'על הרע ועל הטוב: - בין 'אורתם' לדואליזם במגילות קומראן
הבסיס התאולוגי של עדת קומראן
'

תוכן

א.                                                   חלק ד' – כיליון הרע ומהותו 1

ב.                                           חלק ג' – כפרה וטומאה.. 2

ג.                                        חלק ב' – אשמת בשר. 5

ד.                                   תוספות לעריכה:. 6

א.     חלק ד' – כיליון הרע ומהותו

  1. 392Q4, קטע 1, שורות 7-4 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 154):

"אין סתר מלפנו. הוא ברא חשך [והא]ור לו, ובמעונתו אור אורתם וכל אפלה לפנו נחה. ואין עמו להבדיל בין האור לחשך, כי לבני [אד]ם הבדילם לא[ור] יומם ובשמש לילה ירח וכוכבים. ועמו אור לאין חקר"

המונח 'אורתם' הוא האור המושלם שנמצא אצל האל, ואילו החושך נברא לצורכם לבני האדם. מכאן שהאל כולו אור וטוב, וכך נפתר הקושי התיאולוגי שמהאל יוצאים הרעות[1] ו/או שרק באחרית הימים יזכו בני האדם לאור האלוהי.

ניתוח וביקורת: זו פרפרזה מקראית לכ: 'גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה' (תהלים קלט' 12); 'הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא, וּמְסַתְּרָתָא; יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא, ונהירא (וּנְהוֹרָא) עִמֵּהּ שְׁרֵא' [תרגום: הוּא מְגַלֶּה אֶת הָעֲמֻקּוֹת וְאֶת הַנִּסְתָּרוֹת, יוֹדֵעַ מַה שֶׁבַּחֹשֶׁךְ, וְהָאוֹר עִמּוֹ שָׁרוּי] (דניאל ב' 22). הפירוש המוצע סותר את הפשט (אם כי יש המפרשים אותו הפוך) של הפסוק: 'מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב' (איכה ג' 38), ואפשר שלמרות שהאור והטוב שרויים אצל האל, עדיין הוא המקור להוצאת מאורעות רעים ורשעה, כעונשים על מעשים שונים בבריאה (או לפחות יודע ומתיר אותם לכוחות הרוע). בספר היובלים רווח כוח שניתן למלאכי המשטמה שנבראו (לצד המלאכים הטובים) ביום הראשון והתחזקו עם החטא הקדמון והעירים עם בנות האדם, וביובלים י' 9-3 יש את ההמחשה בין תפילת נוח הצדיק לאי-המשלת הרוחות הרעות על בני האדם - שמתקבלת במלואה ע"י האל, ואילו המשטמה מחזיר עשירית מהם בדיון מרתק. בידודם מהאל מציג פתרון שאינו סותר את הקושי שהאל הוא הכל יכול שכולו טוב ויודע הכל, אך אינו מקור הרע, אלא רק מאפשרו לאיזון הכוחות (ניסיונות משפט ועונש) בעולם המעשה. מהמקרא[2] והמגילות יש מספר תיאורים של תחרות והתעמתות של הכוחות הטובים לרעים, כשהאל צופה ומאפשרם.[3] לפי חנוך ב' (הסלאבי) יא' 14-7 האור הינו האידאה של הבריאה ונמצא מעל כל,[4] וכן בחזון עזרא ד' 40 ובראשית רבה יב' ו'. ישעיה ל' 26[5] מתאר אור ראשוני שחזק שבעתיים מהשמש שיגיע באחרית הימים שמצוין גם בהודיות טו' 27. האר"י המשיך לביטוי המפורסם: 'אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, והוא הנקרא אור אין סוף' (עץ חיים, שער א', ענף ב').

ב.      חלק ג' – כפרה וטומאה

  1. ברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 57-56):

"אלה המ[שפטים א[שר ישפטו[ בם כל המתיסרים.      כל איש אשר [שגג בדב]ר, יבוא וידיעהו לכוהן [המ]ופקד על הרבים, וקבל את משפטו מרצונו, כאשר אמר ביד מושה ע[ל] הנפש אשר תחטא בשוגגה אשר יביאו את חטתו ואת אשמו. וע[ל] ישראל כתוב 'אלכה לי אל קצה [ה]שמים ול[א] אריח בריח ניחוחכם', ובמקום אחר כתוב 'קרעו לבבכם ואל בגדיכם' וכתוב 'לשוב אל אל בבכי ובצום"

זהו הליך מסודר והיררכי של הודאה אישית על חטא בפני הכוהן, שהכפרה עליה היא עונש כפי החלטת הכוהן, שמחליף את העלאת הקורבן, כיוון שעדת קומראן התרחקה מהמקדש: 'וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל "מי בכם יסגור דלתי̇‏ ולא תאירו מזבחי חנם" (מלאכי א' 10)' (ברית דמשק ו' 14-11, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 13).

ניתוח ביקורת: יש כאן הרחבה מדניאל ד' 24 שכבר יישם כפרה אישית דומה כזו: "לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עליך וחטיך [עֲלָךְ וַחֲטָאָךְ] בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ" [תרגום: לָכֵן הַמֶּלֶךְ עֲצָתִי תִּיטַב עָלֶיךָ: וַחֲטָאֶיךָ בִּצְדָקָה פְדֵה, וַעֲוֹנוֹתֶיךָ בְּחֹן עֲנִיִּים, אוּלַי תִּהְיֶה אַרְכָּה לְשַׁלְוָתֶךָ]. ספר דניאל קרוב מאוד לעדת קומראן בזמנו ובאופיו, ממנו אופן ה"פשר", יש עליו פשר, והוא קרוב גם לספר יסוד קדם-קומראני נוסף – חנוך. גם טוביה מרחיב בפרק ד' את עיקרון ה'צדקה תציל ממוות' ממשלי י' 2, יא' 4.

הלכה זו התקבלה בנצרות כווידויי לכומר: Penance, אך ספק רב אם יש קשר גנטי בין שני ההליכים.

ביקורת: ככל שידוע לי, עד היום לא נמצא שום קשר "גנטי" בין זרמים בבית שני, ואפילו לא פנים-זרמיים. מקובל לראות את הקרבה ואימוץ המנהגים מעדת קומראן לנצרות באופן יותר רחב ומקיף מאשר לחז"ל, אם כי אורח החיים והלכות קרובות נמצאו בעיקר אצל חסידי-התנאים[6], ספרות  ההיכלות, בית שמאי, בית המדרש של ר' ישמעאל.

  1. סרך היחד ט' 5-3:

"בהיות אלה בישראל ככול התִכּוּנים האלה ליסוד רוח קודש לאמת עולם לכפר על אשמת פשע ומעל חטאת ולרצון לארץ מִבְּשַר עולות ומחלבי זבח ותרומת שפתים למשפט בניחוח צדק ותמים דרך כנדבת מנחת רצון"

כאן הכפרה היא גלובלית, עדת קומראן מכפרת על כל עוונות העולם במעשיה ותפילותיה הטובים מהקורבנות. תחליפים אלו דומים למדי לאלו שהתפתחו ביהדות לאחר חורבן הבית.

ביקורת: היה כדאי לציין שמסורת התפילה, הן בסגנון והן במהות, היא אחת המסורות העיקריות והמובהקות שניתן לראות שעברו מעדת קומראן לחז"ל.[7] בנוסף, מגילת ברית דמשק מציין את 'בית ההשתחוות', ובתי הכנסת הקדומים מייצגים מסורות שונות ורחבות מאשר ההלכה של חז"ל, ובפרט ביהודה ומצדה שקרובים לעדת קומראן.[8] מעניין מדוע עדת קומראן לא השתמשה כחז"ל בהושע יד' 3: 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ', ואולי כיוון שהיא הדגישה את התחליף של התפילה רק אם 'ככול התִכּוּנים האלה', או שפירשה אחרת פסוק זה (תשלום הנדרים שנדרו בשפתם).

  1. ברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 53)

"וזה פרוש המשפטים אשר [יש]ופטו בם עד עמוד משיח אהרן וישראל ויכפר עונם בכ[פורי מנ]חה וחט(א)ת"

ביקורת: חזרה של קטע זה באה בסרך היחד ט' 11-10 ומצביעה דווקא על אפשרות שהמצוות יבוטלו (כמו בנצרות ואף בחז"ל[9]): 'ונשפטו במשפטים הרשונים אשר החלו אנשי היחד לתיסר בם עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל‏'.

  1. סרך היחד ה' 14-13:

"אל יבוא במים לגעת בטהרת אנשי הקודש, כיא לוא יטהרו כי אם שבו מרעתם, כיא טמא בכול עוברי דברו"

  1. סרך היחד ג' 12-4:

"לוא יזכה בכפורים, ולוא יטהר במי נדה, ולוא יתקדש בימים ונהרות, ולוא יטהר בכול מי רחצ. טמא טמא יהיה כול יומי מואסו במשפטי אל לבלתי התיסר ביחד עצתו. כיא ברוח עצת אמת אל דרכי איש יכופרו כול עוונותו להביט באור החיים, וברוח קדושה ליחד באמתו יטהר מכול עוונותו, וברוח יושר ענוה תכופר כל חטתו [...] אז ירצה בכפורי ניחוח לפני אל, והיתה לו ברית יחד עולמים"

החוטא אינו יכול להיטהר רק בטבילה, אלא עליו תחילה ליישר אורחותיו ולשמור את המצוות כפירוש העדה. הטומאה אינה חטא, אך היא מונעת היטהרות.[10]

ביקורת: זוהי למעשה עיקר הביקורת של הנביאים במקרא, אשר החלישו את מהות הקורבנות וחיזקו את שמירת המצוות, דרך המוסר ושמיעה לדברי הנביאים. בכלל זה במקרה הטבילה של אלישע הנביא ונעמן: 'הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ... הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל - הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה. וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ, הֲלוֹא תַעֲשֶׂה; וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר. וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר' (מל"ב ה' 14-10) ולאחר מכן: 'כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח  לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם-לַיי' (מל"ב ה' 17). ראו גם ישעיה א' 17: 'רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ - הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ הָרֵעַ'.

ג.       חלק ב' – אשמת בשר[11]

  1. הודיות ז' 24-17 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 66):

"רק אתה‏ [ברא]תה צדיק, ומרחם הכינותו למועד רצון להשמר בבריתך [...] ותרם מבשר כבודו. ורשעים בראתה ל‏[קצ]י חר֯ו̇נכה ומרחם הקדשתם ליום הרגה כי הלכו בדרך לא טוב וימאסו בבריתכ[ה ואמת‏]ך תעבה נפשם ולא רצו בכול אשר צויתה ויבחרו באשר שנאתה כיא לק[צי חרו]נך הכינותם לעשות בם שפטים גדולים לעיני כול מעשיך ולהיות לאות ומופת [    ] עולם לדעת כול̇ את כבודך ואת כוחך הגדול"

השוואה למכילתא דרבי ישמעאל פסחא טז' (מהד' הורוביץ-רבין, עמ' 60): 'שמותיהן של צדיקים ומעשיהם גלוים לפני מקום עד שלא נוצרו שנאמר "ְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" וגו' (ירמיהו א' 5) מצינו של צדיקים שמותיהן של רשעים מנין תלמוד לומר "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם" (תהילים נח' 4)'.

ביקורת: ידיעת האל על בריאת צדיק מצוינת מפורשת שני המקורות המקראיים במדרש, ודרכה הספרותית הבולטת ביותר של עדת קומראן היא שכתוב/פרפרזה למקרא, כך שהמשך הקו והסגנון המקראי אינו מהווה ממש חידוש.

ד.      תוספות לעריכה:

'ואררו את הנוטה ימין [ושמאל מן ה]תורה' (ברית דמשק 266Q4, קטע 11, שורות 18/11), אינה אלא שכתוב/פרפרזה על המקרא: 'אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם' בפרשות הברכות והקללות, יחד עם איסורים לנטות לצדדים, אך ההבדל העקרוני הוא בין התורה לכל העם לתורה לכת או כל הרכב אחר, ויותר להשתייכות הכיתתית שאינה מצויה המקרא כציווי (זולת ערי לויים וכוהנים), אלא רק תיאורים היסטוריים על יחידים וקבוצות שהפליאו במעשיהם. בכך עדת קומראן היא אכן הפעם הראשונה שהדברים משוכתבים כציווים מקראיים עם קיום הלכה למעשה – היא התבדלה מרוב העם שהיה שוגה בעיניה בהצדקה מקראית ופרשנית. מאידך, קיסטר מביא בהמשך (סעיף 18) את הזמן שבו תחזור עדת קומראן להקריב קורבנות, ובעיקר קבלת מנהיגי על העם (משיח אהרון וישראל). ייתכן וזה אכן קרה בימי החשמונאים יוחנן וינאי, ועל כך מוקדש החלק השני במאמרי על 'חבר היהודים'. הריחוק מהרע הוא מצווה שמודגשת 9 פעמים בדברים: וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ/מישראל.

זרתוסטרא (הדת הפרסית): "הקשיבו באזניכם לדברים הטובים ביותר. בחנו בראש צלול – איש איש לעצמו – את שתי הברירות העומדות לפניכם, שכן עליכם להכריע להצמד אליו [אל האל הטוב] לפני המשפט האחרון. אכן, ישנן שתי רוחות קדמוניות, תאומים אשר ידוע כי הם במאבק. במחשבה ובמילה, בפעולה, הם שניים: הטוב והרע. ובין שניהם אלה, המיטיבים בחרו נכונה, אך לא כך המרעים. ועוד: כאשר שתי הרוחות הללו היו יחד, הן יצרו את החיים ואת המוות, ואיך, לבסוף, הקיום הגרוע ביותר יהיה למכחשים, והמחשבה הטובה ביותר לישרי הלבב" (Yasna, 30.2-4).

חנוך ב' (הסלאבי) יא' 66-65: 'ואראנו שתי דברים אור וחושך ואומר אליו זו טובה לך וזו רעה למען אדע היש לו אהבה אליי אם שינאה למען יופיע מזרעו אוהב אותי; ואני תכונתו ראיתי והוא את תכונתו לא ידע ואי הדעת היא רעת החטא ולכן לו החטא ואומר אחר החטא אין דבר מלמד המוות'.

https://drive.google.com/drive/folders/1Y2s59HaxK4_m6zygZaY7Ta-fgEDXkAiq?usp=sharing

 כניסות: 42

https://www.deadseascrolls.co.il/essenes/117-dualism

 

[1]  ראו: מ'  קיסטר, קטע מקומראן 392Q4 ותפיסת האור בדואליזם הקומראני.

[2] המפורסם הוא השטן בתחילת ספר איוב, וראו את הדיון המרתק במלכים א' כב' 24-19.

[3][3]  למשל: יובלים כמו מח' 10: 'ודברים רעים הנחנו להם לעשות אך רפואה לא נתנום לעשות בידיהם', ובברית דמשק ה' 19-17: 'מלפנים עמד משה ואהרן ביד שר האורים ויקם בליעל את יחנה ואת אחיהו במזימתו בהרשיע ישראל את הראשונה'. ידועים כיניס וימבריס/יוֹּחָנָה וּמַמְרֵא.                ובפאסידו יובלים (4Q225 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 218]) ב' 7-5: 'מלאכי קודש עומדימ בוכים על[‏     ] את בננו̇ מן ה̇ארץ ומלאכי המ[שטמה‏           ] שמחים ואומר֯ים עכשו יאבד'.

[4] 'ואומר להעמיד את היסוד ולברוא את הבריאה הנראה; ואצו בעליונים כי יצא אחד נראה מלא נראים ויצא אוריאל כביר מאוד; ואראנו והנה גדול לו בקרבו; ואומר אליו המליטה אוריאל ויהי נראה הנולד ממך; וימלט ויצא אור כביר ואני בתוך האור; וירחף האור ויצא מתוך האור עולם גדול המראה את כל הבריאה אשר אמרתי לברוא; וארא כי טוב ואעמיד לי כסא ואשב עליו; ולאור אמרתי עלה למעלה והתיצבת ממעל לכסא והיית יסוד לעליונים'.

[5] "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים".

[6] בעיקר פנחס בן יאיר ואיסי בן יהודה מבית מדרשו של ר' ישמעאל הביאו הלכות שתואמות למגילות קומראן. גם כוהני בית אַבְטִינַס הביאו מגילות סתרים יוחסין סמנין ולפני מתן תורה, ומשנת חסידים מחמירה. מגילת קומראן 4Q377 קטע 2א' משה רבינו הוא 'איש החסידים'. איסי הכהן מזוכר מכתובת בית הכנסת בסוסיא. על פי פילון האלכסנדרוני, ייתכן כי מקורו של השם הוא בשיבוש קל יווני של המילה  (hosiotes)'חסידות' :'הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראויים לכינוי זה', וגם שיבוש הבייתוסים לפי גרינץ, עדת היחד - איסיים - בית (א)סין', עמ' 105-142. זיהויים של החסידים כאבות (הרוחניים) של האיסיים מקובל מאז ורמש, גילוי במדבר יהודה, עמ' 69-68. להרחבה ראו החלק השני בטיוטה זו.

[7]  להלן דוגמאות:

[9] נדה סא' ע"ב: 'זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא'; מסכת שבת קנא' ע"ב: 'וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה... והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ - אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה; הראשונים בשם המדרשים: 'למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל'. מאידך: 'ר' יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל, רשב"ל אמר אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל' (מגילה פרק א' הלכה ה').

[10] ראו: 'טהרת בעל קרי לפי מגילת טהרות א': חלופת רחצה במקום טבילה, גיוונה ועד ביטולה בחז"ל'.

[11] אביה בן לולו, 'תפיסת הגוף בכת קומראן'.

כניסות: 390
קטגוריה: עדת קומראן-האייסים: מהות ואופי עידכון אחרון ב-שבת, 12 ינואר 2019 נכתב על ידי עורך אתר