צוואת לוי ונפתלי, בעברית ובארמית. ישנן הצעות שנמצאו קטעים זעירים גם מצוואות: יהודה בנימין ויוסף. לסקירת נוסחי הצוואות ראו: פריי, הצוואה; אפרתי, עריכה בספר הצוואות, ה"ש 3. חוקרים סבורים שחיבור לוי הארמי שנמצא בקומראן ובגניזת קהיר הינו גרסה שונה (אך דומה) מהצוואה שביוונית (אם כי יש הרבה גרסאות בתוך היוונית, לארמית ולנפתלי בעברית); למחקר הישיר על החיבור ראו: גרינפליד, חיבור לוי הארמי.
[50] צוואות מהספרים החיצונים שלא נמצאות במגילות קומראן: צוואת אברהם, צוואת איוב, צוואת משה, צוואת שלמה (על יחסם חלקם למגילות קומראן ראו בחלק הספרים החיצוניים שבהמשך).
[51] 'ויאמר לי [אברהם אבינו] יי אלוהים פתח פיו ואוזניו לשמוע ובלשונו לדבר בשפה ברורה (גלויה) כי כלתה מפי כול בני האדם מיום המפולת; ואפתח פיו ואוזניו לשמוע ושפתיו ואחל לדבר עמו עברית, בלשון הבריאה; ויקח את ספרי אבותיו והספרים עברית הם, ויעתיקם ויחל ללמדם מאז, ואני הודעתיו כול אשר אינו יכול. וילמדם בששת חודשי הגשם'.
[52] ראו: טלשיר, המגילות המקראיות ממדבר יהודה; טוב, המגילות המקראיות ממדבר יהודה.
[53] זולת הקורבנות והפולחן במקדש, כנראה גם הסוכה למשל. ראו גם: 'דיונים בתורת המלך שבמגילת המקדש'.
[54] מגילת המקדש מח' 14-10: 'ולוא תטמאו את ארצמכה, ולוא תעשו כאשר הגויים עושים. בכל מקום המה קוברים את מתיהמה וגם בתוך בתיהמה המה קוברים, כי אם מקומות תבדילו בתוך ארצכמה אשר יהיו קוברים את מתיכמה בהמה. בין ארבע ערים תתנו מקום לקרוב בהמה'.
[55] מגילת הנחושת מתארת 63 אוצרות כסף וזהב שבהם 4,630 ככרות זהב (115,750 ק"ג), מטילי זהב, כלי כסף וזהב וגלי חרס שהכילו מטבעות, בגדי הכוהן הגדול ואוצרות נוספים. ארכיאולוגים מרחבי העולם חיפשו אוצרות בישראל בעקבות מגילת הנחושת, המפורסם בהם וונדל ג'ונס (שעליו כנראה הסרטים של אינדיאנה ג'ונס) שמצא במערה מצפון למערה 3 פכית חרס עטופה בסיי תמר, ובה נוזל שמנוני שיוסף פטריך זיהה כשמן האפרסמון. במאה ה-17 פורסמה מסכת כלים (כלי המקדש) ע"י המקובל נפתלי הרץ בכרך בספר 'עמק המלך' (1648) שתיארה בדומה למגילת הנחושת את מיקומם של אוצרות המקדש וכמויותיהם. לאחרונה שמעתי שמגילת הנחושת מוזכרת בתעודות חדשות של בר כוכבא שעתידות להתפרסם בקרוב. להרחבה ראו: ספראי, אוצרות מגילת הנחושת. מגילת הנחושת מדברת על הצפנה 'מתחת למעלות' וכעת מתקיימים חפירות ארכיאולוגיות ב-4 מערות (חצובות בסלע מעשי ידי אדם) שבמרחק קילומטרים ספורים דרומית מערבית לקומראן, שיפוען כ-45 מעלות ואורכה של הארוכה שבהן 120 מטרים.
[56] בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 53, הסביר זאת בהרחבה.
[57] המונח 'אמת' רווח ב'מגילות מורה הצדק', ומעט גם ב'מגילות הקדמוניות', ולהלן דוגמא ממגילת המקדש נו' 3-4: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה מספר התורה ויגידו לכה באמת'.
[58] בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 61, גם התייחס לכך.
[59] אכן יש בשלושת קבוצות אלו אמירות להיחלשות עמ"י במצוות, אך בהיסטוריה היהודית היו הרבה תקופות כאלו, ואין זה נכון לשייכם לתקופה זו רק בגלל סימן זה (במיוחד נוכח הטענות שלהלן).
[60] לתיארוך הספרים הישן ניתן לראות בהקדמות של כהנא למהדורתו של הספרים החיצוניים, וכן למחקרים מלפני 1947.
[61] חוקרים הציעו חלוקות שונות של קבוצות המגילות, אך בכולם יש חריגים וקשיים להגדרותיהם. דימנט, בין כתבים כתתיים ללא כתתיים, חידדה את הצעתה להגדרת כתבים כתתיים לפי מונחים מיוחדים לעדה וארגונה, תולדותיה ופולמוסיה, תורת שתי הרשויות ומטבעות לשון מיוחדים. דינמט אמנם הגדירה את העיקרון השני מנקודת מבטו של המחבר, אך הצעתי שכל המגילות הם מנקודת מבטם של עדת קומראן, ואותנטיים למחברם ולתקופת תיאורם.
[62] גם דניאל ט' 24 מציין מעבר משלב שבו תם עידן הנבואה אל תחילת עידן המלכות.
[63] אמנם המקוואות כנראה הם הראשונים ומהם התפתחו לראשוני המקוואות בירושלים ובחשמונאים. על תאריך אתר קומראן אין במחקר חילוקי דעות; האתר נושב לכל המאוחר בשנת 100 לפה”ס, ונקבע על סמך חרסים, מטבעות, שיקולים פליאוגרפיים (תיארוך המתבסס על צורת כתב) ובדיקות רדיו-קרבוניות. להלן מאמרים בעניין:
E.-M. Laperrousaz, Le cadre chronologique de l'existence à Qoumrân de la Communauté essénienne du Maître de Justice', idem, Qoumran et les manuscripts de Mer Morte: Un cimpumtenaire . Paris 1997, pp. 75, 94 ; H. Stegemann, The Library of Qmran, Grand Rapids, Mich. & Leiden 1998, p. 51; J.-B. Humbert, 'Qumran, esseniens et Architecture', B. Kollmann, W. Reinbold & A. Streudel (eds.), Antikes Judentum und friihes Christentum: Festschrift fur harimul Stegemann zum 65 Geburtstag (BZNW, 97), Berlin 1999, p. 196; J. Magness, TheArchaeology of Qmran and the Dead Sea Scrolls, Grand Rabids, Mich, 2002, pp. 65-66.
כניסות: 746