סיפורן של מגילות ים המלח; ראשית המסורת מעדת קוּמְרָאן לחסידות ולתושב"ע בחז"ל
מהות ומשמעות, סיכום ומסקנות של: ספרים קדמונים, מהר סיני ובית ראשון לצד דברי גד החוזה, ספרים חיצוניים, המגילות הכיתתיות של עדת קומראן - בהסברי פיזורם ב: עמי קדם (ע"י חנוך), חשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים ובעיקר - חז"ל (תמונת כריכה)
להלן תוכן עניינים אוטומטי (ניתן ללחוץ על שם הפרק ולקפוץ למיקומו בספר):
תוכן
א. בין הקדמונים לבית ראשון ושני – מאורעות וקבוצות קודמות. 25
ב. זיהוי ושיוך מחברי מגילות ים המלח; אורחות חייהם; עדותם כבעלי המסורה. 46
ג. עדויות לוח השנה המקראי מול לוח 364 יום ומיקרו-מזלות של הלוח הירחי 78
ד. הספרייה: חלוקת המגילות ל-5 סוגים ותקופות; היחס לספרים החיצוניים וסוגיהם. 78
ה. עזיבת ירושלים עם הספריה, ההתבודדות הזמנית, היחס למקדש ולירושלים בהווה ובעתיד. 103
ו. התקופה הראשונה של עדת קומראן; בין מורה הצדק לדורשי החלקות. 126
ז. הצעה לזיהוי משולש של עדת קומראן: כחסידים לצד החשמונאים, איסיים וחסידי-חז"ל. 150
ח. יחס בין הכתות וזיהויים: דורשי החלקות, הפרושים, הצדוקים הראשונים לעומת האחרונים. 158
ט. אימוץ החשמונאים והצדוקים את הלכותיה של עדת קומראן – מקרבה לאחדות. 174
י. המאה הראשונה לפה”ס: ממ"ת, הורדוס, בית שמאי 202
יא. זרמים ובעלי מסורות קרובות ביהדות ומחוצה לה, לפני ואחרי כת מדבר יהודה. 208
יב. חיבור 'מסורת אבות' למגילות התקופה, והמעבר לתושב"ע וכתיבתה. 223
יג. דורש התורה: נגלות - דקדוק פשט תורת משה; נסתרות – השלמות; הפשרים – פירושי הנ"ך. 242
יד. תוצר הקודיפיקציה; טעויות מדעיות; מחלוקות; העתקות בתחומי הלכה; טהרה וכשרות. 259
טו. מעבר מסורות הפשט והסוד דרך חסידי-חז"ל. 281
טז. סיכום: מגילות ושברי מגילות – מסקנות ושברי מסקנות. 291
יז. נספח - מגילות ים המלח בדת ובהלכה הרבנית היום, ובין הציבורים השונים. 303
ספר זה מונגש בכמה אתרים וסוגי מסמכים לקריאה:
המחבר: יונתן לוי[2]
ספר זה מונגש בכמה אתרים וסוגי מסמכים לקריאה:
לאחר כאלפיים שנות הסתר תורני מספרות קודש אותנטית בתר-מקראית, שבות מגילות קומראן הגנוזות ומאירות בגוונים וחידות בתעצומות שמעמידות אותנו בפליאה וקושי להרכיבן חזרה לפאזל התורני ההיסטורי והחברתי, נוכח רסיסי מסורותיהם המפוצלות ואורחות החיים ללא מקדש נבואה וכהונת בית צדוק, עם השתכללות הטוואים.
מול מאות ספרים חיצוניים והלניסטים מחד, מדרשי הלכה אגדה מאידך, מיתולוגיות עמי קדם מאחור, וזרמים מונותאיסטים ודואליסטיים עד היום, ייחודיות הן מגילות קומראן בהיותן ההמשך האמיתי והחוליה המקשרת של התנ"ך - ללא סתירות פנימיות היסטוריות ומדעיות, וברצף מופלא החוזר ומפתיע במסורות רחבות מקוריות וסודיות. ספר זה מבקש לפתוח צוהר לשבילים העיקריים לפיענוחם תוך סקירת את התובנות העולות ממגוון מגילות ים המלח, לצד סיווגים ותיארוכים חדשים:
ספר זה מונגש בכמה אתרים וסוגי מסמכים לקריאה:
יוספוס פלביוס מספר שעיקר המחלוקת בין שתי כתות בית שני היתה: 'הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורות אבות שלא נכתבו בתורת משה, ומשום כך דוחה אותם כת הצדוקים האומרת שיש לחשוב לחוקים (רק) את הכתובים, ואילו אלה שבמסורת אבות אין (חובה) לשמור' (קדמה”י יג' 288).[3] מגילת תענית (הפרושית) פ"ד מגנה מחד שלצדוקים היה ספר הלכות כתוב: 'גזירתא', ומאידך העלתה לאחר מכן על הכתב מסורות דומות: 'אלו הן הנהרגין.. הנשרפין.. הנסקלין.. הנחנקין.. אלו הן הלוקין' (מסכתות סנהדרין ומכות).
נוכח אוצר מגילות קומראן שהתגלה לנו, הכולל ספרויות תורה רבות ומגוונות, בכללן ספרויות דומות לאלו של חז"ל (לצד ספרויות ששרדו בנצרות, חסידים, איסיים, כוהנים טובלי שחרית ועוד), מתבקשת השאלה - למי דומה עדת קומראן בהגדרה זו של יוספוס – לצדוקים או לפרושים?
כמובן שלצורך כך צריך להגדיר ולהדגים "מסורת אבות" (ולצידה/אחריה את התושב"ע), אך במגילות קומראן יש מושג חדש: 'ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל שבתות קדשו ומועדי כבודו' (ברית דמשק ג' 13-15); לפיו, עדת קומראן ייסדה לראשונה את ההלכה הפרטנית (בהמשך קטע זה את הלכות שבת – שהתקבלו ונשמרו בדומה במשנה מסכת שבת של חז"ל). יתרה מזו, מאות ממגילות קומראן הן מסורות קדומות המיוחסות לקדמונים, לאבות, לשבטים, למתן תורה ולנביאים. אם כן לעדת קומראן יש לא רק כמה מסורות שאינן כתובות בתורה, אלא אלפי מסורות מעין אלו.
לפיכך, נראה שדווקא הפרושים, ולא הצדוקים, הם שיותר קרובים למסורת עדת קומראן. זאת כיוון שלעדת קומראן היה תורות קדומות רבות ומגוונות שנוספות על תורת משה, וגם ייסדה בעצמה הלכות חדשות בטענה שהחוקים הראשונים שאבדו/נשכחו/תעו – כאשר אלו לא כתובים בתורה (וזוהי הטענה של הפרושים לפי יוספוס לעיל).
מאידך, עדת קומראן טוענת: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק' (ברית דמשק טז' 2; כך גם על היובלים בפסוק הבא). האם דקדוק זה גלוי או נסתר? האם צריך את עדת קומראן כדי להבין את דקדוק תורת משה, או כל מי שלומד ביסודיות ובכנות יבין את התורה? האם מהדקדוק יוצא 'מסורת אבות' שאינה כתובה בתורת משה?
ניתן לסכם כי בתחום הטהרה, הצדוקים היו אלו ששמרו על הדקדוק של תורת משה, בהנחה שהמשמעות של "דקדוק" הוא פשט המקראות. אך דוגמא הפוכה שממחישה את המורכבות של שני המושגים לעיל, היא הלכת הנישואים מתורת משה; לפי חז"ל, הצדוקים לא אחזו בה: 'קובלים הצדוקים שהלכה למשה מסיני על נישואין' (ידיים ד'). היות וספר טוביה ו' 13; ז' 13, 14 (שנמצא במגילות קומראן) מהווה את המקור להלכה ולפתגם: 'כדת משה וישראל', לצד רוב הלכות הנישואים הידועות במסורת חז"ל עד היום, הרי שלפחות בעניין זה, שוב הפרושים הם אלו ששימרו את ההלכות הנוספות על מהתורה, שאין להן מקור ישיר ומפורש, ואילו הצדוקים לא רק שלא אחזו בהלכה זו, אלא כנראה גם לא שמעו או קיבלו את הספר החשוב זה.
ברית דמשק ג' 19-ד' 2 מציין: 'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" [יחזקאל מד' 15]'. 'בית נאמן' זה - 'עדת קומראן', התנהלה בחסידות ובעושר תורני שלא הכרנו בקהילות ישראל, אלא שלא נמצא במגילות קומראן הכיתתיות, שם של מנהיגי או חברי עדת קומראן;[4] הם שמרו על אנונימיות.
ואכן, לא ידוע על שום קבוצה לפני עדת קומראן שידעה (ושמרה) על התורה לפי ההלכות שנוסדו בעדת קומראן (היו בני נביאים בבית ראשון, ועשו אמנה בשיבת ציון, אך לא היתה בידם כל התורה), ואחרי עדת קומראן קמו זרמים וקבוצות הקרובים במסורותיהם, כשהעיקריות מביניהם (שגם שרדו) הם חז"ל ובנצרות.
בעיון העדויות של הקבוצות מתקופת עדת קומראן (כמו החשמונאים) ואחריה (שאר הזרמים וההיסטוריונים), נימצא כי כולם שיבחו והעריצו את עדת קומראן, אך זאת כשלרוב לא ידעו לתת שם לקבוצה זו או לשמות גדוליה, וכך כינו אותם:
לפיכך, המדרש 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' (מגילה טז') לא שומש לעיקר מטרתו, וזו הסיבה שגם עד היום אין בדיקה ולימוד של המקורות של ספרות חז"ל (ועוד ספרויות) מתוך מגילות קומראן.
מלבד תאימות המסורות והיות של עדת קומראן הקבוצה הקדומה והעיקרית בהתאמתה להגמוניות של חז"ל לעיל, היו ביד עדת קומראן גם את שתי המסורות המובהקות ביותר לכהונה ולסופרים, הן מגילת המקדש ונוסחי התנ"ך.
מגילת המקדש (בחלקה הראשון) היא תכנית של בניית המקדש, דהיינו הציוויים-הוראות לבניית בית המקדש הראשון, כאשר במלכים א' ו'-ז' מתואר אופן בנייתו בפועל (בדומה למשכן לפרשות תרומה-תצוה מול ויקהל-פיקודי). ביד חז”ל מסורת זהה על כך שמשה רבינו קיבל את הוראות המקדש ישירות מהאל והעבירה לנביאים עד לשמואל הנביא,[5] וכן מציינים את 'ספר העזרה' שהיה בארון הברית ואינו מקבל טומאת ידיים (בבא בתרא יד'), ומאידך אחד משלושה שהיו בו נוסחי מילות שונות (סופרים ו' ד').[6]
מגילת המקדש כט' 10-7 גם מציינת שירושלים של מעלה/ירושלים של אחרית הימים/בית מקדש שלישי ירד משמיים[7] (ומגילת ירושלים החדשה בארמית מתארת את פרטיה), וספר טוביה יד' 5 מציין מפורשות שאין זה בית המקדש השני עליו שאליו התכוונו הנביאים.[8]
החלק השני של מ' המקדש הוא הרמוניזציה (האחדה) מורחבת של מצוות התורה (ללא סיפורי 3.5 החומשים האחרונים), והוא פלא ספרותי (ללא מחשב/קונקורדנציה) שלא הכרנו,[9] ושפרשני המקרא ניסו לעשות (כגון: יוספוס, הרא"ש, הרמב"ם, ספר החינוך ועוד).
לצד/מתחת למגילת המקדש, בקומראן נמצאו מגילות מקראיות בנוסחים שונים:
נוסף על הנוסחים השונים של המקרא, יש גם סוגי כתב שונים: המגילות של החומש הן בכתב העברי הקדום - פליאו (דע"ץ); כתב ביוונית שגם כמה קטעי חומשי התורה בו (ייתכן וזהו נוסח השבעים אך החלקים מקוטעים וקשה לשייך), לצד קטע מספר חנוך; כתב סוד לויקרא.
נוסחים קדומים ומרתקים אלו עושים מהפכות במחקר נוסח וביקורת המקרא, וקרובים למדרש חז"ל שיהושע כתב את התורה בשבעים שפות על הר עיבל ושדברי התורה נחלקים לשבעים לשון.[10]
במגילת המקדש נז' 11-15 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 196) מצוין שיטת ממשל נאורה ביותר מבחינת איזון כוחות במשטר: 'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'. שיטה זו דומה רלוונטית ועדיפה על הדמוקרטיה בימינו, שכן היא מגבילה את שלטונו-כוחו של מלך/ראש ממשלה/נשיא, יותר למשל מסעיף 39.ד' לחוק יסוד הממשלה (המקנה קול כפול בשוויון בלבד).
36 שרי ממשלה אלו מהווים כנראה את 'חֶבֶר היהודים' כרשום במטבעות החשמונאים: יוחנן (הורקנוס); יהודה (אריסטובלוס); יהונתן (אלכסנדר ינאי); מתתיה (אנטיגונוס).
עם זאת, מגילת המקדש מיוחסת לתורת משה, ואילו מגילת ברית דמשק שחוברה בימיה של עדת קומראן (שנוסדה קיצת לפני החשמונאים), פירטה הלכות אקטואליות, ובהן הלכות אלו: 'וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חבור (4QDb[11]: 'חבר') ישראל' (יב' 6-8); 'וזה סרך הרבים... וינתן על יד המבקר והשופטים... ולכל עבודת [בית] החֶבֶר ולו יכרת בית החבר מידם' (יד' 17-12).
הרכבים אלו היו נקראו יותר מאוחר הסנהדרין וכדומה, ובספרות חז"ל מצוין כ-5 פעמים: 'חבר עיר'.[12]
בימי ובמקביל לדניאל, זרתוסטרה, מייסד הדת הזורואסטרית-האיראנית, מינה ב-590 לפה”ס את וישטספה, כמבוזי והמפורסם מכולם - המלך הנכרי היחיד שזכה לתואר המכובד: 'כֹּה אָמַר יי לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ' (ישעיה מא' 1).[13] המשך הפרשייה בישעיה מה' 7-1[14] מציינת את עקרונות הדואליסטים, ששתי קבוצות אלו (הזורואסטרים ועדת קומראן) דוגלות בהן, לצד קרבה אידיאולוגית והלכתית רבה ביניהן.
כידוע, כורש דחף ומימש את זכויות שיבת ישראל לבניית מדינת היהודים והמקדש השני (שהם ראש ועיקר הציונות עד היום), אך לפי - מגילת פשר מעשי מלכיצדק ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2, 70 שנות הגלות שמציינים ירמיה כט' 10 ודניאל ט' 24 מוכפלים ב-7, כך שהגאולה צפויה להגיע לאחר 490 שנה – ואז עלתה מלכות חשמונאי ע"י יונתן אלכסנדר ינאי שהגדיל את שטחה של מדינת ישראל/יהודה פי 4, ואימץ, בדרכו של אביו יוחנן הורקנוס, מסורות נוספות ממגילות קומראן, ואולי אף התאחד עמם, שכן עדת קומראן יישמה את ירמיהו כט' 7: 'וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל יי כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם', ובידיה מגילת 'ברכה לשלום יונתן [אלכסנדר ינאי] המלך',[15] המזכירה את נוסח ברכה לשלום המדינה שהותקנה בדור הקמת המדינה.
אך לינאי היו אויבים מבית – הפרושים, שלא כיבדוהו לפי שמות כב' 27: 'וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר' (על אף שאליהו הנביא רץ לפני המלך אחאב לכבדו), ואף בגדו ונלחמו נגדו כשהצטרפו לאויב מבחוץ, דימיטריוס השלישי, מלך סוריה.
ישנם כ-90 ספרים חיצוניים ביהדות, בודדים התקבלו בשלמות כמדרשי חז"ל בימי הביניים, ומרובם התקבלו מסורות מקוטעות בכל ספרות חז"ל (כמעין ברייתות). בספר החיצוני עסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44 מסופר כי כד'-24 ספרים (התנ”ך) נתנו לכל העם, ואילו עוד 70 ספרי סוד מיועדים רק לסופרים העוסקים בתורה.[16] כיוון שכך, נאסר או הורחקה הגישה של רוב העם לספרים אלו, וכנראה זו הסיבה העיקרית להיותם והגדרתם 'חיצוניים', ואילו לפי ביתא ישראל אלו: מצהף קדוס.
מתוך 70 ספרים חיצוניים אלו, במגילות קומראן שרדו כ-7.5 ספרים חיצוניים: חנוך, כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא. החצי הינו הספק לגבי שושנה ואגרת ירמיהו, וישנם 2 מזמורי תהילים חיצוניים (ששרדו בנוסח תרגום השבעים/הסורי): קנא', קנד', קנה'. ישנם גם כמה ספרים חיצוניים בודדים שסותרים לספרות קומראן (כנראה חוברו מהשפעה זרה או נוצרית – שלזו לבד יש ספרות חיצונית רבה שלא נכנסה לברית החדשה שלה). עם זאת, בין מגילות קומראן יש ספרים רבים שמיוחסים לקדמונים (כגון: הענקים, נח) ולנביאים (כגון: אפורקיפונים - נבואות גנוזות), וספרים אלו אינם בין הספרים החיצוניים.
חז"ל מודים ומציינים בחגיגה יד': 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (דהיינו: אבדו 700/600 משניות). טענה זו מתאימה לעובדה שהיו מגילות כמו אלו שנטמנו במערות קומראן (זולת בודדות שהועתקו למצדה וגניזת קהיר), וכמו הספרים החיצוניים ששרדו בעיקר בכנסיות הנוצריות.
אלא שהספרים החיצוניים מאופיינים במיעוט הלכה, ואילו במגילות קומראן יש כמה מגילות גדושות בענייני הלכה, כגון: מגילת המקדש, ברית דמשק, טהרות, סרך היחד, ממ"ת. החלוקה בין אגדה להלכה היא עיקר היצירה של עדת קומראן.
מצוקת הגישה למסורות הכתובות כמו מגילות קומראן שנטמנו במערות, הביאו את חז"ל לשנן אותן בע"פ. אך ימי סוף בית המקדש השני היו רווים במלחמות תהפוכות ושלטונות אכזריים בתוך ומחוץ לישראל (מלחמות פנימיות של אחרוני החשמונאים ונגד רומא, שיגעונות הורדוס והנציבים, מאבקי הכתות). אלו הקשו על שמירת המסורות ע"י חסידים וחכמים שלא הורשו לכתוב דברי תורה נוספים זולת התנ"ך ('דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב... ואי אתה כותב הלכות' [גיטין ס' II; תמורה יד'II ]), ובזכות הזיכרונות של התנאים, נוצר מפעלם הגדול ביותר של חז"ל – שמירת ההלכות הקדומות.
המסורת בע"פ אצל חז"ל עברה לעיתים שכלולים ולעיתים שיבושים, במהלכים משולבים עם מסורות מזרם אפרים-דורשי החלקות ולצד מדרש יוצר ההכרחי להשלמת המסורות ולפי צרכי השעה והדור (כמו הלכות חנוכה שנוסדו לאחר חתימת התנ"ך ועדת קומראן). להלן דוגמה:
הספרים החיצוניים מהווים חלק נכבד מהספרות האגדתית של חז"ל (וקיצת ההלכתית, היות שאין בהם כמעט הלכות), הגם שחלקם התנגדו והחרימו חלקם, ולהלן דוגמאות:
חנוך בן ירד, דור 7 מהאדם הראשון, זכה להיות הסופר הראשון שיצר את הכתיבה (יובלים ד' 18-17), ולהתהלך ברחבי העולם בסיור מודרך של המלאכים ('וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים [בראשית ה' 24]). קטעים מספרו שרדו במגילות קומראן, והוא מוזכר בכמה ספרים ומגילות של הקדמונים: מגילה חיצונית לבראשית, צוואות השבטים והיובלים. לפיכך, מקובל לתארכו בין הספרים המוקדמים ביותר.
חנוך מתאר ונשלח להטיף ולהעניש את המלאכים שחטאו עם בנות האדם היפות, ואת ילדיהם הנפילים. מגילה נוספת, ספר הענקים, גם מתארת זאת, ובהם כמה מהענקים שידועים לנו ממסופוטמיה: גלגמס/גלגמיש/חובבש, אוהיו, חמבבה.
מאות מסורות קרובות יש לספר חנוך עם הכתבים המסופוטמיים, וכן עם ספרות יוון. המסורות כוללות סיפורי בריאה, תפקידי מלאכים וחנוך בפרט, תיאורי מסעותיו בארץ ובשמיים, מחזורי השמש הירח ושערי השמיים.
לטענות קצרות נוספות, ראו: נושאי נקודות קצרות בהרצאות.
יגאל ידין ציין בעמ' 171 למאמרו על שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. דוד פלוסר, מגדולי החוקרים בדור השני למגילות, היה נוהג לומר כי ישנו אדם ענק שמתהלך, ואנו רואים את צילו. פעם היום יודעים שזה צל, היום רק מנתחים את הצל ללא הענק. עם המלצות חשובות אלו לשבירת תקרת הזכוכית, הקורא מוזמן בפתיחות הדעת לעקוב אחר רצף הטענות שמתחברות לציור היסטורי ותורני, שמוביל למסקנה כי עדת קומראן ומגילותיה הן ראשית וראש מסורות ישראל הבלום והקדום.
ספר זה מונגש בכמה אתרים וסוגי מסמכים לקריאה:
כ-930 מגילות קומראן[19] מהוות את התגלית הארכיאולוגית והתורנית הגדולה בעולם (בלשונו של ידין: 'התגלית החשובה ביותר שנתגלתה בארץ-ישראל בתחומי המקרא, ההיסטוריה ותולדות היהדות והנצרות'), שמאירה על המעבר בין המקרא לספרות הבתר-מקראית וראשית ההלכה, על מאורעות בית שני ועל הזרמים שהתפתחו אחרי בעלי המגילות – המכונים להלן "עדת קומראן" (ידועים גם ככת מדבר יהודה; האיסיים; עדת היחד;[20] בני צדוק הכוהנים ועוד). ספר זה מתיימר להציג את המסורות המצביעות על המהלכים העיקריים שמגילות קומראן היוו מקור לספרויות, דתות וכתות מונותיאיסטיות אחריהן, תוך התמקדות במסורת הרבנית הקדומה – ספרות חז"ל. לא אפרט על סיפור מציאתן של המגילות בשלבים (בסמיכות המועדים המרגשת החל מכט' בנובמבר 1947, ונדמה שעיסוק בפרטי הגילוי ההיסטורי משמש העצמה לתזה של אזוטריות המגילות) והתגלגלות עד להתפזרותם במוזיאונים שונים, ורק אייחל התמקדות והשקעה ארכיאולוגית תוך שמירה לאומית על המשך גילוי הממצאים שלדעתי צפויים במדבר יהודה, כפי שלאחרונה נחשף מקווה בעל 3 גרמי מדרגות (ו-4 מחיצות) בחברון העתיקה (הקרוב ביותר למקוואות הראשונים ובקומראן).
מטבע אופיו של סיכום נרחב שכזה, הכתיבה היא תמציתית וקצרנית, ולצידה אף מוצגות מסקנות חדשות, כרוויזיוניזם היסטורי. לשם כך נבחרו דוגמאות ומחלוקות רלוונטיות וייצוגיות (בשילובן בפרקים לפי הרצף התוכני), אבני דרך במאורעות ההיסטוריים ונקודות ההשפעה ההלכתיים לרצף המעבר, ולהלן מתווה מתודת חלוקת הספר בפרקים של רצף רעיוני וכרונולוגי לסירוגין:[21]
כמו רוב תחומי המחקר האקדמאי, גם המחקר על מגילות קומראן מאופיין במיקוד תת-נושאי,[22] תוך סריקת מחקר והפניות לנקודות רלוונטיות שלא הובאו בו, ובעיקר – תוך זהירות בהסקת מסקנות רחבות וסיכומי תחומים (לצד ספקנות וביקורתיות).[23] הגדירה זאת יפה נעם ורד: 'נדמה שדורנו המחקרי, שנתברך בעושר של מקורות ומחקרים שלא שערום קודמינו, אינו דור של מפעלי ענק ואינטואיציות גאוניות, כי אם דור של חקירה זהירה ויסודית בתחומים צרים ומוגדרים היטב' (מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 11-10). יתרה מכך, בשנים האחרונות המחקר מתמקד בקריאות חדשות של קטעי מגילות קטנים וחיבורם עם קטנים נוספים (שזו מלאכה חשובה, אך אין להתמקד בעת כאשר התובנות הגדולות עדיין מונחות בפינה) מאידך, דווקא ספר היסטוריה כללית מסכם מאוד כמו 'קיצור תולדות האנושות' של יובל נוח הררי, זכה לעניין ציבורי נרחב.
אחת התובנות הגדולות והעיקריות שהמחקר מצביע עליהן, היא ההקבלות של המגילות השונות למקרא (וראו לאחרונה בסיכום של גולדמן, 'המחזיקים במצוות אל; עדת קומראן ופירושיה למקרא בראי הפשרים במגילת ברית דמשק'(. המחקר אף מתפעל ונדהם מכך, אך למעשה אין הדבר ייחודי לעדת קומראן, אלא זהו מאפיין עיקרי של הנ"ך עצמו על התורה ובתוך המקרא עצמו בין הנבואות והכתבי הקודש השונים. השוואות והקבלות כאלו מובאות במקצת הפרשנים, ובעיקר במהדורות מדעיות כמו סדרת הפירוש על התנ"ך: 'דעת מקרא', שבסופו של כל ספר מובאים השוואות והקבלות בין פסוקי אותו ספר לשאר המקרא.
אלא שקומה נוספת מעל להקבלות והפרפרזות, לעדת קומראן יש יכולת מיזוג בין המקראות, ובהגעה לתוצר של שכתוב עם מיזוג בין ההקשרים והרמזים הרלוונטיים, הוא הלכת ה"נגלות" (בניגוד ל"נסתרות"), עליהם יורחב בשער/חלק 'דורש התורה: נגלות - דקדוק פשט תורת משה; נסתרות – השלמות; הפשרים – פירושי הנ"ך'.
אף שאין כך ספרות חז"ל והרבנית אחריה, עדיין זהו רוב מהותה של ספרות חז"ל ורבנים ופרשנים כאחד – ניסוח מצוות ומסורות התורה בתחום ההגות והמוסר (פחות בתחום ההלכה) בלשונם. לפיכך, גם שהניסוח בין מסורות אלו שונה, עדיין המסר דומה ותואם למקרא.
גישה מחקרית כספר מסכם בתחום זה ראויה להתבצע כהמלצתו של יעקב זוסמן ב'חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה':[24] 'מפעל יומרני כזה צריך להיעשות פרקים, תוך מיפוי זהיר של תחומי הלכה', ובדומה הדגיש יוסף באומגרטן את הצורך למצות את המסקנות העולות מן המסורות המשותפות למגילות ולספרות חז"ל באשר לתולדות ההלכה.[25] על אף שכבר יש עושר מקורות ומחקרים ממוקדים – שהם מעולים מבחינה אקדמאית,[26] אלו לרוב מבוססים או קובעים הנחות יסוד או מסקנות שגויות, כגון תפיסת הכיתתיות והתיארוך, בכל אופן חסר סיכומם ומאקרו השוואה להמשך המסורות אחריהם.
לפיכך, ספר זה מאמץ וממנף את המלצה זו, ומבקש להאיר שבילים המובילים לדרך רחבה שמוציאה את הסמוי מן העין. מוצג כאן קו רציף וחדש של מהלכי ההיסטוריה ומעבר המסורות, שנדבך מרכזי שלהם הוא ההלכה. פועל יוצא כי ספר זה הינו ההפך הגמור מהמיקוד האקדמאי, הוא לא רק מסכם תחומים שלמים ללא סקירות, אלא אף עובר ומכסה תחומים נושקים עד היום.
יובהר כי ספר זה אינו פרי מחקר אקדמאי, כפי שבידם של חוקרי בית שני לכתוב. אייחל כי הספר יקדם מחקרים וספרים אקדמאיים כאלו ע"י חוקרים בתחום, וכאמור גם ינגישו אותם לציבור הרחב במרשתת. יתרה מזו, ספר זה מציג בעיקר מסקנות (אינו סוקר את רוב המידע העובדתי – המחקרי וההשוואתי), ואלו מנוגדים לשני אקסיומות שהתקבעו במחקר: תיארוך מאוחר של התנ"ך ושל רוב המגילות; מהותם וזהותם של עדת קומראן.
הקורא מוזמן לכתוב למחבר יונתן לוי שאלות או הערות לאימייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. או אנונימית בדף צור קשר
אחת הסיבות העיקריות למודעות הציבורית של מגילות ים המלח, היא הנגשת המלל-טקסט של המגילות. להלן המקומות לעיון חושפי במלל המגילות בעברית ובארמית:
ספר זה אינו רקע או מבואות להכרת מגילות קומראן או אורחות חייה של עדת קומראן, אלא הוא ניגש ישירות לעובדות העיקריות, הטענות, התובנות והמסקנות - וזאת כדי להציג ספר מסכם ותמצתי (ולמרות זאת כבר ארוך ומורכב). קורא שאינו מתמצא במגילות והספרות החיצונית (כמו גם תנ"ך והספרות חז"ל), יצטרך לקרוא מחוץ לספר מבואות לאותן המקורות, לפחות באותה סוגיה.
היות ורוב המגילות מקוטעות, וכ-7.5 מהן ידועות לנו בגרסתם המלאה כספרים חיצוניים שנשמרו בכנסיות הנוצריות, אפשר לקרוא ספרים אלו בעברית (חלקם במהדורות מדעיות עם מבוא ופירוש) באופן חופשי באתרים אלו:
ההוצאות העיקריות של 7.5 המגילות שנשתמרו גם בספרים החיצוניים הם:
ראו בספר זה כמה פרקים על הספרים החיצוניים. לניתוח יותר עמוק של הספרות מומלץ לקרוא מהדורות מדעיות שיצאו לחלק מספרים/מגילות אלו (כמפורט לעיל; בדף הקישורים הרשימה המלאה). זולת ספרות הקדמונים שמושוות לספרות עמי קדם, רוב המגילות משוות לספרות בית שני, וכדאי גם להכירם: (מלבד המגילות הגנוזות), הספרים החיצוניים (מגוונים בסוגיהם ומקורותיהם, ידונו להלן בפרק בספר), פילון האלכסדרוני, יוספוס פלביוס ומגילת תענית. חוקרים כוללים גם את תרגום השבעים, אך היות וכבר נוסח זה ומצעו העברי נמצא במגילות, אז נכון לכלולו בהן.
היות ומטרת הספר לעודד המשך קריאה ומחקר לציבור הרחב, רוב ההפניות בו (צבועות בכחול עם קו תחתון) הן למחקרים ומאמרים חופשיים במרשתת, וזאת אף אם יש מחקרים או מאמרים יותר טובים או עדכניים (וכאשר אלו יעלו למרשתת באופן חופשי – הם יעודכנו בספר).
אף שספר שואף למצות את עיקרי מהות מגילות קומראן ויחסם לזרמים קרובים, ודאי שאין בו סקירות מחקריות מלאות בכל סוגיה וסוגיה, אפילו בחלקים היותר מפורטים שבו. לשם כך מומלץ לבצע חיפוש באתר הביבליוגרפיה של מכון אוריון לחקר המגילות שאוסף את כל המחקרים על ספרות בית שני: http://orion-bibliography.huji.ac.il,[36] או בגוגל-סקולר, ומברך על ריבויים 'חדשות לבקרים'.[37]
שמות המחקרים (ספרים ומאמרים) שמובאים בספר זה, מובאים בשמם המלא או הכמעט מלא (בניגוד לקיצור הרווח לאחרונה בשיטת המחקר), וזאת כדאי לאפשר מציאת המחקרים המוזכרים בחיפוש פשוט, ומבלי הצורך לגשת ל'מפתח הקיצורים' של הביבליוגרפיה כדי למצוא את שמם המלא ושאר פרטיהם.
מלל המגילות העבריות מובא בעיקר מההדרתו של קימרון, בשילוב מהדורות מדעיות שונות, ולעיתים תוך תיקוני ההדרה מעטים שלי. ספרות חז"ל לרוב אינה מובאת בציטוטים מלאים (מומלץ להיעזר באתר ספריא המעולה, בתקווה שיוסיף גם את המגילות), אלא בסינתזה של מקורות מחיבורים שונים (ללא רציפות ביצירה אחת), ללא חקר הטקסטים המכילים אותם (בניגוד למגבלות 'האסכולה הירושלמית').[38] סימוני הציטוטים הובאו בגישה המקוצרת: ציטוטים תוחמו בגרש אחד; בסימון סוף אותיות הפרקים/טורים מהמקורות הוספתי גרש ' (שלא כמקובל, כדי להבחין בקלות במראה מקום ולעיתים גם למנוע בלבול עם מילים קצרות. ככלל לא קיצרתי שמות בגרש ' (זולת גרשיים/מרכאות " לקיצור שם כפול) וללא פסיק למספר (ולא כאות) הפסוק/שורה שאחריו;[39] משניות מזוהות לפי שתי אותיות נפרדות (הראשונה לפרק והשנייה להלכה); התלמוד ללא ציון הוא הבבלי אלא אם צוין הירושלמי, אם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין, וכאשר הוא עמוד ב' – הוא מצוין בספרה הרומית II;[40] ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר בין שתי אותיות) משמשות לראשי תיבות של ספרים בעלי שני שמות בלבד: שמואל (שמ"א/ב), דברים הימים (דבה"י א'/ב'), מקבים (מק"א/ב), קדמוניות היהודים (קדמה"י), או למילה/ביטוי שאול.
רוב פרסומי הספרים הם בהוצאת אתר 'כותר' של מט"ח, אך אתר זה דורש עבור עיון דיגיטלי תשלום/מנוי – דבר מגביל את רוב הציבור הרחב להעמיק בחקר המגילות. כאן המקום להודות ל'ספריית דוד וימימה יסלזון' דרך 'יד יצחק בן צבי' והוצאת 'ביאליק' שהפיקו את סדרת הספרים 'בין מקרא למשנה' ומעלים ל'כותר' את רוב ספרי המחקר בתחום. לפיכך, מבוקש מ'כותר' של מט"ח שיואילו להנגיש לציבור את הספרים המדעיים של מגילות קומראן באופן חופשי במרשתת, ללא צורך במנוי ותשלום. בקשה זו מופנת גם לרשויות המדינה (ובפרט למט"ח ומשרד החינוך) ולאקדמיה (ולמכון אוריון), להקמת אתר במרשתת שינגיש לציבור באופן חופשי וחינמי את מלל המגילות בההדרה ידידותית לקריאה וחיפוש, וכן את ספרי המחקר החשובים והשונים בתחום.[41] ככל שהנגשת הספרות תיפתח לקהל הרחב, כך גם תורחב המודעות הציבורית, המחקר והתורות הישנות-חדשות, והציבור יואיל להתעמק ולעסוק בחידות והפרשנויות בתחום. זו חשיבות תורנית ולאומית ראשונה במעלה, כאומר הקב"ה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, אני מבקש ליתנה לישראל, בואו וקראו המגילות (פרפרזה לשבת י' II).
דוגמה לחוסר משווע של נגישות לספר מחקרי ראשון מעלה – הוא לספרו המונומנטלי של יגאל ידין על מגילת המקדש (פירוש מעולה ויסודי על אחת המגילות החשובות ביותר) משנת 1977 (בין הספרים הראשונים) עדיין אינו מונגש במרשתת (אפילו לא לבעלי מנוי ל'כותר'/ספריות). דוגמה נוספת הוא ספרו של מאיר בר-אילן (הוצאה עצמית) על 'דברי גד החוזה', שאפילו מלל הספר חסר במרשתת (ומונגש בחלקו כאן).
עם זאת, רוב המחקרים (בעיקר המאמרים) מפוזרים במרשתת, ולרשות הקורא דף עם קישורים והנחיות להמשך חיפושים. נגישות קלה ומהירה יותר יש לסטודנטים שדרך המוסד האקדמאי יש להם דרכי גישה ומנויים לספריות ומאגרים שבהם ניתן לקרוא דיגיטלית את רוב המאמרים, וכן לספריות הפיזיות בהם מצויים רוב הספרים המודפסים.
מאמרים רבים נמצאים באתר www.jstor.org שמנגיש חלק מהמאמרים לקריאה חופשית באתר (ללא הורדה והעתקה). יותר ויותר חוקרים מעלים את מחקריהם באתרים שונים, וראוי לציין לשבח את האתר: www.academia.edu המאפשר הורדת המאמרים.
עניין נוסף הוא העיכוב בפרויקט פרסום חלק מהמגילות שנדחה עד לתחילת שנות ה-2000, שרק אז פורסמו בעיקר רוב קטעי המגילות המצויות בכרכים ב'-ג' של קימרון, ולכן המחקר עד אז טרם יכל לחקור ולהתייחס למגילות אלו כראוי, קל וחומר שלא למחקר מאקרו מסכם. בקטעי מגילות אלו (כרכים ב'-ג' של קימרון) יש חיבורים מגוונים ומרתקים הדורשים העמקה וניתוח טקסטואלי והשוואתי, אך לדיאבון יש קושי רב להסיק מהן מסקנות, שכן רובם שרדו (כנראה רוב הנזק מהקריעות של הבדוהים שחפצו להתעשר ממכירת קטעים קטנים, ופחות מנזקי הזמן והטבע) בקטעי שורות ואף מילים, ומלאכת ההדרה חשובה כדי להשלים ולהבין משמעות הקטעים, ואנו רחוקים מהכרת התוכן והמהות של רוב מגילות אלו.
התובנה העיקרים שאנו למדים ממאות מגילות קטועות אלו שכאמור רובן מקימרון, החיבורים העבריים ב', ובעיקר בכרך ג'), שאנו לא יודעים וחשופים לרוב התורה של עדת קומראן! לכן, כל המחקר והמסקנות בערבון מוגבל, שכן ייתכן וקיימות פרשנויות והשלכות שונות על המגילות והקטעים שכן נהירים לפנינו.
יש לציין שהחוקרים הראשונים בתחום המגילות היו בעיקר נוצרים,[42] נוכח המצב המדיני של מיקום קומראן בין ישראל וירדן בין מלחמת העצמאות לששת הימים, והיום המחקר פורח בישראל.
תחום מגילות קומראן מאופיין בריבוי מאמרים – אלו לא יסוקרו בספר זה, אלא רק מקצת הספרים המשמעותיים להבנת מגילות קומראן. הסקירה מובאת לפי סדר חשיבות:
פרופ' ורד נעם פתחה בעמ' 9 לספרה 'מקומראן למהפכה התנאית': 'עתה, לאחר פרסומה המלא של ספרות קומראן, ולאור המחקר הענף והפורה של המקורות השונים לגופם, נראה שהגיעה העת להתחיל להתחקות מחדש אחר המכלול ההלכתי כולו, לזרמיו, לגלגוליו ולהתפתחותו, ממקור צמיחתו במקרא ובמסורת הקדומה, דרך הילוכו בגן השבילים המתפצלים של ימי הבית השני ועד המערכת המגובשת, המסועפת והמשוכללת המעוצבת בספרות התנאית', ובסוף הספר סיכמה (עמ' 355): 'לכאורה מתבקשת כאן המסקנה הפשוטה, שההלכה התנאים מייצגת שלב התפתחות מאוחר מזה של ההלכה הקומראנית, ושההלכה של קומראן משקפת את המצע שעל גביו התחוללה המהפכה התנאית'. הניתוחים והמסקנות בספר זה ברמה גבוהה ביותר ויצוטטו בספר זה. עם זאת, ספרה התמקד בטומאת מת, ויש לאסוף את תחומי ההלכה למכלול המסורות והאירועים ההיסטוריים. בשנת 2017 הוציאה ורד נעם ספר נוסף עם אילן טל: 'בין יוספוס לחז"ל' שבו יש ניתוחים חשובים של המגילות בבית שני, במיוחד המאמר על 'הקרע עם הפרושים' (עמ' 285-255), אך עדיין הספר הוא אוסף של מאמרים נקודתיים, ולא תזה הוליסטית ומקיפה למגילות.
מאיר בר-אילן כתב ב-2015 ספר מבוא ופירוש ל'דברי גד החוזה' שנמצא בקוצ'ין לפי כ-200 שנה. לדעתי ספר דברי גד החוזה הוא אכן ספר אותנטי, ועליו ניתוחי בפרק 'ספרים קרובים לעדת קומראן שכנראה לא שרדו'. פירושו של בר-אילן מצוין, אך הוא לא נתן מספיק משקל והשוואות למגילות קומראן, וכן הוא שבוי בטעויות המחקריות על המגילות. ספר דברי גד החוזה וספרו של בר-אילן לא התקבלו במחקר, וחבל. אלא שדחייה מחקרית זו דומה לאי-הבנת או נתינת המשקל הראוי למגילות קומראן, בין במודע ובין בהסתכלות החילונית/מחקרית/ביקורתית ששבוייה באיחור כתבי קודש בהכללתם עם כתבים שאכן מאוחרים.
חנן אשל ז"ל הציע פירוש רמזים והשפעות של מאורעות היסטוריים בספרו 'מגילות קומראן והמדינה החשמונאית' מ-2010 (אודה לאתר 'כותר'/מט"ח להעלותו למרשתת, ועדיף ומבוקש בגישה חופשית ללא תשלום/מנוי). אשל סקר כרונולוגית את המנהיגים, הקבוצות והמחלוקות הפוליטיות והיסטוריות של עדת קומראן עם סובביה. עם זאת, אציע מסקנות סותרות לרוב הצעותיו, שנובעות בעיקר מזיהויים ותאריכים מוקדמים וחדשים.
רחל אליאור הציעה בספרה 'תהום ונשייה' מ-2009 שעדת קומראן היא הצדוקים, ושלא היו איסיים. היחס בין הצדוקים לעדת קומראן חידתי וניתן להתפרש לשני הצדדים, ואף איל רגב שהוציא ספר: 'הצדוקים והלכתם', לא הצליח להכריע בעניין, בעיקר נוכח הידע המועט על הצדוקים, שמגיע באופן מוטה מיריביהם, כך אין בידינו דבר אותנטי מכתביהם. הצעתה לא התקבלה במחקר (אם כי גילתה עניין ציבורי גדול יחסית), למרות שגם לא ניתן להכחישה,[43] והתקבעה זהותם של הצדוקים עם קבוצת 'מנשה' המגונה בכתבי עדת קומראן הכיתתיים,[44] ומאידך מוסכם שעדת קומראן היא חלק מההלכה הצדוקית. בזיהוי הצדוקים אציע אבחנה בין הצדוקים-הראשונים שבימי החשמונאים לבין הצדוקים-האחרונים שבימי הנצרות, ובכך אמשיך בהצעתה של אליאור רק בנוגע לצדוקים-הראשונים, תוך תיקון שהיו קרובים עד מאוחדים רק בשיא תקופת החשמונאים. בסוף בית שני הצעתי הפוכה מאליאור: לא רק שהיו איסיים (שהם אחד המחנות העיקריים שיצאו מעדת קומראן), אלא שאיסיים אלו הם גם החסידים שנטמעו בתנאים ובחז"ל (זאת בלי לגרוע שמסורות ומחנות נוספים של עדת קומראן שנטמעו בנצרות, פיתחו ספרות קרובה כתרגומים ארמיים והשאירו מגילות בגניזת קהיר). כמו"כ, אליאור מציגה מחלוקת ישירה בין לוחות השנה, אף על פי שאין חפיפה בין הקבוצות והזמנים, ועוד שכבר בספרי המקבים הלוח ירחי שולט ללא רמז וזכר ללוח שמשי/364 יום. מחלוקת זו התקבעה כשורש ושיא המחלוקת, אשר תנותח בפרק על חידת לוח השנה. בעיה אחרת בספרה, שהוא חוזר ומשכתב כמה נושאים עיקריים (שגם תיארוכם המשותף אינו נכון) כמו לוחות השנה, חנוך והיובלים והגמוניית החכמים. מאידך, כמעט אינו מביא ומנתח את הכתבים הכיתתיים (קבוצות מגילות 5-3).
שתי סדרות חשובות יצאו בחקר המגילות: כתב עת 'מגילות' של אונ' חיפה (עד היום יצאו 13 כרכים), ו'מבואות ומחקרים' א' וב' למגילות קומראן בעריכת מנחם קיסטר. ספר זה הוא פיתוח ותיקון מסקנות על ספר זה (כמובן בשוני וסגנון הספר); כתב העת 'מגילות' הוא אוסף מאמרים שונים וחשובים, אך אין לו מגמת מחקר מסוימת. סדרת 'מבואות ומחקרים' כוללת גם סדרה קודמת על המקרא, וסדרה אחרונה (2018) ספרות חז"ל הארץ-ישראלית (שלצידה חלקים ו'-ח' בספר זה), ואלו מבקשות לכסות את תחומי האיפיון העיקריים של נושאים אלו. עם זאת, אציין דוגמה שממחישה את הקושי והצורך של ספר מסכם שכזה, שבגללה אף ציינתי בכותרת המשנית של ספר זה 'סיכומים ומסקנות (ללא מבואות)': בעמ' 477 לכרך ב' של 'מבואות ומחקרים' לספרות חז"ל הארץ-ישראלית מצוין במאמרם של דוד לוין ועוזיאל פוקס 'ההלכה בספרות חז"ל' כך: 'ובייחוד מגילות מדבר יהודה – מאירים את ההלכה של חז"ל אך עם זאת היחס בין המצוי בהם לבין המצוי בספרות חז"ל אינו פשוט כלל ועיקר. הספרות היהודית של בית שני מתעדת תקופה מוקדמת יותר, ובדרך כלל קבוצות חברתיות שאינן ה'פרושים', המטרימים בצורה זו או אחרת את ה'חכמים' של ספרות חז"ל. מימלא, מידת ההתאמה הצפויה בין ה'הלכה' המשוקעת בה לבין המצוי בספרות חז"ל אינה ברורה; ואמנם הממצאים אינם חד-משמעיים. יש מקורות מן הבית השני התואמים את המצוי בספרות חז"ל – הן בפרטים או בכללים בהלכה, הן בצורות לשון, הן בקטגוריות הלכתיות, הן בכיווני פרשנות. לעומת זאת יש ממצאים סותרים או שונים שינוי ניכר מן המצוי בספרות חז"ל. בהתאם לכך הבליטו חוקרים שונים את מידת ההתאמה או השוני בין ספרות הבית השני לבין ההלכה שבספרות חז"ל. יש חוקרים שהתפעלו מן ההתאמה או מן המצע המשותף לשתי המערכות ההלכתיות, ואילו אחרים הבליטו דווקא את ההבדל, החידוש או המהפכה'. אמנם דברים אלו נכונים, אך בדיוק בגלל מורכבות זו המשך מלאכת הבירור והסיכום של חוקרים כל-כך נדרשת וחשובה. יתרה מכך, היה מצופה שבסדרה יהיו לפחות חלק מדעות החוקרים בעניין, אך אינם במאמר זה, ואף חסרות בכל הסדרה, ואין שום מאמר שמוקדש לסוגיה חשובה זו. הדעות שמאמר זה בחר להביא (בהערה 13)[45] הם שני חוקרים, אך גם במאמרים המופנים אלו אין סקירה וסיכום מסודר בעניין. סדרת 'מבואות ומחקרים' על המקרא רואה, ככל המחקר, את קדימות ומקור מסורות עמי-קדם אל התנ"ך. כנגדה מובא הפרק על עמי-קדם שעוסק בהוכחת הקדימות של ספרות הקדמונים (קבוצת מגילות 1), כך שספרות המגילות (שקדומות, אף שהגיעו לקומראן רק באמצע הבית השני) הן המקור לספרות עמי קדם ולתנ"ך (אם כי במישור האמוני התנ"ך הינו כתיבת נבואה והתגלות שעולה על שיוך לזמן כתיבתה). עניין מרתק זה דומה באופיו למחלוקות גדולות של היחס לתורה לעומת המחקר העדכני, כמו סוגיית תורה ומדע, לאחר שבספרות חז"ל נמצאים קשיים ואף סתירות למדע האמפירי (כמובן שחלק מהמדע טוען גם לסתירות מול התנ"ך, אך אלו טענות של מדע תיאורטי-השערתי ולא אמפירי; בדומה כך גם לחז"ל יש טעויות מדעיות רפואיות והיסטוריות – ראו בפרק בעניין).
המגילה החשובה ביותר להבנת ההלכה ותחילתה של עדת קומראן היא מגילת ברית דמשק. לדיאבון, מגילה זו טרם זכתה לספר מדעי הכולל מבוא ופירוש (ראו רשימת הספרים המדעיים למגילות בפרק 'הפנייה להכרת מגילות קומראן' לעיל) שיעזור לכולם להתמודד את רזיה של מגילת יסוד נפלאה זו, ותשפוך אור על תחומים רבים במחקר של בית שני. אאחל שטובי החוקרים, שמקצתם מוזכרים לעיל, יואילו ויזכו להוציא ספר זה. ליאורה גולדמן הוציאה ספר ב-2019 שסוקר 4 נאומים לא הלכתיים בברית דמשק: 'המחזיקים במצוות אל; עדת קומראן ופירושיה למקרא בראי הפשרים במגילת ברית דמשק'. גולדמן התפעלה בעמ' 325 משזירת המקראות והרמזים המקראיים של עדת קומראן בברית דמשק, אלא שלא השכילה כי כך הם כתבי נבואה (והדברים דומים לשאר כתבי הנבואה – כפי שניתן להיווכח בהשוואות שהביאו בסדרת הפירושים 'דעת מקרא' בין כל ספר לספרי תנ"ך אחרים).
למרות שספר זה ובפרט פרק זה אינו מביא סקירת ספרים בשפות זרות, נציין שני ספרים חשובים לעניין:
הכרך השלישי של בית הספר הצרפתי למקרא וארכיאולוגיה של האבות הדומיניקנים בירושלים (פרי עטם של ז'אן בטיסט הומברט וצוותו). כרך ארכיאולוגי זה טוען שההתיישבות של עדת היחד ביישוב קומראן היתה מאוחר – רק בסוף התקופה החשמונאית. אם טענה זו נכונה, הרי שיש לכך משמעות גדולות על התיאוריות המקובלות ואף על המוצעות הספר זה. להלן כמה מהמשמעויות העולות מכך:
לורנס שיפמן ביקש בספרו מ-1995: 'Reclaiming the Dead Sea Scrolls: The History of Judaism, the Background of Christianity, the Lost Library of Qumran' התחיל במגמה דומה לספר זה, ואכן היום המחקר מקבל ועומד על סוגיות אלו, אך עדיין מסקנות ספר מבקשות להרחיק לכת ולשבור מוסכמות וקבעונות אדישים עד שגויים. ספרות רבה ורחבה יש באנגלית, אך בספר זה ההפניות והמחקר מתמקד בשפה העברית.
מגן ברושי כתב ב-2010 ספר הכרות ומבוא רוחבי מצוין: 'המגילות הגנוזות, קומראן והאיסיים'. חסרונותיו שהוא בעצמו (כרוב החוקרים) מערבב בין העובדים לדעותיו/המקובל במחקר, וכן ספרו יקר ואינו נגיש במרשתת, ומאידך הוא תמה על בורות הציבור בעניין.[46] ברושי גם לא התייחס לרוב המגילות שבכרכים ב' וג' של קימרון, וספר זה מבקש להוכיח מסקנות אחרות מרוב מסקנותיו (שמקובלות במחקר).
ברכיה ליפשיץ אסף בספרו: 'ההלכה, על דעת המקום או על דעת הקהל' מהתשע"ט, סקירות מעמיקות בין הלכת חז"ל לצדוקים ועדת קומראן. נוכח הוצאתו לאחרונה (2018), הספר משמש כמבוא ומקור לסקירת ספרות מחקר (חבל שאין לספר 'מפתח מקורות/עניינים' בסופו, ובעיקר גישה מקוונת שכוללת חיפוש פנימי) למסקנות שמובאות כאן בספר לגבי חז"ל (חלקים/שערים יא'-יד'). זהו ספר מעולה, אך הפוך מגישת ומטרת ספר זה, שכן כמעט אין בו טענות ומסקנות, ואף בנוי מנקודות שקשה לחברן למהלכים היסטוריים בעלי הקשרים רציפים לוגיים או נושקים, ובעיקר חסר סיכומים רחבים. אין גם שילוב של הצגת התקופות ההיסטוריות השונות והתמורות בגין המהפכות הפוליטיות והדתיות.
אבנר גליקליך כתב את ספרו: 'הדרך לקומראן; הכוהנים ופולחן הקורבנות מן המקרא עד המגילות הגנוזות' בהתמקדותו על רקע ההתייונות ביהודה, ואכן ראוי להדגיש רקע מהותי זה לפרישת עדת קומראן, כמו גם הבנת המציאות באותה תקופה. אלא שגליקליך תומך בהתייונות וכך בנויות כל מסקנותיו, שחלקן אבסורדיות היסטורית (כמו שהחשמונאים היו גם מתיוונים). גליקליך לא השכיל לעמוד על 2 הנקודות החשובות שהן תוצאת מלחמת עדת קומראן במתיוונים: הצטרפות החשמונאים למלחמה זו, וניצחון מסחרר שהכריע וחיסל את ההתיוונות בישראל (והעובדה שהורדוס החזיר מגמות התייונות אינה רלוונטית לתקופה זו).
כפי שחולקו לעיל מגילות קומראן לקבוצות, קבוצת המגילות הראשונה היא ה'קדמונים', והיא מיוחסת לקדמונים מבריאת העולם והשושלת הנבחרת עד מתן תורה (כולל ועד בני יעקב – צוואות השבטים).
לפי ספר יובלים ד' 18-17, חנוך בן ירד, השביעי מאדם הראשון, הוא הראשון לכתיבה להקרבת קטורת ערב, ולמסורות רבות.[48] ספר חיצוני שאינו במגילות ואף סותר להן, 'אדם וחווה', מיוחסים לזוג הראשון מסורות סותרות קדומות (ראו בפרק הספרים החיצוניים הדחויים). עם זאת, נמצאה מגילת תפילת אנוש הינה המסורת הקדומה ביותר (נכדו של אדם וחוה). מספר מגילות נוספות מזכירות את חנוך או מידע מספרו, ביניהם: צוואות השבטים, פשר על הקיצים א (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 297), פשר מלכיצדק ועוד.
חנוך הדמות המסתורית בתנ"ך, כיוון שנוסח המסורה של המקרא מרחיק מהעם את סודות היקום ההנהגה והמלאכים (קרו פרק על המלאכים בקומראן ועל ספרות הסוד). חנוך מוזכר בבראשית ה' 24 בתיאור של פועל אחד (בבניין כבד) כרקע לעלייתו לשמיים: 'וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים', ובאותו הפועל גם על נינו - נח (שגם אותו חז"ל גינו – סנהדרין קט', ראו בפרק על 'עוֹקְרֵי הֶהָרִים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון, נח, משה רבינו ואליהו הנביא'), אברהם אבינו ופעמיים בתהילים[49] – כולם בהקשר חיובי. מהות העלייה לשמיים גם חיובית לפי שרק אליהו הנביא זכה לכך. חנוך חלק מהשושלת הקדמונים הנבחרים, ולכן מוזכר גם בתחילת דברי הימים (א' א' 3), ואף דורו מאז האדם הראשון תואם ל'שביעין חביבין' (ויקרא רבה כט' יא'). בספרו חנוך הינו המורה והמחנך (מכאן מקור שמו) הראשון בעולם, נבחר למלאך (הידוע כמטטרון), המעניש של המלאכים הרעים - העירים (המפורסם הוא המלאך עֲזָאזֵל שזה מקום קורבן יום הכיפורים), רואה את פלאי ראשית הבריאה (כגון התוהו ובהו, תהום ותנין), סודות היקום, שכר ועונש לצדיקים ורשעים והמשיח, ונביא ההיסטוריה עד אחרית הימים. זה המקום לציין כי לפי עדת קומראן חטא המלאכים הזה הינו חטא מתגלגל עד המבול של מקור הרע,[50] ואילו הנצרות מתמקדת בחטא האדם הראשון.
ספר חנוך העיקרי מכונה במחקר בכמה שמות שגויים: חנוך א', חנוך הכושי/חבשי/אתיופי (כיוון ששרד בשלמות בגעז, טרם מציאת המגילות ולפיהן המקור בארמית). חנוך א' זה חולק ע"י חוקרים ל-5 כרכים (שאפילו מכנים אותם ספרים אלו: א) ספר העירים (חנוך א'-לו'); (ב) ספר המשלים (לז'-עא'); (ג) החיבור האסטרונומי (עב'-פב'); (ד) ספר החלומות (פג'-צ'); (ה) איגרת חנוך (צא'-קה'); ושני נספחים: לידת חנוך (קו'-קז') ודברי חנוך על אחרית הימים (קח'). חלוקה זו מתבררת שכבלתי-נכונה, כיוון ש-4 כרכים (ללא כרך המשלים) שרדו ב-7 קטעי מגילות בקומראן – וזאת ללא חלוקה בין הכרכים המומצאים האלו (קל וחומר לספרים).[51] לדיאבון, החוקרים טרם השכילו להודות בטעותם, וכך גם משוכנעים בתיארוכו למאה ה-3, למרות שאין שום שיוך היסטורי למאה זו (ראו בהרחבה בפרק שגגות התיארוכים).
בעקבות התגלות כרכי ספרי חנוך במגילות הגנוזות, והיות והוא מוזכר (לשבח) במגילות המתוארכות (ע" חוקרים) לתחילת המאה השנייה לפנה"ס, המחקר הקדים את תיארכו למאה השלישית לפה"ס (אך אלו כאמור תאריכים "לכל המאוחר"), זולת כרך החלומות (פג'-צ') שמתוארך בין המאה השנייה לפה"ס למאה השלישית לספירה (כיוון שמנבא את החשמונאים, וזאת למרות שלא נכון להפרידו משאר הכרכים, מה גם קטעיו נמצאו יחד עם קטעים משלושה כרכים נוספים של חנוך א' האתיופי). הספר השני מכונה "חנוך הסלאבי" (גם כיוון ששרד במלואו רק בשפה הסלאבית) או חנוך ב': מספר זה לא שרדו קטעים ממגילות בקומראן, ובפרק 'קבוצת הספרים החיצוניים ה-3: ספרים חיצוניים שסותרים ודחויים למגילות קומראן' אדון באמינותו.
לצפייה בתמונה של חנוך B-359897:
https://drive.google.com/open?id=1uUEnZM2qgNJSBIvc3T_tV8w0lqyQVMHl
צוואות השבטים מייחסים לחנוך מסורות שאינן מצוינות בשני הספרים שבידינו, ולכן סבירה/קרובה האמור בחנוך ב' (הסלאבי) י' 9 כי חנוך הותיר 366 ספרים. ספר חנוך הינו היחיד מבין מגילות קומראן שגם תורגם ליוונית, כמו כמה מספרי התנ"ך.
הפוליתאיזם והפנטאון השונים בעמי קדם נוצרו בעיקר מחיבור שלוש מסורות: 1) כוחות הים והתנינים; 2) תפקיד המלאכים ועזרתם בבריאת האדם; 3) חטאם של המלאכים שהיו בעלי בשר – כפי שכתוב במגילת חנוך.[52] ואכן, בדיוק בגלל שיבושים אלו בעמי קדם של פיתוח מיתולוגיות ועיוותם, רוב סיפורים אלו הודחקו וצונזרו מהתנ"ך (התנינים למשל הוזכרו מעט ברמז ובשירה), ונשמרו בהרחבה בסוד בספרות מגילות קדמוניות אלו – כשהם מיועדים לסופרים ולכוהנים.[53]
להלן עיקרי מסורות חנוך והענקים שנפוצו ומהווים מיתולוגיות מובילות בתרבויות המזרח הקדום:[54]
מסורות נוספות מוזכרות גם בספר היובלים. כיוון שהיובלים מאוחר מחנוך (משויך לקבוצת מגילות הר סיני), הוא מהווה מקור בעיקר לספרות היוונית – המאוחרת לבבלית, כגון:
במגילה חיצונית לבראשית ה' 29 מצוין 'ספר נח' (מארמית: 'כתב מלי נח'), ויש לו מסורות גם ביובלים יב', צוואת לוי וספר אסף הרופא.[69] נח גם מסר ביובלים ז' 39-20 צוואה מוסרית - שיחד עם בראשית ט' 6-4 ודברי גד החוזה ד' רו'[70] התגבשו בחז"ל ל"7 מצוות בני נח".[71] ראו עוד בעניין בפרק מוסר דרך ארץ קדמה לתורה.
מצוואות השבטים (בני יעקב) שרדו כמה קטעי מגילות, והכי הרבה עותקים ונוסחים בכנסיות הנוצריות. צוואות אלו מדגישות את המוסר והמידות שראוי לאדם לדבוק בהן (ראו מאמרי בעניין), לצד כמה נבואות אחרית הימים.
מגילת ירושלים החדשה בארמית אמנם מתייחסת לירושלים העתידית, אך היא כוללת ידע תכנוני וארכיטקטוני מדוקדק ומדהים שנהג גם בעמי קדם (ראו בספריהם של מיכאל חיוטין; אבי סולומון); ראו על כך בפרק ירושלים העתידית.
המחקר רואה את מסורות עמי-קדם כקדומות וכמקור למסורות התנ"ך, כך שהתנ"ך העתיק מהם. אך אם נראה את מסורות הקדמונים (קבוצת המגילות הראשונה) לפי מגילות קומראן כאותנטיים לזמנם, הרי שהן המקור למסורות עמי-קדם, וכן גם לתנ"ך (כך שהן מהוות מקור קדום ומשותף לשתיהן, ולכן הן דומות). עם זאת, התנ"ך אינו מבצע שכתוב למסורות הקדמונים, אלא כתבי קודש נכתבים בסוג ואופי התגלותם, בידע שאינו תלוי באחר וזמן ובמקום, וטענות אלו תלויות בתחום האמוני, מה גם יכולות ההוכחה לתקופה קדמונית זה תלויות על חוט השערה. יש לציין שב-200 שנה האחרונות המחקר האקדמאי-ביקורתי על התנ"ך עבר כמה גלגולים, בין היתר בזכות ממצאים ארכיאולוגיים (ורבים ממנו מחזקים את התנ"ך). יוער כי לאחרונה נמצאה עיר עתיקה ענקית: "תֵּל אֵסוּר" שמתוארכת לתקופת הקדמונים, והיא סותרת הנחות יסוד על כמות וגודל ערים עתיקות, וכנראה נשמע ממנה עוד בשורות מרתקות (כולל למשל: השוואה לאדריכלות של מגילת ירושלים החדשה בארמית).
ספר היובלים מביא הלכות (רובן כ'חוקות שמיים') שחידשו האבות תוך הסבר המאורע שהוביל לתיקון חיקוקן, ושהתקבלו בחוקי השמיים ובהלכה הקומראנית. סיבות וטעמים למצוות קיימים גם בתורה ובנביאים, כגון בראשית לב' 33 ושמ"א ל' 25.[72] בשיח החופשי של חז"ל, דרשו שונות ואף סותרות לגבי הרקע של המצוות, ובפרט לגבי שמירת המצוות ע"י האבות (יומא כח' II).
סיפורי היובלים על בראשית משתלבים עם צוואות בני יעקב-השבטים (ללא גרסאות שונות וסתירות, לעיתים בהשלמת זווית נוספת לסיפור), ושניהם נשענים ומצוטטים את חנוך. אופן המסירה מצוין לעיתים, כמו ביובלים מה' 16: 'ואת כול ספריו [יעקב] וספרי אבותיו נתן ללוי בנו לשמרם ולחדשם לבניו עד היום הזה'.
הרחבה רווחת היא תיאור אחי יוסף את הסבירות החרטה והתשובה (שמרומזים בנגיעה בתורה) בגין רצונם להרוגו ומכירתו. הצוואות מהוות ספרות הגות ומוסר חשובה העולה עם האמרה 'דרך ארץ קדמה לתורה', על כך בפרק 'המוסר האוניברסאלי והקדום לברית עם ישראל; גבירתו על מחלוקות הלכתיות'.
סופרים קדומים מספרים על אברהם אבינו ומשה רבינו שהיו בכלי מסורות במצרים.[73]
אחת המסורות שחידשו אברהם אבינו מנח (היובלים יד' 20),[74] ויעקב אבינו בירידתו מצרימה (מד' 5-4[75]), הוא חג השבועות. זוהי המסורת הקדומה שהתקבלה בחז"ל לייחוס חג זה עם מתן תורה – שקורה בפתיחת ספר היובלים, ומלמד שמשמעות חג זה כפולה (יובלים ו' 21): ביכורים (תבואה ראשונה לכוהנים: מ' המקדש יח') ושבועות – היא כנראה ברית, מלשון שבועה (שהיתה בהר סיני), אותה יש לחדש מדי שנה, וכך קיימוה: יהושע בהר עיבל (ח' 35-35, וגם קדמוניות המקרא כג' 2);[76] אסא (דברי הימים ב' טו');[77] ירמיהו ה' 24.[78] כמובן ישנו גם את הקורבן במקדש, אך לפי התפילה במגילת 509Q4 (קטעים 131-132, טור ב', שורות 5-12),[79] הביכורים הם העיקר, והינף העומר משנה וטפל לו.
בעדת קומראן היה טקס שנתי של שבועה (ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 57, שורה 49) בחודש השלישי, וכנראה זה התקיים במועד השבועות (ואילו ממסורת חז"ל אין מסורת כלשהיא,[80] זולת מנהגים מאוחרים). גם בסרך היחד ה' 11-8 יש שבועה שאף כוללת 'לשוב אל תורת מושה ככול אשר צוה בכול לב ובכול נפש... ואשר יקים בברית על נפשו להבדל מכול אנשי העול ההולכים בדרך הרשעה כיא לוא החשבו בבריתו', וטקס מעבר בברית בסרך היחד ב' 19-ג' 12 (וייתכן גם מגילה 5Q13 עוסקת בשבועות).
ככל הנראה המשמעות הכפולה של החג היא ההיבט ה"חסר" שלה יחסית לפסח וסוכות שלהם מסורות נלוות (מצה, סוכה וארבעת המינים) שגם נשכחו, אך חזרו בתקופת המקרא. יצויין שאין בידינו מידע מהמגילות כיצד עדת קומראן קיימה את חגים אלו, זולת תעניתם ביום הכיפורים. ייתכן ואף לא קיימו את המסורות הנלוות לחגים, אלא רק תפילות (ראו פרק על התפילה), כיוון שעדת קומראן לא שהתה זאת בתקופתה הראשונה במקום מושבה הטבעי – המקדש, כפי שמגילת המקדש מציינת את מיקומי בניית הסוכה בחומות מקדש (אך בנחמיה ח' 17 בכל ירושלים).
תחילת חג שבועות, הינף העומר, הוא המחלוקת הגדולה ביותר בין הפרושים לצדוקים – 'מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת' (ויקרא כג' 11),[81] שכנראה הד לפולמוסה שרד גם במגילת 513Q4 (קימרון, החיבורים העבריים ב' , עמ' 199, קטעים 4-3 שורות 5-2): 'הנף העומר... ביום שבת... תעות עורון... לא מתורת משה'. הפרושים כנראה דרשו את מועד החג לפי יהושע ה' 11: 'וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח - מַצּוֹת וְקָלוּי', אך אין מדובר על שעורים, אלא על חיטה, וכן על מצות – כמצוות החג. יתרה מזו, חג השבועות חל 'עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת' (ויקרא כג' 16), ואין לפרושים שום שבת-בראשית או שבתון כפסח ביום שלפני חג השבועות, לצד ראיות וטענות רבות שנטענו בעניין.
שלושה חגים מרתקים ממשיכים את ספירת החמישים לאחר חג השבועות, והם: מועד התירוש ב-3/5 ומועד היצהר ב-22/6. אלו התואמים לתקופת הביכורים מחודש שלישי עד שביעי לפי דבה"י ב' לא' 7.[83] פילון ציין כי התֵרָאפּוֹיְטִים מתוועדים כל 50 יום,[84] וסעדיה גאון אפילו הביא בשמו של פילון את שני המועדים של התירוש והיצהר.[85] ביתא ישראל שומרת על חג הסיגט, אם כי בתקופה אחרת של מיום הכיפורים.
לאחר מכן החג השלישי הינו קורבן העצים שחל 6 ימים רצופים (כנראה בהפסקה לשבת) החל מ-23/6. חג זה אינו מצוין במפורש בתורה,[86] אך עזרא (נחמיה י' 35)[87] מציינו 'כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה' במועד מסוים 'מְזֻמָּנִים',[88] וזו אחת ההוכחות שמגילת המקדש מג' עמדה בפניו. מסורות על החג מובאות גם אצל פילון וחז"ל.
על מחלוקות לוח השנה ראו בפרק בעניין.
פרק זה מהווה המשך לפרקים: 'דטרמיניזם ודואליזם' ו'יחסה של עדת קומראן ליריבים'.
ישנה חלוקה של התורה לשני סוגי מצוות-חיובים: החלק המוסרי (רובו בין אדם לחברו - רלוונטי לכל אדם, גם לנכרים) לעומת החלק של הברית בין הקב"ה לעמ"י (שבת, ציונות ליישוב א"י, התרחקות מנכרים, ברית מילה וכדומה). בשניהם ניתן להקפיד ולדקדק בפרטי המצוות ומעלתן. נקרא לחלוקה זו בקיצור: 'חלוקת התורה בין מוסר לברית', ולפיה ינותחו הפרקונים הבאים:
פרקון זה ממשיך את הפרק: 'מסורות מחנוך והיובלים שהתקבלו בשיבוש בעמי קדם והיוונים'.
לפי משלי ח' 22 ואיוב לח' 4, החוכמה ירדה לעולם טרם הבריאה, וכך מתארה היובלים ב' 2: 'אשר הכין בדעתו'. מוסכמות אלו היו בסיס לפילוסופיה היוונית (בכללם 'עולם שבמחשבה' או 'עולם מושכל' של אפלטון בדבר קיומו של עולם אידיאות קודם העולם המוחשי). כך גם הגו הפילוסופים היהודים-הלניסטים בתקופה התלמית.[89] פילון האלכסדרוני (על בריאת העולם, 31) וחזון אברהם יז' 18 מכנים זאת 'לוגוס', והזוהר נותן לכך את האמרה המפורסמת: 'קודשא בריך הוא הסתכל באורייתא וברא עלמא' (פרשת תרומה, ח"ב קסא') שהולמת גם את הרישום על 'לוחות השמיים' הרווח ביובלים. זו גם אחת הסיבות שארבעה סופרים מראשית התקופה ההלניסטית, מדברים על היהודים (תָאלֵס איש מילֵטוֹס, תיאופראסטוס, היקאטאיוס, מגאסתנס וקליארכוס) באור חיובי עד כי היהודים גזע פילוסופי. לפי חנוך מב' 2, החוכמה של טרום הבריאה אבדה ונשמרה אצל המלאכים.
מקורן של 'מצוות בני נח' מהיובלים ז' 39-20, יב'; במגילה חיצונית לבראשית ה' 29 מצוין 'ספר נח' (מארמית: 'כתב מלי נח'); בראשית ט' 6-4; דברי גד החוזה ט' רג'-רה': 'לך אמור אל אחי אל חירם כה אמר דוד אחיך ירא את יי העושה שמים וארץ את הים ואת היבשה את הלח את היבש את החום ואת הקור את הדומם ואת הצומח את החי ואת המדבר;[90] את הגלגלים את הכימה ואת הכסיל את השמש והירח את הגשמי ואת הרוחני את כוכבי לכת את החושים ואת הכל; כל אלה ברא ועשה בלי מה אל שדי יי שמו; ואם אתה עושה כן ועשית את המצוות אשר נצטוו לבני נח אביכם אזי טוב לך כל הימים'.[91] אלו התגבשו בחז"ל ל"7 מצוות בני נח".[92]
בעיקר ספרי חנוך וצוואות השבטים כוללים הנחיות מוסר (ראו בפרק חנוך והקדמונים). כך שיוצא, שהעיקרון של 'דרך ארץ קדמה לתורה' נכון ומתאים להפליא למגילות הקדמוניות (הקבוצה ה-1), ומקורו אף יהודי/קומראני (טרום מתן תורה), ובפועל הנצרות היא ששימרה/קידשה אותם, ושאבה מהם ישירות מוסר (ליהדות הגיעה חלקים יותר קטנים ובצורה יותר עקיפה).
היובלים ב' 23 מספר על בחירת יעקב אבינו כדור 22 לבריאה, כשם שנבראו 22 מינים בששת ימי בראשית. מאז התחיל ישראל, שקבלת התורה בסיני היתה השלמתו כעם, ובה, מלבד כריתת הברית הייחודית בין עמ"י לאדון הרוחות, שוב ירדה (שיא) החוכמה והשוותה לתורה, והפעם הונחלה לעם ישראל (בן סירא כד' 25; נרמז בדברים ד' 6,[93] ישעיה ב' 3[94] ומפורשות גם בברוך ג' 37-36[95] ועבודה זרה ב' II).[96]
מן המפורסמות שנביאי הנ"ך הטיפו בעיקר על עקרונות המוסר הגדולים (לצד הרחקה מעבודה זרה). גם ברית דמשק ד' 19-12 מטיפה על עקרונות המוסר נגד יריביה: 'ובכל השנים האלה יהיה בליעל משולח בישראל כאשר דבר אל ביד ישעיה ה̇נ̇ביא בן אמוץ (כד' 17) לאמר "פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ", פשרו שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב אשר הוא תפש בהם בישראל ויתנם פניהם לשלושת מיני הצדק הראשונה היא הזנות השנית ההון השלישית טמא המקדש העולה מזה יתפש בזה והניצל מזה יתפש בזה'. נעמוד על שלושתם בקצרה:
הדתות המונותאיסטיות בעקבות היהדות (הגדולות הנצרות והאסלאם) קיבלו גם את עקרונות המוסר והחסד של התנ"ך: 'לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָהּ כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יי וְאֵין עוֹד' (ישעיה מה' 6 ומקבילות בתהלים קיג' 3; מלאכי א' 11), אלא שהנצרות גם קידשה שמרה על עשרות ספרים חיצוניים (חלק מהכנסיות ובשלבים), ש-7.5 מהם נמצאו במגילות קומראן[97] (ועוד כמה אמינות, כך שסביר שפשוט לא שרדו לידינו; ראו בפרק הספרים החיצוניים). כל 7.5 מגילות קומראן ששרדו במלואן בכנסיות הנוצריות בעלות 2 מאפיינים:
מאפיינים אלו תואמים להגות הנצרות והספרים החיצוניים להתמקדות במוסר (סיפורי אגדה ורעיונות פילוסופיים) ופחות בהלכה (יהודית). 2 ספרים מוסר וחוכמה מובהקים של מגילות קומראן שגם שרדו בנצרות ובגניזת קהיר,[98] הם: צוואות השבטים ובן סירא (ראו עליו גם בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן; קרבתו לבן סירא, שמעון הצדיק, חוניו ויוסי בן יועזר'). גם ספר משלי-אחיקר נכלל בקטגוריה זו, אלא שלא נכלל במגילות הגנוזות, וגם שרד בכמה מקומות.
צוואת ראובן ב'-ג' מפרטת את סוגי הרוחות המשפיעות על האדם, משבע רוחות הבריאה למעשה האדם (ונוספת שמינית),[99] ועד שבע רוחות שגגה שמתמזגות איתן[100] (השוו: מל"א כב' 21; ישעיה ה' 20). מניינים אלו מזכירים את משלי ו' 19-16,[101] ואת שבע המידות הטובות[102] מול שבעת החטאים כפי שהוגדרו על ידי אפלטון ואריסטו, ואומצו על ידי אבות הנצרות.[103] עוד על השפעת הרוחות על האדם, ראו בפרק בית נאמן מלאכים ורופאים.
צוואות השבטים הוא ספר של כל בני יעקב המספרים טרם מותם את עיקרי חייהם, דגשיהם המוסריים ונבואותיהם לאחרים הימים.[104] במגילות קומראן ובספרים החיצוניים יש עוד הרבה צוואות (ותחום כזה חזר ליהדות הרבנית המאוחרת),[105] וכן ספרי בראשית ודברים מסתיימים בדברי המוסר האחרונים של גיבורי התורה (יעקב אבינו משה ומשה רבינו).
אין בתנ"ך, בברית החדשה ובחז"ל רשימה סגורה או מסודרת של מידות המוסר, וחלק מהנושאים/מידות/תכונות קשורות או משפיעות על אחיותיהן. עם זאת, ישנן מספר מצוות שמורות ישירות על מידות הנפש, כגון: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ... לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט' 17-16); 'לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו' (דברים יז' 20); 'לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ' (דברים כה' 12); 'וְהַצְנֵעַ לֶכֶת' (מיכה ו' 8). לאלו כמובן ניתן למצוא מקבילות בתנ"ך (בעיקר במִשְׁלֵי) ובספרות חז"ל, אלא שספרות חז"ל, ובהמשך הספרות הרבנית עד היום, פירשו והגו בדברי מוסר לפי אופי המחבר ומקורותיו השונים, עד שחלקם התרחקו מהדיוק של מקורות אלו מצוואות השבטים (מסודר לפי א"ב של שם הנושא ללא הבאת הציטוטים; רק מראה מקורות - הצוואות נגישות במרשתת):
מהלכיו ופניניו של בן סירא הן שיא תובנות החוכמה והמוסר בתמציתיות (כ'לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה' [שבת צד']), הוראותיו אקטואליות ורלוונטיות להיום, והוא מדקדק ומבחין בין ניואנסים, ללא עיסוקי בדיני הלכתיים קלאסיים כמו טהרה ושבת. היותו הספר היחיד שנמצא בשלושת אוצרות הגניזה היהודיים הקדומים (קומראן, מצדה וגניזת קהיר), לצד אזכורים שהיהודים למדוהו במאה ה-4 (לפי אבות הכנסייה, וכן בפיוטים, הידוע 'אדון עולם'), מלמדת כמה חשוב היה גם בשימוש בפועל, וחבל שרבנים כמו עקיבא והרמב"ם לא השכילו בגדולתו (אלא אף יצאו נגדו), בעוד הוא נשען על ספרי האבות (ואולי הצוואות לעיל).[106] ראוי להחזיר ספר חשוב זה ללימוד בראש לימודי המוסר היהודיים. בעוד ספר מִשְׁלֵי לרוב משנה את נושאו מפסוק לפסוק, בן סירא מאופיין בחטיבות נושאיות (שכוללות התייחסויות משלימות לרשימת הנושאים מצוואות השבטים לעיל), ולהלן עיקרי תחומי המוסר שבן סירא מנתח:[107]
בנוסף לשתי מגילות אלו, במגילות קומראן יש ספרות חוכמה/רזים/משכיל שונות,[108] כגון מגילות 'רז נהיה'/'מובן למבין' (4QInsruction),[109] שכוללת המלצות חוכמה המכוונות למסגרות שונות, כמו ל: בעלי נחלה, יחס לאשה, הלוואות, חכמת ידיים. ספרות זו בלעדית ואין לה זכר בשום זרם ממשיך. לספרות החוכמה בקומראן אין הקשרים כיתתיים, זולת מגילת 4Q421 )שבה הטור הראשון עוסק בסדרי היחד של עדת קומראן שאלו כתביים כיתתיים מובהקים, שני הטורים האחרונים כוללים הוראות למקדש, ורק החלק האמצעי מכיל אמרות מספרות החוכמה (אודות איש משכיל ונבון, איש עניו ונכה שכל, איש נאמן). משמעות עיקרון חקירת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' היא ידיעת האמת וההבחנה בין הטוב והרע יחד בעזרת ידיעות הטבע וההנהגה האלוהית, וזאת מהתבוננות ב'קדמוניות' והסקת לקח העבר על סוד העתיד להתגשם או להתגלות:: 'ה[סיפו לק]ח... הו[סיפו ד]עת[ י]מי תעודה... בעבוד תבינו בקץ עולמות ובקד[מ]וניות תבינו לעדת' (במגילה 4Q298 קטע 4-3, ב' 5, 10-8). לשון אחר, כדי ללמוד על 'האחרונות' יש להתבונן ב'ראשונות', כלומר ללמוד מן העבר.[110] עיקרון זה קיים מפורשות וברמיזות חוזרות במקרא, כגון: 'זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ' (שירת משה, דברים לב' 7). מעניין להשוות זאת גם להגיגים מודרניים שציינו זאת בדומה בלשונם.[111] להלן כמה דוגמאות לנקודות מוסר עיקריות בספרות זו (לפירושם עם השוואות למגילות נוספות ולחז"ל, ראו במאמרי: פירוש קטעים בספרות החוכמה מקומראן(:
למעשה, המצוות המוסריות שבין אדם לחברו ראויות לשמירה ויישום בישראל ובעמי ניכר. המצב עד גילוי מגילות קומראן, שרוב ספרות זו נשמרה/התקדשה בנצרות, ראוי להשתנות בכך שעמ"י ידרוש ויחזיר לראש התורה את תחומי רוח אלו, שהם עקרונות הצדק ויראת ה': 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים' (דברים ד' 6).
היות שביהדות הדבקות בבורא יתברך באה בד ובד עם הקפדה מדוקדקת על המצוות (או מובילה לכך), על אלו כידוע היו חילוקי דעות גדולים בבית שני, ואף היום בעניינים שונים (למרות שהיום רוב המחלוקות ההלכתיות של בית שני אינן רלוונטיות כיום, וגם הקבוצות שונות). כל זאת, כשהכל מסכימים שיש היררכיה של המצוות, כשבדרגה הראשונה נמצאים דרכי היושר והצדק, החסד, יראה אהבה ודבקות בקב"ה, אהבת הצדיקים והבריות, הארת השגחתו והנהגותיו בעולם, חיזוק הצניעות ותיקון מידות האדם. הדרגה הפחותה היא אופן שמירת המצוות, ובעיקר הפרשנות ודקדוקי ההלכות.
הפרושים-הראשונים המוזכרים מתחילת התקופה החשמונאית, והיו יחידים או זוגות, לא העבירו מסורת מסודרת מקיפה ורחבה, אלא מעט דרשות מוסר, וגם אלו ברובן הועתקו מבן סירא.
למרות זאת, ולמרות שרוב התורה של חז"ל היא אוסף זיכרונות של מסורות עדת קומראן ומדרש יוצר משלים, דרשו שבגלל שנאת חינם חרב בית המקדש (יומא ט' II), אלא שבאותה נשימה הרבו שנאת חינם תהומית נגד הצדוקים. על כך ראו גם בפרק יחסה של עדת קומראן ליריבים.
הצד/חלק של התורה שהינו הברית בין הקב"ה לישראל, נבנה רק אם עם ישראל שומר על רמה מוסרית גבוהה (הצד/חלק המוסרי של התורה שרובו בין אדם לחברו). כך בנבואות הטפה רבות בנ"ך, וכאן נעוץ הבדל היחס שלעדת קומראן וחז"ל ליריביהם:
לעומתם:
עם זאת, במגילות מורה הצדק (קבוצה 4) ישנם גם תיאורים יותר מורכבים, וכן קבוצות ביניים שמגונות על בגידה וכדומה (ראו בקבוצות בעניינים).
במגילת קומראן ברית דמשק יש טענה ביחס להבדל של קיום המצוות בין בית ראשון לשני:
'ועל הנשיא כתוב "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" [דברים יז' 17] ודויד לא קרא בספר התורה החתום אשר היה בארון כי לא נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע[113] (ויושוע) והזקנים[114] אשר עבדו את העשתרת ויטמון נגלה עד עמוד[115] צדוק ויעלו מעשי דויד מלבד דם אוריה' (ברית דמשק ה' 2-5; קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 11).
קטע זה מסביר שמלפני בית ראשון לא שמרו על המצוות (בפרט על איסור פוליגמיה), אך זאת לא מכיוון שהם שהם טרם נחקקו/הונהגו, או לא מכיוון שטרם קמה הגמוניה כזו או אחרת שתאכוף אותם, אלא מכיוון שתורה מסוימת ('ספר התורה החתום'), הוחבאה והוסתרה ע"י רשעים שהנהיגו את העם מתקופת השופטים (טענה דומה מצוינת בדברים לא' 29: 'כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם', ויובלים ו' 39, בה מלאך הפנים מספר למשה רבינו: 'כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר', אך שניהם אינם מפרטות מתי ואיך, ובמיוחד מתי בדיוק יחזר עמ"י לשמור על התורה והמצוות (ראו גם: 'שִׁכַּח יי בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת' [איכה ב' 6], בן סירא מט' 6-5). מסורת שכחה זו הועברה גם לחז"ל (תמורה טז'; תוספות תענית ד' א'),[116] ובדומה דרשו על משה רבינו (תנחומא כ'; סנהדרין פב'; פסחים ס'ו II). רבנים שונים ניסו לתרץ זאת מסיבות שונות.[117] במילותיו של משה הר: 'בניגוד לחכמים היו אפוא אנשי הכת מנסחים תפיסתם כך: משה קיבל תודה מסיני ומסרה ליהושע (ואלעזר) ויהושע לזקנים ומכאן ואילך לא היתה תורה ידועה כלל, הואיל והיתה סגורה בארון, ואף משחזר הארון ונפתח, היתה לא-מובנת ותעו בה כל ישראל עד שעמד מורה הצדק, מייסד הכת'.[118]
ואכן, גלוי וידוע שבבית ראשון רוב העם והמלכים לא שמרו על התורה והמצוות, ואזכורים כאלו יש מפורשים בנ"ך.[119] חיסרון שמירת התורה עולה גם בפרט בעניינו של המונוגמיה מול הפוליגמיה בתקופות התנ"ך: משה רבינו כנראה פרש זמנית מאשתו (ראו בפרק על נזירות), ואשתו וילדיו של יהושע בן נון לא מוזכרים; העיוות התורני והמוסרי שבספר שופטים, ובפרט בעניין ריבוי נשים; דוד ושלמה כאמור הרבו לעצמם נשים; ומימי חזקיהו ועד החשמונאים – חזרו למונוגמיה (ואחריהם אפרים והפרושים שוב חזרו לפולוגמיה, ונגדם פולמוס זה בב"ד). גם אזכורי תורת משה מעטים לאורך תקופת השופטים, אזכורים ספורים יש בתקופת שמואל דוד ושלמה, וכמה פעמים נוספות למלכים אחריהם. יתרה מזו, רוב השופטים נסקרים על מהות טיבם ועמידה על קנקנם – לפי אם עשו הטוב או הרע בעיניי שופט כל הארץ, ואין טענות נגדם שעברו על מצוות כלשהן מתורת משה. לפיכך, אפשר להניח שהתורה בכללותה בבית ראשון לא היתה נגישה ונשמרת, מה גם טענה זו מצוינת מפורשות לפחות פעמיים בתנ"ך: 'וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה' (דברי הימים ב' טו' 3); 'כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן [חג סוכות] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (נחמיה ח' 17; יש לציין שאפילו בחניכת בית המקדש הראשון בחודש השביעי [מל"א ח'], לא רמוזה שום הלכה לגבי סוכה או ארבעת המינים). על אמירה שנייה זו מנחמיה לגבי סוכות נדון בפרק השכחה הראשונה.
נחזור לשתי ביטויים חשובים מב"ד ה' 5-2 שמצריכים ביאור, כדי לזהות מהו 'ספר התורה החתום' ומתי הוא נמצא (מתי קם 'עמוד צדוק' שמצא את הספר)?
היות וגם מגילת המקדש נז' 15-19 מפרטת את מצוות המלך (מכונה: "תורת המלך"), הן בהרחבה על מונוגמיה, היא המועמדת הטבעית להתאים ל'ספר התורה החתום'. עם זאת, מגילת המקדש מתאימה להיות הוראות הבנייה של המקדש הראשון לפי מל"א ו'-ז', ואפשר שמגילת המקדש היתה מחולקת להוראות בניית המקדש (כמסורת חז"ל – ראו בפרק על מ' המקדש), ובנפרד המצוות ההרמוניסטיות שכוללות את תורת המלך. מגילת המקדש אף מפרטת את מועדי הלוח השבתי-שמשי, והשאלה אם קוימו בימי בית ראשון, ראו בפרק לוח השנה.
ומיהו 'עמוד צדוק'? האפשרות ה-1 היא שמדובר על צדוק בן אחיטוב הכוהן ששמר אמונים לדוד המלך וחנך את בית המקדש עם שלמה, כיוון שדוד חיבר בנבואה מאות מגילות תפילה שונות, ולפי מזמור 11Q5 (11QPs-a) כז' 10 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 355), ספר תהילים כולל 4,050 מזמורים למחזור שמיטה, דהיינו, דויד שלט היטב ברזי לוח השנה בן 364 וסנכרוניו עם השמש הירח והכוכבים. מאידך, חטאו דוד שלמה רחבעם ואביה בריבוי הנשים – כך שלא סביר ש'עמוד צדוק' חל בימיהם - והם התעלמו ממנו (במיוחד שהיו מלכים צדיקים רוב ימיהם). זאת במיוחד כאשר חטא שלמה מובא רק לעניין נשיאת נשים נכריות - ולא נשים רבות (מלכים א' יא' 2;[120] נחמיה יג' 26), עניין שמצוין מפורשות למלך רק מגילת המקדש נז' 15-19.[121] גם מלשון הקטע נראה שהכוונה שהספר נותר חתום בימיהם ונמצא מאוחר יותר.
כאן יוער כי העובדה שחז"ל לא הטיפו נגד כמות הנשים שנשא דויד יכולה להיות בגלל פרשנותם הזהה (דויד המלך וחז"ל) לגבי כמות היתר הנשים בדברים יז' 17[122] - היתר עד 18 נשים (סנהדרין ב' 5),[123] ולא (רק) בגלל אימוצם את הלכת הפוליגמיה מדורשי החלקות. פירוש הפשט, שהיה היחיד בבית ראשון, מלמד שריבוי (בכלל, כולל נשים) מתייחס אפילו ל-2, וכך גם פירשו עדת קומראן בהמשך ברית דמשק ד' 20-ה' 10.[124]
האפשרות ה-2 היא שחלקיהו הכוהן (נכדו של צדוק בן אחיטוב)[125] שמצא את ספר תורה ומסרו לשפן הסופר שקראו יאשיהו (מלכים ב' כב' 8): 'וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית יי וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ, וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל הָעָם, לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל; וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּלדִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יי... כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים' (מלכים ב' כג' 22-2 ומקבילה בדבה”י ב' לד').[126] גם כאן, רק מגילת המקדש מרכזת את המונחים ברית ופסח יחדיו, ואילו בדברים ובשמות מונחים אלו מובאים בנפרד. אותם כנראה יחזקאל מד' 15 מברך: 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי'.
האפשרות ה-3 היא שהוא עזרא הסופר, אך זמנו לאחר ברכת יחזקאל מד' 15. אמנם הוא כבר מודע ומטיף נגד חיתון עם נשים נכריות (ט' 2-1), ואף הביטוי 'כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה' שבנחמיה י' 35[127] מתאים בעיקר למגילת המקדש מג' מאשר לחומש, כיוון שהיא מציינת במפורש את חג העצים ש'מְזֻמָּנִים' (כנראה במועד מסוים ),[128] למרות שאינו שלא מבוהר בחומש.[129] גם חידוש חג הסוכות בנחמיה ח' 17 ('כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל') מתאים יותר למגילת המקדש מב' 17-12, שמפרט הלכות סוכות שאינן בחומש. גם ספרי יוחסין[130] שהיו ביד נחמיה מעידים שהגיעו אליו ספרי קודש. מכאן שמגילת המקדש היתה כבר בידיו של עזרא, וזאת כבר הציע הרטמות שטגמן שכינה את המגילה: 'הספר השישי של התורה'.[131]
אם נכונים זיהויים אלו, הרי שיש לתארך את מועד מציאת 'ספר התורה החתום' לתחילת בית שני, ולייחס את 'עמוד צדוק' לסבו של חלקיהו הכוהן, הוא צדוק הראשון, בן אחיטוב. האפשרויות המאוחרות לכך הם שמעון הצדיק (הראשון או השני) או מורה הצדק עצמו, אם כי לא סביר שהוא יכתוב על עצמו 'עד עמוד צדוק'.
תחילת ימי בית שני ושיבת ציון, דומה ומקבילה בהיבטים רבים לתקופת הציונות ערב ותחילת הקמת מדינת ישראל בימינו: הצהרת כורש – בלפור; כמות העולים; גיור; פער בין שכבות האוכלוסייה; חיסרון המלכות. עם זאת, עם התעצמות כוחה של מדינת ישראל וההתעוררות הדתית בה בשנים האחרונות, מלמדות על התקרבות לעליית בית חשמונאי, ששיאם הוא המלכות – כפי שיפורט בפרקים הבאים.
חז"ל ספרו את התקופה הפרסית כ-34/52 שנה בלבד (למרות שבתקופה זו כיהנו 6 כוהנים גדולים לפי עזרא ונחמיה),[132] בעיקר כיוון שאיחדו בין שלושת מלכי פרס שכונו ארתחשסתא: 'תנא: הוא כורש, הוא דריוש, הוא ארתחשסתא' (סדר עולם רבה ל'; ראש השנה ג' ב'),[133] וכן מנו את כל ימי הבית השני במניין 420 שנה (עבודה זרה ח' II ועוד), כנראה מחיסור 70 שנות גלות מ-490 של דניאל ט' 24, אם כי לפי מקור זה אמורה להגיע בסוף התקופה גאולה.[134] לעומתם, הסופרים היוונים כתבו בצמוד ובסמוך לתקופה הפרסית, ספרו את התקופה הפרסית כ-200 שנה. עם גילויין של תעודות פרסיות,[135] תעודות יב ממצרים[136] ומגילות קומראן,[137] הוכרע כי התקופה הפרסית היתה לאורך של כ-200 שנה (אם כי דוגלי אמונת חז"ל עדיין סוברים שחז"ל לא טעו).[138] טעות זו של חז"ל דומה אמנם לטעויות מדעיות אמפיריות וברפואה שסברו בתקופתם, אך משמעותה כאן יתרה שכן היא קוטעת את רצף טענת המסורות שהגיעו אליהם כתושב"ע, היא מקור סמכותם ל'תורה למשה מסיני'.
מגילת קומראן 390Q4 'עתידות היובלים' (קימרון, החיבורים העבריים ב', 249-248), טוענת ממש הפוך – שהיו שני דרדורים תורניים במחצית הראשונה של ימי הבית השני (ראו להלן). אין לנו כמעט שום ידע היסטוגרפי משתי תקופות אלו,[139] אלא רק מעת החזרה לתורניות וחידוש ההלכה נוסדה מההתגלות למורה הצדק וחברי העדה, זולת מגילות קדמוניות ומסיני שכנראה נשמרו בכתב (ראו לעיל חלוקת המגילות לקבוצות וסוגיהן).
דניאל ט' 24 מפרש את 70 שנות הגלות של ירמיהו כט' 10[156] כפול 7, קרי - 490 שנה: 'שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים'. מועד גאולה זה יוצא תחילת המאה הראשונה לפה”ס בקירוב, וכאמור בו כבר תמה המלחמה ואבדו הרשעים. מועד 490 השנה מופיע גם בשתי מגילות בהכפלת תקופה טיפולוגית אחרת - של יובל: 49 שנה כפול 10:
לצפייה בתמונה של מלכיצדק B-483340:
https://drive.google.com/open?id=1Y0lpqhx6cOlkPOhBA4PgomvhezhTAV_L
למגילות אלו מצטרף התיארוך שמציין יוספוס: 480 שנה מחורבן הבית הראשון למלכותו של יהודה אריסטובולוס בשנת 104 לפה”ס (מלחמה"י א' 70; קדמה"י יג' 301),[159] אחיו של יונתן אלכסנדר ינאי.[160]
במועד גאולה זה מנצחת מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' שהיללה את אלכסנדר ינאי (בשמו העברי). ראו בפרק בעניינו. עוד 9 דמויות היסטוריות מתקופת החשמונאים והרומאים מצוינות במגילות נוספות, אך הן מקוטעות מדי כדי להבין הקשרם (ראו בהמשך: 'כרוניקה חשמונאית'), אם כי מעצם ציון שמם אפשר להסיק שאין זו תקופה שבה עדת קומראן כותבת חיבורים בכינויי סתר כמו קבוצת המגילות ה-4 של מורה הצדק, ואינם חוששים עוד מההנהגה - החשמונאית.
בתחילת חלק-שער החשמונאים, אפרט על היחס החיובי בין החשמונאים לעדת קומראן, בניגוד לתזה במחקר.
הכינוי "עדת קומראן" בספר זה (וברוב המחקר) מתייחס לקבוצת חסידים שחיו ופעלו ביישוב קומראן, תוך שאחזו בספרים ומסורות קדומות (ראו בפרק מסורות הקדמונים; מגילת המקדש ונוסחי המקרא), ושמם עלה למספר כינויי קרוב בקרב עם ישראל בהמשך ימי בית שני. כאן נתאר את עיקרי המסורות שעברו לידיהם דרך הנביאים (על מסורות הקדמונים ראו פרק בעניין):
מספר מגילות מדבר יהודה מיוחסות למשה רבינו, ביניהן שכתובי קטעי החומש ומגילת טהרה שבה כותרת אחורית בשם: 'מדרש משה' (אם כי יכול להיות הכוונה מדרש על משה, ולא שמיוחס למשה).[162] גם חז"ל מייחסים למשה רבינו תקנות,[163] ולעיתים בכללי את כל תורתם ואף חידושים שעוד טרם נולדו (ראו על כך בפרק על מדרשי חז"ל).
יהושע בן נון מתאר במגילות הגנוזות (4Q175, 4Q379) אירועים נוספים ממה שמצוין בתנ"ך. חז"ל מייחסים לו כמה הלכות (ברכות מח' II; עירובין כב' II), ומציינים כי שכח 3,000 הלכות וחידשום בזמנו (תמורה טז'; תוספות תענית ד' א'). על שכחה זו ראו בפרק 'השכחה הראשונה' (ולאחר עדת קומראן שוב – בפרק 'שכחום חזרו ויסדום').
לפי מזמור 11Q5 (11QPs-a) כז' 10 א' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 355) המכונה 'רשימת חיבורי דוד',[164] ספר תהילים (או קאנון מזמורי רחב) כולל 4,050 מזמורים למחזור שמיטה כפי שדויד הכין את בית המקדש בדבה"י א' טו'-טז': 'ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש וסופר ונבון ותמים בכול דרכיו לפני אל ואנשים ויתן לו יי רוח נבונה ואורה ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות ושיר לשורר לפני המזבח על עולת תמיד לכול יום ויום לכול ימי השנה ארבעה וששים ושלוש מאות ולקורבן השבתות שנים וחמשים שיר ולקורבן ראשי החודשים ולכול ימי המועדות ולי[ו]ם הכפורים שלושים שיר ויהי כול השיר אשר דבר ששה וא[ר]בעים וארבע מאות ושיר לנגן על הפגועים ארבעה ויהי הכול ארבעת אלפים וחמשים כול אלה דבר כנבואה אשר נתן לו מלפני העליון'.
משלמה המלך לא שרדו מגילות בקומראן, ואילו בספרים חיצוניים (שאינם בין מגילות קומראן) מיוחסים לו 2 ספרים. חז"ל מייחסים לשלמה ארבע תקנות (עירובין כא'; ב"ק פ"א; ברכות מח'), כאשר אחת מהן - הייחוד, מצוינת כבר בצוואת ראובן ו'.
במגילות קומראן מובאות נבואות גנוזות של כמה מהנביאים המפורסמים של התנ"ך. אלו אכן הצליחו להישמר בסתר, שגם לנצרות אין ספרים חיצונים כאלו (יש קרובים, כמו ספר וחזון ברוך), וגם לחז"ל אין מסורות קרובות לתוכנן.
לעזרא ודניאל מיוחסים מספר ספרים חיצוניים שאינם במגילות, זולת ספר שושנה (נספח לדניאל/החיצוני) שישנה הצעה כי קטע ממנו שרד במגילה 551Q4.
בפרק זה אמנם ראינו שעדת קומראן וגם חז"ל מייחסים ספרים ומסורות לגיבורי המקרא, אך הקרבה בין מסורות אלו מעטה. הסיבה לכך לרוב ספרים אלו נחשבים בעדת קומראן כתבי סוד, זולת ספר היובלים.
'מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר' (מגילה יז' II; ירושלמי ברכות ב' ד'), ואכן התפילה היא אחד התחומים המובהקים שעברו מקומראן לחז"ל – ראו בפרק 'דוגמאות למעבר המסורות'. עדת קומראן מייחסת למורה הצדק ואף לחבריה התגלות נבואית,[166] וחז"ל מציינים על קודמיהם:[167] 'רוח הקדש עליהם, אם אין נביאין הן בני נביאין הן' (תוספתא פסחים ד' יג'-יד' ומקבילות); 'הוא אלכסנדר מוקדון, שמלך יב' שנה. עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה פ"ו, מהד' רטנר, עמ' 140), וזאת קרוב לזמנם של עדת קומראן, כאשר ישבו ככוהנים וסופרים בירושלים טרם ההתיוונות.[168] גם יונתן בן עוזיאל מתרגם פעמים רבות סופר במקום נביא. החשמונאים ציינו שנביא חסר בקרבם (מק"א ד' 42-47, ט' 27),[169] ואטען שהכוונה לעדת קומראן, כיוון שעדת קומראן נטשה את ירושלים והעם מספר שנים לפני מרד החשמונאים (ראו בשער/חלק על החשמונאים). אף יוספוס מתאר את האיסיים כנביאים.[170] ההודאה החשובה של חז"ל: 'שכחום חזרו ויסדום' (מגילה ג'; שבת קד'; יומא פ') מלמדת על זיכרון דהוי של מסורת נבואית מלפני כמה דורות, שכיוון שנשכחה – קמה חובת חידוש הכתיבה לחז"ל, למרות שמודים שאין בהם נבואה (בדומה לתמורה יד': '"עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל').
דניאל מציין רבות את 'המשכילים'.[171] משכילים אלו משוכתבים ומזוהים בפשר 4Q174[172] כעדת קומראן. משכיל במהותו קרוב לחכ; מקורו בברית דמשק ו' 3-2:[173] 'ויקם מאהרן נבונים ומישראל חכמים'. חז"ל, כהגמוניה הבאה, העצימו את ההגמוניה הזו (היות והיו חסרי נבואה וכהונה גדולה; מענין שתואר ה"חכמים" ניתן להגמוניה בעדת קומראן שאינה כוהנית – אלו ה"נבונים"). במגילות קומראן ישנה ספרות חכמה שאינה מובאת מסמכות אלוהית כמו כמצוות התורה וההתגלויות של החברים הבכירים של עדת קומראן, אלא מציגה חוכמת ניסיון חיים, ערכי מוסר והשקפות עולם, בדומה לבן סירא (ניגע בה בפרק המוסר).
עיקרון חוכמת הסופרים מאפיין ביותר את עדת קומראן (לצד שמירת ההלכה כחסידים וכוהנים), שכן בעוד בזרמים ובקבוצות רבות בכל העולם, הסופרים והחכמים היו מעטים יחסית בקבוצה (ובפרט למשל בהשוואה ליהדות מקדש יב שלא היו למדנים), ואילו כאן, בעדת קומראן, כמות הספרות והממצאים מצביעים על שקדני הלמדנים:
נמצאנו בפרקון זה שעדת קומראן היא תקומתה של קבוצת חכמים-סופרים חסידים. בעקבותיה ניסו קבוצות (בכללם הזרמים והכתות של שלהי בית שני) להמשיך את החוכמה הקבוצתית כמוה, כמפורט ברוב ספר זה.
מגילה 4Q252 ה' 6 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 254), מזהה כנראה (המגילה מקוטעת) את 'אנשי היחד' (עדת קומראן) כ'כנסת'.[191] אין קבוצה שמתאימה לכנסת ישראל כעדת קומראן, הן כי כוהני בית צדוק הם עיקרי ההוראה לפי התנ"ך (ראו פרק בעניין). אזכורי חז"ל בפתיחת מסכת פרקי אבות לכנסת הגדולה[192] מתאימים לתקופת עדת קומראן (ובכללה הטענה שעד אז לא נמסרו הלכות);[193] שמעון הצדיק מתאים לכוהניה (גנטית ומהותית; ראו פרקון בעניינו), וכן ייחוסם לתקנות (בפרק 'מהות המסורות שעברו' מובאים הלכות שתואמות לתקנות עדת קומראן). מק"א א' 42 מציין את החסידים כ'קהל' או 'כנסת', לצד מאפיינים כ'גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה', ומק"א יד' 28 מציין: 'באספה גדולה/הכנסת הגדולה[194] של כוהנים ועם, וראשי עם, וזקני ארץ נודע לנו'. תיאור זה תואם לביטוי של חז"ל בפתיחת מסכת אבות. גם המלצה של הכנסת הגדולה בפרקי אבות: 'הוו מתונים בדין', קרובה למגילה 4Q421 טור אמצעי ש' 2-1.[195] דוגמה עקרונית המאפיינת את הכנסת הגדולה[196] היא 'עשו סייג לתורה' (פרקי אבות א') מפיו של החסיד אליעזר בן יעקב שהביא מגילת יוחסין (יבמות מט' II) והלכה זו מהיובלים נ' 12 על רכיבה בשבת (סנהדרין מו').[197] עיקרון זה מהווה בעצם את יצירת ההלכה של עדת קומראן, ואולי אף את החמרתה היחסית. למשל, אפשר לראות את ההלכות שיסדו בדקדוק שבת כסייג לשמירת השבת מהתורה, כגון איסור עבודה מאמצע יום שישי.[198] גם האמור בחז"ל שהתענו בצומות שלא התעשרו – מתאים לאופיים כסופרים עניים (עיקרון העניות ועדת אביונים הוא עיקרון מנחה במגילות הכיתתיות עובר לנצרות): 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו' (פסחים נ' II). במקביל או לאחר מכן, חז"ל מציינים את הסנהדרין (מיוונית), למרות שלפיהם עד סוף ימי החשמונאים היתה צדוקית ולא פרושית (הסכוליון למ' תענית י'), ולפני היווסדות עדת קומראן לא מוזכרת סנהדרין או כנסת וכדומה (אין ממש היסטוריוגרפיה משיבת ציון עד עדת קומראן זולת בן סירא – שאינו מציינם). לפי חז"ל, ספר העזרה היה מוגה 'מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם' (דברים יז' 18) שבסנהדרין (בבא בתרא יד' II). הדבר מתאים למגילת המקדש או לנוסחי המקרא שיש במגילות קומראן. חז"ל ציינו שבסנהדרין ישבו חכמים שידעו 70 שפות (מנחות סה'), ועל אף הספק בדבר, נציין בהקשר זה את כמות נוסחי התנ"ך שנמצאו במגילות (ראו פרק בעניין).
לצפייה בתמונה של בתי תפילין וקלפיה:
https://drive.google.com/open?id=1NWZpxW2fWQm2IURUGsaQ9ogoRMwpg7qn
https://drive.google.com/open?id=19uVXxnPp-fWxC3YQrjKh48q8_BP9cdzi
מקור מניין 70 חברי הסנהדרין מהמקרא, אך מגילת המקדש נז' 11-15[199] מציינת ממשלה של 36 שרים שהם מועצת המלך, שהוא חייב להיוועץ בם ולקחת החלטות ברוב דמוקרטי (כנראה אפילו אין לו זכות וטו). אלו כנראה 'חֶבֶר היהודים' הכתובים במטבעות החשמונאים (על כך וקרבת החשמונאים בימי יוחנן וינאי ראו בפרקים עליהם). הרחבה על כך בפרק על 'חבר היהודים'.
חז"ל (ואף האיסיים)[200] מייחסים הלכות חשובות וכבוד רב ל'ראשונים', וביטוי הולם לכך ניתן לראות ב'אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים' (שבת קיב' II). יש לבחון כל מקור בחז"ל שמציין: "בראשונה", וכל הקשר להלכה של ראשונים או קודמת, ולהשוותו להלכת קומראן.[201]
במשנה נזכר התואר 'זקנים' 30 פעמים.[202] מקורו בחכמי ומנהיגי ישראל שנזכרו כבר אצל משה רבנו ויהושע, אך חז"ל מתכוונים לחכמים שלפניהם – גם ובעיקר לחברי עדת קומראן (אנונימית, מבלי להכירם – ראו פרק בעניין), ובמשנה ידיים פ"ד מ"ג מקבילים אותם לנביאים,[203] וכן: 'מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדרה' (מגילה יז' II; ירושלמי ברכות ב' ד'). התיארוך של מורה הצדק תואם לתיאור של חז"ל: 'מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת' (סוטה ט' ט' שמפורט בתמורה טו' II).
איגרת אַרִיסְטֵיאַס 310 מציינת כמה קבוצות שבתוכם כוהנים וזקנים מישראל,[204] ולמרות שיש קושי מזיהוי הקבוצות מישראל, אין להתעלם מהעובדה המרתקת שהמצע העברי של תרגום השבעים שנמצא בקומראן קודם ומקורי לתרגום השבעים (ראו בפרק על נוסחי המקרא).
לסיכום, הגמוניות קדמוניות שחז"ל מזכירים, עולים עם מהותם של עדת קומראן, ולא פלא הוא שיוספוס הילל ללא דופי רק את האיסיים, בכמות רבה של 43 מתוך 47 אזכורים על הכתות (לעומת 4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים, אף על פי שהגדיר עצמו כפרושי),[205] וכאמור גם ייחס להם נבואה. עוד על התאמתם של עדת קומראן לאליטות אלו, ראו בפרק על 'בית נאמן בישראל'.
נמצא כי כאשר חז"ל ציינו הגמוניות בדורות שלפניהם, הם התכוונו באופן בלתי-מודע (נוכח פער הזמן, אלמוניותם, התבודדותם והסתרת המגילות, תהפוכות הורדוס והמחלוקות הכיתתיות) לעדת קומראן. בכל אופן אין שום קבוצה אחרת שיכולה להתאים לתיאורי אליטות והגמוניות שלעיל, זולת עדת קומראן. קויפמן כבר טען כי 'אין ספק שזו תופעה מופלאה ביותר שלא נשתמר אף שם אחד משמות חכמי התקופה הזאת'.[206]
ההקשר ה"גנטי" הלך והתחלש עם הדורות, ובדורינו פחת הבנת המשמעות של משמרת הכהונה הגדולה והסופרים כפי שהיה באמצע בית שני. כך התפילה: 'והשב כוהנים לעבודתם' הינה כ'מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה' (ישעיהו כט' 13), כיוון שממחזרים טעויות היסטוריות: 'שִׁמְעוּ דְּבַר יי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ; אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יי וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ'.
חריג לעיקרון זה אנו מוצאים בנוגע לכוהן הגדול, יוחנן הורקנוס. חז"ל מוסרים שהיה עיוות בהכנת הקורבנות בבית המקדש (מעשר שני ה' טו'[207] וסוטה מח'),[208] ומי שתיקנו היה יוחנן, ע"י בניית טבעות לשחיטת הקורבנות (בה יש אינסטיקט אלחוש בצוואר חיות כשרות). בזכות מגילות קומראן מתברר שמקורה במגילת המקדש לד' 6[209] (ראו בפרק על יוחנן הורקנוס). החריג חריף במיוחד, נוכח העובדה שיוחנן הורקנוס היה צדוקי (והפרושים אף שרפו את ספר הצדוקים 'גזירתא' וחגגו זאת כיום טוב – מגילת תענית פ"ד), אז כיצד הובאו דווקא (כמעט רק) הלכותיו ועוד בשמו?!
דמות אחרת שחז"ל משתמשים בחוכמתו רבות – למעלה מ-300 ציטטות ממנו ללא ציון המקור (ייתכן ובגלל המחלוקת/חרם/נידוי עליו ע" חלקים שונים בחז"ל) הוא שמעון בן סירא, שכתב ספר מוסר וחוכמה (הקרוי על שמו). על קרבתו לעדת קומראן ראו בפרק בעניינו.
כותרות ודינים קרובים אלו בין הספרויות, לצד מסורות רבות שקיימות במגילות שלא הכרנו עד מציאתן, ועוד שחלקן בכמות בלתי ידועה שלא שרדו, מחזקות את מסורת ההולמת של חז"ל על שכחת מסורות כאלו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד'). יש לציין שגם בתוך ספרות חז"ל מפוזרות משניות עלומות המכונות "ברייתות", כמחציתם מצוינות ב"תוספתא" שהינה אוסף משניות שלא נכנסו לנוסח המשנה החתום של רבי יהודה הנשיא, ואילו ישנם דעות נוספות בספרות מדרשי ההלכה/תנאים הרציפים על התורה. בכל אופן, בברייתות ובתוספתא ישנן הלכות יותר קרובות למסורות עדת קומראן, מאשר במשנה. ייתכן והעובדה שרבי חייא שאסף את הברייתות היה חסיד, בכך עולמו היה פתוח לדעות והלכות כאלו.
זיכרונות אלומים אלו השאירו את האמרה של חז"ל חסרת תוכן: 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' (מגילה טז'), שכן זו יושמה בעיקר מהלל שמאי והתנאים, אך כאמור לא לפניהם ביחס לזוגות (שגם כך העבירו רק מעט הגיגי מוסר),[210] ובעיקר לא לאליטות לפני תקופת החשמונאים, שבראשם עדת קומראן. הסיבה העיקרית לכך היא שרוב תורות הראשונים הן אנונימיות, היא כיוון שמי שתיקן וייסדם היה בעיקר מורה הצדק האנונימי (אז ועד היום), וכן גם חברי עדת קומראן אינם ידועים בשמם.[211] בניגוד לכך, היו בחז"ל מגלומנים שניסו (וחלקם אף הצליחו) להגדיל את שמם, ועל כך ראו בחלק/שער 'ממורה הצדק-דורש התורה לעוֹקְרֵי הָרִים נגד ה'סִינָי' והפשט, ונגד גיבורי התנ"ך'.
בשאלה מי ניצח בהיסטוריה או מה נשאר מהם, אנו רואים שלא רק רוב ההלכה הקדומה היא מעדת קומראן, אלה גם הייחוס המכובד להם בהגמוניה שהיתה נסתרת לסירוגין. משכך, לא נכון לקבוע שעדת קומראן חדלה מלהתקיים, שכן אינינו יודעים כמה קבוצות הן הממשיכות הגנטיות או המושפעות רבות או מעט ממנה, מה גם חלק מקבוצות אלו בשלהי בית שני אינם מוכרים לנו דיה – ראו למשל את קהילות דרום הארץ ויריחו באלף הראשון לספירה, שהיו צנועים ואנונימיים בניגוד לדעתנות עם הציון האישי בספרות חז"ל בגליל ובבבל.
לסיום פרק זה נביא כאן דוגמא למסורת המעורבבת שקיבלו (ונערכו) חז"ל בעניין זה. אחד מנושאי המחלוקת המפורסמים בין הפרושים לצדוקים ועדת קומראן הוא - האם העוסקים באפר פרה אדומה צריכים להיות טהורים 'מעורבי שמש' (ראו פרק בעניין חידת הטהרה), ושם מצוין: 'יוציאו לעז על הראשונים'. ודאי ש'ראשונים' אנונימיים אלו אינם עדת קומראן או החסידים הראשונים (ראו פרק על חסידי-חז"ל), שכן ראשונים אלו מקלים בטהרה, ואילו עדת קומראן והחסידים מקפידים/מחמירים בה. סביר ש'ראשונים' הפוכים ונבדלים אלו הם 'אפרים' - דורשי החלקות, שמתוארים במגילות כמתייוונים, כאשר רובם אבדו ומיעוטם נטמע בישראל[212] – וכך נשארו מקצת מסורותיהם בפרושים עד לחז"ל.[213] טעות דומה מובאת בפסחים סו': 'אם אין נביאים הן - בני נביאים הן' (ראו על הרקע לכך בשיבוש השבת בפרק לוח השנה).
המשך לפרק זה בפרק 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם – תחומי המסורות לחז"ל: שבת, תפילה, בעל קרי'.
'ויבן להם בית נאמן[214] בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" [יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2).[215] לפני עדת קומראן ואחריה – עד היום, לא מצאנו קהילה שמתקרבת לאפס קצה של עדת קומראן, בכל הבחינות: בכתיבה התורנית והנבואית, בהלכה וטהרה, בספרויות בתחומים מעל שהכרנו ושלא הכרנו, ובמלחמה. אף צאצאיה - האיסיים תוארו בשבח נעלה ע"י סופרי התקופה, ונזכיר למשל את אמרתו של פילניוס הזקן: 'המופלאה מכל הכתות שבעולם'.
ראשון מוזכר 'וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן' (בראשית יד' 18). לפי מגילת פשר מלכיצדק 13Q11 הוא יחזור באחרית הימים (אולי כמלאך) נגד מלכירשע.[216] מלכיצדק מוזכר בעוד מקורות.[217] ייתכן שעדת קומראן בזיהויים העצמי 'בני צדוק הכוהנים', ממשיכים את שמו של מלכיצדק (תהילים קי' 4), ובכל אופן מהות שם זה הינו העיקר: "צדק". כך גם היה המלך האחרון של ממלכת יהודה, ולפי ירמיה כג' 6: 'וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ'.
ההגמוניה הכוהנית במקרא הוענקה לבית צדוק, כנראה תחילה נוכח נאמנותו של צדוק בן אחיטוב לדוד המלך (וכן זכה לחנוך את בית המקדש הראשון),[218] דרך כוהנים גדולים בבית ראשון – שאותם או חלקם כנראה הנביא יחזקאל שיבח והעניק להם תפקידי בכורה 4 פעמים, כגון: 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי' (יחזקאל מד' 15). גם חונכי בית המקדש השני היו מבית צדוק, החל מיהושע בן יהוצדק ועזרא הסופר, ועד לאחרון: חוניו השלישי (או יאסון), כאשר בסוף ימי בית שני יש כמה אזכורים לבית צדוק, אך לא ברור מעמדם וזיהויים, מה גם לא ברור הקשר לכת הצדוקים. לפני היה שמעון הצדיק (שספק אם הראשון או השני) ששובח גם בן סירא (שקרוב לעדת קומראן – ראו הרחבה בפרק עליו), וממנו גם חז"ל ייחסו את מעבר התושב"ע מהכנסת הגדולה.
התורה מקנה ללווים ולכוהנים את עיקר ההוראה השפיטה וההנהגה בישראל. לצידם אמורה להיות מלכות ונביאים, אך אלו התקיימו רק בחלק מתקופת התנ"ך, ובימי בית שני רק/בעיקר בעדת קומראן (מלבד הדורות הראשונים של שיבת ציון). הכהונה לעומת זאת אינה מותנת, ואכן הכהונה היתה ההגמוניה היחידה הרציפה עד לחורבן הבית השני.
עדת קומראן מייחסת את ראשיה לבני צדוק הכוהנים (בכמה נוסחים של הסרך היחד מצוין רק כוהנים), כאשר היה בידיה לוחות משמרות כהונה של כל 24 המשמרות (ראו פרקון בעניין). היות וכינויים העצמי של עדת קומראן הוא 'עדת היחד', נכון היה לקרוא לעדה בשמה 'עדת היחד', ואילו הכינוי 'בני צדוק הכוהנים' נדרש בברית דמשק ד' 4-2 באופן שאולי אינם אותה משפחה גנטית: 'הכהנים הם שבי ישראל היוצאים מארץ יהודה והנלוים עמהם, ובני צדוק הם בחירי ישראל קריאי השם העמדים באחרית הימים' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 94-88]).
אחת החידות ההיסטוריות הגדולות בנוגע לכתות ולמגילות קומראן, הוא היחס בין עדת קומראן לצדוקים. האם זו אותה קבוצה? אם לאו, במה היו המחלוקות ביניהם? האם גם הצדוקים מייחסים את עצמם לכוהני בית צדוק מהמקרא? רוב החוקרים סבורים שמחד הצדוקים היו כת יריבה לעדת קומראן (מכונים 'מנשה' שישבה בירושלים), ומאידך שהיו לשניהם את אותם עיקרי הלכות. אני מציע להפריד בין הצדוקים-הראשונים שהיו קרובים עד מאוחדים לעדת קומראן, לעומת הצדוקים-האחרונים שהם בעלי אידיאולוגיה אחרת וסותרת לעדת קומראן, ולכך מוקדש פרק בעניין.
במחקר מקובל לראות את ההלכה הכוהנית כקדומה וכצדוקית. הגדרה זו נכונה חלקית, כי לפני עדת קומראן לא היו צדוקים, וגם עם נגדיר את הלכת עדת קומראן כצדוקית, הרי שהרבה מהלכות עדת קומראן לא היו לפניה – כי היא ייסדה את רוב ההלכה (כנראה היו ידועים למשה רבינו ונשכחו – ראו בפרק השכחה הראשונה). כאמור טרם עדת קומראן כבר היו כוהנים גדולים מבית צדוק במשך כ-800 שנה, ויש לציין את ההבדל ביניהם לבין עדת קומראן: כוהני בית צדוק הקדומים, ואף כוהנים אחרים (ככוהני העיר נוב המוזכרים בשמ"א כא'), לא ידעו וקיימו את כל פרטי התורה, היות ואלו נגלו וחודשו ע"י עדת קומראן. דברים אלו נתמכים מעדויות המקרא והארכיאולוגיה ועד תעודות אל-יהודו בבבל ויהודי יֵבּ שבמצרים. חלק מבני ישראל (בעיקר בממלכת יהודה) הקפידו בימי בית ראשון על ההלכה שהיתה ידועה להם עד אז, ועיקרה היה בענייני פולחן וטהרה, כשבשאר כנראה נצמדו לפשט המקראות מסורות, אך אין לנו מידע רב בעניין. יש להדגיש כי עדת קומראן קיבלה לידיה ספרים מהקדמונים עובר למקרא וספרות משלימה רבה ומגוונת לפניה, שגם באלו יש הלכות שונות, ולא ברור אם ספרים אלו נקראו ע"י הכוהנים שקדמו לעדת קומראן, ואם נקראו – האם קיימו אותם?[220]
דניאל ז' מציין את קדושי העליון. יכולת קבלת הנבואה של עדת קומראן נבעה מרמת הטהרה הגבוהה ביותר שהקפידה, כששיאה היא קרבתם למלאכים: 'מלאכי הקודש בעצתם' (ברית דמשק טו' 18-15; סרך היחד ב' 9-8); 'להתיצב במעמד עם צבא קדושים ולבוא ביחד עם עדת בני שמים' (סרך היחד יא' 23-22). הכוהנים שביניהם מוזכרים בסרך היחד ח' 4-10, ט' 6-3 כ'קודש קודשים' (השוו ל"חבריא קדישא" [מארמית: החברים הקדושים] שבספר הזוהר החדש ['כי תבוא' ג']), ולצד הגדרתה את קהילתה כמקדש (ראו בפרק על ירושלים), הרחיקו טמאים ובעלי מומים מעדתם (ברית דמשק 4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).[221] עדת קומראן שרה בשבתות יחד המלאכים, ולכך יש מגילה ייעודית: 'שירי עולת השבת', כפי שמציין מלאכי ב' 7: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יי צְבָאוֹת הוּא'. דברים אלו נותחו בהרחבה ע"י רחל אליאור, מקדש ומרכבה, עמ' 268: 'בשירות עולת השבת מתרחשת מטמורפוזה מיסטית-ליטורגית של חזון יחזקאל וכל חלקי המרכבה הופכים לישויות שמימיות מוארות, מואנשות, מרננות, מהללות ומברכות בהשראת עבודת הכוהנים והלויים. הצביון הרבוע המודגש באופן בולט בחזון יחזקאל מטושטש בשירה המקוטעת במזכירה במקום אחר את 'ארבעת מוסדי רקיע הפלא', אולם המרכבה, הדביר, הכיסא, מושב הכבוד, האופנים, הגלגלים וקודש הקודשים מצטרפים זה לזה ברצף ליטורגי'.
נציין תיאור נועז של מחבר ההודיות (כנראה מורה הצדק): 'אני עם אלים אתחשב ומכוני בעדת קודש מי לבוז נחשב בי... כיא אני ישבתי ב[ ] בשמים מי כמוני באלים' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 108, שו' 5-1).
הידע על המלאכים הוא אחת הסיבות העיקריות לסודיותה של רוב ספרות עדת קומראן (קבוצות מגילות 4-1); על כך ראו בפרק 'מעבר מסורות הפשט והסוד דרך החסידים', ונציין רק את דברי יוספוס פלביוס שמספר שהאיסיים היו מסתירים בסוד את שמות המלאכים (מלחה"י 142 II).
מלאכים הם לפעמים גם רוחות,[222] רוחות הן לפעמים יצרים/רגשות,[223] יצרים/רגשות הם לפעמים מחשבות.[224] המקרא מספר שהרוחות שולטות על מהות מעשה האדם,[225] וישנם שטנים ארציים כמו נגד שלמה המלך (מל"א יא' 14). רוח אל עליון הטובה באדם מובאת גם בצוואות השבטים,[226] ואמירות קרובות יש גם במגילות קומראן, כמו: 'ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מעשי תורה'.[227] כנגדם רווח בספרות קומראן אזכורי רוחות עיוועים בליעיל וחושך במלחמתם השמימית נגד מלאכי האור (ראו בפרק דואליזם), ובספרות התפילה בקומראן יש גם תפילות לחשים נגד מזיקים (ביניהם נגד לילית), כולל מלחמות פנימיות (כבשירי המשכיל). מקובל להגדיר את כולם כמידות הנפש: 'ועתה בני יראו את יי והשמרו מפני השטן[228] וכל רוחותיו... ועל כן השמרו בני מכל מעשה רע והסירו מאתכם כל כעס וכל כזב ואמת וארך רוח אהבו' (צוואת דן ו' 1, 6). אזכורי רוחות רווחים בצוואות השבטים, כגון: 'יצר האיש הטוב לא נתן ביד רוח חטא בליעל כי מלאך השלום ינהל נפשו' (בנימין ו' 1), וכן בחז"ל.[229] צוואת לוי יג' 6 ובנימין ה' מסיקים את תוצאת ההרגשות לפי טוב המעשים, וצוואת בנימין ז' 2 מציין כמה מידות רעות כתוצאת עונש החרב. המשך לעניינים אלו ראו בפרק 'מוסר האוניברסאלי והקדום לברית עם ישראל; גבירתו על מחלוקות הלכתיות'.
מאפיין נוסף של האיסיים הוא: 'שוקדים על הספר הקדמונים ובוחרים מתוכם בייחוד את מה שמועיל לנפש ולגוף. מתוך הכתבים הללו הם חוקרים את שרשי המרפא ותכונות האבנים' (מלה"י ב' 136), מלבד שייתכן שפירוש שמם הוא רופאים (כך בארמית; לדעת פילון: חסידים מיוונית), וזהו משמעות המונח של קבוצת התֵרָאפּוֹיְטִים לפי פילון – רופאי נפש. אמנם לא שרדו לידינו כתבים רפואיים,[230] אך שרדו מגילות לחש שמטרתם רפואת הנפש (ראו בפרק התפילה), ופעולת ריפוי רוחנית מובהקת מצוינת במגילה חיצונית לבראשית כ'[231] (לאחר מכן ישו והחסיד ?? גם סמכו ידו לריפוי). היובלים י' 14-1 מזכיר את ספר הרפואה שלמד נוח מהמלאים ומסר לבנו שם (ממנו התפתח ספר אסף הרופא בימי הביניים), ולפני כן מציין לימוד פסול כזה חנוך ז' 1; ח' 3 שבני המלאכים הרשעים לימדו את בני האדם. בספר החיצוני איגרת רחבעם האב – שלמה המלך, מודיע לבנו – רחבעם את השימוש בצמחים, בתפילות ובאבנים. בספר 'משלי סעיד בן באבשאד/המשלים הבלתי מחורזים/'משלי המידות' מצוינות אמירות קרובות: 'תחלואי הגשם [הגוף] יבריא סמים [תרופות], ותחלואי הנפש רפואתה חכמה... העוסק לבנות גשמו יהרוס רוחו ונשמתו' (ו' 15, טו' 8).
"ומן בני הכוהנים רוקחי המרקחת לבשמים" (דבה"י א' ט' 30), ומלבד שצמחים אלו ריחניים ומשמחי אלוהים ואנשים, הרי שניחוחות אלו מרפאים, לצד העיסוק בצמחים של הנשים "וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת" (שמ"א’ ח’ 31). לפי חנוך א' ז' 1, המלאכים החוטאים בבנות האדם גילו לנשים שלקחו את סודות הצמחים. אפשר שמכאן לשון הנקבה במצווה: 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה'. על 7 מהגופות בבית הקברות של היישוב קומראן נמצא הצמח הפואה, שידוע בעולם העתיק גם לריפוי.
בפרק הנסתרות מובא הפירוש של עדת קומראן ל'סַפַּחַת' (ויקרא יג' 2) ודרך רפואתה.
האם עדת קומראן היו קיצוניים? סגפנים-נזירים? תחילה חשוב לזכור שאורחות החיים בסוף בית שני היו שונות מהיום, בעיקר בתחום הטהרה, קל וחומר לחילוניות הכללית מול הדת המקראית ולהלכתית שייסדה עדת קומראן וששוכללה ושובשה ע"י חז"ל. רבקה ג׳ויס פריי הגדירה 9 מאפיינים של פונדמנטליסטים,[232] שאמנם רובם תקפים לאופיה של עדת קומראן. אלא שכמעט לכל מאפיין יש מורכבות ונקודות שאינן נכונות לשיבוץ כללי, עד יוצאי דופן מרתקים.[233]
ההיסטוריונים מימי החורבן מתארים ביתר פירוט את אורחות החיים של התֵרָאפּוֹיְטִים והאיסיים (לקריאת המקורות ראו כאן). חלק נכבד מתיאורים אלו קרוב ואף תואם לעדת קומראן, ומכאן הזיהוי המקובל. לדעתי עצם העובדה שמדובר על כמה דורות הפרש בזמן, נכון להגדיר קבוצות אלו רק כחלק מ'המחנות' שיצאו מברית דמשק ז' 7-6,[245] כאשר אחת הטענות העיקריות בספר זה היא שמסורות עדת קומראן נפוצו לדתות זרמים וקבוצות נוספות.
בפרק התבודדות עדת קומראן הוסבר שאחת הסיבות להתבודדותה הזמנית היא היותה עיר כוהנים השומרת על טהרה וקדושה ברמה הגבוהה מרוב העם. עיקרון זה מאפיין קבוצות אליטה מכל זאת, בכללם חסידים. דבקות בבורא ושמירת מצוות ברמה גבוהה וחסידית מביא להשגחה פרטית עד לרוח הקודש ועשיית מופתים. אלו רווחים בגיבורי המקרא החסידים והנביאים, במגילות הסוד של עדת קומראן, בתיאורים על האיסיים כנביאים ורופאי הנפש, בסיפורים על ישו, במדרשי האגדה על חסידי-התנאים, וברבנים ו'מקובלים' (העוסקים בתורת הקבלה) עד היום. להלן כמה דוגמאות על תחומי ומושגי חסידות בתפיסה המודרנית שלנו לחסידות:
יש לציין שתהליך דומה קרה לאורך ההיסטוריה: כפי שספרות הסוד במגילות קומראן ובספרים החיצוניים כוללת ומשלבת ענייני מוסר ותיקון המדינות, כך תורת הסוד הקבלית (ותורת החסידות החדשה) כוללת ספרות מוסר.
בכל דור ותרבות (כולל בחיינו המודרניים), המוסר הינו כלי חינוכי מרכזי, הוא היראה, הוא ההכוונה של טוב ורע, שכר ועונש, ימין מקרבת לשמאל מרחיקה. נוכח חשיבותו מחד (גישה זאת עלולה להגיע גם מצער שסופה חזרה למסקנות בדרך הפוכה, כגון פוגרומים והשואה שחיזקו את הציונות ואת החינוך הלמדני), והנזק העלול להירדם באי-ידיעה והעברתו כראוי מאידך, יש ללמוד את המוסר ממקורו האמין והנכון: צוואת לוי יג'; עדת קומראן הקדישה שליש מהלילות ללימוד; במהלך היום אחד מעשרה יושב ללמוד (סרך היחד ו' 7-6), 'אביון אתה, אל תאמר רש אני ול[וא] אדרוש דעת';[251] 'והמשכיל יבין וזכור את מלכי ישראל והתבנן במעשיה שמי מהם שהיא יראו ממשפטי התורה היה מצול מצרותוהם מבקשי התורה'.[252] כאן יש גם הנחיות לכמות הלימוד ונושאיו, כאשר בציבור הדתי-חרדי ישנו עידוד ללמוד כל היום (אף שזה חזון אחרית הימים, בבן סירא כה' 22 מבוזה המשתכר מאשתו),[253] ובעיקר נושאי הלימוד הם שונים, כאשר אינם כוללים את המקורות העיקריים הקדומים והיסודיים של השלמת התנ"ך וראשית ההלכה – המגילות הגנוזות.
ספר זה עדיין בשלבי עריכה סופיים, וקורא לקורא ללמוד את הטקסטים במקורם (קישורים והנגשות מובאים בפרקים הראשונים לספר), ולקרוא בביקורת את מחקרי הביקורת, שכן ספר זה בא לסדר את הרכבת המגילות ולהוכיח טעויות מחקריות שהתקבעו במחקר, וכהמלצתו של יגאל ידין: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי' (שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י, עמ' 171), 'כי המעשה הוא שורש ושמיעה היא הזרע והעץ הוא אמונה והפרי הוא צדקה' (דברי גד החוזה ח' קפח').
הנישואים בעדת קומראן הן 'ברית קודש'. מטרימה להם בבדיקת התאמה (תיכון) זוגי[254] ובתולי האשה (ב"ד 4QD f Frg. 3 15-10),[255] וחובת גילוי מומי הכלה.[256] מספר מגילות קטועות מתארות ספרות טקסית לנישואין,[257] שכנראה הן פיתוח של הלכות החיתון מספר טוביה שממנו האמירה המפורסמת בחתונה שעברה למסורת חז"ל ועד ימינו: 'כדת משה וישראל' (ו' 13; ז' 13, 14),[258] ומטוביה התקבלו הלכות חיתון נוספות שונות,[259] כגון: כתובה, ייחוד, עדים, נדוניה, ברכות ועוד (אך חז"ל לא ידעו/ציינו שמקורם ממנו). שמות יח' 2 ובמדבר יב' 8-1 מרמזים על התנזרותו של משה רבינו מציפורה אשתו (המדרש בשבת פז' מסביר זאת).[260] אף שלא לא נמצאה שום אמירה מפורשת לאיסור נישואים בשום מגילה (וכאמור סותרת לכמה מגילות), ייתכן שמורה הצדק ואולי גם חברי העדה ברמה הגבוהה (שכן גם להם מיוחסת נבואה במגילות מורה הצדק), פרשו באופן זמני/קבוע מנשותיהם, וחוקרים מתבססים על פסוקים אלו מברית דמשק ז' 7-4 להבחין בין שתי קבוצות: 'כאשר הבדיל אל להם כל המתהלכים באלה בתמים קדש על פי כל יסורו ברית אל נאמנות להם לחיותם אלף דור, ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה', אך כנראה אין זו חלוקה ופירוש נכון.[261] ישנם הלכות לגבי נשיאת תינוק בשבת ולימוד ילדים קטנים ומתבגרים. ייתכן ודברים אלו אינם כתובים כדי לא ללמד הלכה זו לרבים. כך או כך, ההיסטוריונים לאחר כ-200 שנה מתארים את הקבוצות הקרובות יותר לעדת קומראן (מחצית מהאייסים והתֵרָאפּוֹיְטִים), שנמנעו כליל מנישואין (מלחמת היהודים ב' פ"ח;[262] היפותיטיקה 11.14).
כידוע, בחז"ל יש הטרוגניות של דעות ולעיתים אף היתרים הפוכים, כמו למשל בן עזאי שלא נשא אישה.[263]
מונוגמיה: אידיאל המונוגמיה והנאמנות מודגש בתנ"ך,[264] תוך התייחסות למצבים של מספר נשים בביקורת או בדיעבד.[265] הנישואים לאשה אחת היתה מחלוקת עיקרית בין עדת קומראן (ברית דמשק ד' 20- ה' 2)[266] למתנגדיהם אפרים-דורשי החלקות שנהגו בפוליגמיה (לדעתי אלו המתיוונים, ראו פרק בעניין), שאומצה ע"י הפרושים וחז"ל (כנראה כיוון שלא מסרו נפשם עליה: ספרי דברים יב' כג'; סנהדרין סג II).[267] מגילת המקדש נז' 15-19 מצווה אפילו על המלך לשאת רק אשה אחת (שזהו למעשה הפשט של דברים יז' 17: 'לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים'), וראו על כך בפרק המונוגמיה של החשמונאים. במגילת דברי/חזון/צוואת עמרם (4QVisions of Amram) ב' 7-6 עמרם משובח על אי-נשיאתו אשה נוספת, למרות שהיה רחוק מאשתו יוכבד 41 שנה,[268] כיוון שנתקע בחברון לאחר שהגיע לקבור את בני יעקב ונשאר לשפץ את קבר האבות למרות החשש ממלחמה שנפתחה בין מצרים לכנען ופלשת (מלמד עד זכותו לבן כמשה רבינו כאמרת טוביה ד' 12; ו' 24). בניגוד לכך, ובניגוד לאליעזר בן יעקב החסיד,[269] האמוראים נהגו: 'רב שנקלע לעיר דרדיש הכריז: מי תהייה אשתי להיום? רב נחמן שנקלע לעיר כשנציב הכריז: מי תהייה אשתי להיום?' (תלמוד בבלי, יומא יח II). הלכה פרושית (שהתקבלה כהלכה סופית) דומה היא היתר 'אשת יפת תואר' בבעילתה בכפייה מיידית (מכות ב'), בניגוד לפשט נשיאתה רק לאחר חודש אבלות (דברים כא' 13-10; וכך גם במגילת המקדש סג' 15-10).
לאחרונה נחשף היתר גירושים לברית דמשק יג' 17-16[270] (תודות לההדרתו החדשה של אלישע קימרון). ראייה חותכת זו מחזקת ממצאים קודמים של קברי נשים וילדים בודדים סמוך ליישוב בקומראן,[271] וההלכה המתפרשת מהמגילה המקראית 4Q76 שהינה נוסח ייחודי למלאכי ב' 16 שכבר התירה גירושים: 'כי אם שנ(א)תה שלח'.[272] גם בן סירא, שהיה כנראה חבר בעדה (ראה אליו בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן ויחסו לבן סירא'), התיר גירושין מסיבות דומות (כה' 29[273]), ובדומה תלוי הפירוש לשמות יח' 2: 'וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה - אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ'. יש הטוענים שגירושים הותרו אך היה איסור להינשא שנית (לבן-זוג אחר) כל עוד בן הזוג הקודם-הגרוש חי, כי כך רמוז במגילת המקדש נז' 18: 'כי היא לבדה תהיה עמו כול ימי חייה', על בסיס הטפת ישו בעניין: 'כל המשלח את אשתו ונושא אחרת נואף הוא, וכל הנושא את הגרושה נואף הוא',[274] אך ההקשר ביניהם אינו מחייב, ואפילו אינו סביר. לעומתם בית הלל הקלו בגירוש האשה: 'אפילו הקדיחה תבשילו', והפליג עקיבא: 'אפילו מצא אחרת נאה הימנה' (גיטין י' י'; וזאת בניגוד פרדוקסלי למדרשו 'שכל כתובים קדש, ושיר השירים קודש קדשים' [ידיים ג' ה']), וכן אמר וקיים כאשר גייר את אשתו של הנציב הרומי טורנוסרופוס (טיניאוס רופוס) כדי להינשא לה (נדרים נ' II).[275]
עם מי להתחתן – אחיינית או בת הדוד: לצד המקרא, במגילות הקדמוניות עד מגילות חורבן הבית (קבוצות 3-1) מודגשת מצוות חיתון עם כלה ממשפחת האב.[276] היות ואין לכך שום אזכור במגילות הכיתתיות של מגילות מורה הצדק (קבוצה 4), ייתכן שעדת קומראן ביטלה חוק זה. על כך מעידה מסורת חז"ל: 'הותרו השבטים להתחתן זה עם זה' (תענית ל' II). מאידך, עדת קומראן הטיפה נגד חיתון עם אחיינית (מגילת המקדש סו' 17-15; ברית דמשק ה' 7-10),[277] כפי שכך נהגו אפרים-דורשי החלקות והפרושים בעקבותם (קידושין א' ד'; יבמות סב'),[278] עד שבמאות שנים האחרונות ביטלו זאת בגלל שהבינו שזה גורם למחלות גנטיות (בעיקר טאי זקס; כרומוזום ה-X נושא את רוב המחלות, ואילו Y בריבוע משביח, אך הידע שלנו עליו מועט).
כך למשל החסידויות המודרניות יותר מקפידות על הגבלת המיניות (וראו עוד בפרק השוואת עדת קומראן לחסידויות המודרניות, ואת ספרה של נאוה וסרמן, 'מימי לא קראתי לאשתי, זוגיות בחסידות גור' לעומת שמואל בוטח: 'סקס כשר').
חלק מנוסחי המקרא מקומראן (ראו פרק בעניין) מרחיבים על פועלם ויופיין של נשים שונות,[289] וכך בספרים החיצוניים,[290] שבחלקן נשים הן אפילו הגיבורות. הסיבה לכך היא שנוסח המסורה צינזר וצמצם ענייני נשים (ועניינים נוספים כמו מיסטיקה). מאידך, צוואת ראובן ה' 3 אוסרת על נשים אפילו מלהתאפר (השוו: ישעיה ג' 16-ד' 1). בטוביה ד' 3 יש הוראת כיבוד האם,[291] ובבן סירא לאשה נאמנה.[292] לעומתם, חז"ל צמצמו את זכויות ומעמד האשה, בית הקלו לשאת אשה בשווה פרוטה במקום שווה דינר של בית שמאי (קידושין א' א'), וזאת אולי כדי שיוכלו לשאת יותר נשים/גם את האחיינית. כאן יוער שמגילות קומראן (במיוחד שלושת הקבוצות הראשונות), כוללים יותר תיאורי נשים. הסיבה העיקרית לכך היא כנראה שנוסח המסורה מיועד להצניע את מעשיהם ויופים של הנשים (ראו עוד בפרק על נוסחי המקרא), כגון: שירת מרים מורחבת, ייתכן וספר שושנה שרד במגילות, הספר החיצוני יהודית, תוספות חיצוניות למגילת אסתר ועוד. בהקשר זה יצוין שפילון מתאר מחיצה שיויונית אצל התיאורופטים, ורוב החוקרים סבורים שלא היתה הפרדה/מחיצה ברורה בין גברים לנשים בבתי הכנסת העתיקים ובקריאת התורה בימי הבית השני (וכך למשל בין עלי לחנה),[293] והפרדות אלו התעצמו בהשפעת האיסלאם.
מקור הלכת הייחוד של חז"ל כנראה מצוואת ראובן ו' 2: 'ואותן צוו אשר לא תתחברנה עם הגברים'. אלא שההקפדה על כך אצל התירופאטיים (אחיהם של האיסיים) לפי פילון כוללת לימוד ושהות משותפת עם מחיצה שיוויונית (בדומה לקהילות שיויוניות בימינו), והשירה אפילו מעורבת (בעוד חז"ל אסרו שירת נשים).
לא הגיעה אלינו קטע ממגילת קומראן שמרחיבה את ספירת ימי הנידה כמו שהתקבל בחז"ל (חומרא דרבי זירא) כ"שבעת ימים נקיים". הייתכן שלמרות ההחמרה הכללית של עדת קומראן לעומת חז"ל בתחום זה ובטהרה, דווקא חז"ל הם שהחמירו בעניין זה?
מגילת המקדש היא מגילת יסוד במגילות קומראן, כנראה הקדושה ביותר – כיוון שהינה דברי המצוות שמסר הקב"ה למשה רבינו ישירות ובגוף ראשון (ולא כדברי משה בספר דברים) שממנה חולקו 3.5 ספרי החומש מהר סיני שלהם נוספו ושולבו סיפורי מדבר סיני ותורות ובריתות נוספות (אוהל מועד וערבות מואב). גם העובדה שצורת הכתיב בה הוא מלא שבמלא,[294] מעיד על נוסח אלוהי. ספרו המדעי של יגאל ידין עדיין מהווה ספר מבוא ופירוש מעולה ויסודי למגילה זו (מומלץ), ומבוקש כאמור כי הרשויות ומוסדות האקדמיה ינגישוהו באופן חופשי במרשתת לציבור הרחב. ורד נעם סיכמה בספרה 'מקומראן למהפכה התנאית' כי עדת קומראן (ובעיקר מגילת המקדש) אינה מחמירה, שכן המונח החמרה צריך להתייחס להחמרה יחסית לחומש התורה, ולא יחסית לפרושים/חז"ל (שלרוב הקלו), ואילו עדת קומראן (ובעיקר מגילת המקדש שעוסקת בענייני טהרה הנלווים למקדש) תואמת ועולה בקנה אחד עם הוראות התורה, ומי שמקל יחסית לתורה (ולעדת קומראן) הם לפרושים/חז"ל (ראו על כך פרק נפרד). יוצא אפוא, כי זהו סיכום מדויק למהותה של מגילת המקדש – מקור/שכתוב של החלק החוקתי של התורה, בלשונה, בדרכה ובסדרה כמקורית, ובדיוקה. המגילה כנראה סודית נוכח קדושתה (בדומה לנוסחי המקרא זולת המסורה ראו להלן), וממ"ת נשלחת כאגרת גלויה לשכנוע, והיא חוזרת על מקצת הלכות מגילת המקדש (במקום להפנות למגילת המקדש או לצטטה).[295]
החלק הראשון במגילה הוא תיאור הוראות בניית בית המקדש הראשון (וטהרות הנלוות לכך) – כבר בהר סיני, כי זה היה מטרת יציאת מצרים המצוינת בשירת הים: 'תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יי מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ', כפי שנדרש במגילת 4Q174.[296] מגילת המקדש היא רק התכנית של בניית המקדש, דהיינו הציווים-הוראות לבנייה המקדש. אלו מתאימות לבנייה בפועל של בית המקדש הראשון כמתואר במלכים א' ו'-ז'. שני שלבים אלו (תכנית מול תיאור הבנייה בפועל) מפורטים גם על בניית המשכן וכליו, כאשר בפרשות תרומה-תצוה מובאים הציווים לבניית המשכן, ואילו תיאור הוראות משה והבנייה עצמה מתוארות רק לאחר מכן בפרשות ויקהל-פיקודי. משכך, אין סתירה או קדימות בין תורת המקדש לתורת המשכן בספר שמות, שכן אפשר ואלו נתנו במקביל, כאשר המשכן היה אמור לשמש לכשנה של מסע המדבר (אילו לא היה מתארך לארבעים בגלל חטא המרגלים) והזמן בתוך ישראל עד בניית המקדש. למשל, במקום 'אוהל' שבחומש, במגילת המקדש מובא 'בית'. בחלק זה (הראשון), המגילה מציינת מערכות טהרה שונות ומדהימות בכל הארץ, ולמשל מערכת הביוב בירושלים (מגילת המקדש מו' 16-13) כוללת 2,000 אמה – שחלקה נחשף ע"י צ'רלס וילסון ב-1864.[297] שרידי מסורות תואמות למבנה המקדש לפי מגילת המקדש עולים מכתבי יוספוס ומעמי קדם, אך ביד חז”ל אף מסורת מדהימה ותואמת על כך שמשה רבינו קיבל את מגילת הוראות המקדש ישירות מהאל והעבירה לנביאים עד לשמואל הנביא,[298] וכן מציינים את 'ספר העזרה' שהיה במקדש ואינו מקבל טומאת ידיים (בבא בתרא יד' II). ייתכן שאף השיפוץ והגדלת המקדש ע"י הורדוס היא בהשפעת חשיפתו (ישירות/בעקיפין) לגודל המקדש הראוי להיבנות לפי מגילת המקדש (שגדול מהמקדש הקודם בבית שני, וראו בפרק בעניין על קרבתו לאיסיים). בכל אופן, עדת קומראן כבר ידעו ממגילה זו וממגילות נוספות על כך שירושלים של מעלה/ירושלים של אחרית הימים/בית מקדש שלישי ירד משמיים, ואף היה להם מגילה המתארת אלו במפורט: מגילת ירושלים החדשה בארמית. ראו על אלו בפרק 'יחס עדת קומראן לירושלים בהווה, המקדש שייבנה ע"י האל וחזרה לימי גן עדן'.
החלק השני של המגילה (טורים מז'-סז') הוא הרמוניזציה (האחדה) מורחבת של המצוות (ללא סיפורי 3.5 החומשים האחרונים), ובעיקר מספר דברים שהינו נאומי משה, ללא ברית ערבות מואב (ותורות אוהל מועד). יגאל ידין הציג יפה שתי דוגמאות להאחדת מצוות משמות ודברים: פיתוי ואונס הבתולה, וחלוקת השלל לאחר המלחמה.[299] ברוב מצוות אלו של מגילת המקדש של גם תוספת, וזו אחת הדעות שבבבא בתרא טו'.[300] האחדת המצוות, סדרן וספירתן היתה מפעלם של גדולי התורה לאורך הדורות (מיוספוס,[301] הרא"ש, הרמב"ם, ספר החינוך ועוד). אף אחד אינו מתקרב למהות ולסדר הארגוני והפלאי שבמגילת המקדש – וכל זאת ללא (בטרם ייסוד) קונקורדנציה.[302] בין מצוות אלו קיימת פרשייה מורחבת של תורת המלך שבמגילת המקדש (דפים נו' 12-נט') הפותחת בכותרת 'וזאת התורה', כנראה במקום 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' שבדברים יז' 18. כלומר, תורת המלך כנראה מרחיבה ומוסיפה הלכה מהפרשייה הקצרה שבדברים יז' 18-14 העוסקת בהלכות המלך, והיא 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (וראו בפרק על תורת הזהב של ינאי). בפרק על יוחנן אפרט את ההלכות שהחשמונאים אימצו ממגילת המקדש ובראשן את מועצת המלך והמשפט מתורת המלך – היא 'חבר היהודים' המצוינים במטבעות מנהיגי בית חשמונאי. האחדת המצוות במגילת המקדש מהווה פתרון עקרוני לשתי ביקורות מקרא "גבוהות" המפותחות במחקר האקדמאי:
לצפייה בתמונה של מגילת המקדש נח':
https://drive.google.com/open?id=1YNWNh2awE9-0ftcfGXXqOaVphZKxnEHt
התיארוך המוצע של המגילה ע"י רוב החוקרים הוא אמצע עד סוף המאה השנייה לפה"ס. לדעתי לא רק שתיארוך זה שגוי מן היסוד, אלא שהינו אבסורד שאינו עולה עם ההיגיון. הייתכן שבתקופה שעדת קומראן בשיאה הקבוצתי והכתיבתי לפי רוב החוקרים (לטעמי כ-70 שנה לפני כן) יכתוב חבר מגילה זו ויציגה לשאר החברים כחיבור חדש – וזה יתקבל כאמת לאמיתה ואמין שיקדשוהּ?! (ראו עוד על פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה בפרק על הספרים החיצוניים האמינים). יתרה מזו, אט אט אנו מגלים כמה מגילת המקדש מהווה מקור ובסיס עקרוני-הלכתי לרוב ההלכה הכיתתית של עדת קומראן, כך שהמגילה כבר היתה מושרשת בהגותה ובהלכתה.
לסיום יצויין ההחמצה הגדולה מהאספן מוזס וילהלם שפירא שניסה ב-1883 למכור 15 רצועות של ספר דברים בנוסח שונה משמעותית מנוסח המסורה של ספר דברים[304] (שכאלו נמצאו במגילות, ראו להלן בנוסחי המקרא), בטענה כי נמצאו בנחל ארנון (קרוב לקומראן). נוכח 5 נוסחי התנ"ך שבמגילות קומראן, ובפרט הנוסח ההרמוניסטי של מגילת המקדש לספר דברים – סביר כי אכן רצועות אלו היו של מ' המקדש או נוסח קדום לתנ"ך.[305]
מהווה כ-60% מנוסחי המקרא שבמגילות, עבר והתקבל לידינו כנוסח המסורה ע"י בן אשר הקראי שערך את כתר ארם צובא (על הקראים ראו פרק נפרד). גם חז"ל השתמשו בנוסח דומה, אם כי למעלה מ-1,000 ציטוטיהם של פסוקי מקרא אינם בנוסח המסורה שבידינו.[307] אך לא שרד שום כתב מקראי מכתביהם (למעשה גם לא מהמשניות והמדרשים הקדומים, מה גם חלקם הועלה על הכתב רק בימי הגאונים), אם כי שרדו מגילות מקראיות (רק) בנוסח זה ממצדה וממרד בר כוכבא. לפיכך, התקופה שבין עדת קומראן לבין גניזת קהיר וכתר ארם צובא מכונת "תקופה הדממה".
מסורות נוספות שקשורות לתרגומים ארמיים: מגילת אסתר כנראה שרדה במגילות קומראן רק בנוסח הארמי 4QPrEsther (4Q550),[315] אך המגילה כה קטועה, שאין לדעת אם היא היא מילולי או עם נופך מדרשי ואגדתי, כפי שתוספות כאלו מצויות ב: 1) בתרגום השבעים יש תוספת של תפילת צום אסתר (פרק ח' 15). על מגילת אסתר יש מדרשי האגדה כמו: 'פתשגן הכתב', 'אבא גוריון' וליקוטים ב'ילקוט שמעוני'. תוספת נפוצה על היא תיאור כסא שלמה (שרק אחשורוש זכה לשבת עליו). כמו שאר 21 ספרי התנ"ך, גם מגילת רות נמצאה במגילות, אך ישנו תרגום ארמית שכונה תרגום הדיוטות,[316] והוא כולל מספר הלכות קרובות לעדת קומראן, כמו איסור ריבוי נשים (על כך ראו בפרק נזירות), אך יש בה גם סתירה מובהקת של מועד הקציר.
מהווה כ-5% מהמגילות המקראיות(:[317] המקור הנכון והמדויק (בנוסח ובלשון) לתרגום השבעים (ובפרט ספר שמואל).[318] כלומר, השינויים המקורים בין נוסח המסורה לנוסח תרגום השבעים היו כבר בנוסח קדום בעברית. בכל אופן, היות ונוסחים אלו שבמגילות קומראן כוללים קטעים מהנ"ך, הם מלמדים שהחוקרים טעו שהתנ"ך תורגם בעיקר באלכסנדריה בשלבים לאחר החומש. המסקנה לדעתי בעקבות שני ממצאים עיקריים ומהפכניים אלו, היא שיהודי אלכסנדריה קיבלו נוסח ממגילות קומראן ובו ביצעו שינויים נוספים בנוסח שלהם, אם כי אין בידינו את הנוסח המקורי שלהם ולא את שלבי התיקונים שלהם - תרגום השבעים ביוונית (Septuagint) שבידינו אינו בנוסח אחד, אלא יש נוסחים שונים וביניהם שינויים שונים. על כך מעיד כבר נוסח הכספלה של אב הכנסייה אוריגנס במאה ה-3 לספירה, ובעיקר אי-תאימות מלאה ל'מצע העברי של תרגום השבעים במגילות קומראן' - שהוא המקור הנכון והמדויק, אם כי במגילות קומראן יש גם נוסחי תורה ביוונית (ואפילו לספר חנוך), ואיני יודע אם יש הבדלי נוסח ביניהם (בין: 'המצע העברי של תרגום השבעים במגילות קומראן' ל'נוסח היווני מקומראן'). כנראה שעיקר השיבושים של תרגום השבעים היווני ביחס למקור המצע העברי הם מה"תיקונים" שביצעו עורכים/מעתיקים הנובעים משתי סיבות עיקריות: 1) בהמשך הם נתקלו בנוסח המסורה השונה – ורצו לצמצם את ההבדלים (ובכך סברו שהם מבצעים "תיקונים");[319] 2) התאמות מגמתיות להתאמה לחיים תחת השלטון והתרבות ההלניסטית (זאת בהשפעה יותר הלניסטית).[320] שיבושים כאלו בתרגום השבעים הביאו את המחקר לסבור בתקופה טרם גילוי הנוסח המדויק של המצע העברי מקומראן, כי תרגום השבעים משובש וקלוקל! נוסח השבעים אומץ בנצרות כברית הישנה (עם עוד ספרים חיצוניים שחלקם מהמגילות [ראו פרק בעניין], ולאחר מכן עברו לוולגטה הלטינית),[321] ומקובל לתארכו למאה ה-3 לפה”ס לפי אגרת אריסטיאס[322] – והרי שיש בידנו נוסח מקורי ונכון שקדום לו! יש להרחיב את הדעת והדיון של המשמעות הזו של נוסח המצע העברי המהווה המקור וכיצד הגיע נוסח זה לקומראן? יש לציין שבין מגילות קומראן שנמצאו, קיימים גם 5 קטעי מגילות בודדות לחומש התורה ביוונית ואחת לספר חנוך. עוד מגילות ביוונית של תרי-עשר נמצאו בנחל חבר מתקופת בר-כוכבא. כיוון שמדובר בקטעים קטנים, לא ניתן לדעת אם אילו תרגומים מנוסח זה של המצע העברי של תרגום השבעים. המחקר נוטה לא לציין עובדה מדהימה זו מפורשות[323] (אולי נוכח קושיים להסבירה והמהפך שיצרה לתיאוריות הקודמות של המחקר על תרגום השבעים). יש לציין כי התנגדותם לקרוא לאדם 'אדון', מזכירה את התרגום היווני למקרא, שמקורו בנוסח המקראי מעדת קומראן: 'המצע העברי לתרגום השבעים', בה שם ה' מתורגם כך ("האדון" – תאוס), וזו הלכת עדת קומראן לא לקרוא בשם הנכבד.[324]
לצפייה בתמונה של תרגום השבעים לבמדבר B-472843:
https://drive.google.com/open?id=1iH4DtTMqYuAONNyPE3gVB211afUEGAc-
(Q4paleoExm וב-Q4numb, מהווה כ-5% מהמגילות המקראיות. התקבל אצל השומרונים שנסיבות ההיפרדות וזמנן אינן נהירות לנו (ראו על השומרונים בפרק על זרמים קרובים).
מילים היתרות 'מול שכם' בדברים יא 30 , ובמיוחד לדיבר הנוסף, בסוף עשרת הדיברות בשמות כ ובדברים ה, המורה על הקמת מזבח בהר גרזים. הצו הורכב מאלמנטים 7 )מה שכבר מעיד — 30 ו־כז 2 — המצויים בנוסח המסורה )=נוה"מ( בדברים יא 29 על אופיו האפיגוני של נו"ש בעניין זה(; בצו זה גורס נו"ש 'בהר גרזים' במקום 'בהר עיבל' של נוה"מ. ולפי שבחירת הר גרזים כבר הוכרזה בעשרת הדיברות, כל כתוב בספר דברים, שנאמר בו בנוה"מ 'המקום אשר יבחר ה' ' נו"ש גורס כנגדו 'המקום אשר בחר ה'.
מהווים כ-30% מהמגילות המקראיות. לא הכרנו כתבים בנוסח זה בשום מקום ועדה. קרוב אליהם מגילת המקדש (עליה הורחב בתחילת פרק זה).
נוסף על הנוסחים השונים של המקרא, יש גם סוגי כתב שונים: המגילות של החומש הן בכתב העברי הקדום - פליאו (דע"ץ); כתב ביוונית שגם כמה קטעי חומשי התורה בו (ייתכן וזהו נוסח השבעים אך החלקים מקוטעים קשה לשייך), לצד קטע מספר חנוך; כתב סוד לויקרא: 4Qpap cryptA Text Leviticus A–B.
קשה להפריז בחשיבות התורנית של קיומן של נוסחי המקרא האלו, שהרי הן בלעדיות בקדימותן לכל נוסח שנמצא בידינו (אפילו לקטע הזעיר של עשרת הדברים הקדום ביותר שהיה עד להימצאותן: פפירוס נאש), וחלקן כאמור אף חדשות לנו. חלקן אף נכתבו ע”י אותו סופר של מגילות כיתתיות,[325] משמע הן לא רק הובאו מחוץ לעדת קומראן והונחו בפינה (בעיקר כמו בשתי הקבוצות המגילות ראשונות), אלא סופרי העדה היו בעלי המסורה והמשיכו להעתיקם.
קיומן של כחמישה נוסחים שונים של התנ"ך במגילות קומראן מנוגד לדעה המחקרית הרווחת שעדת קומראן היא כיתתית (ולכן מגדירים מגילות אלו כקדם-כיתתיות), אלא הכיתתיות היא מצב זמני נוכח ההתייונות (ראו בפרק בעניין), ואוצר הספרים הוא תהליך ואוסף של אלפי שנים. היינו מצפים שעדת קומראן תקדש רק נוסח אחד, ולא תאפשר בו כל שינוי בו (אפילו לא באות אחת) – כפי שאכן עשו נאמנה בעלי המסורה מימי הביניים עד היום. לא מיותר לציין שעד אז סברו החוקרים שהיה נוסח קדום אחד של התנ"ך (Urtext), שממנו התפצלו נוסחים שונים, ושהיתה עריכה כוהנית קדומה (מכונת: P). התשובה לכך נעוצה במהותם של עדת קומראן ואופיים של כתבי הקודש והנבואה: המקרא עצמו מביא נוסחים פנימיים בתוכו, כדוגמה הידועה של נוסחי עשרת הדיברות (שמות כ' – דברים ה'), ועד לחזרת חלקים בספרים שלמים כדברי הימים על שמואל ומלכים (ועתה יש להוסיף שני נוסחים חשובים: דברי גד החזוה ונוסח המצע העברי של ספר שמואל לתרגום השבעים). לכן, גם למגילות הכיתתיות כמו ברית דמשק, מגילת המלחמה והסרכים - ישנם נוסחים קרובים שאינם זהים (לעומת זאת, בהמשך יוצע סיבה אידיאולוגית לשוני בקטעי לוח השנה שבנוסחי סרך היחד וממ"ת). נזכיר את המדרש המעניין של חז"ל כי כתיבת התורה בסיד על הר עיבל היתה בשבעים שפות (סוטה ז' ה'),[326] והקרבה מדהימה.
ההנחה שרוב הנוסחים שאינם נוסח המסורה (או קדם-מסורה) היו סודיים יותר – ופחות מיועדים לעם, וזאת כיוון שהם מאופיינים בתיאור המלאכים ותפקידיהם, ומידע זה פחות מתאים לעם הארץ, אשר עלול לטעות באלילות (פוליתאיזם) במקום מונותאיזם, כפי שכנראה טעו עמי קדם.[327] נוסחי סוד אלו תואמים לספרות סוד - ראו עליהם בפרק 'מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים', ובפרט על 70 הספרים הנוספים לתנ"ך שמצוינים בחזון עזרא יד' 47-44.
נדגים את חשיבות נוסחי המקרא ממגילת קומראן 4Q76 שהיא נוסח קדם-מסורה לקטע ממלאכי ב' 16: 'כי אם שנ(א)תה שלח', ששונה במקצת מנוסח המסורה בימינו: 'כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר יי צְבָאוֹת; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ'. נוסח המסורה משאיר ספק בנוגע מיהו השונא: האם האל את גירוש הבעל (ואז כחטא לגרשה) או הבעל את אשתו (ואז נכון לגרשה)? על כך נחלקו תנאים (גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א'). דוגמה אחרת למטבע לשון שנטמע בימינו: ל'יישר הדורים' (ישעיהו מה' 2) מנוסח המסורה, אך אין מה ליישר 'הדורים'!, והנוסח הנכון במגילת ישעיהו הוא ל'יישר הררים'. מאות תיקונים כאלו מלמדים שיש לתקן שגיאות סופרים בנוסח המסורה המאוחר (כתר ארם צובא של בן אשר הקראי), ויפה שעה אחת קודם.
בחלק מהנוסחים יש גם הרחבות (ולא רק נוסח יותר מקורי ונכון) שמשלימות מידע מקראי חשוב. נדגים זאת לעניין הכשרות: בבראשית לב' 33 מצוין: 'עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה', ואילו מגילה 158Q4 (1 שו' 13-12) מציין: 'ויאמר אל תוא[כל ] על שתי כפות הירך עד ה[יום הזה]'. דעה זו זהה לדעתו של ר' יוסי במדרש בראשית רבה עח' ו':[328] 'ר' יהודה אומר, באחת מהן נגע ואחת מהן נאסרה. ר' יוסי אומר, באחת מהן נגע ושתים נאסרו'. עוד על כשרות ראו בפרק בעניין.
השורה התחתונה כאן היא שעדת קומראן הינה הגמונית הסופרים שהכילה והמשיכה להעביר את כל סוגי מסורות התורה, כאשר המגילות המקראיות היא אחת החשובות, וכנראה גם סודיות שבהן. המפליא מבחינה תורנית-ספרותית, שאין בכל תוספות אלו שום סתירה לתנ"ך או להלכת עדת קומראן, דבר שידוע (וכמפורט בפרקים בהמשך) השתנה ע"י פרשנות ויצירת חז"ל. המשך לכך ולפרק זה בפרק: 'ספרות אותנטית אחידה ולא ספרייה שהתנקזו אליה ספרים שונים במקריות'.
רב הנסתר מהגלוי על מהות ופרטי לוח השנה התנ"כי, ואפילו בבית שני עד תקופת הורדוס.[329] במגילות ים המלח מתואר לוח שנה שבתי-שמשי בן 364 יום שאין לו תקדים בהיסטוריה,[330] ומהווה לוח השנה היעיל והנוח בעולם בזכות יתרונותיו העיקריים האלו:
בשל טיבו זה האו"ם ניסה לחדש (עוד טרם מציאת המגילות) וליישם לוח מושלם זה 3 פעמים.[335] כנראה המסורת שבשבת עה' התקבלה מעדת קומראן, וכן אין בה תיקון ללוח ירחי דווקא: 'כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: 'וְאֵת פֹּעַל יי לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ' (ישעיה ה' 12). אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: מנין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר: 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים' (דברים ד' 6); ואיזו היא חכמה ובינה לעיני העמים: הוי חישוב תקופות ומזלות'. דברים אלו מורחבים בפרק הבא:
דברים אלו ערוכים בינתיים בטיוטת מאמר זה:
https://www.deadseascrolls.co.il/364-day-calendar-and-micro-zodiac
ההתייחסות בספר היא למכלול מגילות ים המלח (ובכללם מקצת הספרים החיצוניים כפי שיפורטו להלן) כמקשה/קודקס אחד, דהיינו כספרות קודש של עדה אחת,[336] בתוך פתרונות אותנטיים להבדלים בין המגילות השונות (זמנם ומחברם), בניגוד לפֵּרוּק (דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה) הרווח באקדמיה (בעיקר בשל מגילת קדם-כיתתיות בתקופתן, או ללא הקשרים כיתתיים, או נוגדות וסותרות את התזה המחקרית).
עם זאת, ישנם הבדלים אוטנטיים בין המגילות. היות ומגילות קומראן כוללות ספרים של הקדמונים מסמוך לבריאת העולם ועד לסוף ימיהם, והיות והם חיו חיי קהילה/קומונה שחלק מחיבוריהם היו סודיות ואילו חלק היו מיועדים להפצה כאגרות, הרי שיש לחלק את המגילות לפי מ-3 רכיבים: זהות המחבר, תקופת המגילה, וקהל היעד. לפיכך, להלן חלוקת המגילות לחמש קבוצות (שיוזכרו לאורך הספר):
הקבוצה הראשונה מכונה בשם 'הקדמונים',[337] ובה ספרות של/על גיבורי התנ"ך עד למתן תורה, ובעיקר: ספר חנוך, הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, תפילות (קהת) וצוואות הקדמונים (אנוש, נוח, קהת ועמרם)[338] עד לבני יעקב (שרדו 5-3 קטעי ספרים מצוואות השבטים),[339] לצידם ישנם ספרים חיצוניים (שאינן במגילות) על גיבורי מקרא מהתקופה.[340] חידה מרתקת האם ספרים חיצוניים אלו אמורות להיות במגילות קומראן (2 מהם כן), ורק לא שרדו לידינו, או שהן מבית יוצר פסול ודחוי מעיניהם של עדת קומראן (למשל שכוללים סתירות בפרטים), ומקצתם ידונו בחלק הספרים החיצוני שבהמשך). על חלק מקבוצה זו יורחב בפרק אחרי הבא: 'מסורות מחנוך והיובלים לעמי קדם ודתות מונוטואיסטיות/דואליסטיות', ועל צוואות השבטים ראו מאמרי: מקורות והשפעות מידות הנפש והלב בצוואות השבטים.
לצפייה בתמונה של צוואת קהת B-370774:
https://drive.google.com/open?id=1Y1Vffo_hgM1o-ByGW6c6VGaohT78qOng
בעוד קבוצה ראשונה זו מאופיינת בכתב ארמי, מהותה של הקבוצה השנייה שלהלן בנוסחים שונים ושלוש שפות (עברית יוונית וארמית), כאשר עליית השפה העברית מוסברת ביובלים יב' 27-25,[341] ותואמת את ממצאי המחקר הארכיאולוגי והפילולוגי – מדוע נראית השפה העברית מאוחרת בין השפות השמיות. גם המחקר טוען שרוב ספרים/מגילות אלו קדומים לעדת קומראן, וחוברו/הועתקו במאה השלישית לפה"ס (אפשר שהועתקו במאה זו, אך חוברו הרבה לפני כן. בכל מקרה דעתם היתה יותר נכונה אילו היו מוסיפים לה ציון: "לכל המאוחר").
הקבוצה השנייה מכונה בשם 'מגילות הר סיני', בראשה מגילת המקדש, ממנה נוסחי התנ”ך/המגילות המקראיות[342] (להן מוקדש פרק: 'העדות העיקרית כבעלי המסורה: נוסחי המקרא'; בכללן מגילות המיוחסות למשה רבינו) וספר היובלים (ידון בהרחבה בפרק עם פנחס החסיד). גם כאן המחקר מסכים כי ספרים אלו (זולת חלק מהחוקרים לתיארוך היובלים) קדומים לעדת קומראן. חלק מהלכות מגילות אלו אינן הלכה בפועל בעדת קומראן, ואף ביניהן סתירות מהותיות לחלק מהכתבים הכיתתיים של 'מורה הצדק' (להלן 'הקבוצה הרביעית'), כגון חוסר רלוונטיות להלכות מלך ומקדש (ממגילת המקדש) לעדת קומראן בימי היווסדותה[343] (אם כי בפרק על חבר היהודים אציע שחלופות להלכות המלך התקבלו בהמשך אצל יוחנן וינאי החשמונאים); ביטול עונש המוות בתורה על ידי נדר עדת קומראן (ראו בפרק בעניין); בית הקברות של היישוב קומראן סמוך ליישוב ואינו בין 4 ערים (מח' 14-13). על מהותה חשיבותה ותיארוכה של מ' המקדש, לצד נוסחי התנ"ך, ראו בפרק 'העדויות לבעלי המסורה: מ' המקדש; נוסחי המקרא (והתפתחותם לנוצרים ולשומרונים)'.
הקבוצה השלישית מכונה בשם 'מגילות ימי וגלות בית ראשון', ביניהן: 4,050 מזמורי תהילים, טוביה, תפילת מנשה ונבונאיד, מגילות סתר (אפוקריפון) של נביאים (כתובות בגוף ראשון בשמם, מכונות או בטעות פאסידו) מהתקופה, כגון: אגרת ירמיה, אפוקריפון ירמיה ופסיאודו יחזקאל. גם קטעי ספר בן סירא נמצאו במגילות והוא משויך לקבוצה זו (אף על פי שחובר באמצע בית שני). רוב הספרים החיצוניים מיוחסים לתקופה זו, ועיקריהם: דברי גד החוזה, ספרי ברוך בן נריה, תוספות לדניאל (ייתכן ושושנה כן במגילות), תוספת לעזרא.
בשלושת קבוצות המגילות הראשונות כמעט ואין סימנים כיתתיים, שעיקריהם: מטבעות לשון, ארגון ותקנות. עדת קומראן קיבלה ספרים אלו באופן שלא ידוע לנו כיצד, אך הנחה שהן נמצאו ונאספו על-ידם בעת עזיבתם את בית המקדש (ראו בפרט את הרישום המסתורי של אוצרות המקדש במגילת הנחושת)[344] בראשית ימי היווסדה, מהיותם הכהונה הגדולה (בני צדוק) ב-800 שנה האחרונות. ואכן, חלק ממגילות אלו מתוארכות לפי פחמן 14 למ-250 לפה”ס, ובפועל הספרים שלהם עתיקים ואותנטיים עוד יותר, שהרי מדובר על העתקים, ולא מקור-אוטוגרף (וגם המחקר מייחס שנים רבות לקביעת ספר כקאנוני לכתבי קודש ולהעתקה).[345]
המינוח המקובל לכשלושת קבוצות אלו הוא המגילות הקדם-כיתתיות (לעיתים מכונה בטעות גם הספרות הבָּתַר-מקראית, והיא טעות - כיוון שכולם חוברו בתקופת המקרא [וחלק אף לפני מתן תורה בסיני], ולא רק אחריה [בָּתַר = אחרי בארמית]).
במחקר נוהגים לפתור מגילות קדומות או שאין בהם טרמינולוגיה של ארגון כיתתי, אך כיוון שחלקם עולים בקנה אחד עם האידיאולוגיה ו/או לוח השנה בן 364 יום של עדת קומראן (כמו: חנוך, מ' המקדש, היובלים,11Q5 ), חוקרים המציאו "חוגים קרובים" או סתם ספר "קדם-כיתתי". טענות אלו חסרות יסוד, כיוון שאין אסמכתא ישירה או אפילו עקיפה לכך. זו טענה מחקרית ואקדמאית חלשה, שדומה לטענות השגויות של תיארוך ספרים אלו; ראו למשל על חוסר ההוכחות של ספר חנוך למאה ה-3 לפנה"ס, שכן לדעת החוקרים רוב ספרות זו נכתבה בתקופה זו, אך לאף אחד מהספרים אין שום הקשר למאה זו, זולת לנוסחי המקרא ביוונית, וגם לאלו יש נוסחי מצע עברי לתרגום השבעים (ראו בפרק על נוסחי המקרא). הדברים גם עולים עם עיקרון הטענה הפשוטה ביותר (תַערו של אוקאם [([Occam's razor.
כל הספרים החיצוניים הפנימיים/אמינים חוברו בתקופות אלו, ולעומתם, כל הספרים החיצוניים השקריים חוברו לאחר תקופה זו (ויוחסו בשקר ובזיוף למחבר קדום - פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה). בפרקים הבאים יידון התיארוך וספרים החיצוניים.
אחת הסיבות המרכזיות לתיארוך שגוי לדעתי של חוקרים לארבעת הקבוצות הראשונות היא התבססות החוקרים על מדע הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה (תיארוך לפי כתב-יד). חולשתו (שחוקרים אינה עומדים עליה) היא שהחוקרים קבעו תקופות ללא השוואה לכתבים יהודים אחרים – מהסיבה הפשוטה שאין עוד כתבים אחרים מתקופה זו או לפניה (יש ממצאים של מילים ספורות בארכיאולוגיה, אך לא מגילות, זולת בודדים כמו: פפירוס נאש ולוחיות ברכת כהנים). בנוסף, וזה רלוונטי גם לתיארוך פחמן 14, רוב המגילות הן העתקים ואינן החיבורים המקוריים (אוטוגרף), כך שהצגת תיארוך העתקי הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה יותר מטעה מאשר מכוון לתיארוך המקור.
גם מסיבה פנימית לעדת קומראן – לא סביר שמגילות אלו יתוארכו לתקופתה של עדת קומראן (מהתקופה הקדם-חשמונאית עד להרודיאנית); עדת קומראן נשענה על מגילות אלו ככתבי קודש, וכעדה הדוגלת וקנאית לאמת ולכתיבת קודש,[346] לא סביר שהיתה מסכימה לקבל שמי מחבריה יכתוב ספר וייחס אותו בשקר ובזיוף למחבר קדום (פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה), אלא הייתה מחרימה אותו ואת ספריו.[347] משכך, לא סביר שמגילות אלו נכתבו בדור יסוד עדת קומראן[348] (כפי שסוברים החוקרים), שהרי אם כך – עדת קומראן היתה מחרימה ספרות שקרית כזו. עדת קומראן אינה מציינת מאין אספה לתוכה את שלוש קבוצות המגילות הראשונות, היווסדותה של עדת קומראן מאוחרת לחלק מספרים.
יתרה מזו, חלק ממגילות האלו הן ספרי יסוד של העדה (כגון: חנוך, מגילת המקדש, היובלים), ועליהן עדת קומראן חיברה ספרות פרשנית המתבססת ואף מצטטת אותן (ראו לקמן: קבוצת מגילה 4). גם המחקר מכיר ומחשב הליך של קאנון לספרים שלוקח לפחות עשרות שנים.
בין שלושת קבוצות ראשונות אלו מצויים 7.5 ספרים מכ-90 ספרים חיצוניים (ראו בפרק הספרים החיצוניים). החוקרים שתיארכו את הספרים החיצוניים בתקופה שלפני גילוי מגילות קומראן עד אמצע המאה ה-20, כולל כהנא),[349] תיארכו רובם (זולת בן סירא וספר יהודית; לחלקם הציעו תאריכים שונים), כולל רוב מ-7.5 ספרים חיצוניים-פנימיים שנמצאו בקומראן, לכימי חורבן הבית השני (המאה ה-1 לספירה). בעקבות חשיפת המגילות הגנוזות, חוקרים התאימו והקדימו את כל התיארוכים של 7.5 ספרים חיצוניים אלו לימי כתיבת החיבורים הכיתתים של עדת קומראן (להלן קבוצות 5-4). טעות זו של חוקרים מצביעה על הקושי הרב של התיארוך, ושהיא מוכרעת בסופו של דבר לתקופה האחרונה שבה הם סברו שהיה ספרות בסגנון זה. אמנם בבית ראשון היה נידוי והרחקה של התורה וכתיבת ספרי קודש (ראו בפרק 'השכחה הראשונה'), אך בין יחידים צדיקים בתקופת הקדמונים, ובעושר וגיוון גילוי הר סיני ונבואות, היתה ספרות תורנית רבה, והיא עולה ומשתקפת היטב משלושת קבוצות אלו של עדת קומראן. נמצא אפוא, כי מעתה יש להוסיף לתיארוכים האקדמאיים של מגילות קומראן סיומת: "לכל המאוחר".
למעשה, אין הבדל בין תיארוך מאוחר של רוב ספרי התנ"ך ע"י חוקרים, לתיארוך המאוחר הניתן לארבעת קבוצות המגילות הראשונות. לכל אלו אין לחוקרים הוכחות, ועם השנים התיארוכים מוקדמים נוכח גילויים ארכיאולוגיים. גם ההנחות על העתקות מילים משמות שמות עתיקות יותר אינן נכונות או לפחות מחייבות, היות שאין הכרח שמילה בספר מסוים הינה העתק משפה זרה, מאשר סיבות שונות להיותה מופע ראשוני שם.
הקבוצה הרביעית מכונה בשם 'מגילות מורה הצדק',[350] ומאופיינת בסגנון נבואי (או פרשנות לנבואות) המחדש את התורה הברית והמצוות לייסוד ההלכה, לצד פרשנות מיוחדת לנבואות הנ"ך לפי מאורעות או קבוצות ודמויות אקטואליות בכינויי סתר. המגילות העיקריות בתקופה זו הן: ברית דמשק, הפשרים, הודיות. על אף שהסרכים (כולל המלחמה - מציינת את נשיא העדה) אינם מזכירים את מורה הצדק – הם נכללים בקבוצה זו. מגילות התפילה והמזמורים שייכים לקבוצה זו, אם כי אין בהם ראיה תואמת ובקריטריונים אלו מתאימים לקבוצה האחרונה. הכתיבה הסמויה במגילות אלו מקשה על זיהוינו היום לבני פלוגתם. אטען כי בתקופה זו של מורה הצדק לא היו הכתות המוכרות לנו (=הפרושים והצדוקים. לדעתי בתקופה זו היו המתיוונים למיניהם, ראו הצעות לזיהויים בפרק בעניין), והיא מהווה את עיקר תקופת הסופרים/ראשונים שמוזכרים בחז"ל.
כאן אני מסכים עם המחקר שמגילות אלו כיתתיות באופיין. הגדרה זו מתקבלת בעיקר מסיבות אלו: קיים פולמוס (מחלוקות) מול כתות יריבות או יש ריבוי מטבעות לשון המאפיינות מגילות אלו, ארגון קהילתי/כיתתי ותקנות קהילתיות/כיתתיות.[351] עם זאת, הארגון והכתיבה של עדת קומראן היה אילוץ השעה נוכח ריבוי המתיוונים, ובתקופות אחרות (כמו למשל בחלק מהתקופה שבה היה קרבה ואיחוד עם החשמונאים – ראו שער/חלק בעניין, וייתכן גם בתקופה שלפני ההתייוונות, אולי סמוך ובהקשר של בן סירא). דברים אלו מחייבים לצורך הסקת מסקנות חברתיות וביחס האישי מול המדיני, וראו על כך בפרקי הממלכתיות והיחס האישי וקבוצתי.
בין קבוצה זו לקבוצה הבאה משתבצות מגילות הסרכים, שהן כחוקה פנימית למחנות המרחיבות את ברית דמשק, וספרות החוכמה – שהן הוראות מוסר לא כיתתיות. עוד על קבוצה זו ראו בפרק בעניינה. הקבוצה החמישית והאחרונה מכונה בשם 'מגילות כיתתיות תיעודיות' והיא המאוחרת ביותר – להערכתי בין סוף התקופה החשמונאית עד ימי הורדוס, ומאופיינת בלפחות אחד ממאפיינים אלו: 1. סגנון שאינו נבואי;[352] 2. ציון של דמויות ספציפיות – אנשים (כ: יונתן המלך, שלומציון, הורקנוס, אמליוס, פוטליאיס); 3. ללא אזכור של הקבוצות/כתות מהקבוצה הרביעית; 4. חוברו ע”י סופרי העדה בלשון רבים (בדומה לממ”ת).
בתקופת קבוצה זו קמו הכתות המוכרות לנו (פרושים, צדוקים, בייתוסים, איסיים ועוד), כנראה כיוון שמורה הצדק הפסיק לכתוב (חי כמה דורות לפני כן), וניסו לשמר את ההלכה הרבה שכתב, לצד מגמת החזרה התשובה של עמ"י בעקבות ייסוד עדת קומראן, שהתחרתה על המשכיות ההלכה הנכונה והמסורות הקדומות (בכללן בכתב מול בע"פ). לאחר תקופה זו החלה תקופת התנאים והנצרות, שאספו את מסורות קומראן, כאשר חלק מהחסידים של עדת קומראן והאיסיים השתלבו בהם ופיתחו זרמים אלו.
דעת הארכיאולוגים העדכנית על מועד ייסוד היישוב בקומראן היא לרבע האחרון של המאה השנייה לפה”ס.[353] עם זאת, בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה 'האקול ביבליק' טוען בספרו העדכני כי האיסיים התיישבו בקומראן לאחר שנת 40 לפה"ס עד שנת 68 לספירה, שכנראה אז חלקם עברו למצדה (וכך טוען גיא שטיבל).
ימים אלו תואמים לחיבורם של מגילות קבוצה חמישית בלבד. שאר המגילות (קבוצות 4-1) קדומות יותר (או כאמור הועתקו שוב בתקופה זו ואחרי כן).
כינויים מקובלים למגילות במחקר ושישומשו גם בספר זה: קבוצות 3-1 מכונות טרום-כיתתיות; קבוצות 5-4 מכונות 'מגילות כיתתיות/כתבים כיתתיים' וגם 'ההלכה הקדומה' (יחד עם מ' המקדש וספר היובלים מקבוצה 2.
יש לציין כי ישנה חלוקה מהותית אחרת שאינה משתבצת בחלוקה לפי תקופות לעיל, והיא בין מגילות שמיועדות להיות גלויות לכל העם (ואכן אלו נפוצו ונשמרו יותר בספרים חיצוניים וממסורות שונות), לבין ספרי סוד שמיועדים להיות רק לסופרים (ובראשם עדת קומראן). על כך נדון בפרק על ספרות סוד פנימית וספרים חיצוניים.
ביקורת המקרא: כידוע, הנחת היסוד של ביקורת המקרא הכביכול-מדעית היא שלא תיתכן אפשרות של נבואה (ולכן המחקר מנסה לבדוק מתי חובר החיבור, על ידי מי [כמה מחברים, ובאחת או בשכבות - פֵּרוּק/דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה], לאיזה צורך וכדומה). הנחות אלו הן מסקנות מחייבות לפי מהותן של ספרויות עמי-קדם ועד כולל חז"ל, ואכן צריך דעת וקדושה להבין את ייחודיות כתבי הקודש, במיוחד שגם הם בנוסחים שונים (החל מעשרת הדיברות וכלה בנוסחים שונים של הכתבים הכיתתים. ראו פרק בעניין נוסחי המקרא). להלן הוכחות לפיהן ניתן לראשונה להוכיח זו כי ספר/מגילה חובר לפני המאורע שקרה, וזאת בכלים המדעיים של תיארוך ואחדות הספר:
החזקות ביותר הפעם הראשונה והפשיטא שאם לחוקרים יש בעיה עם התורה והנבואה, כחלק מביקורת המקרא (שכורסמה והתהפכה רבות, ובפרט כעת עם נוסחי המקרא ומ' המקדש מהמגילות), אינה מצדיקה עיוות תיארוכי, במיוחד כאן שלראשונה יש תיארוך מוקדם של החוקרים עצמם. יש לציין כי אין לחוקרים ברירה להודות על טעויות רבים בתיארוך חלק מ-7.5 הספרים החיצוניים שבהם, היות שחלקם תוארכו למאה ה-1 לספירה, ואילו כעת מתוארכים בין המאה ה-2 ל-1 לפנה"ס. עם זאת, אין בדברים אלו לפגוע, ויש להקיר תודה על התרומות הגדולות של חקר המקרא לפירוש התנ"ך, כמו השוואת השפה ופירוש מילים קשות לשפות שמיות עתיקות ולמנהגי עמי-קדם, אך גם כאן יש הנחות יסוד שגויות – שכן השאלה איזה מסורות היו קודם, ועל כך בפרק על חנוך ועמי-קדם.
ישנם 5 הגדרות/מעגלים של ספרים חיצוניים (רובם יפורטו בפרקונים הבאים זולת סעיף 2 שתואר לעיל):
כיוון שהוסבר לעיל, מגילות קומראן הן ספרות אותנטית אחידה ללא סתירות פנימיות כלשהן, הרי שבעזרת עיקרון גדול זה לבחון ככלי ראשון כל מקור אחר נוסף. המקורות הקרובים ביותר לעדת קומראן הן חלק מהספרים החיצוניים (שאינם בין מגילות קומראן), הן מבחינת זמנן והן מבחינת סגנונם.
ההבנה של רוב הבריות לגבי 'ספרים חיצוניים' שגויה לחלק מהספרים שבקטגוריה זו, שכן חלק מספרים אלו קדושים באותה רמה של התנ"ך עצמו, מכיוון שהתנ"ך בעצמו ציין אותה ככתבי קודש שהמשך הדברים כתובים בהם באותו רמה, כגון:
השאלה מדוע הם לא נכללים בקאנון כד'-24 ספרי התנ"ך, אינה פוגעת ברמת קדושתם או אמינותם, אלא התשובה נעוצה בנחיצות שלהם לכל העם. הספר החיצוני חזון עזרא יד' 47-44 ש-70 ספרי סוד נכתבו ומיועדים רק לסופרים העוסקים בתורה, ורק כד' (24) ספרים נתנו לכל העם (התנ”ך).[355] ספר זה כמובן מיוחס לעזרא הסופר (וכך רוב הספרים החיצוניים: קוֹרוֹת קְדוֹשִׁים [הַגְיוֹגְרַפְיָה]),[356] ואילו בלשון המחקרית "זכה" להגדרה של פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה, דהיינו, ספר המיוחס בשקר ובזיוף למחבר קדום. רק לביתא ישראל ולכנסייה האתיופית יש רשימה מסודרת של 70 ספרי הקודש (מצהף קדוס), אך ייתכן ואלו עורבבו עם ספרים חיצוניים לברית החדשה (ויש כ-120 כאלו מהמאות הראשונות לספירה, ואינם מוזכרים בספר זה), או ממחברים שונים בזמנים שונים שאינם כאמת ספרי הקודש (ראו להלן – קבוצה 2).[357]
המחקר באנגלית מבחין בין שני סוגי ספרים חיצוניים: אפוקריפה ופסידו-אפיגרפיים. אך חלוקה זו אינה נכונה ורלוונטית, שכן במגילות קומראן שרדו 7.5 מהספרים החיצוניים משתי קטגוריות אלו – ולצידם עשרות מגילות עלומות דומות (כספר הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, צוואות וחזונות, אפוקריפונים ודברי נביאים, תפילת נבונאיד,[358] ועוד). זאת ועוד, שהרי שהקרבה בזמן ובמקום ל-70 ספרי הסוד מתקרבת ומתאמתת, במיוחד כאשר מגילת דברי ירמיה מציינת שהיתה פרצת נבואה בתחילת בית שני, ושוב כזו בימיו של הגדפן – זה אנטיוכוס הרביעי,[359] כשהנבואה בימיו היא של מורה הצדק וכמה מחברי עדת קומראן. יוזכר כי החוקרים עד גילוי מגילות קומראן (אמצע המאה ה-20) טעו בתיארוך רוב הספרים מה-7.5 ששרדו בקומראן וראו על כך בסיכום על 3 קבוצות המגילות הראשונות.
לצפייה בתמונה של תפילת נבוניד B-496214:
https://drive.google.com/open?id=1z2Vb9QorMHZxMMfaDi952O2H0OwOCcmQ
המאפיין הבולט ביותר בין ספרות חז"ל לספרים החיצוניים, הוא מקור הסמכות: בספרים החיצוניים – לנביא או גיבור תנ"כי (או גיבור מהתקופה, כמו טוביה ויהודית) לרוב עם גילוי אלוהי/מלאכי, ואילו בחז"ל – הייחוס הוא לתנא/חכם או רבו (מקור אנושית, להוציא סיפורי אגדות וספרות ההיכלות). במגילות קומראן יש את שני הסוגים הללו, כולל סוגי ביניים ונוספים (ראו בחלוקת 5 קבוצות המגילות בפרקים הראשונים).
מאפיין נוסף של הספרים החיצוניים הוא מיעוט פירוט או הוספת הלכות, ודאי שביחס לקבוצת המגילות הרביעית של מורה הצדק ולמשניות של חז"ל (אך גם הפרושים הראשונים לא הוסיפו הלכות). הסיבה לכך היא שעדת קומראן קיבלה נבואה לחדש את הברית והתורה, כשהם מגלים את נסתרות המצוות (ראו בפרק על "הנסתרות").
בפרקים שלהלן זה נעמוד על שלוש סוגי ספרויות שהוגדרו עד מציאת מגילות קומראן כ"ספרים חיצוניים". לפיכך, להלן חלוקת הספרים החיצוניים ל-3 קבוצות שלהלן, אשר ינותחו בשני הפרקים להלן:
מספר: 'כי הספרים (כך, בלשון רבים) שחיבר והשאיר אחריו דניאל, נקראים אצלנו גם כיום' (קדמוניות היהודים י' 267), לעומת: 'ימי ארתששתא עד זמננו זה נכתבו כל מיני ספרים, אך לא זכו להיאמן עלינו כספרים הקודמים להם, כי לא קמו עוד יורשים כשרים לנביאים... כי בדורות שעברו עליהם לא ערב איש את לבו להוסיף עליהם הספרים האלה ולא לגרוע מהם ולא לשנות בהם דבר' (נגד אפיון I 42-41). אכן לספר דניאל יש 3 ספרים שהם הרחבות/נספחים בספרים החיצוניים, כאשר אחד מהם, ספר שושנה, ייתכן ושרד באופן קטוע מאוד במגילות קומראן (ולכן הזיהוי בספק).
כאמור בתחילת פרק זה, במגילות קומראן כוללות 7.5 מהספרים החיצוניים שהכרנו אותם לפני כן מכנסיות נוצריות. משכך, ספרים אלו מוגדרים בספר זה כ"ספרים חיצוניים-פנימיים", כיוון שהיותם במגילות קומראן מעלה אמינותם לדרגה הגבוהה ביותר מתחת לתנ"ך.
מגילות/ספרים חיצוניים פנימיים אלו אינם כיתתיים, אלא שייכים לקבוצות מגילות 3-1 (ראו פרק לחלוקתן ל-5 תקופות) שחוברו לפני היווסדות עדת קומראן. כנראה אלו גם אינם ספרי סוד (על ספרות הסוד ראו פרק בנושא זה). המשמעות של כך היא שאין בהם כמעט ענייני הלכה (יהודית), אלא בעיקר סיפורים משלימים למקרא, הגות ומוסר. מאפיין זה דומה למהותה של הנצרות – ביטול המצוות והתרכזות בעקרונות הרוח והמוסר (ראו על כך בפרק 'המוסר האוניברסאלי והקדום לברית עם ישראל; גבירתו על מחלוקות הלכתיות').
אך הנצרות גם החזיקה במסורות רבות של עדת קומראן (ראו בפרק על הנצרות), בכללן מסורות מ-2 הקבוצות האחרונות (המגילות הכיתתיות). למשל, חזון יוחנן הינו ספר נבואי מהברית החדשה שקרוב במסורותיו לספרים החיצוניים ולמגילות קומראן, אך שמרמז על ביטול הברית בין ראש כל הימים לעם ישראל. לעומתו ספר דברי גד החוזה מכחיש אפשרויות זו (וראו על כך בספר זה בקבוצה 2 בהמשך).
העובדה שרק הכנסיות הנוצריות שמרו על 7.5 מגילות קומראן-הספרים החיצוניים-הפנימיים האמינים, זולת דברי גד החוזה ועוד כמה שהם יותר מדרשי אגדה כמו ספר הישר שידון בקבוצה ה-3, מצריכה עיון. חוקרים סבורים שהנצרות אף ערכה חלק מספרים אלו, העיקרי שביניהם הוא צוואות השבטים שכולל קטעים משיח-אדם. לדעתי קטעים אלו מקוריים (מה גם יש קטעים דומים במגילות אחרות), והנצרות רק אימצה ויישמה אותם על ישו. לעיתים עדיין נמצאים ספרים חיצוניים ושונים בכנסיות השונות, ויש לעודד במחקר חיפוש ופרסום ספרים כאלו (למשל: קטעי ספר חנוך א' נמצא בכנסייה הקופטית לפני כמה שנים).
כל 7.5 מגילות קומראן-הספרים החיצוניים-הפנימיים האמינים נכללים בספרים שהתקדשו בחלק מהכנסיות ובשלבים.[376] יהושע אפרון טען בספרו 'התהוות הכנסייה הנוצרית הראשונית' שאלו שגם הספרים החיצוניים-הפנימיים לקומראן (הרשימה בפרק הקודם) גם נכתבו ע"י הנצרות הקדומה, ויש לדחות הצעתו זו ולהשיב: 'ארבע מאות שנה בין אלו ובין אלו מהם?' (פרפרזה לבראשית כג' 15), דהיינו יש כ-400 שנה לפחות בין חלק מהספרים החיצוניים-פנימיים של עדת קומראן לנצרות הקדומה, מלבד כל שאר ההבדלים והתכונות שעמדתי עליהם לעיל בפרק הקודם. תחום מעניין וחשוב שדורש סיכום בנצרות הוא עמידה על הספרים החיצוניים שהכנסיות (בעיקר האתיופית בגעז) שמרו – למול הנוסח התואם שנמצא במקור של מגילות קומראן. ייתכן ועמידה על כנסיות אלו תשפוך אור על ספרות חיצונית קרובה מול סותרת לספרים החיצוניים שנמצאו בקומראן.
הנצרות מחזיקה גם בספרים חיצוניים מאוחרים ושקריים שחוברו בהשפעות זרות – זו קבוצה 3 של הספרים החיצוניים לפי החלוקה (בפרקים הבאים), ומגמה כזו קרתה גם בתוך הנצרות:
בתוך הנצרות יש כ-120 ספרים מהמאות הראשונות לספירה שלא הוכרו כספרי קודש/זיוף ושלא נכנסו לברית החדשה. אלו מתארים את ישו או תקופתו; לרשימתם ראו: http://www.earlychristianwritings.com מיסתיקנים נוצריים ייחסו את דבריהם לאישים קדומים, והידוע שבהם הוא קובץ החיבורים המיוחס לדיונוניסיוס איש האראופגוס (Dionysius Areopagita).
להלן כמה מהסיבות שאבות הכנסייה דחו ספרים אלו להכירם ככתבי קודש בימיה הראשונים: טרטוליינוס (De Spectaculis 23, 29): 'מחבר האמת [האל] שונא כל שקר. הוא מחשיב כניאוף כל דבר שאינו אמתי [...] ואם אתה מתענג על ספרות התיאטרון, יש לנו ספרות בשפע – שירים וחרוזים – ואין היא דימיונית אלא אמתית, לא תעתועי האמנות אלא מציאות פשוטה'; מוניקיוס פליקס שיבח את אפלטון על כך שגירש את המשוררים ממדינתו האידיאלית (Octavios 22); לקטנטיוס גינה את 'ממתקי המשוררים שמסתירים רעל' (Jerome, Epistle 22).
עלינו ללמוד כמקרה מבחן דומה זה שכבר חל בנצרות, וראוי לסכם את השוואת תהליכי היצירה וההיטמעות/דחייה של ספרות נוצרית זו בנצרות, לעומת קבוצת פרק זה (ספרים חיצוניים שסותרים ודחויים לקומראן), וראוי לעודד כך את המחקר.
ליחס של חז"ל לספרים החיצוניים, ראו בפרק: 'הסיבה העיקרית שחז"ל דחו את רוב הספרים החיצוניים – ספרות סוד'.
אלו הספרים החיצוניים שנמצאו במגילות קומראן:
ל-7 ספרים אלו יש עוד כמה ספרים שזיהויים מוטל בספק: ספר שושנה (4Q551) ואגרת ירמיהו. ספק זה הגדרתי כחצי, ולאורך הספר ספרים אלו יקראו "7.5 הספרים החיצוניים-פנימיים מקומראן". קיומם של ספרים אלו מלמד שעדת קומראן ראתה בהן ספרי קודש ואמת, וההכרעה לכך באה נוכח העובדה שכמה מהם אף מהווים ספרי יסוד שעליהם עדת קומראן נשענת בכתביה שלה (החיבורים הכיתתיים – קבוצה 4), ולעיתים מצוטטת ממנה (למשל היובלים וצוואת לוי מצוטטים בברית דמשק).
בספרים אלו אין סתירה למגילות קומראן, ורק נתון זה מצביע על אמינות גבוהה, שכן ספרות קומראן רחבה, ואי-קיומו של סתירה אפילו בפרט אחד, מצביע על דבר קודש של תאימות. מסורדים לפי סדר אמינותם:
דברי גד החוזה: ספר מרתק זה הינו הספר החיצוני היחיד שנמצא בקהילה יהודית (בקוצ'ין שבהודו) במאה ה-18 ובעברית (ועובדות אלו מחזקות אמינותו), ובו לשון וסגנון מקראי והלכות שאומצו ע"י חז"ל (ראו בפרק תחומי ההלכה). הספר השתמש בכמה תיאורים ששרדו רק בנוסח שמואל מקומראן,[378] דבר שמחזק עד מכריע את תיארוכו הקדום. לדעתי ספר זה אוטנטי, ולכן הוא מצוטט בספר זה לצד מגילות ים המלח.
חזון ברוך ב': בפרק ג' 6 מציין את המספר 363, כנראה כמספר שכמעט שלם - לפני שהצליחו (בוני מגדל בבל) להגיע ל-364. מספר זה מהווה את ימי השנה בלוח הקומראני (ראו פרק בעניין), ואינו מופיע בשום ספר חיצוני שלא שרד בקומראן. לאחר מכן, בפרק ד' 7, מצוין המספר 360, שהוא מהווה חלק מהלוח (אם כי עמי-קדם טעו בו – חנוך ה' 2).
עליית ישעיה: ספר "עליית ישעיה" הינו ספר חיצוני שנמצא רק בגעז,[379] ולא תורגם לעברית (כיוון שכהנא תירגם רק ספרים שסבר שמקורם יהודי, וסבר שזה נוצרי). תיאור רציחת ישעיה הנביא קרוב להריגת ישו, והשאלה מי קדם ולקח ממי. פרקים נז'[380] ונט'[381] בישעיה מלמדים על הרשע והדם בתקופה, לצד ההליכה למדבר שמצוינת וקוימה ע"י עדת קומראן ויוחנן המטביל. השומרוני הרע הפך לשומרוני הטוב בברית החדשה. מעניין גם שמו: "בלכירע" שמזכיר את "מלכירשע" שמצוין פעמים במגילות: 4Q280 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 56) וחזונות/צוואת/דברי עמרם(4Q548-3 (4QVisions of ʿAmram) . שני חסידי-חז"ל מציינים את המסורת ממגילת יוחסין (יבמות מט' II), וכן מסורת רציחת ישעיה מצוינת בספר החיצוני: 'חיי הנביאים' (מסקר 20 מחייהם ומקומות קבורה של נביאי התנ"ך).[382] מגילה כזו מנוגדת לאיסור הכתיבה של חז"ל, ועולה עם טענתי שחסידים הביאו מסורות פשט וממגילות קומראן, בעיקר כמו איסי בן יהודה (ראו פרק בעניין). האזכור החטוף בחז"ל מזכיר את תפילת מנשה (ראו לעיל). ישעיה מהווה את הקדוש המעונה (מַרְטִיר) הראשון. כנראה תיאור קשה ומדהים זה הביא את סיפור העינוי של ישו בנצרות (שמבוסס על ישעיה נג'). הספר החיצוני שנמצא רק כנספח של התנ"ך בגעז – עליית ישעיה, כבר שויך ע"י דוד פלוסר כסיפור שנכתב על מורה הצדק.[383]
לעזרא הסופר משויכים כמה ספרים חיצוניים שלא נמצאו בקומראן, וכפי שמצוין בפרק על חלוקת הספרים החיצוניים לאמינים או פסולים', חזון עזרא נמנה בין האמינים (היות ורבות מסורותיו הקרובות למגילות, ולא מצאתי לו סתירה אחת אליהן).[384] והנה, חזון עזרא הוא גם הספר החיצוני הקרוב ביותר לדת הזורואסטרית, שגם היא מתוארכם קרוב לימיו (גלות בית ראשון/תחילת בית שני).
'חיי הנביאים': ספר שמתוארך למאה ה-1 לספירה ומספר בעיקר היכן קבורים 22 נביאים. התיאור הקרוב ביותר לסתירה הוא חיי הנביאים" הוא הסתת נתן איש גבעון מאזהרת דוד המלך מחטוא עם בת שבע, בכך שבליעל, השטן, שם בדרכו לירושלים גופת אדם מת, וכך התעסק בקבורת 'מת מצווה', אך לכן הגיע לירושלים מאוחר מדי. לפי טוביה ב' 4 יש מצווה גדולה להתעסק בקבורת מת במקום אכילת סעודת החג, אך כאן זו טובת הנאה אישית ושם זו משימת נביא שאסור לו לחרוג ממנה (ועל כך כמה סיפורים בתנ"ך).
2 פרקי תהילים חיצוניים מכתבי יד סוריים של התנ"ך (פשיטתא): בתנ"ך הסורי יש 5 מזמורים נוספים על 150 מנוסח המסורה; שלושה מהם ממגילת המזמורים מקומראן: קנא', קנד', קנה' (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 350-348). לפיכך, אפשר להניח ששני המזמורים הנוספים בנוסח הסורי מקורם בקומראן, אלא שלא שרדו לידינו. שלושה חיזוקים נוספים לכך: לפי מזמור 11Q5 (11QPs-a) כז' 10 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 355), ספר תהילים כולל 4,050 מזמורים למחזור שמיטה! כך שגם אם נכליל את המזמורים הרבים שנמצאו במגילות קומראן (אפילו את מגילת ההודיות המחולקת לחמישה ספרים/יחידות – כמו חלוקת ספר תהילים בנוסח המסורה), הרי שאבדו אלפי מזמורי תהילים; אוריגינס הזכיר דברים דומים במאה השלישית לספירה;[385] במאה ה-9 תועד כי הפטריארך טימותיאוס הראשון נחשף למציאת 200 מגילות תהילים ממערות יריחו. טימותיאוס כתב בסורית, וההנחה שממצא זה הוספו לתנ"ך הסורי. להבדיל, ראו להלן על 4 מזמורים מגניזת קהיר:
הסיביליות: 4 ספרים שקשה לעמוד על מקורם, מה גם הם שונים בסגנונם מכל שאר הספרים החיצוניים. שבהן נבואות אנטי-רומיות, וסבורים שמקורם יהודיות-נוצריות.
4 מזמורי תהילים חיצוניים מגניזת קהיר: 4 שנמצאו בגניזת קהיר (פלוסר וספראי כינו אותם: 'שירי דוד החיצוניים'): פותחים במילים: 'אשרי שימצא כבוד בחפצי רצונך'; 'כי הוא רופא לנשברי לב'. מזמורי תהילים אלו יחידאיים (שאינם בשום מקום אחר). באחד ממזמורי גניזת קהיר מצוין חודש ירחי: 'בשלשה בחדש אייר ראיתי'. תאריכים ירחיים אמנם קיימים במגילות קומראן, אך אלו רק בכתבי סוד, כאשר יש איסור לחשב את לוח השנה לפיו (ראו בפרק לוח השנה), וכן אין מזמורים בתיארוך ירחי שנמצאו במגילות קומראן.
בניגוד לשני סוגי ה"ספרים חיצוניים" המוגדרים ומפורטים בפרקים הקודמים, כאן ינותחו ספרים חיצוניים שסותרים ודחויים למגילות קומראן. אין מדובר בספרי חול או הבל או סרק או ברמת הספרות הגבוה והמענגת (כמו שחז"ל תייגו בטעות/זדון את בן סירא עם הרונימוס), ואפילו לא בחינת האמת מול השקר, אלא מבחן פסלותם הוא התאמתם לתורת עדת קומראן – אם משתלבים הם או יש בהן סתירות, ואפילו אחת.
חוקרים שתירגמו ספרים חיצוניים (כהנא המפורסם מבניהם), לא תירגמו ספרים בעיקר מקבוצה זו, כיוון שסברו שאינם יהודיים במקורם.[386]
ככל שיש סתירה בין ספר חיצוני כלשהוא לתורת עדת קומראן, מלבד שכאמור הוא מוגדר כדחוי למגילות הגנוזות, הרי שראוי לעמוד על מקורותיו – מדוע כתבו סתירות אלו לתורה ולמגילות?! מאין שאבו סמכות להמציא סיפורים שקריים וחלקם בייחוס לגיבורים ידועים – פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה (פסאודס ביוונית משמעו שקר; המחקר מייחס בטעות פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה גם לשתי הקבוצות הקודמות, ומונח זה מתאים רק לקבוצה זו). האם הם כתבו זאת בעצמם – כמדרש היוצר של חז"ל, או פשוט אספו סיפורי עם וסברו שהם עורכים אותם בצורה יותר נכונה?
כמעט ואין לנו תשובות על מקורות ספרים חיצוניים אלו, וההנחה שרובן נכתבו בהשפעות הלניסטיות ביהדות מצרים (ואלכסנדריה בראשה) בשלהי בית שני. ואכן אחד המבחנים לבדיקת הספרים הוא זמנם, שלפחות חלקם ברור מועד כתיבתם – אך דווקא אלו הם אמינים לזמנם וספרותם אינה קשה וסותרת, כיוון שיש בה בעיקר סיפור היסטורי בתקופתם ומוסר, כמו: משלי אחיקר, בן סירא, איגרת אַרִיסְטֵיאַס (אם כי ראו המצע העברי של תרגום השבעים), החשמונאים.
4 ספרי המקבים אינם נכללים ואף לא מוזכרים בין מגילות קומראן, אף שחלק מתקופת הפעילות (האחרונה) של עדת קומראן היא גם בעת שלטונם ואף מלכותם של החשמונאים, העת בה חוברו רוב ספרי המקבלים. כמה אפשרויות מוצעות לכך: 1. בתקופה זו עדת קומראן כבר הפסיקה לכתוב (היות ולא היה ביניהם כמורה הצדק בעל רוח הקודש), ולכן גם אם ספרי המקבים היו קרובים לדעותיהם, הקודקס שלהם כבר נחתם ונסגר; 2. ישנה היררכיה בין עדת קומראן לחשמונאים, כאשר הכתות(ובכללם החשמונאים) מאמצים את ספרי ומסורות עדת קומראן שהצליחו לקבל (שאינן סודיות), ועדת קומראן אינה מאמצת מסורות וספרים מכתות נמוכות ממנה; 3. עדת קומראן התירה רק כתיבת קודש, ואילו ספרי החשמונאים אינה מזוהים בעיניה כספרי קודש. יש לציין שספרי המקבים הם אכן הספרות הקרובה ביותר בזמן לספרות עדת קומראן, וכל כך מורחב בפרק בעניין.
אדם וחווה: א' 2 מספר שאדם וחווה ישבו בקדם 18 שנה עד שהולידו את קין, ואילו לפי היובלים ג' 17, הגירוש היה בשנה ה-7 לבריאה, והולדת קין היתה בין השנים 70-64 לבריאה; אדם וחווה ג' 3-2 מספר שאדם לא התאבל על הבל בנו, ואילו היובלים ד' 7 מספר שאדם ואשתו התאבלו על הבל 4 שבועי שנים; אדם וחווה ה' 1 מספר שאדם הוליד 30 בנים ו-30 בנות, ואילו היובלים ד' 10 מספר שאדם הוליד עוד 9 בנים אחרי מות הבל, ו-2 בנות (אם כי סביר שהיובלים לא מונה את כולן). ועוד סתירות רבות, גם באופיו. הספר מסתיים בהמשכו של שת וייתכן שזהו מקור לגנוסיס.
איוב החיצוני: מציין את חיתון דינה עם איוב לאחר ניסיונו והביאו 20 ילדים[387] – ואילו היובלים לד' 20 מציין שהיא נפטרה בחודש שיוסף נמכר לעבדות (כנראה רווקה).
האפוקליפסה של אליהו (או: ספר אליהו): 3 נוסחים בקופטית שלפי המחקר אינם בספר שעריכתם נוצרית: מתאר את אנטי-כריסטוס (אויבו של ישו) באחרית הימים כשמולו יופיע ישו. יש גם נוסחים עבריים שמתוארכים מאוחר יותר.
ספר הישר: אינו בין הספרים החיצוניים ה"קלסיים", אלא ספר כנראה מאוחר, רצוף אגדות שתואמות לחז"ל, אך סותר בעלילות משה רבינו בארץ כוש ומלכתם, אך לפי התיארוכים ביובלים – שני תיאורים אלו מתנגשים (ולפיכך אחד מהם לא נכון).
חוכמת שלמה: מציין שהיה חומר לפני הבריאה ("יש מיש" ולא "יש מאין") שזו סתירה לפשט התורה וליובלים. ביקורתו נגד חנוך ד' 11-10 (ראו בפרק 'עוקרי ההרים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון'). ייתכן וחוכמת שלמה החיצוני מהווה המשך או פיתוח של מגילת 'חוכמת שלמה המלך א' וב', המכונים כך לפי קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 128-113. למשל המונח 'אשרי' המופיע כמה פעמים בעמ' 114 בקימרון, מופיע גם כמה פעמים במזמורי שלמה. יש לו גם מסורות קרובות ליובלים.
חנוך ב' הסלאבי:[388] מציין ביא' 93 שאבותיו כתבו מגילות, בעוד היובלים ד' 18-17 מצוין שהוא הראשון שכתב;[389] אינו מציין את הלוח השבתי-שמשי בן 364 יום, אלא רק לוח שמש מלא של 365.23 (ו' 11, 21) ומציין שהחודשים לפי הירח כשנתן להם שמות (יג' 14; אם כי שמות חודשים ירחיים יש במגילת האסטרולוגיה – ראו בפרק לוח השנה);[390] הנוטריקון של הרכבת האדמה לאדם מארבעת כיווני השמיים מתאים רק ביוונית (יא' 63) אולי סותר את חנוך א' ס' 8. גם בכללי סגנון הספר הלניסטי (אמנם כאמור היוונים קיבלו ואימצו מסורות מחנוך א' החבשי, היובלים והתורה, אך קיבלו מהויות שהתעצבו ונוסחו בסגנונם).[391] לפיכך המסקנה שהוא חיצוני ופסול.
יוסף ואסנת - הוידוי והתפילה אשר לאסנת בת פוטיפרע הכהן:[392] ספר זה מתאר סיפורי פנטזיות שאין להן זכר במגילות קומראן שמתארות תקופה זו (היובלים וצוואות השבטים), ויש בו גם סתירה טכנית (קטנה לכאורה) – גילו של בנימין: לפי כז' 2 בנימין בן 18 שנה בעת ירידתו עם יעקב אבינו מצרימה, ותאריך זה לא סותר לפי בראשית מא' 46 שמציין: 'וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם', ועל זאת יש להוסיף את 14-7 שנות השובע וחלק מהרעב (לפי היובלים מה' 1 יעקב ירד מצרימה בשנת 2172). כיוון שלפי היובלים הפער ביניהם יוסף (נולד ב-1.4.2134) לבנימין (נולד ב-10.8.2143), הינו 9 שנים, הרי שגילו של בנימין צריך להיות באותה שעה – 29 שנה. כך גם החמלה של לוי על בן פרעה בפרק כט' 3 תמוהה, שכן לוי לא נהג כך באנשי שכם, ודבריו של דויד המלך הפוכים: 'אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם' (תהילים יח' 38). לסיכום, כנראה ספר זה לא הכיר את היובלים וצוואות השבטים (וכמובן גם הפוך).
עליית משה: בפרק א' 2 סותר ליובלים בתאריך של מות משה רבינו. לאחר מכן גם מציין מנין אנשי המזרח, דבר שאינו קיים בתנ"ך ובספרים החיצוניים האמינים.
קדמוניות המקרא:[393] סתירה לנישואיה לאיוב בילדיה ממנו (ח' 8), בעוד ביובלים לד' 20 היא מתה אחרי מכירת יוסף.
עוד הרבה ספרים חיצוניים כנראה דחויים לקומראן, ואינם נסקרים כאן. הספרים החיצוניים הדחויים האלו למגילות, עולים בקנה אחד עם מדרשים יוצרים של חז"ל – כולם פרי הגותם של חכמים סופרים שאין להם מקור תורני קדום או רוח הקודש (על המדרש היוצר ראו בפרק בעניין), ולהלן נרחיב בעניין מקורות האגדה של חז"ל:
חז"ל ציינו מפורשות שאבדו להם כ-694/594 משניות: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א'), ואף ציינו מגילות סתרים/יוחסין ועוד (כמפורט בספרות. מסורות רבות של ספרות חז"ל לקוחות ממגילות קומראן (כמורחב בכמה פרקים בספר זה) ומהספרים החיצוניים, ומכאן שבכך חז"ל מודים שהיו ספרים או קודקסים עתיקים כתובים שאבדו להם, מה גם מגילות קומראן קדומות בכמה מאות מתקופת התנאים, וכן חלק מהספרים החיצוניים קדומים לימיהם. לפיכך, זוהי סתירה לדחייתו ונידויו של רבי עקיבא: ואלו שאין להם חלק לעולם הבא.. אף הקורא בספרים החיצונים' (סנהדרין י' א').
כאן אמור להשתבץ הפרק: 'הסיבה העיקרית שחז"ל דחו את רוב הספרים החיצוניים – ספרות סוד', שכעת משובץ בשער/חלק של מעבר מסורות הסוד, וכדאי לקרואו טרם המשך קריאת פרק זה.
יתרה מזו, בחז"ל, או אולי יותר נכון מתקופה ימי הביניים שניתן לכנותה: ה"רבניים", התרבו מדרשי אגדה כיחידות שלמות וחדשות, שלא הכירו אבותיהם התנאים והאמוראים, וניתן לחלק את המקורות שלהם ל-4 (ויפורטו בפרקונים הבאים):
העובדה שלרוב חז"ל אינם מציינים מהיכן הם דורשים את אגדותיהם לא מוסיפה לכך.[394] כמו כן, בעוד אין בספרות קומראן חלוקה בין ספרי אגדות שנפרדות מספרות ההלכה,[395] אלא יש רק חלוקה בין 5 הסוגים שחילקתי את המגילות, ובפרט לעניינו החלוקה בין ה-3 הראשונים ל-2 האחרונים, כך ישנם חלוקות וניסיונות רבניים להפריד בין מסורות ההלכה למסורות אגדה (בעיקר בתלמוד וביחס לספרי/מדרשי אגדה שונים), למרות שהערבוב ביניהם קיים בכל הבחינות (כולל הזהות של הדרשנים). תהליכים ומקורות דומים קיים בחז"ל גם להלכה.
לספרות הרבנית הוכנסו ספרים שלמים או נוסחים חלקיים ממגילות קומראן שנכללים בין 7.5 הספרים החיצוניים ששרדו בנצרות, והם: בראשית זוטא (היובלים; מכונה גם: צוואת משה או גילוי משה), צוואת לוי ונפתלי (מצוואות השבטים),[396] מעשה טוביה (או על אליהו הנביא), מעשה שושנה (נספח חיצוני לדניאל), בן סירא.
שלב נמוך יותר של אימוץ ושילוב מגילות קומראן במדרשי אגדה בחז"ל/רבניים, הוא עריכת יחידות שלמות על קטעים מסוימים ממגילות קומראן. הנה על שני הספרים העיקריים – חנוך והיובלים:
תחילה יש לציין כי עיקר הספרות המשלימה של קומראן על התנ"ך שאינה נבואית או הלכתית, היא ברובה מהקבוצה הראשונה (המגילות הקדמוניות).
באופן חלקי יותר, גם פרקי רבי אליעזר.
דמות חשובה לחיבור בין המגילות לספרות האגדה החז"לית הוא ר' משה הדרשן. זה דרש רעיונות רק ממגילות (ולא מהספרים החיצוניים-הדחויים): חנוך, צוואות השבטים והיובלים, וזאת אף בנוסח העברי שהיה בידיו, ולדיאבון אינו מצוי בידינו היום. חיבוריו הידועים לשיוך אליו (בראשית רבתי. פרשיות במדבר ונשא שבמדרש במדבר רבה) מבוססים למעשה בעקיפין על כמה מגילות קומראן שמשה הדרשן עסק בהם (חנוך; היובלים; הצוואות).[399]
שלב נמוך יותר של אימוץ ושילוב מגילות קומראן במדרשי אגדה בחז"ל/רבניים, הוא מקורות מהמגילות המשלימות את סיפורי התנ"ך שהגיעו לאגדות חז"ל בשיבוש וגוזמה. הנה כמה דוגמאות:
במדרש סדר עולם (ב' 7-6) יש כמה מסורות שלקוחות ממגילות קומראן, למשל: יעקב אבינו היה בן 77 שנה כאשר הגיע לחתנו לבן (יובלים כח' 2);[402] תקופת בני ישראל במצרים היתה 210 שנה (4Q464a [קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 203) - סדר עולם ג' 4).[403] עם זאת, סדר עולם שוגה בספירת התקופה הפרסית, כפי שהובא לעיל בפרק 'גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים'.
כדי להיווכח בכמות הרבה של מדרשי אגדה שבחז"ל שמורכבים ונאספו מהספרים חיצוניים – ניתן לקרוא אלפים כאלו בפירושם הרציף כהנא והרטום לספרים אלו.
כאן נציין 2 מדרשי אגדה חז"ליים שיש להם מקבילות בספרות החיצונית ששרדה בנצרות:
במדרשי האגדה בעיקר חל תהליך של איסוף מסורות מהספרות ההלניסטית (בעיקר ממצרים), שרוב אלו סותרים את הספרות המשלימה למקרא ממגילות קומראן. ההשערה המקובלת במחקר היא שחלק גדול מהספרות החיצונית של בית שני נכתבה ע"י יהדות מצרים (ובפרט באלכסנדריה), וזאת לצד המשך עריכת "ותיקוני" תרגומי השבעים לתנ"ך ול-7.5 הספרים החיצוניים שכנראה גם תורגמו ליוונית באלכסנדריה (אחרת היו אובדים, כשבמגילות מצאנו שרידיהם בשפת המקור). יש להדגיש כי כתיבה יהדות מצרים בתקופה זו החלה כשפרושים עדיין אסרו את כתיבת התושב"ע (גיטין ס' II; תמורה יד' II),[405] כך למשל כתב ארתפּנוּס (בהנחה שהוא יהודי דתי) במאה השנייה לפה"ס, ופילון האלכסדרוני במאה ה-1 לספירה (אך אין לנו מושג מי ומתי נכתבו הספרים החיצוניים ההלניסטיים, ואין להשערות חוקרים כדי להכריע).
בסוף ימי הביניים הצטברו בספרות הרבנית עשרות אלפי מדרשי אגדה שונים וסותרים, מפנה קיצוני עד אבסורדי מול הפרושים הראשונים שהיו בעלי המסורות המעטות ואסרו כתיבת התושב"ע.
למרות היהדות החזקה תורנית והקרובה לעת קומראן לפני ובתקופת עדת קומראן (ראו פרק בעניין), לאחר מכן יהדות מצרים הלכה ונחלשה,[406] והושפעה יותר ויותר לאלגוריה המאפיינת את היוונים (שאומצה/אוחדה בהמשך ע"י הנצרות), והיתה כר פורה לכתיבה יוצרת בספריות ובמוזיאונים. חוקרים אף סבורים שהביקורת של חכמי אלכסנדריה כלפי הטקסט הביאה לתיקונם בו לפי תוצאות מחקריה, ובכך סברו שהם מגיעים למובנו הנכון.[407]
דוגמה מובהקת למקור אגדתי למדרש והתפתחותו היא מלחמת משה רבינו בכושים ונישואיו למלכה/נסיכת כוש. לכך בספרות היהודית ארבעת המקורות: המקור הראשון (הקדום) הוא ההיסטוריוגרף היהודי-הלניסטי ארתפּנוּס בן המאה ה-2 לפנה"ס (הרחיב בספרו 'על היהודים' על אברהם אבינו, יוסף הצדיק ומשה רבינו, ספרים לא שרדו וקטעים ציטטו אֵוסֵביוס וקלמנס מאלכסנדריה). האם זה בדה מליבו אגדה זו או פשוט העביר אותה ממסורת עתיקה קיימת? לדעת שנאן וגוטמן כי הוא שילב בין השניים, בין היתר כאשר ביקש להתעמת עם מַנֶתּוֹן שקדם לו בכמה שנה וקטרג על היהודים.[408] היות חלק ממסורותיו היו ידועות במסורת המצרית העתיקה,[409] קשה לייחס לו המצאות משלו, אפילו כאשר חלק מהמסורות סותרות את ספר היובלים[410] (וכנראה הוא לא ידע על המסורת הקומראנית הזו, ובכל אופן לא כיבד אותה). מסורות אלו שולבו בשני ספרי מדרשי-אגדה: 'ספר הישר'[411] ו'דברי הימים למשה רבינו',[412] ובספרות האגדה של חז"ל קיימים מאות מדרשי-אגדה שתואמים לספרים אלו (איני יודע מה קדום למה[413]). תשובה, לפחות חלקית, ניתן ללמוד מהצגת התיאטרון שחיבר יחזקאל הטרגיקן, בה כבר אין ספק שערך סיפור לפי פרשנותו את החומש (מטבעם של תסריט ובימוי תיאטראלי), ואולי גם שילב קטעים מסיפורים עם (כמו של ארתפּנוּס). הצגה שכזו היא דוגמה טובה להוכחת מקור אגדתי יוצר, וככל שהתפרסמה, כך התגלגלה ושולבה בספרות חז"ל (בניגוד לספרות המגילות).
יש לציין שכאן יש את מדרשי האגדה הרחוקים ביותר מהפשט, שחכמים פרשנים ורבנים התמודדות איתם בצורות שונות (בתקופת הרציונאליזם למשל הבדילו אותם מההלכה). מדרשים כאלו אכן בעייתים ליהדות, וכנראה היוו דירבון להרחקת חכמים ורציונאליסטים להבנת התורה, כגון המדרשים ששמשון הגיבור היה גידם (סוטה י'), 'פרעה אמה ואיברו אמה' (מועד קטן יח'), מידותיו של עוג מלך הבשן (המנוגדות לדברים ג' 11) ושנתלה על תיבת נוח, וכדומה.
כמובן קשה לנו לנתח ולשער מתי אכן מדרש אגדה (וכך גם הלכה) של דרשן הינו מדעתו מחשבתו ויצירתו האישית, אך נוכל להיות ודאים בעניין כאשר הדבר מצוין מפורשות בדבריהם – ואכן יש כמה וכמה טענות כאלו בדיוני חז"ל, חלקם אפילו חריפות נגד מדרש יוצר זה:
בכמה עשרות מדרשי אגדה בודדים (מתוך אלפים), מבקרים מגנים או תוקפים חכמים את דורשי האגדה שאינם לרוחם.
כמובן שייתכן שמדרשי אגדה נוספים הם מדרשים יוצרים, וזאת אם אינם בכלל 3 המקורות האחרים למדרשי האגדה, אך זאת לא נוכל לשלול, כיוון שיש ספרות רבה שלא שרדה לידינו היום (זרה, חיצונית ומהמגילות) וגם ממה שכן בידיני, מעטים החוקרים שעשו בדיקות רחבות כאלו.
בכל אופן, המאפיין הבולט ביותר של חז"ל בכלל, ובפרט בעניין זה, הוא המדרשים הסותרים זה את זה.
על מדרשי חז"ל ראו בהרחבה בשער/חלק בעניין.
בפרקון הבא יובאו מדרשי אגדה שנלקחו, רובם בשיבוש, כנראה בגלל הצורך לזכורם בע"פ במשך כמה דורות עד כתיבתם שוב, ממגילות קומראן. אך לפני כן, נציין כי על פי רוב, בשלושת המקורות לעיל שאינם מהמגילות, יש גם הבדל מהותי שמבחין את אותם מהמגילות (או מהתנ"ך), והוא הסתירה לפשט התנ"ך או למסורות משלימות ממגילות קומראן.
הבדל נוסף ומשני הוא שעל פי רוב מסורות האגדה יותר אגדתיות ומגזימות אל הדמיון ועל-טבעי,[414] מאשר ההשלמות של מגילות קומראן (אמנם גם התנ"ך בחר להמעיט בסיפורי ניסים ומופתים, ואלו הורחבו בספרות המשלימה). עניין זה פחות מצוי בספרים החיצוניים האמינים. עקרון זה סותר חלק מחז"ל שיצאו נגד עיוות הפשט: 'אין המקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת סג' א'; יבמות כד' א'); רב כהנא מעיד על עצמו ש'כד הוינא בר תמני סרי שנין הוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא [=כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה כבר למדתי את כל התלמוד, אך לא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה] (שבת סג').
כאן יש להדגיש את האבסורד, שלא רק שמסורות ומדרשים אלו סותרים את התורה והמגילות, וכן סותרים את עצמם, אלא מעל הכל אלו שראויים להכנה "ספרים חיצוניים" שנדחים, ואילו דווקא אלו התקבלו כמדרשי אגדה מאוחרים, וחלק ממדרשיהם משולבים במסורות התנאים והאמוראים. לסיכום, שני ספרי האגדה שמהם שאבו חז"ל ראויים להיות מוגדרים כספרים חיצוניים, ולא ספרים חיצוניים-פנימיים כמו 7.5 מהספרים החיצונים שנמצאו בקומראן, ואפילו לא כמו שאר הספרים החיצוניים שנשמרו בנצרות, אלא הם החיצוניים ביותר מבחינת קרבתם לתנ"ך, באמינותם וקדושתם.
יש הנוהגים לכולל בכלל מדרשי האגדה של חז"ל, גם מדרשים שהם רעיונות תורניים מוסריים וחסידיים, מוסר השכל וחוכמות חיים. אמנם גם מדרשים יוצרים, אך המגמה שלהם חיובית, אלו באים להרבות את הדבקות בבורא, את מוסר התורה וערכיה.[415] כל עוד ידוע לקורא שאין אלו האמת היחידה והבלעדית, הרי שזה תוצר מבורך לכל העוסק בתורה. גם בעדת קומראן יש מדרשים כאלו, אך ההבדל הוא שכנראה לפחות רובם נכתבו ברוח הקודש, וחז"ל תחילה העבירו אותם בע"פ (מה גם רובם נהגו לצורך דיוני בתי מדרש ודרשות בבתי כנסת), ולאחר מכן הרבו בכתיבתם.
כפי שפורט בפרק 'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים': כוהנים כמלאכים; רופאים', עדת קומראן התיישבה ביישוב קומראן כבעיר כוהנים. אלא שלפני כן כוהני בית צדוק היו בירושלים, ולהלן עיקרי הטענות לכך:
כאמור בחלק/שער 'הספרייה: חלוקת המגילות ל-5 סוגים ותקופות; היחס לספרים החיצוניים וסוגיהם', המגילות הגנוזות שכוללות כ-200 החיבורים, נחלקות ל-5 קבוצות לפי זמנים, כאשר רובן (3 מתוך 5) כלל לא נכתבו ע"י עדת קומראן, אלא חוברו עוד לפני כן, והגיעו אליה במסורה מכוהני בית צדוק ונבואה. גם כל החוקרים מסכימים שיש לחלק בין כתבים כיתתיים לבין בלתי-כיתתיים בתותכם מכילים גם כמה מגילות מאוחרות כמו 'ברכה לשלום יונתן המלך'), וההסבר שלהם להימצאות המגילות הבלתי-כיתתיות הוא – קומראן היתה ספרייה שהתנקזו אליה ספרים רבים.[416]
לדעתי טענה זו נכונה חלקית. כלומר, הרבה יותר מסתם ספרייה (או ארכיון), אלא היא "הספרייה", שהינה אחת ויחידה, ואליה לקומראן הגיעו (הוברחו) גם ספרי הקודש מירושלים-המקדש. ספרות זו אותנטית ואחידה, ולא ספרייה שהתנקזו אליה ספרים שונים במקריות. נמנה להלן כמה נקודות עיקריות המחזקות את טענת הספר שעדת קומראן היא היא כוהני וסופרי הקודש שקיבלו והמשיכו את ספרות הקודש בישראל:
חוקרים אוהבים להתמקד בתיאור שלהם על עדת היחד שהיא היתה כיתתית ומחמירה בטהרה. זוהי אבחנה שגויה מראשיתה, שכן בכל ימי בית שני, עם ישראל, על סוגיו וזרמיו (זולת המתיוונים ועמי הארץ חלקית), הקפיד על טהרה גבוהה. משכך, לא נכון לאפיין את עדת קומראן בהנהגה זו שאינה ייחודית לה, ואדרבא, היא היתה מאפיינת את רוב העם ברוב תקופת בית שני. כמובן שייתכן ועדת קומראן הקפידה יותר מקבוצות אחרות על טהרה, אך ידועות לנו קבוצות רבות שהקפידו על טהרה גבוהה, החל מכוהנים וכלה בקבוצות ויחידים בתוך כת הפרושים. לדעתי מחלוקות הטהרה הראשונות היו נגד המתיוונים, לאחר מכן בממ"ת זה היה לימוד לצדוקים, ולאחר מכן חז"ל כבר הקלו עוד ועוד בענייני הטרה עד לביטול רובם, ועל כך ראו בפרק חידת דורשי החלקות.
באשר לכיתתיות והתבודדות של עדת קומראן, הרי שגם כאן לעדת היחד היו סיבות טובות ונכונות להתבודד:
יהודה שיפמן ציין יפה: 'אין כל הצדקה לדון רק בקבוצת הלכות אחת, ויש לדון בחומר כולו. שנית יש להשתמש בשיטה ההשוואתית למטרות פרשניות ואולי אף היסטוריות. שלישית, יש להשאיר פתוחה את שאלת זיהוי הכת עד לסיום ההליך'. [419] השיטה ההשוואתית אינה אפשרית, כי כנראה חברי עדת קומראן (וחסידים) היו שומרי התורה והמצוות היחידים בתקופת טרום החשמונאית של ההתיוונות שרווחה ברוב העם: 'כי המקדש היה מלא על ידי הגויים ניאוף והוללות בהתעלסם עם זונות ובחצרות הקודש היו קרבים אל נשים ומביאים שמה דברים אשר לא יובאו... ואי-אפשר היה לשבות ולא לשמור את חגי האבות ולא להיקרא בשם יהודי בכלל' (מק"ב ו' 4, 6).
בפרק 'מלכות המבורכת של יונתן אלכסנדר ינאי, לעומת בגידת וקללת הפרושים' לקמן, מנותח הכיבוד ותפילת הברכה של עדת קומראן לינאי, והקרבה להחרגה וסייגים של מצוות:
ההשוואה להפרדת המזון הטהור אינה קיימת בימינו ונראית קיצונית. אך זהו פשט התורה (למשל: חגי ב' 13), וכך נהגו אחריהם גם החשמונאים, יוחנן המטביל, נזירים[420] והפרושים (וחז"ל ביטלו זאת בתקופת האמוראים).
התורה מסמיכה את הכוהנים לראש השופטים ומנהיגי הרוח והדת (לצד נביאים, שרובם גם היו כוהנים/לויים), וחוקרים (עוד טרם מציאת המגילות) מסכימים שההגמוניה הראשונית השלטת מימי המקרא היתה הכהונה. החוקרים אף מסכימים שעדת קומראן היא מחוג הכהונה הקדומה, ואף מהמשמרת הנבחרת של בית צדוק שכיהנה ברצף עד חוניו השלישי (או יאסון). עם זאת, מה מבחין בין כוהני בית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני לבין עדת קומראן?
לפיכך ההנחה שבית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני אחזו ושמרו על מגילות שתי קבוצות הראשונות (הקדמונים והר סיני), אך רב הנסתר וכאין גלוי באשר לכך. כנראה שבית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני שמרו על מסורות כוהנים בעיקר בענייני פולחן וטהרה מהתורה (כמו: ויקרא כב' 16-1; יחזקאל מד' 31-17), בחלק מהתקופות גם לפי מגילת המקדש שהיתה ביד עזרא, ובכל אופן לפי פשט המקראות (על אף שפרשנותם לא תמיד קלה ועל נסובו מחלוקות רבות).
חז”ל טוענים שחלק מהמשניות (ולדעתם אבדו 600/700 משניות [חגיגה יד']), היו הלכות סודיות רק של כוהנים. מסורות סוד אלו מהוות סיבה נוספת להתבדלות הכוהנים מהעם.
התורה מצווה על רמת הקפדה הלכתית בעיקר בענייניי טהרה, יותר גבוהה לכוהנים. משכך, ונוכח תפקידם כמורי התורה ושופטים, לכוהנים מוקדשות 13 ערים בישראל (על כך ראו בפרק על התבודדות מתבקשת).[422]
לפיכך, עיר כוהנים כעדת קומראן מקבלת חיזוק משנה תוקף כאשר אין בית מקדש, או כאשר בית המקדש אינו בניהולם, ויש להם ביקורת כלפי השולטים בעיר, וטהרת המקדש והכוהנים בה. לפיכך עדת קומראן מחליפה את ירושלים/המקדש בקדושתה העצמית כעדת קודש: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך [צי]ון ה[יאה] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י] הברית הסרים מלכ̇ת [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה [מלכי צדק' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23), ולכן, כפי שהתורה אוסרת על כוהנים בעלי מום לשרת במקדש (ויקרא כא' 17), כך גם עדת קומראן אינה מרשה לטמאים ובעלי מומים לשהות בעדתם (ברית דמשק 4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).
בהקשר כהונת עדת קומראן במקדש, נטישתו וחזרה בשלבים במהלך תקופת החשמונאים, יש לציין את מגילת המקדש, מגילת ירושלים החדשה (בארמית) ומזמורי אהבה לירושלים. לכאורה מגילות אלו מצביעות על זיקה ישירה למקדש, אך מגילת המקדש מיוחסת למתן תורה (כך שאין לה קשר להתבודדותה הזמנית ולעדת קומראן כקבוצה, אלא רק לאחיתה ושימושה); מגילת ירושלים החדשה בארמית מתייחסת לפרטי הבנייה ארכיטקטוניים של ירושלים באחרית הימים;[423] ומזמורי האהבה לירושלים בתקופה שעדת קומראן במדבר – אלו מצביעים שהפרישה הינה זמנית וירושלים בראש שמחתם. ראו בהרחבה בפרק על ירושלים בעבר הווה ועתיד.
אם עדת קומראן היא כעדת כוהנים/לווים, הרי אורח חייהם בעיר נפרדת היא היא מצוות תורה מפורשת של ערי לווים (במדבר לה'), ומתוכם 13 ערי כוהנים ). האם נטען שכל ההגמוניות הכוהניות שהיו לאורך תקופת התנ"ך היו מתבודדות או נזירות? וכי אופיה של עיר הכוהנים בענייני טהרה, כפי שמובא לגבי 'נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים' (שמואל א' כב' 19), אליהו הנביא מתשבי (חיי הנביאים 27; בימי שיבת ציון נמצאו בין שבי הגולה כהנים שהתייחסו לבית ברזילי הגלעדי - עזרא ב' 61; נחמיה ז' 63) וחז"ל מציינים עיר כוהנים בתקופתם: 'גופנית' (ברכות מד'; וכן כוהנים בג'רבה למשל חיו בנפרד), שונה מעדת קומראן? שאל את עצמך – אם היית מוצא ספרייה של עיר כוהנים שבה היה המשכן כמו נוב, האם היית מגדיר אותה ככת או כתורת כוהנים? האם הספרייה שלה תהיה יותר קרובה למגילות קומראן או לספרות חז"ל?
יתר על כן, התאמתה ואופיה הטבעי והתורני של עדת קומראן לעיר כוהנים נפרדת המקפידה על טהרה, הרי שבראש עדת קומראן כיהנו כוהנים מבני צדוק (מוזכרים כך כ-22 במגילות הכיתתיות), ואילו הנביא יחזקאל שמציינם ארבע פעמים – כולם בתפקיד כהונה במקדש. השאלה המתבקשת אם כן היא, מדוע עדת קומראן יושבת במדבר ובקומראן ולא במקדש?! בספר זה נטען כי יש לחלק את תקופת עדת קומראן לשלושה תקופות, שהשאלה והתשובה מתייחס רק לאמצעית מהן: בתקופה הראשונה טרם ההתבוללות וטרום החשמונאים (תחילת המאה השנייה לפה”ס, עדת קומראן כיהנה במקדש בירושלים; בתקופה השנייה עדת קומראן נדדה למדבר (ובכללו ליישוב בקומראן) – על כך נענה להלן; בתקופה השלישית עדת קומראן התקרבה לחשמונאים, ואולי אף כיהנה בבית המקדש. ישנה תקופה נוספת מאוחרת לאלו - ימי הורדוס והחורבן, אך היא מזוהה בספר זה עם האיסיים, וכן עם הכוהנים שהיו במתח עם חז"ל (כמו אנשי יריחו – ראו עליהם בפרק על דרום הארץ): 'כתחלה כשניו בית אבא [אַבְטִינַס] צנועין – היו מוסרין מגילותיהם זה לזה עכשיו הילך מגילה זו והזהר בה שהיא מגילת סמנים' (תוספתא יומא ב' ג').
לאן עזבה/ברחה/נטשה עדת קומראן (שם זה מטעה, שכן זה כינוי מודרני שניתן רק לאחר התיישבותם בקומראן, וכאן מדובר על התקופה לפני כן כאשר היו בירושלים)? אפשרות אחת שלפי פשט תיאוריה במגילות הכיתתיות של מורה הצדק – לעיר דמשק שבסוריה ממש, אלא שאין בידינו שום עדות על כך; אפשרות נוספת שעברו תחילה/בהמשך ליישוב קומראן, ואם עברו ישירות לקומראן, אז "דמשק" מהווה שם קוד כמו כינוי הסתר לקבוצות והמנהיגים היריבים.[424] למעשה שם היישוב 'קומראן' הוא מוסלמי ומאוחר לתקופת העדה, אך כיוון ששם זה הוטמע והתקבע במחקר בימינו, אשתמש בו גם בספר זה. שם היישוב המקראי הינו 'סככה' שיושב בגבעת חוואר הלשון. היות וכינויים העצמי של עדת קומראן הוא 'עדת היחד', נכון היה לקרוא לעדה בשמה 'עדת היחד' או 'בני צדוק הכוהנים', אך הראשון פחות מוכר, ועל השני זה מדרש בברית דמשק ד' 4-2,[425] מה גם הוא משאיר אי-בהירות בנוגע לכת הצדוקים (ועל כך ראו בפרק מלאכים ורופאים).
אפשר שעדת קומראן עזבה פעמיים את ירושלים או את העם או את ההנהגה, וסברה זו עולה מכמה מגילות וניתוח תיארוכים שונים. הפעם הראשונה היתה בהיווסדות עדת קומראן, כאשר המתיוונים (דורשי החלקות – אפרים ומנשה) רדפו אחרי מורה הצדק: פשר חבקוק ו' 8-4; פשר לתהילים ב' 11-10; פשר תהילים ו' 8-4; הודיות יג' 10-8. המקורות על רדיפת ובריחת הצדיק מהרשעים במגילת ההודיות מקבילה לבריחת דויד משאול ונוספים שרדפו אחריו, מה גם מגילת ההודיות מחולקת לחמישה ספרים/יחידות (לפי שפותחים במילה 'למשכיל', וכך מקביל לספר תהילים של נוסח המסורה (או לחלקו, שכן במגילות קומראן היו עוד אלפי מזמורים תהילים – ראו בפרק הספרים החיצוניים).
אחרי עדת קומראן עזבו או ברחו גם החשמונאים. כך גם מתואר עזיבת חסידים ו"הרבים" לצד החשמונאים בספרי המקבים.
לאחר מכן היתה מלחמת החשמונאים שניצחו כנראה בעזרת עדת קומראן ולפי מגילת המלחמה (או"ח): 'בשוב גולת בני אור ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים' (בני האור נגד בני החושך א' 3). על כך ראו בפרק בעניין. מגילת המלחמה נתפסה כדוגמה מובהקת לדואליזם (ראו פרק בעניין) של בני האור (עדת קומראן) כנגד בני החושך (כל השאר), אך שוב זו קריאה חלקית, שהרי מציינת שבטים שלמים של ישראל כבני האור (ולא רק שבט יהודה שאיתו הזדהתה עדת קומראן, או שבט לוי).
הפעם השנייה כנראה היתה עזיבה מרצון, כהודאתם: '[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה' (ממ"ת ד' 7-8); 'ובהיות אלה ליחד בישראל בתכונים האלה יבדלו מתוך מושב הנשי העול ללכת למדבר לפנות שם את דרכ הואהא כאשר כתוב במדבר פנו דרך ישרו בערבה מסלה לאלוהינו היאה מדרש התורה א̇[ש]ר֯ צוה ביד מושה לעשות ככול הנגלה עת בעת וכ֯אשר גלו הנביאים ברוח קודשו' (סרך היחד יח' 12-16); 'כפ̇לים בכול ח[ ]ט̇ותיהא קול קורה במדבר פנו דרך ישר ב̇[ערבה ]מ̇סלה לאלוהי̇נ̇[ו]' (4Q176 (4QTanḥ) א' 7-8). כך כבר המליץ ירמיהו ט' 1: 'מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם: כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים' (וראו: ירמיה ב' 2; יחזקאל מז' 2-1; זכריה יד' 8; הושע ב' 17-16; יובלים לו' 20; עליית ישעיה ב' 8). ולמעשה, אין הבדל בין עדת קומראן שהתרחקה מהמתייונים וירדה למדבר, לבין בריחת החשמונאים למדבר אחריהם ובעקבותם (מק"א ב' 33-29),[426] וקבוצות חסידים ונזירים כאלו ידועות בנצרות ובזוהר (בחלק ב', דף קפ"ג, עמוד ב', מצוין: 'פרישי מדברא'). מק"ב ה' 35 מתאר את ירידת יהודה המקבי עם 9 חבריו רק לאחר הטמאת אנטיוכוס את המקדש): 'וינוס יהודה המכבי עם תשעה אנשים המדברה, ויאכלו את עשב האדמה כבהמות השדה, למען הינזר משיקוץ הגויים'.
לאחרונה כנה ורמן הציעה שהמרידות/בריחות ראשונות בספרי המקבים מכוונות לעדת קומראן,[427] על פניו החשמונאים הקפידו בחומרת טהרה דומה לעדת קומראן, למשל באוכלם רק עשבים,[428] וקדימות וקרבת המקוואות וכלי האוכל שבארמונותיהם ביריחו. מעניין שבעוד מקובל להעריך ואף להעריץ את החשמונאים בשל כך, בימינו לא השכילו לייחס הערכה זו גם, וכאמור אף קודם ויותר - לעדת קומראן. כאשר הכיתתיות של עדת קומראן נבחנת מול ההתייוונות ההמונית בתקופה הטרום חשמונאית, הרי שהתרחקותם מהעם ומישראל מובנת ואף מתבקשת, כמנסה לשמור על גחלת היהדות. מאידך, דווקא הפרושים שגינו והדירו את עם הארץ בתקופות מאוחרות יותר, כאשר כבר לא היתה ההתייוונות, אלו לכאורה יותר כיתתיים.
יש לצאת שזו טענה ראשונה וייחודית של ספר זה. חוקרים עדיין סבורים שהיתה שנאה תהומית והמאבק העיקרי היה בין עדת קומראן לחשמונאים. הוכחות נוספות יובאו בכרך/שער בעניין.
יש לזכור שגם הפרושים הראשונים, היו קרובים מאוד בתפיסתם החברתית והקהילתית,[429] כאשר נוכח החורבן ואיבוד תפקיד הכהונה, מתקופת האמוראים בוטלו הלכות טהרה שונות, ובשלבים פתחו את שעריהם לכל החפץ ללמוד (ברכות כח').
למעשה, הפרושים היו אפילו יותר כיתתיים מעדת קומראן, שכן זולת התרחקותם מעם הארץ, החמור מכל – הם בגדו במלכות ישראל (ראו על כך בפרק על ינאי וממלכתיות).
מורה הצדק הנחה להקים מחנות שאורח החיים בהם שיתופי כקיבוץ (ראו בפרק על אופיים). תקנות אלו מותאמות למעגל קבוצתי קטן ממעגל העם, אך ישנם גם תקנות לכל העם כמו בסרך אחרית הימים, וספרות החוכמה במגילות מופנית לכל איש בהמלצות מוסר. אורח החיים העתיק התרכז על פי רוב בקהילות, ורבות מהלכות אלו קיבלו הפרושים והנוצרים הראשונים (בעיקר דרך החסידים-איסיים, כפי שיפורט בפרק בנושא זה). יש לציין שגם בני הנביאים – תלמידי שמואל ואלישע, הם בעלי מאפיינים דומים, וכן האמנה שבנחמיה ט'-י'. גם מסורות כיתתיות כאלו עברו למסורת חז"ל, והשיא שסותר את קיבעון ההחמרה וההקצנה של עדת קומראן, הוא הההלכה של ביטולה של עדת קומראן את עונש המוות בתורה על ידי נדר (ראו בפרק נפרד). מדוע בני הנביאים של אלישע למשל לא היו בבית המקדש? מה, הם פרשו? התבודדו? עוד על זיהוי עדת קומראן כנביאים, ראו בפרק זיהויים ככנסת, זקנים, ראשונים וכו'.
כאמור לעיל, לאחר תקופת ההתבודדות של הפרישה מהמקדש בגלל המתייוונים, ולאחר שחוסלה ההתייוונות (כנבואת 40 השנה [ברית דמשק כ' 15-13]) בכימי יוחנן הורקנוס, חזרה עדת קומראן בתקופה השלישית לירושלים והמקדש, ואלו ימי שיא השפעתה לצידו של יונתן אלכסנדר ינאי – (בניגוד לפרושים שהיו יריבים לשני אלו). מגמה זו נמשכה בין בחפצת הורדוס את האיסיים, ועל כך יפורט בפרקים המיועדים לכך בהמשך.
מגילת ברית דמשק נכתבה לכל המחנות (קהילות) של עדת קומראן, ואילו הסרכים הם מגילות לקהילה יותר ממוקדת. אך גם מהלכות כיתתיות של שני סוגים אלו, הועתקו והועברו הלכות רבות לספרות חז"ל, ורלוונטיות למעגלי הפרט והקהילה, וחלקן לכל העם (וחלקן אכן חסר לנו לכל העם ראו בפרק 'ההלכה להיום'). נזכיר הלכה מפתיעה בברית דמשק ו' 2, שמציינת שיש לשמור דיני הקהילה גם 'עיר מגוריהם', שאלו כנראה בגלות/ניכר לפי יחזקאל כ' 38, מה גם מצוין שהם שוכנים בדמשק (אם אינה שם קוד למקום אחר) וקהילות דומות היו במצרים (ראו פרק על יהודי מצרים).
אף על פי כן, חוקרים נוטים לצמצם את עדת קומראן להגדרה הסוציולוגית של כת מתבודדת, אף שעד היום הגדרות אלו תואמות לקבוצות נעלות ונבחרות, כמו מיונים ונהלים של קיבוצים ויחידות מובחרות בצבא (למרות שככלל הקהילה החברתית בעולם המודרני רחוקה מחיי הקהיתיות העתיקים). יגאל ידין מסכם בעמ' 171 למאמרו על שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. הדברים יפים, אך גם הפוך – כלפי החוקרים עצמם. הן העולם האמוני-דתי והן העולם המחקר האובייקטיבי, אינם מכירים את רוממות הכהונה הגדולה של בית צדוק בהיותם כנסת ישראל והסופרים, למרות שמעלתם זו היתה בתקופות מעטות בהיסטוריה היהודית, ולמעלה מכל כבשיא ימי עדת קומראן. מחסום תפיסתי גלותי זה קיבע הגדרות סוציולוגיות צרות וכיתתיות, ובמקרים קיצוניים אף לסלידה. אדרבא, יש להבין את רוממותם של עדת קומראן לצד מהותם התורנית כמצב נכון וטבעי למעמד הכהונה והסופרים - היא ההגדרה הסוציולוגית הנכונה. נקודת המבט המודרנית שכת הינה התארגנות נחותה דחויה או מיושנת, יסודה בטעות. כת, או יותר נכון – קבוצת עלית, היא ככנסת ישראל בעולם העתיק, אך גם בהגמוניות הנהגה שונות לאורך ההיסטוריה. יתרה מזו, טבע האדם לא השתנה, סולם מאסלו מציב נאמנה את הצורך במקובלות חברתית, וייתכן שנוכח התפוררות הקהילתיות בעולם המודרני – קשה להבין גיבושה וערכה של עדת קומראן.
פסוק זה מראה שבניגוד לצורך בהתבודדותם, כאשר ההנהגה חזרה להיות תורנית וטובה, חוזרים עדת קומראן להשתלב בה: 'ו̇ז̇ה סרך מושב ה֯מח֯[נו]ת֯ ה֯מ̇תהלכ̇י̇ם̇ ב̇א̇לה בקץ הרשעה עד עמוד משוח <משיח> אהר̇ן וישראל' (ב"ד יא' 22 – יב' 1). עדת קומראן מציגה את עצמה כקבוצה שפרשה מן הרוב החוטא בישראל, ופרישה זו מוגדרת באמצעות השורשים פר"ש, סו"ר ובעיקר בד"ל. בני הכת מצווים 'להבדל מבני השחת', 'להבדל מעדת אנשי העול', ומנמקים בכך את המגורים במדבר: 'יבדלו מתוך מושב הנשי העול ללכת למדבר'. 'ויבדלו חכמי ישראל'.
בכל אופן, דווקא בדורות האחרונים של עדת קומראן (שלדעתי אז החל שילובם כחסידים בחז"ל ובנצרות), פילון מספר על 4,000 איסיים שיושבים בירושלים,[430] ויוספוס מספר על שער האיסיים בצד מערבי לבירה (כאשר בצפון-מערב אזור המצורעים ובית הצואה לפי מגילת המקדש מו'),[431] ולאלו נוסיף את כוס המדידה שנמצאה בשנת 2009 בהר-ציון הכתובה בכתב סוד הקיים רק במגילות קומראן.[432] גם קרבתם להורדוס מלמדת על חשיבות ומעמדת אפילו בעיני המלכות. מיקום כמות וקרבה למלכות אלו מאפיינים של אליטה בחברה, ולא כת בדלנית להתרחקותה מהעם.
סיבה נוספת שבגינה נדמה לחוקרים שעדת קומראן הינה כיתתית, היא ספרות הסוד שבמגילות. כפי שינותח בפרק על כך בהמשך, רוב המגילות שאינן מקראיות, הן ספרות סוד שאמורות להיות חשופות ונלמדות ע"י חברי העדה בהתאם לדרגתם. כך גם הדבר בספרות הסוד של חז"ל, ובמיוחד כאשר ספרויות הסוד בין שני זרמים אלו דומות במיוחד (דהיינו, חז"ל העתיקום מעדת קומראן, וכבר הצביעו חוקרים שספרות היכלות למשל אינם החוג המרכזי של חז"ל). על כך יורחב בפרק על כך.
יש לציין כי על אף שחלק נכבד מהחיבורים של עדת קומראן חיברה הן כיתתיים (קבוצה 4), עדיין רוב ההלכות בהן רלוונטיות לכל העם, ולכל קבוצה דומה, תוך ביצוע התאמות.
החלשה נוספת לטענת ההתבודדות היא כמות הספרים שהגיעו לעדת קומראן מבחוץ או שקיבלו מסופרים לפניהם (קבוצת המגילות 3-1). זאת במיוחד כאשר רוב ספרים אלו לא הגיעו לאף זרם אחד שלטענת החוקרים היה יותר מרכזי.
יש לזכור שעדת קומראן וגם האיסיים ביצעו תחליפים פולחניים לבית המקדש כבר בעומדו על תילו, ולכן מבחינתם לא היתה משמעות מלאה לחורבנו ('קמח טחון טחנת, בית חרב החרבת' [גיטין נא' II]). אדרבא, מי שאימץ לאחר החורבן את התחליפים למקדש היו חכמי יבנה (אם כי הרבה עקרונות ומסורות אימצו גם לפני כן).
בפרק סעודות לפי סרך הברכות והעדה מובאים הסעודות שהן חלק מההלכה והמנהגים של עדת קומראן שהמשיכו בשינויים ביהדות הרבנית והנצרות, אך דעכו עם השנים, קל וחומר בתרבות החילונית – ראו בפרק ההלכה היום.
נקודה נוספת שלפיה חוקרים סבורים שמדובר בכת מתבודדת היא עקרון הדואליזם; עליו נפרט בפרק הבא:
חוקרים סבורים שעדת קומראן היתה קנאית קיצונית נבדלת שרואה עצמה כ'בני האור' ונגדה כל שאר העולם שהם 'בני החושך' והעוול, ומבססים את טענתם על העקרונות הרוחניים המורכבים של עדת קומראן המכונים: דטרמיניזם ודואליזם.
כפי שהוסבר לעיל, תיאור זה נכון חלקית, כיוון ש:
מידות הנפש הן חלק/ענפים/בנות ממידות קרובות לעקרונות אלו,[437] ולעיתים רבות אלו נגזרות ממושגי יסוד, כמו: טוב (מול רע),[438] אמת[439] (מול שקר), אור (מול חושך),[440] צדק (מול רשע), טהרה (מול טומאה), בשר/גשמי (מול רוח).[441] עקרונות מוסריים או מושגי יסוד אלו רווחים בתנ"ך,[442] בספרות בית שני, ובעיקר בצוואות השבטים. היחידה העיקרית בצוואת אשר א'-ו' (ובנימין ו' 7-6; לוי יט' 1) שמביאה את תורת שתי הדרכים/רשויות.[443] זו ידועה כאחד המאפיינים של עדת קומראן בדטרמיניזם ודואליזם (האמונה בגזרה הקדומה הכפולה; פרדסטינציה דופלקס), אך כאן היא גם מגדירה ומזהירה מהצביעות וערבוב המטעה בין הערכים והמעשים השונים,[444] עד 'כי סוף בני האדם יוכיח על צדקתם' (אשר ו' 4, וכך בן סירא י' 28-27).[445] יש לשלב אלו עם צוואת יהודה כ' 2: 'והרוח התיכונה היא רוח תבונת השכל אשר תט לכל אשר תחפץ',[446] שבה הבחירה החופשית של האדם (המנוגדת להגדרת הדטרמיניזם והגזרה קדומה המיוחסת לאדם, ופחות לידיעות אלוהיות עתידיות, כחזונות אחרית הימים בצוואות), כאשר כל בני יעקב ממליצים לדבוק בדרך ה'.[447] מידת האמצע/שביל הזהב/ממוצעת היתה מוכרת בעולם העתיק (מהבודהה לאריסטו)[448] ובחז"ל[449] (ובהמשך כידוע הרמב"ם אימץ אותה, תוך הדגשות על חסידות הנוטה לקצה הטוב, ושני חריגים לכלל (ענווה ומיניות).[450] המשך לפרק זה בפרק 'מוסר ודרך ארץ קדמה לתורה'.
גם במבחן בפועל אין יסוד לחלוקה זו בארץ ע"י עדת קומראן, שכן עדת קומראן דרשה שמרה והענישה מי שלא קיים את המצוות כראוי וכפרשנותה: 'וביד האדם נתן הבחירה ואם בא להיטיב עזר לו ואם להרע דרך פתוח לו' (נדגים מ'דברי גד החוזה' ט' רה'). קביעה שעדת קומראן אחזה רק בתפיסה דואליסטית דטרמיניסטית של גזרה הקדומה הכפולה, לא רק שאינה נכונה, אלא שהיא מרוקנת מתוכן עקרונות תורה ומצוות רבות (דבר שהפוך מהקפדתה של עדת קומראן לתורה ולמצוות. גם בצד השני, עדת קומראן התירה חזרה של החוטאים למיניהם, ואפילו חברים מבחוץ:
מצוות רבות בתורה מורות ישירות בעקיפין על התרחקות והתבדלות מנכרים, ובעיקר מאלו העובדים עבודה זרה (לעומת יחס מטיב לאוהבי ישראל). למרות זאת, התורה מתירה את הגיור על 'אשת יפת תואר' (דברים כא' 14-10); אך זולת שאלו הלכות לאשה (בגניזת קהיר ישנה צוואה לפיה למדו הלכות גיור מ'אשת יפת תואר'; בצוואת לוי יד' 6 מצוין: 'ובנות גויים תקחו לנשים, בטהרכם אותן שלא כחוק'), לא ברור הדין לגיור לגבר (וכן כך במגילת רות). דברי גד החוזה ג' ט' חידש את ההיתר: 'מואבית ולא מואבי', ובפרק ט' (לדברי גד החוזה) הודגש הדחייה לגיור גבר מואבי (שמצויה חלקית במגילת רות א') בדחייתו כ'ארור'. עם זאת, דויד המלך קיבלו לתפקיד בכיר בשלטון המלכות, ובפרק ח' קצב'-קצד' דיבר על אהבת כל אדם (בדומה לצוואת השבטים וחלק מחז"ל).[451]
היתה כפייה ישראלית על נכרים להפסקת עבודה זרה (כגון עבדים וגרי-תושב;[452] במזרח הירדן ??; אסתר ח' 17; קדמה"י יג' 318-257), ולפי מגילת המקדש מ' 6 לוקח 4 דורות עד כניסת הגר לחצר ישראל במקדש. כנה ורמן סיכמה את הגיור בבית שני.[453]
עדת קומראן התירה הצטרפות יהודים לעדתה בתהליך של שלבים שארך שנתיים. ליאורה גולדמן סבורה שאף היו נכרים שהתגיירו והצטרפו לעדה.[454] גם לאחר מכן היו מעמדות בעדת קומראן - כל אדם לפי שכלו.[455] העובדה שישנה אפשרות כניסה לעדת קומראן בדומה לגיור לעמ"י, מלמדת שאנשי החושך והיריבים של עדת קומראן אינם מוחלטים, ויכולים לשנות את דרכם וגורלם, וזאת עד לימי המשיח: 'ובשלים הקץ למספר השנים האלה אין עוד להשתפח לבית יהודה' (ברית דמשק ד' 11-10).
בתשובתו זו של דברי גד החוזה ג' הותר להתחתן עם אשה מואבייה, והאיסור נשאר רק על הגברים: 'מואבי ולא מואבית'.[456] הלכה זו התקבלה בחז"ל: יבמות ח' ג'. כאן אנו חוזרים לצוואות השבטים יש אמירות של אהדה גם לנכרי,[457] כנראה מהאהבה הרבה והסנגוריה המורעפת גם לחוטאים ולרשעים (ראו על כך במאמרי: 'מקורות והשפעות מידות הנפש והלב בצוואות השבטים').
יתרה מזו, עקרונות רוחניים אלו קשים ביותר לפירוש והבנה, כפי שקשה לתפוס את הביטוי הקרוב של חז"ל: 'הכל כתוב והרשות נתונה', כשבתוך זה מחבל 'ובמלאך חושך תעות כול בני צדק' (סרך היחד ג' 22-21) גם בצדיקים וישנם מעשים מעורבבים, למשל כצוואת אשר א'-ו' שמגדירה ומזהירה מהצביעות.[458] להלן דוגמה לשני מונחים רלוונטים רווחים במגילות מורה הצדק (קבוצה 4) שקשה להבין משמעותית החד-ערכית, אפילו אם הם נתונים להחלטה ארצית-אנושית או שמימית:
בן סירא שהיה קרוב באמונתו ודעותיו לעדת קומראן (ראו אף הצעתו כמועמד למורה הצדק) מתאר הבחנה חדה לחיוניות המעשה הארצי: 'אל תאמר מאל פשע, כי אשר שנא לא עשה; פן תאמר הוא התקילני, כי אין צורך באנשי חמס; רעה ותועבה שנא ה', ולא יאננה ליראיו; אלוהים מראשית ברא אדם, ויתנהו ביד יצרו' (טו' 14-11).
מגילת המלחמה (בני האור נגד בני החושך) נתפסת ע"י החוקרים כדוגמה מובהקת לדואליזם. דווקא בה הטובים הם שבטי ישראל (בני האור),[461] ולא רק שבט יהודה שאיתו הזדהתה עדת קומראן במגילות מורה הצדק (קבוצה 4), או שבט לוי.
סיבה נוספת למסקנה השטחית של דואליסטיות, היא כי היא ההצגה הנוחה להבלטת הפער בין קבוצות ואידיאולוגיות בשיח יריביות הנוטה להנגיד את הטוב והאמת מול הרע והשקר. מצב זה רווח בספרויות וקבוצות רבות. הנה למשל דוגמה אקטואלית מהמחלוקת בין הרב אמנון יצחק לרב יוסי מזרחי שבה הוטח: 'אשרי המבדיל בין טהור לטמא ובין אמת לשקר'. וזאת, יש להדגיש, כאשר שניהם עוסקים בהגות ובציבור זהה.
עיקרון קרוב הינו האמונה בגזרה הקדומה הכפולה (פרדסטינציה דופלקס). הקושיות לעיל רלוונטיות גם עליו, אך מענין שזהו אחד מנושאי המחלוקת הגדולים שמציין יוספוס בין הפרושים לצדוקים. על כך ראו בפרק הפער והשוני בין הצדוקים-הראשונים לצדוקים-האחרונים.
בכל אופן, אף אם נניח שתורת שתי הרוחות אינה כתיאור שמימי או תפילה (למרות שמקובלת עד היום ודיכוטומיה כזו נעשית ברוב החלוקות החברתיות), ואף אם נניח שאינה כמו תיאוריים מקראיים דומים (ראו בפרק מיזוג פרפרזות), וכן אם נניח שאין סתירה בכך שבני החושך והבליעיל יכולים פשוט להצטרף לעדת קומראן, הרי שבסופו של דבר - הקללות של עדת קומראן נגד בני החושך והבליעיל התקיימו – המתייונים אבדו! [462]
מי שנותר אלו הצדוקים הראשונים והחשמונאים שנהגו כעדת קומראן ועם ישראל שחזר בתשובה (ראו בפרקים בעניינם). כמובן, בתקופה יותר מאוחרת גם חסידי-חז"ל שרדו והעבירו עקרונות תורת עדת קומראן (ראו שער/חלק בעניין).
רוב החוקרים סוברים שעדת קומראן ציפתה לכל הגאולות בימיהם (או בדור הבא אחריהם) ובפרט במגילת המלחמה (או"ח).[463] אבקש לטעון כי מסקנה זו אינה מחייבת וכן אינה חד-משמעית בחלק מהמגילות[464], למשל 'אחרית הימים' אינה בהכרח 'סוף כל הימים',[465] ובשאר המגילות המסר דווקא הפוך במפורש:
בפשר בראשית ד' 3-1 (4Q252. פשר בראשית א', קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 253) מצוין 'תמנע היתה פילגש לאליפז בן עשיו ותלד לו את עמלק הוא אשר הכ̇[ה] שאול, כאשר דבר למושה באחרית הימים תמחה את זכר עמלק מתחת השמים'. כאן עולה מפורש ביטוי זה שמכוון על תקופה מאוחרת, אך שאינה הגאולה של 'סוף כל הימים'.
מגילה 4Q252 ה' 6-1
פשר חבקוק ו' 15 – ז' 8: 'למען ירוץ֯ [הקורא בו פשר הדב]ר֯ א֯[שר וידבר אל אל חבקוק לכתוב את הבאות על {על} הדור האחרון ואת גמר הקץ לוא הודעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים כיא עוד חזון למועד יפיח לקץ ולוא יכזב פשרו אשר יארוך הקץ האחרון[466] ויתר על כול אשר דברו הנביאים כיא רזי אל להפל{א}ה';
לצפייה בתמונה של פשר חבקוק ו'-ז':
https://drive.google.com/open?id=1t-hw3trCGH5IJkUb40vHeS9GmMn8VQxp
פסידו יחזקאל (4Q386-8): 'שמח את נפשי ויתבהלו הימים מהר עד אשר יאמרו האדם הלא ממהרים הימים למען ירשו בני ישראל'.[467] שני מקורות אלו הן הסתייגות מלהסיק ולהודיע מתי או מהו 'גמר הקץ' (במיוחד נוכח פירושו המקובל של 'קץ' - כתקופה), וזאת הרבה לפני 'סוף כל הימים' - שאותה מגילת חוכמת הרזים א' 7-5 מקשרת עם תום הרשעה והישארות החוכמה בלבד.[468] גם מגילה 4Q248[469] מתארת את שיבת יי לישראל לאחר גזירות אנטיוכוס שתוארו גם באפוקריפון ירמיהו, ובהן אין תמונת אחרית הימים שכוללת תחיית המתים או מהפכה קוסמית כלשהי (כפי שמפורט למשל בקטע זה שחוקרים שהינו תוספת נוצרית מאוחרת לחזון עזרא). מגילת 470Q4 מזכירה את מיכאל צדקיהו וחידוש הברית האסכטולוגית בין ה' לישראל, אך אין בה ציון מועד, ואין מנהיג בשם צדקיהו בתקופתם (ככל שידוע לנו). פשר הושע מציין את: 'כוהן האחרון אשר ישלח ידו להכות באפרים', וודאי שמדובר בכוהן באותו הדור או שיבוא אחר הדור של נבואת פשר זה (ולא הכוהן של סוף כל הימים). דוגמא נוספת היא זיהוי ימיהם כ'אחרית הימים' בממ”ת א' 6[470]. משמעו שכבר אז בימיהם היו אלו ימים טובים, כנראה כיוון שהסתיימו ימי המלחמות והתייוונות כפי שתוארו בברית דמשק ובפשרים, כנבואת 40 השנה ממות מורה הצדק בברית דמשק כ' 15-13[471] ופשר תהילים א' 9-5.[472]
מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5[473] מוכיחה שעדת קומראן ידעה שהגאולה האחרונה תבוא רק לאחר חורבן הבית הנוכחי (השני), וזאת בהתייחסה לבית המקדש הראשון.[474] בעקבותיה הוכחות הובאו גם בפשר 4Q174 האסכטולוגי ג' 13-1[475]. לצידם מציינים זאת: היובלים א' 17, 27[476]; ספר טוביה יד' 5[477]; חזון עזרא ז' 26.[478] לכן, השערות חוקרים כי עדת קומראן סברה שהגאולה תבוא בימיהם או לאלתר ומיד (בעוד הבית השני עומד על תילו) – אינן עולות בקנה אחד עם המסר של מגילות אלו.
סרך היחד הינה כחוקה פנימית המרחיבה את ברית דמשק שחקק מורה הצדק כעיקר ההלכה הכיתתית. בפרק ז' 22-16[479] מתארת המגילה את תקופת הביניים[480] בין משיחים - וללא משיח. ספק אם הכוונה עד ימי המשיח שאחרי מורה הצדק (ברית דמשק יט' 35-כ' 1 ראו הצעתי לזהותו בהמשך עם ינאי, יחד עם סרך העדה), או עד המשיח של אחרית סוף כל הימים שיושב בשמיים וממתין לירידתו ארצה לפי חנוך מו' 5-1[481]; דניאל ז' 13[482]; מגילת חוכמת הרזים א' 7-5; עזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי (ספר חיצוני שאינו במגילות). מגילת 4Q471a (4QPolemical Text) מתארת כישלון מלחמה, שסותר אפוקליפטית גאולת סוף כל הימים זו, וזאת כבר לאחר ניצחונות החשמונאים (לפחות לדעת החוקרים).
גם אם היתה לעדת קומראן ציפייה למימוש מלא (למרות שכאמור מוכח שלא סביר), הרי נבואות כאלו רווחות כבר מהתנ"ך (וכאמור רוב ספרות עדת קומראן היא פרפרזה מקראית, כגון לעניינינו: 'קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת' [ישעיה נו' 1]), ועדת קומראן פיתחה עיקרון של מימוש ויישום חלקי למהותו של בית שני ובכלל זה המאורעות שבימיו – ועל כך יובא בפרקים 'ירושלים בהווה ובעתיד' ו'יישום חלקי של האיל בעל הקרן הגדולה'. עקרונות אלו מפיחים רוח תקווה שמחה וחיים בעיקר נדכאים, ובאמת העולם לאוב מתקדם ומשתפר (קוהלת ז' 10).[483]
ראו עניינים קרובים בפרק על הנצרות.
בעוד בחומש התורה אין ציון מפורשת של העיר ירושלים, היא מוזכרת מפורשות בחנוך וביובלים (למשל: ה'מקום אשר בחר' שבדברים[484] מוחלף עם הר ציון וירושלים).[485] בתיאור מרתק ממגילת דברי יהושע ג' (4Q522) ב' מוסבר הסתרה זו מהתורה: 'ל֯ו̇א̇ [נוכל לבוא לצי]ו֯ן֯ להשכין שם את אהל֯ מו[עד ואת ארון הברית/עדות עד סוף/קץ] העתים כי הנה בן נולד לישי בן פרץ בן יה[ודה בן יעקוב והוא ילכוד] את סלע ציון ויורש משם את כל האמורי מיר֯[ארה/ירושלם יבהלונו] לבנות את הבית ליי אלוהי ישראל זהב וכסף[ נחושת יכין ועצי] ארזים וברושים יבי֯א[ מ]ל֯בנון לבנותו ובנו הק֯טן [יבננו וצדוק הכוהן] יכהן שם ראיש̇ו֯ן֯ מ̇[בני פינ]ח̇ס[ ואהרון] ואותו֯[ יר]צ֯ה ב֯[כול ימי חיו ויברך] [בכו]ל֯ [מ]ע֯ון מן השמי֯[ם כי] ידיד יהו̇[ ] י̇שכון לבטח י̇[רושלם לרוב/כל] [ה]י̇מים[ ]ע̇מו ישכון ל֯ע̇ד ועתה האמו̇רי שם והכנענ[י בקרבנו] יושב אש̇ר החטיוני̇ אשר לוא דרשתי א֯[ת מ]שפט֯ ה֯[אורים והתומים] מאתכה והשלוני וה[נ]ה֯ נתתיו עבד ע[ם בני יש]ר֯א[ל ] ועתה נ[ש]כינה את א[הל מ]ו֯עד רחוק מן [ וישאו] אלעזר֯[ וישו]ע את א֯[הל מו]עד מבית [אל להשכין אותו לשלה'.
לצפייה בתמונה של דברי יהושע ג B-499672:
https://drive.google.com/open?id=1d4LGsLwycTrwqHXRdoG28GYToLTCAX9w
בית ראשון נבנה לפי תכנית הציווים-הוראות הבנייה של מגילת המקדש, וכך לאחר מכן תואמים לתיאורי ההבנייה בפועל של בית המקדש הראשון ככתוב במלכים א' ו'-ז'. שני שלבים אלו (תכנית מול תיאור הבנייה בפועל) מפורטים גם על בניית המשכן וכליו, כאשר בפרשות תרומה-תצוה מובאים הציווים לבניית המשכן, ואילו תיאור הוראות משה והבנייה עצמה מתוארות רק לאחר מכן בפרשות ויקהל-פיקודי (ראו עוד על מגילת המקדש בפרק 'המגילות המקראיות').
כפי שמוסבר בפרקים לעיל, בתקופה הראשונה של עדת קומראן היא נטשה את ירושלים לטובת עיר כוהנים במדבר/דמשק/קומראן, בגלל: '[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה' (ממ"ת ד' 7-8), או עקב רדיפת אפרים-דורשי החלקות המתיוונים אחרי עדת קומראן. מורה הצדק גם פסק שאסור להעלות למקדש ולהקריב בו קורבנות: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון' (ברית דמשק יא' 18-21). טורים ד'-ה' בברית דמשק מפרטים את החטא השלישי של טימוא המקדש, ובהמשך המגילה: 'וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי̇ ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש' (טור ו' 11-16). לאחר מכן גם האיסיים נהגו בדומה: 'בשל כך [בשל טהרותיהם השונות] הם נמנעים (מלבוא) לעזרה המשותפת' (קדמה”י יח' 19).
איסור זאת תואם את מעלת קיום התורה והתפילות של עדת קומראן - שעולות על הקורבנות: 'ואדם מפאר עליון ירצה כמגיש מנחה, כמקריב עתודים ובני בקר, כמדשן מזבח ברוב עולות, כקטורת ניחוח מיד צדיקים' (5Q11 יח' 10-7, וכן: סרך היחד ג' 6-12;[486] ח' 4-10;[487] ט' 6-3),[488] וייתכן ועדת קומראן ראתה את עצמה כתחליף ל"ציון": 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך [צי]ון ה[יאה] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י] הברית הסרים מלכ̇ת [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה [מלכי צדק... אשר יצי]ל[מה מי]ד̇ בליעל' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23); 'ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מעשי תורה'.[489] מסורת דומה התגלגלה גם לחז"ל (ראו: קיסטר, ירושלים והמקדש בקומראן, עמ' 493).
עם זאת, המצב הפוליטי דתי הזמני לא גרע במהותה האוטופי ייעודי של ירושלים הנבחרת. כידוע, ירושלים מוזכרת 667 פעמים בנ"ך, מקצתם בתיאורה לאחרית הימים, בפאר גודלה ויופיה. מהות הבקשות ההלכתיות של אגרת ממ"ת (פרק ב' – דברי התורה, שורות 62-59 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 209-208]) היא ליישם את ירושלים כ"מחנה הקודש" של מדבר סיני: 'כי ירושלים היא מחנה הקדש והיא המקום שבחר בו מכל שבטי ישראל כי ירושלים היא ראש מחנות ישראל'). בנוסף, עדת קומראן חיברה או אחזה במסורות ליטורגיות מגוונות על קדושתה של ירושלים, כמו מגילת תנחומים לירושלים 176Q4 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 31-29); חנוך יד'; צוואת לוי ג' 6-5, יח'; סרך עולת השבת; סרך הברכות מקומראן ד' 22 – ה' 19.
בית המקדש השני המתין לעלייה בקדושתו והציפייה לכך היתה לאורך כל הימים שעמד: [490] 'הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר יי צְבָאוֹת' (מלאכי ג' 1); 'כִּי כֹה אָמַר יי צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא... וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה, כָּבוֹד אָמַר יי צְבָאוֹת... גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר יי צְבָאוֹת' (חגי ב' 9-6); 'אסוף כל שבטי יעקב, ויתנחלו כימי קדם; רחם על עם נקרא בשמך, ישראל בכור כיניתה; רחם על קרית קדשך, ירושלים מכון שבתיך; מלא ציון את הודך, ומכבודך את היכלך; תן עדות למראש מעשיך, והקם חזון דֻּבַּר בשמך; תן את פעֻלת קוויך, ונביאיך יֵאָמֵינו' (בן סירא לו' [לג] 21- 13). ביטויים דומים התקבלו גם בתפילות חז"ל, בפרט כמו המונח 'רחם',[491] ולנצרות.[492]
תקוות אלו לא הצליחו להגיע למימוש מלא בבית שני (ראו בפרק על יישום חלקי), ועדת קומראן היא בעלת המסורות הראשונות של ירושלים והמקדש באחרית הימים, וזאת בחיבורים קדומים לה (קבוצת מגילות 3-2 - שאין בהם סימנים כיתתים כמו ארגון כיתתי, פולמוס עם מתנגדים, מטבעות לשון כיתתיות) לצד מגילות מורה הצדק (קבוצת מגילות 4):
תיאורים אלו בספרים החיצוניים שאינם במגילות קומראן מוסיפים את ירידת כל ירושלים משמיים. ישעיה ו' 6[503] אמנם מתאר מזבח בהיכל השמימי, ומגילת שירות עולת השבת מתארת את שיתוף/עליית עדת קומראן כעדת כוהני קודש לדרגת המלאכים שבשמיים, אך אין בכך אמירה על איחוד הממלכות (שמיים וארץ) באחרית הימים, או לירושלים בפרט. מסורת דומה מובאת בחז"ל: '"כל ישראל חברים' – "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהילים קכב' 3)' (תנחומא פקודי א'); 'א"ל רב נחמן לר' יצחק מאי דכתיב 'בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר' (הושע יא' 9), משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר? א"ל הכי א"ר יוחנן: אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה! ומי איכא ירושלים למעלה? אין דכתיב: "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהילים קכב' 3)' (תענית ה');[504] 'אמר ר' פנחס בשם ר' ראובן: עתיד הקב"ה להביא סיני ותבור וכרמל, וליתן ירושלים עליהם בראשם, שנאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים' (מדרש שוחר טוב, מזמור לו' [מהדורת ש' בובר, וילנא תרנ"א, עמ' קכו']), וכן בנצרות: 'אצל ירושלים של מעלה חופשיה היא והיא אם כולנו' (אל הגאלטיים ד' 28-17), ואף באיסלאם.[505]
חזון ברוך א' [או ברוך הסורי] ד' 3 גם מקשר את ירושלים העתידית לגן העדן: 'לא זה הבנין הבנוי עתה בתוככם הוא הגלוי לפני ההוכן מקדם מאז היה עם לבבי לברוא גן עדן אף הראתיו את האדם עד לא חטא וכאשר עבר מצותי הרחק ממנו וגם גן עדן'.[506] פשר ישעיה ד' (4Q164, קטע 1 [קמרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 58])[507] על ישעיה נד' 12-11[508] מציין שנים עשרה כוהנים או ראשי שבטי ישראל, כנראה באחרית הימים ומתוך עדת קומראן או לפי כתורתם.
שערי העיר לבית המקדש השני/שלישי מתוארים לפי השבטים ביחזקאל מח'[509] (ובחזון יוחנן כא' 22-10, 5; כא' 21-11, אך ללא ציון השבטים[510]), ואילו מגילת המקדש לט'-מא' מתארת את שערי השבטים למקדש[511] (כוונתה לראשון ולא לאחרון). מגילת ירושלים החדשה[512] מפרטת את שניים עשר שערי העיר העתידית, וכנראה כל אחד מהם זוכה לעיטור אבן מאבני החושן.
יחזקאל כח' 14-13 מתאר 12/9 אבנים בגן עדן ומקשר אותם להר האלוהים,[513] וכנראה הפירוש של "אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ' הוא גדר/לבוש[514] המקיף את הגן ומשובץ באבני החושן של שמות כח' 20-15. הקשר בין ירושלים של אחרית הימים מרומז גם בחנוך המתאר את גן עדן השמימי שמיועד צדיקים,[515] והיובלים ח' 20-19[516] מייחד קדושתם יחד עם הר סיני. גם בנצרות ירושלים של מעלה זוהתה בין היתר עם גן עדן (מוזכרת 3 פעמים), משכנו של אלוהים, עיר האלוהים לפי איגרת אל העברים והרקיע השלישי כמקום השכינה לפי פאולוס.[517]
בין ירושלים העתידית לגן עדן יש עוד הקבלות: כמו מיקומם על הר[518] והנהרות היוצאים מהם: 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה' (זכריה יד' 8).
תיאור גדילתה של ירושלים באחרית הימים רווח כבר בדברי הנביאים (ישעיהו נד' 2;[519] זכריה ב' 8[520]), אך המידות לגודלה של העיר מפורטות לראשונה במגילת ירושלים החדשה א' 17-11[521] (21X30 ק"מ = 6,300 קמ"ר – כשטח יהודה ושומרון!) עובר לספר זרובבל,[522] וחז"ל הוסיפו את מימד הגובה.[523] חזון יוחנן כא' 16 העצים את שטחה של ירושלים ל-6 מיליון קמ"ר.
מגילת ירושלים החדשה בארמית היא המגילה העיקרית של ירושלים העתידית. היא גם המגילה המפורטת ביותר בתיאורי ירושלים העתידית, ובאופן מדהים ומופלא יש בה הרבה נתונים שראויים להיות בעקרונות פיתוח התשתיות של העיר גם עתה בימינו. בעוד מגילת המקדש מו' 16-13 מתארת מערכות ביוב עצומות (שכנראה חלקן נמצאו ע"י נחשף ע"י צ'רלס וילסון ב-1864),[524] מגילת ירושלים החדשה מתארת מערכות עיר ענקיות פי כמה וכמה (ראו בספריהם של מיכאל חיוטין; אבי סולומון).
ריחוקה של עדת קומראן מירושלים לצד ההגות הדואליסטית למקדש, מעניינים להשוואה לשני זרמים עיקריים ביהדות אירופה אלפיים שנה לאחר מכן, במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20: החרדים והרפורמים.
שניהם דגלו באנטי-ציונות שעיקרה עלייה לישראל, ושניהם מחקו את ירושלים: חלק מהחרדים ציינו את ליטא במקומה; הרפורמים ותנועת הבונד מחקו את ירושלים מסידורי התפילה שלהם. עם זאת, אפשר לראות את הגדרת ליטא במקום לירושלים כהעתקה דומה למה שעשתה עדת קומראן לירושלים (אם כי עשו לקהילתם ולא למקום), ואילו מחיקת ירושלים בכלל, ללא העלאת קדושה זמנית אחרת, היא פעולה המנוגדת לחלוטין לעדת קומראן (ולכל התורה).
עוד על ציונות ראו בפרק הממלכתיות ובנספח לספר.
לאחר עשרים שנה שבמהלכם עדת קומראן חזרה בתשובה והתאגדה, היא מוצאת וממנת עליה את מורה הצדק. שלוש עובדות עיקריות אנו יודעים עליו: כוהן, ברח מירושלים (וניצל מניסיון התנקשות), וכתב עשרות מגילות כיתתיות. אך למרות היותו מנהיג עיקרי, אינו מוזכר בספרות חיצונית למגילות. האם זה כיוון שנותר אלמוני, או כיוון שחייו והשפעתו היו בתקופת תחילת המאה השנייה לפה”ס, שכאמור מימים אלו בקושי יש בידינו מידע היסטורי?
שלושה כוהנים צדיקים קרובים לעדת קומראן מתקופה זו: בן סירא, שמעון הצדיק השני וחוניו.
שמעון הצדיק השני: כוהן גדול מבית צדוק שחי וכיהן בסוף המאה השלישית עד תחילת המאה השנייה לפה”ס. הן חז"ל (פתיחת פרקי אבות) והן בן סירא נ' מברכים את שמעון הצדיק, אך היות והיו שניים כאלו – סב (כיהן בתחילת המאה השלישי לפנה"ס; היום מכונה 'שמעון הראשון') ונכדו (מכונה השני - הנ"ל), ואין די היסטוריוגרפיה ופירוט עליהם, קשה להכריע למי מהם התכוונו. נוכח השבחים עליו, היינו מצפים שהמגילות שנכתבו בתקופה קרובה אליו יזכירו אותו, אך אין כזה אזכור (אם כי לא צוין גם שום כהן או מנהיג אחר מבית שני). ישנה אפשרות ששמעון זה הוא מורה הצדק, כאשר תחילה ורוב ימיו כיהן ככוהן גדול בבית המקדש, ובסוף ימיו ברח נוכח התגברות ההתיוונות, כפי שמצוין על בריחת מורה הצדק (פשר חבקוק ו' 8-4).[525]
חוניו השלישי/הרביעי עזב את ירושלים והקים את מקדש חוניו בלאונטופוליס (תל אל-יהודיה), כנראה בגלל כהונת אלקימוס (ראו ניתוחו בהמשך).[526] התרת בניית המקדש במצרים, בניגוד לריכוז הפולחן במקדש בירושלים, הותרה כנראה נוכח רקע היחס של משפחתו-בני צדוק למקדש בירושלים (לעדת קומראן היה 'בית השתחוות' [ב"ד יא' 22] וכנראה היא עצמה היוותה תחליף זמני למקדש), כאשר סירבו להעלות בו קורבנות, ואפשר שיחס זה התפתח לרוב יהודי מצרים.[527] בין מקדש חוניו לעדת קומראן ישנם מספר אלמנטים דומים נוספים: המנורה היתה בעלת נר אחד בתקרה, כמסמלת את השמש – היא מרכז לוח השנה הקומראני; בסוף 343 שנים תבוא הגאולה – גאולה דומה יש בעדת קומראן לאחר 490 שנה (ראו בפרק 'גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים') לצד נכדיו של חוניו שעזרו לינאי (ראו פרק בעניין). איני עוסק בשאלה אם ואיך יהודי מצרים התייחסו למקדש שסותר את מרכזיות הפולחן המקראי, לעומתו אזכורו בישעיה יט' 19 (שמובדל בין נוסח המסורה לשבעים לישעיהו השלמה: חרס [איוב ט' 7; חנוך עח' 1]/צדק/שמש), אך אעיר כי הסכמתם או התעלמותם כנראה קשורה לכך שהתירו שילוב מסורות הלניסטיות (ובפרט כמו במובהק מארתפּנוּס דרך אוסביוס: ספר הישר, דברי הימים למשה רבינו), ואלו השתלבו מסורות האגדה של חז"ל. כמה מהחוקרים הציעו שמורה הצדק הוא חוניו השלישי,[528] ועליי קשה ההכרעה.
חי וכתב ספרו (שנקרא בשמו) בתחילת המאה השנייה לפנה"ס, כאשר בתקופה זו הפרושים אסרו כתיבת קודש, ובכך הוא דומה לחיבוריים הכיתיים של עדת קומראן, ובפרט לספרות החוכמה בה. ספר דומה שנכתביו לפניו הוא משלי אחיקר (בו דודו של טוביה) שנמצא במקדש יֵבּ. בן סירא מד' 16[529]) שיבח את חנוך המהווה ספר נפוץ וכנראה מרכזי בעדת קומראן (מצוטט בצוואות וביובלים, לצידו ספר הענקים, ייתכן ועליו פשר - ראו בפרק בעניינו), בני צדוק הכוהנים (נא' 29[530]), ובפרט את שמעון (בן יוחנן) הצדיק (פרק נ', אך כאמור קשה להכריע אם את שמעון המקדש הראשון או השני[531]). קטעים קטנים מפרק ו' (31-14) שרדו במגילת 18Q2, ושליש מפרקו האחרון (נא') נמצא במגילת התהילים/מזמורים הגדולה של עדת קומראן (11Q5) Psalmsa[532] – דבר המצביע על מעמד ספרו כקדוש/קאנוני בעיני עדת קומראן. בנוסף, ספרו של בן סירא קרוב לסגנון ולטרמינולוגיה של ספרות חוכמה של עדת קומראן:[533] שניהם מאופיינים בחטיבות נושאיות (לעומת ספר משלי שחוכמתו שונה לרוב מפסוק לפסוק) והלכות דומות, בפרט ציון שם הקב"ה כ'עליון'/'אל' (ראו בפרק נוסחי המקרא). גרשון ברין הציע שמגילה 4Q244 נוצרה בחוגים קרובים לבן סירא, נוכח שורת ניבים ולשונות מקבילים ואף זהים. משכך, אפשר שבן סירא הינו מורה הצדק הנסתר, וזאת כאשר את ספרו כתב ספרו זה בטרם התחבר לעדת קומראן, או שכתב במקביל ספרו הגלוי וספרי סוד רק לעדה במגילות מורה הצדק, כפי שספרים כאלו יש ביד עדת קומראן ומיוחסים לנביאים (הגלוי – ספרי הנביאים; הנסתר – אפוקריפון). אך העובדה שנכדו לא מציין אזכור שקרוב לכך שבן סירא יכול היה להיות מורה הצדק, הצעה זו חלשה.
למרות שכידוע חז"ל נידו את ספר בן סירא (על הסיבה לכך ראו בפרק 'החיבורים: בן סירא, גזירתא, מגילת תענית ויחסם ל'מסורת האבות' עד לתושב"ע'), חלק מחז"ל ציטטו את בן סירא כמבין הכתובים: 'ומשולש בכתובים' (בבא קמא צב' II; ירושלמי ברכות ז' ב' [ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצב', קהלת רבה ז' יא']) וחלקית 'דכתיב', והמשיכו לשכתב דבריו כ-300 פעם[534] ללא ציון שהוא המקור (בניגוד לכלל 'האומר דבר בשם אומרו'),[535] אלא רק כתריסר פעמים בציטוט מלא בשמו, ועוד כפעמיים כינוהו חכם ותנא.[536] ספרו של בן סירא הינו היחיד שנמצא גם בשני אוצרות הספרים הנוספים (כשביניהם תקופת הדממה): מצדה ב-73 לפה”ס (5 עותקים[537]), וגניזת קהיר (ראו הרחבה על שניהם בפרקים הרלוונטים) – עובדה המצביעה על שימושו הרב בקרב קבוצות חסידים, לצד העובדה שביניהם מעידים אבות הכנסייה (המאה השלישית והרביעית לספירה) שהספר היה מצוי בעברית.
העניינים שבן סירא אינו מזכיר, חשובים ביותר, היות ומלבד מגילות קומראן, אין לנו ספרות נוספת מדורו (ייתכן וכמה מהספרים החיצוניים-הדחויים נכתבו בימיו, אך אין תיארוכים ברורים לגביהם):
דמות חשובה נוספת שייתכן שהיא מורה הצדק, היא יוסי בן יועזר הפרושי, ראשון ל'זוגות', שמעמדו יחסית לעדת קומראן לוקה בערפל בגלל כינויו מעשיו והלכותיו, שנחלקם כאן בין הטובים והמחמירים לבין הרעים/מקלים או שהשיוך אינו חד-משמעי:
|
טובים/מקפיד |
רעים/מקל |
|
|
כינויו כ'חסיד שבכהונה'[539] |
אין יותר קולע מהגדרה זו למורה הצדק שהיה ראש החסידים וככוהן גדול |
עדיין היתה מעליו על רמת טהרה. ייתכן שכינוי חיובי זה הינו הקבלה הפוכה ל'כוהן הרשע' שבמגילות הכיתתיות[540] |
|
שלושת הלכותיו שבחגיגה ב' ב' |
קיים קושי בניסיונות הביאור של הלכותיו אלו ואם הן ומגמתו להקל או להחמיר |
ורד נעם סבורה כי אלו מקלות[541] |
|
כינויו ('המקל' [משנה עדיות ח' ד'])[542] |
הזיהוי היחיד (והחשוב) המלמד על דרכו ההלכתית, ובכך מקביל לפשר תהילים לז' א' 27-26:[543] '[פשר]ו על איש הכזב אשר התעה רבים באמרי ש̇קר כיא בחרו בקלות ולוא שמ̇[עו] למליץ דעת'. |
|
|
גזרותיו על טומאת ארצות הניכר ועל כלי זכוכית (שבת יד' II) |
נדמות כמחמירות, קרובות להלכת עדת קומראן |
הראשונה כנראה כבר היתה נוהגת לפניו |
|
נאבק במתיוונים שאף רדפוהו (בראשית רבה סה'; מק"ב יד' 6)[544] |
ניסיון התנקשות מתואר גם במגילות הכיתתיות,[545] המלמד שהיה רחוק מהמתייונים (שהם אפרים דורשי החלקות לטעמי) |
העובדה שנרצח אולי מעידה שזה חטא על התייונותו, וזה כמו כפיר החרון שצלב את דורשי החלקות |
|
אחרון האשכולות[546] |
מתאים למורה הצדק או גדול תורה |
מאידך אפשר שמתאים לדורש חלקות גדול (למשל ממדרש חנוכה)[547] |
לכל אלו מתווספים התיארוך המקביל/קרוב של ימי חייהם ופועלם (סוף המתיוונים – תחילת החשמונאים) כאשר גם בסופם המסורות תואמות לסוף אנשי הנבואה (ראו בפרק 5 על קבוצת המגילות החמישית והאחרונה שאינה נבואית וכן תיאורי התקופה מארבעים שנה לאחר מות מורה הצדק).[548]
בין הצעות לזיהוי אלו נציין גם את מנחם האיסיי שמזכיר יוספוס, שהוא כנראה מנחם שקדם לשמאי. היות והוא חי מאוחר לימיו של מורה הצדק, עליו יפורט בפרק 'בין שמעון בן שטח לחוֹנִי, ממנחם לשמאי'. במחקר הוצעו עוד כמה דמויות לזיהוי מורה הצדק, ביניהם צדוק שפרש מאנטיגונוס בן סוכו, יוחנן המטביל, ג'יימס אחיו של ישו ועוד.
שלושה מקורות קודש עיקריים מתארים את התקופה הסלווקית בא"י: ספר החלומות בחנוך א'/החבשי (פג'-צ'),[549] אפוקריפון ירמיה,[550] דניאל ז' ויא'.
מגילות ברית דמשק והפשרים (קבוצה 4) חוברו ע”י מורה הצדק בתקופה הטרום חשמונאית עד תחילת ימי המרד,[551] קרי לערך בין 210 ל-160 לפה”ס. תיארוך זה נובע מהתאמות לידיעות מספרות חיצונית לקומראן וידיעות היסטוגרפיות, מהן אני ומקצת החוקרים מזהים את היריבים העיקריים של עדת קומראן כמתייוונים (בניגוד לרוב החוקרים שמזהים אותם עם הפרושים), ואלו הן:
לדיאבון, רוב העם התקרב ואף קיבל את עמדות מנהיגי 'אפרים'-דורשי החלקות (ראו בפרק לזיהויים), ולכן, נוכח אי-טהרת העיר והמקדש, בימים אלו עדת קומראן עזבה את המקדש וירושלים, וסירבה להשתתף בקורבנות ולעלות למקדש:
במגילות מורה הצדק מוזכרים כחמש קבוצות שניתן להם כינויי סתר, והם:
בהמשך הימים, כנראה בדור השלישי לחשמונאים, המתייוונים (ובכללם שלוש הקבוצות לעיל) איבדו את ההנהגה, ואף אבדו לחלוטין,[562] כפי שיפורט בהמשך.
טענתי שהפרושים וחז"ל אימצו את ההלכות שהצליחו לאסוף, באופן שלא תמיד ידעו את מקורן של הלכות אלו, כך שאצל חז"ל התערבבו הלכות נכונות שהתקבלו מחד מעדת קומראן, והלכות אנטי-תורניות מאפרים-דורשי החלקות מאידך. יתרה מזו, כיוון שבתקופה מסוימת אפרים דורשי-החלקות הצליחו להשפיע על רוב העם להתיוון (פשר נחום ב' 8; קדה"י יג' 288),[563] עדת קומראן או מחנותיה בתקופות שונות, הצטיירו ותויגו ככתות משנה שאינן בזרם המרכזי של עם ישראל. משכך, חז"ל סברו שיש להמשיך להתקרב למנהגים המקלים שרווחו אצל רוב העם, בין אם כך קיבלו ממסורת, ובין מכיוון שעם הארץ נוהג, מעצם טבעו, בפחות הקפדה על מצוות התורה ובעיקר דקדוקי הלכה.
זולת שלוש הקבוצות המוזכרות בספרי המקבים: החשמונאים[564] החסידים וה'רבים',[565] לא ידועות לנו[566] קבוצות ששמרו בהדיקות על מסורות התורה המפורטות והלכתיות של עדת קומראן (אמנם גם הפרושים ואחריהם חז"ל שמרו על המצוות, אך בספר זה מוצע שהיווסדותם מאוחרת לתקופה המתוארת בספרי המקבים). מתיאור שלושת קבוצות אלו בספרי המקבים, עולה שהם שמרו בעיקר על טהרה ופולחן, ולא נטו אחרי המתייוונים.
על היחס בין עדת קומראן לחשמונאים מוקדש פרק בנפרד להלן, ואכן אדון פעילות קבוצות אלו קרובות גם לפעולותיהם של עדת קומראן, כגון: ירידה/בריחה למדבר[567] (השוו ל'פורשי מדבר' בזוהר),[568] איסור המלחמה בשבת (עד שבוטל),[569] מתנדבים לתורה,[570] מבקשי צדק ומשפט עם משפחותיהם.[571]
בראש השבח של ספרי המקבים הם החסידים, שמוצע בזאת שהם עדת קומראן,[572] ובהתאמה פחותה גם/לחלופין ל'רבים':
בשער/חלק 'מעבר מסורות הפשט והסוד דרך חסידי-חז"ל' אזהה את החסידים שבחז"ל שהיו קרובים עד חלק המחנות של עדת קומראן והאיסיים.
במגילות קומראן מתוארות שתי קבוצות[574] ששינו את עמדתם ואת פעילותם ומכונות כאן בשם כולל כ'קבוצות ביניים'. להלן הצעות קצרות וחלופיות (הן לאלו שהוצעו כבר מקודם) לזיהויים:
'בית פלג': קבוצה זו עזבה את ירושלים לפי ברית דמשק כ' 20: 'בית פ̇לג אשר יצאו מעי̇ר הקדש וישענו על אל בקץ מעל ישרא̇ל ויטמאו את המקדש ושבו ע̇וד אל ד̇ר̇ך העם בדברים מעט[ים'. עזיבה זו היתה כנראה יחד או בימים שעדת קומראן עזבה, ולאחר מכן קבעה שהוא טמא בעיניה[575] (או שהגדירה לעצמה שהמקדש טמא בעיניה), ובסוף הסתפחה לקבוצה נגדית אחרת - 'מנשה'.[576]
מוצעים ארבע קבוצות חלופיות לזיהוי בית פלג (עם מעט נימוקים בהערות השוליים): החסידים;[577] בית חוניו הרביעי שבמצרים;[578] החשמונאים;[579] הרבים.
קבוצה נגדית נוספת היא 'בית אבשלום': קבוצה זו לא נטלה יוזמה ואמירה מוצהרת נגד הקבוצה היריבה לעדת קומראן: 'פשרו על בית אבשלום ואנשי עצתם אשר נדמו בתוכחת מורה הצדק ולוא עזרוהו על איש הכזב' (פשר חבקוק ה' 9-11). היות שכך ציפו מהם עדת קומראן, ההנחה שבית אבשלום היו לפני למחלוקת זו כן קרובים לעדת קומראן. אם כך, הרי שאפשר שהחשמונאים הם שלא עזרו לרצח 60 החסידים ע”י אלקימוס ובאקחידס (מק"א ז' 10-17), אם כי הרצח קשה מהשתיקה, והיה מצופה שהרצח יתואר במגילה, ולא רק מחדל השתיקה. לחלופין, בית אבשלום הוא הצדוקים, כיוון שהצדוקים היו קרובים בהיבט ההלכתי לעדת קומראן, ועדת קומראן התאכזבה מהם בהמשך (באופן שאינו ידוע, אך כנראה שהיתה תקופה שבה עדת קומראן היתה מחוץ לירושלים ואילו הצדוקים שהו או אפילו הנהיגו בבירה). תיעוד מאוחר שבמגילת תענית אולי משמר מחלוקות מעין אלו בהם הצדוקים מובכים בשתיקות אי-תגובתם[580]/ידיעתם[581] לתוכחות יוחנן בן זכאי (ראו פירוט בפרק על הצדוקים).
גם בית שמאי אפשרית לקבוצת ביניים, על כך יפורט בפרק נושא שמה בהמשך.
למרות התחזקות החשמונאים והצטרפות חלקים גדולים מהעם אליהם, עדיין נותר חלל תורני וכוהני בעמ”י מבית צדוק שכיהנו במשך כ-800 שנה (מאז צדוק בן אחיטוב ששמר אמונים לדויד המלך וחנך כהונה בבית ראשון). בית צדוק אלו נהגו כפשט התורה, דהיינו כהלכה הצדוקית (אך בהמשך אטען שהצדוקים ככת טרם נוסדו),[582] אלא שתחום הטהרה היה במודעות ומושגים שונים משלהי בית שני (קל וחומר לימינו), וההלכה הצדוקית לא היתה זהה להלכות הטהרה המפורטות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק – כיון שאלו חוברו ע"י מורה הצדק רק בסוף תקופה זו. מאידך, בתקופת עזרא נשמרו חלק מהלכות מגילת המקדש,[583] אך לאחר מכן חלה ירידה תורנית (ראו בפרק 'גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים').
משכך, התחילו להתפשט בעמ”י מסורות מעורבבות מתרבות ומתייוונות בראשות 'אפרים'-דורשי החלקות, בניגוד לדרך האיסיים: 'אינם מתנשאים בחוצפה לסתור את ההלכות שהונהגו' (קדמה"י יח' 12). הלכת 'אפרים'- דורשי החלקות היתה חד היו אנטי-תורנית,[584] ומאידך היתה (רק) מקלה בפשט התורה - מאפיין מובהק של הפרושים, ולכן נותר בגדר חידה למי לייחסו - ראו בנושא זה להלן בפרק נפרד הבא.
ספרי המקבים אינם חלק מספריית קומראן, וגם לא של חז"ל. הנצרות קידשה ספרים אלו ויוספוס השתמש בחלקם.[585] לכאורה הדבר מצביע על ריחוק בין עדת קומראן לחשמונאים, אך אי-הימצאותם של ספרי החשמונאים בספריית קומראן הינה דרכה של עדת קומראן - שהכילה רק את כתבי הקודש, והחשמונאים היו (מבחינתה) קבוצת משנה שניסו להתקרב אליה דתית, ואף על פי שהיו בשלטון – אינם עדת קודש של סופרי התורה הרשאים לכתוב ספרות קודש.
איגרת פתיחת מק”ב (ובפרק ב' 19-18) קוראת ליהודי וכוהני בית חוניו (מבתי צדוק) להתחבר להנהגתו של שמעון התרסי. ניסיון ההתקרבות לבית צדוק נראה חיובי, במיוחד כאשר הדבר צלח לאחר שני דורות כאשר צאצאי חוניו הרביעי באו לעזרת ינאי (יפורט בפרק על ינאי בהמשך). גם הערצת שמעון התרסי בתיאורי שכתוב הגאולה המקראית בסוף מק"א,[586] מצביעות על ניסיונו למצוא חן בעיניי העם והכוהנים שטרם התחברו אליו. העובדה שאין התייחסות במגילות קומראן לחוניו השלישי הרביעי (שאחד נרצח ואחד ברח למצרים והקים מקדש) מתמיהה (על חוניו ראו בפרק נפרד בעניינו).
במגילה 4Q339 (4QList of False Prophets ar) ישנה הצעה להשלמה של בנו, יוחנן (הורקנוס) בן שמעון, בין נביאי השקר, ואם בנו נביא שקר, ומכאן משתמע שהינו כ'חומץ בן חומץ'. אך השלמת המהדיר מעט מקובלת יותר[587], ובהמשך טענתי שיוחנן הורקנוס קרוב ומשובח בעיני עדת קומראן.
מה היתה הלכת החשמונאים הראשונים? המחקר סבור שחשמונאים (הראשונים) נהגו כפרושים עם רוב העם, למרות שאין שום ראייה ישירה מספריהם, או מכל מקור אחר, זולת יוספוס שמציין זאת (קדמה"י יג' 408) - אך קשה להסתמך על דיוקיו, במיוחד כשמתאר כ-250 שנה לפניו. והנה, 3 הלכות ממגילת אגרת מקצת מעשה התורה[588] תואמות להלכות הצדוקים לפי ספרות הפרושים (ראו בפרק על יוחנן), ומכאן מתבקשת המסקנה שהנמען בממ”ת הוא פרושי (כאשר המחבר הינו צדוקי או קרוב לו). מאידך, שלוש הלכות בממ"ת גם התקבלו אצל חלק מהפרושים.[589] עם זאת, מדובר על סה"כ שש הלכות מתוך כעשרים ושתיים (זולת לוח השנה שהוא המחלוקת העיקרית).
כאמור לעיל, רוב המתייוונים אבדו. המעטים ששרדו: 'עזבו את מתעיהם[590] ונלוו על ישראל' (פשר נחום ג' 5). אין זה אומר שאפרים נהיו צדיקים ושמרו ברמה גבוהה על התורה (לפי הלכת קומראן או כפי שהיתה לפניהם), אלא שאפרים הפסיקו עם העבירות שלהם נגד התורה, והתערבבו עם כל עם ישראל. הקבוצה הקרובה ביותר לעמ"י מאמצע התקופה החשמונאית היא הפרושים-הראשונים, עליהם אדון בפרק חידת הפרושים ודורשי החלקות.
מגילת4Q177 (4QCatena A) י' 13-14 מציינת את סירוב אפרים-דורשי החלקות (אותם זיהיתי לעיל עם המתיוונים; רוב החוקרים סבורים שאלו הפרושים) לקבלת: 'תקע֯ו שופר בגבעה' (הושע ה' 8) השופר הואה ספר [התורה 'חצוצרה ברמה' החצוצרה הי]אה ספר התורה שנית *אשר֯ מאסו כ[ול א]נ̇ש̇י֯ עצתו וידברו עליו סרה'. כלומר, לדעת עדת קומראן, יש ספר תורה ראשון – החומש (תורת משה), ויש ספר תורה שני – שאותו ננסה לזהות לקמן.
תחילה נביא מקורות נוספים (לפי סדר כרונולוגי של חיבורם) לדחיית ספר כלשהוא (לא ידוע אם מדובר באותו ''ספר התורה שנית'):
נחזור למקור הראשון:
התורה הקרובה והמקבילה ביותר ל'ספר התורה שנית' היא האמורה ביובלים ו' 21-22: 'כי חג שבועות הוא וחג בכורים הוא, כפל חג הוא ולשני מינים החג הזה. כאשר כתוב וחרות עליו תעשה אותו; כי כתבתי בספר התורה הראשון אשר בו כתבתי לך'. כלומר, היובלים אומר שיש ספר תורה ראשון – החומש (תורת משה), ויש ספר תורה שני – זהו ספר היובלים.
תורה אחרת שגם מתאימה למהותה של 'ספר התורה שנית', אך בהתאמה יותר חלשה, היא מגילת המקדש – מסיבות אלו להתאמתה ולאי-התאמתה:
ישנו סיכוי נמוך שגם ממ"ת הינה 'ספר התורה שנית' (ראו פרק על ממ"ת).
לצידם ישנם 2 ספרים נוספים שזיהויים אינו בטוח:
החלק/שער הבא מוקדש ליחס שבין עדת קומראן לחשמונאים, אך שבפרק הקודם עסקנו ב'ספר התורה שנית' שנדחה ע"י אפרים-דורשי החלקות, חשוב לעמוד כאן על הסתירה המהותית למול גישתם ופועלם של ראשוני החשמונאים – אשר:
ממעשים אלו ניתן ללמוד כי לפחות בתקופה של יהודה המקבי, החשמונאים אינם מתאימים להיות הנמענים של מגילות אלו.
מאידך, לפי מק"א ב' 29-33 החשמונאים ביטלו את איסור המלחמה מהיובלים נ' 12,[602] וייתכן שזה מצביע על היפרדותם ההלכתית מעדת קומראן, אם כי ייתכן ואפילו עדת קומראן החליטה לשנות הלכה זו (בדומה לקביעתה לביטול עונש המוות הפלילי – ראו פרק בעניין).
החשמונאים הראשונים וכתיבת מק"א מתוארכת לכל המוקדם לתחילת ימיו של יוחנן הורקנוס (בה מסתיים מק"א). השאלה המתבקשת היא מדוע אין ספרי המשך של קרבות החשמונאים, הרי הקרבות המשיכו באותה משפחה חשמונאית? לעניות דעתי החשמונאים הצדוקים קיבלו בשלב זה את הלכת עדת קומראן לצד קבלת סמכותה - כסופרים (וכבעלי רוח הקודש?) בעלי הזכות היחידה והבלעדית לכתיבת כתבי קודש (או מעין קודש), כפי שהספרייה בקומראן כוללת רק כתבי קודש.[603] זוהי גם הלכת הפרושים (גיטין ס' II; תמורה יד' II).[604]
השאלה נוספת שמתבקשת היא, אם עדת קומראן התקרבה ואולי התאחדה עם החשמונאים, מדוע אין את ספרי המקבים בין מגילות קומראן? חוקרים סבורים שהעדרם של ספרי מקבים מספריית קומראן הם מחמת הביקורת שעדת קומראן מתחה על שלטונם.[605] הצעתי לכך היא או שאלו מאוחרים מדי, או שעדת קומראן אמנם תמכה בהם חלקית, אך אין זה אומר שהתירה להם או ראתה בהם סופרי קודש (ולאום), כי תחום זה ניתן רק לכוהני בית צדוק ובעלי בריתם.
בעוד החשמונאים הפסיקו לכתוב ספריהם, אז דווקא התחילה עדת קומראן לכתוב בגלוי (בניגוד למגילות מורה הצדק) על החשמונאים. החיבור העיקרי הוא מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' (ראו פרק בעניין, ולצידה המגילות המכונות טקסטים כרוניסטיים: 331Q4 - 333Q4, 4Q468e),[606] שאפשר שאלו כהמשך לספרי דברי הימים ואולי אף ליובלים, נוכח היותן מציינות את האירועים והדמויות אשר קרו במועדים שונים. אך כאן יש ייחוד של מועדים לפי לוח שנה שאינו מפורט כלל בתנ"ך (ומאידך, אין בתנ"ך גם פירוט על ברית מילה, שחיטה, חמץ, תפילין ועשרות מצוות אחרות שאותן חידש מורה הצדק). בכל אופן, כתב הקודש הבא (שהגיע אלינו) היה שילוב שעיקרו מסורות על ניצחונות בית חשמונאי, וזאת מבית מדרשם של הפרושים הראשונים: מגילת תענית. אומנם מגילת תענית כוללת עשרה ימים (מתוך 35) של ניצחונות (כביכול) של הפרושים על הצדוקים, אך אלו כנראה נוספו ומאפיינים תקופה מאוחרת של דור החורבן.[607]
לסיכום הפרק: בתקופה זו של מנהיגי חשמונאי יוחנן וינאי הפסיקו החשמונאים לכתוב את ספרי המקבים, כיוון שקיבלו את הלכות עדת קומראן, שבצידם היא קבלתם סמכותם כסופרים היחידים שראויים לכתוב ספרות קודש או מעין קודש. מבין שלל ההלכות שהחשמונאים והצדוקים קיבלו בתקופה זו, שרק קובץ דוגמאות שרד לידינו בזכות זיכרונות מאוחרים של יריביהם (יוספוס וחז"ל), הלכה אחת אותנטית מתקופתם - היא 'חבר היהודים' שבמטבעותיהם.
הפרושים לא קיבלו את שינוי ההלכה ע”י יוחנן והצדוקים (קדה"י יג' 408, 297-296), וראו בהלכותיהם (של הפרושים) קדומות. אפשר להבין דעתם ואמונתם זו של הפרושים, היות וההלכות שנהגו בשנים שלפי החשמונאים היו של אפרים המתיונים, ואלו ההלכות שהעם והם זוכרים.
גדולתו של יוחנן ניכרת מכתבי יוספוס וחז”ל שמעריצים אותו[608] (אם כי גם גינו וקינאו בו).[609] כמו כן, מותו הטבעי מלמד שהיה מבורך וצדיק, גם בעיני הכותבים אחריו (וראו כאמור את תיאור בן סירא י' 28-27 בעניין).[610]
רוב החוקרים מזהים את קבוצת אפרים-דורשי החלקות עם כת הפרושים,[611] אבותיהם הרוחניים של חז"ל. זיהוי זה אכן מתאים משתי סיבות עיקריות:
למרות זאת, אני בספק אם אכן הפרושים הם קבוצת אפרים-דורשי החלקות, ובפרק זה אנתח זאת בעיקר במישור ההלכתי הרחב של הטהרה:
בראש נושאי ההלכה המשותפים של הזרמים בסוף בית שני הוא: 'פרצה טהרה בישראל', אותה שאבו הפרושים והכתות (כולל חז"ל) מעדת קומראן. עדויות כאלו יש מסוף המאה השלישית לפנה"ס התואמות לטהרת של הלכת קומראן (כמו איסור הכנסת עור טמא לירושלים).[612]
גדליהו אלון הציעה שהיו שתי גישות: מרחיבה מול מצמצמת, שחז"ל אחזו באחרונה אך עדיין היו להם כמה אותות שנשארו מהגישה המרחיבה,[613] בה אחזו הכוהנים והאיסיים.
מגילת המקדש ומגילות כיתתיות שונות מפרטות הלכות טהרה רבות. נזכיר בקצרה שגם טומאת המשקים, אותם חז"ל מציינים שהיא גזרת חכמים (פסחים יד'. כנראה כוונתם לעדת קומראן – ראו בפרק זיהויים כסופרים), מצוינת כבר במגילת המקדש מט' 8-7[614] (ויושמה בעדת קומראן). כמו"כ, טומאת נגיעת ידיים במעשר (פרה יא' ה') מקורה בברית דמשק ??. במגילת 272Q4 יש כותרת: 'זה משפט תורת הצרעת לבני אהרן להבדיל לצרועים', ולחז"ל יש מסכת נגעים.
וכן תקנות ראשוני הפרושים על גזרת טומאת ארצות הניכר, כלי זכוכית, וכלה בדיני החבורה לאכילה בטהרה והבדלה מעמי הארץ (בעיקר מתוספתא דמאי).[615] מאלו ניכר הדמיון להלכות עדת קומראן.
כאמור לעיל, עדת קומראן היא המייסדת של ההלכה בכלל, ובפרט בעניין טהרה. ברית דמשק י' 10 פותחת פרשייה בכותרת: 'על הטהר במים' ובה הלכות גודל המקווה,[616] ואכן בקומראן יש את המקוואות העתיקים בעולם,[617] כשארבעה מהמקוואות העתיקות בירושלים הן בעלי מאפיינים בנייה דומים. אלו התקבלו בחז"ל כ'ארבעים סאה'/אוצר/'אמה על אמה ברום שלוש אמות' (כלים יח' א'). יוחנן המטביל קרא לטבול במים חיים בירדן (הרמה הגבוהה ביותר של הטהרה גם לפי חז"ל [משנה מקוואות א']), כפי שנהנו עדת קומראן מהמעיין שזרם ביישוב קומראן בזמנם,[618] ולבוא למדבר – קריאה מקבילה (או יותר סביר - מועתקת) לעדת קומראן בראשית דרכה (ראו לעיל בפרק על היווסדות העדה). לאלו יש להוסיף כי יוחנן המטביל קרא לתשובה יחד עם הטבילה,[619] שזהו חידוש[620] של סרך היחד ג' 5-4 (ומקבילה בה' 14-13): 'לוא יזכה בכפורים ולוא יטהר במי נדה ולוא יתקדש בימים ונהרות ולוא יטהר בכול מי רחצ טמא טמא יהיה כול יומי מואסו במשפטי אל'.
אין זה סוד, שהפרושים וחז"ל ביטלו את רוב דיני הטהרה המקראיים, וזאת ללא חידושים תורניים, אלא הנושא דעך ולא נשמר. תהליך זה קרה גם מגנאי של חז"ל על זרמים אחרים ששמרו על הטהרה יותר מהם.
למרות זאת, סיכמה יפה ורד נעם בעמ' 325 לספרה 'מקומראן למהפכה התנאית': 'נראה שנקודת המוצא הלא מודעת של החוקרים הייתה פעמים רבות ההלכה של חז"ל, ולפיכך תפסו את ההלכה הכתתית כמחמירה במיוחד. ברבים מהמקרים שנבחנו בספר זה, ההלכה הקומראנית אכן מחמירה בהשוואה להלכה הרבנית, אבל בדיקה מקרוב מעלה שהיא משקפת היסקים פשוטים ומתבקשים מן הכתוב (המקרא), בעוד הקולה התנאית היא המצייצת מהפכה מפתיעה כלפי פשט המקראות', ובדומה בעמ' 330-329.[621]
ידועים דברי הנביאים שעקרונות המוסר והצדק קודמים לפולחן ולקורבנות, אך דווקא הנביאים האחרונים (כגון חגי ב' 13-11) – שדבריהם קרובים (מהותית) לתקופה הנדונה (וגם להיום), הדגישו את שמירת דיני הטהרה המקראיים, ונבואות מפורטות על כך מובאות בספר החיצוני דברי גד החוזה כ'-כג'.[622]
כך סיכמה יפה ורד נעם: 'מכיוון שההלכה התנאית החזיקה במסורת הקדומה שצירפה את שילוחו של טמא המת אל זה של משפחת הטומאות הקלות, הותר גם הוא בכניסה להר הבית כמותן, בניגוד להנחות היסוד המקראיות והתנאיות גם יחד. בשלב השני התרחשה בהלכה התנאית מהפכה מדימה ממש – הטמא עצמו הותר בהכנסה אל תוך הר הבית. טיבו המאוחר והמהפכני של היתר זה ניכר בבירור מאופיו המתריס ומהיגדים ומ'סולמות טומאה' תנאיים מוקדמים יותר, הסותרים אותו בעליל... הסתירה במעמדו החמור של המת במקורות אחדים לבין ההיתר המפתיע להכניסו להר הבית קרובה לסתירה בין הסלסול הגדול בטהרת פרה הפרה האדומה, לבין ההיתר המתריס לעשותה בכוהן טבול יום' (מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 340).
להלן סיכום עיקרי הטענות בנוגע לפרושים כקרובים למסורות עדת קומראן, ומאידך לאחר מכן - כקרובים למסורות אפרים:
הפרושים, בניגוד לחז"ל, היו כת שנאבקה על ההנהגה, בעיקר נגד הצדוקים בתקופת החשמונאים, ונגד הורדוס. הפרושים גינו נזירים, שהם כתר הפרישות (נזר-כתר) ואחיי הנביאים (עמוס ב' 11),[633] כנראה מכורח היות קרובים לזרמים אחרים של טובלי שחרית איסיים וחסידים שמקפידים על טהרה יותר מהם.
רוב דיני הטהרה נחלשו עד שבוטלו בחז"ל, כרוח האמרות: 'הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן' (תוספתא סוכה טו' ב'; מעשר שני ה' ל'; סוטה ט' יג'); 'משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות' (סוטה ט' טו). אולי פירשו את זכריה יג' 2: 'וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ' כביטול טומאה כשלב מביטול המצוות (ראו על כך בפרק הנצרות).
מאז שנטמעו חסידים-איסיים בחז"ל פחתו דרישת החלקות וההקלות בחז"ל, ונדמה ששיא הטהרה היה בימי אושה,[641] שהקפידה על הלכות 'חבורה' לעומת עם-הארץ. החל מהאמוראים וביתר שאת מהגאונים, מגמת הרבנים היה לדרוש בתמימות את התורה, ולנסות לתקן כמה שאפשר קשיים פרשניים ומסורות תמוהות. מאידך, הלכות הטהרה נדחקו ונחלשו. אפשר שההבחנה בין הפרושים לחז"ל מקורה בהיטמעות חסידי עדת קומראן בפרושים וקבוצות נוספות, שדחקו את הפרושים, ומאז הם חז"ל, שהתחילו ומאופיינים בריבוי ומיסוד ההלכה.
טענתי שהפרושים וחז"ל אימצו את ההלכות שהצליחו לאסוף, באופן שלא תמיד ידעו את מקורן של הלכות אלו, כך שאצל חז"ל התערבבו הלכות נכונות שהתקבלו מחד מעדת קומראן, והלכות אנטי-תורניות מאפרים-דורשי החלקות מאידך. יתרה מזו, כיוון שבתקופה מסוימת אפרים דורשי-החלקות הצליחו להשפיע על רוב העם להתיוון (פשר נחום ב' 8; קדה"י יג' 288),[642] עדת קומראן או מחנותיה בתקופות שונות, הצטיירו ותויגו ככתות משנה שאינן בזרם המרכזי של עם ישראל. משכך, חז"ל סברו שיש להמשיך להתקרב למנהגים המקלים שרווחו אצל רוב העם, בין אם כך קיבלו ממסורת, ובין מכיוון שעם הארץ נוהג, מעצם טבעו, בפחות הקפדה על מצוות התורה ובעיקר דקדוקי הלכה. השערתי שהפרושים-הראשונים ניסו להשלים חלל הלכתי מהתקופה שבית צדוק כיהנו, אך נוכח הימים הרבים שעברו מאז, וכשאר בדור האחרון שלטו אפרים המתייוונים ששאריות הלכותיהם המקלות היו ידועות והתקבעו בעם – חלקן אומצו ע"י הפרושים הראשונים, וכך נותרה אצל הפרושים מסורת מעורבבת. ובלשונה של ורד נעם: 'פעמים שהשיטה ההלכתית החלוקה והקדומה של עדת היחד חופשת את השורשים העתיקים המשותפים לה ולהלכה התנאית המאוחרת. בכך היא מאפשרת היכרות עם כיברת הדרך הארוכה שעברה ההלכה התנאית למן ימי הבראשית שלה, והבנה חדשה של ההעזה מעוררת ההשתאות שאפיינה את עיצובה של ההלכה הזאת ('המודל האנכי'). במקרים אחרים נוצר הרושם ששתי המערכות ההלכתיות – הקומראנית והתנאית – חלוקות מעיקרן ('המודל האופקי')' (מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 337).
משכך, כאשר קיימות מסורות רבות דומות עד זהות בין עדת קומראן לחז"ל, ומאידך מגמות ומסורות גם נגדיות ומקלות מעט עד בצורה קיצונית ותמוהה, קשה להכריע זיהויים של הפרושים-הראשונים לפי הגדרותיהם של עדת קומראן. אפשר שהפרושים הם קבוצות הביניים (בית אבשלום או בית פלג, ראו פרק בעניינים) שפרשו מעדת קומראן לפני כן (ואולי כך מקור שמם). ייתכן והפרושים היו חלק מה'רבים' וכך נשארו קרובים וחלק מהעם. מה שבטוח הוא שיש ביד חז"ל חלק ממסורות אפרים דורשי-החלקות, והרבה ממסורות עדת קומראן, והשינויים והמהפכות שהתחוללו בימי עדת קומראן, המשיכו להתחולל גם בימיהם של חז"ל, ובתוך חז"ל, כאשר בין חז"ל הראשונים (הפרושים) לחז"ל המאוחרים (אמוראים ועד ימינו) – ישנם הבדלים יותר גדולים מאשר בין עדת קומראן לפרושים הראשונים.
תהילים קמט' 1 מציין 'קְהַל חֲסִידִים', אלא שכפי שמציינת עדת קומראן, למרות שבתנ"ך מצוינים בני נביאים וערי לויים וכוהנים, לא מצאנו קבוצה כעדת קומראן: 'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" [יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2; ראו פרק בעניין).
במגילת קומראן 4Q377 קטע 2ב' משה רבינו הוא 'איש חסדים'.[643] התנ"ך מציין חסידים רבים, גם אם לא מכנה אותם בשבח זה, אלא שכולם יחידים. זהו הבדל מענין בין תקופת התנ"ך לתקופה שאחריה: בראשונה חסידים ונביאים רבים יחידים, אך אין קהילות חסידיות גבוהות ומסגור הלכה, והפוך בתקופה השנייה. אמנם פילון קשר את ראשיתם מאז משה רבינו,[644] וגם פיליניוס ציין שהם קיימים כבר אלפי שנים, אך למרות ששלוש הקבוצות הראשונות של מגילות קומראן הן קודמות למועד היווסדות עדת קומראן, הרי עדת קומראן בעצמה מספרת על היווסדותה בתקופה הטרום חשמונאית, ולכן יש לדחות השערותיהם.
כאמור בספר זה, עיקר מפעלה וחייה של עדת קומראן הוא במאה ה-2 לפנה"ס עד תחילת המאה ה-1 לפנה"ס. בתקופה זו מוזכרים כלהלן חסידים רק בספרי המקבים א' וב', [645] והם מתאימים לאופיים של עדת קומראן - כגיבורים/צדיקים, כפי שהיטב לנתח זאת ראסל גמירקין.[646]
לתיאור המקור והקרבה של עדת קומראן לחשמונאים בעניין מלחמה, ראו בפרק 'שימושי החשמונאים הראשונים במסורות ממגילת המלחמה (אור וחושך)'.
היות והתיארוך של המגילות הקדם-כיתתיות מוקדם לימיהם של החסידים המוזכרים בספרי המקבים, מקובל במחקר לציין את מחבריהם כ"חסידים", או כוהנים, או לויים. ל
אנו לא יודעים בוודאות מה קרה עם עדת קומראן לאחר תחילת המאה ה-1 לפנה"ס, בה (לדעתי) היא התאחדה עם החשמונאים בראשות אלכסנדר ינאי (ראו פרק בעניין) שהיה צדוקי. אנו כן יודעים בוודאות שחלק מהמגילות התגלגלו לספרים חיצוניים בנצרות, חלק למצדה, וחלק לגניזת קהיר (ראו פרקים בעניינם). כמו"כ, אנו יודעים על כמה כיתות במאה ה-1 לספירה באופן נרחב, ושתיים מהן קרובות מאוד בתיאוריהן לעדת קומראן: האיסיים והתיארופטיים. לכן רוב המחקר סבור שמדובר בזיהוי מלא ביניהן.[649] למרות הקרבה הגבוהה באופי החיים וההלכה הדתית, נציין שדווקא לגבי ההלכה המיוחדת ביותר – לוח השנה, אין לנו מידע כיצד האיסיים והתיארופטיים נהגו (ראו בהרחבה בפרק על לוח השנה).
גם בספר זה נטען שהאיסיים הם המשך ותחליף ישיר או קרוב של עדת קומראן, אך יש להדגיש כי בספר זה נטען כי מעדת קומראן יצאו זרמים וקבוצות שונות, כפי שגם נאמר מפורשות בברית דמשק ז' 7-6: 'ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה'.[650] חלקן הצליחו לשמור ולהמשיך ברמה גבוהה של מסורת, וחלקן פחות, או שמא חלקן היו קטנות ואין לנו מידע לגביהם או המשכם, כמו למשל הקבוצות הממשיכות: ביתוסים, טובלי שחרית, אנשי יריחו, שמוזכרות בספר זה בנקודות שונות.
עדת קומראן נוסדה בתחילת עד אמצע המאה השנייה לפה”ס (על היווסדות העדה ומינוי מורה הצדק – ראו לעיל בפרק על כך). לעומתם ארבעת הסופרים (פילון האלכסנדרוני;[651] יוספוס פלביוס,[652] פליניוס הזקן,[653] דיו כריסוסטום)[654] מתארים את האיסיים כקבוצה החיה במאה הראשונה לספירה. נמצא כי ישנו פער בין שתי הקבוצות, ששיאו בתקופה בת כמאתיים שנה, אך ייתכן ועדת קומראן עדיין התהנה באותם הרכבים גם בימי הורדוס, ולכן יש כאן כמעט השקה בתקופות ביניהם. בכל אופן, התקופה החוצצת ביניהם כוללת את כיבוש הרומאים, מלכות הורדוס, בית הלל ושמאי, התנאים הראשונים והנצרות.
התקופה החוצצת ביניהם כוללת את כיבוש הרומאים, מלכות הורדוס, בית הלל ושמאי, התנאים הראשונים והנצרות. היות שאף אחד מאלו לא הזכיר את האיסיים,[655] עולה הפקפוק באמינות קיומם של האיסיים,[656] או שמא כינויים הוזכר בשמות אחרים. לפיכך רחל אליאור הציעה שלא היו כלל איסיים.[657]
היות שאף אחד מהמקורות הדתיים (עדת קומראן; חז"ל והנצרות) לא הזכיר את האיסיים, עולה הפקפוק באמינות קיומם של האיסיים, או שמא כינויים הוזכר בשמות אחרים: ההצעות החזקות הן:
לעניות דעתי, אליאור צודקת חלקית, שכן האיסיים הפסיקו במתכונותם זו/בשמם מכתקופת התנאים, כיוון שמאז האיסיים השתלבו עם חסידי-התנאים והנוצרים הראשונים. עדות לכך עולה גם מספרות חז"ל שמציינת: איסי בן יהודה היה אחרון החסידים; 'משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה' (סוטה ט' טו').
שלושה חסידים/איסיים מתוארים במאה ה-1 לפה"ס, ואפשר לראותם כממשיכי דרכו של מורה הצדק. לעיל בפרק על זיהוי מורה הצדק הוצעו כמה מועמדים לזיהוייו, אך כיוון שתיארוכו קודם לשלושת חסידים אלו, הם מובאים כאן:
פרק זה מהווה המשך ישיר לפרק 'הכנסת הגדולה והסנהדרין, סופרים ונביאים, כוהני בית צדוק' (ומומלץ לקרואו טרם המשך קריאת פרקים אלו). פרק זה מהווה גם המשך להסבר על היותם של האיסיים אחד מהמחנות הממשיכים של עדת קומראן, והסיבה לאי-ציונם במקורות הדתיים.
מתקופה זו של תיאור האיסיים - ערב החורבן, ובכמה דורות לאחר מכן, מתוארים בספרות חז"ל 'חסידים', ולעיתים גם 'אנשי מעשה' (למשל בסוכה פד'). שמואל ספראי הגדיר את החסידים האלו שמוזכרים בספרות חז"ל כזרם חוג נפרד מהתנאים, אך עדיין קרובים אליהם, והיו יותר מפורשות שהחסידים הם האיסיים.[671]
בתפילת העמידה/18, לצד 'פליטת בית סופריהם', חז"ל מזכירים את 'חסידים', וייתכן שפליטה זו מרמזת על שרידי הסופרים/חסידים והתורה שנשארו מעדת קומראן (זו היתה הספרייה היחידה כל התקופה), שהתושב"ע היא ניסיון שמירתה.
הסיבה שהאיסיים נטמעו בחז"ל, בניגוד לקנאות והבדלנות של עדת קומראן, היא תחילה מכיוון שהתקופות שונות במהותן: היות ולאחר החורבן כבר אין מקדש שהיווה את עיקר סלע המחלוקת בין הכיתות, גם רמת הטהרה פחתה, ואין ניסיונות שליטה עליו, כפי שבגינן ברחה עדת קומראן טרם החשמונאים: 'היאה עת פנות הדרכ למדבר' (סרך היחד ט' 20-19; וראו בפרק בעניין). כמו"כ, עמ"י עבר גזירות אימפריות קשות שהשכיחו הרבה מסורות, ותקופות החשמונאים והורדוס שינו את פני החברה הישראלית, והכתות בתוכם. אדרבא, בימי התנאים רוב העם התאחד לשיקום מהמרד הגדול,[672] והיה קונצנזוס לשמירת התורות והמסורות שעלולות להישכח. לפיכך, אין ללמוד על גישתם של עדת קומראן ו/או האיסיים בתקופת התנאים הראשונים מכתביהם שלהם, היות שאלו כוונו לתקופה פוליטית דתית וחברתית אחרת במהותה (טרום-חשמונאית), ואף חז"ל היו שונים (או שמא לא הם היו לפני כן) – מהפרושים לפניהם. בעידן הבית, היו הפרושים, ובפרקים אחרים נעמוד על נקודת ההשקה עם תחילת הכתיבה. יתרה מזו, כנראה הפרושים אינם יריביהם החריפים של עדת קומראן - אפרים ודורשי החלקות (כדעת רוב החוקרים),[673] כיוון שמהות הפרושים הוא הקפדה על טהרה ועל המצוות בכלל, ואילו הטפת עדת קומראן נגד יריביהם אלו היא בגין עבירותיהם על המצוות.[674]
נקודה אחרונה נלמדת משבחו של יוספוס על האיסיים, וזאת במיוחד שהגדיר עצמו פרושי, וכך ניסה לגונן עליהם בכתביו. אין סיבה לחשוד שרק יוספוס שיבח את האיסיים בניגוד לשאר הפרושים, אלא נכון לראות את שבח התנאים על החסידים – כאותה מגמה, קל וחומר שזיהויים והלכותיהם קרובים.
אפתח דבריו כי לפחות חלק מהחסידים שבחז"ל, וחלק מהתנאים בשם איסי/יוסי – מקורם בכת איסיים, ומקור האיסיים כאמור בעדת קומראן.
להלן נעמוד על אורחות החיים והמסורות הקרובות של עדת קומראן והאיסיים מול חסידי-התנאים:
עדת קומראן והאיסיים שמרו על הלכות שבת ברמה גבוהה (ראו בפרק 'תחומי ההלכה שהועתקו'); גם חסידי-חז"ל החמירו בדיני שבת.[675]
יש לציין כי ישנו סיפור אחד לפיו כוהן חסיד מבית ענת לא היה בקיא (ומשכך לא שמר) על טהרת הלכת הטהרה הפרושית בכיריים (אבות דרבי נתן כח' II). לעניות-דעתי סיפור זה אינו מהווה מאפיין לרמת הקפדת חסידים על טהרה, אך יש חוקרים הסוברים שחסידי-התנאים מחמירים בענייני מוסר ומקלים בדברים הממסדיים שבהלכה. אפשר שהחסידים היו שומרים על הלכה אחרת מחז"ל, נוכח קרבתם למחנות איסיים. עם זאת, דברים אלו תלויים במקום ובזמן, והיות ורבות מהלכות חז"ל נדרשו בבתי מדרשות שונים ובזמנים שונים, גם התקבלותם בקרב רוב העם (ובעניינו – החסידים), היה תהליך רב-דורי ותלוי מקום.
לא ידוע סיפורי מופתים ממגילות ים המלח, אך הם מתוארים כבעלי נבואה, וכן ידועים איסיים כנביאים (ראו בפרק זיהויים כנביאים); בחסידי-חז"ל מתוארים הרבה ניסים,[676] ויש לציין שכך מתואר גם ישו.
פרצות נבואה בחסידי-חז"ל המתקרבים לנבואות שהיו לעדת קומראן ולאיסיים:[677]
אך שני המאפיינים העיקריים של חסידי-חז"ל הם ההסתפקות במועט בשילוב עם מופתים כשליטה (זמנית) בכוחות טבע.[678] הסתפקות במועט אמנם מתוארת בהרחבה על האיסיים, אך אינה מופיעה בהלכותיה של עדת קומראן, אלא ישנו מוטיב של צניעות לכת במגילות הכיתתיות. צוואת יוסף י' 2-1 מציינת שעל מי שצם לכבוד ה', ה' יאהבו וישכון בקרבו. מכאן ועד לעשיית מופתים, אפשר שזהו הטווח לשיא באחרית הימים: '[כי הש]מים והארץ ישמעו למשיחו' (פתיחת מגילת 251Q4).[679]
התגלות אליהו הנביא: אין תיאורים במגילות זולת ענייני הנבואה כאמור לעיל; בחז"ל בעיקר לחסידים ולרבי יהושע בן לוי שקרוב אליהם, ואף מבוקר שאינו נוהג לפי 'משנת חסידים'.
אמירות כאלו אינן שכיחות אמנם במגילות והאיסיים, אך קרבתם למלאכים ומהם מקורות תיאורי רקיעים קרובים לכך; כמה מחסידי-חז"ל מתוארים ביחסים קרובים לקב"ה כאב ובן. גם ישו התבטא כך.
עדת קומראן כינתה את עצמה עדת אביונים, ומסורת כזו עליהם נשמרה בידי חז"ל: 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו' (פסחים נ' II). בחז"ל יש כמה אמירות של ערך העוני (לצד כמה גינויים). גם כאן יש קרבה לנצרות (ראו בפרק בעניין).
מרדכי הכהן זיהה את איסי בן יהודה כאיש מחתרת שחי במערות (נדרים פא'; ירושלמי שביעית פ"ח ה"ה; ירושלמי נדרים פ"יא ה"א), בעל שמות רבים,[681] אך הזכיר רק בנגיעה כי הוא קרוב לאיסיים.[682] דעתו התקבלה כמעט תמיד להלכה, אפילו נגד דעות רוב, וזאת כאשר לא למד עם חבריו (ירושלמי נדרים לו' ב'),[683] ובעצמו גם נידה חלקם (מנחות יח' ב').
'דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים[684] בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר[685] 'כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ [וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן' (דברים כג' 25)] - בביאת כל אדם הכתוב מדבר' (בבא מציעא צב'). על מגילות סתרים במשמעות של ספרי סוד נדון בפרק 'ספרות הסוד כרוב המסורת של עדת קומראן והאיסיים; מגילות בחז"ל והמשנה כסוד', ורק יצוין שבמגילות קומראן הכיתתיות ישנם כתבי סתרים כגון מסוג צופן אתב"ש, וגם התנא שמעון בן אלעזר/בן עזאי[686] מצא כנראה ספר חיצוני שאינו במגילות: עליית ישעיהו, לפיו מנשה הרג את ישעיהו. אם זהו בן עזאי, הרי שיש לו עוד כמה נקודות קרובות לעדת קומראן: לא נשא אשה, ובנו אליעזר בן יעקב, יוסי בן חלפתא, כתב את סדר עולם שאינו תואם ללוח השנה של עדת קומראן.
בכתבים המוקדמים לעדת קומראן (קבוצות 3-1) ניכרים ביטוי האהבה והסנגור על כל אדם (כולל נכרים, זולת בחלק מהיובלים), ובעיקר בצוואות השבטים ודברי גד החוזה. לעומת זאת, בתקופת הייסוד של עדת קומראן, בכתבים של מורה הצדק, ניכרים ביטוי היריבות והגנאי נגד החוטאים בעם, שהם רוב עם ישראל. כיצד זה ייתכן?:
אחת ממצוות התורה המפורסמות היא 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט' 18). זו הודגשה (בתיאורים דומים) בצוואות השבטים, בנביאים (למשל זכריה ח' 17: 'וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם'), בנצרות[688] ור' עקיבא (ספרא על הפסוק; ירושלמי נדרים ט' ד'). אך אחת השאלות הקשות ביותר ביהדות, מאז ועד היום, היא האם יש לאהוב פחות, ואפילו לשנוא (שזה איסור בפסוק 17 הקודם),[689] יהודים השונים באופן שמירת מצוותיהם או אמונתם? יסוד לתשובה זו ניתן ע"י דויד המלך, שמחלק בין: 'חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ' (תהילים קיט' 63) לבין: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יי אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' (תהילים קלט' 22), אך גם היישום של פסוק זה קשה ואפור לזיהוי קבוצות ופעולות שונות.[690]
בתורה ישנן מצוות לשונאים ואויבים בתוך העם (שמות כג' 5;[691] משלי כד' 17),[692] מהן ניתן להסיק שהמונח 'לְרֵעֲךָ' בפסוק 18 לעיל, מכוון בצמצום.
לכאורה עדת קומראן הקלו בשנאת מי שרחוק מהם אידיאולוגית ופוליטית (לדעתי כאמור אלו המתיוונים למיניהם), אך הגדילו באהבת קרוביהם. עם זאת, השנאה של עדת קומראן שונה מהפסוק המרכזי המאפיין את דויד המלך (תהילים קלט' 22); הם, בניגוד אליו, הסתירו את שנאתם: 'ואלה תכוני הדרך למשכיל בעתים האלה לאהבתו עם שנאתו: שנאת עולם עם אנשי שחת ברוח הסתר לעזוב למו הון ועמל כפים כעבד למושל בו וענוה לפני הרודה בו' (סרך היחד ט' 21-24), והכתבים הכיתתיים של מורה הצדק (קבוצת מגילות 4 שבה יריביהם מגונים ומקוללים) הם חיבורים פנימיים של עדת קומראן, שאינם אמורים להגיע לכל אדם שמחוץ לעדה. המכילתא דורשת[693] ואבות דרבי נתן טו' 5: 'ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו'.
עדת קומראן לא מימשה רוע ונקמה נגד יריביהם בעם ישראל: 'לא אשיב לאיש גמול רע, בטוב ארדוף גבר, כי את אל משפט כל חי, והוא ישלם לאיש גמולו' (סרך היחד י' 18-17),[694] שלו יסודות מקראיים,[695] ובפרט דרשה בברית דמשק ט' 5: 'ואין כתוב כי אם נוקם "לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו" [נחום א' 2]', וכך דרשו חז"ל בבראשית רבה נה' ג'.[696]
בפרק זה נתארך את המגילות הכיתתיות הראשונות, אלו של מורה הצדק (קבוצה 4).
אפרים בעל קונוטציות שליליות בנבואות הושע, ועדת קומראן המשיכה ותייגה את הקבוצה היריבה העיקרית נגדם בשם זה: 'אפרים', לצד כינויים וגינויים נוספים, שהעיקרי בהם הוא: כ'דורשי חלקות' (ולכן ברוב הספר יכונו: "אפרים-דורשי החלקות").
רוב החוקרים מזהים את קבוצת אפרים-דורשי החלקות עם כת הפרושים,[697] אבותיהם הרוחניים של חז"ל. זיהוי זה אכן מתאים משתי סיבות עיקריות:
למרות זאת, אני בספק אם אכן הפרושים הם קבוצת אפרים-דורשי החלקות, ועל כך הרחבתי בפרק בעניין: חידת הטהרה.
בפרק זה אטען שקבוצת אפרים-דורשי החלקות הם המתייוונים, ולא הפרושים, אם כי היות ויש מספר כתות ביניים (ראו פרק בעניינים: מנשה, בית פלג, בית אבשלום), וזאת משתי סיבות עיקריות:
לעיל כבר צוין כי עדת קומראן נוסדה בסוף המאה ה-3 לפנה"ס או בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס, ומורה הצדק חיבר את מגילותיו בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס. איזה קבוצות היסטוריות היו לנו אז? רובן מתייוונות, כגון: 'בית/אנשי טוביה' (Tobiads)[699] שהשפיעו מסוף כהונת חוניו השני; בני/משמרת בלגה שהתייוונו בין השנים 172-163 לפה”ס; האנטיוכים שיאסון קיבל לרשום בירושלים (מק”ב ד' 9).
מסורת חז"ל אף מספרת על אחת הדמויות מהמגונות במגילות: 'הרבה מישראל נהפכו למינות, והיה שם משומד אחד בליעל, תתני בן פחת שמו, שהיה יועץ עצות רעות על ישראל'. הוא יעץ לבטל תמיד של של שחר ושל בין הערבים, להכשיל את היהודים בזנות, לאסור עליהם הדלקת נרות בבית המקדש ולאסור אזכרת שמו של הקב"ה' (מדרש חנוכה, יעללינעק, חדק א', עמ' 134). תיאורים כאלו יש גם בספרי המקבים.
חלק מהכינויים של עדת קומראן ליריביהם אולי היו ידועים לעם בזמנו, אך לא לנו היום. היות שהמידע ההיסטורי שבידינו על התקופה הטרום חשמונאית הוא מועט, זיהוי אפרים ומנשה אינו מאפשר הצעות זיהוי ברורות, אך התיאורים הקשים של עדת קומראן נגד אפרים ומנשה על אי-שמירת התורה והפרתה, מתאים לסגנונם של המתייוונים, שאלו גם מתוארים בספרי המקבים ויוספוס.
לעומת הקבוצות המתייוונות, הכתות המפורסמות – הפרושים והצדוקים, מוזכרים רק ימי יונתן הוופסי לפי יוספוס, ואף יותר מאוחר לפי חז"ל (אם כי מציינים זוגות מהתקופה החשמונאים הראשונה – וראו על מורה הצדק ויוסי בן יועזר).
בין עדת קומראן לקבוצות/כתות האחרות התנהלה תחילה התקשרות של ניסיונות שכנוע. דורשי החלקות סירבו לקבל מעדת קומראן תורות (ראו להלן בפרק 'ספר התורה שנית'). חברים מעדת קומראן נטשו את העדה, וחלקם הצטרפו למתנגדיה המובהקים, ועדת קומראן ראתה זאת בחומרה (על כך והצעות לזיהוי בפרק 'קבוצות הביניים').
הפרושים לא מוזכרים בספרי המקבים (בניגוד לחסידים וקהל הסופרים) - ואפילו הם עצמם (הפרושים) לא מתארים את קרבות החשמונאים הראשונים כשמי מהם לצידם או בצד כלשהו,[700] ומכאן שטרם התגבשו לכת (או לזרם כלשהוא) בתקופה הטרום חשמונאית עד ימיה הראשונים.[701]
מי שלט בירושלים במאה השנייה לפנה"ס?
רוב טענות מורה הצדק במגילותיו (קבוצה 4) הן נגד הזרמים היושבים בירושלים. כך למשל, פשר נחום ב' 4-3: 'פשרו על ממשלת דורשי החלקות' מכוון נגד המתיוונים.[702] אם דורשי החלקות הם הפרושים, אז משמע שהם שלטו בירושלים. ומתי בדיוק שלטו הפרושים בירושלים במאה השנייה לפה"ס? הם מודים בעצמם שהסנהדרין היתה צדוקית, ולפני כן בימי חשמונאים הראשונים, לדעתי בכלל לא היו לא הפרושים או הצדוקים, אלא אלו נוסדו והחלו לפעול ולחלוק רק מימי יוחנן או ינאי. בימי חשמונאים הראשונים היו מעין חסידים שחיפשו להשלים את ההלכה שלהם מהנביאים, וסגנונם היה תנ"כי. לפניהם כידוע, היו המתיוונים שולטים בירושלים (ראו פרק בעניין). עם זאת, אם נשייך את מגילות אלו לתחילת המאה ה-1 לפנה"ס, אזי היה שלטון פרושים בראשות שלומציון המלכה שגם רדפו אחרי הצדוקים, ואפשר להקבילם לרדיפות אפרים-דורשי החלקות אחרי עדת קומראן.
העובדה שלכל אחת מ-8 מגילות הפשרים לנ"ך ולבראשית – שרד עותק אחד ויחיד,[703] מצביעה שכראה אלו עותקים לשמירה ולא המשך כתיבה של עדת קומראן בתקופות היותר מאוחרות שלה (שכן המשיכה להוסיף עותקים של רוב חיבוריה).
רוב החוקרים סבורים שפשר נחום חובר בסוף התקופה החשמונאית (שנות ה-60 לפנה"ס), כיוון שהוא מנבא את נפילת ירושלים. לפיכך, אפשר להתאים את 'ממשלת דורשי החלקות' שלעיל לשלטונה של שלומציון המלכה שהעלתה את הפרושים לשלטון,[704] מה גם הפרושים רדפו בתקופה זו אחריה הצדוקים – ותיאורי רדיפה כאלו מצוינים במגילות מורה הצדק. אך לדעתי אין להפריד את פשר נחום משאר הפשרים (המתוארכים לעיל לתחילת המאה השנייה לפנה"ס), מדובר באותו מחבר (מורה הצדק), ואף הוא שחיבר את ברית דמשק, שגם בה כינוי גנאי אלו ליריבי עדת קומראן.
אילו נייחס את הפשרים וברית דמשק לסוף התקופה החשמונאית, אזי עולה תמיהה גדולה מדוע עדת קומראן אינה מתייחס לחשמונאים שלפניהם, וכן למתיוונים שלפניהם. השוני במצב הפוליטי והדתי בין תחילת המאה השנייה לתחילת המאה הראשונה הוא עצום.
בעבר ביקש חנן השל לזהות את יוחנן הורקנוס עם קללת יהושע במגילת טסטימוניה,[705] אך משקללה זו נמצאה גם באפוקריפון של יהושע – וכנראה הוא הקדום והמקור, הרי שהצעה זו נופלת.[706]
הפרושים-הראשונים מוזכרים מתחילת התקופה החשמונאית, והיו יחידים או זוגות בלבד, שלא העבירו מסורת מסודרת מקיפה ורחבה, אלא מעט דרשות מוסר, וגם אלו ברובן הועתקו מבן סירא (על בן סירא ראו בפרק עליו). זהו (חוסר) המאפיין הבולט שלהם (שהפוך בתכלית לעדת קומראן).
מיעוט ההלכה הפרושית בתחילת דרכם של הפרושים עולה עם הודאתם כי לא היתה להם בפועל תקופת שליטה משפטית או דתית: עד ימיו של שמעון בן שטח לא דנו דיני ממונות (ירושלמי סנהדרין א'), ואילו לפני כן הסנהדרין שכיהנה היתה צדוקית (סכוליון על מ' תענית י', וקשיי סמיכת השופטים הפרושים). נוסף על כך שגם ההלכה של בית הלל ושמאי מאופיינת ללא עיסוק מהותי בחוק ומשפט.[707]
פרק זה מהווה המשך לפרק 'אלמוניות עדת קומראן וההגמוניות שחז"ל מייחסים להם (בכוונה או ללא ידיעה)'. כבר אמר ישעיה סו' 5: 'שִׁמְעוּ דְּבַר יי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יי וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ', ואף חז"ל ניבו זאת: 'חכמות סופרים תסרח' (סוטה ט' טו'; השאלה אם מייחסים את ה"סופרים" לעצמם או ל"סופרים" שלפניהם – עדת קומראן – ראו בפרק בעניין זיהויים זה), והדבר מזכיר את אופיו של עקיבא טרם לימודו: 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור' (פסחים מט' II).
עדת קומראן כבר לא פעלה באותו הרכב ומקום בימיהם של התנאים והאמוראים (האלף הראשון לספירה), אך היו חסידים בתוך ומחוץ לחז"ל שהיו זרם קרוב לחז"ל לצד מתחים וניגודים ביניהם (ראו פרק בעניינם), וכן איסיים זרמים וכתות נוספים שהמשיכו חלק מאורחות ומסורות עדת קומראן. חז"ל התנגדו וגינו בחריפות רוב את רוב הכתות האלו, בראשם את הכותים והצדוקים, אלא שהצדוקים הם כת שהיו שונים בתכלית מהתקופה של החשמונאים לעומת הצדוקים של ימי חורבן הבית – ולכך מוקדש פרק המבחין ביניהם.
ולמעשה, מי שכן הפגין את שנאתו החוצה, ואף העלה אותה לרמת ביצוע של רדיפה, אלו 3 קבוצות שכנראה היו ממשיכות זו את זו:
האדרת שכלם החריף וההוכחות המוחלטות כיבכול של שמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי נגד הצדוקים (ראו בפרק הבא) מנוגדים לעיקרון הצניעות של בית הלל שבזכותו גבר על בית שמאי: 'מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן' (עירובין יג' II). ייתכן ומגמה זו היתה הרוח שהמשיכה מדורש התורה – מורה הצדק, וראו בפרק בעניין.
יוספוס, שהגדיר עצמו פרושי (אם כי לא כל הלכותיו תואמות להם),[709] הילל ללא דופי רק את האיסיים, בכמות רבה של 43 מתוך 47 אזכורים על הכתות (לעומת 4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים, אף על פי שמגדיר עצמו כפרושי). בנוסף, ייחס (רק) להם נבואה.[710] גם שאר ההיסטוריונים היללו את האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים. מכאן ייתכן שחז"ל האדירו חלק מעדת קומראן שאלו היו החסידים – וראו שער/חלק בעניין.
חידה גדולה היא מיהם הצדוקים? האם הם מחד מתייוונים מושחתים או באופן שסותר לכאורה - מחמירים בטהרה ובהלכה בכלל?
הקושי העיקרי נובע מכך שאין לנו מסורת אותנטית שלהם ששרדה. הצדוקים מוזכרים רבות בחז"ל (תמיד לגנאי), בברית החדשה (גם לגנאי), ע"י יוספוס (גם לגנאי), אך לא מוזכרים בשמם ע"י שאר ההיסטוריונים ובמגילות קומראן, אלא אם אזכורי כוהני בית צדוק מכוונים לצדוקים.
הצדוקים שימשו בתפקידי מפתח בבית חשמונאי, ויוספוס מציין שהיו קציני צבא של החשמונאים (קדמה”י יג' 411) כ'יקירים', 'אנשי מעלה' ו'אלה הראויים לכבוד גדול ביותר' וציין ביניהם את עמיתו דיוגנס. במגילת פשר נחום א' [711]5 וג' 9[712] מתוארים כאנשים גדולים של אחד המנהיגים, וחוקרים הציעו והתקבעו כי אלו הצדוקים בבית חשמונאי. כבר הבאתי טענות שמדובר על המתייונים בתקופה קודמת, וכאן יצויין גם חוסר התאמתם לפשר נחום ד' 3: 'פשרו על מנשה לקץ האחרון אשר תשפל מלכותו', שהרי הצדוקים לא היו מלכים (ואף יוחנן לא היה מלך).
עוד מציין יוספוס לגבי הצדוקים (הראשונים, שמובחנים בספר זה מהצדוקים האחרונים), שהם מחשיבים רק את ההלכות הכתובות, ולא מסורת אבות שלא נכתבו בתורת משה (קדה"י יג' 298). גם אם נקבל את תיאורו זה, הרי הדבר אינו מתאים לוויכוחים – כיוון שרוב המחלוקות נסובות על סוג פירוש ולא על תוספות, ועוד שבמגילות קומראן ישנן מגילות המיוחסות גם למשה, ביניהם היסודיות ביותר: המקדש ויובלים, לצד דברי נביאים ונוסחי מקרא, ואף מסורות רבות שמתווספות על פשט התורה. היות ובן סירא חקר ולמד את ספרי האבות,[713] הרי שבן סירא לכאורה פרושי לפי תיאור זה (כיוון שטענו למסורת אבות)?!
איחוד זה של החשמונאים עם הצדוקים,[714] סביר שכולל את עדת קומראן והבייתוסים, בפרט שהבייתוסים קרובים בשמם לאיסיים: 'בייתוסין' - בית-א/סין = איסיים, [715] וכן מהות שמם בארמית: מרפאים, ובדומה מיוונית: = hosiotes'חסידות'.[716]
דוגמה נוסף לקושי של יישום אפרים דורשי החלקות על הפרושים הוא מחוסר סבירות של שיתוף הפעולה בין הפרושים לצדוקים כפי שמתואר בפשר תהילים ב' 18-19: 'פשרו על רשעי אפרים ומנשה אשר יבקשו לשלוח יד בכוהן ובאנשי עצתו'. אפילו אם היה להם יריב משותף (למרות הפתגמים: 'לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשְּׂנְאַת הָמָן'; 'האויב של האויב שלי הוא החבר שלי'), אין לנו שום רמז היסטורי על כך (ואם היה – תיעוד כזה מצופה היה לשרוד). לא מצאתי הסבר של חוקרים שמתרץ זאת.
שתי הקבוצות המתנגדות העיקריות לעדת קומראן (אפרים ומנשה), יחד עם עדת קומראן (המכונים במגילות 'יהודה') – יוצרים חלוקה משולשת. כך גם חילקו חז"ל ויוספוס את עיקרי הכתות: חז"ל: הם נגד הצדוקים והבייתוסים; יוספוס: הפרושים הצדוקים והאיסיים. הדבר מתחזק מהעובדה שיוספוס לא הזכיר את הבייתוסים, אלא רק את האיסיים (כמוצע שבמקומם). לפיכך במחקר התקבל זיהויו של דוד פלוסר במאמרו 'פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום' ש: הפרושים הם אפרים; הצדוקים הם מנשה; עדת קומראן היא האיסיים.
ללא בסיס ראיות, רוב המחקר קיבל את ההנחה ששמעון התרסי ויונתן הוופסי היו בעלי הלכה פרושית, ורובצת שנאה בינם לבין עדת קומראן. הצעתי שהשנאה העיקרית היא כאמור מאפיינת תקופה קודמת נגד קבוצות המתייוונים, ואילו קשה לעמוד על צדקותם או רשעותם של שני גיבורים אלו מנקודת המבט של עדת קומראן, באשר ההתאמות חלשות מחד גיסא, ומהותם התורנית הפוכה מהמתייוונים, מאידך גיסא.
במגילת פשר נחום א' 5 וג' 9 מתוארים אנשים גדולים של אחד המנהיגים, וחוקרים הציעו והתקבעו כי אלו הצדוקים בבית חשמונאי. אביא בהמשך טענות שמדובר על המתייונים בתקופה קודמת, וכאן יצויין גם חוסר התאמתם לפשר נחום ד' 3: 'פשרו על מנשה לקץ האחרון אשר תשפל מלכותו', שהרי הצדוקים לא היו מלכים (ואף יוחנן לא היה מלך).
כשמסתכמים עם 4 קבוצות בעלות הלכה דומה, הרי אם קבוצה אחת מאלו החמירה, וקבוצה אחרת הקלה, אזי איזה הלכה נותרה לקבוצה השלישית (או מדוע שלא תצטרף לקבוצה זהה איתה)? ואם אין לקבוצה השלישית הלכה משלה, אזי איזה מן מאפיינים יש לקבוצה זו?[717] על כן, אטען שהיה איחוד כזה בין קבוצות היא כזו מתקופה זו: הצדוקים הם החשמונאים, והם קרובים ומאוחדים עם הבייתוסים - שהם עדת קומראן (לאחר שבעבר כונו החסידים). ה'רבים' הצטרפו תחילה לאפרים ורק לאחר אובדן רובן - לעדת קומראן או לצדוקים. האיסיים הם חלק (מחנה) מעדת קומראן.
לסיכום, הפרושים והצדוקים הם כתות תורניות, ואף אם היתה לעדת קומראן השגות על אופן שמירתם את התורה, הרי שיהיה תמוה ומעוות לייחס אליהם את ההטפות קשות שבמגילות מורה הצדק. זאת במיוחד, כאשר דור לפניהם היו מתיונים שהפרו את התורה בצורה גסה הרבה יותר מהפרושים והצדוקים. לא סביר שעדת קומראן תתעלם לחלוטין מעלייה ברמתם הפרושים והצדוקים ביחס למתייוונים שלפניהם, שזיכרונם צרוב לדיראון בקרב כל העם.
המחקר אימץ את דעתו של דוד פלוסר ('פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום') והתקבע כי הפרושים הם קבוצת אפריים המקוללת בעדת קומראן כ'דורשי החלקות', בעיקר כיוון שהפרו את מצוות התורה.[718] למרות זאת, מסקנתי לעיל היתה שאפרים הם המתיוונים, בעיקר בשל התאמתם הגבוהה (ראו בפרט על שלושת הכתות), ואילו הפרושים טרם נוסדו בתקופה הטרום חשמונאית. היות וגם לפרושים יש התאמה חלקית ל'דורשי החלקות' (אין הכוונה לפירושי דרש אלגוריים, אלא לשכנוע מסית מהתורה),[719] בעיקר מהסיבה ש'כיא בחרו בקלות' (פשר לתהילים לז', א' 26). היות ומסקנתי אינה נחרצת, להלן סיכום עיקרי הטענות לכאן ולכאן:
הצדוקים-הראשונים מוזכרים בדור השלישי של החשמונאים, קרי בין ימיו של יוחנן הורקנוס לימיו של אלכסנדר ינאי (ראו את הקשרם למנהיגי חשמונאי אלו בפרקים עליהם). בתיאור ראשון זה יש התאמה יחידה בין יוספוס לחז"ל, שכן זה אומר שביטל את מצוות הפרושים (קדה"י יג' 296), ואלו אומרים שיוחנן נהיה צדוקי בסוף ימיו (ברכות כט'). מכאן אפשר להניח שההנהגה החשמונאית היתה צדוקית, ולכך יש חיזוקים מהמגילות (ראו בפרקים לעיל על מגילת ברכה לשלום יונתן המלך וההלכות שאומצו ממגילת המקדש). אך שני מקורות אלו אינם מזכירים הלכה כלשהיא.
רמז עקיף למסורת הצדוקים-האחרונים שדומה לקראים ולא לעדת קומראן הוא ממגילת/ספר טוביה. טוביה מפרט הלכות נישואין שעברו גם לחז"ל (ראו בפרק תחומי הלכה), ובראשן את הביטוי לקידוש בנישואין: 'כדת משה וישראל' (ו' 13; ז' 13, 14).[720] לעומת חז"ל, לפי מדרש זה, נראה שהצדוקים-האחרונים לא אחזו בספר טוביה: 'קובלים הצדוקים שהלכה למשה מסיני על נישואין' (מסכת ידיים ד'). מכאן שהצדוקים לא אחזו בחלק מהספרים של עדת קומראן.
ההיסטוריון יוספוס פלביוס חי כמאתיים שנה אחרי ימי עדת קומראן (והחשמונאים), ומן המפורסמות שהתמקד בשלוש מחלוקות פילוסופיות בין הכתות (קדמה"י יח' 18; מלחה”י ב' 166-162) ולא במחלוקות הלכתיות, דבר שמעלה את החשד שהמאבק היה יותר סמכותי-פוליטי ופחות תיאולוגי. אלא ששלוש הדעות שיוספוס (וראו להלן גם חז"ל ובנצרות) מייחס לצדוקים - מנוגדות באופן מלא עד קיצוני לעקרונות עדת קומראן. להלן סקירת שלושתן ולצד סתירותיהן:
יתרה מכך, ספר חנוך שימש המקור והמפתח לספרות הסוד וההיכלות של ספרות חז"ל (ראו פרק בעניין), והרי כשם שחז"ל ידעו 'לירוק לבאר שממנה שתו' (בבא קמא צב' II) בכך שבמקרה זה הענישו את מטטרון (ראו ניתוח בפרק 'עוֹקְרֵי הֶהָרִים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון, נח, משה רבינו ואליהו הנביא'), הרי שכפל התנהגות של כפיות טובה אינה אמורה להפתיע אותנו בתיאורם את הצדוקים בכלל. אמנם כאמור גם יוספוס והנצרות מגנים את הצדוקים,[726] אך ייתכן והסיבה הפשוטה לכך היא ששלושתם מכת הפרושים דורשי החלקות.
העובדה שיוספוס אינו מציין את הבייתוסים, מחזקת את הסברה שבייתוסים הם בית (א)סין – האיסיים('בייתוסין' - בית-א/סין = איסיים),[727] וכן מהות שמם בארמית: מרפאים, ובדומה מיוונית: = hosiotes'חסידות'.[728]
בנוסף, יוספוס אינו מזכיר כלל את הצדוקים בימי הורדוס, אלא שהעלה כוהנים ממצרים: בייתוס פיאבי וחנן. אלו קרובים לצדוקים בתקופה מאוחר יותר ערב החורבן, ומשפחות כוהנים אלו אינם גנטית הצדוקים-הראשונים של ימי החשמונאים, אם כי היה קשר טוב בין החשמונאים ליהדות מצרים ובית חוניו.
ישנם פערים גדולים בין הצדוקים-הראשונים של ימי החשמונאים לבין הצדוקים-האחרונים של ימי החורבן, וייתכן שקבוצה/כת זו עברה שינויים מהותיים באופיה והלכותיה, ואולי אף קיבלה את שמה מאוחר, בכסוף ימי הורדוס (לאחר שזה הביא כוהנים שונים ממשפחות אחרות וכפה עליהם דינים שונים), רק לאחר שעדת קומראן שוב איבדה את ההנהגה, וכשצדוקים-מאוחרים אלו ניסו לשמר את שמם של בני צדוק הכוהנים – עדת קומראן.
עוד על הפער במישור הלאומי-פוליטי בין הצדוקים הראשונים לאחרונים – ראו בפרק אם עדת קומראן היו מתונים או קנאים.
בספרי במדבר יח' 20 נדרש שהכוהנים יכולים להגיע לרמת מלאכים, ומאידך לרמת חיה ובהמה – והכל לפי התורה שבפיו.[729] דברים דומים אמר לוי בצוואתו ??. דברים אלו מתאימים לדואליזם הקומראני (ראו פרק בעניין).
אציין שלושה מחקרים עיקריים שניסו לזהות את הצדוקים: זוסמן, הרהורים במקצת מעשי התורה; קיסטר, עיונים במגילת מקצת מעשי התורה ועולמה; רגב, הצדוקים והלכתם.
קושי נוסף להבין אם היו הצדוקים המאוחרים היו צדיקים או רשעים, עולה מהעובדה שבתוך ניסיונות הסיפורים המוטים חז"ל לתארם כגנאי (כמנצחים שכותבים את ההיסטוריה), מהיגיון פשוט עולה שדווקא הצדק היה עם הצדוקים.
יתרה מכך, ההתנצחויות השגויות של הפרושים-הראשונים מעלות חשד שהפרושים הם דורשי חלקות – הכת היריבה והמגונת ע"י עדת קומראן, וכך סוברים רוב החוקרים, אך אני סובר שדורשי החלקות הם המתיוונים (ראו פרק בעניין).
בנוגע לעובדה שברוב הוויכוחים של שמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי נגד הצדוקים, הסיפור הוכרע בכך ששני פרושים אלו היו אלו שידעו להביא הוכחות מהתורה (ובכך כביכול נצחו), בעוד הצדוקים לא ידעו להביא אסמכתא מקראית להלכתם (ולכך הפסידו), הרי שהדבר אבסורד מכמה סיבות:
בסיפורי מחלוקות אלו לא נכללים 3 הטענות העיקריות והפילוסופיות נגד הצדוקים, ובפרק הצדוקים-האחרונים הסברתי שאלו כנראה מכוונים נגד כוהנים מושחתים בסוף ימי הבית שייחסו עצמם לכהונה המכובדת העתיקה בני צדוק/צדוקים, או עוד עלילה שקרית.
כאמור בפרק יחס עדת קומראן לירושלים בהווה, מורה הצדק פסק שאסור להעלות למקדש ולהקריב בו קורבנות: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון' (ברית דמשק יא' 18-21). טורים ד'-ה' בברית דמשק מפרטים את החטא השלישי של טימוא המקדש, ובהמשך המגילה: 'וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי̇ ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש' (טור ו' 11-16). לאחר מכן גם האיסיים נהגו בדומה: 'בשל כך [בשל טהרותיהם השונות] הם נמנעים (מלבוא) לעזרה המשותפת' (קדמה”י יח' 19). הלכה זו נבעה מהקביעה העקרונית כי ירושלים מונהגת ע"י כוהנים רשעים ומתיוונים, כפי שמפורט בפרק על אפרים-דורשי החלקות, ולכן יש להתרחק מהם עד למדבר וההתיישבות כעיר כוהנים וקהילת קודש בקומראן.
אלא שכנראה לאחר מכן (תלוי בתיארוך היחסי של ממ"ת), עדת קומראן שלחה איגרת למנהיג המקדש ובו עשרות הוראות כיצד יש לעבוד את עבודת המקדש לפי ההלכה הנכונה שבידם. כמו"כ, ראו בחלק/שער אימוץ ההלכות ע"י החשמונאים, כיצד אימצו החשמונאים את הלכות עדת קומראן, עד לאולי איחוד עם הצדוקים הראשונים-החשמונאים.
מכאן שעדת קומראן חילקה בין התקופה המתייוונת של השליש הראשון של המאה ה-2 לפנה"ס (טרום-חשמונאים), לבין השליש האחרון של אותה מאה. בכל אופן, וזו הנקודה המהותית לכותרת פרק זה, עדת קומראן לא נאבקה ביריביה ההלכתיים מהכתות השונות בעם ישראל, ואף הגינויים נגדם היו בכתבי סוד ובמונחים נסתרים. לעומתם, אפרים-דורשי החלקות רדפו אותם, ובהמשך אף הפרושים נלחמו נגד אלכסנדר ינאי, כבגידה במלכות ישראל:
פרקון זה מהווה המשך לפרק על ינאי.
בשמות כב' 27 יש מצווה: 'וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר', שלימדנו אליהו הנביא שגם כאשר המלך (אחאב) אינו מקפיד על קלה כבחמורה, עדיין הוא רץ לפני מרכבתו לכבדו (מלכים א' יח' 46). הדבר דומה למצוות 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' שראוי לעזור לעיוור, וכן ראוי לברך המלך, אך התורה דורשת את המינימום. כך גם בירמיהו כט' 7 ציווה תחת שלטון נכרי בגלות: 'וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל יי כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם' (וראו את הדילמה לגבי היחס לשלטון נכרי בישראל, בפרק 'אם עדת קומראן והאיסיים הם קנאים או מתונים באידיאולוגיה הלאומית-פוליטית?'), ומכאן כנראה מדרשי חז"ל כמו: 'הווה מתפלל בשלומה של מלכות' (פרקי אבות ג' ב') ומכילתא דרבי ישמעאל פא' (על שמות יב' 31).
אף על פי כן, תירצו הפרושים והחריגו את עצמם מעיקרון ממלכתי זה, בכך שהגבילוהו בתנאי שרק אם המלך 'עושה כנוהג עמך' (במקבילות: עושין/נוהגין מנהג/מעשה. מכילתא דרבי ישמעאל כספא משפטים יט'; בבא מציעא מח' II; בבא בתרא ד'; מדרש הגדול על הפסוק).
נמצא אפוא, כי ייתכן וניתן להקיש מהחלוקה והתנאי של אהבת החבר, לסייג מכיבוד המלכות. אך סבירות זו נמוכה בפרשנות התורה, וכך גם עדת קומראן לא קיבלה אותה לגבי ינאי.
יש לציין כי עדת קומראן כן גינתה את מנהיגי ירושלים, אך כל ציוני גנאי אלו מצויים אך ורק במגילות מורה הצדק, ואלו היו פניות בתוך העדה וסודיות, כך שאינם מופנים למנהיגים אלו, שגם רדפו אותם. בפרק 'יסוד עדת קומראן בהתייוונות כנגד השתלטות אפרים' זיהיתי את מנהיגי ירושלים אלו יחד עם אפרים-דורשי החלקות כמתייונים. בנוסף, מנהיגי מתייונים אלו לא היו מלכים כמו ינאי, ואולי יש להפחית את כיבודם על ישראל, מה גם פעלו נגד תורת ישראל בשיתוף פעולה מלא עם שלטון נכרי עוין ואכזר לישראל (אך אז מתקרבים לאותו כלל של הפרושים: עושה מנהג עמך).
יוספוס סיפר שהחשמונאים הראשונים כרתו ברית עם הרומאים (וכן מסופר על חלקים בספרי המקבים), אך שותק אם אלכסנדר ינאי גם כרת ברית עם הרומאים. שתיקתו זו מצביעה שלא נכרתה כזאת ברית, והדבר גם עולה מרוח הנהגתו של ינאי (ראו על כך בפרק בעניינו). ומגמה זו ממשיכה בצדוקים בראשות אריסטובלוס ואנטיגונוס שהפסידו שלוש פעמים לפרושים הורקנוס ואנטיפטרוס שקיבלו את שלטונם בזכות קרבתם לרומאים. לעומתם, הצדוקים-המאוחרים של סוף בית שני היו קרובים לרומאים (אריסטוקרטים/מתיוונים).[732] ייתכן כי הצדוקים-האחרונים התערבבו עם כוהנים שהעל הורדוס מהגולה, וכך נהיו אריסטוקרטיים,[733] והכול לפי טעמיו המשתנים והחשדניים, ולכן רצף כהונה מבית צדוק, או מכל משמרת (ובפרט חשמונאי-יהויריב), כבר לא שרד את מלכותו. מאידך, הפרושים המתונים המשיכו לנהל קשרים עם הרומאים לאוטונומיה דתית ביישובים שקיבלו מחוץ לירושלים, במעין הסדר עם הרומאים,[734] ואילו הקנאים-סיקריים-האיסיים כנראה ישבו במצדה (ראו בפרק בעניין).
עוד על היחס של עדת קומראן לינאי – ראו בפרק בעניינו.
יוספוס מציין שישבו במצדה מנהיגי 'הפילוסופיה הרביעית' (קדמה”י יח' 23), לאחר שסקר את הקבוצות שתמכו במאבק אלים נגד רומי (הסיקאריים, חסידי של יוחנן מגוש חלב, חיילי שמעון בר גיורא , הקנאים). לפי אב הכנסייה היפוליטוס במצדה ישבו האיסיים.[735] לפיכך, מקובלת דעתו של מ' שטרן שאלו הקנאים הסיקריים, אם כי יתכן שאלו מבית שמאי או כת ביניים.[736]
'הפילוסופיה הרביעית'/הקנאים/הסיקריים היו נוקטים פעולות חריפות נגד הרומאים, ואף כך נגד המתונים שבעם ישראל. יש לציין כי התנגדותם לקרוא לאדם 'אדון', מזכירה את התרגום היווני למקרא, שמקורו בנוסח המקראי מעדת קומראן: 'המצע העברי לתרגום השבעים' (ראו בפרק מ' המקדש ונוסחי המקרא), בה שם ה' מתורגם כך, וזו הלכת עדת קומראן לא לקרוא בשם הנכבד (ראו בנפרד).
היות שמצדה הינה היישוב בעל הממצאים הקרובים ביותר לקומראן (ראו בפרק בעניין), הרי שהמסקנה המתבקשת היא שעדת קומראן (או 'מחנה' שהמשיך אותם) היו 'הפילוסופיה הרביעית'/הקנאים/הסיקריים. להרחבה.
קושי זה מתורץ ע"י רוב החוקרים שאהבת השלום של האיסיים היתה על-תנאי ונמוגה כאשר נראתה האפשרות לממש את התקוות האסכטולוגיות של האומה.[737]
בנספח האקטואלי לספר אשווה לזרם החרדי הקיצוני: נטורי קרתא/סאטמר.
ראו בפרק על אימוץ הלכות מגילת המלחמה (אור וחושך) ע"י החשמונאים הראשונים, והדבר מלמד שלא רק עדת קומראן נקטו בשיטות מלחמה תורניות ומדהימות שהצליחו, אלא הצטרפו אליהם רוב העם (בראשם החשמונאים או שהם אחרי החסידים). מגילה לוחמנית שנהגה פרקטית מעלה את השאלה המתבקשת: האם עדת קומראן קנאים בתפיסתם הלאומית-פוליטית נגד שלטון זר ותומכיו היהודים (מתיוונים)?
אלא שפילון מתאר את האיסיים כשוחרי שלום מושבעים שסירבו לעשות כלי נשק.[738]
יחס דומה של חזר בתוך חז"ל בשאלת היחס לשלטון הרומאי, פעמיים:
מפרק זה עולה שיש לחלק בין סוגי התקופות במחצית האחרונה של הבית השני:
מהו היחס של הפרושים או חז"ל למרד הגדול בשנים 73-67 לספירה? כנראה איש לא יודע, וכנראה לא בגלל חוסר ההיסטוגרפיה המעטה שיש לנו בספרות חז"ל בעניין, אלא מהסיבה שהתנאים בתקופה זו לא היו קבוצה מאוחדת ובעלת אמירה מסודרת וברורה. ידוע מעשהו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה מתון (מתנגד ללחימה) ביחסו לשלטון הרומאי, ואף שנמלט ליבנה (ולאחר מכן לא ידע אם מעשהו זה יובילו לגיהנום), אך כמעט אין סיפורים או דעות של תנאים נוספים. גרץ הציע לשייך את מחלוקת בית הלל ושמאי למחלוקת בין מתונים וקנאים טרם המרד הגדול.[739]
ההיסטוריון יוספוס ששלט בפרטי המרד מציין קבוצות שונות ביחסיהם לשלטון הרומאי, כאשר הפרושים היו פזורים בין רובם.
מגילת סרך היחד ד' 15 מציינת נגד שכוחות הרע קיבלו כח שווה עד לאחרית המים: 'כיא אֵל שָׂמָן [את שתי הרוחות – רוח הטוב ורוח הרע] בד בבד עד קץ אחרון, ויתן איבת עולם בין מפלגותם'. נראה שנבואה זו התקיימה במרד חורבן הבית השני, אך למעשה קשה למצוא אירוע לאומי היסטורי גדול אחד שבו דעת חז"ל והרבנים אחריהם היו בעלי דעה אחידה (כולל ובפרט העלייה לישראל והיחס למדינה היום – ובכך עוסק הנספח לספר).
לאחר גזרות[740] אנטיכוס הרביעי בשנת 167 לפה”ס, קמו בית חשמונאי למרד עד לניצחונם ושליטתם בשלבים: ביטול הגזרות וחופש דתי, ביטול המיסים, אוטנומיה, מדינה עצמאית ומלכות. אחריהם התעורר עמ”י לשמירת תורה ומצוות, וחזר לעמדתו הלאומית-לאומנית בראשות החשמונאים: 'וככלות] נ֯פצ יד עם הק̇[דש תכלינה] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל]' (4Q248 שורות 10-9).
כמו ובעקבות עדת קומראן, החשמונאים הטיפו (בדומה עדת קומראן) נגד המתיוונים לאי שמירת המצוות: מק"א יא 21; מק"ב ה' 15; יג' 3, ושמרו על רמת טהרה גבוהה (מק"א א' 62-63; מק"ב ה' 27).[741] זוהי אחת הסיבות שהחשמונאים לא מתאימים להיות אחת מהקבוצות העיקריות היריבות לעדת קומראן (שהפרו את המצוות, קל וחומר את הטהרה, בצורה גסה). למרות זאת, בקרב החוקרים התקבעה הדעה כי עדת קומראן עוינת לחשמונאים (והפוך).[742] בחלק/שער זה אבקש להפריך פרשנות זו, ואף להפוכה.[743]
תחילה, אין שום אמירה היסטוגרפית מפורשת לאיבה בין הצדדים. הוצע כי היה מתח בין משפחות/משמרות הכהונה של צדוק ליהויריב (אליו מיוחסים בית חשמונאי), אך אדרבא, משמר זה מוזכר בכמה וכמה מגילות של משמרות הכהונה (למשל: 320Q4, לוח משמרות א'),[744] ואין שום אזכור שלילי לו בשום מגילה.[745] ובכלל, יש אזכורים חיוביים על כוהני בית אהרון ללא הקנטה למי שאינו מבית/בני צדוק,[746] ולעיתים רבות מוזכרים כוהנים במגילות ללא שיוך למשמרת כלשהיא. גם בין בית חוניו שממשפחת/משמרת צדוק שבמצרים לבין החשמונאים היה קשר טוב.
מכמה מגילות מקוטעות מהקבוצה ה-5 שאמנם קשה לעמוד על הקשרם, ניתן ללמוד על הקשר חיובי. כלומר, אין זו אותה התקופה הראשונה (קבוצת המגילות ה-4 של מורה הצדק) שבה הקבוצות והמנהיגים היריבות כונו רק בכינויים (ולא בשמותיהם האמיתיים), אלא זוהי תקופה חדשה – מאוחרת, שבה יש יחס גלוי ואף אהוד ביניהם - מעצם אזכורם בשמם (וכך מוזכרים 6 שמות),[747] ללא חשש שמצריך שימוש בכינוי סוד וסתר. הדבר מוכרע במגילת 'ברכה שלום יונתן המלך' שמהותה תמיכה מובהקת בינאי (תפורט להלן).
גם אם נניח שעדת קומראן יצאה במגילות אלו נגד ההגמוניה החשמונאית, אזי קיים קושי לחוסר ההתייחסות של עדת קומראן למתיוונים שקדמו לחשמונאים, שהרי יחסית אליהם - החשמונאים צריכים להיות יריבים הרבה פחות חריפים, שכן שמירתם טהרה וקנאותם הדתית גבוהה ומובהקת. על כך אף אחד מהחוקרים לא שם לב (או מתייחס).
יסוד תפיסת החוקרים תלויה בתיארוך דברי ההטפה הגנאי והקללה של מורה הצדק במגילות שחיבר (קבוצת המגילות ה-4): ברית דמשק, הפשרים וההודיות. דעתי שמורה הצדק פעל וחיבר כתבים אלו נגד המתיוונים בתקופה הטרום-חשמונאית, וההוכחות לתיארוך זה מובאות בפרק היווסדות עדת קומראן.
העובדה שהחסידים בספרי המקבים (בפרט מק"א ז' 13),[748] ואחריהם האיסיים במאה הראשונה לספירה – שניהם היו אהובים על העם ואף על המנהיגים,[749] עולה עם המשתמע מדעת העם והנמענים בממ"ת בה היחסים נעימים ומוערכים,[750] וראו לעיל את הצעת הזיהוי של עדת קומראן בפרק סופרים/זקנים/כנסת. יש לזכור שגם אם החשמונאים היו בשלבים מסוימים חוג קרוב ולא מאוחד עם עדת קומראן, וגם אם החסידים היו חוג קרוב ולא מאוחד עם עדת קומראן, הרי שלשלושתם אידיאולוגיה משותפת של התנגדות ליוונים ולמתייונים – כאשר שלושתם ברחו למדבר לצורך ולצד המשך שמירת התורה[751] והטהרה.[752] החסידים השתלבו בחוג בתוך חז"ל הנבנים (ראו שכר/חלק בעניין).
שלישית, מוסכם על רוב החוקרים כי ספר חנוך א'/החבשי צ' 9-16 מתאר בגדולות את יהודה המקבי כ'האיל בעל הקרן הגדולה' (ראו פרק להלן). נוסיף לכך את הקרבה המהותית והסגנונית של קרבות ונאומי החשמונאים מספרי המקבים למגילת המלחמה (ראו פרק להלן). הרי לנו אחווה ושילוב כוחות ודעות למלחמה ביוונים.
למרות רצף אירועים חיובי זה בין עדת קומראן לחשמונאים, ועל כך יש להוסיף טענות חיוביות אחרים המפורטות בספר זה ביניהם, חוקרים סבורים שהיתה עוינות בין עדת קומראן לחשמונאים, וכבר ביטלתי את ניסיון תירוץ החוקרים כי מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' הובאה מבחוץ (שהרי הם קנאים באמת ונגד יריביהם, היא כוללת מזמור חיצוני קנד' ששרד רק בקומראן, ועוד), אך כעת עליהם גם להסביר את המועד החיובי של גאולת ה-490 שנה שנופל בתחילת מלכותו של ינאי. חנן אשל בעצת באומגרטן הציע שסופר מגילה זו (עתידות היובלים 390Q4) ניסה לעודד את מתנגדיו של ינאי לצאת למאבק נגדו, ולפיכך כתב החיבור שמוכיח שקרבה השעה שהחשמונאים ירדו מעל בימת ההיסטוריה.[756] גם אם היה מקום לקבל טענה שכזו, הרי שאינה נותנת דעתה לרצף האירועים לעיל, ובפרט למגילות המצביעות על מועד גאולה זה.
התקופה המשמעותית והמהפכנית ביותר בהיסטוריה היהודית שלאחר התנ"ך, היא 40 השנים במאה השנייה לפנה"ס, בה חלה הפיכה מהתייוונות קשה, לתשובה של עם ישראל, לצד ניצחונות צבאיים ניסיים.[757]
בהמשך לאמור לעיל כי החשמונאים ציינו את חוסרם לנביא בקרבם, הם תרו ואספו ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14).[758] זאת, בניגוד לכת היריבה - אפרים שדחתה את 'ספר התורה שנית' שעדת קומראן שלחה אליה (ראו פרק בעניין, וכן 'התורה אשר שלח אליו' [פשר תהילים ד' 8-9]).[759]
חיזור אחר חסידים, נביאים וכוהנים, לצד איסוף הספרים מתקשר לעובדה כי ספריית עדת קומראן היתה הספרייה היחידה בישראל בתקופה (וכנראה מאות שנים לאחר מכן: "תקופה הדממה"), שהיא מתאימה באופיה התורני לספריית בית המקדש (שהוברחה מירושלים לקומראן, ובפרט מגילת הנחושת שכוללת תיאורי המקדש)[760] וכן מאפיינת את הכהונה הגדולה (ראו עוד בפרק על סופרים ובפרק על עיר כוהנים).
וכך בפועל, נראה שאכן יהודה המקבי אימץ מסורות ממגילת המלחמה (מכונת גם 'בני-האור נגד בני החושך') בקרבותיו. להלן כמה הקבלות מרתקות לפי ראסל גמירקין:[761]
לצפייה בתמונה של מגילת המלחמה יא-יב:
https://drive.google.com/open?id=1lUyreJmhJ0PBVZ1W2SbYUlpFMIiCJWN2
לדעתי פשר ישעיהו א' (161Q4, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 264-263) המתארת מפלת הכיתאיים - מכוונת לניצחון החשמונאים, אך חוקרים סבורים שמתארת את מפלתו של תלמי לטירוס מפני אלכסנדר ינאי וקלאופטרה השלישית, שגם זו אפשרית (ואפשר שזה גם יישום חוזר, ראו בפרק בעניין).
בהקשר המלחמה יש לציין את יוחנן האיסי שכיהן כשר צבא בימי המרד הגדול (מלחה"י ב' 567). היות איסי זה שר צבא מלמד כמה היו מעורבים ומשפיעים האיסיים, ופועל יוצא שהיה בידם גם ידע ומה רוח של מלחמת בני האור נגד בני החושך, אך הלכותיו לא שרדו מחוץ לקומראן. נזכיר את מדרש גם חז"ל המדרש: '"וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" וחושך – זו גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן' (בראשית רבא ב' ד'), אולי ממשיך את מסורת זו של מגילת בני האור נגד בני החושך – היוונים והמתייוונים.
הצעתי שמגילת המלחמה הינה תיאור אוטופי של מלחמת אחרית הימים, אך קרבות החשמונאים מהווים יישום חלקי שלה, כפי שיהודה המקבי הינו יישום חלקי של 'האיל בעל הקרן הגדולה' (חנוך צ' 9-16) – כמפורט להלן:
ימי החשמונאים הראשונים הם כנראה התשובה הלאומית של כל העם, כפי שמצוינת במגילת 4Q248[768] (שורות 10-9): 'וככלות] נ֯פצ יד עם הק̇[דש[769] תכלינה] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל],[770] ולאחר מכן אובדן המתייונים (פשר נחום ג' 8-3; ברית דמשק ז' 21)[771] – כפי שקרה בפועל, ואילו החשמונאים התעצמו בהנהגתם למשל כ-80 שנה. יוצא אפוא, שהיתה קרבה בין עדת קומראן לראשוני החשמונאים. עם זאת, כנראה קרבה זו לא היתה עדיין מלאה.
חזון החיות שבספר חנוך א', כרך החלומות, צ' 16-9[772] מתאר את ה'איל בעל הקרן הגדולה' ונצחונותיו. איל זה דומה לניצחונות (המדהימים) של יהודה המקבי בהכרעת הצבא החזק בעולם, וגם לרוח דתית קרובה כחבר מעדת קומראן - נוכח נאומיו ותעוזתו העולים ממגילת המלחמה (כמפורט בפרק הקודם). לפיכך, מקובל במחקר שיהודה המקבי הוא ה'איל בעל הקרן הגדולה'.[773] מנחם קיסטר חלק על הדעה הזו המקובלת,[774] ולדעתי אפשר שזיהוי ה'איל בעל הקרן הגדולה' מתאר את מורה הצדק, אך אין לנו שום רמז מהמגילות שהוא השתתף במלחמות החשמונאים או אף במגילת המלחמה. מעניין שחז"ל כלל לא הזכירו או ידעו על יהודה המקבי, וייתכן שזה מחזק את הצעתו של דוד פלוסר: 'ההשכיח עם ישראל את החשמונאים בימי הביניים?'. אם אכן יהודה הוא הוא ה'איל בעל הקרן הגדולה', הרי שלא סביר שתהיה סתירה כזו בינו לביו אחיו, שאופיים ופועלם דומים. כמו כן, גינויים כאלו נגד ראשוני גיבורי ישראל יהיו תמוהים, היות ורק שנים ספורות בלבד לפני כן שלטו כוהנים מתייוונים – אזי אפשר שעדת קומראן לא תגנה ותקלל (אלא תדלג על) את המתיוונים ותקלל רק את החשמונאים?
מגילת המלחמה יא' 6[775] (ומקבילות במגילות נוספות)[776] משתמשת בנבואה של במדבר כד' 17: 'דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל' למשיח בישראל, הוא כנראה התואם ל'איל בעל הקרן הגדולה' מחנוך א' צ' 16-9. ברית דמשק ז' 21-18[777] וסרך העדה ב' מפרידות בין הנשיא כשליט המדיני (המקור מיחזקאל לד' 24 ועזרא א' 8: 'שֵׁשְׁבַּצַּר, הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה') למנהיג הדתי (לרוב הכוהן הגדול).
העובדה שיהודה המקבי נהרג בשנת 161 לפה”ס בקרב השמיני[778] - אלעשה, מלמדת שאינו היישום המלא של ה'איל בעל הקרן הגדולה'. לדעתי היישום היה מבורך ומקודש, אך היה חלקי, שתואם לחלקיות של כל מהות המקדש השני. היישום המלא ממתין לאחרית הימים, ועד אז אפשר שיהיו עוד יישומים חלקים - אולי כבר-כוכבא?
ייתכן וספר (ולא מגילת בני האור ובני החושך) המלחמה4Q285 המציין את המתת מלך הכיתים ע"י נשיא עדת היחד,[779] זהו אחד משני ניצחונות אלו של יהודה המקבי: 'ויקבץ אפולוניוס גויים, וחיל גדול משומרון להילחם בישראל. וידע יהודה ויצא לקראתו ויך אותו וימיתהו. ויפלו חללים רבים והנשארים נסו. ויקח את שללם, ויהודה לקח את חרב אפולוניוס וילחם בה כל הימים' (מק"א, ג' 13-10). בקרב כפר שלמא האחרון בשנת 162 לפנה"ס נחל ניקנור תבוסה, ונהרג על ידי יהודה (מקבים א' ז' 26-32). יום זה י"ג באדר נחשב ליום טוב והוא נקרא "יום ניקנור", ואולי זו מסורת מקבילה. דוד פלוסר, מותו של המלך הרשע, הקביל את ספר המלחמה לספר החיצוני נבואות היסטספס ולחזון ברוך הסורי.
לאחר שראינו כמה קרובות שיטות המלחמה של יהודה המקבי למגילות קומראן ולמה"מ בפרט, נזכיר, כפי שנטען בפרק על אחרית הימים, הגאולה מתעכבת וגם עדת קומראן לא ידעה מתי תבוא. עם זאת, ההיסטוריה רצופה במאורעות קרובים לתיאורי נבואות הגאולה והנחמה, ונראה שאלו כמימוש חלקי בלבד של הנבואות, ששיאה בכך שהחשמונאים ניצחו והקימו מדינה עצמאית ודתית, ובכך הם המימוש הקרוב ביותר לדברי נבואה. ניצחונם ומדינת החשמונאים הפיחו רוחות מרד נוספים בהמשך הדורות, אך כולם כשלו (למעשה עד להקמת מדינת ישראל, כשבימי הקמתה שוב נמצאו מגילות קומראן). כשזיכרון ניצחון החשמונאים מהדהד בכל מרידות עמ"י, מדרש זה נשאר המוטיב שיושם על בר כוכבא כמשיח (איכה רבה פ"ב סי' ד'; ירושלמי תענית פ"ד ה"ה). ייתכן ואף לצידו היה כוהן בכיר/מנהיג דתי: אלעזר?/המודעי?. עם זאת, מדרש זה נטען ע"י נושא כליו, רבי עקיבא, שהוא מהתנאים בזרם הרחוק מהחסידים ועדת קומראן (על כך עליו בהמשך).
כפי שעדת קומראן (ואחריה החשמונאים) ירדו למדבר יהודה, כך גם עשה בר-כוכבא, וגם לצידו היו כוהנים מבני צדוק.[780] רק 60 שנה לפני כן איסיים (שכנראה היו הקנאים/סיקריים) מרדו במצדה בשנת 73' לספירה, שלפי פילון ויוספוס מספרם היה 4,000 כמה דורות לפני כן.[781]
בכל אופן, אין להתעלם ממבחן התוצאה ההפוכה והמרה של כישלון מרד בר-כוכבא (שעליה הטיפו גם חז"ל נגד עקיבא),[782] אם כי יש לו חשיבות ציונית ומשפטית לאי-ויתור על הארץ. כישלון זה מוביל לשאלה שהאם ההפוכים לדרכו הפוליטית בתקופה הזו צדקו – כמו יוחנן בן זכאי המתון שויתר על ירושלים לטובת יבנה? ואם צודק הוא, מה כבר בינו לבין יוספוס שקיבל והצטרף לרומאים? וזאת כאשר גם עדת קומראן (והחשמונאים אחריהם) נטשה את ירושלים ולא נלחמה על שליטה בה.
בבשורה על-פי מתי ב' 2 מתואר כי הגיעו אנשים חכמים מן המזרח לעיר ירושלים ושאלו: 'מי הוא זה אשר נולד מלך היהודים? אשר ראינו את כוכבו אשר זרח, ובאנו לעבוד אותו'. זהו כנראה שימוש באותו מקור לבמדבר כד' 17, אשר כאמור פורשה על משיח ישראל במגילות.
בתנ"ך ובמגילות (בעיקר מחנוך זכריה דניאל ומה”מ) ישנן נבואות לאחרית סוף הימים, ורובם משלבים נבואות על יון והסלווקים, והמחקר סבור שמכוונות גם לניצחונות החשמונאים.
היישום החלקי הוביל לאחר כשני דורות (490 שנה מהחורבן) לגאולת השיא (אך עדיין החלקית) של בית שני – החל מהנהגתו של יוחנן הורקנוס ושיאה במלכותו של יונתן אלכסנדר ינאי (כמפורט בהמשך בפרק עליו). כך גם בחנוך מו' 5-1[783] ודניאל ז' 13[784] (ועזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי) מוזכרים משיחי אחרית הימים, וכך אלו בוודאי אינם תואמים ליהודה המקבי (או כל גיבור מבית שני), במיוחד שבסרך העדה ב' 14-12 מצוין משיחים שהצעתי לזהות (אחד מהם) בינאי (ראו בפרק עליו). יש לזכור כי עדת קומראן כבר ידעה מהמגילות על נבואות הבית השלישי תוך ידיעה שבית שני אינו חזון הנביאים, כפי שפורט לעיל.
לסיכום, הבית שני ומאורעותיו הוא יישום חלקי של הגאולה הסופית ושל בית המקדש השלישי. ראו בפרקים 'אחרית כל הימים' ו'ירושלים בהווה ובעתיד' עוד הוכחות ליישום חלקי של נבואות מהתנ"ך ומהמגילות.
לעת חולפות ארבעים שנה[785] ממותו של מורה הצדק[786] - לא נותר זכר למתייוונים,[787] ודניאל ט' 24 מתאר ימים אלו כמעבר מהשלב שבו תם עידן הנבואה ומתחיל עידן המלכות: 'שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים;[788] וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא[789] וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים'[790] (לסדר ותאריכי האירועים בבית שני ראו בפרק בעניין). עידן זה מתאים לדור השלישי עד הרביעי של בית חשמונאי: החשמונאים-הראשונים המשיכו את העקרונות של עדת קומראן - חזרה לשמירת קפדנית של המצוות והתרחקות מהמתייוונים, ומדורו של יוחנן הורקנוס התחילה עדת קומראן סוג חדש של כתיבה – שמאופיינת בלשון רבים (במקום מפיו של מורה הצדק או מלשון יחיד) וללא פרשנות נבואית: 'המגילות התיעודיות' (עוד על קבוצה 5 זו ראו בפרק על חלוקת המגילות לקבוצות).
המגילה העיקרית מקבוצה זו היא אגרת מקצת מעשה התורה (להלן: ממ”ת) שהינה אגרת ייחודית הלכתית שנשלחה מעדת קומראן (בלשון רבים) באופן ידידותי ומכבד (ללא ביקורתיות וגנאי)[791] לנמען שהיה מנהיג במקדש (כנראה הכוהן הגדול). בפרק על הורדוס אציע שממ"ת נשלחה לכוהן בתחילת ימי הורדוס, אך אפשר שבמקום או תחילה ובנוסף (ודעתי נוטה יותר לימי הורדוס כפי שיפורט שם בפרק), נשלחה גם ליוחנן הורקנוס. ישנה אפשרות שלישית שהנמען הראשון היה 'הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) וממ"ת היא: 'התורה אשר שלח אליו' (פשר תהילים ד' 8-9),[792] אך נמען זה לא רק שלא קיבל את התורה (ממ"ת), אלא אף ניסה להתנקל למורה הצדק (וראו בפרק 'ספר התורה שנית'). בין שלוש הצעות אלו יש לציין כי ישנו שוני בין עותקי ממ”ת בנוגע לתחילת המגילה,[793] כאשר חלקן פותחות בתיאור לוח השנה השבתי-שמשי (364 יום), ואילו חלקן פותחות במעשי התורה – ללא שום אזכור ללוח ומועדיו. ייתכן וכיוון שעדת קומראן הבינה שהלוח הירחי התקבל והוטבע במנהג אותו נמען, היא ויתרה על עקרון הלכתי זה מולו[794] (על חידת לוח השנה מוקדש פרק נפרד בהמשך).
ייטען כי אם אכן יוחנן קיבל את אגרת ממ"ת זו, אז הוא ייסד (או אימץ) את כת הצדוקים, וממנה שלוש הלכות טהרה (שרפת פרה אדומה ב'מעורבי שמש', טומאת עצמות בהמה וטומאת הניצוק) שזהות בין עדת קומראן לצדוקים (בהתאם לגרסת חז"ל על הצדוקים,[795] שהרי מהצדוקים לא שרד שום כתב). תיאור תחילת הצדוקים עם החשמונאים כאן הולם גם את דברי יוספוס (קדמה"י יג' 294) וחז”ל (משנה מעשר שני ה' טו'; ברכות כט' א'. מדרש מקביל ליוספוס על ינאי בקדושין סו'). מגילה זו הביאה את החוקרים לדעה שאחת היא ההלכה הקדומה של הצדוקים ועדת קומראן[796] (אם כי אין פתרון לסתירות הפילוסופיות העקרוניות ביניהם).[797]
דעתי כהצעתו של ישראל קנוהל כי חיבורה של ממ"ת מאוחר לימי החשמונאים,[798] ולכן לא ארחיב גם לדיון הידוע בעניין זה. הצעתי לפתרון הסתירות עם הצדוקים היא חלוקה בין הצדוקים הראשונים של ימי החשמונאים לעומת הכוהנים השונים שהתמנו והושפעו מהורדוס (שכדי להאדיר את שמם עדיין דבקו בשמם המפואר של הצדוקים הקדומים/בני צדוק הכוהנים), כפי שפירטתי שבפרק בעניין.
עת עולה יוחנן הורקנוס לשלטון, מתמעטים המתייוונים שאיבדו את ההנהגה, ובהמשך הנהגתו אף אבדו לחלוטין.[799] הן יוספוס והן חז"ל גומרים עליו את ההלל.[800] כמו כן, מותו הטבעי מלמד שקשה לקטרג על סוף ימיו כבן סירא י' 28-27).[801]
ישנה הצעת זיהוי יוחנן עם הקללה ממגילת טסטימוניה 175Q4, אך מאז שנמצאה גם במגילת דברי יהושע,[802] ראויה להיפסל.[803]
בנוסף, וכנראה אף לפני כן, יוחנן הורקנוס קיבל מעדת קומראן עוד שלוש הלכות ממגילת המקדש:
ההלכה הנוספת מורחבת היא חבר היהודים' שמקורה בפרק הבא (ותפורט בפרק אחריו):
מגילת המקדש נז' 11-15 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 196) מציינת כך בתורת המלך:[810]
'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'
לצפייה בתמונה של מגילת המקדש נז':
https://drive.google.com/open?id=13BVnbe0lncLSscvVEKeFsuwjl-vb5voc
המשמעות המשפטית של 36 נשיאים אלו היא, שהם יושבים וקובעים באותה דרגה ורמה יחד עם המלך בכל עניין ונושא פוליטי כדתי: 'ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'. בם המלך חייב להיוועץ[811] ואינו רשאי לבצע שום פעולה ללא אישור שרים אלו. משתמע שההחלטות בהרכב זה יכולות להתקבל רק לפי רוב במועצת המשפט, ללא זכות בלעדית/וטו למלך.
הגבלתו זו מהווה פגיעה קשה בזכות הבלעדית הידועה למלך, במיוחד ביחס לכוחו האבסולוטי בעולם העתיק המאופין במונרכיה אבסולוטית או אוֹטוֹקְרַטְיָה. גם הנביאים ביקרו את פעולותיו הלא ראויות של המלך, אך תפקיד זה אינו מצוי בתורה, ורק נרמז מדברים יז' 20: 'לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול'.
ממבט חיובי, זהו איזון כוחו של המלך, וזאת אפילו ביחס למערכות המשפט והממשל לאורך ההיסטוריה ועד ימינו. שיטת הממשל הקרובה ביותר היא של ארתור ואבירי השולחן העגול כ'ראשון בין שווים' (איני טוען לקשר ביניהם), כאשר גם ביוון ורומא היתה תחילה סנאט ללא דיקטטור.[812] בהשוואה למצב היום במדינת ישראל, סעיף 39.ד' לחוק יסוד הממשלה מקנה לראש הממשלה קול כפול בהצבעה שבה קולות שווים,[813] אך בתחומים שונים הוא מחליט גם ללא היוועצות ואישור הממשלה.[814] עם זאת, לא משתמע ששלושים וששה השרים של מועצת המלך והמשפט היו בעלי תפקידים ספציפיים כמו משרדי הממשלה היום (אך העניין נתון להבחנות נוספות כמו ח"כ לשר עם ובלי תיק).
חוסר עריצות ורודנות כזו מתאימה לחשמונאים הראשונים שמפאת צניעותם (והמצב הפוליטי) נמנעו להכתיר עצמם כמלכים, וביקשו להחזיר תיאוקרטיה.[815] שמעון התרסי התחיל את מינוי נשיאותו ב-140 לפה"ס בעיקרון שסותר זאת: 'ולא יוכל איש מן העם והכהנים לבטל דבר מאלה, ולדבר נגד דבריו, ולאסוף אספה בארץ בלעדיו' (מק"א יד' 44), אם כי יש ישנם אזכורים מתקופה זו על הזקנים/גרוסיה.[816] כנראה בנו, יוחנן הורקנוס, כבר קיבל ויישם את מועצת המלך והמשפט ב'חֶבֶר היהודים', לצד כמה הלכות נוספות שאימץ ממגילת המקדש ועוד מגילות קומראן, ולצד העובדה שהוא ובנו (אלכסנדר ינאי) כבר זוהו כצדוקים.
המספר 36 היה מספר טיפולוגי בעמי קדם,[817] ואפיפניוס מסלמיס סבר בחיבורו 'על מידות ומשקלות' (עמ' 11-3) כי תרגום המקרא ליוונית היה לפי 36 מתרגמים (ולא כ-72 לפי שאר המסורות בעניין).[818] 36 השרים שבמועצת המשפט והמלך מורכבים משלוש קבוצות של 12 – מספר יותר ידוע וטיפולוגי. בתורת המלך (מגילת המקדש נז' 11-5)[819] 12 ריבוא (פי אלף) הם המשמר המלכותי שתואם לכמה אזכורים במקרא,[820] והרכב ה-12 מופיע מספר פעמים במגילות הכיתתיות.[821] זולת תפקיד הגנת המשמר המלכותי על המלך, הם מצווים לשמורו מפני חטא (ומסורת מקבילה נשמרה מדבריו של היקאטיוס איש אבדירה),[822] למרות שהיה מצופה כי הלכה תינתן למועצת המשפט והמלך.[823]
בתקופתה הראשונה של עדת קומראן (המחצית הראשונה של המאה השנייה לפנה"ס) לא היה כוהן גדול מטעמה במקדש,[824] ובכל אופן לא כיהן מלך ביהודה/ישראל עד אלכסנדר ינאי.[825] הרכב השלטון לפי עדת קומראן מציין ביטוי קרוב (אטימולוגית) ל'חבר היהודים':
'אל[826] ישלח את ידו לשפוך דם לאיש מן הג̇ו̇י̇ם̇ בעבור הון ובצע, וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חבור (4QDb:[827] 'חבר') ישראל' (ברית דמשק יב' 6-8 [(קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 47]).[828]
'חבר ישראל' זה קובע בעניינים הנוגעים לענייני חרם/עושק ממון מהנכרים. יש קושי לפרש אם החלטתם היא רק בנוגע לנשיאת ההון או אם לשפיכת הדם. לשון הקביעה "בעצת" מקבילה למגילת המקדש נז' 14-15: 'ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'; מח' 20: 'לוא יצא מעצת לבו עד אשר ישאל במשפט האורים', ומסורות נוספות מבית שני.[829]
המילה "הונם" בהלכה השנייה כבר מופיעה בפסוק הראשון בצמוד ל"בצע", ומכך סביר שהינה נרדפת ל"בצע" בפסוק השני. המונח "הון" כ'בצע כסף' רווח במגילות,[830] וייתכן שגורם ה'מעל[831] ושקר ורעה' שבממ"ת ג' 9, הביא לעזיבת עדת קומראן את ירושלים. המילה "ישא" בהלכה השנייה גם כנראה קשורה לקטע בפסוק הראשון: "בעבור הון ובצע", אך חייבת להיות מובדל ממנה, שכן הפסוק השני בא לחדש: 'בעבור הון ובצע' – (לעומת) – 'וגם אל ישא מהונם כל', כך שייתכן שכאן מדובר בגזל שאינו כרוך בשפיכת דם. חלוקת שלל מצוינת במגילת המקדש נח' 15-11,[832] אך היא מצוות המלך, ואילו ברית דמשק כנראה מתייחסת למצב של הנהגה שאינה מלכות (לצד השוני בין המחברים והתקופה בין מגילות אלו, וראו פרקון הבחנות לקמן).
יוצא אפוא, כי משמעות הפסוק היא שרשות היציאה למלחמה נתונה לאותה מועצה, וכך גם פירשו חלק ממפרשי המגילה.[833] אם נשווה הלכות אלו להיום, וכדי לסבר את האוזן, אפשר להגדיר בסיכום של חצי-משפט את ההבדל בתפיסה הפוליטית שבין הימין לשמאל – כיצד להתייחס לנכרים, ובפרט לגבי סיפוח וריבונות בשטחי ישראל שבהם יושבים נכרים. ההלכות גם קרובות למונח "מושחת", השגור בפי העם נגד מי שאינו פועל כשורה בענייני ציבור וכספים.
עיקרון המועצה לענייניי משפט במקום החלטה בלעדית של המנהיג הושם על מורה הצדק והמבקר, כמפורט כמה פעמים במגילות הכיתתיות:
'וזה סרך הרבים להכין כל חפציהם שכר שני ימים לממעיט וינתן על יד המבקר והשופטים מ֯מ̇נ̇ו̇ יתנו בעד̇ פצ̇ע̇ם ומ̇מנו יחזקו ביד [ה]עני ו̇האביון ולזקן אשר יכרע ולאיש אשר ינוגע ולאשר ישבה לגו נכר ולבתולה אשר אין לה גואל ולנער אשר ל*דורש ולכל עבודת [בית] החֶבֶר ולו יכרת בית החבר מידם. זה פרוש מושב [כול] המ[חנות וא]לה יס[ו]דות אוש[י] הקהל' (ברית דמשק יד' 17-12 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 52).[834]
זוהי החוקה היחידה של (סרך) לרבים בברית דמשק. חשיבות הרכב זה מודגשת באמירה: 'יסודות אושי הקהל'. כלומר, בית החבר הינו מוסד בדרגה ראשונה במעלה בסרך הרבים, כנראה המבקר והשופטים, ותפקידו ניהול כספי עדת היחד שניתנו כצדקה, אך אפשר שהוא הכינוי של מתן העזרה לחלשים הנזקקים (ולא גוף מייצג). שיפמן ניתח את הרכבי ההנהגה והשפיטה של עדת קומראן, ולא אסכמם כאן.
זוהי כנראה ה'קופה' בלשון חז"ל,[835] וקרובה לדמי הביטוח לאומי בימינו. תפקידה להעמיד את החלשים והנזקקים בקהילה. עיקרון הצדקה שעולה בחשיבותו על הקורבנות הודגש בנביאים, וכך נמשך והורחב במגילות,[836] אך רק מדניאל ד' 24[837] הובא כתחליף מלא, וכך קיים גם וידוי לכוהן ככפרה על חטא בברית דמשק.[838] רוח פסוקים אלו קרובים לדאגה לחולים ולזקנים שמתאר פילון את האיסיים.[839]
'סרך הרבים' מברית דמשק מפורטת בהלכות מושב הרבים שבסרך היחד ו' 23-8 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 220), שכבר זוהתה ע"י רבין ש"מושב" בית הדין של חז"ל,[840] כאשר הרכבה יושב בשלוש קבוצות:
'כוהנים ישבו לרשונה והזקנים בשנית ושאר כול העם ישבו איש בתכונו' (שורות 9-8)[841]
הרכב 'בית החבר' הוא כנראה "המבקר והשופטים" (שורה 13).
יש לציין כי אפשר שביטוי זה יכול לבוא גם בהקשר שלילי, כמו במשלי כא' 9 (ומקבילה בכה' 29): 'טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג, מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר' (וראו אזכור תרגומו בהמשך).
בפשר ישעיהו א' 29-15[842] מצוין: '[ ] וכאשר יורוהו כן ישפוט ועל פיהם' (שורה 28). פסוק זה חוזר על חובת שמיעת המלך למועצה. קימרון השלים את רישת הפסוק כ"כוהנים", אך אפשר שאלו 'חבר ישראל', או בשם/הרכב אחר. מהקשר הפסוק הבא (29) משתמע שבהחלטת מלחמה עדיין יש לשמוע לאורים ותומים, ועניין זה איננו נתון אפילו למועצת המלך, אלא לשאלת אורים והתומים (לפי מגילת המקדש נח' 21-15).[843] ההבחנה נובעת מכך שמגילת המקדש מתייחסת למועד הר סיני ובית המקדש הראשון, ואילו פשר זה לאמצע בית שני כאשר לא היה מלך בישראל (וראו ההבחנות לעיל בין ברית דמשק למגילת המקדש, פרקון חדש לקמן). מסורת חלקית כזו יש ביד חז"ל: 'אין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד' (סנהדרין א' ה'), אלא שבה כבר אין התייחסות לאורים ולתומים או לנבואה.
הביטוי 'חֶבֶר היהודים' מופיע במטבעות החשמונאים לאחר ציון שמם של כמה כוהנים חשמונאים גדולים, כגון:[844] יוחנן (הורקנוס); יהודה (אריסטובלוס); יהונתן (אלכסנדר ינאי); מתתיה (אנטיגונוס). פשר ביטוי זה נדון במחקר, ורק לאחרונה מקצתם הקבילוהו לשני הביטויים הדומים מברית דמשק: 'עצת חבר ישראל' ו'בית החבר'.[845] הַצעתי אינה רק כוללת שמביטויים אלו החשמונאים יסדו והטביעו מונח זה משני קטעים אלו של ברית דמשק, אלא שמקור שניהם (ברית דמשק ו'חֶבֶר היהודים' החשמונאי) מתורת המלך במגילת המקדש נו' 11-15 - שמציינת ממשלה של 36 שרים שהם מועצת המלך והמשפט.
לצפייה בתמונה של מטבע יונתן וחבר היהודים B-450818:
https://drive.google.com/open?id=1wdvy-h9kFRNG3MGNj_ZxmYfXLG9P6iSg
מוסכם במחקר כי מגילת המקדש הינה מגילה קדומה קדם-כיתתית,[846] והיא המקור למגילת ברית דמשק, שזו ספר ההלכה המרכזי של עדת קומראן, עליה התווספו מגילות הלכתיות בתחומים שונים.
לפיכך, ועוד לפני שנדרשנו לניתוח הקשר בין שני קטעי מגילות אלו, הַצעתי היא ששתי מגילות אלו מוסרות את אותו עיקרון של המסורת, אלא שמגילת המקדש הקדומה מביאה את המקור הגולמי והכללי המתייחס לשעה שממונה מלך וכנראה גם עומד המקדש, ואילו ברית דמשק משבצת ומיישמת אותה בסוגיה אקטואלית ופרטנית, בתקופה הטרום-חשמונאית שאין מלוכה בישראל (אך יש כוהנים וסנהדרין). עם זאת, השאלה אם מכוונת להנהגה המרכזית של רוב עמ"י או להנהגה כיתתית/פנימית של עדת קומראן - כאשר ברית דמשק מדגישה שניהול המקדש אינו טהור וכשורה כדעתה,[847] יותר קשה.
כאמור בברית דמשק יב' 6-8, ראינו את התפקיד של: 'אל ישלח את ידו לשפוך דם לאיש מן הג̇ו̇י̇ם̇ בעבור הון ובצע, וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חב[ו]ר ישראל'. דין קרוב לכך מצוי בברית דמשק ט' [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 41 שו' 16-15]): 'ואשר אמר כל אדם אשר יחרים אדם מאדם (כויקרא כז' 18) בחוקי הגואים להמית הוא'. כנראה זהו איסור על הסגרת יהודי לנכרים, ולאחר מכן התגבש לאיסור ערכאות הגויים בהלכת חז"ל (גיטין פח' II).
פירוש פשט מפתיע יש למגילת המקדש סד' 8-6 על ויקרא יט' 16: 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ': 'כי יהיה איש רכיל בעמי (גוף ראשון מפי ה') ומשלים את עמי לגוי נכר ועושה רעה בעמי ותליתמה אותו על העץ וימת'.[848] כלומר, איסור הרכילות אינו לשון הרע כמו תיאור אדם ומעשיו בין הבריות (היהודים), אלא הרכיל הוא על העם (ולא בתוך), בצורה של הלשנה. איסור כיתתי זה מצוין בסרך היחד ז' 17-15: ' והאיש אשר ילכ רכיל ברעהו והבדילהו שנה אחת מטהרת הרבים ונענש ואיש ברבים ילכ רכיל לשלח הואה מאתם ולוא ישוב עוד. מעשים כאלו מוכרים מרבי אלעזר ברבי שמעון שכונה 'חומץ בן יין' (בבא מציעא פג' II), וכך הטענה נגד יהודה איש קריות שהסגיר את ישו מחוץ לכוהנים שמחוץ לקהילתו (הכנסייה בנצרות היא "הקהל"; מתי כו' 6–16, מרקוס יד' 3–9, יוחנן יב' 1–8).
בפרקים הקודמים לעיל תיארנו את המקורות של 'מועצת המלך והמשפט' ממגילת המקדש ו'חבר ישראל' מברית דמשק. להנחתי, ישנה היררכיה של הפחתה וירידה במספר השרים של הרכבים אלו, מהשיא של מגילת המקדש (36), לברית דמשק שמהווה הרכב כיתתי ולא לאומי של כל העם (כפי שסברו רוב החוקרים שעסקו בממשמעות המטבעות). הרכב קטן יותר מובא כ-5 פעמים בספרות חז"ל, והוא 'חבר עיר'.[849] ייתכן והעובדה שאזכורים אלו מצויינים בעיקר בתוספתא, מצביעה כי הרכב זה הלך והצטמצם הלכתית, לצד עליית יבנה והנשיאות החדשה.
מסְפר 36 שימש טיפולוגי גם בחז"ל, כאשר ההקשרים הקרובים הם: 'אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא' (סנהדרין צז' II); יהושע ז' 5 עליו אמר רבי נחמיה: מכילתא דרשב"י יב' 37 (מהדורת אפשטיין-מלמד, עמ' 33): 'מה ת"ל כשלושים וששה, מלמד שהיו שקולין כנגד כל ישראל'; ספרי דברים כט': 'נפלו מהם שלושים וששה צדיקים'. (סנהדרין פ"א, ובאזכור מפורש: 'שלושים ושישה מזכין..'; 'זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין' (סנהדרין פ"ה ה"ה; סנהדרין מד'), כאשר כוללת 70 לפי בחירת הזקנים בבמדבר יא' 16 ושמות כד'. ישנם עוד אזכורים פחות קרובים.[850]
פרק זה הינו המשך לפרק 7. 'התאמת עדת קומראן ל: סופרים, חכמים, הכנסת, נביאים זקנים ראשונים – ואלמוניותם'.
הרכב משולש של שרי כוהנים לויים וישראל כבר מצוין בנחמיה י' 1: 'אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים; וְעַל הֶחָתוּם, שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ', וכך גם בתוספתא לסנהדרין ד' ז': 'ומגיהין אותו בבית דין של כוהנים ובבית דין של לוים ובית דין של ישראל המשיאין לכהונה' (ובדומה: סנהדרין ד' ב'; ספרי דברים קנג').
בכתבים קדומים למאה השנייה לפה"ס מוזכר הרכב כפול או הרכב עיקרי של התקופה: עזרא י' 8 מציין את 'כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים'; בקאילו יֵב ממצרים: 'אל יהוחנן כהנא רבא וכנותה כהניא זי בירושלים ועל אוסתן אחוה זי ענני וחרי יהודיא'; יהודית ד' 8, טו' 8: 'הכהן הגדול והגירוסיה של כל ישראל היושבת בירושלים'; קדמה"י יב' ג' ג' 142: 'ומועצת הזקנים והכהנים וסופרי בית המקדש ומשורריו יהיו פטורים ממס הגולגולת'.
מגילה 4Q252 ה' 6-1 (פשר בראשית א', קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 254): 'לו]א֯ יסור שליט משבט יהודה בהיות לישראל ממשל [לוא י]כ֯ר֯ת יושב כס̇א לדויד כי המחקק היא ברית המלכות [ואל]פי יש̇ראל המה הדגלים עד בוא משיח הצדק צמח דויד כי לו ולזרעו נתנה ברית מלכות עמו עד דורות עולם אשר שמר [את הברית ואת כל מצוות] ה֯תורה עם אנשי היחד כי [ הוא אשר אמר ולואי קהת עמים] היא כנסת אנשי'. יש כאן כנראה (המגילה מקוטעת כדי להיות ודאים – המילה האחרונה לאחר ה"כנסת" חסרה) זיהוי של 'אנשי היחד' (עדת קומראן) כ'כנסת', היא כנראה מוסד הכנסת. זהותה (העצמי) של עדת קומראן כבני צדוק הכוהנים עולים עם התאמתה לכנסת והסנהדרין שבחז"ל,[851] וכן לסופרים, זקנים ו'ראשונים' (ראו בפרק בעניין). לדעתי פשר זה נכתב ע"י עדת קומראן יחד עם מגילות הסרכים, בתקופה שלאחר מות מורה הצדק, בכאמצע המאה השנייה לפה"ס (לתיארוך שלי למגילות הכיתתיות ראו בפרק בעניין).
בתקופה זו (140 לפה"ס) מצוין 'כנסת' בשני מקומות בספרי המקבים: מק"א ב' 41: 'אז נאספו אליהם קהל/כנסת חסידים, גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה'. מקור זה מציין את החסידים כ'קהל' או 'כנסת' (כהתכנסות ולא כמוסד "כנסת"/סנהדרין, לפי התרגום מיוונית), לצד מאפיינים של גבורת מלחמה התואמים לרוח מגילת המלחמה ובלשון 'מתנדב לתורה' הנפוצה במגילות קומראן;[852] המקור השני במק"א יד' 28: 'באספה גדולה/הכנסת הגדולה[853] של כוהנים ועם, וראשי עם, וזקני ארץ נודע לנו', והוא כבר תואם לביטוי של חז"ל בפתיחת מסכת אבות.[854]
לדעתי, המחלוקות הפוליטיות וכיתתיות בין אחי ואחרוני בית חשמונאי חייבו את פירוקה של 'חבר היהודים'. העובדה שמתתיה אנטיגונוס הינו האחרון שהטביע מטבעות עם 'חבר היהודים', ורק שניים כאלו, מצביעה על מגמה זו.[855] בכל אופן, שורת המינויים החדשים של הורדוס, בביטולו את המוסדות וההגמוניות שקדמו לו (ראו פרק בעניין), השרישו את המוסד 'סנהדרין' הפרושי במקום 'חבר היהודים', וכן זהות ומהות של הכוהנים הצדוקים השתרשה ככוהנים מושחתים ומתיוונים (ואפשר שכוהנים אלו שונים מכוהני בית צדוק והצדוקים במאה השנייה לפנה"ס – ראו פרק בעניין).
יוספוס מזכיר כמה פעמים ב'חיי יוסף' את הרכב הקוינון,[856] וליברמן תרגם את המונח הלטיני קוינון של כת הנוצרים הפורשת - המונטינסטים כ'חָבר' (socius, ידיד).[857] על אף הקשר המילולי כפי שתורגם בתרגום השבעים למשלי כא' 9 (ומקבילה בכה' 24),[858] לדעתי מדובר על הרכב שונה (אסיפה/מועצה כללית) המייצג את המאה הראשונה לספירה, שכאמור שונה מהותית מתקופת החשמונאים הנדונה 150-100 שנה לפני כן. עם זאת, ההרכב המינימאלי של מאה משתתפים לאספת האיסיים לפי יוספוס (מלחה"י ב' 145) הינו לדעתי קיום/המשך של סרך היחד ו' 23-8 (המובא לעיל), ושניהם נובעים בעקיפין ממועצת המלך וחבר היהודים, אך "עקיפין" גם יכול להיקשר לסנהדרין ומועצות העם השונים.
יש לציין כי אזכורי חז"ל לסנהדרין בתקופה זו הם כי היתה צדוקית (סכוליון על מ' תענית י'), ויוספוס מציין כי השרים הנכבדים היו צדוקים (קדמה”י יג' 411), וראו בפרק בעניין.
מספר שימושים נוספים במונח 'חבר' בהושע וחזון עמרם אינם נהירים כדי לקשרם לענינינו.[859]
מהותה של מועצה זו ממגילת המקדש נז' 11-15 הוא כאמור להגביל את כוחו של המלך, ומחכימה עם דעות נוספות של חכמים נבחרים. כבר השוואתי את מועצת המלך והמשפט לממשלת ישראל במדינה היום (סעיף 39.ד' לחוק יסוד הממשלה מקנה לראש הממשלה קול כפול בהצבעה שבה קולות שווים, אך בתחומים שונים הוא מחליט גם ללא היוועצות ואישור הממשלה), וכמות 36 השרים קרובים לחלק מהממשלות במדינה. והנה, בפוליטיקה בימינו, ישנן מפלגות שמנהלות גופים לקבלת החלטות: המפלגות הדתיות ובעיקר החרדיות. גם במפלגות אלו הנציגים הרשמיים בכנסת ישראל הם חברי כנסת, אך מי שמתווה את הדרך ומאשר את ההחלטות החשובות הם רבנים אשר מהווים חלק בלתי נפרד (אך לא רשמי) באותה מפלגה, ובמגזר החרדי הם קובעים אפילו יותר מנציגי המפלגה בכנסת. במפלגת ש"ס יש את 'מועצת חכמי התורה' המונה רק ארבעה רבנים, ולמפלגת אגודת ישראל ודגל התורה יש את 'מועצת גדולי התורה' המונה כארבעה עשרה רבנים (שמהם התפלגה 'מועצת גדולי עולם התורה' של הפלג הירושלמי), ולמפלגת הדתיים-לאומיים יש רבנים שונים ללא הרכב פורמאלי קבוע או סמכות מכריעה.
בנו של יוחנן הורקנוס הוא אלכסנדר ינאי – הוא המלך ראשון (לפי סטרבון,[860] או לפי יוספוס – השני,[861] כאשר הראשון היה מוצלח פחות) בבית שני, המקביל לדוד המלך (אחרי שאול) לגדולתו: היה מלך צנוע[862] ותורני במישורים רבים,[863] אויב מובהק של התרבות היוונית,[864] שהצלחותיו המדיניות כוללות כיבושים רחבים (פי 4 מהמדינה שקיבל) ועצמאות מדינית (וזאת אף כנראה ללא המשך כריתת ברית עם הרומאים).[865]
והנה, עדת קומראן הקדישה לינאי את מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' (שמו העברי)[866] שבה השבח המכובד ביותר וההצבעה הישירה כי עדת קומראן הם כבני בריתו (כחסידים ככוהנים), ומהווה המשך ויישום של מגילות וקטעי הברכה למלך כמפורט לעיל: 'עור קדש על יו̇נתן המלכ וכל קהל עמכ ישר̇א̇ל אשר בא̇ר̇ב̇ע רוחות שמים. יהו̇ שלום כלם וע̇ל ממלכתכ י̇ת̇ברכ שמכ' (מגילה 448Q4 ב' 1-9 [קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 186]). מקצת החוקרים, הציעו שמדובר ביונתן הוופסי,[867] ובעבר היתה מחלוקת אם מדובר זו מגילת קללה ליונתן (לפי פירוש 'עור קודש' כ'לקום נגדו' [זכריה יג' 7] ושרק עותק אחד שרד ממגילה זו; ברקע תיאוריה החוקרים שהיתה יריבות של עדת קומראן עם החשמונאים, ובפרט זיהוי יונתן עם 'כפיר החרון', אך גברו הסוברים שמדובר ב'שמירה' כמלאכי העירים (איוב ח' 8; דברים לב' 11). לפיכך החוקרים סייגו את האהדה בכך שהמגילה חוברה מחוץ לעדת קומראן (אצל הצדוקים) והגיעה לקומראן אך במקרה. איני מקבל סברת החוקרים זו, היות ואינו סביר בקהילה הדוגלת באמת הצרופה וקיצונית בדעותיה, לצד מכלול הקרבה של עדת קומראן והחשמונאים, ובפרט כי לפני קטע הברכה/תפילה ליונתן יש את מזמור קנד' החיצוני שנמצא במגילת המזמורים 11Q5 ובנוסח הסורי (ובו כותרת: 'תפילתו של חזקיהו כאשר האשורים צרו עליו והוא ביקש מהאל שיושיע אותו' ובחלק: 'לשבי ציון'), שגם מחזק את ההקשר החיובי ליונתן. שמו של יונתן מופיע פעמים, והתפילה רוויה בשיבוצי ומטבעות לשון מהמקרא (כגון: 'הללויה', 'סרית', קהל עמך ישראל', 'ארבע רוחות שמים', 'ביום ועד ערב'). זוהי הדמות העיקרית המוזכרת במגילות הכיתתיות (שלרוב מציינת רק כינויים), כאשר ההקשר של שאר הדמויות פחות ברור (שלומציון, הורקנוס, אמליוס, פוטליאיס). מהות התפילה לשמור על יונתן המלך במלחמה; יוספוס הציע 4 קרבות של אלכסנדר ינאי וחנן אשל ז"ל הציע שזוהי תפילה על הקרב במסעו של תלמי לתירוס, בשל הקרבה למסע סנחריב.
לצפייה בתמונה של מגילה ברכה לשלום יונתן (P.490 frg.1):
https://drive.google.com/open?id=1g2v-EWuynA5r_Nv9QbBGqLz6JxgNo47R
מרתק שמגילה זו קרובה במקצת ל'תפילה לשלום המדינה' שחוברה בהקמת המדינה, בדומה ל'מזמור אהבה לירושלים' שקרוב להמנון 'התקווה' מפסוקים לשורות אלו:
לצפייה בתמונה של 'מזמור אהבה לירושלים' שקרוב להמנון 'התקווה':
בכך מגילה זו מכריעה את טענותיי נגד הזיהוי המקובל של ינאי כ'כפיר החרון' מפשר נחום א' 8-6,[868] בנוסף לאמור לעיל כי חיבוריו של מורה הצדק (ובכללם פשר נחום) מתוארכות כשבעים שנה קודם לכן, וכטענתם של הרולנד ראולי ויצחק רבינוביץ שהפשר מתייחס לאקלימוס במק"א ז' 25-1.[869] לפיכך, גם מגילת-איגרת ממ"ת (ראו פרק בעניינה) שנשלחה למנהיג המקדש כנראה, אינה יכולה להיות מתוארכת לתקופה זו (אלא לתקופה קודמת או מאוחרת יותר).
ומתי כל זה קורה? כארבעים שנה לאחר אובדן המתיוונים, כאשר: 'וככלות] נ֯פצ יד עם הק̇[דש תכלינה] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל],[870] (4Q248[871] שורות 10-9). אלו הם שיא ימי הגאולה לפי מועד 490 שנה[872] לפי דניאל ט' 24, פשר מעשי מלכיצדק[873] ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2[874] (לפירוט תאריכי בית שני לפי עדת קומראן ראו בפרק בעניין).
לפיכך, כנראה לינאי מכוון/ממומש האמור בברית דמשק יט' 35-כ' 1:[875] 'מיום האסף מורה היחיד עד עמוד משיח מאהר̇ן ומישראל'. ייתכן שיונתן מוזכר גם במגילה 4Q523 (4QJonathan), אך היא כה מקוטעת שלא ניתן להכריע.[876]
במגילת 4Q471a (4QPolemical Text) מתואר כישלון מלחמה,[877] אך אין בה מספיק מידע כדי לשייכה לקבוצה או לתקופה כלשהי.[878] מוצע לשייכה לפרושים שעלו בסוף ימיו של ינאי או בתקופת שלומציון (ראו: הסכוליון על מ' תענית י'), או לקרבות נגד רומא עד שליטתו של הורדוס (44 לפה”ס), וכך היא נכנסת לקבוצת המגילות התיעודיות.
עם זאת, איחוד עדת קומראן וכתות המשנה מעלה קושי חדש: מדוע אם כך, עדת קומראן נשארה להתגורר עם ספרייתה ביישוב בקומראן? אפשר לתרץ זאת בכך שאיחוד זה לא היה מלא (בעיקר בגלל אי-אימוץ לוח השנה 364),[879] אלא רק תמיכה ואהדה, והמסורות הועברו לינאי והצדוקים בקשרים טובים. סיבה אפשרית אחרית היא שהמגילות כן היו/חזרו בירושלים גם בתקופה זו (ולא רק בתקופה הטרום-חשמונאית לפני שהוברחו לדמשק), אלא שהועברו לקומראן רק מאוחר יותר (כסוף ימי בית חשמונאי עד הורדוס).
במגילת ברית דמשק מופיע אותו הביטוי בלשון יחיד שלוש פעמים: 'משיח אהרון וישראל' (יב' 23, יד' 19, יט' 10) ובמקום אחד מופיע הביטוי 'משיח מאהרון ומישראל' (כ' 1). כל זאת בתקופת בית שני טרם מלכות החשמונאים (כאשר עד אז בימי בית שני הכוהן הגדול היה המנהיג העיקרי בישראל, ללא מלכות או מנהיג בולט אחר, וכך מתאר גם בן סירא). סרך העדה ב' 12 מציין את 'הכוהן המשיח' בהתוועדות הגדולה של עם ישראל, ובפסוק 14 מצטרף גם 'משיח ישראל', כשתחתם, אנשי השם וראשי האבות.
לצפייה בתמונה של סרך העדה B-278288:
https://drive.google.com/open?id=1CD769LJxBpGfbMxMOF8PY58xX7kNoUwq
אמנם סרך הברכות מתאר נהלים לאחרים הימים אך גם בה מוזכר נשיא העדה שיקים לו מלכות ברית דוד לעולם ה' 21-20. גם מגילת פשר בראשית (4Q252 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 254]) מציינת את 'עד בוא משיח הצדק צמח דויד כי לו ולזרעו נתנה ברית מלכות עמו עד דורות עולם... עם אנשי היחד', בדומה ליובלים לא'. צוואת לוי ח' 15-14, דווקא מציינת: 'והשלישי שם חדש יקרא לו כי מלך יקום מיהודה וכהנה חדשה יחדש כדרך הגויים; וחזותו יאהבו כנביא אל עליון מזרע אברהם אבינו'.
השאלה המתבקשת היא - האם ניתן ללמוד מכך שעדת קומראן סברה שראוי להפריד בין המלכות לכהונה, קרי 2 משיחים? ומהכלל לפרט, האם סברה שראוי שינאי המלך יתפטר מאחד מתפקידיו (מלך/כוהן גדול)?
כידוע, כך הפרושי ביקש: 'ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך - רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן' (קידושין סו'). גם בירושלמי (הוריות ג' ב'; שקלים ו' א') נדרש שאין מממליכים כוהנים, אך אין לחז"ל גנאי על בית יהויריב.
ספר זה טוען כאמור שינאי המלך היה קרוב ומבורך ע"י עדת קומראן, אך יצויין כי רוב החוקרים סוברים שהצדוקים-הראשונים הם קבוצת מנשה היריבה והמגונה בעיניי עדת קומראן, ובפרט ינאי הוא 'כפיר החרון' לפי פשר נחום א' 8-6 (אני מאמץ את הצעת ראולי ורבינוביץ שזהו אחד ממנהיגי המתיוונים). לפיכך, לדעתי למרות ששני משיחים זו ההעדפה של עדת קומראן, עדיין אינה מחייבת במלכות זמנית, והיא שלעצמה אינה מצדיקה חרם ויריבות עם המלך (כפי שעשו הפרושים): 'כי לי נתן אלהים את המלוכה ולו את הכהנה וישם את המלוכה תחת הכהנה; לי נתן את אשר על הארץ ולו את אשר בשמים' (צוואת יהודה כא' 3-2).
עם זאת, ישנו גם את הדין הבא:
ההלכה שבדברים יז' 17: 'וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים', מפורשת בתורת המלך שבמגילת המקדש נז' 15-19[880] כמונוגמיה (ועליה ברית דמשק ד' 20 – ה' 2 לכל העם),[881] וכוללת גם איסור חיתון עם נכריות.[882] מלבד אזכור אחד של יוספוס לפילגשים (קדה"י יג' 380),[883] לא מצאנו סתירה להלכות אלו אצל החשמונאים.[884] אדרבא, דווקא ינאי ייבם את אשת אחיו (בדומה לייבום סבא רבא של דויד המלך), וככל שידוע לנו כל החשמונאים היו מונוגמים (בניגוד לאפרים לפניהם והפרושים אחריהם - שהיו פוליגמיים), ואפילו אין אזכור על אחד שהתגרש (ראו פרק על נשים).
הלכות אלו לא היו בראש מעייניו של הורדוס שנשא 9 נשים, לצד טענותיי שרוב ההלכה הסנהדרין והכהונה התחלפה בגללו (ראו בפרק מהפכות הורדוס). כיצד אם כן חטא בכך דויד המלך? עניין זה מוסבר בברית דמשק ד' 20 – ה' 2 (ראו ניתוח בפרק 'השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים עד 'עמוד צדוק'). ייתכן וחז"ל דרשו גם על מקור זה – כמות נשיו של דויד המלך, כדי להגיע להלכת הפוליגמיה המקובלת בידם (- סנהדרין ב' 5),[885] כמדרש מקיים, בכללם יוספוס שנשא 4 נשים. יש לציין כי בספרי מלכים ודבה"י ב', הרבה מלכים משווים לאם עשו הטוב או הרע בעיניי ה' – יחסית לדויד.
בוויכוח המפורסם של יוחנן/ינאי עם הפרושים (קדמה"י יג' 291/קידושין סו'), חלקם האשימוהו כחלל כהונה, מפני שאמו היתה שבויה. דין דומה יש בשמחות ד' יג' שמוזכר כבר במק"ב יד' 3, 7, והנה הלכה זו מצוינת במגילת ברית דמשק (266Q4, קטע 5, טור ב' שורות 6-4).[886] אך אין בידי אפילו להצביע על הקשר לעניין זה, זולת שהקשר הקטע אינו פולמוסי. כבר ראינו לעיל בברית דמשק יד' 15 כי פדיון שבוי הינו במסגרת הנושאים להחלטה של 'בית החבר' (שכנראה הם חבר היהודים – ראו פרק בעניין), אך אין קשר מצוות הפדיון לבין הסטטוס ההלכתי של האשה. יש לציין שלפי מגילה חיצונית לבראשית כ' שרה היתה שבויה אצל פרעה 5 שנים, אך שם מסופר שלא נגעו בה.
אלה דיני הסעודה המשותפת לפי סרך היחד ו' 6-2: 'ויחד יברכו ויחד יועצו. ובכול מקום אשר יהיה שם עשרה אנשים מעצת היחיד אל ימש מאתם איש כוהן, ואיש כתכונו ישבו לפניו וכן ישאלו לעצתם לכול דבר והיה כיא יערוכו השולחן לאכול או לשתות הכוהן ישלח ידו לרשונה להברך בראשית הלחם [או התירוש לשתות הכוהן ישלח ידו לרשתה להברך בראשית הלחם] והתירוש'; סרך העדה 22-15: 'וכול ראשי [אבות הע]דה עם חכמ[יהם וידעיהם] ישבו לפניהם איש לפי כבודו ואם לשולחן יחד יועד[ו או במועד הת]ירוש וערוך השולחן היחד [ומסוך ה]תירוש לשתות [אל ישלח] איש את ידו ברשת הלחם והתירוש לפני הכוהן כיא [הוא י]ברך את רשית הלחם והתירו[ש וישלח] ידו לפנים ואחר ישלח משיח ישראל ידיו בלחם [ואחר יבר]כו כול עדת היחד א[יש לפי] כבודו. וכחוק הזה יעשו לכול מע[רכה כיא יו]עדו עד עשרא אנשים'.[887]
התוספתא לסנהדרין ז' ח'-ט' (מהד' צוקרמנדל, עמ' 426) משמרת סדרי דיון שכנראה קשורים לאלו.[888]
ארבע נקודות מקשרות בין עדת קומראן לבית חוניו והחשמונאים: חוניו השלישי נרצח בסוריה בשנת 171 לפה”ס; חוניו השלישי/רביעי ברח ללאונטופוליס שבמצרים, שם הקים את מקדש חוניו (ראו לעיל בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן; קרבתו לחוניו'); יהודה המקבי ושמעון התרסי שלחו איגרת ליהודי מצרים (פתיחת מק"ב, ב' 19-18), והנחתי שזו בעיקר לבית חוניו; בניו של חוניו הרביעי, חנניה וחלקיה, היו גנרלים בצבא מצרים של קליאופטרה (קדמה”י יג' 353-355) והצטרפו למלחמתו של יונתן אלכסדר ינאי נגד תלמי ה-9 לתירוס (קדמה”י יג' 411). כנראה פשר ישעיהו א' מתאר זאת.[889] על קשרים נוספים בין עדת קומראן ליהדות מצרים ראו בפרק בענין. העובדה שאין התייחסות במגילות קומראן לחוניו השלישי והרביעי (שאחד נרצח ואחד ברח למצרים והקים מקדש) מתמיהה, שכן שתי הקהילות (קומראן וחוניו) הוקמו מיד לאחר קומראן או זמן קצר לפני השתלטות החשמונאים.
לא זו גם זו, צאצאי בית חוניו מבני צדוק הכוהנים ממצרים, חנניה וחלקיה, שהיו גנרלים בצבא מצרים בראשות קליאופטרה (קדמה"י יג' 353-355), הצטרפו למלחמתו נגד תלמי לתירוס (קדמה"י יג' 411) בשנת 102 לפה"ס (ראו על חוניו ומקדשו ויהדות מצרים פרקים נפרדים).
פרק זה מהווה המשך עקיף לפרק דחיית 'ספר התורה שנית' ולפרק 'מגילת המקדש'.
דף נז' שבתורת המלך שבמגילת המקדש (ובה מועצת המלך והמשפט-חבר היהודים) פותחת בכותרת 'וזאת התורה', היא ככל הנראה פרשיית תורת המלך שהנפרסת על 3.5 דפים מהמגילה. תורת המלך הזו היא כנראה במקום 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' שבדברים יז' 18.[890] כלומר, תורת המלך מרחיבה ומוסיפה הלכות על הפרשייה הקצרה שבדברים יז' 18-14 שמביאה רק 3 מצוות קצרות. קבלת החשמונאים את הלכות מגילת המקדש כללה את 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' שבה מועצת המלך (והלכות נוספות כמפורט בפרק בעניין), אך זו החשובה מכולן, ולא בכדי זיכתה אותם להיטבע כ'חבר היהודים' במטבעות המנהיגים.
ישנה קרבה גבוהה בין תורת המלך לשני ספרים: איגרת אַרִיסְטֵיאַס[891] והיקאטיוס איש אבדירה (לפי הסופר המצרי דיודורוס סיקולוס [ביבליותקה היסטוריקֶה, ספר א' 70],[892] וזו הולכת ומתחזקת עם בואו של חוניו השלישי/רביעי מבית צדוק לאקרופוליס בה הקים מקדש – כאשר היתר זה מתאפשר לפי מגילת המקדש נו' 15-17 משאינו מחמת מלחמה,[893] ומגיעה לשיאה כאשר בניו מצטרפים לעזרתו של ינאי נגד תלמי לטירוס בשנת 102 לפה"ס (ראו פרק בעניין). הלכות קרובות וסדרן הזכירו פילון ('על החוקים המיוחדים' ד' עמ' 151 ואילך), יוספוס (קדמה"י ד' 223 ואילך) וחז"ל.[894]
'מעשה בתורתו של אלכסנדרוס שהיו כל אזכרותיה כתובות בזהב ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תגנז' (מסכת סופרים א' ט').[895] מקור זה מחזק את קרבת ינאי לתורת המלך במגילת המקדש הוא ייתכן שכפי שעדת קומראן הקפידה על אי-רישום שם ה' במגילות שאינן מקראיות (ורשמה ארבעה קווים קצרים כמו האות י' או בכתב עברי קדום),[896] כך הקפידה בהידור על רישום שם ה' בזהב בתורה ו/או במגילת המקדש, או כך הגדיל ינאי לעשות. גניזתו של ספר זה דומה לתוספתא שבת יג' ב'[897] המציינת שאיוב בארמית נגנז ע"י התנאים, וכן גם מגילה כזו שרדה בקומראן (11QtgJob), כאשר במקביל הודו מפורשות ש'שכחום חזרו ויסדום' (מגילה ג' א')[898] לתרגום אנוקלוס[899] ויונתן בן עוזיאל (ראו פרק בעניין). גם הלני המלכה כתבה את פרשיית סוטה מזהב, ואילו חז"ל לא העירו נגדה בעניין (יומא ג' י').
לינאי היתה גם גפן יוקרתית מזהב. נוכח שלושת חפצי הזהב (יחד עם התורה והשולחנות) יש להעיר כי האיסור לריבוי הזהב בדברים יז' 17: 'וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד', מפורש בצורה מצומצמת ומסוימת בלבד:[900] 'רק לוא ירבה לו סוס ולוא ישיב את העם מצרים למלחמה[901] למען הרבות לו סוס[902] וכסף וזהב' (מ' המקדש נו' 15-17). בכל אופן, ספר זה קרוב ל'ספר העזרה' אותו מציינים חז"ל שהיה במקדש ואינו מקבל טומאת ידיים (בבא בתרא יד').
עוד על הספרים והכתיבה ראו בפרק הספרייה.
לאחר מאבקים הפנימיים בין אחי ואחרוני בית חשמונאי, ששולבו עם מריבות דתיות-כיתתיות, הגיעו למהפכות הקשות שביצע הורדוס – ששינה מהותית את הכהונה והחזיר את ההתייונות:
מעמד הכוהנים כה נחלש, עד שגם העם נטש את הכוהן הגדול והלכו אחרי שמעיה ואבטליון (יומא עא' II), וזאת בניגוד לימי החשמונאים בהם הפרושים ביקשו שיתחזק מעמד הכוהן הגדול בהפרדתו מהמלכות (ראו בפרק שני משיחים), וכן עד אז מעמד הכוהן היה ראשי ועיקרי בבית שני (למשל: יהודי יֵב לכוהנים הגדולים שבירושלים ובשומרון; ודאי כך ידע שמעון הצדיק; אין ספק לגבי מורה הצדק).
דוגמה לאיבוד מסורת פשוטה והכרחית לידיעה היא הוויכוח אם קורבן פסח חל בשבת (פסחים סו'). בסופו של דבר הלל כביכול נזכר בתשובה, השאלה המתבקשת ביותר היא – איפה הכוהנים שידעו או יכריעו בדבר? אלו – עדת קומראן, פשוט נפרדו מההגמוניות הקרובות להורדוס בסוף תקופת החשמונאים.
מגילת מקצת מעשה התורה (נקראת בקיצור: ממ"ת; קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 221-205) הינה אגרת ששלחו חברי עדת קומראן (בלשונם כרבים) למנהיג שבירושלים על-מנת ללמדו את הלכות הטהרה והמקדש. מגילה בסגנון דומה מהותית ולשונית היא 513Q4 ('מחלוקות' בכינויו של קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 201-197), אך מקוטעת כדי להכריע. אני מקבל את הצעתו של ישראל קנוהל כי מגילת ממ"ת נכתבה להורדוס,[903] בניגוד לדעת רוב החוקרים הסבורים שנכתבה לראשוני החשמונאים (שגם זו אפשרית לדעתי – כפי שניתחתי לעיל בפרק על יוחנן הורקנוס), אך בכל אופן יונתן אלכסנדר ינאי אינו יכול להיות הנמען שלה (היות והוא מבורך ע"י עדת קומראן – ראו פרק בעניין). להלן טענות למועד חיבורה בתקופת הורדוס וקרבתה לסגנון ולשון חכמים:
אם אכן מגילה זו נכתבה להורדוס או קרוב לתקופתו, הרי שהיא אחת מהמגילות האחרונות שכתבה עדת קומראן. היות שמוכח שהיא קרובה לסגנון והלשון של חז"ל, לדעתי מגילה זו התירה את הדיון הדעתני והאנושי לפסיקה בין אליטות וחכמים, לצד היתר הכתיבה שהיה אסור עד אז אצל כל הזרמים, זולת עדת קומראן.
מקובל במחקר כי בית שמאי הינו המסורת הקדומה בחז"ל, כאשר מספר מדרשים מציינים את תחילת תחילת פיצול ההלכה וגם סידורה היא החל מבית הלל ושמאי.[906] מעניין כי ישנה מסורת דומה בין שתי אסכולות במשפט הרומי מימי רבי מאיר ורבי יהודה,[907] ובנצרות כבר יש הטפה חריפה עם אסמכתאות אטימולוגיות של דופי לשני בתים אלו.[908] ייתכן ואלו צאצאים של קבוצות הביניים שנטשו את עדת קומראן כמה דורות לפני כן (ראו עליהם בפרק בעניינים).
אחריה באה תקופת התנאים – היא תקופת חז"ל הקלאסית.[909] מעדויות שבמקורות תנאיים אנו למדים שמסורת בית שמאי קרובה למסורת הצדוקים,[910] ומסורת בית שמאי שונה במהותה וסגנונה מאופיה של ספרות חז"ל בדורות שאחרי החורבן ומיבנה.[911] קרבת בית שמאי לצדוקים פיתחה שנאה לבית שמאי, ולכן בית הלל קבעו שרק את הלכת בית הלל[912] תיפסק להלכה (זולת יח' דברים), ואף קיללו: 'עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה' (ברכות יא' א', ובדומה: ירושלמי סנהדרין יא' ד'; ירושלמי ברכות ט' א'). אמנם לפי עדיות ד' ח' בית הלל ושמאי נשאו נשים ואכלו זה מזה, אך כנראה גם לא, תחילה לפי קושי אורח החיים בהקפדה הפוכה על המחלוקות (למשל ב-18 שחלקו), ושנית כי הם הגיעו גם לרצח זה כנגד זה (ירושלמי שבת א' ד').
קרבת הלכת בית שמאי לצדוקים מחייבת שקרובה היא גם להלכת עדת קומראן. בנוסף, חנניה בן-חזקיה השמותי[913] סינגר על ספר יחזקאל,[914] ייתכן בעטיו של ארבעת אזכורים/הבטחות הכהונה הגדולה לבני צדוק (אם כי אין ספק שגם בית הלל סברו שמדובר בספר-נביא עיקרי). מהגותם של פילון ויוספוס שחיו בין בדורות שלפני החורבן/יבנה, עולים מסורות מעורבבות מקומראן/צדוקים והתנאים.[915] השלמת המסורות הקרובות יותר לעדת קומראן מספרות התנאים - התוספתא והירושלמי, לצד מסורות קרובות שנמצאו בגניזת קהיר, מעלה את האמירה המסכמת כי ההלכה של בית שמאי היא שתשוב באחרית הימים.[916]
ייתכן ו-2 הלכות אלו הן דווקא סותרות בין עדת קומראן לבית שמאי, יחסית לבית הלל, והן:
היות ובית שמאי בסופו של דבר נודו - 'עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה' (ברכות יא' א', ובדומה: ירושלמי סנהדרין יא' ד'; ירושלמי ברכות ט' א'), מלמד על היותם קבוצה נגדית כמו חלק מהחסידים, איסיים ועדת קומראן. הלכת חרם זו גם סותרת את מהותה של שמירת מסורת בית שמאי, ובפרט שכביכול בית הלל זכו בהלכה כי היו ענוותין, דבר שמנוגד גם לגישתו האישית של הלל: 'אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן?' (סוכה נג').
ייתכן שמטרת שימור הדעות של בית שמאי במשנה, למרות נידויים, מלמדת על המורכבות של הדעות הקדומות. הצד של המתנגדים לבית שמאי (בית הלל והקרובים לו), ראו צורך לשמר את המסורות שקדמו להם, שכן יש להן קדושה שאין להתעלם ולמחוקה. למעשה, ייתכן ותהליך זה עבר גם בתוך מגילת תענית (הפרושית; ראו עליה בפרק: 'החיבורים: בן סירא, גזירתא, מ' תענית ויחסם ל'מסורת האבות' עד לתושב"ע'), שכן בחלקה הקדומה היא מסורת חשמונאית שכנראה צדוקית, ואילו רק בסופה אלו מסורות פרושיות שכנראה נוספו בשלב עריכתה המאוחר.
פילון מספר על 4,000 איסיים שיושבים בירושלים,[918] ויוספוס מספר על שער האיסיים שבצד המערבי לבירה (הוצע שהינו בצד הדרום-מערבי של חומת העיר היום, קרוב לכניסה להר ציון). לפיכך, ברגיל פיקסנר סבור שהאיסיים ישבו בהר ציון.[919] השאלה המתבקשת היא - כיצד זה שלא חז"ל ולא הברית החדשה ציינו את האיסיים שהיו כה רבים במאה ה-1 לספירה?
לכך אציע כמה תשובות שונות:
יוספוס לא תיאר שום מחלוקת הלכתית בין הצדוקים לפרושים, אלא רק שלוש מחלוקות פילוסופיות (ששלושתם מנוגדות לעדת קומראן), ומשתמע שהמחלוקת היתה בעיקר פוליטית. פרט חשוב ומעניין נוסף, שיוספוס אינו מציין את הבייתוסים, ובכך מתחזקת הסברה שבייתוסים הם.
להלן האירועים העיקריים שמפורטים בספר זה ושקשורים להשפעתה של עדת קומראן:
תקופה/שנים | קבוצת המגילות | אירועים עיקריים מהמגילות | הערות או מאורעות
מתפילת אנוש ועד מתן תורה | קבוצה 1 - 'המגילות הקדמוניות'
____________________________________________________________________
מתן תורה בהר סיני ונבואות משלימות | קבוצה 2 - 'מגילות הר סיני'
____________________________________________________________________
ימי חורבן בית ראשון | קבוצה 3 - 'מגילות ימי וגלות בית ראשון'
____________________________________________________________________
המחצית הראשונה של המאה השנייה לפנה"ס| קבוצה 4 | 'מגילות מורה הצדק':
210- כהונת שמעון הצדיק הראשון והשני ומבורך ע"י בן סירא שכותב ספרו
ייסוד עדת קומראן ע"י כוהני בית צדוק ובעלי בריתם, איסוף המגילות משתי הקבוצות לעיל
200- | יישום אגרת אנטיוכוס השלישי לאיסור הכנסת חיות ועורות טמאים למקדש לפי הלכה ממגילת המקדש
190- | שיא ההתבוללות, בריחת מורה הצדק ומינוי על עדת קומראן
180- | עלייתם של כוהני רשע, יאסון ומנלאוס, קבוצות ביניים בין עדת קומראן למתיוונים
168- | החשמונאים וקבוצות נוספות בוחרות למדבר בעקבות עדת קומראן
167- | ניצחונות מרד החשמונאים בזכות יישום חלקי של מגילת המלחמה (או"ח)
130- | 40 שנה ממותו של מורה הצדק - אובדן ההתיוונות ותחילת הכתות ההלכתיות
____________________________________________________________________
ממחצית המאה השנייה לפנה"ס עד הורדוס | קבוצה 5 | 'המגילות הכיתתיות התיעודיות':
120- | החשמונאים מקבלים את הלכת עדת קומראן והצדוקים, חבר היהודים, טבעות לקורבנות
100- | שיא הקרבה בין עדת קומראן לחשמונאים - מגילת ברכה ליונתן אלכסנדר ינאי
66- | איבוד השלטון החשמונאי, סוף תקופת עדת קומראן וקרבתה למלכות ישראל
44- | הורדוס מחליף הגמוניות ותפקידים, עליית איסיים חסידים שממשיכים מסורות עדת קומראן
10- | מנחם מעביר מסורת לבית שמאי למול עליית בית הלל שממשיך במסורת מקלה מאפרים-דורשי החלקות
30 | יוחנן המטביל וישו מנסים לשחזר משיח ומורה הצדק
50 | איסיים מתמזגים עם חסידים בקרב התנאים
73 | הקנאים-סיקרים במצדה עם מסורות של עדת קומראן
150 | מסורות של עדת קומראן ממוחזרות בעיקר בתוספתא ובירושלמי, ובספרות הסוד
400 | קהילות כוהניות ויהודיות שומרות על חלק מהמסורות של עדת קומראן בדרום יהודה ויריחו
800 | מסורות ואולי קבוצות קרובות בגניזת קהיר
הדת הזורואסטרית האיראנית קרובה בתחומים רבים לעדת קומראן,[922] וחוקרים אף סוברים שהיה קשר בין שניהם קשר (אך לא יודעים להצביע עליו). מאידך, כמו שבין הכתות הרוב דומה והמעט שונה – והמעט השונה הזהה הוא שמבדיל ביניהם, כך גם הזורואסטרים שונים עד סותרים בכמה הלכות (כגון: גופת הנפטר; מיתולוגית סיפור הבריאה).[923] עם זאת, חלקיק אותנטי שרד מכתביו המקוריים של זרתוסטרה, וייתכן והשוני נובע משיבושים בדת זו שחלו רבות בהמשך גלגוליה. כמה ממסורותיה עברו לנצרות ללא שרידים במגילות קומראן (כמו 3 ימים לתחיית משיח, תפוח כפרי עץ הדעת).
זרתוסטרה מינה ב-590 לפה”ס את וישטספה ואחריו כמבוזי וכורש,[924] וייתכן שזרתוסטרה הוא כורש כפי שמצוין מפורשות בישעיה מה' 7-1[925] שהוא משיח ה', ובפרשייה זו אף התורה הדואליסטית (ראו פרק בעניין) המפורסמת שלהם - זהה לעדת קומראן, כאשר גם הנוסח במגילת ישעיה השלמה מצוין טוב (במקום "שלום").
תיאור משיח רשע (אנטיכריכזט) אחרי משיח צדק מופיע גם בחזון היסְטַאסְפֶּס וחזון יוחנן (ראו: ורמן, הספרות האפוקליפטית, עמ' 107-96). לא ידוע לפני מי הוצג החיזיון הגלום בחזון היסטאספס. ידוע רק שהביאור הושם בפיו של נער צעיר - היסטאספס הוא וישטאספ Vistasp המלך, מגינו של זרטוסטרא.
בהערת אגב יוזכרו כאן המנדעים (בארמית 'מנדא' פירושו "ידע", כמו גם גנוסיס ביוונית) אשר מקפידים על מסורות טהרה קרובות, ועל צדקותם של הקדמונים, כאשר אינם משייכים עצמם לתורת משה ונביאי ישראל.
לא אדון בשומרונים וקרבתם לעדת קומראן בספר זה,[926] ואפנה לספר בעניין שמתייחס היטב למגילות קומראן: ספר השומרונים שערכו אפרים שטרן וחנן אשל (יד יצחק בן-צבי ורשות העתיקות, ירושלים, 2002). אבקש להדגיש ארבע נקודות אלו:
ואת הפרט החשוב ביותר – שהשומרונים אימצו את הנוסח הקדם-שומרוני מנוסחי המקרא שבמגילות קומראן המקראיים: 'מקובל שמגילות אלו לא היו שייכות לשומרונים, אלא שהשומרונים אימצו לעצמם נוסח מקראי הדומה לנוסח שבמגילות אלו, כאשר קבעו את הנוסח שלהם'.[932] לכך יש להוסיף את ההקבלה בסיומות מוארכים של כתיבה להגייה.
פזורת היהודים הגדולה והמרכזית במהלך בית שני היתה במצרים (ולאחר מרד התפוצות 117-115 לסה"נ בבל עלתה כמרכז). להלן נמנה כמה מקהילות מדרום לארץ-ישראל:
של חיילים יהודים מהעיר פַּתְרוֹס (ישעיה יא' 11; ירמיה מו' 25) בדרום מצרים על גבול אתיופיה לאורך כ-200 שנה שרדו לידינו 480 תעודות מהתקופה שבין 610 ל-410 לפה"ס. ההנחה שהם ירדו מישראל בשלהי בית ראשון, כפי שמציינים הנביאים לעיל. מהמהות והסגנון של תעודות אלו עולה קהילה שאינה למדנית כמו עדת קומראן (וכך גם ביתא ישראל), ונדרשת להלכות מהכהן הגדול של המקדש בירושלים ואף מהשומרון.[933] לא אדון בעובדה המרתקת שיהודים בנו מקדש נוסף על המקדש בירושלים בניגוד לעיקרון ריכוז הפולחן (ואדון חלקית בעניין מקדש חוניו בהמשך), וחשובים לעניין מגילות קומראן הן שתי נקודות שמוכיחות שלא היה בידם ספר היובלים:
שני התעודות החשובות ביותר הן ספר משלי אחיקר ואגרת פסח:
יש רצף בין שמות מקדש יֵבּ לשמות המוזכרים כמה עשרות שנים לאחר מכן במאה השלישית לפה”ס ביהודי מצרים (לפי פפירוסים שנמצאו).
זהו כינויים של בני-ישראל מאתיופיה (מכונים גם/בטעות 'פלשים'), כנראה צאצאי שבט דן. הם אוחזים ב-70 ספרי קודש (אך כנראה חלקם מאוחרים) מעבר לתנ”ך המכונים מצהף קדוס, מספר טיפולוגי שתואם לאמור בעסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44 (ספר חיצוני שאינו במגילות), כי כד'-24 ספרי התנ”ך נתנו לכל העם, ואילו עוד 70 ספרי סוד מיועדים רק לסופרים העוסקים בתורה.[934] בין 70 ספרים אלו נמצאים שני ספרים שקודמים לעדת קומראן (מקבוצת המגילות הקדמוניות והר סיני): ספר חנוך, וספר היובלים - שממנו ביתא ישראל הפיקה חוברת הלכות השבת: תְאְזַזֵה סנְבֶת (אם כי ללא הפירוט והתיקונים של ברית דמשק), וספרים אחרים שקרובים להם.[935] בעוד הנצרות ככלל קיבלה מסורות רבות מהמגילות הכיתתיות, לביתא ישראל לא הגיע מהספרות המאוחרת-הכיתתית של עדת קומראן (קבוצות 5-4), וזאת כנראה בגלל אחת האפשרויות (אין לנו ידיעות בעניין): ביתא ישראל קיבלו ספרים אלו טרם היווסדות עדת קומראן, או שקיבלו הספרים לאחר מכן דרך הכנסיות הנוצריות, בראשן הכנסייה החבשית ששמרה על שני ספרים חיצוניים קדומים (חנוך והיובלים) שהיא גם הקרובה ביותר למסורת התנ"ך. הגבול הגאוגרפי של אתיופיה עם מצרים, ובפרט העובדה שעיר הלוחמים היהודים יֵבּ שממוקמת ביניהם (העיר מהמאה החמישית לפנה"ס ושרדו ממנה כ-480 תעודות שכוללות התכתבויות עם כוהני ירושלים ושומרון – ראו פרק בעניין), מחזקת את הקרבה ההלכתית והרעיונית, ואף אפשר שהיתר הקרבת הקורבנות שהיו נהוגים בבתי הכנסת (מֶסְגיד/צְלותָ בֵּת/מֶקְדָס בֵּת/מסכיתא) של יהודי אתיופיה (ביתא-ישראל) – מקורו מבית מקדש יֵבּ ו/או חוניו.
התנ"ך המלא העתיק בעולם (המחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה) הוא בשפת הגעז, ונשמר ע"י מנזר אבא גארימה ליד אדווה בצפון אתיופיה שנמצא באזור טיגרי (בגובה 7,000 רגל). ספר זה מכיל גם את הברית החדשה וספרים חיצוניים, ובסה"כ 81-88 ספרים (לעומת 66 ברוב הכנסיות).
כל הספרים החיצוניים שרדו רק בכנסיות הנצרות, זולת ספר דברי גד החוזה, ובכנסייה האתיופית (לצד ביתא ישראל), שרדו הכי הרבה ספרים חיצוניים בשלמות.
פזורת היהודים הגדולה והמרכזית במהלך בית שני היתה במצרים (ולאחר מרד התפוצות 117-115 לסה"נ בבל עלתה כמרכז). למרות גודלה ומרכזיותה, מעט ידוע לנו על יהדות מצרים בתקופתה של עדת קומראן (המאות השלישית והשנייה לפה"ס). התקדמות במחקר היתה באשרור קיומה של פוליטאומה באלכסנדריה, ועדויות על מאבק דתי מונוטאיסטי קנאי נגד הפוליגאמי המקדשית המצרית. לדעתי יהדות מצרים בתקופה זו זכתה לתמיכה מהשלטון המצרי, אם כי היו ירידות ואנטישמיות, כמסופר במקבים ג'. בהמשך הדורות לדעתי יהדות מצרים התחלנה/התיוונה, עד כמעט חורבנה במרד התפוצות. כך למשל אחיינו של פילון האלכסדרוני כבר היה מתיוון.
ארבעה ממשקים עיקריים יש למנות בין עדת קומראן ליהדות מצרים:
אחת המגמות הקרובות ליהדות מצרים עם עדת קומראן היא העדפת בתי הכנסת על המקדש/ים. עם זאת, ייתכן והמניעים שונים, כשבעוד עדת קומראן ראתה במצב הנוכחי במקדש בעיית טהרה ושמירת לא נכונה של עובדת הקודש, יהדות מצרים לא היתה נגישה אליו (ולא ברור אם וכמה קיבלה את מקדש חוניו) – ולכן פחות התעניינה במקדש השני שבירושלים.[937]
מגמה נוספת של יהדות מצרים הקרובה לעדת קומראן היא היתר כתיבת הקודש. כאן השאלה כמובן אם הספרות היהודית במצרים היא אכן כתבי קודש או כתבי חול בהשפעות הלניסטיות וזרות – ועל כך אדון בפרק הספרים החיצוניים והאגדות.
אמנם אין בידי להצביע על קשר ישיר לתֵרָאפּוֹיְטִים (רופאי הנפש) שמתאר פילון (על חיי העיון), אך העובדה שקבוצה חסידית[938] זו שיושבת במצרים במאה הראשונה לספירה, ואופיה קרוב לעדת קומראן אף יותר מתיאורו את איסיי מצרים,[939] מצביעה על קשרה ההדוק של משפחות בני צדוק ו/או איסיים - בין מצרים לקומראן. פער זה גם מלמד על הניסיון של פילון להחזיר ולהכיל את הפילוסופיה היוונית בפרשנותו לתורה, כאשר זו חלה בהיבטים שונים בתוך המגילות.
כפי שצוין לעיל, עדת קומראן החליפה, באופן זמני, את הקורבנות בתפילתם ועבודת הקודש שלהם.
בשתי קהילות אלו לעיל (יֵב וביתא ישראל) נהגו קורבנות מחוץ לבית המקדש בירושלים, וכך גם במקדש חוֹניו (ראו בפרק נפרד בחלק/שער של האיחוד עם החשמונאים).
אמנם המצרים התנגדו לקורבנות במקדשי חוניו ויֵב, וספק אם בתקופות המאוחרות של בתי מקדש אלו הקריבו קורבנות, או רק מנחה ולבונה.[940]
והנה, גם באתר היישוב קומראן נמצאו עצמות בעלי חיים קבורים בתוך חרסים/קנקנים גדולים של סירים או כדים או בכדים שלמים ומכסים עליהם,[941] אך לא נמצא אתר פולחן. בהקשר זה יודגש כי נמצאו צנצנות שרופות ובהן עצמות בעלי חיים בתל אל-יהודיה (ששם היו קורבנות של מקדש חוניו בלאונטופוליס), ועדותו של יוספוס שהאיסיים מקריבים קורבנות מחוץ למקדש (קדמה"י יח' 19).[942]
לצפייה בתמונה של קטע כד המגילות:
https://drive.google.com/open?id=1D2gEhccxIzrtt3kXQWm0CklC0TVmcXl2
מגילת המקדש נב' מתירה לאכול בשר חולין במרחק של 6 ק"מ (30 ריס) מירושלים, כך שאפשר שעצמות אלו פשוט בשר 'חולין'. נוכח רמת הטהרה שהקפידה עדת קומראן, ההנחה שהבשר נאכל בקדושה, לפי הכלל שהפרושים והחז"ל אימצו בהמשך: 'חולין על טהרת הקודש' (טהרות ב' ח').
אך ממצא נוסף מעיד על קדושתו של החדר המרכזי של עדת קומראן, והוא הסקריפטוריום (חדר המיועד להעתקת כתבי יד) ששטחו 70 X 20 אמות, שקרוב לשטח בית המקדש הראשון ושל חוניו: 70 X 22 אמות.
כך או כך, כאמור בפרק המלאכים, עדת קומראן ראתה עצמה כעדת קודש המתחברת למלאכים, כך שמרכזה הינו כמקדש רוחני (המחקר מכנה זאת 'מקדש אדם').
יוספוס ציין שבבית הכנסת בסָרדֶס הרשו ליהודים להקריב בו קורבנות (קדמה"י יד' י' 24), אך אין עדות על פעולות אלו. יש הטוענים שגם בעראק אל-עמיר שבעבר הירדן.[943]
ספר זה מתרכז בחלקו השני במסורות שעברו מעדת קומראן לחז"ל,[945] ולא בנצרות. בהערכה גסה מסורות המגילות התחלקו לשלוש: שליש לנצרות; שליש לחז"ל; ושליש אחרון נותר מסתורי וחבוי (אם כי המחקר חושף יותר ויותר הקשרים לשני זרמים אלו ולעוד).
הנצרות שמרה/קידשה את הספרים החיצוניים – ראו שער/חלק בעניין, ובפרק על פרק עם הנצרות.
ציטוטים ותימוכין מנביאי המקרא, ללא שום אזכור על עדת קומראן, ספרותה או מחבריה.
עם זאת, ייתכן וזאת כי ידעו ושמרו על חלק מהמסורות בסוד: 'שאלוהו תלמידיו: "מה פשר המשל הזה?" השיב: "לכם נתן לדעת את סודות מלכות האלוהים, אבל לאחרים - במשלים, למען ראו לא יראו ובשמעם לא יבינו' (הבשורה על פי לוקס ח' 10-9). המילה "נוצרים" פירושה בעברית "שומרים" ובדרך כלל משתמשים בה בהקשר של שמירת סוד ("נוצר בלבו").[960] לאור הממד האזוטרי שישוע נותן לתורתו לא מן הנמנע שהשם "נוצרים" פירושו פשוט "שומרי הסוד".
למרות שישו הצהיר שהוא שומר תורת משה ואינו מתכוון לשנות את המצוות,[961] הוא הקל בשמירת ההלכה, כמו שחילל את השבת.[962] הנוצרים הראשונים תקפו בחריפות את חשיבות החוק והדקדוק הנדרש במעשים ההלכתיים,[963] אך הנצרות (בראשות פאולוס/שאול הטרסי) ביצעה תפנית מהותית - וביטלה את המצוות.[964]
כידוע, עדת קומראן הקפידה על המצוות ובכללם דיני הטהרה. אלא שישנם 2 פסוקים במגילות מורה הצדק (קבוצה 4) שייתכן לפרשם בצורה כי באחרית הימים יתבטלו המצוות: 'ונשפטו במשפטים הרשונים אשר החלו אנשי היחד לתיסר בם עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל' (וסרך היחד ט' 11-10).[965] גם לחז"ל מסורות דומות על ביטול המצוות באחרית הימים.[966] לפי פאולוס התורה (התנ"ך – הברית הישנה) היא ברית של עבדות, בניגוד לנצרות שהיא חירות, והתורה ניצלה יחד עם ישו - ובוטלה. עם זאת, עד היום יש בין הנוצרים דעות שהמצוות אמנם מחייבות את ישראל, כי אלה חיים עדיין "תחת החוק", ואילו הנוצרים חיים "תחת החסד", בלי מצוות היהדות.
לצפייה בתמונה של קטע מסרך היחד ח-ט:
https://drive.google.com/open?id=1TRYuNLr0uyz-Zd96rZ4RQij_V5pmSt6P
הנביא מלאכי ג' 6 אומר: 'כִּי אֲנִי יי לֹא שָׁנִיתִי', וזהו העיקרון האמונה ה-9 של הרמב"ם: 'שזאת התורה לא תהי מוחלפת ולא תהי תורה אחרת מאת ה'/.
בין הנצרות ליהדות יש עוד כמה קשיים עם התנ"ך,[967] והגדולה שבהן היא – האם ה' עזב את עם ישראל וכעת בוחר בנוצרים שמקבלים ומאמינים בישו? בספרים נוספים שאינם מפיו של ישו (בעיקר בחזון יוחנן),[968] הנוצרים כבר ביטלו את הברית בין ה' לעם ישראל. עניין זה סותר מספר פסוקי המקרא, ומעניין שהספר החיצוני היחיד ששרד בקהילה יהודית (ולא בכנסייה נוצרית) עד ימינו הוא דברי גד החוזה, ובפרק ב' עח'-פח' גם מחזק את ברית העולם בין ה' לישראל ומוסיף הטפות נגד עמי גרמניה צרפת וספרד,[969] וכן פרק ח' פסוק קפח': 'התחזקו והיו גבורים לעשות את התורה ולא לשמוע לבד'. יש לציין כי הנצרות ראתה את רוב תקופת בית שני כתקופת שתיקת נבואה בין הבריתות (הישנה – התנ"ך; החדשה – שלהם), אך עם התגלות המגילות ושפע נבואותיהן, הנחה זו שגויה. בהקשר זה יש לציין את הספר הרבני מימיי הביניים: 'תולדות ישו' שליקט חיבורים נגד אמונות הנצרות.
אך מעבר להבדלים והשוני הסגנוניים והחברתיים, הרי שיש פער של כ-200 שנה בין מגילות מורה הצדק לבין חייו של ישו, כך שהקרבה מצביעה על המשך אחד המחנות של עדת קומראן, פחות או יותר.
ישו ופאולוס הגדירו עצמם כפרושים,[970] אך כנראה היה כחסיד כאיסיים שהיו כזרם קרוב לתנאים (ראו בפרק על החסידים). מעניין שייחוסם העצמי של יוספוס וישו לזרם הפרושים, כאשר יוספוס שיבח את האיסיים רבות מעל הפרושים, וישו (ויותר יוחנן המטביל) היו קרובים בהילוכם לאיסיים. בפועל ישו ויוחנן היו קרובים לחסידי-חז"ל (בעיקר בריפוי והרחקת שדים),[971] שאלו כפי שנטען בספר זה – האיסיים (אמנם ללא ההקפדה על הטהרה). בין ה"מינים" של חז"ל כנראה היו שנטו לנצרות, אשר באותה שעה היתה מפוצלת לקבוצות-משנה אשר לימים נחשבו לסוטות: נצרנים, אביונים ועוד.[972]
קשה לסכם אם עיקר מהות המסורת עברה בעיקר לחז"ל, או דווקא לנצרות (בהניח לביטול המצוות), שכן אלו אינם מתרכזים בספר אחד או בכמה בודדים, אלא ספרותם פזורה בין ספרים ומקורות רחבים, שגם החלקים האיזוטריים שלהם קרובים למגילות קומראן. יתרה מזו, מושגי הרוח והמוסר אינם ניתנים לכימות וחלוקה כמו פרטי הלכות שונות. בכל אופן, תחומי הלכה עיקריים עברו לחז"ל (בשינויים ושיבושים עם השלמות מדרשים יוצרים), ואילו הנצרות אימצה את עקרונות הרוח והמוסר, מה גם אלו שאובים מספרים חיצוניים רבים שרק הנצרות שמרה עליהם – וכל אלו מפורט בפרקים: הספרים החיצוניים; מחוכמת ראשית הבריאה למוסר 'דרך ארץ קדמה לתורה' אוניברסאלי.
בתי הכנסת הראשונים הם כ-5 במצרים במאה ה-3 לפה"ס (מכונים 'פרוסאוכה'),[973] וזאת כנראה כהמשך למקדש יב שנחרב שם ב-410 לפנה"ס (ראו פרק על מקדש יב). במקביל אליהם או בסוף תקופה זו, קיים בקומראן 'בית השתחוות' (ברית דמשק יא' 22).[974] עדת קומראן ראתה וייחסה קדושה לקהילתה, כשכנראה במרכזה בית ההשתחוות – הוא בית הכנסת, וכך עשו גם חז"ל לבית הכנסת כתחליף לבית המקדש (למשל: מגילה כט') – לאחר חורבנו.
לפי ספרי הבשורות בברית החדשה, היו בתי כנסת ביישוב הגליל (בהם ישו לימד, לצד השימוש כמרכז קהילתי: משפט והכאה), אך רק כ-4 שרידים ארכיאולוגים של ב"כ שרדו מימי הבית השני – ואלו שונים מאופיים של בתי הכנסת בגליל לאחר החורבן, שבאלו רווחו ציורי המזלות, ובארבעה מהם אפילו צויר אל השמש עם כדור ושוט/מקל (איסור בדיבר הראשון ובעבודה זרה ג' ג').[975]
ההסבר המוביל לכך ההוא שהיהדות היתה יותר פלורליסטית ממכתבי המשנה שלא כיבדום, בהשפעת ההלניזם הרומי. כך כעת, נוכח גילוי האסטרונומיה המתקדמת ביותר מחיקה הפנימי של היהדות, ואף אסטרולוגית גלגל המזלות – הרי שסביר שהמקור וההשפעה לפסיפסים בבתי הכנסת היהודים הוא מעדת קומראן.[976] עם זאת, עדיין בעדת קומראן הדברים היו בכתב (ולא בציור שכנראה אסור מהדיבר הראשון), ולמרות מרכזיות השמש בלוח השבתי-שמשי ובמגילות, ודאי שאין שלציירו כאל/מלאך.
בעוד חז"ל גלו לגליל לאחר יבנה, בדרום הארץ נותרו קהילות יהודיות – ולהן כמה מאפיינים שונים מיהדות הגליל באלף הראשון לספירה:
להלן ממצאים מקשרים לפי יישובים:
קהילות מעין אלו, במיוחד שהיו מחנות מפוזרים של עדת קומראן ואיסיים,[987] המשיכו להתנהל בקרבת אנשי יריחו, הקנאים-סיקריים במצדה והרודיון, חברון, וחסידי-חז"ל ועד לכתות בנצרות.[988] אמנם בין קבוצות אלו לקהילות בתי הכנסת בדרום בתקופה הביזאנטית מפרידים כמה מאות שנים, כאשר ביניהם חוצצים שני מרדים (הגדול ובר כוכבא)[989] והתנצרות האימפריה הרומית, אך סימני מסורות עדת קומראן פזורות ברחבי הספרויות השונות, וכאן מדובר על קרבה גיאוגרפית של בתי הכנסת בדרום יהודה, הכוללת ריבוי מאפיינים שונים, יותר משאר חלקי הארץ, לצד כמה מסורות ש"קפצו" מימי עדת קומראן אל התקופה הביזאנטית. העובדה שתושבי הדרום הקפידו יותר על טהרה (לפחות לפי הממצאים הארכיאולוגיים), מלמדת גם שלא קיבלו את הקולות של תושבי הגליל בעניין – שאלו רוב חז"ל, ובפרט כנגד 'ביקשו לעקור את הטבילה הזאת מפני נשי הגליל שהיו נעקרות מפני הצינה' (ירושלמי ברכות כו' ב', פ"ג ה"ד). כמו"כ, יהודי הדרום דומים לעדת קומראן באנונימיות שלהם (ראו פרק בעניין), בניגוד למגלומניה של חלק מהתנאים (ראו פרק בעניין).
גניזת קהיר (חארת אל יהוד - קהיר העתיקה) מכילה מאות אלפי כתבים יהודים שונים, שבניגוד למגילות קומראן, כוללים כתבי חול ומסחר. בגניזה זו נמצאו כתבים שונים אלו הזהים למגילות קומראן:
בנוסף, גניזת קהיר כוללת מסורות קרובות למגילות קומראן, כגון:
מסורות כאלו בשיא המחקר היום, והיד נטויה לגילויים מרתקים בין 2 אוצרות יהדות אלו.
אנו לא יודעים מי היו מחבריהם של רוב הכתבים מגניזת קהיר. האחיזה ברוב העיר היתה בתקופה הראשונה (כנראה עד המאה ה-14, לאחר מכן השליטה עברה לרבנים) בידי הקראים (ראו עליהם בפרק הבא), אך הכתבים נאספים מגניזות נוספות ברחבי העיר ובהתכתבות עם רוב העולם היהודי, וזה המקום לציין שיש עוד כמה גניזות חשובות, כמו
מנקודת מבט אובייקטיבית, קשה לקבל את טענת חז"ל כי התושב"ע שכתבו היא אכן מסורת שעברה אליהם ממשה רבינו: התנאים לא היו בעלי המסורה – הכוהנים, ודאי שלא נביאים (הם בעצמם פסקו שתמה הנבואה בימי עדת קומראן, ראו בפרק זיהוי הגמונית כנביאים), במסורותיהם מובנות מחלוקות הסותרות את מהות הטענה, והסגנון (בעיקר הלשוני) נראה כמנותק וזר לאופי ההלכה המקראי.
לפי הקראים הראשונים היו בפניהם חלק מהספרים החיצוניים בעברית (ארדר, אימתי החל המיפגש של הקראות עם ספרות אפוקריפית הקרובה לספרות המגילות הגנוזות, קתדרה 42).
יורם ארדר סיכם בספרו 'אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית' את הקרבה בין עדת קומראן לקראים. בספר זה אבקש לטעון כי דווקא חז"ל יותר קרובים לעדת קומראן מהקראים: חז"ל אימצו את רוב הלכות עדת קומראן (לעומת הקראים שדחו רובם [כמובן בלי ידיעתם שכך הם דוחים את מסורות עדת קומראן]), ובכלל זה חז"ל (ויותר רבניים שונים מימי הביניים) אימצו מסורות רבות מהספרים החיצוניים. יתרה מזו ובפרט, הקראים המשיכו את 'עוונם' של כת אפרים מעיניהם של עדת קומראן, שסירבו לקבל את 'ספר התורה שנית' (ראו בפרק בנושא זה). החכם הקראי הקדום יפת בן עלי יצא נגד הצדוקים (ארדר, אבלי ציון, עמ' 153), אך לעניות דעתי אלו הצדוקים-האחרונים שאינם קרובים בעקרונותיהם לעדת קומראן ולצדוקים-הראשונים (ראו הבחנות בפרק על הצדוקים). מאידך, קירקיסאני סבר שלצדוק היה ספר שבו הפריך את כל דברי חז"ל, אך 'לא הביא ראיה לדבריו לכל מה שאמר, אלא הגביל את עצמו להצהרות בלבד, מלבד בדבר אחד, והוא האיסור לשאת את בת האח או בת האחות, שהסיק זאת מן ההיקש אל האיסור על לקיחת דודתו של אדם'[995] – והלכה זו אכן כך בברית דמשק, אך אינה היחידה.
עם זאת, סגנון הפירוש, פשט או דרש, הוא אחד העקרונות העיקריים לאיפיון קבוצה שהיה ועודנו בסיס המחלוקת בין הזרמים. על הפשט הדקדוקי והדרש האלגורי דנתי בפרקים בנושאים אלו, וכאן רק אוסיף כי לעדת קומראן ולקראים אמנם עיקרון משותף של ההיצמדות לפשט הדקדוקי, אך במקרים לא מעטים (שמקצתם הובאו לעיל בפרקים בספר זה), הפשט של עדת קומראן הפוך מהפירוש הפשט ע"י הקראים, כאשר דווקא חז"ל הם שהמשיכו את מסורתם של עדת קומראן. דוגמה לכך היא איסור הוצאת זרע לבטלה: במגילות אמנם אין איסור מפורש לכך, אך ניתן ללמוד זאת מקל וחומר מאיסור זנות לבעל עם אשתו, לצד הרבה המלצות וברכות למיעוט תענוג מיני (ראו בפרק על התבודדות ונזירות). בחז"ל יש איסור מפורש[996] וגם אגדתות להרחקת החטא.[997] הקראים לא אסרו זאת כיוון שלא פיתחו זאת מפשט שניתן ללמוד מ'רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי'[998] (בראשית מט' 3) או מחטאם של ער ואונן (בראשית לח'). דוגמא נוספת היא איסור אמירת השם הנכבד (סרך היחד ו' 27) והשבועה בעדת קומראן, שהמשיכה לחז"ל,[999] אך לא פורשה כך ע"י הקראים, שחלקם אף ראו בכך מצווה מתוך 'וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ' (דברים ו' 13).
כמובן, ישנם גם מקרים של פרשנות קרובה ואף זהה בין עדת קומראן לקראים, ולעיתים אף כנגד חז"ל. עם זאת, גישת הפירוש החופשית של כל קראי (כהמלצת ענן בן דוד: 'חפשו באורייתא שפיר' [תרגום: 'חפשו מקור בתורה – ותמצאו']), מעלה סיכויים לאפשרויות מקריות כאלו. היות ורוב הקראים בימיי הביניים דגלו בחרמות קשות, כנראה נוכח תפיסתם את פשט החומש, נראה שזה בניגוד לעיקרון ביטול עונש המוות בקומראן, ולעידון הענישה הפלילית שחז"ל שאבו מהם. עם זאת, בקומראן היו עונשי סילוק מהעדה.
דרך הסתכלות מעניינת של חלוקת הלכות זו ניכרת בהשוואה לעדה הקראית, שאמנם דגלה בעיקרון פירוש הפשט – אך זה זיכה אותה להתקרב רק לחלק מההלכות הנגלות (שגם חז"ל אחזו ברובה, זולת חלק קטן ממסורות מאפרים והתגברות מדרש יוצר מפולפל על סיני), ואילו דחו או לא זכו לקבל את רוב ההלכות הנסתרות של חז"ל (שקיבלו רובם מעדת קומראן, זולת כאמור חלק קטן ממסורות מאפרים והתגברות מדרש יוצר מפולפל על סיני).
ממישור אחר, נראה שלכאורה יש קשר בין עדת קומראן לקראים, והוא מספרות גניזת קהיר בכלל (ראו פרק בעניין), וכך מתחזקת הסבירות כי אחד ממחנות עדת קומראן התגלגל לקרבת הקראים. אך מגילות אלו אפילו לא מוזכרות בספרות הקראית, כך עובדה זו מצביעה שבעלי שלושת מגילות אלו - לא היו קראים. ייתכן ואלו היו חסידים שנשארו כ'מחנה'.
בהקשר נמוך מכך, בגניזת קהיר נמצאו כ-7 נוסחי תרגומי מקרא בארמית, שלא היו ידועים עד אז ואצל חז"ל (תנאים - אמוראים), והשערתי שמקור חלקם במגילות קומראן (ראו על כך בפרק על התרגומים הירושלמיים). היות וחלק מתרגומים אלו נשמרו אצל רבנים, ולא אצל קראים, נראה שאין שום ספר שעבר מעדת קומראן לקראים, ובפרט לא מגניזת קהיר. יתרה מזו, באזכורים של קראים ראשונים הם מציינים את 'ספר צדוק'[1000] ו'כת המערות'[1001] כקבוצות חיצוניות לה, לא רק מחמת הזמן, אלא בעיקר הלכתית.
עם זאת, אחיזתם (ע"י אהרן בן משה בן אשר) בכתר ארם צובא,[1002] מחזק את דמות חלקם כסופרים (במשמעות של בעלי מסורה) ודקדקנים.
כאמור לעיל, צדוקים-מאוחרים אלו פחות קרובים לעדת קומראן, היות והצדוקים-הראושנים היו חשמונאים, שלהם הלכות שונות קרובות ואף זהות לעדת קומראן, ואילו שלושת המחלוקות הפילוסופיות שמביא יוספוס על הצדוקים, כנראה מתייחסים רק לצדוקים-המאוחרים, מה גם חלקם עולים מהברית החדשה. יוצא שהצדוקים-המאוחרים אחזו רק בפשט התורה, ממש כמו הקראים. מאידך, רוב הקראים האמינו בעולם הבא ותחיית המתים, וקשה לדעת אם אימצו זאת מהאיסלאם או זו תובנתם מראשיתם.
יש לציין שהיו כתות קראיות כמו כת המשויה, שאנו לא יודעים עליהן הרבה, אך למשל לוח השנה שלהם היה שונה (חודש בן 30 יום; ראו בפרק 'עדויות למסורות לוח שנה קרובות מאז החורבן ועד היום), וייתכן ולכתות כאלו היו מסורות מעדת קומראן, אם כי גם אם כך, הרי שעוצבו/השתבשו ממקורן.
גרשם שלום ציין כי: 'ההלכה, לא כתולדות הספרות, אלא כחקר של בעיות: גושים שלמים של בעיות מונחים כאן כאבנים שאין להן הופכים',[1003] ובזו הדרך הוסיפה פז: 'אחת החידות הגדולות במחקר ספרות חז"ל היא ההוכחה של ספרות מדרש סכולסטית עשירה, מתוחכמת ומגובשת הערוכה על סדר הפסוקים, המחולקת לבתי מדרש שונים, המורכבת ממירות של עשרות חכמים, והכוללת טכניקות הרמויטיות מפותחות ומשוכללות ומגוון רחב של מינוחים טכניים. האם מדובר בתוצר של תהליך התפתחותי רציף או שמא מדובר על מין 'מפץ גדול', שינוי דרמטי ופתאומי שחל בדרכי המדרש בתקופה זו? ואולי מדובר בשילוב בין שתי האפשרויות הללו? במילים אחרות, מה היחס בין ספרות המדרש לפרשנות היהודית שקדמה לה?'.[1004]
ואכן, כבר המלב"ים ערך לא פחות מ-613 הסברים לשיטת הפירוש וההלכה של חז"ל,[1005] ובדורות האחרונים רבנים ניסו לסכם את מהותה של התושב"ע וליישב את הקשיים והסתירות שבה, [1006] אך נתקלו בבעיות צורות שונות, ונדמה שאף העצימו את חוסר הסדר והמוסכמות. הסיבה העיקרית לכך היא שספרים אלו (זולת ברכיהו ליפשיץ ראו בפרק סקירת ספרים) חסרים השוואה יסודית ועמוקה למגילות קומראן, ובכך מדגלים על תקופה עקרונות ומקורות המסורות של ההגמוניות האנונימיות שהם בונים עליהם בעצמם (ראו בפרק זיהוי עדת קומראן כסופרים וכו'), עד שהשערותיהם למקורות ההלכה ועיצובה שגויים מיסודם.
החלקים/שערים הבאים בספר עוסק בחלקים של ספרות חז"ל בהשוואה המצביעה שמקורם או שנבנו בהשפעת מגילות קומראן, אך הסדר הלוגי מורכב עד חידתי, קל וחומר כאשר מנסים לחבר ביניהן לסיכומים ומסקנות.
התשובה: החזרת מסורות שנחלשו. ההוכחה: 'בעמוד איש הלצון אשר הטיף לישראל מימי כזב ויתעם בתוהו לא דרך להשח גבהות עולם ולסור מנתיבות צדק ולהסיע גבול אשר גבלו ראשנים בנחלתם' (ברית דמשק א' 16-14) 'מנתיבות צדק ולסיע גבול אשר גבלו ראשנים בנחלתם'; 'ובקץ חרבן הארץ עמדו מסיגי הגבול ויתעו את ישראל' (ה' 20); 'כאשר דבר היו שרי יהודה כמשיגי גבול עליהם אשפך כמים עברה' (כא' 15-16); 'בהושע ישר[אל את הראשונה ובקץ חרבן הארץ] [עמדו מסיגי הגבול ו]י֯תעו את ישראל' (15Q6, 2-3); '[וה]ו֯א בעל ריב לכול מסיגי גבול' (424Q4). זהו שכתוב/פרפרזה מהמצווה בדברים יט' 14[1007] המתייחסת לגבול פיזי אל גבול חוקי-מוסרי כללי, גבול אשר נקבע ע"י הראשונים, והשאלה המתבקשת – מי הם בדיוק (ומדוע לא לציין את משה רבינו אם עיקר הכוונה אליו)? יש לציין גם חז"ל הזכירו הלכות קדומות ל'ראשונים' (ראו בפרק: זיהוי עדת קומראן עם סופרים ראשונים).
אותם רשעים, מסיגי הגבול בראשות איש הלצון, אחראים לסטיית העם מדרך הישר, בכל ששינו מהתקנות שנקבעו על ידי הדורות הקודמים. המקור בברית דמשק ג' 13-15 אינו מציין רשעים מסוימים, אלא: 'ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל שבתות קדשו ומועדי כבודו'. אפשר ליישב זאת בהטעיית הרבים של דורשי החלקות (פשר נחום ב' 10-8, ג' 8-7).[1008]
כאן עולות 2 שאלות:
רוב התקנות הקדומות ('גבול הראשונים') מפורטות בשני ספרים:
דיון מורחב על זיהוי ספרים אלו בהקשר שכנוע הלכתי, ראו בפרק: 'אפרים-דורשי החלקות דחו את 'ספר התורה שנית' (4Q174 י' 13-14) והצעות לזיהויו'.
למעשה, התקנות קדומות ('גבול הראשונים') ידועים לנו בשמות יותר מוכרים: 'מסורת אבות' ותושב"ע – עליהם נפרט בפרק הבא:
השאלה שבכותרת היא המפתח להבנת ההבדל או הדימיון בין עדת קומראן לחז"ל.
האם עדת קומראן פירשו וחיקקו תקנותיהם רק בזכות התגלות של נבואה, או חלק מאלו גם רק מיכולת אנושית שכלית גבוהה – חוכמתם?[1009]
אם אכן איגרת מקצת מעשה התורה חוברה מאוחר ע"י עדת קומראן, בתקופה שכבר פסקה ממנה ההתגלות, וסוגה ואופיה בלשון רבים מבטא זאת (שכבר אין בידם פסיקת נבואה כמו מגילות מורה הצדק - קבוצת מגילות 4), הרי שמגילה זו מהווה תשובה חותכת לכך. אך מכיוון שמגילה זו הינה איגרת שמיועדת לגורמי חוץ, ורוב ספרות עדת קומראן היא סודית שבה מצוינים עקרונות ההתגלות, מגילה זו הינה חריגה שאינה מלמדת על הכלל, לפחות במישור זה.
אך גם אם אין בידינו להכריע קושיה זו, עדיין השאלה רלוונטית לגבי המחנות שהמשיכו את עדת קומראן אחריה (כתֵרָאפּוֹיְטִים, איסיים ועוד כתות) – כיצד אלו פסקו הלכות חדשות שמתבקשות בענייני החיים ובספקות שלא הגיעה/היתה בידם מסורת מלאה?
והשאלה אפילו רלוונטית גם מחוץ לעדת קומראן והמחנות שאחריה, שהרי ההלכה והמסורות של עדת קומראן נפוצו בזרמים כתות וקבוצות רבות ושונות – וכיצד אלו אמורים לפסוק את הלכותיהם כאשר יש בידם חלקים וזיכרונות שונים מעדת קומראן?
התשובות הסבירות לכך הן למעשה חלק מעקרונות הפסיקה של חז"ל, ובראשן: 'לא בשמיים היא... אחרי רבים להטות' (בבא מציעא נט' II), 'מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא ]החלו החכמים להיות כמו הסופרים[ וספריא כחזניא, וחזניא כעמא וארעא' (סוטה מט' II), 'עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה פ"ו [מהד' רטנר, עמ' 140]); 'מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת' (סוטה ט' ט', ובהרחבה בתמורה טו' II, תוספתא בבא קמא ח' 13), ועוד.
מסוף התקופה החשמונאית עדת קומראן עוברת בסגנון כתיבה בלשון רבים, דהיינו מורה הצדק כבר אינו המחבר (שכאמור נפטר טרם/בתחילת בית חשמונאי), וכבר אין פרשנות נבואית. בימים אלו עדת קומראן כותבת 6 'מגילות תיעודיות' (הקבוצה החמישית והאחרונה של המגילות), ובהן, לראשונה, בניגוד לכינויים הנסתרים של מורה הצדק, הם מציינים שמות דמויות פוליטיות.[1010] שמות גלויים אלו מעידים על ידיעותיהם ואף מעורבותם של עדת קומראן בפוליטיקה הלאומית, אך לדיאבון אין בשרידי קטעים אלו מידע מספק כדי להסיק בוודאות אם עמדתם חיובית כמו במגילתם: 'ברכה לשלום יונתן המלך'.
עם זאת (וכפי שינותח בהמשך), חז"ל הגזימו עם המדרשים בניסיונות להצדקת סמכותם ויצירתם ההלכתית, עד שגם בעקרונות זכות הפסיקה ישנן סתירות.
החל מתקופת היווסדותה של עדת קומראן ועד תחילת הזוג הלל ושמאי שייסדו את חז"ל, קיימים מספר חיבורים חשובים שמעידים על אופי היתר הכתיבה וההלכה בתקופה זו של ה-200 שנה שלפה"ס. שלושה חיבורים קרובים לעדת קומראן/לצדוקים: ספר החוכמה של בן סירא (ראו עליו בפרק יחסו למורה הצדק), ספר גזירתא ההלכות הצדוקי, ומגילת תענית הפרושית לכאורה אך שעיקרה מסורות חשמונאים שהיו צדוקים. שני ספרים נוספים הם חריגים: משלי אחיקר שקדום במאות שנים (נמצא ביֵבּ שבמצרים) וספרי המקבים. ישנם עוד ספרים חיצוניים-דחויים שנכתבו בתקופה זו, אך בשל דחייתם, אינם נכללים כאן.
ספרות זו מלמדת שלפחות בישראל נשמרה כתיבת הקודש לסופרים ולכוהנים – כפי שאכן עדת קומראן כתבה את קבוצות המגילות 4 ו-5, והעם כיבד זאת ואסר על עצמו לכתוב כתבי קודש שאינם התנ"ך: 'אמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כותבי הלכות כשורפי התורה, והלמד מהן אינו נוטל שכר' (גיטין ס' II); 'דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב... ואי אתה כותב הלכות' (גיטין ס' II; תמורה יד' II), ייתכן כך ניבא דניאל ט' 24: 'וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא'. במצרים ההשפעות ההלניסטיות על היהודים היו היכרות כבר בתקופה התלמית, וכן המשיכו עד למרד התפוצות, בעוד בישראל ההתיוונות אבדה עם נצחונות החשמונאים (אם כי חזרה בהשפעות שונות מימי הורדוס.
בתקופה זו הפרושים-הראשונים שמוזכרים מתחילת התקופה החשמונאית, לא העבירו מסורת מסודרת מקיפה ורחבה,[1011] לא בכתב ולא בעל-פה. עיקר מסורותיהם הם דרשות מוסר בודדות לכל אחד, וגם באלו הועתקו מבן סירא (על בן סירא ראו בפרק עליו).
ומדוע הפרושים בסוף המאה השנייה ובמהלך המאה הראשונה לפה"ס אסרו על כתיבתם תורתם (גיטין ס' II; תמורה יד' II)? לכך שלוש סיבות:
כנגד איסור הכתיבה של הפרושים והעם, הפרושים ביקשו להישען על מסורות שהיו מקובלים בידם מזה דורות, ולדעתי רובם מסורות שהטמיעו אפרים-דורשי החלקות ואף קודמיהם שלא ידעו על הלכת עדת קומראן, שהחזירה עטרה ליושנה. הביטוי שהפרושים ציינו להישענות זו היה 'מסורת אבות' (יוספוס, פילון ובברית החדשה).[1013] מושג כללי ומופשט זה מתאים גם לעדת קומראן ולצדוקים, שכן לכולם היו מסורות קדומות שביקשו להישען עליהן. יתרה מזו, ביטוי זה רווח כבר לפני כן בספרי המקבים. אם לכולם היתה מסורת שנוספת על התנ"ך, מה אם כן מבדיל בין 'מסורת אבות' של הפרושים לכל השאר? התשובה פשוטה – 'מסורת האבות' של הפרושים (שמקורה באפרים-דורשי החלקות) סותרת את הפשט, וכל השאר אינם סותרים במסורותיהם את 'מסורת האבות'. בתוך הגדרת הפשט הזו נכללים מסורות של הפרושים שקיבלו מאפרים-דורשי החלקות מתקופת ההתיוונות בשנים שלפני בית חשמונאי, ואלו התקבעו בישראל – ומנוגדים לפשט התורה ולהלכת עדת קומראן, ביניהם מנהגים פסולים של הקלות מהותיות בדיני התורה, לצד מנהגים הלניסטים וזרים. עיקרם בדיני טהרה נשים ולוח השנה (כמפורט בפרקים בעניינים אלו).
כאמור בספר זה, דורות לפני כן התחילה עדת קומראן בכתיבת קודש שכוללת מגוון תורות, וכן שימור תורות ומגילות עתיקות שהגיע לידיה (קבוצות מגילות 3-1). בפרק כל ספרי החשמונאים הוסבר גם על סיבת כתיבת החשמונאים והפסקתם מאז התאחדותם עם עדת קומראן.
להלן ארבעה מקורות המצביעים על מסורות אבות שרווחו בתחילת המאה השנייה לפנה"ס, וכולם בעדת קומראן/צדוקים:
היות וכל ספרים אלו אינם מבית היוצר של חז"ל (כולל מגילת תענית שמקורה חשמונאי-צדוקי), הפרושים וחז"ל אחריהם פסלו ונידו את הספרים של ההגמוניות והכתות אחרים שאינם בטוחים במהימנותם, או אף רק בשל מחלוקותיהם הפוליטיות-דתיות. נידויים נוספים ביצעו חז"ל נגד כמה מגיבורי המקרא, כפי שמובא בפרק 'עוקרי ההרים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון, נח, משה רבינו ואליהו הנביא'.
יש לציין כי כל החיבורים האלו הם חיבורים אנושיים (שלא מיוחסת לנבואה), והשניים הראשונים אף הוספה הקדושה של ציטוט כמבין הכתובים ("משולש בכתובים", "דיכתיב"). ייתכן ומגילות אלו אינן כתבי קודש, ולכן מותרות בכתיבת אנוש לפי עדת קומראן וגם הפרושים חז"ל. אגרות של פנייה ובקשות מידע נשלחו בתנ"ך, מיב לכוהני ירושלים והשומרון, ואפילו מכתבי בר כוכבא. אך אם אלו מגילות קודש, ובכל אופן כנראה השפעתן העלתה את המודעות וניסיונות השפעת הדת בשלטון ובציבור.
ואכן לעדת קומראן היו מסורות רבות קדומות, החל מחנוך והקדמונים (ראו פרק בעניין), ממשיך לאבות והשבטים, עובר למגילות נוספות למתן תורה – שאלו מתקשרות עם 2 ביטויים נוספים של חז"ל: 'הלכה למשה מסיני' וכן 'כך מקובלני מבית אבי', ממשיך בנבואות נוספים וגנוזות (ראו קבוצת מגילות 3 של חורבן בית 1) וכן מסורות רבות חדשות ומשוחזרות של מורה הצדק. על בעלי מסורות אלו חז"ל מתייחסים בכבוד להגמוניות אנונימיות לסופרים, ראשונים, זקנים, הכנסת הגדולה ועוד (ראו פרק בענין). חז”ל טוענים שקיבלו את רוב מסורותיהם בעל-פה ממתן תורה[1022] (תחילה כונו ע”י יוספוס: 'מסורת אבות').[1023] סימוכין לתושב”ע תואמת לסימוכין של היובלים:[1024] 'על-פי' משמות לד' 27 ודברים יז' 11: כאמור בסכוליון למסכת תענית: 'שהיו ביתוסין כותבין הלכות בספר, ואדם שואל, ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: 'על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל' (שמות לד' 27);[1025] 'על פי התורה אשר יורוך' וגו' (דברים יז' 11)?! מלמד שאין כותבין בספר' (כ'י אוקספורד, מהד' נעם, עמ' 206).[1026] בהמשך ציינו: 'אפילו מרים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם' (ספרי דברים קנד'). לעומת זאת, הפסוק במגילת המקדש נו' 3-4 מורחב: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה מספר התורה ויגידו לכה באמת'[1027] (וראו את התרגום המיוחס ליונתן למילים 'על פי הדבר' ששמר על מסורת זו: 'על מימר הלכת אוריתא').
עם זאת, אחד ההבדלים המהותיים בין המסורות הקדומות של עדת קומראן לחז"ל, היא טענת רצף המסורות: עדת קומראן טוענת שלא היה רצף של מסורת ותורה מאז תקופת השופטים ועד לימי צדוק הכוהן שקיבל חלק מהתורה הכתובה (ראו בפרק 'השכחה הראשונה' לעיל), בעיקר להשבת התורה ע"י מורה הצדק. כך אינם מחדשים את רוב ההלכה, אלא מחזירה את התורה שאבדה, לצד כמה גילויים חדשים. לעומתם חז"ל טענו שהיה רצף של התורה, אם כי במקומות שונים מודים שלא היתה תורה בתקופות בית ראשון בעיקר, וטעו לגבי התקופה הפרסית, ופועל יוצא שלא היה רצף בתקופה זו (על כך ראו בפרק 'גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים' לעיל).
בעקבות ההיתר הכתיבה של עדת קומראן והמחנות, גם הכתות בסוף בית שני חיברו ספרי הלכה – כאמור ספרי המקבים וגזירתא של הצדוקים, שנבעו גם מהצורך לשמר את מסורות התורה וההלכה שעדת קומראן לא הנגישה או ושחלקם היו במחלוקת או בפער בין הלכת הכוהנים לעם. האחרונים שהתחילו לכתוב היו התנאים,[1028] לאחר שהלל ושמאי ביטלו הפרושים את איסור הכתיבה.[1029] מדוע 'מסורת אבות' הוחלפה למונח 'תורה שבעל פה'? לכך שלוש סיבות:
סיבה נוספת שגם מסכמת את הפרק הקודם, היא אופי הכתיבה האנושית ללא התגלות נבואית ורוח הקודש, שייתכן והיא מאפיינת את קבוצת המגילות ה-5 והאחרונה של עדת קומראן, שחוברה בסוף התקופה החשמונאית עד תחילת ימי הורדוס:
ממגילות אלו, וכן מהשימוש הרב בספר בן סירא (ראו בפרק עליו), עולה כי היו ביד או בקרבת חז"ל ספרים נוספים (כתובים) מעבר לכד' ספרי התנ"ך. ההגדרה הסמנטית הנכונה למגילות אלו שביד חז"ל היא ספרים פנימיים ולא חיצוניים.[1039] פנימיים במשמעות של כבוד רב ויראה כפי שהקפידו חז"ל לדברי הסופרים הראשונים: 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' II). לעומתם, שני ספרי האגדה שמהם שאבו חז"ל (ספר הישר וקדמוניות המקרא) ראויים להיות מוגדרים כספרים חיצוניים פסולים (ראו ניתוחם בפרק על האגדה), ולא ספרים חיצוניים-פנימיים כמו 7.5 מהספרים החיצונים שנמצאו בקומראן, ואפילו לא כמו שאר הספרים החיצוניים שמשמרו בנצרות, אלא הם החיצוניים ביותר מבחינת קרבתם לתנ"ך, באמינותם וקדושתם.
פרק זה מהווה המשך לפרק 'השכחה הראשונה'.
עד לאמצע בית שני היו הכוהנים בעלי התורה-הוראה והשפיטה בישראל.[1040] מצב זה התערער נוכח הכוהנים המתיוונים, ושוב בסוף התקופה החשמונאית עת עלו הפרושים לצד מהפכות הורדוס (שחז"ל אף מספרים שהרג את החכמים - בבא בתרא ג' II). חז"ל אף מציינים שבימי שמעון בן שטח היתה שכחת התורה, והוא חידש אותה בעצמו (קידושין, סו').
עדת קומראן קיבלה וחידשה מסורות כוהני בית צדוק וסופרי התורה, כאשר היא נושאת בכתר בעלי המסורה, כשבידם מסורות התנ"ך (ראו לעיל בפרק העדויות לבעלי המסורה: נוסחי המקרא), הכוללת חמישה נוסחים של המקרא. והנה, חז"ל חידשו את הנוסח הארמי – שמקורו בנוסחי המקרא ממגילות קומראן – שבהו שרדו לידינו רק קטעים מספרי ויקרא ואיוב.
במגילות קומראן יש ספרות בארמית בעיקר מהקדמונים (קבוצה 1) וחורבן בית ראשון (קבוצה 3).[1041] עם זאת, שפת הכתיבה הכיתתית (קבוצות 5-4) של עדת קומראן היא במובהק בעברית, וכך גם בן סירא (ראו שני פרקים בעניינו) שבו דקדוקי לשון מרתקים.
לעומתה, חז"ל דיברו בעיקר ארמית, כאשר היא שפת החיבור הראשונה של הפרושים - מגילת תענית. על כן, עלה בחז"ל הביקוש לתרגום התורה לשפת העם המדוברת - הארמית, ואיתו גם רוב המסורות המרחיבות (פירושים) הנלוות לתרגום מילולי מצומצם. עם זאת, את המשנה הקפידו לדרוש ולכתוב בעברית – כנראה ממסורות אלו של עדת קומראן.
החיבור העיקרי של חז"ל שמהווה פירוש ומסורות הוא התרגום לתנ"ך, שלמה כשר סיכם בכרך כד' בספרו 'תורה שלמה' את מקורות חז"ל המחשיבות את התרגום הארמי כעיקר התושב"ע.[1042] להלן הסיפור של שחזור התרגום הארמית לפי מגילה ג' א': 'אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה - אונקלוס[1043] הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע; תרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו, מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה; יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם!? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל![1044] ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים[1045] - יצתה בת קול ואמרה לו: דייך! מאי טעמא? משום דאית ביה קץ משיח. ותרגום של תורה, אונקלוס הגר אמרו? והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב "וַיִּקְראו בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל[1046] וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא": "וַיִּקְראו בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים" - זה מקרא; "מְפֹרָשׁ" - זה תרגום;[1047] "וְשׂוֹם שֶׂכֶל" - אלו הפסוקין; "וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" - אלו פיסקי טעמים, ואמרי לה אלו המסורת? שכחום וחזרו ויסדום'.[1048]
שכחה זו תואמת למסורת חשובה נוספת של שכחה: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד'). ואם נשלים אותם עם מפעלו של רבי עקיבא: 'כשלמד מרבותיו שמע דבר מקרא ואחריו דבר הלכה ואחריו דבר מדרש ואחריו אגדה, וכשנעשה חכם גדול עשה את כל התורה מטבעות מטבעות סידר מדרש ספרי וספרא',[1049] הרי שהנה לנו ההסבר המלא לשוני בין המשניות של חז"ל לעומת ספרות קומראן.
סיפור זה מעיד כי היות ועדת קומראן התבודדה כשבידיה רוב מגילות ומסורות התורה, ובפרט כשבידיה נוסח המקרא בארמית – חז"ל החליטו לנסות לשחזר את התרגום הארמי.
מדרש הודאה זה מאפיין בדייקנות תמציתית את גלגול המסורת מעדת קומראן, הטמנתה את רוב מגילות במערות, וחידוש המסורות על ידי התנאים[1050] - כמה דורות מאוחר יותר בנוסח הספרותי שלהם, ולכן מחויב להיות שונה. בעוד שני אזכורים בהם צוין ביטוי חשוב זה: 'שכחום חזרו ויסדום' (שבת קד'; יומא פ'), גם עולה עיקרון חידוש הכתיבה – וזאת בעקבות הפסקת הנבואה – שהיא מכוונת לעדת קומראן באנונימיות והקושי בגלגולי הדורות עם התהפוכות הדתיות והפוליטיות.
מכתיבה ראשונה/שנייה (ייתכן ומגילת תענית לפני כן ראו לקמן) זו של תרגום (רוב) התנ"ך בארמית, נפתחה הדלת ורשות הכתיבה גם אצל הפרושים (קדמו להם ספרי החשמונאים, והצדוקים את גזירתא)[1051] בהתרתם את האיסור המקראי שנשמר עד אז בקנאות: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' (דברים יג' 1; ובדומה: דברים ד' 2; משלי ל' 6).
לאחר שכבר הותר איסור הכתיבה, חז"ל יצרו ושכלולו את ההלכה בשבילים רבים ושונים שמורכבים מלתמצתם כאן (וראו בפרק על התגברות עוֹקֵר הָרִים על סִינָי). יצירה חדשה זו, היא 'המדרש היוצר', הביאה נוסף וכיוונים חדשים ולהלכה שלא היתה בידם, לפי צרכי הדור וענייני השעה.
היובלים יב' 27-25[1052] מספר שהעברית נשכחה גם בדורות הראשונים, ואברהם אבינו חידשה. תורה זו תואמת לעדויות ההיסטוריות (כפי שהאקדמיה התקבעה לפיהן) לפיהן הארמית (ושפות שמיות נוספות) קדומה מהעברית. יתרה מכך, מגילות הקדמונים הם בארמית.[1053] תהליך דומה קרה שוב בשתי הגלויות: בחורבן בית ראשון עברה יהודה לגלות תחת שלטונות דוברי ארמית, וכן שוב התרכזו יהודים בבבל, מה גם יהודי התפוצות ובפרט מצרים צומצמו במרד התפוצות (117-115 לספירה). הבלשן אבשלום קור חוזר על טענה זו בנוגע לאופן חידוש הציונות המודרנית (והקמת המדינה), שזו קמה לאחר החזרה לעברית החל מסוף המאה ה-19.
דקדוקה של עדת קומראן ברזי השפה העברית הגבוהה ובחידושיים לשוניים וסגנונות שטרם הכרנו, מעידים על הפער מול שפת דיבור החול בארמית של עמ"י וחז"ל, ועל כך גם הטיפה: 'ואהיה איש ריב למליצי תעות ו̇ב֯ע֯ל֯ [מדנ]ים לכול חוזי נכוחות, ואהיה לרוח קנאה לנגד כל דורשי חל[קות] [וכול ]א֯נ̇שי רמיה עלי יהמו כקול המון מים רבים. ומזמות בליעל [כול] מ֯ח֯ש֯בותם ויהפוכו לשוחה חיי גבר אשר הכינותה בפי ותלמד{נׅׄ}ו בינה שמתה בלבבו לפתוח מקור דעת לכול מבינים. וימירום בערול שפה ולשון אחרת לעם לא בינות להלבט במשגתם... אודכה אדוני כי האירותה פני לבריכתה.. [בכל לב] אדורשכה.. והמה עמכה [התעו] באמ֯[רים] ובדברים החליקו למו ומליצי רמיה התעום וילבטו בלא בינה.. והמה מליצי כזב וחוזי רמיה זממו עלי בליעל להמיר תורתכה אשר שננתה בלבבי בחלקות לעמכה.. ועם שרירות לבם יתורו וידרשוכה בגלולים ומכשול עוונם שמו לנגד פניהם ויבאו לדורשכה מפי נביאי כזב מפותי תעות והם בל[ו]ע֯ג שפה ולשון אחרת ידברו לעמך להולל ברמיה כול מעשיהם' (הודיות י' 19-15, יב' 17-5).[1054]
עוד בעניין בפרק הארמית 'שכחום חזרו ויסדום'.
מטרת מדרשי חז"ל בתחום של הצגת התהוות סמכות ומקור ספרות חז"ל היא הסבר ושכנוע הסתירות של שאר המדרשים, כמו גם הצדקה ואמינות להמשך דרשה של התורה בימיהם, וזכותם הם כחכמים במקום ההגמוניות הקודמות והתורניות (ראו בפרק סופרים זקנים וכו'). אך גם כאן, 5 מהמדרשים העיקריים (להצגת התהוות סמכות ומקור ספרות חז"ל) סותרים זה את זה:
אין אלו דומים לסתירות כשבמדרשי-הלכה (ופחות מכך למדרשי-האגדה), שכן עליהם מונח משקל כבד להסבר ושכנוע הסתירות של שאר המדרשים, כמו גם הצדקה ואמינות להמשך דרשה של התורה בימיהם, וזכותם הם.
הסבר הסתירות: אם כל מה שתלמיד יחדש זה תורה מסיני, אז מדוע דווקא סיבה החזרה של בית הלל על דברי בית שמאי מזכה אותנו בהלכה כמותם?! ואם זה המבחן של זכייה בהלכה, מדוע אינו חל על שום פוסק/ים לאחר מכן בחז"ל (או ברבנים)?! ואם ראוי לחזור על דברי מי שחולקים עליו, מדוע החרימו בנידוי את ר' אליעזר בן הורקנוס?! הרי בית שמאי לא התחיל לנהוג בהלכת בית הלל מאותו יום. יתרה מזו, ממַסֶּכֶת הוֹרָיוֹת ב' עולה כי תלמיד חכם שיודע שהאמת ההלכתית איתו רשאי וצריך להמשיך בה, אז מדוע לא אפשרו זאת לאליעזר (או חיפשו איתו הסדר אישי וראוי)?! וזה מעגלי, הרי ישנם 70 פנים לתורה, והתורה של ר' אליעזר בן הורקנוס ראויה לפי כל מכריו להיות בין התורות החכמות והגבוהות ביותר, אז תורתו תושתק ותיגנז שאפילו לא תישמע דעתו בין שאר הדעות?! אם כאשר לר' עקיבא אין ראייה לתורתו (בלי קשר לעובדה המחרידה שזו הלכה למשה מסיני), הרי שכאן ר' עקיבא הוא צדוקי – שכן זו הטענה העיקרית של שמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי נגד הצדוקים (שאינם יודעים להביא ראייה מהתורה), וכנראה גם תירוצו/טענתו של ר' עקיבא שזו הלכה למשה מסיני – היא אותה טענה שסברו הצדוקים במחלוקות אלו – אז מדוע לו מותר (ועוד שהלכתו אינה מוכרת למשה רבינו), ואילו לצדוקים אסור (ועוד שחלק מהלכותיהם מגובות במגילות קומראן?!
מסתורין וקושי אחר בתנורו של עכנאי הוא שר' אליעזר בן הורקנוס היה בעל הדעה המקלה, ובזאת בניגוד לרוב פשט התורה המחמיר (וכך בהתאמה עדת קומראן והצדוקים יותר מחמירים בטהרה) – ראו בפרק בחידת דורשי החלקות וטהרה.
המדרש על הצדקת חידושיו של עקיבא למרות אי-ידיעתו של משה רבינו מוסברת גם שעליו 'נאמר "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר" (איוב כח' 1) – דברים שהיו מעולמים ומסותרים מן הבריות הוציא רבי עקיבא לאורה' (אבות דרבי נתן נו"ב פי"ב עמ' 29) – זוהי ממש הגדרת הנסתרות של עדת קומראן!
נדמה כי כל מדרש ניסה להכשיר ולהצדיק את התושב"ע ומסורת חז"ל לפי דעתו, ולא הכיר או לא התחשב בשאר המדרשים העקרוניים האלו, וכך ישנה תוצאה של סתירה בין המדרשים העקרוניים האלו. סתירה זו שונה מעט מהסתירות בין מדרשי ההגדה ואפילו ההלכה, כי כל מטרתם היא יישוב הסתירות והקשיים של שאר מסורת חז"ל, ואם גם באלו יש סתירות, אך אין כבר דרך ליישוב עקרוני של המסורת.
העיקרון הגבוה ביותר שמשותף לעדת קומראן (ובפרט ל'ספר התורה שנית') לטענת חז"ל לתושב"ע/מסורת אבות – הוא ששניהם טוענים למסורות משלימות לתנ"ך. אמנם אופן המסירה שונה - הראשונה בכתב והשנייה בע"פ (אם כי מודים שהיו מסורות בכתב שנשכחו). הסיבה לכך היא כי עדת קומראן גנזה את ספריתה נוכח ההתבוללות, וכן חלק ממסורתה סודית שמיועדת רק לסופרים (ראו פרק בענין). לחז"ל הגיע מידע חלקי במסורות שעברו שינויים כיוון ששמרו או הגו אותו בע"פ כיוון שאינם ברי הסמכות לכתובו כמו הסופרים (עדת קומראן) שלפניהם.
הבדל מהותי בדמיון זה : הסמכות. בעדת קומראן רק בעלי ההתגלות (כנראה רוח הקודש עד נבואה, אך אין לנו מידע איך וכיצד) יצרו את הספרות החדשה, ואילו בחז"ל ההגות הדעות והפרשנות היו כמעט חופשיים לכל מי שהוגדר "חכם" או "תנא" או שטען ששמע מסורת ממקור מסוים.
אפשר לחלק את הפרשנות לארבעה סוגים או שלבים: הראשון זה שכתובי המקרא ובו פרשנות עקיפה של השלמות – בכך מאופיינת בעיקר בקבוצת המגילות השנייה ובראשם מגילת המקדש והיובלים. השני זה פירושים ישירים על המקרא, כשבחלקם התייחסות וציטוטים למקרא - כך למשל בברית דמשק, ובעקבותיה את מדרשי ההלכה והמשנה של חז"ל. השלישי זה ספרות הלכתית ללא ציון המקור המקראי - כממ"ת. הרביעית היא הפרשנות הישירה לפסוקים ומתחלקת בין פירוש פשט לחומש לפירוש אלגורי לנ"ך - זו מאפיינת את מגילות הפשרים, ובעקבותיה מדרשי ההלכה והמדרש היוצר והאגדה של חז"ל.
קבוצת המגילות הרביעית של מורה הצדק היא יצירה ראשונה וייחודית של פירוש והשלמת התורה לפי נגלות ונסתרות (ראו פרקים בעניין), פשרים אקטואליים על הנ"ך (ראו פרק בעניין) ומגילות הלכתיות שונות. חיבורה הינו פועל יוצא של חידוש הברית החדשה ע"י שבי הפשע - שומרי התורה שהתקבצו לעדת קומראן, ומכאן הכללת תקנות ארגוניות וכיתתיות. בספרות קלסית (וכיתתית) זו של עדת קומראן, יש אך מעט ציטוטים של חומש התורה, ורק מעט פירושים ישירים. זו כנראה הסיבה שעיקר ספרות זו היא 'נסתרות' (ראו פרק בעניין).
והנה, באופן מקביל ודומה, גם ספרות המשנה של התנאים בחז"ל כמעט אינה מכילה פסוקי תורה שעליהן היא מתבססת. סדר המשנה אינו סדר פרשיות התורה, ולרוב דיוני התנאים במשנה נעדרים מהבאת פסוק מקראי להוכחת/אסמכתא ההלכה. יתרה מזו, בברית דמשק ישנן כמה וכמה כותרות של נושאים הלכתיים, וכאלו קיימים גם במסכתות של חז"ל, אלא שכנראה שוכללו עם הזמן והדרשנות.
ואילו הספרות השנייה של חז"ל, מדרשי ההלכה/תנאים (כספרא והספרי), מאופיינים בגישת המדרש המפרש והיוצר לכתובים ובהם יתר ריבוי דעות (כ'דבר אחר'). ספרות זו של חז"ל מקבילה לספרות הפשרים בעדת קומראן.
בסרך היחד ח' 22-11[1055] מצויין: 'תורת משה', וזאת בהנגדה למונח: 'מצוה', שמשמש כתקנה (סרך היחד ח' 17-16).[1056] גם חז"ל חילקו בפרשנותם בין מצוות דאורייתא לבין מצוות/תקנות שלהם -דרבנן. אלא שחז"ל מאוד כיבדו (באמירותיהם אף יותר מדאורייתא) את תקנות הסופרים שהיו לפניהם (ראו בפרק זיהוי הסופרים), ורוב תקנות אלו מכוונות להלכות של עדת קומראן, אלא שנוכח פער הדורות והמהפכות במחצית האחרונה של בית שני, לא ידעו חז"ל לזהותם בשמם (ראו בפרק האנונימיות).
דוגמה לפירוש של עומק הפשט/הרחבתו נמצאת במגילות למצווה 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט' 14) ו'אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ; וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן' (דברים כז' 17). זו הורחבה באלגוריה לחובת אי-הטעייה של שלמות הבת-הכלה בשידוך: '[כ]ול ומוֿמ̇י̇ה ספר לו ובגויֿתיה הבינ֯ה֯[ו כיא נגף] ב֯או֯[פ]ל[ ]ת֯היה לו כמכשול לפני֯ו֯' (מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין', קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160); '[את בתו יתן איש לאי]ש֯ את כול מומיה יספר לו למה יביא עליו את משפט [הארור אשר אמ]ר֯ משגה֯ עור בדרך' (ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34. 4QDf, 270Q4 Frg. 3, שורות 9-8). חז”ל המשיכו בקו זה בדוגמאות רבות ומגוונות.[1057]
גם המצווה בדברים יט' 14: 'לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ', הורחבה (מגבול הפיזי לגבול חוקי-מוסרי) בברית דמשק א' 16-14: 'בעמוד איש הלצון אשר הטיף לישראל מימי כזב ויתעם בתוהו לא דרך להשח גבהות עולם ולסור מנתיבות צדק ולהסיע גבול אשר גבלו ראשנים בנחלתם', ובעוד מקורות במגילות – ראו על שני נושאים אלו במאמרי זה.
פרקון זה מהווה המשך לפרק ספרות הסוד.
ב-25 הספרים של ספרות היכלות ומרכבה, שהיא הספרות סוד/מיסטית העיקרית בחז"ל (חגיגה ב' א'),[1058] ישנה חלוקה לשני סופרים מרכזיים: ר' ישמעאל ור' עקיבא (ראו על שניהם פרקונים). מקובל במחקר כי גם מדרשי ההלכה/תנאים מחולקים בין שני בתי דרשנים אלו.
ר' ישמעאל מהווה דרשן פשט רציונאלי, כפי שמפורט עליו בפרק 'סִינָי' שומרי מסורות הנגלות. ר' ישמעאל מתאר בספרות היכלות שלו מראות מיסטיים שרווחים בכמה ממגילות קומראן, ולהלן עיקריהם:
מספרות זו המשיכה ספרות הקבלה הרבנית. טענתי שספרות ההיכלות בנויה על מסורות ממגילות קומראן, ובעיקר מאלו: חנוך (א' וב' שאינו במגילות; ראו מסורות שהועתקו ממנו בפרק 'עוקרי ההרים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון, נח, משה רבינו ואליהו הנביא'), שירות עולת השבת,[1061] צוואות השבטים וההודיות.
עוד על ספרות היכלות ראו בפרק על חנוך והקדמונים, וכן בכתביה של החוקרת רחל אליאור (שחלקם נגישים חופשי במרשתת).
עם זאת, ישנן הקבלות ודימיונות בסדר ובאופי של ביחידות ספרותיות בין עדת קומראן לחז"ל, החל מכותרות, כגון: 'על השבת לשמרה כמשפטה' (ב"ד י' 14); 'על הטהר במים' (ב"ד י' 10); 'על שבועת האשה' (ב"ד טז' 10); 'על כסף הערכים' (159Q4 קטע 1 טור ב' ש' 6 [קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 24]). אך לא עדת קומראן ולא חז"ל אספו את כל תורתם למקבצים מרוכזים סופים, שהרי בעדת קומראן יש את ספרות מגילות רבות החוזרות על נושאים שונים בצורות שונות, וכן בחז"ל יש בעיקר את מדרשי ההלכה הרציפים על הפסוקים, שבהם מסורות נוספות על המשנה.
שוני בסדר בין עדת קומראן לחז"ל ניכר בחלק מהמגילות בהן הסדר ההלכתי של עדת קומראן תואם לסדר מקראי, כנספח לסיפור רלוונטי או בהקשר מסוים להלכות אחרות. גם במגילות אחרות שהן קיים מיזוג מקורות מקראיים עם תוספות ועיבודים (כפרפרזה/שכתוב), אין סגנון כזה בחז"ל. כמובן שאלו נובעים מכתיבת כתבי קודש בנבואה לעומת כתיבת אנוש דעתנית, מה גם זו כוללת ריבוי דעות ומחלוקות.
כותרות לנושאים הלכתיים במגילות, לחז"ל כידוע ששה סדרי משנה, אך ההלכה רחבה הרבה יותר: לנושאים מסוימים אין מסכת מסוימת, עניינים מסוימים נכללים במסכתאות אחרות, ומדרשי ההלכה-תנאים כוללים מסורות שאינם במשניות.
בספר הזה הודגמו מסורות שונות שעברו מעדת קומראן לחז"ל, בעיקר במהותן ופחות בצורתם, וזאת כיוון שאכן המסורות שהגיעו לחז"ל היו בעיקר בע"p, כך שה"טלפון השבור" שינה את הניסוח המדויק של המסורות.
להלן דוגמאות למונחים הלכתיים - מטבעות לשון של עדת קומראן (או במילים אחרות, המינוח ההלכתי במגילות), שרווחים בספרות חז"ל:[1062]
לצפייה בתמונה של קטע מסרך היחד ד-ה:
https://drive.google.com/open?id=1ZQ92-oUy9GQM7lX9DyhLIZSbWk06UPrD
עיקרון הלכתי מעניין של חז"ל הוא 'בדיעבד' (המונח 'בדיעבד' משמש לשונית להכשרה לאחר מעשה, אך מקובל להשתמש בו גם לאפשרות שנייה מקלה ופחות עדיפה). 3 הלכות כאלו נמצאו במגילות אך ללא המונח ההלכתי, מה גם הוא ארמי.
עפ”י רוב, התלמוד הירושלמי פוסק קרוב יותר לפשט מאשר הפלפול בתלמוד הבבלי, וכן זה שילב אגדות בצורה יותר פשוטה ורציונאלית.[1069] ייתכן וזו אחת הסיבות, לגנאי שתפסו חכמי א"י את חכמי בבל.[1070]
כידוע, מעטים המקרים בהם עלתה שאלה או ערעור על דבר אל עליון בתנ"ך. אפשר להזכיר את פסח שני ובנות צלופחד, וגם לדויד המלך היה קושי ליישום התורה לגבי המואבי שפנה אליו להתגייר (דברי גד החוזה ג' ט'). בעזרא הסופר ודניאל כבר מתחילה הפרשנות: עזרא פירש והסביר לעם את התורה, כמצוות הקהל; דניאל קיבל פשר ש-70 השנה הם 490 שנה (ראו בפרק 'גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים'). עיסוקינו הבלתי נגמר לנסות להבין את המקרא ודברי קודש נוספים, הם מעין עונש על תקופת שעמ"י לא שמע (או יותר נכון נכון: שמע ולא קיבל) לנבואות: 'שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָעוּ. הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה, וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע: פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב - וְרָפָא לוֹ... וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי, יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי - וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי, מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. לָכֵן, הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה - הַפְלֵא וָפֶלֶא; וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו, וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר' (ישעיה ו' 10-9, כט' 14); 'וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ' (דניאל יב' 10).
מגילות מורה הצדק (קבוצה 4: ברית דמשק, הפשרים, ואף הסרכים היותר מאוחרים) מאופיינים בכתיבה אשר מקורה בהתגלות נבואית של מורה הצדק, ואף לחברי עדת קומראן.[1071] כתיבת קודש זו היא ההיתר של הוספת כתבי קודש, שכנראה היתה אסורה עד אז לפי המנהג שנותר עד הפרושים. בן סירא חורג לאלו (וגם ספר משלי אחיקר לפניו, אך לא נכנס לקאנון המגילות). קבוצת המגילות ה-5 והאחרונה כבר אינה בהתגלות רוח הקודש, אלא היא דבריהם ודעותיהם בסוף התקופה החשמונאית ואולי עד תחילת ימי הורדוס – והיא שפיתחה את ספרות הפרושים הראשונה (ראו על כך בפרק 'התמורות מהפיכת ההגמוניות ע"י הורדוס; ממ"ת בתקופתו ואימוץ לשונה לחז"ל'). אין בספרות הכיתתית (קבוצות מגילות 5-4) שום ספרות אגדה (השלמות למקרא). ההתגלויות היא המאפיין העיקרי גם בקבוצות המגילות הראשונות 3-1, אך אלו התגלויות חלקיות למול התורה השלמה שחידשו עדת קומראן. ייחודיות הן מגילת המקדש והיובלים שמהוות את תורת הר סיני שמהן דקדקו את ההלכות החדשות.
ניתן לחלק את ההתגלות (יש להבחין בין 'התגלות' ל'נגלות') של עדת קומראן לסוגי ספרויות:[1072]
בהתאמה, גם לחז"ל יש שתי סוגות ספרותיות הלכתיות עיקריות:
במחקר מקובל לחלק את ההלכה בין 'מדרש מקיים' ל'מדרש יוצר'. המדרש היוצר מאפיין יותר את מדרשי האגדה (וחוקרים סבורים שכך גם רוב הספרים החיצוניים),[1075] וחלוקים אם מדרשי ההלכה הם מדרש מקיים שמסתמך על פסוקי מקרא כדי לאשר ולקיים מנהגים מקובלים, או שהוא מדרש יוצר, שהיינו 'שמתוך העיון והחקירה בפסוק נולדה ונוצרה ההלכה, ואילולא מדרשו של הפסוק לא הייתה קיימת כלל ועיקר' (אלון, המשפט העברי, עמ' 256-243). מאידך, יותר מתאים שמדרשי ההלכה יהיו המדרשים היוצרים, שכן יש בהם דיון מפורט על הכתובים, ובסופו הסקת מסקנות, ורק לאחר מכן מועברת הלכה גמורה ומקוצרת – כפי שנערכה במשנה. עיקר ספרות חז"ל היא ניסיונות שימור ושחזור – כפי שהודו מפורשות: 'שכחום חזרו ויסדום' (מגילה ג' א'; יומא פ'; שבת קד'), וכפי שיפורט בפרק בנושא זה. יש לציין שמדרשי ההלכה בנויים על אותו מבנה של מגילות הפשרים התמטיים, אך אלו אינם הלכתיים (זולת פשר בראשית).
למרות שמדרשי התנאים/הלכה מבית מדרשו של רבי עקיבא רחוקים מפירוש הפשט, המשנה מורכבת בעיקר מהמדרשים מבית מדרשו של עקיבא (ופחות מבית מדרשו של רבי ישמעאל). זו הסיבה שהלכות יותר קרובות יותר לעדת קומראן מצויות בתוספות ובנספחים למשנה, ביניהם: הברייתא, התוספתא ומסורות מהתלמוד וכאמור בעיקר מבית מדרשו של רבי ישמעאל. מצד שני, ייתכן שבגלל שהמסורות בתוספתא והברייתות היו יותר קרובות למסורות עדת קומראן, זו הסיבה שהוצאו מהמשנה.
ישנן הצעות רבות למשמעותם של שני מונחים חשובים אלו,[1076] כאשר חלקן משתלבים עם הצעתי זו (כגון דאורייתא ודרבנן), אך חלקן סותרות (כמו מה שהתגלה עד-לפני עדת קומראן לעומת מה שהם מתחדשים בימיהם).
כאמור, יש להבחין בין 'התגלות' ל'נגלות'. ההתגלות היא קבלת נבואה/רוח הקודש מכל סוג (וכאלו היו לפני ואחרי[1077] מתן תורה, וראו בפרק השכחה הראשונה), ו'הנגלות' היא אחד הסוגים של הנבואה/רוח הקודש, או שניתן להבינה גם ללא הנבואה/רוח הקודש – לפי ההיגיון הישר/פירוש הפשט (וכאשר הפירוש הוא משלים "יש מאין" או אלגורי – זהו "הנסתרות").
אחת התובנות הגדולות והעיקריות שהמחקר מצביע עליהן, היא ההקבלות של המגילות השונות למקרא. למעשה אין הדבר ייחודי לעדת קומראן, אלא זהו מאפיין עיקרי של הנ"ך עצמו על התורה ובתוך המקרא עצמו בין הנבואות והכתבי הקודש השונים. השוואות והקבלות כאלו מובאות במקצת הפרשנים, ובעיקר במהדורות מדעיות כמו סדרת הפירוש על התנ"ך: 'דעת מקרא', שבסופו של כל ספר מובאים השוואות והקבלות בין פסוקי אותו ספר לשאר המקרא.
אלא שקומה נוספת מעל להקבלות והפרפרזות, לעדת קומראן יש יכולת מיזוג בין המקראות, ובהגעה לתוצר של שכתוב עם מיזוג בין ההקשרים והרמזים הרלוונטיים, הוא הלכת ה"נגלות" (בניגוד ל"נסתרות"), עליהם יורחב בשער/חלק 'דורש התורה: נגלות - דקדוק פשט תורת משה; נסתרות – השלמות; הפשרים – פירושי הנ"ך'.
יש לזכור שאין זו ההתגלות הראשונה, כבר היובלים וחז"ל מזכירים כמה וכמה שכחות וחידושים בהתגלות עד מורה הצדק (חלקם מפורטים בפרקים לעיל).
ההלכות הנגלות לעדת קומראן הן הלכות שניתן להסיקן לפי בקיאות בתנ"ך (הקשר בפרקה והקבלות מכל התנ"ך) תוך ביצוע היקשים להרחבת המצווה למקרים דומים שהמצווה המקראית לא ציינה אותם. לרוב הפירוש יהיה מלווה באסמכתא מקראית לביסוס הפירוש. עם זאת, השימוש של עדת קומראן בפרשנות זו הוא דל, וזאת כנראה כיוון שמבחינתם רוב תורה משה היא בעצמה נגלית ומובנת: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק' (ברית דמשק טז' 2); 'תורת מושה לכול הנגלה ממנה לבני צדוק הכוהנים שומרי הברית ודורשי רצונו' (סרך היחד ה' 10-8); 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם' (ברית דמשק ח' 4-3). כיוון שלחז"ל לא היה מקור או הסבר להלכות שהתקבלו אצלם מאפרים-דורשי החלקות, לכן כנראה הפרושים תלו זאת כ'מסורת אבות' (ראו פרק בעניין), ואחריהם חז"ל ניסו במדרשיהם להביא להלכותיהם 'ראיה מן התורה', בסוברם כי בכך הם גוברים על הצדוקים (מנחות סה' ומגילת תענית פ"ד י' בארבעה בתמוז). ייתכן שמסורתם של הצדוקים שלא ראו צורך להביא ראיה מהתורה להלכתם התקבלה מעדת קומראן ללא עוררין, ולעיתים גם ללא צורך בפירוש הפשט – כי כאמור את הפשט הנגלה – אין צורך לפרש, וגם במקרים המועטים שכן – אינו יכול לסתור את הפשט.[1078]
התחום העיקרי של ההלכות הנגלות הוא הטהרה, הוא התחום המובא במגילה הגלויה ביותר – אגרת ממ"ת, והוא התחום שחז"ל מציינים יפה בלשון חכמים: 'רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר, קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה - הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת' (אבות ג' יח').
חז"ל הצהירו רבות על דרך פירושם כפשט, אלא שרוב המסורת המשלימה אינה קלה להבנת הפשט, ולרוב קשה להכריע על פרטי הלכות אם הן עולות עם הפשט, כל עוד אינן סותרות לו במפורש (ואז ודאי שאין זו מסורת פשט, אלא התגברות מדרש יוצר מפולפל על סיני או גישה מקלה או מסורת מהכת היריבה – מאפרים - דורשי החלקות). נדגים זאת בדעתו של רבי יהודה שתואם פעמיים למסורת עדת קומראן ולפשט: פעם בקולה נגד כל החכמים בסוברו ש'כל שאינו בידי אדם אינו אהל' (אהלות ג' ז'), ופעם בעניין טומאת כלים ממשקה לפי ויקרא יא' 34: 'וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא'.[1079]
להלן דוגמה לפרשנות עם 3 אסמכתות מקראיות (מתוחמות בגרשיים ומנוקדות) ב-6 שורות בברית דמשק ט' 8-2: 'ואשר אמר "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא יט' 18) וכל איש מביאו̇ <מבאי> הברית אשר י̇ביא על ר̇עהו דבר אשר לא בהוכח לפני עדים והביאו בחרון אפו או ספר לזקניו להבזותו נוקם הוא ונוטר ואין כתוב כי אם "נֹקֵם הוא [במסורה: יי] לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו" (נחום א' 2) אם החריש לו מיום ליום ובחרון אפו בו דבר בו בדבר מות ענה בו יען אשר לא הקים את מצות אל אשר אמר לו "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת רעיך [במסורה: עֲמִיתֶךָ] וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. הביאור בפירוש הפשט הקל ביותר הוא היתר הנקמה לנכרים – ואכן מסורת זו נמצאת גם בחז"ל (קוהלת רבה ח' ד').[1080]
דוגמה אחרת היא המסורת של ממגילת המקדש נו' 9: 'כי יפתה איש נערה בתולה אשר לוא אורשה והיא ר(א)ויה לו מן החוק ושכב עמה', שהתקבלה בלשון זהה בכתובות ג' ד'.[1081]
הלכות הנגלות מקבילה לדרכה של העדה הקראית (ראו עליה בפרק בעניינה). הקראים דגלו בעיקרון פירוש הפשט – וכך זכו להתקרב להלכות הנגלות. הבעיה שהקראות לא קיבלה במסורה מעדת קומראן או בשינוי הצורה שבמסורת חז"ל את ההלכות הנסתרות, וכך היא מחמיצה וחסרה תחום שלם של הלכה. לקראים חסרים גם הספרים החיצוניים-הפנימיים לקומראן, אך אלו פחות הלכתיים (אם כי מהווים הרמוניה חשובה במכלול).
הלכות נסתרות של עדת קומראן מצוינות במפורש לגבי הלכות השבת: 'ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל שבתות קדשו ומועדי כבודו' (ברית דמשק ג' 13-15); 'ויגל עיניהמה בנסתרות ואוזנם פתחו וישמעו עמוקות ויבינו בכל' (ברית דמשק 4QDc 11-17 5-6(מספור של קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6). דיני שבת אלו חודשו לראשונה ע"י עדת קומראן, עברו והתקבלו כמעט במלואן בחז"ל (ראו בפרק 'דוגמאות למעבר המסורות: דיני שבת ומוקצה'), ומסורת 'נסתרות' אלו צוינה במפורש ובמדויק בלשון חכמים כי אלו: 'הררים התלויין בשערה' (חגיגה א' ח'). לעומת זאת, לא במגילות ששרדו לידינו אין שום הלכה (נוספת) לגבי אופן שמירת המועדות, זולת תפילות.
דוגמה לפירוש 'נסתרות' של עדת קומראן נביא ל'סַפַּחַת' (ויקרא יג' 2) במגילת ברית דמשק: 'והספחת מכת אבן ועץ וכל מכה', ודרך רפואתה: 'רוח החיים עולה ויורדת והבשר צמח ונרפא'.[1088] דוגמאות אחרות הן פירוש שהוא פחות השלמה ויותר פשט לתורה, כגון: הדמע, פלילים (בקשה), פתיל (חגורה) ועוד.
ברוב ההלכות של מגילות קומראן קשה לעמוד על מקורן במצווה המקראית (אם כי המחקר עומד יותר ויותר על הקשרים כאלו), ולכן המסקנה המתבקשת היא שרוב ההלכות של עדת קומראן הן נסתרות. והנה, גם רוב המשנה של חז"ל היא ללא אסמכתא מקראית (בניגוד למדרשי התנאים/הלכה שמתוארכים מאוחר יותר – באו לחזק ביסוס מקראי למשנה לצד המשך פלפול דרשני יוצר) שהוצגה כסוד המיוחד לעם ישראל – ראו בפרק על מסורות הסוד מהחסידים.
את הנסתרות יש לגלות רק לחברי העדה, כך גם בחזון עזרא יד' 6, 26, 47-44 וספרי דברים פז' (מהד' פינקלשטיין, עמ' 151): 'מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר'.
יש לציין שישנן מגילות של נבואות גנוזות ונסתרות, אך ככל הנראה אינן ה"נסתרות" שנגלו לעדת קומראן, אלא מגילות אלו הן חלק מקבוצות המגילות הקדומות (קבוצות 3-1) שהגיעו לעדת קומראן. בין מגילות אלו יש נבואות המכונות נכונה אפוקריפונים, כיוון שהן גנוזות/נסתרות למול הנבואות הגלויות של אותם נביאים: ירמיהו ויחזקאל.[1089]
אחד הביטויים שחז"ל נתנו למסורות 'הנסתרות' שקיבלו מעדת קומראן הוא: "הלכה למשה מסיני'. אלו הן כמה עשרות הלכות שלא ניתן להסיקן מהכתובים, ואכן הם קרובים עד תואמים למסורות של עדת קומראן. כאן יש לציין שישנם מאות הלכות משני הספרים העיקריים המיוחסים למשה מסיני: מגילת המקדש וספר היובלים, וכנראה הלכותיהם הם בין ה'נסתרות' (הדברים קשורים ל'ספר התורה שנית' – ראו פרק בעניין).
גם הביטוי 'כך מקובלני מבית אבי' שאומר רבן גמליאל על המסורת לאורך חודש הירח (ראש השנה ב' ח'), כנראה מקורו ממגילות לוח השנה שמפרטות את אותותיו ווהכרך האסטרונומי בחנוך א' (וממנו לבבלים - ראו בפרק על לוח השנה/מסורות עמי קדם).
גם ענייני אגדה יכולים להיות בכלל 'נסתרות', שכן ההגדרה הנכונה של מדרשי אגדה לתורה הם השלמת הסיפור המקראי (למול ההגדרה האקדמאית של כל מה שאינו הלכה). בהשלמה יש לציין, לרוב אין רלוונטיות לפשט, כיוון שהיא משלימה חלל שלא ניתן להשוות אותו למקור מקראי אחר או לדקדוק הלשוני של הפסוק (ואם ניתן לסתורו, אז ודאי זה מדרש אגדי שקרי ראו בפרק בעניין). כך למשל מגילות הקדמונים משלימים מאות פרטים אגדה על ספר בראשית, ולא ניתן לסתורם, כיוון שהם משלימים חלל מקראי שאינו סותר למקור מקראי כלשהוא. היות 'נסתרות' מתאים נוכח היותם במגילות אלו שלא היו מיועדות ונגישות לרוב העם, בשל אותם הטעמים שנוסחי התנ"ך שאינם נוסח המסורה הוסתרו מרוב העם (ראו בפרק 'העדויות לבעלי המסורה: נוסחי המקרא').
הלכה נוספת שהיא ככל הנראה בין ה'נסתרות' היא ביטול עונש המוות, עליה נדון בפרק הבא:
בחומש התורה רווח עונש המוות, בנביאים-כתובים יישומו רווח במערכות המשפט, המלחמה והנקמה האישיים. להבדיל מהיהדות, כך הדברים עדיין בקוראן וברוב האיסלאם.
עדת קומראן ביטלה את עונש מוות בנדר: 'אנשי אמת ושונאי בצע [ ונ]דר(ו) לא להמית איש' (מגילה 4Q275, Frg. 2, שורות 4-3);[1090] 'על כל דבר אשר ימעל איש בתורה וראו רעיהו והוא אחד אם דבר מות הוא וידיעו לעיניו בהוכיח למבקר והמבקר יכתבהו בידו רעיהו עד עשותו עוד לפני אחד ושב והודיע למבקר אם ישוב וניתפש לפני אחד שלם משפטו'[1091] (ברית דמשק ט' 16-20); 'וכל אשר יתעה לחלל את השבת ואת המועדות לא יומת כי על בני האדם משמרו ואם ירפא ממנה ושמרוהו עד שבע שנים ואחר יבוא אל הקהל' (שם יב' 6-3), וגינתה את כפיר החרון שביצע הוצאה להורג (פשר נחום א' 8-6).[1092]
אין הכרח שהלכה עקרונית זו היא חידוש מה'נסתרות' כמוגדר לעיל (בעיקר כיוון שהיא ייחודית כנדר), אך ודאי והיא עולה עם כמה ממאפיינה. פרק זה מהווה גם מבוא לפרק 'חידת דורשי החלקות והטהרה'.
ההנחה שהלכה זו הינה מ'הנסתרות', שכן היא סותרת את פשט התורה בה עונש המוות רווח לעבירות שונות. מאידך, אפשר להסיק גישה זו כפי שאמורה ביחזקאל יח' 23: 'הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יי: הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה'. גם ההשוואה לעונשי מוות בתנ"ך קשה, שכן רוב המלכים עשו הרע בעיניי ה', כך שהוראותיהם להוצאה להורג אינם מלמדים על הדין הראוי, ובכל אופן זהו חידוש של עדת קומראן. עם זאת, האם למקושש העצים חל דין מיוחד של כ'למען יראו ויראו' לדורות?
שאלה נוספת לגבי דין זה – האם הביטול חל רק בנוגע בעונשים פנים-כיתתיים, או גם בעונשים לאומיים כמו של המלך? לפי שכאמור עדת קומראן גינתה את כפיר החרון שהוציא להורג (פשר נחום א' 8-6), נראה שהדין כוללני ומוחלט, אך דווקא הפרושים היו בעלי גישה פלילית מקלה, לעומת הצדוקים-הראשונים שהיו בעלי גישה פלילית מחמירה (קדמה"י יג' 294).
מסתמא שזהו מקור התנאים לגישה המקלה כ'סנהדרין קטלנית אחת לשבע שנים, ויש אומרים אחת לשבעים שנה' (מכות ז'),[1093] ואף לתחומים קרובים כמו: 'בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות' (סנהדרין עא'); ביטול הטקס ודין הסוטה (סוטה ט' ט').[1094] ייתכן כי רוח גישה מקלה זו השפיעה בחז"ל על תחומי הלכה אחרים כמו הטהרה בה חז"ל הקלו (ועל כך ראו בפרק חידת על הטהרה בין עדת קומראן לפרושים).
זהו לא רק סתירה לפשט (אלא אף כעקירת מצווה מהתורה – שחז"ל אימצוה ככלל [יבמות פט' צ']). גישה זו קרובה לדעת הפרושים שביטלו את הפשט של 'עַיִן תַּחַת עַיִן', ובמקומו פסקו ממון – (בבא קמא פד' II),[1095] בניגוד לדעת הצדוקים, אליעזר הורקנוס, הנוצרים ופילון.[1096] לא ניתן להכריע אם הפרושים אימצו הלכה מפורשת זו מעדת קומראן (שכן כזו לא נמצאה במגילות), או פסקו אותה בעצמם ברוח ביטול עונש המוות.
סוגיה מפתיעה זו מלמדת שלא רק שאינינו יכולים לצפות את ההגות וההלכה של עדת קומראן, כיוון שאפשרות שההלכות הנסתרות שבה סותרות את הפשט, ומשכך – גם מסורות של ראשוני הפרושים הפשטנים, ובעניין זה - רבי אליעזר שדגל ב'עַיִן תַּחַת עַיִן' וענישה פלילית מחמירה. כך גם זרמים ביהדות ומחוצה לה המשיכו בקו של פשט התורה הנגלה לעונש מוות, ומערכת המשפט שלהם בעלת גישה מחמירה לעונשים פליליים: אתיופים, צדוקים, קראים, מוסלמים.
דין סותר לתורה זה מקשה להבין את מהותה של הטפת עדת קומראן על יריביהם המקלים בעיקר בענייני טהרה. וכי יש להבדיל בין גישה מקלה של חטאים שונים לבין הקפדה על טהרה? (על גישת ההקלה בטהרה ראו פרק בעניין).
יש לציין כי רוב עונשיה של עדת קומראן (עיקרן בטור ו' בסרך היחד) הם הרחקה מסוימת של החבר החוטא מהעדה, כאשר העונש החמור ביותר הוא סילוק ללא החזרתו (אם כי לפי יוספוס לעיתים ריחמו עליו והחזירוהו). אמנם כאמור בפרק 'הסיבות לעזיבת עדת קומראן מירושלים למדבר/קומראן והתקהלותם כעיר כוהנים' גם בפרושים היו חברים נאמנים ויחסים דומים של מי חלק מהכת, מי לא וכיצד ניתן להצטרף, אך בחז"ל העונשים יותר מגוונים וכלולים בהם מלקות שאפילו מכפרות על עונש הכרת שכנראה דינו משמיים.[1097]
בעוד למצוות תורת משה, שהם מאמצע ספר שמות (מתן תורה עד דברים), הפירוש הוא "הנגלות": , ואילו לשאר הנ"ך (בעיקר נביאים אחרונים וחלק מהכתובים), כנראה הפירוש יותר מורכב: 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת' (במדבר יב' 8), ובמגילות כולל יישום אקטואלי המכונה: "פשרים".
כבר בתנ"ך יש פשרים פנימיים, החל מישעיה ט' 14-13, ו-34 אזכורי 'פשר' לחלומות בדניאל. גם בן סירא נ' 38-37 מפשר את דברים לב' 22-21, ומעשי השליחים ד' 27-25 מפשרים את תהילים ב' 2-1.
בבראשית יש מעט מצוות הקדמונים והאבות, לפיכך כנראה ישנה מגילת פשר על ספר בראשית (מגילה 4Q252), שהיא פרשנות פשט סיפוריה. בין היתר היא מסבירה את 2 ימי הפער של המבול, היות האורחים של אברהם אבינו כמלאכים, וחטאו של ראובן.[1098]
מגילות הפשרים לנ"ך[1099] מגילות אלו חוברו כנראה ע"י מורה הצדק, קרי, בתקופה הראשונה של עדת קומראן, ועל כך מעידה גם העובדה שלכל אחת מ-8 מגילות הפשרים לנ"ך ולבראשית – שרד עותק אחד ויחיד,[1100] כך שכנראה אלו עותקים לשמירה ולא המשך כתיבה של עדת קומראן בתקופות היותר מאוחרות שלה (שכן המשיכה להוסיף עותקים של רוב חיבוריה).
המאפיינים של מגילות הפשרים לנ"ך:
לפיכך, כאן יש 2 אפשרויות: הראשונה שזהו הפירוש היחידי (לפי עדת קומראן); השני שזהו מימוש נוסף וחוזר לכוונת ומימוש הנבואה שכבר קרתה (כאמור לרוב בימי חורבן הבית הראשון).[1101] על מימוש חוזר ראו בפרק בעניין.
בכך מאופיינים הפשרים כפירושים רציפים, שזהו העיקרון של מדרשי תנאים/הלכה. עם זאת, ישנם פשרים וציטוטים פסוקים כאסמכתאות גם בפשרים לא רציפים ואף במגילות הלכתיות מובהקות, שהעיקרית שבהן היא ברית דמשק.
דוגמא אחרת ממגילת 4QFlorilegium [1102] לפירוש תהילים א' 1 לעומת ב' 2-1, בה הבחנה בין מדרש לפשר: למדרש מובא פסוק מקראי להוכחת פירושו, בעוד לפשר נעדרת הוכחה מעין זה. כך גם מגילת ברית דמשק שהוא מגילת היסוד הכיתתית של מורה הצדק, ובה מאות הלכות, ורק מעט מהן מסתמכות על הכתוב המקראי מהחומש. יוער כי בעניינו כאן המונח 'מדרש' אינו מתייחס לפירוש אלגורי/אגדי המנוגד לפשט, כפי שמקובל היום (להסבר על הפשרים ראו בפרק על הדרש האלגורי).
מגילות הפשרים לנ"ך הן הפירושים הקרובים ביותר לדרש האלגורי של חז"ל שאינו מכוון לפשט הכתובים, אך כאמור יש להם כללים מיוחדים ומתוחמים של פרשנות מסוימת, וזאת בהדבר העיקרי שאינן משנות של הפשט הדקדוקי של מצוות תורת משה. ככל הנראה חז"ל (ובנצרות) קיבלו חלק ממסורות אלו של עדת קומראן – פשרים על הנ"ך, והרחיבו אותן בטעות גם על מצוות התורה, כאשר אט אט ניסו לשחזר ולהשלים את כל המסורות שאבדו, בהתרת המדרש היוצר והכתיבה, לצד העצמת עוקרי ההרים המפולפלים (ראו פרק בעניין). לפשר הקומראני יש דימיון לצורת פירוש מאוחרת (מהאמוראים) בחז"ל המכונה 'פתירה' שבה מפענחים אותו בדרך אינטר-טקסטואלית לדמות או לאירוע מהמקרא או שקודם לתקופתם.[1103] ה'פתירה' החז"לים מאופיינת בהבאת אפשרויות שונות של הפיענוח (וכידוע דבר זה מאפיין מובהק של הפלורליזם החז"לי רב הדעות). לכאורה גם המקור למספר פירושים לאותו פסוק קיים כבר בכמה מקרים בודדים בפשרים אלו,[1104] אך גם באלו אין ריבוי פירושים במובן של פירושים חלופיים.
בהיקרות חוזרת ואקטואלית בתקופתם (ולעיתים לנבואה בדורות אחריהם). ייתכן שאירועים חוזרים זה הפירוש לקוהלת ג' 15: 'מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף'.[1105]
מורה הצדק (מנהיגה של עדת קומראן בתקופה הראשונה שלה) כונה "דורש התורה":
פנחס מנדל כתב ספר על מקורות המדרש, ובפרק 3 בחלק א' ניתח את המדרש בעדת קומראן.[1107] תואר וכינוי זה אכן מאפיין את מלאכתו התורנית של מורה הצדק, אשר ייסד את ההלכה, חיבר עשרות מגילות פרשנות לצד נבואה, חוכמה לצד מוסר, חברתיות לצד קהילתיות, ועוד. היות וזה ייסד את ההלכה ואת הכלים והסוגים הספרותיים (שהלכו והשתבשו אחריו בחז"ל; חוקרים מכנים זאת בטעות שכלול), מתבקשות השאלות: מאין מקור סמכותו של מורה הצדק לדרוש את התורה לפי פרשנותו, והאם (ואיזה) אופי יש לפרשנותו? על מקור סמכותו ראו בפרק ההתגלות, וסוג פרשנותו הוא פשט לחומש, כאשר חלקי השירה (כגון ברית דמשק ו' 8-2 לעיל) והחידות ומשלים של הנ"ך – ניתנים לפירוש באופן אלגורי של יישום אקטואלי וכדומה - ואלו מכונים במחקר 'פשרים' (אם כי הפשר הינו מילה נרדפת לכל פירוש, ומבחינת עדת קומראן כל הפשרים והפירושים הם הפירוש הנכון, אלא שייתכנו יישומים חוזרים בהיסטוריה שעליהם ניתן ליישם את הנבואות (ראו בפרק הפשרים כיישום חוזר).
נוכח המהפכות הפוליטיות והדתיות מהחשמונאים לרומאים, הורדוס, הנציבים, הנצרות ועוד, הגיעו לחז"ל רסיסי מסורות בע"פ ומכיוונים שונים, וכל מי שאסף מסורות רבות ויכל להשלימם לתמונה משכנעת – הצטייר בחכם עד למחליפו של משה רבינו, ובכך היווה בפועל ממשיך/מחליף של דורש התורה – מורה הצדק מעדת קומראן. יובהר כי כל זאת כאשר דרשנים רבניים אלו לא שמעו עליו ישירות, אך עדיין תורתו תקנותיו וחידושיו היו אופפות ומהוות את רוח השעה והסגנון, וכמה מסורות אף שמרו בדיוק את מועד פעולתו: מסורות חז"ל מעידות על רשות של עדת קומראן בתקופה זו: 'כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו מכאן ואילך לא היו למדין תורה כמשה רבינו.. כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה לא היה בהם שום דופי מכאן ואילך היה בהן שום דופי'; 'מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת' (סוטה ט' ט' שמפורט בתמורה טו' II); 'הוא אלכסנדר מוקדון, שמלך יב' שנה. עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה פ"ו, מהד' רטנר, עמ' 140).
שאלה גדולה היא, האם המדרש היוצר בחז"ל הוא בעל עקרונות ומגמות מסוימים, או אין לגבולות וכללים למדרש (ואז המשמעות שמדובר בעיוות מהותי שאין כמותו בשום דת או זרם מונותאיסטי אחר). כל העוסק בתורה יכול לפרשה כרצונו וכהבנתו, להוציא ממנה מה שהוא סבור שזה הפשט או כל רעיון מוסרי או אחר ממנה. זוהי דמוקרטיה ואנרכיה יחדיו, למשל: גם רבן גמליאל ביקש לדרוש את התורה בפירושי דרש: אמן להן גמליאל לחכמים: סופרים, הניחו לי ואדרשנה כמין חומר' (סוטה טו').
כבר טען יפה א.א. אורבך שהיה מעבר היסטורי ממדרש מקיים למדרש הלכה יוצר. כפי שראינו, דברים אלו ניכרים בבית שמאי ותנאים הראשונים השמרניים, למול עקיבא ושאר הדרשנים המפולפלים.
על אף הביקורת לכאורה נגד התנאים יוצרי המדרשים החדשים והחולקים על מסורות קדומות, יש לציין כי עדיין בשלבים אלו חסרה בחז"ל רוב המסורת המשלימה לתורה, ובכללה ההלכה במגוון תחומי החיים, לצד דינים המשתנים ומתחדשים לפי אורחות החיים של דור ודור (אמנם הפיתוחים הטכנולוגיים היו איטיים, אך לפחות השינויים הפוליטיות והדתיות היו רועשים). כאשר המדרשים היוצרים השלימו כמה סדרים שניתן להרכיב מהם תחומי הלכה, נוכח הסמכויות שאספו לעצמם תנאים, כבר היה טבעי שיכתבו אותם, וכך נוצרה המשנה.
היו כמה סיבות נכונות ומהותיות ליצירות הספרותיות של חז"ל (שנראות לנו כחדשות עד גילויין של מגילות קומראן). הראשונה כמובן היא הצורך בהלכה למעשה פרטנית, ולא בפירורי מסורות (פרטניות ומדוקדקות) מפוזרות בין חכמים שונים שרקעם שונה (אלו ה'סִינָי'; ראו פרק בעניין). זאת בעיקר שלא רק עברו תהפוכות פוליטיות ודתיות, אלא צורך השעה היה תחת שלטון נכרי שלעיתים היה עוין ליהודים ובפרט ללימוד התורה ושמירתה – ממש כפי שחז"ל ציינו בעצמם: '"עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל' (תמורה יד').
סיבה נוספת היא שהתורה, ולעיתים גם החוקים/הלכות בעדת קומראן הן רחבות ועקרוניות, ויש סוגיות שהלכה פרטנית ומדוקדקת מתאימה יותר, לפחות לחלק מהבריות. להלן דוגמאות להלכות שנוסדו לראשונה בעדת קומראן, ואילו בחז"ל או בספרות הרבנית הן התרחבו, עד שבימינו ניתן למצוא על כל הלכה מכלו, ספרים רבים המנסים לסכם נושאים אלו:
דוגמה של רפורמת יצירה שהתפתחה בחז"ל ואינה ממגילות קומראן (וגם לא ממקורות זרים) הוא מסכת סוכה (בנפרד מארבעת המינים).[1111] מדוע אין הלכות סוכות במגילות קומראן (בהנחה שלא היו, ולא מכיוון שלא שרדו)? יש את מצוות הסוכה המקראית במגילת המקדש מב' שהיא בניית סוכה בעיר המקדש (ולא בנחלות בשבטי ישראל בפזורות בארץ). החשמונאים בנו סוכותיהם במערות (מק"ב י' 7-6), מצוות בניית הסוכה בבית התפתחה רק עם החורבן, שכן לפני כן חג הסוכות נשמר רק במקדש – וכך לפי כל העדויות מימי הבית.[1112] אם כן, הרי שיש כאן מסכת חדשה שמקורה אינו מהמגילות. והשאלה המתבקשת – האם ראוי ונכון מדרש יוצר זה? מדובר על התאמת מצווה לאורח חיים ללא מקדש, הרי בניית סוכה בכל בית בעולם. ודאי שיש כאן שימור יפה של המצווה, אך עם זאת יש לזכור שזו תקנה/מנהג לתקופת הגלות – נקודה שאבדה בהתקנתה במסכת ייעודית לה.
להלן כמה מדרשים שמהם ניכר מקור הסמכות שנטלו על עצמם חז"ל – להמשיך את דרכו של מורה הצדק:
אמנם כאמור הצורך במדרש יוצר חיובי במהותו, ובא כדי להרבות מוסר ודבקות בבורא, לצד פרפרזות לתורה כדי לשננה ולהבינה, הקושי התחיל כאשר המדרש היוצר חורג וממשיך לתחומים אחרים, במיוחד לפירושים והלכות שאינם עולים מפשט התורה. ולכן, ובניגוד למדרשים לעיל, ישנם מדרשים ההפוכים עקרונית במקור התורה והסמכות:
להלן דוגמה ל"שכלול" של חז"ל שהיא "שיבוש", מסיכומה של ורד נעם (מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 343): 'המחקר כבר עמד על הנטייה לשכלול ולהפשטה כמגמה המאפיינת את הלכת חז"ל. הדוגמה המרכזית לתופעה זו בתחום מחקר זה [טומאת מת] היא הפיתוח ההלכתי הקיצוני של המונח המקראי 'אהל'. בעוד מגילת המקדש הסתפקה בהרחבה צפויה של נסיבות הציווי המקראי מן האהל והמדבר אל הבית והעיר, הרי ההלכה התנאית הרחיבה את אהל המת המקראי לכלל הפשטה הלכתית גמורה. היא הפקיעה אותו מהגדרת מקום מגורים, נייד או קבוע, והפכה אותו משם עצם לתיאור מצב, העשוי לאפיין, בנסיבות חולפות, בני אדם, בעלי חיים, צומח ודומם בשעה שהם סוככים על המת. הרחבה מושגית זו יוצרת חומרה הלכתית רבת השלכות, ורק ההשוואה אל ההלכה הקומראנית היא המעמידה אותנו על עצמת החידוש שבה. תפיסה זו אינה מתועדת בשום מקור חוץ רבני מימי הבית השני. להגדרת 'אהל' זו אין כל זכר, גם לא דרך פולמוס, במגילת המקדש ובברית דמשק, וגם לא אצל פילון ויוספוס'.
שיבושים משכלולים כאלו נובעים מההבדל העיקרי בין פסיקות חכמים שנשענו על מקורות שונים, לצד העובדה שמורה הצדק-דורש התורה וחברי עדת קומראן שחיברו כתביהם – עשו זאת ברוח הקודש ונבואה. זו היתה עיקר סמכותם, ואילו לעומתם דורשי המדרש היוצר בחז"ל הדגישו שכבר תמו כליל ימי רוח הקודש ונבואה, ואף נלחמו נגד מי שהתקרב לכך. הדוגמה המפורסמת לכך היא נידוי רבי אליעזר בן הורקנוס שבת הקול וה'שמיים' היו לצידו, המפרשת בעיוות את הכתוב מהקשרו: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' (דברים ל' 12), ומקנה להם סמכות לקבוע את ההלכה, גם שהיא סותרת את התורה או גילוי אלוהי (בהתאם להשקפתם שנקבעה כך מראש; בבא מציעא נט' II). אלא כדי שיוכלו לגבור על מסורות קדומות אחרות, ודעות של חבריהם (לעיתים יריביהם מבית מחוץ), נאלצו לחזק את שמם וכבודם בתחרות לפי מי תיפסק ההלכה, עד שלעיתים הדבר גבר במגלומניה פסולה (ראו פרק בעניין).
פרק זה מהווה המשך ישיר לפרק לעיל על הלכות הנגלות.
זולת ההתגלות של עדת קומראן הרפורמטיבית (היא רוב ההלכה הכיתתית המכונה במחקר גם ההלכה הקדומה, כיניתי אותה קבוצת המגילות ה-4 של מורה הצדק), עדת קומראן אוחזת באוצר הבלום הרחב המקיף והמגוון של תורת ישראל הכולל מגילות שקדומות לימי היווסדה (קבוצות 3-1. גם המחקר טוען כך לגבי חלקן ראו לעיל בפרק על חלוקת המגילות), לצד מגילות שחיברה בעצמה – וכלן עולות עם פשט התורה: 'לשוב אל תורת משה כי בה הכל מדוקדק' (ברית דמשק טז' 2); 'תורת מושה לכול הנגלה ממנה לבני צדוק הכוהנים שומרי הברית ודורשי רצונו' (סרך היחד ה' 10-8); 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם' (ברית דמשק ח' 4-3).
עם זאת, המשמעות של חידושיה היא שניתן לדרוש ולהוציא הלכות מפורטות מתוך עקרונות תורת משה (בכללה מגילת המקדש) והיובלים, והמחקר אכן מוצא יותר ויותר דוגמאות לכך.
לפיכך, בעניין זה, חז"ל היא שמרנית של מסורות קדומות לה. ייתכן ואף איסור הכתיבה בחז"ל בא לשמר את תקנות ודקדוקי הסופרים של מורה הצדק ועדת קומראן.
מנגד לתנאים כ'עוֹקְרֵי הָרִים' רפורמטיבים, ה'סִינָי' הוא הגדרה לתנא שמרני שהעביר את מסורת אבותיו ורבותיו, ללא חדשנות מפולפלת מעצמו. ה'סִינָי' ממשיך את מסורות עדת קומראן או לפחות קרוב אליהן לפי שתי נקודות אלו:
מלבד חסידי-התנאים שנותחו בפרק נפרד, ננתח להלן שני דורשי פשט מובהקים ומעבירי מסורת קדומה בחז"ל - 'סִינָי':
אליעזר בן הורקנוס:[1113] הועד עליו שמעולם לא אמר דבר שלא מפי רבותיו (תוספתא יבמות פ"ג ה"ד),[1114] דהיינו, מפיו הלכות קדומות, יחסית לחידושי התנאים. יתרה מזו, הועד עליו שבת קול בדעה אחת עם כל הלכותיו (בבא מציעא נט' ב'), אך דווקא בסיפור זה - 'תנורו של אכנאי', הוא נודה וכנראה מכאן גינויו כ'שמותי', כנראה מבית שמאי (שכאמור נודו). כאן יש לציין שאפשר שנידוי זה היה תוצאה ותמורה של הנידוי הראשון של בית שמאי את בית הלל, ויצא כ'הפוסל במומו פוסל', שכן כנראה בית שמאי ראו בתורת בית הלל כ"ספרות חיצונית", כיוון שהם לא ציטטו או קיבלו כלום מהלכת בית הלל.
זהו מדרש שבא להצדיק את ההגות הארצית החדשה גוברת על המסורת הקדומה - עד כדי שאמר הקב"ה כיביכול 'נצחוני בניי'. אם נפרש מדרש זה לפי פשוטו, אין מדובר אלא במגלומניה של עקיבא מול הענו באדם - משה רבינו. דרגתו הנמוכה (מבזה עד כופרני) של המדרש מדגיש כמה קשה היה לחז"ל (או לעם) לקבל את חידושיו של עקיבא, ואילו לאחר מכן אכן התעצם על פשט תורת משה.
נדגים את מסורתו של אליעזר בן הורקנוס מול עקיבא (יבמות מח II) בפירוש לדברים כא' 12: 'וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ' – האם (לפי הפשט) ה"עשייה" היא קיצוץ או גידול-הארכה? כאן אנו רואים 2 מתוך שלוש עקרונות הפשט:
רבי אליעזר הוכיח טענותיו כי המשמעות היא אכן כפשט - קיצוץ הציפורניים, ולכן מצטרפים אפילו מסורות עתיקות יותר של תרגום השבעים ופילון, אך בסופו של דבר, ההלכה בעניין נפסקה הפוך, כדעתו של רבי עקיבא. זוהי דוגמה של ניצחון עוֹקֵר הָרִים על הסִינָי, שהוכרע מבחינת הרבנים כהלכה שאסור להופכה (ולתקנה), וממחישה 2 נקודות חשובות:
רבי ישמעאל: נחשב יורש מסורת הכהונה (כעדת קומראן). דגל בעיקרון הפשט לפי 'דיברה תורה כלשון בני אדם' (מופיע כ-20 פעם) כדי לא לתת משמעות לכפל מילים בפסוק, וכך הוא מואשם שאין לו את היכולת לדרוש את הפסוקים ('דקל הרים').[1115] לפי א"י השל הבחין בין בתי המדרש של רבי לישמעאל בפשט הנותנת יתרון לשכל, לעקיבא בדרש הנותנת יתרון למסתורין ולרגש.[1116] ישמעאל היה מדרום הארץ (כפר עזיז) המאופיין וקרוב יותר לחסידים ולעדת קומראן.[1117] ראו גם על ספרות ההיכלות שלו בפרק על דימיון הספרויות.
במגמות אלו שדחקו את הצדוקים, בית שמאי, רבי אליעזר ומגילות חסידים לשולי הוגי ההלכה, מתחזקת מסקנת יעקב ניוזנר שסגנון ההלכה התנאי העלים כמעט לחלוטין את דרכי ההבעה המגוונת תחת מכבש אחד שמחק כל זכר למקורות הקדומים.[1118] לעומת זאת, בפרק הבא נעמוד על נקודות הדימיון. כך גם הצעתו של שעיה כהן כי חכמי יבנה הסתייגו לכנות עצמם פרושים, ואף הצניעו עד דחו את צורת החיים הכיתתית האופיינית לפרושים בתקופת הבית, תוך הכלה מכוונת של כלל הזרמים בתוך התנועה הרבנית המתהווה, זולת התנגדותם לחלק מהכתות.[1119]
היעלמות הכיתות אינה ביטוי לניצחון פרושי כי אם להוויה יהודית חדשה, כוללת, נטולת דימוי עצמי 'פרושי' או אקסקלוסיבי אחר, אשר השכילה להכיל בתוכה את חילוקי הדעות בלא להתפלג לכיתות. גמישות חדשה זו נבעה לשיטתו מהסתלקותו של מוקד המחלוקת העיקרי של ימי הבית: עבודת המקדש וספיחיה, בצד קריסת המוסדות החברתיים וצמיחה של הלכה אינדיבידואלית. כך גם טענתו של כהן.[1120]
בחז"ל היה זיכרון עמום ואלמוני של דורש תורה מדורות שעברו (ראו פרק בעניין מסורות עדת קומראן כאלמונים), שתוארכו קרוב לתקופת עדת קומראן בה פעל מורה הצדק: 'מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת' (סוטה ט' ט' שמפורט בתמורה טו' II); 'הוא אלכסנדר מוקדון, שמלך יב' שנה. עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה פ"ו, מהד' רטנר, עמ' 140). סמוך לתקופה זו הפרושים הראשונים מסרו בעיקר הגיגי מוסר, ולא היו דרשנים ומפולפלים; דבריהם מעטים מאוד. זאת כנראה שהכירו את עדת קומראן כהגמוניה התורנית (ראו בפרק ככנסת הגדולה, זקנים ראשונים סופרים וכו'), ולא העזו ליצור ספרות חדשה ממשיכה, או חלילה שסותרת להם.
אך לאחר כמה דורות, לאחר שנגמרה הנבואה ורוח הקודש בעדת קומראן, ונוכח המהפכות הפוליטיות והדתיות שעברו מימי החשמונאים ועד ימיהם בחורבן הבית ויבנה (ראו בפרק המהפכות של הורדוס), ביקשו חז"ל לשחזר את התורה המשלימה הרחבה של עדת קומראן. נוכח החוסרים הרבים, הכרח הוא שניסיון כזה יהיה כרוך במדרשים יוצרים.
אלא שכדי שהמדרשים היוצרים יתקבלו בעם כמשלימים את המסורות, מה גם חלקם סותרים את המסורות הקדומות של הסופרים (עדת קומראן) או התנ"ך, היה על תנאים אלו להעצים את סמכותם, ובתוך כך גם חוכמתם המופלאה וכוחותיהם המאגיים. זאת, הפוך ממנהג האיסיים ש: 'אינם מתנשאים בחוצפה לסתור את ההלכות שהונהגו' (קדמה"י יח' 12). כך למשל פסק רבי עקיבא בניגוד לדעת רבו אליעזר בן הורקנוס, ואף החרים אותו בהמשך עם שאר התנאים.
משכך, התפתחה בחז"ל תחרות דרישת פסוקים לפירושיהם וניסיונות שכנוע לקבלת ההלכה של הדרשן הטוב והחכם ביותר, ובהמשך אף יוחסו לו תכונות מוערצות. אלא שמטבען של דעות אנושיות, ישנן דעות שונות שחלקן אפילו סותרות. דבריו של יוספוס על הסופרים היוונים מתאימים גם לספרות חז"ל: 'הם מרבים להכחיש את דברי עצמם בספריהם ואין הם יראים לספר דבר והפכו' (נגד אפיון, מאמר ראשון, ג'). התוצר הוא דמוקרטיה ואנרכיה יחדיו, כל פירוש ואסמכתא יכולה להתקבל, והאידיאולוגיות שמאחורי פסיקות ההלכה הן המנתבות את רוח ההלכה המשתנה מדור לדור ומקום למקום.
ייתכן שמגמה זו התעצמה גם נוכח מעבר המחלוקת מקבוצתית (בתי הלל ושמאי ולפניהם) לתנאים יחידים, אך גם כמה פרושים קדומים נהגו באופן ייחודי של מדרש יוצר חריף ופולמוסי, בעיקר שמעון בן שטח והלל הזקן.
הבעיה הגדולה ביותר בחז"ל כנראה, היא האימוץ והדבקות בהלכות שהשרישו דורשי החלקות-אפרים המתיוונים (ראו פרק בעניינם). הלכות כאלו סותרות את התנ"ך או את עדת קומראן, וכיוון שכבר נהגו בעם כמה דורות, ובעיקר כיוון שהיו נוחים לעם (כגון נשיאת אחיינית או שתי נשים), חז"ל דרשו עליהם מדרשים משבחים, כדי להצדיק את הלכות אלו.
כפי שבעדת קומראן יש ספרות נגלית ונסתרת (ראו פרקים בעניין הנגלות מול הנסתרות), כך גם במקביל התפתחו דרשני הפשט למול ספרות הסוד, כגון: '"וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דברים יג' 9) – גַלה מסתריו' (מדרש תנאים, דברים, עמ' 66).
התנאים הרפורמטיביים הבולטים במדרש היוצר הם: שמעון בן שטח, יוחנן בן זכאי, ורבי עקיבא. היות ויריבותם של השניים הראשונים מתוארים בפרקים אחרים-קודים בספר זה, נציין כאן כמה נקודות בנוגע למפעלו של עקיבא: בן של גר – ולכן אינו דומה למעביר מסורת של שושלת כוהנים כבמקרא ובעדת קומראן, או של בית אביו וסבו (אף חז"ל לא מינו אותו לנשיא בשל כך); ברוב המקרים דעתו מאפיינת חשיבה יצירתית ונלמדת מהאירוע; אינו נרתע להתווכח עם תנאים לפניו ולשנות את הלכתם (למשל: כריתות ג' י'; אבות דרבי נתן ו' ב');[1121] אינו מודה במהות התושב"ע כמו חבריו, אלא לגרסתו יש תורות שונות שאותן יש לדרוש ולהרחיב (ספרא, בחוקותי ח'); כדי לחזק את מעמדו וקבלת חידושיו היה אמיץ עד חצוף הלכתית: העניש את חנוך-מטטרון (סנהדרין לח' II; למרות שמכונה גם 'נער' ו'שר הפנים' במקורות חז"ל אחרים), משה רבינו (מנחות כט' II), בן סירא (חגיגה יד'-טו'; מנחות כט' II; ירושלמי, סנהדרין פ"י ה"א [דף נ']) ואף את שכניו התמימים (אבות דרבי נתן ו' ב');[1122] בזכות נקודות עקיבא שובח על חוכמתו, וחלקם דומים ל'דורש התורה': 'עליך נאמר "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר' (איוב כח' 11) – דברים שהיו מעולמים ומסותרים מן הבריות הוציא רבי עקיבא לאורה' (אבות דרבי נתן, נו"ב פי"ב, עמ' 29).
מסכת עֵדֻיּוֹת היא החשובה ביותר להבין את ההתהוות ההלכה של חז"ל. לא היו משניות נושאיות, אלא היו דיונים ומחלוקות – ואלו נשמרו לפי סדר של שמות התנאים במסכת עדיות. מאז ספרות חז"ל מאופיינת ברגישות גבוהה, כאשר בעדת קומראן מצאנו יחסית מעט בהיקף כזה.[1123]כך חז"ל יצרו פירוט דקדוקי של ההלכה – הקודיפיקציה.
לכאורה הדבר מצביע על פיתוח ויצירה רבה יותר בחז"ל (ואולי גם נוח מגמתם לעמוד על הקלות מהכללים הנוקשים בהלכה הקדומה), אך הסיבות העיקריות לכך הן טכניות: לא שרדו לידינו כל המגילות הגנוזות (ואף המגילות שבידינו לרוב קטועות מאוד), ורוב ספרות חז"ל הינה פלפולי דעות בניסיון להגיע להלכה הכי צודקת – דבר שיוצר פרטנות ועומק להבחנות. מאידך, בתחום ששרד היטב במגילות קומראן ואילו לחז"ל לא היה צורך/מימוש הלכתי בו, הוא הלכות המלחמה, ואכן בין מגילות קומראן (בעיקר מגילת המלחמה – בני האור נגד בני החושך), יש פירוט הלכתי רחב (קודיפיקציה) של שיטות וכלי המלחמה (מקצתם משווים לקרבות החשמונאים הראשונים בפרק בעניין). יש לציין שמגילה זו (מה"מ/או"ח) מאופיינת בדרישת פסוקים רבים מהחומש, ופרשנות פשט, וייתכן שהיא מהווה אבן דרך להמשך מדרשי ההלכה שבחז"ל.
תחילה יש לציין כי גם בתורה יש קודיפיקציה של פירוט הלכות קטנות, בעיקר בענייני קורבנות (ועדיין סמדילות קומראן יש פירוטים נוספים; ולחז"ל יש אפילו משניות בעניין).
אך עדיין בתורה אפשר להבחין בהיררכיה של החוקים: החל מעשרת הדיברות, מצוות בני נוח, פסוקים רבים שמדגישים את הצדק/ה והחסד; עיקרי המצוות (דאורייתא בלשון חז"ל); תקנות חכמים (דרבנן בלשון חז"ל – יש כאלו בעדת קומראן); הנחיות מוסריות; נהלים; מנהגים וכדומה. היררכיה זו מלמדת שברמות הנמוכות של החוקים, שמירתם אינה חובה, או הפרתם אינה חמורה כמו המצוות/החוקים שמעליהם, וכן ככל שהם ברמה יותר נמוכה, כך גם הם יותר נתונים לשינויים לפי הזמן והמקום, בעוד חוקי התורה הם עקרונות הנצח שמהם יש לפסוק בהתאמה בכל דור ואופיו.
האם יש במגילות קומראן קודיפיקציה? כנראה שלא. אמנם עדת קומראן ייסדה את ההלכה, אך זאת במספר מוגבל של הלכות לכל תחום ותחום. גם בשאר התחומים והמסורות, המגילות נוגעות במצוות באופנים שונים. אפשר לרכז אופנים כאלו לסדר אחד, כמו למשל לאסור את כל המצוות הנוגעות לשבת מהתורה ומהמגילות, ואלו מסתכמים לסך של כ-3 דפים של הלכות. אמנם עליהם צריך לעשות פירושים, מה גם התוואים השתנו.
כנראה החריג הגדול לכך הוא תחום החוכמה והמוסר. הרי כבר בתנ"ך 3 ספרים דנים ומרחיבים תחומים אלו, ובספרות החוכמה בקומראן (הכוללת את בן סירא), אלו זכו לאלפי הלכות (ראו בפרק בעניין). ניתן להכליל כאן הרבה מהאגדות של חז"ל שהמטרה היא מוסר ההשכל (ואילו הדיוק בפרטי הסיפור נתון בספק) - הגדרתי אלו בפרק האגדה כמדרשי מחשבה.[1124]
לכאורה היא מרבה חוכמה ודקדוק של ירידה לפרטים קטנים, ומאידך היא מרחיקה רחוקים שבקושי מתחברים למצוות ולעקרונות הגדולות. האם יתר העיסוק בדקדוקי הלכות בא על חשבון עשייה וחסד? האם לכך התכוון משלי יט' 27 ('חַדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי דָעַת') וקוהלת יב' 12 ('וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ') באופן שסותר הרבה ממצוות הלימוד וההוראה בתורה? הרבה פעמים התוצאה היא ש'הגדר יתר על העיקר' (בראשית רבה יט' 3).
למעשה, הקודיפיקציה מאפיינת כעת רוב החיים המודרניים, החל ממערכות משפטי ובירוקרטיה, מיסוי, תתי-תחומים במחקר ואקדמיה, נהלים ומידע רב שחלקו מתגבש לנורמות וחלקו נתון לפרשנויות ויישום. יש להשוות את היתרונות והחסרונות האלו גם לדת, שעד כה הדת לא התייחסה אליהם בהשוואה לתאריך שהיא עצמה עברה.
יחסים אלו הביאו למצב הדת היום, שלמרות שיש ידע רב ודעות כתובות ונגישות על כל נושא ועניין, כולל ובפרט בספרי ודקדוקי הלכות על התורה, הגישה למקורות המקוריים של עדת קומראן עדיין נמוכה, וככל שחזרה זו תתחזק – כך יחלשו אלפי הלכות שונות שאינם יוצאים מהם ישירות, או שתרומתם הדקדוקית נמוכה מתועלתם.
כתוצאה מעליית בעלי הדעות על בעלי המסורות, לצד ריבוי המדרשים מכל הסוגים, פחת המשקל של התושב"ע ככלל, ושל יכולת האבחנה בין מהו הלכה למשה מסיני או התהוות והכרעה בין דעות ומחלוקות. לכך גם השפעה שלילית על מגילות קומראן הדתי, שבמקרה הטוב מעניקים להם עוד דעה מבין שלל הדעות בימי בית שני (ובמקרה הגרוע דיעה שלכתחילה פסולה כי אינה מבית מדרשם של חז"ל). ראו בהרחבה בחלק/שער על דתיים והלכה להיום.
הצדוקים קיבלוהו ללא ניסיון לחקותו – כיוון שלא היתה להם התגלות.
הוכחה (נוספת) לכך שהפיתוח והשכלול של חז"ל הינו יצירה שאינה מסורת קדומה, היא מהדיונים התיאורטיים שאינם מציאותיים שהתלמוד מוסיף, ומתרץ אותם שמטרתם לתת שכר לדורשיהם ולומדיהם. אלו מלמדים על חידושים מפותחים שחורגים מההלכה למעשה שמאפיינת את ראשוני חז"ל עד האמוראים.
כמו התנ"ך גם במגילות קומראן אין סתירות פנימיות (לעיתים נדמה שיש סתירות; כמה סתירות בתנ"ך נפתרו בזכות מגילות קומראן; כמה סתירות במגילות קומראן אין טעויות בהבנה של חוקרים). לעומתם, בחז"ל יש סתירות פנימיות, והדבר טבעי כאשר מדובר בשילוב של דרשנות אנוש יוצרת חופשית. אלא שבכלל פרשנות והבעת דעות אנושיות, הן גם מסתמכות על ידע שהגיע לאותו דרשן ממקורות שונים, וכאן נציין כמה מהטעויות בתחומים של כותרת פרק זה. נקודות אלו נסקרות באתרים אנטי-דתיים של החזרה בשאלה כמו "דעת אמת" "חופש" וכדומה, אלא שגם הן מציגות חלק מהדברים בטעויות, ולעומתם יש הסברים תורניים יפים (נציין עיקרים: אתר אונ' בר-אילן לתורה ומדע ובפרט פירושו של פרופ' נתן אביעזר לבראשית; 4 ספרי המהפך של הידברות והרב זמיר כהן), אם כי עדיין החלוקה העקרונית נשמרת: לחז"ל יש טעויות מדעיות והמדע מוצא עוד הוכחות לאמיתות התנ"ך. רוב הטעויות של חז"ל לא יסוקרו בספר זה ולהלן, היות ואין מטרת ספר להתנגח ישירות עם חז"ל וחסידיה הקיצוניים בימינו, מה גם ישנה הערכה רבה לחלקים חשובים בחז"ל שקיבלו והעבירו מסורות מעדת קומראן (המסוקרים בכמה פרקים בספר זה). עם זאת, יש להכיר ולדעת את המקורות השונים שיש בחז"ל, וסקירה כזו למדרשי אגדה הובאה בפרק: '13. המקורות השונים של מדרשי האגדה של בחז"ל: ממגילות קומראן, ספרים חיצוניים ועד למקורות ההלניסטיים לעומת מגילות הקדמונים'.
מהותה של ספרות חז"ל היא דיוני חכמים בעלי מגוון דעות, וכאשר דעות שונות שאינן נסמכות על מקור תורני אמיתי (בכלל זה פרשנות שגויה), מובילים גם לשילוב סתירות מדעיות ורפואיות בספרות חז"ל. חלקן היו המניעים והסיבות לקביעת הלכות נוספות (כגון האם האפרוח יוצא מהחלבון או מהחלמון – כדי להתיר הוצאת דם מחלק בביצה).[1125]
בחולין סז' II כתוב שהשרצים הנמצאים בדגי הים מותרים באכילה (למרות האיסור הכללי שהתורה אוסרת לאכול אותם), מפני שהשרצים האלו נוצרים מבשר הדגים, ולא מרביית זכר ונקבה. המדע כיום קובע שכל בעל-חיים נוצר דרך רבייה באופן כלשהו, ובשום אופן לא נוצרים בעלי חיים מבשר בעלי חיים אחרים.
הרבה מהוראות של חז"ל בתחום זה הן ריפוי ע"י הרקחת תרופות מהטבע או מבעלי החיים. יש לציין שגם בספר טוביה (שנמצא בעברית ובארמית במגילות קומראן - הקבוצה השלישית) יש תיאור ריפוי של עיוורון בעזרת מעי הדג. אלא שבניגוד לחז"ל, וכמו כמה פעמים בודדות בתנ"ך, אלו הוראות נבואיות ממוקדות לאותו מקרה, וקשה לדעת אם יש בהם ממש בריפוי מקרים דומים ללא נבואה.
לעומת זאת, דוגמה של דיוק מדעי רפואי ראו בפירוש ברית דמשק ל"ספחת" בפרק הנסתרות.
אחיינית מול בת הדוד מצד האב לפי טוביה: ראו בפרק 'היחס לנשים: קדושת הנישואים, מונוגמיה, הגבלת מיניות, ונזירות זמנית בגדולי התורה'.
דוגמה ידועה לכך היא הטעות בתיארוך אורך התקופה הפרסית בימי שיבת ציון של תחילת בית שני שלי סדר עולם רבה ל' – ראו בפרק 'גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים'.
הרבי מליובאוויטש הגדיר יפה חלוקה בסוגי המדע: 'יש צורך להבחין בין מדע אמפירי (הניתן לבדיקה באמצעות תצפיות של חושים פיזיים או של מכשירים המרחיבים את החושים, ומבוסס על תוצאות תצפיות אלה), נסיוני, שעיסוקו מוגבל לתאור ומיון של התופעות הנצפות, לבין ה'מדע' הספקולטיבי-עיוני, העוסק בתופעות בלתי ידועות אשר לעיתים אין אפשרות לנסות אותן במעבדה. במונח 'ספקולציה מדעית' כלולה בעצם סתירה מיניה-וביה, כי מדע במובנו המדויק פירושו 'ידע', והרי שום ספקולציה אינה יכולה להקרא ידע במובן המדויק של המילה' (אמונה ומדע, עמ' 90), וכן חילק בין 3 סוגים של תיאוריות מדעיות: מסקנות מדעיות הנובעות מתצפית ישירה; מסקנות מדעיות הנובעות מהיסק עקיף: מסקנות מדעיות הנובעות מהיסק משוער (אקסטרפולציה).
מגילת מיקרו המזלות והרעמים 4Q318 מציינת את מיקרו-המזלות (ראו פרק בעניין) אשר הן גרמי שמיים נכונים ומדויקים גם היום – כל לילה מיקרו-המזל המתואר במגילה נמצא סביב הירח למשך יומיים או שלושה. אמיתות עובדה אסטרונומית זו מצביעה על ידע אלוהי של עדת קומראן, שלא היה ידוע בדיוקו זה לשום תרבות ועם עתיק. יתרה מזו, היא גם פוסלת את תיאוריית 'העולם השטוח' שעדיין אוחזים בה חלק מהדתיים.
חנוך פט' 9 מתאר את שלושת מיני האדם המפותח מבני נוח, כפי שממצאי הגנטיקה/אבולוציה מצביעים כיום (הומו ספיינס, הומו ארקטוס והומו הביליס); חנוך כא' 6-1 מתאר כוכבים מורדים בשמיים – אלו תואמים לחורים שחורים או מטאורים.
הספר החיצוני חזון עזרא אינו בין מגילות קומראן, אך יש בו ידיעה גיאוגרפית מדעית נכונה של כמות היבשות.[1126]
בהמשך למחלוקת המתוארת בפרק הקודם בין עקיבא לישמעאל, ישנה גם הערצה ומקור שעקיבא ביקש לסלק ולהכריע כנגד ישמעאל – הוא מטטרון, חנוך בן ירד, הגיבור המקראי הנסתר, ובעל ספרות סוד רחבה ביותר – עליו בנוי ספר חנוך ב' הסלאבי (שאינו במגילות קומראן) וספרות היכלות ומרכבה בספרות המיסטית של חז"ל, ובה ספר שאף המכונה חנוך השלישי/ג'.
כאן המקום להזכיר שגם הנצרות בנויה על חלקים מספר חנוך, כגון הרקע להולדת ישו בספק אם היה קשר מיני בין ההורים - מקבילה לשני סיפורים בספרי חנוך: א' החבשי קו' 1-12;[1132] ב' הסלאבי כג'.[1133] יש לציין שחוקרים מתארכים ספר חנוך ב' הסלאבי למאה הראשונה לספירה, ואכן סגנונו קרוב להלניסטיות ולנצרות (ראו עליו בפרק הספרים החיצוניים). אנדריי אורולוב (מסורת חנוך-מטטרון) אף רואה בחנוך ב' הסלאבי עדות לשלב ביניים בין חנוך (א' החבשי) – גיבור האפוקליפטיקה ובין חנוך ג' - מטטרון של ספרות היכלות. בכל אופן חנוך א' החבשי צוטט ושומש בברית החדשה בחיוב,[1134] אך מיד לאחר מכן כבר אוריגנס (מאה 3) דחה אותו, והוא שרד רק בכנסייה המזרחית.
בניגוד לנצרות, חז"ל אמנם לא קיבלו את רוב המגילות בשלמותן כספרים, אך מאידך, עדיין קיבלו מעדת קומראן מסורות רבות, וכמודגם ברשימה לעיל, כאשר דוגמאות רבות נוספות ולפי סדרן מובאות בפירושי הרטום וכהנא לספר. עם זאת, המסורות שהגיעו לחז"ל לרוב עברו שינויים כלשהן, וזהו טבען של מתהגלגלות מסורות, כפי שראינו בשינויים שעיצבו עמי קדם למסורות חנוך ושאר הקדמונים. תחום עיקרי שחז"ל קיבלו הוא תחום ספרות הסוד, וזו הועברה בחברות תנאים הראשונים (אבות דרבי נתן נו"א ח')[1135] וחסידים כמו רבי יוסי החסיד (חגיגה יד' ב') וחסידים ומגילות כמובא בפרקים בעניין.
חלק ממסורות אלו נערכו ושוכתבו יחד עם המדרש היוצר בחז"ל (ראו פרק בעניין), ומהותם דומה למסורות הקדמונים מהמגילות, כגון: ספר רזיאל המלאך, היצירה, ספרא דאדם הראשון. נזכיר גם את רבי שמעון חסידא שדרש בסוכה נב' II פשר על ארבעת החרשים (זכריה ב' 4-1) ועל כהן צדק (ובהמשך כמלכיצדק: פסיקתא דר"כ מהד' מנדלבוים, פסקה ה', עמ' 97), וראו עליו בפרק על בני צדוק הכוהנים. מסורות נוספות מצויות במדרשים מסוימים, כגון פרקי רבי אליעזר (ראו עליו בפרק על דורשי הפשט), חוכמת הפנים הרבנית (שקרובה למגילת Q18644QHoroscope-). ספרות הזוהר והקבלה הרחיבה ופיתחה מסורות מיסטיות ומאגיות מעדת קומראן, ביניהן שירות מלאכים ותיאור תפקידיהם, תפילות לחש נגד מזיקים, דרכי הנהגת הבורא בעולם, מקור תכונות הנפש[1136] ועוד.
אף על פי כן, חנוך (או מטטרון) אינו מוזכר כלל במשנה. כנראה שהתעלמות זו נובעת ממבוכתם בין הפשט החיובי[1137] ומסורות רחבות חיוביות (החל מתרגום השבעים, בן סירא מד' 16,[1138] וכאמור בספרות היכלות זו), לבין מדרשי-אגדה שקטרגו על סיבת עלייתו לשמיים[1139] – שכנראה שאבו זאת מהספר החיצוני לקומראן (ראו את סתירתו למגילות בפרק הספרים החיצוניים למגילות): חוכמת שלמה ד' 11-10.[1140]
אך הדברים מחמירים, כאשר עקיבא ותומכיו מגנים מדיחים ומענישים בחומרה (פולסא דנורא) מעניקים של מטטרון במדרש המפורסם 'ארבעה נכנסו לפרדס' (היכלות זוטרתי, 42-45; חגיגה יד'-טו'; סנהדרין לח' II ומקבילות),[1141] ובבראשית רבה כה' מלעיזים עליו לצד ויכוח נגד "המינים" שלא מצאו בו מיתה. מענין שאפשר בקלות להסיק שעקיבא לימד לא כראוי (בכבוד זה לזה: יבמות סב' II) את 24 אלף תלמידיו, ולכן מתו, אך הפרשנות הרבנית לא זקפה זאת לחובתו, קל וחומר שלא המציאה עליו עונשי שמיים בשל כך.
והנה התוצאה הלא מפתיעה לכך היא שעקיבא הוא המחליף של חנוך ונוטל תפקידיו: הבאת מסורות שירת מלאכים משמיים (היכלות רבתי, ס' 106), גילוי נסתרות (אבות רבי נתן, נוסח ב' יב'; פסיקתא דרב כהנא, פסקה ד'), 'קושר כתרים לאותיות' (מנחות כט'; סינופסיס, 16-17). כל זאת, באבסורד משווע שמטטרון כלל לא חטא.
לא ברור אם מאותן סיבות או מסיבות אחרות (ומאיפה זכות ואומץ), חז"ל קטרגו גם על גיבורי המקרא נוספים:
נח, נינו של חנוך, אשר לפי כמה ממגילות קומראן היה צדיק מבריאתו (חנוך קו';1Q19 ; מגילה חיצונית לבראשית ב'), דרשו עליו בגנות שהיה צדיק יחסית רק באותו הדור (סנהדרין קח'; מד"ר, בראשית, פר' ל' 9).
קטרוג יותר חמור הלעיזו על משה רבינו יחסית לרבי עקיבא. הסיבה למדרש זה כנראה המגלומניה של ר' עקיבא (עליה הורחב בפרק לעיל), בה ניסה לנשל ולהחליף אפילו את משה רבינו בהצגה חמורה שאינו מבין את תורתו (מנחות כט' II).[1143] מענין שחז"ל מציינים על משה רבינו שלא שינה כלום ממה ששמע בסיני,[1144] ולאחר מכן 'לא היה יודע מה הם אומרים?' – וזה כמו שאמרו הצדוקים שהם 'לא ידעו להביא ראיה מהתורה'!. במקום אחר הלעיזו על משה רבינו שנשבע שייתן את בנו בכורו כומר לעבודה זרה (ילקו"ש שמות רמז').
חז"ל הגדילו להעניש גם את אליהו הנביא (בבא מציעא פה' II, מעניין שזה היה עקב אי-הגעתו לראש חודש ירחי-פרושי).
לעומת זאת, יש בחז"ל שסינגרו על חטאים של גיבורי המקרא (שבת נו'), בניגוד לפשט המקרא, וכאשר במגילות קומראן יש 2 תימוכין שחטאים אלו אכן קרו ועונשם בא עליהם בשל כך: ראובן – פשר בראשית א' קטע 5 ד' 6-5;[1145] דויד - ברית דמשק ה' 5.[1146]
כפי שפורט בפרק לעיל על המחלוקות נגד חנוך-מטטרון, ברור שאלו באו כדי להרחיק את מעמדו המכובד, ומאידך להעלות את מעמדו של רבי עקיבא. אך ישנם עוד מחלוקות, או שמא אלו רק סתירות מקריות, שכן אלו נובעות מהמדרש היוצר המפותח שדרשו ועסקו בו חז"ל כעיקר מפעלם.
נביא לכך כמה דוגמאות:
יחידות הלכה של דיני משפט ששרדו לידינו ממגילות ים המלח הן מברית דמשק , זולת כמה תתי נושאים בברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 44-40) שעל ההרכבים המשפטיים הרחבות בסרך היחד, ומדרש על פרשת משפטים (4Q251 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 193-192 מכנה המגילה 'מדרש משפטים' אך המשכה בעניינים אחרים]). על רוב קטעים אלו מסורות דומות בחז"ל, שכמו שאר המסורות, הגיעו לידיהם מעדת קומראן שייסדה את ההלכה. דוגמא לכך היא התוכחה כדין משפטי ולא רק מוסרי (מובא גם כדין מוסרי במקום אחר):[1147] 'כל אדם אשר יחרים אדם מאדם בחוקי הגוים להמית הוא, ואשר אמר לא תקום ולא תטור את בני̇ עמך וכל איש מבאי הברית אשר י̇ביא על ר̇עהו דבר אשר לא בהוכח לפני עדים והביאו בחרון אפו או ספר לזקניו להבזותו נוקם הוא ונוטר, ואין כתוב כי אם נוקם הוא לצריו ונוטר הוא לאויביו אם החריש לו מיום ליום ובחרון אפו בו דבר בו בדבר מות ענה בו יען אשר לא הקים את מצות אל אשר אמר לו הוכח תוכיח את רעיך ולא תשא עליו חטא... כל דבר אשר ימעל בתורה וראה רעיהו והוא אחד אם דבר מות הוא וידיעהו לעיניו בהוכיח למבקר והמבקר יכתבהו בידו עד עשותו לפני אחד ושב והודיע למבקר אם ישוב וניתפש לפני שלם משפטו ואם שנים הם והם מעידים על אחר והובדל האיש מן הטהרה לבד אם נאמנים וביום ראות האיש יודיעה למבקר ועל ההון יקבלו שני עידים נאמנים' (ברית דמשק ט' 8-1, 21-16 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 43-41]). בתוכחה משפטית זו ניתן לאסוף עדויות מעדים בנפרד, וכך מגיעים ל-3 בפלילי ו-2 בממוני, כיוון ששני עדים יחד יכולים לרקום קנוניה שקרית.
בשאר תחומי המשפט, ובעיקר בדיני נזיקין, לא נמצא במגילות קומראן יחידות הלכתיות. ההנחה שכאן חז"ל דרשו במדרש היוצר משלהם (כיוון שלא הגיעו אליהם מסורות מעדת קומראן [או מכל קבוצה אחרת]), והדבר ניכר גם בשינויים של חז"ל על פשט הפסוקים - להלן כמה דוגמאות:
ראו גם בפרק: 'נסתרת מהותית - ביטול עונש המוות בנדר בעדת קומראן, ומקורה להקלה בפלילים'.
האמרה הזו של חז"ל ('כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' [מגילה טז']) לא שומשה בעיקר הראוי שלה שראוי היה לציין את המקור: ממגילות קומראן ומהספרים החיצוניים (ראו למשל בפירוש קאסוטו את אלפי הפניות למדרשי חז"ל).
פרק זה מהווה המשך לפרק 'אלמוניות עדת קומראן וההגמוניות שחז"ל מייחסים להם (בכוונה או ללא ידיעה)' ולפרק האגדה בספרים החיצוניים, ובהמשך לדוגמאות בפרק 'הלכות מחסידי-התנאים', נעמוד כאן על כאן תחומי הלכה (על האגדה ראו בפרק בעניין) רחבים שבהם ניכרת הקבלה והשמירה (העתקה) של מסורות מעדת קומראן לחז"ל:
השפעת מגילות קומראן על המשך הדת היהודית לגווניה בפיזור לעשרות תחומים ורעיונות, ולאלפי מסורות והלכות. המחקר מוצא עוד ועוד מעין אלו (ומאידך גם מתעלם או שוכח את שהאירו חוקרים ראשונים בתחום). כמובן שאין בספר זה לסכם כולם, אלא מבקש לבנות את הקווים והשבילים הראשוניים ליצירת ההלכה והשתלשלותה, אל המורכבות ההיסטורית והפוליטית של המחצית השנייה של בית שני.
עדת קומראן ייסדה את תפילת הקבע לציבור במקום הקורבנות,[1149] ובידיה נמצא מגוון עצום של תפילות מזמורים וברכות (חלקם התקבלו בחז"ל וחלקן לא הכרנו), שגם חז"ל מעידים עליהם (על זיהויים כחסידים ואנשי כנסת הגדולה ראו בפרק בעניין) כך: 'חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם' (ברכות ה' א');[1150] 'אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות' (ברכות לג'), כגון:
בחיבור עם הפרקון הבא של הלכות שבת, נציין את המנהג המאוחר (מהמאה ה-16) של רבנים מקובלים לצאת לשדה להתפלל מזמורי תהילים ופיוטים לקראת כניסת השבת. מקובלים אלו נשענו על תנאים שיצאו לקבל את השבת (שבת קיט'). מנהג זה השתכלל והתפשט בימינו בקרב כל קהילות ישראל, המכונים היום תפילת 'קבלת שבת'. אמנם אין לנו מסורת כזו מעדת קומראן, אך לפי מגילה (11Q5 (11QPs-a כז' 10 א' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 355) היו מזמורי תהילים רק לשבתות, וכן בשירות עולת השבת יש תפילות מיסטיות שחלקן דומות לתפילת שחרית של שבת.
תחום מובהק של קרבה בין עדת קומראן לחז"ל,[1160] אשר מקורן ב:יובלים א' ונ'; ברית דמשק י' 14-יא' 12, וקטעים במגילות: 4Q421, 4Q264a, 4Q265. להלן חלק מההלכות המשותפות: זמן כניסת השבת, משא ומתן, דיבור בענייני חול, עבודה בשדה, הליכה מחוץ לעיר, בישול והכנת אוכל, שאיבה, עבודת נוכרי, איסור הוצאת רכוש, הוצאה[1161] ובפרט היונק (שהגדירוהו תקנה), עבד ושכיר, יילוד בהמה, הקמת בהמה שנפלה לבור, מקום השביתה, אדם שנפל לבור, איסור ניגון, כלי טוח. ובהכללה נאמר שבית שמאי מתווכים בתחום זה[1162] (לצד תחום הטהרה) להקלה היחסית של חז"ל מצד בית הלל, וחסידי-חז"ל הקפידו והחמירו עליהם יותר מהתנאים.[1163] 'איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת' (שבת ו' ב'; צו' ב'), שהיא מספור ושיעור בתפקיד סופר לפי הירושלמי שקלים ה'.[1164] ההנחה שמסורת זו הגיעה טרם או במהלך עריכת משנה מסכת שבת, שכן היא משובצת רק באמצעה (פרק ז' משנה ב'), ואילו היתה נאמרת אחריה – לא היה בה כל צורך וחידוש (לעומת זאת ההשוואה למלאכות המקדש הינה מאוחרת והיא חידוש מדרשי שאינו מההלכה הקדומה). העדות על החסידים הראשונים למשגל ברביעי כנראה כדי להימנע מטומאה בשבת: 'דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת' (נידה לח' - שמקורה כנראה במגילת המקדש מה' 12-11),[1165] יחד עם גזרת אכילת שום בערבי שבתות (נדרים לא') כנראה להרחקה מריח הפה (או הפוך, כדי לחזק את הפסיקה הנגדית: כתובות סב' II - בבא קמא פב'), תואמות להלכת עדת קומראן (נראה שלא יבואו לטומאה בשבת לפי היובלים נ' 8) ונגד דעת שאר התנאים. הסיפור על החסיד בויקרא רבא לד׳ 16 תואם להלכה בברית דמשק י' 20: 'אל יתהלך איש בשדה לעשות את עבודת חפצו', וכנראה חומה בגובה 1 מטר שהיתה בין היישוב קומראן לעין פשחה היא "תחום השבת", כשם שכזו נמצאה בכתובת 'תחום גזר' מהמאה ה-2 לפה"ס.[1166]
מקורה של ההמשגה הנפוצה בחז"ל "אינו מן המוכן" שהתפתחה למושג מוקצה, מגיע מיובלים נ' 9 וברית דמשק י' 23-22. בעוד חז"ל מתארים את הלכות שבת כ'הררים התלויין בשערה' (חגיגה פ"א מ"ח[1167]), בברית דמשק ג' 13-15 המקור מיובלים והתגלות: 'ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל שבתות קדשו ומועדי כבודו', ונושא זה נפתח בכותרת: 'על הש[ב]ת לשמרה כמשפטה' (י' 8), שמהותה - מסכת 'שבת'. מרתק לראות כי ישנה אפילו התאמה בחלק מרצף ההלכות הפנימי בין הנושאים.[1168] דוגמא לעיקרון שמאות הלכות תלויות בו – 'מן המוכן' בהמשגה של חז"ל ל"מוקצה": 'ולא תעשו ביום השבת כל מלאכה כי אם לאכול ולשתות מן המוכן ביום הששי ולנוח ולשבות מכל מלאכה ביום הזה, ולברך את יי אלוהיכם אשר נתן לכם יום שמחה וקדוש' (היובלים נ' 9); 'אל יאכל איש ביום השבת כי אם מן המוכן ומן האובד בשדה' (ברית דמשק י' 23-22) – ובחז"ל מלבד הההלכה הזהה בשמה לעניניי אוכל, הורחבה ל: 'זה הכלל כל שהוא מן המוכן מטלטלין אותו וכל שאינו מן המוכן אין מטלטלין אותן' (תוספתא שבת יד' ח'), כאשר: 'בראשונה היו כל הכלים ניטלין בשבת. כיון שנחשדו להיות מחללין ימים טובים ושבתות. הדא היא דכתיב (נחמיה יג') בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת ועומסים על החמורים וגו'. ואסרו להן הכל. כיון שנגדרו היו מתירין להן והולכין עד שהתירו להן את הכל' (ירושלמי פ"יז מ"א, פב; מקבילות בתוספתא פ"יד מ"א; בבלי קכג' ב'), ואכן ישנן ספקות באשר להיתרי הכלים בעדת קומראן.[1169] דיוני חז"ל על הלכה מרכזית זו התרחבה לתחומים שונים - שכן הגדרת חפץ קובעת את דינו ההלכתי הזה, והיא ממחישה את תהליך הקודיפיקציה של חז"ל מההלכה הקדומה של בית שני.
הלכה קרובה נוספת היא של ר' יוסי הכהן החסיד שלא נמצא כתב ידו בנכרי כדי שלא יחלל שבת על ידי כך שהנכרי יוליכנו בשבת (שבת יט' א'; ירושלמי שם פ"א ד' ע"א) – תואמת לב"ד ו' 2,[1170] להחמרה הכללית של האיסיים בשבתות (מלחה"י ב' ח' 9), כשביניהם בית שמאי (שבת א' ז'-ח'). נוסיף שתוספתא ז' מזכירה את ה'ראשונים' (אך לא 'חסידים ראשונים') וכן הלכות שהיו 'לראשונה'[1171] (אלו מזוהים כעדת קומראן ראו בפרק על בית נאמן).
מפורטות לראשונה בספר טוביה ז', ואכן הוא קרוב ולכן מקור לרוב הלכות הנישואין שבחז"ל (מסכת קידושין), ואפילו זהה מטבע הלשון המפורסם והמשומש עד היום: 'כדת משה וישראל' (ו' 13; ז' 13, 14[1172]). בפרק על הצדוקים מצויין כי הם התנגדו למסורת זו, למרות שטוביה היה ספר חיצוני.
לצפייה בתמונה של קטע ממגילת טוביה B-513167:
https://drive.google.com/open?id=1YUSf1M4p7PNZxfaKcwePDrzN-zcWB5C2
מגילת טהרות א' (4Q274, 4QTohorot A) פרגמנט 2 מפרטת הלכות בנוגע לטהרת בעל הקרי:
'1) יא[וכל ואחר אש]ר֯ יזו עלי̇ו̇ את֯ הרישונה ירח̇ץ ויכבס טרם ישנ[ה 2) ואם יח]ו̇ל עליו השביעי ביומ ה֯שבת֯ אל יז בשבת כי 3) [אמר שמור] את יום ה֯שבת רק אל יגע בטהרה עד אשר ישנה. 4) [וכול]֯ הנוגע בשכבת הזרע מאדם עד כול כלי יטבול והנושא אות̇ו̇ 5) [יטבו?]֯ל והבגד אשר תהיה עליו והכלי אשר ישאנה יטבול 6) [במי]ם֯. ואמ במחנה יהיה איש אשר לוא השי̇גה ידו[1174] ורח֯[ץ] 7) [ולבש כו]ל הב̇גד̇ אשר לוא נגעה בו. רק אל יג̇ע̇ בו את לחמו. והנו̇ג֯[ע] 8) [בזב במשכ]ב֯[ו ובמ]ו֯שבו אמ לוא נגע בו ב֯[גדו ורחץ?] ב̇מים ואם 9) [נגע בגדו בטמא] וכבס ולכול הקודשים יכ̇בס ו֯[רחץ?[1175]] במים את' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 213, עם מספר מחיקות השלמה שלי).
הבבלי מביא בברייתא חיצונית (שהמשנה לא כללה זאת בהלכותיה, לא ידוע אם במכוון או מאי ידיעתה)[1176] תקנה מיוחדת וספציפית שייחסוה לעזרא הסופר (ובירושלמי שבת פ"א להלל ושמאי) [1177] זו: 'עשרה תקנות תיקן עזרא [...] ושתהא אשה חופפת[1178] וטובלת... תיקן טבילה לבעלי קריין' (בבא קמא פב'), וכן בברכות פ"ג מ"ה-מ"ו: 'וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַעַל קֶרִי: לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יְקַצֵּר. יָרַד לִטְבֹּל... זָב שֶׁרָאָה קֶרִי, וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע, וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת שֶׁרָאֲתָה נִדָּה, צְרִיכִין טְבִילָה. וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר'. יש כאן זהות לתקנה שבקטעינו שבמגילת טהרות א' – הטבילה לבעל הקרי, ואף זמנה ממוקם באמצע של בעלי המסורה (מורה הצדק שכנראה חיבר את המכילה הזו - חי בין עזרא הסופר להלל ושמאי). עם זאת, בין התקנות המיוחסות לעזרא יש תקנה של אכילת שום בערב שבת (באבא קמא פב'; ירושלמי מגילה ד' א'). אם הסיבה היא חיזוק היצר המיני, הרי שדווקא תקנה זו מתאימה להלל ונוגדת למורה הצדק, שכן בחז"ל שיבחו את המשגל בשבת, ואילו לפי היובלים נ' 8 זהו חילול שבת, ואם כך – באה ההלכה נגדם בנדרים ג' י'.[1179]
אם ההתייחסות של: 'אשר לוא השי̇גה ידו' (שורה 6) מכוונן למקווה-טבילה ולא לבגד,[1180] הרי שקטע זה מבחין לראשונה בין הטבילה לרחצה (שזו מוזכרת רבות בתורה ובחז"ל כ-9 קבין). בכך מתאששת סברת רבים - שעדיפה וגבוהה הטבילה על הרחצה, ויש כאן עיקרון מעין הלכתי של 'בדיעבד'.[1181] וכך הדבר גם בברכות כב' ב': 'עזרא לא תיקן תקנה קבועה בכל דיני בעל קרי, אלא עזרא תקן לבריא המרגיל שחייב לטבול בארבעים סאה, ובריא הרואה קרי לאונסו - די לו בתשעה קבין'. אחר כך אתו אמוראי ופליגי (באו האמוראים) ונחלקו בחולה – שלו כבר מצוין היתר במקוואות פ"ג מ"ד ובתוספתא ג' ח'. גם מסורתו של ינאי בירושלמי פ"ג ה"ד, כז' ע"ג מלמדת על אפשרות משנית של רחצה: 'אמר רבי ינאי. שמעתי שמקילין ומחמירין בה. שמעתי שמקילים ומחמירים בה. וכל המחמיר בה מאריך ימים בטובה'.[1182] השבח על המחמירים בעניין תמוה, שכן חז"ל יצאו בגינויים וגידופים נגד 'טובלי שחרית' צדוקים וחסידים שהיו מקפידים יותר מתפיסותיהם והנהגותיהם בענייני טהרה. עוד על ענייני טהרה בראו בפרק חידות דורשי החלקות ושמירת הטהרה, ועל חזרת שמירת מצווה זו – ראו בפרק על חזרת החסידות המודרנית.
עיקרון שמבדיל בין שתי הקבוצות: עדת קומראן מורכבת מכוהני בני צדוק שמהותם להתקדש, והלכתם הכיתתית פונה תחילה לעצמם. לעומת זאת חז"ל פונים לעם, וההלכה לעם יכולה להיות על הצד המקל: 'אין גוזרין גזירה על הצבור, אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה' (עבודה זרה לו'). בדיעבד נוסף (או יותר נכון באפשרות שנייה): ברית דמשק יג' 7-4: 'ואם משפט לתורת נגע יהיה באיש ובא הכהן ועמד במחנה והבינו המבקר בפרוש התורה̇. ואם פתי הוא - הוא יסגירנו, כי להם המשפט'. הספרא לויקרא יג' דורש זאת מלשון הפסוק או אל אחד מבניו הכהנים 'ואף כהן בעל מום או שוטה', ומשנה נגעים יב' ה' קובעת שאפילו בן לוי או ישראל תלמיד חכם אינו רשאי להורות פסק מוחלטת בתחום זה. אולי מכאן נאמר: 'ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול' (משנה הוריות ג' ח'). מפתיע.
החידוש השני של הקטע במגילה הוא איסור אכילת לחם: 'רק אל יג̇ע̇ בו את לחמו' (שורה 7),[1183] ותאימות לכך הועתקה לירושלמי: 'שלא יהו ישראל כתרנגולים הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל' (ברכות פ"ג מ"ד, ו' ע"ג).[1184]
לצפייה בתמונה של קטע ממגילת טוהרות B-359323:
https://drive.google.com/open?id=1n01M3HC-N0CHFMj9WL--V_Vxkf0Bx73U
היות וספר דברי גד החוזה תואם ואמין למגילות קומראן, יש לציין בפרק זה שממנו חז"ל וספרות הקבלה קיבלו מסורות רבות ומגוונות, ביניהן ההלכות: מואבי ולא מואבית (ק'), מצוות בני נח (רו'), מות דוד בשבת (רפו'), ראש השנה (שנד') בשלושה ספרי צדיקים בינוניים ורשעים (שס') עם שופר (שסז') ו'אשרי העם יודע תרועה' (שסח'); וכן ביטויים: ישועת ה' כהרף עין (קכח'), שערי בינה (כד'), ועוד רבים – כפי שהביא מאיר בר-אילן בפירושו.
מעיקרי תחומי הלכה אלו אנו למדים גם שאינם כמדרש הלכה/תנאים המסתמך ועוקב אחר פסוקי התורה. והאמת שכך גם המשנה, שהיא המיוחסת ל"מסורת אבות". אלו הפוכים וסותרים לדרכם של הפרושים המתנצחים על הצדוקים (בעיקר: שמעון בן שטח ור' יוחנן בן זכאי) בכך שלא הביאו ראייה מהכתובים?!
כותרות ודינים קרובים אלו בין הספרויות, לצד מסורות רבות שקיימות במגילות שלא הכרנו עד מציאתן, ועוד שחלקן בכמות בלתי ידועה שלא שרדו, מחזקות את מסורת ההולמת של חז"ל על שכחת מסורות כאלו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א'). ואכן, מסורות כברייתות ותוספתות שצוינו בתלמוד מחזקות טענה זו.
חז"ל ניתקו את חובת הטהרה מחיי החולין והחילו אותה על הקודש בלבד, כאשר אין איסור ואין עונש על היטמאות במרחב החול. מאידך גיסא החילו הלכה מרחיבה של שמירת טהרה במאכלי חולין.[1185] יש להדגיש כי בעוד הפרושים הקפידו על טהרת המאכלים (הפרשת תרומות ומעשרות, לצד טהרה כללית), במעבר בין התנאים לאמוראים חז"ל בטלה משמעות זו, לצד האי-הקפדה הכללית על רוב ענייני טהרה המקראיים (זולת בעיקר טומאת נידה ומת לכוהנים).
היות וכאמור עדת קומראן קדומה לכל שאר הכתות, כנראה היא המקור לעליית והצדוקים, אך אז מתבקשת השאלה – הרי הגנאי העיקרי נגד עדת קומראן הוא שהם מקפידים יותר מדי, אז מדוע הקפדה זו נתפסת כדבר חיובי? יתרה מכך, הקפדה זו הינה על היתר מפורש בתורה לאכול חולין עם מומים, ואילו על פשטות רבות של טהרה אין הקפדה כלל?!
עיקר הכשרות במזון בימינו הוא הבשר – מומיו והפרדתו מחלב. איך ומדוע השתנו המגמות וההתמקדויות בהלכה בתחום זה?
להלן דברי שמש: 'ההלכות המגדירות את איסור בישול בשר בחלב, אכילתו וההנאה ממנו, תופסות מקום נכבד בספרות התנאית, וההקפדה עליהן הפכה במרוצת הדורות לסמל ההקפדה בקיום מצוות. מקורו של איסור זה בציווי החוזר שלוש פעמים בתורה: 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' (שמות כג' 19; לד' 26; דברים יד' 21). פשוטו של האיסור הוא על בישול גדי בחלב אמו דווקא, ובאופן זה הוא קשור במהותו לציוויים כמו 'וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד' (ויקרא כב' 287) או 'כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ [...] לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים' (דברים כב' 7-6) הרחבתו של האיסור במסורת חז"ל לכל בשר בחלב קשורה כנראה להופעתו השלישית בתורה, בספר דברים. בספר שמות מופיע האיסור פעמיים בהקשר פולחני, ואילו בדברים יד' 21 הוא בא בסיום רשימת המאכלות האסורים. תפיסתו של האיסור בהקשר של מאכלות אסורים מאפשרת להבינו שלא באופן מצומצם - גדי בחלב אמו שלו ממש - אלא כדוגמה לכל בישול בשר בחלב. לכל זה אין זכר בספרות הקומראנית שבידינו. מאחר שאיסור בשר בחלב הוא תוצאה (לא הכרחית) של האזהרה 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ', מסתבר שהוא אינו מופיע בהלכה הכתתית מפני שלא נהג אצלם, ושהפרשנות המרחיבה לאיסור 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' לא הייתה מקובלת עליהם. עם זאת קשה להכריע בשאלה אם איסור בשר בחלב לא היה מקובל רק על הכת אבל קבוצות אחרות בעם כבר נהגו בו, או שמא בתקופה זו עדיין לא נהג האיסור גם בקרב הקבוצות האחרות. פילון, שחי בראשית המאה הראשונה לסה"נ, דן בציווי 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' במסגרת הדיון על 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ' ו'לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים' הוא איננו מזכיר אלא את האיסור לבשל את הוולד בחלב אמו, ובפירוש מתיר לבשל בשר בחלב.[1186] יוסף בן מתתיהו אינו מזכיר כלל את האיסור המקראי. מתוך המקורות התנאיים עצמם עולה שאיסור בשר בחלב הוא קדום, אולם קשה לתארכו. המשנה קובעת: 'כל הבשר אסור לבשל בחלב, חוץ מבשר דגים וחגבים. ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן, חוץ מבשר דגים וחגבים. העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל - דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים: לא עולה ולא נאכל' (חולין ח' א'). מחלוקת בית הלל ובית שמאי מצומצמת אפוא לשאלה אם מותר להעלות בשר עוף עם גבינה על השולחן, אבל כולם מודים שיש איסור על בישול כל בשר בחלב, כולל בשר עוף (אף שעוף אין לו חלב כלל), ושהאיסור כולל לא רק אכילת בשר שבושל בחלב אלא אף אכילת בשר עם גבינה בלא בישול. המסקנה המתבקשת מכאן היא שעצם ההבנה 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' משמעו בשר בחלב כבר הייתה מבוססת היטב בהלכת חז"ל בתקופת בית הלל ובית שמאי וקדמה להם'.
המתנת 8 ימים רק לזבח/קורבן ולא לשחיטת חולין (ויקרא כב' 27): ראוי לתקן עניין זה (מה גם חלק מהפרדוקס של חולין בטהרה).
כאמור, הדיסוננס הגדול ביותר של הפרושים וחז"ל הוא שהם הפחיתו עד ביטלו את רוב דיני הטהרה,[1187] אך קיבלו עליהם לאכול חולין (מזון /אינו מיועד לאכילה בקדושה) כקודשים, וזאת למרות שהתורה מתירה אכילת מומין לחולין (בשר שאינו לקורבנות – קודשים) שאינו באזור המקדש: 'וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם, פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר, כֹּל מוּם רָע - לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַיי אֱלֹהֶיךָ. בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ - הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו, כַּצְּבִי וְכָאַיָּל' (דברים טו' 21-22). מגילת המקדש נב' 19-13[1188] מביאה את הנוסח המלא של זה, מתירה לאכול בהמה שחוטה למרות שיש בה מום בשני תנאים: זהו בשר חולין (לא קדשי קורבן) ושנשחט במרחק של 30 ריס (כשישה ק"מ) מהמקדש. זהו גם ההסבר לסתירה לאיסור שחיטת חולין בויקרא יז' – כיוון שמחנה ישראל במדבר לא עלה על 3 ימי הליכה (חז"ל [ספרי דברים עה'] וחוקרים התקשו ולא עמדו על פתרון זה).[1189]
חז"ל והרבניים/דתיים עד היום שומרים רק את ההלכה הזו לגבי בשר טהור/כשר/ללא מומים מתוך ש'קיבלו על עצמם חולין בטהרה', ואילו גם בשאר המאכלים אין מקפידים לאכולם בטהרה. לפיכך, כל הבשר הכשר היום הוא ללא מומים (ובזה עיקר ההבדלים השונים של רמות הכשרות השונות, כגון: הקפדה על מומים קטנים כסרכות, פגם בריאה בחלק (גלאט)/מהדרין), למרות שהתורה מתירה לאוכלם עם מומים, אך כמובן זה חומרה מבורכת (וראו על האבסורד של גינוי המחמירים בהלכה בפרק 'בירור הקושי של חז"ל על עצם המקפידים על המצוות יותר מהם'.
אלא שכל זאת חל במהפך של הפרושים, היות והם נהגו תחילה כך: 'שהיו מסרטין [עושים סריטה] לעגל [העומד לשחיטה] בין קרניו, כדי שיפול דם בעיניו [ויהיה קל יותר לשחוט אותו]... שהיו חובטין אותו [את העגל] במקלות [להמם אותו לפני שחיטה] כדרך שעושין אותו לפני עבודה זרה' (סוטה מח').[1190] מי שתיקן עיוות זה היה יוחנן הורקנוס (ראו פרק עניינו), ע"י בניית טבעות לשחיטת הקורבנות (בה יש אינסטיקט אלחוש בצוואר חיות כשרות). בזכות מגילות קומראן מתברר שמקורה במגילת המקדש לד' 6: 'אוסרים את̇ ר֯א֯ש̇י ה̇פ̇רים אל הטבעות ו[ ] ב֯טבעות... אחר יהיו ט̇ובח̇ים אותמה...'.
דוגמה נוספת למקור הלכתי היא המלחת בשר שמופיעה לראשונה במגילת המקדש לח', וממנה כנראה חז"ל ציינו: 'אמר שמואל: אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה... במתניתא תנא: מדיח ומולח ומדיח' (חולין קיג').
בפרק הבא יובאו כמה מסורות שלא מוזכרות במגילות קומראן הקטועות שהגיעו לידינו, וכאן נציין שמליחת הבשר גם לא מוזכרת במגילות.
כאמור רוב רובן של מגילות קומראן קטועות. המחקר מתמקד בשנים האחרונות בחיבור וקריאות חדשות של קטעי מגילות, ונקווה שאלו יאירו לנו מידע נוסף. חלק מהקריאות היום כבר מבוססות על ההדרה של חוקרים, בעיקר זו של אלישע קימרון ששלושת כרכיו מששים את החוקרים, את ספר זה (וכל הקוראים מוזמנים לעיין בהם).
הקושי הגדול המתבקש לשאול על סגנונם של חז"ל לדרוש בלעדיות ונידוי דעות סותרות (למרות שהיא מרכיב פנימי בספרותם) הוא, מדוע הפריע להם שיש חסידים שמקפידים יותר מהם על המצוות?
בין אם המחמירים מהם היו כוהנים, צדוקים, איסיים, חסידים, כת טובלי שחרית, או כל זרם קבוצה או כת שתהיה, הרי יש עיקרון: 'המחמיר תבוא עליו הברכה', 'קדש עצמך במותר לך' [יבמות כא' II]), שמקבילים ל: 'ּמִי יִתֵּן כָּל עַם יי נְבִיאִים' (במדבר יא' 29).
חכמת סופרים תסרח זה בעצם על עדת קומראן.
מדוע במעורב שמש של הכוהן לפרה אדומה אסור לנהוג בפשט של טהרת התורה, וכפי עדת קומראן וכצדוקים – רק כדי 'להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית' (יומא ב'). הרי אם זו ההלכה הקדומה והנכונה, איך ייתכן שסיבה פוליטית תשנה אותה, ועוד בטהרה כה חשובה במקדש?
מדוע חז"ל אסרו ללבוש בגדי לבנים כתיאורי האיסיים, ואסרו על ברכת 'אמן ואמן'(מגילה ד' ח'-ט' שגם מצויה בכתבי עדת קומראן.
והנה, בחלק המקרים בורכו מי שנהג בהלכה הקומראנית, כך למשל בטהרה בעל קרי (ראו פרק בעניין): 'אמר רבי ינאי. שמעתי שמקילין ומחמירין בה. שמעתי שמקילים ומחמירים בה. וכל המחמיר בה מאריך ימים בטובה' (ירושלמי פ"ג ה"ד, כז' ע"ג).
התשובה לכך מצויה במורכבות הפוליטית-חברתית של סוף בית שני, בפסרים החיצוניים הפסולים והדחויים, בפערים בין הלכת כהונה להלכת העם, במסורות שהתקבלו מאפרים-דורשי החלקות ועוד. בכל אופן, דברים אלו לעולם לא יהיו ברורים בחז"ל, כיוון שבתוך חז"ל יש חסידים שונים שנהגו כמו עדת קומראן, ואף הביאו להם מסורות רבות.
עיקר היריבות של חז"ל היתה להתרחקות מהנוצרים, ועל כך גם ברכת המינים בתפילה העמידה/18 (הנוצרים אף מוזכרים בברכה זו בנוסחי תימן מהרמב"ם). בנוסף ישנם גינויים נגד הכיתיים (ראו בפרק על השומרונים). לא אדון בשני זרמים אלו.
מורכב עוד יותר אלו המינים של הפרושים שהיו בתוך או קרובים לחז"ל (תוספתא ברכות ג' כה' [כולל של מינים בשל פרושין, ושל גרים בשל זקנים ושל דוד בבונה ירושלים, אם אמר אילו לעצמן ואילו לעצמן יצא]; ברשימת 7 כתות של פרושין (ירושלמי ברכות י' יג' II; סוטה ה' כ' III; סוטה כב' II) 5 מהם שליליים), וכנראה ביניהם גם זרמי חסידויות, עליהם ראו בפרק בעניינם.
לסיכום, דרישת תג ואות היא מדרש יוצר היא עוקר הרים, ואלו ניסיונות חיקוי מורה הצדק, אלא שאלא אנושיים (בלית ברירה), והעיקר – שהמדרש האלגורי הוסף גם על החומש, בעוד שהמדרש האלגורי של מורה הצדק היה רק על ספרי הנביאים-כתובים, וגם זאת לפי כללי יישום חוזר שאינם מבטלים את הפשט.
הגדרת ספרות/תורת הסוד: תפיסת האלהות והמרכבה, עולמות עליונים, המלאכים (אנגלולוגיה; על המלאכים בקומראן ראו פרק בעניין, וכאן של חז"ל),[1199] קוסמולוגיה (מבנה המציאות ומהלכיה). נספחיהם: המשיחיות, אפוקליפטיקה, האסכטולוגיה, המאגיה ודמונולוגיה. המיסטיקה זה מונח לועזי שתרגומו פחות ברור.[1200] בחז"ל גם גם את מעשה בראשית - הבריאה (קוסנומונגוניה).
התורה מציינת מפורשות שיש תורת סתר שאינה לרשותינו: 'הַנִּסְתָּרֹת לַיי אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (דברים כט' 28), ועל כן ההמלצה: 'מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי' (תהילים יט' 13). מאידך: 'סוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם' (תהילים כה' 14); 'לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָהּ' (תהלים קמז' 20). תודות לאל שנתן לחברי העדה את ידיעת התורה האמיתית וסודותיה רווחות במגילת ההודיות,[1201] היא מהותו של מורה הצדק בפשריו,[1202] והן כמימוש חזונו של חנוך ב' יא' 82 ואילך.[1203]
קצוות אלו של אי-יכולת לדעת את הסודות למול הזכות והברכה של הנבחרים לגלותם, היא נחלתם העיקרית של עדת קומראן: 'ולסתר את עצת התורה בתוך אנשי העול' (סרך היחד ט' 17); 'וכל דבר הנסתר מישראל ונמצאו לאיש הדורש – אל יסתרהו מאלה' (סרך היחד ח' 12 – 13), ועוד אזכורים רבים מהמגילות.[1204] לכן, כבר בתהליך הכניסה לעדת קומראן (ולמחנותיה), נכלל השבעות שבועות אמון ובדיקת שמירת סודות, כפי שמזמר בעל ההודיות ו' 18-17: 'ובשבועה הקמותי על נפשי לבלתי חטוא לך ולבלתי עשות מכל הרע בעניך וכן הוגשתי ביחד כל אנשי סודי'.
גם יוספוס מציין שחבר האיסיים נשבע 'שלא יסתיר דבר מפני חברי הכת ולא יגלה לאחרים דבר מדברים אלה' (מלחמות ב' 141), ומדגיש ייחוד המסורות לסופרים (נא' א' 42-38), לצד שהסתרתם בסוד את שמות המלאכים (מלחה"י 142 II). המלה "נוצרים" פירושה בעברית "שומרים" ובדרך כלל משתמשים בה בהקשר של שמירת סוד ("נוצר בלבו"). לאור הממד האזוטרי שישוע נותן לתורתו לא מן הנמנע שהשם "נוצרים" פירושו פשוט "שומרי הסוד", כגון: 'שאלוהו תלמידיו: "מה פשר המשל הזה?" השיב: "לכם נתן לדעת את סודות מלכות האלוהים, אבל לאחרים - במשלים, למען ראו לא יראו ובשמעם לא יבינו' (הבשורה על פי לוקס ח' 10-9). ואכן הנצרות כללה הרבה מספרות הסוד של מגילות קומראן והספרים החיצוניים (מה גם היא שמרה/קידשה אותם, אך גם כאלו שאינם אמינים למגילות).
כנראה בגלל הטעויות של הבנת עם הארץ סוגיות תיאולוגיות או רגישות דתית, כגון:
נביא לכך כמה דוגמאות:
יוצא אפוא שתורות הסוד מיועדים בעיקר לסופרים (כוהנים/זקנים ושאר הכינויים של האליטה – ראו זיהויים בפרק נפרד). בתנ"ך רבות מהתורות מיועדות בעיקר לכוהנים, ודינים מסוימים אמורים להיפסק רק על-ידם (למשל יחזקאל מד' 24-23).[1210] דברים מעין אלו מצוינים גם בחזיון השביעי בעסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44,[1211] לפיו ניתנו כד'-24 ספרי התנ”ך לכל העם, ואילו 70 ספרי סוד נוספים ניתנו רק לסופרים העוסקים בתורה.
וכנראה האמור במגילת המקדש נו' 3-4 על 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה מספר התורה ויגידו לכה באמת' אמור להיות לעיניי המלך הכוהנים והסופרים בלבד (ואילו הנוסח לעם הוא ספר דברים).
חז"ל אמנם לא קיבלו את רוב המגילות בשלמותן כספרים, אך עם זאת, עדיין קיבלו מסורות רבות מהם (ניתן להקביל זאת למסורות שהתקבלו אצל עמי קדם, בשיבושים השונים, שגם הן דומות לתהליך ושימוש קבלת המסורות של חז"ל למסורות, אם כי בתוכן מסורות הקדמונים קדומות לרוב המסורות שאימצו חז"ל). תחום עיקרי שחז"ל קיבלו הוא תחום ספרות הסוד שהועברה בחברות תנאים הראשונים (אבות דרבי נתן נו"א ח')[1212] וחסידים כמו רבי יוסי החסיד (חגיגה יד' ב'). ייתכן שאלו נובעים מגישות בתים: בית שמאי אומרים: 'אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם גבור ובן אבות ועשיר', ואילו בית הלל אומרים: 'לכל אדם ישנה'.
עקרונות דומים מצויינים גם בחז"ל, כגון: 'מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר' (ספרי דברים פז', מהד' פינקלשטיין, עמ' 151); 'ושלא יגלו מסתורין שלהם' (שיה"ש ב׳ 7), ואפשר שכפי שמציינים המדרשים - כל ומהותה של המשנה היא סוד בפני הנכרים.[1213]
'אמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כותבי הלכות כשורפי התורה, והלמד מהן אינו נוטל שכר'; 'דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב... ואי אתה כותב הלכות' (תמורה יד' II; גיטין ס' II), שמא ישונה פרט מהלכותיהם או יחשפו תורות מיסטיות/כוהניות להדיוטות שלא רשאים לכך – כאמור בקוהלת רבה (על פי כ"ד וטיקן 291/11): 'ויותר מהמה בני הזהר מהומה כת' שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו'.[1214] ייתכן וקשורה לכך העובדה שהשם הנכבד אינו נזכר אפילו פעם אחת במשנה.[1215]
מאידך, יש לזכור שהתוספתא פ"יז' ה"א מגדירה אחרת את הספרים החיצוניים,[1216] וכן אפשר שכוונת ספרים חיצוניים הם בעיקר לספרות הנוצרית הרבה שנכתבה החל מהמאה הראשונה לספירה (מאות שנים לאחר סיום הכתיבה של עדת קומראן), ואפילו בנצרות עצמה נחלקו איזה מספריהם הם קודש ואיזה יוכנסו לברית החדשה.[1217] ניכוסם ועלית ערכם ע"י המאמינים הנוצרים, פסק כמעט לחלוטין השימוש בהם בקרב היהודים.
במילים אחרות, היות שחז"ל (והחשמונאים כבר הודו בכך [מק”ב ב' 13-14]) הצליחו לאסוף רק חלק מאוצר התורות הנוספות על התנ"ך שאבדו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד'), ולא רק שמסורות כברייתות ותוספתות שצוינו בתלמוד מחזקות טענה זו, אלא ישנן הקבלות בין דברי סופרים בחז"ל לספרים חיצוניים, ואולי אפילו אותה קדושה והחמרה: 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' II), לכן ההגדרה הנכונה היא כמו דעתו של ר' עקיבא: 'וכי שתי תורות היו להם לישראל? והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל' (ספרא, בחוקותי ח'[1218]), וגם עדת קומראן מציינת שהתורות ניתנו ל'ראשונים' שדחו אותם,[1219] והם חידשו אותם שוב, כאשר ההתגלות מגיעה בשלבים בין הדורות. אף אם הפרושים דחו אותם, הרי שכבר בחז"ל התירו אותם. לחלופין, מדובר על ספרים חיצוניים שלא התקבלו בעדת קומראן, כמו ספרי הנצרות.
יש לזכור שאין בספרים החיצוניים הלכות רבות. בנוסף, חלקם אינם מוסיפים אפילו להקשר של עדת קומראן. למשל שני הספרים החיצוניים לעזרא (חזון עזרא - בעסדראס הרביעי ועזרא החיצוני/השלישי) שלא נמצאו במגילות: אינם קרובות או סותרות למגילות, ואין בהם חומר הלכתי דומה או עדות על קהילה שייסדה או שמרה על התורה כמו 'בית נאמן בישראל'. חנוך אלבק סיכם ב'מבוא למשנה' (עמ' 24): 'מעתה נוכל לאמור שההלכות והמנהגים שבספרים החיצוניים, בין אלו שמתאימים להלכה שלנו ובין אלו המתנגדים לה, עדים הם לקיום הלכה ראשונה בזמן קדום ולהמשך התורה שבעל פה מן הנביאים ועזרא ונחמיה עד חכמי המשנה'.
לסיכום, מגילות קומראן מכילות שני סוגים של ספרויות: גלויים וסודיים. ספרות הסוג מכילה את ספר חנוך וקדמונים, אפוקריפונים של נביאים, כתבי סתרים, הלכות כוהנים (בכללם טהרה, סינכרון לוח שנה, פיזונומיה ועוד).[1220] רוב המסורות עברו בספרות הגלויה, אך עם השנים והקבוצות שהתפצלו מעדת קומראן, הורחבה גם ספרות הסוד לחלקים מהעם, ובה נראית מגמת המתח והמחלוקת.
פרק זה מהווה המשך לשער/חלק הספרים החיצוניים, ובפרט לפרק 'התרבות האגדות בימי הביניים ומקורותיהם ההלניסטיים לעומת מגילות הקדמונים'.
כידוע, ר' עקיבא הוסיף בסנהדרין י' א' את מי שלומד בספרים החיצוניים - אין לו חלק בעולם הבא, בדומה לכמה דמויות שאינן זוכות לכך, בשל מעשיהם או מחשבותם (וראו גם: תוספתא ידים ב' יג'). דעתו של ר' עקיבא התקבלה (למרות שהתלמוד במקום הביא ציטוטים מבן סירא שהראו אחרת), אך בפועל כאמור מדובר על אבסורד, שכן אלפי מסורות הגיעו לחז"ל מכל 3 סוגי הספרים החיצוניים (ראו חלוקתם בפרק בעניינם), וכן יש לא מעט אזכורים על תנאים ואמוראים שעסקו בספרים חיצוניים (ראו בהמשך על מגילות סתרים; סנהדרין צז' II על מגילה אשורית). יתרה מזו, גם ספרי יסוד וקודש שמצוינים בחז"ל (כמו מגילת תענית, ספר העזרה ומגילת המקדש) – הם גם חיצוניים לחז"ל, אז האם שהוזכרו לחיוב הם הופכים מחיצוניים לפנימיים-קדושים?
חז"ל לא טרחו לציין את הסיבה שהם דחו את הספרים החיצוניים, ולהלן נמנה את הסיבות האפשריות המשוערות לכך:
מרדכי הכהן זיהה את איסי בן יהודה כאיש מחתרת שחי במערות (נדרים פא'; ירושלמי שביעית פ"ח ה"ה; ירושלמי נדרים פ"יא ה"א), בעל שמות רבים,[1222] אך הזכיר רק בנגיעה כי הוא קרוב לאיסיים.[1223] דעתו התקבלה כמעט תמיד להלכה, אפילו נגד דעות רוב, וזאת כאשר לא למד עם חבריו (ירושלמי נדרים לו' ב'),[1224] ובעצמו גם נידה חלקם (מנחות יח' ב').
'דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים[1225] בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר[1226] 'כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ [וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן' (דברים כג' 25)] - בביאת כל אדם הכתוב מדבר' (בבא מציעא צב'). על מגילות סתרים במשמעות של ספרי סוד נדון בפרק 'ספרות הסוד כרוב המסורת של עדת קומראן והאיסיים; מגילות בחז"ל והמשנה כסוד', ורק יצוין שבמגילות קומראן הכיתתיות ישנם כתבי סתרים כגון מסוג צופן אתב"ש, וגם התנא שמעון בן אלעזר/בן עזאי[1227] מצא כנראה ספר חיצוני שאינו במגילות: עליית ישעיהו, לפיו מנשה הרג את ישעיהו. אם זהו בן עזאי, הרי שיש לו עוד כמה נקודות קרובות לעדת קומראן: לא נשא אשה, ובנו אליעזר בן יעקב, יוסי בן חלפתא, כתב את סדר עולם שאינו תואם ללוח השנה של עדת קומראן.
מסורתו זו של איסי הינה פירוש פשט המקראות (בניגוד לשאר דורשי פסוק זה בחז"ל), ותואמת לדרכה הדקדוקית-לשונית של עדת קומראן לחומש: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק' (בברית דמשק טז' 2). מסורת זו קיימת במפורש גם בחז"ל: 'מלמד שניתנה התורה, הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני' (ספרא בחוקותי, פרשה ב', פרק ח'), 'אין המקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת סג' א'; יבמות כד' א'); 'אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית, יהודה ברבי, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים' (ספרי פרשת דברים פיסקא א'). פשט כמשמעו מציין גם ר' עקיבא (סוטה ח') שמדבריו משתמע ששאר פירושי התורה אינם כמשמעו)?! לצידה דרישות כמו שרבי עקיבא דחה את המוסכמה שיש 2 תורות (ספרא, בחוקותי ח').[1228] רב כהנא מעיד על עצמו ש'כד הוינא בר תמני סרי שנין הוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא [=כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה כבר למדתי את כל התלמוד, אך לא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה] (שבת סג'). מקרה נוסף של הלכה זו מוזכר גם בבבלי מכות כ' ב'.
עדת קומראן משתמשת בפירוש זה גם ליובלים: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם' (ברית דמשק יח' 4-3). אמנם לצד פירוש זה, לעדת קומראן מסורת אגדתית רחבה לחומש, שגם עליה נדון בהמשך, ונעיר שככלל אינה סותרת את הפשט, לפחות לא את הפשט שעדת קומראן פירשה בכתביה השונים.
איסי ממשיך בגישתו לפשט המקראות בעניין נידה וכן: '"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (ויקרא יט' 32) - אפילו כל זקן במשמע', בניגוד לחכמים שרק אם חכם ואינו אשמאי (קידושין לב' II).
מסורת זו של איסי מתפלמסת (בכוונה או רעיונית) עם המדרש נגד ינאי המלך, שנהג לפי הלכת הצדוקים (ולא הפרושים): 'נוהג מנהג עמך' (בבא מציעא מח' II: בבא בתרא ד')[1229] שמצמצם את הציווי בשמות כב' 27: 'וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר' (על המחלוקות של שמעון בן שטח, מנהיג הפרושים, נגד ינאי – ראו בפרק עליו). מהמתרס השני, עדת קומראן (ובית חוניו[1230]) שיבחוהו במגילת 'ברכה לשלום יונתן [אלכסנדר ינאי] המלך',[1231] ובמרומז גם בפשר מלכיצדק ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2[1232] (להרחבה ראו לעיל בפרק על ינאי).
פירוש שאינו מוזכר/שרד במגילות מדבר יהודה, עומד בתווך נגד הקראים שאוסרים רק את החלב של אותו אם הגדי ('לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' [שמות כג' 19, שמות לד' 26, דברים יד' 21]), ואילו 'איסי אומר ולא תאכל הנפש עם הבשר (דברים יב'), להביא בשר בחלב שאסור באכילה',[1233] ובחולין קדו' איסור זה (של כל בשר) מוגדר כ'דברי סופרים' (לזיהוי עדת קומראן כ'סופרים' ולדוגמאות נוספות ראו בפרק בנושא זה). מאידך, פילון התיר זאת[1234] ויוספוס אינו מזכיר זאת.
פילון האלכסדרוני מתאר את האיסיים: 'אחד מהם יוציא את הספרים (הקדושים) ויקרא בהם, ואיש אחר, מבעלי התורה, יעמוד על ידו, ויבאר את העניינים הסתומים. שהרי את מרבית (התורה) יפרשו בצורה פילוסופית דרך משל (אלגוריה) על יסוד שיטת דרוש ישנה נושנה' (על חירות הצדיק יב' 81-82); 'כי דברי הפשט הם בעיניהם לשון סמל לאמת נסתרת הנרמזת בהם בדרך הסוד'.[1235]
דוגמה לפירוש של עומק הפשט נמצאת במגילות למצווה 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט' 14), ראו בפרק העתקת ספרויות ופרשנות.
'שאלוהו תלמידיו: "מה פשר המשל הזה?" השיב: "לכם נתן לדעת את סודות מלכות האלוהים, אבל לאחרים - במשלים, למען ראו לא יראו ובשמעם לא יבינו' (הבשורה על פי לוקס ח' 10-9). המלה "נוצרים" פירושה בעברים "שומרים" ובדרך כלל משתמשים בה בהקשר של שמירת סוד ("נוצר בלבו"). לאור הממד האזוטרי שישוע נותן לתורתו לא מן הנמנע שהשם "נוצרים" פירושו פשוט "שומרי הסוד".
לאחר שאפרים-דורשי החלקות דחו את 'ספר התורה שנית' (ראו פרק בעניין זה לעיל, פרק זה מהווה המשך ישיר לכך).
לאחר שעמדנו על מאפיינים של מגילות פנימיות ודרכי הסוד בקומראן ובחז"ל, ננתח את מהותו של ספר היובלים. היובלים מספר את סיפורי בראשית עד מתן תורה בהשלמת תאריכים עובדות ומצוות (עוד על הספר ראו בקבוצת מגילות הר סיני) לפי לוח שנה שמשי ויובלי, והוא מיועד להיות גלוי לכל העם. היובלים משלים את סיפורי האבות בצורה מאירה על התנהגותם שלעיתים נראית תמוהה רק מספר בראשית; אחד הסיפורים המפורסמים הוא שבירתו של אברהם אבינו את אלילי תרח אביו, שהתקבל לבראשית רבא לח', וכך יש בברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 56, שו' 14-13) עונש על המבקר את האבות. לעומת זאת, אינו משנה את חטאו של ראובן (לג', וכן פשר בראשית [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 253, שו' 5-4) כפי שעשו חז"ל בשבת נה', ומשתלב עם מסורות צוואות השבטים שמפרטים את חטאיהם, ומאידך שעשו תשובה מלאה (שגם עולה מהתנהגותם עם יוסף במצרים בבראשית). לכן נכתב עליו מגילת השלמת סוד - פאסידו יובלים 4Q225, שמציינת בפרק ב' 7-5 למשל את הדואליות של בכי מלאכי השרת לעומת שמחת מלאכי המשטמה בעקדת יצחק[1236] (וכאמור עמדנו על תיאור מלאכים כמאפיין עיקרי של ספרות הסוד). הספר משכתב ומתייחס בפתיחתו לאותו פסוק עקרוני של מסורת נוספת מהר סיני - שמות כד' 12: 'וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם', אליו גם חז"ל ייחסו את המסורת התורה שבעל פה,[1237] וכך המונח 'מצוה' שומש כתקנה בסרך היחד ח' 17-16,[1238] לעומת 'תורת משה' בסרך היחד ח' 22-11.[1239]
למעשה יש כאן אותה טענה של עדת קומראן וחז"ל למסורת נוספת מהר סיני, רק שהראשונה מציינת אותה ככתובה בספר היובלים (ובעוד ספרים ומגילות), והשנייה טוענת שמסורת זו עברה בע"פ. עדת קומראן כרתה ברית חדשה וגם חז"ל משייכים לתושב"ע ברית.[1240] חז"ל קיבלו והסכימו והעתיקו לעיקרון של ספר היובלים, אך כיוון שמחד הושפעה מכת אפריים שנטמעו בה ('עזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל' [פשר נחום ג' 5]), אך דחו אותו לפני כן בימי התיוונותם[1241]. בנוסף, ספרות קומראן לא היתה נגישה לחז"ל, ולכן חז"ל ניסו לשמרה בזכרונות שבע"פ, מה גם בתקופה זו עדיין אסרו על עצמם לכתוב.
התנא החסיד פנחס בן יאיר העביר חלק ממסורות ספר היובלים לחז"ל במדרש תדשא (22 מיני בריאה, ימי טהרה לכניסה לגן עדן, תאריכי הולדת השבטים, טומאת הרוח, עשרת ניסיונות אברהם).[1242] הלכות נוספות של היובלים התקבלו אצל חז"ל, ולהלן עיקרי הדוגמאות:
למעשה כל ספר היובלים התקבל אצל חז"ל כמדרש בראשית זוטא[1246] או "ספרא דאדם הראשון" או "צוואת משה", אך אין בידינו מידע על ידי מי ואיך. חידה היא כיצד לוח השנה 364 יום לא הועבר והתקבל בשום כת, במיוחד אצל ביתא ישראל שאחזו בספר היובלים, ועל כך מורחב בפרק על חידת לוח השנה.
פנחס בן יאיר החסיד מאופיין במסורות נוספות המעידות על קרבתו לאיסיים ולתורת המגילות, ביניהן: הערצתו לראשונים לעומת נמיכות קומה של דורו (שבת קיב' II),[1247] כאשר זיהיתי את הראשונים עם עדת קומראן בפרק; הביא את הרחבת הפשט מהמגילות ל'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ראו בפרק הלכת ה'נגלות': פשט המורחב מהיקשים עם אסמכתא מקראית למקרים דומים); ציין שלבים ברמות הקדושה שקרובים לטהרה שבמשנה חגיגה ב' ז' (עבודה זרה כ' II). לבסוף, בדומה לשבח של יוספוס ופילון על האיסיים, כך גם חז"ל שיבחוהו (משנה סוטה ט' טו').
ספר זה מונגש בכמה אתרים וסוגי מסמכים לקריאה:
להערות: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it., יונתן לוי
ספר זה מונגש בכמה אתרים וסוגי מסמכים לקריאה:
להערות: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it., יונתן לוי
לאחר כאלפיים שנות הסתר תורני מספרות קודש אותנטית בתר-מקראית, שבות מגילות קומראן הגנוזות ומאירות בגוונים וחידות בתעצומות שמעמידות אותנו בפליאה וקושי להרכיבן חזרה לפאזל המקורי, נוכח רסיסי מסורותיהם המפוצלים ואורחות החיים שעברו תהליכים וגלגולים. מול מאות ספרים חיצוניים והלניסטים מחד, מדרשי הלכה אגדה מאידך, מיתולוגיות עמי קדם מאחור, וזרמים מונוטאיסטים ודואליסטיים עד היום, ייחודיות הן מגילות קומראן בהיותן ההמשך האמיתי האחרון (שאינו חיקוי או ניסיון שחזור) של התנ"ך - ללא סתירות פנימיות,[1249] וללא סתירות היסטוריות ומדעיות (הרווחות בספרות חז"ל – ראו פרק בעניין). מגוון הספרות שבמגילות קומראן כוללת עדויות ותיאורי הקדמונים בדורות הראשונים לבריאה, בעיקר מסורותיו של חנוך בן ירד שהופצו בעמי-קדם (כגון תיאורי הבריאה והמלאכים שחטאו עם בנות האדם), ולאחר מכן מוזכרים גם בתורה - ולכן נדמה שהתורה העתיקה מעמי-קדם; השלמות ונוסחים מרתקים ומדויקים מנוסח המסורה לתנ"ך – והמהווים מקור לזרמים שהתפתחו ואימצו אותם (נצרות את תרגום השבעים; השומרונים את השומרוני; חז"ל את הארמי שבהודאתם שאבד להם המקור שבמגילות) וכוללים שכתובים בהרמוניה תנ"כית שאין ביד אדם לכתובה (ללא קונקורדנציה ומחשב); נבואות מסתוריות וגלויות שלא הכרנו; ספרות ההלכה הראשונה בעולם שמהווה בסיס לרוב ההלכה והקבלה עד ימינו; ספרות פוליטית אקטואלית של מורה הצדק שייתכן והיא מקור מדרש האסמכתאות המקראיות; ספרות כוהנית מקדשית מיסטית וליטורגיות (שחז"ל הזכירום) המשולבת בלוח השנה בן 364 יום (הנעלה והמומלץ מכל הלוחות בעולם העתיק והמודרני) עם כל מערכות הקודש – והיחיד שתואם לחלק מתקופות התנ"ך בהם עמ"י שמר את המצוות (כפי שהוכיחה אני ז'ובר), לצד הפלא של מגילת 4Q318 מיקרו המזלות שהן היחידות שנכונות אסטרולוגית-אסטרונומית בשילוב שעון שמש ופיזונומיה.
לצד מהות המגילות לעיל שכולן קודש (אין כלל כתבי מסחר וענייני חול), גם מחבריהן הם האליטה המיועדת לכך לפי התנ"ך – הכהונה הגדולה של בית צדוק, סופרים, חסידים, ולפניהם ספרות גיבורי הקדמונים והנביאים לאורך התנ"ך, שהועברה לידיהם. תקומתה של עדת קומראן מתוארת כ'בית נאמן', שלא היה לפניו (מימי השופטים ספר התורה היה מוחבא [ב"ד ה' 5-2], והתורה התגלתה שוב בשלבים ובמלואה ע"י מורה הצדק) ואחריו, עד היום. מפליא כ'פטיש יפוצץ סלע' פיזור צאצאיה של עדת קומראן: סופרים וחסידים, האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים, כתות כ'כת טובלי שחרית' ו'אנשי יריחו', אנשי מצדה, זרמים נעלמים שהשאירו כמה מגילות קומראן בגניזת קהיר (ראו פרק בעניין), זרמים שהיו קרובים לנצרות, וכמובן זרמים בתוך 7 כתות הצדיקים שמזכירים חז"ל בתוכם, ובעיקר חסידי-התנאים ומבית מדרשו של ר' ישמעאל (מאידך בחז"ל היו מסורות/זרמים מנוגדים, אשר חז"ל מורכבים מנגד גם מזרמים שמקורם מפליטי כת 'אפרים' דורשי החלקות (יריביהם של עדת קומראן מהתקופה הטרום-חשמונאית), כשבאמצע הזרם המרכזי של עם הארץ שמורכב מעם הארץ וגרים שהתעלו בתורה והתקבלו לחוג החכמים.
למרות הפיצולים והשינויים הפוליטיים בתקופות הסוערות בין עדת קומראן לתנאים שבימי חורבן הבית, הכוללים מהפכות שלטוניות של המתייונים, החשמונאים והורדוס, עדיין אנונימיותם של עדת קומראן תואמת להגמוניות האנונימיות של חז"ל לכנסת הגדולה, סנהדרין, זקנים וסופרים, ראשונים ונביאים, וחז"ל אף שימרו והדגישו את יעודם ושמם הטוב. לכך נוסף ייחוס הזמן חופף: טרום/תחילת התקופה החשמונאית, ואת התאמה העיקרית של זהות/קרבה בנושאי ההלכה המיוחסים לעדת קומראן וחז"ל, לפי מדגם הדוגמאות שהובאו לעיל, שמעליהן מרחפת ומהדהדת העדות הכמותית המתאימה שאבדו 600/700 סדרי משניות (חגיגה יד').
הרכב שני אלו (מהותן של המגילות וזהות מחבריהם) מפריך והופך את זיהויים שהתקבע בטעות ככת אזוטרית. חשוב לעמוד ולהבחין במצב הדתי-פוליטי של תחילת היווסדותם של עדת קומראן: אלו שיא ימי ההתייונות - ולכן היה מוצדק להתבדל מהמתיוונים – כחשמונאים אחריהם (שהתקבלו בעמ"י למרות מחלוקות עם הפרושים). משכך, ההתנהלות ומיקום הקהילה הנכון הוא הרחק מהשפעת המתייונים, וזאת לצד הוראות מקראיות לאליטת לווים וכוהנים בערים נפרדות (ואכן יישוב קומראן מתאים לעיר לווים/כוהנים), כפי שנוב היתה בימי בית שאול ודוד, וכפי שהמשיכו בימי חז"ל מספר ערים כאלו ברחבי הארץ.
התעוררות דתית ופרץ נבואות קמו בשתי נקודות, כאשר באחת משתי אלו קם 'עמוד צדוק' (ברית דמשק ה' 5, או לפני כן בימיו של צדוק בן אחיטוב): בימי חורבן בית ראשון בישראל ואף בכורש משיחו (הדת הזורואסטרית שקרובה לעדת קומראן), ומטרום הטמאת אנטיוכוס הרביעי (כאשר הראשון מנבא בעיקר בכתבי סוד גם על השני). ביניהם (במחצית הראשונה של בית שני) היו ירידות ועליות שכללו את עזרא הסופר שמצא ספרים וחידש הלכות רבות (בפרט את חג הסוכות), כמתואר באפוקריפון ירמיה, עד שנוסדה עדת קומראן.
עדת קומראן בתקופתה הראשונה (סוף המאה ה-3 או תחילת המאה ה-2 לפה"ס) קרובה ליהדות מצרים ובית חוניו: בזכות המצע העברי של תרגום השבעים שהתגלה במגילות קומראן, מתברר שתרגום השבעים נוסד בעדת קומראן - והיא שאוחזת בגרסה המקורית הנכונה והמדויקת שלו. גם חמשת בתי כנסת ('פרוסאוכה') מהמאה ה-3 במצרים תואמים ל'בית השתחוות' בברית דמשק יא' 22. בית חוניו מתקשר ומתאחד עם בית חשמונאי: חוניו השלישי/רביעי מבית צדוק בנה מקדשו במצרים מאותה גישה של עדת קומראן לא להשתתף במקדש החולל ע"י המתיוונים בירושלים; פניית אגרת פתיחת מק"ב לשמירת חנוכה; עזרת חנניה וחלקיה בני חוניו למלחמתו של ינאי הצדוקי ששובח ע"י עדת קומראן במגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך'; תיאור האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים (רופאי הנפש) המוערצים ע"י פילון. אך בהמשך יהדות מצרים התקרבה להליניזם והתיוונות, ומיהדות זו יצאו רוב הספרים החיצוניים שפסולים ודחויים לקומראן. עם זאת, ייתכן ושרדו במרד התפוצות (115 לספירה) קבוצות שהעבירו כמה מגילות קומראן (בן סירא, ברית דמשק, צוואת לוי הארמית ו-4 מזמורי תהילים) עד גניזת קהיר - כאלף שנה לאחר מכן.
חז"ל הם הזרם האחרון שקיבל ואסף את מסורות עדת קומראן. תחילה, נוכח החלשותם ועד אובדנם של המתיוונים מישראל, מסורותיהם של עדת קומראן הוטמעו ע"י החשמונאים והצדוקים, ולאחר מכן הנוצרים ניסו להחיות יישום על הספרות המשיחית והקהילתית שמהמגילות. עד שלהי בית שני בין קבוצות אלו היו גלגולים פוליטיים ודתיים סוערים (מתייוונים, חשמונאים, צדוקים, פרושים, הורדוס, בית הלל שמאי, נצרות איסיים וחסידים) שהחלישו את ייחודה של עדת קומראן, מה גם ניסתה לשמור את רוב מגילותיה ומסורותיה בסתר.
התוצאה של הסתרת אוצר התורה של המגילות לצד עליית כוחם של הגמוניות פוליטיות ודתיות חדשות מימי הורדוס – הביאה ל'עת לעשות לה'' – כתיבת המסורת, היא החלק של רוב המסורות הקדומות בספרות חז"ל הנכונות להיקרא - תושב"ע. עד אז רוב תורות אלו היו סודיות הן בעדת קומראן והן בחז"ל (כאשר המשנה היתה כסוד והבדלה מהנכרים). זהו הפתרון לחידת מקור וראשיתה של ההלכה וקיומה תוך המשך פיתוחה בחז"ל (בגוונים שונים כפי שיוסבר להלן).
לא רק שחז"ל האחרונים שהתירו והתחילו לכתוב, אלא העובדה שראשוני הפרושים היו בעלי הלכות ספורות (חלקם בעלי פתגם מוסרי אחד), מלמדת על ההלכה הדלה בתקופה זו (מהחשמונאים עד הלל ושמאי), וכן שבין הפרושים לתנאים מצטרפת מגילת תענית שמורכבת מהלכות פרו-חשמונאיות (צדוקיות), ולמרות שזו היחידה שהתקבלה מכת הפרושים, אלו ביטלו הלכותיה ומועדיה. גם הביקורת שהטיחו הפרושים נגד הצדוקים כי אינם יודעים לדרוש מקורות ואסמכתאות למסורותיהם תמוהה והפוכה, שהרי המשנה מאופיינת באי-דרישה עוקבת לפסוקי התורה, בדומה לרוב המגילות הכיתתיות ההלכתיות. עלטה זו על ראשוני הפרושים ניכרת כבר ובעיקר בזיהוי ושיוך יוסי בן יועזר. מחד הוא כונה 'חסיד שבכהונה' – תואר שקרוב לעדת קומראן לצד שנלחם באלקימוס המתייוון, ומאידך, כונה גם 'המקל' – וגינוי זה מצוין מפורשות בפשר תהילים לז' א', ואף מאפיין את ביקורת עדת קומראן על דורשי החלקות 'כיא בחרו בקלות' העולה עם המגמה ההלכתית של הלל וכמותו.
עם זאת, עדיין הצליחו בחז"ל (בעיקר כאמור מהקבוצות הנ"ל מתוכם) לאסוף ולבנות בעיקר ממסורות עדת קומראן הלכה מקיפה, ואף חז"ל הם האוחזים בכמות הגדולה ביותר של תחומי ההלכה ששרדו מעדת לחז"ל, כגון דיני שבת, תפילה ונישואים. אמנם עיקר התאימות היא בתוכן ובמהות ההלכות, ופחות בסדר הסגנון והצורה (אך גם באלו יש הקבלות רבות), וזאת כיוון שספרות חז"ל קרובה ללשון דיבור, ואילו לשון המגילות קרובה ללשון המקרא, לצד היותה אחידה ואנונימית (תמיד הלכות קצובות, בלא ערעור, בלא ריבוי דעות ובלא משא ומתן). עם זאת, במסורות שהתקבלו מחז"ל מחסידים וכוהנים, בראשם איסי בן יהודה, פנחס בן יאיר, בית אַבְטִינַס, אליעזר בן יעקב (מסכת מידות), אליעזר בן הורקנוס ורבי ישמעאל, התקבלו הלכות כמעט ללא עוררין וסתירות! נסכם כי מסורת חז"ל מורכבת מ-3 מרכיבים אלו: מסורות מקומראן; מסורות מאפרים-דורשי החלקות; מדרש-יוצר של התנאים המפולפלים.
השאיפה של עדת קומראן לדקדק את תורת משה, לצד פרצי נבואה בין נכבדי חבריה, היא שהביאה את חז"ל לכלול את כל התושב"ע כ'תורה למשה מסיני'.[1250] זאת ועוד, רוב המסורות חודשו ע"י עדת קומראן (הכתבים הכיתתיים), וחז"ל שקיבלו מהם, המשיכו ביצירה אנושית של פלפולי בית המדרש (המדרש היוצר), עד שמפעלם הביא ליצירה הנראית חדשה ושונה. גם תורות נוספות שבמגילות קומראן קרובות למושג המקביל שיוחס לפרושים: "מסורת אבות", אלא שישנה גם מסורת הפוכה של מחלוקת 'ספר התורה שנית' שמהווה כנראה את תחילת המחלוקת על ספרות המשלימה לתנ"ך (שבאופן פרדוקסאלי היא ספרות חז"ל ושחלק מחכמיה המשיכו להתנגד לחלקים מספרות מגילות קומראן זו). ייתכן ואך התנגדותם של אפרים-דורשי החלקות לספר זה ('ספר התורה שנית') התקבלה בחז"ל בהמשך דחיית ספרים חיצוניים (פנימיים לקומראן) כאלו, ומאידך ישנם ספרים חיצוניים דחויים ופסולים למגילות קומראן, כך שלחלק מהספרים חיצוניים (ממקורות פסולים וזרים) יש הצדקה לנידויים.
ארבע קושיות יש נגד מסורת חז"ל: 1) טוענת לתושב"ע שאין לה אזכור בתנ"ך (יש כמה מקומות של מסורות עם, אך אין תורה שלמה); 2) חלקה אינו לפי הפשט; 3) איך הגיעה אליהם כל המסורת הזו לאחר תקופות שלא שמרו על התורה; 4) מסורת אינה אמורה לכלול סתירות פנימיות מובנות.
זולת איסוף המסורות של חז"ל בעיקר ממגילות קומראן (וזולת איסוף ממקורות זרים), חז"ל יצרו מסורות חדשות, שלא היה להן מקור של מסורת אבות קדומה, אלא היא מדרש יוצר לפי דעתו ותפיסת עולמו של אותו חכם. גם הזכות לספרות זו - מקורה כנראה ממורה הצדק שהיה 'דורש התורה' בעדת קומראן, אך בחז"ל המדרש היוצר התפתח בכיוונים שונים שכוללים ריבוי דעות שונות עד סותרות, וממניעי פלפול עד כאווה פסולים. הלכות חג החנוכה למשל הן דוגמא להלכות שמקורן באירוע לאחר חתימת התנ"ך, ושאינן מעדת קומראן (לפחות לא שרדו, ישנם קשרים עקיפים לצדוקים-חשמונאים-מגילת תענית). בתקופה האחרונה של עדת קומראן (שלאחר מכן התפצלה לאיסיים וחסידים), היא כתבה למנהיג בבית המקדש איגרת המכונה 'מגילת מקצת מעשי התורה' (וכנראה גם מגילה 'מחלוקות' 513Q4), וזו, בניגוד למגילות שחיבר מורה הצדק (וכמובן לשאר קבוצות המגילות לפני כן), מאופיינת בדעתנות ומטבעות לשון הקרובים לסגנון של ראשוני חז"ל (בעיקר לשון רבים כ'ואנו חושבים' במקום התגלות מוחלטת). לפיכך יש התאמה גם בשילוב של שני המוטיבים שמאפיינים עדת קומראן וחז"ל: שמרנות ויצירה. ניכר כי חכמים שונים ניסו להתעלות על חבריהם (ולא רק נגד כתות יריבות), וכך ומגורמים נוספים, מוטיב היצירה גבר על מוטיב שמירת המסורות (כנראה גם העובדה שמסורות הגיעו ממקורות זרים נוספים וסותרים, חיזקה את כוח החכם היוצר והמכריע לפי שכלו החריף – 'עוקר הרים'). עניינים אלו ניכרים במחלוקות של ר' אליעזר בן הורקנוס למול ר' עקיבא, וכן בין בתי מדרש התנאים/הלכה (עקיבא-ישמעאל), שממשיכים את היחס בין הלל ושמאי, בשינויים שונים.
כך גרם המדרש היוצר בספרות חז"ל, לצד רוב הספרים החיצוניים (הדחויים שאינם במגילות קומראן, קבוצה 3 בפרק בעניין), להאפיל ולהפחית את האמינות והאוטנטיות של מגילות קומראן, בעיקר של שלושת הקבוצות הראשונות של המגילות, וזאת כיוון שאלו חיבורים אנושיים הטוענים הממציאים סיפורים עתיקים.
על זאת יש להוסיף את מגמת ההקלה של בית הלל על שמאי, שתנאים המשיכו בקו זה, והמדרש היוצר לרוב יוצר הקלה, יחסית למסורות הקדומות שהן מחמירות, כיוון שפשט התורה מחמיר, בעיקר בענייני טהרה – אלו התבטלו כמעט כליל. ישנם מספר מקורות וסיבות נוספים להקלה בחז"ל: גישה מאפרים דורשי החלקות שכבר הוגדרו 'כיא בחרו בקלות'; הוראות התורה להלכה המיועדת לעם הארץ נמוכה בדרגתה מההלכה הנדרשת מהכוהנים; שינוי החברה והמציאות - המקדש חרב (ואיתו מאות הלכות שלא ניתן לקיימן).
כאשר בחז"ל פירשו לפי דרך הפשט, קשה לשער אם זהו 'מדרש מקיים' של מסורת קדומה מעדת קומראן שדקדקה התורה לפי הפשט – הוא ה"נגלות", או חידוש במדרש יוצר פרשני/הגותי (ואפשר שהתפתח ממגילות הפשרים). יוצא אפוא, כי בכל אופן מדרש יוצר שמכוון לפשט אמור להיות זהה לנגלות, למעט בקשיי פענוח משמעות הפשט וחריגים, כגון: העיקרון המפתיע (אם כי מצוי כבר בנביאים, כך שבתורה מהותו הרתעה חינוכית) של ביטול עונש מוות בתוך עדת קומראן (ייתכן שהעיקרון אינו תקף ביישום לכל העם) שכנראה מסורתו הובילה לביטול מגמת ההקלה הפלילית עד ההלכתית בכלל ובחז"ל, אם כי בדיני נזיקין יש לחז"ל מגמות ושינויים מהפשט שאינם מדרכה של עדת קומראן. נמצא כי חסידי-חז"ל העמיקו והחמירו בפשט המצוות, כגון: כיבוד כל זקן ממרא; רשות לכל אדם עובר בשדה לקטוף ענבים; איסור הריגת כל חיה בשבת.
גילוי חשוב נוסף של עדת קומראן הוא "הנסתרות", כמו הלכות שבת – שאינן ניתנות להסקה מהפירוש הפשט. בעדת קומראן ישנן גם פרשנות מרחיבה של הפשט, כמו יישום עיקרון 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' וה"כילאיים" לתחומים שונים (ראו ניתוח בפרק הלכת ה'נגלות': פשט המורחב מהיקשים עם אסמכתא מקראית למקרים דומים), ושניהם התקבלו והמשיכו להשתכלל בחז"ל. מהרחבות כאלו (ועוד), חז"ל ביצעו גם מדרשים הקרובים להרחבות, שהם מעין הרחבות לבין פירושי דרשים שונים של 'מדרש מקיים', והדוגמה המובהקת לכך היא ההלכות השונות שסמכו חז"ל על 'לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם' (ויקרא יט' 26).[1251] אלו כנראה נכללים בנגלות, אך לעיתים קרובים לתחום המחבר בין שני סוגי פרשנות והוספות אלו – שהוא גם העצים את המדרש היוצר:
כל עוד חז"ל שמרו על המסורות שקיבלו (כרבי אליעזר בן הורקנוס שהעביר רק דברי רבותיו) מעדת קומראן (אף שחלק התקבלו מאפרים דורשי החלקות), או לפחות דרשו מסורות (הלכה ואגדה) לפי עקרונות הפשט וללא הקלות, הרי שמסורות אלו נצרכות וחיוביות, שכן רוב ההלכות אבדו, ובכל אופן תמיד מתעוררות שאלות חדשות לפי הדור ואורחות חייו. אך בחז"ל ישנן מגמות של התנצחות במדרש יוצר, הקלה, מסורות ממקורות זרים, ולכן ישנן גם סתירות בין עדת קומראן לחז"ל. אך קודם לכן יש להדגיש כי המחלוקות המקוריות בין המסורות הקדומות הן יחסית מעט, לעומת הרוב הדומה, שבתוכו יש:
נשווה זאת לסתירות פנימיות בתוך חז"ל:
נמצא כי המחלוקות בתוך חז"ל אינן רק ב"ענפים" (כפי שרבנים שונים ניסו לתרץ),[1252] אלא חכמים חלקו ביניהם על אופני שמירת המצוות. יתרה מזו, הרבה מהמחלוקות הפנימיות בחז"ל שורשיות וגדולות אפילו ממחלוקותיהם מול הצדוקים. אמנם יש כמה מחלוקות שורשיות בין עדת קומראן לחז"ל, אך המחלוקות בין חז"ל לצדוקים הן בעיקר 'ענפים' שמתאימים לרוח וסגנון המחלוקות והדיונים שבתוך חז"ל. נראה שהשנאה הפוליטית-כיתתית היתה גבוה וחזקה מהלכה. דעתם של 'עוקרי הרים' אף גברה לרוב על מסורת קדומה או על הפשט. לפיכך, חכמים תירצו זאת במהות ודרכה של התורה עצמה, בסוברם שיש מט' פנים לאיסור ומט' פנים להיתר (חגיגה ג'; ומקבילות במדרשים) ותפקידם הוא להכריע בפלפולם או לפי רוב. בכל אופן, נוכח המחלוקות היותר מהותיות בין חז"ל עצמם לעומת בינם לבין הצדוקים, מתבקשת השאלה למי כוון אישום שנאת החנם שבגינו חרב הבית (וכיצד שעד עתה זה לא תוקן – ראו בנספח בעניין). ואם לבחון אם שנאת החנם מוצדקת, הרי שמראש היא אבסורדית לחלוטין, שהרי שבח חז"ל על ההגמוניות הקדומות לעיל תואם את שבחם ופירוטם בהוד של פילון פיליניוס ויוספוס[1253] על הצאצאים העיקריים של עדת קומראן בשלהי בית שני - התיאורפטים והאיסיים. יוצא אפוא כי כולם שיבחו והעריצו את עדת קומראן וצאצאיה, ונוכח המורכבות הפוליטית והכיתתית – האפלה והסתרת המגילות, הביאה זהותם וחלק מתורתם לאיזוטריה, ובמקרים קיצוניים אף לנידוי. זהו שיא השיבוש הפוליטי-היסטורי של חז"ל, שבמקום לכבד ולהעריץ את שיא גאולת בית שני במלכות דתית בעלת הישגים כבירים בכל מישורי החיים והמדינה, הותירה מסורת גנאי מגוחכת של מאבקי כיתתיות קטנים ועלובים, כיוון שלפי סיפוריהם עצמם (הפרושים) עולה שהם הטועים והמשנים, למשל כעולה מהמחלוקות בין ינאי לשמעון בן שטח, או בהטחות נגד אליעזר בן הורקנוס וישמעאל שאינו דרשן עוקר הרים. לכך מצטרפת הטעות שבה אוחזים החוקרים - שהתקבעו על יחס איבה שלילי בין עדת קומראן והחשמונאים, וכדי להמשיך בתזה זו אף תירצו (באופן לא סביר) את קיומה של מגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך' שכביכול הושחלה מבחוץ ע"י כת נגדית ונותרה מונחת בטעות בין המגילות (ובכלל טועים חלקם הסבורים שהמגילות הן אוסף ספרייה ממקורות שונים, ויש עוד מגילות חוץ/קדם כיתתיות שיש להן קשר ברור לעדת קומראן, כמו לוח 364 ומטבעות לשון דומות), כאשר בפועל החשמונאים התפתחו אחרי החסידים ועדת קומראן, ביקשו קרבתם וספריהם, עד שאימצו הלכותיהם כצדוקים, והתקינו את 'חבר היהודים' שבמטבעותיהם, הוא מועצת המלך מהמגילות. על אלו יש להוסיף עוד עשרות מגילות קדומות שעדתת קומראן קיבלה מהכהונה הגדולה ומבעלי המסורה שלפניהם, ויש לראות לכולם חלק מאותה מגמה וספרייה (ולא אוסף מקרי של מגילות שונות).
במגילות קומראן שרדו 7.5 מתוך כ-90 ספרים חיצוניים, אך יש לחלק בין מקורות ומהות של הספרים החיצוניים לשלושה: 1) 7.5 הספרים שבמגילות נמצאו תואמים לשאר ספרות עדת קומראן; 2) מספר ספרים חיצוניים שאינם במגילות אך קרובים אליהם וללא שום סתירה, וכנראה פשוט לא שרדו בין המגילות; 3) שאר רוב הספרים החיצוניים שמקורותיהם מערבוב מסורות זרות (ספרות הלניסטית בעיקר ממצרים [כארתפּנוּס ל'דברי הימים למשה רבינו'/'ספר הישר'] ועד ספרות חיצונית לברית החדשה מדרשים מאוחרים) או כאשר כוללות סתירות למסורות עדת קומראן (כדוגמאות בפרק לעיל בעניין), ולכן אלו פסולות ודחויות למגילות קומראן. קבוצה שלישית זו הטילה צל ודחייה גם על הקבוצה הראשונה הקטנה (והשנייה בספק/באמצע), וכך זו מצדיקה לכאורה (ללא יכולת בירור ואבחנה) את הדחייה ל'ספר התורה שנית' ששלחו עדת קומראן לקבוצה בימיה שיקבלו הספר והמסורות. עם זאת, בתקופתה הראשונה של עדת קומראן לא היתה הקבוצה השלישית, ולכן היא כנראה לא רלוונטית ונכונה, אלא מתייחסת יותר לסיבת הדחייה של חז"ל לספרים החיצוניים. עם השנים ושכוח הכיתתיות, מגמה זו התהפכה בחז"ל: המדרש היוצר המשיך, המסורות התרבו ונכתבו, ולצידם המשיכו להגיע מסורות קדומות משלושת קבוצות הספרים החיצוניים, וכך בסוף ימי הביניים נמצאה ספרות חז"ל (שכבר יותר נכון להגדירה ה"הספרות הרבנית") כוללת מאות מדרשי הלכה ויצירה, שלא רק הפוכה לפרושים הראשונים שהעבירו בקושי מסורות בודדות של מוסר (בעיקר מאנטיגנוס איש סוכו עד שמעיה ואבטליון), אלא בתוכה מדרשים שלמים ומסורות רחבות משלושת קבוצות הספרים החיצוניים, תוך המשך הסתירות ביניהם (אך הרקע הפוליטי דתי נחלש עד אבד).
מגמת ההכלה ואיסוף המסורות הסותרות קרתה גם לצד תהליך חיובי חשוב בחז"ל (החל לערך מהאמוראים) של הארת הדרך הישרה של פירוש התורה ויישוב סתירות בתלמוד (בניגוד להתנצחויות מפולפלות ועקומות של שמעון בן שטח, יוחנן בן זכאי ור' עקיבא). כמו-כן, קבוצות חסידים ובלתי-מוגדרות או שלא ידועות לנו, המשיכו לפעול לפחות עד סוך האלף הראשון לספירה, ביניהם קבוצות טרום-קראיות, בעלי מגילות קומראן שבגניזת קהיר, ר' משה הדרשן שהשתמש בספרים מקבוצת הספרים החיצוניים הפנימיים למגילות (ללא שימוש בספרים חיצוניים ודחויים למגילות).
לאחר גישת הקלה וסוג הפרשנות, נתייחס לכת היריבה העיקרית לפרושים, ואילו הלכתית קרובה לעדת קומראן: הצדוקים. תחילה הקרבה ההלכתית לעדת קומראן מסויגת והפוכה משלוש המחלוקות הפילוסופיות-עיקריות שתיאר יוספוס את הצדוקים: דטרמיניזם - גורל האדם, עולם הבא ותחיית המתים, ולאלו מצטרפת המסורת כי הצדוקים סברו שהלכות הנישואים אינן הלכה למשה מסיני – בניגוד מוחלט לטוביה. (רק) לפיכך, דווקא הפרושים הם הממשיכים את העקרונות הפילוסופיים של עדת קומראן. יתרה מזו, הצעתי לחלק את הצדוקים לשתי קבוצות הפוכות זו מזו, כשראשונה היא בית חשמונאי שאכן היו קרובים עד מאוחדים עם עדת קומראן, והשנייה הם הכוהנים של שלהי חורבן הבית השני, עת השחיתות חזרה (כטרום-חשמונאי) לנסוק, וצאצאי עדת קומראן – האיסיים והחסידים, התרחקו מהם. איבוד מסורת עדת קומראן מסביר את ההפסדים במרידות וחורבן הבית (למול ניצחונות החשמונאים), אף שעדיין אחזו בהלכות יבשות של טהרה. בכל אופן רב הנסתר על הגלוי בנוגע לזהותם ומהותם של הצדוקים הראשונים והאחרונים נוכח חוסר כל מסורת צדוקית אותנטית, למשל: באיזה לוח שנה נהגו הצדוקים הראשונים? האם ספר גזירתא (שבעצמו סותר את הטענה שאין להם מסורות אבות) הוא אחת ממגילות קומראן או הלכות שאספו מהם? אם בית שמאי קרוב אליהם יותר מאשר לבית הלל?!
באופי ומגמות שונות ניצבת הנצרות, שאצלה דווקא סגנונות דומים לעדת קומראן. תחילה כמובן בניסיון יישום המשיחיות, וזאת לאור קבלתם ושמירתם על ספרים ומסורות רבות של משיחיות, קהילתיות וטרמינולוגיה מהמגילות. הכנסיות הן אלו ששמרו לנו על 7.5 ספרים החיצונים הפנימיים שנמצאו במגילות קומראן, אך מאידך אספו ויצרו מאות ספרים חדשים, כנראה ברוח בליעיל תועה ומטעה. חידה גדולה של עול וקיום המצוות עומדת על פירוש מילים בודדות של 'ונשפטו במשפטים הרשונים אשר החלו אנשי היחד לתיסר בם עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל' (סרך היחד ט' 11-10), שאם משמעותן אכן ביטול המצוות (כמסורת שהגיעה גם לחז"ל), הרי שלעתיד לבוא (ולדעת הנוצרים מימי ישו) ניתן להפסיק בייסורי המצוות. ייתכן ומכאן הגישה ההפוכה של פנייה לנכרים וקבלתם לדת החדשה.
להלן חלוקת תקופתה של עדת קומראן (200 השנים שלפני הספירה) לשלוש תקופות עיקריות (וכך מסודרות בחלקי בספר):
אסיים במחלוקת העיקרית שלכאורה לא נותר לה שריד בעמינו, אך מתעוררת באו"ם בניסיונות ליישום קרוב – לוח השנה בן 364 יום, נוכח יתרונותיו המדהימים והבלעדיים של מעגליות מיסוי נוחות ודיוק. לוח שנה שבתי-שמשי זה כבר הוכרע לכאורה בהתאמתו לשתי תקופות שמירת המצוות הנכונה בעמ"י בתנ"ך (קוים חלקית גם בקדמונים ובמלואו בעדת קומראן): ביציאת מצרים במדבר, ומגלות בבל עד 'וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת' (דניאל ז' 25), לפי ממצאי מחקריה המדהימים של אני ז'ובר. לסוגיית לוח השנה ניתן למצוא שרידים וסימנים לניסיונות חידוש והתקנת לוח השנה הירחי במסורות הקדומות של ספרות חז"ל (למשל: קורבן פסח בשבת; מועדו של יום הכיפורים והינף העומר; עיבורי השנה). עדיין נותרת החידה איזה ומתי הם ימי העצרת לסנכרון והשלמת 365.25 יום, וכן כיצד נהגו החשמונאים הראשונים, הצדוקים-הראשונים והאיסיים? האם ייתכן שהעובדה שיש נוסחים של מגילות עם וללא מסורות לוח שנה מעידה על כך שכבר חסידי עדת קומראן נטשה את מסורת לוח השנה?
בסיום הספר ניסיתי לעמוד על פתרון החידה המרתקת שתיארה ורד נעם בלשון נהירה: 'התהוותו של העולם ההלכתי הבתר-מקראי לוטה בחשיכה הפרושה על מאות השנים שבין סופה של תקופת המקרא לבין ימי החשמונאים. קורפוס זה של חיים יהודיים מגיח אלינו בגילוייו הראשונים בשתי המאות האחרונות לקיומו של המקדש השני מתוך סערת מחלוקת... ומתמצק לכלל מסורת אחת... במאות השנים שאחר החורבן, בתוך יצירתם הספרותית של חז”ל. מערכת הלכתית זו של חז”ל, המשתרעת על פני מאות רבות של שנים, מחורבן הבית השני ועד לחתימת התלמודים... משקפת תרבות יהודית חדשה, נבדלת כמעט לחלוטין מזו המקראית שקדמה לה'. זולת מגילות הכיתתיות ואחריהם ספרי המקבים, תיעודי הזיכרונות הבאים (בעיקר חז”ל ויוספוס) - כבר מאוחרים במאות שנים, ולכן גם אמינותם פחותה, עד שספק אם סיפוריהם מכוונים לדמות ולדור המתואר, בין במכוון, ובין מטעויות וסטיות גלגולי הדורות. עם זאת, מסורות ומחלוקות שנשארו אצל חז”ל מעידות על קרבתן או התנגדותם לעדת קומראן,[1254] שגם באלו חלו תמורות.
ההגמוניה השלטת מימי הבית הראשון ועד ימי טרום החשמונאים היתה כהונת בית צדוק. בית צדוק אלו אינם הצדוקים שנגדם התפתחה שנאה תהומית ע"י הפרושים, וייתכן שהצדוקים-האחרונים (בניגוד לצדוקים-הראשונים) נשאו לשווא את שמם של בית צדוק, בעוד לא קיימו את הלכת בית צדוק. בית צדוק אלו גם אינם עדת קומראן, שכן עדת קומראן, על אף שבראשונה עומדים כוהנים מבני צדוק, נוסדה רק בתחילת המאה השנייה לפסה"ד, ובעיקר חידשה הלכות רבות בעיקר ע"י מורה הצדק. בתקופת טרום החשמונאים שלטו המתייוונים, אך המתיוונים אבדו לחלוטין, ורק מעט מהלכותיהם שולבו במסורות הפרושים, הפרושים והחסידים אימצו את מסורות עדת קומראן ואת חברי העדה. בכלל זה, קבוצות שונות התירו לעצמם את הזכות לתקן הלכות חדשות, וכתיבה בכלל (שאינה נבואית). באמצע תקופת החשמונאים עדת קומראן היתה קרובה לצדוקים-הראשונים, וזוהי גם תקופת השיא שבה עדת קומראן היתה בהרמוניה עם השלטון – היא שיא תקופת בית שני של מלכות ממלכתית ותורנית. לאחר מכן מימי שלומציון חזרו הבעיות הפוליטיות והתורניות למתחים ויריבות, והשלטון הוחלף תדיר. ספר זה אינו מנתח תקופה זו בהרחבה, היות ו'מגילות מורה הצדק' לא חוברו או אפילו מכוונות לתקופה זו[1255] (בניגוד לדעת חלק מהחוקרים), אלא עומד על אזכורים עיקריים של סוף תקופת החשמונאים וימי הורדוס, עד הרכבת ספרות חז"ל במאות הראשונים לספריה בדילוג לימי הורדוס ובית הלל ושמאי.
הספר עדיין בשלבי עריכה סופיים, ובשאיפה תוך מספר חודשים יצא גרסה חדשה של ספר זה (בינתיים ניתן לעיין ולהוריד גרסה שמתעדכנת כאן).
שלושה נתונים בסיסיים וייחודיים שמאפיינים את עדת קומראן: כמות גיוונם וקדמותם של המגילות, כותביהם מהכהונה הגדולה של בני צדוק,[1257] והשפעתם על היהדות וזרמים נוספים. להלן נמנה את עיקרי הדוגמאות הממחישות את חשיבותן ההיסטורית והתורנית של המגילות הגנוזות, לפי סדר כרונולוגי:
בשער/חלק נספח זה, אגע על היחס בין הדתיים היום למגילות קומראן, פשר המגמות המתעוררות בעקבות חידוש התורות מהמגילות, והקבלות בין כתות בית שני לזרמים השונים היום בחברה הישראלית, בעיקר ביחס לציונות וממלכתיות.
נספח זה ממשיך את הפרק הקודם: 'המוסר האוניברסאלי והקדום לברית עם ישראל; גבירתו על מחלוקות הלכתיות' בסיכום הספר, על הבדלי הלימוד והמקורות המוסר (שבו גם התייחסויות לדרכי לימודי התורה/דת).
טענת מרכזית של ספר זה היא שבעיקר חסידים מעדת קומראן והאיסיים הביאו לספרות חז"ל את רוב המסורות (שמקורן מעדת קומראן), כאשר חלקן עברו עיבודים נוכח גלגולי ההיסטוריה הפוליטית והכיתתית, הזיכרון בע"פ לצד המדרש היוצר, והבדלים בין הלכה לעם לבין הלכה של חסידים וכוהנים. משכך, נקודת הפתיחה שבין עדת קומראן לחז"ל מצטמצמת הרבה יותר יחסית לאלו שסוברים שאלו (עדת קומראן – חז"ל) היו זרמים/קבוצות יריבות, מה גם ימיהם של 2 הקבוצות אינו חופף ברובו (עדת קומראן פעלה בעיקר ב-200 השנים שלפני הספירה, ואילו חז"ל בעיקר מהמאה ה-1 לספירה).
אם נוסף לכך את ההבדלים הגדולים בין שיטות ופילוסופיות-אידיאולוגיות של פסיקת ההלכה,[1260] הרי שנמצא שישנן גישות שונות ורחבות בתוך העולם הרבני, שאלו נשענים על חידושם של חז"ל: קנוניזציה של מחלוקות, המהווה אוקסימורון של דמוניזציה של המחלוקת (דבר זה אינו דווקא לגנאי, אלא זוהי פעולת הצלה והמעשה הנכון והסביר כדי לשמר מסורות עתיקות של עדת קומראן שנגנזו, לצד הצורך במתן תשובות הלכתיות אקטואליות, תוך צניעות שדעתם אינה סופית ומכריעה).
אלא שבספרות חז"ל מתועדות מחלוקות מסוימות נגד כתות אחרות מהתקופה, בעיקר נגד צדוקים ובייתוסים, אך גם נגד טובלי שחרית, אנשי יריחו ועוד קבוצות הקרובות לעדת קומראן בהיבטים שונים. מחלוקות מהוות נקודות להגדרה והפרדה עד היום, אם כי לעיתים בתוך ההגדרה וההפרדה יש זהות בדעות המחלוקות, כמו למשל דעות פשט התורה שרווחו אצל רבנים ופרשנים רבניים רציונליסטים בעיקר בימיי הביניים, ועד היום אצל רוב הציבור הדתי והחילוני.
עם זאת, המחלוקות הישנות המתועדות והמגדירות האלו, כמעט ואינן רלוונטיות לימינו, כיוון שאין מקדש ודיוני הטהרה – שהיוו עיקר המחלוקות, אינן חלק מהתרבות והשמירה הקולקטיבית, וגם אם היו, הרי שמחייבות התאמות נוכח שינויי התוואים, כמו הרבה מתחומי ההלכה של שלהי בית שני. התחום העיקרי והבולט שבו שנשארת המחלוקת, הוא לוח השנה, וגם אותו אנו לא יודעים ליישם.
להלן נקודות פתיחה בפער בין הדת הרבנית והמציאות היום להלכת הפרושים בימי הבית השני, ביניהן:
יש לציין שחז"ל ידעו היטב והסתמכו על התנ"ך, ואילו היום לימודים הקודש מבוססים על הגמרא או על נושאים ופרשנויות וספרים רבים של ארון הספרים היהודי המתפתח. פעם דרשו את כתבי הקודש, ומהם יצרו ספרות אנוש (שחלקה סותרת לתנ"ך/למגילות). היום מסתכמים על ספרות אנוש ומהם ממשיכים ליצור הגות והלכה, וכך משרשים את הטעויות. מאידך, יש גם מגמות של לימוד תנ"ך ותובנות יפות מהתנ"ך.
פרק זה מהווה המשך לפרק שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם
חזון אחרית הימים מתממש: 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יי וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יי' (כמוס ח' 11), אך רוב הדתיים (ובעיקר החרדים) מיישמים זאת בעיקר על הגות חכמים ורבנים, ולא על כתבי קודש (אם כי כאמור בפרק הפרפרזה, רוב תורת חז"ל והרבנית היא פרפרזה למקרא ולמגילות). הצימאון לדברי קודש מנבואה יעלה לעיסוק במגילות קומראן, לצד איתור ומיון ספרים קודש גנוזים, בין אלו המכונים ספרים חיצוניים, כדברי גד החוזה בראשם: 'והמבינים זאת לא ינומו והאזינו ללמוד את החכמה הזאת ונעמה לאוכליה ממאכלי תאווה' (חנוך פב' 3).
למרות זאת, בינתיים הידיעה והיחס של החברה הדתית (ובכללה החרדית) היא נִישְׁתִיּוֹת למגילות קומראן, הנעה בין חוסר עניין לבין הכללה אנטגוניסטית (עוינות) לכתות (השונות) בימי הבית השני (אף על פי שהפרושים הראשונים היו יותר כיתתיים מעדת קומראן, וזאת אחרי שקמו והתפתחו בעקבותם). כך טבועה הדעה שהצדוקים היו מעוותי תורה או כופרים (כאמור בפרק הצדוקים-הראשונים לעומת הצדוקים-האחרונים ישנם הבדלים מהותיים ביניהם ולבין עדת קומראן), ורווחת הדעה שמאז שההלכה נקבעה ע"י חז"ל, אין משמעות לאיזה הלכה היתה לפניהם, ולכתות קודמות. חז"ל ורבנים רבים ניסו להציג רצף היסטורי של מסורת, אך אין כזו מסורת (ולפחות לא לפי הדמויות שהם הציגו), ואין מחקר דתי והתמודדות אמיתית עם התורה לצד ההיסטוריה הפוליטית חברתית ממחצית ימי הבית השני (וראו על כך כמה פרקים בספר).
נקודה נוספת שבגללה דתיים (וכך התפיסה גם במחקר) מזניחים את עדת קומראן אזוטרית ומגילותיהם כחיצוניות, היא הגדרתה ככת מתבודדת שפרשה מעם ישראל (ראו בעניין פרק על טעות התבודדותם, ועל הקרבה והאיחוד עם החשמונאים). בעוד חוקרים חילוניים מהדירים את מגמות הכיתתיות וההלכה המחמירה, כנראה בגלל הסתייגויותיהם הבלתי מודעות (חלקם מודעות, כמו אבנר גליקליך), דתיים מודעות להערצת כוהנים וחסידים ומקובלים ומקפידים על שמירת התורה וההלכה בכל הזמנים, אך מתקשים לחבר את הדברים.
אף על פי כן, רוב הדתיים והחוקרים הגיעו לאותה מסקנה לזיהוי הפשוט בין צדוקים (שמקובל שהיו חוג כהונה, לצד בייתוס) – לכוהני בית צדוק (עדת קומראן). הדברים כאמור הרבה יותר מורכבים, למשל: איך הם אותה קבוצה (אפילו הלכתית) אם עדת קומראן הטיפה ושנאה את הצדוקים בירושלים, כולל את הלכותיהם? איך דתיים מעיזים לצאת נגד בני צדוק הכוהנים? ואם הצדוקים אינם מבני צדוק, כיצד הם הנהיגו את ההלכה הכללית והפולחנים במשך מאות שנים? כיצד אפשר שרוב ספרות חז"ל היא מעדת קומראן, בעוד הצדוקים התנגדו לתושב"ע/מסורת אבות? ועוד ועוד...
משלפנינו מאות מגילות חדשות ומרתקות, רבים מגלים עניין לשמיעה וקריאה קלה, אך אינם ממשיכים לעיון ובירור אמיתי. לזכותם העובדה שאכן ישנם ספרים חיצוניים דחויים גם לעדת קומראן (ראו פרק בעניין), וככאלו לא ראוי לצרפם וללמוד כטקסטים דתיים. אלא שאלפי מסורות מספרים חיצוניים למיניהם (כולל המגילות) נכללים בספרות חז"ל, ומשכך המיון והבירור מחייב בתוך המסורות הפסולות שהתקבלו בחז"ל, מה גם מנגד לפנינו כעת מקור שכולו מסורות אמינות ונכונות.
ריחוקם של דתיים קנאים נובעת גם מהתרחקותם מהמגמות האקדמאיות של ביקורת המקרא. בביקורת המקרא יש דיונים חשובים, אך גם הנחות יסוד ודעות כופרניות. דווקא מגילות קומראן שופכות אור חדש על הרבה תיאוריות ודעות שגויות של ביקורת המקרא (ראו למשל בפרק נוסחי המקרא ומ' המקדש), אך הסוגיות רחבות ואינן רלוונטיות ללומד הפשוט או שמסגרת הזמן שלו אינה רחבה מדי. עם זאת, ביקורת אקדמאית לספרות חז"ל מועילה ברובה, ונעיר שוב שבחז"ל יש טעויות מדעיות שונות, אשר אלו אינן קיימות בנוגע למקרא ולמגילות ים המלח.
עיקר הנגישות למגילות קומראן היא באמצעות האינטרנט והאקדמיה. עם זאת, עדיין רוב הרבנים שעולמם נושק לאקדמיה, והאינטרנט להם הוא כלי עבודה והפצה מרכזי, עדיין אינם אוחזים ומכירים בספרות קומראן ומחקריה. משכך, גם כשלרובם נטיית זלזול של כת או שלא משנה מה – אין לכך קשר והשפעה על ההלכה שנחתמה, הרי שניתן להשוות זאת לכל תחום בו אדם שאינו מתמצא, מסכמו בהינף יד, כמו מהי חשיבותה של המתמטיקה בנוגע לטכנולוגיה, או כמו לשוחח על בור שאינו מכיר בתנ"ך, על חשיבותם של ספר ויקרא ומשלי, למשל.
דתיים מודרניים והמסורתיים אשר ארון הספרים היהודי שלהם רחב ומתרחב בימינו, להם המגילות ועדת קומראן יהוו עניין רב.
נציין גם את בית הקברות הענק (יחסית לגודל היישוב) בקומראן שבו כ-1,200 קברים, ומבנהו וסדרו כפי בתי הקברות היום ואף הצבאיים, כאשר בין הקברים שורות שורות.[1266] עניין זה לא נמצא בהלכה הקומראנית (אלא אדרבא, לפי מגילת המקדש מח' יש לקבור בין 4 ערים), אך היא כנראה המקור וכך התקבע עם הדורות. בדברי גד החוזה יג' שח'-שט' תמר מתפללת לאביה דויד המלך שכבר נפטר,[1267] יבקש רחמים עליה בפני כסא הכבוד, לאחר שהתפללה ישירות לקב"ה. בקשת עזרה כזו מצדיקים מתים-חיים רווחת בימינו, אלא שלצידה מורכבות של ערבוב טומאה עם טהרה (שדברי גד החוזה יצא נגדה).[1268]
ידועה האמרה שמהווה עיקרון ההלכתי כי 'באחרית הימים ההלכה כבית שמאי' (על קרבת בית שמאי לעדת קומראן ראו בפרק בעניין).
אמנם הדברים גם לא מפתיעים, שכן בעוד חז"ל בעצמם הכילו דעות שונות ואף סותרות, המשך הספרות הרבנית המשיכה להתפתח, והיום בקצוות של העולם האורתודוקסי יש דעות ותפיסות עולם רחוקות והפוכות מההלכה המרכזית וה"גדר ההלכתי". מגמת פירוש התורה באופנים אלגורים שונים (בכללה: דרישת החלקות) כמעט חלפה מהעולם הרבני (למעט בעיקר רעיונות מוסריים ו"חסדיים") ומצד שני הוסיפו לפרש את התורה לפי עומק הפשט שלה. בכך חלה חזרה מסוימת לחלק המצוות "הנגלות' (ראו פרק בעניין). כך במאתיים שנה האחרונות התפתחו מגמות המבקשות להתרחק מאוקימתות ומדרכי פרשנות קרובות להן, ולחתור אל עבר פשוטם של המקורות הקדומים.[1269] המגזר הדתי-לאומי מהווה חלק נכבד מהמחקר האקדמאי במקרא תלמוד והיסטוריה של בית שני (שבה מגילות מדבר יהודה), ולמרות חוסר הנגישות של ספרות המחקר ובעיקר מלל המגילות, רבנים "סרוגים" מתעניינים ומתייחסים למגילות, כגון: הרב אורי שרקי (שאף מפרש את איסור הקריאה בספרים החיצוניים כאיסור החשבתם בתנ"ך, אך מותר וכדאי ללמודם, ובפרט את בן סירא); ד"ר מיכאל בן ארי (למשל שמסנגר על ינאי הצדוקי למרות שחז"ל ויוספוס גידפוהו); הרב ד"ר יואל בן נון (שעסק בהשוואה למגילות בכשליש מספרו האחרון: 'זכור ושמור'); לורנס שיפמן.
בפועל, זרמי החסידות האורתודוקסים מהמאה ה-18 לספירה, חזרו ודוגלים בכמה עקרונות של עדת קומראן,
כפי שצוין בפרק 'המוסר האוניברסאלי והקדום לברית עם ישראל; גבירתו על מחלוקות הלכתיות', זהו תחום ההסכמה הרחב ביותר, והעיסוק בו חוצה מגזרים, זרמים ואפילו דתות.
פרק זה מהווה המשך לפרקים האם עדת קומראן היו מתונים או קנאים ויונתן אלכסנדר ינאי, אותו עדת קומראן שיבחה במגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך', הוא קיבל ויישם את ההלכה הקומראנית-צדוקית, ואילו הפרושים הראשונים בגדו ונלחמו בו – בניגוד לעקרון הממלכתיות המקראי.
אמנם גם עדת קומראן נטשה וקיללה את הכוהנים הרשעים ודורשי החלקות (לדעתי המתיוונים; לדעת רוב החוקרים – הפרושים הראשונים), אך הם עשו זאת בסתר, מבלי להילחם בשלטון, ובפועל מי שמימש את שנאתו לרדיפה וניסיות רצח היו דורשי החלקות אחרי עדת קומראן והפרושים אחרי ינאי (וזה נקם בהם והכדור השלב התגלגל).
שני התנהגויות יסוד אלו להנהגה (לצד סיפורים מקראיים), נותנים כיוון כיצד להתייחס בימינו לשלטון יהודי.
בנוגע לשלטון נכרי (שבחסדי ה', זולת יהודי התפוצות, אנו לא תחתם כעת), היחס יותר מורכב, שכן מחד עדת קומראן (ובעקבותם החשמונאים) נלחמו וניצחו את הסלווקים-היוונים (וראו את ההתאמה למה"מ-או"ח בפרק בעניין), ומאידך האיסיים היו ממלכתיים כלפי הורדוס (שאמנם גם הרעיף עליהם אהבה, וכנראה היה מותר לו להיות מלך כי היה דור 3 לגיור, ראו בפרק 'הוספת חברים מול גיור'), והקנאים/סיקריים הובילו את המרד הגדול לחורבן הבית השני - והפסידו.
זולת אלו, אין במגילות הוראות או הנחיות על קווי אידיאולוגיה גדולים, שכן אלו נתונות ל'חבר היהודים/ישראל' (ראו פרק בעניין). כן יש לציין שהזרם/קבוצה ששומר באופן הקרוב ביותר לעיקרון הפרוצדורלי של 'חבר היהודים/ישראל' הם החרדים, שלהם הנהגה של כ-40 רבנים, שהם המועצה המחליטה לעניינים פוליטיים וציבוריים גדולים. יש להוסיף כי החרדים ידועים בהקפדה ודקדוק על מצוות, עיקרון מאפיין של עדת קומראן שהטיחה נגד יריביהם (שאינם שומרים). עם זאת, אם ההקפדה על הלכות שסותרות את תורת עדת קומראן (אם בגלל שאומצו ממסורות דורשי החלקות או אם משהתפתחו מאוחר), הרי שלא רק שאין בכך תועלת, אלא קושי ונזק. מלאכת ההשוואה מצריכה מחקר ענק ושיתופי פעולה, ובכל מקרה לא יצליח להיות שלם ומלא, נוכח השרידות של רוב מגילות קומראן, ומי יודע כמה כלל לא הגיעו לידינו.
בכלל יישום העקרונות הממלכתיים ואידיאולוגיים, הרי שאלו תלויים במידת קרבת ההלכה. ספר זה עוסק במסורות וקיצת הלכה בבית שני, אך בהשוואה להיום – הדברים יותר מורכבים, וקשה להכריע אם השינויים טובים רעים, וגם אם הם כך או כך – האם יש להתייחס אליהם בהבנה וקבלה, או בהתרחקות. לסיום, היות ורוב העם אינו מודע למקורות ההלכה והתורה, השאלה העיקרית היא האם להתייחס אליהם כ'תינוקות שנשבו', דהיינו, כיהודים תועים וטועים שלא בכוונה וזדון, כיוון שפיזור הדעת והאמת רווח בימינו (ודברים מקבילים יש גם בין תורה למדע).
שאל את עצמך לדוגמה – מה המשמעות של גילוי המצע העברי של תרגום השבעים? ומה קורה כאשר יש לכך השפעות הלכתיות? ומה קורה אם מי שהגדרת ככת שולית, מתברר לך שהם כוהני בית צדוק מהתנ"ך (בכללם יהושע בן יהוצדק, עזרא הסופר ושמעון הצדיק)?
העיקרון של 'אין חדש בתורה', ובלי לדון אם הינו נכון ומוצדק, כלל אינו חל על מגילות מדבר יהודה בגלל 2 סיבות: הראשונה שהחידושים בהם אינם חדשים, אדרבא, הם הקדומים והראשונים, והשנייה - שלא החילו אותו על ספר הזוהר שחובר מאוחר והתקבל מאוחר לחז"ל (על הקרבה של ספר הזוהר ראו בפרק על ספרי ההיכלות).
ספר זה אינו עוסק וטוען להלכה למעשה, הן כיוון שכנראה טרם הגיעה השעה – המגילות מקוטעות, וכן שאלות תורניות רבות מרחפות על הרלוונטיות שלהן היום, כמו חידוש הטהרה לפרטים, שמירת דיני הוצאה בשבת ועוד תחומים והלכות רבות שהתוואים בהם השתנו, ויש לבחון אותן לפי המגילות, ולהלכה למעשה נדרש מחקר נקודתי ומעמיק (לצד ידיעות רחבות), כאשר אין זה אופיו של ספר מסכם זה. לכאורה אפשר היה להציג בפשטות שכאשר לומדים פוסקים ראשונים ואחרונים כדי להבין/לפסוק הלכה, יש פשוט להוסיף את פסיקתו של מורה הצדק. אלא שהפוסקים לא הכירו כלל את מקורות ההלכה ממגילות קומראן (בעיקר קבוצת מגילות 4), ולכן המהלכים וההתייחסויות נחסרות מעיקרן (אלא וביחסיות בחלקים שהמשניות הן העתק מדויק של הלכת המגילות). בנוסף, במגילות קומראן יש ספרויות מגוונות שהרכבתן יחד מאירות את הדרך להלכה הפרטנית (כמו גם להשתלשלות היסטורית).
עם זאת, יש לזכור שדווקא ההלכה הרבנית דרשה דברים חריפים כדי להוציא את האמת לאור: 'וכן תלמיד שהיה יושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר אם שתק הרי זה עובר משום לא תגורו מפני איש ועל זה נאמר מדבר שקר תרחק ומנין לדיין שלא יושיב תלמיד בור לפניו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק' (רמב"ם, משנה תורה, סנהדרין כב' ב'), וכן המשנה בהוריות א' מציינת שתלמיד חכם שיודע את ההלכה, אף שהיא שונה מההלכה שקבע בית הדין/חכמים, עליו לקיימה בעצמו בצניעות. בדומה, נקבע שגם מנהגי חסידות וחומרות יש לקיימם בצניעות (ולא לכפות אחרים).
ישנם נושאים שההלכה אינה תואמת להלכה המקראית, וזאת גם בלי קשר/התייחסות של מגילות קומראן. אחת מהבולטות מהן היא שיוך דת הילד לפי מי מהוריו (כנראה בתקופה המקראית היה לפי האב, אך אם האשה היתה נכריה שלא מתגיירת, אז ראוי היה להתגרש ממנה, אלא שזולת עזרא ונחמיה כמעט לא הקפידו על כך, כמו רוב התורה והמצוות בבית ראשון – ראו בפרק השכחה הראשונה).
היות וכאמור התחום העיקרי שבו שולטת המחלוקת הוא לוח השנה (והיובלים מטיף קשות בעניין), נעיר כי גם בזה ניתן למצוא פתרונות של אופן קיומם היום: 4 הצומות-תעניות בהלכה הרבנית הן מבורכות (צוואת יוסף י' 2-1) בכלל ובכל זמן (אף שאינם תואמים למועדים בתנ"ך (זולת במגילת אסתר), אלא אם כן הם בשבת (ומועדי הקודש), ולכן באלו אין הכרח למועד קיומן, מה גם ספק אם יש לקיים בימינו את רוב התעניות; אותו הדבר לגבי החגים (ימים טובים וחול המועד) שמיועדים בימינו (כאשר אין מקדש) בעיקר ללימוד תורה ושמירת חלק מסמלי המצוות (עדת קומראן חיברה תפילות לרוב החגים אך לא מצאנו שום הלכה לגביהם),[1270] ואכן ראוי לנצלם לכך, לצד יישום ערכים תורניים נוספים (כפעילויות חסד ותיור בארץ – וזה אפשרי לפי הלכת רבני מרוקו שהתירו הדלקת אש וחשמל בחגים וימים טובים).
רשימת הקיצורים הביבליוגרפיים מוצגת בדף נפרד באתר:
https://www.deadseascrolls.co.il/biblical-law-from-the-dead-sea-scrolls/121-bibliography
קרדיט לצילום תמונות מגילות ים המלח ומוצגי ארכיאולוגיה:
כד: האוניברסיטיה העברית בירושלים, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים
שעון שמש: אוסף רשות העתיקות, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי פטר לני
סרך היחד א'-ה', ח'-ט': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי קונדאשה
קסתות דיו: אוסף רשות העתיקות, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי אברהם חי
פשר חבקוק ו'-ז': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים
מלחמת בני האור נגד בני החושך יא'-יב': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי ארדון בר חמא
מגילת המקדש לב'-לד': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי דוד חריס
מגילת המקדש נו'-נח': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי ארדון בר חמא
גילגל רפאים (רוג'ום אל-הירי): יובל גסר
ציור סמלי השבטים: האמן אילן אטלן www.ilanatlan.com (ניתן לרכוש שעון קיר עם ציור זה)
שאר זכויות המלל של הספר חופשיות: 'אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר' (משלי כג' 23).
תודתי נתונה לחברותא רבת השנים, ישעיה פישמן, על הערותיו והארותיו.
ספר זה מונגש בכמה אתרים וסוגי מסמכים לקריאה:
[1] הספר בגרסת מסמך הוורד כולל גם כמה עשרות מקורות שטרם הושלמו ומסומנים בסימני שאלה כפולים ? ?, וכן קטעים שעדיין נזקקים לעריכה ומסומנים ברקע אדום.
[2] ניתן לפנות למחבר באימייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
[3] ייתכן והנוסח המורחב של מגילת המקדש נו' 3-4 לדברים יז' 10: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה מספר התורה ויגידו לכה באמת' קשור למחלוקת זו, כאשר חז"ל דרשו על כך: 'אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם' (ספרי דברים קנד'). אלא שמגילת המקדש מיוחסת לתורת משה, וזהו מדרש חז"ל טיפוסי שעיקרו חיזוק תקנות הסופרים הראשונים – הם עדת קומראן, כגון: 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' II).
[4] במגילה הכלכלית נמצא שם של תורם רכושו, אך אין זו מגילה תורנית.
[5] המדרשים על דברי הימים א' כח' 13-11 (וכן בדבה"י ב' ד' 7): 'וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם... וּלְכָל כְּלֵי עֲבוֹדַת בֵּיתה', הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יי': 'מגילת המקדש שמסר הקדוש ברוך הוא למשה בעמידה... עמד משה ומסרה ליהושע בעמידה... עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה... עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה... עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה... עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה' (מדרש שמואל, מהדורת באבער, עמ' 92); 'ריבונו של עולם, העמידני בשביל (מגילת) בית המקדש שמסר לי שמואל הנביא, אלא בבקשה ממך תן לי... שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש...' (אגדת בראשית, מהודרת באבער, עמ' 75-76). בנוסף: מגילה א' א' (עמ' א').
[6] מציינים 3 ספרים שנמצאו בעזרה, אך שמותם לפי נוסחים שונים (או טעויות) של מילה אחת שונה, ולכן לא ברור מדוע אלו שמות הספרים.
[7] 'ורציתים והיו לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם ו]שכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה [את מ]קדשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הבריה אשר אברא אני את מקדשי להכינו לי כול הימים, כברית אשר כרתי עם יעקוב בבית אל'. בדומה מציינים זאת היובלים א' 17, 27; פשר 4Q177 ג' 13-1; וחז"ל – אלא שהם לאחר חורבן הבית.
[8] 'ושב ורחם אותם האלוהים וישיב אותם האלוהים לארץ ישראל וישובו לבנות את הבית ולא כבראשונה עד עת [כי אם] עד אשר ימלא קץ העתים ואחרי זאת ישובו מן הגלות בכבוד כל יושבי ירושלים ובית האלוהים בתוכה יבנה כאשר דברו עליה נביאי ישראל'.
[9] יגאל ידין הציג יפה שתי דוגמאות להאחדת מצוות משמות ודברים: פיתוי ואונס הבתולה, וחלוקת השלל לאחר המלחמה.
[10] סוטה ז' ה': 'ברכות וקללות כיצד?... ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר 'בַּאֵר הֵיטֵב' (דברים כז' 8), ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן'; שבת פח' II: 'מה פטיש זה נחלק (נשבר) לכמה ניצוצות (חלקים) כאשר הוא נתקל בסלע קשה ביותר — אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות'; שמות רבה, פרשה ה': '"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" [שמות כ' 14]. אמר ר' יוחנן: הקול אין כתיב כאן, אלא הקולות. היה הקול יוצא ונחלק לע' קולות לע' לשון, כדי שישמעו כל האומות. וכל אומה ואומה שומעת קול בלשון האומה אבל ישראל היו שומעין, ונפשותיהן יוצאות ולא היו ניזוקין'.
[11] 4QDb היא 4Q267, קטע 9 ג', לפי קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 47.
[12] תוספתא פאה פ"ד ה"טז; שם, שביעית פ"ז מ"ט; ברכות פ"ד מ"ז; תוספתא בבא בתרא פ"ר ה"יג.
[13] חוקרים לא הבינו איך ישעיה, שחי לפני חורבן בית ראשון, יכול לנבא לתקופת תחילת בית שני – 70 שנה מאוחר יותר, ולכן הציעו שיש 2 ישעיה. במגילות קומראן יש עיקרון שמכונה 'יישום חוזר'.
[14] 'כֹּה אָמַר יי לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אושר [אֲיַשֵּׁר] דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יי הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. אֲנִי יי וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָהּ כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יי וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יי עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה'. גם הנוסח במגילת ישעיה השלמה מקומראן מצוין 'טוב' (במקום "שָׁלוֹם").
[15] מגילת 448Q4 ב' 1-9: 'עור קדש על יו̇נתן המלכ וכל קהל עמכ ישר̇א̇ל אשר בא̇ר̇ב̇ע רוחות שמים. יהו̇ שלום כלם וע̇ל ממלכתכ י̇ת̇ברכ שמכ' (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 186).
[16] 'ונכתבו בארבעים יום אלה תשעים וארבעה ספרים; ויהי ככלות ארבעים היום וידבר אלי עליון לאמור: את עשרים וארבעה הספרים אשר כתבת בראשונה תגלה, ויקראו בהם ראויים ושאינם ראויים; ואת שבעים האחרונים שמור, ומסור אותם לחכמי עמך, כי בהם מעיין הינה ומקור החכמה ונהר הדעת'. ביד' 26 מצוין גם מי אמור לשמור על ספרי הסוד: 'וכאשר תגמור את הספרים, שמהם תגלה, ומהם תמסור לחכמים בסתר' – ואכן כך הם חלק ממגילות קומראן (ראו בפרק על ספרות הסוד).
[17] '1) יא[וכל ואחר אש]ר֯ יזו עלי̇ו̇ את֯ הרישונה ירח̇ץ ויכבס טרם ישנ[ה 2) ואם יח]ו̇ל עליו השביעי ביומ ה֯שבת֯ אל יז בשבת כי 3) [אמר שמור] את יום ה֯שבת רק אל יגע בטהרה עד אשר ישנה. 4) [וכול]֯ הנוגע בשכבת הזרע מאדם עד כול כלי יטבול והנושא אות̇ו̇ 5) [יטבו?]֯ל והבגד אשר תהיה עליו והכלי אשר ישאנה יטבול 6) [במי]ם֯. ואמ במחנה יהיה איש אשר לוא השי̇גה ידו ורח֯[ץ] 7) [ולבש כו]ל הב̇גד̇ אשר לוא נגעה בו. רק אל יג̇ע̇ בו את לחמו. והנו̇ג֯[ע] 8) [בזב במשכ]ב֯[ו ובמ]ו֯שבו אמ לוא נגע בו ב֯[גדו ורחץ?] ב̇מים ואם 9) [נגע בגדו בטמא] וכבס ולכול הקודשים יכ̇בס ו֯[רחץ?] במים את' (4Q274, 4QTohorot A, פרגמנט 2. קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 213, עם מספר מחיקות השלמה שלי).
[18] ייתכן וחפיפה זו הינה הניקיון עם המים השאובים שביטלו חז"ל בהמשך.
[19] לצפייה במצגת מבוא והכרות עם המגילות, ראו: מוזיאון רוקפלר-מגילות ים המלח מצגת שישית - קלריטה ואפרים מצגות. ווסטון פילרס ציין שכשלושים קטעי מגילות המצויים בידיים פרטיות ועדיין לא פורסמו.
[20] קאולי 15 מיְב שבמצרים מציין "עדה" כהרכב הניהולי/שיפוטי של הקהילה.
[21] הקורא מוזמן "לקפוץ" ישירות לנושא שמענין אותו מתוכן העניינים האוטומטי הנגיש במעבר אוטומטי לפרק הנבחר בלחיצה עליו.
[22] מגן ברושי כתב ספר: המגילות הגנוזות קומראן והאיסיים, אך אנו יורד לעומק ולניתוח המגילות, וכן הוא שבוי בקבעונות המחקריים שספר זה יוצא נגד. גם מיכאל חיוטין סיכם בספרו 'מגילת ירושלים החדשה', את כל המגילות ובדבריו עניין רב, אך הצעותיו נדחות להלן.
[23] נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 11-10, הסבירה זאת כך: 'נדמה שדורינו המחקרי, שנתברך בעושר של מקורות ומחקרים שלא שעורם קודמינו, אינו דור של מפעלי ענק ואינטואיציות גאוניות, כי אם דור של חקירה זהירה ויסודית בתחומים צריך ומוגדרים היטב'. שני סיפורים רווחים על כך במסדרונות האקדמיה עצמה: 'משל שרואים צל של אדם בלי ראש (ענק נרא קפלוס) – בהתחלה חוקרים נותנים לכך הסברים, ולאחר מכן ההסברים משכיחים את העובדה שמדובר באדם בלי ראש, ונשארים רק עם ההסברים' (כך המחקר אינו עומד על מכלול תורת עדת קומראן); השני סיפור עם: 'היה פעם חוקר שרצה לברר אם בני האדם הם יצורים חיים. אז הוא ניתח בני אדם לחלקים וחקר אותם, ולבסוף הגיע למסקנה שכל בני האדם הם מתים, כי באף אחד מאלה שחקר לא נמצאו סימני חיים. וככה זה עובד גם עם ניתוחים אקדמיים מחקריים למיניהם: 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה' (שמות ו' 9). מי שמנתח משהו לחתיכות כדי לחקור אותו, אל יתפלא אם לא ימצא בו רוח חיים'. להרחבה ראו: מכון מאיר, ביקורת המקרא.
[24] עוד הוסיף זוסמן במאמרו חשוב זה: 'לחוקרי ספרות חז”ל - להפנות יותר תשומת לב והתעניינות לחקר המגילות, ולשוב ולדון בתחום החשוב של תולדות ההלכה, מצוידים בכלים אשר לא שערום ראשוני החוקרים של המאה הקודמת'. למרות זאת, ב-2019 הוציא ספר 'תורה שבעל פה פשוטה כמשמעה - כוחו של קוצו של יו"ד', ובו לא התייחס למגילות קומראן, אלא עסק בשאלה - מתי נכתבה המשנה, והביא דעות לכאן ולכאן, אך זו שאלה משנית, שכן אין מחלוקת כי היו תורות כתובות מלבד גזירתא ומגילת תענית -אלו מגילות קומראן. יתרה מזו, בהערה 4 בעמ' 124 התייחס למגילות קומראן כך: 'ונראה שלא רק מקרה הוא שכל הכתבים המרובים שהגיעו אלינו מימי הבית וסמוך לאחריו, כולם כתבים כיתתיים הם'. דברים אלו לא רק שאינם נכונים (ראו את 3 הקבוצות הראשונות של המגילות בפרק בעניין), אלא הוא סותר את עצמו ממאמרו הנ"ל.
[25] J.M. Baumgarten, “Tannaitic Halakhah and Qumran – A Re-Evaluation” Rabbinic Perspectives: Rabbinic Literature and the Dead Sea Scrolls, ed. S.D., Fradde, A. Shemesh, & R.A. Clements, Leiden 2006, , עמ' 12-1.
[26] תיאור מקובל בעניין הוא מלשונו של ר' עזריה מן האדומים, מאור עיניים יד': 'ננס הרוכב על הענק'.
[27] הספר בגרסת מסמך הוורד כולל גם כמה עשרות מקורות שטרם הושלמו ומסומנים בסימני שאלה כפולים ? ?, וכן קטעים שעדיין נזקקים לעריכה ומסומנים ברקע אדום.
[28] חיסרון במהדורות הדיגיטליות האלו של קימרון בפידיאף הוא שלא ניתן לבצע בהן חיפוש אלקטרוני במחשב של מילה (F Ctrl), וכן מספור העמודים אינו תואם למספור העמודים שבספר (כל ההפניות הן למספור בספר, אותו ניתן לראות בתחתית כל דף). מאידך, קימרון א' וב' (כרך ג' טרם עלה) ניתנים לצפייה חיפוש מילים ואף העתקה למי שיש מנוי ב'כותר'. בכרך ג' עמ' 284-249 יש 'מפתח קטעים לשלושת הכרכים' שבו ניתן למצוא את מיקום כל המגילות (העבריות) שההדיר. יש לציין שישנן קבצים של כל המגילות באינטרנט, וניתן למצואן גם בחיפוש לפי הציטוטים המובאים בספר זה. בניגוד לתלונה בהערה הקודמת, כאן מגיעה להוצאת יד בן צבי תודה רבה.
[29] מומלץ לקרוא את המבוא והפירוש של יעקב ליכט, ביאליק, תשכ"ה (ניתן להורידו מאתרי ספרים חופשיים).
[30] מומלץ לקרוא את המבוא והפירוש של יעקב ליכט, ביאליק, תשכ"ה (ניתן להורידו מאתרי ספרים חופשיים).
[31] מומלץ לקרוא את המבוא והפירוש של בלהה ניצן, ביאליק, 1986 (אינו מצוי כלל [גם לא במנוי ספריות] במרשתת).
[32] Search the CAL lexical and textual databases - Text Browse - Middle Aramaic.
[33] חנוך א' מכונה גם (בטעות) החבשי כיוון שהעותק המלא שלו נמצא רק בכנסייה האתיופית, אך עם גילוי מגילות קומראן מצא שמקורו בארמית (אם כי נמצא לו גם עותק אחד ביוונית).
[34] אפשר לבצע חיפוש בתרגומים לאנגלית (The Book of Enoch) ובפרט באתר זה: https://book-ofenoch.com.
[35] הגרסה הארוכה של הנוסח היוני המתועד בקודקס סינאיטיקוס (קודקס של תרגום השבעים מהמאה הרביעית לסה"נ שמקורו במנזר סנטה קתרינה בסיני) ולתרגום הלטיני הקדום היא הקרובה ביותר לגרסת מגילות קומראן. קשור לספר אחיקר החכם מיב שבמצרים שנמצא במאה החמישית לפסה"נ.
[36] באתר הביבליוגרפיה של מכון אוריון ניתן לבצע חיפוש גם לפי עץ נושאים מובנה: search by keywords.
[37] יש לברך על חוג לימודי קומראן והמגילות באוניברסיטת לוגאנו בשוויץ, ומומלץ לפתוח חוג כזה גם באוניברסיטאות ישראל.
[38] אמנם בחירות זו גדלה סכנת הטעות. לא כל הציטוטים הובאו מעדי נוסח מהימנים ובפרט המשנה מכתב יד קאופמן.
[39] מראה המקורות מספרי המקבים הובאו מהספרים המדעיים של רפפורט ושוורץ, שהם שונים במקצת (מתקדמים) למספרי הפסוקים של תרגום יצחק זעקיל פרענקיל לחשמונאים א' וב' הנגיש באתר דעת.
[40] כדי להבחין מהלכה ב' במשנה, לעומת הסימון המקובל נקודותיים : שמקשה על האבחנה עם תדירות סימון זה בסמוך לציטוטים או מרכאות לראשי תיבות שמקשה על האבחנה ממספר דף. זו הספרה היחידה שבשימוש מראה המקומות
[41] דבריו של מגן ברושי (כתבה ב-YNET מה-6.2.11, 'ההשראה של ישו מהמגילות הגנוזות'), שהיה אוצר במוזיאון ישראל במשך 30 שנה הם אבסורד (שכן היה עליו להנגישם לציבור): 'הציבור לא יודע שום דבר על מגילות קומראן. מצד אחד, זה בגלל שלבורות אין שיעור, אבל חלק מזה זו אשמת אנשי המדע שלא הגישו את זה לציבור. בין הספר של ידין לספר שלי חלפו 50 שנה, וכמעט לא הופיע שום דבר שהציבור יכול היה ללמוד ממנו. מדובר במגילות בעלות חשיבות עצומה, כך שאפשר לראות בספר הזה בעיקר שירות לציבור'.
[42] חלקם נוצרים אדוקים או כמרים, חלקם הביעו אמירות אנטישמיות (כגון: ג'ון סטרונגל) או שכרות (כז'וזף מיליק).
[43] עיקר הקרבה או היריבות בין עדת קומראן לצדוקים תלויה בתיארוך: כאשר עדת קומראן ישבה מחוץ לירושלים היא ביקרה והטיפה נגד מספר קבוצות חוטאות שבהנהגת ירושלים, או התומכות בהנהגה. הצעתי שבתקופה זו טרם נוסדו ירושלים, והדברים מכוונים למתיוונים לפניהם. רוב החוקרים סבורים שעדת קומראן כתבה זאת בתקופת החשמונאים והצדוקים, ולכן מתחייב שיש יריבות ביניהם. אליאור לא התייחסה בהרחבה לתיארוך ולזיהוי הקבוצות.
[44] מנשה נזכרת בפשרי תהילים ב' (על פרק לז' 14-15) ונחום ג' 3 - ד' 6.
[45] להלן הדוגמאות מהערה 13: 'הרושם המרשים ביותר העולה מהם הוא הקרבה הגדולה לעולם ההלכה של חז"ל – קרבה בלשון, במינוח בפרטי הלכות ובכל עולם מושגיהם'; שם, עמ' 51, הערה 192: 'מתברר שתופעות היסטוריות ומושגים הלכתיים קדומים בהרבה ממה שהיה נראה למחקר הביקורתי'. לעומת זאת כנה ורמן ואהרן שמש הדגישו כי 'ההבדל בין ההלכה הקומראנית והצדוקית ובין ההלכה התנאית הוא רב [...] גישות שונות אלו יצרו מערכות הלכה שונות ונבדלות זו מזו באופן מהותי', ראו כ' ורמן וא' שמש, 'ההלכה במגילות מדבר יהודה', מ' קיסטר (עורך), מגילות קומראן – מבואות ומחקרים, ב, ירושלים תשס"ט, עמ' 433. אלה ואלה מתבססים על אותם ממצאים, ומתמודדים עם אותם קשיים מתודולוגיים, אך מדגישים היבטים שונים של היחסים שבין שרידי ההלכות הקומראניות עם אלה החז"ליות.
[46] דבריו של מגן ברושי (כתבה ב-YNET מה-6.2.11, 'ההשראה של ישו מהמגילות הגנוזות'), שהיה אוצר במוזיאון ישראל במשך 30 שנה הם אבסורד (שכן היה עליו להנגישם לציבור): 'הציבור לא יודע שום דבר על מגילות קומראן", מבהיר ברושי. "מצד אחד, זה בגלל שלבורות אין שיעור, אבל חלק מזה זו אשמת אנשי המדע שלא הגישו את זה לציבור. בין הספר של ידין לספר שלי חלפו 50 שנה, וכמעט לא הופיע שום דבר שהציבור יכול היה ללמוד ממנו. מדובר במגילות בעלות חשיבות עצומה, כך שאפשר לראות בספר הזה בעיקר שירות לציבור'.
[47] ראו גם: 'התפתחות המיתולוגיות הקדומות וסיפורי הבריאה ממגילות קומראן'. דברים דומים לפרק זה ללא הכרה/התייחסות למגילות קומראן: לדעת להאמין, 'מקבילות נפגשות: חמורבי, גלגמש והתנ"ך'.
[48] יובלים ד' 25. אדם הראשון כבר הקטיר קטורת בוקר (יובלים ג' 27), אך לא כתוב עליה 'הראשונה אשר תרצה לפני האלוהים' כפי שכתוב על חנוך. יובלים ז' 39-38: 'כי כך צוה חנוך אבי אביכם למתושלח בנו ומתושלח ללמך בנו ולמך צוה אותי (ח) כול אשר צוו אותו אבותיו; ועתה אני מצווה אתכם בני כאשר צוה חנוך לבנו ביובלים הראשונים. בעת אשר חיה בדור השביעי צוה והעיד לבנו ולבני בניו עד יום מותו' [הלקחו?]. מסורות דומות גם במגילה חיצונית לבראשית ב', בספרות עמי-קדם ובחז"ל.
[49] בראשית ו' 9: 'אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ - נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו: אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ'; בראשית יז' 1: 'וַיֵּרָא יי אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי - הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים'; תהילים נו' 14: 'לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱלֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים'; תהילים קטז' 8: 'אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יי בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים'.
[50] למשל: 'רוחות רעות יצאו מגויותיהם כי מאנשים נולדו ומעירין קדישין תחילתם ושרשם הראשון ורוחות רעות יקראו' (חנוך א' טו' 9).
[51] דבורה דימנט אמרה (בכנס חיפה למגילות ב-5.5.19) שמיליק אמר לה שאין חלוקה כזו במגילות קומראן.
[52] אודה למי שימצא לי קטע זה שראיתיו בעבר ואיני מוצא אותו שוב.
[53] וכך מתחזקת דעתו של האשורולוג סימו פרפולה שניסה לטעון שהדת האשורית הייתה מונותאיסטית החל מסוף האלף השני לפני הספירה. לטענתו, אשור היה האל המונותאיסטי (מה גם חלק משותיו קרובים: אֵאַה [אנכי]), וכל שאר האלים בפנתיאון היו רק התגלמויות של מידותיו של האל אשור ולא אלים ממש בזכות עצמם, מה שהיווה את ההשראה לתפיסת האלוהות הקבלית הגורסת שאלוהים מופיע ומיוצג על ידי ספירות שונות. אלוהים זה אלים-מלאכים.
[54] דוגמא למסורת מאוחרת של העתקת המזרח הקדום מהתורה היא פפירוס בכתב הדמוטי של תהילים כ' 8-2.
[55] מסורת מסופוטמית מספרת על המלך השביעי (היא השושלת של חנוך אחרי אדם) בשורת מלכים שמלכו לפני המבול (שבעת מלכי שומר הקדומים) Enmeduranki (אנמדוראננה) מלך סיפר (עיר מרכז עבודת אל השמש), והחכם שלו Utuabzu. אותואבזו שעלה לשמיים (ראו: למברט, 1967; ונדרקם, 1995, 14-7; ארבל, תשנ"ז). אנמדוראנכי מצטייר כמי שזכה לשבת על כסא זהב (וכן בסינופסיס להיכלות) לפני האלים שמש ואדד, שהעניקו לו את חוכמת הניחוש על פי אותות (במיוחד לפי השמן והכבד), שאותה העביר לבני אדם, וכך נחשב לאביהם של המנחשים (ראו: כרך האסטרונומיה: פרקים עב'-פב'), גם כאבי תורתם וגם כאביהם ממש. על החכם שלו – אותואבזו, נשתמרו מסורות לפיהן "עלה לשמיים" (אפילו בבראשית ה' 24). עליית חנוך לשמיים דומה לאובברתותו עליית אתנפשתם: האלים לקחוהו והושיבוהו ב"פי הנהרות" (חנוך יז' 8) והעניקו לו חיי נצח (עלילת גיגמש, לוח יא', 196).
[56] נקודות המגע בין ספר חנוך למול-אפין מתמצות בארבעה סעיפים: חישוב אורך היום והלילה, התאמה בין מהלכי השמש למהלכי הירח, עונות השנה, רוחות השמים. להרחבה ראו: יונתן בן דב וואין הורוביץ, 'השנה בת 364 יום במסופוטמיה ובקומראן, מגילות, א (תשס"ג), עמ' 15-13.
[57] פסוק 3 בעלילת הבריאה המיתית שב'אנומה אליש' האכדית המספר שבע נחשב למספר שלם ומקודש: גודרה, המושל השומרי של לגש (שחי במאה ה-22 לפה"ס), חגג את חנוכת מקדש אננו במשך שבעה ימים, ולפי המסורות השומרית והאכדית, המבול נמשך 7 ימים. ב'עלילת אקהת' האוגריתית דנאל עשה משתה של שבעה ימים לאחר שנתבשר שיוולד לו בן (דנאל זה מוזכר ביובלים - ד' 19 וביחזקאל יד'). בלילית בעל בניית ביתנו נמשכה 6 ימים והושלמה בשביעי. מקובל ע"י חוקרים שהשבת הינה ה-sapattu המסופוטאמי, שהרי הכינוי "יום מנוחת הלב" מזכיר את מנוחת השבת, ובלוחות השנה יש יחידות זמן ירח של 7, אם כי חלקם מסמלם רוע מזל והונהגו בתענית.
[58] אריסטבולוס מציין כי הסיודוס הביא ב'מעשים וימים' 770 את הימים הקדושים ארבע ושלושים (בנוסף לשביעי), ושניהם מספרים דומיננטיים בלוח השנה השבתי-שמשי הקומראני: 4 הוא יום בריאת המאורות שמתחיל כל שנה או חלוקת החודש כשבוע השמי ואחמני שבהמשך גם זרתוסטרה הקדיש לאל הבלתי נברא ושבועיים אחרי יום רביעי של תחילת השנה זה פסח וארבעה ימים (וכנראה גם המקור ל'השבת הגדול' בתוספות למסכת שבת פז' II); שלושים הוא החודש (במדבר יא' 21-19) השמשי (בעוד כמחצית מהחודשים הירחיים הם 29).
[59] חנוך הראשון שהביא את לוחות הזמנים לפי השמש והירח, וממנו הגיעו למסופוטמיה ובבל, שלושת הזמנים המקודשים ביוון: השבת (sapattu המסופוטאמי), 4 ו- 30. לפי היובלים ח' 4-3 קינן מצא והעביר מסורות מהעירים אשר צפו בכוכבים. גם יוספוס מציין מסורת דומה בקדמה"י א' 71-69.
[60] חוקרים אין הצעה כיצד מסורת זו עברה מקומראן אליהם. לספר חדש בנושא ראו:
Goff, Matthew J., et al. Ancient Tales of Giants from Qumran and Turfan: Contexts, Traditions, and Influences. 2016. בתחילת המאה העשרים מצאה משלחת גרמנית ספרייה מאניכאית (תנועה דתית על שם הנביא מאני, שנולד בדרום בבל, היום עיראק, במאה השלישית לספירה וראה עצמו כיורשם האחרון של אדם, בודהא, זרתוסטרא וישו) מהמאה השביעית לספירה בצפון-מערב סין, באזור טורפאן. הקטעים שנמצאו היו כתובים בדיאלקטים פרסיים שונים.
[61] 'וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דנאל [דָּנִיאֵל] וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי יי' (אין זה דניאל הנביא מספרי הכתובים, שכן זה חי מאוחר יותר).
[62] 'ועל בניהם יצא קול מלפניו לדוקרם בחרב ולהסירם מתחת השמים: ויאמר לא ישכון רוחי על האדם כי הוא בשר ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה: וישלח את חרבו ביניהם להרוג איש את רעהו. ויחלו להרוג זה את זה עד נפלו הכל בחרב ונכרתו מן הארץ'.
[63] בחיבור קיפריה מלחמת טרויה החליפה את המבול, ופפירוס ברלין 10560 משמר חלקים מהספר החמישי והאחרון של 'קטלוג הנשים' (אהויאי) המקביל לבראשית ו' 1-4. החיבור גנאלוגי שבמוקדו ניצבות נשים שילדו במשכבן עם האלים את הגיבורים והאבות האפנוימיים היוונים, החל מדאוקליון, גיבור המבול, וכלה בקצו של דור הגבורים שלחם במלחמת טרויה: זאוס החליט לשים קץ לדור הגיבורים ולתקופה שבה הלכו האלים והאדם יחדיו, כי אמר להשמיד את חצאי האלים, הם בניהם של האלים ובנות התמותה. בחיבור קיפריה החליפה מלחמת טרויה את המבול. להרחבה: גיא דרשן, "סיפור בני האלוהים ובנות האדם (בראשית ו' 1-4) לאור קטלוג הנשים 'ההסיודי'", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כג' (תשע"ד), עמ' 155 –178. המסורת המורחבת על מלחמת המלאכים מספר חנוך א' פרק י' 4-15 שגם קדום.
[64] לטבלת השוואה ראו: ורמן, היובלים, עמ' 27. 106-20 (מהמאה ה-7 לפנה”ס).
[65] מספר את שההיקסוס-הרועים עזבו את מצרים לאחר שלטון בה, וקבוצה נוספת של מצורעים וטמאים יצאה ממצרים לאחר מכן – בדומה (ורמן, עמ' 524-525).
[66] מספר סיפור יציאת מצרים דומה למסורת היוונית (ורמן, עמ' 542).
[67] לפי מכתבי אל עמארנה, אם כי קשה לקבוע אם במאה ה-14 לפנה"ס מדובר על כיבושי יעקב ובניו או כיבושי יהושע ובני ישראל (מלך ירושלים מתאר שחצי מהארץ כבר נכבשה על-ידיו והוא מתחנן לעזרת המצרים). אם כי קשה לעמוד על אם זו תקופה יותר מאוחר של יהושע או השופטים (ראו: שלזינגר, שכם לאור מכתבי אל עמארנה, פרק ד'.3. הקבלה למקרא).
[68] ראו: ורמן, ספר היובלים ומקורותיו הארמיים, מגילות ח', עמ' 135-174. לשחזור המפה ראו: Daniel A. Machiela, The Dead Sea Genesis Apocryphon, עמ' 17, 106-105.
[70] 'ואם אתה עושה כן ועשית את המצוות אשר נצטוו לבני נח אביכם אזי טוב לך כל הימים'.
[71] ראו: לביא, מצוות בני נח; סבתו, מצוות בני נח.
[72] 'וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ; וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה'.
[73] להלן מספר דוגמאות:
[74] 'וביום הזה כרתנו ברית עם אברהם כברית אשר כרתנו בחודש הזה עם נוח. ואברם חדש לו את החג ואת החוק עד עולם'. זוהי הברית בין הבתרים.
[75] 'ויעש את חג הקציר, בכורי חטים, מתבואה ישנה כי אין בכול ארץ כנען אף מלוא יד זרע הארץ, כי היה עב לכול החיה והבהמה ולעוף וגם לאדם; ובששה עשר נראה אליו אלוהים ויאמר לו יעקב יעקב, ויאמר הנני. ויאמר לו אני אלוהי אבותיך, אלוהי אברהם ויצחק. אל תירא מרדת מצרים כי לגוי גדול אשים אותך שם'.
[76] קדמוניות המקרא כג' 2 מציין תאריך זה (16/3) בו התאסף העם בשילה וחידשו את הברית עם יהושע וה'. ברית זו באמצעות הלווים מזכירה את סרך היחד ב' 19-22.
[77] 'וַיִּקָּבְצוּ יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִשִׁי, לִשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לְמַלְכוּת אָסָא ;וַיִּזְבְּחוּ לַיי בַּיּוֹם הַהוּא, מִן הַשָּׁלָל הֵבִיאוּ: בָּקָר שְׁבַע מֵאוֹת וְצֹאן שִׁבְעַת אֲלָפִים. וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית - לִדְרוֹשׁ אֶת יי אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יִדְרֹשׁ לַיי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, יוּמָת – לְמִן קָטֹן וְעַד גָּדוֹל, לְמֵאִישׁ וְעַדאִשָּׁה. וַיִּשָּׁבְעוּ לַיי בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת. וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה, כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ, וַיִּמָּצֵא לָהֶם; וַיָּנַח יי לָהֶם מִסָּבִיב'.
[78] 'שְׁבֻעֹת חֻקּוֹת קָצִיר, יִשְׁמָר לָנוּ'.
[79] ' [תפלה ליום ה]ב֯כ̇ו̇ר֯י֯ם֯ .... לה]גי֯ש לפניכה רשית מעשי֯[נו]... כי ביו֯ם֯ ה[בכורים]'.
[80] אין אזכור לחג השבועות בסדר מועד של המשנה, ובמשנה ובתוספתא לא מופיעות מצוות הנוגעות לו, אלא יש לו אזכור חטוף אחד בתוספתא, והגדרת החג שונתה ל"עצרת" (כשיוך ותוספת יום 8 לפסח).
[81] 'רבי ישמעאל אומר, העומר היה בא בשבת משלוש סאין, ובחול מחמש סאין; וחכמים אומרין, אחד שבת ואחד חול, משלוש היה בא. רבי חנניה סגן הכוהנים אומר, בשבת היה נקצר ביחיד... בשבת, אומר להן שבת זו, אומרין הין; שבת זו, אומרין הין. אקצור, והן אומרין לו קצור. שלושה פעמים על כל דבר ודבר, והן אומרין הין, הין, הין. כל כך למה - מפני הבייתוסיין, שהיו אומרין, אין קצירת העומר במוצאי יום טוב' (מנחות י'); 'תוספתא כיפורים ב' י' עמ' 235: 'אמר להן [ר' עקיבא]: אל תתנו למינים מקום לרדות אחריכם'. [81] באחד הקודקסים בגעז (שכוללים את התנ"ך) כתוב בויקרא כג' 11: 'מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת' ולא למחרת היום החמישה עשר, דהיינו 'מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח' (יהושע ה' 11, שאותו זיהו דורשי החלקות-אפרים (והפרושים בעקבותם) כשבת. מחלוקת גדולה זו מתוארת כמובן בספרות חז"ל נגד הבייתוסים (כנראה – בית-אסין = האיסיים). חיזוק נוסף לקדימותו ושהוא ממגילות קומראן, כי רק בשלושה קודקסים אלו נמצאו ספרי חנוך.
[82] להרחבה ראו: ורמן, מועדי הביכורים במגילת המקדש.
[83] 'וְכִפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ... בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִשִׁי הֵחֵלּוּ הָעֲרֵמוֹת לְיִסּוֹד וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי כִּלּוּ'.
[84] 'ועתה לעומת כל האמור, אתאר את עצרתם של אלה המקדישים את עצמם ואת חייהם למדע ולעיון באמיתות היקום על פי תורותיו הקדושות של משה הנביא. ראשית כל, אלה מתוועדים מדי שבעה שבועות, מכיוון שהם נותנים יקר לא רק למספר שבע הפשוט בלבד אלא גם לחזקתה של שבע. כי יודעים הם כי צניעות ובתולי עולם נועדים למספר זה. חג זה – אקדמה הוא לחג הגדול ביותר, שזכה במספר חמישים [היינו חג השבועות]' ('כתביו הפילוסופיים של פילון', מבחר ערוך בידי יוחנן לוי, (תרגום לעברית: יהושע עמיר), הוצאת מגנס, תשל"ה, עמוד 43).
[85] בחיבורו: 'כתאב אל-תמייז'.
[86] בכלל זה לא בויקרא כג' המפרט את החגים וקורבנותיהם, אלא רק 'עצים' מצוינים בויקרא ו' 5-6 כמקור לאש המזבח.
[87] 'וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם - לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים, שָׁנָה בְשָׁנָה: לְבַעֵר, עַל מִזְבַּח יי אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה'. יודגש כי 'מְזֻמָּנִים' מתייחס כנראה למועד מסוים, שגם הוא מצויין רק במגילת המקדש נג'.
[88] בסוף החודש השישי (אלול הירחי), לאחר 3 חגי 50 יום (שבועות הלחם, היין והיצהר). החג מוזכר גם במגילה4Q409 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 158).
[89] עיקרי הסופרים היהודים-הלניסטים: ארתפּנוּס (כנראה יהודי), הכרונוגראף דמטריוס, המשוררים האפיים פילון ותיאודוטוס, הפילוסוף אריסטובולוס, הסופר לאופולמוס (ייתכן שליחו של יהודה המקבי לרומא). יש הרואים גם את בן סירא בספרות יהודית-הלניסטית, במובנה המצומצם. מצרים היתה גם הקשר לקהילות מרוחקות (קירני במערב, וכנראה גם אתיופיה). הספרות ההלניסטית ידועה בסגנונה האלגורי (כבר מהומרוס) אשר אומצה בנצרות (כנגד אנטיוכיה בעלת הגישה הטיפולוגית).
[90] פסוק רג': תיאורים דומים יש בצוואות השבטים, ראו בפרק 4 'דמות וכלי; שיוך מידות הנפש לחושים ולאיברי הגוף' בטיוטת מאמרי: מקורות והשפעות מידות הנפש והלב בצוואות השבטים.
[91] ראו את הפרק היפה של מאיר בר-אילן בעניין.
[92] ראו: לביא, מצוות בני נח; סבתו, מצוות בני נח.
[93] 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה'.
[94] 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יי מִירוּשָׁלִָם'.
[95] 'ויתנה ליעקב לבדו... אז על הארץ נראתה ובתוך אנשים התהלכה'.
[96] 'שהחזירה הקב"ה [את התורה] על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה'.
[97] 7.5 ספרים חיצוניים שנמצאו במגילות: חנוך א' האתיופי (ללא חנוך ב' הסלאבי), כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא. החצי הינו הספק לגבי שושנה 4Q551 ואגרת ירמיהו (ו-3 צוואות יעקב נוספות), ו-3 מזמורים חיצוניים: קנא', קנד', קנה'.
[98] הצוואות שנמצאו במגילות קומראן ובגניזת קהיר הן: צוואת לוי ונפתלי, בעברית ובארמית. ישנן הצעות שנמצאו קטעים זעירים גם מצוואות: יהודה בנימין ויוסף. לסקירת נוסחי הצוואות ראו: פריי, הצוואה; אפרתי, עריכה בספר הצוואות, ה"ש 3. חוקרים סבורים שחיבור לוי הארמי שנמצא בקומראן ובגניזת קהיר הינו גרסה שונה (אך דומה) מהצוואה שביוונית (אם כי יש הרבה גרסאות בתוך היוונית, לארמית ולנפתלי בעברית); למחקר הישיר על החיבור ראו: גרינפליד, חיבור לוי הארמי.
[99] 'הראשון הוא רוח החיים אשר בו יוסד קיום האדם, השני הוא רוח הראיה אשר בו תוצר התאווה; השלישי הוא רוח השמיעה אשר אתו תבוא חכמה, הרביעי הוא רוח הריח ואתו נתנו הטעם ושאיפת האוויר והנשימה; החמישי הוא רוח הדיבור ואתו תבוא תבונה; שישי הוא רוח הטעם, ועל ידו תהיה אכילת כל מאכל ומשקה, ועל ידו יוצר הכוח כי במאכלים יסוד הכוח; הרוח השביעי הוא רוח ההולדה והמשגל, ועל ידו יבוא החטא בתאוות החשק' (ראובן ב' 8-4).
[100] 'לראש יכון רוח הזנות בטבעו ובחושיו, הרוח השני הוא רוח הבטן אשר לא תשבע, השלישי הוא רוח הריב בכבד ובמרה; הרביעי הוא רוח החנופה ואחיזת העיניים למען ישא חן בהיכנעו לפני איש; החמישי הוא רוח גבוהה למען יתפאר ויתגאה, השישי הוא רוח השקר בשואה וקנאה לבדות אמרים ולהסתיר אמרים ממשפחה ומרעים; השביעי הוא רוח הרשע, ואתו גנבות וגזלות, למען ימלא תאוות נפשו, כי הרשע יתחבר בערמה עם כל הרוחות האלה' (ראובן ג' 6-3).
[101] 'שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יי; וְשֶׁבַע תועבות (תּוֹעֲבַת) נַפְשׁוֹ. עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר; וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי. לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן; רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת, לָרוּץ לָרָעָה. יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר; וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים'.
[102] מקור מקובל להם הוא מהבשורה על פי מתי כא' 35-39. לצידם הנצרות מציינת את שבעת מעשי החסד שמתבססים בעיקר על הדרשה על ההר ועל פסוק 7: 'אשרי הרחמנים כי הם ירחמו'. לזבולון ה' 3 יש פסוק דומה: 'ועל כן יכמרו רחמיכם כי כאשר יעשה איש לקרובו כן ישלם יי לו', ח' 2-1: 'ועל כן בני יכמרו נא רחמיכם על כל איש בחנינה למען יחנכם יי וירחם עליכם. כי באחרית הימים ישלח אלהים את רחמיו על פני הארץ ובמקום אשר ימצא לב רחום שמה ישכן', וראו עוד מקורות ברשימת עקרונות המוסר שבפרק הבא.
[103] אווגריוס (Evagrius Ponticus), בספרו Praktikos, מנה 8 חטאים (בדומה לרוח השמינית שבראובן ג' 1). להרחבה ראו: קליינברג, שבעת החטאים.
[104] למשל רווח היחס לחטא מכירת יוסף הצדיק. הוראות המוסר לצאצאים בקטעים של ציווי המוריש פותחים באמירות כגון: 'ועתה שמעו אליי בניי' (ראובן ב' 1); 'ועתה בניי' (ג' 9); 'לכן בניי אומר אני לכם' (ד' 5); 'ועתה בניי שמעוני והשמרו' (שמעון ג' 1); 'ועתה אני מצווה אתכם' (לוי יד' 1), ועוד רבים. אפשר ללמוד מוסר גם מהסיפורים המתוארים, אך לאלו, ללא אמירה מפורשת של הסופר על טיבם, הפרשנות מגוונת עד סותרת. דוגמה לפעולה מסיפור שאין לה הוראה בתורה, היא חיתון הבת הבכירה לפני הצעירה (בראשית כט' 26), והיובלים כח' 6 הביא זאת כאיסור מצווה חדשה ה'חקוק וכתוב בלוחות השמים'.
[105] וכן בספרים החיצוניים של ספרות בית שני ישנם כמה ספרי צוואות מוסר יחד עם אפוקליפטיקה, כגון: צוואת שֵם, צוואת אברהם, צוואת איוב, צוואת משה, דברי דויד האחרונים מהספר החיצוני דברי גד החוזה ח', צוואת שלמה. אלו שונים בסגנונם מצוואות השבטים, ואף שונים מכמה מגילות קומראן קרובות, כמו: דברי אנוש, ספר נח, חזונות עמרם, צוואת קהת ומגילה חיצונית לבראשית (שבה סיפורי גיבורי בראשית בגוף ראשון). בספר היובלים, חנוך נח ושלושת האבות מוסרים דגשי מוסר לצאצאיהם טרם מותם, ומהצד השני צוואות השבטים מזכירות את המסורות שקיבלו מאבותיהם, ובעיקר מחנוך.
[106] נכדו של בן סירא (ששני קטעי פרקיו נמצאו במגילות כקאנוניים) תירגם את ספר סבו ליוונית וציין: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'.
[107] לפי כותרות של סגל, בן סירא: ישנם עוד הרבה אמרות על מידות הנפש בבן סירא, אך אינן בכותרות אלו, לצד הקושי בפירוק תיאור המידה למעשה.
[108] מגילות אלו מובאות במפוזר בקימרון, החיבורים העבריים ב' וג', וסקירתם מובאת בהקדמה של הורוויץ, פירוש משלי, עמ' 85-77. ראו גם מאמרי: פירוש קטעים בספרות החוכמה מקומראן.
[109] מורכבות מ-6 (קטעי) מגילות: 4Q415-418, 4Q423, 1Q26. עיקרן בההדרתו של קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 186-113. ראו: קיסטר, ספרות החכמה בקומראן; טיוטת מאמרי, פירוש קטעים בספרות החוכמה מקומראן.
[110] 'רז נהיה דרוש והתבונן בכל דרכי אמת וכל שורשי עולה תביט ואז תדע[110] מה מר לאיש ומה̇ מתוק לגבר' (חוכמת רז נהיה, פרק ב' [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 156, ש' 15-14]); 'יומם ולילה הגה ברז נהיה ודרוש תמיד ואז תדע אמת ועול חכמה [ואול]ת... בכל דרכיהם עם פקודתם לכול קצי עולם ופקודת עד ואז תדע בין [טו]ב ל[רע] כ[מעשי[הם] כיא אל הדעות סוד אמת וברז נהיה פרש את אושה ומעשיה... [בכול מ]עשיו אלה שחר תמיד והתבונן [בכו]ל תוצאותמה ואז תדע בכבוד ע[וזו ע]ם רזי פלאו וגבורת מעשיו... (חוכמת רז נהיה א' [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 148, שורות 25-24, 27-25, 31-30); 'וברזי עד לא הבטתם ובבינה לא השכלתם [...] כי לא הבטתם בשורש חוכמה' (4Q300 קטע 1.א'-ב' ש' 3-2).
[111] יגאל אלון: 'ללא ידיעת עברו, לא יבין האדם את ההווה שלו, מאחר שכל ההווה, מאחר שכל ההווה מעוצב על ידי העבר'; ג'ורג' סנטיאנה: 'אלו שלא לומדים מההיסטוריה – נידונו לחיות אותה שוב'.
[112] ראו למשל: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14 ובפרט ה' 12: 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו'; ו' 11-14; פשר חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10.
[113] לפי גרסה זו של עדת קומראן, התורה/מגילת המקדש נתנה ליהושע, כפי שטוענים חז"ל בפרקי אבות א': 'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע' (וכך גם במדרשים על מגילת המקדש, ראו בהמשך), וזאת בניגוד מה לאמור בדברים לא' 9 שהתורה נתנה לכוהנים: 'וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יי וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל', אך למעשה אין הכרח שתהיה סתירה ובחירה בין יהושע לכוהנים, כפי שכאן (ברית דמשק ה' 2-5) מביא שניהם יחדיו (וגם התלמוד על המקום דן בכך).
[114] ששה אזכורים רלוונטיים של "זקני" יש בספר יהושע.
[115] הביטוי 'עד עמוד' מופיע שוב בב"ד יא' 22 – יב' 1: 'ו̇ז̇ה סרך מושב ה֯מח֯[נו]ת֯ ה֯מ̇תהלכ̇י̇ם̇ ב̇א̇לה בקץ הרשעה עד עמוד משוח <משיח> אהר̇ן וישראל'.
[116] 'כך כתבת בי (שמות לג') ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל? מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו'.
[117] למשל: הרב צבי יהודה קוק, למהלך האידיאות בישראל, פרק ה', טען שההבדל בין בית ראשון לשני הוא שבראשון היתה לאומיות ובשני דתיות פרטית; הרמב"ן ציין זאת בפירושו על במדבר טו' 22: 'וכבר אירע לנו כן בעונותינו בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם, ששכחו רוב העם התורה והמצוות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני'; הרד"ק בפירושו למלכים ב' כח': מנשה מלך זמן רב... והוא השכיח התורה מישראל ואין פונה אליה, כי כולם היו פונים אל אלוהים אחרים ואל חוקות הגויים ובחמישים וחמשה שנים נשתכחה התורה'.
[118] הר, משה, הרצף שבשלשת מסירת התורה, ציון, מ"ד (תשל"ט), עמ' 13.
[119] כגון:
[120] 'מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יי אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם - בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה'.
[121] 'ואשה לוא ישא מכול בנות הגויים כי אם מבית אביהו יקח לו אשה ממשפחת אביהו ולוא יקח עליה אשה אחרת כי היאה לבדה תהיה עמו כול ימי חייה ואם מתה ונשא לו אחרת מבית אביהו ממשפחתו'. אך מלשון הפסוק כנראה מתייחס למצווה בדברים ז' 3: 'וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם', נוכח ההוראה לכל בני ישראל.
[122] 'וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד'.
[123] '"לא ירבה לו נשים", אלא שמונה עשרה; רבי יהודה אומר, מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את ליבו. רבי שמעון אומר, אפילו אחת מסירה את ליבו, הרי זה לא יישאנה; אם כן למה נאמר "'לא ירבה לו נשים", אפילו כאביגיל'.
[124] 'הם ניתפשים בשתים בזנות לקחת שתי נשים בחייהם ויסוד הבריאה זכר ונקבה ברא אותם ובאי התבה שנים שנים באו אל התבה, ועל הנשיא כתוב "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" [דברים יז' 17] ודויד לא קרא בספר התורה החתום' (על זיהוי ספר התורה החתום ותקופתו ראו ניתוח בנפרד).
[125] כך גם סוברים רבין וגינצבורג 1970, עמ' 20.
[126] בדברי הימים ב' לה' 18 מצוין כי פסח הקודם נעשה בימי שמואל!.
[127] 'וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם - לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים, שָׁנָה בְשָׁנָה: לְבַעֵר, עַל מִזְבַּח יי אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה'. יודגש כי 'מְזֻמָּנִים' מתייחס כנראה למועד מסוים, שגם הוא מצויין רק במגילת המקדש נג'.
[128] בסוף החודש השישי (אלול הירחי), לאחר 3 חגי 50 יום (שבועות הלחם, היין והיצהר). החג מוזכר גם במגילה4Q409 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 158).
[129] בכלל זה לא בויקרא כג' המפרט את החגים וקורבנותיהם, אלא רק 'עצים' מצוינים בויקרא ו' 5-6 כמקור לאש המזבח.
[130] נחמיה ז' 5: 'וָאֶמְצָא סֵפֶר הַיַּחַשׂ הָעוֹלִים בָּרִאשׁוֹנָה'. בבית המקדש היה ארכיון מיוחד למגילות יחס אלו (מדות פ"ה מ"ד; יוסיפוס, נגד אפיון א' ו' ז', בראשית ספרו חיי יוסף). בסוף מלחמות היהודים מתואר כיצד שרף טיטוס את הארכיון עם חרבן הבית השני.
[131] H. Stegemann, 'The Institutions of Israel in the Temple Scroll', in The Dead Sea Scrolls: Forty Years of Research (ed. D. Dimant and U. Rappaport STDJ 10. Leiden, Brill, 1992).
[132] ספרי עזרא ונחמיה יב' 11-10 שמציין שבתקופה הפרסית כיהנו לפחות 6 דורות של כהנים גדולים, מישוע בן יוצדק עד ידוע: 'וְיֵשׁוּעַ הוֹלִיד אֶת יוֹיָקִים וְיוֹיָקִים הוֹלִיד אֶת אֶלְיָשִׁיב וְאֶלְיָשִׁיב אֶת יוֹיָדָע: וְיוֹיָדָע הוֹלִיד אֶת יוֹנָתָן וְיוֹנָתָן הוֹלִיד אֶת יַדּוּעַ'. ידוע הנזכר כיהן בימי דריוש. לא סביר ש-6 דורות של כהנים, בן אחר בן, כיהנו בתקופה כה קצרה של 52 שנה. יש לציין בהקשר זה שחז"ל מציינים ש'הדור קבלוה בימי אחשורוש'.
[133] מאידך, מגילת תפילת נבונאיד מכנה את נבוכנאצר שבדניאל ד' 34-30 בשמו הפרטי – נבונאיד. ייתכן והמקרא קרא להם בשמות תואר כלליים כמו פרעה, כדי להקל על רוב העם שאינו מצוי בשמות המנהיגים הנכריים.
[134] ולכן הנצרות שייכה את ספירה זו לישו.
[135] מכתובת אחשורוש רואים שאחשורוש בא אחר דריוש ולא לפניו: 'אני אחשורוש, מלך כל הארצות, בן דריוש המלך לבית אחמנש'. סדר מלכי ראשית התקופה הפרסית הוא: כורש, כנבוזי, דריוש, אחשורוש. בארכיון של אשה בשם מבטחיה נמצאו תעודות של אביה משנת 15 לאחשורוש ומשנת 1 לאחתחשסתא שהיא השנה ה-21 למלך שקדם לו. היא עצמה נישאה בשנת 30 לארתחשסתא ואת ירושתה חילקו בשנת 13 לדריוש. רואים מכך שאחשורוש מלך 20 שנה, לאחריו ארתחשסתא שמלך לפחות 30 שנה, ולאחריו דריוש. בארכיון אחר מוצאים שאדם בשם ענניה נשא שפחה לאשה בשנת 16 לרתחשסתא, שחררה עם בתה בשנת 38, העניק לבתו מתנה בשנת 1 לדריוש, ונכס נוסף בשנת 3 לארתחשסתא. הרי לנו שאחר אחשורוש באים ארתחשסתא א', דריוש ב', וארתחשסתא ב' ע"כ.
[136] באחד ממכתבי יב נזכר יוחנן כה"ג (הוא יוחנן הנזכר בנחמיה יב' 22) במפורש כמי שמכהן בשנת 14 לדריוש, אך ע"פ חז"ל זה בלתי אפשרי שיוחנן כיהן בשנה זו.
[137] זולת המגילות שיפורטו להלן, מגילת נבונאיד למשל מוכיחה כי שמות המנהיגים הנוכרים הם כינויים חוזרים, ואילו לכל אחד יש שם פרטי (שכנראה נוסח המסורה העדיף להציג לעם כינויים הידועים, כמו פרעה בבראשית ושמות).
[138] אתר הידברות עדיין מנסה להסביר קושי זה, וראו גם באתר אוצר התורה, מיהו ארתחשסתא.
[139] יפים לעניין הם דבריו של קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ח"ח 485: 'התקופה שבין עזרא ובין שמעון הצדיק נשרה מן המסורת שלנו ונעלמה לגמרי מן העין עד שלא נשתמרה עליה שום עדות ישירה... לא נמסר לנו עליה כלום... ואין ספק שזו תופעה מופלאה ביותר שלא נשתמר אף שם אחד משמות חכמי התקופה הזאת, את השתכחות שמות חכמי הדורות ההם נסו להסביר מתוך ענותנות החכמים ההם', וגם שמחוני במבואו (מסדה 1975): 'אמנם בין נחמיה ובין אנטיוכוס אפיפנס חוצץ ריוח היסטורי של מאתיים וחמשים שנה בערך. אך הנה הריוח הזה לא היה אלא חלל היסטורי ריק, כמעט ישימון'. התיוונות חריפה זו גברה על רישומי הכוהנים כפי שחידשו עדת קומראן (וכן ראה: יוספוס, נגד איפיון).
[140] יובל שביעי הינו 49 * 7 = 343. בן סירא אינו מתאר התבוללות זו, וייתכן שההתייוונות הפוליטית החזקה קרתה לאחר מותו, ושבימיו היתה כהונת בית צדוק ראויה, התואמת לתיאור יוספוס על כך שאנטיוכוס השלישי הורה בתחילת המאה השנייה בקירוב על הלכות טהרה הקרובות להלכת מגילת המקדש (תעודת כתב זכויות, יוספוס, קדמוניות היהודים יב' 145 – 146). מגילה זו מתארת תקופות דומות לפני כן, אך לא אגע במאמר כאן.
[141] נחמיה ז' 5: 'וָאֶמְצָא סֵפֶר הַיַּחַשׂ הָעוֹלִים בָּרִאשׁוֹנָה'. בבית המקדש היה ארכיון מיוחד למגילות יחס אלו (מדות פ"ה מ"ד; יוסיפוס, נגד אפיון א' ו' ז', בראשית ספרו חיי יוסף. בסוף מלחמות היהודים מתואר כיצד שרף טיטוס את הארכיון עם חרבן הבית השני.
[142] 390Q4: 'ומתום הדור ה̇הוא ביובל השביעי חרבן הארץ ישכחו חוק ומועד ושב̇ת וברית ויפרו הכול ויעשו בעיני' (שורות 9-7, קימרון מכנהו 'עתידות היובלים', קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 248).
יובל שביעי הסתיים 434 שנה לאחר חורבן בית ראשון – מתחיל משנת 243 ועד 173 לפה”ס. קטע דומה שמהווה כנראה את טור ב' (שורות 11-9): 'את מקדשי יטמאו [את שבתותי יחללו ]את[ מו]עדי י֯ש֯[כח]ו֯ ובבני[ נכר ]י֯ח֯ל̇ל̇[ו ]א֯ת זר[ע]ם כוהניהם יחמסו'. זנות דומה מתוארת בממ"ת (טור ד' 4-11), בצוואת לוי יד' 5, ובמק"ב ו' 4.
[143] השוו: 'וארא עד אשר עשרים ושלשה היו רועים וישלימו בעתותיהם שמונה וחמישים זמנים' (חנוך א' החבשי, כרך החלומות, פט' צ' 5.
[144] דניאל יא' 32; ב"ד כ' 26; מה”מ א' 2.
[145] כיוון שהבבלים כבשו את ירושלים כ-13 שנה לפני החורבן, קרי בכ-610 לפה"ס. מאידך, אמייל פואך, ―Le grand prêtre Simon (III), ציין גם שני תאריכים מאוחרים שבהם אוכלוסיית ירושלים הוגלתה פעמיים על ידי הבבלים, פעם אחת בשנת 572 לפסה"נ ופעם בשנת 562 לפסה"נ. אם ניקח את התאריכים האלה כנקודות מוצא לחישוב חדש של הוספת 410, נגיע שנים 162 ו- 152 לפסה"נ. חלק מהחוקרים סבורים שהמספר אינו מדויק, כיוון שעדת קומראן לא ידעה מתי בדיוק היה חורבן בבל או ספירת שנים עקבית ומדויקת.
[146] השוו: 'וי]ב̇ק̇ש̇ו א֯ת התורה וא֯[ת] המ֯[צוה בכול לבבם] ובכל נפשם֯ ה̇י̇ו֯ כמגששים ד[רך עינים ה̇תורה ה֯ולכת ומרב[ה אור ועיניהם כעיני ע]ור עד אשר יפקחו וראו [ כי אשמים הם' (306Q4, קטע 2, קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 67); 'וארא עד אשר צמחו קרנים לטלאים והעורבים גדעו את קרניהם וארא עד אשר צמחה קרן גדולה לאחד מן הצאן ועיניהם נפקחו; ויבט אליהם ועיניהם נפקחו ויקרא אל הצאן והאילים ראוהו וכולם רצו אליו (חנוך צ' 10-9).
[147] 'וארא עד אשר צמחו קרנים לטלאים והעורבים גדעו את קרניהם וארא עד אשר צמחה קרן גדולה לאחד מן הצאן ועיניהם נפקחו; ויבט אליהם ועיניהם נפקחו ויקרא אל הצאן והאילים ראוהו וכולם רצו אליו; ועם כל אלה [ראיתי] עד אשר הנשרים והדיות והעוריות והאיות היו טורפים את הצאן ויעטו אליהם ויבעלום עד אשר נדמו הצאן אך האילים הם בכו ויצעקו; והעורבים נלחמו ויריבו אתו ויבקשו להוריד את קרנו ולא יכלו לו; וארא עד אשר באו הרועים והנשרים והדיות והאיות ויקראו אל העורבים כי ישברו את קרן האיל ההוא וילחמו ויריבו אתו והוא רב אתם ויקרא לעזרו כי יבוא; וארא עד אשר בא האיש אשר כתב את שמות הרועים ויביאם לפני אדני הצאן בא ויזרעהו ויושיעהו ויראוו הכל הוא ירד לעזרת האיל' (תרגום כהנא, הספרים החיצוניים).
[148] 'וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים בַּחֲלַקְלַקּוֹת'. זהו האזכור היחיד בדניאל לנצחון החשמונאים, וגם הוא נתון לפרשנויות שונות. עם זאת, יש לציין כי דורשי החלקות ממשיכים לצידם, כפי שמצוין בברית דמשק כ' 15-13 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 20): 'ומיום האסף יורה היחיד <היחד> עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים', ופשר תהילים ב' 9-5: 'ועוד מעט ואין רשע ואתבוננה על מקומו ואיננו פשרו על כול הרשעה לסוף ארבעים השנה אשר יתמו ולוא ימצא בארץ כול איש [ר]שע'.
[149] ראו: אשל, מדינת החשמונאים, עמ' 91-87.
[150] לדעתי מכוון לאותו יובל השביעי - מ-343 שנה לחורבן בית הראשון. ורמן, אחרית הימים בהגות קומראן, עמ' 548-547; קץ וקיצים בספרות בית שני, סבורה ששבעים שנה אלו הן נוספות ומאוחרות לאחר 7 שנות העונש ע"י אנטיוכוס הרביעי האמורות בשורות
[151] גם מילת הזמן הזו: 'מיום' תואמת לשיוך לאותו יובל שביעי.
[152] 62 שבועות (שמיטות של שבע שנים) הם 434 שנה לאחר חורבן בית ראשון.
[153] השווה: 'ת"ל "אך", הא אינו מכפר אילא על השבים' (ספרא אמור יא' ב' (קא' ע"ד-קב' ע"א)).
[154] אובדנם של הרשעים מובא בעוד אזכורים של מורה הצדק, כגון: 'פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל... פ̇ש֯ר֯ו֯[ ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות [ ]קהל ופת[אים] לא יחזקו עוד את עצתם' (פשר נחום ג' 8-3); 'בהפרד שני בתי ישראל שר (=סר) אפרים מעל יהודה וכל הנסוגים הו̇סגרו לחרב' (ברית דמשק ז' 13-12 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 14]).
[155] הנחתי שמורה הצדק נפטר בשנים הספורות טרם מרד החשמונאים או ממש בתחילתו, וארבעים שנה ממותו מביא טרם עלייתו של יוחנן הורקנוס לשלטון ב-135 לפה”ס. ארבעים שנה הוא מספר טיפולוגי ומתאים להחלפת דור המדבר, על כך ראו: Eshel, Hanan, 'The Meaning and Significance of CD 20:13-15,' in Parry and Ulrich, eds., Provo International Conference, 330-330.
[156] 'כִּי כֹה אָמַר יי כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה'. דניאל ט' 2 מציין את התקופה לפני פירושו זה: 'בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יי אֶל יִרְמִיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה'.
[157] לניתוח מהותו של יום כיפורים זה, ראה: קנדי-הראל, יום הכיפורים במגילות, עמ' 388-380. בעמ' 381 הביאה הצעות לתיארוך רק לאחר 120 לפה”ס.
[158] קשה לפרש אם לאחר 490 תבוא רעה על הארץ, או עשרת היובלים מתייחסים רק לתקופה הקשה עד מלוא 490 שנה.
[159] כמלך ראשון (לפי סטרבון, או לפי יוספוס - השני, כאשר הראשון היה מוצלח פחות) בבית שני, הוא מקביל לגדולתו של דוד המלך (אחרי שאול). אומנם לפי סטראבון (גיאוגרפיה טז' ב' מ = שטרן (M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, I Jerusalem 1974, pp. 26-35) אלכסנדר ינאי הוא שהיה המלך החשמונאי הראשון, אך יש להניח שהוא לא שמע על כך שיהודה אריססובולוס - שמלך שנה אחת בלבד - קדמו בכך. ראו: שטרן, שם, עמ' 307. השוו: 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת ליי' (מלכים א' ו' 1).
[160] יוספוס לא מנה במפורש את תקופות ומועדים בימי בית שני, אלא רק את סנבלט (מנה שתי תקופות עד ימי הגלות של בית ראשון: 140 שנה מנבואת ישעיהו, 210 שנה מנבואת ישעיהו עד הצהרת כורש. מעניין ששניהם מתחלקים בשבע). להרחבה ראו: שוורץ, מקורותיו של יוספוס לתקופה הפרסית.
[161] 'חכמים' נזכרים 555 פעמים במשנה, ו-610 בתוספתא; 'זקנים' נזכרים 33 פעמים במשנה, ו-53 פעמים בתוספתא; 'סופרים' נזכרים 23 פעמים במשנה, ו-22 פעמים בתוספתא; 'תנאים' נזכרים פעם אחת ולגנאי: 'התנאים מבלי עולם, שפוסקים הלכה מתוך שנתם' (סוטה עב').
[162] 4Q249; קימרון, החיבורים העבריים ג', 49.
[163] ירושלמי כתובות פ"א ה"א; פסחים קיז'; פסחים סו' II; שבת ל'; מגילה לב'; ירושלמי מגילה פ"ד ה"א עה' ע"א; סנהדרין פב'; תנחומא כ'.
[164] רשימת חיבורי דוד היא רשימה המופיעה לקראת סוף מגילת התהילים המזמורים מקומראן (11QPsa) כז' 11-2, כאשר היא (ושאר הרשימות) חלק פרוזאי היחיד בכל המגילה ואינו שירה. התיאורים על דוד מקבילים לתיאוריו במקרא, כגון: חכם – שמ"ב יד' 20; אור השמש - שמ"ב כג' 4; רוח ה' - שמ"ב כג' 2. מספר המזמורים העצום המוזכר בחיבור זה - 4,005, קשור כנראה למספר השירים משכתב שלמה בנו: 'וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל; וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף' (מל"א ה' 12) ולמנצחים בדבה"י ב' ב' (שאולי אלו מנצחים גם על השירים, ומספר זה גם בנוסח תרגום השבעים למל"א ה' 30). החלוקה העיקרית היא ללוח השנה הקומראני בן 364 יום (המצוין מפורשות בפסוק ב'), ומפורט בכמה מגילות קדומות לקומראן (לא-כיתתיות) ומשולב במגוון מגילות כיתתיות/כוהניות. נתון זה מקשר את המזמור לעדת קומראן (ולזרם שקדם לה), כאשר אין סימן כה מובהק בשאר המזמורים.
[165] דוגמאות רבות נוספות יש בחז"ל שמתאימות לעדת קומראן, הן ממהות ההלכה שמוזכרת בעדת קומראן, הן לאופיה, והן לתקופתה. תבוא הברכה על המסדר ומסכם השוואות אלו. 150 המזמורים שבנוסח המסורה (ועוד כמה בשאר הנוסחים) מסודרות לפי כותרות, ולמשל האמור בפרק עב' 20: 'כלו תפילות דוד בן ישי' מלמד על אי-סדר מקורי.
[166] ברית דמשק 4QDc 11-17 5-6(מספור של קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6): 'ויגל עיניהמה בנסתרות ואוזנם פתחו וישמעו עמוקות ויבינו בכל'; ג' 18-19: 'בכל הנגלה להם'. גם באפוקריפון ירמיה 4Q390 ב' (כנראה) 5: 'את כול חקותי ואת כל מצותי אשר אצוה א֯[ותם ואשלח בי]ד̇ עבדי הנביאים'.
[167] בעוד שבימיהם קבעו שפסקה הנבואה, ואכן בתקופתם כבר עדת קומראן הפסיקה לכתוב.
[168] איגרת אנטיוכוס השלישי משנת 190 לפה”ס המובאת בקדמוניות יב' 138: 'הכוהנים והסופרים של בית המקדש'.
[169] 'ויבחר כוהנים תמימים, חפצים כתורה ,והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא; ויויעצו על אודות מזבח העולה המחולל, מה יעשו לו; ותיפול להם עצה טובה להורסו, לבל יהיה להם לחרפה, כי טימאוהו הגויים, ויתצו אותו; ויניחו את האבנים בהר הבית, במקום מתאים, ער אשר יבוא נביא ויורה על אודותן'; 'ותהי צרה גדולה בישראל, אשר כמוה לא הייתה מן היום אשר לא נראה להם נביא'.
[170] עוד מתאר את האיסיים שאינם טועים כמעט בנבואותיהם (מלחמת היהודים ב' פ"ח 158-154) ומביא 3 דוגמאות לנבואתם: יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80); מנחם האיסיי על הורדוס כילד (שכבר דור 3 לגיור לפי מגילת המקדש מ' 6); שמעון האיסיי על חלומו של ארכאלוס (מלחמת היהודים ב' 111-113).
[171] דוגמאות לשימוש ב'משכיל' בדניאל יא' 33-35: 'וּמַשְׂכִּילֵי עָם, יָבִינוּ לָרַבִּים; וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה, בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם, יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט; וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים, בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ, לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ: כִּי עוֹד, לַמּוֹעֵד'. בעזרא ונחמיה ובספרי התקופה האחרים (כדברי הימים) רבים הביטויים מן השורשים 'הבן' 'דרש' 'שכל' שלהם משמעות טכנית לגבי למוד הכתובים. כגון: 'משכילים' ו'מבינים' מציינים סוג של בעלי תפקיד, מורים המלמדים תורה. והם שמות נרדפים לסופר. ועליהם נאמר שבאו 'להשכיל אל דברי התורה' היינו להתבונן ולחקור בה.
[172] כונתה תחילה: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: 'היאה עת המצרף הב[אה על בית י]ה֯ודה להתם[את הפושעים אשר הכשילם] בליעל ונשאר שא֯ר֯ [ו מע]ם [ישר]אל ועשו את כול התורה֯ [כאשר צוה ה' ביד] מושה הואה ה֯[דבר אש]ר כתוב בספר דניאל הנביא [יב' 10]: "להרשי֯[ע רשעים ולוא יבינו] וצדיקים י֯ת֯[בררו ויתלב]נו ויצטרפו ועם יודעי אלוה יחזיקו המ֯[ה אנשי] ה֯[אמת]"' (ההדרה משולבת עם קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 290). גם סרך הברכות מתחיל ב: 'דברי ברכה ל[משכיל לברך] את בני צדוק הכוהנים...'. במגילות הלא מקראיות יש 47 ציונים של 'משכיל'.
[173] קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 12.
[174] הארוך בין השולחנות מגיע ל-5 מטר. השולחנות הקטנים נאים כשולחנות כתיבה. 3 קסתות דיו (שתיים מחרש ואחת ממתכת), ואילו בירושלים נמצא כסתת דיו אחת.
[175] כך גם דרש שמעון חסידא (ברכות ג' II).
[176] 'ואל ימש במקום אשר יהיו שם העשרה איש דורש בתורה יומם ולילה תמיד עליפות <חליפות> איש לרעהו והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט' (סרך היחד ו' 8-6 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 220]). עליפות הן חליפות גם בתוספתא תענית). יש לציין שיוספוס ציין שהם עבדו רק 5 שעות (מלחמת ב' ח' ה') כהמלצת שלמה לא לרדוף להעשיר (משלי כג' 4, כח' 20). בחז"ל מובא מספר דומה הקשור ללמדנות: עשרה בטלנים בעיר (מגילה א' ג').
[177] 'ומן נע[וריו] [יל]מ̇דהו בספר ההגי וכפי יומיו ישכילוהו בחוקי הברית ול̇[פי שכלו לי]סרו במשפטיהמה. עשר שנים [י]בוא בטפ וב̇[ן] עשרים שנ[ה יעבר על] הפקודים לבוא בגורל בתוך משפ[ח]תו ליחד בעד[ת] קודש' (סרך העדה א' 6-9 [קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 235]); 'והוא ייס̇[ר] את בניהם [ובנותיהם] וטפם [ברו]ח ענ̇ו̇ה̇ ובאהבת חסד֯ ואל יטור להם [בקנאה ו]באף ועבר על פשעיהם' (ברית דמשק, יג' 17-18 [קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 49]).
[178] השוו לדברי ר' יוסי: 'יודע אני בעצמי שאיני כהן; אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן, אני עולה' (שבת קיח' II).
[179] אלו מוזכרים פעמים רבות, כגון: מרקוס ז'; יב' 40-38; לוקס יא' 54-37; כ' 47-45; הבשורה על-פי מתי ה'; כג', ולעיתים אף עם הכוהנים: הבשורה על-פי מתי, טז'; הבשורה על פי מרקוס י'; הבשורה על-פי מתי כא'. חיזוק לכך שלפרושים היו רק שני סופרים באותה תקופה: רבי מאיר וישבב המוזכר בין עשרת הרוגי מלכות.
[180] 'אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יי אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים'.
[181] כמו: 'דקדוקי סופרים', 'עיטור סופרים', 'תיקון סופרים', 'פירושי סופרים', 'דברי סופרים'. ראו את הרשימה שאסף אפשטיין, מבואות תנאים, עמ' 504-503: 'הסופרים שאחרי עזרא המשיכו את פעולותיו... פירשו את... ספר התורה, ולימדו אותו לעם, על כן נקראו מורה-התורה מימי עזרא ועד הזוגות, ובהשאלה – עד סוף ימי הבית – סופרים... הסופרים "הבינו בתורה ודרשו בחכמת הראשונים", פירשו התורה, הלכותיה, דקדוקיה ושיעוריה, תיקנו תקנות וגזרו גזרות ו"עשו סייג לתורה". "שניות (לעריות מדברי סופרים", חומר בדברי סופרים מדברי תורה.. כזית מן הנבלה.. שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים; החדש אסור מן התורה בכל מקום.. והכלאים מדברי סופרים..; אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה ולא דברי סופרים מדברי סופרים. יח' דבר נקראים "דברי סופרים"; עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות חוץ מדבר אחד וכו', אפילו דבר אחר מדקדוקי סופרים... ונזכרו גם הלכות ש"חידשו סופרים": "עשר חדש" (ירמיהו כו' 10; לו' 10) – ששם חידשו סופרים את ההלכה". ורבי יהושע אומר על כמה הלכות שנשנו בכלים (פי"ג מ"ז) וטבול יום...: 'דבר חדש חידשו סופרים ואין לי מה אשיב'.
[182] 'אם יש בהן [בדברי סופרים] ממש, מפני מה לא נכתבו?! (עירובין כא' II). ראו גם פסיקתא רבתי ג'. הרבה מהדרשות על קוהלת יב' 12 דנות בסמכותם של הסופרים.
[183] ייתכן ואף בנ"ך יש 10 אזכורים לסופרים.
[184] ראו: ה' אלבק, מבוא למשנה תשי'ט עמ' 38-26, המשפט העברי, עמ' 452-450. בדרך כלל חוקרי התושב"ע מיעטו לתאר את פעילותה של הכנסת הגדולה בתחום ההלכה, משום שאין בידינו ממצאים ברורים. אבל הם נטו ליחס פעילות רבת משמעות בתולדות התושב"ע לעזרא הסופר, ולסופרים שאחריו, על יסוד התיאורים שבספרי עזרא ונחמיה.
[185] יש לציין שהלכת עדת קומראן איסור ל'נשיאת השם הנכבד' (סרך היחד ו' 27) בדומה ל: 'אומרים צדוקים: קובלנו עליכם טובלי שחרית, שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה' (סוף התוספתא למסכת ידים [צוקרמאנדל פ"ב ה"כ]). שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה' (עמ' 239-205) עמד על הקרבה ביניהם.
[186] הבבלי קידושין ל' מביא סיבה אחרת לקריאתם סופרים (מספור פרקים וכדומה).
[187] 'אל ילך איש אחר הבהמה לרעותה חוץ מעירו כי אם אלפים באמה'. ב"ד י' 21-20: 'אל יתהלך איש בשדה לעשות את עבודת חפצו השבת אל יתהלך חוץ לעירו {א̇} על אלף באמה'.
[188] עשרה גרגרים. להרחבה ראו: שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 235-233.
[189] ראו: נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 100-95.
[190] כגון: חמשה לא יתרמו; חמשה דברים חייבים בחלה; חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן; ששה ושלשים כריתות בתורה; יג' דברים בנבלת עוף טהור; ארבעה אבות נזיקין.
[191] להלן כל הדף ששרד (שורות 7-1): 'לו]א֯ יסור שליט משבט יהודה בהיות לישראל ממשל [לוא י]כ֯ר֯ת יושב כס̇א לדויד כי המחקק היא ברית המלכות [ואל]פי יש̇ראל המה הדגלים עד בוא משיח הצדק צמח דויד כי לו ולזרעו נתנה ברית מלכות עמו עד דורות עולם אשר שמר [את הברית ואת כל מצוות] ה֯תורה עם אנשי היחד כי [ הוא אשר אמר ולואי קהת עמים] היא כנסת אנשי [היחד ] נתן'. להיסטוריות של 'כנסת הגדולה', ראו: גודבלאט, העיקרון המונרכי, עמ' 82-80, ושם ספרות נוספת.
[192] יש לציין שכנסת ישראל אף מייצגת את כל עמ"י. מעניין פירושו של רבי עובדיה מברטנורא על שמעון הצדיק: "משיירי [הכנסת הגדולה] - משיורי, שלאחר שמתו כולן נשתיירה הקבלה בידו" (אבות פ"א ה"ב). ח"ד מנטל בספרות 'אנשי כנסת גדולה' מייחס פרק בשם 'על עתיקות ההלכות', ובו הוא משווה את הלכות חז"ל לעשרות מקבילות הספרים החיצונים הקדומים.
[193] לפי פרקי אבות, "הם אמרו" – הכנסת הגדולה, בפעם הראשונה, דהיינו זו אותה טענה של עדת קומראן, שעד אליהם לא חידשו הלכות בתורה, ואפילו לא קיימו את רובה.
[194] לפי התרגום של 'סיאַגוִִגי מיגאַלי'.
[195] 'לוא ישיב בטרם ישמע, ולוא ידבר בטרם יבין; בארך אפים ישיב פתגם, ובמחקר צדק ימצא תוצאותיה'.
[196] ראו: ה' אלבק, מבוא למשנה תשי"ט עמ' 38-26, המשפט העברי, עמ' 452-450. בדרך כלל חוקרי התושב"ע מיעטו לתאר את פעילותה של הכנסת הגדולה בתחום ההלכה, משום שאין בידינו ממצאים ברורים. אבל הם נטו ליחס פעילות רבת משמעות בתולדות התושב"ע לעזרא הסופר, ולסופרים שאחריו, על יסוד התיאורים שבספרי עזרא ונחמיה.
[197] בסנהדרין מו' (וביבמות צ' ב'; ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב): 'שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך'. הלכה זו היתה בעדת קומראן 'וכל איש אשר יעשה מלאכה, וילך בדרך, ויכלכל את בהמתו בבית או במקום אחר, ואשר יבעיר אש, או ירכב על כל בהמה' (יובלים נ' 12), והתקבלה בהמשך אצל חז"ל (ביצה פ"ה מ"ב; ר"ה לב'). ביבמות מט' ב' מציין שהביא מסורת על כך שמנשה הרג את ישעיה – ראו על כך בפרק בענייו.
[198] או לפחות כתוספת קודש לחול: 'אל יעש איש ביום {מל̇} השישי מלאכה מן העת אשר יהיה גלגל השמש רחוק מן השער מלואו כי הוא אשר אמר שמור את יום השבת לקדשו' (ברית דמשק י' 17-14. קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 45) – 'העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם' (ברייתא פסחים נ' II). תקית חצוצרה בערב שבת (שבת לה' II).
[199] 'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'.
[200] ייתכן ואפילו האיסיים כינו את עדת קומראן 'ראשונים': 'הם שוקדים בכל כוחם ללמוד את ספרי הראשונים ויותר מכולם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם' (מלה"י ה' ח' ו').
[201] שמואל ספראי סבור שהמונח 'ראשונים' אינו בא להפליגם לימים ראשונים כלומר מאות שנים לפני כתיבת או המסורת לימי החשמונאים, אלא 'ראשונים לדור מוסר המסורת' כהלל ושמאי, וכראייה לכך הוא שהצירוף מופיע גם ב'זקנים ראשונים' (תוספתא ידיים, מהד' צוקרמנדל, פ"ב הט"ז). ביכלר, עם הארץ הגלילי, זיהה אותם עם חז"ל. פינקלשטיין, הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה, זיהה אותם עם חסידים מימי עזרא הסופר.
[202] על כך ראו: רביב, מוסד הזקנים בישראל לאור המקרא ותעודות חיצוניות.
[203] 'יידון מעשה זקנים ממעשה זקנים, ואל יידון מעשה זקנים ממעשה נביאים'.
[204] 'וכאשר נגמרה קריאת הספרים קמו הכהנים וזקני המתרגמים ובני הקהילה ומנהיגי הקהל ואמרו: אחרי אשר התרגום נעשה יפה ובדיוק בכל טוב כי ישאר כאשר הוא עתה וכי לא יעשה בו כל תיקון'.
[205] מלחמת היהודים ב' 119-163. מקורות נוספים: קדמוניות היהודים יג' 171-173; טו' 371-379; יח' 18-22.
[206]). ראו גם: רנ"ק, מורה נבוכי הזמן, קצד'.
[207] מעשר שני ה' טו': 'יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר. אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפים. ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי'. כתבו על כך ושהטבעות המשיכו לשמש במקדש כשדעת חכמים היתה נוחה עימן: אורבך, תרומתו של יגאל ידין למדעי היהדות, עמ' ;6 רוקח, הערות אכסניות, עמ' 263-264.
[208] סוטה מח': 'יוחנן כהן גדול ביטל גם את הנוקפים. [ושואלים] מאי [מה הם] "נוקפים" [אלה]? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהיו מסרטין [עושים סריטה] לעגל [העומד לשחיטה] בין קרניו, כדי שיפול דם בעיניו [ויהיה קל יותר לשחוט אותו]. אתא איהו בטיל [בא הוא וביטל את הדבר] משום דמיחזי כי מומא [שנראה הדבר כמו שמטיל בו מום]. במתניתא תנא [בברייתא שנה]פירוש אחר ל"נוקפין]: שהיו חובטין אותו [את העגל] במקלות [להמם אותו לפני שחיטה] כדרך שעושין אותו לפני עבודה זרה. אמר להם [יוחנן כהן גדול]: עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח]ושואלים: וכי] נבילות [היו אלה!? הא שחיט להו [הרי שוחט אותן ולא מתו מעצמם!] אלא [הכוונה היא שהיו נעשות בכך] טריפות[ ומדוע-] שמא [מתוך המכות] ניקב קרום של מוח [ונעשה העגל טריפה. לכן] עמד והתקין להם טבעות בקרקע [שיקשרו את הבהמות שם ולא יצטרכו לאמצעים אחרים להקל על שחיטתן[.
[209] 'אוסרים את̇ ר֯א֯ש̇י ה̇פ̇רים אל הטבעות ו[ ] ב֯טבעות... אחר יהיו ט̇ובח̇ים אותמה...'.
[210] הזוגות העבירו מסורת מועטה ובעיקר מוסר: הראשון - אנטיגנוס איש סוכו, מסר מסורת תורנית-הלכה אחת בלבד; יוסי בן יועזר איש צרדה העביר 4 הלכות (שהם במחלוקת עם פשט התורה ועדת קומראן – הרחבה על כך בנפרד); יהושע בן פרחיה הכוהן העביר רק הלכה תורנית אחת (שמעידה על כך שלוח השנה שובש); נתאי הארבלי לא העביר מסורת הלכתית; יהודה בן טבאי גזר החמרה בטהרה (טומאת מתכות) והקל בהריגת עדים. במשך שלש מאות שנה ומעלה נמנו 6 זוגות בלבד. בתקופת הזוגות נתגבשו גם המסגרות הספרותיות, שהגיעו לשיאם הספרותי, סגנוני, צורני וכמותי, בתקופת התנאים. והם כידוע מחמישה סוגים: תרגום, מדרש, משנה, אגדה ומסתורין. הממצאים מועטים מכדי להשיב בלא מחקרים אינטנסיביים מקיפים במקורות התנאיים, ומחקרים כאלה הם בודדים.
[211] עדת קומראן צנועים ואלמונים, אין לנו שום שם מקבוצת המגילות של מורה הצדק. רוב השמות הן מהמגילות התעודיות וממגילה 4Q348. מעניין שגם חז"ל לא זוכרים את השמות של הפרושים הראשונים שחלקו לגבי טהרת הכהן לאפר פרה אדומה. ייתכן שאלו היו מכת אפרים דורשי החלקות, או שהתביישו לציינם. ישנו שם אחד במגילה הכלכלית 4Q348, אך הוא בהקשר של כניסה לעדה ולא להגדיל שמו כיוון שמסר הלכה מסוימת.
[212] פשר נחום ג' 8-3: 'פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל... פ̇ש֯ר֯ו֯[ ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות [ ]קהל ופת[אים] לא יחזקו עוד את עצתם'; ברית דמשק ז' 21: 'בהפרד שני בתי ישראל שר (=סר) אפרים מעל יהודה וכל הנסוגים הו̇סגרו לחרב'.
אמנם גם והחשמונאים הצדוקים כנראה אבדו, אך זאת בתקופה יותר מאוחרת. יש הרואים את הקראים כהמשך הצדוקים – ראו בפרק עליהם. לדעתי ומוצע בספר זה שגם הפרושים-הראשונים אבדו וניטמעו בחז”ל – שהם מסורותיהם רחבות ורבות מעדת קומראן.
[213] דוגמאות להלכות הפרושים שסותרות למגילות, ושמצאו במגילות כמנהגם של 'אפרים' דורשי החלקות: פוליגמיה, נשיאת אחיינית. עם זאת, ישנן עוד הלכות רבות שאינן זהות ביניהם, אך אינן רשומות כמחלוקת גלויה – שהדעה הנגדית היא של 'אפרים' דורשי החלקות..
[214] מימוש שמואל א' ב' 25: 'וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן, כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה; וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים'. להרחבה, ראו: גולדמן, פרשנות פשר בברית דמשק, עמ' 74-73.
[215] קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 9.
[216] מגילת פשר (11Q13 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 280-279]). מלכירשע (מוזכר גם מגילה4Q280 ) הוא דמות רוחנית עתידים למלחמת אחרית הימים, כנראה מול-נגד מלכיצדק.
[217] מוזכר במגילה חיצונית לבראשית כא' 26 ללא מידע נוסף מבראשית; בחנוך ב' כג' 26 (ראו בפרק על הנצרות); 4 אזכורים בפילון; בחזון יוחנן כריסטוס "המורה" מקביל למלכיצדק נגד ארמילוס בן בליעל מספר זרובבל.
[218] לשושלת הכוהנים הגדולים מבני צדוק, ראו: דברי הימים א' ה' 41-29; נחמיה יב' 11-10; קדמה"י יא' 347, 302, 297; יב' 237, 225-224, 157; יב' 44-43; כ' 234. להבטחה ביחזקאל ראו: מ' 46; מג' 19; מד' 15; מח' 11. להרחבה ראו: י' ליוור, חקרי מקרא ומגילות מדבר יהודה, ירושלים תשל"ב, עמ' 146-144.
[219] על מקורות בית צדוק והצדוקים ובהשוואה לעדת קומראן ולרבי צדוק הכהן, ראו: כהן, מצדוק ועד צדוק.
[220] הלכה אחת של טהרה ממגילת המקדש נשמרה בימי אנטיוכוס השלישי – ראו על כך בהמשך. יש לציין שתהליך דומה קרה בביתא ישראל ששמרו על ספר היובלים אך לא את לוח השנה שלו, אך אופי קהילתם הרבה פחות למדני, בדומה ליהודי יֵבּ שבמצרים (ראו פרקים על כל אחת מקהילות אלו).
[221] מכאן כנראה הפטור של בעלי מומים בחז"ל לשמירת מצוות. מחבר מקצת מעשי התורה מחה נגד כניסתם למקדש של סומים וחירשים: "[ואף
ע]ל הסומ[י]ם שאינם רואים להזהר מכל תערו[בות] ותערובת [א]שם אינם רואים,
[וא]ף על ה חרשים שלוא שמעו חוק [ומ]שפט וטהרה ולא [ש]מעו משפטי ישראל, כי
שלוא ראה ולוא שמע, לוא [י]דע לעשות, והמה באים לטה[ר]ת המקדש?!" (פרק ב,
.( שורות 54-49 , מהד' קימרון, לעיל, הערה 8, עמ' 208. לפירוש הרחקת המומים בעדת קומראן, ראו: שיפמן, ההלכה המשיחית של כת יהודה, עמ' 309-298; פירושו של כהנא לצוואת לוי ג' 3 (עמ' קסא').
[222] בכללם כוחות הטבע (למשל: יובלים ב' 2). לפי היובלים ב' 18, ישנם כמה מיני מלאכים. לפי קטע בחנוך מהמגילות (טרם מצאתיו, אולי זה 4Q531), המלאכים שחטאו בבנות האדם היפות, היו בעלי גוף ממש (השוו: נפתלי ג' 5).
[223] עד כאן כפרפרזה על בבא בתרא טז': 'אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות'. עוד בהקשר זה: 'שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא: אחד יצר טוב ואחד יצר הרע' (ברכות סא'). מטרת התורה להשפיע גם על הרגשות, כמו: 'בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ' (תהילים נה' 15).
[224] זבולון א' 4 מציין שחטא רק במחשבה. לפי בנימין ה' 2-1: 'אם מחשבותיכם תהיינה טובות, גם מרעים ישלימו לכם', ולפי יוסף י' 4 הגאווה מתבטאת: 'כי בכל דרכיו יגבה איש אם במעשים או בדברים או במחשבות'. הרמב"ם כינה את המידות: "דעות", ונזכיר את ההסתכלות ההפוכה של 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות' (ספר החינוך טז').
[225] למשל, יהושע הוא 'אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ' (במדבר כז' 18); 'וַתִּצְלַח רוּחַ יי אֶל דָּוִד... וְרוּחַ יי סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יי' (שמ"א טז' 15-14); 'וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה, ויי דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה' (מל"א כב' 23); 'חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת' (משלי טז' 14)
[226] בצוואות (גד ג' 1; זבולון ח' 2; יוסף י' 3-2; דן ה' 1) מצוין שאף 'רוח ה' תשכון באדם הטוב. הדבר קרוב להצעה שעדת קומראן ראתה בעצמה או בקרב חבריה את המקדש הטהור/האמיתי: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך [צי]ון ה[יאה] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י] הברית הסרים מלכ̇ת [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה [מלכי צדק... אשר יצי]ל[מה מי]ד̇ בליעל' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23).
[227] 4Q174 ג' 13-1 (כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium); קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 289.
[228] הכינוי 'שר משטמה' מופיע בין השאר בספר היובלים (למשל: י' 8; יא' 5; וכן בחיבורים פסוידו-יובלים מקומראן: 4Q225 2 i 9; 2 ii 13-14), והשם 'בליעיל' בא בין השאר בצוואת השבטים: ראובן ב' 2; לוי ג' 3; נפתלי ב' 6. לעיתים מופיע גם כ'שר החושך'.
[229] ל 'צדיקים יצר טוב שופטן' (ברכות סא' II),: 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' (סוטה ג' II); 'צדיקים יצר טוב שופטן.. רשעים יצר רע שופטן' (ברכות סא').
[230] יש לציין שבן סירא לח' 15-1 מפרט על הרפואה והשמיעה לרופאים, אך אין לו הלכות רפואה לריפוי. על קרבתו של בן סירא לעדת קומראן ראו בפרק בעניין.
[231] שורה 22: 'ואסמוך ידיי עליו ויחי' (תרגום מארמית).
[232] ואלו הם: 1. דאגה מירידת הדת, כלומר הגנה, או גישה מגוננת לאמונה דתית היא הכרחית; 2. מחשבה דואליסטית - “גישה בשחור-לבן", או גישה לחיים בהם אנשים ואירועים ממוינים בקפידה ומסווגים כטובים או
רע, טהור או טמא/מזוהם; 3. השקפה אפוקליפטית על ההיסטוריה; 4. אמונה בבחירות או נבחרות; 5. הפרדה מהעולם; 6. סגנון מנהיגות כריזמטי; 7. בקרות התנהגות קפדניות; 8. דגש סלקטיבי של מסוימים
אלמנטים מהמסורת שלהם כנגד אחרים; 9. פרשנות אבסולוטיסטית של כתבי הקודש או המסורת. לספרה ראו: Rebecca Joyce Frey, Global Issues: Fundamentalism.
[233] כך למשל כמה נקודות שונות מ-9 הנקודות לעיל: 2. מגילת הפיזונומיה מחלקת 9 רמות של אור וחושך בכל אדם, ואפשרות הכניסה והיציאה מהעדה מוכיחה כי דברים יכולים להשתנות; 4. זה סותר את אמונת הגזירה הקדומה; 6. דווקא על המבקר כתוב שהוא מנהיג בעדינות ובחסד; 7. אמנם כלך החוקים, אך בפועל מתואר שגם התייחסו זה לזה באהבה וחסד רב; 9. דווקא פרשנות הפשרים היא אלגורית והמקור לפרשנות זו.
[234] 'לעשות אמת יחד וענוה צדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת בכול דרכיהם' (ברית דמשק ה' 4-3) וכדומה עוד רבים. גם המבקר מנהיג ברכות אוהבת לנתיניו: 'וזה סרך המבקר למ̇חנה ישכיל את הרבים במעשי אל ויבינם בגבורות פלאו ויספר לפניה̇ם נהיו̇ת עולם בפרתיה וירחם עליהם כאב לבניו וישק̇ה̇ ל̇כל מדהובם כרועה עדרו יתר כל חרצובות קשריהם לב̇ל̇תי ה̇י֯ו֯ת עשוק ורצוץ בעדתו' (ברית דמשק יג' 10-7. קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 48); 'והוא ייסר את בניהם [ובנותיהם] וטפם [ברו]ח ענ̇ו̇ה̇ ובא[הבת חסד] ואל̇ יטור̇ לה[ם בקנאה ו]באף ועבר על פש֯ע̇י̇הם' (ברית דמשק יג' 19-17. קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 49). להבדיל, השוו את דרכם של שמעון בן יוחאי ויוחנן בן זכאי להפוך תלמידיהם הסוררים לגלי עצמות (שבת לד'; ב"ב עה').
[235] ברית דמשק יד' 17-12 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 52), ראו על 'חבר ישראל' בפרק על חבר היהודים. בבא בתרא פרק א'; ירושלמי שבת פרק י' ועוד. הרמב"ם תיאר כך: 'מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה' (זרעים, הלכות מתנות עניים פ"ט ה"ג).
[236] ו' 24, ח' 30-29, יג' 17, יח' 4-3, כ' 12-10, כא' 21-20, כב' 27-24, כז' 17, 21, ל' 19.
[237] 4Q512 (קימרון כינה אותה: 'ברכות למיטהר'): 'כסה] את בגדיו' (עותקים 38-36 שורות 11). נא', בניגוד לרוב הברכות שנאמרות לפני המעשה (פסחים ז' II).
[238] 'ואשר יהלכ לפני רעהו ערום ולוא היה אנוש ונענש ששה חודשים'. כיסוי הגוף מצוין ביובלים ג' 31 שמבדיל את ישראל מהנכרים, ובחנוך פו' 4: 'מוציאים ערוותיהם כסוסים'.
[239] 'לבל יכלימו את אור האלוהים.. ואף כי הטלת הצואה היא צורך הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים... והנשים רוחצות את בשרן בסדין (בחלוק), בעוד אשר הגברים שמים עליהם אזור'. ייתכן וזהו הפירוש של מה"מ יא' 7-6: 'ורוח יהיה בין כל מחנימה למקום היד כאלפיים אמה. וכל ערות דבר רע לא יראה סביב כל מחניהם' (בהתאם לדברים כג'). בניגוד מה לכך, באתר קומראן נמצא שירותים.
[240] לא תמיד, שכן גם אשת פוטיפר היתה יפה ??; אשת יהודה ??; 'נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם' (משלי יא' 22), ואולי גם הקשר הפרשייה של אשת יפת תואר שלילי (דברים כא').
[241] אפשר להציע לקשר זו כמויות ומידות אלו לכמה עקרונות שהובאו בפרק הקודם, בפרט כמו שמעון ה' 1. מגילת פיזיונומיה - 4Q186-4QHoroscope. לפירושה יחד עם מגילת המזלות4Q318 ראו: Popović, Reading the Human Body.
[242] בתורת הקבלה מכונה תחום זה בשם ״חכמת הפרצוף/הפנים״, ומשויכת למשה רבינו: 'וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל..' (משמות יח' 21), ויש דורשים מישעיה ג' 9: 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם'. ראו: בן שרירא, חכמת הפרצוף וסימני הגוף). השוו לממצאים מגניזת קהיר: גרינולד, קטעים חדשים מספרות הכרת–פנים וסדרי–שרטוטין.
[243] 'לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עליך וחטיך [עֲלָךְ וַחֲטָאָךְ] בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ' [תרגום: לָכֵן הַמֶּלֶךְ עֲצָתִי תִּיטַב עָלֶיךָ: וַחֲטָאֶיךָ בִּצְדָקָה פְדֵה, וַעֲוֹנוֹתֶיךָ בְּחֹן עֲנִיִּים, אוּלַי תִּהְיֶה אַרְכָּה לְשַׁלְוָתֶךָ]. גם טוביה מרחיב בפרק ד' את עיקרון ה'צדקה תציל ממוות' ממשלי י' 2, יא' 4.
[244] סרך היחד ט' 5-4: 'ותרומת שפתים למשפט כניחוח צדק'; 11Q5 (תהלים קנד' בפשיטתא): 'ואדם מפאר עליון ירצה כמגיש מנחה כמקריב עתודים ובני בקר כמדשן מזבח ברוב עולות כקטורת ניחוח מיד צדיקים'; ברית דמשק יא' 21-18: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון'. גם טוביה מרחיב בפרק ד' את עיקרון ה'צדקה תציל ממוות' כמו במשלי י' 2, יא' 4.
[245] 'ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה'. אמנם המונח 'מחנות' משמש לעיתים במגילות קומראן ככינוי ליישובים, ללא כל זיקה ל'מחנה' המקראי, אולם במקרה זה יש לדעתי לפרשו כמכוון כלפי ה'מחנה' המקראי, כשם שהקביעה שירושלים היא 'מחנה הקודש' קשורה בודאי ל'מחנה' המקראי. לדברי פילון האיסיים התרחקו מן הערים על יושביהן המושחתים והעדיפו לגור בכפרים, ואילו יוספוס מספר שהאיסיים היו מפוזרים במקומות יישוב שונים בקרב האוכלוסיה הרגילה, ופליניוס מציין יישוב נפרד של האיסיים ליד ים המלח.
[246] ויתור או המתנה עם אוכל מוזכרים כמובן כבר במקרא, החל מעבד אברהם שלא אכל עד שאמר דבריו (בראשית כגד' 33) – ומקרה דומה יש בטוביה ז' 12, עובר לנביא שחטא באכילה בשומרון שלמרות שצווה לא (מל"א יג'). כמובן שיש לקשר זאת עם הצומות של משה רבינו ודניאל לקבלת הנבואות.
[247] למשל הגרוגרת שאכל רבי צדוק משבת לשבת (גיטין נו').
[248] אמנם אין גִּימַטְרִיָּה במגילות, אך לחלק מגימטריות יש היגיון פשט שמלמד שיש משמעות לכך בתורה (כגון גימטרייה של "ולד" ו"אם" מול "ילד" ו"אב", ולצדים "אבן" היא נוטריקון של אב בן נכד), אלא שקשה לדעת מתי כן ומתי לא. בדברי גד החוזה יב' רעו' מרומז שהשם "ישראל" מכוון לנוטריקון שמות האבות והאמהות. בספר חנוך ב' הסלאבי (ראו עליו בפרק הספרים החיצוניים) (י' 63) יש נוטריקון של הרכבת האדמה לאדם מארבעת כיווני השמיים שמתאים רק ביוונית ואולי סותר את חנוך א' ס' 8.
[249] ראו: פירושו של ספראי למגילה ד' ח'-ט' (משנת ארץ ישראל).
[250] מתכתב עם 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים' (בראשית א' 27-26).
[251] חוכמת רז נהיה, פרק ב' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 156, ש' 64-63.
[252] ממ"ת ג' 24-23 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 211).
[253] 'כִּי בַעֲדָהּ חֶרְפָּה וּבֹשֶׁת, אִשָּׁה מְכַלְכֶּלֶת אֶת בַּעֲלָהּ'.
[254] טוביה ו' 18: 'כי לך היא יעודה מעולם' (השוו: 'מה' אישה לאיש' [מועד קטן יח' וו]); ברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160: עותק ד' קטע 167 – 418Q4 + עותק ה' קטע 15 - a418Q4 + עותק א' קטע 11 – 415Q4): 'וגם אל יתנהה֯ לאשר לוא הוכן לה'.
[255] 'אל יבא איש [אשה בברית(?) הקו]דש אשר ידעה לעשות מעשה מׅׄבדבר ואשר ידעה [מעשה בבית] א֯ביה או אלמנה אשר נשכבה מאשר התארמלה וכול [אשר עליה ש]ם רע בבתוליה בבית אביה אל יקחה איש כי אם [בראות נשים] נאמנות וידעות ברורות ממאמר המב֯ק̇ר֯ אשר על [הרבים ואח]ר֯ יקחנה'. גם יוספוס מתאר שהאיסיים בדקו כך נשותיהם (מלחמת היהודים ב' פ"ח 159 – ציטוט לקמן). הנישואים כברית מובאים במלאכי ב' 14: 'וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ, וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ'.
[256] '[כ]ול ומוֿמ̇י̇ה ספר לו ובגויֿתיה הבינ֯ה֯[ו כיא נגף] ב֯או֯[פ]ל[ ]ת֯היה לו כמכשול לפני֯ו֯' (מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין', קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160); '[את בתו יתן איש לאי]ש֯ את כול מומיה יספר לו למה יביא עליו את משפט [הארור אשר אמ]ר֯ משגה֯ עור בדרך' (ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34. 4QDf, 270Q4 Frg. 3, שורות 9-8).
[257] מגילת טקס הנישואין 502Q4 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 35-33: 'ברכות למשפחה') לצד בדיקות לשידוך ראוי (ברית דמשק 4QDf, 270Q4 Frg. 3 (קימרון, החיבורים העבריים, כרך א', עמ' 34); מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' עותק ד' קטע 167 – 4Q418 + עותק ה' קטע 15 - 4Q418a + עותק א' קטע 11 – 4Q415. מכונה באנגלית: QInstruction4).
[258] בשלושת פסוקים אלו יש ביטויים דומים. השוו: שתי כתובות מימי בר כוכבא: 'כדין מ[ושה]'; כתובתה של בבתא: 'כדין משה ויהודאי'; ירושלמי כתובות ד' כח'; יבמות טו' יד' ע"ד; תוספתא כתובות ג' ט'.
[259] בספר טוביה מסורות נוספות של הלכות נישואין, וכן התפילה המזכירה את האדם הראשון וחוה אשתו (ח' 6) התגלגלה לברכת החתנים הרבנית ולכתובה השומרונית. ז' 12 מתאים למגילת המקדש סו' 9: 'והיא רויה (ראויה) לו מן החוק' (ראו פירושו היפה של ידין בעניין, עמ' 90-88). השלב הנפרד של אירוסין בחז"ל לא קיים בעדת קומראן, וכן כבר לא היום (משולב עם הנישואין בחופה).
[260] '... ופירש מן האשה. מה דרש? נשא קל וחומר בעצמו, אמר: ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת, וקבע להן זמן, אמרה תורה 'וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וגו' 'אַל תִּגְּשׁוּ [אֶל אִשָּׁה]'; אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן - על אחת כמה וכמה! ומנין לנו שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - שכתוב 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם' וכתוב בסמוך 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי...'. יש לציין שהוצאת קרי הינה היחידה שמחייבת רחיצת כל הגוף לפי פשט החומש (ויקרא טו' 16), וטומאה זו (כמו שאר הטומאות) אינה מאפשרת לכוהן (במיוחד גדול) לשרת בקודש, וכנראה גם לנביא לקבל נבואה.
[261] ראו: אלישע קימרון, celibacy in the the dead sea scrolls and the two kinds of sectararians.
[262] 118-117: 'ובשלישית — האיסיים, הידועים בחינוכם לכובד ראש. הם אוהבים זה את זה יותר מכל בני כת אחרת. הם מרחיקים את התענוג כדבר רע, והם מחשיבים כמעלה את כיבוש היצר, ואי הכניעה לתאוות. הם מתייחסים בביטול לנשואין. אבל הם מגדלים ילדי אחרים בעודם בני חינוך, והם רואים בהם בקרוביהם, והם מעצבים אותם לפי מנהגיהם! עם זאת הם אינם דוחים בשתי ידים את הנשואין ואת הפריה ורביה, אבל הם נזהרים מפריצות הנשים, והם משוכנעים ששום אשה אינה שומרת אימונים לבעל יחיד'. 159: 'יש כת אחרת של איסיים, שאף על פי שהם שוים בדעה עם השאר באורח החיים, במנהגים והלכות, הם שונים מהם בהשקפתם על הנשואין. הם סבורים שאדם שאין לו אשה מקפח חלק חשוב של החיים — הצאצאים: יתר על כן, אם חס וחלילה יקבלו כולם את השקפתם עתיד כל הגזע לכלות במהרה. אבל הם בוחנים את נשותיהם המיועדות במשך שלש שנים, ולאחר שהוכיחו אחרי שלש תקופות של טהרה כי הן ראויות לילד — הם נושאים אותן. הם לא משמשים עמהן בשעת עיבור, ובכך מראים כי מטרת נשואיהן אינה סיפוק תאוותם אלא פריה ורביה. בטבילה לובשת אשה בגד והאיש סינר. אלו מנהגיהם של בני כתה זו'.
[263] 'דרש בן עזאי כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאלו שופך דמים וממעט את הדמות. מאי טעמיה? שופך דם האדם מפני מה כי בצלם אלהים ומה כתיב אחריו ואתם פרו ורבו, א"ל ר"א בן עזריה נאים דברים היוצאים מפי עושיהן, בן עזאי נאה דורש ולא נאה מקיים, א"ל אני לפי שחשקה נפשי בתורה, אבל יתקיים העולם באחרים'. (בראשית רבה לד'; יבמות סג' ב').
[264] משלי לא' 3: 'אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ'; מלאכי ב' 14-16: 'וַאֲמַרְתֶּם, עַל מָה: עַל כִּי יי הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ, וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ. וְלֹא אֶחָד עָשָׂה, וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ, וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱלֹהִים; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד. כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח, אָמַר יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ, אָמַר יי צְבָאוֹת; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ'. פסוקים נוספים מצוטטים בברית דמשק ד' 20 – ה' 2 שלקמן.
[265] דברים כא' 15: 'כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים, הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה; וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה'.
[266] 'הם ניתפשים בשתים בזנות לקחת שתי נשים בחייהם ויסוד הבריאה זכר ונקבה ברא אותם ובאי התבה שנים שנם באו אל התבה, ועל הנשיא כתוב לא ירבה לו נשים ודויד לא קרא בספר התורה החתום' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 11-10). ראו ניתוח על ב"ד ה' 2-5 בפרק על 'השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים עד עמוד צדוק'.
[267] ישנה מסורת פרושית אחת של מונוגמיה: 'וכפר בעדו ובעד ביתו' בעד ביתו ולא בעד שני בתים' (יומא יג'). ראובן מרגליות טוען במאמר 'ריבוי נשים' (בתוך ספרו: 'עוללות: מחקרים תלמודיים קצרים' /'מחקרים בדרכי התלמוד') כי הרעיון להתחתן עם שתי נשים היה נחשב תמוה ויוצא דופן בעיני חז"ל. בנצרות, פוליגמיה נאסרה ע"י תיאודוסיוס הראשון ב-393.
[268] לפי צוואת לוי יב' 4, לוי היה בן 48 כאשר עמרם ויוכבד התחתנו; שניהם נולדו באותו היום, ומחייב שגילם המקסימלי בחתונתם הוא 19. לוי נפטר בגיל 137 (סוף הצוואה). יש קושי בין זמנים אלו (ייתכן ממעבר המסורות ליוונית), גם למגילה 4Q464a לפיה: 'שנים מאתים ועשר ישבו' (וממנה מסורת חז"ל; קדמוניות המקרא ח' 14, ט' 3).
[269] 'לא ישא אדם אשתו ודעתו לגרשה [=וכבר בשעת הנישואין הוא מתכנן להיפרד ממנה], משום שנאמר: אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ'.
[270] 'וכן ל[כ]ל ל[וק]ח אש[ה]... וכן למגרש'.
[271] יש לציין שנתון זה רלוונטי רק אם תיארוך השלדים תואם לתקופת ההתיישבות של העדה בקומראן. לדעות החוקרים בעניין ראו: ברושי, אורחות חיים בקומראן, עמ' 46-44.
[272] קרי, ישנו היתר לאיש לגרש – אם הוא שונא את אשתו, ואין מדובר באל ששונא את הגירוש (השוו: בבלי גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א'). ספר חסידים ?? מביא מסורת מעניינת על פסוק 14 הקודם שמציין 'ברית': 'בימינו אין בעל נשבע לאשתו, פן יגרשנה וימצא נשבע לשווא'.
[273] 'אם לא תשמע לך, תן לה ספר כריתות ושלחנה לנפשה'.
[274] לוקס טז' 18, וראו דברי פאולוס באיגרת הראשונה אל הקורינתיים ז' 40-1.
[275] נגד המסורת שגייר ולקח את אשתו של טורנוסרופוס, ראו: "ספר המעשיות" למ' גסטר, ליפסיאה-לונדון 1924, עמ' 38/9, מס' 63).
[276] במדבר לו' 11-6: 'זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו... וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים'; שופטים א' 13; מגילה חיצונית לבראשית ??; יובלים ד' 15; טוביה טוביה ד' 12; ו' 18-24; יהודית ??.
[277] 'לא יקח איש את בת אחיהו או את בת אחותו כי תועבה היא' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 205); 'ולוקחים איש את בת אחיהו ואת בת אחותו, ומשה אמר "אל אחות אמך לא תקרב שאר אמך היא" (ויקרא יח' 13 בשינוי מנוסח המסורה) ומשפט העריות לזכרים הוא כתוב וכהם הנשים'. גם לחז"ל יש עיקרון דומה: 'השוה הכתוב אישה לאיש לכל עונשים שבתורה... השוה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה' (קידושין לה'), אלא שהחריגוהו כאן.
[278] 'לא ישא אדם אשה עד שתגדל בת אחותו'; 'ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר (ישעיהו נח' 9) 'אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני''.
[279] ראו מאמרי בעניין: 'הקבלות מיניות רחל בין צוואת יששכר ב' לטוביה והיובלים'.
[280] חוקרים סבורים שזו חומרה של עדת קומראן, אך זו בכלל מגילה קדם-כיתתית (ראו פרק עליה), ולעניין זה – אילו יחסי המין היו מותרים בירושלים אזי סביר שעולי הרגל בעיקר היו מתקשים להמתין לטהרטם המלאה עד שהיו עולים למקדש (בו חייב טהרה מלאה).
[281] כמובן כך שמרו גם לקראת מתן תורה בהר סיני: 'וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם' (שמות יט' 10). להרחבה ראו: שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 162. בספר הזוהר נותרה מסורת חלקית של איסור עלייה לקבר בשבת.
[282] 'ולוא [יקרב] אל אשה לדעתה למשכבי זכר כי אם מולואת לו עשרים שנה בדעתו [טוב] ורע' (קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 235).
[283] נשיאת אישה ויחסי מין לצורך הבאת ילדים היא הצורך והמטרה השגורה בפי חז"ל, וזוהי גם תפיסתו של יוספוס (??), וכך אמרה אמא שלום על בעלה התנא רבי אליעזר כיצד הוא מקיים יחסי אישות: 'אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד' (נדרים כ' II); 'ויקדש עצמו בשעת תשמיש' (נידה עא'). החסידויות ביהדות המודרנית (כמו גור) צמצמו את עונג המשגל בכיסוי חלק עליון של בגדים ואיסור חיבה.
[284] 'כי ידע אשר למען לדת בנים בקשה לחיות עם יעקב ולא למען מלא תאותה'; 'ועתה לא לזנונים אני לוקח את אחותי זאת כי אם באמת צוה נא כי אני והיא נמצא רחמים ונזקין יחדיו'. בנוסח פרענקיל מובא גם בפרק ג' 20: 'עם לצים לא היה חלקי ולא לקחתי אישה מעונג כי אם ליראה את שמך', וכן בפרק ו' 24: 'ומאז והלאה תבוא אליה ביראת יי ולא מעונג ותשוקה'.
[285] 'ו֯א̇שר יקר֯[ב] לזנות לאשתו אשר לא כמשפט ויצא ולא ישוב עוד' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 65). עם זאת, אין אמירה שהעונג אסור כאשר הוא נלווה למטרה העיקרית, וראו התייחסות בהמשך.
[286] אפשר שדבריה אלו היו התגוננות, אך נשמעים אמינים – אחרת למך היה יודע ששקר מדברת. מסורת דומה יש בחז"ל: 'בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה נותן לו הקב"ה שכר פרי הבטן' (נידה עא'). היות ויעקב אבינו שכב פעמיים עם נשים שהחליפו לו כאשר הוא חשב שהוא שוכב עם רחל (פעם בבראשית כט' 23 עם לאה ופעם בצוואת נפתלי א' 6 עם בלהה), ניתן להסיק שהיה בחושך מוחלט, אך גם ללא דיבורים ושינוי תנוחות.
[287] 'וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ'; 'ויקום מחיקו וירוץ ויגד לרבקה אמו. ותלך רבקה אל יצחק לילה ותגד לו וילכו יחדיו ויעקב עמם והנר בידיו'.
[288] ניר הוא אחיו של נוח, אביו של מלכיצדק. הוא חושד באשתו צופמינה שבגדה עם איש אחר, כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה, כנראה כי שימש ככוהן גדול. סיפור זה קרוב לסיפור הולדתו של ישו (וכנראה הועתק ממנו). חנוך ב' הסלאבי אינו בין המגילות וראו עליו בפרק זיהוי הספרים החיצוניים.
[289] למשל: נוסח מקרא לשמות 4Q365 Frg. 6b יש לפחות 7 שורות של שירת מרים בנוסח שונה משירת הים.
[290] בויבלים יש שמות של רוב נשות הקדמונים, ופרק לו' 23: 'כי תמימה וישרה היתה בכול דרכיה ותכבד את יעקב. ובכול ימי חייה עמו לא שמע מפיה דבר קשה כי ענוה ושלום וישר וכבוד בה'; מגילת חיצונית לבראשית כ' 8-2: 'ויפה לה מראה פניה. ומה...[דק] שער ראשה; מה נאוות הן לה עיניה. ומה נחמד הוא אפה וכל זיו פניה... מה נאוה לה חזה ומה יפה לה כל לבנתה. זרועותיה מה יפות וידיה מה כלילות... כל מראה ידיה. מה נאוות כפיה ומה ארוכות ודקות כל אצבעות ידיה. רגליה מה יפות ומה שלימות לה שוקיה. וכל בתולות וכלות הנכנסות לחופה לא שפרו ממנה. ועל כל נשים ייף יופיה ועליון יופיה למעלה מכולן; ועם כל יופיה זה חכמה רבה עמה. ודל ידיה [מעשה ידיה] נאה'; יהודית י' 19: 'ויתמהו על יפיה ויתמהו על בני ישראל ממנה, ויאמרו איש אל רעהו ומי יבוז לעם הזה אשר יש בקרבו נשים כאלו'; שושנה 34: 'ושושנה הייתה טובת מראה רכה וענוגה'; רז נהיה' 82-71: 'אשה לקחתה בריֿשכה קח מולדי֯[ה ובנחלתה תשכיל] מרז נהיה בהתחברכה יחד התהלך עם עזר בשרכה [ ] את אביו̇ [ו]א̇ת אמו [יתוש ובאשתו דבק לבשר אחד] אותכה המשיל בה ותש[וקתה.. מאביה] לא המשיל ב֯ה, מאמה֯ הפרידה ואליכה [דבקה והיתה] לך לב̇ש̇ר אחד. בתכה לאחר יפריד ובניכה ̇[לבנות רעיכה] ואתה ליֿחד עם אשת חיֿקכה כי היֿא שאר ער֯[ותכה] ואשר ימשוֿל בה זולתכה הסיג גבול̇ חיוהי. ב[רוחה] המשילך להתהלך ברצונכה ולא להוסיף נדר ונדב[ה] השב רוחכה לרצונכה וכל שבועת אסרה לנ֯ד֯ר̇ נ֯ד֯[בה] הפר על מוצא פיכה וברצונכה הניא[ה ולא למבטא] שפתיכה סלח̇ לה למענכה'.
[291] 'וכבד את אמך ואך תעזוב אותה כל ימי חייה ועשה הטוב בעיניה ואל תעצב את רוחה בכל דבר'. מסורת מקבילה/עברה ליבמות סב' II: 'תנו רבנן האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו'. העתקה זו סבירה שכן גם אמרתו המפורסמת של הלל: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' (שבת לא') קרובה אם לא מועתקת מטוביה ד' 15 (נוסח קצר): 'בני! שים לבך לכל מעשיך. ואשר תשנא לנפשך - לא תעשה לאחרים', ו/או מבן סירא לא' 18: 'דעה רעך כנפשך, ובכל ששנאת התבונן'.
[292] למשל: 'אַל תִּמְאַס אִשָּׁה מַשְׁכֶּלֶת, וְטוֹבַת חֵן מִפְּנִינִים... אִשָּׁה לְךָ אַל תְּתַעֲבֶהָ, וּשְׂנוּאָה אַל תַּאֲמֵן בָּהּ' (ז' 19, 26).
[293] ראו: ספראי, 'האם היתה קיימת עזרת נשים בבית הכנסת בתקופה העתיקה?', תרביץ, לב', עמ' 338-329; Levine, L.I., The Ancient Synagogue – The first Thousand Years, New Haven and London: 2000.
[294] צורת כתיב מלא קיימת מספר פעמים בנוסח המסורה, בעיקר בשירת הים (שמות טו'), וחלקית בהגייה השומרונית. סיומות נפוצות הן: כיא (כי), לוא (לא), הואה (הוא), אתמה (אתם) שמופיעה גם בשירות הספרותיות במקרא (כשירת הים). השם יששכר שבמסורת בן אשר נהגת עם ש' אחת, הינה שתי מילים במ' המקדש: יש שכר.
[295] גם פשר ישעיהו 29-26 חוזר על מ' המקדש נח' 21-18 שהמלך המשיח כפוף להוראת הכוהנים וכי אין הוא רשאי להחליט לבדו על יציאה למלחמה, אך פשר זה אינו מיועד לשליחה מחוץ לעדה.
[296] אם כי 4Q174 (כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium, ולפי קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 289, 'פשר על אחרית הימים א'') משייכת פסוק זה למקדש אחרית הימים: 'כאשר בראישונה ולמן היום אשר [צויתי שופטים] על עמי ישראל' (שמ"ב ז' 11-10), הואה הבית אשר[ יכין] לוא באחרית הימים כאשר כתוב בספר [משה 'מִקְּדָשׁ] יי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ; יי יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד' (שמות טו' 18-17) הואה הבית אשר לוא יבוא שמה [איש אשר בב]שר[ו מום] עולם ועמוני ומואבי וממזר ובן נכר וגר עד עולם כיא קדושו שם יגלה [ וכבודו ל]עולם תמיד עליו יראו ולוא ישמוהו עוד זרים כאשר השמו בראישונה את מקדש ישראל בחטאתמה'.
[297] הדברים מובאים בסרט 'המקדש האבוד' של ערוץ 9 משנת 2010 שהופק בידי סרגיי גרנקין, ומתאר את רוב 50 החללים התת-קרקעיים של הר הבית (כולל בורות ומנהרות), ביניהן: מנהרה המוליכה מברכות בית חסדא מימי בית ראשון.
[298] המדרשים על דברי הימים א' כח' 13-11 (וכן בדבה"י ב' ד' 7): 'וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם... וּלְכָל כְּלֵי עֲבוֹדַת בֵּיתה', הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יי': 'מגילת המקדש שמסר הקדוש ברוך הוא למשה בעמידה... עמד משה ומסרה ליהושע בעמידה... עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה... עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה... עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה... עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה' (מדרש שמואל, מהדורת באבער, עמ' 92); 'ריבונו של עולם, העמידני בשביל (מגילת) בית המקדש שמסר לי שמואל הנביא, אלא בבקשה ממך תן לי... שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש...' (אגדת בראשית, מהודרת באבער, עמ' 75-76). בנוסף: מגילה פ"א ה"א (עמ' א').
[299] להלן 2 דוגמאות (אונס/פיתוי בתולה, חלוקת שלל לאחר מלחמה) מספר של ידין (עמ' 92-88): https://drive.google.com/file/d/18Ix4y81yhPfnIDBGryCHh34HrQ75zKlG/view?usp=sharing. ספרו זה של ידין מומלץ כספר מבוא להכרת מגילות קומראן ובמגילת המקדש בראשן.
[300] שלא כל מה שאמר ה' למשה הוא העביר לבני ישראל. ראו: ליפשיץ, ההלכה על דעת המקום, עמ' 46.
[301] למשל, יוספוס כותב בהקדמתו לפרק בספרו קדמוניות היהודים טו' 197: 'החידוש שחידשנו הוא שסידרנו כל דבר לפי מינו, הואיל והדברים שנכתבו על-ידו (משה) נשארו מפוזרים, לפי שנודעו לו דבר מאלוהים. מטעם זה חשבתי להכרח לי לסמן זאת מראש, כדי שלא יתרעם עלי קורא ספרי שהוא מבני-עמי ויאמר שטעיתי'.
[302] ידין, מגילת המקדש, עמ' 87, כבר נפעם מכך. שיפמן, הלכות שחיטה על פי מגילת המקדש, עמ' 273, מציין שהמחקר ממשיך לגלות את מקורות האחדת המצוות מהמגילה.
[303] עם זאת, אינה "המקור הכוהני", אלא המקור היחיד לצד שאר המקורות של התורה במגילות קומראן.
[304] ראו את מגילות 364Q4 עד 367Q4 ('תורה מעובדת', קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 140-97). במגילות אלו גם קטעים של בראשית מעובדת, ואין בידינו להכריע אם אלו קשורים למגילת המקדש.
[305] גם כאן אבקש כי הרשויות יקימו ועדת חיפוש לאיתור 15 רצועות אלו, כפי שלמשל ייסדו רשמית את "המחתרת" לחיפוש 200 דפי כתר ארם צובא. יורם סבו, התקדם מעט בספרו: 'סוחר המגילות'. יש להדגיש כי בקומראן נמצאו 26 עותקים של ספר דברים, הכי הרבה משאר ספרי החומש.
[306] הנחתי שמגילת אסתר כלולה המגילות בגרסה בארמית, והיא הקטע שבמגילת 4Q550. על כך ראו: טלמון, האם נודעה מגילת אסתר, וראו אזכורה בהמשך בפרק על התרגום הארצישראלי.
[307] ראזענהפעלד, משפחת סופרים, ירושלים תשנ"ט; ליימן, THE INVERTED NUNS AT NUMBERS 10:35-36. AND THE BOOK OF ELDAD AND MEDAD. SID Z. LEIMAN.
[308] 5 מ'הקדמוניות': חנוך, הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, צוואת קהת, צוואת לוי הארמית, חזונות עמרם; 3 מ'מגילות חורבן בית ראשון': טוביה (גם בעברית), תפילת נבונאיד, ירושלים החדשה. שאר המגילות הארמיות הן בין4Q569 – 4Q529 , וייתכן שבין אלו גם מגילת אסתר (4Q550) וספר שושנה (551Q4). ניתן לקרואן חופשי באתר:http://cal1.cn.huc.edu . מתוך כ-930 מגילות קומראן, כ-130 קטעי מגילות הן בארמית.
[309] שלושת נוסחי טוביה בעברית הם: הארוך והקצר שתורגמו מיוונית בספרים החיצוניים של כהנא, ונוסח פרענקיל שתורגם מהוולגטה הליטינית (בכותרת ספרו 'כתובים האחרונים' כתוב מיוונית לכולם, אך כהנא מציין בעמ' ש' שבהקדמתו [כנראה הראשונה בצרפתית משנת תקצ'] ציין זאת. הנוסח הארוך (כהנא) הינו הקרוב למקור בעברית/ארמית של 7 מגילות טוביה מקומראן.
[310] נוכח שילוב שפות זה בצוואות, ובמיוחד כיוון שחוקרים חושדים בתוספות נוצריות לקטעים משיחיים, החוקרים סבורים שהצוואות חוברו או נערכו בימי הנצרות הראשונים. ייתכן וישנן עוד קטעי מגילות של צוואות השבטים, אך המחקר אינו בטוח בזיהויים אלו (ביניהם צוואת בנימין ויהודה).
[311] על קיומו של תרגום קדום לס' איוב מעידה התוספת £ k xfj <; LupiaKfig / 7 / fiAov שבשבעים לאיוב מב' 17 רומזת על תרגום ארמי לס' איוב. לדעת סוקולוף הארמית של תרגום איוב מקומראן ממצעת בין הארמית המקראית לארמית של המגילה החיצונית לבראשית. במילון של תרגום איוב כ-490 מילים, כמחציתן משמשות בארמית של המקרא ויתרן בארמית של הטקסטים מקמראן. למשל, שימושה של האות נ' נעשתה לרוב לפי דיסימילאציה, ואין היא נשמטת, כגון מנדעא (כו' 13); חכנא (כט' 10); אנפוהי (לג' 26); וינפק (לז' 10); אנפי (לז' 12); להנחתה (לח' 26); ולהנפקה (לח' 27); אנתה (מא' 9). אך יש גם דוגמאות לאסימילאציה: מדע (לז' 17); יפק (לח'24); לט' 24; יפקון (מא' 13). הביטוי: לא איתי (לב' 11) משמש ללא צמצום, בניגוד לארמית של התרגומים (לית). מילית היחס די משמשת כמלה נפרדת כמו בספרי דניאל ועזרא. התרגום משתמש במילית החיבור הן (במובן אם) כמו בס' דניאל ועזרא, ולא במילית אן כמו בתרגומים, והביא כמה מלים ארמיות המופיעות בארמית המקראית. למשל: ארו (פעמים רבות), אשתדור (לח' 23; לט' 25), צדא (ל' 12). התרגום מילולי לרוב, ובזה הוא סוטה מתרגום איוב הרבני, במקום שזה מוסיף תוספות דרשניות. לרוב גם אין התרגום מקומראן מרחיק את ביטויי ההגשמה.
[312] 'אמר ר' יוסי: מעשה שהלך ר' חלפתא אצל רבן גמליאל לטבריא ומצאו שהיה יושב על שולחנו של יוחנן בן נוזף ובידו ספר איוב תרגום והיה קורא בו. אמר לו ר' חלפתא: זכור הייתי ברבן גמליאל הזקן אבי אביך שהיה יושב על גבי מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמ' לבניי (= לבנאי) וגנזו תחת הנדבך'.
[313] ולפי מילים שבתוכן אמצעי דקדוק במידת ניידותן מעטה שתואמות לקטעים ארמיים מקומראן: 'ו[יס]ב [מן דם תורא ומן דם צפירא ויתין על] קרנ[י] מ[ד]ב[ח]א סח[ור סחור באצבעתה ש]בעה [זמנין ויד]כנה ויקדשנה...'. בתרגום אונקלוס לויקרא טז' 19-18 כתוב: 'ויסב מדמא דתורא ומדמא דצפירא ויתן על קרנת מדבחא סחור סחור וידי עלוהי מן דמא באצבעיה שבע זמנין וידכיניה ויקדשיניה'. אונקלוס התקבל ללא עוררין ביהודי בבל. אונקלוס הוא פירוש מילולי שחס על כבוד קונו (מרחיק הגשמה) והאבות פירוש מילולי שחס על כבוד קונו (מרחיק הגשמה) והאבות. השוו: 'המתרגם פסוק כצורתו – הרי זה בדיי, והמוסיף – הרי זה מגדף' (קידושין מט').
[314] בתרגום ליונתן לחבקוק א' 16: 'עַל כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ' נאמר: 'על כן מדבח לזיניה ומסיק בוסמין לסויתיה' המלעיגה על רומי ופולחן ה'סיגנה' המקובל בצבאותיה, וזה נקשר עם פשר חבקוק ו' 5-3: 'אשר המה זבחים לאותותם וכלי מלחמותם המה מוראם' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 250).
[315] ראו: טלמון, האם נודעה מגילת אסתר.
[316] ראו: הבלין, מסורת התורה שבעל פה, עמ' 340-327.
[317] המגילות המקראיות הדומות לנוסח תרגום השבעים היווני: 4Q51, 4Q72a, 4Q71 (ירמיה), 4Q1 (בראשית-שמות), 4Q119 (ויקרא). 'תרגום השבעים עבר גלגולים רבים, בעיקרו הגיע לידינו בכתבי יד מן המאה הרביעית והחמישית לסה"נ (והעיקריים שבהם: וטיקנוס, סינאיטיקוס ואלכסנדרינום) לעתים בצורה רחוקה למדי מדמותו המקורית. קיבל מעמד סמכותי והיה למקור שממנו תורגמו תרגומים אחרים, תרגומי הבת של תרגום השבעים. כך התרגום הלטיני הקדום (Vetus Latina), וכך שורת תרגומים לשפות שונות שתורגמו ישירות מן היוונית. התרגום הלטיני הקדום, שרק שרידים ממנו נותרו בידינו, חשוב לתולדות הנוסח אף שאינו מעיד ישירות על נוסח עברי, מפני שמשתקפת בו דמותו של תרגום השבעים במאות הראשונות לסה"נ, לפני שהתערבו בו ידי עורכים מאוחרים' (טלשיר, המגילות המקראיות ממדבר יהודה, עמ' 51).
[318] דוגמא להוכחה לקדימותו הוא המילה 'להבריך' במגילת קומראן ג' 27 (4QSama), שהינה משורש ב.ר.א בלשון יחיד, בדומה לנוסח המסורה לשמ"א ב' 29: 'לְהַבְרִיאֲכֶם' (בלשון רבים), כאשר נוסח השבעים היווני הבין כנראה בטעות ממגילת קומראן זו את השורש ב.ר.כ כ"ברכת שבח". דוגמה נוספת היא מפרשת נחש העמוני שבשמואל א' י' 27: 'וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ', ולא ברור מהו "כְּמַחֲרִישׁ"? בפסוק הבא (שפותח פרק חדש – יא'): 'וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד'. בנוסח של תרגום השבעים היווני: 'ויהי לאחר כחודש', כלומר קיים הקשר הסיבתי שביזו את נחש העמוני ולא הביאו לו מנחה, ולאחר כחודש הוא כבש את יבש גלעד, ובמצע העברי מקומראן יש אף תוספת: 'נחש מלך בני עמון הוא לחץ את בני גד ואת בני ראובן בחוזקה וניקר להם כל עין ימין ונתן אימה ופחד על ישראל, ולא נשאר איש בבני ישראל בעבר הירדן אשר לא ניקר לו נחש מלך בני עמון כל עין ימין, רק שבעת אלפים איש נסו מפני בני עמון ויבואו אל יבש גלעד. ויהי כמו חודש ויעל נחש העמוני ויחן על יבש גלעד'.
ישנו כלל בביקורת נוסח המקרא, לפיו הגרסה הקשה (lectio difficilior) היא הקדומה-מקורית. אך מנוסח המצע העברי של תרגום השבעים לספר שמואל ניכר בבירור, בו נוסח המסורה הוא בעל השיבושים הרבים - והוא גם המאוחר. לפיכך אפשר להתנות כלל זה בתנאי שרק אם אין מדובר על טעויות מסירה, אך אמירה כזו ריקה מתוכן, כי לעולם אנינו יודעים בוודאות מהי בדיוק הסיבה לטעות, ולעיתים אפילו אם זו בכלל מדובר על גרסה אחרת. דוגמאות נוספות בטלשיר, שם, עמ' 128-127, ובעיקר בספר שמואל.
[319] כך מציין מפורשת יוספוס: 'להניח את התרגום, מאחר שעלה יפה כל כך, כמו שהוא ולא לשנות ממנו. יראה איש (בתרגום) דבר נוסף על התורה או חסר (בו) יחזור ויעיין בדבר ויגלהו ויתקנהו' (קדמה"י יב' 109-108). לעומת זאת באיגרת אריסטיאס שיא'-שיב' נאסר על שינוי הנוסח: 'וכאשר נגמרה קריאת הספרים קמו הכהנים וזקני המתרגמים ובני הקהילה ומנהיגי הקהל ואמרו: אחרי אשר התרגום נעשה יפה ובדיוק בכל טוב כי ישאר כאשר הוא עתה וכי לא יעשה בו כל תיקון', ולטענת פילון היה זה העתק אלוהי (??).
[320] כגון החלפת אזכורי החמור לבקר, כיוון שיצא לעז 'עלילת החמור'.
[321] הנוצרים קיבלו את תרגומו של הירונימוס (הוולגטה) שחיברו מכמה נוסחים, ומהם יצר נוסח חדש. הפרוטסטנטים מקדשים לאחרונה את נוסח המסורה העברי (לא התרגום). יש לציין שכמאתיים שנה לאחר הטמנת המגילות בקומראן, נתגלתה במערה בנחל חבר מגילת תרי עשר הכתובה ביוונית, ובה תופעה זהה וייחודית לאופן כתיבת שמות יי – כמו בחלק ממגילות קומראן.
[322] גרסאות שונות לכך מופיעות גם במקורות התלמודיים (מגילה ט'; סדר עולם רבה כד') ופילון מציין זאת לצד ציון שתרגום השבעים הוא נס, והוא כנראה מכוון לנוסח המצע העברי לתרגום השבעים שבידינו היום.
[323] למשל: טלשיר, המגילות המקראיות ממדבר יהודה, עמ' 113: 'התרגום העתיק היחיד שתורם תרומה של ממש לתולדות נוסח המקרא הוא התרגום היווני של התנ"ך, תרגום השבעים. התרגום הזה מתעד את הנוסח העברי בטרם התגבש'; עמ' 127: 'עדיף לומר שטקסט מן הטיפוס שהגיע למצרים ותורגם שם, עבר עיבוד נוסף עד שנוצר הנוסח ששמור היום במגילה'. יעל פיש, תרגום השבעים, לא ציינה זאת כלל; מגן ברושי, המגילות הגנוזות, קומראן והאסיים, עמ' 69: 'מגילות ספר שמואל שבידיו אינן זהות לטקס המסורתי וכי הן קרובות דווקא לנוסח שהיה כנראה לעיני מתרגמי תרגום השבעים'. יש חוקרים שמתרצים את קדימותו של נוסח המצע העברי מקומראן בהמצאת נוסח אב קדום שממנו העתיקו גם קומראן בנוסח זה וגם תרגום השבעים, אך אין לכך שום סימן, והסבירות נמוכה. תירוץ זה נובע מאי-הכרתם במהותם של עדת קומראן ומגילותיהם.
[324] עדת קומראן אסרה את הגיית שם יי: 'וא]ש̇ר יזכיר דבר בשם הנכבד על כול הכ[ ] ואם קלל או להבעת מצרה או לכול דבר אשר לו [ ] הואה קורה בספר או מברכ והבדילהו ולוא ישוב עוד על עצת היחד' (סרך היחד ו' 27 - ז' 2). במגילות התפילות והברכות כינוי יי הינו בעיקר 'אדני' ואחריו 'אל', וכך גם מדגישה תוספתא ברכות ז' ו' (ושאסור להשתמש ב'אל' ו'אלוהים' בתחילת הברכות). בדומה ל: 'אומרים צדוקים: קובלנו עליכם טובלי שחרית, שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה' (סוף התוספתא למסכת ידים [צוקרמאנדל פ"ב ה"כ]). שבועה מותרת רק באלה: 'וכל האובד ולא נודע מי גנבו ממאד המחנה אשר גנב בו ישביע בעליו בשבועת האלה והשומע אם יודע הוא ולא יגיד ואשם' (ברית דמשק ט' 12-10, כנראה על ויקרא ה' 1). במקום השם המפורש, נהוגה במגילות קומראן הלא-מקראיות (כגון: מגילת טוביה הארמית 4Q196, קטע 18) ומכתבי תורה שלא מקומראן, כתיבה בארבעה קווים קצרים: "". מצורת כתיבה זו השתלשלה צורת הכתיבה 'יי' (ודומותיה) לשם הויה, כמצוי בסידורי תפילה רבניים עד ימינו. להרחבה ראו: שיפמן, הלכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה': השבת אבידה וגזילה והשימוש בשם ה'. השם הנעלם והשבועה - חנוך סט' 26-15.
[325] הסופר של סרך היחד, תיקן את מגילת ישעיהו השלמה, כתב עותק של ספר שמואל, וערך את מגילת טסטימוניה. ההתאמה כמובן לפי כתב היד הזהה (כתבו חצי פורמאלי).
[326] 'ברכות וקללות כיצד?... ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר 'בַּאֵר הֵיטֵב' (דברים כז' 8), ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן'.
[327] ראו בהקשר זה את דברי דן בצוואתו (ו' 2): 'קרבו אל אלוהים ואל המלאך המתפלל בעדכם כי הוא העומד בין אלוהים ובין בני האדם ולשלום ישראל נגד ממלכת האויב יעמוד'.
[328] מהד' תיאודור-אלבק, עמ' 924-923.
[329] במיוחד מלמדת ההסכמה של פילון (מקור ??) ויוספוס (קדמה”י ב' 318; ג' 240, 248) עם הפרושים בענייני הלוח הירחי, שהיה רווח גם מחוץ לחוגי הפרושים.
[330] בידע מדעי ממסופוטמיה שנאסף וגובש במסמך AO 6478 העוסק בכוכבי ziqpu (חלק מתעודה K 9794) יש ציון של 364 מעלות (במקום 360 המשומש שם, ועד היום) לפי מערכות הכוכבים, אך לא היה זה לוח שנה. תעודה BM מזכירה משך זמן של 364.5 יום בין זריחות הכוכב סיריוס בחודש תמוז. בקובץ האסטרונומי מול-אפין (Mul.Apin) אין ציון 364, אלא ניתן להסיקו בחלוקה לממוצע משנתיים ירחיות של 354 ועוד שנה מעוברת בת 384. למעשה חנוך ?? יצא נגד לוח השנה שנהגו במסופוטמיה בן 360 יום.
[331] 'וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט) בְּמִשְׁפָּטַי ושפטהו (יִשְׁפְּטֻהוּ) וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ'.
[332] פולמוס ער קיים גם סביב זמן המעבר של משפחות הכוהנים צפונה והתיישבותן ביישובי הגליל, כפי שמשתקף מן הברייתא המשוחזרת של משמרות הכהונה (קליין, 1967, 68-62; ספראי, תשמ"ה, 205-196; וספרות רחבה נוספת). השאלה הנשאלת היא האם התרחש המעבר בעקבות המרד (ספראי, תשנ"ג, 270), או שמא בתקופה אחרת (לדעה המאחרת זאת למאה השלישית לפחות, ולסיכום הדעות האחרות, ראה: טריפון, תש"ן). ראו גם: יוסף סטפנסקי, הכתובת 'יוסף בן אלעזר בן שילא איש חורשה' מטבריה.
[333] 'א"ר ברכיה יהויריב יה הריב עם בניו על שמרו וסרבו בו, ידעיה עמוק ציפורים ידע יה עיצה עמוקה שבליבם והגלם לציפורין'.
[334] רבי אלעזר הקליר, קינות לתשעה באב, איכה ישבה חבצלת השרון - קינה מבוססת על סדר א"ב, בנויה על 24 משמרות כהונה (עמוד 14); בקדושתאות של הדותא גניזת קהיר יש לוח שנה עם משמר הכהונה שאמור לתפקד בה, עם סיומת תפילה - הרחמן יחזיר עבודת המקדש במהרה.
[335] ראו מאמרים בעניין בעברית ובאנגלית: http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=176
https://www.ministrymagazine.org/archive/1949/05/calendar-reform
http://www.daat.co.il/mishpat-ivri/skirot/120-2.htm
[336] יש לציין שלדעת רוב החוקרים חלק מהספרים החיצונים והמגילות הובאו מבחוץ לעדת קומראן, ואינם חלק מהקאנון או מכתבי הקודש של עדת קומראן, למרות שאין ראייה לכך, והגדירום: סמי/חוץ/טרום/פרוטו כיתתיות. אבקש לחלוק על גישה זו, ובמאמר ההתייחסות כי כל ספר שנכלל בספרייה, הימצאו מעיד על קדושתו בעיניי עדת קומראן, ויש לראותו כהמשך ספרותי והלכתי, תוך עמידה על הבדלי התקופה.
[337] הייתי מעדיף לקרוא לקבוצה זו "קדמוניות" בלשון נקבה, אך העדפתי להבדיל מ'קדמוניות היהודים' של יוספוס והספר החיצוני קדמוניות המקרא. מלה"י ה' ח' ו': 'הם שוקדים בכל כוחם ללמוד את ספרי הראשונים ויותר מכולם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם'.
[338] יש לציין שמגילת צוואת קהת (4Q542 – 4Q TKohath (TQahat)) היא העתיקה ביותר לפי תיארוך פחמן 14: המאה הרביעית לפה"ס; עמרם (4QVisions of Amram ב' 7-6). זולת ספר חנוך וצוואות השבטים, לא שרדו מגילות אלו בכנסיות.
[339] הצוואות שנמצאו במגילות קומראן ובגניזת קהיר הן: צוואת לוי ונפתלי, בעברית ובארמית. ישנן הצעות שנמצאו קטעים זעירים גם מצוואות: יהודה בנימין ויוסף. לסקירת נוסחי הצוואות ראו: פריי, הצוואה; אפרתי, עריכה בספר הצוואות, ה"ש 3. חוקרים סבורים שחיבור לוי הארמי שנמצא בקומראן ובגניזת קהיר הינו גרסה שונה (אך דומה) מהצוואה שביוונית (אם כי יש הרבה גרסאות בתוך היוונית, לארמית ולנפתלי בעברית); למחקר הישיר על החיבור ראו: גרינפליד, חיבור לוי הארמי.
[340] צוואות מהספרים החיצונים שלא נמצאות במגילות קומראן: צוואת שֵם, צוואת אברהם, צוואת איוב, צוואת משה, צוואת שלמה (על יחסם חלקם למגילות קומראן ראו בחלק הספרים החיצוניים שבהמשך).
[341] 'ויאמר לי [אברהם אבינו] יי אלוהים פתח פיו ואוזניו לשמוע ובלשונו לדבר בשפה ברורה (גלויה) כי כלתה מפי כול בני האדם מיום המפולת; ואפתח פיו ואוזניו לשמוע ושפתיו ואחל לדבר עמו עברית, בלשון הבריאה; ויקח את ספרי אבותיו והספרים עברית הם, ויעתיקם ויחל ללמדם מאז, ואני הודעתיו כול אשר אינו יכול. וילמדם בששת חודשי הגשם'.
[342] ראו: טלשיר, המגילות המקראיות ממדבר יהודה; טוב, המגילות המקראיות ממדבר יהודה.
[343] זולת הקורבנות והפולחן במקדש, כנראה גם הסוכה למשל. ראו גם: 'דיונים בתורת המלך שבמגילת המקדש'.
[344] מגילת הנחושת מתארת 63 אוצרות כסף וזהב שבהם 4,630 ככרות זהב (115,750 ק"ג), מטילי זהב, כלי כסף וזהב וגלי חרס שהכילו מטבעות, בגדי הכוהן הגדול ואוצרות נוספים. ארכיאולוגים מרחבי העולם חיפשו אוצרות בישראל בעקבות מגילת הנחושת, המפורסם בהם וונדל ג'ונס (שעליו כנראה הסרטים של אינדיאנה ג'ונס) שמצא במערה מצפון למערה 3 פכית חרס עטופה בסיי תמר, ובה נוזל שמנוני שיוסף פטריך זיהה כשמן האפרסמון. במאה ה-17 פורסמה מסכת עלים ע"י ר' נפתלי הירץ בספר 'עמק המלך' (1648) שתיארה בדומה למגילת הנחושת את מיקומם של אוצרות המקדש וכמויותיהם. להרחבה ראו: ספראי, אוצרות מגילת הנחושת. מגילת הנחושת מדברת על הצפנה 'מתחת למעלות' וכעת מתקיימים חפירות ארכיאולוגיות ב-4 מערות (חצובות בסלע מעשי ידי אדם) שבמרחק קילומטרים ספורים דרומית מערבית לקומראן, שיפוען כ-45 מעלות ואורכה של הארוכה שבהן 120 מטרים.
[345] בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 53, הסביר זאת בהרחבה.
[346] המונח 'אמת' רווח ב'מגילות מורה הצדק', ומעט גם ב'מגילות הקדמוניות', ולהלן דוגמא ממגילת המקדש נו' 3-4: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה מספר התורה ויגידו לכה באמת'.
[347] בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 61, גם התייחס לכך.
[348] אכן יש בשלושת קבוצות אלו אמירות להיחלשות עמ"י במצוות, אך בהיסטוריה היהודית היו הרבה תקופות כאלו, ואין זה נכון לשייכם לתקופה זו רק בגלל סימן זה (במיוחד נוכח הטענות שלהלן).
[349] לתיארוך הספרים הישן ניתן לראות בהקדמות של כהנא למהדורתו של הספרים החיצוניים, וכן למחקרים מלפני 1947.
[350] אמנם בסרכים אין את שמו של מורה הצדק, וכנראה הם פיתוח של ברית דמשק, אך הם נכללים בקבוצה זו. אין זיהוי מקובל למורה הצדק, וראו הצעותיי בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן, יחסו לבן סירא ושמעון הצדיק'.
[351] חוקרים הציעו חלוקות שונות של קבוצות המגילות, אך בכולם יש חריגים וקשיים להגדרותיהם. דימנט, בין כתבים כתתיים ללא כתתיים, חידדה את הצעתה להגדרת כתבים כתתיים לפי מונחים מיוחדים לעדה וארגונה, תולדותיה ופולמוסיה, תורת שתי הרשויות ומטבעות לשון מיוחדים. דינמט אמנם הגדירה את העיקרון השני מנקודת מבטו של המחבר, אך הצעתי שכל המגילות הם מנקודת מבטם של עדת קומראן, ואותנטיים למחברם ולתקופת תיאורם.
[352] גם דניאל ט' 24 מציין מעבר משלב שבו תם עידן הנבואה אל תחילת עידן המלכות.
[353] אמנם המקוואות כנראה הם הראשונים ומהם התפתחו לראשוני המקוואות בירושלים ובחשמונאים. על תאריך אתר קומראן אין במחקר חילוקי דעות; האתר נושב לכל המאוחר בשנת 100 לפה”ס, ונקבע על סמך חרסים, מטבעות, שיקולים פליאוגרפיים (תיארוך המתבסס על צורת כתב) ובדיקות רדיו-קרבוניות. להלן מאמרים בעניין:
E.-M. Laperrousaz, Le cadre chronologique de l'existence à Qoumrân de la Communauté essénienne du Maître de Justice', idem, Qoumran et les manuscripts de Mer Morte: Un cimpumtenaire . Paris 1997, pp. 75, 94 ; H. Stegemann, The Library of Qmran, Grand Rapids, Mich. & Leiden 1998, p. 51; J.-B. Humbert, 'Qumran, esseniens et Architecture', B. Kollmann, W. Reinbold & A. Streudel (eds.), Antikes Judentum und friihes Christentum: Festschrift fur harimul Stegemann zum 65 Geburtstag (BZNW, 97), Berlin 1999, p. 196; J. Magness, TheArchaeology of Qmran and the Dead Sea Scrolls, Grand Rabids, Mich, 2002, pp. 65-66.
[354] 'ספר מלחמות יי' (במדבר כא'), 'ספר הישר' (יהושע י'), 'ספר דברי שלמה' (מלכים א' יא'), 'דברי שמואל הראה' (דברי הימים א' כט'), 'דברי נתן הנביא' (דברי הימים ב' ט'), 'דברי גד החוזה' (דברי הימים ב' ט'), 'נבואת אחיה השילוני' (דברי הימים ב' ט'), 'חזות יעדי החוזה' (דברי הימים ב' ט'), 'דברי שמעיה הנביא' (דברי הימים ב' יב'), 'דברי עדו החוזה' (שם), 'מדרש הנביא עדו' (דברי הימים ב' יג'), 'מלחמות רחבעם וירבעם' (דברי הימים ב' יב'), 'דברי מלכי ישראל' (דברי הימים ב' לג'), 'מדרש ספר המלכים' (דברי הימים ב' כד'). ספרי החוכמה: 'ספר בן לענה', 'ספר בן תגלא' (סוף ספר קוהלת).
[355] 'ונכתבו בארבעים יום אלה תשעים וארבעה ספרים; ויהי ככלות ארבעים היום וידבר אלי עליון לאמור: את עשרים וארבעה הספרים אשר כתבת בראשונה תגלה, ויקראו בהם ראויים ושאינם ראויים; ואת שבעים האחרונים שמור, ומסור אותם לחכמי עמך, כי בהם מעיין הינה ומקור החכמה ונהר הדעת'. ביד' 26 מצוין גם מי אמור לשמור על ספרי הסוד: 'וכאשר תגמור את הספרים, שמהם תגלה, ומהם תמסור לחכמים בסתר' – ואכן כך הם חלק ממגילות קומראן (ראו בפרק על ספרות הסוד).
[356] בתנ"ך יש מעט כאלו, בראשם דניאל (שגם הדומה ביותר לספרות האפוקליפטית ולעדת קומראן בתיאור התקופה החשמונאית עד 490 שנות הגאולה).
[357] מסיבה זו חלק מהספרים החיצוניים (כמו צוואת אברהם, עליית ישעיה, אגרת רחבעם) אפילו לא תורגמו לעברית (בגלל שסברו שחוברו ע"י הנצרות). היות וכאמור היום, בזכות מגילות קומראן, הסבירות שספרים אלו יותר קדומים (וחלק מהחוקרים מציעים שחוברו ע"י עת קומראן), הרי שמקורם יהודי, וראוי לתרגמם לעברית, בתוספת מהדורה מדעית. מוצע ומבוקש לקדם ולעודד זאת (במסגרת עבודה אקדמאית וכדומה).
[358] מגילה4Q242 לא היתה ידוע לנו כספר חיצוני או בכלל עד מציאתה בקומראן. היא מובאת כאן להמחשה כי היא מתאימה להיות ספר חיצוני בדומה לתפילת מנשה ואגרת ירמיהו, אך היא פשוט לא שרדה. נבונאיד הינו נבוכדנצר האחרון שדניאל ד' 34-30 מספר את גירושו לארץ תימן 7 שנים, כעונש על גאוותו. לא מסופר על תשובתו או תפילתו, אך ברור מהסיפור שמטרת הורדתו לחיה היא כדי שיכיר בגדולת האל.
[359] אפוקריפון ירמיהו 4Q388a (4QapocrJer C-c) (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 97).
[360] חמשת כרכי חנוך א' האתיופי/חבשי/געז: (א) ספר העירים (חנוך א'-לו'); (ב) ספר המשלים (לז'-עא'); (ג) החיבור האסטרונומי (עב'-פב'); (ד) ספר החלומות (פג'-צ'); (ה) איגרת חנוך (צא'-קה'); ושני נספחים: לידת חנוך (קו'-קז') ובדברי חנוך על אחרית הימים (קח'). צ'רלס 1912 ומיליק 1976 קבעו והטמיעו את חלוקת ספר חנוך לכרכים אלו, ואכן ישנה הפרדה כזו במגילות (כמו בין פרשיות תורה). בספר חנוך ב' י' 9 מוזכר שחנוך כתב 366 ספרים.
[361] מגילות אלו בארמית,4Q538 זוהתה כצוואת בנימין: 4Q538 – 4Q TBenjamin ע"י דבורה דימנט, לאחר שהיתה מזוהת עם צוואת יהודה. ראו גם צוואת יוסף: 4Q539 – 4Q TJoseph . קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 195, מציע שמגילה4Q460 הינה דברי לוי בעברית.
[362] וכאמור יש צוואות קרובות כמו: צוואת קהת: 4Q542 – 4Q TKohath (TQahat) שהיא העתיקה ביותר לפי תיארוך פחמן 14: המאה הרביעית לפה"ס.
[363] 'שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב'.
[364] לסקירת ספרות על תיארוך צוואת לוי, ראו: מאלי, ממקדש למדרש, עמ' 188, הערה 685.
[365] 'שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב'.
[366] גולדמן, המחזיקים במצוות אל, עמ' 323-322, אך היא סותרת את עצמה כאשר מזהה את מתנגדי עדת קומראן עם הפרושים (עמ' 324) ובכלל לא עם מזכירה את המתיוונים (שהרי מתאימים עשרות מונים להיות מפירי התורה החמורים).
[367] 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם'. כנה ורמן לא הסכימה שאזכור זה מכוון לספר היובלים, כי הדבר סותר את תיארוכה ליובלים מול ברית דמשק.
[368] גם כנה ורמן את היובלים למחצית השנייה לפנה"ס (עמ' 48 לספרה), וכדי להסתדר עם הציטוט של היובלים בברית דמשק יח' 3-4, היא ציינה בהערה 1 בעמ' 1 ספרה שציטוט ה אינו מתייחס ליובלים (ופירושה דחוק, שכן זהו שמו ופתיחתו של הספר).
[369] יש לציין שלפני שטוביה נמצא במגילות וביב, חוקרים תיארכו אותו למאה הראשונה לספירה, אך היום מתארכים אותו לתקופה הפרסית, וזאת למרות שסוג הארמית שבו מאוחר לארמית שבספרי חנוך ומגילה חיצונית לבראשית, ואלו מתוארכים היום אחריו.
[370] יתרה מזו, חוקרים מצביעים לאחרונה על כך שמגילה 248Q4 קודמת ומקור לספר דניאל (ראו אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 18). לכך נוסף הטווח הקצר עד לכתיבת מק"א בו הוא מוזכר בפרק ב' 60. כנראה דימיטריוס הראשון גם מוזכר כקרן השלישית בדניאל.
[371] 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: 'כתוב בספר דניאל' (כנראה על יב' 10). על כך ראו: סיגל, נוסח דניאל, עמ' 198-171. יוער כי ס' דניאל מוזכר גם במק"א ב' 62.
[372] המגילות הכיתתיות לא רומזות על מידע מארבעת ספרי המקבים, ואילו ספרי המקבים כאן רומזים ומשתמשים במידע מהמגילות הכיתתיות (כפי שיפורט בהמשך הספר).
[373] מורה הצדק אינו מופיע בסרכים, דבר המרמז כי נסיבות הכתיבה שחיבורים אלה היו שונים, או בעיקר היו בתקופות אחרות. בהמשך אציע תקופה. בכל אופן הסרכים המשיכו להוביל ולשמש לחיי קהילה בפועל לתקופות הרבה, ועקרונותיהם והלכותיהם בנויות על ברית דמשק.
[374] דבורה דימנט מציינת בעמ' 35 למאמרה 'תולדותיה של עדת קומראן': 'בגלל הנטייה לקשור את התחלות עדת המגילות למרד המקבים, לחילופי משפחות הכהונה הגדולה ולכרונולוגיה של אתר קומראן, הוזנחה האפשרות לחשב את המספר הנקוב בברית דמשק באופן שונה, לפי חישוב אחר שיש לו בסיס איתן במקרא. הלשון של הכתוב בברית דמשק מעידה שמדובר בתקופת השעבוד לנבוכדנאצר מלך בבל. לפי ירמיהו כה' 11, 1 התחיל שעבוד זה כבר עם עלייתו של נבוכדנאצר לשלטון, ושנה זו שימשה גם לחישוב שבעים שנות השעבוד לבבל שניבא עליו ירמיהו (דברי הימים ב' לו' 21; עזרא א' 1; דניאל א' 1). אנו מוצאים מספר זה שוב בחישוב שבעים השבועות בחזון החיות (חנוך החבשי פט' 66-59) כל אלה מעידים על מסורת קדומה המחשבת את תחילת השעבוד לבבל משנת עלייתו של נבוכדנאצר לשלטון, ולפי חשבוננו משנת 605 לפני הספירה. בעבר הצעתי אפוא לחשב את 390 השנים של יחזקאל מתאריך זה. חשבון כזה יביא את התחלותיה של העדה ל-214 לפני הספירה ויקבע את הופעתו של מורה הצדק לשנת 194 לפני הספירה. אם כן, לפי חישוב זה יש לעגן את התחלותיה של העדה כישות ארגונית נבדלת בערך בשנת 200 לפני הספירה, כשארץ ישראל עברה מידי בית תלמי לשלטון הסלווקים. פתרון זה מרחיק עוד יותר את התחלותיה של העדה מן הכרונולוגיה של אתר קומראן. יתרה מזו, משעה שבטל הקשר בין התחלות העדה למשבר ההלניסטי ולתולדות הכהונה הגדולה יש לעיין מחדש בזיהוי הנפשות הפועלות בתולדותיה של העדה, כמו מורה הצדק והכוהן הרשע, דורש התורה ומטיף הכזב' (הדגשות שלי). כך בהמשך (עמ' 142), היא מונה עצמה עם החוקרים שמתארכים את ספר היובלים למחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה.
[375] עמ' 19-16 לספרו.
[376] הנצרות (אבות הכנסייה) עד ימי אוגוסטינוס דחתה את הספרים החיצוניים, כנראה בגלל 2 סיבות: כי היהודים לא קבלו אותם; כי ישו והשליחים לא מצטטים מספרים אלו. אוריגינס, קירילוס ואתנסיוס אף יצאו נגד הספרים החיצוניים. בועידת קרתגו שיזם אוגוסטינוס ב-397 לספירה הוכרזו 6 ספרים חיצוניים (ברוך בן נריה, טוביה, יהודית, חשמונאים א' ב', חוכמת שלמה, בן סירא) כקדושים (בהשראה אלוהית, מכונים: דויטרו קנוניים [deutero = שניים], כלומר משניים בקדושתם), ומאז הנצרות הקתולית (וחלקית האורתודוקסית, והפרוטוסטנטים בועידת טרנט ב-1534) שמרה על חלק (7.5 ספרים) מספרי קודש של עדת קומראן בקאנון הברית הישנה שלה, ואלו מוגדרים חלק מ"הספרים החיצוניים". מכאן הסבירות שגם הספרים החיצוניים שאינם במגילת קומראן, אך כן כלולים בברית הישנה – מקורם אחד הוא – בשל סיבה טכנית/אקראית של שרידות המגילות. מאידך, ישו ומחברי הברית החדשה מעולם לא ציטטו דבר מהספרים החיצוניים שבמגילות ושלא במגילות (זולת חנוך), השערה זו מחזקת במקצת את אמינות וקדושת ספרים חיצוניים אלו שאינם במגילות, אך עדיין אינה בהם להיות אמינים וקדושים כמו הספרים החיצוניים שנמצאו במגילות.
[377] תפילת מנשה היתה ספר חיצוני בן 15 פסוקים ביוונית שתוארך לאחר הספירה, ובמגילות קומראן (4Q381 Frgs. 33a, b + 35 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 338]) נמצאו 6 פסוקים ראשונים בעברית, כאשר ישנם הבדלי נוסח בין המגילה לספר החיצוני - בו יש מעבר חד משבח לבורא (ההקדמה לפי כהנא; 6 פסוקים ראשונים) לבקשת הסליחה. המגילה נמצאת בתוך שני כתבי יד (4Q380-4Q381) של מזמורים שבראש כמה מהם כותרות ובהם שמות של מנהיגים, כגון: 'תהלה לאיש האלהים', 'תהלה לעבדיה', המכונים: 'שירי אישים מקראיים', וחיבור זה מכונה כעת: 'תפלה למנשה מלך יהודה'. התפילה מוזכרת בדברי הימים ב' יג' 19-18: 'וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה, וּתְפִלָּתוֹ אֶל אֱלֹהָיו, וְדִבְרֵי הַחֹזִים, הַמְדַבְּרִים אֵלָיו בְּשֵׁם יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל - הִנָּם עַל דִּבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וּתְפִלָּתוֹ וְהֵעָתֶר לוֹ, וְכָל חַטָּאתוֹ וּמַעְלוֹ, וְהַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בָהֶם בָּמוֹת וְהֶעֱמִיד הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים, לִפְנֵי הִכָּנְעוֹ - הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי חוֹזָי', ומכאן שמגילה זו היא חלק מדברי מלכי ישראל – שאלו חלק מהחיבורים של מגילות קומראן. חז"ל הזכירו את התפילה (ויקרא רבה ל'; דברים רבה ב'; רות רבה ה') וציינו שהמלך מנשה רצח את ישעיה סבו (בהתאם לעליית ישעיה; ראו להלן).
[378] כך פסוקים קסג' וקסח' בפרק ז' לקטעים הזהים לנוסח שמואל מקומראן.
[379] לספר זה שלושה קודקסים בגעז, ובאחד הקודקסים (שכוללים את התנ"ך) כתוב בויקרא כג' 11: 'מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת' ולא למחרת היום החמישה עשר, דהיינו 'מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח' (יהושע ה' 11, שאותו זיהו דורשי החלקות-אפרים (והפרושים בעקבותם) כשבת. מחלוקת גדולה זו מתוארת כמובן בספרות חז"ל נגד הבייתוסים (כנראה – בית-אסין = האיסיים). חיזוק נוסף לקדימותו ושהוא ממגילות קומראן, כי רק בשלושה קודקסים אלו נמצאו ספרי חנוך.
[380] 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה (העתידה לבא!) נאסף הצדיק.. ואתם קרבו הנה בני עננה זרע מנאף ותזנה.. הלוא אתם ילדי פשע זרע שקר.. הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שחטי הילדים בנחלים תחת סעפי הסלעים בחלקי נחל חלקך הם הם גורלך גם להם שפכת נסך העלית מנחה העל אלה אנחם על הר גבה ונשא שמת משכבך גם שם עלית לזבח זבח ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך כי מאתי גלית ותעלי הרחבת משכבך ותכרת לך מהם אהבת משכבם יד חזית ותשרי למלך בשמן ותרבי רקחיך ותשלחי ציריך עד מרחק.. ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי'.
[381] כגון: 'אין קרא בצדק ואין נשפט באמונה בטוח על תהו ודבר שוא הרו עמל והוליד און.. מעשיהם מעשי און ופעל חמס בכפיהם רגליהם לרע ירצו וימהרו לשפך דם נקי מחשבותיהם מחשבות און שד ושבר במסלותם דרך שלום לא ידעו ואין משפט במעגלותם'.
[382] 'שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש, וכתוב בה: משנת ר` אליעזר בן יעקב קב ונקי, וכתוב בה: מנשה הרג את ישעיה'.
[383] ד' פלוסר, הספר החיצוני "עליית ישעיהו" והכת של ים-המלח, בתוך: 'ידיעות בחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה יז' (תשי"ב) עמ' 28-46.
[384] יש לציין את הפרט המדעי המדהים של: 'וביום השלישי ציווית למים להתכנס בחלק השביעי של הארץ, ושישה חלקים ייבשת ושמרת, שיהיו מהם חלקות נעבדות לפניך, ונחרשות ונזרעות' (חיזיון שלישי, ו' 42), טרם גילוי אמריקה ב-1492 חשבו אנשי העולם הישן כי העולם מורכב משְלוש היבשות הידועות: אירופה, אסיה ואפריקה (ראו למשל מפת בינטינג, כנראה מעיקר ההתיישבות בעולם לפי המפה האיונית של מגילה חיצונית לבראשית ז' והיובלים ח'; אוקיאניה נמצאה במאה ה-18 אך היו ידיעות חלקיות לפני כן; אנטארקטיקה נחקרה במאה ה-19 אך היו ידיעות וסברות על קיומה לפני כן). היום המדע המודרני סובר שחלה נדידת היבשות ("טקטוניקת הלוחות") מיבשת-העל העתיקה (פנגיאה או פנגאה) – ותיאוריה זו תואמת לקטע זה מחזון עזרא. כנראה חלוקתו של חזון עזרא תואמת לשיטת 6 היבשות (ב'): אנטארקטיקה, אוקיאניה, אמריקה, אפריקה, אסיה, אירופה, שהיא גם ההגדרה הנכונה ביותר.
[385] 'הנוסח הששי נמצא יחד עם ספרים אחרים עבריים ויוונים אחרים בכד חרס ליד יריחו בימי שלטונו של אנטוניוס בן סורוס' (אוסביוס, היסטוריה כנסייתית, כרך 6, פרק 16).
[386] כמו: צוואת אברהם, עליית ישעיה, אגרת רחבעם. היות וכאמור היום, בזכות מגילות קומראן, הסבירות שספרים אלו יותר קדומים (וחלק מהחוקרים מציעים שחוברו ע"י עדת קומראן), הרי שעולה הסיכוי שמקורם יהודי, וראוי לתרגמם לעברית, בתוספת מהדורה מדעית. מוצע ומבוקש לקדם ולעודד זאת (במסגרת עבודה אקדמאית וכדומה).
[387] גם בחז"ל דרשו זאת: ??, ומאידך דרשו באופן סותר ששמעון אחיה נשאה (מדרש רבה בראשית מו' 10 ([ומשם רש"י בפירושו במקום]).
[388] אני מסכים עם רוב הטענות של: Daniel Stoekl, Halakha Calendars and the Provenances of 2 Enoch.. לפני מספר שנים מצאו גם עותקים קופטיים במצרים.
[389] היות וחנוך ב' יא' 63 מציין את 6 כתבי אבותיו, ואלו לא נמצאו במגילות קומראן, הרי שקשה לפרש את "התעודה" באופן שונה מ"כתבי יד אבותיו", ובפרט ספר חיצוני אדם וחווה הוא ספר חיצוני, כמפורט בפרק זה.
[390] 'את תקופת הירח מדותי ואת קרניו ספרתי ובואו בכל החודשים וצאתו ואת שמותיהם אני כתבתי'. שמות חודשים ירחיים מופיעים לאחר מכן ביג' 68, יט' 1.
[391] כהנא, הספרים החיצוניים, מעריך שהספר נכתב במקורו בעברית, וייתכן וזה קרוב לארמית של קטעי ספר א' האתיופי, אך בעמ' ?? מביא 2 נקודות שאכן מתאימות על מסורת יוונית/הלניסטית (שמסורות כאלו ערכו את ה'ספרות החיצונית לקומראן'): השנה בה ילד חנוך את בנו מתושלח.
[392] ספר זה עדיין בשיא המחלוקת אם הוא מבית יוצר יהודי או נוצרי, ובכל אופן החוקרים מתארכים אותו לכל המוקדם לימי מקדש חוניו (המאה השנייה לפה"ס). בין הטענות המעניינות של רבקה ניר לנוצריות הספר, שאין בו את הפרטים כמו למשל בספר יהודית, אך ניתן להסתכל על הספר כאותנטי – בתקופת טרום-התורה, ואכן תקופה זו דומה לנצרות המאופיינת בערכי המוסר והחסד (ראו פרק בעניין).
[393] ראו: ספר קדמוניות המקרא, מתרגם ומפרש א"ש הרטום, תל אביב 1969- תשכ"ט. כינו אותו בטעות גם המיוחס לפילון או פסוידו-פילון. המחקר אודות פסוידו-פילון ראו: D. J. Harrington, `Pseudo-Philo: A New Translation and Introduction`, J. H. Charlesworth (ed.), The Old Testament Pseudepigrapha, 2, New York 1985, pp. 297-377; idem, `A Decade of Research on Pseudo-Philo Biblical Antiquities`, JSP 2 (1988), pp. 3-12; H. Jacobson, A Commentary on Pseudo-Philo`s Liber Antiquitatum Biblicarum with Latin text and English translation, I-II, Köln 1996; על ההיסטוריה של שם החיבור, ראה דיונו של הווארד ג'יקובסון בהקדמה, עמ' 199-197. לזהותו של הכותב, אם היה זה פילון או לא, וכן על המחלוקת בעניין זמנו, ראה באריכות: הרינגטון, עשור למחקר פסוידו-פילון (שם); הנ"ל, פסוידו-פילון: תרגום והקדמה (שם); ג'ייקובסון (שם), מעמ' 195 ואילך. מיכאל ודסוורת' M. Wadsworth, `A New Pseudo-Philo`, JJS 29 [1978], pp. 186-191, p. 189; 'פסוידו-פילון, תרגום מחדש ומבוא' [שם], עמ' 299), גם מאמרו 'עשור למחקר פסוידו-פילון' (שם), עמ' 4. לשפת החיבור ראו: הרינגטון, שם, עמ' 3. נראה שהחיבור נתחבר במקורו בעברית, תורגם ליוונית ואחר כך ללטינית. הטקסט בלטינית קיים ב-18 כתבי יד שלמים וב-3 מקוטעים.
[394] ר' יעקב בר אחא מספר בסנהדרין נז' ב' שקרא בספר אגדתא על הלכת עונש מוות לבן נח, ולא ברור החיבור של הלכה בספר אגדתא (אם כי אין חלוקה כזו בספרות קומראן, וספק לגבי חז"ל).
[395] אם כי בקבוצת קדמוניות אין הרבה הלכות.
[396] צוואת לוי שרדה בארמית בגניזת קהיר ובנוסחים רבים יחסית בשפות הנצרות; צוות נפתלי שרדה בעברית ובנוסחים רבים יחסית בשפות הנצרות. על צוואות השבטים ראו בפרק הקדמונים ובפרק המוסר.
[397] ראו: ורמן, ספר היובלים, עמ' 30-28. תיאורים מקבילים ונוספים בצוואת יהודה ג'-ז'. תיאורים אלו מתחזקים גם ממכתב אל עמארנה א"ע 250 לפיו בניו של שליט שכם ניסו לנקום על רציחתו, אם כי קשה לעמוד על אם זו תקופה יותר מאוחר של יהושע או השופטים (ראו: שלזינגר, שכם לאור מכתבי אל עמארנה, פרק ד'.3. הקבלה למקרא).
[398] ראו: עפשטיין, מדרש תדשא; הימלפרב, הדים, 126-123.
[399] ראו: י"מ תא-שמע, 'רבי משה הדרשן והספרות החיצונית', כנסת מחקרים: עיונים בספרים הרבנים בימי הביניים ג: איטליה וביזטיון, ירושלים תשס"ו, עמ' 201-188. כך גם טוען מיכאל סטון במהדורתו של קטעי חיבור נפתלי, שלא רק שהחיבור שקטעו נמצא בקומראן היה מושקע בצורה מעובדת בתוך צוואת נפתלי היווני, אלא גם שר' משה הדרשן, מחבר מדרש בראשית רבתי (צרפת, המאה ה-11) הכיר חיבור דומה או זהה לחיבור הקומראני בשפה שמית.
[400] להרחבה ראו: 'מבואות ומחקרים', ספרות חז"ל הארץ-ישראלית, עמ' 303.
[401] 'הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל, הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן: תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ, וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ'.
[402] לפי ששנה זו היא 2,122 לבריאת העולם, ויעקב אבינו נולד בשנת 2,046 (יובלים יט' 13).
[403] יש לציין כי תרגום השבעים מסביר את אי-הבנה של 400/430 שנה. גם בקדמוניות המקרא ח' 14, ט' 3.
[404] בצריך עיון אם הציטוט מהאיגרת הראשונה אל הקורינתים ב' 9 הוא מספר זה.
[405] 'דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב... ואי אתה כותב הלכות'.
[406] כבר פילון מציין כי היו יהודים בגולה שלימדו שכל מצוה (ובפרט: שבת, מועדים וברית מילה) הינה סמל ללקח פנימי, עליו הקפידו, אבל במצווה עצמה 'זילזלו בחופשיות' (על הגירת אברהם, 450.1 פט').
[407] להרחבה ראו: דוסון, קוראים אלגוריים; נייהוף, פרשנות יהודית באלכסנדריה.
[408] אביגדור שנאן, מארטאפאנוס עד "ספר הישר": לתולדותיה של אגדת משה בכוש, עמ' 56-55; י' גוטמן, הספרות היהודית ההלניסטית ב', עמ' 126.
[409] למשל: ארון הקבורה של יוסף בנהר, ??.
[410] כגון: היובלים מו' 6 מציין את מות פרעה (שמות א' 6) ואילו ארתפּנוּס (ומדרשי חז"ל) שרק נהיה מצורע.
[411] (בדברי ההקדמה לספר הוא נקרא בשם "תולדות אדם"), שהינו ספר פרושי (שלא נמצא במגילות או בנצרות), ואינו ספר הישר המוזכר ביהושע י' ?? ושמואל ב' א' ??.
[412] אבן עזרא זלזל ברשב"ם שהביאו בפירושו.
[413] אמנם חוקרים מתארכים את הספר לסוף האלף הראשון, אך הספר ערוך לפי סדר המקרא, ואילו אגדות חז"ל מובאות במפוזר במקורותיהם השונים (ויש המיחסים אותו ליוסף בן-גוריון).
[414] בעוד ספר הישר מרבה בקיצוניות, לקדמוניות המקרא יש רק כמה אגדות בודדות שאינם סבירות (למשל: חמושים יצאו ממצרים – רק 1/50 יצאו והשאר מתו (ולא שהיו מזוינים בתחמושת).
[415] ובדומה הגדירם הרמב"ם: 'אבל יש בו (במדרש) תכונה גדולה, מפני שהוא כולל חידות פליאות וחמודות נפלאות. הדרשות ההן, כשיסתכלו בהן הסתכלות שכלית, יובן בהן מהטוב האמיתי מה שאין למעלה ממנו'.
[416] המגילות הבולטות להשערה זו הן הקדמוניות, המקראיות, אך גם מגילת הנחושת מתקופתם. השערת הספרייה מירושלים טען פרופק קרל היינריך רנגסטורף מאונ'ינסטר ב-63', ובשנות ה-80 הצטרפו נורמן גולב, יזהר הירשפלד, יצחק מגן, יובל פלג, ורחל אליאור.
[417] ארכיאולוגים מרחבי העולם חיפשו אוצרות בישראל בעקבות מגילת הנחושת, המפורסם בהם וונדל ג'ונס (שעליו כנראה הסרטים של אינדיאנה ג'ונס). במאה ה-17 פורסמה מסכת עלים ע"י ר' נפתלי הירץ בספר 'עמק המלך' (1648) שתיארה בדומה למגילת הנחושת את מיקומם של אוצרות המקדש וכמויותיהם, להרחבה ראו: ספראי, אוצרות מגילת הנחושת.
[418] מכונה: The Mount Zion Inscribed Stone Cup . כנראה שימשה כקמע שנחרתה על גבי כלי אבן מימי הבית השני (כוס מדידה) ששימשה על פי דעת החוקרים לטהרה, על אף שהאותיות נראות בברור על פני הכלי, זהו סגנון כתיבה קורסיבי (מעין כתב יד) המקשה את הפענוח. הארכיאולוגים שמצאו את כוס המדידה בהר ציון הם פרופסור שמעון גיבסון ופרופסור ג'יימס טיבור מאוניברסיטת צפון קרולינה. כעת הכוס מדידה מתוארכת למאה הראשונה לספירה. נוצרים ניסו לשייך פענוח כתב היד המסתורי לישו. "Lord, I have returned" inscribed on its sides in a cryptic code similar to one used in some of the Dead Sea Scrolls.” (Ker Than, “Dead Sea Scrolls Mystery Solved?”,National Geographic Daily News, July 27, 2010
[419] שיפמן, הלכה בכת מדבר יהודה, עמ' 14.
[420] למשל הנזיר באנוס שאצלו התחנך יוספוס שאכל צמחי בר שגדלים בעצמם (חיי יוסף ב').
[421] 'וי̇בן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לאמר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי"[יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2).
[422] יש לציין כי חלק מהחוקרים סבורים כי החוג הכוהני הוא ששכתב את התורה והוסיף בה הלכות טהרה קשות לעם, כדי לשמור לעצמם (לכוהנים) את אזור המקדש. טענה זו אינה נכונה, אך ממחישה את רמת הטהרה הדרשת של הכוהנים.
[423] מגילה זו מתארת בפרטי פרטים ארכיטקטוניים את העיר ירושלים שלעתיד לבוא, באחרית הימים, בדומה ליחזקאל מ'-מג', ולא ברור מדוע מגילה זו נכתבה ושונה מיחזקאל. את פרטי הבנייה של המקדש הראשון מתארת מגילת המקדש.
[424] אפשרות חלשה נוספת ששהם ברחו תחילה למצרים (ראו על כך בפרקים על חוניו ויהדות מצרים). אבנר גליקליך הציע שמדובר בסיכול אותיות עם "מקדש".
[425] 'וי̇בן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לאמר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי"[יחזקאל מד' 15]' הם יגישו לי חלב ודם, הכהנים הם שבי ישראל היוצאים מארץ יהודה והנלוים עמהם, ובני צדוק הם בחירי ישראל קריאי השם העמדים באחרית הימים' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 94-88).
[426] 'ויברח הוא ובניו אל הרי המדבר, ויעזבו כל אשר להם בתוך העיר. וכל האנשים אשר נגעה תורת יי בלבבם הלכו אחריהם וינוסו המדברה. וישבו שם הם ונשיהם וטפם ומקניהם, כי גבר הקצף מאוד מאוד. וישמעו אנשי המלך בעיר דוד אשר בירושלים כי רבים הכבידו את לבם לבלתי עשות את מצות המלך. וכי גם עזבו את הערים להסתתר במדבר ונקבצו אליהם עם רב'.
[427] הרצאתה בבן צבי על זכייתה בפרס ב-16.4.18 על ספרה: היובלים, מבוא תרגום ופירוש.
[428] מק"א א' 62-63: 'ורבים בישראל התאמצו והתחזקו לבלתי אכול טמא; ויבחרו למות, פן יטמאו במאכלים ויחללו ברית קודש, וימותו'; מק"ב ה' 27: 'באכלם מזון עשבי הם התמידו לא ליטול חלק מן הטומאה'. האיגרת בתחילת מק"ב מציגה את החשמונאים כבעלי טהרה וקדושה הזכאים לחנוך את המזבח במקדש.
[429] תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב', ג': 'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב', ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב', ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. להרחבה: ספרו של ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 296. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש' (בבלי ברכות כח'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה.
[430]פילון האלכסדרוני, 'על חרות הצדיק' פרק יב', סעיף 75 (תרגום מ.שטיין): http://www.daat.ac.il/daat/vl/philon/philon06.pdf
[431] '...מרוח מערב, החלה במקום ההוא, ועברה דרך המקום הנקרא בית צוא אל שער האיסיים, ומשם נסבה לרוח דרום ועברה על מעיין השילוח' (מלחמות ה', ד' 2). ראו: היכן שער האיסיים?. שער האיסיים – נספח ארכיאולוגי.
[432] הארכיאולוגים שמצאו את כוס המדידה בהר ציון הם פרופסור שמעון גיבסון ופרופסור ג'יימס טיבור מאוניברסיטת צפון קרולינה. כעת הכוס מדידה מתוארכת למאה הראשונה לספירה. נוצרים ניסו לשייך פענוח כתב היד המסתורי לישו. "Lord, I have returned" inscribed on its sides in a cryptic code similar to one used in some of the Dead Sea Scrolls.” (Ker Than, “Dead Sea Scrolls Mystery Solved?”,National Geographic Daily News, July 27, 2010
[433] ועוד רבים. הסופר הקדמון פלוטאַרך מעיד שרוב העמים הקדמונים האמינו בשתי רשויות בפנים שונים, ושלמה רופין מנה פירטם.
[434] ספר נוצרי קדום 'דידכי' א' 1: 'שתי דרכים יש בתבל, זו של אור וחיים וזו של חושך ומוות, ובהן נקבעו שני מלאכים, אחד של צדק ואחד של עוול, והפרש גדול יש בין שתי הדרכים האלו'. הסופר הקדמון פלוטאַרך מעיד שרוב העמים הקדמונים האמינו בשתי רשויות בפנים שונים, ושלמה רופין מנה פירטם.
[435] 'מלאכי קודש עומדימ בוכים על[ ] את בננו̇ מן ה̇ארץ ומלאכי המ[שטמה ] שמחים ואומר֯ים עכשו יאבד' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 218). זוהי הרחבה על היובלים ב' 7-5; בראשית כב' 10.
(קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 218).
[436] מלכירשע (מוזכר גם מגילה4Q280 ) הוא דמות רוחנית עתידים למלחמת אחרית הימים, כנראה מולו מלכיצדק, עליו יש מגילת פשר (11Q13 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 280-279]).
[437] רבי מאיר פאפרוש כינה זאת בספרו 'עץ החיים' (שער הכללים יג' כט'): 'כעין הנסירה שזכר האר"י ז"ל'.
[438] הפסוק המייצג ביותר לכך הוא מסרך היחד א' 5-4: 'לעשות הטוב והישר לפניו כאשר ציוה ביד מושה וביד כול עבדיו הנביאים ולאהוב כול אשר בחר ולשנוא את כול אשר מאס, ולרחוק מכול רע ולדבוק בכול מעשי טוב'. במקרא צירוף כתובים בה בהתייחס לה' לבדו (שמות כג' 7; דברים יא' 22 ודומיהם), ומקבילות יש בצוואת גד ה' 2; צוואת אשר ג' 2-1; צוואת בנימין ח' 1. ראו גם באיגרת פאולוס יב' 9: 'מתעבים את הרע ודבקים בטוב'.
[439] השוו: 'לדבוק באמת בריתך' (הודיות טז' 7).
[440] האור והחושך הם מושגים שהתקבלו כמאפייני עדת קומראן, זהו אף שמה הנרדף של מגילת המלחמה לצד אזכורים רבים יחסית למקרא וספרות בית שני.
[441] לפי ר' אפל, Le pietisme juif dans Les Testaments des douze patriarches , Paris , 1930 , p . 125, בצוואות בני יעקב' אין ניגוד בין החומר והרוח. ראו גם ליכט, הודיות, עמ' 35 הערה 8. מענין להשוות לגשמי מול רוחני בדברי גד החוזה, בר-אילן, 248; משלי המידות ו' 15: 'העוסק לבנות גשמו – יהרוס רוחו ונשמתו'.
[442] בספר מלכים אף חוזרת אמירת הסיכום על המלכים אם עשו הטוב או הרע בעיניי ה'.
[443] השוו: 'בשני יצריך – יצר הטוב ויצר הרע' (ברכות ט' ה'; ספרי דברים לב; תוספתא ברכות ו' ז'). מקבילות רבות וספרות רחבה יש בעניין, לניתוח בצוואות ראו: פירוש כהנא במקום (א' 3); הלל, מבנה הצוואות, עמ' 81-72. לסקירה כללית במגילות ראו: קיסטר, הבסיס התיאולוגי של עדת קומראן; טיוטת תגובתי למאמרו, בין 'אורתם' לדואליזם במגילות קומראן.
[444] בפרט השנאה למזויפים בצוואת אשר ד'-ה': 'כי האנשים הטובים ישרים הם ואם גם חנפים לחוטאים יחשבום לפני יי יצדקו; ורבים אשר ישמידו את הרשעים שני מפעלים יעשו טוב ורע אולם הכל טוב הוא כי עקר את הרע משרשו וישמידהו; ויש אשר ישנא חונן דל ורשע ונואף וצם גם-לזה שני פנים ואולם כל המפעל טוב הוא כי הולך הוא בדרכי יי אשר לא יקבל את הנראה טוב כטוב באמת; ויש אשר לא יחפץ לראות ימים טובים עם הוללים למען אשר לא ינבל את פיו ונפשו יגאל גם לזה שני פנים והכל טוב הוא; כי אלה לצבאים ולאילות ידמו כי בהיותם פראים כטמאים ידמו ובאמת טהורים הם כי קנאו ליי וילכו בדרכיו וינזרו מכל אשר צוה אלהים בחקותיו כי שנאו ויבדל בין הרע ובין הטוב; (ה'); ראו בני איך שנים בכל המה זה לעמת זה והאחד בשני יסתר בצע בעשר שכרון בטוב לב עצב בשמחה והוללות בחיי האשות; אחרי החיים מות יבא אחרי כבוד קלון אחרי היום הלילה וחשך אחרי אור וכל אלה תחת שלטון היום המה והצדק תחת שלטון החיים והרשע תחת המות ועל כן יחכו למות חיי עולם; לא יוכל איש לקרא לאמת כזב ולצדק רשע כי כל אמת תחת האור הוא כמו כל נברא תחת אלהים; בכל אלה נסיתי אני בימי חיי ולא סרתי מאחרי אמת יי ואת חקי עליון חקרתי כי בכל-כחי הלכתי בישרי אחרי הטוב. כך גם בינמין ו' 6-5: 'ולא תהיינה ליצר הטוב שתי לשונות ברכה וקללה בוז וכבוד עצב ושמחה שקט ורגז שפת חנף ואמת עני ועשר כי אם דעה אחת לו בכל זכה וטהורה; לא שמע לו ושמע ומראה ומראה כי כל אשר יעשה או ידבר או יראה ידע כי יי יראה לנפשו'. גם בתורת האמצע הסינית (中庸, Zhōng Yōng) יש הרמוניה עם המוחלט שקולה ליושר וכנות.
[445] 'עת רעה תשכח תענוג וסוף אדם יגיד עליו; בטרם תחקור אדם אל תאשרהו כי באחריתו יאושר אדם; לפני מות אל תאשר גבר כי באחריתו ינכר איש'. סעדיה גאון שכתב דבריו: ׳הצדקות יתבארו בסופם והחיים לקראת מותם׳. אלו למעשה חלק מעיקרון השכר והעונש: 'קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי ימו [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל' (ירמיה יז' 11) בעולם הזה (יש בצוואות ובחנוך שכר ועונש גם בעולם הבא).
[446] הרטום תרגם (עמ' 56): 'ובאמצע רוח תבונת הלב לנטות אל אשר יחפוץ'.
[447] נפתלי ב' 7 מציין: 'וכאשר הבדל בין אור לחשך... ככה הבדל גם בין איש לרעהו ובין אשה לרעותה', ולוי ??: . אלו במקור המקראי: 'נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים' (דברים ל' 19).
[448] מַגְּ'הִימָא פַּטִיפַּדָא ו"הדרך כפולת שמונה"/"המתומנת הנאצלת". אריסטו, אתיקה מהדורת ניקומאכוס, תירגם מיוונית- י"ג ליבס, ירושלים תשל"ג, פרקים- ד' ה'; ה' ח'.
[449] כגון: תוספתא חגיגה ב’ ה’: 'ועוד מָשלו משל לְמה הדבר דומה? לאסתרטא [רחוב] העוברת בין שני דרכים, אחד של אוּר [אש], ואחד של שלג. הִטָה לכַן נכוָוה באוּר, הִטָה לכַן נכוָוה בשלג. מה עליו על האדם? להַלֵך באמצע, ובלבד שלא יהא נוטה לא לכַן ולא לכַן'; 'ירושלמי חגיגה ב’ א’, ע”ז ע”א: 'התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אוּר ואחד של שלג. היטה בזה מת באוּר, היטה בזו מת בשלג. מה יעשה? יהַלֵך באמצע'.
[450] הלכות דעות ה' א'. עם זאת, המונחים שהרמב"ם כינה את מידות האמצע תואמים במקצת למידות הנפש שהבאתי בפרק הבא: הסתפקות, נחת, סלסול, גבורה, נדיבות, מתינות, סבלנות, בושת פנים. מונחים ותיאורים רבים ושונים הובאו בפרשנות היהודית מספרות בית שני ועד היום. במגילת סרך היחד מובא הוראות התנהגות לחברי עדת קומראן, ונראה שבה יש חלוקות התנהגות (ובכללם מידות) שונה ליריבהם (דורשי החלקות למשל; השוו ליחס לנכרים בפרק הבא). מסורות דומות יש במסכתאות חז"ל העוסקות במוסר ובמידות: פרקי אבות, דרך ארץ זוטא ורבה, כלה רבתי, ובעיקר במתייחסות לחכמים ולחסידים.
[451] 'דברו בשלום איש את רעהו ואהבתם המעשה והנעשה בצל יי כנפשותיכם; כי אם אתם אוהבים את הנעשה אות הוא שתאהבו להעושה; וגם מזה ומזה אל תנוח ידכם אהבו את יי וגם את האדם אז טוב לכם כל הימים'. נכרים מוזכרים לשלילה בצוואת קהת: 'וכען, בני, אזדהרו בירותתא די מ<ה>שלמא לכונ ודי יהבו לכונ אבהתכון ואל תתנו ירותתכון לנכראין ואחסנותכון לכילאין' (4Q542, קטע 1, טור א', שורה - 1 טור ב', שורה 1. תרגום: 'ועתה, בניי, היזהרו בירושה המסורה לכם ואשר נתנו לכם אבותיכם ואל תתנו ירושתכם לנכרים ונחלתכם לזרים'). מגמות אלו ידועות בחז"ל ובקבלה: 'חביב שנברא בצלם', 'מקדים שלום'.
[452] המונח גיור משמש בתורה גם לתושבים הגרים בארץ שאינה מולדתם. יש לציין שלמרות מצוות רבות לדאוב לגר, לכאורה מאידך דוד ושלמה, שמום ל"מס עובד" (מל"א ט' 21-20). בדומה לכך, היו גם ה"גרים" שייעדו אותם דוד המלך ושלמה בנו להיות סבלים וחוצבים (דה"א כב' 2; דה"ב ב' 17-16).
[453] של ורמן, ספר היובלים, עמ' 569-567. היובלים, נספח 3: גר וגרים בימי הבית השני. גם בורמן ושמש, לגלות נסתרות, עמ' 254-246.
[454] גולמן, המחזיקים במצוות אל, עמ' 323, מציעה שהלוויים בברית דמשק ד' 4-2 הם הנכרים שהתגיירו.
[455] 'ול]פ֯י֯ דעתם יֿכבדו איש מרעהו ולפי שכלו ירבה הדרוֿ' (4QInstruction-d , Frg. 55); 'ודרשו את רוחום ביחד בין איש לרעהו לפי שכלו ומעשיו בתורה... וכתבם בסרך איש לפני רעהו לפי שכלו ומעשיו... להעלות איש לפ̇י שכלו ותום דרכו ולאחרו כנעוותו' (סרך היחד ה' 24-20). יש עוד ביטויים דומים, בעי קר בסרך העדה.
[456] להרחבה ראו: בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 172-167
[457] למשל בצוואת זבולון ז'-ח'.
[458] 'והנפש אשר תאמר להשליט את הטוב על הרע והיה סוף מעשיה גם דרך הרע; ויש איש אשר לא ירחם על עבדיו אשר שרתו לפניו ברע גם זה שני פנים לו אבל הכל רשע; ויש איש אשר אהב עושה רע עד כי יחפץ למות למענו ברע וגלוי הוא שני פנים לדבר הזה והכל ענין רע; כי אם גם אהבה היא אבל רעה היא בכסותה על רשע ועל כן הדבר הזה שמו טוב הוא וסוף מעשיו לרע יוביל; ויש אשר יגנב ירשיע יגזל ויחמס ועל דל ירחם גם לזה שני פנים והכל רע; כל אשר יחמס את רעהו יכעיס אלהים וישבע לשוא באל עליון ועל העני ירחם את יי נותן התורה יתעב ויכעיס ואביון יחיה; את נפשו יטנף ואת גוו יפנק רבים יהרג ועל מעט יחמל גם לזה שני פנים והכל ענין רע; ויש אשר ינאף ויזנה ומכל אכל ינזר ויצום ויעשה עול ובחיל עשרו יחמס רבים וברב רשעו הוא גם מצות יעשה גם לזה שני פנים והכל רע הוא; וכל אלה כחזירים וכארנבות הם כי גם אלה טהורים למחצה המה ובאמת טמאים הם; וכאלה דבר אלהים גם על לוחות החקות'.
[459] ראו בפרק על מסורות חנוך לעמי קדם (אנמדוראנכי שהעניקו לו את חוכמת הניחוש על פי אותות, במיוחד לפי השמן והכבד), ובעיקר ציפורים.
[460] כך בסידורי התפילה התימניים ושל הרמב"ם (מהדורת אור וישועה עמ' 161). שינוי זה פותר בנקל את הבעיה הלשונית: הפועל "לתכן" משמעותו כינון, ביסוס, ואם כן כוונת המשפט היא שאנו רוצים לבסס את מלכות הקב"ה בעולם ולגרום לכל הגויים להמליך את הקב"ה. ה'תיכון' מופיע במספר מגילות כגון ב'מוסר למבין'/'רז נהיה', ראו: קיסטר, מידות, עמ' 174-171.
[461] 'בני לוי ובני יהודה ובני בנימין גולת המדבר ילחמו בם' (א' 2); 'מכל שבטי ישראל יחלוצו להם אנשי חיל' (ב' 8-7); 'על האות הגדולה אשר בראש כול העם יכתובו עם אל ואת שם ישראל ואהרון ושמות שנים עשר ש̇[בטי ישרא]ל̇ כת̇ולדותם. על אותות ראשי המ̇חנות אשר לשלושת השבטים' (ג' 14-13). קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 113-111.
[462] השוו: 'וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ' (מל"א יט' 18).
[463] למאמר מסכם בעניין ראו: ורמן, אחרית הימים בהגות עדת קומראן, עמ' 549-529.
[464] אם אכן מ' המלחמה מיועדת לכוהנים במלחמה האחרונה שבאחרית הימים, עדיין אפשר שאחרית הימים אלו מיושמים חלקית – ממש כמו 5 הפשרים השיטתיים/רצופים שממחזרים חלקית וביישום מסוים אירועים היסטוריים בהתאמה אקטואלית, כך המלחמות ה'קטנות' מיישמות חלק מהתרחישים של אופן המלחמה הנבואית-עתידית.
[465] ורמן בעמ' 534 מאמרה לעיל מתנגדת לכך, אך לא הביאה הוכחה. בברית דמשק א' 13-11: 'ויודע לדורות אחרונים את אשר עשה בדור אחרון בעדת בוגדים הם סרי דרך', 'דורות אחרונים' הם הדורות הבאים ו'דור אחרון' הוא דורו של בעל המגילה. כך גם בפשר חבקוק ב' 7. מק"ב ז' 9 מאמין בעולם הבא.
[466] קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 251. השוו: 'יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא' (תענית, פד' ה"ה).
[467] ראו עמ' 37: D. Dimant, Parabiblical Texts, Part 4: Pseudo-Prophetic Texts, Cave 4, 21, DJD 30, Oxford 2001.
[468] 'בהסגר מולדי עולה וגלה הרשע מפני הצדק כגלות חו̇שך מפני אור וכתום עשן ואיננו̇ עוד כן יתם הרשע לעד והצדק יגלה כשמש תכון תבל, וכול תומכי רזי פלא̇ אינמה עוד ודעה תמלא תבל ואין שם לעד אולת' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 130, ש' 7-5) כנראה תפילת העמידה של הימים הנוראים העתיקה ממגילה זו: 'ועולתה תקפץ פיה, והרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ'. עיקרון זה מובא כבר בישעיהו יא' 9: 'כִּי לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל הַר קָדְשִׁי', ובצוואת שמעון ו' 6: 'ואז יינתנו כל רוחות התוהו למרמס, ובני האדם ימשלו ברוחות הרעות', וצוואת יהודה כה' 3. יום הדין הנורא הודגש בעוד נביאים.
[469] מכונת 4QHistorical Text A / מעין דניאל.
[470] 'וזה הו̇א אחרית̇ הימים שישובו בישרא֯ל֯' ממ”ת א' 6, פרק ג' – גמול המצוות, 21 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 211]).
[471] 'ומיום האסף יורה היחיד <היחד> עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 20).
[472] 'ועוד מעט ואין רשע ואתבוננה על מקומו ואיננו פשרו על כול הרשעה לסוף ארבעים השנה אשר יתמו ולוא ימצא בארץ כול איש [ר]שע' )קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 301).
[473] מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5: 'ורצית֯י֯ם֯ ו֯ה֯י֯ו֯ לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם [ו]שכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה [את מ]ק̇דשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הברכה אש̇ר אברא אני את מק̇ד̇שי להכינו לי כול ה̇ימים כברית אשר כרתי ע̇ם יעק̇וב בבית אל [...] ואקדש ועשי̇[תה...] למעלו̇ת מ[...] בבית אשר תבנה [להיות] שמי עליו'.
[474] מ' המקדש הינה ציווי בנייה של בית המקדש הראשון, כפי שנבנה ע'י שלמה המלך במלכים א' וז', אך אין הבדל אם נתייחס לבית המקדש השני, היות ושניהם נבנו ע'י אדם.
[475] 4Q174 ג' 13-1 (כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium, ולפי קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 289, 'פשר על אחרית הימים א'): 'כאשר בראישונה ולמן היום אשר [צויתי שופטים] על עמי ישראל' (שמ"ב ז' 11-10), הואה הבית אשר[ יכין] לוא באחרית הימים כאשר כתוב בספר [משה 'מִקְּדָשׁ] יי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ; יי יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד' (שמות טו' 18-17) הואה הבית אשר לוא יבוא שמה [איש אשר בב]שר[ו מום] עולם ועמוני ומואבי וממזר ובן נכר וגר עד עולם כיא קדושו שם יגלה [ וכבודו ל]עולם תמיד עליו יראו ולוא ישמוהו עוד זרים כאשר השמו בראישונה את מקדש ישראל בחטאתמה. ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מעשי תורה. ואשר אמר לדויד 'והניחותי לכה מכל אוביכה' (שמ"ב ז' 11-10) אשר יניח להמה מכול בני בליעל המכשילים אותמה לכלותמה באשמה כאשר באו במחשבת בליעל להכשיל בני אור ולחשוב עליהמה מחשבות און למען יתפשו לבליעל במשגת אשמה 'והגיד לכה יי כיא בית יבנה לכה והקימותי את זרעכה אחריכה והכינותי את כסא ממלכתו לעולם. אני אהיה לוא לאב והוא יהיה לי לבן' (דבה"י א' יז' 13-10) הואה צמח דויד העומד עם דורש התורה אשר [יקים] בציון באחרית הימים כאשר כתוב 'והקימותי את סוכת דויד הנופלת' (עמוס ט' 11) היא סוכת דויד הנופלת כאשר יעמיד להושיע את ישראל'.
[476] 'ובניתי את מקדשי בתוכם ושכנתי עמם ואהיה להם לאלוהים והם יהיו לי לעם באמת ובצדק', 'ויאמר אל מלאך הפנים להכתיב למשה מן ראשית הבריאה עד היום אשר יבנה מקדשי בתועם לעולמי עולמים'.
[477] 'ושב ורחם אותם האלוהים וישיב אותם האלוהים לארץ ישראל וישובו לבנות את הבית ולא כבראשונה עד עת [כי אם] עד אשר ימלא קץ העתים ואחרי זאת ישובו מן הגלות בכבוד כל יושבי ירושלים ובית האלוהים בתוכה יבנה כאשר דברו עליה נביאי ישראל'. קטעים דומים מצוינים בספר טוביה (נוסח ארוך) יג' 13-18 שתואמים לנוסח ארמי במגילה 186Q4 קטע 18.
[478] 'כי הנה ימים באים – והיה כאשר יבואו האותות, אשר אמרתי לך – ותיעלם העיר הנראית עתה, ותתגלה העיר הנסתרת עתה'.
[479] 'עד קצ אחרון... ואז תצא לנצח אמת תבל כיא התגוללה בדרכי רשע בממשלת עולה עד מועד משפט נחרצה ואז יברר אל באמתו כול מעשי גבר יזקק לו מבני איש להתם כול רוח עולה מתכמי בשרו ולטהרו ברוח קודש מכול עלילות רשעה ויז עליו רוח אמת כמי נדה מכול תועבות שקר והתגולל ברוח נדה להבין ישרים בדעת עליון וחכמת בני שמים להשכיל'.
[480] תקופה זו מתוארת רבות גם בברית החדשה, כגון: לוקס כד' 27-25, 47-44; מעשי השליחים א' 12-6; שם ב' 44-41, כא' 20; אל התסלוניקיים א' ד' 18-13; שם ב' ב' 9-1; הראשונה אל הקורינתיים יג' 3-2, 14-12; אל הרומים יא' 27-25; אל העברים ח'.
[481] 'ושם ראיתי אחד אשר לו ראש הימים, וראשו לבן כצמר, עמו אחר שמראהו גבר (או אדם, איש) ופניו מלאים הדר כאחד המלאכים... ובן האדם אשר ראית יעיר את המלכים ואת התקיפים ממושבותיהם ואת בעלי השררה מכסאותיהם ויתיר את מתני החזקים וישבר את שני הרשעים'.
[482] 'חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא; וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי'.
[483] 'אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה'.
[484] מופיע עשרים ואחת פעמים בספר דברים.
[485] ראה: קראץ, המקום אשר בחר עפ"י ממ"ת.
[486] 'כיא ברוח עצת אמת אל דרכי איש יכופרו כול עוונותו להביט באור החיים ברוח קדושה ליחד באמתו יטהר מכול עוונותו וברוח יושר וענוה תכופר חטתו ובענות נפשו לכול חוקי אל יטהר בשרו... אז ירצה בכפורי ניחוח לפני אל והיתה לו לברית יחד עולמים'.
[487] 'ובתכון העת בהיות אלה בישראל נכונה עצת היחד באמת למטעת עולם בית קודש לישראל וסוד קודש קודשים לאהרון עדי אמת למשפט ובחירי רצון לכפר בעד הארצ ולהשב לרשעים גמולם. היא חומת הבחן פנת יקר בל יזדעזעו יסודותיהי ובל יחישו ממקומם מעון קודש קודשים לאהרון בדעת כולם לברית משפט ולקריב ריח ניחוח ובית תמים ואמת בישראל להקם ברית לחוקות עולם והיו לרצון לכפר בעד הארצ ולחרוצ משפט רשעה'.
[488] 'בהיות אלה בישראל ככול התכונים האלה ליסוד רוח קודש לאמת עולם לכפר על אשמת פשע ועמל חטאת ולרצון לארץ מבשר עולות ומחלבי זבח ותרומת שפתים למשפט כניחוח צדק ותמים דרך כנדבת רצון. בעת ההיאה יבדילו אנשי היחד בית קודש לאהרון להיחד קודש קודשים ובית יחד לישראל ההולכים בתמים'.
[489] 4Q174 ג' 13-1 (כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium); קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 289.
[490] וראה ההסבר של עדת קומראן לכך: "למען ירוץ֯ [הקורא בו פשר הדב]ר֯ א֯[שר וידבר אל אל חבקוק לכתוב את הבאות על {על} הדור האחרון ואת גמר הקץ לוא הודעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים כיא עוד חזון למועד יפיח לקץ ולוא יכזב פשרו אשר יארוך הקץ האחרון ויתר על כול אשר דברו הנביאים כיא רזי אל להפל{א}ה" (פשר חבקוק ו' 15 – ז' 8).
[491] כך מבן סירא נא' 29-26, 33: 'הודו למקבץ נדחי ישראל, כי לעולם חסדו; הודו לבונה עירו ומקדשו, כי לעולם חסדו; הודו למצמיח קרן לבית דוד, כי לעולם חסדו; הודו לבוחר בבני צדוק לכהן, כי לעולם חסדו... הודו לבוחר בציון, כי לעולם חסדו', אל ברכת ירושלים של ט' באב, ירושלמי ברכות ד' ג' [דף ח' ע"א]: 'רחם ה' אלוהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל עמך ישראל ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודיך', אם כי המשך הברכה מדובר "על העיר האבלה והחרבה והשוממה וההרוסה'. אם החלק הראשון נפרד וקדום – אז הוא דומה לבקשת השכינה לבית שני שבנוי; ברכת המזון, ברכות ההפטרה, תפילת 18: 'רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מלכות בית דוד משיחך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו'; 'רחם על ציון...'. יש לציין שתפילות חז"ל נוספות דומות ללשונו וסגנונו של בן סירא, ובפרט תפילת 18/העמידה – ראו בפרק על התפילה.
[492] אוונגליון על שמעון: 'איש צדיק וחסיד מחכה לנחמת ישראל' (לוקס ב' 25), ועל הנביאה: 'הודתה ליי ותדבר עליו [על ישו] באוזני כל המחכים לגאולה בירושלים" (שם, ב' 38).
[493] אין כאן "מגדל" ואילו "הבית" כולל מרכיבים המתאימים לתיאור של מקדש ולא לתיאור של עיר (עמודים, קירות). ראו: בירנבאום, מעמדה ההלכתי של ירושלים, עמ' 8.
[494] 'ובניתי את מקדשי בתוכם ושכנתי עמם ואהיה להם לאלוהים והם יהיו לי לעם באמת ובצדק', 'ויאמר אל מלאך הפנים להכתיב למשה מן ראשית הבריאה עד היום אשר יבנה מקדשי בתוכם לעולמי עולמים" (ורמן, היובלים, עמ' 131). יובלים ח' 20-19 מוסיף על היחס לירושלים.
[495] האסכטולוגי, 4Q174 ג' 13-1 (כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium, ולפי קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 289, 'פשר על אחרית הימים א'): "'כאשר בראישונה ולמן היום אשר [צויתי שופטים] על עמי ישראל' (שמ"ב ז' 11-10), הואה הבית אשר [יכין] לוא באחרית הימים כאשר כתוב בספר [משה 'מִקְּדָשׁ] יי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ; יי יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד' (שמות טו' 18-17) הואה הבית אשר לוא יבוא שמה [איש אשר בב]שר[ו מום] עולם ועמוני ומואבי וממזר ובן נכר וגר עד עולם כיא קדושו שם יגלה [ וכבודו ל]עולם תמיד עליו יראה ולוא ישמוהו עוד זרים כאשר השמו בראישונה את מקדש ישראל בחטאתמה. ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מעשי תורה. ואשר אמר לדויד 'והניחותי לכה מכל אוביכה' (שמ"ב ז' 11-10) אשר יניח להמה מכול בני בליעל המכשילים אותמה לכלותמה באשמה כאשר באו במחשבת בליעל להכשיל בני אור ולחשוב עליהמה מחשבות און למען יתפשו לבליעל במשגת אשמה 'והגיד לכה יי כיא בית יבנה לכה והקימותי את זרעכה אחריכה והכינותי את כסא ממלכתו לעולם. אני אהיה לוא לאב והוא יהיה לי לבן' (דבה"י א' יז' 13-10) הואה צמח דויד העומד עם דורש התורה אשר [יקים] בציון באחרית הימים כאשר כתוב 'והקימותי את סוכת דויד הנופלת' (עמוס ט' 11) היא סוכת דויד הנופלת כאשר יעמיד להושיע את ישראל'.
[496] מכילתא דר"י שירה פ"י עמ' 150; ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה, הק II-ע"ג. לאחר מכן באמוראים כבר התקבע לשון נפוצה כ"הקב"ה יבנה ביתו והיכלו" (תנחומא בהעלותך אות ו'). אלא שאמירות אלו לאחר חורבן הבית.
[497] 'אור בהיר יאיר על כל ירכתי הארץ; גוים רבים מרחוק יבואו לך ויושבי כל קצוי הארץ לשם קדשך ובידם מתנותיהם למלך השמים דורי דורים יתנו בך רינה ושם [העיר] הבחורה לדורות עולם; ארורים כל דוברי קשות ארורים יהיו כל אורריך ופורצי חומותיך ונותצי מגדליך ושורפי משכנותיך וברוכים יהיו לעולם כל יראיך אז תלכי ותרוני בבני הצדיקים כי כולם יקבצו ויברכו את אדוני העולם אשרי אוהבי ואשרי השמחים בשלומך; ואשרי כל בני האדם הנעצבים על כל מכותיך כי ישמחו בך ויראו כל שמחתך לעולם ברכי נפשי את יי המלך הגדול; כי ירושלים תיבנה בעיר ביתו לעולמים אשרי נפשי אם עתידה שארית זרעי לראות את כבודך ולהודות למלך השמים ושערי ירושלים יבנו בספיר ובברקת ובאבני חפץ כל חומותיך מגדלי ירושלים יבנו מזהב וחליה מפז טהור רחובות ירושלים רצופות נופך ואבן מאופיר; ושערי ירושלים יאמרו שירי רינה וכל בתיה יאמרו הללויה ברוך אלוהי ישראל וברוכים יברכו את שמו הקדוש לעולם ועד'. קטע זה שרד חלקית בשתי מגילות: 4Q196 (4QpapTob-a); 4Q200 (4QTob e)).
[498] המזמור עומד על תיאור העיר העתידית, גם בפנייה ישירה ובהיבטים מגוונים, אך מתעלם מהמקדש עצמו, ואולי רק מרמז עליו בריח הקטורת והקורבנות: 'ערבה באף תשבחתך, ציון, מעלה לכל תבל'. וראו לעיל חנוך צ' 29.
[499] חנוך צא' 8: 'בימים ההם יעקר החמס משרשיו והרשעה והתרמית מתחת לשמים'; 'משך(כ)נך(כ)ה [...] למנוחה, בירוש[לים אשר בח]רתה בה מכול הארץ להיות שמכה שם לעולם כיא אהבתה את ישראל מך(כ)ול העמים ותבחר בשבט יאודה ובריתכה הקימותה לדויד להיות מזרעו נגיד על עמך(כ)ה יושב על כסא ישראל לפניך כול הימים. וך(כ)ול הגויים ראו את ך(כ)בודכה אשר נקדשתה בתוך עמכה ישראל ולשמך(כ)ה הגדול ויביאו מנחתם ך(כ)סף וזהב ואבן יקרה עמ כול חמדת ארץ(צ)ם לכבד את עמך(כ)ה ואת ציון עיר קודשכה ובית תפארתך(כ)ה ואין שטן ופגע רע כי אם שלום וברך(כ)ה מר[...] ויאכלו וישבעו וידשנו...'. שמה של מגילה זו נכתב מאחורי העותק העיקרי שלה 504Q4 (עותק א' קטע 8). החיבור כולל תפילות לכל אחד מימי השבוע, כשבשבת הנוסח שונה וכולל הודיה ושבל לאל. ראו גם בפרק על אחרית הימים.
[500] חיבור ששרד בשלושה כתבי יד במזמורי התהילים במגילות קומראן, באחד מהם עם עוד שני מזמורים חיצוניים הנסבים על ארץ-ישראל באחרית הימים: מזמור אסכטולוגי; ומזמור ליהודה. המזמור אלפביתי (בנוי כאקרוסטיכון) ומקביל למטבעות לשון מקראיות, בעיקר מישעיה. בניגוד לגישה להתרחקות של עדת קומראן מירושלים ומהקרבת הקורבנות, המזמור מהלל בתיאורי אהבה ופלא את ירושלים, מתגעגע אליה, ומצפה לבניינה הרחב והגבוה (לצד מגילת ירושלים החדשה בארמית; מדרשי חז"ל ובחזון יוחנן כא'). חוקרים הביעו ספר בשיוכו לעדת קומראן, היות שהציפייה לגאולת ירושלים רווחה בכתבים מהתקופה (מגילת המקדש כט'; טוביה יג'; בן סירא לו' 21-13; 4Q174, לוקס ב' 25, 38), עוד כשהבית השני על תילו, וגם אחרי אבל חורבן בית ראשון. קיסטר, ירושלים והמקדש בקומראן, עמ' 481, סבור שתורת הגמול האישי בפסוקי האותיות מ' ונ' מלמדים על כיתתיות.
[501] מגילת חוכמת הרזים א' 7-5: 'בהסגר מולדי עולה וגלה הרשע מפני הצדק כגלות חו̇שך מפני אור וכתום עשן ואיננו̇ עוד כן יתם הרשע לעד והצדק יגלה כשמש תכון תבל, וכול תומכי רזי פלא̇ אינמה עוד ודעה תמלא תבל ואין שם לעד אולת' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 130) כנראה תפילת העמידה של הימים הנוראים העתיקה ממגילה זו: 'ועולתה תקפץ פיה, והרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ'. בצוואת שמעון ו' 6: 'ואז יינתנו כל רוחות התוהו למרמס, ובני האדם ימשלו ברוחות הרעות', וצוואת יהודה כה' 3. ראו: ורמן, אחרית הימים, עמ' 539-534.
[502] על-אף שרוב הספרים החיצוניים, ובפרט אלו, מתוארכים לסוף ימי הבית השני.
[503] "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה; בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ".
[504] זהו המקור היחיד בחז"ל ל"ירושלים של מעלה".
[505] כעב אלאחבאר הינו סופר יהודי שהתאסלם, הביא מסורת דומה בשירו 'שבחי ירושלים': "ירושלים <וההיכל> אשלח אליך את עבדי (עבד אלמלכ) יבנה אותך ויקשטך, ואשיב לירושלים את מלכותה הראשונה, ואעטרה בזהב ובכסף ובמרגליות, ואשלח אליך את ברואי, ואשים על הסלע כסאי ואני ה' המלך ודויד מלך בני ישראל". קיסטר, ירושלים והמקדש בקומראן, מבואות ומחקרים ב', עמ' 484, העיר בעניין: "זיהוי זה הוא שהביא להיקלטותו של החומר היהודי הטהור שציטט כעב במסורת המוסלמית. הקשר של המסורת המוסלמית הכוונה לבניית מסגד כיפת הסלע בידי עבד אלמלכ, אבל במקורם של דברים הכוונה כמובן לבנייתה של ירושלים באחרית הימים".
[506] בדעת מקרא של בראשית יש פרק בהקדמה על 'גן עדן והמשכן'.
[507] '[הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך' פשרו אשר יתן אל את עדת היחד] בתוך כול ישראל כפוך בעין, 'ויסדתיך בספי[רים' פשרו על אשר יסדו את עדת היחד [כ]כוהנים והעמ[ידו בישראל את] עדת בחירו כאבן הספיר בתוך האבנים [ואשר אמר 'ושמתי כדכוד] כול שמשותיך' פשרו על שנים עשר [ראשי הכוהנים אשר יהיו] מאירים במשפט האורים והתומים [לישראל את כול המצוות] הנעדרות מהמה כשמש(ל) בכול אורו, 'וכו[ל שעריך לאבני אקדח'] פשרו על ראשי שבטי ישראל לא[חרית הימים איש לפי] גורלו מעמדו ו[כבודו ]'.
[508] 'הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ'.
[509] שער אפרים לעיר מוזכר במלכים ב' יד' 13.
[510] 'אור נוגהה כאבן יקרה מאוד [...] ויש לה חומה גדולה וגבוהה ושנים עשר שערים לה [...] שערים שלושה ממזרח שערים שלושה מצפון שערים שלושה מדרום ושערים שלושה ממערב. ולחומת העיר שנים עשר יסודות ועליהם שנים עשר שמות לשנים עשר שליחי השה, וביד המְדבר אלי היה קנה זהב לָמוד בו את העיר ואת שעריה ואת חומתה. ומושב העיר מרובע ואורכה ברוחבה וימד את העיר בקנה המידה שנים עשר אלף ריס אורכה ורוחבה וקומתה שווים הם [...] ובניין חומתה אבן ישפה והעיר זהב מופז [...] ויסודות חומת העיר מורבעות בכל אבני חפץ [...] ורחוב העיר זהב מופז'.
[511] קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 180-178. שער בנימין לבית המקדש מוזכר בירמיהו כ' 2.
[512] מגילה זו מתארת בפרטי פרטים ארכיטקטוניים את העיר ירושלים שלעתיד לבוא, באחרית הימים, בדומה ליחזקאל מ'-מג', ולא ברור מדוע מגילה זו נכתבה ושונה מיחזקאל – ראו איוריו של מיכאל חיוטין. את פרטי הבנייה של המקדש הראשון מתארת מגילת המקדש.
[513] 'בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב; מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ; וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ. בנוסח תרגום השבעים מצוינות שתים עשרה אבנים. חנוך יח' 8-6 מתאר שבעה הרים העשויים מאבנים יקרות, ואילו במקבילה שלהם בפרקים כד'-כה' מוזכר גן שצומח בו עץ החיים, שכנראה מכוון לגן עדן.
[514] כך סבר גרינברג, יחזקאל, עמ' 582-581. פרשנים מסורתיים ומודרניים אחרים סברו שמשמעות המילה היא לבוש (לדוגמה: קוק, יחזקאל, עמ' 515). המילה פרדס מקבילה גם בפרסית ומשמעותה 'מוקף בחומה'.
[515] גן עדן אמנם לא מצוין, אך בפרק לב' 6 מצוין גן שעץ הדעת בתוכו 'שממנו אכל אביך הזקן ואמך הזקנה, אשר לפניך'; בפרק ס' 23 (ספר המשלים) מוזכר גן הצדיקים, ובפרק סא' 12 מכונה גן החיים.
[516] 'וידע כי גן עדן קודש קודשים ומשכן אלוהים הוא; והר סיני באמצע המדבר והר ציון באמצע טבור הארץ. שלושתם, זה נגד זה, לקדושה נבראו'.
[517] ראו: אליאור, גן בעדן מקדם; רצון, היכן גן עדן.
[518] גן עדן של בראשית אינו מוזכר על הר (וזה מוזכר בחנוך כה' 3), אך אפשר להניח שזהו חלק מתיאורו נוכח הנהרות היוצאים ממנו. בכל אופן, זהו קשר נוסף לירושלים. ייתכן וגם החוכמה המוזכרת מספר רב של פעמים בפרק זה מרמזת לעץ הדעת טוב ורע.
[519] 'הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי; הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי'.
[520] 'פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ'.
[521] 4לפי אבי סלומון שטח ירושלים החדשה הוא רק 480 קמ"ר (ירושלים היום בשטח מוניציפאלי של 125 קמ"ר). תרגום מהמקור הארמי: 'מזרח שבצפון שלושים וחמישה ריסים (מִדת אורך) ושֵם [השער הזה קוראים לו שער] שמעון, ומן השער הזה ע[ד] השער האמצעי [מדד שלושים וחמישה ריס ו]שם השער הזה ש[קור]אים לו שער [לוי. ומן השער הזה מדד עד השער הד]רומי שלושים וחמישה ריס [ושם השער הזה קוראים לו שער יהודה, ומן] השער הזה מדד עד זוית [דרום מזרח? שלושים וחמישה ריס ו]מן הזווית הזאת למערב [...]'.
[522] ספר זרובבל (נוסח י' לוי מספר הזכרונות לירחמאל, כתב יד בודליאנה 2729) עמ' 133, 141-140: 'ויבנה בית עולמים, ויכונננו עד מרומים, ארכו שלש מאות לעולמים, ורחבו ארבע מאות תמימים, ו[משער התי]כון ע[ד] אבטינס אלפים אמה [שלימי]ם... ועוד הוחלתי לשאל למטטרון שר צבא ה' אדוני הראיני ירושלים כמה ארכה וכמה רחבה ובניינה, והראני חומות ירושלים סביב לה חומות של אש מן המדבר הגדול עד הים האחרון עד נהר פרת, ויראיני ההיכל והבית, וההיכל בנוי על חמשה ראשי הרים אשר כהר ה' לשאת מקדשו לבנון והר המוריה ותבור וכרמל וחרמון'.
[523] 'יפה נוף... כתאינה הזו ששורשה בארץ ומתמרת ועולה וענפיה יוצאים מכל צד והיא נאה, לכך הוא קורא את ירושלים יפה נוף שכך היא עתידה להיות מרחבת ועולה...' (פסיקתא רבתי פי' מא', קעב' II); 'עתידה ירושלים להיות מגעת עד לדמשק [...] עתידה ארץ ישראל להיות מורחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו שצרה מלמטה ורחבה מלמעלה' (ספרי דברים א' [מהדורת פינקלשטיין, עמ' 7]); 'אמר ריש לקיש: עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלם אלף טפף גינואות, אלף קפל מגדלים, אלף ליצוי בירניות, אלף ושני שילה טוטפראות, וכל אחת ואחת הויא כצפורי בשלוותה' (בבא בתרא עה' II); "'ונבנתה על תלה' (ירמיה ל' 18) [...] שאינה עתידה לזוז ממקומה, אלא מתרחבת ועולה מכל צדדיה והגלויות באות וניחוחות תחתיה, לקיים מה שנאמר 'כי ימין ושמאל תפרוצי' (ישעיהו נד' 3) [...] הרי לאורך ולרוחב, לגובה מניין, 'ורחבה ונסבה למעלה למעלה לצלעות' (יחזקאל מא' 7) [...] תני ר' אליעזר בן יעקב: עתידה ירושלים להיות רמה ועולה עד שתהא מגעת לכסא הכבוד ואומר להק[ב"ה] 'צר לי המקום גשה לי ואשבה' (ישעיהו מט' 2)' (פסיקתא דבר כהנא, רני עקרה [פסקה כ'; מהדורת מנדלבוים, עמ' 318-317]); 'בנות ירושלים, עתידה ירושלים להעשות מטרופולין לכל הארצות' (שמו"ר כג' י', הוספה לתנחומא דברים מהדורת בובר, אות ב' עמ' 4).
[524] הדברים מובאים בסרט 'המקדש האבוד' של ערוץ 9 משנת 2010 שהופק בידי סרגיי גרנקין, ומתאר את רוב 50 החללים התת-קרקעיים של הר הבית (כולל בורות ומנהרות), ביניהן: מנהרה המוליכה מברכות בית חסדא מימי בית ראשון.
[525] 'פשרו על הכוהן הרשע אשר רדף אחר מורה הצדק לבלעו בכעס חמתו אבית גלותו ובקץ מועד מנוחת יום הכפורים הופע אליהם לבלעם ולכשילם ביום צום שבת מנוחתם'. ראו גם פשר לתהילים ב' 11-10: 'עדת האביונים אשר יקבלו את מועד התענית ונצלו מכול פח̇י בליעל'; הודיות יג' 10-8: 'כיא ידיחני מארצי כצפור מקנה וכול רעי ומודעי נדחו ממני ויחשבוני לכלי אובד והמה מליצי כזב וחוזי רמיה זממו עלי {בי} בליעל להמיר תורתכה'. יש לציין כי מגילת המלחמה א' 3 מציינת חזרתם, אך לא ידוע אם זהו תיאור עבר או עתיד: 'בשוב גולת בני אור ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים'. השוו: ; '??' (עליית ישעיה ??).
[526] על בית חוניו ראו: ר' ינקלביץ, 'מקדש חוניו - מציאות והלכה', בתוך: יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד - מחקרים לכבודו של שמואל ספראי (בעריכת א ' אופנהיימר, י' גפני ומ' שטרן, ירושלים תשנ"ג, עמ' 115-107; R. Hayward , 'The JEWISH Temple at Leontopolis: Aa Reconsideration', Journal of JEWISH Studies, 33 (1982), pp. 429-443. E. Gruen, 'The Origins and Objectives Onias, Temple, Scripla Classica israelica, XVI (1997), pp. 47-70; דוקטורט של Meron M. Piotrkowski ומאמרו המסכם: Meron M. Piotrkowski - Josephus on Onias and the Oniad Temple, 2018.
[527] ליחס החלש של יהודי מצרים למקדש חוניו ולמקדשים וקורבנות בכלל, ראו: שוורץ, יהודי מצרים בין מקדש חוניו למקדש ירושלים ולשמים.
[528] Rowley 1952a (esp. 62-70); 1952b.
גודפרי רולס דרייבר דחה הצעת ראולי, בעיקר משום שלמורה הצדק לא היו לו קשרים חברתיים עם החצר הסלבקית, מורה), כמו חוניו השלישי. פול א'ריינבו ואמייל פואך הציעו שבן אוניאס השלישי סברו שהמנהג לקרוא לילד על שם הסבא. מרון פיוטרקובסקי בחן זאת בדוקטורט שלו מ-2014 ודחה זיהויים המשותף (עמ' 392); ראסל, רמיזות היסטוריות במגילת המלחמה, עמ' 212.
[529] 'חנוך נמצא תמים, והתהלך עם יי, ונלקח, אות דעת לדור ודור'.
[530] 'הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו'.
[531] ההנחה המקובלת שבן סירא חי בתחילת המאה השנייה לפה”ס, ומתאר את שמעון הצדיק השני שבדורו. אך גם אם מתאר את סבו, בנו של יַדּוּעַ שמוזכר בנחמיה יב' 11-10, הייחוס זהה ונשאר לבית צדוק. להרחבה ראו: רב צעיר, תולדות ההלכה ד', עמ' 140-134.
[532] רק פסוקים 30-13 מפרק נא' שרדו במגילה זו. לההדרתם ראי: קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 222. המזמור בשבח החכמה שולב במגילת המזמורים ממערה 11 בקומראן טור כא' שורה 11 - טור כב' שורה 1, והוא שרד אפוא בשני נוסחים עבריים (במגילת המזמורים ובכתב יד ב מן הגניזה), וכן בתרגום ליוונית ובתרגום סורי.
[533] לדיאבון, קטעים קטנים שרדו מספרות החוכמה, ואין מקור אחר שקיבל או שמר אותם עד ימינו בכל שפה/תרגום. עם זאת, מחלק מהקטעים ניתן להבין את המסרים והתובנות, בעיקר למשל ממגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין'.
[534] סגל, בן סירא, במיוחד בעמ' 42, הביא את דרשות חז”ל הרבות המועתקות/תואמות לדברי בן סירא.
[535] ראו סגל, בן סירא, עמ' 38: 'ראינו בציונים אלו את התופעה, שמאמר המובא במקור אחד בפירוש בשם בן סירא, מובא במקור אחר בהשמטת שמו. תורה זו היא רגילה בהבאות רבות אחרות מבן סירא בספרות רז"ל. פתגמי בן סירא נעשו לקנין הכלל עד שנשתכח מחברם, או שלא חשו להזכיר את שמו בפירוש; ולפעמים הובאו הפתגמים בשם חכמים מאוחרים...'.
[536] ירושלמי ברכות ז' II, ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' 3; בראשית רבה פצב', קהלת רבה ז' 11. לסיכום בעניין ראו: סגל, בן סירא, עמ' 40-37. בימי הביניים אף ייחסו את בן סירא כבנו ונכדו של ירמיה הנביא (כך בספר תנובות שדי, איני בטוח במקור), אך כפי שמפורט בפרק ??, מדרשי האגדה המאוחרים אספו מסורות רבות ואפילו פרשיות פרקים ופסרים מהספרים החיצוניים, שכאמור תחילה התנאים יצאו נגדם.
[537] לעיון בכל העותקים, ראו באתר: http://www.bensira.org
[538] מהקדמת נכדו לתרגום היווני: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'.
[539] 'בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. בגדי קודש מדרס לחטאת. יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהנה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת' (חגיגה ב' ז').
[540], ומידה פחותה אף החלטתו להקדיש את חלק מרכושו לבית המקדש, בוצעה כנגד שיתוף הרכוש וההון בעדת קומראן.
[541] נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 119-118, 254-245. בגלל שלושת הלכותיו בענייני טומאה וטהרה במשנה זו (שבארמית - המצביעה על קדמותה ההלכה, ואולי אף המסורת הקדומה ביותר של הפרושים): 'עַל אַיִל קַמְצָא, דָּכָן' (התרת אכילת מין חגב); 'וְעַל מַשְׁקֵה בֵית מִטְבְּחַיָּא, דְּאִינּוּן דַּכְיָן' (התרת הנוזלים הטהורים שהמגיעים מבית המטבחיים שבמקדש כמותרים לשימוש - אף על פי שדם הקורבן התערב בהם), בניגוד למגילת המקדש לב' 12-15; 'וּדְיִקְרַב בְּמִיתָא, מִסְתָּאָב' (ייתכן שקיצור ימי טומאת הנוגע בטמא-מת רק עד הערב ולא שבעה ימים) בניגוד לפשט המפורש בבמדבר יט' 14-16, אך הלכותיו המקלות האלו, ובנו שהלך לתרבות רעה, שונות עד הפוכות מדרכה הקפדנית של עדת קומראן. בימיו גם נתעוררה המחלוקת הראשונה בהלכה: אם סומכים את הידיים על ראש הקרבן ביום טוב או לאו (משנה חגיגה ב' ב'), וזוהי מחלוקת ברורה שאינה יכולה להתקיים בלוח השנה של עדת קומראן לפיו החגים לעולם לא יחולו בשבת. חוקרים שניסו לזהות את 'איש הכזב' עם יוסי בין יועזר: E. Regev, 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27.
[542] 'וְקָרוּ לֵיהּ, יוֹסֵי שָׁרְיָא' (משנה עדיות ח' ד'). ייתכן שכינוי חיובי זה הינו הקבלה הפוכה ל'כוהן הרשע' שבמגילות הכיתתיות, ומידה פחותה אף החלטתו להקדיש את חלק מרכושו לבית המקדש, בוצעה כנגד שיתוף הרכוש וההון בעדת קומראן.
[543] קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 300.
[544] יוסי בן יועזר היה בדרכו להיצלב ע"י אחיינו אלקימוס – שמתואר גם כמתיוון: יקים איש צרורות.
[545] פשר חבקוק ו' 8-4: 'פשרו על הכוהן הרשע אשר רדף אחר מורה הצדק לבלעו בכעס חמתו אבית גלותו ובקץ מועד מנוחת יום הכפורים הופע אליהם לבלעם ולכשילם ביום צום שבת מנוחתם'. ראו גם פשר לתהילים ב' 11-10: 'עדת האביונים אשר יקבלו את מועד התענית ונצלו מכול פח̇י בליעל'. תכנון התנקשות מתואר גם בנחמיה ו'. אין זה קרוב לתיאור המוות במשפטי אש וגופרית שבפשר חבקוק י' 5-13 על איש הכזב.
[546] סוטה ט' ט': 'מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת', ובהרחבה בתמורה טו' II, תוספתא בבא קמא ח' 13]. התאמה גם לפי סדר עולם רבה פ"ו [מהד' רטנר, עמ' 140]: 'עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים'.
[547] מדרש חנוכה, יעללינעק, חדק א', עמ' 134, הביא דמות קרובה שאפשר שהינה אחת מהמגונות במגילות: 'הרבה מישראל נהפכו למינות, והיה שם משומד אחד בליעל, תתני בן פחת שמו, שהיה יועץ עצות רעות על ישראל'. הוא יעץ לבטל תמיד של של שחר ושל בין הערבים, להכשיל את היהודים בזנות, לאסור עליהם הדלקת נרות בבית המקדש ולאסור אזכרת שמו של הקב"ה.
[548] ברית דמשק כ' 15-13 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' ??): 'ומיום האסף יורה היחיד עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים'; פשר תהילים ב' 9-5: 'ועוד מעט ואין רשע ואתבוננה על מקומו ואיננו פשרו על כול הרשעה לסוף ארבעים השנה אשר יתמו ולוא ימצא בארץ כול איש [ר]שע' )קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 301). ההנחה שמורה הצדק נפטר בשנים הספורות טרם מרד החשמונאים או ממש בתחילתו, וארבעים שנה ממותו מביא טרם עלייתו של יוחנן הורקנוס לשלטון ב-135 לפה”ס, כפי שיבואר בפרקים הבאים שידונו בכך. ארבעים שנה הוא מספר טיפולוגי ומתאים להחלפת דור המדבר, על כך ראו: Eshel, Hanan, 'The Meaning and Significance of CD 20:13-15,' in Parry and Ulrich, eds., Provo International Conference, 330-330.
[549] למשל בחנוך פט' 74: '... וימסרו אותם לרוב בידי רועיהם להשמיד וירמסו את הצאן ברגליהם ויבעלום'. ה'כיתיים' מקבילים לעופות הטורפים בחנוך צ' 2: 'ואחרי כן ראיתי במראי את כל עוף השמים באים הנשרים הדיות האיות והעורבים והנשרים היו מנהלים את העופות ויחלו לבלוע את הצאן ולנקר את עיניהם ולבלוע את בשרם'.
[550] למשל במגילת4Q248 (4QHistorical Text A / מעין דניאל) מזוהה עם אנטיוכוס הרביעי: ' ]מ֯צ֯ר̇ים וב֯י̇ון ו[ [ ]ם̇ ה̇גדי֯[ל ]ב֯כן יאכלו [ [ בנ]י֯ה̇ם ובנו̇תי̇[ה]ם במצור ב[ [וה]ע֯ביר ''`''' רוח[ ]א֯רצ̇ותיהם וש֯[ [ו]ב֯א למצרים ומכר את עפרה ואת[ה] אל עיר המקדש ותפשה עם כ[ל ו̇ה̇פך בארצות גוים ושב למצר̇י֯[ם'.
[551] דניאל ט' 27-26 מתאר את שנת 434 (7*62 שבועים) מחורבן הבית הראשון: 'וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ; וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה, נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת: וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל שֹׁמֵם'; יא' 30-31: 'וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים, וְנִכְאָה, וְשָׁב וְזָעַם עַל בְּרִית קוֹדֶשׁ, וְעָשָׂה; וְשָׁב וְיָבֵן, עַל עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ. וּזְרֹעִים מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ; וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז, וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד, וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם'; יב' 11: 'וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד, וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם - יָמִים, אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים' .
[552] כך סבורה גולדמן, המחזיקים במצוות אל, עמ' 323-322, אך היא סותרת את עצמה כאשר מזהה את מתנגדי עדת קומראן עם הפרושים (עמ' 324) ובכלל לא עם מזכירה את המתיוונים (שהרי מתאימים עשרות מונים להיות מפירי התורה החמורים).
[553] כך סבור בצלאל בר-כוכבא, כת מדבר יהודה והחשמונאים, עמ' 12-9.
[554] 4Q385a 5-4: 'כהנ֯ים שלושה אשר לא יתהלכו בדרכ̇י̇ [הכהנים ה]ר֯אשנים על שם אלהי ישראל יקראו [והורד ]ב̇ימיהם גאון מרישיעי ברית֯ ועבדי נאכר ויתקרע ישראל בדור הה[וא] להלחם א̇[י]ש ברעהו על התורה ו̇על הברית'. השוו: צוואת לוי פרקים יד'-יז'.
[555] מחסור בתיאורים היסטוריים שלהם מקשה על זיהויים. השוו: 'וי[ח]ל[ו] להריב אלה באלה' (טור 1, קטע 2, 6); 'ויריבו אלה באה... בגלל התורה והברית' (יובלים כג' 19): 'איבת עולם בין מפלגות' (סרך היחד ד' 17), וכן בצוואת יהודה כב' 1. הצעתו של קאמפן למנלאוס הקרובה ביותר: The Books of the Maccabees: History, Theology, Ideology. Kampen John. גם הזיהוי של ראסל גמירקין, מה”מ חסידים וחשמונאים בקונפליקט, שהכוהן האחרון הוא הכוהן הרשע המתואר בפשרים.
[556] רוב החוקרים מזהים את כפיר החרון עם אלכסנדר ינאי (למשל: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 121-107), שכאמור מוצע שאינו בתקופת מגילות מורה הצדק שחוברו וכוונו למתייוונים בתקופה הטרום-חשמונאית. אך הצעת החוקרים קשה אפילו עם הצעותיהם המקבילות לדמויות הנוספות המגונות במגילות מגילות מורה הצדק, כיוון שלדעתם אלו שמעון התרסי ויונתן הוופסי, ובכל מקרה יש כחמשים שנה של פער בין המגילות האלה, תקופה שאינה סבירה לאותו כותב, ואפילו לא לממשיכיה של העדה, כיוון שהפוליטיקה וההלכה כה השתנתה במהלך חמישים שנה אלו, ובעיקר הכתות המכונות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק (אפרים, מנשה, דורשי החלקות ועוד).
[557] 'פשרו הקריה היא ירושלם אשר פעל בה הכוהן הרשע'.
[558] H.H. Rowley, Isaac Rabinowitz, 4QpNahum and the Teacher of Righteousness', JBL 75 (1956), pp. 188-93, “Meaning of the Key ('Demetrius')—passage of the Qumran Nahum-Pesher ,” JAOS 98: (1978), 394–399.
אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 112, ניתח דעתם יחס לדעה המחקרית הרווחת. תיארוך זה משתלב עם הצעתי לזיהוי של 'דורשי החלקות' כמתייוונים, הם הנתלים חיים (נצלבים). כיוון שפשר נחום מתאר את נפילת ירושלים ביד: 'מושלי כתיים ואחר תרמס' שהם הרומאים, החוקרים תיארכו את המגילה לאחר הכיבוש הרומאי (לכל המוקדם ב-63 לפה”ס: Terminus Post Quem), ולא מיד לאחר כיבושו של אנטיוכוס הרביעי (או אנטיוכוס השביעי סידטס שתקף את שמעון ויוחנן בשנים 134-132 לפה”ס, אך לפי יוספוס [מלה"י יג' 247-236] כיבושו היה סמלי), או הציעו שהמגילה מורכבת משתי תקופות ומחברים (בעניין המחלוקת בין ניצן לאשל, ראו: ניצן, האמנם שני רבדים בפשר חבקוק; אשל, עוד לפשרו של פשר חבקוק).
[559] מק"א ד' 42-47: 'ויבחר כוהנים תמימים, חפצים כתורה ,והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא; ויויעצו על אודות מזבח העולה המחולל, מה יעשו לו; ותיפול להם עצה טובה להורסו, לבל יהיה להם לחרפה, כי טימאוהו הגויים, ויתצו אותו; ויניחו את האבנים בהר הבית, במקום מתאים, ער אשר יבוא נביא ויורה על אודותן'; מק"א ט' 27: 'ותהי צרה גדולה בישראל, אשר כמוה לא הייתה מן היום אשר לא נראה להם נביא'.
[560] 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו'. יודגש כי מגילות שונות מתארו את המקדש ועבודת הכוהנים, ולמשל מגילת הנחושת מתארת אוצרותיו.
[561] כ'"ָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב' 43) כל בן נכר - שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ואחד עובד כוכבים במשמע ואחד ישראל מומר במשמע'.
[562] פשר נחום ג' 8-3: 'פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל... פ̇ש֯ר֯ו֯[ ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות [ ]קהל ופת[אים] לא יחזקו עוד את עצתם'; ב"ד ז' 21: 'בהפרד שני בתי ישראל שר (=סר) אפרים מעל יהודה וכל הנסוגים הו̇סגרו לחרב'.
[563] : 'אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים'; 'וכל כך גדול כוחם של אלה [הפרושים] אצל ההמון, שאפילו אומרים דבר נגד המלך וגם נגד הכוהן הגדול, מיד מאמינים להם'.
[564] כדי להבחין בין הספרים למשפחת חשמונאי, השתמשתי לספרים בכינוי האקדמאי המקובל: 'מקבים' (ובקיצורים), ולמשפחה: 'חשמונאים' (אף שמקור שמם זה אינו בטוח).
[565] בספרי מקבים יש גם אזכורים שונים למונח, אך כמו בדניאל (מזכיר את מונח 'רבים' 17 פעמים), אך קשה להכריע אם הכוונה לקבוצה מסוימת או לתיאור של כמות גדולה מעמ'י. דניאל, אך קשה להכריע אם מתכוון לקבוצה מסוימת או בתיאור של כמות גדולה מעמ'י; במגילות קומראן שאלה זו נפתרת, כינוי זה ניתן לעדה בהרכבה המורחב ו'הרבים' (עם ה' הידיעה) מוזכרים 74 פעמים. השוו: אגרת ראשונה לקורינתים יא' 17-14, איגרת אל הרומים יב' 5-4; משנה קידושין ד' 5, ירושלמי קידושין פ"ד ה"ה, עו' ע"א, יבמות פו' II; מלה"י יב' 146.
[566] אמנם יש מדרשים, כגון: 'בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. בגדי קודש מדרס לחטאת' (משנה חגיגה ב' ז'); 'לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים' (משנה ירושלמי סנהדרין י' 5) ובמיוחד 7 כתות של צדיקים ((אבות דברי נתן נו"א פל"ז, מהד' שכטר עמ' 109; נו"ב פמ"ה, עמ' 124. משם כנראה העתיק ת"י לזכריה ד' 2, קטע 144 [א]), אך אין להם תיארוך ושיוך, וקשה להקדים לתחילת ימי החשמונאים.
[567] כגון: 'בשוב גולת בני אור ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים' (בני האור נגד בני החושך א' 3), סרך היחד יח' 12-16: 'ובהיות אלה ליחד בישראל בתכונים האלה יבדלו מתוך מושב הנשי העול ללכת למדבר לפנות שם את דרכ הואהא כאשר כתוב במדבר פנו דרך ישרו בערבה מסלה לאלוהינו היאה מדרש התורה א̇[ש]ר֯ צוה ביד מושה לעשות ככול הנגלה עת בעת וכ֯אשר גלו הנביאים ברוח קודשו' (השוו יובלים לו' 20); 4Q176 (4QTanḥ) א' 7-8: 'כפ̇לים בכול ח[ ]ט̇ותיהא קול קורה במדבר פנו דרך ישר ב̇[ערבה ]מ̇סלה לאלוהי̇נ̇[ו]'.
[568] פירוש הסולם, פרשת תצווה, עמוד נו', קמד': 'נשאו עיניהם וראו חמישה אנשים מאלו פורשי המדבר, שהיו הולכים לאחר הזקן לבקש אותו לומר להם תורה. קמו. אמר רבי שמעון, מכאן ולהלאה מה שמך. אמר נהוראי סבא. משום שיש נהוראי אחר אצלנו, על כן קוראים לי נהוראי סבא. הלכו רבי שמעון והחבריה שלו עמו שלושה מילין. אמר רבי שמעון לאלו האנשים האחרים, למה הוא הדרך הזה לכם. אמרו לו באנו לבקש לזקן הזה שיאמר לנו תורה, כי מימיו אנו שותים במדבר, כלומר שהם תלמידיו שבמדבר. בא רבי שמעון ונשקו לאותו זקן. אמר לו נהוראי שמך ואור אתה, והאור שורה עמך. כי נהוראי פירושו אור'; פירוש הסולם, פרשת תצווה, עמוד ל', פ': 'כשהגיעו אליו אמר לו רבי שמעון במשא קשורה לך על גבך אתה בא, כלומר שאין לך חמור שיישא משאך. רמז לו על מוחין דאחורים שאוחז שהם עליו כמשא, מי אתה. אמר לו יהודי אני. אמר רבי שמעון, דברים חדשים ודאי יש אצלך ביום הזה. אמר לו רבי שמעון, איפה הוא ארצך. אמר לו, דירתי היה בין אלו פורשי המדבר, שהייתי משתדל שם בתורה, ועתה באתי ליישוב, לשבת בצלו של הקב“ה בימים אלה של חודש השביעי הזה'. ספר אורה לרבי יעקב הכהן האדיר זאת יותר.
[569] ייתכן שכאשר החשמונאים שינו את איסור המלחמה בשבת (מק"א ב' 29-33), בכך דחו את היובלים שבו הלכה זו (יובלים נ' 12), ואז ניתן לזהותם כאפרים. ראו על כך בפרק מסורות מגילת המלחמה שאומצה ע"י החשמונאים הראשונים.
[570] ראו: קיסטר, השורש נד"ב.
[571] סרך היחד א' 1-6: '[ספר סר]כ היחד לדרוש אל ב̇[כול לב ובכול נפש ]ל̇עשות הטוב והישר לפניו כאשר צוה ביד מושה וביד כול עבדיו הנביאים ולאהוב כול אשר בחר ולשנוא את כול אשר מאס לרחוק מכול רע ולדבוק בכול מעשי טוב ולעשות אמת וצדקה ומשפט בארצ'; ו' 1- 4: 'וזה הסרכ לאנשי היחד המתנדבים לשוב מכול רע ולהחזיק בכול אשר צוה לרצונו להבדל מעדת אנשי העול להיות ליחד בתורה ובהון ומשובים על פי בני צדוק הכוהנים שומרי הברית ועל פי רוב אנשי היחד המחזקים בברית על פיהם יצא תכון הגורל לכול דבר לתורה ולהון ולמשפט לעשות אמת יחד וענוה צדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת בכול דרכיהם'; ח' 1-2: 'בעצת היחד שנים עשר איש וכוהנים שלושה תמימים בכול הנגלה מכול התורה לעשות אמת וצדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת איש אמ רעהו'; רז נהיה/מוסר למבין Frg. 121, PAM 43.4751: '[ ]מ̇שפט֯ צ̇ד̇ק תע֯[שה ]'; ברכי נפשי ב' 4: 'אורח חיים ללכת באה]ב֯ת֯ חסד ובמשפט צדק ולהצניע֯ ללכ֯ת֯'; מק"א ב' 29-33: 'אז ירדו רבים, בבקשם צדק ומשפט, אל המדבר, לשבת שם. הם ובניהם ונשותיהם ומקניהם, כי כבדו הרעות עליהם'. קאמפן, חסידים, עמ' 48: מנתח את דורשים צדק ומשפט.
[572] קאמפן, חסידים, עמ' 92, 115-122, מסכים שהסופרים הם החסידים ושהם מכובדים בעיני החשמונאים.
[573] ראו: קיסטר, השורש נד"ב.
[574] בפשר חבקוק א' 16 – ב' 10 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 246) מוזכרים עוד שלוש קבוצות ('הבוגדים עם איש הכזב', 'הבוגדים בברית החדשה', 'הבוגדים לאחרית הימים'), שלא אנתחם כאן, בהנחה שהם נכללים בשתי הקבוצות הביניים. השוו: 'כן כל האנשים אשר באו בברית החדשה בארץ דמשק ושבו ויבגדו ויסורו מבאר מים החיים לא֯ יחשבו בסוד עם ו̇בכתב̇ם̇ לא יכתבו' (ברית דמשק ט' 35-33 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 19-18]).
[575]. אשל ניתח כמקור זה (בניגוד למקור הבא) כחיובי, אך אין הכרח שכך. השוו: ישעיה מח' 1-2.
[576] ''[פוט ולובים היו בעזרתך]' (נחום ג' 9) פשרו הם רשע[י מנש]ה ב֯ית פלג הנלוים על מנשה̇' (פשר נחום ד' 1). ההנחה שב"ד קודמת לפשרים. אם ההדרה נכונה, הרי שמכאן בית פלג אינם קבוצת ביניים, אלא קבוצת קצה קיצונית – הרשעית יותר ממנשה. תיאורים קרובים על בגידה יש בפשר חבקוק א' 16; ברית דמשק יט' 33-כ' 1.
[577] תחילה הצטרפו ליהודה המקבי כקבוצה נפרדת (לפי מק"א ז' 13-16 סברו בנאיביות שאלקימוס לא יפגע בהם, למרות שיהודה המקבי לא האמין לו), ובסוף הסתפחו ליהודה המקבי מאוחדים כקבוצה אחת (במק"ב יד' 6 טוען אלקימוס שהחסידים גורמים צרות למלכות ושיהודה המקבי הוא מנהיגם).
[578] כאשר נקראים חזרה בתחילת מק"ב ע'י החשמונאים, הם אכן חזרו (או כבר חזרו והאיגרת באה להציג זאת כרקע והצדקה), תוך שניסיונות השכנוע כללו הצדקה של רמת טהרה ואף תיאורי אש התמיד שעברה במסורת בין גולי בית ראשון (מק"ב א'). על בית חוניו ראו בפרק נפרד על כך.
[579] ברין, פשר חבקוק, אימצה את הצעתו של החוקר דופון שומר – שבית פלג הם החשמונאים. זיהוי זה קשה לפי 3 סיבות: שהחשמונאים הם קבוצה משנית שהסתפחה לקבוצה אחרת – מנשה (בין אם הם הצדוקים ובין אם הם המתייוונים); אם הסתפחו למנשה כצדוקים, סותר את מגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך' שמיוחסת לאלכסנדר ינאי (אלא אם תקופות שונות או שהובאה מבחוץ), נראה שהצדוקים היו קבוצה קטנה ומשנית מבית חשמונאי, ושנוסדו כרונולוגית לפני בית חשמונאי; אם הסתפחו למנשה כמתייוונים, הרי שהחשמונאים המשיכו לשלוט והמגילה היתה מתוקנת. הקושי ההפוך – שבית פלג הם הצדוקים שנטמעו בחשמונאים (מנשה), יותר מצומצם, ומשאיר רק את בעיית מגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך'.
[580] 'ב. מן תמניא ביה ועד סוף מועדא אתותב חגא דילא למספד ודילא להתענאה: ... אמר לו: בכך אתה מוציאני?'; 'יב. בעשרין וארבעה ביה תבנא לדיננא: ... אמר לו: בכך אתה מוציאני?'. ורד נעם, מגילת תענית, עמ' 177, טוענת שזו תוספת מלאכותית.
[581] 'י. בארבעה בתמוז עדא ספר גזרתא, די לא למספד: מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקים ספר גזרות: אלו שנסקלין ואלו שנשרפין אלו שנהרגין ואלו שנחנקין. וכשהיו יושבין ואדם שואל ומראין לו בספר, אומר להם, מנין שזה חייב סקילה וזה חייב שרפה וזה חייב הרגה וזה חייב חניקה, לא היו יודעין להביא ראיה מן התורה.'; 'יב. בעשרין וארבעה ביה תבנא לדיננא: בימי מלכות יון היו דנין בדיני הגויים. וכשגברה ידם של בית חשמונאי בטלום, חזרו לדון בדיני ישראל. אותו היום שבטלום עשאוהו יום טוב. שהיו הצדוקין דנין בדיניהם לאמר: הבת יורשת עם בת הבן. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: מנין לכם? ולא היו יודעים להביא ראיה מן התורה'; 'יט. בעשרין ושבעה ביה תבת סלתא למסק על מדבחא: מפני שהיו הצדוקין אומרין: אוכלין מנחת בהמה. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: מנין לכם? ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה'; 'כד. בעשרין ותמניא בטבת יתיבת כנשתא על דינא: מפני שהיו הצדוקין יושבין בסנהדרין ינאי המלך, ושלמינון המלכה יושבת אצלו, ולא אחד מישראל יושב עמהם חוץ משמעון בן שטח. והיו שואלין תשובות והלכות, ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה'. עוד על מגמתו יחד עם שמעון בן שטח – ראה בפרק על הצדוקים.
[582] סנדרס, 1992, עמ' 12; 472-471, טוען שהיהדות מאז שיבת ציון היתה דת שמנהיגיה היו הכוהנים, והיא סבבה בעיקר סביב פולחן המקדש. זוהי גישתו של גייגר, תש"ט, עמ' 69, 88-84, שההלכה הצדוקית היא הקדומה והפרושית היא הרפורמטיבית, ואחריו שיכללו זאת חוקרים שונים, למשל לישנצקי 1912, עמ' 141-138, ובמיוחד ריבקין 1978.
[583] אין בידינו את קטעי ההלכה של פסח במגילת המקדש, ויצויין כי באגרת פסח מיב התירו לכסות (אפילו בלי למכור) את החמץ, הלכה שבית שמאי מוסרים שלא היה כך "בראשונה", אלא הקפידו על ביעור החמץ (תוספתא פסחים פ"א ה"ז). גילת 31.
[584] כגון: עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים, זולת שיבוש לוח השנה (ראו למשל: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14; ו' 11-14; פשק חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10).
[585] על כך ראו למשל: גפני, לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'.
[586] שיר הלל לשמעון התרסי במק"א יד' משתמש בתיאורי הגאולה מהמקרא, כגון: ויקרא כו', זכריה ח' 4, מיכה ד' 4.
[587] 'נ̇ב̇יא̇י [ש]קרא ד̇י קמו ב̇[ישראל] ב̇לעם [בן] בעור [ה]ז֯קן מ̇ביתאל [צד]ק̇יה בן כ̇[נ]ע֯נ̇ה [אחא]ב̇ בן ק[ול]י֯ה [צד]קיה̇ בן מ֯[ע]שיה̇ [שמעיה הנ]ח̇ל̇מ̇י [חנניה בן עז]ו̇ר [נביאה די מן גב]עון'. הוא היחיד שמובא בשורה נפרדת את מקור מגוריו, למרות שזה רשום בירמיה ח', ומאידך, זה הנביא שקר היחיד שכתוב במקרא מקום מגוריו. כתוב פעם אחת בשורה 3 ובאותה שורה, מקום מגוריו של הנביא, אך זאת כיוון שאין לו שם. מאידך ייתכן וזוהי הנגדה (סמויה) לסיומו של ספר מק"א שבא להראות שיוחנן הורקנוס מתאים להנהגה וכהונה. להרחבה ראו: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 80.
[588] ראו ניתוח בהמשך על הצדוקים וממ"ת.
[589] שלוש ההלכות הן מר' ישמעאל ודבי ר' ישמעאל הדרישה להביא ביכורים, הלכות שחיטת חולין והאיסור לשחוט בהמה הרה. להרחבה ראו: ידין, ממ"ת, עמ' 149-130; שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 143-141.
[590] עדת קומראן מציינת שאפילו היא טועה: 'במלאך חושך תעות כול בני צדק וכול חטאתם ועוונותם ואשמתם ופשעי מעשיהם בממשלתו לפי רזי אל עד קצו וכול נגועיהם ומועדי צרותם בממשלת משטמתו' (סרך היחד ג' 23-21).
[591] קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 248, שורות 7-6.
[592] קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 303.
[593] במחקר התקבלה הקביעה שתורה זו היא ממ"ת, אך אבקש לדחות זיהוי זה: ממ"ת הינה בלשון רבים וכאן מצוין שנשלח בגוף יחיד; לפי התיארוך שיפורט בהמשך, וכאן רק יצויין שהתיאור אינו של ימי ההתייוונות הקשים כמו בברית דמשק והפשרים, אלא: 'וזה הו̇א אחרית̇ הימים שישובו בישרא֯ל֯' (ממ”ת א' 6, פרק ג' – גמול המצוות, 21 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 211]); גם החלוקה לשתי קבוצות והעם ביניהם או שנוטה לטובת הקבוצה הנמענת, אינו תואם את כמות הקבוצות שמתוארות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק. עם זאת, תחילה הפנייה לוקחת בחשבון שהנמען אוהד אותם (ג' 9-8), עובדה שאינה סבירה לאפרים, אך כן ל 'פשרו על הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 252]) ולכן אציע במקביל (יפורט בהמשך) שמגילה זו אמנם נשלחה תחילה לאפרים, אך בהמשך ובעותק שאינו כולל את הלוח בתחילת המגילה, גם ליוחנן הורקנוס. התאמה מוקדמת לממ"ת ב' 60-58: 'ואין להביא למחני הקודש כלבים שהם אוכלים מקצת עצמות המקדש והבשר עליהם כי ירושלים היאה מחנה הקדש' מגיעה מתעודת כתב זכויות שמציין יוספוס בקדמה”י יב' 146-145, כי אנטיוכוס השלישי הורה על הלכות: 'ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר... ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים... גם אסור להכניס את העורות (של אלה)... רק בהמות המקובלות (על היהודים) מאבותיהם...', אם כי הלכות איסור הכנסת עורות טמאים ותרנגולות יש גם במגלת המקדש מז'-מח' – הקדומה יותר. להרחבה ראו: קימרון וסטרנגל, מקצת מעשה התורה, 59/58, וכן: Schwartz, Daniel R. 'Josephus and Nicolaus on the Pharisees.' JSJ 14 (1983): 157–71. 'MMT, Josephus, and the Pharisees.' In Kampen and Bernstein, Reading 4QMMT, 67–80; קימרון, התרנגול והכלב ומגילת המקדש.
[594] קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 14. על עמוס ה' 26-27.
[595] קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 246.
[596] אלון, מלחמת לוחמי ה'. בעמ' 20 סבר שמדובר במגילת אנטיוכוס.
[597] היובלים מתאים ל'ספר הברית' המוזכר בשמות כד' 7, היות ורווחות בו מילה זו לצד 'תעודה' ו'לוחות שמיים'.
[598] כך למשל ברית דמשק ה' 7-10 מוכיחה את איסור נשיאת האחיינית לפי פשט ויקרא יח' 13 בשינוי וכלל של 'ומשפט העריות לזכרים הוא כתוב וכהם הנשים', ואינה פשוט מצטטת את מגילת המקדש סו' 17-15: 'לא יקח איש את בת אחיהו או את בת אחותו כי תועבה היא' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 205). הנושא מורחב בפרק 'פשט הנגלות'.
[599] מוזכר בברית דמשק י' 4-6 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 51), בסרך העדה א' 9-6, ובמגילת 'א. גבורות הבורא והשגחתו' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 134, ש' 34).
[600] סרך היחד יח' 12-16: 'ובהיות אלה ליחד בישראל בתכונים האלה יבדלו מתוך מושב הנשי העול ללכת למדבר לפנות שם את דרכ הואהא כאשר כתוב במדבר פנו דרך ישרו בערבה מסלה לאלוהינו היאה מדרש התורה א̇[ש]ר֯ צוה ביד מושה לעשות ככול הנגלה עת בעת וכ֯אשר גלו הנביאים ברוח קודשו'.
[601] 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו'.
[602] לפיכך, יותר נכון לזהות את החשמונאים עם אפרים. ייתכן והמגילה הכיתתית 4Q264a ב' 8 גם אוסרת על מלחמה בשבת, ואז מחלוקת זו ברורה ועומדת, אך אם אין זה הדברים כך במגילה זו (זו השלמת ההדרה), הרי שהלכה זו חסרה בברית דמשק – וייתכן ואף בוטלה גם (במקור) לפי דעתה של עדת קומראן.
[603] אמנם מגילה 4Q348 כונתה 'תעודה כלכלית', אך בין רשימת השמות שבמלל המגילה מצוינים ואף כהן גדול, כך שכנראה גם מגילה זו אינה כלכלית, אלא כתב קודש (שמרוב קטיעותה אינה נהירה לנו).
[604] 'דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב... ואי אתה כותב הלכות'.
[605] למשל: דימנט, כלים שלובים, עמ' 319.
[606] מייקל וייז/ג'ון קולינס כבר קרא להן 'כרוניקה חשמונאית'. יש לציין גם את ספר גזירתא (מגילת תענית פ"ד, י. בארבעה בתמוז), לדיון ראו: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 190; טל ונעם, מיוספוס לחז"ל א', עמ' 40-39.
[607] למשל: הסכוליון/גמרא על משנה כה' שמשייכת את היום טוב יז' באדר (שאין סיבה במשנה סיבה לאיסור המספד) ליום מותו של ינאי יחד עם הורדוס. גם מבבלי מסכת סוטה כב' II קשה להבין מי הוא פרושי אמיתי וטוב, ומי פרושי מזויף: 'אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין'. להרחבה ראו: נעם, מגילת תענית, עמ' 20 ואילך.
[608] האתוס על יוחנן הורקנוס נשמר אצל יוספוס (קדמה"י יא' י' ז' 8; מלחה"י א' ב' 8): 'ניהל את המדינה באופן נעלה... הוא איחד בנפשו את שלשת הדברים המעניקים את האושר הגדול ביותר: הנהגת האומה, הכהונה הגדולה ומתת הנבואה', וחז”ל (ירוש', סוטה ט' יד'), שתואם לצוואת לוי ח' 15. חז"ל אף השאירו שמו לברכה ולתהילה (ידין פ"ד ו') למרות שנהיה צדוקי בסוף ימיו (ברכות כט'). יש הסוברים שהוא דמות המגונה (אם בכלל מרומז על גינוי דמות) במגילת טסטימוניה (לעיל הבעתי ספק לגבי התאמת טסטימוניה לאביו שמעון או ליונתן דודו), אך אם כן ישנה התאמה, הרי שיש כאן סתירה לקרבתו עם עדת קומראן.
[609] קנאת הפרושים ביוחנן מתוארת במלחמה'י א' ב' ח' 67 ובקדמה”י יג' 288. ראו עוד: בין יוספוס לחז"ל, יוחנן ובת הקול, עמ' 243.
[610] 'עת רעה תשכח תענוג וסוף אדם יגיד עליו; בטרם תחקור אדם אל תאשרהו כי באחריתו יאושר אדם; לפני מות אל תאשר גבר כי באחריתו ינכר איש'.
[611] ראו: דוד פלוסר, 'פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום'.
[612] יוספוס מספר שאנטיוכוס השלישי הורה בתחילת המאה השנייה בקירוב על הלכות: 'ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר... ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים... גם אסור להכניס את העורות [של אלה]... רק בהמות המקובלות [על היהודים] מאבותיהם...' (תעודת כתב זכויות שמציין יוספוס פלביוס בקדמוניות היהודים יב' 145 – 146 [כרך ג', עמ' 47]), כנראה לפי מגילת המקדש מז'-מח' (אם כי הלכות איסור הכנסת עורות טמאים וכלבים יש גם בממ"ת, ותרנגולים בחז"ל, אך אלו מאוחרים יותר).
[613] ביניהם: ספרי נשא א'; זבחים קטז' II.
[614] ראו: נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 100-95.
[615] מסכת תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב', ג':'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב', ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב', ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש' (בבלי ברכות כח' א'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה. להרחבה: פוסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה.
[616] אין בתורה חובת טבילה במקווה, אלא הוא מצוין כדבר שאינו מקבל טומאה: 'אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר' (ויקרא יא' 36).
[617] בקומראן נמצאו 16 ברכות; לדעת ארכיאולוגים 5 מהם שימשו כברכות מאגרי מים, ואילו 11 מקוואות טהרה, לצד העובדה שהן קרובות לחדר הסעודה. חובת הטהרה במים בהפרדה לפי רמת הטהרה מצוינת בסרך היחד ה' 14-13, וגם יוספוס מתאר את טבילתם טרם סעודותיהם.
[618] אין לארכיאולוגים הסבר על מקור המים הרבים שהגיעו באמות המים למקוואות הרבים בקומראן. יש לציין שגם בהר סיני ובירושלים מתואר שיו מעייניות, שכבר אין לנו ידיעות עליהם.
[619] 'יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל הוֹפִיעַ בַּמִּדְבָּר כְּשֶׁהוּא מַכְרִיז עַל טְבִילָה שֶׁל תְּשׁוּבָה לְשֵׁם סְלִיחַת חֲטָאִים' (מתי ג' 12-1; לוקס ג' 18-1; יוחנן א' 28-19).
[620] מרומז בסיפור נעמן ואלישע הנביא: 'הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ; וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם יי אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם, וְאָסַף הַמְּצֹרָע. הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל - הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה. וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ, הֲלוֹא תַעֲשֶׂה; וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר. וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר' (מל"ב ה' 14-10).
[621] לסיכום: הטענה בדבר נטייתה הנחרצת של ההלכה הקומראנית להחמיר איננה מדויקת מכמה פנים: (א) במקרים רבים ההלכה הקומראנית אכן מחמירה ביחס לזו של חז"ל, אבל אין זו חומרה ' אובייקטיבית' כי אם רלטיבית. ההלכה הקומראנית משקפת נאמנה את פשט הכתוב או את המסורת הקדומה, ואילו ההלכה הפרושית-רבנית יזמה מהפכה נועזת לקולה בפרשנות המקרא או בצמצום תחולתה ומעמדה של מסורת קדומה - פטור של הבית וכלי האבן מטומאה, צמצום מרחבי השילוח אל גבולות ירושלים, פטור של הבית וכלי האבן מטומאה, צמצום מרחבי השילוח אל גבולות ירושלים, פטור מטומאת עובר מת, מיעוט המשקים המכשירים לטומאה, החלת החובה להרחיק קברים על ערי לווים בלד, צמצום הטומאה בכלי חתום למי חטאת ולקודשים (ב) במקרים אחרים מייצגת ההלכה הקומראנית דווקא קולה לעומת המקבילה הפרושית-הרבנית, שכן זו משקפת שכלול מושגי עתיר השלכות (הרחבת טומאת האהל, יצירת שרשרת המגע, טומאת כלים במגע) שהיה זר לקורפוס הקומראני, או מסורת חוץ-מקראית מחמירה (טומאת אבר מן החי) שנדחתה בידי יוצרי הקורפוס הזה. (ג) עם כל זה, ראינו בסעיפים הקודמים גם מקרים בודדים של חומרה אובייקטיבית לעומת המקרא: צירופן של נידות ויולדות אל הזב המשולח ממרחב החולין; החלת טומאתו של מת שלם על עצם לטמא באהל; זיהויו של מרחב הקודש – המשכן – עם ירושלים כולה. נראה שדוגמאות ספורות אלה אינן מספיקות כדי להגדיר את הנטייה לחומרה כמאפיין ראשי וכמניע מרכזי בתורתה של הכת.
[622] 'ואת אשר אמרתי לרועה השה לאמור הנה המקום אתי לטהור ולא לטמא כי אלהי קדוש אני ואין לי חפץ בטמא כי אם בטהור; האף שזה וזה מעשי ידי ועיני פקוחות על שניהם בכלל; אבל יש יתרון משפעות טמא לשפעות טהור כיתרון הצל מהאדם; כי הצל אינה באה אם על יד אדם ומתוך כח האדם ניתן הצל לעיף ויגע לטהור וטמא ולוי הכח אין הצל כן הדבר הזה' ופסוקים נוספים בפרק זה (א').
[623] קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 53. אפשר שגם בברית דמשק יש ביטוי דומה, אך הוא מבוסס על ההדרתו של קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 33: 'מי] הנדה בקץ הרשע איש טה[ור מכול טמאתוה אשר [יעריב שמשו'.
[624] כת"י ותיקן 32. מהד' כהנא, עמ' 400.
[625] 'ואף על טהרת פרת החטאת השוחט אותה והשורף אותה והאוסף את אפרה והמזה את מי החטאת לכל אלה להעריבו השמש להיות טהורים'.
[626] יהודה בן טבאי להוציא להורג שלא כהלכה כדי "להוציא מליבן של צדוקין" (מכות ה:): "אמר רבי יהודה בן טבאי: אראו בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון".
[627] למשל: 'אלו הן במיתה: האוכל טבל, וזר שאכל תרומה טהורה, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה. וזר, טבול יום ומחוסר כפורים ומחוסר בגדים [ושלא רחץ ידים ורגלים] ופרועי ראש ושתויי יין ששימשו – כולן במיתה [ובמה היא מיתתן? בידי שמים]' (תוספתא סנהדרין יד' טז'; כרתות א' ה'; זבחים יב' יז'). להרחבה ראו, בן נון, זכור ושמור, עמ' 364.
[628] בכתבי יוסף בן מתתיהו – מלחמת היהודים: הפרושים ידועים בתור שומרי החוקים ותומכי החוק (א' 110); הפרושים שומרים על החוק בדייקנות והם האסכולה הראשונה (ב' 162). קדמוניות היהודים: הפרושים מעבירים לעם חוקים שנמסרו מדורות קודמים ואינם כתובים בתורת משה (יג' 297). הם גאים בידיעה המדוקדקת של החוקים (יז' 41); הם רואים חשיבות בשמירה על החוקים שנמסרו להם ומכבדים את הזקנים (יח' 12). חיי יוסף: הפרושים ידועים בתור מומחים בחוקי אבותיהם (191). בברית החדשה – פאולוס מעיד ששמר על מסורת אבותיו בהיותו פרושי (אל הגלטיים א' 14); במעשי השליחים כב' 3 מתואר גמליאל כמלומד בדברים השייכים לאבות. שם גם מעיד פאולוס שהפרושים הם הקבוצה המקפדת ביותר על חוקי האבות (דו' 5). במרקוס ז' 15-1 מתוארים הפרושים כדבקים במסורת המצווה עליהם ליטול את ידיהם ודבקים גם במסורות אחרות. מתי כג' 4-2 מספר שהם יושבים על כיסא משה ומכבידים על העם בחוקיהם.
[629] ראו למשל: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14 ובפרט ה' 12: 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו'; ו' 11-14; פשר חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10.
[630] יהושע בן פרחיה טימא 'חטים הבאות מאלכסנדריה' מפני הרטיבות שבספינה, ואמרו על זה חכמים (בלשון חריפה): 'אם כן, יהיו טמאות ליהושע בן פרחיה וטהורות לכל ישראל' (תוספתא מכשירין פ"ג ד').
[631] הספרא לויקרא יג' דורש זאת מלשון הפסוק או אל אחד מבניו הכהנים 'ואף כהן בעל מום או שוטה', ומשנה נגעים יב' ה' קובעת שאפילו בן לוי או ישראל תלמיד חכם אינו רשאי להורות פסק מוחלטת בתחום זה.
[632] 'ואם משפט לתורת נגע יהיה באיש ובא הכהן ועמד במחנה והבינו המבקר[632] בפרוש התורה̇. ואם פתי הוא - הוא יסגירנו, כי להם המשפט'.
[633] 'וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים'. גם בבראשית מט' 26.
[634] 'תניא, טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו, שנאמר 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' - עמו במחיצתו'. בהקשר זה יצויין כי או"ח ט' 8-9 (והמקרא) סותר את דעת בית הלל שלגויים אין טומאת מת. כך תיארה זאת נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 340: 'מכיוון שההלכה התנאית החזיקה במסורת הקדומה שצירפה את שילוחו של טמא המת אל זה של משפחת הטומאות הקלות, הותר גם הוא בכניסה להר הבית כמותן, בניגוד להנחות היסוד המקראיות והתנאיות גם יחד. בשלב השני התרחשה בהלכה התנאית מהפכה מדימה ממש – הטמא אצמו הותר בהכנסה אל תוך הר הבית. טיבו המאוחר והמהפכני של היתר זה ניכר בבירור מאופיו המתריס ומהיגדים ומ'סולמות טומאה' תנאיים מוקדמים יותר, הסותרים אותו בעליל... הסתירה במעמדו החמור של המת במקורות אחדים לבין ההיתר המפתיע להכניסו להר הבית קרובה לסתירה בין הסלסול הגדול בטהרת פרה הפרה האדומה, לבין ההיתר המתריס לעשותה בכוהן טבול יום', וראו ניתוחה בעמ' 198-191.
[635] עירובין קד' II: 'המכניס שרץ למקדש - פטור'.
[636] כת"י ותיקן 32. מהד' כהנא, עמ' 400.
[637] בתרגום ארמי ובשרידי 'פשר' של כת יהודית-נוצרית (שהובאו בפירושו של הירונומוס לפסוק ??), נדרש על בית הלל ושמאי שהם מתעי העם, שיהיו לנגף ולמכשול (יש שם 'אטימולוגיות של דופי' לשמות הלל ושמאי: לגבי האטימולוגיה לשמו של שמאי ראו: אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, ירושלים 1957, עמ' 17; ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב תשכ'ז, עמ' 187, הערה 336).
[638] לדעת קיסטר, לתולדות כת האיסיים, הערה 79, 'שמאי' נדרש מן השורש 'שמם'=להחריב, ו'הלל' מן 'חלל', ושמא כדאי להשוות לירושלמי חגיגה ב' ג' [עח' ע”א]: 'ישמו בתיהם של אלו שישמו את בית אלוהינו', ובבית שמאי הדברים אמורים; 'אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת' בסיפור תחילתו של הלל (בבלי יומא לה' II).
[639] 'וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יי'.
[640] נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 329.
[641] כגון אצל חכמי אושה. על כך ראו ספרו של פוסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה.
[642] 'אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים'; 'וכל כך גדול כוחם של אלה [הפרושים] אצל ההמון, שאפילו אומרים דבר נגד המלך וגם נגד הכוהן הגדול, מיד מאמינים להם'.
[643] 'איש החסידים' מופיע גם בקטע לפני – 2.א', אך הקטע לא שרד בצורה שניתן להבין את זיהויו.
[644] 'מחוקקנו אימן רבים מתלמידיו לחיי שיתוף... הם גרים בערים רבות ובכפרים רבים ביהודה, בקהילות גדולות מרובות-חברים' (פילון האלכסנדרוני, היפותטיקה, קטע שני).
[645] מק"ב ו' 18 מזכיר סופר שייתכן והוא גם חסיד. להרחבה ראו: קאמפן, חסידים.
[646] ראו: Russel Gmirkin, The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict
[647] ראו: קיסטר, השורש נד"ב.
[648] להרחבה ראו גם: מלכי, דרכם הרוחנית של האיסיים, מקומראן לקונדליני, 2005.
[649] על כך ראו למשל: שוורץ, כת מדבר יהודה והאיסיים.
[650] אמנם המונח 'מחנות' משמש לעיתים במגילות קומראן ככינוי ליישובים, ללא כל זיקה ל'מחנה' המקראי, אולם במקרה זה יש לדעתי לפרשו כמכוון כלפי ה'מחנה' המקראי, כשם שהקביעה שירושלים היא 'מחנה הקודש' קשורה בודאי ל'מחנה' המקראי.
[651] פילון האלכסדרוני תיאר את האיסיים בשניים מחיבוריו: 'שכל אדם ישר הינו בן-חורין' ו'סנגוריה על היהודים'.
[652] מלחמות היהודים ב' ח' 161-119; קדמוניות היהודים יג' 173-171, טו' 379-371, יח' 22-18; חיי יוסף 12-10.
[653] בחיבורו Naturalis Historiae 5:17. התרגום עפ"י ידין, תשי"ח, עמ' 222-223. יש לציין כי ישנה גם עדות של דיו כריסוסטומוס (המאה ה-3 לספירה), אך נראה כי הוא לקח את הדברים מפליניוס ולכן לא נהוג להחשיב עדות זו כראיה.
[654] על פי סינסיוס (אנ') (Vita Dionis — Arnim II, p. 317): 'הוא משבח את האיסיים, עיר מבורכת מאד הממוקמת בקרבת 'המים המתים' בחלקה הפנימי של פלשתינה, באותה הסביבה של סדום'.
[655] קלויזנר, תשכ"ו, עמ' 24, ברושי, תשנ"ז, עמ' 301-302, שוורץ, תשס"ט, עמ' 612-614 הצביעו על רמזים 'חז"ליים' לאיזכור של האיסיים. ראו בנוסף: אליאור, תהום ונשייה. חז"ל מציינים שהיו 24 כתות של מינים טרם חורבן הבית (ירושלמי סנהדרין י' ה'), ואפילו 7 כתות בתוך הפרושים (אבות דברי נתן נו"א פל"ז, מהד' שכטר עמ' 109; נו"ב פמ"ה, עמ' 124. משם כנראה העתיק ת"י לזכריה ד' 2 (קטע 144 [א]) שמציין שהיו 7 כתות של צדיקים), ואילו ?? מציין 80 כתות במאה ה-?? לספירה.
השאלה המתבקשת מאליה – לו חז"ל אכן התייחסו לאיסיים, מדוע לא הוזכרו אלו בפירוש אלא רק ברמזים דקים?!
[656] זוהי טענתה של אליאור, תהום ונשייה.
[657] ראו: אלאור, תהום הנשייה.
[658] חוקרים סבורים שעד ימי יוחנן הורקנוס החשמונאים היו באופוזיציה, בגלל שמאז עלו לשלטון. ראו למשל: שוורץ, כהונה ומלכות, עמ' 19. רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 251, מסכים להתקרבות בין הצדוקים לחשמונאים, אך גם מסתייג.
[659] הביתוסים כתובים באחד מנוסחי כתב היד לתוספתא ידיים ב' כ'. ראו: גרינץ, עדת היחד - איסיים - בית (א)סין', עמ' 105-142. חיזוקים אטימולוגים נוספים לכך: מארמית – מרפאים (ראו גם דברי הימים ב' טז' 12).
[660] רופא, מה היה שמם של האיסיים.
[661] על פי פילון האלכסנדרוני, ייתכן כי מקורו של השם הוא בשיבוש קל (Essaioi) יווני של המילה (hosiotes) 'חסידות': 'הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראויים לכינוי זה'. זיהוי הראשון של 'חֲסִידִים' עם האיסיים מופיע בספר יוסיפון שמיוחס להיסטוריון והסופר יוספוס פלויוס, ואילו המחקר מתארכו למאה ה-10 לספירה. יש לציין שר' עזריה מן האדומים רשם את האייסים כ'איסיאי' בספרו 'מאור עיניים'.
[662] סיפור חוני המעגל - תענית, מרדכי כהן, גיליון מס' 3 - תשס"ז * 2006:
http://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=1&id=147
[663] השוו: 'הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל? חָלִילָה, חַי יי אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה' (שמואל א' יד' 45).
[664] נזיר כג': 'איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים'.
[665] עדת קומראן אסרה את הגיית שם יי: 'וא]ש̇ר יזכיר דבר בשם הנכבד על כול הכ[ ] ואם קלל או להבעת מצרה או לכול דבר אשר לו [ ] הואה קורה בספר או מברכ והבדילהו ולוא ישוב עוד על עצת היחד' (סרך היחד ו' 27 - ז' 2). במגילות התפילות והברכות כינוי יי הינו בעיקר 'אדני' ואחריו 'אל', וכך גם מדגישה תוספתא ברכות ז' ו' (ושאסור להשתמש ב'אל' ו'אלוהים' בתחילת הברכות). בדומה ל: 'אומרים צדוקים: קובלנו עליכם טובלי שחרית, שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה' (סוף התוספתא למסכת ידים [צוקרמאנדל פ"ב ה"כ]). שבועה מותרת רק באלה: 'וכל האובד ולא נודע מי גנבו ממאד המחנה אשר גנב בו ישביע בעליו בשבועת האלה והשומע אם יודע הוא ולא יגיד ואשם' (ברית דמשק ט' 12-10, כנראה על ויקרא ה' 1). במקום השם המפורש, נהוגה במגילות קומראן הלא-מקראיות (כגון: מגילת טוביה הארמית 4Q196, קטע 18) ומכתבי תורה שלא מקומראן, כתיבה בארבעה קווים קצרים: "". מצורת כתיבה זו השתלשלה צורת הכתיבה 'יי' (ודומותיה) לשם הויה, כמצוי בסידורי תפילה רבניים עד ימינו. להרחבה ראו: שיפמן, הלכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה': השבת אבידה וגזילה והשימוש בשם ה'. השם הנעלם והשבועה - חנוך סט' 26-15.
[666] 'וכל כך גדול כוחם של אלה [הפרושים] אצל ההמון, שאפילו אומרים דבר נגד המלך וגם נגד הכוהן הגדול, מיד מאמינים להם'. גם פשר נחום ב' 8 מתאר כך את אפרים דורשי החלקות: 'אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים', אך לעניות דעתי היא מכוונת למתייוונים בתקופה הטרום-חשמונאית.
[667] על הניסיונות לראות בו חבר בכת האיסיים ראו ספראי, בימי הבית, עמ' 502–504, ונימוקי הנגד שהביא שם. על הצעה מחקרית נשכחת לזהות את חוני עם מורה הצדק הנזכר במגילות קומראן ראו שירר (ורמש-מילר), היסטוריה א', עמ' 235, הערה 6.
[668] 'מן האיסיים ומנחם שמו, שהכל היו מעידים על מידותיו הטובות והיפות באורח חייו, וגם כי ניתן לו מאת אלוקים לדעת עתידות מראש' (קדמה”י טו' 372-9). על כך ראו: קנוהל, בעקבות המשיח, עמ' 108-100.
[669] יש לציין שפשר נחום א' 8-6 מתאר את אכזריותו של כפיר החרון על תליית גדוליו (ראו: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 121-107). כאמור מוצע שזה חל בין המתייונים בתקופה הטרום-חשמונאית, ואילו חוקרים הציעו שינאי המלך ביצע זאת נגד הפרושים, אך דווקא מקרה זה הכי מתאים וידוע לנו, אך הוא מאוחר לדעת כולם. עם זאת, זוהי עוד דוגמה של יישום חלקי חוזר (גם לנבואות הפשרים).
[670] ופעם אחת בייתוסים! על כך ראו: ידין, מגילת המקדש, עמ' 97; רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 58-50.
[671] שמואל ספראי עסק בדמות החסיד בכמה מאמרים. ספראי מונה במאמריו השונים אפיונים שונים להתנהגותם ולתורתם של אותו חוג חסידים. כך הוא מציין את קרבתם היתרה לאלוקים המתבטאת בדימוי השכיח כ"בני בית" לפניו את ייחודה של אמונתם המוחלטת בכך שזכותו של האדם מגנה עליו מכל רע אפשרי, את מעשי החסד המרובים שלהם ואת כוח תפילתם. נסים ומופתים תופסים מקום נכבד בסיפורים עליהם, תופעה שהיא נדירה למדי בסיפורים על חכמים אחרים. במאמרו: 'חסידים ואנשי מעשה', עמד ספראי על אפיונים ייחודיים נוספים של דמות החסיד. העניות היא אחד מקווי האופי שלו, כאידיאל. ספראי מייחס תפיסה זו לבן האי האי: 'לפום צערא אגרה' (משנה אבות ה' כה'). ראו גם: הר, החברה היהודית: החסידים. ניתוח החסידים בבית שני ובחז"ל נסקרו ונותחו על ידי: מנחם בן שלום, חסידות וחסידים, בספרו הציג כל חכם פרושי ורבני שנהג במידה טובה, ולא התמקד בחסידים שמצוינים מפורשות, ואף דחה את קשרם לעדת קומראן, על אף שהודה שהקו המרכזי ביניהם זהה – לפני משורת הדין. לצד אלו, הוא מקבל את טענת יהושע אפרון כי מגילות קומראן חוברו ע"י ראשית הכנסייה (טענה שאינה סבירה בעליל ואינה מקובלת במחקר); דב הרמן, חסידים קדמונים. במאמרו ביקש להוכיח שההלכה החסידית משקפת רובד קדום ביותר בתוך הפרושים, שממנה נבנתה ההלכה המאוחרת, אך לא ניתן את ספרות קומראן וספרים חיצוניים. בתחילת המאה ה-19, טרם מציאת מגילות קומראן, ביקשו מספר חוקרים לזהות את החסידים עם האיסיים, ראו: פראנקל, 1846; גייגר, 1871; קושלר, 1920. ביכלר, 1922, הכחיש טענותיהם. לכאורה מגמה זו היתה אמורה להתחזק עם מגילות קומראן, אך בינתיים חבל.
[672] אם כי ייתכן ויש קשר לפילוג בין הקנאים למתונים. גרץ (H. Graetz, Geschichte der juden, 3 II, Leipzig 1906, pp. 797-799) משייך את מחלוקת בית הלל ושמאי למחלוקת בין מתונים וקנאים טרם המרד הגדול. נדמה שהקנאים ניסו לשחזר את ניצחונות החשמונאים כאמור בשימוש מה”מ בניצוח עדת קומראן והחסידים. מנחם הכהן סבר שאיסי בן יהודה היה מנהיג של "מרד חכמים" נגד רומי בימי רבי.
[673] אימצו את קביעתו של פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים.
[674] עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים. ראו למשל: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14 ובפרט ה' 12: 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו'; ו' 11-14; פשק חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10.
[675] לא פגעו בנחשים ועקרבים בניגוד לדעת חכמים (שבת קכא' II); משכב ברביעי ולא בשבת (נדה לח'); החמרה על מחשבת מלאה בשבת (ירושלמי שבת טו' ג' טו'); מצוין שרבי יוסי הכוהן החסיד מסופר שהקפיד ביותר על השבת.
[676] כדוגמאות מפורסמות אלו:
[677] על נבואות עדת קומראן והאיסיים ראו בפרק 'זיהוי עדת קומראן כהגמוניות: נביאים...'
[678] חז"ל למדו את העיקרון 'צדיק גוזר וה' מקיים' מאיוב כב' 28: 'וְתִגְזַר אֹמֶר, וְיָקָם לָךְ', ומשמואל ב', כג' 3 (מועד קטן טז' II).
[679] קטע 2 טור ב' + קטע 4 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 132, 'ימות המשיח').
[680] וכן סוטה מט': 'ולמה נקרא שמו "קטנתא" — שהיה קטנתא של חסידים, כלומר, היה מקטנם ואחרוניהם של החסידים'.
[681] עיקריהם: יהודה איש הוצא (עיר בבל שממנה עלה הידועה גם כ"הוצל"), יוסי קטנותא, יוסף הכהן, 'אנא איסי בן יהודה דהוא איסי בן גור אריה דהוא איסי בן גמליאל דהוא איסי בן מהללאל' (נדה לו' ב'), וראו הצעות נוספות במאמרו של הכהן, כגון: רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי, יוסי בן קצרתא, רבי יוסי החסיד.
[682] מרדכי הכהן, 'תולדות התנא איסי בן יהודה', סיני לד' (תשי"ד), עמ' רלג-רמ.
[683] 'יהודה איש הוצא עביד טמיר במערתא תלתא יומין (התחבא במעשה שלושה ימים) מיקום על הדין טעמא (רצה לעמוד על טעם הדבר) מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? אתא לגבי רבי יוסי בן חלפתא, אמר ליה: אית לי טמי' במערתא תלתא יומין, מיקום על הדין טעמא: מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? קרא (רבי יוסי) לרבי אבא (אוורדימוס) בריה, אמר ליה: הדין טעמא מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? א"ל (יהושוע כא') "תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה עִיר עִיר וּמִגְרָשֶׁיהָ סְבִיבֹתֶיהָ". תהיינה עיר - ואחר כך מגרשיה סביבותיה. אמר ליה (רבי יוסי ליהודה איש הוצל): מי גרם לך? (שלא ידעת זאת) דלא ילפתה עם חבירך (שלא למדת עם חבריך)'. סיפור במקיל בשינויים יש בבבלי נדרים פא'.
[684] וכך גם מסורות בתרגומים הירושלמים נגד פירושם של חז"ל, כמו ה'בעירה' שהיא אש (ולא לשון בהמה).
[685] בחז"ל התנגדו להצעתו ופירשו אותה אחרת, אך גם יוספוס מסר הלכה זו (קדמוניות היהודיםקדמה"י, מהדורת שליט, ירושלים ותל-אביב תש"ד, ד', כ"א, עמ' 234). על כך ראו: יהורם לשם, בביאת כל אדם הכתוב מדבר, עקבות פרושיים, חסידיים וכיתתיים ביסודה של הלכה.
[686] ילקוט שמעוני מביא זאת פעם בשמו של שמעון בן אלעזר (רמז', רמז') ופעם בשמו של שמעון בן עזאי (רמז', שס').
[687] תהילים א' 1: 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב'; משלי ט' 8: 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ' (משלי ט' 8); 'אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו' (משלי כו' 4-3); 'עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם. עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל' (שמ"ב כב' 27-27; תהילים יח' 17-16); 'חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ' (תהילים קיט' 63), לבין: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יי אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' (תהילים קלט' 22).
[688] (הבשורה על פי מתי יט' 19; הבשורה לפי מרקוס יב' 31; אל הרומים יג' 9), ובמקביל אמר דרשה דומה על דרך השלילה: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' (שבת לא', כנראה קיבל מסורתה מטוביה ד' 15 [נוסח קצר]: 'בני! שים לבך לכל מעשיך. ואשר תשנא לנפשך - לא תעשה לאחרים'), ועקיבא (סִפרא על הפסוק).
[689] 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' (ויקרא יט' 17).
[690] האם בעלי דעות פוליטיות שונות נכללים בהיתר ואף מצווה השנאה ומריבה הזו? האם אתאיסטים גם נכללים, או רק אלו שמבצעים פעולות כאלו 'להכעיס'? מה לגבי אלו ששונאים את הדת והחרדים? מה לגבי אלו שחוקרים את הדת ומקורנים את האמת והאמונה ממנה? ומה לגבי דתיים טיפשים שעליהם נאמר 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ' (משלי ט' 8) – איך אפשר לאהוב אותם ולהתקרב אליהם אם לא כדאי להוכיח אותם ('כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יי יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה' [משלי ג' 12], ואף אם אין ללמוד מה' שהוא המוכיח ולא אנחנו, עדיין יש ללמוד שההוכחה הינה חלק מאהבה, ומאידך: 'וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה' [משלי י' 12])?
[691] 'כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ'.
[692] 'בִּנְפֹל אויביך [אוֹיִבְךָ] אַל תִּשְׂמָח'. ההנחה מדבר על אויבים אישיים, דהיינו יריבים, שכן לאויבי העם יש שירות בתנ"ך (והמדרש הביקורתי מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!' [סנהדרין לט' II; מגילה י' II] הינו מדרש יוצר שגוי).
[693] מַסֶּכְתָּא דְשִׁירָה בְּשַׁלַּח פָּרָשָׁה ו' (שמות טו' 7); ספרי דברים (לב' 41) פרשת האזינו פיסקא שלא' מציין לשנוא את המינים חסרי האמונה.
[694] להלן פירושו של ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 219: 'גם לרשע אגלה תמיד יחס אוהד; שכן סומך הוא על נקמת האל, כפי שהוא מפרש בהמשך-דבריו'. עיקרון זה התרחב בנצרות (אם כי בהתנהגותה הלאומי דווקא פעלה רבות הפוך) אשר ידועה בביטויים כאוהבת ומחבקת את האויב ללא תנאי, כמתן הלחי השנייה (הבשורה על-פי מתי ה': 'אל תתקוממו לרשע, והמכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת'. ייתכן שגם לזה מקור מקראי: 'יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה' (איכה ג' 30). פלוסר, מגילות מדבר יהודה, עמ' 67, הציע שששת הפרקים הראשונים של תורת יג' השליחים קרוב מבחינה ספרותית לטור' ג' בסרך היחד), והעדפת הזונות והמוכסים (מתי כא' 32-28. אם כי הדבר תלוי באמונתם שמקביל לתשובתם).
[695] זהו כנראה גם המשמעות של הפתגם של דוד המלך: 'כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ' (שמ"א כד' 13). הלשון הושפעה אולי מתהילים לח' 21: 'וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה יִשְׂטְנוּנִי תַּחַת רדופי [רָדְפִי] טוֹב'.
[696] 'רבי אבין פתח: "כאשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה" (קהלת ח' 4) אמר רבי אבין: [משל] לרב שמצווה לתלמידו ואומר לו: אל תלווה בריבית, והיה הוא מלוה בריבית! אמר לו: רבי, אתה אומר לי אל תלוה בריבית ואת מלוה בריבית? אמר לו: אני אמרתי לך אל תלוה בריבית לישראל אבל לאומות הלווה, שנאמר "לנכרי תשיך" וגו' (דברים כג' 21), כך אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבון כל העולמים כתבת בתורה "לא תקם ולא תטר" (ויקרא יט' 18) ואתה: "נוקם ה' ובעל חימה, נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו"! (נחום א' 2) אמר להם הקב"ה: אני כתבתי בתורה "לא תקם ולא תטר" לישראל, אבל באומות: "נקם נקמת בני ישראל" (במדבר לא' 2)'.
[697] ראו: דוד פלוסר, 'פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום'.
[698] ועוד תיאורים כאלו, כגון: פשר מיכה (1QpMic, Frgs. 8–10): '[אשר הואה יתעה את ה]פ֯ת֯אים';
[699] יוספוס, קדמה”י, ספר 12, 236-154.
[700] להוציא יוסי בן יועזר מול אלקימוס (בראשית רבה סה' כז', מהדורת תאודור-אלבק, עמ' 741-744), אך הוא כראשון טרם הזוגות, ובכל אופן ימיו לאחר מרד חשמונאי ולא בימי תיארוכי לברית דמשק.
[701] שאלת התיארוך הינה גדולה ועסקו בה רבים. ברושי, כת האיסיים וזרמים דתיים בימי הבית השני, טוען בעמ' 4 שבתקופה הנ”ל טרם היו הפרושים. יוספוס מזכירם רק מימי יונתן הוופסי בן מתתיהו (קדמה”י יג' 171-173), וטענתי שגם בשלב זה היו מעטים שטרם התגבשו לכת גדולה ידועה ומשפיעה.
[702] כך מסכם בעמ' 197: 'בתקופת יאסון הצטרפה הגרוסיה אל הפוליס שהקים יאסון', והדברים ידועים מספרי המקבים ויוספוס.
[703] ראו: ניצן, מגילות הפשרים מקומראן, עמ' 169.
[704] כך טוען פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום, עמ' 143, 159.
[705] ראו: המדינה החשמונאית, עמ' ??.
[706] גם דבורה דימנט מסכימה עם ביטול הצעה זו, ראו: עת עת ופשריה, עמ' 13.
[707] ניוזנר, מפוליטיקה, עמ' 66; לוין, המעורבות הפוליטית, עמ' 27-25.
[708] בפתיחת ספרו העמק דבר על בראשית: 'חרבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. ע״כ מפני שנאת חנם שבלבם זא״ז חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה׳ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו עי״ז לידי ש״ד בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. וע״ז היה צדוק הדין. שהקב״ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אע״ג שהוא לש״ש דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ'. הוא לא ציין מיהם אותם פרושים, ולאיזה צדוקים הוא התכוון – וכי לדעתו יש לחלק בין צדוקים ממש לבין מי שרק לא חושב בדיוק כמותם?!
[709] ראו: נחמן, ההלכה בכתבי יוסף בן מתתיהו, בעמ' 323 מסכם: 'יוספוס לא היה חבר של ממש בכת הפרושים.. אלא 'יהודי ממוצע' אם גם בן המעמד הגבוה. ככזה, הוא נהג על פי רוב כהלכה שבידי הפרושים (המשקפת את המנהג הרווח, פעמים רבות אף בקרב בני הכתות האחרות, אך לא הלך בדרכם באופן שיטתי – אם משום שלא היה קנאי לדרכם כמי שהוא חבר של ממש בכת ואם משום שלא תמיד הכיר את עמדתם.
[710] (מלחמת היהודים ב' פ"ח 158-154) והביא 3 דוגמאות: יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80), המקרה השנה הוא של מנחם על הורדוס כילד (שכבר דור 3 לגיור לפי מ' המקדש מ' 6), והמקרה השלישי הוא של שמעון האיסיי על חלומו של ארכאלוס (מלחמת היהודים ב' 111-113).
[711] 'על כפיר החרון אשר יכה בגדוליו ואנשי עצתו'.
[712] 'פשרו אמון הם מנשה והיארים הם גד[ו]ל̇י̇ מנשה נכבדי'.
[713] מהקדמת נכדו לתרגום היווני: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'.
[714] חוקרים סבורים שעד ימי יוחנן הורקנוס החשמונאים היו באופוזיציה, בגלל שמאז עלו לשלטון. ראו למשל: שוורץ, כהונה ומלכות, עמ' 19. רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 251, מסכים להתקרבות בין הצדוקים לחשמונאים, אך גם מסתייג.
[715] הביתוסים כתובים באחד מנוסחי כתב היד לתוספתא ידיים ב' כ'. ראו: גרינץ, עדת היחד - איסיים - בית (א)סין', עמ' 105-142. חיזוקים אטימולוגים נוספים לכך: מארמית – מרפאים (ראו גם דברי הימים ב' טז' 12).
[716] על פי פילון האלכסנדרוני, ייתכן כי מקורו של השם הוא בשיבוש קל (Essaioi) יווני של המילה (hosiotes) 'חסידות': 'הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראויים לכינוי זה'. ראו: רופא, מה היה שמם של האיסיים.
[717] להרחבה ראו: באומגרטן, מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית.
[718] הנושא נידון בהרחבה אצל חוקרים רבים. ראו למשל אשל, מגילות קומראן, בעיקר עמ' 46–52; שוורץ, יהודי מצרים, עמ' 15–16, הערה 17.
[719] אם כי לעיתים התוצאה יכולה להיות זהה.
[720] בשלושת פסוקים אלו יש ביטויים דומים. בספר טוביה מסורות נוספות של הלכות נישואין, החל מכתובה, ייחוד, נדוניה, ברכות ועוד. הנוסח הארוך (כהנא) הינו הקרוב למקור בעברית/ארמית של 7 מגילות טוביה מקומראן. שמות כא' 9 רומזת על הלכה כזו: 'וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ', וייתכן ונמצאת במגילת המקדש בקטע שלא שרד לידינו.
[721] ראו: רצון, היכן גן עדן.
[722] דניאל יב' 2; קוהלת יב' 7; יחזקאל לז' 14-1 – וראו להלן.
[723] העיקרון השני החשוב של התאולוגיה המעתזלה שהפכה לתו היכר של התנועה הקראית הינו רעיון הצדק (עדל). ברעיון זה טמונה האמונה בבחירה החופשית ובגמול ובעונש שבעולם הבא. הואיל והאדם חופשי לבחור בין טוב לרע, הוא ניצב בבוא יומו לפני משפט הצדק האלוהי, אשר מענישו על מעשיו הרעים או גומל לו על מעשיו הטובים.
[724] ייתכן שיש ערבוב ספרותי עם הכותים, כפי שציין רשב"ג: 'כל מצווה שהחזיקו בה כותים מדקדקים בה יותר מישראל' (קדושין עה').
[725] תחיית המתים מוזכרת ב: חנוך, צוואות השבטים, פסידו-יחזקאל, 4Q521. בתרגום הסורי? לבן סירא ??. יש לציין שבחנוך כז' מצוין הגיא השמימי המקולל, הוא כנראה גיהנום.
[726] מתי כב' 23; מרקוס יב' 18; לוקס כ'; מעשי השליחים כג' 8. אבות דרבי נתן נוסח ב' פ”י – מקור זה משוכתב גם בחיבור יהודי-נוצרי של כת האביונים אשר היווה בסיס לספר כלל-נוצרי שנתחבר בכשנית 360 לספירה ובמרכזו עומדת דמונות של קלמנס הרומי: 'הצדוקים... החלו לפרוש מכלל העם ולשלול את תחיית המתים... באומרם שאין זה ראוי לעבוד את האלוהים על מנת לקבל פרס'.
[727] הביתוסים כתובים באחד מנוסחי כתב היד לתוספתא ידיים ב' כ'. ראו: גרינץ, עדת היחד - איסיים - בית (א)סין', עמ' 105-142. חיזוקים אטימולוגים נוספים לכך: מארמית – מרפאים (ראו גם דברי הימים ב' טז' 12).
[728] על פי פילון האלכסנדרוני, ייתכן כי מקורו של השם הוא בשיבוש קל (Essaioi) יווני של המילה (hosiotes) 'חסידות': 'הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראויים לכינוי זה'. https://www.haaretz.co.il/1.1785897
[729] 'חביבים ישראל, כשהם מכנן - אין מכנן אלא בכהנים, שנאמר ישעיה סא' ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו. וכשהוא מכנן - אין מכנן אלא במלאכי השרת, שנאמר "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יי צְבָאוֹת הוּא" [מלאכי ב' 7], בזמן שהתורה יוצאה מפיו - הרי הוא כמלאכי השרת, ואם לאו - הרי הם כחיה וכבהמה שאינה מכרת את קונה'. זה אותו עיקרון שהקב"ה מדקדק עם צדיקים: 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ' (ויקרא י' 3).
[730] יש גם לציין שהספרות התלמודית מוסיפה תמיד את הכינוי 'מלך' לשמו של ינאי; עיין, למשל, בחומר הנדון אצל י' אפרון, חקרי התקופה החשמונאית, תל-אביב תש"ם, עמ' 194-131.
[731] 'יב. בעשרין וארבעה ביה תבנא לדיננא: בימי מלכות יון היו דנין בדיני הגויים. וכשגברה ידם של בית חשמונאי בטלום, חזרו לדון בדיני ישראל. אותו היום שבטלום עשאוהו יום טוב. שהיו הצדוקין דנין בדיניהם לאמר: הבת יורשת עם בת הבן. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: מנין לכם? ולא היו יודעים להביא ראיה מן התורה'.
[732] ובכך אני מחלק את מסקנתו של גייגר, שהצדוקים לא היו כת חילונית-אריסטוקראטית ומתיוונת, אלא קבוצה דתית שמרנית ומחמירה. ראו: מבוא של שכתב י' קלוזנר למהדורה בעברית של 'המקרא ותרגומיו' (גייגר, תש'ט עמ' 34-30).
[733] מושחתים הרודפים אחר מנעמי החיים, מתבוללים בתרבות היוונית ומבקשים עושר וכבוד.
[734] כך ליבנה ועוד ערים. על יוחנן בן זכאי ראו בפרק בנפרד.
[735] על מקורותיו של היפוליטוס, ראו: בורכאד, עמ' 30-29.
[736] שטרן, תשנ"א עמ' 343-340. בן שלום טען שהאידיאולוגיה הקנאית באה במובהק מקרב בית שמאי (תשנ"ד, עמ' 175-171).
[737] כך למשל: שטרן, הפילוסופיה הרביעית והסיקאריים.
[738] למשל: פילון, שכל אדם ישר הינו בן-חורין ו' 78.
[739] H. Graetz, Geschichte der juden, 3 II, Leipzig 1906, pp. 797-799.
[740] דברי ירמיהו 4Q388a (4QapocrJer C-c) (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 97): 'בימים] ההמה יקום מלך [לגו]ים̇ גדפן ועשה רעות ובי̇מ֯[ו אעביר] את ישראל מעם בימו אשבור את מלכות מצרים [ ] את מצרים ואת ישראל אשבור ונתתו לחרב [והשמותי את הארץ] ורחקתי את האדם̇[ ו]ע̇זבתי את הארץ בה[שמה ושבו כהני ירושלים] לעבוד אלהים אח[רים ולעשו]ת֯ כתוע̇בות̇[ הגוים'; מגילת אפוקריפון ירמיהו 390Q4 - Frg. 1, PAM 43.506, שורות 9-12): 'והסתרתי פני מהמה ונתתים ביד איביהם והסגרת֯[ים] לחרב והשארתי מהם פ̇ליטים למע[ן] אשר לא י֯[כ]ל[ו ]בחמתי [ו]ב֯ה̇סתר פ֯[ני] מהם ומשלו בהמה מלא̇כי המש̇[ט]מות ומ֯[אסתים ו]ישוב̇[ו] ו֯י֯עשו [את] הר֯ע֯ ב֯עינ̇[י] ויתהלכו בשר֯[ירות לבם'; פסידו יחזקאל ב' 5: 'בליעל יחשב לענות את עמי'.
[741] מק"א א' 62-63: 'ורבים בישראל התאמצו והתחזקו לבלתי אכול טמא; ויבחרו למות, פן יטמאו במאכלים ויחללו ברית קודש, וימותו'; מק"ב ה' 27: 'באכלם מזון עשבי הם התמידו לא ליטול חלק מן הטומאה'. האיגרת בתחילת מק"ב מציגה את החשמונאים כבעלי טהרה וקדושה הזכאים לחנוך את המזבח במקדש. תיאורים אלו עולים עם הממצאים הארכיאולוגיים של המקוואות וכלי האוכל באזורי החשמונאים. על כך אמרו חז"ל: 'פרצה טהרה בישראל' (שבת יג' II).
[742] בתוך כך התקבלה הצעת זיהויו של פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום, כי: הפרושים הם אפרים; הצדוקים הם מנשה; עדת קומראן היא האיסיים. הנושא נידון בהרחבה אצל חוקרים רבים. ראו למשל: אשל, מגילות קומראן, בעיקר עמ' 46–52; שוורץ, יהודי מצרים, עמ' 15–16, הערה 17.
[743] אמנם היו קבוצות ביניים (ראו פרק בעניין) כמו: 'בית פלג' (ברית דמשק כ' 20), 'בית אבשלום' (פשר חבקוק ה' 9-11). אך גם אם החשמונאים היו בין אלו, עיקר הצעתי היא להתקרבות ביניהם בהמשך הדורות, ולא בדור הראשון של ייסוד החשמונאים.
[744] במגילת 320Q4 (לוח משמרות א') משמר ייריב מוזכרת לפחות 3 פעמים, ועוד ב-15 לחודש הראשון (בפסח, אף קיבלו מועד חשוב למשמרתם), כפי שמיקומו בדה"א כד' 18-7, בניגוד לנחמיה יב' 20-12. גם לחז"ל אין גנאי על בית יהויריב, אלא רק על נטילת מלכות עם הכהונה (ירושלמי הוריות ג' ב'; שקלים ו' א') שמקובל לשייך זאת נגד החשמונאים, אך הדבר לא מחייב.
[745] כך אף ציין כשר, קשרים מדיניים ולאומיים בין יהודי מצרים התלמית לאחיהם בארץ-ישראל: 'אין יסוד לסברות קיקיוניות וספקולטיביות כאילו גזלו החשמונאים את כס הכהונה הגדולה מצאצאי צדוק'. שוורץ, יהודי מצרים בין מקדש חוניו למקדש ירושלים ולשמים, עמ' 47 - הערה 17 חולק עליו.
[746] למשל בצוואת ראובן ו' 11 לוי יהיה נביא ומלך על כל הגויים. במקרא יש כמה קללות על משפחות כהונה.
[747] שלומציון (331Q4, קטע 1 ב', 7); הורקנוס (332Q4, קטע 2, 6), אמליוס (333Q4, קטע 1, 4 ו-8 מזוהה כאיש הצבא הרומי M. Aemilius Sacurus שפומפיוס מינה כנציב סוריה מיד לאחר כיבוש ארץ-ישראל בשנת 63 לפסה"נ), פוטליאיס, '{יוסף בן קומ]דיוס' (תעודה כלכלית 4Q348). ייתכן שיונתן מוזכר גם במגילה 4Q523 (4QJonathan), אך היא כה מקוטעת (שתי האותיות האחרונות בשם שב שורה 2 חסרות) כך שלא ניתן להכריע. גם שאר המגילה מקוטעת והמהדיר פואש לא הציע פירוש קוהרנטי. ראו: #8498 : Puech, Jonathan le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân.
[748] 'וראשונים החסידים היו בבני ישראל'. לפי דיוק לשון התרגום היווני, כסופרים ממעלה ראשונה, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס. ראו גם: מק"א א' 42, מק"ב יד' 6.
[749] ראו בפרק יחס חז"ל לעדת קומראן.
[750] כגון: [ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה' (ממ"ת ד' 7-8 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 210]).
[751] כגון: ירידה/בריחה למדבר (מק"א ב' 33-29; מק"ב ה' 35 - בני האור נגד בני החושך א' 3; סרך היחד יח' 12-16 4Q176 (4QTanḥ) א' 7-8) ; מתנדבים לתורה (מק"א א' 42 ועוד - קיסטר, השורש נד"ב) ; מבקשי צדק ומשפט עם משפחותיהם (סרך היחד א' 1-6; ו' 1- 4; ח' 1-2; רז נהיה/מוסר למבין Frg. 121, PAM 43.4751; ברכי נפשי ב' 4 - מק"א ב' 29-33).
[752] למשל: מק"א א' 62-63: 'ורבים בישראל התאמצו והתחזקו לבלתי אכול טמא; ויבחרו למות, פן יטמאו במאכלים ויחללו ברית קודש, וימותו'; מק"ב ה' 27: 'באכלם מזון עשבי הם התמידו לא ליטול חלק מן הטומאה'. האיגרת בתחילת מק"ב (ובפרק ב' 19-18) מציגה את החשמונאים כבעלי טהרה וקדושה הזכאים לחנוך את המזבח במקדש. גם הממצאים הארכיאולוגים מלמדים על הקפדת לטהרת כלי האוכל.
[753] ראו: קיסטר, השורש נד"ב.
[754] מק"א ד' 42-47: 'ויבחר כוהנים תמימים, חפצים כתורה ,והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא; ויויעצו על אודות מזבח העולה המחולל, מה יעשו לו; ותיפול להם עצה טובה להורסו, לבל יהיה להם לחרפה, כי טימאוהו הגויים, ויתצו אותו; ויניחו את האבנים בהר הבית, במקום מתאים, ער אשר יבוא נביא ויורה על אודותן'; ט' 27: 'ותהי צרה גדולה בישראל, אשר כמוה לא הייתה מן היום אשר לא נראה להם נביא'.
[755] בסכוליון על מ' תענית י' מצוין שבתקופה זו היתה צדוקית; השרים לפי קדמה”י יג' 411.
[756] אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 121.
[757] להרחבה על עיקרון קידוש השם באמצעות 'מעטים נגד רבים', ראו: בר-אילן, דברי גד החוזה ה' קכח', עמ' 190. עם זאת, עיקרון זה אינו מופיע במגילת המקדש, אלא אדרבא, בטור נח' יש אף סדרי כוחות הגיוניים לפי קושי המלחמה.
[758]: 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו'.
[759] קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 303. הפסוקים בקושי שרדו ולהלן בההדרה: 'צופה רשע לצדיק ומבקש [להמיתו י]י [ולא יעזבנו בידו ו]לוא ירשיענו בהשפטו. פשרו על הכוהן הרשע אשר צ[פה למור]ה הצד[ק ובקש] להמיתו [על דברי החו]ק והתורה אשר שלח אליו ואל לוא יעז[בנו בידו] ולוא [ירשיענו ב]השפטו ולו שלם [אל את] גמולו לתתו' (שורות 9-7).
[760] המגילות הבולטות להשערה זו הן המקראיות, הקדמוניות, לוחות משמרות הכהונה והלכות כוהנים. השערת הספרייה מירושלים טען פרופק קרל היינריך רנגסטורף מאונ'ינסטר ב-63', ובשנות ה-80 הצטרפו נורמן גולב, יזהר הירשפלד, יצחק מגן, יובל פלג, ורחל אליאור. עיקר טענותיהם שרשימת האוצרות שבמגילת הנחושת יכלה להיכתב רק בירושלים, בשל אופי המקומות והאוצרות הרשומים בה. במגילות יש מגוון רב של רעיונות סותרים, מה שמראו שהן לא נכתבו כולן בידי אותה הכת. כמות של כ-150,000 מילים בכ-15,000 כתבי יד שונים ובכ-250 חיבורים חדשים (לא כולל מאות מגילות ותהילים נוספים שהעיד הפטריארך טימותיאוס הראשון שנמצאו ליד יריחו במאה ה-8 לספירה, שכנראה קשורים לעדת קומראן וספרייתם) מעידים רק העתקי סופרים של טקסטים דתיים שונים - כשאריות מספריות, ושהן לא נכתבו קרוב למקום שנמצאו בו. מגוון כזה של מגילות יכול היה להגיע רק מהמרכז האינטלקטואלי והדתי הראשי בתקופה זו - ירושלים.
[761] להרחבה: Russel Gmirkin, The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict
[762] ראסל, רמיזות היסטוריות במגילת המלחמה, הערה 10. אך רב הנסתר על הגלוי בשש שנים הראשונות, ראו: שצמן, או"ח: היבטים צבאיים, עמ' 346.
[763] ביטוי זה קיים גם בדברי גד החוזה ו' קלו'.
[764] המלאכים מצטרפים למלחמה בזכות שמירת הטהרה: 'וכול איש אשר לוא יהיה טהור ממקורו ביום המלחמה לוא ירד אתם כיא מלאכי קודש עם צבאותם יחד' (ז' 6, מקבילה לדברים כג' 15). לשימוש בחרב ע"י מלאכים, ראו: בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 186.
[765] להרחבה: בין יוספוס לחז"ל, עמ' 178; ראסל, רמיזות היסטוריות במגילת המלחמה, עמ' 188.
[766] ראסל, רמיזות היסטוריות במגילת המלחמה, עמ' 187.
[767] מכנה שנה זו: 'שבת מנוח' - מק"א ו' 49 מתאר תבוסה בשנת השמיטה; 0יוספוס מספר על נטישת מצור בשנת השמיטה (מלה"י א' 60; קדמה"ע יג' 234). העניין קשור לאיסור הלחימה ביום שבת ביובלים נ' 12 שבוטל. ייתכן והמגילה הכיתתית 4Q264a ב' 8 גם אוסרת על מלחמה בשבת הלכה זו אומצה ע"י התנאים-חז”ל וראו דיוני בפרק על בית שמאי. ראו: שיפמן, הלכה, עמ' 92.
[768] מכונת 4QHistorical Text A / מעין דניאל.
[769] ייתכן ואנטיוכוס אפיפנס כבש את ירושלים פעמיים, אך אין לכך משמעות לעניינו כאן. ראו בעניין זה: אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 16.
[770] ההשלמה מדניאל יב' 7: '...כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי, וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד-עַם-קֹדֶשׁ--תִּכְלֶינָה כָל-אֵלֶּה', אך אין המשך לתיאור פסוק זה. נראה כי פסוק זה מקביל או קרוב לט' 27: 'וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם'.
[771] פשר נחום ג' 8-3: 'פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל... פ̇ש֯ר֯ו֯[ ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות [ ]קהל ופת[אים] לא יחזקו עוד את עצתם'; ברית דמשק ז' 21: 'בהפרד שני בתי ישראל שר (=סר) אפרים מעל יהודה וכל הנסוגים הו̇סגרו לחרב'.
אמנם גם והחשמונאים הצדוקים כנראה אבדו, אך זאת בתקופה יותר מאוחרת. יש הרואים את הקראים כהמשך הצדוקים – ראו בפרק עליהם. לדעתי ומוצע בספר זה שגם הפרושים-הראשונים אבדו וניטמעו בחז”ל – שהם מסורותיהם רחבות ורבות מעדת קומראן.
[772] 'וארא עד אשר צמחו קרנים לטלאים והעורבים גדעו את קרניהם וארא עד אשר צמחה קרן גדולה לאחד מן הצאן ועיניהם נפקחו; ויבט אליהם ועיניהם נפקחו ויקרא אל הצאן והאילים ראוהו וכולם רצו אליו; ועם כל אלה [ראיתי] עד אשר הנשרים והדיות והעוריות והאיות היו טורפים את הצאן ויעטו אליהם ויבעלום עד אשר נדמו הצאן אך האילים הם בכו ויצעקו; והעורבים נלחמו ויריבו אתו ויבקשו להוריד את קרנו ולא יכלו לו; וארא עד אשר באו הרועים והנשרים והדיות והאיות ויקראו אל העורבים כי ישברו את קרן האיל ההוא וילחמו ויריבו אתו והוא רב אתם ויקרא לעזרו כי יבוא; וארא עד אשר בא האיש אשר כתב את שמות הרועים ויביאם לפני אדני הצאן בא ויזרעהו ויושיעהו ויראוו הכל הוא ירד לעזרת האיל' (תרגום כהנא, הספרים החיצוניים). השווו: 'ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם ויהיו כעורים וכימגששים דרך שנים עשרים' (ברית דמשק א' 7-10 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6]). השוו: 'וי]ב̇ק̇ש̇ו א֯ת התורה וא֯[ת] המ֯[צוה בכול לבבם] ובכל נפשם֯ ה̇י̇ו֯ כמגששים ד[רך עינים ה̇תורה ה֯ולכת ומרב[ה אור ועיניהם כעיני ע]ור עד אשר יפקחו וראו [ כי אשמים הם' (306Q4, קטע 2, קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 67).
[773] בעיקר לפי ניצחון ישראל על הגויים במלחמות המתוארות באופן סמלי (צ' 13-12). ראו למשל צ'רלס 1912, עמ' liii, 208; מיליק 1976, עמ' 44; בלאק 1985, עמ' 20. קרוב לכך טילר 1993. דימנט, היסטוריה על פי חזון החיות, עמ' 268, חיזקה זיהוי זה לאור המצאותו של ספר חנוך במגילות והתאמה למגילות נוספות. מאידך, דימנט, ירושלים והמקדש בחזון החיות, עמ' 295, מציינת: 'קבוצת הבחירה זהה לעדת המגילות - לתאריך שקודם למרד המקבים, כלומר בשנת 200 לפני הספירה, כשהשלטון על ארץ ישראל עבר מידי מלכי בית תלמי לידי שליטי בית סלווקוס'.
[774] קיסטר, לתולדות כת האיסיים. לאחרונה כנה ורמן הציגה פיתוח של דבריו (דברים בע"פ בהרצאתה בכנס יד בן צבי).
[775] 'לכה המלחמה ומאתכ̇ה̇ הגבורה ולוא לנו ולוא כוחנו ועצום ידינו עשה חיל כיא בכוחכה ובעוז חילכה הגדול כאש֯ר֯ הגדתה לנו מאז לאמור דרך כוכב מיעקוב קם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וו קרקר כול בני שית וירד מיעקוב והאביד שריד̇ מ֯עיר והיה אויב ירשה וישראל'. מופיע שוב במגילת טסטימוניה 175Q4 – Q4Testimonia.
[776] פשר ישעיהו מתארת את מלחמת נשיא העדה) קמרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 272-262(; ברית דמשק ז' 20-17; טסטימוניה ??. צוואת יהודה כד' 1 מציינת את המשיח ככוכב בייחוס לפני מתן תורה.
[777] ברית דמשק ז' 21-18: 'והכוכב הוא דורש התורה הבא דמשק כאשר כתוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל השבט הוא נשיא כל העדה ובעמדו וקרקר את כל בני שת'; צוואת יהודה כד' 2: 'ואחרי כל אלה יקום לכם כוכב מיעקב בשלום וקם איש מזרעו כשמש צדקה ויתהלך עם בני אדם בתם ובצדק וכל עוולה לא תמצא בו'.
[778] ייתכן שלמספר 8 של הקרבות והיותו הפסד, גם קשור ומתואר בסרך המלחמה, בה מתרחשים שלוש מערכות-קרב: בתחילה, בני האור מנצחים 'שלושה גורלות יחזקו בני אור לנגוף רשעה'); במערכה השנייה, יד בני החושך על העליונה ('שלושה גורלות יתאזרו חיל בליעל'); במערכה השלישית, אלוהים, המלאך גבריאל וצבאות מלאכיו מסייעים לבני אור ('ובגורל השביעי יד אל הגדולה מכנעת קדושים יופיעו באחרית [חסר] לכלות בני חושך'). ייתכן שכיוון שהגורל השביעי נגמר, נגמרה גם השגחת השמיים הניסית. רפפורט, פירוש למקבים א', עמ' 208, מסכם שמלחמות יהודה המקבי כשלו לאומית צבאית ומדינית, אך ביטלו את הגזרות הדתיות.
[779] קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 136: 'והמיתו נשיא העדה'.
[780] מתעודות הארכיון של מלחמת בר כוכבא עולה שמדובר במשפחות כהנים היושבות בעיר קוזיבא, ואנשיה מוזכרים בהמשך בהקשר להר הבית. בראש המשפחות: הכהן הגדול, הצבי בן צדוק, ומוזכרים שני בניו. אברהם בן לוי בן צדוק הכהן הגדול, ומוזכרים שלושת בניו ושתי בנותיו. כמו"כ מוזכרים ארבעה כהנים נוספים בני צדוק. ברשימת שמות 8 משפחות בקוזיבא, בכתובת על טס נחושת מוזהב, השם צדוק מופיע ראשון. מעל כל שם מופיע המונגראם של שמעון בר כוכבא. נקודה משמעותית נוספת היא איזכור של השם 'קומרן' בתעודות הארכיון.
[781] פילון האלכסנדרוני, ”על חרות הצדיק" פרק יב', סעיף 75 (תרגום מ.שטיין); קדמה"י יח' 21.
[782] דברים דומים אומר הרמב"ם על שמעון בר כוכבא, שעצם מיתתו ודאי שאינו המשיח )משנה תורה - מלכים יא' ג').
[783] 'ושם ראיתי אחד אשר לו ראש הימים, וראשו לבן כצמר, עמו אחר שמראהו גבר (או אדם, איש) ופניו מלאים הדר כאחד המלאכים... ובן האדם אשר ראית יעיר את המלכים ואת התקיפים ממושבותיהם ואת בעלי השררה מכסאותיהם ויתיר את מתני החזקים וישבר את שני הרשעים'.
[784] 'חָזֵה הֲוֵית, בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם-עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא; וְעַד-עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה, וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי'.
[785] ברית דמשק כ' 15-13 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 20): 'ומיום האסף יורה היחיד עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים'; פשר תהילים ב' 9-5: 'ועוד מעט ואין רשע ואתבוננה על מקומו ואיננו פשרו על כול הרשעה לסוף ארבעים השנה אשר יתמו ולוא ימצא בארץ כול איש [ר]שע' )קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 301). ההנחה שמורה הצדק נפטר בשנים הספורות טרם מרד החשמונאים או ממש בתחילתו, וארבעים שנה ממותו מביא טרם עלייתו של יוחנן הורקנוס לשלטון ב-135 לפה”ס. ארבעים שנה הוא מספר טיפולוגי ומתאים להחלפת דור המדבר, על כך ראו: Eshel, Hanan, 'The Meaning and Significance of CD 20:13-15,' in Parry and Ulrich, eds., Provo International Conference, 330-330.
[786] אולי גם 'קבר צדוק' שמוזכר במגילת הנחושת יא' 3 - נכתב אז, והוא בסגנון דומה של כתיבה שאינה מאפיינת את מורה הצדק (אם כי אינה בלשון רבים).
[787] אמנם ישנם בעלי תפקידים ומנהיגים בכל הזרמים עם שמות מתייוונים, אך אין בשמות בלבד או בכלל כדי להצביע על אורח חייהם. חיזוק לכך הוא תרגום השבעים ומגילות מקראיות שנמצאו בקומראן וכתובות ביוונית. לשמות משלחת לרומא בה שרדו שמות יהודים יוונים, ראו: מ' שטרן, 'על היחסים בין יהודה ורומא בימי יוחנן הורקנוס', ציון, כו' (תשכ'א), עמ' 1-22.
[788] זוהי תשועה, שאין אחריה עוד שיעבוד. לפירוש זה ראו דעת מקרא על המקום (עמ' רלז').
[789] לאמת ולקיים את הכתוב בחזון שבאחרית הימים תבוא גאולת ישראל.
[790] לקדש את בית המקדש.
[791] ישנה אמנם אפשרות שהגישה והכתיבה שונה עד הפוכה מעצם קהל הקוראים של המגילות השונות, כשבעוד 'מגילות מורה הצדק' מיועדות רק לפנים הקהילה – מאפשרות ביקורת חריפה, ואילו ממ"ת שמיועדת לכוהן חיצוני – הניסוח עדין ומכובד. גישה הפוכה זו קיימת במקרא באופן הפוך: כאשר יי ומשה מוכיחים את העם – הם עושים זאת בחריפות, ואילו כאשר הם מתבטאים על עמ"י שלא בפניהם (כמו בפרשת בלק והדרישה למחילה על חטא העגל) – הם מסנגרים על העם.
[792] קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 303. הפסוקים בקושי שרדו ולהלן בההדרה: 'צופה רשע לצדיק ומבקש [להמיתו י]י [ולא יעזבנו בידו ו]לוא ירשיענו בהשפטו. פשרו על הכוהן הרשע אשר צ[פה למור]ה הצד[ק ובקש] להמיתו [על דברי החו]ק והתורה אשר שלח אליו ואל לוא יעז[בנו בידו] ולוא [ירשיענו ב]השפטו ולו שלם [אל את] גמולו לתתו' (שורות 9-7).
[793] ראו: קימרון וסטרנגל, מקצת מעשי התורה, עמ' 203. הם מניחים שלעותק שלא היה בו תיאור הלוח היה עותק לשימוש פנימי של חברי העדה, שאינם זקוקים לפרטים אלו של הלוח. משום מה עניין זה אינו מוזכר בהקדמת לההדרת המגילה בקימרון, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 204. אולי בגלל שלילתו של שיפמן, מקומה של ממ"ת, עמ' 98-81 (במיוחד עמ' 84 הערה 14. מקרה דומה יש גם לעותקים שונים של סרך היחד, שחלק נגמרים במזמור וחלק במגילה 4Q319 המפרטת את משמרות הכהונה לפי לוח השנה.
[794] חיזוק מה אפשר בקישור לפרסום עדכני של רצון ובן דוב בכתב העת Journal of Biblical Literature לפיו במגילה בת כ-60 פרגמנטים בכתב סוד, ופוענחה כמועדי יין ושמן. אך מועדים אלו כבר מפורטים במגילת המקדש, אז מדוע אם כן היה צורך לכתובם בכתב סוד? תשובה לכך יכולה להיות חלק מטענה זו.
[795] רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 211, מסכם את ההלכות הדומות והשונות של הצדוקים עם עדת קומראן.
[796] ראו: זוסמן, הרהורים לאור ממ"ת; קיסטר, עיונים בממ"ת.
[797] כגון חוסר האמונה בתחיית המתים (מק"ב ז' 14-13; קדמה"י יח' 18; מלחה”י ב' 166-162; אבות דרבי נתן נוסח ב' פ”י; מתי כב' 23, מרקוס יב' 18, לוקס כ'; מעשי השליחים כג' 8) הסותרת לאמור במגילות (חנוך; צוואות השבטים; פסידו-יחזקאל; 4Q521; פשר יחזקאל לז' על חזון העצמות היבשות; אחד התרגומים לבן סירא).
[798] קנוהל, לשאלת תיארוכה של ממ"ת. עם זאת, ובמיוחד נוכח ההעתקים השונים של המגילה שבחלקן אין את פתיחת טבלת לוח השנה, אפשר שהמגילה נשלחה גם לפני כן בתקופה זו או אף לפני כן.
[799] פשר נחום ג' 8-3: 'פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל... פ̇ש֯ר֯ו֯[ ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות [ ]קהל ופת[אים] לא יחזקו עוד את עצתם'; ברית דמשק ז' 21: 'בהפרד שני בתי ישראל שר (=סר) אפרים מעל יהודה וכל הנסוגים הו̇סגרו לחרב'. ברית דמשק כ' 15-13: 'ומיום האסף יורה היחיד עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים'; פשר תהילים ב' 9-5: 'ועוד מעט ואין רשע ואתבוננה על מקומו ואיננו פשרו על כול הרשעה לסוף ארבעים השנה אשר יתמו ולוא ימצא בארץ כול איש [ר]שע'. ההנחה שמורה הצדק נפטר בשנים הספורות טרם מרד החשמונאים או ממש בתחילתו, וארבעים שנה ממותו מביא טרם עלייתו של יוחנן הורקנוס לשלטון ב-135 לפה”ס. ארבעים שנה הוא מספר טיפולוגי ומתאים להחלפת דור המדבר, על כך ראו: Eshel, Hanan, 'The Meaning and Significance of CD 20:13-15,' in Parry and Ulrich, eds., Provo International Conference, 330-330.
[800] האתוס על יוחנן הורנוס נשמר אצל יוספוס (קדמה"י יא' י' ז' 8; מלחה"י א' ב' 8): 'ניהל את המדינה באופן נעלה... הוא איחד בנפשו את שלשת הדברים המעניקים את האושר הגדול ביותר: הנהגת האומה, הכהונה הגדולה ומתת הנבואה', וחז”ל (ירוש', סוטה ט' יד'), שתואם לצוואת לוי ח' 15. חז"ל אף השאירו שמו לברכה ולתהילה (ידין פ"ד ו') למרות שנהיה צדוקי בסוף ימיו (ברכות כט'). יש הסוברים שהוא דמות המגונה (אם בכלל מרומז על גינוי דמות) במגילת טסטימוניה, אך אם כן ישנה התאמה, הרי שיש כאן סתירה לקרבתו עם עדת קומראן.
[801] 'עת רעה תשכח תענוג וסוף אדם יגיד עליו; בטרם תחקור אדם אל תאשרהו כי באחריתו יאושר אדם; לפני מות אל תאשר גבר כי באחריתו ינכר איש'.
[802] להצעת זיהוי של טסטמוניה (מגילה 175Q4) עם יוחנן הורקנוס, ראו: אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 56-81; טל, בין יוספוס לחז"ל א', עמ' 247-246. עיון בקטע זה (ראו: קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 73-72) בין שלוש מגילות המיוחסות לדברי יהושע כשכתובי ספרו, מלמדות, לעניות דעתי, קושי רב ליישמן כפשר אקטואלי, מה גם במגילות הכיתתיות של מורה הצדק דברים כאלו מובאים בהטחה מפורשת.
[803] כך גם סברה נעם, ??, עמ' ??.
[804] 'אוסרים את̇ ר֯א֯ש̇י ה̇פ̇רים אל הטבעות ו[ ] ב֯טבעות... אחר יהיו ט̇ובח̇ים אותמה...'. ידין, מגילת המקדש, עמ' 208, כבר עמד על כך.
[805] 'יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר. אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפים. ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי'. כתבו על כך ושהטבעות המשיכו לשמש במקדש כשדעת חכמים היתה נוחה עימן: אורבך, תרומתו של יגאל ידין למדעי היהדות, עמ' ;6 רוקח, הערות אכסניות, עמ' 263-264.
[806] סוטה מח': 'יוחנן כהן גדול ביטל גם את הנוקפים.[ושואלים] מאי [מה הם] "נוקפים" [אלה]? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהיו מסרטין [עושים סריטה] לעגל [העומד לשחיטה] בין קרניו, כדי שיפול דם בעיניו [ויהיה קל יותר לשחוט אותו]. אתא איהו בטיל [בא הוא וביטל את הדבר] משום דמיחזי כי מומא [שנראה הדבר כמו שמטיל בו מום]. במתניתא תנא [בברייתא שנה]פירוש אחר ל"נוקפין]: שהיו חובטין אותו [את העגל] במקלות [להמם אותו לפני שחיטה] כדרך שעושין אותו לפני עבודה זרה. אמר להם [יוחנן כהן גדול]: עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח! ]ושואלים: וכי] נבילות [היו אלה!? הא שחיט להו [הרי שוחט אותן ולא מתו מעצמם!] אלא [הכוונה היא שהיו נעשות בכך] טריפות[ ומדוע-] שמא [מתוך המכות] ניקב קרום של מוח [ונעשה העגל טריפה. לכן] עמד והתקין להם טבעות בקרקע [שיקשרו את הבהמות שם ולא יצטרכו לאמצעים אחרים להקל על שחיטתן[.
[807] אמנם לפי טבלאות של פרקר ודוברשטיין שנדונו אצל שוורץ (תשנ'ו [ב], עמ' 98), בשנה זו (130 לפנה'ס, לפי עדויות אסטרונומיות ואשורולוגיות) חל טו' ניסן (הירחי) ביום ראשון – ואם כך, הרי שלא ניתן ללמוד על פי מי נהגה ההליכה בשנה זו בלבד. שיפמן, הלכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, עמ' 92: ממקורות הבית השני עולה המגמה שלא להילחם בשנת השמיטה. סרך המלחמה (או”ח) אינה כוללת את שנת השמיטה בשנות המלחמה. מלה"י א' 60 וקדה'י יג' 234 מספר יוספוס על נטישת מצור בשנת השמיטה.
[808] אמנם לפי טבלאות של פרקר ודוברשטיין שנדונו אצל שוורץ (תשנ'ו [ב], עמ' 98), בשנה זו (130 לפנה'ס, לפי עדויות אסטרונומיות ואשורולוגיות) חל טו' ניסן (הירחי) ביום ראשון (ולכן לכאורה לא ניתן ללמוד על פי מי נהגה ההליכה בשנה זו בלבד.
שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, עמ' 92: ממקורות הבית השני עולה המגמה שלא להילחם בשנת השמיטה. סרך המלחמה (או”ח) אינה כוללת את שנת השמיטה בשנות המלחמה. מלה'י א' 60 ומקדה'י יג' 234 מספר יוספוס על נטישת מצור בשנת השמיטה.
[809] קטעים 4-3 שורות 5-2 ('מחלוקות' בכינויו של קימרון, החיבורים העבריים ב' 199) מזכירים את: 'הנף העומר... ביום שבת... תעות עורון... לא מתורת משה'.
[810] תורת המלך היא כינוי מחקרי למצוות המורחבות במגילת המקדש נו' 12-נט' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 198-195) על הפסקה בדברים יז' 18-14. ייתכן ומועצת המשפט הזו מרמזת גם ל: 'וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ' (שמות יט' 6).
[811] 'לוא יצא מעצת לבו עד אשר ישאל במשפט האורים'. השווה: 'כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ' (תהילים פג' 6) שגם עוסק במלחמה. גם אריסטראס (264) פילון (על החוקים ד' 170) ויוספוס (קדמה"י ד' 223 ואילך) הדגישו את חשיבות היוועצות המלך עם שריו ואי-רוממות ליבו.
[812] ברומא המצביא סולה הפך לדיקטטור לתקופה זמנית בשל מצב חירום, ואילו יוליוס קיסר כבר כבש את הסנאט כדי להישאר דיקטטור קבוע, וכך הקיסרים אחריו (על שמו).
[813] קובע כי: 'החלטות הממשלה יתקבלו ברוב קולות; היו הקולות שקולים, יהיה לראש הממשלה קול נוסף'.
[814] ביטויים מאפיינים לכך הם: ראו בעניין ההתבטאויות המפורסמות של ראשי ממשלה אחרונים הממחישות את רצונם להגדלת כוחם: 'אני אחליט/אוביל ואני אנווט' (רבין 1992; נתניהו 2017).
[815] על כך ראו: רכניץ, מדינה כהלכה.
[816] 'העם אשר בירושלים ואשר ביהודה ומועצת הזקנים ויהודה אל אריסטובלוס... ואל היהודים שבמצרים'. מספר אזכורים נוספים יש לגרוסיה-מועצת הזקנים בספרי המקבים (כגון: מק"א יא' 35; יב' 6; מק"ב יא' 27; יב' 36-35), אך לדעתי אינם מלמדים על מועצת המלך/חבר ישראל/חבר היהודים, וחוקרים מיצו לדעתי את ההשוואה וניסיונות הזיהוי לכך.
[817] במצרים העתיקה היו 36 דיקנים – אלים של השמיים שמופיעים בלילות השנה ברקיע, וארתפּנוּס ודיודורוס סיקולוס מציינים שמשה חילק את אדמת מצרים ל-36 מחוזות. באסטרולוגיה של התקופה ההלניסטית המאוחרת התפתחה תורה על ההשפעה של 36 הדיקנים והדימונים שלהם על איברי האדם וחלקי גופו (ראו: Popović, Reading the Human Body, עמ' 143). בספר הגנוז 'צוואת שלמה' נמנים 36 משלחי מחלות בגוף האדם. אורבך, אמונות ודעות, עמ' 433. להשוואה של תורת המלך לצוואת המלך המצרי אשורבניפל לבנו מריכרע (א' 42 ואילך), ראו: ויינפלד, תורה למלך, עמ' 226-225.
[818] מלבד העובדה ש-36 היא מחצית מ-72 הזקנים שתירגמו את תרגום השבעים לפי אריסטיאס 310, הרי שאין לנו תיעוד של שום הרכב יהודי של 70 או 72 (זולת 70 בבמדבר כז' 21/שמות כד') בתקופה זו (לדעתי הסנהדרין שמוזכרת בחז"ל מאוחרת), זולת ההקשר העקיף האסוציאטיבי של 'לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (דברים לב' 8) בנוסח המסורה למול 'למספר בני אל' בנוסח קומראן/המצע העברי ותרגום השבעים היווני.
[819] 'וברר לו מהמה אלף אלף מן המטה להיות עמו שנים עשר אלף איש מלחמה אשר לוא יעזבוהו לבדו ויתפש ביד הגואים וכול הברורים אשר יבור יהיו אנשי אמת יראי אלוהים שונאי בצע וגבורי חיל למלחמה והיו עמו תמיד יומם ולילה אשר יהיו שומרים אותו מכול דבר חט ומן גוי נכר אשר לוא יתפש בידמה'.
[820] מגילת המקדש נז' 6: 'מן המטה להיות עמו שנים עשר אלף איש מלחמה'. מקביל לבמדבר לא' 3: 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת יי בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה, אֶלֶף לַמַּטֶּה - לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא'. כמויות זהות יש גם בשופטים כא' 8; מלכים א' ה' 6; י' 26: 12,000 (רוכבי סוסים שלשלמה). מאפיין את כמות השומרים שהיו לתורכים ועמי קדם סביב המלך. להרחבה בכמות לוחמים זו, ראו: ויינפלד, תורה למלך, הערה 59.
12 הם כמובן מספר טיפולוגי של בני יעקב שבטי ישראל, ובמגילת המקדש לט'-מט' כל שבט מקבל שער מכיווני השמיים. שניים מהם מוזכרים בנ"ך (שער בנימין בירמיה כ' 2; שער אפרים במלכים ב' יד' 13). יחזקאל מח' 31 מתאר 12 שערים לבניית המקדש, וכך גם במגילת ירושלים החדשה ט' (וכן חזון יוחנן כא' 21-19 משייך גם אבן מאבני החושן לכל אחד מהשערים, אך ללא ציון שם השבט). למקורות 12 במגילות הכיתתיות ראו: באומגרטן, משפט קומראן.
[821] כמו בסרך היחד ח' 1 שעניינה שפיטה: 'בעצת היחד שנים עשר איש וכוהנים שלושה תמימים בכול הנגלה מכול התורה לעשות אמת וצדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת איש אמ רעהו לשמור אמונה בארצ ביצר סמוכ ורוח נשברה ולרצת עוון בעושי משפט וצרת מצרפ ולהתהלכ עם כול ב{}מדת האמת ובתכון העת בהיות אלה בישראל נכונה {ה}עצת היחד באמת'. ייתכן והרכב 12 שופטים שבפשר 4Q159 קטעים 4-2 +8 שורה 6-4 [קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 25]) קשור לשלושת הקבוצות העולות ל-36 שופטים: 'כוהנים שנים ונשפטו לפני שנים העשר האלה [ ] דבר בישראל על נפש, על פיהם ישאלו, ואשר ימרה' (פשר 4Q159 קטעים 4-2 +8 שורה 6-4 [קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 25]). בכל אופן, למרות שההקשר קשה לביאור נוכח הקטיעות במגילה, די בחיבור של ציון השפיטה הפלילית למועצת המשפט. שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, עמ' ???, עומד על הרכב שפיטה נוספים. למקורות 12 במגילות הכיתתיות ראו: באומגרטן, משפט קומראן.
[822] דבריו של היקאטיוס איש אבדירה כפי שמובא לפי הסופר המצרי דיודורוס סיקולוס (ביבליותקה היסטוריקֶה, ספר א' 70): 'באשר למשל שלהם (של מלכי מצרים) אף אחד מהם לא היה עבד מקנת כסף או יליד בית כי אם כולם בני כהנים מצטיינים ביותר, בני עשרים שנה ומעלה ומחונכים טוב יותר משאר בני עמם כך שהמלך, בהחזיקו את האצילים הדואגים לגופו והשומרים עליו יום ולילה, לא יטא למעשה חטא'.
[823] אך כנראה זו צריכה להיות חזקה לומר את דבריה ואף להחליט גם אם בניגוד לדעתו של המלך (ואסור לו להתגאות עליהם), כך שחברות קרובה קשה להשגה ביחסים כאלו. לעומת זאת, חיילי המשמר מהותם ותפקידם לשמור על המלך מפני סכנות מבחוץ, אך גם מפנים - חטאים שונים.
[824] ישנן הצעות שמורה הצדק היה כוהן גדול שברח מהמקדש (כמו חוניו), ושבתקופה של 7 שנים שבהם יוספוס מציין שלא כיהן כהן גדול – אז כיהן מורה הצדק (ראו: אשל, מדינת החשמונאים, עמ' 50).
[825] מלכותו התחילה ב-103 לפנה"ס. לפי ??, מלכות חשמונאי התחילה ביהודה אריסטובולוס בשנת 104 לפה”ס (מלחמה"י א' 70; קדמה"י יג' 301.
[826] "אל" זה ובפסוק הבא הם משפטים שמנוסחים בצורה אפודיקית שלילית בברית דמשק מתוך 97 שמונה זיידלר, ניסוחים משפטיים במגילות קומראן, עמ' 37-32.
[827] 4QDb היא 4Q267, קטע 9 ג', לפי קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 47.
[828] לפירוש של באומגרטן, ראו: מגילות קומראן, מבואות ומחקרים ב', עמ' 657.
[829] השוו: 'כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ' (תהילים פג' 6) שגם עוסק במלחמה. גם אריסטראס (264) פילון (על החוקים ד' 170) ויוספוס (קדמה"י ד' 223 ואילך) הדגישו את חשיבות היוועצות המלך עם שריו ואי-רוממות ליבו.
[830] מגילת המקדש נז' 21-20: 'ולא יקח שוחד להטות משפט צדק ולא יחמוד שדה וכרם וכל הון וכל חמוד בישראל וגזל'; פשר חבקוק ח' 12-8: 'פשרו על הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחלת עומדו וכאשר משל בישראל רם לבו ויעזוב את אל ויבגוד בחוקים בעבור הון ויגזול ויקבוץ הון אנשי חמס אשר מרדו באל והון עמים לקח לוסיף עליו עון אשמה'; פשר חבקוק ט' 7-4: 'על כוהני ירושלם האחרונים אשר יקבוצו הון ובצע משלל העמים ולאחרית הימים ינתן הונם עם שללם ביד חיל הכתיאים'; סרך היחד ה' 17-15: 'ואשר לוא ישוב איש מאנשי היחד על פיהם לכול תורה ומשפט ואשר לוא יוכל מהונם כול ולוא ישתה ולוא יקח מידם כול מאומה אשר לוא במחיר'; סרך היחד ט' 9-8: 'והון אנשי קודש ההולכים בתמים, אל יתערב הונם עם הון אנשי הרמיה'. אלו עומדים על ההסתפקות במועט של עדת קומראן: 'כי לא נתת משעני על בצע' (הודיות י' 23-22) וכינויים עצמיים כ'עניי רוח' ו'אביוני צדק'.
[831] כנראה על סמך ויקרא ה' 16-15 בהקשר של הנאה מרכוש שניתן למקדש, כפי שעוסקת מסכת מעילה במשנה. ראו: בוקסר, מעל.
[832] 'והיה אם נצחו את אויביהמה ושברום והכום לפי (ל)חרב, ונשא את שללמה ונתנו ממנו למלך מעשרו ולכוהנים אחד מאלף וללויים אחד מן המאה מן הכול וחצו מחצית השאר בין תופשי המלחמה לאחיהמה אשר הניחו בעריהמה'. ידין, מגילת המקדש, עמ' 92-91, הציג זאת כדוגמא להאחדת מצוות.
[833] גינזבורג, הכת היהודית הבלתי-ידועה, עמ' 76, פירש את ה"חבר" כ'חבורה' שהיא מועצה עליונה; רבין, מסמך צדוקי, עמ' 61, פירש מועצת היחד וגם ציין את הקרה ל'חר היהודים במטבעות החשמונאים; באומגרטן, תגליות בברית דמשק, עמ' 107, תרגם 'Counsel'.
'חברה'-תאגיד, והביא הפנייה למגילה כז' שבה מצוין 7 טובי העיר
[834] בההדרה עם עוד נוסחים של ברית דמשק, ראו קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 52. לפירוש ראו: שמש, לגלות נסתרות, עמ' 238-236. יש לציין שביישוב קומראן נמצאו מאות מטבעות (רובם מברונזה), וניתן לקשר זאת גם לדברי פילון: 'אחרים שולחים ידם באומנויות, שלא לסבול מחוסר דבר מן הדברים שכופים עלינו צרכינו החיוניים, ואינם נרתעים מכל מלאכה שיש עמה פרנסה ללא דופי. את השכר שנוטל כל חבר על עבודות כה שונות, מוסר הוא לאדם אחד שנתמנה גזבר. משקיבל הלא את הכסף, הרינו עומד מיד וקונה בו צורכי יום-יום, ומספק להם מזונות בשפע ושאר דברים הנצרכים לחיי אדם' (היפותיטיקה ב' 11.9-10).
[835] בבא בתרא פרק א'; ירושלמי שבת פרק י' ועוד. הרמב"ם תיאר כך: 'מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה' (זרעים, הלכות מתנות עניים פ"ט ה"ג).
[836] סרך היחד ט' 5-4: 'ותרומת שפתים למשפט כניחוח צדק'; 11Q5 (תהלים קנד' בפשיטתא): 'ואדם מפאר עליון ירצה כמגיש מנחה כמקריב עתודים ובני בקר כמדשן מזבח ברוב עולות כקטורת ניחוח מיד צדיקים'; ברית דמשק יא' 21-18: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון'. עיקרון 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ' (הושע יד' 3) אומץ אצל חז"ל ביבנה לאחר החורבן.
[837] 'לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עליך וחטיך [עֲלָךְ וַחֲטָאָךְ] בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ' [תרגום: לָכֵן הַמֶּלֶךְ עֲצָתִי תִּיטַב עָלֶיךָ: וַחֲטָאֶיךָ בִּצְדָקָה פְדֵה, וַעֲוֹנוֹתֶיךָ בְּחֹן עֲנִיִּים, אוּלַי תִּהְיֶה אַרְכָּה לְשַׁלְוָתֶךָ].
[838] קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 57-56, שורות 5-15. הלכה זו התקבלה בנצרות כווידוי הכומר: Penance. על כך ראו:
M . Kister . 'On a New Fragment of the Damascus Covenant', JQR, 84 (1993-1994), p. .294
[839] פילון, שכל אדם ישר הינו בן-חורין ו' 87. קוד לכן (86) מציין גם את ה'קופה'.
[840] רבין, 1957, עמ' 105-103.
[841] היררכיה זו מצוינת בברית דמשק יד' 6-4 וכוללת קבוצה רביעית – הגרים. בסרך היחד מצוין קבוצות מינימאליות של 10 ו-15 משתתפים. לדעתי הרכב זה (בית החבר) הוא מודל קטן של 'חבר ישראל' שהוא הרכב קטן של מועצת המלך.
[842] 161Q4, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 264: 'ויצא חוטר מגז]ע[ ] ישי ונצר משו[רשיו יפרה ונח]ה עלו ר̇[וח] [יי רוח ]חוכמה ובינה רוח עצ[ה וגבורה] רוח דע[ת] [ויראת יי והריחו ביראת ]יי [ולוא] למראו ע֯[יניו] ישפוט ולוא למשמע אוזניו יוכי]ח̇ ושפ̇ט̇ [בצדק דלים והוכיח] [במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו] [ימית רשע והיה צדק אזור מ]תניו ו֯א֯[מונה אזור חלציו] [פשר הדבר על צמח] דויד העומד באח̇[רית הימים בישראל] [בצאתו להילחם עם או]יבו ואל יסומכנו ב̇[ ]ורה [ ] [וברוח גבורה ויתן לו כ]סא כבוד נזר ק[ודש] ובגדי ריק̇מ̇̇[ה] [את ל אויביו מסביב יתן] בידו ובכול הג[ואי]ם ימשול ומגוג [ירום כסאו את כו]ל֯ העמים תשפוט חרבו. ואשר אמר לוא [למראו עיניו ישפוט] ולוא למשמע אוזניו יוכיח - פשרו אשר [ישמע אל דברי הכוהנים] וכאשר יורוהו כן ישפוט ועל פיהם [יצא להלחם עם אויביו ו]עמו יצא אחד מכוהני השם ובידו בגדי̇'.
[843] 'ו{ע}אם יצא למלחמה על אויביו ויצא עמו חמישית העם אנשי המלחמה כול גבורי החיל ונשמרו מכול דבר טמאה ומכול ערוות ומכול עוון ואשמה ולוא יצא עד יבוא לפני הכוהן הגדול ושאל לו במשפט האורים והתומים על פיהו יצא ועל פיהו יבוא הוא וכול בני ישראל אשר אתו לוא יצא מעצת לבו עד אשר ישאל במשפט האורים והתומים והצליח בכול דרכיו אשר יצא על פי המשפט אשר'. ראו: ידין, מגילת המקדש, עמ' 298. ההקבלה בתורה: 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יי לֵאמֹר. יִפְקֹד יי אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יי כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה... וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן - אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו - לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יי: עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ – וְכָל הָעֵדָה' (במדבר כז'). כך גם במלחמות שאול ודוד, כגון: שמואל א' יד' 37, 41; שמואל א' כג' 12-9; שמואל א' כח' 6. מגילת 'שאלה באל' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 315-311) עוסק כנראה גם באורים ותומים, כמו העיסוק המרכזי ששרד במגילה – זיהוי נביא שקר.
[844] לניתוח מטבעות החשמונאים ראו: משורר, מטבעות היהודים. למטבעותיו של יוחנן, ראו: עמ' 31, 39-35: למטבעותיו של ינאי ויונתן, ראו בעמ': 43-40, 191-184, 293-279.
[845] רגב, חבר היהודים והאידאולוגיה הפוליטית, עמ' 5-4, ניתח את הקרבה לברית דמשק, אך לא נתן לכך משקל, וכן בסופו של דבר נטה לדעה שחבר היהודים הוא כל עם ישראל, ולא קבוצה אלטיסטית שסמוכה לכוהן הגדול. גולדבלט, העיקרון המלוכני, סבר כי 'עצת חבר ישראל' בברית דמשק יב' 8 היא המועצה הלאומית. רפפורט, למשמעות חבר-היהודים, גם נטה לדעה שחבר היהודים הוא כל עם ישראל, וכלל לא ציין את הקשרים למגילות.
[846] לצד נקודות נוספות המצביעות על קדימות מגילת המקדש: 12 ריבוא חיל המשמר לעיל; קורבן העצים "כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה" (נחמיה י' 35 – מגילת המקדש מג'); איסור הכנסת עורות טמאים (כתב זכויות בקדמה"י יב' 145 - מגילת המקדש נז' [ופירוטה ב-306Q4 וממ"ת ד' 8]); תאימותה הגבוהה למצע העברי של תרגום השבעים ונוסחי מקרא/שכתובים/עיבודים נוספים, לצד האחדה (הרמוניזציה). להרחבה: שטגמן, חוקת מגילת המקדש, שכבר כינה את המגילה: 'הספר השישי של התורה' ותיארכה לימי עזרא. היום כבר מקובל במחקר שמגילת המקדש הינה קדם/טרום כיתתית.
[847] בימי חיבור ברית דמשק עדת קומראן סירבה להשתתף ולעלות למקדש. טורים ד'-ה' בב"ד מפרטים את החטא השלישי של טימוא המקדש, ובטור ו' 11-16: 'וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי̇ ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש'. ברית דמשק יא' 18-21: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון'. השווה: יוספוס על האיסיים: 'בשל כך [בשל טהרותיהם השונות] הם נמנעים (מלבוא) לעזרה המשותפת' (קדמה”י יח' 19).
[848] חוקרים הציעו שאלכסנדר ינאי הוא כפיר החרון אותו גינתה עדת קומראן כיוון ש'אשר יתלה אנשים חיים' (פשר נחום א' 6 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 283]), ראו: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 121-107. דעתי שכפיר החרון הוא אחד ממנהיגי המתיוונים, לפי הצעתם של ראולי ורבינוביץ:
H.H. Rowley, Isaac Rabinowitz, 4QpNahum and the Teacher of Righteousness', JBL 75 (1956), pp. 188-93, “Meaning of the Key ('Demetrius')—passage of the Qumran Nahum-Pesher ,” JAOS 98: (1978), 394–399.
[849] תוספתא פאה פ"ד ה"טז; שם, שביעית פ"ז מ"ט; ברכות פ"ד מ"ז; תוספתא בבא בתרא פ"ר ה"יג. שפרבר, חבר וראש חבר, כבר הקביל 'חבר עיר' זה ל'חבר היהודים', וכאמור אני מחזק דבריו. רגב, האידיאולוגיה הפוליטית, עמ' 5-4, ניתח זאת והסיק שלא ניתן להסיק בעניין. ראו גם: ספראי, הקהילה היהודית, עמ' 76-74.
[850] מספר הכריתות בתורה (תחילת מסכת כריתות), מספר הנגעים (נגעים פ"א מ"ד); 36 לוג לפסילת המקווה (תוספתא עדויות א' ג'); טיפת הזרע של עוג מלך הבשן (הוספה למסכת סופרים א'); מספר פעמוני המעיל של הכהן הגדול (זבחים פח' ב'); כתרים לארונו של יעקב (סוטה יג'); אזהרות על הגר (בבא קמא נט' ב'); שכינה הילכה 36 מיל (ספרי במדבר פב'); ימים שמשה פירש את התורה (סדר העולם רבה י'); השעות ששימש האור הגנוז (ב"ר פב'); ירד שלמה ממלכותו (משנת ר' אליעזר ה').
[851] ח"ד מנטל בספרות 'אנשי כנסת גדולה' מייחס פרק בשם 'על עתיקות ההלכות', ובו הוא משווה את הלכות חז"ל לעשות מקבילות הספרים החיצונים הקדומים. השווה למשל: 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו' (פסחים נ' II) התואם לאורח חייהם ודגילתם של עדת קומראן בהיותם 'עדת אביונים', לצד היותם סופרים ובעלי ספריית המקדש.
[852] ראו: קיסטר, השורש נד"ב.
[853] לפי התרגום של 'סיאַגוִִגי מיגאַלי'.
[854] להיסטוריות של 'כנסת הגדולה', ראו: גודבלאט, העיקרון המונרכי, עמ' 82-80, ושם ספרות נוספת.
[855] לפירוט המטבעות, ראו: משורר, אוצר מטבעות היהודים.
[856] חיי יוסף 309, 341, 393. לתרגום ופירוש ראו: שוורץ, תרגום חיי יוסף, בעיקר עמ' 119, 124, 133.
[857] ליברמן, מרטירים של קיסריה, עמ' 442-441.
[858] 'טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג, מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר'; 'טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג, מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר'.
[859] הושע ו' 9: 'וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים, חֶבֶר כֹּהֲנִים, דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה: כִּי זִמָּה, עָשׂוּ'; חזון עמרם ב' 14: 'שמועת קרב מ֯בהלה תאב̇[ה חבו]ר֯תנא לארעא מ[צרין'. בכל אופן המשמעות הסתמית של חֶבֶר היא קבוצת אנשים, כך שיכול לשמש קבוצת צדיקים או רשעים.
[860] אומנם לפי סטראבון (גיאוגרפיה טז' ב' מ = שטרן (M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, I Jerusalem 1974, pp. 26-35) אלכסנדר ינאי הוא שהיה המלך החשמונאי הראשון, אך יש להניח שהוא לא שמע על כך שיהודה אריססובולוס - שמלך שנה אחת בלבד - קדמו בכך. ראו: שטרן, שם, עמ' 307.
[861] לתיאורי יוספוס כי יהודה אריסטובולוס היה המלך הראשון, ראו: מלחמה"י א' 70; קדמה”י יג' 301.
[862] למשל בסיפורו שמבקש לאכול מלוחים (אמנם על שולחנות זהב, ראו להלן הצעה לפיתרון ריבוי הזהב) לאחר המלחמה (קידושין סו'), מבליט ומוכיח את ענוותנותו (בדרך אבותיו שאף נמנעו להכתיר עצמם כמלכים), בניגוד להצגתו כמתהולל. גם יוספוס מתארו: 'שעלה על אחיו בגילו ואורך רוחו' (קדמה”י יג' יב' 1; מלח' א' ד' 1).
[863] למשל (להרחבה ראו: לוריא, ינאי המלך):
[864] על כך ראו:
The History of the Jewish People in the Age of Jesus Christ (175 B.C.-A.D. 135), Edinburgh 1973, p. 228;
מ' שטרן, 'ניקולאוס איש-דמשק כמקור לתולדות ישראל בימי בית הורדוס ובית חשמונאי', בתוך: המקרא ותולדות ישראל: מחקרים לזכרו של יעקב ליוור, תל-אביב תשל"ב, עמ' 391 ואילך.
[865] היות שיוספוס לא מציין זאת, אמנם קשה להסיק מהשתיקה, אך הדבר הולם את אופיו התורני-פוליטי. ראו: שצמן, מלחמות יהודה המקבי: מעטים מול רבים?.
[866] שמו העברי – יונתן (וכן מוזכר במטבעותיו); שמו הארמי – ינאי; שמו היווני – אלכסנדר.
[867] כך הציע עמנואל מן; ורמש הציע שאחד מחסידיו של יונתן בן מתתיהו הוופסי כינה אותו מלך, על אף שהוא נשא רק בתואר כוהן גדול. הצעה זו אינה מקובלת במחקר. חז"ל לא ידעו שהשם ינאי הוא קיצור של יונתן, ומעולם לא כינו את ינאי המלך בשם זה.
[868] 'פשרו על כפיר החרון [ ]מות בדורשי החלקות אשר יתלה אנשים חיים [ ]בישראל מלפנים כי לתלוי חי על ה֯ע֯ץ֯'. למשל: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 121-107.
[869] את ראש 'דורשי החלקות' אזהה בדרכם של ראולי ורבינוביץ, עם אלקימוס הכוהן הרשע, עליו יפורט במספר נקודות בהמשך, ותיארוך זה משתלב עם הצעתי לזיהוי של 'דורשי החלקות' כמתייוונים, הם הנתלים חיים (נצלבים). כיוון שפשר נחום מתאר את נפילת ירושלים ביד: 'מושלי כתיים ואחר תרמס' שהם הרומאים, החוקרים תיארכו את המגילה לאחר הכיבוש הרומאי (לכל המוקדם ב-63 לפה”ס Terminus Post Quem), ולא מיד לאחר כיבושו של אנטיוכוס הרביעי (או אנטיוכוס השביעי סידטס שתקף את שמעון ויוחנן בשנים 134-132 לפה”ס, אך לפי יוספוס [מלה"י יג' 247-236] כיבושו היה סמלי), או הציעו שהמגילה מורכבת משתי תקופות ומחברים (בעניין המחלוקת בין ניצן לאשל, ראו: האמנם שני רבדים בפשר חבקוק; אשל, עוד לפשרו של פשר חבקוק).
[870] ההשלמה מדניאל יב' 7: '... כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי, וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד-עַם-קֹדֶשׁ--תִּכְלֶינָה כָל-אֵלֶּה', אך אין המשך לתיאור פסוק זה. נראה כי פסוק זה מקביל או קרוב לט' 27: 'וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם'.
[871] מכונת 4QHistorical Text A / מעין דניאל.
[872] ראו: J. Vanderkam, Sabbatical Chronologies in the Dead Sea Scrolls and Related Literature'; t . H . Lim (ed.). the Dead Sea Scrolls in their Historical Context . Edinburgh 2000 . pp . 159-178; Devorah Dimant, 'The Seventy Weeks Chronology (Dan 9,24–27) in Light of New Qumranic Texts' in The Book of Daniel in the Light of New Findings, Leuven 1993, pp. 57-70.
[873] מזכירה את 490 השנה של דניאל ט' 24 ומציינת את השבעים השבועות כעשרה יובלים (10 * 49 = 7 * 70 = 490 שנה): 'ב֯ש֯ב֯ו֯ע֯ היובל ה֯ראיש֯ון אח̇ר֯ ת֯ש֯[עה ה]יובלים. וי̇[ום הכפ]ו֯רים ה[וא]ה ס֯[וף ]ה֯[יו]בל העשירי לכפר בו על כול בני [אור ו]א̇נש[י ]ג̇ורל מל[כי ]צדק' (מגילת 11Q13 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 279] ש' 8-7). להרחבה ראו קנדי-הראל, ביום הכיפורים במגילות, עמ' 388-380, ונבואה זו לעניות דעתי התגשמה ביישום חלקי פירושי דחיות הגאולה המפורשות של עדת קומראן (ראו בפרקים: הגאולה בסוף כל הימים; יישומים חלקיים של נבואות התנ"ך על מאורעות בית שני). יש לציין שבסקירת קנדי-הראל (עמ' 381) התיארוכים הוצעו הן רק לאחר 120 לפסה"נ.
[874] 'ובק]ש[ו] פ֯[נ]י֯ בצר להם ולא֯ אדרש להם בעבור מעל֯ם [א]ש֯ר֯ מעל[ו ]ב֯[י] עד שלמות עשרה יבלי שנים וה֯ת֯ה֯[ל]כתם ב֯ש֯[געון] ובעורון' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 97). קשה לפרש אם לאחר 490 תבוא רעה על הארץ, או עשרת היובלים מתייחסים רק לתקופה הקשה עד מלוא 490 שנה. לפי מ' פשר מעשי מלכיצדק יגיע הצדק לבני האור ומשפט העונש לבני הבליעיל.
[875] חוקרים חלוקים אם מדובר על משיח אחד או שניים. כאן הנחתי שאחד.
[876] שתי האותיות האחרונות בשם חסרות (שורה 2). גם שאר המגילה מקוטעת והמהדיר פואש לא הציע פירוש קוהרנטי. ראו: #8498 : Puech, Jonathan le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân.
[877] ' ]ל֯עת צוית֯ם֯ לבלתי ]ם ותשקרו בבריתו ות]א֯מרו נלחמה מלחמותיו כיא גאלנו ]יכם ישפלו ולוא ידעו כיא מאס ] תתגברו למלחמה ואתם נחשבתם ] בקואו משפט צדק תשאלו ועבודת ] תתנשאו ויבחר ב[ם ][ ] לזעקה ] ותשית̇ו֯ [ ]מתוק'.
[878] אמנם לא ידוע לנו על מלחמות נוספות בתקופה זו מאז בית שני, כך שהחשמונאים הראשונים הם המושא הסביר למגילה כיתתית זו, או אחריהם בימי הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, כך שמגילה זו הינה חלק מ'המגילות הכיתתיות התיעודיות', והינה תיאור מימוש נפילת ירושלים כאמור בפשר נחום א' 3-2.
[879] אמנם לעיל בפרק על יוחנן וממ"ת הצעתי שעדת קומראן ויתרו כבר (וכנראה עוד יותר האיסיים לקורבם לפרושים [ובכך יצרו את חז"ל] על עיקרון לוח השנה, אם כי רב הנסתר מהגלוי בנקודות מרכזיות של כתות במאתיים האחרונות לפה”ס, ועל כך מורחב בפרק על חידת לוח השנה.
[880] 'ואשה לוא ישא מכול בנות הגויים כי אם מבית אביהו יקח לו אשה ממשפחת אביהו ולוא יקח עליה אשה אחרת כי היאה לבדה תהיה עמו כול ימי חייה ואם מתה ונשא לו אחרת מבית אביהו ממשפחתו'.
[881] 'הם ניתפשים בשתים בזנות לקחת שתי נשים בחייהם ויסוד הבריאה זכר ונקבה ברא אותם ובאי התבה שנים שנים באו אל התבה, ועל הנשיא כ̇תוב לא ירבה לו נשים ודויד לא קרא בספר התורה החתום'. ישנה גם מסורת מונוגמית בחז"ל לכוהן הגדול: '"וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא טז' 6) בעד ביתו ולא בעד שני בתים/ (יומא יג').
[882] יש לציין שבמלכים א' ב' 3 מצוין: 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יי אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֺתָיו, כַּכָּתוּב, בְּתוֹרַת מֹשֶׁה', ולאחר מכן שלמה חוטא בריבוי נשים ואף נכריות. נראה שגם הביקורת במלכים א' יא' 2: 'מִן-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אָמַר יי אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת-לְבַבְכֶם, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם--בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה, לְאַהֲבָה' היא רק על כך ששלמה המלך לקח נשים נכריות, כנראה לפי דברים ז' 3: 'וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם', ואין שום ביקורת על כך שלקח הרבה נשים בניגוד לדברים יז' 17: 'וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים', ובוודאי שלא לפי מ' המקדש נז' 15-19, שכוללת גם איסור חיתון עם נכריות.
[883] בן ציון לוריא טען שאינו סביר: ינאי המלך, עמ' 76: ינאי שכיבד את אשתו ובנה על שמה עיר וצנוע בהלכותיו - אינו מתאים לאופנה הסובבת את ניקולאוס של חצרות ברומי ונציביהם במזרח.
[884] ממ"ת ג' 7-4 (קימרון, החיבורים העבריים ב' 210) הטיפה למנהיג בירושלים נגד הזנות שחלה עם נשים (במגילות נוספות יש איסור לזנות אף עם האשה החוקית), עובדה שמתוארת גם במק"ב ו' 4. גם צוואות השבטים תיארו את הזנות שתהיה בישראל.
[885] "'לא ירבה לו נשים', אלא שמונה עשרה; רבי יהודה אומר, מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את ליבו. רבי שמעון אומר, אפילו אחת מסירה את ליבו, הרי זה לא יישאנה; אם כן למה נאמר 'לא ירבה לו נשים', אפילו כאביגיל". לפי התנ"ך (שמ"א ודברי הימים א') היו לדויד רק 6 נשים.
[886] ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 26. עזרא ב' 63 גאל כוהנים שלא היו להם כתבי יוחסין.
[887] לפירוש הסעודה המשיחית של עדת קומראן, ראו: שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, עמ' 298-287. גם יוספוס מציין סעודות משותפות (קדמה"י יד' 216), ופילון, שכל אדם ישר הינו בן-חורין ו' 86.
[888] 'כשהנשיא נכנס כל העם עומדים והן ישבו עד שאמר להם שבו כשאב ב"ד נכנס עושים לו שתי שורות מכאן ומכאן עד שנכנס וישב במקומו. חכם שנכנס אחד עומד ואחד יושב עד שנכנס וישב במקומו. בני חכמים ותלמידי חכמים בזמן שהרבים צריכים להם מקפצן אפילו על ראשי העם, ואע"פ שאמרו אין שבח לתלמיד שיכנס באחרונה. יצא לצורך נכנס ויושב במקומו. בני חכמים תלמידי חכמים בזמן שיש בהם דעת לשמוע הופכין את פניהם כלפי אביהם אין בהם דעת לשמוע הופכין את פניהם כלפי העם. ר' אלעזר בר' צדוק אומר בבית המשתה עושים אותן סניפין'.
[889] 161Q4, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 264-263. ראו, אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 91-82.
[890] הדבר מקביל ל'מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה' שכתב יהושע באבני הר עיבל (יהושע ח' 32).
[891] מנדלס, חוקת המלך באיגרת אַרִיסְטֵיאַס, סיכם השוואה זו יפה. ראו גם ויינפלד, תורה למלך, עמ' 231-230.
[892] 'באשר למשל שלהם (של מלכי מצרים) אף אחד מהם לא היה עבד מקנת כסף או יליד בית כי אם כולם בני כהנים מצטיינים ביותר, בני עשרים שנה ומעלה ומחונכים טוב יותר משאר בני עמם כך שהמלך, בהחזיקו את האצילים הדואגים לגופו והשומרים עליו יום ולילה, לא יטא למעשה חטא... סופר כהן יקרא מספרי הקודש לפני המלך על מעשיהם המצטיינים של האנשים המשובחים כדי שילמד מכך'. ויינפלד, תורה למלך, עמ' 228-226.
[893] 'רק לוא ירבה לו סוס ולוא ישיב את העם מצרים למלחמה למען הרבות לו סוס וכסף וזהב'. ומאידך ניתן לפרש את תוספת 'למלחמה' בהרחבה: אפילו למלחמה אינו רשאי לחזור. השווה: שמות יג' 17; מלכים א' י' 28; ישעיהו לא' 1.
[894] שלושתם מסוכמים יפה אצל ויינפלד, תורה למלך, עמ' 223-224. לקרבה לחז"ל ראו גם: פלק, מגילת המקדש והמשנה הראשונה.
[895] השווה: מסכת סופרים ד' ה'; שבת קג'.
[896] להרחבה ראו: שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה': השבת אבידה וגזילה והשימוש בשם ה'. מצורת כתיבה זו השתלשלה צורת הכתיבה 'יי' (ודומותיה) לשם הויה, כמצוי בסידורי תפילה רבניים עד ימינו. בסדרה מיוחדת של מטבעות שנטבעו בימי ינאי על גבי מטבעות קודמים של המלך, שונו במכוון את אופן כתיבת שמו: לא עוד "יהונתן" אלא "ינתן", אולי מתוך רצון להשמיט את אותיות שם ה'.
[897] 'אמר ר' יוסי: מעשה שהלך ר' חלפתא אצל רבן גמליאל לטבריא ומצאו שהיה יושב על שולחנו של יוחנן בן נוזף ובידו ספר איוב תרגום והיה קורא בו. אמר לו ר' חלפתא: זכור הייתי ברבן גמליאל הזקן אבי אביך שהיה יושב על גבי מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמ' לבניי (= לבנאי) וגנזו תחת הנדבך'. ראו גם: שבת קטו'; ירושלמי שבת טז' א', טו' ע"ג.
[898] 'אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה - אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע; תרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו, מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה; יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם!? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל! ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים - יצתה בת קול ואמרה לו: דייך! מאי טעמא? משום דאית ביה קץ משיח. ותרגום של תורה, אונקלוס הגר אמרו? והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב "וַיִּקְראו בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא": "וַיִּקְראו בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים" - זה מקרא; "מְפֹרָשׁ" - זה תרגום ; "וְשׂוֹם שֶׂכֶל" - אלו הפסוקין; "וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" - אלו פיסקי טעמים, ואמרי לה אלו המסורת'? שכחום וחזרו ויסדום'.
[899] יש לציין שתרגום אונקלוס לחומש הינו פירוש מילולי – הדומה לשריד הקטן של מגילת ויקרא בארמית מקומראן (156Q4), לפי קווי הלשון ולפי מילים שבתוכן אמצעי דקדוק במידת ניידותן מעטה, למשל: 'ו[יס]ב [מן דם תורא ומן דם צפירא ויתין על] קרנ[י] מ[ד]ב[ח]א סח[ור סחור באצבעתה ש]בעה [זמנין ויד]כנה ויקדשנה...'. בתרגום אונקלוס לויקרא טז' 19-18 כתוב: 'ויסב מדמא דתורא ומדמא דצפירא ויתן על קרנת מדבחא סחור סחור וידי עלוהי מן דמא באצבעיה שבע זמנין וידכיניה ויקדשיניה'.
[900] מאידך ניתן לפרש את תוספת 'למלחמה' בהרחבה: אפילו למלחמה אינו רשאי לחזור. ראו: ז' פלק, מגילת המקדש והמשנה הראשונה, סיני פג (צש"ל), עמ' לב' – מא'.
[901] הפשט הוא שאסור לשוב למצרים כדי לכרות איתה ברית צבאית או לקנות ממנה ציוד צבאי. הסיבה היא, שברית צבאית יוצרת כפיפות ושיעבוד (מעין הכפיפות של מדינת ישראל כלפי ארה"ב בימינו), והדבר פוגע במטרת יציאת מצרים שהיא החירות מעול זרים. יש כמה ראיות לפירוש זה:
שמות יג' 17: 'וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם - וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה': היה חשש, שכאשר בני ישראל יראו מלחמה (נגד הכנענים או הפלשתים), הם ייבהלו ויפנו מצרימה כדי לקבל סיוע צבאי, ויחזרו להיות כפופים לחסות מצרים. לכן, ה' הוליך את בני ישראל דרך ים סוף, כדי שהצבא המצרי יטבע בים, ובני-ישראל לא יתפתו לפנות אליהם לעזרה. ואכן, במשך כמה מאות שנים לאחר מכן, המצרים היו חלשים ולא התערבו בנעשה בארץ כנען.
מלכים א' י' 28: 'וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם, וּמִקְוֵה סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ מִקְוֵה בִּמְחִיר': שלמה כידוע עבר על מצוות המלך, הרבה לו נשים והרבה לו סוסים, ועבר גם על המצוה 'ולא ישיב את העם מצרים למלחמה'. הוא כרת ברית עם מצרים וקיבל ממנה סוסים ומרכבות מלחמה.
ישעיהו לא' 1: 'הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד, וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ': הנביא מוכיח את מלכי יהודה על כך שהם עוברים על מצוות המלך, יורדים למצרים כדי לכרות איתה ברית צבאית ולקנות ממנה סוסים.
[902] סוס: שם קיבוצי, הכוונה לסוסים.
[903] קנוהל, לשאלת תיארוכה של מגילת מקצת מעשי התורה.
[904] ראו: זוסמן, חקר תולדות ההלכה. למשל: עמ' 21:'הרושם המרשים ביותר העולה מהם הוא הקרבה הגדולה לעולם ההלכה של חז"ל – קרבה בלשון, במינוח בפרטי הלכות ובכל עולם מושגיהם'. המונח 'מעשה' מופיע פעמיים בממ"ת ומשמעותו 'הלכה' – שהינו מונח מאוחר, אך האחרון מקובל בימינו, ולפיכך שימושו בספר זה. ראו גם: 'עושי התורה' (פשר חבקוק ז' 11, ח' 1; פשר תהילים ב' 11). גם נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 332, עמדה על כמה מטבעות לשון קרובים (וכנראה התגלגלו במסורת).
[905] '[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה'. להוסיף כמו שגם מגילת הנחושת ??
[906] 'אמרו: נתחיל מהלל ושמאי' (תוספתא עדויות א' א'); 'אף אתה עשה לבך חדרי חדרים והכניס בו דברי בית שמיי ודברי בית הלל, דברי המטמאין ודברי המטהרין' (תוספתא סוטה ז' יב'); 'בעלי אסופות' – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין' (חגיגה ג' ב'); 'אבל אמרם משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל' (סוטה מז' II; ירושלמי חגיגה פ"ב עז').
[907] 'פומפוניוס מספר שבראשונה [לא היתה מחלוקת במשפט הרומי עד שרבו] אטיוס קאפיטו ואנטיסטיוס לאביאו ונעשו הם ותלמידיהם לשתי כיתות. ובעיקר לא נחלקו הללו אלא על דבר אחד: שקאפיטו היה מקיים ומשמר [בקפדנות את השמועות כמות] שנמסרו לו, ואילו לאביאו, מתוך רוחב דעתו ומרוב בטחונו בתלמודו, הורה לחדש דברים רבים מאוד'. להרחבה ראו: רוזנטל, מסורת הלכה, עמ' 321.
[908] בתרגום ארמי ובשרידי 'פשר' של כת יהודית-נוצרית (שהובאו בפירושו של הירונומוס לפסוק ??), נדרש על בית הלל ושמאי שהם מתעי העם, שיהיו לנגף ולמכשול (יש שם 'אטימולוגיות של דופי' לשמות הלל ושמאי: לגבי האטימולוגיה לשמו של שמאי ראו: אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, ירושלים 1957, עמ' 17: ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב תשכ'ז, עמ' 187, הערה 336). לדעת קיסטר, לתולדות כת האיסיים, הערה 79, 'שמאי' נדרש מן השורש 'שמם'=להחריב, ו'הלל' מן 'חלל', ושמא כדאי להשוות לירושלמי חגיגה ב' ג' [עח' ע”א]: 'ישמו בתיהם של אלו שישמו את בית אלוהינו', ובבית שמאי הדברים אמורים; 'אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת' בסיפור תחילתו של הלל (בבלי יומא לה' II).
[909] תקופת התנאים ארכה כ-200 שנה עד מותו של ר' יהודה הנשיא (סוף המאה ה- 2) והורישה ספרות רחבה של מקורות הלכתיים בנושאים רבים ושונים, בסגנון הלכה פסוקה, בלשון קצרה ובעברית רהוטה ובהירה. מתקופה זו שרדו מסגרות ספרותיות ענפות ושלמות של תרגום, משנה, מדרש, ואגדה). בתקופה זו גבר והלך מעמדם של חכמים, תנאים ושוני משניות. המשנה היתה הביטוי הספרותי של הקבלה והמסורת מרב לתלמיד.
כך מקובל, ראו: גילת תשכ"ח; בן שלום, תשנ"ד. כך סיכמה נעם, בית שמאי וההלכה הכיתתית, עמ' 67: 'אפשר שיתחזק הרושם העמום כי תפיסה הלכתית קדמונית, חמורה ותובענית, ששורשה בסמכות ובמסורת ולא בסברות ובהבחנות משוכללות, שפניה אל צורכי גבוה ולא אל נסיבות הדיוט, שעיניה נשואות אל אחידות, פרישות וטהרה במעשה היומיומי כמו בהגדרת הערונות המופשטת – הדיה של הלכה זו נשמעים מחלונות בית-המדרש של בית שמאי וממערות קומראן כאחד'.
[910] זוסמן, תש'ן, הערות 206, 237, דן בשאלה למי בית שמאי יותר קרובים – לצדוקים או לפרושים? והשאיר זאת בצריך עיון. ראו גם: א' באומגרטן, תשנ'ו, עמ' 394, הערה 6; נעם, תשס'ב; תשס'ד, עמ' 215-211.
[911] יבמות טז', ירושלמי יבמות פ'א ה"ו ג'. II ושם: 'יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם אבל הלכה כב'ה והיכן יצאה בת קול רב ביבי בשם ר'י ביבנה יצאה בת קול'. גם המדרש החשוב של תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט' II) בו נאמר 'נצחוני בניי' בא להנחיל עליונותם על בית שמאי וזרמים אחרים.
[912] ראו קמינקא א. בית שמאי ובית הלל בהלכה בצרון כרך ה'. ז. פרנקל דרכי המשנה עמ' 57-47.
[913] סברה היא שהיה שמותי (מבית שמאי), שכן בעלייתו נפסקו 18 הלכות כבית שמאי. גם ממהות 18 הלכות אלו ניתן לראות שבית הלל היו יותר קרובים לעם שהקל בהלכות טהרה ונכרים לעומת בית שמאי שקיבל מהכוהנים. קרב 18 הלכות אלו מהווה קל וחומר לזיהוי של שהפרושים והצדוקים כאפרים ומנשה, כיוון שפשר תהילים ב' 18-17 )קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 301) מתאר חיבורם יחדיו – דבר שלא סביר.
[914] 'אמר רב יהודה אמר רב זכור אותו האיש לטוב וחנינא בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל' (מסכת שבת יג').
[915] נחמן, ההלכה בכתבי יוסף בן מתתיהו, מסכם בעמ' 320 את 10 המקומות (הפחתתי 2 כיוון שהם גם במגילות) שבהם יוספוס מחזיק בדעת הפרושים (ומעיד על עצמו כפרושי [חייב יוסף 10]), למול 13 מקומות של הצדוקים ועדת קומראן (3 לצדוקים ו-10 לעדת קומראן, אך עם הערות והסתייגויות מהותיות.
[916] המקור ישיר הראשון מאוחר (מהאר'י), אך אמרו על ר' אליעזר הגדול השמותי שהלכה כמותו לעתיד לבוא, ראו משך חכמה בראשית לב' טו'.
[917] ייתכן שכאשר החשמונאים שינו את איסור המלחמה בשבת (מק"א ב' 29-33), בכך דחו את היובלים שבו הלכה זו (יובלים נ' 12), ואז ניתן לזהותם כאפרים. הלכה זו אומצה ע'י התנאים-חז”ל: שבת סג' א'; יבמות כד' א'. מקורה של מסורת זו בבית שמאי, אך עדיין רבי אליעזר הוא שתמך בנשיאת נשק בשבת (שבת סג'), ומעניין שדווקא על זה העירו לו שאין המקרא יוצא מדע פשוטו. אין מתח ופולמוס בהלכות שבת, וזה המקום שמצוין שבית שמאי ניצח את הלל ב-18 דברים. ייתכן והמגילה הכיתתית 4Q264a ב' 8 גם אוסרת על מלחמה בשבת.
[918] פילון האלכסנדרוני, ”על חרות הצדיק" פרק יב', סעיף 75 (תרגום מ.שטיין): http://www.daat.ac.il/daat/vl/philon/philon06.pdf
[919] פיקסנר, הר ציון, עמ' 270.
[920] בבשורות על פי מרקוס ומתי. פעם אחת מוזכרים כבייתוסים! על כך ראו: ידין, מגילת המקדש, עמ' 97; רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 58-50.
[921] זולת בבא בן בוטא שהיה חסיד, כנראה כיוון שהיה קרוב יותר לאיסיים מאשר לפרושים.
[922] ראו: וינסטון, הרכיב האיראני בתנ"ך, אפוקריפה וקומראן: סקירה על עֵדוּת.
[923] על-פי אגדה זורואסטרית מֶשַה (מיישה) ומֶשִינַה (משיאנה), הזוג האנושי הראשון, חיו באושר בעולם במשך כחמישים שנה, בלי להזדקק לאוכל ושתייה, ובלי כל כאב וצער. אז הופיע אחרימן, רוח הרע, בדמות זקן צדיק, ושכנע אותם לאכול מפרי העץ, עץ הרימון. ובכדי לשכנע אותם אכל הוא עצמו מן הפרי ומיד הפך להיות עלם צעיר ויפהפה. עם זאת, אגדה זו שרדה מציור שעבר לאיסלאם רק בשנת 1307 ע" אלבּירוּני, ולא ניתן לדעת כמה שינויים ועריכות יש בפער זמן ארוך זה. על העתקות משובשות של עמי קדם מהמגילות הקדמוניות ראו בפרק לעיל ובמאמרי זה. יש שוני גם בפירוט של ייעוד מראש, למול התיאולוגיה של הזורואסטרית הבחירה החופשית.
[924] זרתוסטרה (קרוב למהותו וזמן של הנביא דניאל) מינה ב-590 לפה”ס (258 לפני אלכסנדר מוקדון) את וישטספה למלך שיחד יסדו ואכפו את הדת הזורואסטריות המונותאיסטית הקרובה לסרך היחד בפרס-איראן שהמשיכה לכמבוזי וכורש שנתן את הצהרתו לבניית בית המקדש השני. חלק מכך היה הליברליות הדתית של מלכי פרס, כפי שנמצא ב'כתובת הגליל של כורש'.
[925] 'כֹּה אָמַר יי לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אושר [אֲיַשֵּׁר] דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יי הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. אֲנִי יי וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָהּ כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יי וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יי עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה'.
[926] להרחבה ראו: 'אסתר אשל וחנן אשל תאריך התגבשותו של החומש השומרוני לאור המגילות המקראיות מקומראן' בספר השומרונים, עמ' 133.
[927] זאת כמובן במקום ירושלים, שהיתה ידועה ומצוינת בספרי הקדמונים, ובעיקר בספר חנוך, אך לא בחומש (זולת הרמזים בבראשית יד' 18: 'וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם'; כב' 14: 'בְּהַר יי יֵראו').
[928] בין היתר המנהג השומרוני לבר-מצווה/בגירות הילדים הוא הצלחת שינון בע"פ של פרשה זו.
[929] בצוואת לוי ו' 1: 'ויהי כאשר באתי אל אבי ואמצא שריון נחשת ועל כן נקרא שם ההר שריון והוא ליד גבל לימין אבלה/אבל מין', ראו: אשל, קומראן וחקר הספרות החיצונית, עמ' 583-582.
[930] בחיבור נוסף, 4Q550 הכתוב ארמית והמתאר את חצר המלכות הפרסית, כונה ככל הנראה אדם כלשהו 'כותי'. דומה שבקטע זה מתועד לראשונה השימוש בכינוי 'כותי', הגזור משם המקום כותה, הנזכר במלכים ב' יז', והוא שימש בכתבי יוסף בן מתתיהו ובלשון חכמים כינוי גנאי לשומרונים. יש שזיהו חיבור זה כ'פרוטו-אסתר'.
[931] חנן אשל, תפילת יוסף, עמ' 133-134, טען שהטקסט מקומראן המכונה תפילת יוסף נאמר בחגיגות אלו, אף שייתכן שהוא חובר בזמן שהמקדש השומרוני עמד על תלו. אשל סבר, שם, עמ' 136, שגם הטקסט שנמצא במצדה (320-1039.Mas) הוא
חלק מתפילה המהללת את חורבן הר גריזים ונאמר אף הוא בכ"א בכסלו. שמריהו טלמון, קטע ממצדה, עמ' 225,הערה 11
,דחה את האפשרות האחרונה וסבר שהפפירוס ממצדה הוא תפילה שומרונית שהביאו למצדה פליטים שומרונים
(ראו גם טלמון, מצדה, עמ' 138-149).בניגוד להסכמה הרחבה שיום הר גריזים נקבע לזכר חורבן המקדש השומרוני
בימי הורקנוס, סבר ג'יימס פורויס, שכם, עמ' 93,שהמאורע שלזכרו נקבע החג הוא פעילות אנטי-שומרונית על רקע
המתח בין שומרונים ליהודים בימי אנטיוכוס השלישי בראשית המאה השנייה לפה"ס (במאמר מוסגר יצוין שפורויס
אינו מודע כנראה להבחנה בין המגילה לסכוליון). בעקבות פורויס הציעה איילין שולר, תפילת יוסף, עמ' 373-374, אם
כי בהסתייגות רבה, שאולי יש לראות את 'תפילת יוסף' כטקסט ליטורגי שנאמר בזיקה לחגיגות הניצחון על השומרונים.
[932] ספר השומרונים, עמ' 133. ז' בן-חיים (עורך), תיבת מקרא (תשמ"ח), תיארך את המקור השומרוני הפרשני הקדום היחידי 'מימר מרקא' למאה הרביעית לספירה.
[933] גם בכתובת ליד ב"כ במצרים שכנראה מהמאה ה-2 לפנה"ס ציינו את המקדש הקדוש בהר הגריזים.
[934] 'ונכתבו בארבעים יום אלה תשעים וארבעה ספרים; ויהי ככלות ארבעים היום וידבר אלי עליון לאמור: את עשרים וארבעה הספרים אשר כתבת בראשונה תגלה, ויקראו בהם ראויים ושאינם ראויים; ואת שבעים האחרונים שמור, ומסור אותם לחכמי עמך, כי בהם מעיין הינה ומקור החכמה ונהר הדעת'. ביד' 26 מצוין גם מי אמור לשמור על ספרי הסוד: 'וכאשר תגמור את הספרים, שמהם תגלה, ומהם תמסור לחכמים בסתר' – ואכן כך הם חלק ממגילות קומראן (ראו בפרק על ספרות הסוד).
[935] במצהף קדוס נמצאים גם צוואות האבות משה ואהרון שאינן במגילות ים המלח, אך ישנן צוואות קרובות, כמו דברי עמרם. כמו"כ, ישנם ספרים חיצוניים שונים שמיעוטם בין מגילות קומראן, אך ההנחה שהתווסף מאוחר מהשפעה נוצרית, כיוון שנכלל בביבלייה כחלק מהברית הישנה, וכן כיוון שהמצהף קדוס כולל ספרים של חכמי הקהילה שנכתבו מאוחר מאוד - במאות האחרונות.
[936] כפי שמובא לפי הסופר המצרי דיודורוס סיקולוס (ביבליותקה היסטוריקֶה, ספר א' 70): 'באשר למשל שלהם (של מלכי מצרים) אף אחד מהם לא היה עבד מקנת כסף או יליד בית כי אם כולם בני כהנים מצטיינים ביותר, בני עשרים שנה ומעלה ומחונכים טוב יותר משאר בני עמם כך שהמלך, בהחזיקו את האצילים הדואגים לגופו והשומרים עליו יום ולילה, לא יטא למעשה חטא'; 'סופר כהן יקרא מספרי הקודש לפני המלך על מעשיהם המצטיינים של האנשים המשובחים כדי שילמד מכך'.
[937] ראו: שוורץ, בין מקדש חוניו למקדש ירושלים.
[938] פילון תיאר גם את ריקודיהם; תיאור זה קרוב לתיאור ריקודיהם של חסידים ואנשי מעשה בסוכה ה' ד'.
[939] תיאר את האיסיים בשניים מחיבוריו: 'שכל אדם ישר הינו בן-חורין' ו'סנגוריה על היהודים'.
[940] מקדש יב נחרב בשנת 14 לדריווש (שנת 407 לפה"ס) על ידי כמריו של מקדש מצרי סמוך של האל המצרי חנוב (או ח'נום), ובאיגרת 'אל בגויה' ביקש ידניה עזרה בשיקום המקדש ההרוס, וציין: 'אם אדוננו... ומקדש יהו האל שלנו יִבַּנה ביב הבירה כאשר לפנים בנוי היה, צאן שור עז כליל לא ייעשה שם, אך לבונה ומנחה יקריבו שם'.
[941] העצמות פורקו והעור הוסר לפני הקבורה, חלקן שרופות ושרופות למחיצה. כמובן חיות כשרות בלבד (כבשים, עזים, טלאים וגדיים, עגלים, פרות או שוורים).
[942] 'וכשהם שולחים מנחות לבית המקדש [אין] הם מקריבים מחמת שהיו נוהגים (בדיני) טהרה שונים, ומשום כך מונעים אותם (מלבוא) לעזרה המשותפת, ועושים את קרבנותיהם בפני עצמם'.
[943] E. Campbell, 'Jewish Shrines of the Hellenistic and Periods', Symposia ASOR (1979), pp. 159-167.
[944] לרקע על הצרות וישו, ניתן לקרוא את מאמרו של דוד פלוסר, הנצרות ושינאת ישראל, מחניים, גיליון ע"ו, 1963.
[945] פרופ' דוד פלוסר עסק בהשוואת המגילות (לאחר מותו התפרסמו עוד כמה מגילות) לנצרות, וסיכם שמצא יותר קרבה בין המגילות לספרות חז"ל, אך כאמור דעתי, הנצרות שאבה עקרונות מעדת קומראן, ומומלצים בעניין שני המאמרים של שוורץ וקיסטר במבואות ומחקרים ב'.
[946] בה מתוארת בארמית דמות המשיח או דמותו היהירה של שליט אשר יקום כ'בן האלוהים' או כ'בן עליון', וטור א' 9-ב' 1 קרוב עד מקביל ללוקס א' 32, 35. ייתכן והיא קשורה לתיאור שבדניאל ז' 13. מאידך, מזרחי, מגילת 'בן האל' מקומראן, הסיק שמדובר בתיאור שלילי: 'המחמאות המולגות ביותר עשויות לשמש כעלבון אם הן מוצגות באופן אירוני (למשך, במסגרת של פארודיה)' והביא לכך ראיות (חלשות אמנם) שונות.
[947] 'ושם ראיתי אחד אשר לו ראש הימים, וראשו לבן כצמר, עמו אחר שמראהו גבר (או אדם, איש) ופניו מלאים הדר כאחד המלאכים... ובן האדם אשר ראית יעיר את המלכים ואת התקיפים ממושבותיהם ואת בעלי השררה מכסאותיהם ויתיר את מתני החזקים וישבר את שני הרשעים'. זהו תיאור דומה ומקביל לדניאל ז' 13. תיאור המשיח מופיע גם בלט' 7-6.
[948] בצוואות השבטים יש פסוקים שלא ידוע אם הם תוספות נוצריות מאוחרות, כמו: 'עד אשר יפקוד עליון את הארץ. והוא בא כאדם, עם אנשים אוכל ושותה, ובשקט משבר את ראש התנין במים. הוא יושיע את ישראל ואת כל הגויים, אלוהים מתראו כאדם' (צוואת אשר ז'2-ג'4); 'ותראו את אלוהים בדמות אדם ותראו את אדוני במקום אשר בו יבחר אדוני, בירושלים למען שמו. ירושלים שמו' (צוואת זבולון ב' 8-ג' 8).
[949] קטע 2 טור ב' + קטע 4: '[כי הש]מים והארץ ישמעו למשיחו [וכל א]שר בם לוא יסוג ממצות קדושים [...] כי אדני חסידים יבקר, וצדיקים בשם יקרא, ועל ענוים רוחו תרחף, ואמונים יחליף בכחו, כי יכבד את חסידים על כסא מלכות עד, מתיר אסורים, פוקח עורים זוקף כפ[ופים] [...] ופר[י מעש]ה טוב לאיש לוא יתאחר ונכבדות שלוא היו יעשה אדני כאשר ד[בר], כי ירפא חללים ומתים יחיה, ענוים יבשר ו[דלי]ם̇ ישבי[יע] נתושים ינהל ורעבים יעשר'.
[950] סרך היחד ח' 10-5 ופלוריגיום ג' 5 – הראשונה אל הקורינטים ג' 17-16, הראשונה אל לפטרוס ב' 5-4, ואל האפסים ב' 22-19.
[951] ספר חנוך א' פרק קו' 1-12 ומגילה חיצונית לבראשית (דף 2) מתארים את לידתו של נח שנולד דומה למלאך, ולכן אביו למך פנה לאשתו לבירור. בספר חנוך ב' (הסלאבי שאינו בין המגילות – ראו עליו בפרק הספרים החיצוניים) כג' מתואר שניר (אחיו של נוח, אביו של מלכיצדק) חושד באשתו צופמינה שבגדה עם איש אחר, כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה כי שימש ככוהן גדול. יתכן והעובדה שחנוך ומלכיצדק (עלה השמיימה במבול [חנוך ב' הסלאבי כג' 36, 63]) לא מתו, שימשה בידי הנוצרים טיעון לאישוש עלייתו של ישו השמיימה. בחז"ל יש גם כמה תיאורים של לידה ללא משגל (ר' זירא בתחילת 'אלפא ביתא דבן סירא' ובן סירא עצמו מהאמבטיה של אמו שהיה בה זרע.
[952] זוהי הצעתו של ישראל קנוהל בספרו: 'בעקבות המשיח'.
[953] מגילת ברית דמשק היא מגילת היסוד הכיתתית (ממנה יצאו קבוצות ביניהם האיסיים ואיתם מגילות יותר כיתתיות ומאוחרות - הסרכים) שמפרשת את התורה ומפרטת הלכות גלויות ונסתרות שמהן נפוצו ליהדות ולנצרות. שמה זה ניתן לה ע'י חוקרים במציאתה, למרות ששמה הנכון: 'ברית חדשה' מופיע בתוך המגילה עצמה (ברית דמשק ו' 19, ח' 21, כ' 12, ופשר חבקוק ב' 4-3, 8-7) – כבר נתפס ע'י הנצרות, למרות שנכתבה כ-200 שנה מאוחר יותר בימי סוף בית שני. מקורו בירמיה לא' 30: 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יי וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה'.
[954] תשובה כחלק מטבילה היא חידוש של סרך היחד ג' 12-4: 'לוא יזכה בכפורים, ולוא יטהר במי נדה, ולוא יתקדש בימים ונהרות, ולוא יטהר בכול מי רחצ. טמא טמא יהיה כול יומי מואסו במשפטי אל לבלתי התיסר ביחד עצתו. כיא ברוח עצת אמת אל דכרי איש יכופרו כול עוונותו להביט באור החיים, וברוח קדושה ליחד באמתו יטהר מכול עוונותו, וברוח יושר ענוה תכופר כל חטתו [...] אז ירצה בכפורי ניחוח לפני אל, והיתה לו ברית יחד עולמים'; סרך היחד ה' 14-13: 'אל יבוא במים לגעת בטהרת אנשי הקודש, כיא לוא יטהרו כי אם שבו מרעתם, כיא טמא בכול עוברי דברו', אך ייתכן שזהו האמור בישעיה א' 17: 'רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ - הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ הָרֵעַ'. הליך הקבלה לעדת היחד ארך כשנתיים בשלבים (כשלא מצוין בסופו דווקא טבילה, אך כן כניסה לטהרה היחד), ואילו יוחנן המטביל ביצע הטבלה מיידית מתוך הטפתו לגאולה הקרבה בפתח, אך בכל זאת לא התקרב למאכליהם (לוקס ז' 33-34 ועוד).
[955] למשל בסרך היחד ג' 19 – ד' 14 ורבות במגילת המלחמה – אגרת השנייה אל הקורינטים ו' 16-14; ז' 1; לוקס טז' 8; יוחנן יב' 35; אל האפסים ה' 8; האיגרת הראשונה לתסלוניקים ה' 11-1; אל הגלטים ה' 23-19. בברית דמשק טו' 5-4 מצוין ש: 'וביום אשר יקים האיש על נפשו לשוב אל תורת משה יסור מלאך המשטמה מאחריו אם יקים את דבריו', וכך גם בכוהן הנוצרי שמושח את הנטבל בשמן ואומר לו: 'ירחקו ממך כל הרוחות', אך ניכר ההבדל בדגש בין שמירת תורת משה למאגיה.
[956] סרך היחד ו' 5-3 וסרך העדה ב' 21-11 – מתי כו' 28-26. לפירוש הסעודה המשיחית של עדת קומראן, ראו: שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, עמ' 309-298.
[957] סרך היחד ה' 14-13, ב' 26-ג' 12 – אל העברים י' 22, מרקוס א' 8.
[958] דוגמאות להלכות:; תוכחה מסרך היחד ה' 20 – ו' 1 -אל– מתי יח' 15-17. להרחבה: שני מאמרים בעניין במגילות קומראן, מבואות ומחקרים ב'.
[959] מופיעה למשל במעשי השליחים ד' 25-27 (על תהילים ב' 1-2): 'אשר אמרת בפי עבדך דו: למה רגשו גויים ולאמים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו. כי אמנם נוסדו הורדוס ופונטיוס פילטוס עם הגויים ולאומי ישראל על ישוע עבדך הקדוש אשת משחת'.
[960] לפי הבשורה על פי מתי ב' 23: 'וַיָּבֹא וַיֵשֶׁב בְּעִיר הַנִּקְרֵאת נְצָרֶת לְמַלּאת הַדָּבָר הַנֶּאֱמָר עַל־פִּי הַנְּבִיאִים כִּי נָצְרִי יִקָּרֵא לו'.
[961] 'אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַייֵּם אָמֵן; אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֹּל; לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כָּל הָעוֹשֶׂה וּמְלַמֵּד, הוּא גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם; אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם לֹא תִּהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם' (מתי ה' 20-17).
[962] מתי פרק יב': 'בְּאוֹתָהּ הָעֵת עָבַר יֵשׁוּעַ בְּשַׁבָּת בִּשְׂדֵה קָמָה; תַּלְמִידָיו הָיוּ רְעֵבִים וְהֵחֵלּוּ לִקְטֹף שִׁבֳּלִים וְלֶאֱכֹל'.
[963] ניתן למצוא המחשה לכך במהדורות הראשונות (במהדורה אחרונה השמיטו גישה שלילית זו) של אמיל שירר שתפס את החיים ההלכתיים כמבטאים תפילה לגליסטית תרה של הברית עם האל המתמצה בשמירת החוק וציפייה לשער עקב כך. ראו בעניין: פלוסר, פאוליניזם אצל פאולוס.
[964] למשל: 'לא להחמיר על השבים מן הגויים לאלוהים; רק לכתוב אליהם אשר ירחקו מטמאות האלילים ומן הזנות ומבשר הנחנק ומן הדם' (מעשי השליחים טו' 20); 'כִי אִם תּוֹכוֹ שֶׁל אָדָם הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא בַּלֵּב כְּפִי הָרוּחַ וְלֹא כְּפִי הַכְּתָב אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי אָדָם תְּהִלָּתוֹ כִּי אִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים' (אל הרומים ב' 29), והגדירם "בני ישראל שברוח" (שקיבלו את אמונת ישו).
[965] כאן ניתן לפרש את הפסוקים של עדת קומראן שבאחרית הימים המצוות יתבטלו. אך בברית דמשק כ' 34-31 יש לשון דומה שממנה לא עולה משמעות כזו: 'והתיסרו במשפטים הראשונים אשר נשפטו בם אנשי היחיד <היחד> והאזינו לקול מורה צדק vacat ולא יעזבו א̇ת̇ ח̇קי הצדק בשמעם אתם ישישו וישמחו ויעז לבם ויתגברו ע̇ל כל בני תבל וכפר אל בעדם', ובברית דמשק נראה שאפילו הקורבנות יחזרו (הם החליפו הקרובנות בתפילותיהם [ סרך היחד ט' 5-3] ואסרו להקריב קורבנות במקדש [ברית דמשק ו' 14-11, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 13]): 'וזה פרוש המשפטים אשר [יש]ופטו בם עד עמוד משיח אהרן וישראל ויכפר עונם בכ[פורי מנ]חה וחט(א)ת' (ברית דמשק: קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 53). הלכה ארעית שתתבטל עם בואו של נביא באחרית הימים מסופר במק"א ד' 46. ראו גם ב"ד ו' 11-8.
[966] נדה סא' II: 'זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא'; מסכת שבת קנא' II: 'וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה... והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ - אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה; הראשונים בשם המדרשים: 'למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל' (וכך היא הנבואה המפורסמת של ישעיה יא' 6: 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו'). מאידך: 'ר' יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל, רשב"ל אמר אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל' (ירושלמי מגילה א' ה').
[967] למשל: הנצרות טוענת שישו היה נביא האחרון, ואילו חזון יוחנן ניבא אחריו. בכל אופן, 'וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ; וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי' (יואל ג' 2-1).
[968] פרופ' פראנק קרוס: 'הקבלות אלו, בין האבנגליון לפי יוחנן ואיגרות יוחנן לבין כתבי האיסיים, יפתיעו רק את אלה מהחוקרים שניסו למצוא באבנגליון לפי יוחנן השפעה יוונית חזקה. כעת מסתבר – כפי שסברה קבוצה קטנה של חוקרים זה זמן רב – כי קשריו החזקים ביותר של מחבר האנגליון היו לא עם העולם היווני או עם היהדות הפילונית, כי אם דווקא עם היהדות הארץ ישראלית – תפיסת האמת, הדעת, הרוח ואף ה'דבר' – מקורה לא בפילוסופיה היוונית או הגנוסטית, כי אם בתורת היהדות הכיתתיות. לפיכך, האבנגליון לפי יוחנן אינו ההלניסטי ביותר מבין האנגליונים, אלא במונחים מסוימים - היהודי מכולם'.
[969] 'אוי לך אדום היושבת בארץ כיתים בצפון היום; כי מחריביך יצאו מעם נורא לבלתי השאיר לך שריד; כי אמרת מרום מושבי ודעת אל אלים ידעתי כי אותי בחר יי תחת עם קדושו כי נמאס בהם; ועמו הראשון עם נבזה ונדחה לא ידעה את יי ואת תוארו; אבל אנו חכמים ואנו נבונים יודעים את יי ואת תורתו אנו יודעים את תוארו והויתו; לכן כה אמר יי יען כי גבהו אתם מאד לדבר על אל אלים ידעו תדעו שתאבדו בחכמתכם; כי מה לכם באדם אשר נשמה באפו שבן לילה היה כצל יום עובר ליתן אותו בישיבות אל; כי לא אתכם ידעתי מקדם ואיזהו ספר כריתות עמי אשר אמרתם לבז יהיו הראיני לי; פגריכם יפלו בתוך עמי; קנאות יי צא צא ממקומיך ודוש את אדום כלה עשה בהם; בא צרפת בא צריות בא ספר בא אשכנז בא גרמוניא באו ונפלו בבאר שחת באבדון וצלמות כי פיכם נכשל בכם ואין עוזר לכם'. להרחבה ראו: בר-אילן, The words of Gad the Seer: The Author's Opponents and the Date of Its Composition; בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 43-39.
[970] גם מדעותיו של ישו נראה שהיה יהודי קנאי, ואולי הטפותיו נגד הפרושים (והצדוקים) תואמים לגינויים העדה נגד אפרים ומנשה. יעקב אחיו של ישו היה פרושי אדוק, הוא הנהיג את כת הנצרות בהתחלה, כשבאותם ימים הייתה עדיין פרושית, וקרובה להלל הזקן. למעשה במשפט נגד ישו בסנהדרין, חז"ל הגנו עליו בגלל אמונותיו הפרושיות האדוקות מפני מפלגת הצדוקים. גם פאולוס מעיד על עצמו שהיה פרושי (איגרת אל אנשי פיליפוי ג' ה'; מעשי השליחים כג' ו').
[971] על כך ראו: ספראי, ישו והתנועה החסידית.
[972] (ראו: קליין וריינינק, עדויות; קלמין, נוצרים).
[973] או פרוסיוכי. כתובתו מתארת יהודים שהקדישו את בית התפילה למלך תלמי ואשתו ברניקי, אך לא נמצאו לו שרידים ארכיאולוגיים. p.Genove IV 144 [CPJ 599b]. ב-CPJ 129 מתואר בית הכנסת כמקלט לגנבים השומר (ניקומכוס) משנת 218 לפה"ס.
[974] מקובל לראות את האזכור הראשון לבית כנסת בדברי יחזקאל יא' 16: 'וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם', אך בחנוך מו' 8 מצוין: 'והם רודפים את בתי כנסיותיו ואת הדבקים בשם אלהי הרוחות'.
[975] אולי הקלו בדו-מימדיות בניגוד לפסל תלת מימדי.
[976] תרגום השבעים (שמקורו במצע העברי מקומראן) מציין במל"א ח' 12 את השמש, שחסרה בנוסח המסורה.
[977] באתר קומראן נמצאו לפחות 10 מקוואות מטויחות (ועוד 6 ברכות), אך ללא 'אוצר' (רייך, מתקני המים בקומראן). יש אחת מהמקוואות מקומראן היא השנייה בגודלה בעולם, רובן כוללות מדרגות וסימוני הפרדה (מוזכר בשקלים ח' ב': אוונדליון חיצוני ממצרים) בין הטמאים לטהורים, וחלקן עם 4 הפרדות שאין בידינו להבין פשרם. להלכות טהרה במים ראו ברית דמשק י' 13-10.
[978] כך תיאורו של יוספוס על האיסיים (מלחה"י ב' ח' ה'), הוא הדין לפי תוספתא מגילה ג' יד': 'אין פותחים בתי כנסיות אלא למזרח, שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח', אך הלכה זו לא באה לידי ביטוי בבתי הכנסת בשאר אזורי הארץ. השוו: 'המברך על החמה הרי זו דרך אחרת' (תוספתא ברכות ו').
[979] ברית דמשק י' 23-22: 'אל יאכל איש ביום השבת כי אם מן המוכן ומן האובד בשדה'. כך נהגו אנשי יריחו (פסחים ד' ח'; תוספתא פסחים ג' [ב'] יט'; כא'), ואילו התנאים החמירו בכך (ירושלמי פסחים פ"ד ה"ט, לא II). הדבר קרוב גם לקולא של בית שמאי יחסית לבית הלל לאכול ביצה שנולדה ביום טוב (עדיות ד' א'). היתר אכילה זה דומה להיתר השתייה שבא אחריו: מותר לשתות במקום, אך אסור לשאוב ולאסוף (להכין): 'ואל יאכל ואל ישתה כי אם היה במחנה בדרך וירד לרחוץ ישתה על עומדו' (ברית דמשק י' 23). בפסחים נו' II הביטוי 'אינה מן המוכן' מכוון למאכל כלבים בשבת, כקל וחומר שאינו מוכן לאדם.
[980] אנשי יריחו הקלו בעניין יחסית לחכמים – לא לגזור על מכבדות (כפות תמרים שבראש הדקל ככלי קיבול לתמרים) כמוקצה. יש לציין כי סמוך ליישוב קומראן נמצאו מאות אלפי גלעיני תמרים, וכן במצדה.
[981] בהרצאתו ביום 1.5.18 במוזיאון ישראל (כנס מכון אוריון), וכן 'יש חדש תחת השמש – חידושים בחפירות גן לאומי מצדה': 'לפני מספר שנים הצעתי לייחס את האולם שבבניין 13 ("בית המדרש"), בריכת הטבילה הציבורית (מקווה 625) שמצפון לו ואת מציאתם של מספר כתבים כיתתיים במצדה לקיומה של התיישבות כיתתית קומראנית (איסיית?) באתר. הזהות בקווי המתאר ובמידות של האולם האמור, המצויד בספסלים, והחדר הנספח הצדדי, עם אלה של "חדר האוכל" ("הרפקטוריום" – לוקוס 77) והמזווה בו נמצאו כאלף כלים בקומראן, הביא אותנו לבחון מערה קטנה שנראה בה סימני שימוש ברורים, הממוקמת צמוד לאולם האמור'.
[982] שמעתי סברה שחסידי מצדה עברו ללוב. אמנם יש עדויות ליהודים בלוב מחורבן בית ראשון ובמהלך וסוף בית שני, אך לא מצאתי תיעוד ספציפי המציין הגעת איסיים/קנאים/מצדה ללוב.
[983] אייזנברג ובן שלמה, תל חברון 2014, עמ' 442, מתארכים את הכדים ומחיצות ההפרדה במקוואות לתקופה הרומית המוקדמת, ומזכירים את קומראן בהקשר שני אלו. שאר הנתונים מרייך, מקוואות טהרה. גם ביריחו ובעין פשחא נמצאו קנקנים, אך כנראה (טרם בדקתי לאשורו) אינם דומים לקנקני המגילות. נעם ארנון משער שהיה בית כנסת בפסגת הר חברון
[984] מנגד: '[עשרה מישראל] וכוהנים שנים ונשפטו לפני שנים העשר האלה [ וכי יהיה] דבר בישראל על נפש על פיהם ישאלו ואשר ימרה [את פיהם ולוא ישמע אל דבריהם] יומת אשר עשה ביד רמה'.
[985] 'זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא ייתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה'. קללה זו קרובה להרחבת הפשט כמובא לעיל 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל', וכן לסרך היחד ט' 17 ('ולסתר את עצת התורה בתוך אנשי העול'), וב"ד טו' 13-10 (וקימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 23, שו' 24).. יצויין כי פלביוס הזקן את מיקום האיסיים בעין גדי.
[986] 'זכורין לטובה ולב(רכה) כל הקהל הקדוש שהחזיקו ועשו... הש(ני)ה של שבוע... (שנת) ארבעת אלפי(ם) ו... מאות ו... שנה משנברא העול(ם)... לי בו יהי של(ום) על המקם הזה'.
[987] 'המחנות' עדת קומראן מצוינים בברית דמשק ז' 7-6: 'ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה'. גם יוספוס מעיד את תפוצתם של האיסיים ברחבי הארץ (מלחה"י ב' ח' ד').
[988] לא ניתחנו זאת לעיל בפרקים, אך הדבר מן המפורסמות. בפרט לעניין הלכות בית כנסת ראה: מגילה ד' ח'. דורון שר אבי, יהודים ונוצרים בדרום הר חברון לאור החפירות בחורבת יתיר, עמ' 14, הניח כי הנוצרים-היהודים נדחקו אל אזור דרום הר חברון (וכן ציין גם את דן בגאטי שטען שבענים העליונה נולד הקדוש הנוצרי פטרוס אבשלום, אשר הוצא להורג בקיסריה, ולפחות על פי שמו, היה יהודי נוצרי). לקרבת הנצרות לעדת קומראן ראה למשל: שוורץ, האיסיים והנצרות.
[989] שתי עדויות לחורבן הדרום: אמר ר' פינחס (בן חמא): מעשה בתלמיד ותיק, שלמד עיבורו בשלוש שנים ומחצה לפני רבו ובא ועיבר את הגליל, ולא הספיק לעבר את הדרום עד שנטרפה השעה' (ירושלמי עירובין ה' א'-כב' ע"ג); 'אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו' (בראשית לב' 9) – אילו אחינו שבדרום' (בראשית רבה עו' 3).
[990] חוקרים סבורים שחיבור לוי הארמי שנמצא בקומראן ובגניזת קהיר הינו גרסה שונה (אך דומה) מהצוואה שביוונית (אם כי יש הרבה גרסאות בתוך היוונית, לארמית.
[991] להשוואה ראו: בוהק, מקומראן לקהיר: תולדותיה וגלגוליה של נוסחה לגירוש שדים.
[992] התרגום במחקר פאסידו יונתן, ובקיצור: ת"י. תרגום רק לחומש שיוחס בטעות ליונתן כיוון שכאשר נמצא כותרתו היתה ת"י, וכנראה הכוונה היתה ל"תרגום ירושלמי" (וכאמור יונתן תרגם רק את הנביאים). אמנם על בראשית כא' 21 יש אזכור לאסלאם אך מרכיב מסורות עתיקות כמו על החשמונאים.
[993] לפי אפרים יצחקי, ההלכה, עמ' 10-7. ביקורת על שיטתו של יצחקי (המגיע למספר גדול זה), ראו: מאורי, התרגומים הארמיים, עמ' 9. בתרגום לבמדבר יט' 14 יש הקבלה לברית דמשק יב' 18-11 אך גם לספרי במדבר קכו' 162.
[994] לסיכום על דעת הקראים, ראו: מ"ד אייזנשטיין אוצר ישראל ומקורות נוספים באתר דעת.
[995] נמווי, קירקיסאני, עמ' 326. ראו גם דברי הקראי אלקומסי: 'השיבו על כל החולקים, כי הם חולקים על האמת, והשיבו עליהם מהמקרא, שהכל מבואר בו, והביאו טענותיכם מפירוש המקרא המושכל' (בן-שמאי, הפרשן הקראי, עמ' 51).
[996] ??, אם כי גם היתר במקרים קיצוניים.
[997] למשל: חטאם של דור המבול (??); חטאם של כיתת צעירים (??).
[998] ספר היובלים ?? מציין זאת כך: ??
[999] השוו: 'אומרים צדוקים: קובלנו עליכם טובלי שחרית, שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה' (סוף התוספתא למסכת ידים [צוקרמאנדל פ"ב ה"כ]). שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה' (עמ' 239-205) עמד על הקרבה ביניהם. לחז"ל יש הלכות דומות במסכת שבועות. יש לציין כי התנגדותם לקרוא לאדם 'אדון', מזכירה את התרגום היווני למקרא, שמקורו בנוסח המקראי מעדת קומראן: 'המצע העברי לתרגום השבעים', בה שם ה' מתורגם כך ("האדון" – תאוס).
[1000] הקראי קרקסאני כותב בספרו 'שא.א. הרכבי' על 'ספר צדוק', ומתכוון כנראה למגילת ברית דמשק. אך גם אם כן מתכוון לב"ד, הרי שהוא מתייחס אליו כספר של כת אחרת מהקראים. קראים נוספים מציינים שבידם 'כתבי הצדוקים' – ראו: ארדר, אבלי ציון הקראים, עמ' 124 והערה 34; 153.
[1001] החכם יפת בן עלי, בפירושו לשמות לב' 1-4: 'כת מערות' האוחזת בלוח שנה השמשי, וששר המשטמה הוא המצאת הצדוקים למלאך/אל משני שאליו נמסר ההנהגה בעולם (לפי ספר היובלים שר המשטמה מנהיג את כוחות הרשע כנגד מלאך הפנים, ומופיע גם בברית דמשק ה' 17-19).
[1002] הנחתי שהסופר בן אשר היה קראי (יש חוקרים שחולקים על כך).
[1003] שלום, דברים בגו, עמ' 397.
[1004] פז, מסופרים למלומדים: פרשנות חז"ל למקרא לאור הפרשנות ההומרית, עמ' 3.
[1005] יתרה מזו, מסקנתו הסופית ש'הדרש הוא הפשט' קשה מההבחנה ההגיונית המקובלת והמתבקשת ביניהם.
[1006] הספרים האחרונים שיצאו על התושב"ע: אמנון בזק, נצחוני בניי – שאלות יסוד בלימוד תורה שבעל פה; הרב אריאל שמואל, נטע בתוכנו – פרקים ביסודות תורה שבעל פה; הרב יהושע ענבל, תורה שבעל פה סמכותה ודרכיה; הרב מישאל רובין, חיי עולם נטע בתוכנו; הרב פרופ' הבלין, מסורת התורה שבעל פה; חיים שימל, תורת חז"ל תורה מן השמיים; מבוא לתורה שבעל פה, האוניברסיטה הפתוחה; ברכיהו ליפשיץ, ההלכה, על דעת המקום או על דעת הקהל.
[1007] 'לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ', וגם: 'אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן' (דברים כז' 18). לניתוח מוסרי ראו במאמרי: הרחבת פשט לדרש בנ"ך ובמגילות קומראן – 'לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל'.
[1008] 'אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ופשת מרמה יתעו רבים מלכים ושרים כוהנים ועם עם גר נלוה. ערים ומשפחות יובדו בעצתם, נכבדים ומושלים יפולו מזעם לשונם'... 'ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות [ ]קהל ופת[אים] לא יחזקו עוד את עצתם' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 285-284). ראו גם: הודיות י' 19-15, יב' 17-5 (מובאים בפרקון עברית שפת הקודש).
[1009] ליפשיץ, על דעת המקום או על דעת הקהל, עמ' 113-102 מביא סקירת דעות חוקרים בעניין.
[1010] 'ברכה לשלום יונתן המלך'; שלומציון (331Q4, קטע 1 ב', 7); הורקנוס (332Q4, קטע 2, 6), אמליוס (333Q4, קטע 1, 4 ו-8 מזוהה כאיש הצבא הרומי M. Aemilius Sacurus שפומפיוס מינה כנציב סוריה מיד לאחר כיבוש ארץ-ישראל בשנת 63 לפה”ס), פוטליאיס, '{יוסף בן קומ]דיוס' (מגילה 4Q348).
[1011] הראשון - אנטיגנוס איש סוכו, מסר מסורת תורנית-הלכה אחת בלבד; יוסי בן יועזר איש צרדה העביר 4 הלכות; יהושע בן פרחיה הכוהן העביר רק הלכה תורנית אחת (שמעידה על כך שלוח השנה שובש); נתאי הארבלי לא העביר מסורת הלכתית; יהודה בן טבאי גזר החמרה בטהרה (טומאת מתכות) והקל בהריגת עדים. במשך שלוש מאות שנה ומעלה נמנו 6 זוגות בלבד. בתקופת הזוגות נתגבשו גם המסגרות הספרותיות, שהגיעו לשיאם הספרותי, סגנוני, צורני וכמותי, בתקופת התנאים. והם כידוע מחמישה סוגים: תרגום, מדרש, משנה, אגדה ומסתורין. הממצאים מועטים מכדי להשיב בלא מחקרים אינטנסיביים מקיפים במקורות התנאיים, ומחקרים כאלה הם בודדים. מענין שגם יוספוס לא ציין שהלכות האבות ממשה הן המשנה, ובאמירה כוללנית יהיה נכון לומר שהמשנה יותר דומה למסורות קומראן מאשר לפרושים הראשונים (ראו עוד בפרק על התנאים-חז”ל).
[1012] השריעה טענה שהקוראן הכתוב מספק את צורכי הדת ומבטא בבירור את דבר האל. האימאם היה דמות כריזמתית ובעל השראה אלוהית והיה הרשאי היחיד לענות תשובות מוסמכות באשר להלכה, ולכן לא היה צורך בתורת פרשנות ובתורת משפט (מעין תפקידו משה רבינו בתחילת שפיטתו – שמות יח' 16, אלא שפסיקותיו הגדולות כן נכתבו במקרא ומסורותיו מרובות בכתבי עדת קומראן), היא החדית' (המקבילה לתושב"ע, שאף אותה אסר מוחמד לכתוב כדי להבדילה מהספר). בפועל האימאם פירש לעיתים באופן שונה מפשט הכתוב. לעומתו הסוּנה העלה את הכליף, שלא היה אישיות שנחשבה בעל השראה אלוהית, אדם אשר הכרעותיו הן על פי שכלו – ויש ששללו את כל/חלק פרשנות לפי ההיגיון האנושי. גם בימינו יש זרמים "מודרניים" השוללים את החדית' וקוראים "לשוב אל הקוראן".
[1013] 'הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת אבות, שלא נכתבו בתורת משה' (קדמה”י יג' 288), וכן בקדמה”י יג' 297, 408. המונח, אם כי תרגום מיוונית, מוזכר גם במק"ב ד' 15: 'בשומם לאל את ערכי (מסורת) האבות, ובחשבם את הכיבודים היווניים ליפים ביותר'. ראו גם דבריו של פילון ('על חיי משה', ספר ראשון 4): 'ואספר את קורות האיש כפי שלמדתי הן מספרי הקודש שהניח לדורות כמזכרת נפלאה לחכמתו, הן מפי זקני האומה' (פילון האלכסנדרוני, כרך א', ירושלים תשמ"ו, עמ' 213). הדברים עשויים להתפרש כהבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ראו על כך: חיים טשרנוביץ (רב צעיר), תולדות ההלכה, חלק א, עמ' 6; גדליהו אלון, מחקרים בתולדות ישראל, חלק ב', תל אביב תש"ל, עמ' 238. רוב הפעמים של השימוש במונח תושב"ע בספרות חז"ל, הוא בהנגדה לתורה שבכתב. בכתבי יוסף בן מתתיהו – מלחמת היהודים: הפרושים ידועים בתור שומרי החוקים ותומכי החוק (א' 110); הפרושים שומרים על החוק בדייקנות והם האסכולה הראשונה (ב' 162). קדמוניות היהודים: הפרושים מעבירים לעם חוקים שנמסרו מדורות קודמים ואינם כתובים בתורת משה (יג' 297). הם גאים בידיעה המדוקדקת של החוקים (יז' 41); הם רואים חשיבות בשמירה על החוקים שנמסרו להם ומכבדים את הזקנים (יח' 12). חיי יוסף: הפרושים ידועים בתור מומחים בחוקי אבותיהם (191). בברית החדשה – פאולוס מעיד ששמר על מסורת אבותיו בהיותו פרושי (אל הגלטיים א' 14); במעשי השליחים כב' 3 מתואר גמליאל כמלומד בדברים השייכים לאבות. שם גם מעיד פאולוס שהפרושים הם הקבוצה המקפדת ביותר על חוקי האבות (דו' 5). במרקוס ז' 15-1 מתוארים הפרושים כדבקים במסורת המצווה עליהם ליטול את ידיהם ודבקים גם במסורות אחרות. מתי כג' 4-2 מספר שהם יושבים על כיסא משה ומכבידים על העם בחוקיהם.
[1014] אפיפניוס מסלמיס אמר שמסורות הזקנים נקראות אצל היהודיות משניות והן ארבע: אחת הנקראת בשמו של משה (משנה תורה); השנייה של רבי עקיבא; השלישית של יודא (משנת רבי); הרביעית של בני חשמונאי.
[1015] אמנם אינה רשומה כמצות סופרים במסכת שבת המפרטת את הלכות הדלקת הנרות, אך כך היא במהותה, ולכן גם הרמב"ם הגדירה כך (הלכות חנוכה פ"ג ה"ג). אמנם מצוות פורים קודמות ואינם בתרי"ג מצוות התורה, אך הן כלולות בקאנון התנ"ך.
[1016] למרות זאת, דווקא למסורת חנוכה אין מסכת משל עצמה.
[1017] וייז, חיבור אנליסטי. גם מיליק, גילויים, עמ' 73, סבר שברשימה נרשמו תאריכים שהיה צורך לזכור אותם בכל שנה.
[1018] לדיון בכך ראו: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 190; טל ונעם, מיוספוס לחז"ל א', עמ' 40-39.
[1019] למשל: יום כד' באב מיוחס בסכוליון נוסח א' להחזרת דיני ישראל ע"י החשמונאים, ואילו בנוסח פ' ובבא בתרא קטו' II מיוחס לניצחון הפרושים על הצדוקים בעניין ירושת בת הבן. דוגמה נוספת היא הסכוליון על משנה כה' שמשייכת את היום טוב יז' באדר (שאין סיבה במשנה סיבה לאיסור המספד) ליום מותו של ינאי יחד עם הורדוס. גם מבבלי מסכת סוטה כב' II קשה להבין מי הוא פרושי אמיתי וטוב, ומי פרושי מזויף: 'אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין'. להרחבה ראו: נעם, מגילת תענית, עמ' 20 ואילך.
[1020]. ראו: פראד, כי יפלא ממך דבר.
[1021] 'אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, כתבת בתורתך 'וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ' (דברים יז' 8), הרי בזמן שבית המקדש קיים. ובזמן שאין בית המקדש קיים, מי ישפוט בין עמת ישראל? אמר ליה: בעלי תורה, דהכי כתיב: 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ' (דברים יז' 11) – אי איכא תורה, תורה – [תורך], אי ליכה תורה, מי יורוך? לא הם ולא דייניהם?'. (מהד' הנצי"ב נח', ומהד' מירסקי סו'). הבחינו בין הזמן שבו בית המקדש קיים לבין הזמן שבו הוא חרב, שאז הסמכות עוברת לחכמים.
[1022] המושג 'תורה שבעל פה' מופיע לראשונה בחז”ל ואין הכרח שהוא פותח כבר על ידי הפרושים (ראו: י' באומגרטן 1972). הבדל בין שני מושגים אלו הוא, שהמונח 'תורה שבעל פה' מתייחס לאופן מסירתן, דהיינו: שאסור לכותבן ויש למסורן בעל פה. בהקשר אחר, יש לציין שמלבד שלעדת קומראן מגילות קדמוניות עם מסורות שונות שלהם, היובלים מתאר מסורתם כטרום תורה.
[1023] 'הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת אבות, שלא נכתבו בתורת משה' (קדמה”י יג' 288), וכן בקדמה”י יג' 297, 408. המונח, אם כי תרגום מיוונית, מוזכר גם במק"ב ד' 15: 'בשומם לאל את ערכי (מסורת) האבות, ובחשבם את הכיבודים היווניים ליפים ביותר'. ראו גם דבריו של פילון ('על חיי משה', ספר ראשון 4): 'ואספר את קורות האיש כפי שלמדתי הן מספרי הקודש שהניח לדורות כמזכרת נפלאה לחכמתו, הן מפי זקני האומה' (פילון האלכסנדרוני, כרך א', ירושלים תשמ"ו, עמ' 213). הדברים עשויים להתפרש כהבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ראו על כך חיים טשרנוביץ (רב צעיר), תולדות ההלכה, חלק א, עמ' 6; גדליהו אלון, מחקרים בתולדות ישראל, חלק ב', תל אביב תש"ל, עמ' 238. רוב הפעמים של השימוש במונח תושב"ע בספרות חז"ל, הוא בהנגדה לתורה שבכתב.
[1024] בנוסף ראו: ורמן ושמש, לגלות נסתרות, עמ' 90-83. לסקירת מחקר בעניין טובה של המחלוקת הכיתתית על התורה שבעל פה ראו: נעם, מגילת תענית, עמ' 216-206. טענות אלו וסגנונן מחזקות את דבריו של א' באומגרטן (1972, עמ' 72, 77), שהעובדה שהפרושים ניסו להעניק תוקף להלכה שלהם על ידי הטענה שיש בידיהם מסורת קדומה, מצביעה על כך שזו בדיוק היתה נקודת החולשה של ההלכה הפרושית: היו בה חידושים והיה צריך להצדיק אותם.
[1025] 'לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה" (גיטין ס').
[1026] 'דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב... ואי אתה כותב הלכות' (גיטין ס' II; תמורה יד' II).
[1027] ביטוי דומה נזכר בברית דמשק 266Q4 קטע 11 ש' 18-17: 'ואררו את הנוטה ימין [ושמאל מן ה]תורה' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 57).
[1028] בשאלה מתי נאסרה ומתי לראשונה הן הועלו על הכתב, דנו: אפשטיין, תש"ח, עמ' 692 ואילך; אלבק תשי'ט, עמ' 115-111; אורבך, תשכ'ט, עמ' 278-254, י' באומגרטן, שם.
[1029] 'אמרו: נתחיל מהלל ושמאי' (תוספתא עדויות א' א'); 'אף אתה עשה לבך חדרי חדרים והכניס בו דברי בית שמיי ודברי בית הלל, דברי המטמאין ודברי המטהרין' (תוספתא סוטה ז' יב'); 'בעלי אסופות' – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין' (חגיגה ג' ב'); 'אבל אמרם משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל' (סוטה מז' II; ירושלמי חגיגה פ"ב עז').
[1030] כך גם סברה: E. Eshel, 'Personal Names in the Qumran Sect', A. Demsky, J.A. Reif & J. Talbory (eds.), These are the Names: Syudies in Jewish Onomastics, Ramat Gan 1997, pp. 39-52.
[1031] המדרשים על דברי הימים א' כח' 13-11 (וכן בדבה"י ב' ד' 7): 'וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם... וּלְכָל כְּלֵי עֲבוֹדַת בֵּיתה', הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יי': 'מגילת המקדש שמסר הקדוש ברוך הוא למשה בעמידה... עמד משה ומסרה ליהושע בעמידה... עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה... עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה... עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה... עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה' (מדרש שמואל, מהדורת באבער, עמ' 92); 'ריבונו של עולם, העמידני בשביל (מגילת) בית המקדש שמסר לי שמואל הנביא, אלא בבקשה ממך תן לי... שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש...' (אגדת בראשית, מהודרת באבער, עמ' 75-76). בנוסף: מגילה א' א' (עמ' א').
[1032] בשני מקומות במסכת מידות אומר רבי אליעזר בן יעקב על לשכה מסוימת במקדש: 'שכחתי מה הייתה משמשת'. מכאן הסיק התלמוד הבבלי שהוא התנא שהורה את מסכת מידות בכללותה על פי זכרונו, מלבד הפרטים ששכח, ובדומה עם הסתייגות גם בירושלמי.
[1033] נזכרת ביומא לח'; ירושלמי פ"ג ה"ט; שקלים פ"ה ב' (מט' ע"א); שה"ש רבה פ"ג.
[1034] 'ולא יגלה סודותיהם לזרים' (141-142).
[1035] בבית המקדש היה ארכיון מיוחד למגילות יחס אלו (מדות פ"ה מ"ד; יוסיפוס, נגד אפיון א' ו' ז', בראשית ספרו חיי יוסף. בסוף מלחמות היהודים מתואר כיצד שרף טיטוס את הארכיון עם חרבן הבית השני.
[1036] על מגילת יוחסים כידע גניאולוגי, ראו: קורן, ממגילות יחסים לידע שבעל פה.
[1037] 'שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף: מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קדש, אמרתי לו: זו מנין לך? אמר לי: לחיילות של רומי נשכרתי, ובין גינזי רומי מצאתיה'.
[1038] נזכרת בראשית חכמה; ב"כ הל' סופרים; ירושלמי ברכות י' ח' (יד ע"ד); ספרי, דברים מח'. ראו גם פירוש הרשב״א: 'כן שנויה באגדת (במדרש) שמואל, במגילת חסידים מצאו כתוב 'אם תעזבנה יום יומים תעזבך', ובירושלמי תרומות סוף פ׳ האשה וב״ר פצ״ד מייתי לה בשם משנת חסידים. וכן כתוב בבן סירא (כ״ח ה׳)'.
[1039] באנגלית מקובל לחלק את הספרים החיצוניים לשתי קבוצות (Pseudepigrapha, ו-Biblical apocrypha), אך כאן לא ינתן לך התייחסות ושימוש. יש לציין הרב אוקי שרקי שהינו בעל ידע היסטורי רחב מעודד לימודם.
[1040] הקטאוס בן אבדרה מתאר למשל את ההנהגה הכוהנית כיעילה שאינה זקוקה למלך, והכוהן הוא שליחו של האלוהים המלמד את העם את המצוות בהקהל וזה נופל על פניו לאות כבוד (שטרן, סופרים, 1, עמ' 28).
[1041] 5 מ'הקדמונים': חנוך, מגילה חיצונית לבראשית, צוואת קהת, צוואת לוי הארמית, חזונות עמרם, ו-3 מ'מגילות חורבן בית ראשון': טוביה, תפילת נבונאיד, ירושלים החדשה. ייתכן וגם ספר שושנה (551Q4). ספר טוביה למשל שרד גם בעברית וגם בארמית, עובדה המצביעה שכך כנראה היו ספרים נוספים בארמית, והדבר מחזק את ההשערה ששרד נוסח מגילת אסתר בארמית 4QPrEsther (4Q550), שהינה בקבוצה/תקופה הקרובה אליו.
[1042] כשר, תרגומי המקרא הארמיים.
[1043] חז"ל החשיבו תרגומו כמופת תרגומי: 'תרגומא דידן' (קידושין מט').
[1044] השוו: 'משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות' (תוספתא חגיגה פרק ב' הלכה ט').
[1045] הראשון שהזכיר תרגום כתובים היה רב האי גאון. לדבריו: 'תרגום שאצלכם מניין לכם? ומי אמרו? כי מכדי יונתן בן עוזיאל לא גילה תרגום הכתובים כל עיקר. אין זה המצוי אצלכם אילא תרגום של הדיוטות. ולא עוד אלא שיש כאן בבבל תרגום אסתר כמה גונים משונים זה מזה, אחד יש בו תוספת הרבה ומדרשות ואחר אין בו' (ל. גינצבורג , גנזי שכטר ב', ניו יורק תרפ"ט, 86). תרגומו של יונתן בן עוזיאל 'אמר נביא וצדיקי אדהימנּו באלין במיתי עקא לא יזדעזעּון' על ישעיהו הנביא כח' 16: 'לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ' – תואם לפרפרזה של סרך היחד ח' 8-7: 'היא חומת הבחן פינת יקרבל יזדעזעו יסודותיהו ובל יחישו ממקומם'. להרחבה ראו: חכם, לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו. 'שבת קטו' מסביר שאין לקרוא בכתובים בשבת כדי להצילם משרפה: 'בין שקורין בהם – בנביאים, ובין שאין קורין בהם – כתובים', אך ייתכן שכיוון שההפטרות הן מהנביאים.
[1046] אפשר שעניינים קריאה נכונה, המאפשרת להבין במדויק את משמעות הדברים (ראו: משנה סנהדרין ז' ה'; שקלים ב' ד'). פישבן, פרשנות המקרא, עמ' 109-108, מציין אפשרויות אחדות לביאור הלשון 'מפורש' לפי משמעות מונח זה בלשונות שמיות במקרא. בהסתמך על ויקרא כד' 12: 'וינימחוהו במשמר לפרש להם על פי יי', וכיוצא בזה בבמדבר טו' 34: 'ויניחו אותו במדבר כי לא פרש מה יעשה לו', אחת האפשרויות היא לביאור הלכתי. פירוש זה יכול להשתמע גם לפי לשון 'מפרש' בארמית בעזרא ד' 18, שעניינה שם לפרש לפני המלך את משמעות המצב כדי שידע כיצד להחליט לנהוג בעניינו. ראו עוד היינמן, לשוננו, עמ' 115-108.
[1047] השוו: 'וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה' (נחמיה ח' 7), וברש"י: 'שהיו מתרגמין לעם דברי תורה'.
[1048] השוו: 'כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השנים והסכימו על דעת הראשונים' (ירושלמי שבת פ"א ה"ד).
[1049] אבות דרבי נתן יח'; רש"י לגיטין סז'. בגרסה אחרת: 'עקיבא דומה לפועל שנטל קופתו (סלו) ויצא לחוץ. מצא חיטים – מניח בה, מצא שעורים – מניח בה, כוסמין – מניח בה, פולין – מניח בה, עדשים – מניח בה. כיוון שנכנס לביתו מברר חיטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, כוסמין בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן'.
[1050] ספרי דברים, פ' עקב, מח': 'הרי הוא אמ': 'ישוטטו לבקש א' דבר ה' ולא ימצאו' (עמוס ח' 12)... ר' שמע' בן יוחי אומר: לומר שהתורה עתידה להשתכח מישראל, [וכבר נאמר] 'כי לא תשכח מפי זרעו' (דברים לא' 21). אלא איש פלוני אוסר איש פלוני מתיר איש פלוני מטמי איש פלוני מטהר – 'ולא ימצאו' דבר ברור'; 'משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן - רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות' (סנהדרין פח' II).
[1051] 'שהיו ביתוסים כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר... מלמד שאין כותבין בספר'. 'בארבעה בתמוז עדא [נשרף] ספר גזירתא [ספר ההלכות הצדוקי]' (מגילת תענית פ"ד).
[1052] 'ויאמר לי [אברהם אבינו] יי אלוהים פתח פיו ואוזניו לשמוע ובלשונו לדבר בשפה ברורה (גלויה) כי כלתה מפי כול בני האדם מיום המפולת; ואפתח פיו ואוזניו לשמוע ושפתיו ואחל לדבר עמו עברית, בלשון הבריאה; ויקח את ספרי אבותיו והספרים עברית הם, ויעתיקם ויחל ללמדם מאז, ואני הודעתיו כול אשר אינו יכול. וילמדם בששת חודשי הגשם'.
[1053] מכאן עולה השפה הארמית היא השושלת הכוהנית הארמית של הקדמונים עד אברהם אבינו, ואולי הביטוי הבלתי ברור 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי' (דברים כו' 5) מבטא זאת.
[1054] ראו: בן-דב, לשון תפילה ונבואה.
[1055] 'כול איש מהמה אשר יעבר דבר מתורת מושה' (סרך היחד ח' 21-22): כפשוטו, זהו האיסור הראשון והמרכזי – תורת משה. אך סרך זה מביא מקצת איסורי תורת משה ולרוב אין גם מקור מקראי ישיר, כנראה כיוון שסרך זה בא לכוון הנהגת ומשמע קהילתית-כיתתית-עדתית, ואילו תורת משה הינה הכללים והעקרונות שמכוונות בעיקר לכל העם כקהילות.
[1056] 'וכול איש מאנשי היחד ברית היחד אשר יסור מכול המצוה' (סרך היחד ח' 16-17): ה'מצווה' היא ככל הנראה מצווה של 'החבורה'-הכת-העדה, מעבר לתורת משה שכלליה מקובלים על כל ישראל, ולכך מוקדשת פרשה זו (5) בסרך. כוונת התקנות (שלרובן אין בסיס מקראי) היא להבטיח שחיי החבורה יתנהלו ללא חיכוכים וללא מריבות ולמנוע מרידות ופגיעות בסדריה הטובים וברכושה של החבורה. זוהי חוקת עונשין משמעתית מובהקת. השוו להגדרת המשנה כ'מצוה' בברכות ה'.
[1057] ספרא לוויקרא יט' 14; קידושין, משנה ב' ב'; מועד קטן יז' א'; מדרש אגדה לוויקרא יט' 14 (מהדורת בובר ב' 46); פסחים כב', ב' & עבודה זרה ו' ב'; חולין ז' ב'; בבא מציעא עה' ב'; מסכת כלה רבתי פרק ט' הלכה ח'. להרחבה: מאמרי; סמט, ישיבת הר עציון; פאלוך, אמי"ת אורות שאול.
[1058] 'אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו'.
[1059] ולו ברייתא חיצונית: 'ספר תולדות אדם שמסר סוגיה שר הפנים לרבי ישמעאל לדעת בין צדיק לרשע', והמשיכה להיערך ע"י חכמי הקבלה (ראו: בן שרירא, חכמת הפרצוף וסימני הגוף). השוו לממצאים מגניזת קהיר: גרינולד, קטעים חדשים מספרות הכרת–פנים וסדרי–שרטוטין. בתורת הקבלה מכונה תחום זה בשם ״חכמת הפרצוף/הפנים״, ומשויכת למשה רבינו: 'וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל..' (משמות יח' 21).
[1060] קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 35-34. המגילה נכתבה בכתב-סתרים (באותיות אשוריות, אך משמאל לימין ובשילוב אותיות עבריות עתיקות והאותיות A ו-B היווניות), ובוחנן את אופיו של האדם על-פי צורות אברי גופו ומזלו. לפירוש מגילת פיזיונומיה יחד עם מגילת המזלות4Q318 ראו: Popović, Reading the Human Body.
[1061] אליאור, מקדש ומרכבה, עמ' 245, הערה 10, מצאה כי מ-150 מילים מאוצר המילים של המגילה לספרות היכלות, 142 זהות.
[1062] להרחבה ראו: שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, עמ' 89-45.
[1063] ראו: פז, פרשנות חז"ל למקרא לאור הפרשנות ההומרית.
[1064] ראו: ש' ליברמן, 'ספר המעשים – ספר פסקים', תרביץ ב' (תרצ"א), עמ' 377; ח' אלבק, סיני נ' (תשכ"ב), עמ' צז'.
[1065] ממ"ת ג' 8: 'מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] על גב אלה' – משנה עדיות ד' ח': 'עושים טהרות על גב אלו'. גם במגילת הנחושת יש קרבה ללשון הרבנית של חז"ל (וגם מונחים ביוונית). להרחבה ראו, קימרון, 1994.
[1066] התנאים השתמשו במונח 'בראשונה' או 'משנה ראשונה' להזכרת מנהגים קדומים שהוחלפו בחקיקה חדשה.
[1067] נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 332.
[1068] קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 53. אפשר שגם בברית דמשק יש ביטוי דומה, אך הוא מבוסס על ההדרתו של קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 33: 'מי] הנדה בקץ הרשע איש טה[ור מכול טמאתוה אשר [יעריב שמשו'.
[1069] ייתכן שהירושלמי ממעט גם באגדות היא שבארץ ישראל היו ספרים אחרים שמיוחדים לאגדה, כגון מדרש רבה, פסיקתא ומכילתא.
[1070] 'הוֹשִׁיבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם אמר ר' ירמיה זה תלמודה של בבל' (סנהדרין כד'); רבי זירא צם 100 תעניות כדי לשכוח את התלמוד הבבלי ולעלות וללמוד תלמוד ארץ ישראל ביישוב הדעת ודעה צלולה (בבא מציעא פה').
[1071] ברית דמשק 4QDc 11-17 5-6(מספור של קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6): 'ויגל עיניהמה בנסתרות ואוזנם פתחו וישמעו עמוקות ויבינו בכל'; ג' 18-19: 'בכל הנגלה להם'. גם באפוקריפון ירמיה4Q390 ב' (כנראה) 5: 'את כול חקותי ואת כל מצותי אשר אצוה א֯[ותם ואשלח בי]ד̇ עבדי הנביאים'.
[1072] ספר חשוב לעניין הרכב ההלכה של חז"ל הינו: ורמן ושמש, לגלות נסתרות.
[1073] כגון: תפילין, חנוכה, גיור, מוות.
[1074] מדרשי ההלכה המיוחסים במחקר לר' עקיבא: המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי; ספרא (למעט המכילתא למילואים ועריות); ספרי זוטא במדבר; חלק מספרי דברים (נה'-שד'); ספרי זוטא דברים. מדרשי ההלכה המיוחסים במחקר לר' ישמעאל: המכילתא דרבי ישמעאל; מכילתא דמילואים ומכילתא דעריות; ספרי במדבר; חלקים מספרי דברים (א'-נד', שד'-שהז'), מכילתא לדברים.
[1075] אך סברה זו שגויה.
[1076] שני צורף, נגלות ונסתרות: התגלות נמשכת בתחומי החכמה והחוק. כך למשל היא מציעה סיבות לחטאי בני יעקב שהובילו לעונש ירידת מצרים. מעניין להשוות אלו לחטאי עשרת הרוגי מלכות בחז"ל.
[1077] אפוקריפון ירמיה 4Q390 ב' 5: 'את כול חקותי ואת כל מצותי אשר אצוה א֯[ותם ואשלח בי]ד̇ עבדי הנביאים'.
[1078] כך טען למשל הלוי, דורות ראשונים ב', עמ' 408: 'הפירוש מן "דבר שהצדוקים מודים בו" הוא... שאין צריך שום פירוש... הוא כל כך מפורש בתורה עד שגם הצדוקים... אין כאן שום מקום להסתפק ואין הדברים צריכים שום פירוש'.
[1079] כך דעתו בספר ובברייתא, ראו: נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 120.
[1080] 'כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הָא כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ (ויקרא יט' 18): "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר", וְאַתְּ נוֹקֵם וְנוֹטֵר. אֲמַר לְהוֹן, לְיִשְׂרָאֵל לֹא אֶטֹּר, דִּכְתִיב (תהלים קג' 9):" לֹא לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר", אֲבָל לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (נחום א' 2): "נֹקֵם ה' לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו". אָמַר הִכְתַּבְתִּי בְּתוֹרָתִי: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ", אֲבָל נוֹקֵם אַתְּ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לא' 2): "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן"'.
[1081] יגאל ידין הציג יפה שתי דוגמאות להאחדת מצוות משמות ודברים: פיתוי ואונס הבתולה, וחלוקת השלל לאחר המלחמה.
[1082] וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד'.
[1083] '"לא ירבה לו נשים", אלא שמונה עשרה; רבי יהודה אומר, מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את ליבו. רבי שמעון אומר, אפילו אחת מסירה את ליבו, הרי זה לא יישאנה; אם כן למה נאמר "'לא ירבה לו נשים", אפילו כאביגיל'.
[1084] 'עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא'.
[1085] קידושין לה' א' ועוד: 'השוה הכתוב אישה לאיש לכל עונשים שבתורה... השוה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה'.
[1086] 'ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר (ישעיהו נח' 9) 'אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני''.
[1087] להרחבה ראו מאמרי: 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל'.
[1088] 'ואשר אמר וצוה הכוהן וגלחו את הרוש ואת הנתק לא יגלחו, למען אשר יספור הכוהן את השערות המיתות והחיות וראה אם יוסף מן החי אל המת בשבעת הימים – טמא הואה, ואם ליוספ מן החיות אל מיתות והגיד נמלא דם ורוח החיים עולה ויורדת בו – נרפא הנגע' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 28-27).
[1089] למאמרון בעניינם ראו: כנה ורמן, האפוקריפון של ירמיה ופסידו יחזקאל.
[1090] קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 51. יש להדגיש שהלכה זו היא חלק מקבלת החברית בטקס הברית השנתי. ראו ניתוח של באומגרטן, מסורות הלכתיות קדומות במגילות ים המלח, עמ' 661, וכן הדימיון למכילתא דרבי ישמעאל, כספא כ' לשמות כג' ז' 2.
[1091] מפסוק זה קשה להבין אם מדובר בעונש מוות או המרה לעונש אחר. יש לציין כי במגילת 159Q4 קטעים 4-2 +8 שורה 6-4 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 25) יש עונש מוות כנראה לזקן ממרא: 'דבר בישראל על נפש על פיהם ישאלו ואשר ימרה... יומת אשר עשה ביד רמה'.
[1092] 'פשרו על כפיר החרון [ ]מות בדורשי החלקות אשר יתלה אנשים חיים [ ]בישראל מלפנים כי לתלוי חי על ה֯ע֯ץ֯'. יש לקשור מגמות אלו למחלוקת על עדת זוממים, על כך ראו: נאה ושמש, עדים וזוממים, עמ' 315-293.
[1093] מאידך היו תנאים שהתפארו על הופכם תלמידים סוררים/רשעים לגל עצמות.
[1094] יש לציין בברית דמשק (270Q4 קטע 4 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 35]) מובא כנראה הפטור לסוטה אנוסה (שתואם לספרי במדבר ז' [מהד' הורוביץ עמ' 12]), ואז יש סתירה חלקית לביטול עונש המוות או לטקס שבמקדש, אך מעניין שגם בחז"ל יש הלכות לדין ולטקס ומאידך ביטולו (הלני המלכה תרמה טבלה של זהב שעליה נכתבה פרשת סוטה [יומא, ג' י']). השוו את הפרגמנט בשם "עניין סוטה" מגניזת קהיר הכולל הדרכה לבדיקה באמצעות מים המכילים עפר מבית הכנסת במקום מהמשכן ושמות מגיים במקום הנוסח ההלכתי שאמור להיכתב במגילה: 'אין לנו לא כהן ולא מים קדושים ולא משכן... דע ובין שאם יהיה האדם ירא שמים בזה הזמן וינקה נפשו מן החטאות ומן הזדונות וידרוך דרך הטהרה... הוא דומה למלאך ולכהן גדול, כל מה שיעשה לא יחזור פניו ריקם...' (מיכאל שוורץ, פולחן המקדש בספרות המגיה היהודית, עמ' 63-67).
[1095] סכוליון א' למגילת תענית מציין שזוהי אחת ההלכות של הבייתוסין מספר גזירתא. מגילת תענית ד' בתמוז (כ"י אוקספורד) מציינת את הביתוסין שהולכים לפי הפשט: 'וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר', אך בברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34. 4QDf, 270Q4 Frg. 3, שורות 15-13) נמצאו בדיקות בתולים לנשים טרם הנישואים, כך שסביר שפשט זה לא נהג בעדת קומראן. מאידך ירושלמי סנהדרין ז' ג': 'יכול אם הרגו בסייף יהרגנו בסייף, במקל יהרגנו במקל' (בניגוד לסנהדרין ט' א' וז' א') ומקורו כנראה מיובלים ד' 33.
[1096] למקורות וניתוח מעמיק, ראו: רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 104-98.
[1097] 'כל חייבי כרתות שלקו נפטרו ידי כריתתן' (מכות ג' טו'). במגילות קומראן אין אזכור ופירוש של עונש הכרת, אך יש הסבר לפער בין 70 ל-75 צאצאי יעקב אבינו היורדים מצריימה ביובלים מד' 34.
[1098] זהו המקום היחיד שמצוין במגילה (4Q252 ד' 3) המונח 'פשר'. ייתכן וזה כמכילתא דר"י (עמלק א'): 'המקרא הזה רשום ומפורש על ידי' עם הכינוי 'דורשי הרשומות' במכלתא דר"י (ויסע א' ועוד) , באופן שהם דורשים ומפרשים סתומות בעזרת פסוק שמפרש פסוק אחר. כך גם כאן בפשר זה – תוכחתו של יעקב רשומה-סתומה במקרא, ומפורשת-נפשרת ע"י הפסוק ששכב עם בלהה.
[1099] אלו הן (לפי סדר הספרים שבתנ"ך המסורה): ישעיהו, הושע, עובדיה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, תהילים. ישנם פשרים נוספים שאינם רציפים לפי סדר ספר מקראי מסוים, כמו: פשר פלוגוריום. פירושים שמתחילים במונח "פשר" יש גם בברית דמשק. להרחבה ראו: ניצן, מגילות הפשרים מקומראן.
[1100] ראו: ניצן, מגילות הפשרים מקומראן, עמ' 169.
[1101] אפשר שהוכחה לכך היתה באזכור מימוש נבואת נחום (כנראה ג' 7) בטוביה יד' 4, אך למרות שחלק מפשר נחום שרד במגילות קומראן, ובו ניתן בו רק פירוש אקטואלי, פירוש לפסוק זה לא נמצא.
[1102] שמה העדכני: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology.
[1103] לדיון בפתירה ויחסה לפתרון החלומות, ראו: ניהוף, חלון.
[1104] ניצן, פשר חבקוק, מנתחת פירושים כפולים אלו בעמ' 51-46, 70, 97-95, 167-166.
[1105] כך מפרש מיכאל פוקס בעולם התנ"ך, עמ' 115.
[1106] כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium, ולפי קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 289, 'פשר על אחרית הימים א'.
[1107] Mandel, Paul D., The Origins of Midrash: From Teaching to Text, Leiden: Brill, 2017, pp. 87-139.
[1108] מעין היתר עסקא לא נמצא במגילות קומראן, ואם כך, הרי שהתנגדו לו. אמנם עדיין אפשר שבמסחר אסור ועדיף בלי ריבית, אך אולי מותר לקנוס מי שלא משלם ומפר עסקאות ותשלומים, מה גם השוק הכלכלי המודרני מפותח רבות מאז.
[1109] ראו כאן דיון מעניין בעניין.
[1110] האיסור בויקרא יט' 16: 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ' מפורש אחרת במגילת המקדש ס', ראו בפרק: 'איסור החרמה לנכרים'.
[1111] לסקירה עליהם ראו: ליפשיץ, הלכה על דעת המקום, עמ' 24-23.
[1112] ראו: ורמן ושמש, לגלות נסתרות, עמ' 380.
[1113] לסקירה וניתוח עמדותיו לאור ממצאים ממגילות קומראן, ראו: נעם, בין פולמוס למחלוקת מדוע נודה ר' אליעזר?.
[1114] מקבילות ביומא סו' II; סוכה כז' ע"ה; כח'.
[1115] 'אמר לו רבי ישמעאל: הרי את אומר לכתוב שתוק עד שאדרוש! אמר לו רבי אליעזר: ישמעאל, דקל הרים אתה!' (ספרא תזריע ה' יג' ב' סז' ע"ג). כלומר, כשם שדקל ההרים אינו נותן פירות, כך לך אין את היכולת לדרוש את הפסוקים.
[1116] תורה מן השמיים באספקלריה של הדורות, א-ג, לונדון-ניו יורק-ירושלים, תשכ"ב-תש"ן.
[1117] ראו טיוטת מאמרי: החיבור של עדת קומראן: מיהדות מצרים התלמית - לבתי הכנסת בדרום יהודה בשלהי בית שני: https://drive.google.com/file/d/1nfd6qEQzRn-bYyYRuInAacOGbZnpqiCt/view
[1118] כך למשל הוא כותב: 'איננו יכולים להגדיר או לתאר מקורות אלו... מאשר שהמשנה ניסחה לגמרי מחדש את כל סוגי החומרים שעמדו לרשותה במגוון רחב של אוספים, עד כדי מחיקה גמורה של צורתם הספרותית ותבניתם המקורית' (ניוזלר, היסטוריה, כרך 21, עמ' 315).
[1119] כהן, משמעותה של יבנה.
[1120] S.J.D. Cohen, ‘The Signidicace of Yavneh – Pharisees, Rabbis and the end of Jewish Sectarianism’, HUCA, 55 (1984), pp. 53-27.
[1121] 'הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו: רבי למדני תורה. אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה, תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני ר' יהושע. אמר להם: רבותי, פתחו לי טעם משנה. כיון שאמר לו הלכה אחת, הלך וישב לו בינו לבין עצמו. אמר: אלף זו למה נכתבה? בית זו למה נכתבה? דבר זה למה נאמר? חזר ושאלן והעמידן בדברים. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לסתת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו, והלך וישב על ההר, והיה מכה ממנו צרורות דקות. ובאו בני אדם ואמרו לו: מה אתה עושה? אמר להם: הרי אני עוקר ומטילו בתוך הירדן. אמרו לו: אי אתה יכול לעקור את כל ההר! היה מסתת והולך, עד שהגיע אצל סלע גדול. נכנס תחתיו, סתרו ועקרו והטילו אל הירדן. ואמר לו: אין זה מקומך אלא מקום זה. כך עשה להם רבי עקיבא לרבי אליעזר ורבי יהושע. אמר לו רבי טרפון: עקיבא, עליך הכתוב אומר (איוב כח) "מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור". דברים המסותרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה'.
[1122] בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים. חציה מוכר ומתפרנס, וחציה מתקשט בה. עמדו עליו שכניו ואמרו לו: עקיבא, אבדתנו בעשן. מכור אותן לנו, וטול שמן בדמיהן, ושנה לאור הנר. אמר להם: הרבה סיפוקים אני מסתפק בהן: אחד, שאני שונה בהן; ואחד, שאני מתחמם כנגדן; ואחד, שאני יכול לישן בהם'. בקטע הראשון ניתן לראות כי עקיבא היה מראשיתו מאופיין בעקירת עקרונות ותכני הלימוד, חריף ומפולפל. משכך, אין פלא שתורתו היא מרובת חידושים על חשבון התנאים השמרנים (סיני). הקטע השני מלמד כי גם כשהזיק לבריות ואף לשכניו (אליו הוא מחויב ביתר זהירות מהפרעה), לא השכיל להפסיק או לפחות לעדן נזקו, אלא תרץ זאת ב"חוכמתו".
[1123] להלן מסיכומה של נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 336: 'אמור מעתה, בעת חיבורה של מגילת המקדש, ולאחר מכן, בזמנם של בעל ברית דמשק ומחבר ממ"ת, לא הוכרו המדרשים כקטגוריה מובחנת, לא לבשו צורה ספרותית משלהם, לא מוינו לסוגים ולא נתעשרו במונחים מיוחדים. אבל אין ספר שמאתיים שנה ויותר לפני החורבן כבר נהג השימוש בפסוקים במגוון דרכים, שטרם נקראו בשם, לצורך יצירת הלכה חדשה ותמיכת הלכה קיימת. ועוד, בתקופה מוקדמת זו כבר אפשר להצביע על שני מקורות של נביעת ההלכה, שהמתח ביניהם יוסיף וילווה את כל היצירה הרבנית המאוחרת לדורותיה: מסורת עתיקה בצד פרשנות יוצרת, ובמינוח התנאי – הלכה ומדרש. עם זה, הרפלקסיה המוכרת לנו מעולמם של חכמים כלפי תופעה זו עדיין לא התקיימה בשלב ההוא. רוצה לומר, הספרות הקומראנית אינה מודה במישור הטרמינולוגי בשני מקורות הסמכות הללו ואינה מרצה להם סוגות ספרותיות נבדלות ומינוח מיוחד.
ראו גם: הלברטל, תולדות ההלכה.
[1124] ובדומה הגדירם הרמב"ם: 'אבל יש בו (במדרש) תכונה גדולה, מפני שהוא כולל חידות פליאות וחמודות נפלאות. הדרשות ההן, כשיסתכלו בהן הסתכלות שכלית, יובן בהן מהטוב האמיתי מה שאין למעלה ממנו'.
[1125] מה החלק בביצה שממנו נולד האפרוח: זוהי אמנם טעות של פרשנים רבניים לאחר חז"ל, אך נובע ממסקנות של חופש פרשני (כמדרש היוצר) שהסתמך על ידע באותה תקופה או קביעת הנחות כעובדות.
[1126] יש לציין את הפרט המדעי המדהים של: 'וביום השלישי ציווית למים להתכנס בחלק השביעי של הארץ, ושישה חלקים ייבשת ושמרת, שיהיו מהם חלקות נעבדות לפניך, ונחרשות ונזרעות' (חיזיון שלישי, ו' 42), טרם גילוי אמריקה ב-1492 חשבו אנשי העולם הישן כי העולם מורכב משְלוש היבשות הידועות: אירופה, אסיה ואפריקה (ראו למשל מפת בינטינג, כנראה מעיקר ההתיישבות בעולם לפי המפה האיונית של מגילה חיצונית לבראשית ז' והיובלים ח'; אוקיאניה נמצאה במאהה-18 אך היו ידיעות חלקיות לפני כן; אנטארקטיקה נחקרה במאה ה-19 אך היו ידיעות וסברות על קיומה לפני כן). היום המדע המודרני סובר שחלה נדידת היבשות ("טקטוניקת הלוחות") מיבשת-העל העתיקה (פנגיאה או פנגאה) – ותיאוריה זו תואמת לקטע זה מחזון עזרא. כנראה חלוקתו של חזון עזרא תואמת לשיטת 6 היבשות (ב'): אנטארקטיקה, אוקיאניה, אמריקה, אפריקה, אסיה, אירופה, שהיא גם ההגדרה הנכונה ביותר.
[1127] כגון: 22 אותיות (32 נתיבות פלאות חוכמה פחות 10 ספירות בלימה) תואמות ל-22 המינים ו-22 הדורות עד ליעקב אבינו (היובלים ב' 23). בספר אסאטיר השומרוני ד' מצוין שהיו בידי נח 3 ספרים, ואולי קשור לפתיחת ספר היצירה 'חקק יה הוי"ה צבאות בשלש ספרים בספר וספר וספ[ו]ר'.
[1128] המונח "גן עדן" אמנם לא מצוין, אך בפרק לב' 6 מצוין גן צדק שעץ הדעת בתוכו 'שממנו אכל אביך הזקן ואמך הזקנה, אשר לפניך'; בפרק ס' 23 (כרך המשלים) מוזכר גן הצדיקים, ובפרק סא' 12 מכונה גן החיים (ראו: אשבל רצון, 'היכן גן עדן? השינויים בתפיסת מקומו ותפקידו של גן העדן לאור תהליך החיבור והעריכה של ספר חנוך' מגילות יא-יב', חיפה, ביאליק: 2015). גן עדן מצוין גם בחזון ברוך א' [או ברוך הסורי] ד' 3. גיהנום מוזכר בחנוך כז', וכנראה עולה מביטויים במגילות כיתתיות: 'כלת עולמים לכול גורל בליעיל (מה"מ א' 5; ט' 6-5); ונספתה רוחו הצמאה עם הרויה לאין סליחה, אף אל וקנאת משפטיו יבערו בו לכלת עולמים (סה"י ב' 15-14); לעשות בם שפטים גדולים לכת עולמים ואין שרית' (סה"יה' 13). מונח זה משמש גם בברית החדשה (איגרת שנייה אל אנשי תיסאלוניקי א' 9).
[1129] 'וארא בצאת כוכבי השמיים ואספור את השערים אשר בהם יצאו ואכתוב את כל מוצאיהם כל אחד ואחד למספרם ולשמותיהם מהלכם ומעמדם ומועדיהם וחדשיהם כאשר הראני אוריאל המלאך הקדוש אשר איתי'.
[1130] חנוך א' קג' מפרט על שכרם של נפשות הצדיקים והרשעים. מיקום הנשמו מצוין בחנוך ב' [הסלאבי] י' 8: 'כל הנשמות הוכנו לפני בריאת העולם'. פילון (De somn I 22) מורה שהאטמוספירה מלאה נשמות והקרובות מהן ביותר אל הארץ והנמשכות על ידי הגוף נכנסות לתוך בני תמותה, ויוספוס (מלחמות ב' ח' 11) מציין שהאיסיים מחזיקים בתורה זו. תנחומא פקודי ג' מציין שכל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף כל העולם נבראו בששת ימי בראשית והן ניתנות באוצר (ספרי דברים, סוף סימן שמ"ד) שהוא ברקיע השביעי (חגיגה יב' II). יש לציין שאין אמירה מפורשת לגלגול נשמות, וכנראה תורה זו התפתחה מתרבויות אחרות.
[1131] המשיח ואף שמו נבראו ונקראו עוד לפני בריאת הכוכבים והתבל. פסחים נד' גם משמרת מסורת זו, ובנצרות ייחוסוה לישו (ב'דיאלוג עם טרפון היהודי' סא' עמ' 173-171 ליוסטינוס מרטיק מזוהה ישו עם 'הלוגוס של החכמה', ובהמשך (עו' 7, עמ' 207) אף מוגדר 'לפני השמש והירח'. תיאור המשיח 'בן האדם' מובא לפני כן (חנוך מו' 5-1). אלו מרומזים או נדרשים מתהילים עב' 5 ו-17. לפי חנוך מו' 5-1 המשיח של אחרית סוף כל הימים יושב בשמיים וממתין לירידתו ארצה. בספר החיצוני שאינו במגילות אך גם אין בו סתירות - חזון ברוך נג' 1, המשיח מוצג שבא מברק סערה ועושה צדקה ומשפט לכל העמים.
[1132] מתארים את לידתו של נח שנולד דומה למלאך, ולכן אביו למך פנה לאשתו לבירור. סיפור מקביל יש במגילה חיצונית לבראשית ב'.
[1133] מסופר שניר, אחיינו של נח, חשד כי אשתו צופמינה בגדה עם אחר, כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה, כנראה כי שימש ככוהן גדול (זהו כנראה המקור לסיפור הולדת ישו) – כנראה כי פרש ממנה כמנהג האיסיים.
[1134] פתיחת ספר חנוך מובאת באגרת יהודה (פס' 15-14) שבברית החדשה, ופסוק 6 באגרת מרמז על פרק 10 בספר. לפי תיקון חוקרים, האיגרת הראשונה של פטרוס (ג' 19) מרמזת על ספר חנוך. האיגרת החיצונית של בר-נבא (טז' 5;ד' 3) מביאה מספרי חנוך (עט' 56-58). כנראה חזון יוחנן השתמש במסורות אפוקליפטיות (כיצד ייעשה משפט בבני האדם וכיצד ייראה העולם באחרית הימים) מספר חנוך א').
[1135] '"וקנה לך חבר" – כיצד? מלמד שיקנה אדם חבר לעצמו: שיאכל עמו וישתה עמו ויקרא עמו וישנה כמו וישן עמו וילה לו סתריו, סתרי תורה וסתרי דרך ארץ' (מה' שכטר, עמ' 36).
[1136] אלו מפורטים בעיקר בצוואות השבטים, וראו בעניין בפרקים: אופן ושמירה חלקית של ספרות החוכמה והמוסר ממגילות מדבר יהודה – בנצרות; עקרונות הרוח תואמים לכל החסידים אז ועד היום, וגוברים על מחלוקות הלכתיות.
[1137] בראשית ו' 9: 'אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ - נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו: אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ'; בראשית יז' 1: 'וַיֵּרָא יי אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי - הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים'; תהילים נו' 14: 'להתהלך לפני אלוהים באור החיים'; תהילים קטז' 8: 'אתהלך לפני ה' בארצות החיים'.
[1138] 'חנוך נמצא תמים, והתהלך עם יי, ונלקח, אות דעת לדור ודור'.
[1139] בראשית רבה כה' א': אמר ר' חמא בר הושעיא: אינו נכתב בתוך טימוסן של צדיקים, אלא בתוך טימוסן של רשעים. אמר רבי איבו: חנוך חנף היה פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקדוש ברוך הוא: עד שהוא בצדקו אסלקנו. אמר רבי איבו: בראש השנה דנו, בשעה שהוא דן כל באי עולם. אפיקורסים שאלו לרבי אבהו אמרו לו: אין אנו מוצאין מיתה לחנוך. אמר להם: למה? אמרו לו: נאמרה כאן לקיחה, ונאמרה להלן (מלכים ב ב): כי היום ה' לוקח את אדונך מעל ראשך. אמר להם: אם ללקיחה אתם דורשים, נאמר כאן לקיחה, ונאמר להלן (יחזקאל כד) הנני לוקח ממך את מחמד עיניך.' כך גם בפסיקתא דרב כהנא. לעומת זאת, בכמה מדרשים מאוחרים (מדרש במדבר רבה יב'; מדרש אגדה, מהדורת ש' בובר, וילנא תרנ"ד, על הפסוק; ילקוט שמעוני מדרש אותיות דרבי עקיבא אות א') יש פרשנות חיובית.
[1140] 'במצאו חן בעיני ה' נאהב, ובחיותו בין פושעים העבר. נחטף לבל תשנה הרעה את דעתו, ולא תצוד מרמה נפשו'. לשון סיפת פסוק 10 לקוחה מתרגום השבעים לבראשית ה' 24. פילון (על אברהם 18-17) מציין שחנוך מסמל את התשובה ו'חרטה על חטאים', ואולי בכך מרמז על פירוש שלילי לחנוך.
[1141] בסיפור מפורסם זה, 4 נכנסו לפרדס ואילו מטטרון נענש בפולסא דנורא אף על פי שלא הזיק. נקודות החלפה נוספות של לעקיבא במקום חנוך, כגון הבאת מסורות שירת מלאכים משמיים (היכלות רבתי, ס' 106), גילוי נסתרות (אבות רבי נתן, נוסח ב' יב'; פסיקתא דרב כהנא, פסקה ד'), 'קושר כתרים לאותיות' (מנחות כט'; סינופסיס, 16-17). להרחבה ראו: אלאור, תהום הנשייה.
[1142] למשל: ר' ישמעאל מגיע אליו להיכל השביעי, והם מספרים על תיאורי היקום וההנהגה מעולם ועד העולם.
[1143] בעוד התנאים התנסחו בביטוי ציטוטי התורה שלא כללו את המונח 'תורת משה', האמוראים כבר הרבו בשימוש מונח זה. כך גם האמוראים הקפידו על מסירת התורה ללא עיבוד: 'כל תורה שאין לה בית אב – אינה תורה' (ירושלמי פסחים לט' ע"א; שבת פז' ע"א). מאידך, אמוראי בבל מעידים על עצמם שאינם בקיאים בתורת משה, אלא רק במשניות (עבודה זרה ב').
[1144] במדבר רבה יט' ד' קגו'; תנחומא חוקת כד'; ילקוט שמעוני ישעיהו תנב'.
[1145] 'פשרו אשר הוכיחו אשר שכב עם בלהה פילגשו' (4Q252 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 253]).
[1146] 'ויעלו מעשי דויד מלבד דם אוריה'; קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 11.
[1147] מקורות אלו מכוונות על תוכחה מוסרית-חברית שאינה משפטית, כנראה כאשר אין הרכב של קהילה או מערכת משפט יהודית מתאימה: 'להוכיח איש את רעהו באמת וענוה ואהבת חסד לאיש. אל ידבר אלוהיהי (=אל אחיהו) באף או בתלונה או בעורף [קשה או בקנאת] רוח רשע, ואל ישנאהו [בעור]ל[ת] לבבו' (סרך היחד ה' 24 – ו' 1); צוואת גד ו' 7-3: 'ואתם אהבו איש את רעהו בלבבכם, וכי יחטא לך איש - ודיברת אליו לשלום, וזרית הלאה את חמת השנאה, ולא תשכין בנפשך ערמה...'; 'ותוכחתו ספר מהר ואל תעבור על פשעיכה... עצדק כמוכה הואה כיא הוא שר' (חוכמת רז נהיה ב' [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 152]); בן סירא יט' 17-13. התוכחה הקומראנית נדונה בשמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 246-240; כדורי, פרשנות המקרא בקומראן, עמ' 403-401. להשוואה לתוכחה הנוצרית, ראה: קיסטר, בין טקסטים מקומראן לטקסטים נוצריים קדומים, עמ' 648-645.
[1148] על כך ראו: נאה ושמש, עדים וזוממים, עמ' 315-293.
[1149] סרך היחד ט' 5-4: 'ותרומת שפתים למשפט כניחוח צדק'; 11Q5 (תהלים קנד' בפשיטתא): 'ואדם מפאר עליון ירצה כמגיש מנחה כמקריב עתודים ובני בקר כמדשן מזבח ברוב עולות כקטורת ניחוח מיד צדיקים'; ברית דמשק יא' 21-18: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון'. עיקרון 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ' (הושע יד' 3) אומץ אצל חז"ל ביבנה לאחר החורבן.
[1151] גם יוספוס מעיד על האיסיים: '... כאילו הם מחלים את פניו לעלות' (מלחה"י ב' ח' 5). המזמור הקומראני שבמגילת התהילים יט' (11QPsa) מכיל סדר ואוצר מילים קרוב לתפילת השחר הרבנית (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 351).
[1152] תפילות קרובות יש בנצרות, כמו: מגניפקיפט (לוקס א' 46-55) והבנדיקטוס (לוקס א' 68-79).
[1153] מבן סירא נא' 29-26, 33: 'הודו למקבץ נדחי ישראל, כי לעולם חסדו; הודו לבונה עירו ומקדשו, כי לעולם חסדו; הודו למצמיח קרן לבית דוד, כי לעולם חסדו; הודו לבוחר בבני צדוק לכהן, כי לעולם חסדו... הודו לבוחר בציון, כי לעולם חסדו', אל ברכת ירושלים של ט' באב, ירושלמי ברכות ד' ג' [דף ח' ע"א]: 'רחם ה' אלוהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל עמך ישראל ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודיך', אם כי המשך הברכה מדובר "על העיר האבלה והחרבה והשוממה וההרוסה'. אם החלק הראשון נפרד וקדום – אז הוא דומה לבקשת השכינה לבית שני שבנוי; ברכת המזון, ברכות ההפטרה, תפילת 18: 'רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מלכות בית דוד משיחך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו'; 'רחם על ציון...'.
[1154] 'אמר להם הממונה (לפני הקרבת קרבן התמיד של שחרית): ברכו ברכה אחת, והם ברכו. קראו עשרת הדברים וכו'' (תמיד פ"ה ה"א); 'מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום... רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בהן' (דברי רבי לוי בירושלמי ברכות ט'). לאחר מכן ביטלום: 'אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינים... רבה בר בר חנה סבר למקבעינהו בסורא, אמר ליה רב חסדא: כבר בטלום מפני תרעומת המינים. אמימר סבר למקבעינהו בנהרדעא, אמר ליה רב אשי: כבר בטלום מפני תרעומת המינים' (ברכות יב'); 'בדין הוה שיהו קוראים עשרת הדיברות בכל יום. ומפני מה אין קוראים אותן? מפני טענת המינים, שלא יהו אומרים: אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני' (ירושלמי ברכות א' ג' ג'). 12 מבין 30 קלפי התפילין מקומראן (ואחד מימי בר כוכבא) אינם כוללים בוודאות את עשרת הדיברות (ועוד 8 בספק. 8 כן כוללים בודאות), דבר שמלמד על צמצום זה כבר בתוך עדת קומראן. ראו: נחמן, תוכן פרשיות התפילין מקומראן, עמ' 42-41.
[1155] ליטורגית 30 קלפי התפילין בעלות 4 קציצות/בתים ו-8 המזוזות לצד פרקים נבחרים ספר דברים נמצאו בקומראן כחלק מהמגילות לצד קופסאות הבתים של המגילות. גם איגרת אַרִיסְטֵיאַס קנט' מרמזת על תפילין. אמנם תשמישי דת דומים היו בעולם העתיק, אך כאמור ככל, העולם העתיק קיבל מסורות רבות בעיקר מחנוך, וחלקם השתבשו אצלם. יש לציין את המימד הזעיר של התפילין מפליא (האותיות בגובה של חצי מ"מ).
[1156] בתי המדרש הקדומים של בית שמאי ובית הלל נחלקו בעניינים שונים של ברכות, כולל ברכת המזון, הקידוש וההבדלה (ברכות פ"ח), והדבר תואם לעובדה שיש במגילות ברכות מעין אלו ללא הנוסח. על היחס בין ברכת הנהנין לברכת המזון, ראו: ויינפלד, תפילת המזון מקומראן. לא נמצא ברכת המזון לאחר האכילה במגילות קומראן, וכאמור במאמר זה ספק אם זהו הפשט. דברים של יששכר בצוואתו ד' 3-2: 'איש תם לא ישאף הון מאכלי תאוה שונים לא יחמד בגד מחלצות לא ירצה; ימים רבים לא יקוה לחיות והוא רק לרצון יי יחכה' (ולא ברכה/תפילה טכנית).
[1157] להלן מספר דוגמאות:
ישנן מגילות קרובות המכונות 'ברכות וקללות'. כבר נח התפלל להרחיק את הרוחות המזיקות מבני האדם, ותפילתו נענתה – נשארו רק עשירית (היובלים י' 8; מסורת דומה ב'דברי הימים של ירחמיאל'. כנראה שבעיני עדת קומראן לא סביר להשמיד את רוחות הרוע, ולכן הם שרו שבח לאל, שבכך הבהילו את הרוחות הרעות ומנעו מהם לפגוע בצדיקים. לפי חז"ל אסור להתרפא בדברי תורה אך להגן מותר (בבלי שבועות טו' II); בפסיקתא דרב כהנא מצוין שמשה אמר את תהילים צא' יחד עם המזמורים צ'-ק' בעת חנוכת המשכן, וכך הביא לכליית המזיקים מהעולם. להרחבה ראו: פלוסר, תפילות אפוטרופאיות, עמ' 205-194; אשל, האמונה בשדים בספרות היהודית מימי הבית השני; ג'קובס, תרופה מאגית ב-11Q11; נוה, על ספרי מרשמים מאגיים יהודיים בימי קדם.
השוו: 'יצרו של האדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו' (סוכה נב' II). להרחבה ראו: אשל, האמונה בשדים בספרות היהודית מימי הבית השני; ג'קובס, תרופה מאגית ב-11Q11. במגילה חיצונית לבראשית כ' 28 נאמר: 'ותתגער מננה רוחא דא באישתא' (ותגורש מאתנו הרוח הרעה הזאת); במגילה המלחמה (או"ח) יד' 10 כתוב: 'ורוחי [...] לו גערתה מ[פנינו]'.
דוגמה להשפעה שלילית של עבירת הספירה מובאת בשמות ל' 12: 'כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיי בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם'.
[1158] שירי המשכיל, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 328-317, כגון: 'ב]גויתי מ̇לחמ̇ו֯ת֯ חוקי אל בלבבי'.
[1159] הקדושה עברה בעיקר לחוגים המיסטיים של 'יורדי המרכבה', ראו: ניצן, תפילת קומראן, נספח הקדושה בעמ' 238-237, 365-364.
[1160] במגילות היובלים וברית דמשק יש קבצים של דיני שבת שניכרים בהם קווי דמיון לדיני חז”ל, שאינם מפורטים במקרא (חגיגה א' ח'), להרחבה ראו: שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, עמ' 135-90. יש לזכור שהחוקרים ל' גינצבורג וח' רבין ראו בברית דמשק חיבור פרושי נוכח הדמיון ההלכתי לחז”ל, במיוחד בענייני השבת. מרתק שגם ביתא ישראל קיבלה הלכות שבת יותר מפורטות מהתנ"ך ביובלים (תאזאזה סנבת), אך לא את המפורטות דיה כברית דמשק.
[1161] חז"ל דרשו את איסור ההוצאה משמות טז' 29, למרות שפשוטו של מקרא אינו מכוון לכך (אלא ירמיה יז' 21), וכנראה שיוך זה נעשה גם בברית דמשק (קימרון ב' עמ' 196: אל יוצא איש ממקומו כל השבת [מן החוץ ואל הבית] ומן הבית אל החוץ'.
[1162] על כך ראו: ורד, בית שמאי וההלכה הכיתתית.
[1163] למשל: שבת יט', קכא' II, ירושלמי שבת פ"א ד' ע"א, טו', ויקרא רבה סוף פ"לד, ועוד.
[1164] 'מה תלמוד לומר סופרים, אלא שעשו את התורה ספורות ספורות'.
[1165] כמובן כך שמרו גם לקראת מתן תורה בהר סיני: 'וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם' (שמות יט' 10). להרחבה ראו: שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 162.
ייתכן ויש קשר עם הלכת הזוהר ?? שאוסר על עלייה לקבר בשבת. על מסורות קברים ראה בפרק 'הלכות רבניות שהתגלגלו וחזרו כפי דעתם המקורית של עדת קומראן'.
[1166] הצעה זו אינה ודאית, אך אין הצעה יותר טובה ממנה לגובה נמוך שכזה לחומה. עוד קושי הוא שעין פשחה נמצאת כ-2 ק"מ דרומית לחוברת קומראן. יש לציין שתחומי שבת כאלו נמצאו רק הרבה מאוחר יותר בחז"ל, החל מהמאה ה-4 לספירה. הצעה אחרת היא שהחומה הינה כמו החיל של בית המקדש (מגילת המקדש ??) שבאה לסמן לטמאים את תחום איסור כניסתם לתחום הטהור של עדת קומראן.
[1167] ואכן אין שום פסוק כאסמכתא למשנה שבת. מאידך ברית דמשק פותחת וסוגרת את פרק השבת בפסוקים. ייתכן וגם מספר 24 פרקי המשנה בא בעקבות 22 הלכות שבת שביובלים (כמספר הדורות עד יעקב, וכמספר האותיות).
[1168] שניהם מתחילים בהלכות על ישעיהו נח' 13, עוברים להכנות לשבת, ואז לדיני הוצאה. בשניהם יש רצף הלכות הקשורות לנוזלים.
[1169] 'ואל יאכל ואל ישתה כי אם היה במחנה' (ב"ד י' 23); 'בדרך וירד לרחוץ ישתה על עומדו ואל ישאב אל כל כלי' (ב"ד יא' 2-1) ; 'וכל נפש אדם אשר תפול אל {מי̇ם̇} מקום מים ואל מקום אל יעלה איש בסולם וחבל וכלי' (ב"ד יא' 17-16). מאידך, מאזכורים אחרים ייתכן שמן הלאו אפשר ללמוד על ההן, כך שישנם כלים המותרים לשימוש והזזה: 'אל יטול בבית מושבת סלע ועפר' (ב"ד יא' 11-10) - אולי ניתן להרים דברים אחרים רק בתוך הבית או רק בחוץ; 'אל יוציא איש מן הבית לחוץ ומן החוץ אל בית' (ב"ד יא' 8-7). יוספוס תיאר במלחה"י ב' 147 את האיסיים: 'הם מחמירים מכל היהודים באיסור מלאכה בשבת, ולא זו בלבד שהם מכינים את ארוחותיהם מבעוד יום לבל יבעירו אש ביום השבת, אלא אף אינם מעזים להזיז כלי ממקומו'.
[1170] 'אל ישלח את בן הנכר לעשות את חפצו ביום השבת'.
[1171] תוספתא שבת פ”יד מ'א [ליברמן]: 'בראשונה היו אומרים: שלשה כלים ניטלין בשבת'.
[1172] בשלושת פסוקים אלו יש ביטויים דומים, אך הנוסח המקורי מקומראן (בעברית ובארמית) לא שרד בקטעים אלו.
[1173] למאמרי המורחב בעניין ראו: 'טהרת בעל קרי לפי מגילת טהרות א' - חלופת רחצה במקום טבילה, גיוונה ועד ביטולה בחז"ל'.
[1174] ביטוי זה רווח בויקרא, וראו גם: ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34, ש' 2.
[1175] במשפט זה (שורות 9-8) קמרון ההדיר פעמיים 'רחץ', והיא סבירה נוכח האמור בקטע 1 ש' 5-4 של המגילה (משוער) שאם 'זבה דם לשבעה ימים' נגעה במשכבו או מושבו של הזב, אז 'תכבס בגדיה ורחצה ואחר תוכל'.
[1176] כאן אבקש לטעון כי ישנה קרבה הלכתית בין מגילות קומראן לברייתות והתוספתות שבחז"ל, שמהן ניתן להסיק בזהירות שאט אט הצטרפו לחז"ל הלכות נוספות מעדת קומראן, כאשר בימי המשנה נדחו או לא היו נגישות. אך טענה זו אינה מבוסס מחקר מקיף.
[1177] ולדעתי ממש ביניהם תקופת מגילה טהרות א' זו, שכנראה חיברה מורה הצדק.
[1178] ייתכן וחפיפה זו הינה הניקיון עם המים השאובים שביטלו חז"ל בהמשך.
[1179] 'הַנּוֹדֵר מִשּׁוֹבְתֵי שַׁבָּת, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים. מֵאוֹכְלֵי שׁוּם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים. מֵעוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בַּכּוּתִים'.
[1180] או בשאלה פתוחה – מה לא מצליח המיטהר להשיג כדי לקיים את הטבילה שבעדיפות הראשונה? ויקרא טו' 17 מציין: 'וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע - וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב', ומכלל הן אתה למד על הלאו, דהיינו - אין צורך לכבס בגד שלא נגעה בו שכבת זרע. לפי יוספוס: 'הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור-בד ורוחצים את בשרם במים קרים' (מלחה"י ב' ח' ה').
[1181] המשמעות המילולית של המונח 'בדיעבד' היא להכשרה לאחר מעשה, אך מקובל להשתמש בו גם לאפשרות שנייה מקלה ופחות עדיפה – מקלה בשעת דוחק, כפי שבעסקינן. כך גם טענו: באומגרטן, טקסטים הלכתיים, עמ' 81-80; נוביק, Overt Acknowledgment, עמ' 80-77. כאן הקטע שמגילה (שורה 7) מוסיף דין המקל על ויקרא טו' 17 בכך שמבטל טומאת יום אם המיטהר טבל את הבגד שנגע בו שכבת הזרע. ייתכן שנוסף כאן עוד דין לגבי בגד שלא נגע בו אך הוא נוגע במיטהר שרק רחץ (לא יכל לטבול), אך נוכח החוסר במגילה, לא ניתן להכריע בדין זה. הקטע במגילה עוסק רק בכיבוס בגד שנגעה בו שכבת זרע, ואינו מתייחס למצב שבו למיטהר אין אפשרות לטבול, ואין לו בגד אחר. לכאורה הקטע במגילה מחמיר בכך שאם המיטהר לא מצליח לטבול, ורק רוחץ, עדיין עליו ללבוש בגד נקי שלא נגעה בו שכבת זרע.
[1182] הנוסח בבלי כב' מעט שונה, וההנחה שבתקופת ינאי ההקלה היתה למים שאובים, כך שהמנהג טרם בטל בא"י. ראו בפרק על יהודי הדרום שהם שמרו יותר על טהרה וקרובים יותר למסורות עדת קומראן.
[1183] השאלה אם הלחם מהווה שם קיבוצי לכל אוכל או רק ללחם מממש (מקח חיטה). חלה גם למי שלובש בגד שלא נגע טומאת קרי, כאשר המיטהר רק רחץ ולא טבל. אך למעשה אין בהחמרה זו מאומה, שכן גם אם רק יטבול את הבגד המלוכלך בשכבת זרע, עדיין הרי לפי ויקרא טו' 17 הוא ישאר טמא יום/מעורב שמש, ולכן הדין של איסור נגיעת הלחם (אם מקביל לאיסור אכילת קודשים) – זהה.
[1184] עולה שהאיסור מתייחס לאכילה, ולא לתלמוד תורה כנוסח הבבלי - כך סבור אלון, תשי"ז, עמ' 150.
[1185] ראו: נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 337; נעם, שוב לתחומן של הלכות טהרה.
[1186] על המידות הטובות: 144-143 ראו: פילון האלכסנדרוני, כתבים (מהדורת ס' דניאל נטף) ג, ירושלים תש"ס, עמ' 216.
[1187] כך הגדירה יפה נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 337.
[1188] 'לוא תזבח שור ושה ועז טהורים בכול שעריכה קרוב למקדשי דרך שלושת ימים כי אם בתוך מקדשי תזבחנו לעשות אותו עולה או זבח שלמים ואכלתה ושמחתה לפני במקום אשר אבחר לשום שמי עליו וכול הבהמה הטהורה אשר יש בה מום בשעריכה תואכלנה רחוק ממקדשי סביב שלושים רס לוא תזבח קרוב למקדשי כי בשר פגול הוא'. הלכות שחיטה על פי מגילת המקדש, עמ' 272-282, בתוך: אור ליעקב, מחקרים במקרא ובמגילות מדבר יהודה, לזכרו של יעקב שלום ליכט, ביאליק, תשנ"ז. ר' עקיבא סבר שמותר לאכול חולין ללא שחיטה: "בתחלה הותר להן בשר נחירה" (חולין טז' II).
[1189] ראו: ורמן ושמש, ההלכה במגילות מדבר יהודה, עמ' 431. 3 ימי הליכה לקורבן מוזכר בהקשר הבריחה מפרעה (שמות ח' 24-23) ומ' המקדש מג' 13-12 מציינת מרחק זה גם בנוגע למעשרות.
[1190] סוטה מח': 'יוחנן כהן גדול ביטל גם את הנוקפים.[ושואלים] מאי [מה הם] "נוקפים" [אלה]? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהיו מסרטין [עושים סריטה] לעגל [העומד לשחיטה] בין קרניו, כדי שיפול דם בעיניו [ויהיה קל יותר לשחוט אותו]. אתא איהו בטיל [בא הוא וביטל את הדבר] משום דמיחזי כי מומא [שנראה הדבר כמו שמטיל בו מום]. במתניתא תנא [בברייתא שנה]פירוש אחר ל"נוקפין]: שהיו חובטין אותו [את העגל] במקלות [להמם אותו לפני שחיטה] כדרך שעושין אותו לפני עבודה זרה. אמר להם [יוחנן כהן גדול]: עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח ]ושואלים: וכי] נבילות [היו אלה!? הא שחיט להו [הרי שוחט אותן ולא מתו מעצמם!] אלא [הכוונה היא שהיו נעשות בכך] טריפות [ומדוע-] שמא [מתוך המכות] ניקב קרום של מוח [ונעשה העגל טריפה. לכן] עמד והתקין להם טבעות בקרקע [שיקשרו את הבהמות שם ולא יצטרכו לאמצעים אחרים להקל על שחיטתן[. תרגום: היו עושים שריטה לעגל כדי שיהיה יותר קל לשחוטו, בא יוחנן וביטל מעשיהם משום שנראה שעושים בעגל מום. בברייתא נתנו פירוש שונה ל'נוקפים' – שהיו מהממים את העגל כמו שהיו עושים לפני עבודה זרה. אמר להם יוחנן, עד מתי אתה עד מתי אתם מאכילים נבלות למזבח, ושאולים האם עגלים אלו נהיו נבלות? הרי שחטו אותם ולא מתו בעצמם. אלא הכוונה שבמכותיהם ניקב קרום המוח נעשו טריפות, ולכן עמד יוחנן והתקין להם טבעות בקרקע שיקשרו את הבהמות לנוחות שחיטתם. ראו גם: מעשר שני ה' טו': 'יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר. אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפים. ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי'.
[1191] קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 33, שורות 10-8. לביאור ראו: ו' נעם, 'תעבירו באש' (במדבר לא' 23): לקדמותה של מסורת פרשנית, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום יט' (תשס"ט),, עמ' 128-119.
[1192] בראשית רבה ז' ב'; קוהלת רבה ז' כג'.
[1193] 'הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם'.
[1194] 'אוכל דגים וחגבים בין חיין בין מתין ואינו חושש'. החשש מאיבר מן החי: 'אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ' (בראשית ט' 4). ראו גם: פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת שמיני דף לג' עמוד ב'.
[1195] 395 ^ 14 S . Lieberman Sources ' , PAAJR , 20 ( 195 1 ) pp . 395 ^ 14.
[1196] מהד' תיאודור-אלבק, עמ' 924-923.
[1197] מדרש חז"ל בראשית רבה (פרשה פ"ד ז') ותלמוד ירושלמי (פאה פא' ה"א; טו' ד'): "'ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם', מה אמר? רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון. רבי מאיר אמר: חשודין הן על אבר מן החי". על פקועה יש על דיבת יוסף, השווה לצוואת גד א' 6-8 (מגילות קומראן, צוואות השבטים, נוסח של פרופ' הרטום): "ויאמר יוסף אל אבינו: בני זלפה ובלהה זובחים את הבהמות הטובות ואוכלים אותן חרף דעת ראובן ויהודה; כי ראה כי לקחתי טלה מפי הדב ואהרגהו ואזבח את הטלה כי נעצבתי על אשר לא יכל לחיות ונאכלהו, ויגד לאבינו; ובגלל זאת כעסתי על יוסף עד יום מכירתו".
[1198] ההצעה שכך לפי שהיובלים טו' 26 מציין עד 8 ימים, ולכן כך ההדיר קימרון בחיבורים העבריים ב' עמ' 196 שורה 7.
[1199] ספרים שבהם מתוארים מלאכים בהרחבה בספרות חז"ל: ספר הרזים, אותיות ר' עקיבא, ספר היכלות המכונה חנוך השלישי.
[1200] להרחבה, ראו: יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית.
[1201] למשל: 'וברזי פלא֯כ֯ה֯ הודעתני' (ז' 27); 'כ̇י̇ הודעתני סוד אמת' (יט' 16).
[1202] 'פשרו על מורה הצדק אשר הודיעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים' (פשר חבקוק ז' 5-4 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 251]).
[1203] 'ועתה חנוך, את אשר אמרתי לך ואת אשר הבינות ואת אשר ראית בשמים ואת אשר ראית בארץ ואת אשר כתבת בספרים... ולקחת את הספרים אשר כתבת אתה... ונתת להם את הספרים הכתובים בידך וקראו והכירו אותי... ומסרו את הספרים הכתובים בידך בנים לבנים ודור לדור ומשפחה למשפחה... ובאחרית הדור ההוא אראו להם את הספרים הכתובים בידך וביד אבותיך, ושומרי הארץ יראום לאנשי אמונים עושי רצוני אשר לא יקראו בשמי לשוא'.
[1204] ב"ד ג' 16-15, ו' 20-18, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 23, שו' 24; סרך היחד א' 9, ה' 12-7, ח' 16-15, ט' 14-13, 19-18; מלה"י ב' ח' ז'. להרחבה ראו: בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים. וראו גם סוד הקהילה בעין גדי.
[1205] מגילה 4Q37 יב'. ראו בעניין למשל: גולשטיין, בהנחל עליון גוים. אין קשר עקיף ל'כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים' (בראית מו' 27), אך ראוי לציין שהיובלים מד' 33 מסדיר את הפער ל-75 המוזכרים בתרגום השבעים ומנמקו בכרת.
[1206] ברית דמשק ה' 19-17: 'מלפנים עמד משה ואהרן ביד שר האורים ויקם בליעל את יחנה ואת אחיהו במזמתו בהרשיע ישראל את הראשונה'. אלו הם המכשפים יניס וימבריס/יוֹּחָנָה וּמַמְרֵא הידועים ממקורות זרים.
[1207] הדוגמה המפורסמת היא שוני הנוסח בדברים לב' 8: 'יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל/אל'. במגילות קומראן החל בחנוך שמפרט את כרך/ספר העירים המגלה את המסתורין על בראשית ו' 4-1; היובלים מסופר מפיו של מלאך הפנים; המגילה החיצונית לבראשית מציינת ששלושת האנשים שביקרו את אברהם אבינו הם מלאכים; בטוביה המלאך מתלווה למסע ומנגד אשמדאי; במגילת המלחמה מלאכים רבים ואף שימוש בשמם. ועוד רבים.
[1208] שמות לב' 34-לג' 5 נענשים בנ"י ומקבלים מלאך לפניהם במקום ה', והם מתאבלים על כך. גם בחז"ל יש תפילה מפורשת בעניין: 'לָא עַל בַּר אֱלָהִין סָמִיכְנָא' (בְּרִיךְ שְׁמֵהּ). נושא זה רחב ונכתב עליו הרבה.
[1209] להלן 2 דוגמאות לצנזור מעשי חנה בשמ"א א' בנוסח קומראן ??: ??.
[1210] ' וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם; וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט [לְמִשְׁפָּט] בְּמִשְׁפָּטַי ושפטהו [יִשְׁפְּטוּהוּ] וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ'.
[1211] 'ונכתבו בארבעים יום אלה תשעים וארבעה ספרים; ויהי ככלות ארבעים היום וידבר אלי עליון לאמור: את עשרים וארבעה הספרים אשר כתבת בראשונה תגלה, ויקראו בהם ראויים ושאינם ראויים; ואת שבעים האחרונים שמור, ומסור אותם לחכמי עמך, כי בהם מעיין הינה ומקור החכמה ונהר הדעת'. ביד' 26 מצוין גם מי אמור לשמור על ספרי הסוד: 'וכאשר תגמור את הספרים, שמהם תגלה, ומהם תמסור לחכמים בסתר' – ואכן כך הם חלק ממגילות קומראן (ראו בפרק על ספרות הסוד).
[1212] ''"וקנה לך חבר" – כיצד? מלמד שיקנה אדם חבר לעצמו: שיאכל עמו וישתה עמו ויקרא עמו וישנה כמו וישן עמו וילה לו סתריו, סתרי תורה וסתרי דרך ארץ' (מה' שכטר, עמ' 36).
[1213] 'אמר הקדוש ברוך הוא לאומות: אתם אומרים שאתם בני, איני יודע, אלא מי שמסתירין שלי אצלו – הם בני. ואיזו היא? זו המשנה שניתנה בעל פה, והכל ממך לדרוש' (תנחומא 'כי תשא' לד'; 'וירא' ב'; שמות רבה מז' 1). '... כשאמר הק"ב למשה 'כתב לך', בקש משה שתהא המשנה בכתב, ... א"ר יהודה בר שלום א"ל הקב"ה למשה מה את מבקש שתהא המשנה בכתב ומה בין ישראל לעכו"ם... אלא תן להם מקרא בכתב ומשנה בעל פה' (מדרש תנחומא, כ"י ורשה, פרשת כי תשא סימן לד').
[1214] השווו: 'והמשכיל יבין וזכור את מלכי ישראל והתבנן במעשיה שמי מהם שהיא יראו ממשפטי התורה היה מצול מצרותוהם מבקשי התורה' (ממ"ת ג' 24-23 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 211]).
[1215] זאת ועוד, גם כשיובא דעת בת קול משמיים – יפסלוהו כ'לא בשמיים היא' (נגד תנורו של עכנאי של רבי אליעזר השמותי, בבא מציעא נט' ב').
[1216] 'כתב המהלך (!) תחת הצורה ותחת האיקונאות - אין מסתכלין בו, ולא עוד אלא אף בחול אין מסתכלין בדיוקנאות, שנאמר: אל תפנו אל האלילים, ואלהי מסכה לא תעשו להם. אני ה' אלהיכם. מאי תלמודא? אמר ר' יוחנן: אל תפנו אל מדעתכם'.
[1217] הנצרות קידשה 27 ספרים, והוציאה (או לא הכניסה) בין היתר את ספרים אלו מהקאנון שלה לברית החדשה בגלל שלא זכו ליותר מהכרה זמנית/מקומית: איגרת ברעבא (79-70 לס’), איגרת לקורינתים (בסביבות 96 לס’), דרשה קדומה, שמכונה גם האיגרת השנייה של קלמנס (בסביבות שנת 120 – 140 לס’), הרועה של הרמס (בסביבות 140-115 לס׳), הדידכאה, הוראות 12 השליחים (בסביבות השנים 120-100 לס’), חזון אחרית הימים (אפוקליפסה) של כיפא (בסביבות 150 לס’), מעשי שאול וטקלה (170 לס’), אגרת ללאוריקיאה (כנראה במאה ה-4 לס׳), הבשורה על פי העברים (100-65 לס’), איגרת פוליקרפוס לפיליפים (בסביבות 108 לס’), שבע האגרות של אוגנמיוס (בסביבות 100 לס’).
[1218] '"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת" (ויקרא כו' 46): החוקים - אילו המדרשות. והמשפטים - אילו הדינים. והתורות - מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל אחד בכתב ואחד בעל פה. אמר ר' עקיבא: וכי שתי תורות היו להם לישראל? והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל: זאת תורת העולה. זאת תורת המנחה. זאת תורת האשם. זאת תורת זבח השלמים זאת התורה אדם כי ימות באהל. בהר סיני ביד משה - מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני' (קיב' ע"ג)
[1219] ברית דמשק כ' 9-8, 32-32: 'כי אררוהו כל קדושי עליון וכמשפט הזה לכל המאס בראשונים ובאחרונים... והתיסרו במשפטים הראשונים אשר נשפטו בם אנשי היחיד <היחד> והאזינו לקול מורה צדק'.
[1220] ראו בדיקה במולד האסטרולוגי (או 'בית מולדים') ופיזיונומי במגילת 4Q186-4QHoroscope.
[1221] משמעות מילולית של "אפוקליפטי": הרמת מסך; מיוונית: התגלות או חיזיון אלוהי. וכך מספר יוספוס: 'ימי ארתששתא עד זמננו זה נכתבו כל מיני ספרים, אך לא זכו להיאמן עלינו כספרים הקודמים להם, כי לא קמו עוד יורשים כשרים לנביאים... כי בדורות שעברו עליהם לא ערב איש את לבו להוסיף עליהם הספרים האלה ולא לגרוע מהם ולא לשנות בהם דבר' (נגד אפיון I 42-41).
[1222] עיקריהם: יהודה איש הוצא (עיר בבל שממנה עלה הידועה גם כ"הוצל"), יוסי קטנותא, יוסף הכהן, 'אנא איסי בן יהודה דהוא איסי בן גור אריה דהוא איסי בן גמליאל דהוא איסי בן מהללאל' (נדה לו' ב'), וראו הצעות נוספות במאמרו של הכהן, כגון: רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי, יוסי בן קצרתא, רבי יוסי החסיד.
[1223] מרדכי הכהן, 'תולדות התנא איסי בן יהודה', סיני לד' (תשי"ד), עמ' רלג-רמ.
[1224] 'יהודה איש הוצא עביד טמיר במערתא תלתא יומין (התחבא במעשה שלושה ימים) מיקום על הדין טעמא (רצה לעמוד על טעם הדבר) מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? אתא לגבי רבי יוסי בן חלפתא, אמר ליה: אית לי טמי' במערתא תלתא יומין, מיקום על הדין טעמא: מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? קרא (רבי יוסי) לרבי אבא (אוורדימוס) בריה, אמר ליה: הדין טעמא מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? א"ל (יהושוע כא') "תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה עִיר עִיר וּמִגְרָשֶׁיהָ סְבִיבֹתֶיהָ". תהיינה עיר - ואחר כך מגרשיה סביבותיה. אמר ליה (רבי יוסי ליהודה איש הוצל): מי גרם לך? (שלא ידעת זאת) דלא ילפתה עם חבירך (שלא למדת עם חבריך)'. סיפור במקיל בשינויים יש בבבלי נדרים פא'.
[1225] וכך גם מסורות בתרגומים הירושלמים נגד פירושם של חז"ל, כמו ה'בעירה' שהיא אש (ולא לשון בהמה).
[1226] בחז"ל התנגדו להצעתו ופירשו אותה אחרת, אך גם יוספוס מסר הלכה זו (קדמוניות היהודיםקדמה"י, מהדורת שליט, ירושלים ותל-אביב תש"ד, ד', כ"א, עמ' 234). על כך ראו: יהורם לשם, בביאת כל אדם הכתוב מדבר, עקבות פרושיים, חסידיים וכיתתיים ביסודה של הלכה.
[1227] ילקוט שמעוני מביא זאת פעם בשמו של שמעון בן אלעזר (רמז', רמז') ופעם בשמו של שמעון בן עזאי (רמז', שס').
[1228] גם דעתו של ר' עקיבא במקום שאין רק שתי תורות, אלא תורות הרבה (ספרא, בחוקותי ח'), אפשר שמצביע על מסורות שונות ורבות שקיבל מעדת קומראן.
[1229] נראה שלאחר מכן חז"ל אימצו גישה ממלכתית ואפילו למנהיג נכרי: 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראו, איש את רעהו חיים בלעו' (פרקי אבות ג' ב'), וכן סתרוהו זאת במדרשים אחרים כמו: 'יפתח בדורו כשמואל בדורו' (ראש השנה כה' II).
[1230] התמיכה בינאי הגיעה גם מבית חוניו - בניו של חוניו השלישי/רביעי, חנניה וחלקיה, שהיו גנרלים בצבא מצרים של קליאופטרה (קדמה'י יג' 353-355) והצטרפו למלחמתו נגד תלמי לתירוס (קדמה'י יג' 411). על קשרים נוספים בין עדת קומראן ליהדות מצרים, ראו בפרק על התפילה.
[1231] מגילת 448Q4 ב' 1-9: 'עור קדש על יו̇נתן המלכ וכל קהל עמכ ישר̇א̇ל אשר בא̇ר̇ב̇ע רוחות שמים. יהו̇ שלום כלם וע̇ל ממלכתכ י̇ת̇ברכ שמכ' (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 186). איני מקבל את סברת החוקרים שמגילה זו הובאה לעדת קומראן מבחוץ, דבר כזה אינו סביר בקהילה הדוגלת באמת הצרופה וקיצונית בדעותיה, וכן לפני קטע זה יש מזמור תהילים של ברכה.
[1232] לפיהם הגאולה לפי מועד 490 שנה לפי דניאל ט' 24. גם קדמה"י יג' 301 מציין 480 שנה עד ליהודה אריסטובלוס.
[1233] ראו גם: 'איסי בן גוריא אומר, נאמר כאן קדושה ונאמר להלן קדושה. מה להלן אסור באכילה אף כאן אסור באכילה' (מכילתא רל' על שמות כג' 19). לדאבון, לא שרדה הלכה מהמגילות (בהנחה שהיתה כזו) בנוגע לפירוש איסור זה, ולכן לא ניתן להכריע כי מסורת זה מקורה בקומראן. עם זאת, ישנן מסורות רבות של חז"ל שנלקחו מעדת קומראן, ורק בודדות לקראים, למרות שנפנפו בשיטת הפשט, אך גם חלק מחז"ל דגלו בשיטה זו, וכאמור – הפשט אינו פשוט..
[1234] על המידות הטובות, 144-143.
[1235] 'כתביו הפילוסופיים של פילון', מבחר ערוך בידי יוחנן לוי, (תרגום לעברית: יהושע עמיר), הוצאת מגנס, תשל"ה, עמודים 42-41.
[1236] 'מלאכי קודש עומדימ בוכים על[ ] את בננו̇ מן ה̇ארץ ומלאכי המ[שטמה ] שמחים ואומר֯ים עכשו יאבד'.
(קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 218).
[1237] 'אמר רבי לוי בר חמא אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"... 'והתורה' - זה מקרא 'והמצוה' - זו משנה' (ברכות ה').
[1238] 'וכול איש מאנשי היחד ברית היחד אשר יסור מכול המצוה' (סרך היחד ח' 16-17): ה'מצווה' היא ככל הנראה מצווה של 'החבורה'-הכת-העדה, מעבר לתורת משה שכלליה מקובלים על כל ישראל, ולכך מוקדשת פרשה זו (5) בסרך. כוונת התקנות (שלרובן אין בסיס מקראי) היא להבטיח שחיי החבורה יתנהלו ללא חיכוכים וללא מריבות ולמנוע מרידות ופגיעות בסדריה הטובים וברכושה של החבורה. זוהי חוקת עונשין משמעתית מובהקת. השוו להגדרת המשנה כ'מצוה' בברכות ה'.
[1239] 'כול איש מהמה אשר יעבר דבר מתורת מושה' (סרך היחד ח' 21-22): כפשוטו, זהו האיסור הראשון והמרכזי – תורת משה. אך סרך זה מביא מקצת איסורי תורת משה ולרוב אין גם מקור מקראי ישיר, כנראה כיוון שסרך זה בא לכוון הנהגת ומשמע קהילתית-כיתתית-עדתית, ואילו תורת משה הינה הכללים והעקרונות שמכוונות בעיקר לכל העם כקהילות.
[1240] השוו ברית על התושב"ע אצל חז"ל: שמות רבא מז' א'; ירושלמי פאה ב'-ד'; גיטין ס' ב'; סנהדרין נט' א'. מנגד, היו כאלו שכפרו בברית זו (כמו צדוקים שכפרו ב'מסורת אבות'/תושב"ע): 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו' (ברית דמשק ה' 12).
[1241] אזכורים למגמת הדחייה: 'והנה טלאים נולדו לצאן הלבנים ויחלו לפקוח עיניהם ולראות ולקרוא אל הצאן; הם צעקו אליהם ואלה לא האזינו אל דבריהם כי חרשים היו מאוד ועינים כהו מאוד מאוד' (חנוך צ' 6-7) ; ברית דמשק ז' 15 (על עמוס ה' 26-27): 'המלך הוא הקהל וכיניי הצלמים וכיון הצלמים הם ספרי הנביאים אשר בזה ישראל את דבריהם'; מגילה 390Q4: 'ואדברה בהמה ואשלחה אליהם מצוה ויבינו בכול אשר עזבו הם ואבותיהם'; ובפשר חבקוק ב' 5-9 'פשר הדבר[ על הבו]גדים לאחרית א הימים המה עריצ̇[י הבר]ית אשר לוא יאמינוא בשומעם את כול הבא֯[ות ע]ל֯[ ]הדור האחרון מפי הכוהן אשר נתן אל ב[לבו בינ]ה לפשור א֯ת̇ כול דברי עבדיו הנביאים[ אשר ]ב֯ידם ספר אל את כול הבאות על עמו וע֯[דתו ]' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 246).
[1242] ראו: עפשטיין, מדרש תדשא; מבוא.
[1243] ראו: גם במגילת4Q409 .
[1244] ראו: ורמן, ספר היובלים, עמ' 30-28. תיאורים מקבילים ונוספים בצוואת יהודה ג'-ז'. תיאורים אלו מתחזקים גם ממכתבי אל עמארנה א"ע 250 לפיו בניו של שליט שכם ניסו לנקום על רציחתו, אם כי קשה לעמוד על אם זו תקופה יותר מאוחר של יהושע או השופטים (ראו: שלזינגר, שכם לאור מכתבי אל עמארנה, פרק ד'.3. הקבלה למקרא).
[1245] ראו: עפשטיין, מדרש תדשא; הימלפרב, הדים, 126-123.
[1246] ישנו עוד ספר אחר בשם זה.
[1247] 'אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים'.
[1248] על לשון 'לוחות ושברי לוחות' (בבא בתרא יד'). השוו לסיכומה היפיפה של רחל אליאור (לאחר ה- ****).
[1249] דבריו של יוספוס על הסופרים היוונים מתאימים גם לספרות חז"ל: 'הם מרבים להכחיש את דברי עצמם בספריהם ואין הם יראים לספר דבר והפכו' (נגד אפיון, מאמר ראשון, ג').
[1250] השוו לסיכומה של נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 321.
[1251] במקום הפשט של איסור אכילת הבשר הנשחט בעוד דם הבהמה שפוך ומרוכז על הארץ. חלקם כדין תורה וחלקם כדין מדרבנן, ראו שוחטמן, פשוטו של מקרא.
[1252] הוכחה מסכמת לכך ניתן לראות במחלוקות שאסף חיים נבון בספרו: 'תיקו: 101 ויכוחים גדולים של היהדות', וכן דוגמאות אקטואליות כמו: האם מותר לעלות להר הבית? האם מותר לאשה כיסוי ראש של פאה? גם ממאמרי חז"ל על שהתורה ניתנה 'ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור', ש'אחת דיבר אלוהים שתים זו שמעתי' ו'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' מורים שהמחלוקת היא נשמת אפה של התורה שבעל פה.
[1253] ב'קדמוניות היהודים' אזכר יוספוס איסיים, בצורה זו או אחרת, בשמונה מקומות: יג' 172-171, 298, 311; טו' 373-371, 378; יז' 346; יח' 11, 18. וכן ראו: חיי יוסף 10.
[1254] למשל: 'תנאים מבלי עולם' (סוטה כב' א'), ובדומה: 'איבת עולם בין מפלגות' (סרך היחד ד' 17). השוו: 'ולא ידע מאי אמר. תני תנא ולא ידע מאי אמר' (מגילת תענית ד', מהדורת ליכטנשטיין) (תרגום: 'לוחש האמגוש ואינו יודע מהו אומר. שונה התנא ואינו יודע מהו אומר').
[1255] זולת כמובן הנבואה על כיבוש ירושלים ע"י הכיתים (פשר נחום א' 2-3).
[1256] ראו גם את דבריה של רחל אליאור בעניין.
[1257] 'בחינה פלאוגרפית של הטקסטים הראתה שהם נכתבו על ידי כ-500 מעתיקים שונים בפרק זמן של קרוב ל-300 שנה' (הירשפלד, הערכה מחודשת של ממצאי החפירה, עמ' 41. וכן ראו: גולב, Who Wrote the Dead Sea Scrolls., עמ' 827).
[1258] העיקריות: חנוך, דניאל, אפוקריפון ירימיהו. יורחב עליהם בהמשך.
[1259] למאמר מפתח בעניין ראו: אביעד סטולמן, כתתיות ביהדות - גלגל חוזר?.
[1260] כגון: על איזה מקורות להישען, במה להקל (ואם להגדירו דרבנן) לעומת במה להחמיר (ואם להגדירו דאורייתא), מחלוקות פוסקים והלכתא כבתראי (אחרונים), מנהגי הקהל ושונים.
[1261] השוו: 'והמשכיל יבין וזכור את מלכי ישראל והתבנן במעשיה שמי מהם שהיא יראו ממשפטי התורה היה מצול מצרותוהם מבקשי התורה' (ממ"ת ג' 24-23 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 211]).
[1262] היום ההסתכלות על פוליגימה היא ביקורתית קשה של ניצול נשים, למשל נגד הבדוהים במדינת ישראל. מרתק ניסיונו של הגר"א להחזרת הפוליגיה בביטול תקנת רבינו גרשום: 'לבטל חרם רבינו גרשם בענין שתי נשים כי בזה יהיה התקרבות הגאולה' (מכתבו של ר' שמואל העליר אל ר' עקיבא יוסף שלזינגר, יד' טבת תרל"ו).
[1263] 'ויאמר לבן ליעקב, לא יעשה כן בארצנו לתת את הצעירה מן הבכורה. ולא ישר לעשות כן כי חקוק וכתוב בלוחות השמים כי לא יתן את בתו הצעירה מן הבכורה כי את הבכורה יקדם לתת, ואחריה את הצעירה. ואיש אשר יעשה כם חטא יעלו עליו בשמים. ואין איש אשר יצדק ויעשה דבר זה, כי רע המעשה לפני אלוהים'.
[1264] אמנם היתה זו דעתו של ר' יהודה, אך היא לא התקבלה תחילה: 'אין נוקבין מגופה [סוגר ארמטי] של חבית, דברי ר' יהודה, וחכמים מתירין' (שבת פ"כב מ"ג), ובהמשך חזרו רבנים להלכת עתד קומראן: 'אל יפתח כלי טוח בשבת' (ברית דמשק יא' 5).
[1265] דוד הנשקה הביא עשרות רבנים ראשונים ומאוחרים שחזרו לדעת פשט התורה – ושל עדת קומראן בעניין: מעשר בהמה, לשורשי המחלוקת ההלכתית בימי בית שני. ראו גם: ארדר, דיני מעשר ראשון ומעשר שני במגילת המקדש ובספר היובלים לאור השיח הקראי הקדום.
[1266] רוב הקברים 50 מטר ממזרח ליישוב, וכ-30 קברים מדרום ליישוב.
[1267] 'ותקח תמר את הכינור לנגן בנעימות ותאמר בלבה יי אלהי דוד עבדך אבי; שלח אורך ואמתך להחזירני ואל תתן את תאוית אשע ערל וטמא; כי אתה ידעת את אשר בלבבי ואל תני נא בת דוד עבדך לחטאה; אבי דוד אבי דוד אבי דוד ראה את חרפתך וחרפת בתך; לך לפני כסא כבוד שדי ובקש רחמים עלי אל אלהי צבאות לעזור אותי בעזרתו'.
[1268] ראו: יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, מטומאה לקדושה, תפילה וחפצי מצווה בבתי קברות, ועלייה לקברי צדיקים; כתבה עליו ב-ynet: 'תאמינו או לא'.
[1269] ראו: גפני, פשוטה של משנה – עיונים בחקר ספרות חז"ל בעת החדשה; אלבק, ששה סדרי משנה; ליברמן, תוספתא כפשוטה.
[1270] ראו: ורמן ושמש, ההלכה במגילות מדבר יהודה, עמ' 425-424.
[1271] הספר בגרסת מסמך הוורד כולל גם כמה עשרות מקורות שטרם הושלמו ומסומנים בסימני שאלה כפולים ? ?, וכן קטעים שעדיין נזקקים לעריכה ומסומנים ברקע אדום.
כניסות: 16090
