הקבלות מיניות רחל בין צוואת יששכר ב' ליובלים ולטוביה
א..................................................... נזירות רחל. 2
במקרא אין נזירות נשית הקיימת בנצרות, בה האשה אוסרת על עצמה יחסי אישות עם אישהּ (או כל גבר) – ובמאמר זו אתייחס רק לנזירות זו[1] (וכך תהיה המשמעות של נזירות לאורך המאמר). לגבי גברים, במקרא מרומז שמשה רבינו גירש ואולי גם לאחר מכן התרחק מאשתו (שמות יח' 2; במדבר יב' 8-1[2]). היות ולא מוזכרים אשתו או ילדיו[3] של אליהו הנביא, אפשר להניח שהוא התנזר מיחסי אישות.
במגילות קומראן כבר יש נזירות חלקית/זמנית בשני הצדדים: בספר חנוך ב' (הסלאבי) כג'[4] מתואר שניר (אחיו של נוח, אביו של מלכיצדק) חושד באשתו צופמינה שבגדה עם איש אחר, כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה, כי החל לשמש ככוהן גדול. בספר חנוך א' קו' 1-12[5] ומגילה חיצונית לבראשית ב'[6] מתואר כי למך חושב שאשתו בגדה בו עם מלאך כיוון שבנו – נוח, נולד צחור כשלג. סיפורים אלו קרובים לסיפור הולדתו של ישו ולסקרמנט ההסמכה לכהונה בנצרות, אך לא אדון בנצרות במאמר זו[7]. נזירות אשה מתוארת בצוואת יששכר ב'[8] - ובה אתמקד במאמר זו, לצד השוואתה לצוואות נוספות של בני יעקב, לספרי בראשית, היובלים[9] וטוביה.
לפי המשתמע מבראשית על סיפור הלילה הראשון של יעקב ולאה לאחר חתונתם: 'וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ' (בראשית כט' 23), הזוג הצעיר שכב באותו לילה ראשון זה ('וַיָּבֹא אֵלֶיהָ'[10]), ורק לאחר מכן – בבוקר, בא יעקב ללבן עם טענת התרמית של החלפה לאשה אחרת: 'וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי' (בראשית כט' 25).
עם זאת, בין שני פסוקים אלו חוצץ פסוק 24[11], לפיו לבן נתן ללאה את זלפה כשפחה. סבירות נמוכה שנתינה זו קרתה כבר בלילה הראשון אחרי שהזוג התייחדו מאוחר בלילה לאחר המשתה, כך שניתן לפרש (רק מפרשייה זו מבראשית) שהיחסים בין יעקב ללאה היו בשלב מאוחר יותר מהלילה הראשון, שכן הם קרו לאחר שלאה קיבלה את זלפה – דבר שכנראה קרה לאחר הבוקר של החתונה. עם זאת, היובלים כח' 3[12] מציין את נתינת זלפה ללאה במעמד נתינת לאה ליעקב.
טוביה ו' 20 (נוסח פרענקיל)[13] מציין המתנה של שלושה ימים עד למשגל הראשון לאחר הנישואין. מסורת חז"ל היא שהמשכב צריך להיות בלילה הראשון של החתונה (כתובות א' א'[14]), כדי שאם החתן ימצא בכלה 'ערות דבר' (או לא ימצא דם בתולים), יוכל לגרשה למחרת ע"י בית הדין, שמתכנס בימים למחרת. יש לציין שכאן הלשון שונה: 'וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ' (דברים כב' 14, לעומת 'וַיָּבֹא אֵלֶיהָ' לעיל).
נראה כי ספר יובלים הולך בדרכו של נוסח טוביה זה (ולפי האפשרות הנוספת שהוצעה לעיל לאחר נתינת זלפה), דהיינו, שהמשגל קרה לאחר הלילה הראשון, היות וביובלים כח' 4 מתואר: 'ויבוא אליה והנה היא לאה', משמע יעקב גילה את זהותה של לאה לפני התייחדותם, ולא לאחר מכן[15]. זוהי אותה לשון של בראשית כט' 23, וכאן ה'ביאה' היא הגעה למקום ולא משכב (אם כי אפשר שכוונת הביאה למקום היתה למשכב), שמחזקת את האמור לעיל באפשרות הנוספת למשכב המאוחר לפי בראשית.
חיזוק לכך עולה גם מהמשך הפסוק: 'ויחר אף יעקב בלבן... קח בתך ואלך כי רע עשית עמי'. קשה להניח שיעקב היה מציע נטישת אשה (לאה) לאחר ששכב איתה[16], במיוחד נוכח השבח על צניעותו המינית בכך שלא שכב עוד עם בלהה (יובלים לג' 9[17]; צוואת ראובן ג' 15[18]).
והנה, הן בבראשית כט' 31[19] והן ביובלים כח' 11[20], תיאור הכניסה להריון של לאה קורה לאחר שיעקב קיבל כבר את רחל, דהיינו, לפחות שבוע לאחר מכן.
בראשית מט' 3 מציין: 'אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי'. במדרש בב''ר צח' ד'[21] (ומקבילה ביבמות עו') מפורש כי ראובן הינו ראשית זרעו, ואכן כנראה זהו משמעות פשט הפסוק. עם זאת, אין בכך לחזק או לפסול את מועד היחסים הראשונים של יעקב ולאה, כל עוד גם האפשרות של המשכב שאינו בלילה הראשון, ורק חל בשבוע הראשון - לפני המשכב עם רחל.
בין רצון לבנים, לנזירות ולעקרות:
מבראשית ל' 1 נראה כי רצונה של רחל לבנים הוא משמעותי וגבוה: 'וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי'. יובלים כח' 16[22] משמיט דברי התוצאה הקשה הזאת שבדברי רחל.
בצוואת יששכר ב' 1 מצוין: 'וירא אז מלאך יי אל יעקב ויאמר שני בנים תלד רחל כי בחלה (מאסה) במשכב בעלה ותבחר הנזר (בנזירות)[23]'. תיאור חיובי של נזירות רחל זו קשה מכמה סיבות:
הראשונה, כאמור לעיל, רחל חפצה מאוד בבנים. מאידך, נדמה שאין הכוונה לנזירות מלאה, שכן ההמשך בפס' 3 מתאר יחסי אישות עם יעקב לטובת הבאת בנים: 'כי בגלל הבנים חפצה לשכב עם יעקב ולא לאהבת התענוג'. מבראשית כד' 67[24] והיובלים כג' 4[25] עולה כי אברהם ושרה ישנו באוהלים נפרדים, דבר העולה עם צמצום הקשר המיני בין האבות לאמהות. הטווח של בין נזירות מלאה לצמצום יחסי משגל וייחודם רק לשם הבאת ילדים במגילות, תואם ליחס שבין שתי קבוצות האיסיים שמתארים יוספוס (מלחמת היהודים ב' פ"ח[26]), פליניוס הזקן ופילון האלכסנדרוני. עד לאחרונה חוקרים סברו שכך היה גם בעדת קומראן או בחלקה[27], כיוון ש(רק)בסרך היחד אין אזכור של נשים. אך ההדרה חדשה של ברית דמשק יג' 17-16 חשפה היתר גירושים[28]. למעשה, כך כבר נודע מנוסח מלאכי ב' 16 שבמגילת קומראן 4Q76: 'כי אם שנ(א)תה שלח'[29]. לאלו מצטרפים ציונים שונים לנשיאת אישה, חינוך ילדים, ובפרט ברכות לטקס הנישואין – המלמדות על חשיבות וקדושת ברית הנישואים[30].
קושי שני של נזירותה זו של רחל הינו ביחס לעקרותה. עקרותה של רחל מצוינת עוד לפני לידתו של ראובן (בראשית כט' 31[31]; יובלים כח' 24[32]). אם כך, השאלה המתבקשת היא מתי היתה רחל עקרה לעומת מתי התנזרה? בצוואת בנימין א' 5-4 מובא כי: 'ורחל היתה אחרי לדתה את יוסף עקרה שתים עשרה שנה ותתפלל אל יי ותצם ותהר ותלד אותי: כי אהב יעקב אבי את רחל מאד ויתפלל אשר יראה ממנה שני בנים'. כלומר, לרחל היתה עוד תקופת עקרות שנייה של לאחר לידת יוסף. פתרון אפשרי לכך הוא שספר בראשית אינו משתמש במונח הנזירות, כדי להרחיק דעה זו מהרבים הקוראים רק את התורה[33] (כמו פירוט מלאכים שרווח במגילות ובספרים החיצוניים, ומורחק ברמיזה בתורה[34]), אך גם הצעה זו חלשה, שכן צוין שקוים משגל לצורך הבאת ילדים, וגם והעקרות הראשונה מופיעה גם ביובלים.
קושי שלישי של נזירות רחל עולה מכך שיעקב אהבהּ מאוד, ולפי סיפור הדודאים עולה שהוא אכן היה ישן ברוב הלילות איתה/באוהלה (בראשית ל' 16-15)[35]. פתרון לכך הוא שיעקב היה בגישה קרובה אליה (דהיינו נזירות חלקית, משכב מועט - לצורך ילדים), יחד וכפי שמוסבר בפתרון הראשון לעיל.
צוואת יששכר ב' 3-2 ממשיכה להסביר כיצד זכתה רחל בשני בנים: 'ולולא לאה אמי מכרה במשכבו את שני התפוחים כי עתה שמונה ילדה ועל כן ילדה היא ששה ורחל ילדה את השנים כי למען הדודאים השקיף עליה יי; כי ידע אשר למען לדת בנים בקשה לחיות עם יעקב ולא למען מלא תאותה'.
בעוד שלפי צוואת יששכר ב' 2 שכרה של רחל לבנים הינו תמורה מהוויתור על יעקב לטובת לאה בעניין הדודאים, חז"ל מבקרים אותה ואף משייכים לכך עונש (בראשית רבה עב' ג'[36]).
המשך פס' 3 לצוואת יששכר ב'[37] תואם לטוביה ח' 7 (כהנא, נוסח ארוך): 'ועתה לא לזנונים אני לוקח את אחותי זאת כי אם באמת צוה נא כי אני והיא נמצא רחמים ונזקין יחדיו' (בנוסח פרענקיל מובא גם בפרק ג' 20: 'עם לצים לא היה חלקי ולא לקחתי אישה מעונג כי אם ליראה את שמך', וכן בפרק ו' 24: 'ומאז והלאה תבוא אליה ביראת יי ולא מעונג ותשוקה').
לענינינו בנזירות מינית, אין הלכות פרטניות בין משכב להבאת ילדים, והיות והמשכב (תהיה כוונתו אש תהא) כורך בתוכו תענוג, בפועל אפשר שכמות המשכב תהא קרובה, זולת אולי משכב בזמן הריון[38], הנקה[39], ימים בטוחים, אמצעי מניעה עתיקים[40] ו: 'ו֯א̇שר יקר֯[ב] לזנות לאשתו אשר לא כמשפט ויצא ולא ישוב עוד' (מגילה 4QDb -4Q267 Frg. 7 א' 13-12)[41].
המלצות לצמצום התענוגות השונות רווחות בצוואות השבטים, כגון: המשך צוואת יששכר ד'[42]; צוואת ראובן ב' 8[43]; צוואת יוסף י' 2-1[44]; צוואת יהודה יד' 4-1[45], טז' 3-1[46], יז' 1[47], יט' 1[48]; צוואת נפתלי ח' 8[49].
חיזוק או אפשרות נוספת היא שרחל זכתה לבניה בכך:
צוואת יששכר ב' 6-5: 'ובגלל הדודאים ההם שמע יי את רחל; כי גם כאשר קבלתם לא אכלה אותם ותקרב אותם בבית יי ותביאם אל הכהן אשר היה בימים ההם'. זוהי פרישות נוספת של רחל.
בבראשית ל' 15-14[50] אין ציון כי רחל אכלה את הדודאים (וביובלים הסיפור לא מוזכר).
גם שמיעת האל את טובי וטוביה היתה בעת ויתור טובי על מזון: 'ויושם לפני השולחן והמאכלים רבים הושמו לפני ואומר לטוביה בני לך בני ואשר תמצא עני מאחינו מגלות נינווה הזוכר אותו בכל לבבו והבאת אותו ואכל יחד עמדי והנה אני מחכה לך בני עד אשר תשוב; וילך טוביה לבקש איש עני מאחיי וישב ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויען ויאמר אבי הנה איש מעמנו הרוג ומשלך בשוק וזה עתה נחנק; ואקום ואעזוב את הארוחה בטרם אטעם ממנה ואשא אותו מן השוק ואשים אותו אל אחד הבתים הקטנים עד אשר יבוא השמש ואקבור אותו... בעת ההיא נשמעה תפילת שניהם לפני כבוד האלוהים; וישלח רפאל לרפא את שניהם את טובי להסיר את תבלול הלבן' (טוביה נוסח ארוך ב' 2 - ג' 17)[51]. סיפור זה דומה לעיכוב אלעזר לאכול טרם אמירת דבריו לבקש את ידה של רבקה ליצחק אבינו (בראשית כד' 33[52]).
נקודה נוספת של עיכוב האוכל לפני מצווה (שהיא גם רצונו של טוביה), היא בקשתו את שרה לאשתו (ז' 12[53]). עיקרון זו קיים אף בנימוסי השולחן של בן סירא לא' 19: 'בחברת רעים, אל תשלח ידך ראשונה לאכול ולשתות', והיא ההלכה של כיבוד הכוהן בסרך היחד ו' [54]6-4, שכנראה היא המקור להלכת חז"ל הדומה (מועד קטן כח' ע"ב[55]).
להלן שתי דוגמאות לדגשים מיניים דומים בצוואות ובמגילות:
מסקנתו ותובנתו של ראובן בצוואתו ו' 3-1 היא לשמור על הפרדה בין הגברים לנשים: 'ועל כן הישמרו מן הזנות, ואם תחפצו להיטהר בלבבכם שמרו גם את חושיכם מן הנשים. ואותן צוו אשר לא תתחברנה עם הגברים, למען תטהרנה גם הן בלבן. כי בהתחברן תמיד אם גם לא תחטאנה, מחלה אנושה להן ולנו, לדיראון לבלייעל ולחרפת עולמים'[56]. נדמה שדברים אלו הן המקור להלכת איסור הייחוד בחז"ל (מאמר זרה לו' ע"ב[57]), וסביר שכך נהגו בתקופת התנ"ך (למשל: שמות ??[58]; זכריה יב' 14-12[59]).
משכב עם אשה במחשבה שהיא אשה אחרת, מוזכר לגבי בלהה בצוואת ראובן ג' 14-13[60] – כאשר שכבה שיכורה וללא ידיעתה עם ראובן. כך גם לגבי הנשים שהעירים התחפשו לבעליהן (צוואת ראובן ה' 6[61]). מסופר בברכות כ' שר' יוחנן היפה היה יושב ליד המקוואות כדי שנשים יראו אותו[62]. על יהודה מסופר שלא ידע ששכב עם תמר (צוואת יהודה יב' 3[63]), אך הוא לא טעה וסבר שזו מישהו מסוימת אחרת.
ורמן, כנה. היובלים, מבוא, תרגום ופירוש. ירושלים: בן צבי, 2005.
קמרון, נזירות
Qimron, Elisha. ‘celibacy in the the dead sea scrolls and the two kinds of sectararians’, J. Trebolle Barrera and L. Vegas Montaner (eds.). The Madrid Qumran Congress (STDJ, 19), Leiden, 1992, pp. 287-294.
רוטשטיין, יחסי זוג Rothstein, David. Same-Day Testimony and Same-Day Punishment in the Damascus Document and Jubilees. ZABR 11 (2005) 12–26. Rothstein, David.
שמש וורמן, לגלות נסתרות שמש, אהרון, וורמן כנה. לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן. ירושלים: ביאליק: 2011.
\
ניתן להוריד מאמר עדכני זה (ונוספים) כקובץ וורד מתיקיית גוגל-דרייב זו: https://drive.google.com/drive/folders/1Z2ImozQgJPSeBkvi3UdAqb4VX_5cT5pF?usp=sharing
[1] ולא לנזירות המצוינת בויקרא ו' 21-1 הכוללת איסור יין וענבים, גזירת שיער והתרחקות מטומאת מת. יש לציין שהמדרש של חז"ל מקשר ביניהם: 'תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין' (ברכות סג').
[2] 'וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה - אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ'; 'וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יי - הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע יי. וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד - מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַלפְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיֹּאמֶר יי פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. וַיֵּרֶד יי בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי; אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם - יי בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יי יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה'. חז"ל מתארים זאת כך: '... ופירש מן האשה. מה דרש? נשא קל וחומר בעצמו, אמר: ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת, וקבע להן זמן, אמרה תורה 'וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וגו' 'אַל תִּגְּשׁוּ [אֶל אִשָּׁה]'; אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן - על אחת כמה וכמה! ומנין לנו שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - שכתוב 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם' וכתוב בסמוך 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי'...' (שבת פז'). יש לציין שהוצאת קרי הינה היחידה שמחייבת רחיצת כל הגוף לפי פשט החומש (ויקרא טו' 16), וטומאה זו (כמו שאר הטומאות) אינה מאפשרת לכוהן (במיוחד גדול) לשרת בקודש, וכנראה גם לנביא לקבל נבואה.
[3] גם אשתו וילדיו של יהושע בן נון לא מוזכרים, וכן נביאים ודמויות נוספים בתנ"ך, אך אליהו הנביא הקרוב ביותר לנזיר מסוג זה.
[4] 'ואשת ניר ושמה צופנימה היתה עקרה ולא ילדה לניר מימיה. ותהי צופנימה לעת זקנתה ותהר בבטנה וניר הכהן לא שכב אתה ולא נגע בה למן היום אשר העמידהו יי לשרת לפני העם'.
[5] 'ואחר ימים נשא מתושלח בני אשה לבנו למך ותהר לו ותלד בן. ובשרו היה לבן כשלג ואדם כפרח שושן ושער ראשו וקצותיו כצמר צחר ועיניו יפות ובפקחו את עיניו האיר את כל הבית כשמש וכל הבית היה מאיר מאד. ויקם בידי המילדת ויפתח את פיו וידבר אל אדון הצדק. ולמך אביו ירא מפניו וינוס ויבא אל מתושלח אביו. ויאמר אליו בן מוזר נולד לי משונה ואיננו כאדם והוא דומה לבני אלוהים בשמים ובריתו משונה ואינו דומה אלינו ועינויו כקרני השמש ופניו מאירים. ונראה לי שהוא אינו ממני כי אם מם המלאכים ואירא פן יהיה אות בימיו על הארץ. ועתה אבקש ממך אבי ואתחנן לפניך כי תלך אל חנוך אבינו וידעת ממנו את האמת כי עם המלאכים שבתו. ויהי שמוע מתושלח את דברי בנו ויבוא אליי אל קצוות הארץ ואבוא אליו ואומר אליו הנני בני למה באת אליי. ויען ויאמר בשאלה גדולה באתי אליך ומפני מראה קשה קרבתי. ועתה אבי שמעני ללמך בני נולד בן אשר אין דומה לו ובריתו איננה כברית איש ומראהו לבן משלב ואדום מפרח שושן ושער ראשו לבן מצמר צחר ועיניו כקרני השמש וכאשר פקח את עיניו האיר כל הבית. ויקם בידי המילדת ויפתח את פיו ויברך את אדום השמים. ולמך אביו פחד וינס אלי ולא יאמין כי הוא ממנו רק הוא בדמות מלאכי שמים ועתה באתי אליך למען תודיעני את האמת'.
[6] תרגום מארמית: 'הנה אז חשבתי בליבי כי מן עירים ההריון ומן הקדושים ה... ולנפילים, וליבי עליי משתנה על הנער הזה, אז אני למך נבהלתי ובאתי אל בתאנוש אשתי [ואמרתי]... בעליון, באדון הגדולה, במלך כל העולמים... בני שמים עד אשר הכלבאמת תחויני אם... תחויני ולא בכזבים... במלך כל העולמים עד אשר באמת עימי תדברי ולא בכזבים. אז בתאנוש אשתי בעוצמה חזקה עימי דברה... ואמרה: הוי אחי והוי אדוני זכור לך עדנתי... העונה, ונשמתי לתוך נדנה ואנוכי באמת הכל... ומאוד ליבי אז השתנה. כאשר ראתה בתאנוש אשתיכי נשתנו פני עליי... אז כבשה רוחה ועימי דברה ולי אמרה: הוי אדוני והוי [אחי]... עדנתי. נשבעת אנוכי לך בקדוש הגדול במלך [השמים]... כי ממך הזרע הזה וממך ההריון הזה וממך זרע פרי... ולא מכל זר ולא מכל עירים ולא מכל בני שמ[ים... מה את] פניך כה שינה ושיחת ורוחך כה נכאה... באמת מדברת עימך. אז אני למך רצתי אל מתושלח אבי ואת הכל לו... אביו והכל ממנו אל נכון ידע כי הוא ידיד [... ועם מלאכים]גורלו נחלק ולו מחוים הכל. כאשר שמע מתושלח... לחנוך אביו לדעת ממנו הכל באמת רצונו והלך לארך מת? ולפרוין? ושם מצאו... ואמר חנוך לאביו: הוי אבי והוי אדוני אשר אני לך... ואמר לך למען לא תרגז עליי כי הנה באתי... ירא...'.
[7] בחז"ל אין נזירות גברית או נשית, זולת בן עזאי שלא נשא אשה (בראשית רבה לד'; יבמות סג' ב').
[8] בצוואות השבטים יש קטעים כמו על משיח אדם, שלדעת חלק מהחוקרים קטעים אלו מהווים תוספות נוצריות מאוחרות. אין טענות כאלו לגבי נזירותה של רחל, אם כי מונח זה אינו מצוי בכל כתבי היד.
[9] השתמשתי בעבודה זה בורמן, היובלים.
[10] הביטוי בבראשית מופיע רק כשמדובר בקיום יחסי מין בפעם הראשונה (כאן – כט' 23; רחל – כט' 30; בלהה – ל' 4). בספר היובלים הוא מופיע לציון יחסי האישות שבעקבותיהם נולדים אלה שאינם בכורים (ראי דיון אצל רוטשטיין, יחסי זוג, עמ' 105-93). עם זאת, כאן ייתכן עדיין שמדובר על המשמעות הפשוטה ביותר של הליכה ממקום למקום ותו לא.
[11] 'וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה'.
[12] 'ויעש לבן משתה ויקח את לאה בתו הגדולה ויתן ליעקב לאשה ויתן לה את זלפה שפחתו לאמה. ועקב לא ידע כי נדמתה ליעקב כרחל'.
[13] 'ואתה אם ארש תארש אתה והלכת בחדר משכבה ותינזר ממנה שלושת ימים להתפלל אל יי'. פרענקיל העתיק גרסתו מהוולגאטה הלטיני (כך לפי כהנא, עמ' ש'. במהדורות של פרענקיל כתוב בכותרת לכל ה'כתובים האחרונים' מיוונית), ומסורת זו מצוינת בכתב יד לונדון והירונימוס. נוסח זה אינו הנוסח היווני הארוך שנמצא בקומראן.
[14] 'בתולה נישאת ליום הרביעי, ואלמנה ליום החמישי. שפעמיים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות, ביום השני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים, היה משכים לבית דין'.
[15] עוד מצוין בפסוק הקודם (יובלים כט' 22): 'ויעקב לא ידע, כי נדמתה ליעקב כרחל'.
[16] יש מחז"ל שביקשו לשאת אשה ללילה אחד ולמחרת היו מתגרשים ממנה, כאשר היו נוסעים ללמד בין הערים.
[17] 'ולא קרב אליה עוד יעקב כי חללה ראובן'.
[18] 'ומלאך אלוהים הודיע מיד לאבי על דבר פשעי, ויבוא ויתאבל עלי ובה לא נגע עוד'.
[19] 'וַיַּרְא יי כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ; וְרָחֵל עֲקָרָה'.
[20] 'ויפתח אלוהים את רחם לאה ותהר ותלד ליעקב בן ויקרא שמו ראובן, בארבעה עשר לחודש התשיעי בשנה הראשונה בשבוע השלישי'.
[21] 'ראובן בכורי אתה את בכור ואני בכור אני בן פ"ד שנה לא ראיתי טפת קרי ואת וילך וישכב את בלהה כחי וראשית אוני שירוי חילי ושירוי צערי יתר שאת ויתר עז הבכורה היתה שלך'.
[22] 'ובכל זה היתה רחל מקנאת בלאה כי לא ילדה. ותאמר ליעקב הבא לי בנים. ויאמר לה יעקב כי אני מנעתי ממך פרי בטן, כי אני עזבתיך?'.
[23] ביטוי זה לא מופיע בכל כתבי היד.
[24] 'וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ'.
[25] 'ויקום מחיקו וירוץ ויגד לרבקה אמו. ותלך רבקה אל יצחק לילה ותגד לו וילכו יחדיו ויעקב עמם והנר בידיו'.
[26] 118-117: 'ובשלישית — האיסיים, הידועים בחינוכם לכובד ראש. הם אוהבים זה את זה יותר מכל בני כת אחרת. הם מרחיקים את התענוג כדבר רע, והם מחשיבים כמעלה את כיבוש היצר, ואי הכניעה לתאוות. הם מתייחסים בביטול לנשואין. אבל הם מגדלים ילדי אחרים בעודם בני חינוך, והם רואים בהם בקרוביהם, והם מעצבים אותם לפי מנהגיהם! עם זאת הם אינם דוחים בשתי ידים את הנשואין ואת הפריה ורביה, אבל הם נזהרים מפריצות הנשים, והם משוכנעים ששום אשה אינה שומרת אימונים לבעל יחיד'.
159: 'יש כת אחרת של איסיים, שאף על פי שהם שוים בדעה עם השאר באורח החיים, במנהגים והלכות, הם שונים מהם בהשקפתם על הנשואין. הם סבורים שאדם שאין לו אשה מקפח חלק חשוב של החיים — הצאצאים: יתר על כן, אם חס וחלילה יקבלו כולם את השקפתם עתיד כל הגזע לכלות במהרה. אבל הם בוחנים את נשותיהם המיועדות במשך שלש שנים, ולאחר שהוכיחו אחרי שלש תקופות של טהרה כי הן ראויות לילד — הם נושאים אותן. הם לא משמשים עמהן בשעת עיבור, ובכך מראים כי מטרת נשואיהן אינה סיפוק תאוותם אלא פריה ורביה. בטבילה לובשת אשה בגד והאיש סינר. אלו מנהגיהם של בני כתה זו'.
[27] למשל: קימרון, נזירות; ורמן ושמש, לגלות נסתרות, עמ' 150-149.
[28] 'וכן ל[כ]ל ל[וק]ח אש[ה]... וכן למגרש'. אמנם כאמור יוספוס מציין שיש 2 קבוצות בין האיסיים, שרק אחת מהן אינה נושאת נשים, אך אין לכך סימוכין מהמגילות (אם כי חוקרים ניסו להצביע על רמזים כאלו).
[29] קרי, ישנו היתר לאיש לגרש – אם הוא שונא את אשתו, ואין מדובר באל ששונא את הגירוש (השווה: בבלי גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א').
[30] מגילת טקס הנישואין 502Q4 (4QpapRitual of Marriage), לצד בדיקות לשידוך ראוי (ברית דמשק 4QDf, 270Q4 Frg. 3 (קימרון, החיבורים העבריים, כרך א', עמ' 34); מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' עותק ד' קטע 167 – 418Q4 + עותק ה' קטע 15 – 418Q4a + עותק א' קטע 11 – 415Q4 (מכונה באנגלית: QInstruction4).
[31] 'וַיַּרְא יי כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ; וְרָחֵל עֲקָרָה'.
[32] 'וירחם אלוהים על רחל ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן ותקרא שמו יוסף באחד בחודש הרביעי בשנה הששית בשבוע הרביעי הזה'.
[33] החזיון השביעי בעסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44 מציין שניתנו כד'-24 ספרי התנ”ך לכל העם, ואילו 70 ספרי סוד נוספים ניתנו לסופרים העוסקים בתורה: 'וכאשר תגמור את הספרים, שמהם תגלה, ומהם תמסור לחכמים בסתר' (יד' 26). אכן נמצאו עשרות ספרים נוספים על המקרא במגילות קומראן, וכמו הנוסחים הנוספים לתנ"ך, יחד אלו מהווים ספרות משלימה ונוספת רק לסופרים, כפי שמציין נכדו של בן סירא בהקדמתו לתרגום היווני: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'.
[34] ספר היובלים ונוסחים נוספים למקרא (מעבר לנוסח המסורה/קדם-מסורה) מפרטים יותר על גרמי שמיים ומלאכים (ספר היובלים אף מסופר מפיו של מלאך הפנים). דוגמה המפורסמת היא שוני הנוסח בדברים לב' 8: 'יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל/אל'. גם בספר החיצוניים, ובפרט חנוך ויובלים ב' (בה השמש מודגשת בבריאת יום רביעי, ובפרק ה' מפורטים המלאכים על בראשית ו' 1-4), במגילה חיצונית לבראשית (בה שלושת האנשים שביקרו את אברהם אבינו הם מלאכים), ובטוביה (בו מלאך מלווה ומנגד אשמדאי).
[35] כך גם טוען רוטשטיין, יחסי זוג, עמ' 84.
[36] 'לפי שזלזלה במשכב הצדיק, לא זכתה ליקבר עמו'.
[37] 'כי ידע אשר למען לדת בנים בקשה לחיות עם יעקב ולא למען מלא תאותה'.
[38] יוספוס אמנם מתאר שהאיסיים אינם שוכבים עם נשותיהם בזמן ההריון (הם לא משמשים עמהן בשעת עיבור, ובכך מראים כי מטרת נשואיהן אינה סיפוק תאוותם אלא פריה ורביה (מלחמת היהודים ב' פ"ח 159]), אך דווקא מקטע זה משתמע שעדת קומראן מתירה זאת: 'ישכב עם אשה הרה מקוץ דם' (ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 23, שו' 16-15).
[39] במגילות אין אזכור בעניין, אך בחז"ל דווקא רבי אליעזר סובר בדעה שאפשר להניח שהיא מנוגדת לעדת קומראן: 'כל עשרים וארבעה חודש (תקופת ההנקה) דש מבפנים וזורה מבחוץ, דברי רבי אליעזר; א"ל: הללו אינו אלא כמעשה ער ואונן!' (יבמות לד' ב').
[40] בעיקר נוזלים קוטלי זרע וצמר גפן סופג.
[41] ההנחה שהכוונה ל'ביאה שלא כדרכה' (נדרים כ' ב').
[42] ' א: ועתה בני שמעו אלי והתהלכו בתם-לבבכם כי בו ראיתי את-כל-רצון יי; ב: איש תם לא-ישאף הון מאכלי-תאוה שונים לא יחמד בגד מחלצות לא ירצה; ג: ימים רבים לא-יקוה לחיות והוא רק לרצון יי יחכה; ד: ועל-כן כל-רוחות תעתועים לא-ימשלו בו כי לא-יואיל הבט אל-יפי הנשים למען אשר לא-יחלל נפשו בתהפוכות רע; ה: אין קנאה בעצותיו והכעש לא יעציב את-נפשו ולא יענה את-רוחו בתאוה נכזבה; ו: והוא בתמת-נפשו יתהלך וכל-דבר בישר לבבו יראה ויעצם עיניו מראות רע בחטאי העולם לבל-יראה בהפר איש את-מצות יי'.
[43] 'הרוח השביעי הוא רוח ההולדה והמשגל, ועל ידו יבוא החטא בתאוות החשק'.
[44] 'ועל כן ראו בני, את אשר יפעלו ארך רוח ותפלה וצום; וגם אתם אם תלכו אחרי הענווה וטהר לבב באורך רוח ותפילה, ותצומו בלב נדכה, ישכון בקרבכם ה', כי אוהב הצנע לכת'.
[45] 'ועתה בני, אל תשתו יין לשכרה, כי הוא יסיר את הלב מאחרי האמת ויעורר קנאה ותאווה, ויטה את העיניים למעשי תעתועים; כי היין כמשרת לרוח הזנות למלא תאוות נפש, כי גם שניהם יעקשו את תבונת האדם; כי אם תשתה יין לשכרה, הוא ירגיז את רוחך במחשבות נתעבות, אשר תתעינה לזנות, ויחמם את גווך לתאווה, ואתה תעשה את מעשה החטא ולא תבוש; כן דרך השיכור בני, כי אשר ישתה לשכרה לא יבוש מאיש'.
[46] 'ועל כן שמרו בני את גבול היין, כי ארבע רוחות רעות בו: רוח החמדה, רוח חשק בשרים, רוח הוללות ורוח הבצע; אם תשתו יין בשמחה היו ענווים ביראת ה', כי אם בשמחתכם תסור יראת ה', יישאר השיכרון ואתו תבוא פריצות; ואם תבקשו לחיות בענווה, אל תגעו כלל, ביין למען לא תחטאו בדברי שחץ ומריבות ובעלילות שווא, ולא תעברו מצות ה' ותמותו לא בעתכם'.
[47] 'ועתה אצווכם בני: אל תאהבו כסף ואל תביטו אל יפי הנשים, כי גם אנכי על ידי הזהב ויפי המראה נתעיתי אחרי בת שוע הכנענית'.
[48] 'בני, אהבת הכסף תוביל לעבודת אלילים, כי בתעתועי הכסף יקראו לאלילים אלים, והוא יפעל אשר מי שיש לו כסף בשיגעון ינהג'.
[49] 'עת לאדם לדעת את אשתו ועת פרוש ממנה לתפילתו'.
[50] ' יֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ'.
[51] בנוסח פרענקיל ד' 1: 'וטוביה אמר בליבו כי שמע יי את תפילתו וכי קרבו ימיו למות'.
[52] 'ויישם (וַיּוּשַׂם) לְפָנָיו לֶאֱכֹל, וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי; וַיֹּאמֶר, דַּבֵּר'.
[53] 'ויאמר טוביה לא אוכל מעתה ולא אשתה עד אשר תעשה את דברי ויאמר לו רעואל כן אעשה והיא תנתן לך על פי משפט ספר משה...' (נוסח ארוך).
[54] 'והיה כיא יערוכו השולחן לאכול או התירוש לשתות הכוהן ישלח ידו לרשונה להברך בראשית הלחם או התירוש לשתות הכוהן ישלח ידו לרשונה להברכ בראשית הלחם והתירוש'.
[55] 'אמר רבי אבהו: מנין לאבל שמיסב בראש, שנאמר- "אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם"... אמר רבי חמא בר חנינא: מנין לחתן שמיסב בראש, שנאמר "כחתן יכהן פאר", מה כהן בראש - אף חתן בראש. וכהן גופיה מנלן? - דתנא דבי רבי ישמעאל: "וקדשתו" - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון'.
[56] המקור לכך הוא כנראה חנוך ב' ז' 8: 'ובנות האדם עושות רעה רבה כל הימים בעולם הזה פועלות עוול עושות תבל'.
[57] ' דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מנין? שנאמר: כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא, בן מתייחד עם אמו, ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה! ייחוד דאורייתא דאשת איש, ואתא דוד וגזר אפי' אייחוד דפנויה, ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור אפי' אייחוד דעובדת כוכבים'.
[58] ' ???'. במגילת ??? יש מלל נוסף של שירת מרים, ויתכן שמנוסח המסורה קיצר בו נוכח מגמת הצניעות/ההסתרה לנשים.
[59] 'וְסָפְדָה הָאָרֶץ, מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד: מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד, וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד, וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. מִשְׁפַּחַת בֵּית לֵוִי לְבָד, וּנְשֵׁיהֶם לְבָד; מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד, וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת, לְבָד; וּנְשֵׁיהֶם לְבָד'.
[60] 'ויהי כאשר הלך יעקב אבי אל-יצחק אביו בעת היותנו במגדל-עדר על-יד אפרת בבית-לחם ותהי בלהה שכורה ותשכב ערמה בחדרה; יד: ואני בבואי וארא את-ערותה ואעש את-הנבלה והיא לא חשה ואשאירה ישנה ואצא'.
[61] 'כי ככה התעו בכשפיהן גם את-הנפילים לפני המבול כי אלה בראותם אותן תמיד ויתאוו להן תאוה וידבקו בהן ויעשו את-המעשה הרע בנפשם כי שנו את-דמותם בדמות אנשים ויופיעו לפניהן כבוא אליהן בעליהן'. חנוך א' י' 9 מגדיר ילדיהם ממזרים, ואכן אלו ממזרים לפי הלכת חז"ל, שנולדו מאשה נשואה שלא מבעלה.
[62] 'ר' יוחנן הוה [היה] רגיל דהוה קא אזיל ויתיב [שהיה הולך ויושב] על שערי טבילה. אמר כהסבר לכך: כי סלקן [כאשר עולות] בנות ישראל ואתיין [ובאות] מטבילה, מסתכלן בי, ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי [יסתכלו בי, ויהיו להן ילדים יפים כמותי], שהיה ר' יוחנן מפורסם ביופיו המיוחד'. "שמוחזק בידם שתמונה הנחקקת בלב האשה בשעת זיווג משפיעה על דמות ילדיה"
[63] 'ואנוכי בשתותי יין לשכרה לא הכרתיה ויפתני ומראה יפי עדיה'.
[64] מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה חמישית: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/2217/5256 ולסגנון שיקגו (או טורביאן): http://harmanlib.huji.ac.il/NEW_SITE/HUJI_resources/Hebrew_Univ_resources/huji_inst/Humanities/9citation.ppsx
סימוני הציטוטים הובאו בגישה המקוצרת: ציטוטים תוחמו בגרש אחד; בסימון הפרקים/טורים מהמקורות (תנ"ך ומגילות) הוספתי גרש ' וללא פסיק למספר (ולא כאות) הפסוק/שורה שאחריו; מראה המקורות מספרי המקבים הובאו מהספרים המדעיים של רפפורט ושוורץ. משניות מזוהות לפי ציון פרקים (ולעיתים אין ציון שהמקור הוא משנה); התלמוד הינו הבבלי אלא אם צוין ירושלמי, ואם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין; ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר בין שתי אותיות) משמשות לראשי תיבות, כמו בעיקר למקורות מהמשנה: פ"ח – פרק ח', מ"א – משנה א', או למילה שאולה.
כניסות: 8999