סיכומי תובנות על מגילות קומראן כמסורת משלימה לתנ"ך שממנה המשיכו חז"ל והנוצרים

תוכן עניינים (טרם פעיל באתר בלחיצה לקפיצה, אך ניתן בוורד) – ששת הנושאים:

תוכן

א.               930 מגילות קומראן הן ספריית בית המקדש של כהונת עם ישראל: 1

ב. בית צדוק היא הכהונה הגדולה שהתקהלה לעיר כוהנים (כמצוות התורה - ולכן מכונה 'כת') שאליה הצטרפו חסידים: 7

ג.        קבוצות המתייוונים אבדו, ואילו החשמונאים הצדוקים והנוצרים המשיכו מסורות עדת קומראן: 12

ד.        רוב הלכות הפרושים-חז"ל הועתקו ממסורות עדת קומראן - שהן המקור: 16

ה.        פירוש לחומש בדקדוק-פשט וביצירת הלכה מפורטת מהתגלות ונבואות אקטואליות: 21

ו.         לראשונה הוכחות לנבואות תנ"כיות וכיתתיות נוכח מאורעות אחריהן: 23

זהו מאמר מסכם שמנוסח בקצרנות,[1] ההרחבות הן בקישורים (מילים ללחיצה המסומנות בהדגשה/כחול/קו תחתון) למאמר ממוקד בנושא המילה/הביטוי, ו/או בהערות השוליים שבתחתית מאמר זה

א.    930 מגילות קומראן הן ספריית בית המקדש של כהונת עם ישראל:

  1. בין השנים 1947-1954 נמצאה ספרייה של מגילות קודש בחירבת קומראן שבצפון-מערב גדת ים המלח, ומתוכן כ-200 מגילות מקראיות, שלראשונה ובלעדית כוללות את שלושת נוסחי התנ"ך העתיקים והמקוריים שהתפצלו והתקבלו (כל אחד בנפרד) בזרמים המונותאיסטים:  1) נוסח המסורה עבר לקראים (בן אשר הקראי שניקד וטיעם את כתר ארם צובא) ומהם לפרושים-חז"ל; 2) הנוסח היווני 'השבעים' לתורה (כאגרת אריסטיאס) אך גם לכל התנ"ך (שעבר לנצרות) ואפילו עם הגרסה המקורית-התואמת בעברית; 3) הנוסח הקדם-שומרוני עבר לשומרונים (שגם שמרו על מספר מסורות בלעדיות[2]). בנוסף, במגילות ים המלח נמצאו עוד נוסחים, ביניהם גרסאות הרמוניסטיות (מאחדות), בשפה הארמית (ויקרא, איוב), שכתובי מקרא וקטעי ליטורגיה, בכתב עברי קדום לתורה ואיוב, ואת מגילת המקדש המאחדת (הרמוניסטית) בגוף ראשון של ה'. עובדות אלו מצביעות על כך שעדת קומראן הם בעלי ספריית התורה של עם ישראל ובנימוקים אלו:
  2. האחדה של נושאי התורה בשילוב שמנוסחי המקרא השונים (והכל ללא קונקורדנציה) וכן ידע היסטורי חיצוני לעיתים תוספות מתאימות, לנוסח מלא ומאוחד – מצביע על דרך הנבואה: "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" [תהילים סב'] שהרי עשרת הדיברות בתורה נכתבו בשני נוסחים[3]. זהו גם מענה להשערות התעודות.
  3. נוסחים ואיחודים אלו מלמדים שעדת קומראן הם בעלי מסורת התורה הקדומה והרציפה, שהרי למרות היותם קנאים ומדקדקים בתורה, הם היחידים שאוחזים במסורות אלו לתנ"ך (בתקופה שקודמת למה שחוקרים סברו עד אז) וכן ממשיכים לחבר נבואות דומות כתנ"ך (פירוט בהמשך).
  4. היות ועדת קומראן נחשבת קיצונית וקפדנית על האמת[4] (גם ממקורות על האיסיים), לא סביר שהיא תבדה ותמציא מגילות שקריות (אמנם לאחר תקופת עדת קומראן התפתחה גם ספרות ביוונית ובטעות כולם מכונים פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה), ובפרט כאלו שנוגעות לפירוש והשלמת המסורת והקאנון המקודש – שחלקו מפורט במאמר זה.
  5. ישנן מגילות ייחודיות שבהן המחבר-הכותב הינו ראשון במעלה, כגון: מגילת המקדש שהינה הציוויים מה' (בגוף ראשון) למשה רבינו על חצרות וכלי המקדש[5] (ישנן הוכחות לקדימותה[6]) לפיהם (בדיוק כל אלפי הפרטים) בנה שלמה המלך את המקדש הראשון (דבה"י א' כח': "וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת-תַּבְנִית הָאוּלָם... וּלְכָל-כְּלֵי, עֲבוֹדַת בֵּית-ה'הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה'"; נחמיה י' 35:"ככתוב בתורה" לחג העצים שרק במגילה) ומשנה התורה למלך (שמ"א י' 25; ח' 10; מלכים ב' יא' 12), היובלים מפי המלאך הראשי-הפנים (גם בהר סיני[7]), 366 ספרים של חנוך שעלה השמיימה (בראשית ה' 24), אפוקריפונים – מגילות סודיות של הנביאים שמפרשים את נבואותיהם הגלויות שבתנ"ך, מגילה חיצונית לבראשית בה המספרים הם הקדמונים בבראשית, צוואות בני יעקב (השבטים) שמשלימים את אירועיהם בבראשית ומצווים מוסר וחזונות, דברי יהושע בן נון, נבונאיד (נבוכדנצאר האחרון).
  6. גם הפרושים-חז"ל טוענים לספרים קדמונים לפני מתן תורה, כספר היציאה והמלאך רזיאל, אך במגילות קומראן יש את הספרים עצמם מכאמצע בית שני, וניתן להיווכח ספרותית שהם קודמים לתורה, ותורתם הופצה גם לעמי קדם.
  7. במגילות יש ידע תורני חדש מקיף וייחודי: הנחושת (מפרטת את אוצרות בית המקדש), המלחמה-אור וחושך (תפקיד הכוהנים במלחמה), טהרה, גירוש שדים, פיזונומיה[8] (חוכמת מראה הגוף), סתרים ובכתב ראי, מגילות חוכמה ורזים[9] שבראשן בן סירא - שנכדו מציין ומוכיח שהיו בידיו מגילות קדמוניות[10].
  8. במספר מגילות מפורט לוח שנה בן 364 ימים בשנה שכזה האו"ם ניסה (ונכשל) 3 פעמים לחדש, כיוון שהוא היעיל בעולם (מחזורי ועגול הפותר גם את בעיות המיסוי השנתיים). לוח השנה כולל מועדים קבועים בכל שנה (שלעולם לא נופלים בשבת. בפשר תהילים מתואר ניסיון כת יריבה לשבש להם את לוח השנה בכיפור) והסתכרנות תלת שנתית עם עיבור הירח, לצד מגילות אסטרונומיות ואסטרולוגיות (השבטים מותאמים למזלות ולחודשים) ומשמרות כהונה שמיות לתקופות של יובלים (המצביעים על ניהולם את המקדש). עובדות אלו מצביעות על כך שעדת קומראן, הם שניהלו את המקדש בימי קדם, ואת משמרות הכוהנים בפרט.
  9. מגילות שמוגדרות (ע"י חוקרים) ככיתתיות במונחיהם, אינם מיועדות לכת, אלא הן לכל העם, ממלכתיות ולחשיבות המקדש. המובהקות שבהן הן המלחמה-או"ח ומ' המקדש, מזמור אהבה לירושלים.
  10. מסורות רבות מהמגילות הקדמוניות (בעיקר חנוך וענקים[11]. התורה היתה מגילות מגילות [דעה בבבלי; גיטין ס' א']) הועתקו ומהוות את המקור לספרות עמי קדם (בראשם המסופוטמים[12] והיוונים[13]) ולאמונתם המונותאיסטית בראש האלים בפנתיאון, שחלקה נמסרה גם בתורה[14] (למשל פרשת 'משפטים' דומה לחוקי חמורבי), וכן לדתותהגנוסיס כזורואסטריות[15]והמניכאיזם (שגם אחזה במגילת הענקים מהמאה ה-3 לפסה"נ).  מגילות מדבר יהודה מאשררים חלק מהספרים החיצוניים[16] (שמחולקים לכמה סוגים) כספרי קודש יהודים במקורם ומהותם – וקודמים להלכות הפרושים-חז"ל שהעתיקו מהם רבות (אלפי העתקות הביא הרטום בפירושו), ומהוות נופף עצום לשפת הקודש העברית('מאגרים').
  11. ספרים אלו (לעיל) ברובם לא היו נגישים לרוב העם ואפילו לא לכוהנים: "וְיָמִים רַבִּים, לְיִשְׂרָאֵל: לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת, וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה - וּלְלֹא תוֹרָה" (דברי הימים ב' טו'), כיוון שההנהגה הרשעית ימי השופטים החביאה אותה: "בספר התורה החתום אשר היה בארון כי לא‏ נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע ויושוע והזקנים אשר עבדו את העשתרת ויטמון נגלה עד עמוד צדוק ויעלו מעשי דויד מלבד דם אוריה" (ברית דמשק ה' 2-5). חלקם התגלו בימי יאשיהו (מלכים ב' כב'; דבה"י ב' לד') ומאז הוסיפו מצוות ("כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים"), וחלקם בימי עזרא: שאז חידשו את סוכות (בניגוד לפרושים-חז"ל שהאתרוג הלכה למשה מסיני) "כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (נחמיה ח' 17), כך שנשאר לחדש את חג השבועות כברית וכשבועה ולתקנו: "הנף עמר... ולא מתורת משה" (4Q513): "... אומר להן שבת זו, אומרין הין; שבת זו, אומרין הין. אקצור, והן אומרין לו קצור... מפני הבייתוסיין..." (מנחות פרק י'). בתוך זאת ניתן להניח, שמגילות קומראן היו חלק מכתבי הקודש הקדומים, שנגנזו והוחבאו מעיני העם בתקופת השופטים.
  12. שלוש קבוצות לאחר עדת קומראן רומזות בכתביהם על קיומה של 'ספרות משלימה' לספרי הקודש הידועים בתנ"ך:
  13. הפרושים-חז"ל מודים במסכת חגיגה יד' א' שהיו ואבדו רוב מסורות ההלכה: "מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה", ושהיו מגילות סתרים שתואמות לפשט (בבלי שבת ו' ב'; בבא מציעא צב' א').
  14. מקבים ב' ב' 13-14: "וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו".
  15. ביתא ישראל אחזו ב-70 ספרי הקודש [מצהף קדוס], ובפרט בשתי מגילות קומראן יסודיות – ספר היובלים[17] וחנוך (אך חסרה להם רוב ספרות ההלכה והפרשנות, אמנם חוקרים סבורים שאינם מימי בית שני [וספריהם החיצוניים של מגילות הם תרגום מיוונית], אך כנראה הם בני שבט דן (שגלו עם עשרת השבטים) או גולים ממצרים ואפילו המשך יהודי העיר יב המזרחית מהמאה ה-5 לפנה"ס, היות ושניהם הקימו מקדש וזבחים מחוץ לירושלים, ולא היו מלומדים, וקרובים לנהר סור[18]).
  16. גם הספר החיצוניחזון עזרא (עסדראס הרביעי) מציין בחזיון השביעי 46 שלעם ניתנו כד' ספרי התנ"ך, ואילו לסופרים העוסקים בתורה - ניתנו שבעים 70 ספרים.
  17. רק לאחר שמורה הצדק וחברי העדה יצרו ספרויות פירוש והלכה משלימות לתנ"ך (המגילות הכיתתיות שמחולקות לשלוש סוגים ותקופות[19]), העזו קבוצות/ספרויות להפר את הכלל: "לֹא-תֹסֵף עָלָיו, וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים יג', דברים ד'; משלי ל') ולהתחיל לכתוב אחריהם: החשמונאים הצדוקים והנוצרים, ולהתחיל לכתוב ספרויות המשך: החשמונאים-המקבים, הצדוקים-גזירתא[20] והנוצרים-הברית החדשה. האחרונים שהעזו להעלות על הכתב (אמנם בהיפוך גמור להיום) הם הפרושים-חז"ל: "דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב.. ואי אתה כותב הלכות" (גיטין ע"ב ובמקבילה בתמורה יד ע"ב[21]).
  18. מחלוקת כתיבה/תושב"ע זו מתועדת גם במגילה 4Q177 (4QCatena י' 13-14[22]לפי הכתות אפרים ומנשה (כנראה המתייוונים והפרושים ממשיכיהם[23]) אינם מקבלים את 'ספר התורה השנית' שהוא כנראה אחד מאלו: מגילת  המקדש (שמהווה גם 'משנה התורה' למלך[24] וכך גם ייתכן שהיא 'ספר התורה החתום' בב"ד), ספר היובלים (במיוחד שרשום בו שיש ספר תורה אחר ראשון[25]), ממ"ת (במיוחד אם הוא "התורה אשר שלח א̇ליו" לפי פשר לתהילים ד' 8-9[26]), ברית דמשק שבו מוזכר 'מדרש התורה האחרון'[27] וספר ההגי/ו. המחלוקת מתועדת גם בעמ' 206 לכ"י אוקספורד (מהדורת נעם) של הסכוליון (פירוש) למגילת תענית (הקדומה ביותר של הפרושים-חז"ל): "שהיו ביתוסין כותבין הלכות בספר (גזירתא), ואדם שואל, ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: "והלא כבר נאמר: 'על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל' (שמות לד, כז); 'על פי התורה אשר יורוך' וגו' (דברים יז, יא)?! מלמד שאין כותבין בספר".

ב.     בית צדוק היא הכהונה הגדולה שהתקהלה לעיר כוהנים (כמצוות התורה - ולכן מכונה 'כת') שאליה הצטרפו חסידים:

  1. בתנ"ך התפקיד והסמכות הובטחה ל"וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי--הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי, לְשָׁרְתֵנִי...וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר, יוֹדִעֻם. וְעַל-רִיב, הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט)--בְּמִשְׁפָּטַי, ושפטהו (יִשְׁפְּטֻהוּ); וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי, בְּכָל-מוֹעֲדַי[28] יִשְׁמֹרוּ, וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי, יְקַדֵּשׁוּ" (יחזקאל מג'[29]), ואכן מאז הכוהן הגדול צדוק בין אחיטוב ששמר אמונים לדוד המלך וחנך את בית המקדש הראשון, כיהנו בפועל וברצף צאצאיו: "הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו" (בן סירא נא') במשך כ-700 שנה: לאורך בית ראשון, וכן בבית שני מעזרא הסופר[30] ויהושע בן יהוצדק, עובר לשמעון הצדיק[31] לבית חוניו טרם מרד החשמונאים.
  2. בתקופה הטרום-חשמונאית חלה ברוב עם ישראל, ובראשם כתות המכונות 'אפרים' (דורשי החלקות) ו'מנשה' (שהתחברו עם 'בית פלג'), התייוונות חמורה ביותר, וכנגדה התגבשו חסידים (כבר בנחמיה י' היתה קבוצת אמנה), שבראשם בני צדוק הכוהנים ובני בריתם, שהתקהלו ליישוב כמצוות התורה לעיר כוהנים (בדומה לעיר נוב [שמואל א' כב' 19] שניתנה לכוהנים כאחת מ-13 ערים מתוך 48 ערי לויים [דברי הימים א' ו' 42-44]), והתיישבו ביישוב המקראי סככה (שמו המאוחר – קומראן, יתכן וקראו לו בקוד 'דמשק' או שאכן היו בסוריה לפני כן). האם הייתם מכנים את כוהני נוב כת מתבודדת מישראל (או עיר כוהנים קפדית כתורה)?
  3. ההתקהלות של בני צדוק הכוהנים מודגש במגילות הכיתתיות כ-23 פעמים, אך החשוב הוא חידושם התורני: "וי̇בן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה ה מחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לאמר הכהנים והלוים ובני צדוק אשר שמרו את משמ̇רת מקדשי̇ בתעו̇ת בני ישראל מעלי" (בברית דמשק ג' 19-ד' 2), דבר שפותר את מיעוט מסורת ההלכה מימי בית ראשון, מה גם: "בספר התורה החתום אשר היה בארון כי לא‏ נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע ויושוע והזקנים אשר עבדו את העשתרת ויטמון נגלה עד עמוד צדוק" (ברית דמשק ה' 2-5).
  4. בראש עדת קומראן התמנה כוהן שכונה והיה: "מורה הצדק אשר הודיעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים" (פשר חבקוק ז' 4-5), וכתב הרבה מגילות פירוש הלכתי ואקטואלי, מזמורים והודיות, עם עוד חברי עדת קומראן שקיבלו התגלות: "ויגל עיניהמה בנסתרות ואוזנם פתחו וישמעו עמוקות ויבינו בכל"; "בכל הנגלה‏ להם" (ברית דמשק ג' 18-19; 4QDc 11-17 5-6), וזיהו עצמם כ'משכילים'[32] מדניאל יא' 33-35. גם יוספוס פלביוס משבח ביותר את (כנראה צאצאיהם) האיסיים בכמות (הקדיש 43 סעיפים לאיסיים מתוך 47 העוסקים בזרמים) ובנבואתם[33].
  5. חסידים[34], 'הרבים' ובני ברית הצטרפו לבני צדוק הכוהנים, כפי שמרומז בספרי המקבים[35] על מהותם כ: סופרים (וכ'משכילים')[36], יורדים למדבר, דורשי צדק[37], מתנדבים[38]. אטימולוגית, איסיים חסידים ובייתוסים קרובים בלשון (בנוסח משנה אחד בייתוסין רשומים כ'סיין'[39], ונראה ששמם המקורי היה: "בית-(א)סין", כלומר: ה'איסיים'[40]. בארמית: מרפאים).
  6. היות וההלכה של עדת קומראן והאיסיים והבייתוסין והצדוקים קרובה, היא כנראה הסיבה שבספרות הפרושים-חז"ל כינו אותם לעיתים בייתוסים ולעיתים לחלופין צדוקים. יתרה מזו, היות והצדוקים היו הכוהנים ששלטו רוב התקופה מהחשמונאים ועד לחורבן, הרי שהם היו ממלכתיים, כמו עדת קומראן, ואף באחד מנוסחי מרקוס, ההרודיאנים (כנראה תומכי הורדוס ו/או האיסיים), רשומים כצדוקים.
  7. כנראה הצדוקים המאוחרים של סוף בית שני אינם אותם הצדוקים של ימי בית חשמונאי, שהרי במישור הלאומי-פוליטי: הצדוקים הראשונים בראשות אלכסנדר ינאי לא כרתו ברית והתקרבו אל הרומאים ולכן אלו לא בחרו 3 פעמים באריסטובלוס ואנטיגונוס (אלא בהורקנוס ואנטיפטרוס  הפרושים), ואילו הצדוקים של סוף בית שני היו קרובים לרומאים. וברמה הדתית נראה שהצדוקים הראשונים היו חסידים שקרובים בהלכה לעדת קומראן, ואילו השניים היו כמתיוונים מושחתים.
  8. עדת קומראן הקפידה על טהרה וקדומה ככוהנים גדולים עד להתחברותם למלאכים בשירים (כמפורט ב'שירות עולת השבת') ובמהות: "כִּי-שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ: כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת, הוּא" (מלאכי ב' 7), וזו הסיבה העיקרית שעזבו[41] את ירושלים בלוקחם את ספריית התורה והמגילות[42], ואף הגדירה את עצמה כמחליפה את המקדש שנטמא[43]. העדה המשיכו לכתוב כתבי קודש (פירוש נבואות, הלכות ומזמורים), ולמעשה הם הראשונים שחידשו ושמרו על רוב ההלכות הידועות עד היום (זולת דיני טהרה).
  9. היות ומגילות קהילה והלכה אלו גם מקפידות על מוסר וטהרה גבוהים ככוהנים, רוב החוקרים סבורים שמדובר בכת  (מדבר יהודה/היחד/האיסיים), אך כאמור הגדרה זו יותר מטעה מאשר נכונה, כיוון שכאמור לעיל הם אחוזים בספריית התורה של עמ"י, וכן:
  10. במגילות הכיתתיות יש גם הליכי קבלה של חברים חדשים (יהודים, גם לא כוהנים), כך שאינה כת סגורה או מבודדת (ודוגלת בדואליזם טוב ורע שאינו סותר את זכות הבחירה, כפי שניתן לנסות להיכנס לעדה ולצאת ממנה, וכפי שחנוך מציין בהשגתו השנייה שהנשמות נוצרו בטרם נברא העולם והן יורדות בזמנן ועל האדם לבור את דרכו). עדת קומראן גינתה את הקבוצות המתייוונות, אך היתה אהודה על העם ועל המלכות[44] - והיתה ממלכתית עם ניסיונות לטהר את המקדש. בשלוש מגילות עולה במפורש על התמיכה והמעורבות של עדת קומראן בשילטון ובמקדש!
  11. בתקופה זו היו עוד קבוצות משנה מתחת לכוהנים, שנבדלו מעם הארץ בעיקר מטעמי טהרה[45], וגם לפרושים-חז"ל היו כללים דומים של טהרה וכניסה לחברות[46], ואימצו את עקרונות הלימוד למבוגרים והוראת הילדים[47]. לכאורה זוהי גישת החרדים (בעיקר הקיצוניים) היום (ראה: ליבס), אך המציאות היא שונה (ראה: סטולמן(.
  12. האיסיים, התירופאטיים וקבוצות עד זרמים ודתות התפתחו מעדת קומראן בהמשך בית שני עד היום (רובם מפורטים להלן). יודגש כי תיאורי האיסיים הם מאוחרים לתקופת חיו וכתיבתו של מורה הצדק (ואינם מוזכרים במגילות), ולכן כנראה הם צאצאים ישירים או חלקיים.
  13. הקיבוץ המודרני הינו העתק (בלתי מודע) שכשל בגלל שלא הקפיד על כללי המוסר של עדת קומראן.
  14. עדת קומראן ומקצת מגילותיה קרובות במיקום (מדבר יהודה) ובהלכה לממצאי מצדה ב-73' (3 מגילות ייחודיות/כיתתיות ומקווה כמגילת המקדש), לסוסיא במאות 3-13 לספירה (כוהנים, לוח שנה לפי יובלים, 30 מקוואות, פתח מזרחי לבה"כ, לשון עברית), ולגניזה הקהירית(שבה מגילות: בן סירא, ברית דמשק[48] וצוואת לוי הארמית) שכנראה שלוש אלו הן חלק מהמשך הקהילה. אלו כנראה קבוצות שהמשיכו חלק ממסודת עדת קומראן, ולאחר מכן בתפוצות הגולה היו כנראה כוהני בית צדוק בקהילת יהודי ג'רבה בתוניסיה (לפי ייחוסם העצמי ואגרת רב האי גאוןגנזי קדם ד'  נד'), ומשפחות הכהן-סקלי שהתיישבו בדבדו שבמרוקו. רבי אלעזר בן עזריה שהיה נשיא ופסק לפי פשט התורה עם מסורת ביטול עונש המוות, נמנה כדור עשירי לעזרא הסופר, ועוד שער דורות לרבי עזרה בר בריה דרבי אבטולס. כיהן הרב רפאל זיסקינד כרבה של המבורג, וממנו  הרב הנזיר, ובדורינו הרב יואל כהן והרב שאר ישוב כהן.

///

ג.      קבוצות המתייוונים אבדו, ואילו החשמונאים הצדוקים והנוצרים המשיכו מסורות עדת קומראן:

  1. שתי הכתות האחרות מתקופת טרום החשמונאים אבדו: המתייוונים - אפרים ("ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל" [פשר נחום ג' 5]) ומנשה (אליהם הסתפחו בית פלג), וכנראה משאריתם מהן הורכבו 3 הכתות, כפשר נחום: "פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל". כך הכתות התהפכו במהותן בין ימי היווסדותן בתקופה החשמונאית לבין ימי חורבן בית שני: לפרושים הראשונים לא היתה מסורת הלכתית (בפרט לא כתובה. ראו פירוט על מסורת הזוגות בהמשך), ואילו בימי החורבן הרבו בכתיבת הלכות ו/או דעות סותרות בין עצמם, ומאידך שחלקן קרובות לעדת קומראן (בפרט בית שמאי)[49]; הצדוקים הראשונים היו החשמונאים שנהגו בסגפנות והרחקה מנכרים[50], אך מימי הורדוס התקלקלו בשחיתות וקרבה לרומאים[51]; חוקרים סבורים שהאיסיים הראשונים היו פצפיסטים[52] ושמתרחקים מהמקדש הטמא בעיניהם[53], ואילו במרד הגדול האיסיים מזוהים כקנאים הסיקריים ממצדה.
  2. החשמונאים היו קרובים בהלכותיהם לעדת קומראן, בעיקר בדיני טהרה, כפי שעולה מארכיאולוגית ארמונותיהם. מגילת המלחמה (בני האור נגד בני החושך) קרובה  לתיאורי המלחמות במקבים שגייגר זיהה את הראשון כצדוקי[54]: בשימושם בשמות האל/מלאכים[55], עזר של מלאכים כלוחמים[56], שימוש בחצוצרות[57], ניצחונות עם ההשגחה הניסית, תבוסות (מה"מ טז' 11), מפלת האויב (סוף טור יז' – יח' 8), וחזרת בני האור לירושלים ושולטים בה (ג' 11; ז' 3-4; ה' 2), זהות בכמות מספרי הכוחות בין מה"מ למק"א[58]. ייתכן ו'חברהיהודים' הייחודי למטבעות המקבים הם המועצה שבמגילת המקדש נו' 11-15[59].
  3. היחס בין החשמונאים לבני צדוק – בית חוניו שבמצרים היה קרוב וטוב, שהרי ספר מקבים ב' הינו אגרת שנשלחת אליהם, וחנניה וחלקיה צאצאי חוניו סייעו למדינה החשמונאית בכך שעמדו על כך שתמשיך להיות מדינה, ושקלאופטרה לא תשתלט על הארץ(קדה"י יג' 349) - וזה חיזוק שאין יריבות בין משמרות הכהונה צדוק ויהוריב (דבר שאינו מוזכר בשום מגילה, ובפרט נראה שלגיטימי במגילת המלחמה-או"ח), וגם חיזוק לבני צדוק עם הצדוקים שאלו החשמונאים בתקופה זו, ובחיזוק עקיף שהחשמונאים קיבלו עזרה מבני צדוק.
  4. רוב החוקרים סוברים בטעות שעדת קומראן ציפתה לכל הגאולות מיד בימיהם ובפרט באו"ח, אך גם שאם אכן מיועדת לכוהנים במלחמה האחרונה שבאחרית הימים, עדיין אפשר שאחרית הימים אלו מיושמים חלקית – ממש כמו 5 הפשרים השיטתיים/רצופים שממחזרים חלקית וביישום מסוים אירועים היסטוריים בהתאמה אקטואלית, כך המלחמות ה'קטנות' מיישמות חלק מההיבטים והתרחישים של אופן המלחמה הנבואית-עתידית. בכל אופן, אחרית הימים אינו מציין מועד והוא אפשרי להימשך כגלותנו (פשר חבקוק ו' 15 – ז' 8[60]), וכנראה כת מדבר יהודה הגדירו ימיהם כ'אחרית הימים' (ממ"ת א' 6).
  5. כנראה שיא הגאולה היא בימיו של יונתן אלכסנדר ינאי שהיה החשמונאי הראשון שלא כרת ברית עם רומא, וכתב ספר תורה מזהב, שהושלמו ל—490 שנה לפי דניאל (ט' 24, כנראה גם באפוקריפון ירמיהו ב') מכיבוש הכשדים, ועדת קומראן כתבה לו מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' (4Q488)[61] כסגנון פרקי תהילים שמהללים את המלך: "הללויה מזמ֯ו֯[ר‏] ש֯י֯ר֯ ... משכנו בציון ב֯[וחר עור קדש על יו̇נתן המלכ וכל קהל עמכ ישר̇א̇ל אשר בא̇ר̇ב̇ע רוחות שמים. יהו̇ שלום כלם ו̇ע̇ל ממלכתכ י̇ת̇ברכ שמכ".
  6. הצדוקים הם כנראה קבוצה ('בית פלג' או 'בית אבשלום') שפרשה מעדת קומראן[62], כאשר ישנה קרבה הלכתית בין הצדוקים לעדת קומראן[63], ובתמיכה משותפת ביונתן אלכסנדר ינאי, אך לא בשלושת המחלוקות הפילוסופיות שמציין יוספוס (גורל האדם, עולם הבא ותחיית המתים) שכנראה מאפיינים צדוקים מאוחרים ושונים או ששקריים מגמתיים. כך גם הצדוקים המתוארים בקדה"י יג' 298 שהם מחשיבים רק את ההלכות מהכתובים (ולא מסורת אבות שלא נכתבו בתורת משה) אינם הולמים את הצדוקים המתוארים אצל חז"ל, שהרי אך רוב רובן/כל המחלוקת הינן על פירוש ולא על תוספת. הצדוקים קודמים לפרושים-חז"ל בהיווסדותם, ובפרט שהיה להם ספר הלכות (גזירתא – ראה לעיל) קודם לפרושים, ושבית חשמונאי היה כנראה צדוקי עד לשלום ציון המלכה. ייתכן והצדוקים ניסו לשמר את השם המכובד ביותר של כוהני בית צדוק, אך עדיין לא ברור מיהם (ובכל אופן מקורם לא מצדוק תלמידו של אנטיגונוס הפרושי ]אבות דרבי נתן ה' ב']).
  7. 19. הנצרות העתיקה רעיונות[64] והלכות[65] מעדת קומראן ובמיוחד יוחנן שהטביל עם תשובה[66], ואף ישו מחקה את מורה הצדק והקדמונים[67], ובפרט תיאור הולדתו[68]. אך יש גם סתירות[69]. העתק מסורות התנאים בפרק נפרד להלן:

ד.     רוב הלכות הפרושים-חז"ל הועתקו ממסורות עדת קומראן - שהן המקור:

  1. עדיין קשה לקבוע אם הפרושים-חז"ל התפתחו מערבוב מסורות מתייוונים (חלקם יפורטו להלן) וסלידה מהכהונה המושחתת, או שאכן (כשמם) היו פרושים מהרוב העם שהתייוון, והיו כחסידים שניסו לשמר הלכות בית צדוק שנטשו את המקדש והעם[70]. בכל אופן, בית שמאי והתלמוד הירושלמי[71]יותר קרובים למגילות הגנוזות ולפשט התורה.
  2. במגילות הגנוזות יש כותרות[72] של סרכי הלכה כגון: 'על השבועה' (ברית דמשק [גניזה], ט' 8), 'על הש[ב]ת לשמרה כמשפטה' (ברית דמשק [גניזה], י' 8), 'על העריות' (251Q4, קטע 17, שורה 1). אלו כנראה עברו בע"פ במשך מס' דורות עד שהגיעו לספרות המרשימה[73] של היהדות הרבנית - וכך העתיקו את רוב ההלכה (זולת חידושי השעה ומחלוקות כיתתיות). אלפי דוגמאות להעתקת מסורות מפורטות בפירושו של הרטום על הספרים החיצוניים, ועוד רבים נגלים יותר ויותר במאמרים ומחקרים.
  3. התנאים קיבלו פיתחו והרחיבו את עקרונות ההלכה, כמו: אבחנה בין תורת משה למצווה[74] (ובין תורה נגלית לתורה נסתרת), היקשים[75], מלכתחילה – בדיעבד[76], פשר[77].
  4. עדת קומראן ביטלה את עונש המוות מהתורה, וזו העתקה המפורסמת ביותר של הפרושים-חז"ל (אם כי בשינוי הקשיית סדרי הדין) שכוללת את ביטול 'עין תחת עין' כפשוטו (בניגוד חלקי[78] לצדוקים).
  5. בעוד בעדת קומראן כתבו בתקופה הטרום ותחילת חשמונאית כ-500 כותבים שונים (כוהנים/איסיים/חסידים), הפרושים-חז"ל היו אז בודדים והעבירו הלכות בודדות בלבד, תוך שאסרו על עצמם: "דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב.. ואי אתה כותב הלכות": הראשון - אנטיגנוס איש סוכו[79] מסר מסורת תורנית-הלכה אחת בלבד (ואילו רק בן סירא מעדת קומראן בתקופתו כתב 50 פרקי חוכמה ומוסר); יוסי בן יועזר איש צרדה העביר 4 הלכות[80] שהם במחלוקת עם פשט התורה ועדת קומראן: אי-ידיעת המסורת לגבי לוח שנה ירחי כאשר יחול חג בשבת[81], הנוזלים המגיעים מבית המטבחיים שבמקדש טהורים ומותרים לשימוש אף על פי שדם הקורבן התערב בהם[82], בניגוד למגילת המקדש לב' 12-15. הקל שהנוגע בטמא-מת יהיה טמא רק עד הערב ולא שבעה ימים כפשט ברור בתורה. כינויו 'יוסי שריה'[83] (המקל) מקשר ומציב אותו כמועמד לזיהוי עם : "[פשר‏]ו על איש הכזב אשר התעה רבים באמרי ש̇קר כיא בחרו בקלות" (פשר תהילים לז', טור א' 25-26); יהושע בן פרחיה העביר רק הלכה תורנית אחת (שמעידה על כך שלוח השנה שובש) ומרד במלך ישראל[84]; בן זוגו נתאי הארבלילא העביר מסורת הלכתית[85]; יהודה בן טבאי גזר החמרה בטהרה (טומאת מתכות) והקל בהריגת עדים;שמעון בן שטח נלחם ביונתן המלך ובגד בו עם דימטריוס השלישי (הרחבה ב'ציונות וממלכתיות'). יתרה מזו, חלקם גרים[86], דבר שאינו מבטל רק את קדושת היוחסין שבתנ"ך, אלא גם מצביע על הקושי עצום של העברת תושב"ע/'מסורת אבות'. קשיים אלו הביאו את הפרושים-חז"ל לדרוש גדולה לעצמם ונגד ההגמוניה הכוהנית-תנ"כית (ירמיה ח' 8-9): "אילו ואילו דברי אלוהים חיים הם", "חכם עדיף מנביא", "נצחוני בניי"[87], "ממזר תלמידחכם קודם לכהןגדול עםהארץ", "חביבים דברי סופרים מדברי תורה", "חמורים דברי זקנים מדברי נביאים". לאחר מכן "בא רבי עקיבא ודרש: את הפסוק בספר דברים 'את ה' אלהיך תירא', לרבות תלמידי חכמים", ואז ניצח כיבכול את משה רבינו[88] וחנוך[89]. וכך, אם "השמים - שמים לה'", אז הארץ היתה שייכת לרבנים! הם היו המלכים החדשים, כמאמר החכמים: "מאן מלכי – רבנן", מי הם המלכים - חכמים.
  6. חז"ל-הפרושים חזרו בהם ממחלוקתם עם עדת היחד בנוגע לענייני טהרה, כגון: הכאת בהמה לקורבן לתת בה מום[90], אכילת דג חי[91] וטומאת מת (יוסי בן יועזר הפחית טומאת המת ליום אחד, היתר להכנסת מת להר הבית), למרות דגשי השעה של הנביאים האחרונים כעזרא מלאכי וחגי שהטיפו בעניין. ניתן להסיק בבירור ממחלוקות טהרה אחרות שהדין הקרוב לפשט התורה או לנכון הוא של עדת קומראן, כגון: איסור הטמאת הכוהן שמכין את אפר הפרה האדומה[92]?????
  7. בפרט הטהרה במקדש[93]: החילו את חוקי הרחקת הטומאה מ'המחנה' (במדבר ה', 1-4; במדבר לא', 19, 24;  דברים כג', 10-19) על ירושלים - 'עיר המקדש', דבר שהגיוני (אחרת בירושלים היו טמאים שעלולים לעלות לרגל ובטוח לאוכל מעשר בטומאה).
  8. מעניין שגם שהפרושים היו מקפידים על טהרה (כנראה מקור שמם) והיום ההלכה הרבנית אינה מקיימת את רוב דיניה (למעל למשל נידה, אך גם הקלו בכתם שקטן מגריס, עניין שאולי במגילות הטיחו נגדו: "ושוכבים עם הרואה את דם זובה") , ואילו ניפחה נקודות שאינן מקראיות, כמו: בשר חלק לחולין (שמ' המקדש מקלה), הפרדה בין בשר לחלב (שדוד הקל), חמץ (שהכוהן הגדול הקל)[94].
  9. עדת קומראן המשיכה את זכויות הנשים כבתנ"ך (וקרובים אליהם בית שמאי), בניגוד לפרושים וחז"ל (ובית הלל) השוביניסטים שתמכו בפוליגמיה (מלאכי ב' 16; ב"ד 20 – ה' 2) וחיתון עם אחיינית (ושלא מדעתם, חזרו בהם וקיבלו את הדין של עדת היחד – כהלכה היום), ולמרות שהעתיקו את הלכות החתונה מטוביה[95] (כולל המונח: "כדת/תורת משה וישראל", עדים, ייחוד), עדיין לא שומרים על חיתון עם בת ממשפחת האב(מגילה חיצונית לבראשית ו' 8; מ' המקדש נז' 15-19; טוביה א' 9; ו' 12-13; יהודית ח' 2).
  10. עדת היחד היתה ממלכתית וציוניתבתמיכתה במלך ישראל ובשכנוע נימוסי לטהרת בית המקדש, בעוד הפרושים בראשות שמעון בן שטח בגדו[96] במלך ישראל יונתן אלכסנדר ינאי ונלחמו נגדו עם המלך הסלווקי דימיטריוס השלישי בדמשק (קדמה"י יג', 379-380), ודרשו בעיוות (בצמצום – רק אם הוא נוהג מנהג 'עמך'): "נָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר" (שמות כב' 27), למרות שאליהו הנביא הנחיל הלכה מכיבוד אחאב למרות שהיה עובד אלילים. לאחר חורבן הבית, החלישו גם את הציונות במדרש 'שלוש השבועות/לא לעלות בחומה'.
  11. האיסיים הם הראשונים בעלי ספרות הברכות[97] והתפילות, מיומיות (2 ביום[98]) וכן במגוון מזמורים מתחלף לכל מועד ועניין, ואילו חז"ל העתיקו[99] חלק בנוסח חוזר ונדוש.
  12. ממגילות קומראן שרדו 23 קלפי תפילין (ו-24 קציצות) ו-8 קלפי מזוזה, שהם המקור למסורת ליטורגית זו (בניגוד לעגולים של הצדוקים והקראים שלא מכירים כלל), שהיתה רחבה יותר וכללה את עשרת הדיברות ופרשיות נוספות[100].
  13. בן סירא הינו מקור לרבים ממדרשי המוסר ונוסחי התפילות של חז"ל, ולמרות זאת, בכפיות טובה, גינו אותו כספר חיצוני.
  14. חלק מחז"ל-הפרושים, כנראה מזרם פנימי הקרוב לבית שמאי שקרוב לעדת קומראן, מסרו את ספרות היכלות ומרכבה, שדומה לחלק מהמגילות הגנוזות[101].

ה.    פירוש לחומש בדקדוק-פשט וביצירת הלכה מפורטת מהתגלות ונבואות אקטואליות:

  1. כנגד המתייוונים שעזבו המצוות, בחרו האיסיים: "לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏" (ברית דמשק טז' 2), שלכאורה קרוב לצדוקים ולקראים (ובניגוד לרוב הפרושים-חז"ל[102]), אך עדת קומראן לא רק העלתה עשרות מגילות קדמוניות ונבואיות המשלימות לתורה, אלא גם יצרה בהתגלויות נבואיות (ללא מחלוקות המאפיינות את ספרות הפרושים-חז"ל) לראשונה בתקופתם (טרום מרד חשמונאי) דקדוקי הלכה מפורטים שעולים עם פשטי המקרא העקרוניים-רחבים, במגילות הכיתתיות (כברית דמשק והסרכים). להלן שתי דוגמאות שונות של הלכה:
  2. מורה הצדק יצר לראשונה קודיפיקציה של הלכות שבת (שהועתקו כמעט במלואן לפרושים-חז"ל), כאשר חוקי השבת בתנ"ך הן מעטים וכלליים ("הררים התלויין בשערה") עם תוספת קטנה ביובלים.
  3. חוקי הטהרה מפורטים מאוד בתורה, נשמרו ברוב ישראל כל הדורות וגם בעמי קדם, ועדת קומראן הרחיבה אותם מעט, כאשר בעיקר יישמה את פשט התורה (שלרוב החוקרים והפרושים-חז"ל פשט התורה הוא חומרא[103]).
  4. את נבואות הנביאים האחרונים פירשה כת מדבר יהודה בדרש ייחודי ואלגורי המכונה 'פשר', לפיו יישמו וניבאו את מאורעות תקופתם (ולעיתים כמבע והשתקפות לתכנים לעתיד הקרוב או אֶסְכָטוֹלוֹגים), וכוללות הטפה נגד ודמויות ומתקופתם (ישנם פשרים מסוג נוסף של אסופה/מקבץ קטעי מקרא שפרשנותם-פשרם הוא לקץ הימים). צורת הפשר ועיקרון הועתקה בהרחבה משובשת של הפרושים-חז"ל ביישום גם לחומש.
  5. יודגש כי גם עדת קומראן הרחיבה מצוות פשט כדוגמת 'לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' לאיסור הטעייה מסחרי ומוסרי (????), אך זאת ללא ביטול הפשט והמשמעות הצרה.
  6. עדת קומראן ביטלה את עונש המוות מהתורה, וזו העתקה המפורסמת ביותר של הפרושים-חז"ל (אם כי בשינוי הקשיית סדרי הדין) שכוללת את ביטול 'עין תחת עין' כפשוטו (בניגוד חלקי[104] לצדוקים).
  7. היות ועדת קומראן נטשה את ההנהגה ונטלה עמה את מגילות התורה ההלכה, נותרה תהום ענקית של מסורת והלכה, ומסוף ימי בית שני החלו הפרושים-חז"ל לנסות במדרשים מסוגים כאלו: א) שחלילה שכח משה רבינו כ-5,000 הלכות (כי התעצבן) ו-300 ליהושע[105], ו"אף על פי כן, החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו" [תמורה טז' ע"א]); ב)  א) ציטוט חלקי ועיוות של הפסוק "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים--לְהַטֹּת" ב'תנורו של עכנאי', שהרי המצווה לא ללכת אחרי הרוב כאשר הוא פועל לרעה או טועה (ממש כפי שפעל אליעזר בן הורקנוס במדרש זה, ומוסכם שהוא הקדום[106]); ג) פירוש שגוי ועיוות של הפסוק: "ככל אשר יורוך", שהרי התורה נתנה סמכות לדון רק לשופטים ו/או לכוהנים (ולא לחכמים) שבירושלים (ולא בגליל או בבל), ובמגילת המקדש נו' 4 מודגש שזאת לפי "ספר התורה"; ד) מדרשי הצדקות לקשיי הספרות: "אילו ואילו דברי אלוהים חיים הם", "מנעו בנכם מן ההיגיון" (ברכות כח'), "חביבים דברי סופרים מדברי תורה", משום ש"דברי תורה - יש בהן איסור ויש בהן היתר יש בהן קולין ויש בהן חומרים, אבל דברי סופרים - כולן חמורין הן", "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה".
  8. הפרושים-חז"להעתיקו מדרשי אגדה רבים ממגילות מדבר יהודה[107], אך ערבבו והעתיקו גם מספרים לא מקודשים כמו ספר הישר (אגדה)[108] וקדמוניות המקרא, שסותרים בתיאוריהן את המגילות הקדמוניות, ובכלל קשים להיגיון ושכל הישר (כ'צפרדע, תנין ועורב' בבבא בתרא עג'). ספר היובלים מונה 22 מיני הבריאה, שמכריע לתאוריית הבריאתנות, בניגוד לאגדת הזוהר ומדרשי חז"ל (כעולמות שהיו וחרבו או הסברים שהעולם היה מילארדי שנים אלא שהאדם המדבר והכותב התפתח רק בסיפור גן עדן [שגם הוא משל לדעת רובם]). אגדות מאוחרות אלו גרמו לרבים וטובים מרציונאלי בני ישראל להתרחק מכל היהדות לאורך האלפיים שנה אחרונות, וכך היו אף הרבנים הפרושים בימי הביניים. ספר חנוך חזה את שלושת מיני האדם המפותח מבני נוח, כפי שממצאי הגנטיקה/אבולוציה מצביעים כיום (הומו ספיינסהומו ארקטוס והומו הביליס), וכן חורים שחורים בחלל.

ו.       לראשונה הוכחות לנבואות תנ"כיות וכיתתיות נוכח מאורעות אחריהן:

  1. במגילות יש נבואות מוקדמות לאירועים המתוארים שאכן קרו בהמשך (הוכחת נבואה): בפשר נחום א' 2-3[109] נכתבה (לראשונה) ע"י מורה הצדק טרם/בתחילת התקופה החשמונאית, כאשר מתואר בה הכיבוש הרומאי - כמאה שנה אחרי כתיבתה.  עדת קומראן ידעה (וכתבה) בחורבן בית ראשון (או לכל המאוחר עד אמצע בית שני) שאין זה בית המקדש האחרון שייבנה[110], ותיארה ב-554Q4 את ירושלים הענקית (בשטח כגדה המערבית[111]) של אחרית הימים. אפוקריפון ירמיהו מתאר את נפילת אנטיוכוס וההתייוונות הקשה בישראל.
  2. במגילות מדבר יהודה יש 11 ספרי חנוך (במיוחד פרק צ'[112])  ו-7 ספרי דניאל (במיוחד פרקים ז'-יב') שמתארים עד שיא המרד החשמונאי בשנת 165 לפנה"ס (שאף אם היה נכתב בדיעבד הדיוק ההיסטורי מדהים), כאשר שני ספרים אלו קדומים בכתיבתן ללפחות המאה השלישית לפנה"ס לפי מגילות ים המלח, היות ונכתבו עליהם מגילות פשרים[113] (כלומר שהתקבעו כספרי יסוד במשך עשרות שנים, ועוד עשרות שנים עד שנכתבו עליהם פשרים), ואף לפי אזכורם בספרויות בנות זמנם (חנוך הינו דמות יסוד בעמי קדם ודניאל מתואר בספרות המיתית אוגריתית הקדומה כעלילת דנאל הכנעני ובנו אקהת). בנוסף, ספר חנוך מנבא שיהיו ששת אלפי שנים רגילות עד האלף השביעי של הגאולה.
  3. ספר טוביה מזכיר את אחיקר שהאחרון כתב ספר חוכמה (ספר אחיקר החכם) שנמצא בעיר יב שמצרים מהמאה החמישית לפנה"ס.

הערות השוליים (המקורות, הרחבות והסברים מפורטים) של המאמר:


[1] "האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי" (ידין, ארכיאולוגיה, עמ' 171). טענתי שהרוחני ההיסטורי והדתי עולים עם האמת, הם לא מחסום, הם שפע.

[2] כמו לימוד 'פרשת האזינו', הגייה ארוכה של גופים שניים ושלישיים.

[3] על כך יוער שפפירוס נאש הוא דוגמא יותר עתיקה ממגילות מדבר יהודה שמהווה נוסח הרמוניסטי (מאחד) לעשרת הדיברות, ומגילות הרמוניסטיות יש במגילות ים המלח כמו: ??????.

[4] 'אמת' הוא כינוי מקובל בעדת קומראן לעקרונותיה ההלכתיים ולברית המחייבת את חבריה. השווה: סרך היחד א' 11; ה' 10; ו' 15; ז' 18; מגילת המלחמה יג' 9-10; הודיות ב' 14; ד' 14; טז' 4, 5, 7; קטע ב' 15. 'אנשי אמת': פשר חבקוק ז' 10; הודיות יד' 2, וכן כינויים דומים כבני אמת', בני אמתך, 'בית אמת', מוסד אמת'.

[5] כפי שה' נתן ציווי לבניית המשכן וכליו בפרשות תרומה-תצוה, ורק לאחר מכן יש תיאור של הוראות משה והבנייה עצמה בפרשות ויקהל-פיקודי, כך מגילת המקדש היא הציווי לבניית המקדש וחצרותיו (כמו פרשות תרומה-תצוה) ואילו הוראות הבנייה בפועל הן במלכים א' ו'-ז' (כמו פרשות ויקהל-פיקודי).

[6] הוכחות לקדימותה של מגילת המקדש:

- אנטיוכוס השלישי הורה: "אסור לכל בן עם אחר להיכנס לתחום בית-המקדש... ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר....ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים... גם אסור להכניס את העורות (של אלה)... רק בהמות המקובלות (על היהודים) מאבותיהם..." (תעודת כתב זכויות שמציין יוספוס פלביוס בקדמוניות היהודים יב' 145 – 146 [כרך ג', עמ' 47]). חוקים אלו אינם מוזכרים בחומש, אך כן במגילת המקדש, 306Q4 וממ"ת (טור ד' שורה 8), ובנוסף יוספוס מציין שאנטיוכוס אפשר ליהודים לחיות על פי" חוקי האבות "(וכן פטר את תושבי ירושלים מחלק מהמיסים, וסיפק חומרים לפולחן היהודי בבית המקדש ולשיפוצו).

- לוחות משמרות כוהנים שתואמים ללוח מגילת המקדש והם לתקופות של יובלים.

- במטבעות החשמונאים נכתב 'חבר היהודים' לאחר שם המנהיג החשמונאי, בניגוד למטבעות הלניסטים בהם המנהיג היה רודן, וכנראה זהו עדות למועצת המלך המוזכרת בטור נו', ואולי גם ל'חבור ישראל' המוזכר בברית דמשק יב' 8.

- מהווה יצירה מדהימה של סדר נושאים מאוחדים (הרמוניסטיים) שמחולקים בחומש (כ: נדר, חלוקת שלל, תורת המלך).

[7] ספר היובלים עיקרי מהיותו שניתן למשה רבינו במעמד הר סיני, ועדות לחשיבותו בעדת קומראן היא כתיבת פשר עליו (228Q4), וכן הדגשת חשיבותו בברית דמשק טו' 3-4: "הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם".

[8] Q18644QHoroscope  .

[9] להלן קטע מוסרי מדהים ממגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 152): "היה בעל ריב לחפצכה ואיש תוכחות לכול נעוותכה (עוונותיך). דבר משפטיכה כמושל צדיק. אל תקח לשונכה ואל תעבור על פשעיכה. היה כאיש עני בריבך משפטכה .... קח ואז יראה אל ושב אפו ועבר (סלח) על חטאתכה כיא לפני אפו לוא יעמוד כול ומי יצדק במשפטו ובלי סליחה איכה יקום לפניו כול". העונשים בסרך היחד עולים עם חשיבות זו: "ואשר ישוב את רעהו בקשי עורפ ודבר בקוצר אפים לפ̇ר̇וע את יסוד עמיתו באמרות את פי רעהו הכתוב לפנוהי [והו]שיעה ידו לוא ונ{א֯}נעש שנה אח̇[ת" (סרך היחד, טור ו', 25-27); "ואשר יכחס במדעו ונענש ששה חודשים והאיש אשר יצחה בלו משפט את רעהו בדעהא ונענש שנה אחת ומובדל" (סרך היחד, טור ז', 6-7).

[10] הוכחה שבן-סירא היה ולמד את ספריית מגילות קומראן, ובפרט את חלק מהספרים הקדמונים (כצוואות האבות והשבטים, אולי היובלים ומגילה חיצונית לבראשית. "היו קוראים מגילות מגילות משבת לשבת במצרים" [????]) היא מהקדמת נכדו לתרגום היווני: "אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה". ספר בן סירא הוא היחיד ששרד בשלושת היישובים: קומראן, מצדה והגניזה הקהירית.

[11] אלו הענקים המוזכרים בספר הענקים: גלגמס/גלגמיש/חובבש, אוהיו וחמבבה, שנמצא בגרסה דומה בדת הגנוסיס-מניכאיזם בטורפן (דרך המשי) שבסין מהמאה ה-3 לפסה"נ (להרחבה: Ancient Tales of Giants from Qumran and Turfan, 2005).

[12] דוגמאות למסורת חנוך שעברה למסורת מסופוטאמית: המלך השביעי Enmeduranki בשורת מלכי שומר הקדומים שמלכו לפני המבול, בעיר סיפר (מרכז עבודת אל השמש), והחכם שלו Utuabzu. אנמדוראנכי מצטייר כמי שזכה לשבת על כסא זהב לפני האלים שמש ואדד, שהעניקו לו את חוכמת הניחוש על פי אותות (במיוחד לפי השמן והכבד), שאותה העביר לבני אדם. על החכם שלו, אותואבזו נשתמרו מסורות, שלפיהן 'עלה לשמיים'. נחשב לאבי המנחשים ולתורתם.  אובברתותו עליית אתנפשתם: האלים לקחוהו והושיבוהו ב'פי הנהרות' (מוזכר באותו ההקשר גם בספר חנוך החבשי כאחד המקומות בו סיירו המלאכים עם חנוך במרחבי העולם) והעניקו לו חיי נצח (עלילת גיגמש, לוח יא', 196).

[13] דוגמאות למסורת חנוך והיובלים שעברה למיתולוגיה היוונית: חנוך א' פרק י' 4-15 - למלחמת טרויה.       במגילות קומראן ישנם כ-7 עותקים בארמית של ספר חנוך, בו מתואר מלחמת המלאכים והשמדת הגיבורים (ולאחר מכן באחרית הימים דין המלאכים-האבות): "ועוד אמר ה' אל רפאל אסור את עזזאל ידיו ורגליו והשלכתו אל החושך ועשית פתח אל המדבר אשר בדודאל (כנראה "בית חדודו" שבמשנה יומא ו') והשלכתו שמה; ושמת עליו סלעים קשים וחדים וכיסיתו בחושך וישב שם עד עולם וכיסית את פניו לבל יראה אור; והיום הדין הגדול ישלך אל תוך האש; וריפאת את הארץ אשר השחיתו המלאכים ובישרת רפואת הארץ כי ירפא לארץ ולא יכחדו כל בני האדם מפני כל הרזים אשר גילו העירים; ותישחת כל הארץ בלמד מעשי עזזאל וכתבת עליו את כל החטא; ואל גבריאל אמר ה' צא לקראת הממזרים והמתועבים וילדי הזימה והכחדת בני הזימה ובני העירים מתוך האנשים והוצאתם ושילחתם איש ברעהו למען ישמידו איש את רעהו במלחמה כי אורך ימים לא יהי להם; ולכל אשר ישאלו ממך אבותיהם לתקותם כי חייהם ימשכו לעולם וכי כל איש מהם יחיה חמש מאות שנה אל תשמע; ויאמר ה' אל מיכאל לך ואסרת את שמחזי ורעיו אשר עמו שהתחברו אל נשים ויטמאו איתן בטומאתן; ואשר ירצחו כל בניהם וכאשר יראו בהשמד אהוביהם תאסרם לשבעים דור מתחת לגבעות הארץ עד יום דינם וכלותם מתחת לגבעות הארץ עד יום דינם וכלותם עד כלות המשפט אשר לעולמי עולמים; בימים ההם יובאו אל תחתיות האש אל הצער והמאסר והיו כלואים בו לעולם; ואשר יבוער וישמד מהם יאסר אתם יחד עד סוף הדורות; והשמדת את כל רוחות התאוה ואת בני העירים יען אשר עשו חמס לבני האדם".  פפירוס ברלין 10560 משמר חלקים מהספר החמישי והאחרון של 'קטלוג הנשים' (אהויאי) המקביל לבראשית ו' 1-4: "וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם; וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ; וַיֹּאמֶר ה', לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה;  הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם". החיבור גנאלוגי שבמוקדו ניצבות נשים שילדו במשכבן עם האלים את הגיבורים והאבות האפנוימיים היוונים, החל מדאוקליון, גיבור המבול, וכלה בקצו של דור הגבורים שלחם במלחמת טרויה: זאוס החליט לשים קץ לדור הגיבורים ולתקופה שבה הלכו האלים והאדם יחדיו, כי אמר להשמיד את חצאי האלים, הם בניהם של האלים ובנות התמותה.             בחיבור קיפריה מלחמת טרויה החליפה את המבול.

[14] סקירה זו מפורטת במאמר על חנוך באתר.

[15] זרתוסטרה (קרוב למהותו וזמן של הנביא דניאל) מינה ב-590 לפסה"נ (258 לפני אלכסנדר מוקדון) את וישטספה למלך שיחד יסודו ואכפו את הדת הזורואסטריות המונותאיסטית הקרובה לסרך היחד בפרס-איראן שהמשיכה לכמבוזי וכורש שנתן את הצהרתו לבניית בית המקדש השני. חלק מכך היה הליברליות הדתית של מלכי פרס, כפי שנמצא ב'כתובת הגליל של כורש'.

[16] מגילות של חלק מהספרים חיצוניים: הספרים החיצונים שכן נמצאו במגילות קומראן: ספר חנוך, צוואות השבטים, ספר היובלים, 5 פרקי תהילים של התנ"ך הסורי פשיטתא, מזמורי וחוכמת שלמה, תפילת מנשה, ספר טוביה, חוכמת שמעון בן סירא. ספרים שזיהויים בספק: מגילת אסתר, יהודית ושושנה.

[17] הלכות של ביתא ישראל (בני שבט דן) כתובה בספר תזז סנבת שבו 22 הלכות מספר היובלים (מגילת יסוד בעדת קומראן), העיקריות והמפורסמות בהן: טהרה, אי-משגל בשבת. מנגד, ביתא ישראל לא קיבלה (ושמרה) על רוב ההלכות שבמגילות קומראן (כגון: לוח 364 השמשי שביובלים, התפילות, התפילין והמזוזה, לימוד התורה לילדים ולמבוגרים, פסח רק במקדש, ועוד רבים).

[18] 4Q389 (4QapocrJer C-d) (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 100): "[שלו]שים ושש שנה לגלות ישראל ק̇רא̇ו̇ הדברים [האלה] ̇[באוזני י]שראל על נהר סור‏". נהר סור מוזכר גם בספר ברוך א' 4.

[19] מוצע לחלק את המגילות הכיתתיות (ובכלל זה את אלו המוגדרות טרום/סמי כיתתיות), לשלוש קבוצות שמובדלות בסוג המחבר, במהות וסגנון הכתיבה, וכמובן לתקופה שונה:

הקבוצה הראשונה: 'המגילות הכיתתיות של ימי חורבן בית ראשון' כיוון שהיא מיוחסת לכותב הידוע המוזכר בה מתקופה זו, כמו אפוקריפון או פאסידו של נביא. כאן גם נכלל ספרי טוביה ובן סירא (ואם גם יהודית ושושנה אכן במגילות קומראן [יש על כך מחלוקת נוכח הקטעים המעטים ששרדו]).

הקבוצה השנייה: 'המגילות הכיתתיות של מורה הצדק', בה במובהק סגנון נבואי (כולל פרשנות לנבואות) המיושם או מזכיר קבוצות/כתות ודמויות אקטואליות, והם בעיקר ברית דמשק והפשרים. מתוארכת בשנות השבעים והששים של המאה השנייה לפנסה"נ.

הקבוצה השלישית: 'מגילות כיתתיות תיעודיות' שאינן בסגנון נבואי ומאופיינות בציון של דמויות ספציפיות – אנשים (כ: 'ברכה לשלום יונתן המלך', שלומציון, הורקנוס, אמליוס, פוטליאיס), ללא אזכור של קבוצות/כתות, או שחוברו ע"י סופרי העדה בלשון רבים (בדומה לממ"ת), ואין בהן מימד של ספר קודש או נבואה (כטקסטימוניה - 41Q75), והתעודה הכלכלית (מבין שבע תעודות כלכליות, מגילת 4Q348 מציינת את הכוהן: "יוסף בן קומ]דיוס" שכיהן בין השנים 46-47 לאחר ספירת הנוצרים. תעודה זו מעידה שעדיין היתה קהילה סמוך למרד הגדול ולחורבן, מה גם מתוך 14 מגילות שנמצאו במצדה משנת 73' לספירה, מקורן של 2 מעדת קומראן: היובלים ובן סירא, ואילו השלישית היא ייחודית וסודית: שירות עולת השבת).

מגילות שאינם כיתתיות אלא בקטגוריית 'קדמוניות': חנוך, הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, מגילת המקדש, ספר היובלים. זאת על אף הדימיון הלשוני וההלכתי.

[20] "בארבעה בתמוז עדא [נשרף] ספר גזירתא [ספר ההלכות הצדוקי]" (מגילת תענית, מהדורת נעם, עמ' 45).

[21] בסכוליון הפירוש למסכת מגילה שנתחבר בתקופה מאוחרת יותר, נאמר עליו: שהיו ביתוסין כותבין הלכות בספר, ואדם שואל, ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: "והלא כבר נאמר: 'על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל' (שמות לד, כז); 'על פי התורה אשר יורוך' וגו' (דברים יז, יא)?! מלמד שאין כותבין בספר".

[22] "'תקע֯ו שופר בגבעה' (הושע ה' 8) השופר הואה ספר [התורה 'חצוצרה ברמה' החצוצרה הי]אה ספר התורה שנית *אשר֯ מאסו כ[ולא]נ̇ש̇י֯ עצתו וידברו עליו סרה" (ההדרה של קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 293. מכנה את המגילה: פשר על אחרית הימים ב').

[23] לפי קדמה"י יג' 297 דווקא הפרושים מתאימים לקבלת 'התורה השנית', אך כיוון שהיא בכתב ולא בע"פ, אז ההתאמה נופלת, ונשאר התנגדותם לגזירתא שבכתב.

[24] מגילת המקדש נו' 20-21: "והיה בשבתו על כסא ממלכתו וכתבו לו את התורה הזואת על ספר מלפני הכוהנים", נז' : "ו̇זואת התור̇ה̇‏". השווה: מגילת הנחושת ז' 11-13: "וקברין על פיה משנא הכתב הזא ופרושיו ומשחותיה̇ם ופרוט כל̇ אחד ואח[ד‏]".            בנו' 1-4 ישנה תוספת על דברים יז' 9-10: "[א]ו֯ אל ה֯‏[ש]ו֯[פטים אשר יהיו בימים ההמה‏] ו̇ד̇ר̇ש֯ו֯ את‏] הדבר אשר עלי֯[הלדרוש והגי]דו לכה את המשפטים ועשיתה על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה, ויגידו לכה באמת".

[25] פסוקים 21-22 בפרק ו': "כי חג שבועות הוא וחג בכורים הוא, כפל חג הוא ולשני מינים החג הזה. כאשר כתוב וחרות עליו תעשה אותו; כי כתבתי בספר התורה הראשון אשר בו כתבתי לך...". בתורה אין את משמעות חג השבועות כמו בספר היובלים, אלא רק את 'קורבנו': לחם הביכורים וקרבנות העולה והשלמים. יוער שקטע זה לא שרד במגילות אלא רק בתרגום הגעזי בכנסייה האתיופית, וצ'ארלס, ספר היובלים, עמ' 53, הציע שבמקור העברי היה 'יום ראשון' של חג השבועות. בנוסף, ראה מגילת 4Q513 לעיל.

[26] הפשר מתאר גם את תקיפת הכוהן הרשע ביום התענית את מורה הצדק בגלל תורה זו שנשלחה אליו.

[27] ברית דמשק ב' 14-15 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 24, 57): "הנה הכול כ֯[תוב] על מדרש֯‏ [ה‏]ת֯ו֯ר֯ה̇ האחרון‏". לפירוש ראה: מנדל, פינחס. "סיים במה שפתח": על סיומה של מגילת ברית דמשק ומשמעו הספרות. מגילות: מחקרים במגילות מדבר יהודה, כרך ב', תשס"ד: 68-57.

[28] הסמכות והתפקיד לקבוע את המועדים הינה מהותית, במיוחד שהתורה אינה מפרדת מהו לוח השנה. יוער שגם הסמכות והתפקיד לקבוע את המועדים ניתן לכוהני בית צדוק, לצד קביעת השבתות. הפרושים-חז"ל טענו שיש להפריד ביניהם, כאשר את השבתות הקב"ה קובע ואת החגים הם.

[29] וכן: "וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי, נְאֻם אֲדֹנָי ה' לְשָׁרְתֵנִי" (יחזקאל מג' 19).

[30] ייחוסו של עזרא (פרק ז') לצדוק: "וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ-פָּרָס--עֶזְרָא, בֶּן-שְׂרָיָה, בֶּן-עֲזַרְיָה, בֶּן-חִלְקִיָּה.  בֶּן-שַׁלּוּם בֶּן-צָדוֹק, בֶּן-אֲחִיטוּב".

[31] ייחוסו בנחמיה יב': "וְיֵשׁוּעַ הוֹלִיד אֶת יוֹיָקִים, וְיוֹיָקִים הוֹלִיד אֶת אֶלְיָשִׁיב, וְאֶלְיָשִׁיב אֶת יוֹיָדָע. וְיוֹיָדָע הוֹלִיד אֶת יוֹנָתָן, וְיוֹנָתָן הוֹלִיד אֶת יַדּוּעַ". ידוע הוליד את חוניו, שהיה אביו של שמעון הצדיק. הפרושים ניסו לנכס את שמו הטוב של שמעון הצדיק: "היה משיירי הכנסת הגדולה" (פתיחת מסכת פרקי אבות).

[32] פשר 4Q174 (כונתה תחילה: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology): "היאה עת המצרף הב[אה על בית י]ה֯ודה להתם[‏את הפושעים אשר הכשילם] בליעל ונשאר שא֯ר֯‏ [ו מע]ם‏ [ישר]אל ועשו את כול התורה֯ [כאשר צוה ה' ביד] מושה הואה ה֯[דבר אש]ר‏ כתוב בספר דניאל הנביא להרשי֯[ע רשעים ולוא יבינו‏] וצדיקים‏ י֯ת֯[בררו‏ ויתלב]נו‏ ויצטרפו‏ ועם‏ יודעי‏ אלוה‏ יחזיקו‏ המ֯[ה אנשי] ה֯[אמת]‏" (ההדרה משולבת עם קימרון, החיבורים העבריים, כרך ב', עמ' 290).

[33] יוספוס מתאר את האיסיים שאינם טועים כמעט בנבואותיהם ומביא 3 דוגמאות לנבואתם: יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80), המקרה השנה הוא של מנחם על הורדוס כילד, והמקרה השלישי הוא של שמעון האיסיי על חלומו של ארכאלוס (מלחמת היהודים ב' 111-113).

[34] ראסל גמירקין טוען שהחסידים כתבו את מה"מ, ברית דמשק וסרך היחד.

[35] מק"א א' 42: "אז נאספו אליהם קהל חסידים, גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה"; מק"ב יד' 6: "אלה מן היהודים המכונים 'חסידים', אשר מנהיגם יהודה המקבי, מנהלים מלחמה  ומורדים ואינם מאפשרים לממלכה למצוא יציבות".

[36] מק"א ז' 12-14: "ויאספו אל אלקימוס ואל באקחידס קהל סופרים לבקש צדק". סופרים קרובים למשכילים: "היאה עת המצרף הב[אה על בית י]ה֯ודה להתם[‏את הפושעים אשר הכשילם] בליעל ונשאר שא֯ר֯‏ [ו מע]ם‏ [ישר]אל ועשו את כול התורה֯ [כאשר צוה ה' ביד] מושה הואה ה֯[דבר אש]ר‏ כתוב בספר דניאל הנביא להרשי֯[ע רשעים ולוא יבינו‏] וצדיקים‏ י֯ת֯[בררו‏ ויתלב]נו‏ ויצטרפו‏ ועם‏ יודעי‏ אלוה‏ יחזיקו‏ המ֯[ה אנשי] ה֯[אמת]‏" (פשר 4Q174 [כונתה תחילה: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology]. ההדרה משולבת עם קימרון, החיבורים העבריים, כרך ב', עמ' 290).

[37] מק"א ז' 12-14: "ויאספו אל אלקימוס ואל באקחידס קהל סופרים לבקש צדק; וראשונים החסידים היו בבני ישראל, ויבקשו מהם כי אמרו: איש מזרע אהרון בא בחיל ולא ירע לנו; וידבר עמם דברי שלום וישבע להם לאמור: לא נבקש לידידכם רעה; ויאמינו לו...".

[38] הביטוי 'מתנדב' נפוץ במגילות הכיתתיות, ראה מאמרו של פרופ' מנחם, קיסטר. "השורש נד"ב במגילות וצמיחתם של טקסטים קומראניים: בין לקסיקוגרפיה לתאולוגיה". מגילות, מחקרים במגילות מדבר יהודה. חיפה: ביאליק, כרכים יא'-יב', 2015, עמ' 111-132.

[39] כתב יד לתוספתא ידיים ב' כ'.

[41] אגרת מקצת מעשי התורה, טור ד' 7-8: "[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה"; ברית דמשק ו' 11-16: "וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי̇‏  ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש". דפים ד'-ה' מפרטים את החטא השלישי של טימוא המקדש.

[42] כך טען פרופק קרל היינריך רנגסטורף מאונ'ינסטר ב-63', ובשנות ה-80 הצטרפו נורמן גולב, יזהר הירשפלד, יצחק מגן, יובל פלג, ורחל אליאור. עיקר טענותיהם שרשימת האוצרות שבמגילת הנחושת יכלה להיכתב רק בירושלים, בשל אופי המקומות והאוצרות הרשומים בה. במגילות יש מגוון רב של רעיונות סותרים, מה שמראה שהן לא נכתבו כולן בידי אותה הכת. כמות של כ-150,000 מילים בכ-15,000 כתבי יד שונים ובכ-250 חיבורים חדשים (לא כולל מאות מגילות ותהילים נוספים שהעיד הפטריארך טימותיאוס הראשון שנמצאו ליד יריחו במאה ה-8 לספירה) מעידים רק העתקי סופרים של טקסטים דתיים שונים - כשאריות מספריות, ושהן לא נכתבו קרוב למקום שנמצאו בו. מגוון כזה של מגילות יכול היה להגיע רק מהמרכז האינטלקטואלי והדתי הראשי בתקופה זו - ירושלים.

[43] מקור על ציון???. יצויין כי גם המקדש ביחזקאל מזיז את הנשיא מקרבת המקדש להרחבת טומאת המתים.

[44] לפי יוספוס פלביוס בכלל, ולפי תיאריו שהורדופס אהב אותם.

[45] "בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. בגדי קודש מדרס לחטאת" (משנה חגיגה ב' ז'). '..מכירין אנו בהן שהן עמלין בתורה וזהירין [במצוות] ובמעשרות [וכל וסת טובה היתה בהן]...' (תוספתא סוף מנחות – ירושלמי יומא א' א' לח ע"ג) כגון: 'טובלי שחרין' (תוספתא סוף ידים), 'מינים גליליים' (משנה ידים, בכתבי-יד), 'כתות של צדיקים' ו'כתות של מלאכי שרת'.

[46] מסכת תוספתא דמאי א', ה': "אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן"; ב', ג':"המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ"; ב', ט': "אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן"; ב', ב': "המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה"; ב', ט': "הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות". להרחבה: ספרו של יעקב ליכט, מגילת הסרכים (ביאליק), עמ' 296. "היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו  - לא יכנס לבית המדרש" (בבלי ברכות כח', א'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה.

[47] סרך העדה א' 6-9: "ומן נע[וריו] [יל]מ̇דהו בספר ההגי וכפי יומיו ישכילוהו בחוקי הברית ול̇[קחת]‏[מו]סרו במשפטיהמה. עשר שנים[‏י]בוא בטף. וב̇[ן] עשרים שנ[ה יעבור על ה]פקודים לבוא בגורל בתוך משפ[ח]תו ליחד בעד[ת] קודש"; ברת דמשק טו' 5-10: "והבא ב̇ב̇ר̇ית לכל ישראל לחוק עולם את בניהם אשר̇ יגיעו לע̇ב̇ו̇ר על הפקודים בשבועת הברית יקימו עליהם... לש̇[וב‏ ]א֯ל ת̇ו̇ר̇ת̇ משה בכל לב ו֯‏[ב‏]כ̇[ל] נפש".

בנוסף, על כך מעידות כמובן כמות העצומה של המגילות, וארכיאולוגיה נוספת: כמות קסתות, חדרי לימוד ומדפים..

[48]  הקראי קרקסאני כותב על  "ספר צדוק", ומתכוון כנראה למגילת ברית דמשק: החכם הקראי קרקסאני כותב בספרו "שא.א. הרכבי"  על "ספר צדוק", ואפשר שמתכוון למגילת ברית דמשק.

[49] "'ויתן אל משה ככלותו...' א"ר לוי אמר רשב"ל: מה כלה מתקשטת בכ"ד קישוטין, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים".

[50] יונתן אלכסנדר ינאי לא מתואר שחתם ברית עם רומא, וגם צאצאיו הצדוקים לא נבחרו 3 פעמים ע"י הרומאים לשלטון היהודי, אלא נבחרו הפרושים שהיו יותר קרובים ונאמנים לרומאים.

[51] דוגמא שצדוקים אחרונים מקלים ואינם כצדוקים ראשונים היא ההקלה שלהם בהלכות נידה (משנה נדה פרק ד', תוספתא פרק ה').

הפילוסופיות שמציין יוספוס (גורל האדם, עולם הבא ותחיית המתים) כנראה מאפיינים צדוקים מאוחרים ושונים מהראשונים או שאלו שקרים מגמתיים שלו כפרושי.

[52] נוכח אי הצטרפותם לחשמונאים ולמקדש (דעתי שדעתם שהמקדש טמא היה טרם טיהור החשמונאים ואז הצטרפו אליהם), כמו החסידים במקבים א' ז' 12-13 מתאר כך את החסידים: "ויאספו אל אלקימוס ואל באקחידס קהל סופרים לבקש צדק; וראשונים החסידים היו בבני ישראל, ויבקשו מהם כי אמרו: איש כוהן מזרע אהרון בא בחיל ולא ירע לנו". אך החסידים מתוארים במקבים גם כגיבורי חיל (מק"א א' 4) ולאחר מכן שהצטרפו ליהודה המקבי (מק"ב יד' 6), ובכל אופן מלחמות החשמונאים השתמשו במידע ממגילת המלחמה (בני האור נגד בני החושך).

[53] קדמה"י ?????: "עושים קורבנותיהם מחוץ למקדש"; ברית דמשק כ' 20: "בית פ̇לג אשר יצאו מעי̇ר הקדש וישענו על אל בקץ מעל ישרא̇ל ויטמאו את המקדש ושבו ע̇וד אל ד̇ר̇ך העם בדברים מעט[ים". מנגד, לדעתי זה היה לפני טיהור החשמונאים.

[54] ראה עמ' 28. ראו דברי יוספוס בקדה"י יג' 297-8, הערות רגב בספרו על הצדוקים בעמ' 22 ו-220.

[55] מה"מ ג'-ד': 'מלחמת אל', נקמת אל', 'ריב אל', 'גמול אל' וכו' (בחנוך צ' 14: "וארא עד אשר בא האיש אשר כתב את שמות הרועים ויביאם לפני אדני הצאן בא ויזרעהו ויושיעהו ויראהו הכל הוא ירד לעזרת האיל") - מק"ב ח' 23: "וגם את אלעזר, ולאחר שקרא בספר הקדוש ונתן את הסיסמה 'עזרת האלוהים' הוא עצמו הנהיג את היחידה הראשונה והתנפל על ניקנור"; מק"ב יג' 15: "לאחר שהפיץ בין אלה אשר עמו את הסיסמה 'ניצחון של אלוהים' הוא התנפל בלילה...". להרחבה: ראסל גמירקין.

[56] קיים במק"ב י' 29, מלאכים שנלחמים במגילת המלחמה יש בקרב ביום האחרון וכן בעזרת השר הגדול מיכאל שיחייב את בני-אור עצמם להילחם יחד עם המלאכים בבני חושך ומלאכיהם. מלאכים כתובים על המגנים.

[57] 5 אזכורים במק"א – במגילת המלחמה תופסות החצוצרות מקום חשוב, כגון דפים ז' 12 – ט' 9 (פרשה יב' 12 עד הסוף). דיון מפורט בספרו של ידין, מלחמת בני האור, עמ' 82-105; שצמן, על הצבא, עמ' 126-127.

[58] "These documents describe the sectarians as living in wilderness camps under the command of priests, all those of fighting age organized into military units of 10s, 50s, 100s and 1000s, exactly as in the War Scroll and in 1 Maccabees: War camps, see 1QM 3-4, 13; 6-9; 7-1, 3, 7; 14-2; CD 7-6; 10-23; 12-22–23; 13-1–4, 7, 13, 20; 14-3, 8–9; 19-2–3; 1QSa 1-6, 21, 26; 2-15; cf. 1 Macc 2-27–31, 42–44; 5-24–29, 35–36; 9-33; under command of priests, see 1QM 7-9–18; 8-1–19; 9-1–9; 16-2–12; CD 13-2–4; 10-5; 14-3–7; 1QS 2-19; 5-1–3, 8–9, 21; 1QSa 1-2, 22–24; 2-2; cf. 1 Macc 2-1; 3-46–49; 5-67; ranks of 1000s, 100s, 50s and 10s, see 1QM 2-16; 3-15–18; 4-2–3; CD 12-22–13-4; 1QS 2-19–22; 1QSa 1-13–15; 2-1; cf. 1 Macc 3-55".

[59] "ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה". השווה:

הסופר המצרי דיודורוס סיקולוס בשמו של היקאטיוס איש אבדירה (ספר א' 70, מובא בספרו האפולוגטי של יוספוס פלביוס נגד אפיון): "באשר למשל שלהם (של מלכי מצרים) אף אחד מהם לא היה עבד מקנת כסף או יליד בית כי אם כולם בני כהנים מצטיינים ביותר, בני עשרים שנה ומעלה ומחונכים טוב יותר משאר בני עמם כך שהמלך, בהחזיקו את האצילים הדואגים לגופו והשומרים עליו יום ולילה, לא יטא למעשה חטא".

[60] "למען ירוץ֯ ‏[הקורא בו‏   פשר הדב]ר֯ א֯[שר‏  וידבר אל אל חבקוק לכתוב את הבאות על {על‏} הדור האחרון ואת גמר הקץ לוא הודעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים כיא עוד חזון למועד יפיח לקץ ולוא יכזב‏ פשרו אשר יארוך הקץ האחרון ויתר על כול אשר דברו הנביאים כיא רזי אל להפל{א}ה". פרשנות בני צדוק הסתייגה מפורשות להודיע מתי או מהו 'גמר הקץ', דהיינו הדור האחרון ממש.

[61] רוב החוקרים מנסים לתרץ שמגילה זו הובאה לעדת קומראן מבחוץ ואינה מאפיינת אותה, אך זו אפשרות חלשה, היות ומדובר בקהילה הדוגלת באמת הצרופה וקיצונית בדעותיה.

[62] ישנם 2 קבוצות שמתוארות במגילות קומראן שעזבו את עדת קומראן:. רוב החוקרים סבורים שהצדוקים הם קבוצה המכונת 'מנשה' (פשר נחום ד' 1: "ב֯ית פלג הנלוים על מנשה"), כאשר מזהים את הפרושים כקבוצת 'אפרים'. החוקרת ברין מאמצת את החוקר דופון שומר שבית פלג הם החשמונאים.

[63] הלכות זהות בין עדת קומראן לצדוקים: שלוש בממ"ת: שרפת פרה אדומה ב'מעורבי שמש', טומאת עצמות בהמה וטומאת הניצוק. אך עוד בברית דמשק: התנגדות לעירוב חצרות בשבת (אם כי ייתכן וזהו פירוש לא נכון של הקטע), ובמגילת המקדש: קביעת ימי המילואים כמועד שנתי, והתפיסה של דם טמא (וכלל זה אי-התחשבות בגורם הווסת לזיהוי דם הנידה, כפי שנרמז בברית דמשק). להרחבה: אייל רגב, הצדוקים והלכתם.

[64] הגדולה ביותר היא כתיבת 'ברית חדשה' (שבגלל שנתפס שמה בהיפוך כרונולוגי, שמה של מגילת היסוד הכיתתית מקומראן היא ברית דמשק. בצוואות השבטים יש פסוקים שלא ידוע אם הם תוספות נוצריות מאוחרות, כמו: "עד אשר יפקוד עליון את הארץ. והוא בא כאדם, עם אנשים אוכל ושותה, ובשקט משבר את ראש התנין במים. הוא יושיע את ישראל ואת כל הגויים, אלוהים מתראה כאדם" (צוואת אשר, ז', 2ג'-4); "ותראו את אלוהים בדמות אדם ותראו את אדוני במקום אשר בו יבחר אדוני, בירושלים למען שמו. ירושלים שמו" (צוואת זבולון א' 8ב'-8ג'). חיזוק לקיומן עולה ממגילת דברי דניאל 4Q Apocryphon of Daniel בה מתוארת בארמית דמות המשיח או דמותו היהירה של שליט אשר יקום כ"בן האלוהים" או כ"בן עליון". 4Q521 (4QMessianic Apocalypse): קטע 2 טור ב'  + קטע 4: "[כי הש]מים והארץ ישמעו למשיחו [וכל א]שר בם לוא יסוג ממצות קדושים [...] כי אדני חסידים יבקר, וצדיקים בשם יקרא, ועל ענוים רוחו תרחף, ואמונים יחליף בכחו,‏ כי יכבד את חסידים על כסא מלכות עד, מתיר אסורים, פוקח עורים זוקף  כפ[ופים‏] [...]  ופר[י מעש]ה טוב לאיש לוא יתאחר ונכבדות  שלוא היו יעשה אדני כאשר ד[בר‏], כי ירפא חללים ומתים יחיה, ענוים יבשר ו[דלי]ם̇ ישבי[יע] נתושים ינהל ורעבים יעשר". פרשנות הפשר מופיעה למשל במעשי השליחים ד' 25-27 (על תהילים ב' 1-2): "אשר אמרת בפי עבדך דו: למה רגשו גויים ולאמים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו. כי אמנם נוסדו הורדוס  ופונטיוס פילטוס עם הגויים ולאומי ישראל על ישוע עבדך הקדוש אשת משחת".

[65] דוגמאות להלכות: וידוי לכוהן (שעבר לכומר) ככפרה על חטא - penanace, הרבים הפכו להיות ה'קהל' - הכנסייה, סלע כיסוד הקהילה; תוכחה מסרך היחד ה' 20 – ו' 1 -אל– מתי יח' 15-17. להרחבה: שני מאמרים במגילות קומראן, מבואות ומחקרים ב'.

[66] תשובה כחלק מטבילה היא חידוש של סרך היחד: "???", אך ייתכן שזהו האמור בישעיה א' 17: " רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ". הליך הקבלה לעדת היחד ארך כשנתיים בשלבים (כשלא מצוין בסופו דווקא טבילה, אך כן כניסה לטהרה היחד), ואילו יוחנן המטביל ביצע הטבלה מיידית מתוך הטפתו לגאולה הקרבה בפתח, אך בכל זאת לא התקרב למאכליהם (לוקס ז' 33-34 ועוד).

[67] מדעותיו של ישו נראה שהיה יהודי קנאי, ואולי הטפותיו נגד הפרושים (והצדוקים) תואמים לגינויים העדה נגד אפרים ומנשה. לישו היו מספר מטבעי לשון של המגילות הכיתתיות (בפרט "בני האור"), ובעיקר למורו יונתן המטביל ששהה באזור מדבר יהודה היו מנהגים דומים כ????. פרופ' פראנק קרוס: "הקבלות אלו, בין האבנגליון לפי יוחנן ואיגרות יוחנן לבין כתבי האיסיים, יפתיעו רק את אלה מהחוקרים שניסו למצוא באבנגליון לפי יוחנן השפעה יוונית חזקה. כעת מסתבר – כפי שסברה קבוצה קטנה של חוקרים זה זמן רב – כי קשריו החזקים ביותר של מחבר האנגליון היו לא עם העולם היווני או עם היהדות הפילונית, כי אם דווקא עם היהדות הארץ ישראלית – תפיסת האמת, הדעת, הרוח ואף ה'דבר' – מקורה לא בפילוסופיה היוונית או הגנוסטית, כי אם בתורת היהדות הכיתתיות. לפיכך, האבנגליון לפי יוחנן אינו ההלניסטי ביותר מבין האנגליונים, אלא במונים מסוימים היהודי מכולם".

[68] ספר חנוך א' פרק קו' 1-12 ומגילה חיצונית לבראשית (דף 2) מתארים את לידתו של נח שנולד דומה למלאך, ולכן אביו למך פנה לאשתו לבירור. בספר חנוך ב' (הסלאבי) כג' מתואר שניר (אחיו של נוח, אביו של מלכיצדק) חושד באשתו צופמינה שבגדה עם איש אחר, כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה כי שימש ככוהן גדול. גם. יתכן והעובדה שחנוך ומלכיצדק (עלה השמיימה במבול [חנוך ב' הסלאבי כג' 36, 63]) לא מתו, שימשה בידי הנוצרים טיעון לאישוש עלייתו של ישו השמיימה.            תיאור איש הימים בחנוך מו'???

[69] בכללי, ישו היה מקל (וודאי שהדורות אחריו כפאולוס שביטל המצוות) וסבר שאינו מעל המצוות (למרות שמקומות אחרים טען שלא בא לשנות) ובפרט בעניני טהרה. לעומת זאת, עדת בית צדוק היתה מקפידה ומדקדקת בכל התורה (אם כי יש אפשרות לפרש פסוק במגילת עדת היחד לביטול המצוות באחרית הימים). ישו הוגדר כמעל כוהן מבית אהרון (יוחס לבית דויד, ואילו מורה הצדק היה כוהן), ואילו במגילות יש תיאורים למשיחים מאהרון וישראל באחרית הימים.

[70] "הניסיון לרדת לעומקם של תהליכי התהוותה והתפתחותה של ההלכה, ולגשר על פני התהום הגדולה בתולדות ישראל בין מקרא למשנה שהרי כולנו עומדים משתאים בפני המחזה המופלא של שיטה הלכתית מפותחת, המקיפה את כל שטחי החיים ומגובשת עד לפרטי פרטיה, הנציבת בפנינו במלוא קומתה בספרות ההלכה הקלאסית של התנאים. כיצד היא צמחה? מה היו שלי התפתחותה? מה עבר עליה מן המקרא ועד לגיבושה הסופי בספרות התנאים?" (זוסמן, 'חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה: הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מגילת "מקצת מעשה התורה"', תרביץ, נט (תש"ן) עמ' 48-56(.

[71] לפי פרופ' יורם ארדר טוען כי ישנם כ-400 מצוות תואמות בין התלמוד הירושלמי למסורת הקראים. מעניין כי התלמוד הבבלי עצמו הודה כי הלכותיהם של האמוראים הארץ ישראלים צודקות יותר.

[72] אם כי לשתי הספרויות של ספרויות ללא נושא או כותרת, כמו מדרשי הלכה תנאיים, וכך גם בתנ"ך הלכות פזורות בין הספרים והסיפורים.

[73] כפי שציין זוסמן ('חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה: הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מגילת "מקצת מעשה התורה"', תרביץ, נט (תש"ן) עמ' 48-56(: "הניסיון לרדת לעומקם של תהליכי התהוותה והתפתחותה של ההלכה, ולגשר על פני התהום הגדולה בתולדות ישראל בין מקרא למשנה שהרי כולנו עומדים משתאים בפני המחזה המופלא של שיטה הלכתית מפותחת, המקיפה את כל שטחי החיים ומגובשת עד לפרטי פרטיה, הניצבת בפנינו במלוא קומתה בספרות ההלכה הקלאסית של התנאים. כיצד היא צמחה? מה היו שלי התפתחותה? מה עבר עליה מן המקרא ועד לגיבושה הסופי בספרות התנאים?".

[74] בין: "וכול איש מאנשי היחד ברית היחד אשר יסור מכול המצוה" (סרך היחד, פרשה 5, טור ח', 16-17) שככל הנראה היא 'מצווה' של העדה, לעומת: "כול איש מהמה אשר יעבר דבר מתורת מושה" (שם, 21-22). מרתקת ההשוואה לפירושם של חז"ל לפסוק 12 בשמות כד': "אמר רבי לוי בר חמא אמר ריש לקיש: מאי דכתיב [7] "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"... 'והתורה' - זה מקרא 'והמצוה' - זו משנה" (בבלי, ברכות ה ע"א).

[75] תוכחה מנדר – יום אחד: הבעל או האב צריך תוך יום לבטל נדר אשה, וזה הלמידה הזהה (יש לכך שם במדרש הפרושים מתוך ה-13) לתוכחה באותו היום. המידות של מגרשי הלויים לקוחים למתחם השבת.

[76] בברית דמשק (טור יג' 2-3) כתוב: "ובמקום עשרה̇ אל ימש איש כהן מבונן בספר ההגי̇ על פיהו ישקו כולם‏" ואילו בשורה הבאה ישנה הבחנה למצב שאין כהן בין עשרת האנשים שעובדים: "ואם אין הוא בחון בכל אלה ואיש מהלוים בחון באלה ויצא הגו̇רל לצאת ולבוא על פיהו".

[77] המילה 'פשר' במשמעותה של פירוש מופיע פעמים רבות בברית החדשה (פעם אחת בקוהלת ופעמים רבות בארמית בדניאל).

[78] עדיין ניתן לא לבטל את עונש המוות ולהכיל 'עין תחת עין', במיוחד אם מותירים זכות זו לנפגע. פרק ??? בספר היובלים הינו המקור לעיקרון ה'מידה כנגד מידה' בעונש משמיים (ולא ע"י בית דין בארץ), וממנו כנראה העתיקו הפרושים: "כל מידותיו של הקב"ה - מידה כנגד מידה." עם זאת, לעיקרון 'מידה כנגד מידה' יש מובנים רחבים בצורות וכמויות שונות.

[79] מאפיין בשמו תהליך התייוונות, ובאופן אבסורדי, חז"ל טוענים זאת בעיקר נגד החשמונאים, שהיו מאוחרים לו. ייתכן והוא המגונה 'איש הלצון' בברית דמשק (מהדורת קמרון, עמ' 6, שורות 46-41/טור א', 14).

[80] העביר מסורת תורנית מצומצמת, ואמנם הקפיד, בדומה לעדת קומראן, על טומאה וטהרה (משנה, מסכת חגיגה, פרק ב', משנה ז'), אך גזרתו על טומאת ארצות ניכר כבר מוזכרת בספר עזרא (ו' 21; ט' 11).

[81] בלוח השמש הקומראני אין חגים בשבת.

[82] משנה, עדויות, ח', ב'. "הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר, אִישׁ צְרֵדָה, עַל אַיִל קַמְצָא, דָּכָן. וְעַל מַשְׁקֵה בֵית מִטְבְּחַיָּא, דְּאִינּוּן דַּכְיָן. וּדְיִקְרַב בְּמִיתָא, מִסְתָּאָב. וְקָרוּ לֵיהּ, יוֹסֵי שָׁרְיָא" (עדיות, פרק ח', משנה ד').

[83] מאידך, מכונה 'חסיד שבכהונה' (משנה, חגיגה, ב', ב') כיוון שהקפיד על ענייני טהרה - בניגוד לדוגמאות אלו, וייתכן וכינוי זה הינו הקבלה הפוכה ל'כוהן הרשע' שבמגילות הכיתתיות, או אפילו ל'כפיר החרון' שגם היה כוהן (אם כי לא כוהן גדול), ולא ידוע לנו על כוהן פרושי גדול מתקופה זו.

[84] ברח לאלכסנדריה, כחלק ממרידתו במלכות יונתן אלכסנדר ינאי בברית עם שמעון בן שטח. מוזכר גם בדעה סותרת לגבי אפר פרה אדומה (ילקוט שמעוני, פרשת חקת, רמז תשס"א) – מחלוקת גלויה וברורה כיום בין עדת קומראן (מגילת ממ"ת) לפרושים.

[85] למעט כאמור המחלוקת על לוח השנה והלכת מוסר אחת בפרקי אבות.

[86] אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך" (יומא, כב'). תנאים גרים: הזוג שמעיה ואבטליון (תלמוד בבלי, גיטין דף נ"ז עמוד ב'), בן בג בג, בן הא הא, אונקלוס, רבי עקיבא.

[87] בניגוד חמור לדרך התורה: "שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ, אַל-תִּגְבָּהוּ:  כִּי ה', דִּבֵּר. תְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד ".

[88] מסכת מנחות מ': "אמר לפניו [משה לקב'ה] : רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי ? אמר לו [הקב'ה למשה]: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו [משה לקב'ה]: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו. אמר לו [הקב'ה למשה]:חזור לאחוריך. [כנס שוב למכונת הזמן וראה את סופו של ר' עקיבא] חזר לאחוריו וראה ששוקלין בשרו במקולין[ראה משה שמוכרים בשווקים את בשרו של ר' עקיבא אחרי מותו, שהיה מהרוגי מלכות] אמר לפניו [משה לקב'ה]: זו תורה וזו שכרה?! אמר לו [הקב'ה למשה]: שתוק כך עלה במחשבה לפני."

[89] מסכת סנהדרין לח ע"ב: "חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל. אמר, גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי; שמא חס ושלום ב' רשויות הן? אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא" (בעברית: ראה את מ"ט שניתנה לו רשות לשבת ולכתוב את זכויות ישראל. אמר: קיבלתי מרבותיי שלמעלה אין לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי; שמא חס ושלום ב' רשויות הן?! הוציאוהו למ"ט והיכוהו שישים מכות אש).

[90] לפי בבלי סוטה, מח', א', הפרושים-חז"ל נהגו לפני שחיטת הקרבן, לחבוט בראשו במקל, עד שיוחנן כהן גדול (כנראה הורקנוס ה-1, שלפי יוספוס קדה"י ח' 296 נהיה צדוקי וביטל הלכות הפרושים) התקין טבעות לקורבנות בבית המטבחיים, כך שלא יהיו מומים. הלכה זו אימץ ממגילת המקדש לד' 6 ואילך: "אוסרים את̇ ר֯א֯ש̇י ה̇פ̇רים אל הטבעות ו[‏           ] ב֯טבעות... אחר יהיו ט̇ובח̇ים אותמה...".

[91] "עד כל נפש החיה אשר תרמוש במים והדגים אל יאכלו כי אם נקרעו חיים ונשפ֯ך ד̇מ̇ם" (ברית דמשק, גניזה, יב' 12-14), ואילו הפרושים-חז"ל התירו אכילת דגים ללא שחיטה (חולין כז ע"ב) למרות שהפשט של במדבר יא' נאמר גם ביחס לשליו שחייבים לשוחטו.

[92] לפי המשנה בפרה צריך לסגור את הכוהן שבעה ימים בהסגר של מבנה אבנים כדי שיישאר טהור, ולכן ברור שישנה מסורת על טהרת הכוהן הגדול, בניגוד לחטא החמור של החטאתו.

[93] יצויין כי גם המקדש ביחזקאל מזיז את הנשיא מקרבת המקדש להרחבת טומאת המתים.

[94] "וכול הבהמה הטהורה אשר יש בה מום בשעריכה תואכלנה רחוק ממקדשי סביב שלושים רס לוא תזבח‏ קרוב למקדשי כי בשר פגול הוא" (מגילת המקדש לב' 16-19); "וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל" (שמואל ב יז' 29). כמובן גם אברהם אבינו הגיש, אך כנראה זה לא רלוונטי טרם מתן תורה; "[אל אחי י]דניה וחבריו [ה]ח[יל] היהודי, אחיכם חננ[י]ה (הכוהן הגדול בירושלים במאה החמישים לפנה"ס)... וכל חמץ אשר יש לכם בבתיכם ה]כניסו לחדריכם וחתמו (אותם) בין הימים [האלה]" (תעודת יב, אגרת פסח 419).

[95] ספר טוביה מזכיר בספר אחיקר החכם שנמצא בעיר יב שמצרים מהמאה החמישית לפנה"ס, כך גם מוכח לנו עד כמה ספר 'חיצוני' זה קדום ואוטנטי-אמיתי, והוא מזכיר מס' פעמים את תורת משה.

[96] "שלחו אל דמטריוס אקאירוס ובקשו עזרה ממנו". העדפת הפרושים בבריתם עם דימיטריוס השלישי מלך סוריה בן דימיטריוס איקיירוס היווני (סלווקי) שבדמשק.

[97]"והיה כיא יערוכו השולחן לאכול או התירוש לשתות הכוהן ישלח ידו לרשונה להברך בראשית הלחם או התירוש לשתות הכוהן ישלח ידו לרשונה  להברכ בראשית הלחם והתירוש" (סרך היחד, (סרך היחד ו' 4-6); "ברשית משלח ידי ורגלי אברך שמו, בראשית צאת ובוא לשבת וקום, ועם משכב יצועי ארננה לו ואברנו תרוםת מוצא שפתי במערכת אנשים. ובטרם ארים ידי להדשן בעדני תנובת תבל" (סרך היחד י' 15-13).

[98] כנראה לפי שני קורבנות התמיד -"ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד').

[99] מקור חלק מברכות תפילת העמידה (18) הן ממגילות קומראן: "למקבץ נדחי ישראל.. לבונה עירו ומקדשו.. למצמיח קרן לבית דוד.. למגן אברהם" (בן סירא נא'); "ברוך אתה אלי [הפותח לדעה לב עבדכה]" (סרך היחד יא' 15); "ברוך אתה אדני [כי לא עזבתה יתום]" (הודיות יג' 20); "ברוך אתה אדני אל הרחמים" (הודיות יח' 14); "ברוך אתה אדני אל הרחמים והחנינה" (הודיות יט' 29); "ברוך אתה אל ישראל" (4Q284ב' 5).

[100] אמנם בחלק מהקלפים היו פרשיות נוספות, כגון עשרת הדיברות ????. בוואדי מורבעאת, בנחל חבר ובנחל צאלים נמצאו קלפים בודדים נוספים. התלמוד הירושלמי (ברכות פרק א', הלכה ה'אומר על הברכות  הנאמרות במקדש "בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום ומפני מה אין קורין אותן מפני טענות המינין שלא יהיו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני". גם פרשיית 'האזינו' נכללה, כנראה כי היא: "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא' 19), והשומרונים מלמדים אותה לבר מצווה. להרחבה: מגילות קומראן מבואות ומחקרים – א', דוד נחמן, תפילין ומזוזות בקומראן, עמ' 143.

[102] למשל: 8 פירושי דרש ל'מחרת השבת' (מנחות סה') שלא עולים עם הפשט: "ולא מתורת משה היא" (513Q4), גינויים בין הפרושים עצמם כ'למה אתה מעקם את המקראות/כתובים', כפי שחלקם הצהירו ש'אין המקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת סג').

פשט כמשמעו: סוטה ח', רבי עקיבא (כלומר שאר הפירושים של התורה לא כמשמעו). להרחבה. יודגש לפי פילון האלכסנדרוני ('על חירות הצדיק יב' 81-82) האיסיים לא מפרשים את תורה לפי הפשט, אלא: "אחד מהם יוציא את הספרים (הקדושים) ויקרא בהם, ואיש אחר, מבעלי התורה, יעמוד על ידו, ויבאר את העניינים הסתומים. שהרי את מרבית (התורה) יפרשו בצורה פילוסופית דרך משל (אלגוריה) על יסוד שיטת דרוש ישנה נושנה".

[103] ראה מאמרה של ורדם נעם ?????.

[104] עדיין ניתן לא לבטל את עונש המוות ולהכיל 'עין תחת עין', במיוחד אם מותירים זכות זו לנפגע. פרק ??? בספר היובלים הינו המקור לעיקרון ה'מידה כנגד מידה' בעונש משמיים (ולא ע"י בית דין בארץ), וממנו כנראה העתיקו הפרושים: "כל מידותיו של הקב"ה - מידה כנגד מידה." עם זאת, לעיקרון 'מידה כנגד מידה' יש מובנים רחבים בצורות וכמויות שונות.

[105] "כך כתבת בי (שמות ל"ג) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל? מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו" (תמורה טז' א').

[106] ניתוח פילולוגי קלאסי של השוואה בין המשנה לתוספתא מגלה שהמשנה מורכבת משני רבדים, הראשון של אליעזר (היחד שמוצג בתוספתא ששיטתו על כל מקרה בנפרד), שעליהן הולבש יהושע.

[107] מספר היובלים למשל, הועתקו 3 מדרשי חז"ל: 'הקדמת אסף הרופא', 'תדשא', 'ויסעו'. ובנוסף עשרות מדרשי אגדה, למשנה ולתלמוד (המפורסם שבהם הוא שאברהם אבינו שובר את הפסלים לאביו תרח) בפירושו של הרטום על הספרים החיצוניים.

[108] הספר בהקדמה נקרא בשם 'תולדות אדם'.

[109] "פשרו‏ על  דמי]טרי֯ס מלך יון אשר בקש לבוא ירושלים בעצת דורשי החלקות [ולא נתן אל את ירושלים] ב֯יד מלכי יון מאנתיכוס עד עמוד מושלי כתיים ואחר תרמס [העיר ונתנה ביד מושלי הכתיים]".

[110] ספר טוביה יד' 5 שמוזכר בו אחיקר שנמצא ביב שבמצרים במאה ה-5 לפסה"נ: "ושב ורחם אותם האלוהים וישיב אותם האלוהים לארץ ישראל וישובו לבנות את הבית ולא כבראשונה עד עת [כי אם] עד אשר ימלא קץ העתים ואחרי זאת ישובו מן הגלות בכבוד כל יושבי ירושלים ובית האלוהים בתוכה יבנה כאשר דברו עליה נביאי ישראל"; 4Q174  (כונתה תחילה: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology) א' 1-7: "כאשר בראישונה ולמן ה̇יום אשר [צויתי שופטים‏] ע֯ל עמי ישראל הואה הבית אשר[ יבנה‏] ל[וא‏ ]ב֯א֯חרית הימים כאשר כתוב בספר [משה‏  מקדש‏] ה' כ֯[]ו֯ננו ידיכה ה' ימלוך עול֯ם̇ ו֯ע̇ד הואה הבית אשר לוא̇ יבוא שמה [    ]׺[עד‏] ע֯ולם וע֯מ֯וני ומואבי וממזר ובן נכר וגר עד עולם כיא קדושי שם  יג֯[ל]ה֯[ כבודו‏  ל‏]ע̇ו̇ל̇ם תמיד עליו יראה ולוא ישמוהו עוד זרים כאשר השמו ברא֯ישונה את מקד֯[ש י]שראל בחטאתמה ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מ̇ע֯ש̇י תורה"; מגילת המקדש כט' 9-10: "אש̇ר אברא אני את מק̇ד̇ש להכינו לי כול ה̇ימים כברית אשר כרתי ע̇ם יעק̇וב בבית אל".

מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5: "ורצית֯י֯ם֯ ו֯ה֯י֯ו֯ לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם‏ [ו‏]שכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה‏ [את מ]ק̇דשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הברכה אש̇ר אברא אני את מק̇ד̇שי להכינו לי כול ה̇ימים כברית אשר כרתי ע̇ם יעק̇וב בבית אל ‏[...] ואקדש‏ ועשי̇[תה‏...] למעלו̇ת מ[...] בבית אשר תבנה‏ [להיות] שמי עליו".

[111] מגן ברושי שיחזר על פי מגילות קומראן את תבניתה האדריכלית של העירית שרחובותיה ישרים שמצטלבים זה בזה: 'אדריכלות ובניין ערים במגילות הגנוזות', ארץ-ישראל, כג' (תשנ"ב), עמ' 286-292.

[112] "ואחרי כן ראיתי במראי את כל עוף השמים באים הנשרים הדיות האיות והעורבים והנשרים היו מנהלים את העופות ויחלו לבלו את הצאן ולנקר את עיניהם ולבלוע את בשרם".

[113] פשר על חנוך: 'פשר על חזון השבועות' 4Q247, פשר על דניאל: 4QFlorilegium, ולאחר מכן ינתן לה שם חדש: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology.

כניסות: 8699
קטגוריה: תיאור ופירוש מגילות ים המלח עידכון אחרון ב-שלישי, 06 יוני 2017 נכתב על ידי מנהל אתר הדפסה דואל

אתר מגילות קומראן/ים המלח The DeadDea Scrolls

תובנות (בעזרת מחקרים אקדמיים) מתומצתות (רובם עד מעט עמודים תוך הרחבה בהערות שוליים) על מגילות קומראן/ים-המלח/מדבר יהודה/הגנוזות, דרכם בפירוש התנ"ך, זיהוי עדת קומראן כבני-צדוק הכוהנים ו/או האיסיים, והמחלוקות עם הפרושים-חז"ל, צדוקים והרקע ההיסטורי עד ומול החשמונאים-מכבים. המיקוד נסוב על העתקות/שיבושי המסורת וסיבותיהן אל המשנה, גמרא וספרות הפרושים – תושב"ע.

 

חופשיות שימוש והעתקה

באתר מגילות ים המלח אין זכויות יוצרים: מותר להפיץ את ההצעות לעיל והמידע שבדף זה באופן חופשי, ללא צורך בציון המקור, וכן מותר לשנות ולעבד לצורך שימוש בתוכן למסמכים אחרים. ניתן לקבל מידע נוסף ומענה לשאלות בתחום באמצעות פנייה לדוא"ל: scrollsqumran@gmail.com
פנייה מקוונת באתר: לחץ כאן