עדת קומראן ביטלה את עונש המוות מהתורה, והפרושים שימרו מסורת זו עם סיבות שהוסיפו שבהתפלפלותם, ולמרות זאת הרגו מי שאינה לרוחם
סרטון יוטיוב הקראה והסבר על מאמר זה: https://youtu.be/4JTfGmueMiI
כידוע, בתורה יש ריבוי עונשי מיתה לעברות על המצוות. בשאלה מהי הגישה המשפטית ליישומם בבית משפט/דין, בפרשנות התיאורטית וכמובן – כיצד נהגו בפועל, נמצא שבמגילות קומראן ביטלו את עונש המוות, ואילו הפרושים כנראה קיבלו מסורת זו מאות שנים לאחר מכן (כשכבר לא היתה קיימת סנהדרין) ודרשו קשיים ראייתיים ליישום עונש המוות (כגון תוספת חובת ההתראה), אך בפועל הפרושים הרגו/רצחו יהודים שונים (תלמידים, צדוקים, מכשפות), ללא כל משפט (אפילו ללא משפט שדה).
תוכן עניינים אוטומטי (לא פעיל באתר)-ניתוחי הפרשנויות השונות:
'אנשי אמת ושונאי בצע, ונדר לא להמית איש' (מגילה 4Q275, Frg. 2, שורה 4)
זאת, בניגוד לפשט החומש הרצוף עונשי מות, אך כן כרוח נביאים אחרונים, כגון: 'הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע, נְאֻם אֲדֹנָי ה': הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו, וְחָיָה' (יחזקאל יח' 23).
'על כל דבר אשר ימעל איש בתורה וראה רעיהו והוא אחד אם דבר מות הוא וידיעו לעיניו בהוכיח למבקר והמבקר יכתבהו בידו רעיהו עד עשותו עוד לפני אחד ושב והודיע למבקר אם ישוב וניתפש לפני אחד שלם משפטו'. (ברית דמשק ט' 20-16).
כי חל עונש מוות על חבר בקהילה-כת-עדה שחוטא ב"ניאוץ שם המחוקק" ('מלחמה', 145). לניתוח זיהוי עדת קומראן והאייסים ראה במאמר נפרד באתר זה. ואילו במגילת סרך היחד (6, 7-26, 2) חל עונש גירוש מוחלט על הזכרת דבר בשם הנכבד.
"וכל אשר יתעה לחלל את השבת ואת המועדות לא יומת כי על בני האדם משמרו ואם ירפא ממנה ושמרוהו עד שבע שנים ואחר יבוא אל הקהל" (ברית דמשק יב' 3-6).
דוגמא נוספת ל'תועה' מצויה במערה 4 על המסורת הפרושית של קציר העומר לשבועות בליל שבת בטעות:
"מקרא קודש הנף עמר, ביום שבת מלבד שבתות, לעשות זכרון על תעות עורון, אשר הראה ענני ולא מתורת משה." (Q5134, קטעים 3-4, שורות 2-5).
"סנהדרין קטלנית אחת לשבע שנים, ויש אומרים אחת לשבעים שנה" (מכות ז')
הפרושים מציינים הסנהדרין קטלנית/חבלנית פסקה כבר 40 שנה לפני החורבן (מקור), ולכן רוב/כל הדעות והמדרשים על פרשנות יישום עונש המוות ואופי הסנהדרין הן פילוסופיות-תיאורטיות בלבד, כיוון שבתקופתם (דור חורבן הבית ואחריו) כבר לא היתה סנהדרין, וגם הסנהדרין שהיתה לפניהם היתה צדוקית בימי החשמונאים (מקור שהפכה שמעון בן שטח) ולפני כן היתה בעיקר של כוהנים מבית צדוק (ואילו הפרושים נטלו את סמכות הכוהנים, אך מודים שצריך רוב כוהנים בסנהדרין).
ניתן להזכיר כאן גם טעויות גדולות, כמו מותם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא שמתו בעוונם או בעוונו, אך הוא לא עשה על כך תשובה, וכן עד היום לא ברור אם המסורת הפרושית ממשיכה באותם נקודות לימוד שהיו שגויות.
אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חברו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר. ואמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה, אני או אתה? אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה (דברים יז:ו) "על פי שנים עדים יומת המת". היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חברו. אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת (סנהדרין לז:ב).
במגילת סרך היחד התקנות עונשין מבחינות בין שני סוגים של עבירות:
"וכול איש מאנשי היחד ברית
17 היחד אשר יסור מכול המצוה " (פרשה 5, 8,16-17; Col. VIII
JCT70-1, Parallels: 4Q258 VI, 4Q258 VII 1–2, 4Q259 II 9–18, 4Q259 III 1–6)
ה'מצווה' היא ככל הנראה מצווה של 'החבורה'-הכת-העדה, מעבר לתורת משה שכלליה מקובלים על כל ישראל, ולכך מוקדשת פרשה זו (5) בסרך. כנוות התקנות (שלרובן אין בסיס מקראי) היא להבטיח שחיי החבורה יתנהלו ללא חיכוכים וללא מריבות ולמנוע מרידות ופגיעות בסדריה הטובים וברכושה של החבורה. זוהי חוקת עונשין משמעתית מובהקת.
להרחבה: מגילת הסרכים, ממגילות מדבר יהודה, יעקב ליכט, מוסד ביאליק ירושלים, הדפסה שנייה, תשנ"ו, עמ' 153.
מרתקת ההשוואה לפירושם של הפרושים לפסוק 12 בשמות כד':
"אמר רבי לוי בר חמא אמר ריש לקיש: מאי דכתיב [7] "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" ... 'והתורה' - זה מקרא 'והמצוה' - זו משנה" (בבלי, ברכות ה ע"א)
"כול איש מהמה
22 אשר יעבר דבר מתורת מושה" (סרך היחד, פרשה 5, 8,21-22).
כפשוטו, זהו האיסור הראשון והמרכזי – תורת משה. אך סרך זה מביא מקצת איסורי תורת משה ולרוב אין גם מקור מקראי ישיר, כנראה כיוון שסרך זה בא לכוון הנהגת ומשמע קהילתית-כיתתית-עדתית, ואילו תורת משה הינה הכללים והעקרונות שמכוונות בעיקר לכל העם כקהילות.
תוספות/לעריכה:
לקריאת המגילות הגנוזות ומאמרים ושיעורים ומחקרים בתחום, ניתן להיעזר בדף הקישורים (לחץ כאן למעבר לדף).
הערות השוליים (המקורות, הרחבות והסברים מפורטים):
4Q275
http://booksandjournals.brillonline.com/content/books/b9789004212183_005
מ' בנוביץ, "נדר האיסור בתקופת הבית השני ובספרות התנאים: מוצאו ומשמעותו", תרביץ סד (תשנ"ה), 228-203
[1] מגילת המקדש: "??????????
[2] הנוסח שבמגילות קומראן:
"כל דבר אשר ימעל
17 איש בתורה וראה רעיהו והוא אחד אם דבר מות הוא וידיעהו
18 לעיניו בהוכיח למבקר והמבקר יכתבהו בידו עד עשותו
19 עוד לפני אחד ושב והודיע למבקר אם ישוב וניתפש לפני
20 אחד שלם משפטו vacat ואם שנים הם והם מעידים על
21 דבר אחר <אחד> והובדל האיש מן הטהרה לבד vacat אם נאמנים[2]
22 הם וביום ראות האיש יודיעה למבקר ועל̇ ההון יק̇בלו שני
23 עידים נאמנים vacat ועל אחד להבדיל הטהרה ואל יקוב̇ל
Col. X
1 עי̇ד לשופטים להמית על פיהו אשר לא מלאו ימיו לעבור
2 על הפקודים ירא את אל"
[3] במגילת תענית נאמר כי טו' אלול הוא מימי השמחה: "שמעון בן שטח תלה שמונים נשים באשקלון. וכי חיבות הריגה ותליה היו? אלא שהייתה השעה צריכה, לכך כדי שילמדו ממנו וכל ישראל ישמעו וייראו". מקבילות ב: ספרי דברים רבא, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 253; משנה, סנהדרין ו' מד'; ירושלמי, סנהדרין ו' הט', כג' עג'; ירושלמי, חגיגה ב' הב', עז' עד'.
[4] כשגמר דינו למיתה ויצא להיהרג, התחרטו והודו שהעידו עדות שקר. רצה אביו להחזיר דינו, אמר לו בנו: אבא, אם ביקשת להביא תשועה על ידך, עשה אותי כאסקופה הנדרסת (ירושלמי סנהדרין ו:ג, ועיין רש"י סנהדרין מד:ב).
באגדות התלמוד הירושלמי מסופר כי שלוש מאות נזירים עלו לירושלים בימי שמעון בן שטח להקריב קרבנות, ולא היה ידם משגת לקנות את הקרבנות. בקש שמעון מינאי לתת להם חצי משלו, וחצי שני יתן הוא. נתן ינאי קרבנות לחצי (מאה וחמשים), ואילו לחצי השני מצא שמעון בן שטח פתח חרטה והתיר נזירותם. הוציאו האנשים דיבה על בן שטח לפני ינאי כי לא נתן משלו כלום. יתכן ומהתנהגותו זו של שמעון בן שטח, נפגעה (גם) עדת קומראן, שהיתה מעין נזירית, ויצאה נגדו, וכינתה אותו: כוהן הרשע, דורש החלקות, איש הכזב וכו'.
כניסות: 35678