ההמשגה והתפתחות ההלכה של 'מן המוכן' מהיובלים וברית דמשק למסורת התנאית

תוכן

  1. מבוא - הקדמה:. 1

א........................................................................................................... הביטוי במגילות קומראן:. 1

  1. סקירת אזכורי הביטוי שבמגילות. 1
  2. ניתוח ההקשר בין המקורות. 3

ב......................................................................................................... מקורות נוספים מבית שני:. 4

  1. האיסיים לפי יוספוס, ושימוש בכלים. 4
  2. הלכת 'מן המוכן' אצל התנאים:. 5

ג............................................................................................................................... דיון מסכם. 7

  1. קיצורים ביבליוגרפיים:. 8

ניתן להוריד מאמר עדכני זה (ונוספים) כקובץ וורד מתיקיית גוגל-דרייב זו: 9

 

1.       מבוא - הקדמה:

שמות טז' 5 מציין את המונח/שורש י.כ.ן בהקשר לשבת[1]: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם"[2]. פעולה חשובה זו שומשה ופורטה בספרות עדת קומראן וחז"ל[3], ואבקש לעמוד על עיקריה.

א.      הביטוי במגילות קומראן:

2.       סקירת אזכורי הביטוי שבמגילות[4]

יובלים ב' 29: "והודע ואמור לבני ישראל מצוות יום זה וישבתו בו ולא יעזבוהו בשגגת לבם לעשות מלאכה בו ולא יהיו מגלים בו לעשות חפצם, ומכינים בו כל אשר יאכל וישתה, ושואבים מים אשר לא יכינו להם בששת ימי המעשה במושבותם, ומביאים ומוציאים בו בשעריהם כל דבר הנישא".

יובלים נ' 8: "והאיש אשר יעשה בו כל מלאכה ימות. כל איש אשר יחלל את היום הזה, אשר ישכב עם אשה, ואשר ידבר בו דבר עבודה ולהשכים למסעו או על כל מקח וממכר, ואשר ישאב בו מים אשר לא הכין ביום הששי".

יובלים נ' 9: "ולא תעשו ביום השבת כל מלאכה כי אם לאכול ולשתות מן המוכן ביום הששי ולנוח ולשבות מכל מלאכה ביום הזה, ולברך את יי אלוהיכם אשר נתן לכם יום שמחה וקדוש...".

ברית דמשק י' 23-22: "אל יאכל איש ביום השבת כי אם מן המוכן ומן האובד בשדה".

הפועל י.כ.ן משמש למשמעות נוספת של מדידה ושקילת רוחות[5]. סרך היחד מביאה פירוט של התיכון[6], ומגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' מביאה כחמישה אזכורים של מונח זה[7] בהקשר של התאמה רוחנית-זוגית, לצד הוראה זהה בברית דמשק[8]. כנראה מכאן המקור של תפילת "לתכן עולם במלכות שדי" (כך בסידורי התפילה התימניים ושל הרמב"ם[9]) ב"עלינו לשבח", שמשמעותו גם יותר מתאימה לתפילה: כינון וביסוס מלכות הבורא בעולם, מזו שהתחלפה בהמשך ל"לתקן עולם במלכות שדי". חיזוק נוסף לכך הינו מהשורש כ.ו.נ ששייך לגזרת המלאים ומשמעותו "להתכוון". היינו מצפים לבניין הופעל/הפעיל: "מותכן", ונראה שגם צורה זו הינה תוצאה של פרי המשגה.

3.       ניתוח ההקשר בין המקורות

ספר היובלים פותח (פרק ב') ומסיים (פרק נ') בהלכות שבת, שעל חלקן הוא חוזר מרחיב ומוסיף[10].

שני אזכורים של המונח 'הכנה' יש ביובלים ב' 29: הכנת אוכל ושתייה, והכנת מים שאובים. ביובלים נ' 8 חוזר האיסור לשאוב מים. הכנת/שאיבת המים אמנם ללא מקור מקראי, אך ניתן לראותה ככלולה ב'וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ' שבשמות טז' 5.

ביובלים נ' 9 חוזרת מצוות הכנת האוכל והשתייה, וכאן לראשונה מופיע הביטוי: "מן המוכן". לכאורה ביטוי זה מתבקש נוכח האזכורים הקודמים לעיל של הפועל י.כ.נ., והוא אכן מאפיין אותם נאמנה כתוצר גמור מההכנה. היטמעות הביטוי המדויק בספרות בלשון התנאים מרתקת ומפליאה (תפורט בהמשך).

בברית דמשק י' 23-22 חוזר הביטוי: "מן המוכן" המתייחס רק להכנת האוכל, ואליו מתווסף היתר חדש – אוכל שנותר בשדה[11], כיוון שאין בו הכנה[12]. איסור שאיבת מים מופיע שני פסוקים לאחר מכן (יא' 2-1).

יתכן והביטוי הינו בדרכה הפרשנית של עדת קומראן לחומש: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏' (בברית דמשק טז' 2), וליובלים: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם' (ברית דמשק יח' 4-3). מסורת דומה מצויה גם בחז"ל[13].

לסיכום המקורות מהמגילות: ברוב המקרים מדובר במשמעות הפשט של הכנת אוכל, שאין לקטופם להביאם אל הבית לבשלם בשבת, אלא רק בשישי או לפני כן. הביטוי "מן המוכן" הינו המשך ישיר ופרשני של הפסוקים עם השורש י.כ.ן שקדמו לו שמות טז' ותחילת היובלים. האיסור הינו כוללני וגורף, ואינו מציין דוגמאות ביניים פרטניות שהציבור עלול לתהות לגביהם (כפי שעוסקים חז"ל בבתי מדרשיהם, כפי שיפורט לקמן)[14]. עם זאת, למלאכת הכנת האוכל נספח שאיבת המים, וכנראה כמה מהלכות פרשיית השבת בברית דמשק קשורות לעניין (ראה בפרק הבא).

ביחס שבין איסור המלאכה לאיסור ההכנה - ניתן לראות כי איסור המלאכה רווח בדיני שבת במקרא וביובלים, וכן הוא רחב יותר ממונח ההכנה. המלאכה מתייחסת לכל הפעולות הבלתי מפורטות האסורות בשבת - "כל מלאכה"[15]. לעומת זאת, ההכנה הינה דוגמה של מלאכה בתחום מסוים, שבמגילות (ולקמן כנראה גם ביוספוס) היא אוכל ושתייה (ובחז"ל הורחבה לתחומים נוספים). בדומה לשורש ההכנה ולמסוימותו, גם המשא הינו פעולת מלאכה של הוצאה מסוימת (או סחיבה), ואילו החילול הוא פעולה אסורה שאינה מלאכה (כגון: דיבור דברי חול, יחסי אישות)[16].

ב.      מקורות נוספים מבית שני:

4.       האיסיים לפי יוספוס[17], ושימוש בכלים

במלחה"י ב' 147 (מהד' אולמן, עמ' 232) מתאר יוספוס את האיסיים: 'הם מחמירים מכל היהודים באיסור מלאכה בשבת, ולא זו בלבד שהם מכינים את ארוחותיהם מבעוד יום לבל יבעירו אש ביום השבת, אלא אף אינם מעזים להזיז כלי ממקומו'[18].

קשה להבין מתיאורו זה אם מותר להכין (בשבת) תוספות לסעודה שאינן מצריכות בישול (הבערה). בנוסף, לא ודאי אם מדובר באיסור הזזת כלים רק בהקשר למאכל, או גם לכל כלי צורך ושימוש, במיוחד שההיגיון מלמד הפוך (סביר שלפחות כלי מאכל מותרים להזזה לצורך האכילה, והוא הדין המינימאלי בחז"ל, כפי שיפורט להלן).

הכנת האוכל מראש היא מצווה מפורשת מהתורה וחוזרת במגילות, אך אין מצווה (או רמז) בתורה האוסרת הזזת כלים (יש קרובה – יציאה או הוצאה[19] מרשות לרשות), ובמגילות יש אמירות עקיפות לכך: 'ואל יאכל ואל ישתה כי אם היה במחנה' (ב"ד י' 23); 'בדרך וירד לרחוץ ישתה על עומדו ואל ישאב אל כל כלי' (ב"ד יא' 2-1)[20]; 'וכל נפש אדם אשר תפול אל‏ {מי̇ם̇‏} מקום מים ואל מקום אל יעלה איש בסולם וחבל וכלי'‏ (ב"ד יא' 17-16). ייתכן במגילה 265Q4 קטע 6 שורה 8-7 (קימרון כינה אותה 'חוק ומדרש, החיבורים העבריים ג', עמ' 47), אך כיוון שסיפת המשפט חסרה, לא ניתן להכריע: 'וכלי לא ישא [כי אין מש]א ביום השבת'.

מאידך, מאזכורים אחרים ייתכן שמן הלאו אפשר ללמוד על ההן, כאשר ישנם כלים המותרים לשימוש והזזה: 'אל יטול בבית מושבת סלע ועפר[21]‏' (ב"ד יא' 11-10) - אולי ניתן להרים דברים אחרים רק בתוך הבית או רק בחוץ; 'אל יוציא איש מן הבית לחוץ ומן החוץ אל בית' (ב"ד יא' 8-7) – ייתכן ואסור רק לבצע "הוצאה" של אלו מרשות לרשות אחרת, אך מותר להשתמש בהם רק בתוך תחום מסוים (הבית או החוץ) ללא העברתם בין הרשויות.

לחז"ל כבר יש כלל כמעט הפוך: 'כל הכלים ניטלים בשבת'. עם זאת, ירושלמי פ"יז מ"א, פב' מגלה שכלל זה עוצב כך לאחר שהתהפך: 'בראשונה היו כל הכלים ניטלין בשבת. כיון שנחשדו להיות מחללין ימים טובים ושבתות. הדא היא דכתיב (נחמיה יג' 14) בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים-גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל-הַחֲמֹרִים וגו'. ואסרו להן הכל. כיון שנגדרו היו מתירין להן והולכין עד שהתירו להן את הכל' (מקבילות בתוספתא פ"יד מ"א; בבלי קכג' ב').

מהפך זה אכן תואם למסורת יוספוס על האיסיים ואף למורכבות והתפתחות השימוש בכלים לצרכים שונים כמובא במקורות לעיל ולקמן.

5.       הלכת 'מן המוכן' אצל התנאים[22]:

להלן סיכום הדיונים המזכירים את הביטוי או הפועל:

בביצה פ"א מ"ב[23] בית הלל מחמירים במקצת לעומת בית שמאי בנוגע לחפירה וכיסוי לאחר שחיטה ביום טוב (ובתוספתא פ"א מ"ה נאסר השימוש באפר). בביצה פ"ג מ"ד[24] (ותוספתא פ"ג מ"ג) דנים במום בכור בהמה ביום טוב או לפני כן, שאם קרה ביום טוב (בד"כ כתוצאה מנפילה לבור) אזי אינו מן המוכן. שני דיונים אלו מרחיבים את ההלכה לעניין שחיטה ביום טוב (שמותרת בחג ואסורה בשבת) לפי מצב הבהמה, וללא הכנה כלשהיא של האדם. בתוספתא פ"ד ה"א נאסר אכילת תאנים וענבים שהונחו לייבוש וטרם התעצבו להיות גרוגרות וצימוקים. ייתכן וכאן ישנה החמרה יחסית לעדת קומראן, שכן אם פירות אלו אכילים גם במצב ביניים, הרי ב"ד י' 23-22 כאמור מתיר לאכול אף מן האובד בשדה (ובפרט אפשר שאלו פירות אלו במצב ביניים של ייבוש).

בתוספתא לביצה פ"ג מ"יא יש דיון על עצים המותרים לשימוש שנשברו (כנראה ביום טוב, אך לא מצוין) או קליפות פירות שנאכלו בערב יום טוב. בפ"ד מ"ו מותרים כל הנדלקים שכן הם מוכנים. גם כאן המהות דומה, תוך הרחבה ליום טוב (בו מותר להמשיך אש בוערת ובישול).

ביצה ו' ע"ב קובעת שמותר לחתוך את הנבלה כדי שכלבים יאכלו אותה בשבת, ור' יהודה מסייג זאת שרק אם הנבלה היתה כבר מתה לפני כניסת שבת, שכן כך היא מוגדרת מן המוכן (ואם מתה במהלך השבת אז אינה מן המוכן). גם כאן ישנה הרחבה לאוכל לבע"ח, ושוב פעולה (חיתוך הבשר) רק אם מצב הבהמה היה מן המוכן. כך בדומה גם בשבת פ"כד מ"ד[25].

בפסחים נו' ע"ב הביטוי 'אינה מן המוכן' מכוון למאכל כלבים בשבת, כקל וחומר שאינו מוכן לאדם. אנשי יריחו, הקרובים גיאוגרפית ליישוב קומראן, הקלו בעניין יחסית לחכמים – לא לגזור על מכבדות (כפות תמרים שבראש הדקל ככלי קיבול לתמרים) כמוקצה. יש לציין כי סמוך ליישוב קומראן נמצאו מאות אלפי גלעיני תמרים[26]. מחלוקת נוספת עם אנשי יריחו יש לתנאים לגבי היתר אכילת פירות שנפלו מעץ, כפי שמתיר ברית דמשק י' 23 (ראה לעיל), ואולי יש קשר גם להיתר בית שמאי לביצה שנולדה בשבת, בעוד בית הלל אסרוה (ביצה פ"א מ"א).

בכלים פ"כח מ"ב[27] (ובשונה במקצת בתוספתא בבא בתרא פ"ו מ"ח) עסקו בהגדרת המוכן לבגד לתיקון בית מרחץ, וככל שבגד זה מוכן, כך היא הגדרתו לקבלת טומאה או טהרה (עליה התנאים חולקים). זוהי הרחבה של המושג לתחום שאינו אוכל ולא לשבת. יש לציין שדיונים רבים כאלו יש בחז"ל, שאכן ההגדרה ההלכתית של כלים ועניינים שונים קובעת את מעמדם והשפעתם.

בתוספתא שבת יד' ח' מובא: "זה הכלל כל שהוא מן המוכן מטלטלין אותו וכל שאינו מן המוכן אין מטלטלין אותן". כלל זה ניתן לאוכל לבע"ח (שמצווה להאכילם בשבת), שהמגילות לא דנו בכך.

בשבת פ"ג מ"ו[28] אוסרים על הנאת שמן הנר מהטעם שאינו מן המוכן. זו הרחבה לתחום שאינו למאכל.

בשבת פ"יז מ"א[29] מובאים כלי עבודה/נשיאה[30] שמותרים לנשואם, וזאת מהיתר כיוון שאינם דומים לדלתות בית, ומשכך הם כמן המוכן. ישנה כאן הרחבה על כלים שאינן למאכל. ההיתר לשימוש בכלים אלו נראה חריג לעיקרון הטלטול והמוקצה, וראה לעיל את עדותו של ר' אלעזר בירושלמי פ"יז מ"א, פב'.

בחולין יד' ב' רבי יהודה טוען שכל כלי האוכל ראויים לשימוש בשבת, ואף אם נשברו – כל עוד ניתן לעשות בהם שימוש חלקי בשימושם המקורי, אחרת הם מוקצה שאינו מן המוכן.

המונח מוקצה אמנם התפתח באמוראים, ודעת הרוב בתלמוד שהוא מרבנן, אך בפסחים מז' ב' סבר שההלכה נובעת מפסוקינו בשמות טז' 5.

בחז"ל מספר מדרשי הלכה[31] על שמות טז' 5. מכילתא דרבי ישמעאל בשלח טז' ה' 1 עסק בעירובין[32], ובשאר אין חידוש לעניינו (מכילתא דרבי ישמעאל ביג' יט' ו'[33]; תנחומא נשא כח' 1[34]; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי טז' 5[35]).

ג.       דיון מסכם

לתקן מעמ' 41/27 עד 50/36 ואילך מהדוקטורט של יואל קרצ'מר-רזיאל: 'הקטגוריה 'מוקצה' והתגבשותה בספרות האמוראית':

http://www.oqimta.org.il/oqimta/bima/dr-kretzmer-y.pdf

ההכנה לקראת שבת קיבלה בחז"ל המשגה מההלכה הקדומה של מגילות קומראן והרחבה לתחומים רעיונים דומים לפי אותו עיקרון, בין שהוכן ע"י האדם לעצמו או לבעלי החיים שאיתו, ובין שכך הוא מצבו האובייקטיבי טרם השבת או היום טוב.

אבקש להצביע על שתי נקודות המסבירות את ההרחבה הלכתית של חז"ל יחד עם ההקלה היחסית לעדת קומראן בדינים קרובים כמו כלים והוצאה: הראשונה היא עדות פנימית בחז"ל כי ההלכה עברה גלגולים והגיעה להיתר הרחב בזמנם (ירושלמי פ"יז מ"א, פב');  והשנייה - לפי ההיתרים הנלמדים ברמז ובהיפוך מדיני ברית דמשק בעניין. בתוך כך, בשתי הלכות בודדות נראה שדווקא עדת קומראן היא שהקלה יחסית לחז"ל: אכילה מהשדה וכנראה גם מוקצה של כפות תמרים (המהווים כלי).

דוגמת ההלכה הרחבה הזו מייצגת כלל בתחום הלכות השבת המאופיין כתחום מובהק של העתקות חז"ל מעדת קומראן[36], ובניסוח עדין כשפת המחקר הזהירה: ניתן להצביע על זיקה קרובה וניצנים של הלכת חז"ל בהלכה הקדומה.

6.       קיצורים ביבליוגרפיים[37]:

אשל, ההיתה חקלאות בקומראן?             אשל, חנן. ההיתה חקלאות בקומראן?. קתרדה, 110 (טבת תשס"ה), עמ' 10-5.

דורינג, שבת                                 L. doering, Schabbat (TSAJ, 78), Tubingen 1999

ברנדס, יהודה. מדע תורתך, מסכתות יום טוב, שעור ב: אינו מן המוכן'.

ברנדס, יהודה. מקזואיסטיקה להמשגה וחזרה, מוקצה מחמת חסרון כיס כדוגמה. אקדמות כז (תשע"ב): 31-57.

גילת, ד' יצחק. פרקים בהשתלשלות ההלכה:  רמת־גן: אוניברסיטת בר־אילן, תשנ"ב – 1992.

הרן, מנחם. האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים. ירושלים: מוסד ביאליק: תשנ"ו 1996-תשע"ד 2014.

צ'רנוביץ, תולדות ההלכה            צ'רנוביץ, ח'. תולדות ההלכה. ד', ניו-יורק: תש"י.

קרצ'מר רזיאל, יואל. 'טלטול כלים בין מוקצה להוצאה'. 'איגוד', מבחר מאמרים במדעי היהדות, א', ירושלים תשס"ח, עמ' 327-315.

רביב, הפעולה הדרשנית              רביב, ר'. לשאלת מהותה של הפעולה הפרשנית על פי היגדים שונים במכילתא דרבי ישמעאל. תרביץ, ע': תשס"א, עמ' 188-177.

שיפמן, הלכה     יהודה שיפמן. הלכה, הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה. מרכז זלמן שזר: 1993.

שיפמן, ההלכה (א)          L.H. Schiffman, The Halakhah at Kumran, Leiden, 1975

\

ניתן להוריד מאמר עדכני זה (ונוספים) כקובץ וורד מתיקיית גוגל-דרייב זו: https://drive.google.com/drive/folders/1Z2ImozQgJPSeBkvi3UdAqb4VX_5cT5pF?usp=sharing

 

[1] המונח/שורש י.כ.ן תדיר במקרא, וברובם המשמעות כלשון המדוברת בימינו, כפעולת הכנה או ייסוד (בהקשר לממלכה). פעם נוספת קשורה לדיני שבת: "וּמִן בְּנֵי הַקְּהָתִי מִן אֲחֵיהֶם עַל לֶחֶם הַמַּעֲרָכֶת לְהָכִין שַׁבַּת שַׁבָּת" (דברי הימים א' ט' 32). ראה בהמשך משמעויות נוספות של השורש או בגזרותיו השונות.

[2] הלכה זו דומה לפסוק יותר מפורש בהמשך הפרק: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי - שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיי מָחָר: אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר" (שמות טז' 23). פרשנים חדישים כעתיקים כבר התחבטו בפירוש זה, ראה: דורינג, שבת, עמ' 70 והערה 136; רביב, הפעולה הדרשנית, עמ' 183-179.

[3] זאת כבר הציע שיפמן, הלכה, עמ' 105.

[4] כ-28 אזכורים של "יכין", ו-50 אזכורים ל"הכינ", אך כמו במקרא (ראה הערה לעיל), רובם במשמעות במדובר בימינו. ביטוי נפוץ הוא "הכינותה".

[5] להלן פסוקים מקראיים עם השורש: "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה, יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם: כִּי אֵל דֵּעוֹת יי, ולא (וְלוֹ) נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (שמואל א' ב' 3); "לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל; וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה." (איוב כח' 25); "מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ, יי; וְאִישׁ, עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ" (ישעיה מ' 18); "כָּל דַּרְכֵי אִישׁ, זַךְ בְּעֵינָיו; וְתֹכֵן רוּחוֹת יי" (משלי טז' 2); "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו; וְתֹכֵן לִבּוֹת יי" (משלי כא' 2). ישנם עוד אך לעניות דעתי פחות רלוונטיים.

[6] למשל: "אלה החוקים למשכיל להתהלכ בם עם כול חי לתכון עת ועת ולמשקל איש ואיש לעשות את רצון אל ככול הנגלה לעת בעת ולמוד את כול השכל הנמצא לפי העתים ואת חוק העת להבדיל ולשקול בני הצדוק‏ vacat‏ לפי רוחום ובבחירי העת להחזיק על פי רצונו כאשר צוה ואיש כרוחו כן לעשות משפטו ואיש כבור כפיו לקרבו ולפי שכלו להגישו וכן אהבתו עם שנאתו" (סרך היחד ט' 12-16), וכן ראה: ה' 7; ו' 4, 10-11, 22; י' 7; הודויות יב' 5; מל' ו' 11; פ"ח ז' 13.

[7] קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160: עותק ד' קטע 167 – 418Q4 + עותק ה' קטע 15 - a418Q4 + עותק א' קטע 11 – 415Q4. מכונה באנגלית: QInstruction4: "  [      מתכונתה בכ֯]ול[‏ אחד             vacat] ה֯ בם כי כמוזני צד[ק‏           

2             ‏[ אשר לו]א יהיו ב֯‏[מ֯דה‏  כ]יא זאת תעלה וזאת‏ [תרד תכן כאחד]

3             ‏[למשקלמה וכ]אשר לוא [יתכנו לאיפה ו]איפה לעמר̇ ועומר‏ [כן  vacat]

4             ‏[ לא יתכנו כ]ל אשר לוא ביחד[‏   תכן אל את רוחהמה. ליפי מראיה‏   ]

5             ‏[  לו אין ת]כנונים כי לפ֯יֿא רוחות ית[כנו‏ אם תכנתה ביחד רוחמה‏ את]

6‏          [כ]ול מוֿמ̇י̇ה ספר לו ובגויֿתיה הבינ֯[ה֯ו‏ פן תונה את עמיתה ואשמתה‏]

7              ואז לפחת תהיה לו, כמכשול לפני֯ עור ואכן נגף באפלה והם אם

8             ‏ ישכלו וינגפו וֿחרה אפו בס‏[ודכה                                  ]

9          עם משקל תכוֿנה רוחם ביח‏[ד                                       ]

10         ל[ו]א֯ י̇כ̇שוֿל בה ואם ינגף ב֯‏[                                     ]

11           ו֯אם נפרד֯ה בהריֿתכה קח מ֯ו֯[לדיה‏                               ]

12           התהלכה התבונן מואדה אם נפרדה[ ואם נקבה‏                   ]

13           מכונֿיה לוא תמצא באלה בחנהה[‏   וא֯ז                   ]"

[8] קימרון, החיבורים העבריים, כרך א', עמ' 34. קטע זה אינו נכלל בגניזת קהיר ולכן אינו משויך לטור.  4QDf,  270Q4 Frg. 3: 'ואם [את בתו יתן איש לאי]ש֯ את כול מומיה יספר לו למה יביא עליו את‏ משפט ‏[הארור ‏ אשר ‏ אמ]ר֯ משגה֯ עור בדרך וגם אל יתנהה֯ לאשר לוא הוכן‏ לה‏ כי ‏[הוא כלאים ש]ו֯ר וחמור ולבוש צמר‏ (ו)ו̇פ֯שתים יחדיו'.

[9] מהדורת אור וישועה, עמ' 161.

[10] לטבלת השוואה בין שני הפרקים ראה: ורמן, היובלים, עמ' 172-173.

[11] יש חוקרים שהתקשו בפירוש הפשט. כך נהגו אנשי יריחו (פסחים ד' ח'; תוספתא פסחים ג' [ב'] יט'; כא'), ואילו התנאים החמירו בכך (ירושלמי פסחים פ"ד ה"ט, לא ע"ב). עוד הלכה קרובה של אנשי יריחו לעדת קומראן ראה בהמשך. למעשה היתר אכילה זה דומה להיתר השתייה שבא אחריו – מותר לשתות במקום, אך אסור לשאוב ולאסוף (להכין): "ואל יאכל ואל ישתה כי אם היה במחנה בדרך וירד לרחוץ ישתה על עומדו" (ברית דמשק י' 23).

[12] ההלכה אף מוסקת מכותרת הפרשייה: "אל יעש איש ביום השישי מלאכה" (ברית דמשק י' 15-14), קרי – אינה מלאכה, אלא אכילה.

[13] 'מלמד שניתנה התורה, הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני' (ספרא בחוקותי, פרשה ב', פרק ח'), 'אין המקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת סג' א'; יבמות כד' א'); 'אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית, יהודה ברבי, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים' (ספרי פרשת דברים פיסקא א').

[14] קרצ'מר רזיאל, מוקצה, עמ' 28, השאיר עניין זו כשאלה פתוחה, ואילו שיפמן, ההלכה (א), עמ' 105, שיער ש'אפילו לא ירקות שלא קולפו מבעוד מועד'.

[15] חלקן מפורטות ביובלים נ' 12.

[16] להרחבה ראה: צ'רנוביץ, תולדות ההלכה, עמ' 361; דורינג, שבת, עמ' 95.

[17] פילון לא ציין הלכה זו לגבי האיסיים, אך כן הכיר בדיני מוקצה בהתייחסו למקושש העצים שבמדבר טו' 35-32 (החוקרים המיוחדים ב' 251. השווה: חיי משה ב' 220).

[18] לדיון במובאה זו: אפשטיין, תאים, עמ' 277-278; שיפמן, הלכה, עמ' 123; דוריג, שבת, עמ' 72, 492-493; חמן, יוספוס, עמ' 266-269.

[19] 'רְאוּ כִּי יי נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי' (שמות טז' 29). יש הסוברים כי היות ואין בפסוק זה הבחנה בין רשויות, הוא מלמד רק על איסור יציאה מתחום שבת אלפיים אמה, אך פרשנות עדת קומראן וחז"ל למונח "יצא" היא "יוציא": היובלים ב' 30; נ' 8; ברית דמשק יח' 7; עירובין יז' ב'; תוספתא שם ד"ה לאו שניתן; הוריות ד' ומסורת הש"ס שם. ההוצאה מצוינת בתנ"ך גם ב: ירמיהו יז' 22; נחמיה יג' 19-14.

[20] לניתוחם ראה: שיפמן, הלכה, עמ' 107-106.

[21] השווה: 'איש בגדים [   ] אשר בהם עפר' (4Q265 ??(/

[22] התכנים מספרות חז"ל מובאים בסינטזה של מקורות מחיבורים שונים (ללא רציפות ביצירה אחת), ללא חקר הטקסטים המכילים אותם (בניגוד למגבלות 'האסכולה הירושלמית') - לא כל הציטוטים הובאו מעדי נוסח מהימנים ובפרט המשנה מכתב יד קאופמן.

[23] 'שּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְפֹּר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לא יִשְׁחֹט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם'.

[24] 'בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לְבוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֵרֵד מֻמְחֶה וְיִרְאֶה, אִם יֶשׁ בּוֹ מוּם, יַעֲלֶה וְיִשְׁחֹט. וְאִם לָאו, לֹא יִשְׁחֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִכָּר מִבְּעוֹד יוֹם, אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן'.

[25] 'מְחַתְּכִין אֶת הַדְּלוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֲסוּרָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן'

[26] נמצאו שרידי חרצני תמרים מפוחמים בשתי משלחות (רולן דה-וו וקצין המטה לארכיאולוגיה של יהודה ושומרון), וכן קורות דקלים שימשו לקירוי גגות, ומתקן בן ארבע ברכות שימש אולי להכנת יין תמרים. להרחבה ראה: אשל, ההיתה חקלאות בקומראן?

[27] 'פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁהִתְקִינוֹ לָפוֹק בּוֹ אֶת הַמֶּרְחָץ, לְנַעֵר בּוֹ אֶת הַקְּדֵרָה, לְקַנֵּחַ בּוֹ אֶת הָרֵחַיִם, בֵּין מוּכָן בֵּין שֶׁאֵינוֹ מוּכָן, טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בֵּין מִן הַמּוּכָן, בֵּין שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן, טָהוֹר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִן הַמּוּכָן, טָמֵא. שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן, טָהוֹר'.

[28] 'אֵין נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל בּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶן, וְאִם נוֹתְנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם מֻתָּר. וְאֵין נֵאוֹתִין מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן'.

[29] 'כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִין בַּשַּׁבָּת וְדַלְתוֹתֵיהֶן עִמָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפָּרְקוּ בַּשַּׁבָּת; שֶׁאֵינָן דּוֹמִין לְדַלְתוֹת הַבַּיִת, לְפִי שֶׁאֵינָן מִן הַמּוּכָן'.

[30] קהתי פירש ארונות וארגזים שנבדלים מהבית בכך שאינם מחוברים לקרקע. הרמב"ם הביא כלים אחרים.

[31] מוזכר במדרש אגדה בראשית רבה (תיאודור-אלבק) צב' טו'-טז', אך ללא פירושו.

[32] "והיה ביום הששי והכינו, מכאן שמערב אדם מערב שבת לשבת", וכך גם במקבילה במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי טז' ה׳. מוזכר גם במכילתא דרבי ישמעאל יג' יט' ו׳, אך ללא פירוש/הלכה.

[33] '(שמות כ') "זכור את יום השבת", וביוסף כתיב (בראשית מג') "וטבוח טבח והכן", ואין "הכן" אלא ערב שבת – כתיב הכא והכן וכתיב התם (שמות טז') "והיה ביום הששי והכינו"'.

[34] 'וַהֲרֵי אֵין דֶּרֶךְ הַמְּלָכִים לְהָכִין מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שַׁבָּת הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָכֵן (שם). וְאֵין וְהָכֵן אֶלָּא שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ (שמות טז' 5)'.

[35] 'והיה ביום הששי והכינו מיכאן שילקט אדם מערב שבת לשבת'.

[36] במגילת ב"ד וביובלים יש קבצים של דיני שבת שניכרים בהם קווי דמיון לדיני חז”ל, שאינם מפורטים במקרא (משנה, חגיגה א' ח'), להלן חלק מההלכות המשותפות: זמן כניסת השבת, משא ומתן, דיבור בענייני חול, עבודה בשדה, הליכה מחוץ לעיר, בישול והכנת אוכל, שאיבה, עבודת נוכרי, איסור הוצאת רכוש, מוקצה (מדברי סופרים), הוצאת היונק, עבד ושכיר, יילוד בהמה, הקמת בהמה שנפלה לבור, מקום השביתה, אדם שנפל לבור, איסור ניגון. להרחבה ראו: גינצרברג, 1976; שיפמן, 1993, עמ' 135-90. יש לזכור שהחוקרים ל' גינצבורג וח' רבין ראו בברית דמשק חיבור פרושי נוכח הדמיון ההלכתי לחז”ל, במיוחד בענייני השבת.

[37] מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה חמישית: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/2217/5256 ולסגנון שיקגו (או טורביאן): http://harmanlib.huji.ac.il/NEW_SITE/HUJI_resources/Hebrew_Univ_resources/huji_inst/Humanities/9citation.ppsx

  • בסימון הפרקים בציון מראה מקום המקורות הוספתי גרש ' (בניגוד למקובל) לאחר ובצמוד לאות, ללא פסיק (שזו טעות לשונית להפסיק בין הפרק לפסוק).
  • מספרי פסוקים הובאו בספרות.
  • אם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין.
  • ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר שתי אותיות) משמשות רק לראשי תיבות, כמו בעיקר: פ"ח – פרק ח'.
כניסות: 374
קטגוריה: kkkkk עידכון אחרון ב-רביעי, 21 נובמבר 2018 נכתב על ידי עורך אתר הדפסה דואל

אתר מגילות קומראן/ים המלח The DeadDea Scrolls

סקירת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן והצעות להשתלשלות מסורותיהן בתושבע דרך החסידים. סיכום מחקרים, ניתוח והשוואה לספרות הפרושים-חז"ל ולספרים החיצוניים בבית שני. זיהוי הכתות שהתפתחו מעדת-היחד: האיסיים, בייתוסים, צדוקים, פרושים והיחס לבית חשמונאי-המקבים.

דוא"ל של עורך האתר: scrollsqumran@gmail.com, פנייה מקוונת באתר: לחץ כאן