המאמר הראשי (טיוטת ספר): "תולדות ההלכה ממגילות קומראן (ים המלח) והשתשלשלותה מעדת קומראן (כת היחד/האיסיים) בליקוט חלקיה על ידי עמי קדם, החשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים, ובעיקר - לחז"ל"

ניתן לקריאה בהורדה (לחיצה על סימון/אייקון הקובץ) כקובץ וורד (מעוצב עם תוכן עניינים והערות שוליים תחת כל דף) מקישור תיקיית גוגל-דרייב זו:

https://drive.google.com/drive/folders/1T3mpPjctslggQEnIkeA8LJMVghX3UPSc?usp=sharing

 

לחלופין, להלן המאמר הראשי (טיוטת ספר) בגרסה פחות עדכנית וכאשר הערות השוליים מופיעות בסוף הדף (וכן אין עיצוב, אך תוכן עניינים אוטומטי פעיל):

 

מגמות מעבר המסורות מעדת קומראן לחז"ל

תולדות ההלכה והשתשלשלותה מעדת קומראן בליקוט חלקיה על-ידי עמי קדם, החשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים ובעיקר מחז"ל

תוכן

  1. מבוא - הקדמה:. 2

א.            מהות התובנות על המגילות שעדיין גנוזות: 5

  1. זיהוי עדת קומראן: הסופרים, הכנסת וסנהדרין, נביאים זקנים וראשונים, כוהני בית צדוק: 5
  2. חשיבותן העצומה ותגליות בלעדיות מהמגילות:. 9
  3. חלוקה לקבוצות ותיארוכם ספריית מגילות קומראן:. 11
  4. העדות העיקרית כבעלי המסורה: נוסחי המקרא, התפתחותם לנוצרים ולשומרונים. 16
  5. התפיסה השגויה להתבודדותם – מהמקדש, לעיר כוהנים, וחזרה לצד החשמונאים:. 18
  6. קדושת נישואים ומיניות - ולא נזירות:. 22
  7. המשמעות הנכונה של אחרית סוף כל הימים והציפייה לגאולה:. 23

ב.            השלבים העיקריים בהתפתחות ההלכה וייסודה של עדת קומראן 25

  1. השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים והתגלות שני החגים: פסח וסוכות. 25
  2. התגלות חג השבועות לעדת קומראן: ברית ושבועה שנתית כשאחריו מועדי 50 יום נוספים. 27
  3. ייסודה עדת קומראן בימי שיא ההתייוונות, נטישתם מירושלים למדבר נגד אפרים ומנשה. 28
  4. מינוי מורה הצדק על עדת קומראן, יחסו לבן סירא ושמעון הצדיק. 31
  5. קבוצות הביניים: החסידים החשמונאים וה'רבים' למול בתי אבשלום ופלג:. 33
  6. החזרה בתשובה של עמ”י ועליית החשמונאים בעזרת מה”מ. 35
  7. יישומים חלקיים מנבואות ומגילות:. 36
  8. בין מסורת קדמונית מסיני לבין רפורמטיביות של יצירת הלכה חדשה. 38
  9. החלל התורני בתחילת ימי החשמונאים והפרושים הראשונים. 38

ג.            אימוץ החשמונאים והצדוקים את הלכותיה של עדת קומראן 43

  1. אימוץ הלכות עדת קומראן ע”י יוחנן הורקנוס והיווסדות הצדוקים. 43
  2. מועד ושיא גאולת בית שני באיחוד עם יונתן אלכסנדר ינאי 46
  3. מימוש סרך העדה לאחרית הימים – הסנהדרין 49
  4. טסטימוניה למקלים מיריחו: הלל הזקן ובני בתירא:. 50
  5. האיסיים קרובים למלכות הורדוס – אינם כת מתבודדת. 51

ד.            צדוקים, נוצרים, פלשים (ביתא ישראל) – וחידת לוח השנה. 52

  1. העקרונות של הפרושים-הראשונים שקרובים לעדת קומראן יותר מהצדוקים. 52
  2. בין הצדוקים הראשונים לאחרונים:. 53
  3. העתקת הנצרות:. 53
  4. הפלשים (ביתא ישראל) ויהודי יֵב:. 54
  5. חידת שמירת לוח השנה בזרמים קרובים לעדת קומראן 55

ה.            מעבר המסורות לחז"ל דרך האיסיים והחסידים:. 58

  1. בין עדת קומראן לאיסיים:. 58
  2. אלמוניות הראשונים בניגוד לכלל 'האמור דבר בשם אומרו':. 61
  3. בין שמעון בן שטח לחוֹנִי, ממנחם לשמאי:. 62
  4. דוגמאות של מסורות מעדת קומראן-הראשונים שחז"ל מודים שקיבלו מהם:. 65
  5. רב איסי הכהן, התפילה ובתי הכנסת לדרום:. 67

ו.             בין איסיים לחסידים, ובין ספרות סוד למגילות ולחיצוניות.. 68

  1. איסי בן יהודה: מעביר מגילות פשט והלכות שבת מהאיסיים:. 68
  2. מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים:. 73
  3. ספר היובלים הגלוי ממסורת פנחס בן יאיר – קבלת העיקרון המקביל לתושב"ע בכתב:. 76
  4. שתי מסורות להבחנה: מגילת נבונאיד מול תפילת מנשה. 79

ז.             שחזורי תורת עדת קומראן על ידי חז"ל. 80

  1. כמות שימוש במונחים שעברו מעדת קומראן אל התושב"ע:. 80
  2. תחילת הכתיבה של חז"ל בצורה שונה: 'שכחום חזרו ויסדום':. 83
  3. המעבר בתוך חז"ל: מקבלת ושימור המסורת לבין יצירה חדשה:. 86
  4. מנוסח המקרא בארמית מקומראן לתרגום הארצישראלי שבגניזת קהיר:. 87
  5. הקראים: החשד המוצדק לספרות חז"ל, הקושי בפירוש הפשט, חסרון מסורות המגילות:. 89

ח.            סיכום חלקי: שברי מגילות.. 91

ט.            נספחים:. 95

  1. היבטים אקטואליים של המגילות לימינו: חרדים ודתיים לאומיים. 95
  2. תרשים עיקרי האירועים לפי תאריכים. 96

י.             חולשות הצעות הספר, יחס ההלכה הרבנית, תשובות.. 97

  1. הסברים למחלוקות שסותרות את היטמעות המסורות. 97
  2. חזרתם של חז"ל ורבנים מאוחרים להלכות עדת קומראן:. 98

 

1.       מבוא - הקדמה:

ספר זה מבקש לעשות סדר רעיוני והיסטורי של גלגול המהלכים העיקריים והמסורות השונות שמגילות נוגעות קומראן העבירו, השפיעו ואף היוו המקור לספרויות דתות וכתות מונותיאיסטיות אחריה, תוך התמקדות במסורת הרבנית – חז"ל.

מטבע אופיו של סיכום נרחב שכזה, הכתיבה היא תמציתית וקצרנית, אך גישה זו מקשה על קוראים שאינם בקיאים בספרות קומראן - ומכאן התנצלותי, שמתבקשים להכיר את המושגים ואת המקורות בחיפוש וקריאה עצמאית בנפרד[1]. אם אתה קורא את הספר מקובץ דיגיטלי (ולא מעותק פיזי מודפס), אנא הורד את הגרסה העדכנית של הספר מקישור זה, רגע לפני קריאתך.

כרוב תחומי המחקר האקדמאי, גם המחקר על המגילות מאופיין במיקוד תת-נושאי[2] תוך סריקת מחקר רחבה והפניות למקורות, תוצאתה זהירות בהסקת מסקנות רחבות וסיכומי תחומים (לצד ספקנות וביקורתיות). זאת למרות המלצתו של יעקב זוסמן, חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה[3]: 'מפעל יומרני כזה צריך להיעשות פרקים, תוך מיפוי זהיר של תחומי הלכה', והדגשתו של יוסף באומגרטן את הצורך למצות את המסקנות העולות מן המסורות המשותפות למגילות ולספרות חז"ל באשר לתולדות ההלכה[4]. מגמות הלכה אלו סיכמתי בפרק 'מהות המסירה והמסורות של הראשונים', ומגמות היסטוריה ותחומים נוספים בפרקים שלפניהם. מגמת ספר זה מאמצת וממנפת את המלצתו של זוסמן ומציג הצגת והתייחסות מקיפה למכלול מגילות ים המלח (ומקצת הספרים החיצוניים[5]) כמקשה/קודקס אחד, דהיינו כספרות קודש של עדה אחת[6], תוך פתרונות אוטנתיים להבדלים בין המגילות השונות (זמנם ומחברם). מובן שאין הספר מתיימר לנתח את רוב ההלכה[7] של מגילות קומראן או של הזרמים שהושפעו מהם, אלא לעמוד על עיקרי השוואת דוגמאות ומחלוקות מהותיות שנבחרו כמייצגות את הבנת רצף המעבר (וגם אלו ללא ניתוח אקדמאי כהשוואת נוסחים וסריקת מאמרים מלאה). עם זאת, מחקרים ממוקדים הם מקצועיים (אף שלעיתים מבוססים על הנחות יסוד שגויות, בעיקר תפיסת כיתתיות ותיארוך), וספר מסכם עשרות כאלו, ובונה בעזרתם קו רציף וחדש של מהלכי ההיסטוריה ומעבר ההלכה. על כך תודתי לחוקרים בתחום, לצד בקשתי לשלב פרסומים רוחב מסכמים לציבור הרחב שאינו בקיא בספרות בית שני.

בכדי להגיע אל המסקנות המוצעות במאורעות ההיסטוריים של עדת קומראן מראשיתה, עובר לכתביה האחרונים, וההשפעה ההלכתית אחריה - מתודת הפרקים בספר בנויה בפרקים של רצף רעיוני וכרונולוגי לסירוגין[8]. כך הפרק הראשון (א') מסביר את המהויות השונות של עדת קומראן, שלדיאבון התקבעו במחקר ובדעת הציבור כהנחת יסוד שגויה כי עדת קומראן היתה כת שולית שדעותיה והלכותיה קיצוניים משיחיים וסגפניים/נזירים. טעות נוספת היא שיוך ותיארוך של מגילות קדומות לעדת קומראן, ולכך בוצעה חלוקת המגילות לקבוצות. הפרק השני סוקר כרונולוגית את מהות נקודות ההבדל בדת בימי התנ"ך (כיבוש הארץ עד חורבן הבית הראשון) עד להיווסדות עדת קומראן, ומהפרק השלישי מתחיל ניתוח השפעת העדה (מסורותיה ומחלוקותיה) על הכתות בנות תקופתה. הפאזל ההיסטורי והתורני מושלם בפרקים האחרונים הדנים על היטמעות מסורת עדת קומראן באיסיים ובחסידים, ומהם לחז"ל.

פרופ' ורד נעם פתחה במבוא לספרה מקומראן למהפכה התנאית (עמ' 9): 'עתה, לאחר פרסומה המלא של ספרות קומראן, ולאור המחקר הענף והפורה של המקורות השונים לגופם, נראה שהגיעה העת להתחיל להתחקות מחדש אחר המכלול ההלכתי כולו, לזרמיו, לגלגוליו ולהתפתחותו, ממקור צמיחתו במקרא ובמסורת הקדומה, דרך הילוכו בגן השבילים המתפצלים של ימי הבית השני ועד המערכת המגובשת, המסועפת והמשוכללת המעוצבת בספרות התנאית'. וכך סיכמה בספרה (עמ' 355): 'לכאורה מתבקשת כאן המסקנה הפשוטה, שההלכה התנאים מייצגת שלב התפתחות מאוחר מזה של ההלכה הקומראנית, ושההלכה של קומראן משקפת את המצע שעל גביו התחוללה המהפכה התנאית'.

ספר זה מבקש לשלב משיטתו של חנן אשל ז"ל בספרו 'מגילות קומראן והמדינה החשמונאית'. אשל סקר כרונולוגית את המנהיגים, הקבוצות והמחלוקות הפוליטיות והיסטוריות של עדת קומראן עם סובביה. עם זאת, אציע מסקנות סותרות לרוב הצעותיו, שנובעות בעיקר מזיהויים ותאריכים מוקדמים וחדשים.

רחל אליאור הציעה בספרה 'תהום ונשייה' שעדת קומראן היא הצדוקים (ושלא היו איסיים). הצעתה לא התקבלה במחקר (אם כי גילתה עניין ציבורי גדול יחסית), אך גם לא ניתן להכחישה[9], בעיקר נוכח הידע המועט על הצדוקים, שרובו מוטה, שהרי אין בידינו דבר מכתביהם. חוקרי המגילות קיבלו את והתקבעו שהצדוקים מזוהים עם קבוצת 'מנשה' המגונה בכתבי עדת קומראן הכיתתיים. אבקש לפסול זיהוי זה, הן מצד תיארוכו, והן מצד הקרבה החיובית ביניהם. בזיהוי הצדוקים אציע אבחנה בין הצדוקים-הראשונים שבימי החשמונאים לבין הצדוקים-האחרונים שבימי הנצרות, ובכך קרוב להצעתה של אליאור רק בנוגע לצדוקים הראשונים. בסוף בית שני הצעתי הפוך מאלאור, לא רק שהיו איסיים (שהם אחד המחנות שיצאו מעדת קומראן), אלא שאיסיים אלו גם החסידים שנטמעו בתנאים ובחז"ל (זאת בלי לגרוע שמסורות ומחנות נוספים של עדת קומראן נטמעו בנצרות ובגניזת קהיר). כמו"כ, אליאור מציגה מחלוקת ישירה בין לוחות השנה, אף על פי שאין חפיפה בין הקבוצות, ועוד שכבר בספרי המקבים מצויין לוח ירחי. לעניין חידתי זה יוקדש פרק.

הצעות לגלגולי והקשרי היסטוריה חדשים שונים וחלקם מהפכניים, מובילים למסקנה כי עדת קומראן ומגילותיה הן ראשית וראש מסורות ישראל הבלום והקדום. יגאל ידין מציין בעמ' 171 למאמרו על שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. לפיכך הקורא מוזמן לנסות לקרוא לעקוב אחר רצף הטענות שמתחברות לציור היסטורי ותורני.

א.      מהות התובנות על המגילות שעדיין גנוזות:

2.       זיהוי עדת קומראן: הסופרים, הכנסת וסנהדרין, נביאים זקנים וראשונים, כוהני בית צדוק[10]:

תהילים קמט' 1 מציין 'קהל חסידים'. כמה תנאים היו גם חסידים שלהם היו מסורות קרובות לעדת קומראן - על כך ראה בפרק ו' בהמשך.

במק"א ז' 12-13 מתוארים 'קהל סופרים' - וזה בתקופת עדת קומראן, ותואם למהותם, אופיים, ומגילותיהם (למשל: המגילות המקראיות, משמרות כהונה עם לוחות שנה, מסורות הלכה ראשונות). באתר היישוב קומראן[11] נמצאו ממצאים ארכיאולוגים לכתיבה[12] וטהרה (כ-16 מקוואות). כבר החשמונאים תרו ואספו ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14[13]), ומספר חוקרים כבר מסכימים שהספרייה הוברחה מירושלים לקומראן[14] (ובפרט זו מהות מגילת הנחושת שבה רישום מסתורי אוצרות המקדש [15]). ספריית קומראן נשארה הספרייה העיקרית עד גניזת קהיר – היא "תקופת הדממה" (היתה ספרייה גם ליהדות מצרים, אך לא שרדה). חז"ל ייחסו מסורות לסופרים שרובן תואמות למסורות שבמגילות (על כך ראה בפרק 'מהות המסורות שעברו'). בתפילת 18 מצוינת 'פליטת בית סופריהם' שמרמזת על שרידי הסופרים/חסידים והתורה שנשארו מעדת קומראן וספרייתה היחידה, שהתושב"ע היא ניסיון שמירתה.  כוונת חז"ל לסופרים היא למנהיגי התורה בדור שלפניהם (התנאים), וחז"ל הקפידו על הלכות מדברי סופרים[16] בחשיבות הגבוהה ביותר: 'חביבין דברי סופרים מדברי תורה' (שיר השירים רבה א' ב'); 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' ע"ב). הן מהיבט הלימוד ניתן ישנה התאמה לסופרים: עדת קומראן הקדישה שליש מהלילות ללימוד (סרך היחד ו' 7[17]), , לצד הלכות הוראה לילדים (כבית-ספר)[18]. על ייחוס תקנת עזרא הסופר לטבילה לבעלי קרי למורה הצדק, ולאחר מכן ביטולה ע"י חז"ל לפי אפשרות המשנה/בדיעבד במגילה טהרה – ראה בפרק על הטהרה.

מגילה 4Q252 ה' 6 מזהה כנראה (המגילה מקוטעת) את 'אנשי היחד' (עדת קומראן) כ'כנסת', וכן חז"ל מציינים את הכנסת הגדולה[19] ומייחסים לה הלכות. חז"ל מציינים גם את הסנהדרין[20], למרות שכנראה (הן לפי הסכוליון למ' תענית י') עד סוף ימי החשמונאית היתה חשמונאית וצדוקית (ולא פרושית), ולפני היווסדות עדת קומראן – בן סירא אינו מזכיר אותה. כמות 70 חבריה אמנם מקורו במקרא, אך מגילת המקדש נו' 11-15[21], מציינת ממשלה של 36 שרים שהם מועצת המלך, שהוא חייב להיוועץ בם ולקחת החלטות ברוב דמוקרטי (כנראה אפילו אין לו זכות וטו), שהם כנראה 'חבר היהודים' שבמטבעות החשמונאים.

עדת קומראן מייחסים את ראשיהם לבני צדוק הכוהנים, שהחל מצדוק בן אחיטוב ששמר אמונים לדוד המלך ועד עד חוניו השלישי (או יאסון). צאצאם הוא שמעון הצדיק שמעון הצדיק (כנראה השני[22]), אותו שיבח גם בן סירא (שקרוב לעדת קומראן – ראה הרחבה בפרק עליו), וממנו חז"ל שואבים את רוב ההגות הפילוסופית והמוסרית שלהם. התורה מקנה ללווים ולכוהנים את עיקר ההוראה השפיטה וההנהגה בישראל. לצדם אמורה להיות מלכות ונביאים, אך אלו התקיימו רק בחלק מתקופת התנ"ך. הכהונה לעומת זאת אינה מותנת, ואכן הכהונה היתה ההגמוניה היחידה הרציפה עד לחורבן הבית השני (אם כי חלק מהכוהנים המתייונים לא היו מבית צדוק ופעלו בניגוד לתורה ותורות הכוהנים בפרט). אומנם כוהני בית צדוק בבית ראשון ועד לייסודה של עדת קומראן (להלן: 'בני צדוק הראשונים') - אינם עדת קומראן[23], כיוון שעדת קומראן טרם נוסדה והיא הראשונה שהיתה: 'וי̇בן להם בית נאמן[24] בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה ה מחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "הכהנים והלוים ובני צדוק אשר שמרו את משמ̇רת מקדשי̇ בתעו̇ת בני ישראל מעלי"[יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2), כך שלא היה לבני צדוק הראשונים את רוב היצירה ההלכתית והנבואית של מורה הצדק. עם זאת, ההנחה לבני צדוק הראשונים הם שאחזו והעבירו לעדת קומראן את שתי הקבוצות הראשונות של המגילות. אך גם אז עולה הקושיה - מדוע בני צדוק הראשונים לא קיימו את החוקים שבשתי הקבוצות הראשונות של המגילות מצוותיהם, ובעיקר את לוח שנה השבתי-שמשי. על חידה זו ארחיב בפרק על 'חידת לוח השנה'. החשמונאים ביקשו כהן צדק (מק"א יד' 41[25]) – דבר המלמד על אופי התקופה וחוסר שעלה.

לכוהנים מוקדשות 13 ערים בישראל (על כך ראה בפרק על התבודדות מתבקשת). טענת עדת קומראן ככהונה הגדולה, שכאשר המקדש נטמא, היא עוזבת להרים עיר כוהנים, ומחליפה בכך את ירושלים: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק... אשר יצי]ל‏[מה מי]ד̇ בליעל' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23), ולכן אינם מרשים לטמאים ובעלי מומים לשהות בעדתם (ברית דמשק 4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).

חז"ל (ואף האיסיים[26]) מייחסים הלכות חשובות וכבוד רב ל'ראשונים', וביטוי מסכם לכך ניתן לראות ב'אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים' (שבת קיב' ע"ב).

במשנה נזכר התואר 'זקנים' 30 פעמים. מקורו בחכמי ומנהיגי ישראל שנזכרו כבר אצל משה רבנו ויהושע, אך חז"ל מתכוונים לחכמים שלפניהם – גם אלו חברי עדת קומראן, ובמשנה ידיים פ"ד מ"ג - מקבילים אותם לנביאים.

'מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת (ירוש' ברכות ד' ע"ד; עי' מגילה יז'). על מסורות התפילה כאחד התחומים המובהרים שעברו מקומראן לחז"ל – ראה בפרק 'מההלכה הכיתתית אל התושב"ע'. עדת קומראן מייחסת למורה הצדק ואף לחבריה התגלות נבואית[27], וחז"ל מציינים על קודמיהם[28]: 'רוח הקדש עליהם, אם אין נביאין הן בני נביאין הן' (תוספתא פסחים ד' יג'-יד' ומקבילות).  גם יונתן בן עוזיאל מתרגם 4 פעמים סופר במקום נביא. החשמונאים ציינו שנביא חסר בקרבם (מק"א ד' 42-47)[29]. טענתי שזאת כיוון שעדת קומראן נטשה את ירושלים והעם מספר שנים לפני מרד החשמונאים.  יוספוס מתארם כנביאים[30].

דניאל ז' מציין את קדושי העליון. עדת קומראן מזהה את עצמה כעדת קודש, ולפי מגילת שירות עולת השבת, העדה מתעלה בשבתות לשיר (או אף להיות כ) עם המלאכים.

דניאל מציין רבות את 'המשכילים'[31], ואלו משוכתבים ומזוהים בפשר 4Q174[32] כעדת קומראן. משכיל קרוב לחכם. קדושי עליון שבדניאל ז'[33]. במגילות קומראן ישנה ספרות חכמים שאינם מובאים מסמכות אלוהית כמו כמצוות התורה וההתגלויות של החברים הבכירים של עדת קומראן, אלא מסמכותם של חכמים, ומבוססים על ניסיון החיים, על ערכי מוסר ותרבות ועל השקפות עולם של מחבריהם. מגילות וסגנון זה התפתח וזרם של חכמים אצל הפרושים שלא היה להם ייחוס מקראי, ובהמשך לחז"ל.

לסיכום, מכאן ההתאמה לקבוצה היחידה שיוספוס הילל ללא דופי - האיסיים, וזאת בכמות רבה של 43 מתוך 47 אזכורים על הכתות (לעומת 4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים, אף על פי שמגדיר עצמו כפרושי)[34], וכן ייחס להם נבואה. המשך הקשר והיטמעות של עדת קומראן בחז"ל, דרך האיסיים והחסידים, מובא בהמשך בפרק ד' 'מעבר המסורות לחז"ל דרך האיסיים והחסידים'.

יוצא אפוא, שבעוד רבים בדורינו עדיין סוברים שמה להם ולכת הזו, אינם מכירים ומבינים זהות הכהונה הגדולה והסופרים כפי שהיה באמצע בית שני, ונמצא שתפילתם: 'והשב כוהנים לעבודתם' כ'מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה' (ישעיהו כט' 13), וממחזרים טעויות היסטוריות: 'שִׁמְעוּ דְּבַר יי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ; אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יי וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ'.

3.       חשיבותן העצומה ותגליות בלעדיות מהמגילות[35]:

שלושה נתונים בסיסיים וייחודיים שמאפיינים את עדת קומראן: כמות גיוונם וקדמותם של המגילות, כותביהם מהכהונה הגדולה של בני צדוק, והשפעתם על היהדות וזרמים נוספים.

  • במגילות הקדמונים יש מידע ומסורות מתוארים שהיו ידועים במזרח הקדום (כגון מלחמת טרויה[36]), ושחלקם לא היו ידועים במאות הראשונות לפסה”נ, כגון: פירוט חלק מגרמי השמיים בחנוך[37], הענקים[38], הגאוגרפיה הקדמונית במגילה חיצונית לבראשית וביובלים.
  • שילובו של לוח השנה הייחודי בעולם בן 364 יום במגילות מגוונות תוך סינכרונו בעשרות מועדים ושבתות קבועים ומחזוריים בשנה, משמרות כהונה במשך יובלים, מזלות ושעון שמש ייחודי ומסתורי, אלפי מזמורי תהילים, חצרות ושערי בית המקדש. מתברר שבמאה הקודמת (ה-19) הסיקו נציגי האומות שלוח השנה בן 364 הוא היעיל הידידותי והנכון ביותר, ולכן ניסו ליישמו ולהנחילו בכל העולם[39].
  • עדת קומראן היא המקור המייסד של התפילה ובית הכנסת, הטהרה והמקוואות.
  • הרמוניזציה (האחדה)[40] מורחבת של המצוות (ללא הסיפורים) בסדר ארגוני ופלאי (ללא קונקורדנציה[41]) מספרי שמות עד ובעיקר דברים (שבהם יש חזרות ולעיתים אי-סדר, בפרט נאומי משה רבינו בספר דברים – כפי שמובאת שליש האחרון של מגילת המקדש (טורים מז'-סז'). בכך נפתרת הקושיה שביקורת המקרא הדגישה בעניין), הכתוב בשיח ישיר בין ה' למשה, ולכן כולל צורת כתיב מלאה שבמלאה[42]. גדולי הסופרים ניסו לסדר את מצוות התורה אך לא התקרבו לרמה אלוהית זו[43]. יהודה שיפמן ציין שהמחקר מגלה עם השנים יותר ויותר הרמוניזציה במגילה[44]. גם תיאור בניית המקדש במקום המשכן, מצביע כנראה על המטרה הראשונה טרם חטא העגל וארבעים שנות המדבר[45], והוראות בניית המשכן ניתנו לאחר עלייתו הראשונה של משה רבינו להר סיני. ציווי-הוראות הבנייה מתאימות לבנייה בפועל של בית המקדש הראשון המתואר במלכים א' ו'-ז', כפי שה' נתן ציווי לבניית המשכן וכליו בפרשות תרומה-תצוה, ורק לאחר מכן יש תיאור של הוראות משה והבנייה עצמה בפרשות ויקהל-פיקודי. שרידי תיאורי המקדש מהמגילה נותרו ביוספוס, וחז”ל אף מציינים את מהות מסורת ראשונית זו שקיבל ישירות משה רבינו[46]. כנראה המגילה סודית נוכח קדושתה, וכך למשל בממ"ת שנשלחת כאגרת גלויה לשכנוע, חוזרים על מקצת הלכותיה[47].
  • שיטת הממשל הצודקת רלוונטית ועדיפה על הדמוקרטיה בימינו: מ' המקדש נו' 11-15[48] מגבילה את שלטונו של מלך (ובימינו ראש ממשלה או נשיא) שאינו רשאי להחליט לבדו ללא 36 שרי ממשלתו. ממשלה זו היא כנראה 'חבר היהודים' (ה'חבורה' הממלכתית) - כרשום במטבעות החשמונאים.
  • חמשת נוסחי המקרא שאותם אימצו זרמים ודתות (ראה על כך בפרק הבא), ובפרט קדימותו המגילות המהוות מצע עברי שקדם לתרגום השבעים ביוונית.
  • הוכחת הנבואות על החשמונאים, שכן מספר מגילות[49] שמתארות את נצחונם – לראשונה מוכח שנכתבו לפני כן.
  • התאמה בין תקופת 100 השנה שבין מועד 390 שנה מהחורבן (או מהכיבוש הבבלי[50]) המצוין בברית דמשק א' 5-6 לבין מועד 490 שנה המצוין בדניאל ט' 24, פשר מלכיצדק ?? ואפוקריפון ירמיהו ??. יתרה מזו, ספירה זו היא הנכונה, כאשר יוספוס וחז”ל טעו בתקופה זו שארכה גם את התקופה הפרסית[51].
  • המקורות לשיטות מלחמות החשמונאים, תקנות יוחנן וברכת ינאי.
  • ההלכה הקדומה שהתפתחה והתגלגלה בעיקר לחז"ל. המובהקים שבהם הם הלכות שבת ותפילה (מפורטים בפרקים בהמשך).
  • תרגום הארמי ששוחזר באופן חלקי ודומה על ידי אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, וקרוב יותר בחלק מהתרגומים הירושלמי-ארצישראלים שבגניזת קהיר.
  • המשך הנצרות מהמשיחיות במגילות (ראה על כך פרק נפרד).
  • השילוב והיחס בין פשט ודקדוק התורה ההלכתי לבין מדרשי ההגדה המשלמים לסיפורי התורה מחד גיסא והפשרים מאידך גיסא.
  • ספרות המוסר והחוכמה בחטיבות נושאיות.
  • ספרות הסוד לספרות ההיכלות, רקיעים ומלאכים, ועד לקבלה.
  • בין עדת קורמאן לבית צדוק, שמעון הצדיק ובית חוניו.

4.       חלוקה לקבוצות ותיארוכם ספריית מגילות קומראן:

כדי להתמודד עם השוני בין המגילות (סוג המחבר והנמען, במהות וסגנון הכתיבה), ובמיוחד עם התקופות השונות שבהן התחברו, אבקש לחלק את המגילות לחמש קבוצות אלו (שאשתמש בהם לאורך הספר):

הקבוצה הראשונה מכונה בשם 'המגילות הקדמוניות', וכוללת את ספר חנוך (שהינו גם ספר חיצוני), הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, ותפילות וצוואות הקדמונים (מאנוש ונוח עד לבני יעקב – שאלו ספרים חיצוניים). מסורותיהם של חנוך[52] והענקים[53] מהווים מיתולוגיות מובילות בתרבויות המזרח הקדום, אך גם ביוון. ספר היובלים שמעט מאוחר יותר, הועתק: מפרק ה' 7-9[54] למלחמת טרויה[55]; מפרק ב' 11 למיתוס הבבלי על 'תיאמת'[56]; מפרק כג' ליוונים ולהסיודוס ('מעשים וימים'[57]); מפרק מו' למנתון ('נגד אפיון')[58], מפרק מט' ליחזקאל הטרגיקן[59]; (ראה בהמשך כיצד הוטמע היובלים בספרות חז"ל). גם הציווים של נח (מכמה מגילות) התקבלו ונשמרו בעמי קדם, וכן כ'שבע מצוות בני נח' בספרות חז"ל[60]. לחז"ל אמנם לא שרדו רוב מגילות אלו, אך יש להן אמונה במסורות דומות כמו ספר רזיאל המלאך היצירה, ספרא דאדם הראשון. ספרות ההיכלות מכונה גם ספר חנוך השלישי, וייתכן ומקור חוכמת הפנים ממגילת מגילת Q18644QHoroscope-).

בעוד הקבוצה הראשונה מאופיינת בכתב ארמי, מהותה של הקבוצה השנייה שלהלן בעברית, והסיבה לכך מפורטת ביובלים יב' 27-25[61], ותואמת את ממצאי המחקר הארכיאולוגי והפילולוגי – מדוע נראית השפה העברית מאוחרת בין השפות השמיות.

הקבוצה השנייה מכונה בשם 'מגילות הר סיני' וכולל את מגילת המקדש, נוסחי התנ”ך/המגילות המקראיות[62] (חלקם מכונים שכתובים/עיבודים) וספר היובלים (היחיד מקבוצה זו שמוגדר ספר חיצוני, עליו נדון בהרחבה בהמשך). חלוקת קבוצה זו חשובה למחקר לתובנה שספרים אלו מהווים מסמכי יסוד עתיקים, שאינן רומזות על עדת קומראן כעדה, ובוודאילא ככת נזירית/שולית וכדומה, כפי שמורחב בפרק הבא. יתרה מזו, חלק מהלכות מגילות אלו אינן הלכה למעשה בעדת קומראן, ואף ביניהן סתירות מהותיות לחלק מהכתבים הכיתתיים של 'מורה הצדק' (להלן הקבוצה הרביעית'), כגון במגילת המקדש: חוסר רלוונטיות להלכות מלך ומקדש לעדת קומראן בימי היווסדותה[63] (ורוב החוקרים סוברים שהיו נגד המלכות, על כך ראה בפרק על ינאי). למרות חיובי התורה למתן מעשרות ותרומות, לא נמצאו חיובים כאלו בתוך העדה[64]; השיא בביטול עונש המוות בתורה על ידי נדר עדת קומראן (יורחב בהמשך). על חשיבותה וסודיותה של מ' המקדש ראה עוד בפרק 'ידע בלעדי'.

הקבוצה השלישית מכונה בשם 'המגילות ימי חורבן בית ראשון' כיוון שהיא מיוחסת לכותב בגוף ראשון מתקופה זו, כמו אפוקריפון או פאסידו של נביא[65] וטוביה (שהינו ספר חיצוני). טוביה מספר על חייו ובנו בתחילת גלות עשרת השבטים, ואילו חוקרים תיארכו את הספר למאה הראשונה לספירה. מאחר שהספר נמצא בין מגילות ים המלח, הקדימוהו חוקרים לפחות למאה השנייה לפסה"נ, אך טוביה מציין את אחיקר בפרק א' 21 כבן אחיו של טובי האב, מגולי מבני שבט נפתלי, וספר משליו של אחיקר נמצא במאה ה-19 ביב שבמצרים מהמאה החמישית לפנה"ס[66], וכך ישנה עדות ארכיאולוגית מוקדמת במיוחד לספר זה - בניגוד לתיארוכם של החוקרים, ולמרות זאת חוקרים עדיין מתארכים ספרים-מגילות קדומות יותר (משתי הקבוצות הראשונות) אחריו, כאשר ברי מבחינה פילולוגית (ולעיתים גם בהשוואות לעמי קדם ויוון) ששפתם ומסורותיהם קדומות בהרבה מטוביה. תפילת מנשה למשל היא מגילה ששרדה גם כספר חיצוני (ובדומה לטוביה, עד אז חוקרים תיארוכה למאה הראשונה לספירה), בעוד תפילת נבואיד לא שרדה כספר חיצוני (על שניהם ראה בפרק נפרד בהמשך). ספר בן סירא קרוב לקבוצה זו, אף על פי שהוא באמצע בית שני.

חלוקת שלוש הקבוצות לעיל חשובה להסתכלות ולניתוח מממבט עיניהם ומניעהם של עדת קומראן. בני העדה ראו במגילות אלו עתיקות וקדושות יותר (ממגילות מאוחרות של שתי הקבוצות שמפורטות בהמשך). בקבוצות אלו אין חידושים של כת רפורמטיבית, אלא לקבוצה שקיבלה ושומרת על ספרים קדומים ובכללם מסורת והלכות עתיקות. גם המחקר מצביע על אי התאמתם לסגנון תקופת ייסוד עדת היחד, זולת נבואות על מרד החשמונאים. יתרה מזו, לא סביר שמגילות אלו נכתבו בדור יסוד עדת קומראן או מרד החשמונאים[67] (כפי שסוברים החוקרים), שהרי כך היו מחרימים ספרות שקרית, במיוחד נוכח קנאותם לאמת בהיותה אמת, ולאמת התורנית בפרט[68]. הייתכן שחבר מעדת היחד יכתוב את מגילת המקדש שהיא התורה שקיבל משה ישירות מהאל וממנה ערך את רוב החומש? האפשר שחבר אחר יחבר מגילות בשם הנביאים? כיצד קיבלו מגילות עם ידע ששרד רק במזרח הקדום?            עדת קומראן אינה מציינת מאין אספה לתוכה את שלוש קבוצות המגילות הראשונות, וההנחה שהן נמצאו ונאספו על-ידם בעת עזיבתם את בית המקדש (עם רישום מסתורי אוצרות המקדש במגילת הנחושת[69]), מהיותם הכהונה הגדולה (בני צדוק) ב-800 שנה האחרונות (על בית צדוק ראה בפרק: 'התבודדות זמנית ככת מתבקשת בתקופת ההתיוונות'). היווסדותה של עדת קומראן מאוחר לחלק מספרים (מגילות) אלו שמתוארכים לפי פחמן 14 למ-250 לפסה”נ, אך סביר שספרים אלו עתיקים ואותנטיים, שהרי מדובר על העתקים (וגם המחקר מייחס שנים רבות לקביעת ספר כקאנוני לכתבי קודש ולהעתקה). המינוח המקובל לכשלושת קבוצות אלו הוא הספרות הבתר-מקראית, שכוללת גם ספרים חיצוניים שאינם במגילות.

הקבוצה הרביעית מכונה בשם 'מגילות מורה הצדק'[70], בה סגנון נבואי מובהק (כולל פרשנות לנבואות) המתייחס למאורעות או קבוצות ודמויות אקטואליות בכינויי סתר (בעיקר ב"ד, הפשרים, הודיות[71]). מגילות הסרכים הן הרחבות על ברית דמשק, שנכתבו ככל הנראה ע"י המחנות שהוקמו (????). זמנה של קבוצה זו הוא משיא ימי ההתייוונות עד תחילת ימי חשמונאי. רוב מגילות אלו אכן כיתתיות/כוהניות באופיין. בין קבוצה זו לקבוצה הבאה משתבצות מגילות הסרכים[72]. אין בקבוצה זו ספרים חיצוניים.

בתקופת מורה הצדק לא היו הכתות המוכרות לנו (היו אחרות), והיא מהווה את עיקר תקופת הסופרים/ראשונים שמוזכרים בחז"ל. היות ובן סירא לא מזכיר את עדת קומראן והכתות הנגדיות לה (אפרים, מנשה ועוד – ראה בהמשך), כנראה שהוא חי וכתב לפני עלייתם. קיים סיכוי שאם תיאורו את שמעון הצדיק (???), וזהו שמעון הצדיק השני (??) – זהו מורה הצדק בטרם ברח מירושלים (??).

תיארוכיי המוצעים לארבעת הקבוצות לעיל (4-1) מוקדמים מהתיארוכים המקובלים בקרב החוקרים (אם כי מודים שאפשר להקדים[73]). ההבדל נעוץ שתיארוך החוקרים מתבסס על מדע הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה, וחולשתו (שחוקרים אינה עומדים עליה) היא שהחוקרים קבעו (ואף המציאו) תקופות ללא השוואה לכתבים יהודים אחרים – מהסיבה הפשוטה שאין עוד כתבים אחרים מתקופה זו או לפניה (יש מספר מילים בארכיאולוגיה, אך לא מגילות, זולת פפירוש נאש). בכל אופן, גם רוב המגילות הן העתקים ואינן החיבורים המקוריים (אוטוגרף) – כך שהצגת תיארוך העתקים הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה – יותר מטעה מאשר מכוון, שכן החיבורים המקוריים ודאי קדומים בהרבה, ועל כך חיזוקים היסטוריים רבים (ראה לעיל על העתקות מהקדמונים ומהקבוצות הראשונות).

הקבוצה החמישית מכונה בשם 'מגילות כיתתיות תיעודיות' והיא המאוחרת בזמנה, מאופיינת בסגנון שאינו נבואי[74], אלא בציון של דמויות ספציפיות – אנשים (כ: יונתן המלך, שלומציון, הורקנוס, אמליוס, פוטליאיס), ללא אזכור של הקבוצות/כתות, או שחוברו ע”י סופרי העדה בלשון רבים (בדומה לממ”ת). זמנה סוף התקופה החשמונאית והלאה. גם בקבוצה זו אין ספרים חיצוניים.

בתקופת קבוצה זו קמו הכתות המוכרות לנו (פרושים, צדוים, בייתוסים, טובלי שחרית ועוד), כנראה כיוון שמורה הצדק הפסיק לכתוב, וניסו לשמר את ההלכה הרבה שכתב, לצד החזרה התשובה של עמ"י בעקבות ייסוד עדת קומראן. לאחר תקופה זו החלה תקופת התנאים וחז"ל, שהיא איסוף ההלכה של חז"ל, בעיקר מחסידי התנאים שהיו איסיים וקרובים לעדת קומראן בדרכים שונות.

דעת הארכיאולוגים העדכנית על מועד ייסוד היישוב בקומראן היא לרבע האחרון של המאה השנייה לפסה”נ[75]. אטען שרק מגילות הקבוצה החמישית חוברו בתקופה, ואילו השאר עתיקות יותר או שהועתקו שוב בתקופה זו או אף לאחר מכן.

מקובל לכנות את הקבוצות השלישית עד האחרונה כ'מגילות כיתתיות/כתבים כיתתיים', והמינוח להלכה מהקבוצות הרביעית והחמישית הוא 'ההלכה הקדומה'. יוצא שלמעשה חילקתי את המגילות הסמי/טרום כיתתיות לשלוש, ואת המגילות הכיתתיות לשניים. חוקרים הציעו חלוקות שונות, דבורה דימנט חילקה לפי המונחים הכיתתיים שבמגילות[76], אך בכולם יש חריגים וקשיים להגדרותיהם.

החלוקה המוצעת לעיל מיישבת את קושיות התיארוך שהמחקר מתקשה להתמודד איתם:

  • ציטוטים פנימיים (שתואמים לסדר כתיבתם): רוב החוקרים מתארכים את ספר היובלים לאמצע המאה השנייה לפסה”נ, אף על פי שמקובל לתארך את ברית דמשק ל-170 לפסה”נ, ואילו היובלים מצוטט בו (יח' 3-4[77]) – קרי, היובלים חייב להיות מוקדם מברית דמשק, וכך אכן ישנן מסורות בעמי קדם שהעתיקו מהיובלים[78]. בדומה, תיארוך צוואת לוי הארמית שגם מוזכרת בברית דמשק ד' 15[79]. צוואות השבטים מזכירות פעמים רבות את חנוך ומצוותיו. היובלים מזכיר את חנוך וספרו.
  • חוקרים סוברים שחזון החיות שבכרך החלומות שבספר חנוך נכתב באמצע המאה השנייה לפסה”נ (לאחר מרד החשמונאים), אך כרך זה נמצא בין שאר הכרכים של ספר חנוך במגילות, שמאז מתוארך למאה השלישית לפסה”נ[80].
  • רוב החוקרים מתארכים החלק השני של דניאל לאחר מרד החשמונאים אותו הוא מפרט[81], אך נוכח שרידותו של דניאל יא' במגילת קומראן, ועליו פשר דניאל[82], תיארוך זה כבר (כמעט) אינו אפשרי.

חלוקה אחרת של סוג המגילות, לפי מהותם ומטרתם להיות גלויים לכל העם או נסתרים מהם ומיועדים רק לעדת קומראן/סופרים, תובא בהמשך בפרק 'מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים'.

5.       העדות העיקרית כבעלי המסורה: נוסחי המקרא, התפתחותם לנוצרים ולשומרונים

כ-250 ממגילות ים המלח מהווים את כל ספרי התנ"ך[83], בחמישה נוסחים שונים אלו (שמכונים המגילות המקראיות):

  • הנוסח הקדם מסורתי: הוא 80% מנוסחי המקרא, עבר והתקבל לידינו היום דרך בעל המסורה בן אשר שכתב את כתר ארם צובא. גם חז"ל השתמשו בנוסח דומה, אך לא שרד שום כתב מכתביהם (לא נוסח מקרא ולא משניות או אחר), אם כי שרדו מגילות מקראיות (רק) בנוסח זה ממרד בר כוכבא ומצדה. התקופה שבין עדת קומראן לבין גניזת קהיר וכתר ארם צובא מכונת "תקופה הדממה".
  • הנוסח הארמי: נמצאו רק שתי מגילות: ויקרא, איוב. התנאים מודים שאת התרגום הארמי הם 'שכחו וחזרו ויסדום' (מגילה ג' ע"א) – על כך יורחב בהמשך בפרק בשם זה, לצד התרגום בהארצישראלי שבגניזת קהיר והנאופיטי. במגילות הלא המקראיות נמצאו עוד 8 מגילות בארמית[84], חלקם גם בגרסה מקבילה גם בעברית (ביניהם ספר טוביה ולכן כנראה בידינו היום כשלושה נוסחים שונים שלו[85], וצוואת לוי בארמית למול צוואת נפתלי בעברית[86]).
  • נוסח מצע עברי של תרגום השבעים (Septuagint): הנוסח מהמגילות בעברית שקדום לתרגום השבעים שביוונית[87]. נוסח השבעים התקבל בנצרות כברית הישנה (עם עוד ספרים חיצוניים שחלקם מהמגילות), עליה יורחב בפרק על הנצרות.
  • הנוסח הקדם-שומרוני: התקבל אצל השומרונים. לא אדון בשומרונים וקרבתם לעדת קומראן בספר זה[88], זולת שתי נקודות אלו: בנוסח אחד של מגילת ספר דברים ??, מופיע 'הר הגריזים' במקום 'המקום אשר יבחר'[89]; סיומות מוארכים של הגייה, כנראה אינם הכיתיים או העם הנבל שמגונה במגילה מגילה4Q372 [90].
  • נוסחים 'קומראניים' בלעדיים: לא הכרנו כתבים בנוסח זה בשום מקום ועדה. קרוב שאליהם היא מגילת המקדש (עליה מורחב בנפרד).

קשה להפריז בחשיבות התורנית של קיומן של נוסחי המקרא האלו, שהרי הן בלעדיות בקדימותן לכל נוסח שנמצא בידינו (אפילו לקטע הזעיר של עשרת הדברים הקדום ביותר שהיה עד להימצאותן: פפירוס נאש), וחלקן כאמור אף חדשות לנו. חלקן אף נכתבו ע”י אותו סופר של מגילות כיתתיות[91], משמע הן לא רק הובאו מחוץ לעדת קומראן והונחו בפינה (בעיקר משתי הקבוצות הראשונות), אלא סופרי העדה היו בעלי המסורה בהמשך העתקתם.

קיומן של מגילות אלו מזעזע את הציפייה המתבקשת שעדה קפדנית והדוקה לשמירת בשמירת המצוות (כפירושה) ובאמת בפרט, תאחוז ותכתוב כחמישה נוסחים שונים של התנ"ך. לא מיותר לציין שעד אז סברו החוקרים שהיה נוסח קדום אחד של התנ"ך (Urtext), שממנו התפצלו נוסחים שונים, ושהיתה עריכה כוהנית קדומה (מכונת: P). היינו מצפים שעדת קומראן תקדש רק נוסח אחד, ולא תאפשר בו כל שינוי בו (אפילו לא באות אחת) – כפי שאכן עשו נאמנה בעלי המסורה מימי הביניים עד היום. התשובה לכך נעוצה במהותם של עדת קומראן ואופיים של כתבי הקודש והנבואה. המקרא עצמו מביא נוסחים פנימיים בתוכו, כדוגמה הבולטת ביותר היא עשרת הדיברות (שמות כ' – דברים ה'), ועד לחזרת חלקים בספרים שלמים כדברי הימים על שמואל ומלכים. לכן, גם למגילות הכיתתיות כמו ברית דמשק, מגילת המלחמה והסרכים היו נוסחים קרובים שאינם זהים (לעומת זאת, בהמשך יוצע סיבה אידיאולוגית לשוני בקטעי לוח השנה שבנוסחי סרך היחד וממ"ת).

ההנחה שרוב הנוסחים שאינם נוסח המסורה (או קדם-מסורה) היו סודיים יותר – ומיועדים פחות לעם (על ספרות סוד ראה בהמשך בפרק 'מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים'), שמאופיינים בתיאור מלאכים - שבגינם טעו עמי קדם באלילות במקום מונוטאיסטיות[92].

נדגים את חשיבות לנוסחי המקרא מממגילת קומראן 4Q76 שהיא נוסח קדם-מסורה בקטע למלאכי ב' 16: 'כי אם שנ(א)תה שלח', ששונה במקצת מנוסח המסורה בימינו: 'כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר יי צְבָאוֹת; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ'. נוסח המסורה משאיר ספק בנוגע מי מיהו השונא: האל את גירוש הבעל (ואז כחטא לגרשה) או הבעל את אשתו (ואז נכון לגרשה)? על כך נחלקו תנאים (בבלי גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א'). דוגמה של מטבע לשון: ל'יישר הדורים' (ישעיהו מה' 2) שבנוסח המסורה, אך אין מה ליישר 'הדורים!, והנה הנוסח הנכון במגילת ישעיהו הוא ל'יישר הררים'.

6.       התפיסה השגויה להתבודדותם – מהמקדש, לעיר כוהנים, וחזרה לצד החשמונאים:

אם מובנים ומתקבלים הפרקים הקודמים על זהותם וחשיבותם של עדת קומראן והמגילות, הרי שפועל יוצא כי כקבוצה נעלה בתורה ובקדושה, היא מרוממת מעם הארץ, ובמיוחד אם חלק מהעם חוטא בהתווינות החריפה ששררה בתקופת הטרום-חשמונאית, הרי שהתבודדותם נכונה: '[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה' (ממ"ת ד' 7-8), כאמירתו של ירמיהו ט' 1: 'מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם: כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים'. למעשה, אין הבדל בין עדת קומראן שהתרחקה מהמתייונים, לבין בריחת החשמונאים למדבר (???), והרי את החשמונאים מקובל להעריך ואף להעריץ בשל כך. זאת אף על פי שהחשמונאים נסו למדבר לאחר ובעקבות עדת קומראן.

ולאחרונה כנה ורמן הציעה שהמרידות המצוינות במק"א ב' 33-29[93] ומק"ב ה' 35[94] של עדת קומראן[95], ובכל אופן לצידם היו החסידים וה'רבים' (ראה זיהויים בהמשך). יתרה מזו, החשמונאים הקפידו בחומרה לא פחותה מעדת קומראן על טהרה, למשל באוכלם רק עשבים[96], וממצאי המקוואות וכלי האוכל שבארמוניתיהם ביריחו[97]!

חוקרים נוטים לצמצם את עדת קומראן להגדרה הסוציולוגית של כת מתבודדת, ואילו עד היום הגדרות אלו תואמות לקבוצות נעלות ונבחרות, כמו מיונים ונהלים של קיבוצים ויחידות מובחרות בצבא (אך ככלל הקהילה החברתית בעולם המודרני רחוקה מחיי הקהיתיות העתיקים). יתרה מזו, גם הפרושים ותחילת חז"ל, היו קרובים מאוד בתפיסתם החברתית והקהילתית[98] (על מעבר עקרונות ההלכה ראה בפרק נפרד).

אילו כאמור יתווסף ערכם התורני, וזאת במיוחד שכל החוקרים מסכימים שעדת קומראן היא מחוג הכהונה הקדומה, ועוד מהמשמרת הנבחרת של בית צדוק שכיהנו ברצף עד חוניו השלישי (או יאסון) – כאשר לא ידענו על קיומם כקבוצה לפני כן, או קבוצה דומה לה (השווה: 'בית נאמן'[99]), אלא נדמה שלכוהנים עד לעדת קומראן היו הלכות בעיקר בענייני פולחן וטהרה (ויקרא כב' 16-1; יחזקאל מד' 31-17), ובשאר כנראה נצמדו לפשט המקראות מסורות, אך אין לנו מידע רב בעניין. חז”ל טוענים שחלק מהמשניות (ועוד יותר שאבדו), היו הלכות רק של כוהנים (על כך מורחב בפרק ??). היות שמוסכם במחקר (עוד טרם מציאת המגילות) שההגמוניה הראשונית השלטת מימי המקרא היתה הכהונה, הרי שכמצרפים להגדרות אלו את זהותם התורנית (אפילו ללא הכרה בהיותם סופרי עמ"י), יוצא שההגדרה הסוציולוגית נכונה, אך התמונה מתהפכת – נוכח המצב הנכון והטבעי לחיוניות מעמד הכהונה. יפה ציין שיפמן[100]: 'אין כל הצדקה לדון רק בקבוצת הלכות אחת, ויש לדון בחומר כולו. שנית יש להשתמש בשיטה ההשוואתית למטרות פרשניות ואולי אף היסטוריות. שלישית, יש להשאיר פתוחה את שאלת זיהוי הכת עד לסיום ההליך'.

ואם בעדת קומראן כעדת כוהנים, הרי אורח חייהם בעיר נפרדת היא היא מצוות תורה מפורשת של ערי לווים (במדבר לה'), ומתוכם 13 ערי כוהנים (יהושע כא'; דברי הימים א' ו' 42-44; עזרא ב' 70; נחמיה ז' 72). אין להפריד את אופיה של עיר הכוהנים בענייני טהרה, כפי שמובא לגבי 'נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים' (שמואל א' כב' 19), וחז"ל מציינים עיר כוהנים בתקופתם: 'גופנית' (ברכות מד'). שאל את עצמך – אם היית מוצא ספרייה של עיר כוהנים שבה היה המשכן כמו נוב, האם היית מגדיר אותה ככת או כתורת כוהנים? האם הספרייה שלה תהיה יותר קרובה למגילות קומראן או לספרות חז"ל?

מורה הצדק הורה להקים מחנות שאורח החיים בהם יהיה שיתופי כקיבוץ: הרכוש וההון יהיו שייכים לכל היחד (מחנה אחד)[101], למשל לראשונה ייסדו את ה'קופה'[102] (בלשון חז”ל[103]). הסעודות הלימוד והמשפט יהיו משותפים. אהבה וחסד[104] הם חלק מדרכם לחברי העדה, והפוך מכך למתנכרים להם או התועים בתורה (אנשי החושך, המתיינים בימיו של מורה הצדק). תקנות אלו מותאמות למעגל קבוצתי קטן ממעגל העם. עם זאת, אורח החיים העתיק התרכז לרוב בקהילות, ורבות מהלכות אלו דומות קיבלו הפרושים והנוצרים הראשונים (בעיקר דרך החסידים-איסיים). עם זאת, במגילות יש ספרות חוכמה שבה המלצות לרכישת נחלות וחיים בחברה הכללית.

יש לציין שגם בני הנביאים – תלמידי שמואל ואלישע, גם בעלי מאפיינים דומים, וכן האמנה בנחמיה ט'-י'.

עיר כוהנים כעדת קומראן מקבלת חיזוק משנה תוקף כאשר אין בית מקדש, או כאשר בית המקדש אינו בניהולם, ויש להם ביקורת כלפי השולטים בעיר (כפי שמפורט בקבוצה הרביעית של מגילות מורה הצדק). כך עדת קומראן מחליפה את ירושלים/המקדש בפשר מלכיצדק 13Q11 25-23: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק', ולכן, כפי שהתורה אוסרת על כוהנים בעלי מום לשרת במקדש (??), כך גם עדת קומראן אינה מרשה לטמאים ובעלי מומים לשהות בעדתם (ברית דמשק 4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).

על אף התאמתה ואופיה הטבעי והתורני של עדת קומראן לעיר כוהנים נפרדת המקפידה על טהרה, הרי שבראש עדת קומראן כיהנו כוהנים מבני צדוק (מוזכרים כך כ-22 במגילות הכיתתיות), ואילו הנביא יחזקאל שמציינם ארבע פעמים – כולם בתפקיד כהונה במקדש. מכאן עולה השאלה, מדוע הם יושבים במדבר ולא במקדש?!

ובכן, כאמור בממ"ת ד' 7-8 לעיל, הרי שהפרישה מהעם היתה ממקום העם - כנראה מירושלים ואפילו מבית המקדש, קרי – עדת קומראן היתה הכהונה בבית המקדש לפני פרישתה למדבר, בתקופה הטרום-חשמונאית. על כך מעידה בפרט מגילת הנחושת שמפרטת את אוצרות המקדש, אך כלל יחודתיותה ומהותה של מכלול מגילות התורה – מקומה מהמקדש (על כך ראה בהרחבה בפרק לעיל). אומנם, היות שעדת קומראן נוסדה רק סביב תחילת המאה השנייה לפסה"נ, ואילו בני צדוק הכוהנים היו הכהונה הגדולה במשך כ-800 שנה מאז צדוק בן אחיטוב, הרי שבית צדוק הוא קבוצה דומה שאינה עדת קומראן, במשך מאות שנים לפני כן. עם זאת, בית צדוק של בית המקדש הראשית והמחצית הראשונה של בית המקדש השני, הוא כנראה מסר את שלוש הקבוצות הראשונות של המגילות לעדת קומראן, וההבדל ביניהם נעוץ בכך באמצע בית שני התחיל התיוונות קשה בכל שכבות העם, וגם הכוהנים שהיו נאמנים בתחילת הבית שני, איבדו מדקדוקם – ועל כן עדת קומראן מציינת שהם חזרו בתשובה במשך 20 שנה, עד שמינו שעליהם את מורה הצדק.

בהקשר כהונת עדת קומראן במקדש, נטישתו וחזרה בתקופת החשמונאים, יש לציין את מגילת המקדש, מגילת ירושלים החדשה ומזמורי אהבה לירושלים. לכאורה אלו מצביעים על זיקה ישירה למקדש, אך מגילת המקדש מיוחסת למתן תורה (כך שאין לה קשר להתבודדות זמנית ולעדת קומראן כקבוצה), מ' ירושלים החדשה מתייחסת לירושלים באחרית הימים, והאהבה לירושלים אפילו מתחזקת בגלויות.

לאחר שעדת קומראן (והחשמונאים בעקבותיהם) פרשה מהמקדש בעקבות ההתייוונות, ולאחר שחוסלה ההתיוונות (כנבואת 40 השנה???), מימי יוחנן הורקנוס והשיא בימי יונתן אלכסנדר ינאי – שבו עדת קומראן להנהגה החשמונאית, או לכל הפחות תמכו בה הלכתית ואידיאולוגית (בניגוד לפרושים שהיו יריבים לשני אלו). מגמה זו נמכשת בין האיסיים להורדוס, וכך כך יפורט בפרקים המיועדים לכך בהמשך.

היותה של עדת קומראן בירושלים או לפחות קרבתה למקדש טרם ההתבוללות ומימי החשמונאים, לא רק מצריכה חישוב זיהויים ומעמדתם הסוציולוגי, אלא בעיקר השפעתם התורנית ההלכתית והרעיונית, ולכך מוקדשים הפרקים הבאים.

ספרות החוכמה בקומראן אינה כיתתית הינה אוניברסלית (אין בה רמז לארגון כיתתי או לפולמוס עם מתנגדים) בדומה לבן סירא שהעריץ את בני צדוק הכוהנים (וגרשון ברין הוכיח ששפתו קרובה לחוג העדה), ותורות עדת קומראן ?????

עניין זה מוביל אותנו לסיבה אחרת שבגינה נדמה לחוקרים שעדת קומראן הינה כיתתית, והיא ספרות הסוד שבה. כפי שינותח בהמשך, רוב המגילות שלא מקראיות הינן ספרות סוד שאמורות להיות חשופות ולנמדות ע"י חברי העדה בהתאם לדרגתם. כך גם הדבר בספרות הסוד של חז"ל, ובמיוחד כאשר ספרויות הסוד בין שתי זרמים אלו דומות במיוחד (דהיינו, חז"ל העתיקום מעדת קומרן, וכבר הצביעו חוקרים שספרות היכלות למשל אינם החוג המרכזי של חז"ל).

יגאל ידין מסכם בעמ' ??? בספרו על מ' המקדש: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. הדבר נכון מאוד, אך גם הפוך – כלפי החוקרים עצמם. הן העולם האמוני-דתי והן העולם המחקר האובייקטיבי, אינם מכירים את רוממות הכהונה הגדולה, כנסת ישראל והסופרים, כפי שמעלתם היתה בתקופות מעטות בהיסטוריה היהודית, וכך בשיאה של עדת קומראן. מחסום תפיסתי גלותי זה מביא להגדרות סוציולוגיות צרות וכיתתיות, ובמקים קיצוניים אף לסלידה.

אחד היומרות המתנשות של נקודת המבט המודרנית היא שכת הינה התארגנות נחותה ומיושנת, אך צרכי טבע האדם לא השתנו, סולם מאסלו שמציב את המקובלות החברתית דרגה אחת מתחת ראש הטבלה תקף גם באורח החיים המודרני, רק שהיום רוב הקבוצות הן קישקושים בווטסאפ..

7.       קדושת נישואים ומיניות - ולא נזירות:

סיבה נוספת לקיבעון המחקר כי עדת קומראן הוגדרה כיתתית ונזירית, נוכח הבנתם את מחיי הזוגיות שלהם. ההדרה חדשה של ברית דמשק יג' 17-16 חשפה היתר גירושים[105], וכבר לפני כן נמצאו קברי נשים וילדים סמוך ליישוב בקומראן[106]. אלו מחזקים את ההלכה של המגילה המקראית 4Q76 שהינה נוסח ייחודי למלאכי ב' 16 המתיר גירושים: 'כי אם שנ(א)תה שלח'[107]. גם בן סירא, שהיה כנראה חבר בעדה, התיר גירושין בתנאים דומים (כה' 29[108]).

הנישואים בעדת קומראן הן ברית קודש. מתחילים בבדיקת התאמה (תיכון) זוגי[109] ובתולי האשה (ב"ד ???) וחובת גילוי מומי הכלה. מספר מגילות הן ספרות טקסית לנישואין[110], שכנראה הן פיתוח של הלכות חיתון מטוביה שממנו האמירה המפורסמת לחתונה 'כדת משה וישראל' (???) לצד הלכות חיתון שונות (רובן הגיעו לחז"ל, למרות שלא ידעו/ציינו שמקורם מספר טוביה).

ההבדל העקרוני לחז"ל הוא הדגש ההלכתי על מהות וכמות והמשגל עם האשה: בעדת קומראן הודגשה המטרה של הבאת ילדים - ולא לתענוג[111], לצד איסור הזנות עם אשתו ??. למעשה כך גם מציין יוספוס[112], אך בחז"ל יש הטרוגניות של דעות ולעיתים אף היתרים הפוכים.

יוספוס מציין שקבוצה אחת מהאייסים נמנעת כליל הנישואין (מלחמת היהודים ב' פ"ח). לא נמצא אמירה מפורשת כזו בשום מגילה[113], אלא ישנם מספר גיבורים שפרשו מנשותיהם, כניר (חנוך ב' [הסלאבי] כג'[114]), וב??? , כפי שמרומז שגם משה רבינו ב????, והמדרש ??? מציין זאת מפורשות. יש לציין שעדת קומראן התעלה לרמת מלאכים בשבתות, ובשבת היה גם כך איסור למשגל (יובלים ???; ברית דמשק ??), אך ייתכן ומורה הצדק ואולי גם חברי עדה ברמה הגבוהה, שכן הנבואה מתייחסת במגילות מורה הצדק גם אליהם (???), פרשו באופן קבוע מנשותיהם – אך זאת השערה בלבד. יש לציין שגם בחז"ל היה את רבי עוזאי שהתנזר כליל מנשים, וכנראה היה חסיד (על חסידי התנאים מהאיסיים ראה בהמשך).

במגילות הקדמוניות עד חורבן הבית (קבוצות 3-1) מודגש כי יש להתחתן עם כלה ממשפחת האב[115]. היות ואין לכך שום אזכור בהוראות הבדיקה וההתאמה של מגילות מורה הצדק (4), נראה שעדת קומראן ביטלה חוק זה. מסורת זו נשמרה גם לחז"ל: 'הותרו השבטים להתחתן זה עם זה' ??).

8.       המשמעות הנכונה של אחרית סוף כל הימים והציפייה לגאולה:

רוב החוקרים סוברים שעדת קומראן ציפתה לכל הגאולות בימיהם (או בדור הבא אחריהם) ובפרט במה”מ[116]. אבקש לטעון כי מסקנה זו אינה מחייבת וכן אינה חד-משמעית בחלק מהמגילות[117], למשל 'אחרית הימים' אינה בהכרח 'סוף כל הימים'[118], ובשאר המגילות המסר הוא הפוך במפורש:

פשר חבקוק ו' 15 – ז' 8: 'למען ירוץ֯ ‏[הקורא בו‏ פשר הדב]ר֯ א֯[שר‏ וידבר אל אל חבקוק לכתוב את הבאות על {על‏} הדור האחרון ואת גמר הקץ לוא הודעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים כיא עוד חזון למועד יפיח לקץ ולוא יכזב‏ פשרו אשר יארוך הקץ האחרון[119] ויתר על כול אשר דברו הנביאים כיא רזי אל להפל{א}ה'; פסידו יחזקאל (4Q386-8): 'שמח את נפשי ויתבהלו הימים מהר עד אשר יאמרו האדם הלא ממהים הימים למען ירשו בני ישראל'[120]. לפנינו הסתייגות מלהסיק ולהודיע מתי או מהו 'גמר הקץ' (במיוחד נוכח פירושו המקובל של 'קץ' כתקופה), וזאת הרבה לפני 'סוף כל הימים'. במגילת חוכמת הרזים א' 7-5 מצוין מפורשת סימנים לתום הרשעה והישארות החוכמה בלבד[121]. כך למשל, פשר הושע מציין את: 'כוהן האחרון אשר ישלח ידו להכות באפרים', וודאי שמדובר בכוהן באותו הדור או שיבוא אחר הדור של נבואת פשר זה (ולא הכוהן של סוף כל הימים). דוגמא נוספת היא זיהוי ימיהם כ'אחרית הימים' בממ”ת א' 6[122]. משמעו שכבר אז בימיהם היו אלו ימים טובים, כנראה כיוון שהסתיימו ימי המלחמות והתייוונות כפי שתוארו בברית דמשק ובפשרים, ולאחר 40 השנה ממות מורה הצדק[123]. גם מגילה 4Q248[124] מתארת את שיבת ה' לישראל לאחר גזירות אנטיוכוס שתוארו גם באפוקריפון ירמיהו, ובהן אין תמונת אחרית הימים שכוללת תחיית המתים או מהפכה קוסמית כלשהי. מגילת 470Q4 מזכירה את מיכאל צדקיהו וחידוש הברית האסכטולוגית בין ה' לישראל, אך אין בה ציון מועד, ואין מנהיג בשם צדקיהו בתקופתם (ככל שידוע לנו).

מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5[125] מוכיחה שעדת קומראן ידעה שהגאולה האחרונה תבוא רק לאחר חורבן הבית הנוכחי. בעקבותיה הוכחות הובאו גם בפשר 4Q174 האסכטולוגי ג' 13-1[126]. לצידם מציינים זאת: היובלים א' 17, 27[127], ספר טוביה יד' 5[128], וחזון עזרא ז' 26[129]. לכן, השערות חוקרים כי עדת קומראן סברה שהגאולה תבוא בימיהם או לאלתר ומיד (בעוד הבית השני עומד על תילו) – אינן עולות בקנה אחד עם המסר של מגילות אלו.

סרך היחד ז' 22-16[130] מתאר את תקופת הביניים[131] בין משיחים - וללא משיח. ספק אם הכוונה עד ימי המשיח שאחרי מורה הצדק (ברית דמשק יט' 35-כ' 1, ראה הצעתי לזהותו בהמשך עם ינאי), או עד המשיח של אחרית סוף כל הימים שיושב בשמיים וממתין לירידתו ארצה לפי חנוך מ' 5-1[132]; דניאל ז' 13[133]; מגילת חוכמת הרזים א' 7-5; עזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי (ספר חיצוני שאינו במגילות). מגילת ‎4Q471a (4QPolemical Text) מתארת כישלון מלחמה, שסותר אפוקליפטית גאולת סוף כל הימים זו, וזאת כבר לאחר ניצחונות החשמונאים.

השפעה עקיפה באה מהאבחנה של האמונה בגזרה הקדומה הכפולה (פרדסטינציה דופלקס[134]), אך אינה פשוטה כלל ועיקר. סתירה לכך היא אי היכולת להבין את שקילת הרוחות ('תיכון'[135]) מחד גיסא, ואת פסיקת עדת קומראן המשפטית-ארצית מאידך גיסא, שכוללת בפרט הרחקה או הכנסה של חברים לעדה. גורלו של אדם נתון בידי שמיים, אך רק בדיעבד/בסופו אפשר לדעת גזרתו. נדמה שכך הדברים גם בימינו.

גם אם היתה לעדת קומראן ציפייה למימוש מלא (למרות שכאמור מוכח שלא סביר), הרי כך הם נבואות כבר מהתנ"ך, ונראה שעדת קומראן פיתחה עיקרון של מימוש ויישום חלקי למהותו של בית שני וובכלל זה כל מאורעותיו.

ב.       השלבים העיקריים בהתפתחות ההלכה וייסודה של עדת קומראן

9.       השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים והתגלות שני החגים: פסח וסוכות

היובלים ו' 39 מספר למשה רבינו: 'כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר...'. כלומר, זוהי נבואה כי בדור/דורות של יהושע והשופטים, עם ישראל יחטא ויעזוב את התורה. נבואת זעם זו באה לידי מימוש בגלל מעשיהם של הרשעים לפי ברית דמשק ה' 2-5: 'ועל הנשיא כ̇תוב 'לא ירבה לו נשים' (דברים יז' 17) ודויד לא קרא בספר התורה החתום אשר היה בארון כי לא‏ נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע[136] ויושוע והזקנים אשר עבדו את העשתרת ויטמון נגלה עד עמוד צדוק ויעלו מעשי דויד מלבד דם אוריה'.

לפי שני תיאורים אלו, חוקי התורה (החומש) נשמרו תקופה קצרה של כשני דורות בלבד – בימיהם של משה ויהושע, ולאחר מכן הוטמנה ונגנזה בזדון של עובדי אלילים. למעשה, בהסתכלות מאקרו רחבה של ספרי שמואל מלכים ודברים הימים, ניתן לסכם שאפילו כאשר שמואל הנביא הצדיק הנהיג, עדיין היה פער גדול לתרי"ג מצוות התורה, קל וחומר להלכה המדוקדקת.

חיסרון התורה מתקופת השופטים מסביר את העיוות התורני והמוסרי בימיהם, ובפרט בעניין ריבוי נשים (בניגוד למנהיגים הראשונים ומימי חזקיהו עד החשמונאים). בספר שמואל אזכורי תורת משה מעטים, ומשתמע שחלק התורה לא היתה מצויה לפניהם[137]. לאחר מכן, בימי מלכי יהודה וישראל, עיקר התיאור על טיבם של המלכים התרכז בסיכום של האם עשה הישר או הרע בעיניי יי, דהיינו, לא היתה הקפדה על רוב המצוות, ובוודאי לא על הלכות רבות שטרם חוקקו (או שנחשפו לפחות למלכים הטובים).

עיקרי התחומים שנשמרו בימי בית ראשון הם הטהרה והפולחן. רק פעמים ספורות מצוין אזכור מצוות לתורת יי או למשה.

שני חיזוקים לטענה זו מהמקרא: הראשון כי בדברי הימים ב' טו' 3 מובא כי התורה לא היתה זמינה לעם: 'וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה'. השני כי חידוש חג הסוכות (לפי הלכות מגילת המקדש מב' 17-12) ע"י עזרא חל לראשונה מאז אותו דור לעיל בדיוק: 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (נחמיה ח' 17), ואכן אפילו בחניכת בית המקדש הראשון בסוכות, לא רמוז שום הלכה לגבי סוכה או ארבעת המינים.

מסורת שכחה זו הועברה גם לחז"ל: 'כך כתבת בי (שמות לג') ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל? מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו' (תמורה טז' ע"א; תוספות תענית ד' א'), ובדומה גם למשה רבינו (תנחומא כ'; סנהדרין פב'; פסחים ס'ו ע”ב).

נחזור לשתי ביטויים חשובים מב"ד ה' 5-2 שמצריכים ביאור: 'ספר התורה החתום ו'עמוד צדוק'? עמ' 474 במנחם בן שלום

תחילה נבטל את האפשרות שמדובר על צדוק בן אחיטוב הכוהן ששמר אמונים לדוד המלך וחנך את בית המקדש עם שלמה, כיוון שבדיוק חטא ריבוי הנשים המשיך מדוד לשלמה לרחבעם ואביה – כך שלא סביר ש'עמוד צדוק' חל בימיהם והם התעלמו ממנו (במיוחד שהיו מלכים צדיקים רוב ימיהם).

ההנחה העיקרית היא ש'ספר התורה החתום' הוא הספר שמצא חלקיהו הכוהן, ומסרו לשפן הסופר שקראו יאשיהו (מלכים ב' כב' 8): 'וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית יי וְכָל-אִישׁ יְהוּדָה וְכָל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ, וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל-הָעָם, לְמִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל; וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית, הַנִּמְצָא, בְּבֵית יי... כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים' (מלכים ב' כג' 22-2 ומקבילה בדבה”י ב' לד'), וספר זה הוא מגילת המקדש (ולא ספר דברים כדעת רוב החוקרים), כיוון שמגילת המקדש מרכזת את המונחים ברית ופסח יחדיו, ואילו הם מצויים בנפרד בדברים ובשמות. בתקופה זו מי ששמר את המצוות היו רק בני צדוק, ולכן יחזקאל מד' 15 מברכם: 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי', וביניהם חלקיהו הכוהן הנוכחי[138] (נכדו של צדוק בן אחיטוב).

מקרה נוסף בו הביטוי 'תורה' מתייחס יותר למ' המקדש מאשר לחומש הוא מעזרא הסופר שמציין: 'ככתוב בתורה' לגבי חג העצים (נחמיה י' 35[139]). חג העצים אינו מוזכר בחומש[140], ורק מגילת המקדש מציינת אותה בסדר החגים לפי לוח השנה 364 יום[141].

החשיבות לכך שבבית ראשון שכחו את מגילת המקדש ולא את החומש, היא להלכה של האמור באותה מקור (ב"ד דמשק ה' 2-5): לפי דברים יז' 17[142] ניתן לפרש כמו חז"ל, שמותר למלך[143] מספר נשים, רק לא יותר מדי. ואילו מגילת המקדש נז' 15-19[144] מדגישה איסור נשיאת אפילו שתי נשים. בנוסף, מגילת המקדש מפרטת את לוח השמש השבתי ומועדיו, והלכות נוספות – שגם אלו לא קוימו בימי בית ראשון.

אפשרות שלישית וחלשה היא כי בן סירא, שכתב ספרו בראשית המאה השנייה לפסה"נ (תקופת ייסוד עדת קומראן), והיה קרוב או אף חבר בעדת קומראן (ראה בהמשך על קרבתו לספרות החוכמה מקומראן), שיבח את: 'הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו' (בן סירא נא' 29), ואף את אותו צדוק - שמעון הצדיק בפרק נ' ( כנראה שמעון הצדיק השני[145]).

10.   התגלות חג השבועות לעדת קומראן: ברית ושבועה שנתית כשאחריו מועדי 50 יום נוספים

שני הספרים החיצוניים לעזרא (חזון עזרא - בעסדראס הרביעי ועזרא החיצוני/השלישי) לא נמצאו במגילות. מאידך גיסא, גם אם היו נמצאים, אין בהם חומר הלכתי דומה או עדות על קהילה שייסדה או שמרה על התורה כמו 'בית נאמן בישראל', ולכן אין חשיבות ומשמעות גדולה להימצאותם של ספרים חיצוניים אלו (אינן קרובות או סותרות במיוחד). בספר עזרא עצמו נכרתה אמנה וברית לשמירת המצוות, ואף הותקנו כמה תקנות, זוהי אכן התקרבות ממשית לקהילה תורנית, ובמיוחד שחידשו את חג סוכות: 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (נחמיה ח' 17), היו להם ספרי יוחסין (??), ומצאו ספר תורה??

רפורמה מעין זו עם חידוש חג מתוארת ממציאת יאשיהו ספר תורה: 'כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים' (מלכים ב' כב'; דבה”י ב' לד'), וייתכן שגילוי זה 'עמוד צדוק' המתואר לעיל הוא דמשק ה' 2-5 (וראה שם 3 הצעות).

החג שעדיין לא חודש הוא שבועות, והנה הוא המודגש ביובלים ו' ועליו המחלוקת הגדולה ביותר בין הפרושים לצדוקים – 'למחרת השבת', שכנראה הד לפולמוסה שרד גם במגילת 513Q4 המזכירה את 'הנף העומר... ביום שבת... תעות עורון... לא מתורת משה".

"כתביו הפילוסופיים של פילון", מבחר ערוך בידי יוחנן לוי, (תרגום לעברית: יהושע עמיר), הוצאת מגנס, תשל"ה, עמוד 43: "ועתה לעומת כל האמור, אתאר את עצרתם של אלה המקדישים את עצמם ואת חייהם למדע ולעיון באמיתות היקום על פי תורותיו הקדושות של משה הנביא. ראשית כל, אלה מתוועדים מדי שבעה  שבועות, מכיוון שהם נותנים יקר לא רק למספר שבע הפשוט בלבד אלא גם לחזקתה של שבע. כי יודעים הם כי צניעות ובתולי עולם נועדים למספר זה. חג זה – אקדמה הוא לחג הגדול ביותר, שזכה במספר חמישים (היינו חג השבועות)".

11.   ייסודה עדת קומראן בימי שיא ההתייוונות, נטישתם מירושלים למדבר נגד אפרים ומנשה

שלושה מקורות קודש עיקריים מתארים את התקופה הסלווקית בא'י: ספר החלומות בחנוך א'/החבשי (פג'-צ'[146]), אפוקריפון ירמיה[147], דניאל ז' ויא'. גם מגילות ברית דמשק והפשרים נכתבו ע”י מורה הצדק בתקופה הטרום חשמונאית עד תחילת ימי המרד[148], קרי לערך בין 220 ל-160 לפסה”נ, אך אין בהם תיאור אקטואלי (היסטורי בדיעבד) רחב[149].

אפוקריפון ירמיהו מתאר את שבעים השנים[150] שבין בין שנת 243 ועד 173 לפסה”נ[151] כשיא ההתייוונות, שבה קבוצת 'אפרים'[152]-דורשי החלקות הם המתייוונים ו'מרשיעי הברית'[153], מייסדיהם או ראשיהם הם שלושת הכוהנים הרשעים (אפוקריפון ירמיה[154]), שאחד האחרונים שבהם הוא כנראה יאסון או מנלאוס[155] - הידועים לנו מספרי המקבים, לצד המכונים במגילות מורה הצדק: איש הבליעיל, הלצון וכפיר החרון[156]. אלו שלטו בירושלים (פשר חבקוק ז' 8-7[157]), וזאת כאשר החשמונאים הראשונים או הפרושים הראשונים טרם שלטו בירושלים בתקופה זו (נקודה נוספת המצביעה על חוסר התאמה, בניגוד לזיהוי המקובל על-ידי רוב החוקרים).

דורשי החלקות סירבו[158] לקבל מעדת קומראן את 'ספר התורה שנית'[159] (4Q177, שהוא כנראה ספר היובלים[160]) וגם את 'התורה אשר שלח א̇ליו' (פשר תהילים ד' 8-9)[161].

לדיאבון, רוב העם התקרב וכן קיבל את עמדות מנהיגי 'אפרים'-דורשי החלקות[162], ולכן, נוכח אי-טהרת העיר והמקדש, בימים אלו עדת קומראן עזבה את המקדש וירושלים, וסירבה להשתתף ולעלות למקדש[163].

היות שידוע לנו מעט על התקופה הטרום חשמונאית, זיהוי אפרים ומנשה אינו מאפשר הצעות זיהוי ברורות. נציין כמה קבוצות אפשריות-מתייוונות מהתקופה: 'בית/אנשי טוביה' (Tobiads)[164] שהשפיעו מסוף כהונת חוניו השני, בני/משמרת בלגה שהתייוונו בין השנים 172-163 לפסה”נ, והאנטיוכים שיאסון קיבל לרשום בירושלים (מק”ב ד' 9).

בהמשך הימים, המתייוונים (ובכללם שלוש הקבוצות לעיל) איבדו את ההנהגה, וכמו כן אף אבדו[165] לחלוטין כפי שיפורט בהמשך.

יש לציין כי חלוקה משולשת זו של עדת קומראן: יהודה (הם – עדת קומראן) נגד 2 קבוצות אפרים ומנשה, התקבלה במחקר ע"י פלוסר שאלו הפרושים (אפרים) ומנשה). בספר זה מבוקש לדחות זיהוי זה בטענות המובאות בפרקים השונים. יש לציין שגם שחז"ל ויוספוס מציינים 3 קבוצות: חז"ל: הם נגד הצדוקים והבייתוסים, ויוספוס: הפרושים הצדוקים והאיסיים. למעשה הזיהוי של חז"ל הכי קרוב, כיוון שגם לפי עדת קומראן – שתי הקבוצות הנגדיות התאחדו ביניהם (פשר תהילים ב' 18-19[166]). הבעיה שהסיכויים הכי קלושים הם שהפרושים הם המשך ישיר לעדת קומראן, אם כי אטען בהמשך שאחרי חורבן הבית, חז"ל (ובעיקר החסידים שבהם) – הם המשכם של עדת קומראן. טענה אחרונה על הקושי בזיהוי הפרושים כאפריים היא בפשר תהילים ב' 18-19: 'פשרו על רשעי אפרים ומנשה אשר יבקשו לשלוח יד בכוהן ובאנשי עצתו'. תיאור זה של תיאור חיבור הפרושים והצדוקים כאפרים ומנשה אינו סביר[167], ואין לנו שום רמז היסטורי על כך (ואם היה – תיעוד כזה מצופה היה לשרוד). גם לחוקרים אין הסבר לכך.

12.   מינוי מורה הצדק על עדת קומראן, יחסו לבן סירא ושמעון הצדיק

לאחר עשרים שנים בהם עדת קומראן חזרה בתשובה, היא מוצאת וממנת עליה את מורה הצדק. שלושה עובדות אנו יודעים עליו: היה כוהן, ברח מירושלים, וכתב עשרות מגילות כיתתיות. מדוע אינו מוזכר בספרות חיצונית למגילות? האם זה כיוון שנותר אלמוני, או כיוון שחייו והשפעתו היו בתקופת תחילת המאה השנייה לפסה"נ שממנה אין לנו ספרות נוספת על המגילות (מוצע בספר זה כי זוהי תקופת כתיבת מגילות מורה הצדק [ולא מסיבה זו], ואילו רוב החוקרים מתארכים את מגילותיו לאירועים בין 170 ל-88 לפסה"נ).

שני כוהנים צדיקים קרובים לעדת קומראן מתקופה זו: שמעון הצדיק השני, ובן סירא.

שמעון הצדיק השני: כוהן מבית צדוק. הן חז"ל והן בן סירא מברכים את שמעון הצדיק, אך היות והיו שניים כאלו – סב ונכדו, ואין די היסטורגרפיה ופירוט עליהם, קשה להכריע מיהו שמעון הצדיק. שמעון הצדיק הוא השני חי ב???, הרי שהיינו מצפים שהמגילות שנכתבו בתקופה קרובה אליו יזכירו אותו, אך אין כזה אזכור. עם זאת, ישנן הלכות ממגילת המקדש (???) שיוספוס מציין שהתקיימו במקדש בימי אנטיוכוס השלישי (??). בנוסף, ישנה אפשרות, אמנם לא גבוהה, כי שמעון השני הוא מורה הצדק, היות ומורה הצדק ברח מירושלים, דהיינו – מורה הצדק חי בירושלם, וכנראה גם כיהן ככוהן גדול בבית המקדש, ובסוף ימיו ברח נוכח התגברות ההתיוונות. סבירות זו נמוכה גם מכיוון שאם בן סירא אכן מתאר את שמעון השני, הרי שנצטרך גם להניח שסיים את ספרו לפני ששמעון השני ברח מירושלים (או שבחר להתעלם מנתון זה). אם בן סירא מתאר את שמעון הראשון, הרי שלא מתקיים קושי נוסף זה.

 בן סירא: כנראה כוהן, שיבח את בני צדוק הכוהנים (נא' 29[168]), ובפרט את שמעון הצדיק (פרק נ', אך כאמור קשה להכריע אם את שמעון הראשון או השני[169]), חי וכתב ספרו (בשמו) בתחילת המאה השנייה לפנה"ס. אמנם רבי עקיבא ניסה להרחיק ספרו (משנה סנהדרין י'א א')[170], אך חז"ל ציטטוהו כ-300 פעם ולעיתים כינו אותו חכם ותנא[171][172]!, ואפילו פעם ייחוסו את ספרו כבין ספרי הקודש של התנ"ך. היות ובן סירא משבח את בני צדוק הכוהנים (??), ואינו מזכיר את הסנהדרין או הכנסת הגדולה, נראה שהגמוניה זו קמה או זכורה מעיני חז"ל רק מהיווסדות וכלפי עדת קומראן. העובדה שאין בבן סירא פרטי הלכה (ובפרט טהרה) כמו במגילות הכיתתיות, מלמדת שלא הכיר את הלכת עדת קומראן (או לחלופין שהלכה זו נשארה כספרות סוד – על כך ראה בפרק הרלוונטי). מאידך, ספרו קרוב ביותר לסגנון ולטרמינולוגיה של ספרות חוכמה של עדת קומראן[173]: ששניהם מאופיינים בחטיבות נושאיות, לעומת ספר משלי שחוכמתו שונה מפסוק לפסוק (זולת חריגים), וגרשון ברין הציע שמגילה 4Q424 נוצרה בחוגים קרובים לבן סירא, נוכח שורת ניבים ולשונות מקבילות ואף זהות. ישנה סבירות נמוכה שבן סירא התחבר לעדת קומראן לאחר כתיבת ספרו - בסוף ימיו, ובכל אופן העובדה שספרו הוכנס ע"י עדת קומראן לספריית המגילות, מעידה על גדולתו וקרבתו – במיוחד שפרקו שולב עם מגילת המזמורים ?? (דהיינו ניתן לו חשיבות כמו תהילים – ה'כתובים', וראה לעיל שכך גם פעם אחת בחז"ל). לא זו גם זו, ספרו של בן סירא הינו היחיד שנמצא גם בשני אוצרות הספרים הנוספים (כשביניהם תקופת הדממה): מצדה ב-73 לספה"נ (5 עותקים[174]), וגניזת קהיר (ראה הרחבה על שניהם בפרקים הרלוונטים).

בן סירא כספר קדוש: אין לנו ראייה מהי דעת הצדוקים על הספר, ומחד אם הצדוקים אכן הביאו רק ראייות מהתורה, הרי שדווקא הפרושים הראשונים השתמשו בבן סירא כספר קאנוני של כתבי הקודש (ירושלמי ברכות ז' ב', ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצ"ב, קהלת רבה ז' יא'. בפועל המשיכו להשתמש בדבריו ורק החסירו שהוא המקור לציטוט, ראה סיגל, בן סירא, עמ' 38). מאידך, הספר נפסל לאחר מכן כספר חיצוני (משנה סנהדרין י'א א'), כנראה כי היה קרוב/בשימוש הצדוקים (יש לציין כי בן סירא הוא הספר היחיד שנמצא גם במצדה וגם בגניזת קהיר, זולת מקורו/קדמותו במגילות קומראן). למרות פסילתו ע'י התנאים, נראה שדווקא הפרושים-הראשונים עשו בו שימוש כבמקרא (נוכח פסילתו המאוחרת, הבבלי שינה את מקור הפסוק מבן סירא יא' 1 למשלי ד' 8).

13.   קבוצות הביניים: החסידים החשמונאים[175] וה'רבים' למול בתי אבשלום ופלג:

זולת שלוש הקבוצות המוזכרות בספרי המקבים: החשמונאים החסידים וה'רבים'[176], לא ידועות לנו[177] קבוצות ששמרו בהדיקות על מסורות התורה המפורטות והלכתיות של עדת קומראן (ואחריהם חז"ל. אלא שמרו על מצווות פשט התורה ובעיקר טהרה ופולחן) ושלא נטו אחרי המתייוונים. פעילות קבוצות אלו קרובות גם לפעולותיהם של עדת קומראן בתחילת ימי החשמונאים, כגון: ירידה/בריחה למדבר[178], איסור המלחמה בשבת (עד שבוטל[179]), מתנדבים לתורה[180], מבקשי צדק ומשפט עם משפחותיהם[181].

בראש כל פעילויות וקבוצות אלו עומדים עדת קומראן והחסידים בשלושת אזכורי ספרי המקבים[182] (בהתאמה פחותה גם ל'רבים') ולחסידי התנאים (ראה בהמשך). בהמשך אזהה אותם עם דברי סופרים שמוזכרים בתנאים כמעבירי המסורת בתקופה זו.

לפיכך, בית חשמונאי לא היה כת עוינת/נגדית לעדת קומראן[183], ועוד שיש במגילות אזכור חיובי לבית יהויריב[184] ואין שום גנאי לשום משמר בבית המקדש (אדרבא, יש אזכורים על כוהני בית אהרון ללא ייחודיות לבית/בני צדוק[185]).

מאידך, במגילות קומראן מתוארות שתי קבוצות[186] ששינו את עמדתם ואת פעילותם ומכונות כאן בשם כולל כ'קבוצות ביניים'. להלן הצעות קצרות וחלופיות לזיהויים:

'בית פלג': קבוצה זו עזבה את ירושלים לפי ברית דמשק כ' 20: 'בית פ̇לג אשר יצאו מעי̇ר הקדש וישענו על אל בקץ מעל ישרא̇ל ויטמאו את המקדש ושבו ע̇וד אל ד̇ר̇ך העם בדברים מעט[ים', כנראה יחד או בימים שעדת קומראן עזבה, ולאחר מכן קבעה שהוא טמא בעיניה: ויטמאו את המקדש'[187] (או שבה וטימאה את המקדש), ובסוף הסתפחה לקבוצה נגדית אחרת - 'מנשה'[188].

אציע ארבע קבוצות חלופיות לזיהוי בית פלג (ואנמק בהערות השוליים): החסידים[189]; בית חוניו הרביעי שבמצרים[190]; החשמונאים[191]; הרבים.

קבוצה נגדית נוספת היא 'בית אבשלום': קבוצה זו לא נטלה יוזמה ואמירה מוצהרת נגד הקבוצה היריבה לעדת קומראן: 'פשרו על בית אבשלום ואנשי עצתם אשר נדמו בתוכחת מורה הצדק ולוא עזרוהו על איש הכזב' (פשר חבקוק ה' 9-11). היות שכך ציפו מהם עדת קומראן, ההנחה שבית אבשלום היו קודם למחלוקת זו כן קרובים לעדת קומראן. אם כך, הרי שאפשר שהחשמונאים הם שלא עזרו לרצח שישים החסידים ע”י אלקימוס ובאקחידס (מק"א ז' 10-17), אם כי הרצח קשה מהשתיקה, והיה מצופה שהרצח יתואר במגילה, ולא רק מחדל השתיקה. לחלופין, בית אבשלום הוא הצדוקים, כיוון שהיו קרובים ביותר בהיבט ההלכתי לעדת קומראן, ועדת קומראן התאכזבה מהם בהמשך (באופן שאינו ידעו, אך נראה שהיתה תקיפה שבה עדת קומראן היתה מחוץ לירושלים ואילו הצדוקים שהו או אפילו הנהיגו בבירה). תיעוד מאוחר שבמגילת תענית אולי משמר מחלוקות מעין אלו בהם הצדוקים מובכים בשתיקות אי-תגובתם[192]/ידיעתם[193] לתוכחות יוחנן בן זכאי.

14.   החזרה בתשובה של עמ”י ועליית החשמונאים בעזרת מה”מ

לאחר גזרות[194] אנטיכוס הרביעי בשנת 167 לפסה”נ, קמו בית חשמונאי למרד עד לניצחונם ושליטתם בשלבים. אחריהם התעורר עמ”י לשמירת תורה ומצוות, וחזר לעמדתו הלאומית-לאומנית בראשות החשמונאים: 'וככלות‏] נ֯פצ יד עם הק̇[דש[195]‏  תכלינה‏] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל‏][196]' (4Q248[197] שורות 10-9); 'פרצה טהרה בישראל' (בבלי, שבת יג' ע”ב). זו נקודת המפנה הגדולה של בית שני, קרתה כדור לאחר היווסדות והחזרה בתשובה של עדת קומראן (ב"ד א' 5-6)[198]. מתוך כבוד[199] והערצת העם והחשמונאים, כינו החשמונאים והעם את עדת קומראן 'חסידים' (הן כתרגום מארמית ויוונית[200]), וביקשו לקרבם ולצרפם לחיקם, בדגש על החוסר בנביא[201] וכוהן צדק (מק"א יד' 41[202]) בקרבם. שבח זה ימשיך על האיסיים והחסידים, כפי שיפורט בהמשך.

15.   יישומים חלקיים מנבואות ומגילות:

כפי שנטען בפרק על אחרית הימים, הגאולה מתעכבת וגם עדת קומראן לא ידעה מתי תבוא. עם זאת, ההיסטוריה רצופה במאורעות הקרובים לתיאורי נבואות הגואלה והנחמה, ונראה שהיו ממוש חלקי בלבד, בכך שהחשמונאים ניצחו והקימו מדינה עצמאית ודתית, ובכך הם המימוש הקרוב ביותר לדברי נבואה. ניצחונם ומדינת החשמונאים הפיחו רוחות מרד נוספים בהמשך הדורות, אך כולם כשלו[203] (למעשה עד להקמת מדינת ישראל, כשבאותם ימים נמצאו מגילות קומראן אלו).

מגילות הפשרים מקומראן מפרשום נבואות ביישום חלקי (ודרשני, כפתרון-פשר חלום, ראה 34 אזכורים בדניאל) על מאורעות שקרו בעיקר בימי חורבן בית ראשון, כשממחזרים אותם בהיקרות חוזרת ואקטואלית בתקופתם (ולעיתים לנבואה בדורות אחריהם)[204].

לעומתם, בתנ"ך ובמגילות ישנן נבואות לאחרית סוף הימים, ביניהן חנוך זכריה דניאל ומה”מ, ורובם משלבים נבואות על יין והסלקווים, ומקובל שגם על מלחמות החשמונאים.

חזון החיות שבספר חנוך א', כרך החלומות, צ' 16-9[205] מתאר את ה'איל בעל הקרן הגדולה', שדומה לניצחונות (המדהימים) של יהודה המקבי בהכרעת הצבא החזק בעולם (ולכן רוב החוקרים מזהים אותו ומתארכים ספר זה לאחר מכן[206]), וגם לרוח דתית קרובה כחבר מעדת קומראן נוכח נאומיו ותעוזתו העוים על מגילת המלחמה (ואילו החוקרים מזהים אותו עם מורה הצדק בעיקר מספר חנוך ??[207]). אך העובדה שיהודה המקבי נהרג[208] בשנת 161 לפסה”נ בקרב השמיני[209] - אלעשה, מלמדת אינו היישום המלא של ה'איל בעל הקרן הגדולה' (אלא שהיישום המלא ממתין לאחרית הימים, ועד אז אפשר שיהיו עוד יישומים חלקים, אולי כבר-כוכבא[210]). היישום החלקי הוביל תוך כשני דורות (490 שנה מהחורבן) לגאולת השיא של בית שני – החל מהנהגתו של יוחנן הורקנוס ושיא במלכותו של יונתן אלכסנדר ינאי (במפורט בהמשך בפרק נפרד). כך גם בחנוך מ' 5-1[211] ודניאל ז' 13[212] (ועזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי) מוזכרים משיחי אחרית הימים, וכך אלו בוודאי אינם תואמים ליהודה המקבי (או כל גיבור מבית שני).

דניאל ומה”מ מתארים מלחמות קשות הכוללות הפסדים, אך בסופם עמ”י ינצח בזכות קדושה כלים ושיטות מלחמה שמפורטות בסרך המלחמה - שגם החשמונאים השתמשו בהם[213].

כגון: ?? . החשמונאים ביקשו כהן צדק (מק"א יד' 41[214]) ונביא, ואף תרו ואספו ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14[215]), נקודה שמחזקת את הנחתי שהיו בידם חלק מספריית עדת קומראן, וזאת במיוחד כאשר זוהי הספרייה היחידה הידועה לנו, שגם מתאימה באופייה התורני לספריית בית המקדש (שהוברחה מירושלים לקומראן)[216] ו/או המאפיינת את הכהונה הגדולה. על כן, מלחמות החשמונאים הם יישום חלקי (נכון ומוצלח) לנבואות ניצחון המלחמה שבחנוך דניאל ומה”מ, ומאידך הפשרים שגם מיישמים נבואות לתקופה קדומה במקצת, אין בהן ולו רמז על גאולה קרובה בימיהם.

לסיכום, הבית שני ומאורעותיו הוא יישום חלקי של הגאולה ושל בית המקדש השלישי (וראה בהמשך על נבואות הבית השלישי תוך ידיעה שבית שני אינו חזון הנביאים).

16.   בין מסורת קדמונית מסיני לבין רפורמטיביות של יצירת הלכה חדשה

הקבלה והשוואה עם הפרק הדומה לחז"ל.

איך מצוין שהכל מדוקדק בתורת משה ובחומש אם אין בה את רוב ההלכות? אולי זה לא ספר היובלים (וכך גם ורמן טוענת, אך היא כיוון בעיית תיארוך של החוקרים, שנדחתה בספר זה). כנראה המשמעות היא שניתן לדרוש ולהוציא הלכות מפורטות מתוך העקרובות של תורת משה והיובלים, ואכן אנו מוצאים הרבה דוגמאות לכך. זה למעשה גם מה שניסו לעשות חז"ל בשלב השני שלהם – מדרש ההלכה.

17.   החלל התורני בתחילת ימי החשמונאים והפרושים הראשונים

למרות התחזקות החשמונאים והצטרפות חלקים גדולים מהעם אליהם, עדיין נותר חלל תורני וכוהני בעמ”י מבית צדוק שכיהנו במשך כ-800 שנה[217] והלכות כוהנים מסורתיות (טרם אומצו רוב ההלכות הטהרה המפורטות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק[218] - חלקן יוצגו בהמשך). אטען שלפני תקופת ההתייוונות נהו כהלכת בית צדוק היתה קרובה לצדוקים[219], מהסיבה הפשוטה שהכוהנים היו קרובים לפשט התורה, אך צדוקים כקבוצה/כת לא היו, וגם לא היו כתות בכלל, זולת כוהנים וחסידים שהיו מקפידים יתרה על טהרה והלכות שונות.

מאידך התחילו להתפשט בעמ”י מסורות מעורבבות מתרבות ומתייוונות בראשות 'אפרים'- דורשי החלקות, למשל: 'אינם מתנשאים בחוצפה לסתור את ההלכות שהונהגו' (קדמה"י יח' 12??). (?? כאן פירוש ודוגמת זכאי), שמחד היו אנטי-תורניות[220], ומאידך היו (רק) מקלות בפשט התורה[221] - מאפיין מובהק של הפרושים (?? כאן דוגמאות שמקלים). פער זה בגישתם לקיום מצוות התורה מקשה עלינו לזיהויים המוחלט ביניהם (הקושי הנוסף הוא לפי התיארוך). חלק מהקלות אלו הועברו והתקבלו בחז"ל לצד גישתם באותה תקופה מאוחרת לזו, ועל כך יורחב ב???.

רוב החוקרים סבורים ששמעון ו/או יונתן הוופסי הם הכוהנים המקוללים במגילות הכיתתיות של מורה הצדק וטסטימוניה (175Q4) – Q4Testimonia (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 73-73), אך כאמור כבר זיהיתי את הקבוצות המקוללות לעיל במתייוונים, והצעתי זיהויים לכוהנים רשעים – שכולם קדמו לימים אלו של החשמונאים. גם 'פשרו על הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) מתאים למתיוונים ולא אף אחד מהחשמונאים זולת חלקית ליונתן הוופסי[222]. ביטול ההצעה של 'איש הבליעיל' בטסטימוניה קשה יותר: בן סירא י' 28-27 מדגיש את הידוע מהתנ”ך: 'עת רעה תשכח תענוג וסוף אדם יגיד עליו; בטרם תחקור אדם אל תאשרהו כי באחריתו יאושר אדם; לפני מות אל תאשר גבר כי באחריתו ינכר איש', ומותו של שמעון התרסי עם שני בניו ביריחו - ה'עיר חדשה' שבמגילת טסטימוניה, מחליש את המקריות ביניהם[223].

במגילה ‎4Q339 (4QList of False Prophets ar) ישנה הצעה להשלמה של בנו, יוחנן (הורקנוס) בן שמעון, בין נביאי השקר, ואם בנו נביא שקר, אזי ההנחה ש'חומץ בן חומץ'. אך השלמת המהדיר מעט מקובלת יותר[224], ובהמשך טענתי שיוחנן הורקנוס קרוב ומשובח בעיני עדת קומראן.

החלשה חיצונית לזיהויים כמקוללים באה מהזיהוי המקובל כאמור של יהודה המקבי כגיבור מבורך, לצד התשובה הלאומית של העם המתוארת במגילה. כמו כן, גינויים כאלו נגד ראשוני גיבורי ישראל יהיו תמוהים, כאשר שנים ספורות בלבד לפני כן שלטו כוהנים מתייוונים, ולא מצופה וסביר שנגדם עדת קומראן לא תגנה ותקלל. גם סוג וסגנון טסטימוניה מתאים למגילות התיעודיות ולא לנבואיות של מורה הצדק, אם כי הדמות איש הבליעיל עיקרית בשניהם.

הפרושים לא מוזכרים בספרי המקבים (בניגוד לחסידים וקהל הסופרים) - ואפילו הם עצמם (הפרושים) לא מתארים את קרבות החשמונאים הראשונים כשמי מהם לצידם או בצד כלשהו[225], ומכאן שטרם התגבשו לכת בתקופה הטרום חשמונאית עד ימיה הראשונים[226]. כמו כן, השלטון והממשלה הראשון שהיה לפרושים היה מימי שלומציון המלכה, עובדה שאינה תואמת את פשר נחום ב' 4-3: 'פשרו על ממשלת דורשי החלקות'[227].

מה היתה הלכת של החשמונאים הראשונים? המחקר סבור שחשמונאים (הראשונים) נהגו כפרושים עם רוב העם, למרות שום ראייה ישירה מספריהם, או מכל מקור אחר. אומנם יוספוס מציין זאת (קדמה"י יג' 408), אך קשה להסתמך על דיוקיו, במיוחד כ-250 שנה לפניו. והנה, שלוש הלכות ממגילת אגרת מצקת מעשה התורה[228] תואמות להלכות הצדוקים לפי ספרות הפרושים, ומכאן מתבקשת המסקנה שהנמען בממ”ת הוא פרושי (כאשר המחבר הינו צדוקי או קרוב לו). מאידך, שלוש הלכות בממ"ת גם התקבלו אצל חלק מהפרושים[229]. עם זאת, מדובר על סה"כ שש הלכות מתוך כעשרים ושתיים (זולת לוח השנה שהוא המחלוקת העיקרית).

השערתי שהפרושים-הראשונים ניסו להשלים חלל הלכתי מהתקופה שבית צדוק כיהנו, אך נוכח הימים הרבים שעברו מאז, וכשאר בדור האחרון שלטו אפרים המתייוונים ששאריות הלכותיהם המקלות היו ידועות – חלקן אומצו אצל הפרושים הראשונים.

אי-בהירות זו והסימנים להלכת הפרושים של שמעון ויונתן, הביאו את החוקרים לדעה שהתקבעה - כי שניהם פרושים (מקור ??), ורובצת שנאה בינם לבין עדת קומראן. הצעתי שהשנאה העיקרית היא כאמור מאפיינת תקופה קודמת נגד קבוצות המתייוונים, ואילו קשה לעמוד על צדקותם או רשעותם של שני גיבורים אלו מעיני עדת קומראן, באשר ההתאמות חלשות מחד גיסא, ומהותם התורנית הפוכה מהמתייוונים מאידך גיסא.

איגרת פתיחת מק”ב קוראת ליהודי וכוהני בית חוניו (מבתי צדוק) להתחבר להנהגתו של שמעון התרסי. ניסיון ההתקרבות לבית צדוק נראה חיובי, במיוחד כאשר הדבר צלח לאחר שני דורות כאשר צאצאי חוניו הרביעי באו לעזרת ינאי (יפורט בפרק על ינאי בהמשך). גם הערצת שמעון בתיאורי שכתוב הגאולה המקראית בסוף מק"א[230], מצביעות על ניסיונו למצוא חן בעיניי העם והכוהנים שטרם התחברו.

כאמור לעיל, רוב המתייוונים אבדו. המעטים ששרדו: 'עזבו את מתעיהם[231] ונלוו על ישראל' (פשר נחום ג' 5). אין זה אומר שאפרים או עם ישראל נהיו צדיקים ושמרו ברמה גבוהה על התורה (לפי הלכת קומראן או כפי שהיתה לפניהם), אלא שאפרים הפסיקו עם העבירות שלהם נגד התורה, והתערבבו עם כל עם ישראל. הקבוצה הקרובה ביותר לעמ"י מאמצע התקופה החשמונאית היא הפרושים-הראשונים, עליהם אדון להלן:

הפרושים-הראשונים[232] היו אלו יחידים או זוגות בלבד, שלא העבירו מסורת מסודרת מקיפה ורחבה[233]. זהו (חוסר) המאפיין הבולט שלהם (שהפוך בתכלית לעדת קומראן), אלא מעט דרשות מוסר, וגם זאת, בחלק בלתי-מבוטל, הועתק מבן סירא (על בן סירא בספרות חז"ל ראה בפרק עליו). יוספוס מדגיש את קרבתם של העם לפרושים-הראשונים. היות ואפריים נטמעו בעם, הרי שהלכת אפרים גם נטמעה בפרושים-הראשונים, אם כי מצוין שנטשו את

עבירותיהם.

חלק מהתקנות ההלכתיות שכן נמסרו, היו מקלות או סותרות את התורה או המגילות, כגון הלכותיו של יוסי בן יועזר[234] ('שריה'). עם זאת, דווקא בעיקרון גדול וחשוב, דעתם של הפרושים היתה כעדת קומראן, ובניגוד לצדוקים (קדמה"י יג' 294; כ' 199): ביטול עונש המוות מהתורה בנדר (מורחב בפרק נפרד). עם זאת, נראה שאפילו הפרושים מודים על עצמם, שלא היתה להם בפועל תקופת שליטה משפטית או דתית מימי שמעון בן שטח שמאז לא דנו דיני ממונות (ירושלמי סנהדרין א'), כאשר לפני כן הסנהדרין שכיהנה היתה צדוקית (סכוליון על מ' תענית י'), ובמתח בינו לבין חוני החסיד[235]. נוסף על כך שגם ההלכה של בית הלל ושמאי מאופינית ללא נגיעות בחוק ומשפט[236]. להסביר???

היות שהפרושים שמרו את המצוות בראש חשיבותם ובאורח חייהם[237], לכן התיאורים החריפים במגילות הכיתתיות של אי-קיום המצוות (כגון: עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים[238], זולת שיבוש לוח השנה), הרי שלפי אלו אינם מתאימים לתיאורי עבירות אלו (אלא רק למתייוונים שנטשו אורח חיים דתי, זולת כאמור: 'כיא בחרו בקלות' [פשר לתהילים לז', א' 26]).

יש לציין שספרי המקבים אינם חלק מספריית קומראן, וגם לא של חז"ל, אם כי יוספוס השתמש בחלקם[239]. לכאורה הדבר מצביע על ריחוק בין עדת קומראן לחשמונאים, אך מתיישב גם עם הקו שמוצע בזאת בין עדת קומראן לחשמונאים, הרי שאי-הימצאותם של ספרי החשמונאים טבעית, שכן עדת קומראן הכילה רק את כתביה (ולמעט מגילה כלכלית אחת, הכול כתבי קודש), והחשמונאים היו (מבחינתה) קבוצת משנה שניסו להתקרב אליה דתית, אף על פי שהיו בשלטון.

לסיכום, הפרושים והצדוקים הם כתות תורניות, ואף אם היתה לעדת קומראן השגות על אופן שמירתם את התורה, הרי שיהיה תמוה ומעוות לייחס אליהם את ההטפות קשות שבמגילות מורה הצדק. זאת במיוחד, כאשר דור לפניהם היו מתיונים שהפרו את התורה בצורה גסה הרבה יותר מהפרושים והצדוקים. לא סביר שעדת קומראן תתעלם לחלוטין מעלייה ברמתם הפרושים והצדוקים ביחס למתייוונים שלפניהם, שזיכרונם צרוב לדיראון בקרב כל העם.

נעבור עתה לטענות אי-זיהוי קבוצת 'מנשה' עם הצדוקים:

ג.       אימוץ החשמונאים והצדוקים את הלכותיה של עדת קומראן

18.   אימוץ הלכות עדת קומראן ע”י יוחנן הורקנוס והיווסדות הצדוקים

לעת חולפות ארבעים שנה[240] ממותו של מורה הצדק[241] - לא נותר זכר למתייוונים[242], ודניאל ט' 24 מתאר את המעבר משלב שבו תם עידן הנבואה ומתחיל עידן המלכות: 'שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים[243]; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא[244] וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים[245]'. עידן זה מתאים לדור השלישי עד הרביעי של בית חשמונאי: החשמונאים הראשונים המשיכו את העקרונות של עדת קומראן - חזרה לשמירת קפדנית של המצוות והתרחקות מהמתייוונים. מדורו של יוחנן הורקנוס התחילה עדת קומראן סוג חדש של כתיבה – בלשון רבים (במקום מפיו של מורה הצדק או מלשון יחיד) וללא פרשנות נבואית: 'המגילות התיעודיות' (על קבוצה חמישית ואחרונה זו ראה לעיל בפרק על חלוקת קבוצות המגילות).

כך היא אגרת מקצת מעשה התורה (להלן: ממ”ת). מוצע בזאת שהנמענה הוא יוחנן הורקנוס, בעיקר כיוון שקשה לראות את הביקורת ואת הגנאי על הכוהנים ב'מגילות מורה הצדק' כנמען ממ”ת[246]. אומנם, ישנה אפשרות שהנמען הראשון היה 'הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) – וסירב לקבל את ההלכות שבה (ואולי אף היווה טריגר להתקפתו), ואילו יוחנן הוא הנמען השני של ממ”ת. אפשרות זו בעלת סיכויים נמוכים, אך היא עולה משוני בין שני עותקי ממ”ת בנוגע לתחילת המגילה[247]: בעוד הראשונה פותחת בתיאור לוח השנה השבתי-שמשי (364 יום), השנייה פותחת במעשי התורה, ואין בה שום אזכור ללוח ומועדיו. אטען כי רק השנייה נשלחה ליוחנן. זאת כנראה מכיוון שהלוח הירחי התקבל והוטבע במסורת בית חשמונאי, ועדת קומראן ויתרה על עקרון הלכתי זה מולם[248]. מאז שיוחנן קיבל את המגילה, הוא ייסד (או אימץ) את כת הצדוקים. תיאור זה הולם גם את דברי יוספוס (קדמה"י יג' 294) וחז”ל (משנה מעשר שני ה' טו'; ברכות כט' א'. מדרש מקביל ליוספוס על ינאי בקדושין סו').

אבקש לטעון כי יוחנן הורקנוס קיבל מעדת קומראן עוד שלוש הלכות ממגילת המקדש:

  • התקנת הטבעות לשחיטת הקורבנות )מגילת המקדש לד' 6[249] - מעשר שני פרק ה' טו'[250] וסוטה מח'[251]).
  • שמירת חג השבועות ביום ראשון (קדמה"י יג' 152; 252-251[252]( כצדוקים (למשל: מנחות י' ג') שהוא שיא המחלוקת כפולמוס שבמגילת 4Q513 שמקורה בלוח המפורט במגילת המקדש וביובלים ו' (על חג השבועות ראה בפרק נפרד).
  • 'חבר היהודים' (ה'חבורה' הממלכתית) - כרשום במטבעותיהם. מוצע שאלו 36 שרי המועצה/ממשלה (גרוסיה/סנהדרין) לפי מגילת המקדש נו' 11-15[253], שמטרתם ומהות תפקידם לשמור ולייעץ למלך, אך גם להגביל את כוחו, כאשר המגילה אינה מאפשרת למלך לגבור עליהם שלא בהכלת רוב (אפילו זכות וטו או קול כפול אין לו, כפי שיש בסעיף 36 לחוק יסוד הממשלה.

הפרושים לא קיבלו את שינוי ההלכה ע”י יוחנן והצדוקים (קדה"י יג' 408, 297-296), וראו בהלכותיהם (של הפרושים) קדומות. אפשר להבין דעתם ואמונתם זו של הפרושים, היות וההלכות שנהגו בשנים שלפי החשמונאים היו של אפרים המתיונים, ואלו ההלכות שהעם והם זוכרים. כך שרדו שלוש הלכות טהרה של הצדוקים המתוארים בחז”ל (שרפת פרה אדומה ב'מעורבי שמש', טומאת עצמות בהמה וטומאת הניצוק)[254].

הצדוקים שימשו בתפקידי מפתח בבית חשמונאי, ויוספוס מציין שהיו קציני צבא של החשמונאים (קדמה”י יג' 411), ומתאריו כעמיתיו של דיוגנס כ'יקירים', 'אנשי מעלה' ו'אלה הראויים לכבוד גדול ביותר'. במגילת פשר נחום א' [255]5; ג' 9[256] מתוארים כגדולים, וחוקרים הציעו והתקבעו כי אלו הצדוקים בבית חשמונאי. כבר הבאתי טענות שמדובר על המתייונים בתקופה קודמת, וגם כאן התאמה זו כושלת כיוון שתיאורם זה עולה עם אחיזתם במלכות[257].

עוד מציין יוספוס לגבי הצדוקים (הראשונים, שמובחנים בספר זה מהצדוקים האחרונים), שהם מחשיבים רק את ההלכות הכתובות, ולא מסורת אבות שלא נכתבו בתורת משה (קדה"י יג' 298). גם אם נקבל את תיאורו, הרי דבר זה אינו מדויק עד נכון – כיוון שרוב המחלוקות נסובות על פירוש ולא על תוספת, ובמגילות קומראן ישנן מגילות המיוחסות גם למשה, ביניהם היסודיות ביותר: המקדש ויובלים, לצד דברי נביאים ונוסחי מקרא.

גדולתו של יוחנן ניכרת מכתבי יוספוס וחז”ל שמעריצים אותו[258] (אם כי גם גינו וקינאו בו[259]). כמו כן, מותו הטבעי מלמד שהיה מבורך וצדיק, גם בעיני הכותבים אחריו (וכאמור ראה בן סירא י' 28-27 בעניין[260]).

איחוד זה של החשמונאים עם הצדוקים[261], סביר שכולל את עדת קומראן והבייתוסים, בפרט שהבייתוסים קרובים בשמם לאיסיים: 'בייתוסין' - בית-א/סין = איסיים [262], וכן מהות שמם בארמית: מרפאים, ובדומה מיוונית:  = hosiotes'חסידות'[263].

כשיש כבר ארבע קבוצות עם הלכה דומה, הרי אם קבוצה אחת מאלו החמירה, וקבוצה אחרת הקלה, אזי איזה הלכה נותרה לקבוצה השלישית (או מדוע שלא תצטרף לקבוצה זהה איתה) – ואם אין לקבוצה השלישית הלכה משלה, אזי איזה מן מאפיינים יש לקבוצה זו[264]? על כן, אטען שהיה איחוד כזה בין קבוצות היא כזו: הצדוקים מאז הם החשמונאים, והם קרובים ומאוחדים עם הבייתוסים שהם עדת קומראן, שבעבר כונו החסידים. ה'רבים' הצטרפו לעדת קומראן או לצדוקים. האיסיים הם חלק (מחנה) מעדת קומראן וכך גם הבייתוסים.

הנה אם כן, יוצא שעדת קומראן התקרבה לירושלים (כנראה מדמשק/מדבר) בימיו כהונתו אלו של יוחנן (134-103 לפסה”נ).

להצעתי עולה קושי – מדוע אף אחד מארבעת ספרי המקבים אינו מוזכרת במגילות התיעודיות, שהן מאוחרת לחלק מספר החשמונאים (ולפי רוב החוקרים רוב המגילות הכיתתיות מאוחרות לספרי החשמונאים). ייתכן ואותה מדיניות של חז"ל להרחיק ספרים שאינם בטוחים לגבי מקורן, כך עשתה קודם לכן עדת קומראן לספרי המקבים. מאידך, ספרי המקבים אינם ספרי קודש עתיקים, ואינם ספרי קודש אקטואליים שנכתבו ע"י מורה הצדק או חבר בעל נבואה מהעדה. לפיכך, אין סיבה לצרפם לספריית המגילות. עצם אי-צירופם אין משמעותו התנגדות להם. חידה זו נשארת באפלה.

19.   מועד ושיא גאולת בית שני באיחוד עם יונתן אלכסנדר ינאי

בימי אלכסנדר ינאי הגיע האיחוד/קרבה המשולשת/מרובעת של החשמונאים עם עדת קומראן והצדוקים (והבייתוסים) לשיאה, בכך שעדת קומראן כתבה לו את מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך'[265] (שחלקה קרוב ל'לתפילה לשלום המדינה' שחוברה בהקמת המדינה, בדומה ל'מזמור אהבה לירושלים' שקרוב להמנון 'התקווה'). מגילה זו היא השבח המכובד ביותר וההצבעה הישירה כי עדת קומראן הם כבני בריתו (כחסידים ככוהנים), ואולי אף מונו כשרים בממשלתו (אפשר שהשהם 'חבר היהודים', ראה פירוט לעיל בפרק על יוחנן). לפיכך, אליו מכוונת ברית דמשק יט' 35-כ' 1[266]: 'מיום האסף‏ מורה היחיד עד עמוד משיח מאהר̇ן ומישראל'.

ייתכן שיונתן מוזכר גם במגילה ‎4Q523 (4QJonathan), אך היא כה מקוטעת שלא ניתן להכריע[267]. ברכה זו היא המשך ברכות למנהיג בממ”ת (פרק ג' - גמול המצוות, שורות 32-18), וכן של הברכות למלך במגילת המקדש נט' 21-13.

ינאי היה מלך צנוע[268] ותורני במישורים רבים[269], אויב מובהק של התרבות היוונית[270], שהצלחותיו המדיניות בכיבושים רחבים (פי 4 מהמדינה שקיבל) בעצמאות מדינית (כנראה ללא המשך כריתת ברית עם הרומאים[271]) ובתמיכה רחבה של העם, זולת הפרושים[272]. שיא חוסר ממלכתיותם של הפרושים הגיעה לבדידה עם האויב דימיטריוס השלישי נגד המדינה העם והמלך, וזאת למרות סיפור ההוראה הברור של כיבוד אליהו הנביא את אחאב (וקל וחומר שינאי היה תורני וצדיק ממנו)[273]. לכאורה בגידה זו מצביעה על דוחקם בשולי ההנהגה ובעם, והם ניסו להצתדק בסיפורים שיוספוס הפרושי העביר על גנותם המעוותים (או לכל הפחות בלתי-מוצדקים)[274] נגד ינאי, ובפרט בסיפורים מול יריבו שמעון בן שטח – ובאלו זועקת צדקת ינאי בין השורות[275].

התמיכה בינאי הגיעה גם מבית חוניו - בניו של חוניו הרביעי, חנניה וחלקיה, שהיו גנרלים בצבא מצרים של קליאופטרה (קדמה"י יג' 353-355) והצטרפו למלחמתו נגד תלמי לתירוס (קדמה"י יג' 411). תמיכה זו היא המשך הקשר התורני בין יהדות מצרים לעדת קומראן שעומד על שלוש נקודות (ראו בהמשך בפרק על תורתם והשפעתם).

כמלך ראשון (לפי סטרבון[276], או לפי יוספוס - השני[277], כאשר הראשון היה מוצלח פחות) בבית שני, הוא מקביל לגדולתו של דוד המלך (אחרי שאול), שהיא הגאולה לפי מועד 490 שנה[278] לפי דניאל ט' 24, פשר מלכיצדק[279] ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2[280] (גם קדמה"י יג' 301 מציין 480 שנה עד ליהודה אריסטובלוס[281]). אך גאולה זו היא רק גאולת בית שני ביישום חלקי המתוארת בדניאל ט' 24, ואינה גאולת אחרית סוף כל הימים, כמפורט בפרק לעיל.

לאיחוד מוצע זה נותרו שתי שאלות מרכזיות: מדוע עדת קומראן נשארה להתגורר וספרייתה ביישוב בקומראן?         אפשר לתרץ זאת האיחוד לא היה מלא (בעיקר בגלל אי-אימוץ לוח השנה 364), אלא רק תמיכה ואהדה, והמסורות הועברו לינאי והצדוקים בקשרים טובים. כמו”כ, לא מן הנמנע שהמגילות היו בירושלים והועברו לקומראן רק מאוחר יותר. הקושיה השנייה היא מדוע אין במגילות קומראן את ספרי המקבים?            אם החשמונאים אימצו את עדת קומראן, מדוע עדת קומראן לא אימצה את החשמונאים או ספריהם? ייתכן שהתשובה לכך היא שכתיבת הקודש (ובכלל מלחמות ישראל) הותרה לדעת עדת קומראן רק להם כסופרי התורה, ואכן ספרי המקבים היו הראשונים להיתר הכתיבה של כתות – כפי שיורחב בהמשך..

במגילת ‎4Q471a (4QPolemical Text) מתואר כישלון מלחמה[282], אך אין בה מספיק מידע כדי לשייכה לקבוצה או לתקופה כלשהי[283]. מוצע לשייכה לפרושים שעלו בסוף ימיו של ינאי או בתקופת שלומציון (ראה: הסכוליון על מ' תענית י'), או לקרבות נגד רומא עד שליטתו של הורדוס (44 לפסה”נ), וכך היא נכנסת לקבוצלת המגילות התיעודיות.

20.   מימוש סרך העדה לאחרית הימים – הסנהדרין

המגילה כיתתית סרך היחד (הרחבה של ברית דמשק לתקנות המחנה), אינה מזכירה את מורה הצדק.  מגילה כיתתית נוספת: סרך העדה, מתארת את הרכב והתנהלות כל העם באחרית הימים (כנראה במשמעות של הדור הבא אחריהם, כפי שנטען בפרק 'אחרית הימים').

והנה, גם חז"ל מתעדים סיפורים דומים בימי של המלך ינאי:

  • כהונת בני צדוק/צדוקים לצד המלך:
  • סעודה עם המלך: ייתכן זו הסעודה המוזכרת כמחלוקת עם הצדוקים, שקמו בזאת לפי סרך העדה.
  • מעמד 'הקהל':
  • שפיטת בית הדין הגדול מעדת קומראן: חז"ל מודים שהסנהדרין היתה צדוקית.

סרך העדה ב' 17-13.

לאחר סרך העדה יש סרך ברכות שנגמרות בברכה לנשיא העדה – המתאימה למגילת ה'ברכה לשלום יונתן המלך' (ראו עליה בפרק הקודם).

מסוף התקופה החשמונאית עדת קומראן ממשיכה בסגנון כתיבה בלשון רבים, דהיינו מורה הצדק כבר אינו המחבר (שכאמור נפטר טרם/בתחילת בית חשמונאי), כבר אין פרשנות נבואית. בימים אלו עדת קומראן כותבת שש 'מגילות תיעודיות' (הקבוצה החמישית והאחרונה של המגילות), ובהן, לראשונה, בניגוד לכינויים הנסתרים של מורה הצדק, הם מציינים שמות דמויות פוליטיות[284]. יתרה מזו, שמות אלו מעידים על ידיעותיהם ואף מעורבותם של עדת קומראן בפוליטיקה הלאומית (אם כי אין בקטעים אלו מידע מספק כדי להסיק בוודאות אם עמדתם חיובית כמו 'ברכה לשלום יונתן המלך').

21.   טסטימוניה למקלים מיריחו: הלל הזקן ובני בתירא:

העיר יריחו, הקרויה על שם פולחן אל הירח, מצוינת ברמזי הנבואה במגילת וטסטימוניה (175Q4) – Q4Testimonia, כעיר מקוללת שאסור לבנותה שוב, ומי שיבנה אותה – יענש באותו קללת יהושע (כפי שכבר נענש במלכים א' טז' 34 חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי)[285].

לעיל צוין הקושי של המקריות בין כמה מהחשמונאים שייתכן ובנו את יריחו, ומתו עם בניהם – כקללה חוזרת של יהושע.

הלל חזר וייסד הלכה שנשכחה: 'שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה' (סוכה כ') חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה'. 'רוח הקדש עליהם, אם אין נביאין הן בני נביאין הן' (תוספתא פסחים ד' יג'-יד' ומקבילות). על שכחת התורה ושחזורה קרוב למסורת עדת קומראן ראה בהרחבה בהמשך.

ומוצע בזאת כי היא מכוונת להלל הזקן בסיפורי הפרושים (סוטה מח' ב'; סנהדרין יא' א;' סופרים טז' ט' ????), לצד העובדה שמאז מיוחסת לו גם תחילת הנשיאות (לפי הפרושים וביטול-גנאי במגילה). יוער כי המגילה מקללת גם את בניו, אך אין לנו ידיעות עליהם, זולת בנו שמעון שמסר הלכה אחת, ואפשר לשער שנפטר צעיר נוכח ארבעת הנשיאים טרם החורבן (שבת טו' ע"א(. ייתכן והעובדה שלראשונה בנו של פרושי ממשיך את הנהגתו, בניגוד לעיקרון הפרושים שעולים לגדולה לפי חוכמתם ולא לפי אבותם, קשורה לניסיונו של הלל לחידוש נשיאות. האמורא שמואל ניסה לבטל את תקנתו הקיצונית של הלל לביטול הפרוזבול (גיטין לו' ב').

חז"ל אסרו על בניית יריחו: 'לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו' (סנהדרין קיג'), וזו כנראה מסורת חסידית שמנוגדת להלל ובני בתירא.

גם אופיה הייחודי של מגילת טסטימוניה, מאפשר תיארוך שונה כמאוחר משאר המגילות. המגילה אינה משתבצת בהתאמות לשתי סוגות המגילות הכיתתיות שהצעתי, שהרי אין מפיו של מורה הצדק או נבואה – ולכן אינה בין 'מגילות מורה הצדק', ומאידך אין בה ציון שמות כ'מגילות התיעודיות'.

חז"ל ציינו שעזרא הסופר[286] תיקן טבילה: 'עשרה תקנות תיקן עזרא [...] ושתהא אשה חופפת[287] וטובלת... תיקן טבילה לבעלי קריין' (בבא קמא פב'), ולאחר מכן יהודה בן בתירא ביטל אותה (ברכות כב'[288]), וכנראה חייבו רק לרחוץ את אזור הקרי. שלבים אלו דומים למגילת ‎4Q274 (4QTohorot A) א' (פרגמנט 2)[289], אלא שהמגילה קובעת שתי הלכות בעיקרון 'בדיעבד', נראה שההלכה הגיע לחז"ל מעדת קומראן בשלבים ובקיטועים, ועיקרון הבדיעבד לא שרד במלואו כאן (אך פיתחו אותו רבות במקומות אחרים). מאידך, ייתכן והלכה זו מצביעה על הקלה ביחס לדין בעל קרי.

מקרה דומה של העתקת דבר מוסר עולה מהאמרה: 'מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ'. מקורה מטוביה ד' 16 (נוסח פרענקיל בתרגום מהוולגטה), והלל הזקן קיבלה/העתיקה (פרקי אבות ??; שבת לא'), גם קדומה ומצוינת כבר בטוביה.

22.   האיסיים קרובים למלכות הורדוס – אינם כת מתבודדת

בניגוד להלל ובני בתירא שיושבים ביריחו המקוללת, פילון מספר על 4,000 איסיים שיושבים בירושלים[290], ויוספוס מספר על שער האיסיים בצד המערבי לעיר, שהוצע שהינו בצד הדרום-מעברי בכניסה להר ציון. ברגיל פיקסנר סבור שישבו בהר ציון[291]. יש לציין כי בתקופה זו יושב גם יוחנן המטביל בעין כרם (שמוזכרת גם במגילה חיצונית לבראשית), ולאחרונה שמעון גיבסון טען שמצא קברו בהר חרת בצובא[292]. יוחנן קרא לטבול בירדן (מים חיים) שהם הרמה הגבוהה ביותר של הטהרה (גם לפי חז"ל, משנה מקוואות א'), כמו כנראה המעיין שהיה רק בזמן עדת קומראן (כך גם בירושלים והר סיני), ולבוא למדבר – שזו היתה קריאת עדת קומראן בראשית דרכה (ראה לעיל על היווסדות העדה). לאלו יש להוסיף כי יוחנן המטביל קרא לתשובה יחד עם הטבילה, וזה עיקרון סרך היחד ג' 5-4 (ומקבילה בה' 14-13): 'לוא יזכה בכפורים ולוא יטהר במי נדה ולוא יתקדש בימים ונהרות ולוא יטהר בכול מי רחצ טמא טמא יהיה כול יומי מואסו במשפטי אל', שמרומז בבסיפור נעמן ואלישע הנביא: 'הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ; וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם יי אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ[293] אֶל הַמָּקוֹם, וְאָסַף הַמְּצֹרָע. הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל - הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה. וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ, הֲלוֹא תַעֲשֶׂה; וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר. וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן[294] וַיִּטְהָר' (מל"ב ה' 14-10)

לאחר שכאמור עמדנו על שיא הקרבה בין עדת קומראן למלך יונתן אלכסנדר ינאי (שהתחילה לפחות עוד מימי אביו), כדור לאחר תום הנהגת החשמונאים – בימי הורדוס, אנו שוב מוצאים את חיבתו של הורדוס לאיסיים: 'למאותו יום הוסיף לכבד את האיסיים כולם' (קדמה"י טו' י' 5), ובפרט את מנחם האיסיי – עליו נדון בהמשך. חיזוק לכך אפשר לראות שהורדוס סלד מהפרושים ואף רצח חכמיהם, זולת בבא בן בוטא שהיה חסיד[295], נראה כיוון שנותר קרוב לאיסיים מאשר לפרושים – כפי שייטען בהמשך לגבי החסידים.

ד.       צדוקים, נוצרים, פלשים (ביתא ישראל) – וחידת לוח השנה

23.   העקרונות של הפרושים-הראשונים שקרובים לעדת קומראן יותר מהצדוקים

  • הקלה בעונש מוות: ראה בהמשך ???.
  • מסורות הלכה נוספות ומשלימות לתורה: הטענה העיקרית של עדת קומראן והפרושים דומה – שניהם טוענים למסורות משלימות לתנ"ך. ההבדל העיקרי ביניהם הוא הסגנון - אם בכתב או בע"פ, למרות שחז"ל גם מודים שהיו מסורות בכתב שאבדו, והם חזרו וכתבו אותם (על כך ראה בפרק 'שכחום חזרו ויסדום'). הבדלים נוספים משניים הם פרטי ההלכות שנגרמו כתוצאה מחידוש שימוש זה
  • כוהן בנפרד ממלך בסרך העדה, הרי עדיף לצדוקים הפרדת רשויות ולא לפרושים, שהרי הכהונה לצדוקים.

ובמצב כזה על המבקר להורות לו את ההלכה. הלכה זהה זו קיימת אצל חז"ל (???), רק שבמקום מבקר יש תלמיד חכם.

הפרושים, בניגוד לחז"ל, היו כת שנאבקה על ההנהגה, בעיקר נגד הצדוקים ובתקופת החשמונאים. הפרושים אמנם פרשו מכמה הבלי החיים והשכילו להחכים ולהיטהר, אך הם גם מודים שהיו כתות מעליהם (שאף הם כת). כך למשל נזירים, שהם כתר הפרישות (נזר-כתר) ואחיי הנביאים (עמוס ??), גונו על-ידם, כנראה מקינאה על נעלים מהם, או מכך שרוב הנזירים לא היו מכיתתם.

24.   בין הצדוקים הראשונים לאחרונים:

25.   העתקת הנצרות:

התפתחות הנצרות מעדת קומראן הינה כעובדה שכבר אינה נצרכת בהמשך הוכחה, אך נוכח הסתירה המהותית לדקדוק או אפילו קיום המצוות, הדימיון רלוונטי בעיקר לנצרות הקדומה בלבד.

להלן עיקרי העתקות של הנצרות (בעיקר בברית החדשה) בהיבטים שונים: רעיונות[296] (במיוחד מהות הברית החדשה[297] ולידת ישו כנח[298]), בעלי תפקידים[299] (במיוחד יוחנן משער האיסיים עין כרם שהטביל עם תשובה[300] - סקרמנט הכהונה בברכת ידיים על הרואש מהיובלים ומגילה חיצונית לבראשית), מטבעות לשון[301] והלכות[302], ובפרט תיאור הולדתו[303]. אך כוללת גם סתירות מהותיות[304], כשהעיקרית היא בין הקפדת עדת קומראן על שמירת המצוות למול הקלה ועד ביטולן על ידי תלמידי ישו[305]. אומנם ישו הגדיר עצמו כפרושי ??, אך סביר שהיה חסיד פרושי, וראה בהמשך על הזיהוי של איסיים-חסידים.

הנצרות שמרה על חלק (7.5 ספרים[306]) מספרי קודש של עדת קומראן בקאנון הברית הישנה, ומכאן הסבירות שגם הספרים החיצוניים שאינם במגילת קומראן[307], אך כן כלולים בברית הישנה – מקורם אחד הוא - סיבה טכנית/אקראית של שרידות המגילות, ולכן אינם בין מגילות קומראן. יש להדגיש שהכנסיות שמרו רק על ספרים (חיצוניים) שהיו מיועדים לכל העם, ולא על ספרי סוד וכיתתיים, וזה מאפיין את הגותם למוסר ולא להלכה. ישנם ספרים שאינם זהים למגילת, אך שקרובים אליהם, כמו הקרבה של חזון יוחנן למגילת ירושלים החדשה.

26.   הפלשים (ביתא ישראל) ויהודי יֵב:

הפלשים, ביתא ישראל מאתיופיה (כנראה בני שבט דן), אוחזים ב-70 ספרי קודש מעבר לתנ”ך המכונים מצהף קדוס (כפי שמפורט עסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44 [ספר חיצוני שאינו במגילות]: כד'-24 ספרי התנ”ך נתנו לכל העם, ואילו עוד 70 ספרי סוד מיועדים רק לסופרים העוסקים בתורה), ביניהם שני ספרים שקודמים לעדת קומראן: ספר היובלים שממנו הלכות השבת שלהם (תזז סנבת), וספר חנוך, בעיקר גם ספרים מאוחרים[308]. בעוד הנצרות קיבלה מסורות רבות מהמגילות הכיתתיות, לפלשים לא הגיע מהספרות המאוחרת-הכיתתית של עדת קומראן (קבוצות 5-4), וזאת מאחת האפשרויות (אין לנו ידיעות בעניין): שקיבלו ספרים אלו טרם היווסדות עדת קומראן, או שקיבלו הספרים לאחר מכן דרך הכנסיות הנוצריות, בראשן הכנסייה החבשית ששמרה על שני ספרים חיצוניים קדומים (חנוך והיובלים) והיא הקרובה ביותר למסורת היהודית. אין עדיין מחקר משווה שיקבע אם התנ"ך בגעז - ה'אורית' היא תרגום מנוסח תרגום השבעים, או מנוסח המצע העברי לתרגום השבעים מקומראן. הגבול הגאוגרפי של אתיופיה עם מצרים, ובפרט העובדה שעיר הלוחמים היהודים יֵבּ כביניהם, מחזרת את הקרבה ההלכתית והרעיונית, ואף אפשר שהיתר הקרבת הקורבנות שהיו נהוגים בבתי הכנסת (מֶסְגיד/צְלותָ בֵּת/מֶקְדָס בֵּת/מסכיתא) של יהודי אתיופיה (ביתא-ישראל) – מקורו מבית מקדש יֵבּ ו/או חוניו.

יהודי יֵבּ חשובים לעניין של הוכחת חוסר ההלכה בתקופת הפרסית טרם יסודה של עדת קומראן, ובפרט שלוח השנה שנהגו היה ירחי, כפי שעולה מאגרת פסח ?? (ראה בהרחבה בפרק חידת לוח השנה). לעומת יהודי יב, יהודי מצרים מהמאה השנייה לספירה אחזו בספרות רחבה וראה בהמשך על קרבתה של עדת קומראן לחוניו וינאי. לוטה בערפל אם ישנו המשך גנטי בקפיצה של כאלף שנה לקראים שבגניזת קהיר שפוסטאט, בה נמצאו שלוש מגילות קומראן: צוואת לוי הארמית, ברית דמשק, ובן סירא – שנמצא גם במצדה ב-73 לסה"נ יחד עם עוד שתי מגילות קומראן (יובלים, שירות עולת השבת).

27.   חידת שמירת לוח השנה בזרמים קרובים לעדת קומראן

לוח השנה היתה המחלוקת הגדולה והעיקרית של עדת קומראן עם מתנגדיה. עם זאת, לא ידוע לנו על אף אחת מהקבוצות שהיו קרובות לעדת קומראן – שנהגו בלוח שבתי-שמשי זה (364 יום). בעותקים של שתי מגילות כיתתיות יש נוסחים אחרים שהוחסרו בהן ענייני לוח השנה. לפיכך, מוצע בזאת כי לוח השנה השבתי-שמשי (364 יום) של עדת קומראן נגנז, בציפייה שישוב יחד גאולת אחרית כל הימים.

למרות קרבת קבוצות אלו לעדת קומראן: הצדוקים, בייתוסים, נוצרים וביתא ישראל לעדת קומראן, ובמיוחד אף על פי שרובם כנראה שמרו על ספר היובלים שמדגיש את לוח השנה השבתי בן 364 יום ואיסור ספירת החודשים לפי הירח, אף על פי כן, כל הקבוצות האלו נהגו לפי לוח ירחי.

קושיה וחידה[309] על ביתא ישראל (או על הכנסייה החבשית שלפי חוקרים ממנה קיבלה ביתא ישראל) היא: מדוע הם שומרים לוח ירחי כאשר הם אוחזים בספר היובלים המטיף נגד הלוח הירחי, במיוחד שספר זה המקור ל-22 הלכותיהם מתזז סנבת (שמקורו ביובלים[310]) המחמירות לשבת[311]?!            האם הסיבה (אפילו חלקית) לכך היא שללא מסורת מלאה של אופן שמירת וסינכרון לוח שנה השמשי בן 364 יום[312], קיבלו/העדיפו את הלוח הבבלי/יווני הנפוץ והידוע לסנכרון? הייתכן שקושי זה השפיע באופן דומה על הצדוקים?

ייתכן והתשובה לכך היא מה שקרה בנצרות – היא שינתה את הלוח שלמה מירחי לשמשי בעקבות התנצרות האימפרייה[313].

החידה קשה לפיצוח גם לגבי שתי הקבוצות הקרובות ביותר לעדת קומראן: האיסיים והתיארופטיים. לדיאבון, הסופרים לא תיארו במפורש לפי איזה לוח שנה נהגו קבוצות אלו נהגו, ולכאורה אם היו נוהגים בלוח שונה מהותית שהוא עיקר המחלוקת (כמו הלוח השבתי-שמשי 364) – היה מצופה שהדבר יצוין במפורש. הציון הקרוב ביותר לעניין הוא שהאיסיים מתוארים שמתפללים מזרחה לכיוון השמש הזורחת (וכך גם המסורת הקדמונית של חז"ל ???, ובתי הכנסת העתיקים). בשונה מהנצרות השחליפה את לוח השנה שלה, כתות אלו היו סגורים וכמעט בלתי נתונות להשפעה חיצונית, בוודאי שלא בעיקרי הלכותיהן.

עדת קומראן טוענת שלוח השנה שקוים ע”י עמ”י מימי השופטים לאורך תקופת בתי המקדש[314] עד אליהם (זולתם) הוא ירחי: 'כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר, למען יספרו בשנה רק שלוש מאות יום ושישים יום וארבעה ימים' (יובלים ו' 39). טענה היסטורית זו תואמת לעובדה ששמות החודשים הירחיים המופיעים רק בספרי הנ”ך האחרונים[315], בניגוד לרמזי המקרא לקיומו של לוח שמשי עד סוף החומש[316].

האם ייתכן שהקרבה המתוארת לעיל בין עדת קומראן לחשמונאים והצדוקים היתה אף על פי שהצדוקים נהגו לפי לוח שנה שונה-ירחי, או שבתקופה זו לצדוקים היה את אותו לוח 364[317], ורק הצדוקים-המאוחרים (מימי בית הלל ושמאי) הם שאיבדו את לוח 364 ואימצו במקומו את הירחי[318]?

לכאורה האפשרות שהחשמונאים נהגו לפי לוח שמשי לא סבירה, שהרי ספרם מונה וחוגג לפי לוח ירחי. אין מחלוקת שהצדוקים והחשמונאים התחברו לכל המאוחר מימי יוחנן הורקנוס, וכך החפיפה ביניהם נוטה לסברה שגם הצדוקים לא נהגו לפי לוח שמשי.

מכמה מחלוקות של הצדוקים, אנו למממדים שהיא נסובה גם על מחלוקת בלוח השנה, אך קשה להכריע איזה לוח היה להם –, אם כי קשה לפרשה אם נוטה ללוח שמשי, או רק ללוח ירחי שונה[319]. הצדוקים התנגדו לחיבוט ערבה בשביעי של סוכות החל בשבת[320], מועדי קצירת העומר והעצרת של 'למחרת השבת', ניסיונות החיבול בעדי ראיית הירח[321] ולפידי ההכרזה. מקצת מחלוקות אלו קרובים למחלוקות המתוארות במגילות הכיתתיות, שקדמו בכמה דורות[322].

כך או כך, נותרת השאלה כיצד התקבלו הלכות ממ”ת אצל הצדוקים, ועדיין דחו/הבדילו אותן מלוח 364 שמפורט בתחילת ממ"ת?! פתרון אפשרי לכך עולה אם נבדיל ונחלק בין החשמונאים הראשונים שאחזו בלוח השנה הירחי (מהותם ניתחתי בפרק נפרד לעיל), לבין החשמונאים שנהיו צדוקים מיוחנן הורקנוס שנהגו לפי הלוח השמשי תקופה מסוימת. ייתכן שזו גם הסיבה שיש עותק של ממ”ת שאינו כולל את טבלת הלוח בתחילתה, קרי, עדת קומראן ויתרה על ניסיון שכנוע תחום זה[323], או לא חפצה בכך כי החליטו שאינם מצרפים נוספים לעדתם וסודתיהם: 'בשלום הקץ למספר השנים האלה' (ברית דמשק ד' 11-10). אם החשמונאים-צדוקים דחו את ממ”ת שכללה את לוח 364, הרי שמתחזקת דעת רוב החוקרים שהצדוקים הם המכונים ע”י עדת קומראן – 'מנשה' (או קבוצה מגונה אחרת, ראה ניתוח והצעות לעיל).

הצדוקים-האחרונים התערבבו עם כוהנים שעלו מהגולה ע”י הורדוס ונהיו אריסטוקרטיים[324], והכול לפי טעמיו המשתנים וחשדניים, וכך רצף כהונה מבית צדוק, או מכל משמרת (ובפרט חשמונאי-יהויריב), כבר לא שרד את מלכותו. אחד משלושת המאפיינים של הצדוקים-האחרונים לפי יוספוס (קדמה"י יח' 18; מלחה”י ב/ 166-162) חז”ל (אבות דרבי נתן נוסח ב' פ”י) והברית החדשה (מתי כב' 23, מרקוס יב' 18, לוקס כ'; מעשי השליחים כג' 8) הוא חוסר האמונה בתחיית המתים (בניגוד מובהק לקראים[325]), ושלושתם סותרים את גישתם להחמיר/להיצמד לפשט התורה[326]. אם הצדוקים-הראשונים אכן קיבלו את הלכותיהם ואת אמונתם של עדת קומראן, הרי שתחיית המתים היא בסיס אמוני במגילות שונות[327], ובפרט בפשר יחזקאל על חזון העצמות היבשות (שקטעו המקראי שרד במצדה, המשכה של חלק מעדת קומראן[328]), מלבד האמור בדניאל יב' 2[329] – פשוטו של מקרא. גם במישור הלאומי-פוליטי: משתיקתו של יוספוס למול החשמונאים הראשונים, אפשר ללמוד שהצדוקים-הראשונים בראשות אלכסנדר ינאי לא כרתו ברית עם הרומאים, ומגמה זו עולה גם מהמשך הצדוקים בראשות אריסטובלוס ואנטיגונוס שהפסידו שלוש פעמים לפרושים הורקנוס ואנטיפטרוס שקיבלו את שלטונם בזכות קרבתם לרומאים. לעומתם, הצדוקים-המאוחרים של סוף בית שני היו קרובים לרומאים, ומאידך הפרושים המתונים הם אלו שקיבלו יישובים לשליטה מחוץ לירושלים, במעין הסדר עם הרומאים[330].

בכל אופן, הצדוקים-האחרונים (מימי בית הלל ושמאי) שמרו ונהגו לפי לוח הירחי, היות שאין לנו תיעוד אחר מלוח ירחי על כוהני הבית מימי הורדוס עד החורבן[331]. עם זאת, הצדוקים-האחרונים שונים גם בזהות ובמהות למול אבותיהם – הצדוקים-הראשונים[332]:

רמז עקיף למסורת הצדוקים-האחרונים שדומה לקראים ולא לעדת קומראן הוא ממגילת/ספר טוביה. תחילה יצויין שכמות ? עותקיה הן בארמית והן בעברית, ניתן ללמוד שמעמד הספר היה קדוש וגבוה. טוביה מפרט הלכות נישואין שעברו גם לחז"ל ובראשן את הביטוי לקידוש בנישואין: 'כדת משה וישראל' (ו' 13; ז' 13, 14[333]). לעומת חז"ל, לפי מדרש זה נראה שהצדוקים-האחרונים לא אחזו בספר טוביה: 'קובלים הצדוקים שהלכה למשה מסיני על נישואין' (מסכת ידיים ד'). מכאן שהצדוקים לא אחזו בחלק מהספרים של עדת קומראן, ועל כך בהרחבה בפרק ?? 'מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים'.

ה.      מעבר המסורות לחז"ל דרך האיסיים והחסידים:

28.   בין עדת קומראן לאיסיים[334]:

פרק זה מהווה המשך ישיר לפרק 2 'זיהוי עדת קומראן: הכנסת הגדולה והסנהדרין, סופרים ונביאים, כוהני בית צדוק'.

עדת קומראן נוסדה בתחילת עד אמצע המאה השנייה לפסה"נ (על היווסדות העדה ומינוי מורה הצדק – ראה לעיל בפרק על כך). לעומתם שלושת הסופרים (פליניוס הזקן[335], פילון האלכסנדרוני[336]; יוספוס פלביוס[337]) מתארים את האיסיים כקבוצה החיה במאה הראשונה לספירה. מעל מאתיים שנות הבדל מחד גיסא, ומאידך קרבה גבוהה באופי החיים וההלכה הדתית[338], שבגינם מקובל זיהויים המשותף. חוקרים כבר דנו בזאת, והציעו בעיקר קבוצות אלו: חסידים, ביתוסים, טובלי שחרית. הדיון מובא בקבלת ועל בסיס חלקם[339], לצד חלק מהצעתה של רחל אליאור לגבי האיסיים - שלא היו כאלו[340]. החלק הנכון באלאור הוא שהאיסיים הפסיקו במתכונותם מתקופת התנאים, היות ואז הם השתלבו עם חסידי-התנאים (אך היו גם היו במאה הראשונה ולפני כן, בכתות המוזכרות לעיל ועוד), וחלקם בנצרות.

התקופה החוצצת ביניהם כוללת את בית הלל ושמאי, התנאים הראשונים והנצרות. היות שאלו לא הזכירו את האיסיים, עולה הפקפוק באמינות קיומם של האיסיים[341], או שמא כינויים הוזכר בשמות אחרים. נקודת המוצא של ספר זה היא שהאיסיים הם המשך קרוב של עדת קומראן[342], כאחד המחנות המתוארים בברית דמשק ז' 7-6: 'ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה'[343]. הנחתי שהמחנות שיצאו מעדת קומראן, הם קבוצות וכתות הקרובות ביותר אליה (ביניהם רוב אלו מהערה 5 לעיל).

במגילת קומראן 4Q377 קטע 2א' משה רבינו הוא 'איש החסידים'[344], כך גם פילון קשר את ראשיתם[345], ופיליניוס ציין שהם קיימים כבר אלפי שנים (אכן למגילות קומראן מגילות שמשויכות לקדמונים טרם מתן תורה ונוספות מהר סיני). חסידים ידועים בספרי המקבים א' וב' כגיבורים/צדיקים[346]. השם איסי תואם לשני איסיים (כשם שני/כיתתי) שציין יוספוס כנביאים[347]. בספרות חז"ל מוזכרים חסידים שונים[348] וראשונים[349], ותנאים בשם איסי ושמות קרובים שחלקם נרדפים (כיוסי ודוסא[350]). בתפילת 18, לצד 'פליטת בית סופריהם', חז"ל מזכירים את 'חסידים', ופליטה זו מרמזת על שרידי הסופרים/חסידים והתורה שנשארו מעדת קומראן וספרייתה היחידה, שהתושב"ע היא ניסיון שמירתה. ניכר שספרות חז"ל שהחסידים היוו את תשתית מורי ההלכה. אבקש ללכת בדרכו של ספראי[351] שקבע שהחסידים היוו חוג נפרד מהתנאים, אך עדיין קרובים אליהם, ולחלוק עליו ולטעון כי לפחות חלק מהחסידים שבחז"ל, וחלק מהתנאים בשם איסי/יוסי – מקורם בכת איסיים[352], שמקור אלו בעדת קומראן. ניתוח החסידים בבית שני ובחז"ל נסקרו ונותחו על ידי מנחם בן שלום[353] ודב הרמן[354]. במאמר קצר זה אביא מקצת המקורות הרלוונטיים, ולמרות זאת אבקש להציגם כדוגמאות מייצגות ועקרוניות על קשרים וזיקות אלו.

השערתי שהסיבה שהאיסיים נטמעו בחז"ל, בניגוד לקנאות והבדלנות של עדת קומראן, היא תחילה מכיוון שהתקופות שונות במהותן: לאחר החורבן כבר אין מתייוונים וכתות יריבות חריפות, ואפילו אין בית מקדש להתנגד אליו ו'היאה עת פנות הדרכ למדבר' (סרך היחד ט' 20-19). כמו"כ, עמ"י עבר גזירות אימפריות קשות מהיוונים שהשכירו תורות הרבה, ותקופות החשמונאים והורדוס שינו את פני החברה הישראלית, והכתות בתוכם. אדרבא, בימי התנאים רוב העם התאחד לשיקום מהמרד הגדול[355], והיה קונצנזוס לשמירת התורות והמסורות שעלולות להישכח, כאשר מחנה איסיי מצדה בראשם. לפיכך, אין ללמוד על גישתם של עדת קומראן ו/או האיסיים בתקופת התנאים הראשונים מכתביהם שלהם, היות שאלו כוונו לתקופה פוליטית דתית וחברתית אחרת במהותה, ואף חז"ל היו שונים (או שמא לא הם היו לפני כן) – לפניהם, בעידן הבית, היו הפרושים, ונעמוד על נקודת ההשקה עם תחילת הכתיבה. יתרה מזו, כנראה הפרושים אינם יריבם החריפים של עדת קומראן - אפרים ודורשי החלקות (כדעת רוב החוקרים[356]), כיוון שמהות הפרושים הוא הקפדה על טהרה ועל המצוות בכלל, ואילו הטפת עדת קומראן נגד יריביהם אלו היא בגין עבירותיהם על המצוות[357]. נקודה אחרונה נלמדת משבחו של יוספוס על האיסייםף וזאת במיוחד שהגדיר עצמו פרושי, וכך ניסה לגונן עליהם בכתביו. אין סיבה לחשוד שרק יוספוס שיבח את האיסיים בניגוד לשאר הפרושים, ויותר נכון שיש לראות את שבח תנאים על החסידים – כאותה מגמה, קל וחומר שזיהויים והלכותיהם קרובות.

29.   אלמוניות הראשונים בניגוד לכלל 'האמור דבר בשם אומרו':

חז"ל מוסרים לנו (מעשר שני פרק ה' טו'[358] וסוטה מח'[359]) שהיה עיוות טהרה בבית המקדש, ותיקנו הכוהן הגדול, יוחנן הורקנוס, בטבעות לשחיתת הקורבנות (ראה לעיל). לכך יש שתי תמיהות: הראשון, זהו חריג לעיקרון שנשמר בצורה קפדנית אצל חז"ל מהתנאים, אך לא ביחס לזוגות[360] ולחכמים הקדומים: 'האומר דבר בשם אומרו' (מגילה טז'). שנית, יוחנן הורקנוס הוא צדוקי, אז כיצד דווקא הובאו הלכותיו ועוד בשמו[361] (וכן ספרם הוגדר חיצוני ונשרף).

הסיבה העיקרית לכך היא שרוב תורות הראשונים הן אנונימיות, היא שמי שתיקן וייסדם היה מורה הצדק האנונימי, וכן גם חברי עדת קומראן אינם ידועים בשמם[362].

דווקא בנושא המחלוקת המפורסם בין הפרושים לצדוקים (פרה פ"ג משנה ז'), שמתועד גם בממ”ת ב' 16-13[363], הסכימו חלק מהתנאים-חז”ל (כנראה מבית שמאי), להודות שההלכה בעניין שרפת פרה אדומה ב'מעורבי שמש' (במדבר יט' 9) ראויה ומתקבלת עליהם (תוספתא פרה פ"ג ד'), וכך פעל ישמעאל בן פיאבי הכוהן. אך לאחר מכן חזרו (או תנאים אחרים) והורו לכוהן להיטמא כטבול יום בתואנה כדי 'להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית' (יומא ב ע"א[364]) או שבכך 'יוציאו לעז על הראשונים'. 'ראשונים' אלו ודאי שאינם החסידים הראשונים, שכן הם מקלים בטהרה, ואילו חסידים מקפידים/מחמירים בה. ייתכן ראשונים שונים אלו הם 'אפרים' דורשי החלקות שמתוארים במגילות כמתייוונים שרובם אבדו ומיעוטם נטמע בישראל[365] (הפרושים?), וזו כנראה הסיבה שיש ביד הפרושים מקצת מהלכותיהם[366].

לפני ראשונים אלו, יש את גיבורי התנ"ך. עדת קומראן משייכת בספר היובלים הלכות רבות לגיבורי ספר בראשית, וכן מסורת רבה שמפורטת בספרי חנוך, וגם למשל לדויד המלך מיוחסים כתיבת אלפי מזמורי תהילים, ולנביאים שכתבו במקביל לנבואותיהם הגלויות גם אפוקריפונים נסתרים. והנה, גם התנאים מייחסים לגיבורי מקרא ולסופרים לפניהם הלכות שונות: למשה רבינו מיוחסות כמה תקנות (ירושלמי כתובות פ"א ה"א; פסחים קיז' ע"א; שבת ל' ע"א; מגילה לב' ע"א; ירושלמי מגילה פ"ד ה"א עה' ע"א), כן ליהושע בן נון (ברכות מח' ע”ב; עירובין כב' ע”ב), לשלמה המלך מיוחסות ארבע תקנות (עירובין כא'; ב"ק פ"א; ברכות מח'), ולעזרא הסופר עשר תקנות ובפרט קריאת התורה (בבא קמא פב' ע"א) שמתוארת אצל האיסיים והתירופאטים, ואכן המקרא מציין תקנותיו והיותו סופר מהיר, ובפרט שחידש את חג הסוכות שלא נחגג מאז יהושע בן נון (נחמיה ח' 17)[367]. יש לציין ששני ספרים חיצוניים רבי היקף יש על עזרא, אך אינם בין המגילות ששרדו (ולכן קשה לקבוע אמינותם).

בכל אופן, היות שבן סירא לא מזכיר סופרים או הלכות ראשונים לפניו, הוא הוכחה לכך שעדת קומראן כתבה אחריו (או במקביל אליו, או אף מעט לפניו, אך שהוא לא היה חבר בעדת קומראן, אף על פי שהיה בעל השקפות זהות).

30.   בין שמעון בן שטח לחוֹנִי, ממנחם לשמאי:

כמה נקודות על שלושה חסידים בדורות שקדמו למאה הראשונה לספירה:

אומנם יוסי בן יועזר, הראשון מה'זוגות', הוא כנראה 'חסיד שבכהונה' (משנה חגיגה ב' ב'), ואם כך, ישנה סתירה להגדרתו כמקל (משנה עדיות ח' ד': 'וְקָרוּ לֵיהּ, יוֹסֵי שָׁרְיָא'), שמטילה עלטה על פשר הלכותיו המקלות בטהרה[368]. אם אכן מקל הוא, מתאים הוא לדמות המגונה בפשר לתהילים לז', טור א' 25-26: '[פשר‏]ו על איש הכזב אשר התעה רבים באמרי ש̇קר כיא בחרו בקלות'. לכן זיהויו והלכותיו נשארות בצריך עיון[369].

שמעון בן שטח היה פרושי (על מחלוקותיו עם ינאי ראה לעיל הערה 23), שכיבד את חוני החסיד, אך כמעט נידה אותו[370], כנראה בגלל שבועתו. אם כן, מכאן ששבועתו/נדרו של חסיד אינה ניתנת להיתר (כדעתו של איסי בן יהודה[371]), וכך היא ההלכה של עדת קומראן שכוללת את איסור כתיבת ושבועה שאינה לצורך, וכנראה שדברי החסידים נשמרו במשנה חגיגה א' ח': 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו', כשם שרובה תואמת להלכת חז"ל[372]. אפשר להניח שבן שטח לא מבקר כך את חוֹנִי, אילו חוֹנִי היה צדוקי - משנואי נפשו, אם כי נדמה שתמך באיריסטובלוס הצדוקי, או לפחות לא ביריבו הרוקנוס הפרושי (קדמה"י יד' ב' א' (21-24, אף על פי שבתקופה זו רוב העם הלך אחרי הפרושים (קדה"י יג' 288[373]). אם חוני אינו צדוקי ואינו פרושי, מה שנותר הוא - שהיה איסי, והדבר עולה עם שבחו של יוספוס עליו: 'חביב אלוהים', כיאה לתיאורים על האיסיים/חסידים.

מנחם שקדם לשמאי במשנה ב' בחגיגה פ"ב, הוא כנראה מנחם האיסי שמציין יוספוס כנביא הקרוב למלכות הורדוס[374]. לצידו בבא בן בוטא החסיד, מתלמידי שמאי, החכם היחיד שהורדוס בחר להשאיר חי (באבא קמא ג' ב'). שניהם יכולים להוות את ההרודיאנים המוזכרים בבשורות על פי מרקוס ומתי[375], במיוחד שהאיסיים היו קרובים להורדוס (קדמה”י טו' 397-372). ). עם זאת, נותר תיעוד לחזון שההלכה תחזור לבית שמאי[376].

בית שמאי הביא מסורת תושב"ע (שבת לא' א') קדומה[377], שמאי אומנם דבק. וההנחה המקובלת היא שממנו התחילה ההלכה המקיפה של התנאים חז”ל[378], כאשר המקור העיקרי שלה משולב מהצדוקים והאיסיים[379]. כך למשל, חנניה בן-חזקיה השמותי[380] סינגר על ספר יחזקאל[381], ייתכן בעטיה של ארבעת אזכורים/הבטחות הכהונה הגדולה לבני צדוק (אם כי אין ספק שמדובר בספר נביא עיקרי),

עד שהפרושים הקנאים נגדם פסקו 'עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה' (ברכות יא' א', ובדומה: ירושלמי סנהדרין יא' ד'; ירושלמי ברכות ט' א').

על בית שמאי הצטרף והשתכלל בית הלל[382] שמסורותיהם (או חידושיהם) והגותם שוב מקלה יחסית, והשתלטה מימי יבנה[383], תוך שחידושיהם של חכמים מסוימים עיצבו וגיבשו עד ואת המשניות. כך למשל פילון ויופוס שחיו בין הבתים לחורבן/יבנה, הם עדים של מסורות מעורבבות מקומראן/צדוקים והתנאים[384].

31.   דוגמאות של מסורות מעדת קומראן-הראשונים שחז"ל מודים שקיבלו מהם:

דוגמה עקרונית המאפיינת את הכנסת הגדולה[385] היא 'עשו סייג לתורה' (פרקי אבות א')[386]. עיקרון זה מהווה בעצם את יצירת ההלכה של עדת קומראן, ואולי אף החמרתה היחסית. למשל, ההלכות שיסדו בדקדוק שבת - אפשר לראותן כסייג לשמירת השבת מהתורה, כגון איסור עבודה מאמצע יום שישי[387]. בעוד חז"ל מתארים את הלכות שבת כ"הררים התלויין בשערה" (חגיגה פא' מח'[388]), בברית דמשק ג' 13-15 כתוב: "ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל‏ שבתות קדשו ומועדי כבודו", ונושא זה נפתח בכותרת: 'על הש[ב]ת לשמרה כמשפטה' (י' 8) שמהותה מסכת 'שבת', ואף ישנה התאמה בחלק מרצף ההלכות הפנימי מנושא לנושא[389]. על הלכות שבת נוספות ראה בהמשך על איסי בן יהודה. גם ההמלצה הנוספת של הכנסת הגדולה בפרקי אבות: 'הוו מתונים בדין', קרובה לבן סירא ??? וב4Q421 טור אמצעי ש' 2-1[390].

גם הציון בתוספתא מקוואות פ"ה שהשיעורים (מידות) הן דברי סופרים (בהתייחס לאלפיים אמה יציאה מהיישוב) הן מדויקות ומקורן בברית דמשק יא' 6-5[391]. גם השיעורים וכמויות שמפורטות בירושלמי שקלים ה'[392] תואם להלכה הקומראנית (????).

הן ככלל אפשר לראות את ראשית וייסוד ההלכה מעדת קומראן (כשבניהם האיסיים והחסידים) לחז"ל, כאשר נושאי ההלכה המשותפים הם רבים, ובראשן 'פרצה טהרה בישראל', אותה שאבו הפרושים והכתות עד לחז"ל מעדת קומראן, כמו תקנות הראשונים לגזרת טומאת ארצות הניכר, כלי זכוכית, וכלה בדיני החבורה לאכילה בטהרה והבדלה מעמי הארץ[393]. בברית דמשק י' 10 כותרת: 'על הטהר במים' ובה הלכות שכוללות את חובת המקווה[394] וטומאת משקה שמקורה בברית דמשק ??, ומוגדרת כ'דרבנן' בפסחים יד' וכן טומאת נגיעת ידיים במעשר (פרה פ"יא מ"ה), ובמגילת 272Q4 יש כותרת: 'זה משפט תורת הצרעת לבני אהרן להבדיל לצרועים'. יאיר פורסטנברג סרק בספרו 'טהרה וקהילה בעת העתיקה' מגמות של מעבר ההלכה מקומראן לחז"ל[395], וורד נעם סיכמה בספרה 'מקומראן למהפכה התנאית' (עמ' 355): 'לכאורה מתבקשת כאן המסקנה הפשוטה, שההלכה התנאים מייצגת שלב התפתחות מאוחר מזה של ההלכה הקומראנית, ושההלכה של קומראן משקפת את המצע שעל גביו התחוללה המהפכה התנאית'[396].

נזכיר גם את הלכות עריות שבתוספתא ג' א' מוגדרת כ'שניות מדברי סופרים' וככזו היא בברית דמשק ובכותרת: 'על העריות' במגילת 251Q4 קטע 17 שורה 1. כותרת נוספת היא: 'על השבועה' (ברית דמשק ט' 8), שגם היא משנה מסודרת אצל חז"ל: שבועות[397]. השיעורים שבמשנה זרעים קרובים לשיעורים שבברית דמשק ???[398].

דוגמה אחרת היא ספר טוביה יג' שהוא מקור לרוב הלכות הנישואין, ואפילו למטבע הלשון: 'כדת משה וישראל' (פרק ז').

כותרות קרובות אלו בין הספרויות, לצד נושאים רבים שקיימים במגילות שלא הכרנו עד מציאתן, מחזקות את: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א').

על השוני הצורני בין ספרויות אלו, ועל מסורת עיקרית שאבדה ונוסה לחדשה, ראה בהמשך בפרק על 'שכחום וחזרו ויסדום'.

להלן דוגמה גם מתחום התפילה:

32.   רב איסי הכהן, התפילה ובתי הכנסת לדרום:

כתובת ההקדשה בבית הכנסת בסוסיא (כנראה מהמאה השלישית לספירה): 'זכור לטובה קדושת מרי רבי איסי הכהן המכובד...' מתעדת כוהן מכובד בשם איסי. בב"כ זה נמצא גם פסיפס של לוח שנה הסופר לפי יובלים[399].

בהקשר זה אדגים את התפתחות ההלכה בתחום התפילה ואת ראשית בתי הכנסת – מעדת קומראן, שיסדה את תפילת הקבע לציבור במקום הקורבנות[400], במגוון עצום של תפילות מזמורים וברכות (שחלקם התקבלו בחז"ל וחלקן לא הכרנו)[401], אל האיסיים בדרום יהודה[402]:

  • 'חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם' (משנה ברכות פ"ה משנה א')[403], ו'אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות' (ברכות לג'), תפילין הלכה למשה מסיני (מנחות לה׳)[404].
  • הקשר למצרים (לא רק בתפילה): מגילת טוביה שמזכירה את אחיקר בפרק א' 21 וזה נמצא ביב; תרגום השבעים באלכסנדריה למול המצע העברי התואם במגילות; הסופר המצרי דיודורוס סיקולוס בשמו של היקאטיוס איש אבדירה שאחז בכמה הלכות ודעות קרובות לתורת המלך שבמגילת המקדש[405]; בית הכנסת ('פרוסאוכה'[406]) הראשון (מהמאה השלישית לפסה”נ) ממצרים, השני מקומראן - 'בית השתחוות' (ברית דמשק יא' 22); עזרת בניו של חוניו הרביעי לינאי; התיארופטים (רופאי הנפש) שמתאר פילון.
  • הקשר למצדה: נמצאו בה שלוש מגילות קומראניות (היובלים, בן סירא, ושירות עולת השבת שמקצתה השתמר באזכורי המרכבה בתפילת בוקר בשבת) וישנם אלמנטים נוספים שייחודיים רק לקומראן ומצדה[407], כגון 'בתים' לבגדי כוהנים כמתואר במגילת המקדש לד' 13.
  • לוח השנה השמשי והמזלות (מגילת 4Q318) ללא ציור בעין גדי ולפסיפס יובלים בסוסיא[408], לצד קרבת כת טובלי שחרית לחסידים בתפילת הנץ (???).
  • אלמנטים נוספים מב"כ בדרום יהודה: קללת עונש מוות להולך רכיל כבמגילת המקדש סד' 6-8 ולמגילת ‎4Q159 (4QOrdinancesa) קטעים 4-2 ש' 6-4[409], סוד הקהילה בעין גדי[410], פתח מזרחי[411], כתובות בעברית (ועומת יוונית בגליל), כשלושים מקוואות[412] וקהילת כוהנים.

ו.        בין איסיים לחסידים, ובין ספרות סוד למגילות ולחיצוניות

33.   איסי בן יהודה: מעביר מגילות פשט והלכות שבת מהאיסיים:

בבא מציעא צב' א' (ומקבילה ב בבא מציעא צב'): 'דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים[413] בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהו איסי בן יהודה אומר 'כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ [וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן' (דברים כג' 25)] - בביאת כל אדם הכתוב מדבר'. מגילות סתרים במשמעות של ספרי סוד נדון בהמשך, ובמגילות קומראן הכיתתיות ישנם כתבי סתרים כגון מסוג צופן אתב"ש. מסורתו זו של איסי הינה פירוש פשט המקראות, ותואמת לדרכה הדקדוקית-לשונית של עדת קומראן לחומש: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏' (בברית דמשק טז' 2) – השווה: 'מלמד שניתנה התורה, הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני' (ספרא בחוקותי, פרשה ב', פרק ח')[414], ואף ליובלים: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם' (ברית דמשק יח' 4-3). אמנם לצד פירוש זה, לעדת קומראן מסורת אגדתית רחבה לחומש, שגם עליה נדון בהמשך, ונעיר שככלל אינה סותרת את הפשט, לפחות לא את הפשט שעדת קומראן פירשה בכתביה השונים.

איסי ממשיך בגישתו לפשט המקראות בעניין נידה (פסחים קיג' ע"ב(, וכן: '"מפני שיבה תקום" (ויקרא יט' 32) - על כל זקן, ואפילו [בניגוד לחכמים] מפני 'זקן אשמאי' (קידושין לב' ע"ב).

מסורת זו של איסי מתפלמסת (בכוונה או רעיונית) גם  במדרש 'נוהג מנהג עמך' (באבא מציעא מח' ע"ב: באבא בתרא ד' ע"א[415]) שמצמצם את הציווי בחומש: 'נָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר' (שמות כב' 27), שנדרש כנראה נגד יריבו של מנהיג הפרושים, שמעון בן שטח, שלא שמר על הלכותיהם, ולכן הסתייגו לכבדו כמלך. כך ככלל, מסיפורי חז"ל ביניהם, ניכרת עקלקלותו הדרשנית של שמעון נגד יונתן והצדוקים[416]. מהמתרס השני, עדת קומראן (ובית חוניו[417]) שיבחוהו במגילת 'ברכה לשלום יונתן [אלכסנדר ינאי] המלך'[418], ובמרומז גם בפשר מלכיצדק ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2[419].

לבדוק מי בעד ונגד משגל מיידע עם אשת יפת תואר.

עם זאת, לא תמיד מהות ופירוש הפשט אינו פשוט כלל[420], ולעיתים אף מפתיע ביותר – כך למשל עדת קומראן ביטלה את עונש מוות בנדר: 'אנשי אמת ושונאי בצע, ונדר לא להמית איש' (מגילה 4Q275, Frg. 2, שורה 4); בברית דמשק ט' 16-20: 'על כל דבר אשר ימעל איש בתורה וראה רעיהו והוא אחד אם דבר מות הוא וידיעו לעיניו בהוכיח למבקר והמבקר יכתבהו בידו רעיהו עד עשותו עוד לפני אחד ושב והודיע למבקר אם ישוב וניתפש לפני אחד שלם משפטו'[421]; 'וכל אשר יתעה לחלל את השבת ואת המועדות לא יומת כי על בני האדם משמרו ואם ירפא ממנה ושמרוהו עד שבע שנים ואחר יבוא אל הקהל' (שם יב' 3-6), וגינתה את כפיר החרון שהוציא להורג (פשר נחום א' 8-6[422]). מסתמא שזהו מקור התנאים לגישה המקלה כ'סנהדרין קטלנית אחת לשבע שנים, ויש אומרים אחת לשבעים שנה' (מכות ז')[423]. זהו לא רק סתירה לפשט (אם כי מקורו כבר ביחזקאל יח' 23[424]), אלא אף כעקירת מצווה מהתורה – שחז"ל המשיכו גם בה (יבמות פט' צ')[425]. גישה זו קרובה דווקא לביטול הפשט של 'עין תחת עין'[426], ובמקומו ממון – כדעת הפרושים (בבא קמא פד' משנה א')[427], בניגוד לדעת הצדוקים (מגילת תענית פ"ד) ששהולכים לפי פשט המקראות.

פירוש אחר שאינו מוזכר/שרד במגילות, עומד בתווך נגד הקראים שאוסרים רק את החלב של אותו אם הגדי ('לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' [שמות כג' 19, שמות לד' 26, דברים יד' 21]), ואילו 'איסי אומר ולא תאכל הנפש עם הבשר (דברים יב'), להביא בשר בחלב שאסור באכילה'[428], ובחולין קדו' מוגדר כ'דברי סופרים'. פילון האלכסנדרוני מתאר את האיסיים: 'אחד מהם יוציא את הספרים (הקדושים) ויקרא בהם, ואיש אחר, מבעלי התורה, יעמוד על ידו, ויבאר את העניינים הסתומים. שהרי את מרבית (התורה) יפרשו בצורה פילוסופית דרך משל (אלגוריה) על יסוד שיטת דרוש ישנה נושנה' (על חירות הצדיק יב' 81-82). דוגמה לפירוש של עומק הפשט נמצאת במגילות למצווה 'לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט' 14) ו'אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ; וְאָמַר כָּל-הָעָם אָמֵן' (מדברים כז' 17) שהורחבה באלגוריה לחובת אי-הטעייה של שלמות הבת-הכלה בשידוך: [כ]ול ומוֿמ̇י̇ה ספר לו ובגויֿתיה הבינ֯ה֯[ו‏ כיא נגף‏] ב֯או֯[פ]ל[‏  ]ת֯היה לו כמכשול לפני֯ו֯‏' (מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין', קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160); '[את בתו יתן איש לאי]ש֯ את כול מומיה יספר לו למה יביא עליו את‏ משפט ‏[הארור ‏ אשר ‏ אמ]ר֯ משגה֯ עור בדרך' (ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34. 4QDf, 270Q4 Frg. 3, שורות 9-8), וחז”ל המשיכו בקו זה בדוגמאות רבות ומגוונות[429].

לעומת זאת, פירוש שכנראה זהה לקראים (ללא מסורת רציפה, אלא מעיקרון הפשט) על בוֹר מויקרא יא' 36, לפיה מותרת טבילה במים שאובים[430]. ניתן להיווכח זאת מהמקוואות בקורמאן (ושל החשמונאים) שאין בהם 'אוצר'. נדמה שכך היא גם מסורתו של רב אסי (על ידי רב ביבי), שהפרושים עשו תקנה מחמירה: 'הבא ראשו ורובו במים שאובים' (18 דברים מבית שמאי, משנה שבת ??) כי בתחילה היו טובלין במי מערות מכונסין (שאובים) וסרוחין, והיו נותנין עליהן מים שאובין – זאת בניגוד לבעיית אי שמירת המים הנקיים או המעטים כציווי ברית דמשק י' 11-10: 'אל ירחץ איש במים צואים ומעוטים מדי מרעיל''. עד שהתחילו ועשאום - לטבילת המים שאובין - קבעו וחשבו שהיא חלק מהטבילה. בסופו של דבר הגיעו הדברים למצב כזה שהעם חשבו שמדובר בשני שלבים, אך הטהרה היא על ידי המים השאובין. חכמים שראו שמתקרב מצב כזה, שבו יטבלו רק במים שאובים הפסולים מהתורה לטבילה ולא במי מקווה, תיקנו שלא יטבלו יותר במים שאובין[431], וזאת כאשר ברית דמשק יא' 2-1 מזכירה שאיבה רק לאיסור פעולה לשתייה: 'ואל ישאב אל כל כלי‏'. נמצא כי תקנת המים השאובים באה בגלל השימוש של מים שאובים מלוכלכים, למרות שמים שאובים נקיים מותרים מהתורה ובעדת קומראן. מדוע אם כן חז"ל לא חזרו והתירו שאובים רק נקיים? התשובה שכנראה זאת מאותה הסיבה של 'לא להוציא לעז על הראשונים' (תוספתא פרה פ"ג ד'. וראה בהרחבה בפרק ??). (וכך סובר הרמב"ם, נגד סופרים/ראשונים[432])!

בהקשר זה יוער כי למרות דרך הפשט של עדת קומראן לחומש, לנביאים אחרונים וכתובים יש לה פרשנות ייחודית המכונת 'פשרים', והיא כמדרש אלגורי, שאומנם לא דומה לתוספות אגדתיות בתרגומים הארמיים ובמדרשי האגדה, אך עדיין ייתכן שגם כאן הוא השורש לפיתוחים שונים בשלבי התרת הכתיבה. כיוון נוסף הוא דרישת המרכבה על ידי רבי יוסי החסיד (חגיגה יד' ב'), דבר שעולה עם ספרות ההיכלות שקרובה לכמה מגילות קומראן, וכן רבי שמעון חסידא דרש בסוכה נב' ע"ב פשר על ארבעת החרשים (זכריה ב' 4-1) גם על כהן צדק (ובהמשך כמלכיצדק: פסיקתא דר"כ מהד' מנדלבוים, פסקה ה', עמ' 97), שעליו יש בקומראן מגילת פשר מלכיצדק[433].

כאן יצויין סוגה נוספת של פרשנות בעדת קומראן שכנראה ייחודית רק למורה הצדק, והיא מגילות הפשרים הרצופים המפרשים ספרי נביאים כתובים[434] בפרשנות אקטואלית, ופשרים נושאיים כגון פלורילגיום ומלכיצדק. פרשנות זו אינה מכוונת לפשט הכתובים, אלא מיישמת אותו כמו כן שנית על מאורעות שכבר קרו או שמכוונים בפשט למאורע עתידי וכדומה. זוהי למעשה פרשנות דרש אלגורית ראשונה לנ”ך, אותה אנו מכירים בהרחבה גם לתורה ע”י הפרושים, ובהרחבת עצימותה עד לביטול הפשט ע”י דימוי המצוות למשל בנצרות.

ביניהם יוער כי עפ”י רוב, הגמרא של הירושלמי פוסקת ואפילו אינה מזכירה דעות הרחוקות מהפשט כפי שהתלמוד הבבלי דן ולעיתים אף פוסק. כנראה הגנאי שתפסו חכמי א"י לבבליים[435] מסיבה זו, לצד אי שילובם אגדות בתלמוד[436].

הלכות שבת הוא תחום מובהק הקרוב בין עדת קומראן לחז"ל[437], והכללנה נאמר שבית שמאי מתווכים בתחום זה[438] (לצד תחום הטהרה) להקלה היחסית של חז"ל. 'איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת' (שבת ו' ב'; צו' ב'), שהיא מספור ושיעור בתפקיד סופר לפי הירושלמי שקלים ה'[439]. ההנחה שמסורת זו הגיעה טרם או במהלך עריכת משנה מסכת שבת, שכן היא משובצת רק באמצעה (פרק ז' משנה ב'), ואילו היתה נאמרת אחריה – לא היה בה כל צורך וחידוש. העדות על החסידים הראשונים למשגל ברביעי כנראה כדי להימנע מטומאה בשבת (בבלי נידה לח' ע”א)[440], תואמת להלכת עדת קומראן (נראה שלא יבואו לטומאה בשבת לפי היובלים נ' 8) ונגד דעת שאר התנאים. הלכה קרובה נוספת היא של ר' יוסי הכהן החסיד לא נמצא כתב ידו בנכרי כדי שלא יחלל שבת על ידי כך שהנכרי יוליכנו בשבת (שבת יט' א'; ירושלמי שם פ"א ד' ע"א) – תואמת לב"ד ו' 2[441], לתיאור יוספוס על האיסיים (??), כשביניהם בית שמאי (שבת פ"א הלכות ז'-ח'). נוסיף שתוספתא ז' מזכירה את ה'ראשונים' (אך לא 'חסידים ראשונים', על כך ראה לעיל) וכן הלכות שהיו 'לראשונה'[442].

בהערה נועזת נאמר שאפשר שהחסיד ששתה ביום הכיפורים בלוח הירחי הרבני (תרומות פ"ח מ"ד), עשה זאת כי שמר על יום הכיפורים ביום אחר (לפי לוח 364 יום?) – מחלוקת שהתחילה נגד מורה הצדק (פשר חבקוק ו' 8-4[443]) ובתוך הלוח הירחי קרתה גם בין התנאים (ראש השנה פ"ב ה"ח[444]).

המשנה בסוטה ט' טו' מציינת שאיסי היה אחרון החסידים[445]. נמצאנו כי בימיו פסקו האיסיים (שמזוהים במאמר זה כחסידים), לפחות מהגליל (ובבל)!             אמרה דומה יש גם על: 'משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה', שגם הוא היה חסיד גדול, ואולי אביו קשור אטימולוגית לבית האיסיים, וכן הוא מוזכר יחד עם פנחס בן יאיר החסיד, עליו נדון בהמשך.

לסיכום פרק זה, לפנינו ארבעה מאפיינים: מגילת סתרים, פשט המקראות ומסורות שונות, השם "איסי" ותום החסידות.

34.   מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים:

מגילות יוחסין נזכרות ביבמות מ"ד ה"יג'[446], מט' ע"ב, בפסחים סב', בירושלמי תענית פ"ד ה"ב (סח' ע"א) ופ"ז ה"ו ובפסחים ה' ג' (לב' ע"א). ספר יוחסין מוזכר בפסחים סב' ע"ב; ירושלמי פסחים ה' ג' (לב ע"א). מגילות יוחסין של משמרות כהונה, ומגילות מסורות כוהניות בכלל, נכללות ומאפיינות את מגילות ים המלח.

מגילה חשובה היא מגילת תכנית בית המקדש. לחז"ל יש מסורת שמשה קיבלה ישירות מהאל[447], וכן כך היא בגוף ראשון במגילת קומראן, דבר העולה עם ההרמוניזציה (האחדה) שבה לחלקים ההלכתיים מהחומש. עדותם של תנאים נוספים שאינם זוכרים את מידות בית המקדש[448], מחזקת את המצב שמגילת המקדש אינה בקרב התנאים (היא נמצאת רק במגילות).

מגילות שהיו לאבותינו במצרים נזכרות בתנחומא פ' וארא, ובשמות רבה פ"ה. לאלו ניתן לשייך מגילות קומראן המשויכות לקדמונים או צוואות השבטים.

מגילת סממנים/סמנין[449] עניינה בסוד הקטורת, שייתכן המשך, או לפחות באותו עיקרון של מגילת קומראן 'ספר מדרש משה' 4Q249 שכתוב בכתב סוד להלכות טהרה, אך יש מגילות כהונה וטהרה שונות בקומראן. היות כוהני בית אַבְטִינַס נושאי מגילה: 'כתחלה כשניו בית אבא צנועין – היו מוסרין מגילותיהם זה לזה' (תוספתא יומא ??) מלמדת שני דברים קרובים ביותר לעדת קומראן – המגילות נישאות על ידי כוהנים, ואין זו מגילה זמנית שנכתבה בדור זה או אחר, אלא מסורת משפחתית העוברת מזה דורות. יש לציין שתחילה בית אַבְטִינַס נודו (???), וגם עובדה זו מלמדת על המתח ועל הרצון של התנאים להחליף את הידע ואת הסודות של הכוהנים (ראה בהמשך על החלפת ר' עקיבא את מטטרון ומשה רבינו).

מגילת נוספת שמוזכרת בחז"ל היא: "מגילת חסידים" (או משנת חסידים)[450], אך רק הלכות ספרות מובאות ממנה, וממעט זה אומנם לא מצאנו קשר ישיר למגילות קומראן, אך הקשר אטימולוגי והמהותי בין איסי-חסיד ברור.

חלק נכבד מספרות עדת קומראן סודית היא[451]: 'ולסתר את עצת התורה בתוך אנשי העול' (סרך היחד ט' 17), 'וכל דבר הנסתר מישראל ונמצאו לאיש הדורש – אל (מגילת הסרכים ח' 12 – 13 .(גם יוסיפוס מזכיר את שני הכללים האלה 51 יסתרהו מאלה מיראת רוח נסוגה' המשלימים זה את זה: לפי דבריו נשבע חבר כת האיסיים 'שלא יסתיר דבר מפני חברי הכת ולא יגלה לאחרים 52 דבר מדברים אלה' (מלחמות ב' 141”.( ובשבועה הקמותי על נפשי לבלתי חטוא לך ולבלתי עשות מכל הרע בעניך וכן הוגשתי ביחד כל אנשי סודי' (מהדורת ליכט עמוד 190 .(כלומר כל אנשי 55 הכת הם בעלי סוד משותף לאחר ש'הוגשו' לאמור קרבו, אל הכת והצטרפו אליה בשבועה.“

וכוללת את תחומים מגוונים ורבים שמיועדת רק לבחירי התורה. אמירות כאלו רווחות בסרך היחד[452], היא מהותו של מורה הצדק בפשריו[453], והן כמימוש חזונו של חנוך ב' יא' 82 ואילך[454] - אותו חז"ל ניסו לגנוז מידיעות לכל העם, ואולי אף מתפקידו שכביכול הואצל לר' עקיבא[455] (הסיפור המפורסם של 4 נכנסו לפרדס ואילו מטטרון נענש בפולסא דנורא אף על פי שלא הזיק [סנהדרין לח' ע”ב; חגיגה יד'-טו']), והיות שבן סירא שיבחו ??, גם הוא נודה. מגמה זו בוצעה גם נגד משה רבינו שהוצג שאינו מבין את תורתו (מנחות כט' ע”ב)[456]. המשנה מזכירה ארבעה "פטנטים" סודייים שנראה ששייכים לכוהנים (ובעיקר לבני צדוק): עשיית לחם הפנים, עשיית הקטורת, אומנות השירה ואומנות הכתיבה. משלימים ומתווכים ביניהם האיסיים ששומרי סודותיהם (מלה"י ב' ח' ז'[457]) וכך גם סוד הקהילה בעין גדי (ראה לעיל בפרק על תפילה ובה"כ).

עם זאת, עדיין סודות רבים שקיבלו התנאים הועברו בסוד, כך היא החברות ביניהם (אבות דרבי נתן נו"א ח'[458]), הן סודות התורה ובמיוחד מעשה מרכבה (משנה חגיגה ב' א'[459]), שהוא חלק מספרות היכלות (שמקורה כנראה אינו בתנאים[460]), והיא ספרות רווחת במגילות, במובהק במגילת שירות עולת השבת ותיאורי שמיים ומלאכים בספר חנוך. קטעים ממשיכים לה בספר הזהר ובו סיפור על קבוצה של יהודים שפרשו למדבר על מנת לעסוק בתורה וקראו לעצמם ”פורשי מדבר“[461].

ממגילות אלו, וכן מהשימוש הרב בספר בן סירא (ראה בהמשך), עולה כי היו ביד או בקרבת חז"ל ספרים נוספים כתובים מעבר לכד' ספרי התנ"ך, שאולי ההגדרה הסמנטית הנכונה להם הם ספרים פנימיים ולא חיצוניים. פנימיים במשמעות של כבוד רב ויראה שהקפידו חז"ל לדברי הסופרים הראשונים: 'אמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כותבי הלכות כשורפי התורה, והלמד מהן אינו נוטל שכר' (תמורה יד' ע"ב), שמא ישונה פרט מהלכותיהם או יחשפו תורות מיסטיות/כוהניות להדיוטות שלא רשאים לכך – כאמור בקוהלת רבה (על פי כ"ד וטיקן 291/11): 'ויותר מהמה בני הזהר מהומה כת' שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו', כדרכה של התורה: 'הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (דברים כט' 28); 'מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי' (תהילים יט' 13). נדמה מכאן נזהרו מלהזכיר את האל במשנה (אינו מוזכר אפילו פעם אחת)[462]. גם יוספוס מדגיש זאת (נא' א' 42-38), ומקורם כנראה מהחזיון השביעי בעסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44 שמציין שכד'-24 ספרי התנ”ך לכל העם, ואילו עוד 70 ספרי סוד לסופרים העוסקים בתורה (כמצהף קדוס של ביתא ישראל), כהוראה מפורשת: 'וכאשר תגמור את הספרים, שמהם תגלה, ומהם תמסור לחכמים בסתר' (יד' 26). השווה: 'מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר' (ספרי דברים פז', מהד' פינקלשטיין, עמ' 151). סיבה דומה נדרשת בתנחומא להרחקת התושב"ע מנכרים[463]. מקור גישה זו היא מעדת קומראן שגילתה את "הנסתרות" רק לחברי העדה[464], ואף נוסחי התנ"ך הנוספים שבידיהם על נוסח קדם-המסורה, כנראה יועדו להיות לסופרים, היות שאלו מאופיינים בתיאורי מלאכים ומיסטיקיה[465].

במילים אחרות, היות שחז"ל (וכבר החשמונאים הודו בכך [מק”ב ב' 13-14]) הצליחו לאסוף רק חלק מאוצר התורות הנוספות על התנ"ך שאבדו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א'), הרי שישנה הקבלה בין דברי סופרים לספרים חיצוניים, ואולי אפילו אותה קדושה והחמרה: 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' ע"ב), ולכן ההגדרה הנכונה שיש הרבה תורות, ולא רק תושב"ע אחת (ספרא, בחוקותי ח'[466]), וגם עדת קומראן מציינת שהתורות ניתנו ל'ראשונים' שדחו אותם[467], והם חידשו אותם שוב.

לסיכום המשמעות של הספרים החיצוניים לאור הימצאותם במגילות קומראן: יש לתארכם מחדש – מוקדם הרבה יותר (ומוקדם יותר ממה שחוקרים הקדימו), יש לחלקם לשני סוגים – גלויים וסודיים – כדי להבין את המתח ואת הפעולות של שני הצדדים ביחסם לספרות זו.

35.   ספר היובלים הגלוי ממסורת פנחס בן יאיר – קבלת העיקרון המקביל לתושב"ע בכתב:

ספר היובלים משכתב ומתייחס בפתיחתו לאותו פסוק עקרוני של מסורת נוספת מהר סיני: שמות כד' 12[468], אליו גם חז"ל ייחסו את המסורת התורה שבעל פה[469], וכך המונח 'מצוה' שומש כתקנה בסרך היחד ח' 17-16[470], לעומת 'תורת משה' בח' 22-11[471]. למעשה יש כאן אותה טענה של עדת קומראן וחז"ל למסורת נוספת מהר סיני, רק שהראשונה מציינת אותה ככתובה בספר היובלים (ובעוד ספרים ומגילות), והשנייה טוענת שמסורת זו עברה בע"פ. עדת קומראן כרתה ברית חדשה וגם חז"ל משייכים לתושב"ע ברית[472]. בספר זה נטען כי הסיבה שחז"ל טוענים שיש מסורת נוספת, היא כי היא קיבלה הסכימה והעתיקה לעיקרון של ספר היובלים, אך כיוון שמחד הושפעה מכת אפריים שנטמעו בה ('עזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל' [פשר נחום ג' 5]), אך דחו אותו לפני כן בימי התיוונותם[473]: ''תקע֯ו שופר בגבעה' (הושע ה' 8) השופר הואה ספר [התורה 'חצוצרה ברמה' החצוצרה הי]אה ספר התורה שנית *אשר֯ מאסו כ[ול א]נ̇ש̇י֯ עצתו וידברו עליו סרה' ‎4Q177 (4QCatena A) י' 13-14), ומאידך שספרות קומראן לא היתה נגישה לחז"ל, כך חז"ל ניסו לשמרה בזכרונות שבע"פ, מה גם בתקופה זו עדיין אסרו על עצמם לכתוב. אם אכן הזיהוי שלו 'ספר התורה שנית' בבמגילת 4Q177, הרי יש ספר תורה ראשון – החומש/מגילת המקדש, והשני/משני נשלח מקומראן לקבוצת אפרים, והיובלים המועמד הראשון לספר שני זה, לצד נקודות נוספות[474], ואולי הוא אף 'התורה אשר שלח א̇ליו' המוזכרת בפשר תהילים ד' 8-9[475]. והנה סיפור זה באופן דומה מתואר על הביתוסים בסכוליון למ' תענית (כ'י אוקספורד, מהד' נעם, עמ' 77-78, 206): 'שהיו ביתוסים כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר... 'על פי התורה אשר יורוך וגו'' (דברים יז' 11), מלמד שאין כותבין בספר".

כך או כך, מובהק שספר היובלים מיועד להיות ספר גלוי לכל העם, בניגוד לספרי ומגילות סוד שבמגילות (עליהם יפורט בפרק הקודם), ולכן עליה נכתב מגילת השלמת סוד - פאסידו יובלים4Q225  ב' 7-5, שמציין למשל את הדואליות של בכי מלאכי השרת לעומת שמחת מלאכי המשטמה בעקדת יצחק[476].

התנא החסיד פנחס בן יאיר[477] שובח בעיניי חז"ל (משנה סוטה ט' טו'), וביטוי מאפיין את מעלתו בשבת קיב' ע"ב: 'אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים'. פנחס מציין את בעבודה זרה כ' ב' שלבים ברמות הקדושה[478] שקרובים לטהרה שבמשנה חגיגה ב' ז'[479]. פנחס העביר חלק ממסורות ספר היובלים לחז"ל במדרש תדשא (22 מיני בריאה, ימי טהרה לכניסה לגן עדן, תאריכי הולדת השבטים, טומאת הרוח, עשרת ניסיונות אברהם). גם מדרש 'ויסעו' לקוח מפרק לד'. הלכות נוספות של היובלים התקבלו אצל חז"ל, להלן מספר דוגמאות:

  • ערבה והקפת המזבח והלל בסוכות (טז' 31-30[480]) למשנה סוכה ד' ה' ותוספתא פ"ג ה"א
  • הלל בפסח (מט' 6) והגדרת זמן בין ערביים לקורבן (מט' 12-10) למשנה פסחים י' ד', נח'
  • הלכות שבת (ראה לעיל)
  • מדרשי אגדה רבים (מובאים בפירושם של קסוטו וורמן) ובפרט: 'אסף הרופא' (מפרק י'), 'ויסעו' (מפרק לד'[481]), תאריכי הולדת השבטים, טומאת הרוח[482], עשרת ניסיונות אברהם

למעשה כל ספר היובלים התקבל אצל חז"ל כמדרש בראשית זוטא[483] או "ספרא דאדם הראשון" או "צוואת משה", אך אין בידינו מידע על ידי מי ואיך. חידה היא כיצד לוח השנה 364 יום לא הועבר והתקבל בשום כת, במיוחד אצל ביתא ישראל שאחזו בספר היובלים, ובפרט ב-22 הלכות שבת ממנו מתזז סנבת[484]. בנוגע לצדוקים, קשה לקבוע לפי איזה לוח שנה נהגו[485]. ייתכן שהתשובה לכך מתחילה ונעוצה בשינוי הגרסה השנייה של ממ"ת, שאינה כוללת את לוח השנה בפתיחת האגרת.

לאחר שכל הכתות בסוף בית שני חיברו ספרי הלכה בעקבות ההיתר מחד גיסא של עדת קומראן והמחנות, ומאידך מהצורך שעלה והתבודדותם עם מסורות התורה וההלכה, האחרונים שהתחילו לכתוב היו התנאים[486], אך עדיין אסרו: 'אף הקורא בספרים החיצונים תנא בספרי צדוקים' (סנהדרין ק' ע”ב). מהו ספר הצדוקים החיצוני? הלא גזירתא, ספרם של הצדוקים המתואר בסכוליון למ' תענית כבר נשרף!

אף על פי שחז"ל הסתגרו סביב כד' ספרי התנ"ך (קוהלת רבא: מהומה מכניס לביתו???), הרי שחז"ל אסרו לימוד תנ"ך בשני המועדים העיקריים ללימוד: בשבתות (משנה שבת פרק טז'[487]; תוספתא שבת יד' ה"א[488]) ובלילות (שבת פ"א ג'[489]; פרקי רבי אליעזר מו'[490]; מדרש תנחומא 'כי תשא' לו'[491]). בהמשך התוספתא לשבת יד' ה"ב עוד מובא שנאתו ורדיפתו של ר' טרפון אחר ספרי המינים, ואולי גם האיסור למתורגמן להסתכל בתורה קשור לכך (תנחומא וירא ה'). ייתכן ומגילה 4Q251 (קטעים 2+1, 18+17, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 196) נוגדת את הלכות אלו של חז"ל, אך היא מקוטעת, ואפשר שדווקא היא המקור להלכה זו של חז"ל, אם כי קשה להניח שעדת קומראן יפעלו הפוך מויקרא יג' 3: 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ'.

36.   שתי מסורות להבחנה: מגילת נבונאיד מול תפילת מנשה

תפילת מנשה היתה ספר חיצוני שששת פסוקיו הראשונים (מתוך 15) נמצאו בעברית במגילת קומראן 4Q381  (Frgs. 33a, b + 35). כך נחלשו השערות החוקרים לתיארוכה המאוחר ומקורה ביוונית[492] (וייחוסה לנוצרים, למרות שהספר היה חלק מתוך סידור תפילה של יהודי מצרים), אם כי ישנם הבדלי נוסח בין המגילה לספר החיצוני. תשובתו של המלך מנשה מוזכרת ב???, וחז"ל דנו בה ???. לכן, היה מצופה שתהיה כזו מגילה, ומאידך, לא ציפו שהיא תהיה אותנטית וקדומה כמו שנמצאה בעדת קומראן.

נבונאיד הינו נבוכנדצאר האחרון שדניאל ??? מספר את גירושו לארץ תימן 7 שנים, כעונש על גאוותו. לא מסופר על תשובתו או תפילתו, אך ברור מהסיפור שמטרת הורדתו לחיה היא כדי שיכיר בגדולת האל. מגילת קומראן ??? מציינת את תפילתו זו.

שתי מגילות אלו הובאו לשם הדגמה והבחנה, שלמרות שהן מוגדרות חיצוניות, אין בהן שום בעייתיות לתנ"ך או למסורת. אדרבא, הן אמונתיות גרידא, ורק מחזקות את הסיפור המקראי, ללא שום סתירה לכתוב. הסיבה שהן 'חיצוניות', היא שהן לא היו נגישות לרוב העם. למה הן לא היו נגישות לרוב העם? ובכן, שאלה זו מחזירה אותנו אחורה בספר לפרק מדוע יש כחמישה נוסחי מקרא, וכיצד זה שלא שמרו על רוב התורה בתקופת בית ראשון.

ז.        שחזורי תורת עדת קומראן על ידי חז"ל וזרמים בגניזה

37.   כמות שימוש במונחים שעברו מעדת קומראן אל התושב"ע:

טענת התושבע זהה לתורת עדת קומראן (ובפרט ל'ספר התורה שנית') - ששתיהן הן מסורות משלימות לתנ"ך. אמנם אופן המסירה שונה - הראשונה בכתב והשנייה בע"פ, אך זאת בגלל שעדת קומראן גנזה את הספרים נוכח ההתבוללות ושחלקם סוד לסופרים. טענת הלל לעם הארץ מדגימה את היחס בין הסופרים לכת מתבוללת אך שולטת, לעומת חכם שמנסה לדמר מסורות עדת קומראן ולשכנע את עם הארץ בהן.

ההבדל העקרוני במגילת 4QFlorilegium[493] לפירוש תהילים א' 1 לעומת ב' 2-1 מבחין בין מדרש לפשר. למדרש מובא פסוק מקראי להוכחת הפירוש, בעוד לפשר נעדרת הוכחה מעין זה. יתרה מזו, הפשר מובא רבות במגילות שונות המכונות 'פשרים', ושם לא נדרש כפשט הכתובים, אלא כאלגוריה אקטואלית – שאינה רווחת בפרשנות חז"ל. יוער כי בעניינו כאן המונח 'מדרש' אינו מתייחס לפירוש אלגורי/אגדי המנוגד לפשט, כפי שמקובל היום.

עם זאת, רוב ההלכה של חז"ל במשנה (בניגוד למדרשים על רצף החומש כספרא והספרי[494]) גם נעדרת הבאת פסוק מקראי להוכחת/אסמכתא ההלכה, אף כפירוש לתורה. כך גם מגילת ברית דמשק שהוא מגילת היסוד הכיתתית של מורה הצדק, ובה מאות הלכות, ורק מעט מהן מסתמכות על הכתוב המקראי מהחומש.. להשלים מעמ' 114 שימל.

עדת קומראן יצרה חידשה וכתבה מאות הלכות מפורטות (שרובן בנויות וממשיכות את מצוות או רוח התורה וספר היובלים – כי שניהם ספרי דקדוק ??) בקבוצת ה'מגילות של מורה הצדק', שמקורן בברית דמשק – בה רוב הלכות ברית דמשק הן כלליות ומיועדות לכל העם, ולאחר מכן במגילות הסרכים – שבהן יועדו להרכב קהילתי ('ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה' [ב"ד ז' 7-6]). לעומת זאת, סרך העדה מיועד לכל העם, עליה פורט לעיל בפרק נפרד בימי ינאי.

מעבר ההלכה לחז"ל התגלגל בצורה מורכבת, אך גם במשנה יש, בעיקר התחום הטהרה, הלכות ל'חבורה' לעומת עם-הארץ, ומאידך הלכות כלליות לעם. היות שרמת ההקפדה על הטהרה היתה תחילה נמוכה אצל הפרושים הראשונים, ולאחר מכן גבוהה אצל האמוראים[495], ובסופו של דבר בוטלה כליל – לא נותר כבר שריד לאופי ואורח החיים בטהרה, זולת חלקית לדם נידה.

ההלכה הכיתתית גברה על מצוות התורה הקדמוניות, ולעיתים אף סתרה וביטלה אותם מפורשות, כשם שהנביאים עשו (הדוגמאות המרכזיות הן החלשת חשיבות בית המקדש וביטול עונש מוות – יורחב עליהן בהמשך).

המועד של ההתגלות בהיותם מתבודדים, אינו מחייב שההלכות הסרכים בעיקר הן כיתתיות, אלה רובן הלכות שרלוונטיות לכל העם, ולכל קבוצה דומה, ובאם אנשים שאינם בקבוצה, הרי שכיוון שלא הספיקו לפרטם גם למתכונת של קבוצות שאינם הומוגניות, וגדולות יותר כעיר ועד מדינה, הרי שיש להקיש מהלכות אלו למעגלים האחרים - כפי שעשו חז"ל, וזו סיבה נוספת להבדל ביניהם, שהרי חז"ל הטרוגניים ומכוונים לכל העם.

לסיכום, ההלכה הכיתתית בעדת קומראן מתאימה ונכונה לכל העם, בהתאמות הנדרשות. אומנם רוב העם מעולם לא שמר על רמת הטהרה הנדרשת בהלכה הכיתתית (והחז"לית), אך רוב הכתות והחסידים כן שמרו, וזו היתה התורה והציפייה הנדרשת.

להלן מובאים דוגמאות בודדות של ענייני הלכה, והקורא מוזמן ללמודם בהרחבה ואת רוב ענייני ההלכה בנפרד - בספרים ומאמרים ישנים והמתפרסמים חדשים לבקרים.

בניגוד לשלוש קבוצות המגילות הראשונות, עדת קומראן חוקקה והוסיפה הלכות רבות, נהלים פנימיים, ומידע מגוון – והכול מכוח התגלות. לעומתם, חז”ל סוברים שנגמרה ההתגלות והנבואה, אך כן מעידים שקיבלו הלכות ומסורות רבות ממעבירי המסורה שחוקקו לפניהם - החל במשה ועד לתקנות סופרים.

להלן מספר מטבעות לשון של התורה (הכתובה) הנוספת של עדת קומראן, או במילים אחרות, המינוח ההלכתי במגילות[496]:

  • הנסתרות[497] הנגלות: ב"ד ג' 16-15, ו' 20-18; סרך היחד א' 9, ה' 12-7, ח' 16-15, ט' 14-13, 19-18.
  • פרוש: ב"ד ד' 10-7, ו' 15-13, יג' 7-4, יד' 19-17, טז' 4-2.
  • מצוה: ב"ד ז' 4-3, סרך היחד ח' 18-17.
  • משפט: ב"ד יב' 20-19, יד' 8-6, כ' 30-27, 31; סרך היחד ח' 26-24, ט' 15.
  • משפטים ראשונים[498]: ב"ד כ' 31, סרך היחד ט' 11-10.
  • יסורים: ב"ד ז' 9-5, סרך היחד ג' 6-5.
  • סרך: נפוצה במה"מ והסרכים.
  • מדרש/דרישה: ב"ד ו' 11-1; סרך היחד ה' 1 (חלק מכתבי היד), 12-7, ו' 7-6: שיטת דרישת הפסוקים הרווחת של התנאים היא במטבעות הלשון 'מלמד' (700 פעם) ו'מגיד' (400 פעם). אלו מהווים המשך של הביטוי העיקרי במגילות מורה הצדק: 'פשרו'.
  • מונחים מספרות חז"ל בממ"ת: המונח 'מעשה' (פעמיים בממ"ת) הוא המונח הקדום ל'הלכה'[499], 'ראוי להיזהר' – 'חומרא', 'גב'[500].

שני צורף (ברין) - 'נגלות ונסתרות: התגלות נמשכת בתחומי החכמה והחוק' במגילות קומראן, בהקבלה לדאורייתא ודרבנן. גם ליכט, הסרכים, כמ' ??, משייך את ??? לדרבנן.

עקרונות אלו לא נותחו כלל בספרי על מהות התושב"ע מהדור האחרון[501]. יש לציין שספרות חז"ל מאופיינת ברגישות גבוהה של דקדוקי הלכה, שבעדת קומראן מצאנו יחסית מעט ברמה שכזו[502]. עם זאת, לכך ייתכנו סיבות נוספות של פיצוח ההלכה מאז היסודה על ידי עדת קומראן, מנהגים לא כתובים, מחלוקות שמתחדשות וכו'.

אהרון שמש חילק בספרו[503] את היחס בין ההלכה של עדת קומראן לחז"ל בין שני מודלים: דיאכרונית לבין סינכרונית (פיתוח משני לעומת נפרד  - כהונה מול מקלים). לחלוקה זו חסרה הצַעַתי כי ישנן מגמות שונות סותרות ומעורבבות בספרות חז"ל, שרובן הן אכן פיתוח משני, שאותו דקדקו ברגישות הלכתית לשיעורים והפרדות מקלות, ומיעוטו שרידים של מסורת אפרים אנטי-עדת קומראן (ובכללה צדוקית).  הספרות הפרושית מאוחרת לעדת קומראן, אך גם אם ניצניה חופפים (ואין מקורם מאפרים כנטען לעיל), העובדה שמגמת חז"ל להקל למול עדת קומראן, עדיין מותירה עומדת את היחס בין חסידי-התנאים שמקורם או במקביל היו איסיים שמקורם מעדת קומראן.

ניתן דוגמא על עיקרון הלכתי 'בדיעבד' שקיים במגילת קומראן ‎4Q274 (4QTohorot A) א' (פרגמנט 2), והגיע לחז"ל מקוטע בנפרד, כך שתחילה ייחסו את ההלכה לעזרא הסופר (אם כי כנראה זו תקנת מורה הצדק), ולאחר מכן ביטלו אותה ללא 'בדיעבד': 'עשרה תקנות תיקן עזרא [...] ושתהא אשה חופפת[504] וטובלת... תיקן טבילה לבעלי קריין' (בבא קמא פב'); 'דברי תורה אינם מקבלין טומאה' (ברכות כב').

38.   תחילת הכתיבה של חז"ל בצורה שונה: 'שכחום חזרו ויסדום':

עדת קומראן נושאת בכתר מסורות התנ"ך המאפיין רק את ראש סופרי התורה (ראה לעיל זיהויים עם דברי סופרים וכו') בחמישה נוסחים. בהתפצלות מרתקת, שני זרמים התפתחו משני נוסחים אלו: המצע עברי של נוסח השבעים – לנצרות (שגם שמרו על מגילות ספרים חיצוניים, תרגום הנאופיטי ותיאולוגיה קרובה); וקדם-שומרוני – לשומרונים. רק הארמית מקומראן שכוללת 3 ספרי מקרא, ספרים חיצוניים[505] ומגילות כיתתיות, לא מצאה לה בית וזרם אחרי קומראן. הדבר מפתיע במיוחד נוכח שפת דיבור החול בארמית של עמ"י וחז"ל (בניגוד לעדת קומראן שדקדקה בעברית בקודש ובחול[506]). על כן, עלה הביקוש לתרגום התורה לשפת העם המדוברת, ואיתו גם רוב המסורות המרחיבות (פירושים) הנלוות לתרגום מילולי מצומצם. היות שעדת קומראן התבודדה כשבידיה רוב מגילות ומסורות התורה, ובפרט את נוסח המקרא בארמית – משאלו לא היו נגישים לרוב העם וביניהם הפרושים, אחרונים אלו החליטו לנסות לשחזרו, כמתועד במגילה ג' א': 'אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה - אונקלוס[507] הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע; תרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו, מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה; יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם!? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל[508]! ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים[509] - יצתה בת קול ואמרה לו: דייך! מאי טעמא? משום דאית ביה קץ משיח. ותרגום של תורה, אונקלוס הגר אמרו? והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב 'וַיִּקְראה בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל[510] וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא': 'ויקראה בספר תורת האלהים' - זה מקרא; 'מפורש' - זה תרגום[511]; 'ושום שכל' - אלו הפסוקין; 'ויבינו במקרא' - אלו פיסקי טעמים, ואמרי לה אלו המסורת'? שכחום וחזרו ויסדום'. השווה: כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השנים והסכימו על דעת הראשונים (ירושלמי שבת פ"א ה"ד).

מדרש הודאה זה מאפיין בדייקנות תמציתית את גלגול המסורת מעדת קומראן, הטמנתה את רוב מגילות במערות, וחידוש המסורות (בצורה ספרותית שונה) על ידי התנאים - כמה דורות מאוחר יותר[512]. כך מתחזקת מסקנת יעקב ניוזנר שסגנון ההלכה התנאי העלים כמעט לחלוטין את דרכי ההבעה המגוונת תחת מכבש אחד שמחק כל זכר למקורות הקדומים[513], עם השלמתו של שעיה כהן כי חכמי יבנה הסתייגו לכנות עצמם פרושים, ואף הצניעו עד דחו את צורת החיים הכיתתית האופיינית לפרושים בתקופת הבית, תוך הכלה מכוונת של כלל הזרמים בתוך התנועה הרבנית המתהווה, זולת התנגדותם לכתות הצדוקים והפרושים[514]. עמ' 104 בלגלות נסתרות.

יוצא אפוא, שהריני תומך בטענתו של כהן[515] כי היעלמות הכיתות אינה ביטוי לניצחון פרושי כי אם להוויה יהודית חדשה, כוללת, נטולת דימוי עצמי 'פרושי' או אקסלוסיבי אחר, אשר השכילה להכיל בתוכה את חילוקי הדעות בלא להתפלג לכיתות. גמישות חדשה זו נבעה לשיטתו מהסתלקותו של מוקד המחלוקת העיקרי של ימי הבית: עבודת המקדש וספיחיה, בצד קריסת המוסדות החברתיים וצמיחה של הלכה אינדבידואלית.

מגמת המחלוקת הפכה מקבוצתית ליחידים, ולא 'הלכה כבית הלל', אם כי לרוב לפי תנאים מסוימים.

חז"ל מייחסים גם לגיבורי המקרא שכחת הלכות וחידושם, החל במשה רבינו (תנחומא כ'; סנהדרין פב'; פסחים ס'ו ע”ב), עובר ליהושע שכח 3,000 הלכות וחידשום בזמנו (תמורה טז' ע"א; תוספות תענית ד' א').

אומנם צורת ניסוח ההלכות שונה, אך ישנם קווי דמיון רבים במבנה. למשל, מסכת שבת פותחות בדיני הוצאה, היא הקדומה מיובלים, ולאחר מכן בברית דמשק ישנן הסתייגויות מקלות. כמות מדרשי האסמכתאות למקרא דומות, וכן הסדר (או נכון יותר חוסר הסדר, אלא אם טרם ברור לנו) דומה.

חידושים אלו סותרים את טענת חז”ל שקיבלו את רוב מסורותיהם בעל-פה ממתן תורה[516] (תחילה כונו ע”י יוספוס: 'מסורת אבות'[517]). סימוכין לתושב”ע תואמת לסימוכין של היובלים[518]: 'על-פי' משמות לד' 27 ודברים יז' 11: כאמור בסכוליון למסכת תענית: 'שהיו ביתוסין כותבין הלכות בספר, ואדם שואל, ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: 'על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל' (שמות לד' 27)[519]; 'על פי התורה אשר יורוך' וגו' (דברים יז' 11)?! מלמד שאין כותבין בספר' (כ'י אוקספורד, מהד' נעם, עמ' 206[520]), שהינו גם פסוק מרכזי בפתיחת ספר היובלים: ??. בהמשך ציינו: 'אפילו מרים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם' (ספרי דברים קנד'). לעומת זאת, הפסוק במגילת המקדש נו' 3-4 מורחב: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת'. נראה שהתרגום הארמי הארצישראלי (מגניזת קהיר) למילים 'על פי הדבר' שמר על מסורת זו: 'על מימר הלכת אוריתא'.

מכתיבה ראשונה של תרגום (רוב) התנ"ך בארמית, נפתחה הדלת ורשות הכתיבה גם אצל הפרושים (קדמו להם ספרי החשמונאים, והצדוקים את גזירתא[521]) בהתרתם את האיסור המקראי שנשמר עד אז בקנאות: 'לֹא-תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' (דברים יג' 1; ובדומה: דברים ד' 2; משלי ל' 6).

תקופת הכתיבה האחרונה של עדת קומראן היא בסוף ימי מלכות חשמונאי ובה שש 'מגילות תיעודיות' שמציינות שמות דמויות פוליטיות[522]. מימי ינאי עלו הפרושים ליותר השפעה והנהגה, והיו יריבים לכמה קבוצות שקרובות לעדת קומראן. החריג לכלל איסור הכתיבה של התנאים (עירובין סב׳ ב׳) היא מסורתם הסדורה הראשונה, שהיא שבח לשימור ניצחונות החשמונאים – מגילת תענית[523]. לצידה מסורת של מצוה כמדברי סופרים[524] - (הדלקת נרות) חנוכה[525]. היגיון פשוט מראה שכיוון שרוב מסורות מ' תענית של (ועל) החשמונאים, וכיוון שרוב החשמונאים היו צדוקים (אומנם בספק בדור הראשון ושונים בדור האחרון), הרי שהתנאים אוחזים במסורת צדוקית ברובה. והנה, מגילה פרושית זו קרובה לשלוש מהמגילות התיעודיות (מכונות טקסטים כרוניסטיים: 331Q4 - 333Q4) שמציינות משמרות כהונה ואירועים היסטוריים הדומים למגילת תענית[526], ולכן מייקל וייז כבר קרא להן 'כרוניקה חשמונאית'. אומנם מגילת תענית כוללת עשרה ימים (מתוך 35) של ניצחונות (כביכול) של הפרושים על הצדוקים, אך אלו כנראה נוספו ומאפיינים תקופה מאוחרת של דור החורבן[527].

39.   המעבר בתוך חז"ל: מקבלת ושימור המסורת לבין יצירה חדשה:

באובדן או היחלשותם של ההגמוניה המקדמית - הכוהנים והסופרים/חסידים(איסיים), התנאים התחזקו ביצירת מדרשי הלכה המאופיינים בדרישתם את המקרא, ושאינם מסורות שקיבלו.

שתי סוגות ספרותיות הלכתיות עיקריות יש לחז"ל: המשנה ומדרשי ההלכה (מכילתא, ספרא וספרי). מקובל גם לחלק את ההלכה לבין מדרש מקיים למדרש יוצר, שהאחרון מאפיין יותר את מדרשי האגדה (וחוקרים שסבורים שכך גם רוב הספרים החיצוניים). יותר מתאים שמדרשי ההלכה יהיו המדרשים היוצרים, שכן בהם דיון מפורט על הכתובים, ובסופו הסקת מסקנות – ולאחר מכן מועברת הלכה גמורה ומקוצרת – כפי שנערכה במשנה. היות ואין הדברים כך, הרי שמתחזקת מסקנתי שמעט מספרות חז"ל היא מדרש יוצר, וחז"ל ניסו לשמר מסורות אבודות מעדת קומראן - 'שכחום חזרו ויסדום' (מגילה ג' א'), שגנזו את מגילותיהם ומסורות הסודיות, ועיקר ספרות חז"ל היא ניסיונות שימור ושחזור, תוך מגמת ההקלה, היות ואינם כוהנים וקרובים ומבאים מהלכת עם הארץ. נוכח טווח הזמן ומחיצת המסורת בע"פ בין הספרויות, לא פלא שצורתם ואופיים שונה, מה גם ההלכה בקומראן אינה רציפה על הפסוקים (זולת הפשרים התמטיים, ואינם הלכתיים).

לכאורה, עדת קומראן היא קבוצה רפורמטיבית שיצרה וחידשה (לראשונה) מאות הלכות, ומאידך היא אוחזת באוצר הבלום הרחב המקיף והמגוון של תורת ישראל הכולל ספרים עתיקים שבהן מסורות והלכות דומות. מורה הצדק ואף חברי העדה ניכנו ביכולת נבואית לפירוש התורה, לצד המאורעות האקטואליים הפוליטיים. מאידך גיסא, המושג 'הלכה כיתתית', שמהווה את שלוש המגילות: ברית דמשק (וקטעים דומים לה), הסרכים השונים וממ”ת, אינו אלא פירוט ודקדוק של שלושה ספרים/'מגילות הר סיני': תורת משה (החומש) או מגילת המקדש, וספר היובלים. עיקרון זה מודגש בברית דמשק טז' 2, יח' 4-3 שהיא מגילת היסוד הכיתתית של מורה הצדק: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏' (שמשתלב עם ההרחבהב בסרך היחד ה' 10-8: 'תורת מושה לכול הנגלה ממנה לבני צדוק הכוהנים שומרי הברית ודורשי רצונו); 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם'.

רבי עקיבא הוא הדוגמא המובהקת לרפורמטור. תחילה כיוון שהוא גר. שנית, ברוב המקרים דעתו היא חשיבה יצירתית ונלמדת מהאירוע. שלישית, אינו נרתע להתווכח עם תנאים לפניו ולשנות את הלכתם (כריתות ??). רביעית, זו הסיבה שאינו מודה שיש בכלל תושב"ע, אלא לדברו יש תורות שונות שאותן יש לדרוש ולהרחיב. חמישית, הוא אמיץ הלכתית, מעז לעבר שנים ולצאת נגד מוסכמות דתיות כמו מטטרון ובן סירא, כנראה כדי לחזק את גישתו וקבלת חידושיו.

מתח זה בין קבלת מסורת חלקית ליצירת פסיקה משלימה והקשרה במדרש הלכה לתורה, הביא את הפסיקה הקשה נגד תנורו של אכנאי (בבא מציעא נט' ב') בו ההגות הארצית החדשה גוברת על המסורת עד כדי 'נצחוני בניי'.

לסיכום הפרק: עיקרי מעברי המסורות מהמגילות ניכרים למשנה, ופחות (או אף בדילוג) ספרות מדרשי ההלכה והאגדה. לאחר מכן חוזרת בגניזת קהיר.

40.   מנוסח המקרא בארמית מקומראן לתרגום הארצישראלי[528] שבגניזת קהיר:

בגניזת קהיר נמצאו קטעי (כ-850 פסוקים) תרגומיים ארמיים[529] לחומש שמכונים ת"ג[530] ונכללים בתרגומים הירושלמיים[531]/ארצישראל[532]. הם מתוארכים מתוארך לסוף הבית השני[533]. לאחר מכן (לפני כחמישים שנה ) נמצא תרגום (מלא) נאופיטי[534] בכנסייה מומרת[535], והוא גרסה קרובה לחלק מתרגום הגניזה, ועוד שיש בו הגהות והערות המתייחסות לתרגום הגניזה הזה. תרגומים אלו הם צמודים לפשט, אך יש בהם גם מדרשים המרחיבים בשיעורים אתיים ודתיים, בעיקר בעזרת משלים.

בקבוצת התרגומים הירושלמיים/ארצישראל יש עוד שלושה תרגומים שלא אדון בהם כאן: תרגום המיוחס ליונתן (ומכונה גם 'פאסדו יונתן', המתוארך למאה השמינית בגלל אזכוריו את האסלאם [בראשית כא' 21]), ובו כמאה ועשרים הלכות שונות ממסורות חז"ל[536]; תרגום הפשיטתא שרובו בארמית הוא בכתב סורי (אם כי לחומש יש גם בכתב עברי) ובו מסורות קדומות; תרגום הקטעים. שלושתם לא נמצאו בגניזת קהיר.

תרגומי הירושלמי/ארצישראלי הם תרגומים חדשים לנו וייחודיים, כיוון שחלקם קדומים לאונקלוס לתורה ויונתן בן עוזיאל לנביאים, שאלו היו עיקר התרגומים של חז"ל מתחילת האלף הראשון. הם גם מרחיבים בפרושם יחסית לאונקלוס.

משנמצאנו כי לא כל תרגומי הירושלמי/ארצישראלי לא יצאו מבית מדרשם של חז"ל (או יותר נכון לומר בגלל קדימותם, שחז"ל לא הכירו או רצו ללמוד אותם), הרי שיש לברר אם תרגומי הירושלמי/ארצישראלי הם קרובים לעדת קומראן בשתי בחינות: הראשונה, האם הם קרובים לשני קטעי הספרים של נוסחי התנ"ך בארמית מהמגילות (ויקרא טז' ואיוב ג'-ה', יז'-מב'), והשנייה – האם מדרשי התרגום הירושלמי/ארצישראלי קרובים למסורות שונות שממגילות קומראן[537]?

מקובל שהתרגום הנאופיטי הינו הקדום מבין התרגומים הארמיים ואינו מתחשב בפירושי חז"ל, וכן שיש בו קווים משותפים לשני ספרי המקרא מקומראן (ויקרא ואיוב) והקשר לשוני למגילה החיצונית לבראשית[538]. מקומות רבים מוכיחים על קרבת הנוסח של הפנים של תרגום ניאופיטי לקטעי התרגומים של גניזת קהיר[539], אך גם שדומה לתרגום הירושלמי ב'[540]. רמ"מ כשר הקדיש את כרך לה בסידרת "תורה שלמה" לחקירת ת"נ ולהשוואתו עם שאר התרגומים. ראה גם הרב ראובן מרגליות "ניצוצי אור" על הש"ס, ב"ב צט, א, המוכיח שנוסח ת"נ היה מוכר לרשב"ם.

רוב התרגומים מדרשיים/אגדתיים (בכללם המיוחס ליונתן[541], ובפרט התוספתות להפטרות בנביאים[542]), ומיעוטם קצרים והדבקים בפשט[543] – כך גם וברור שחלקם לא הכירו את ריבוי הנוסחאות תרגומי הפשט קרובים/תואמים לשני הספרים (קטעים קצרים מתוכם) היחידים ששרדו במגילות המקראיות בקומראן בארמית: ויקרא ואיוב), אך גם כאמור במגילות קומראן ספרים חיצוניים למקרא, ובהם יש מידע הרחבות וסיפורים נוספים, שמקצת מסורות אלו תואמים לתרגומי ירושלמי/ארצישראלי מדרשיים/אגדתיים אלו[544]. ייתכן וזו הסיבה שאין בספרות התלמודית זכר לתרגומים ירושלמי/ארצישראלי, או לתרגום יונתן לתורה. התקופה שבין עדת קומראן לבין גניזת קהיר וכתר ארם צובא מכונת "תקופה הדממה".

דוגמא לקשר "גנטי"-מהותי היא על הפסוק בדברים יז' 11: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל": התרגום ירושלמי/ארצישראלי (נוסח ??): 'על מימר הלכת אוריתא', ובכך הוא תואם למגילת המקדש נו' 3-4: "על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת" (ובניגוד לספרי דברים קנד'[545]).

בהשערה נועזת נאמר, כי תרגומי הירושלמי/ארצישראלי ונאופיטי משמרים (בשינוי העתקה מקובלים) את נוסח המקרא הארמי ממגילות קומראן.

מיקומם אצל הקראים שהיווי את עיקר הגניזה הקדומה[546], והנצרות תואם לתוכנן, כמו מגילות קומראן שהם/או ספרים חיצוניים ששרדו באלו.

מגילת איוב בארמית (11QtgJob) מקומראן כתובה בניב עתיק-מקראי[547]. מולו חז"ל החליטו לגנוזו (תוספתא שבת יג' ב'[548] ומקבילות), והדבר מלמד על תקופת קושי במסורתו, ייתכן כאמור בגלל יתרה קדושתו-פנימיותו, וכן באיסור כתיבתו של התרגום, בדומה לאיסור שחל על כתיבת תורה שבעל פה (אמנם מהמשך הסיפור למדים שבימיו של רבן גמליאל דיבנה היה קיים עוד נוסח של תרגום איוב, בניגוד להוראתו של רבן גמליאל הזקן).

תרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים אחרונים הוא מדרשי/אגדי[549]. מגילת אסתר כנראה שרדה במגילות קומראן רק בנוסח הארמי 4QPrEsther (4Q550)[550], אך המגילה כה קטועה, שאין לדעת אם היא בנופך מדרשי ואגדתי כמו שאר התרגומים. עם זאת, לעיתים יש התאמה לתרגום השבעים המורחב, למשל בתוספת תפילת צום אסתר (פרק ח' 15). לא רחוק מתרגום זה הם מדרשי האגדה, כפי שעל ספר אסתר נכתבו: 'פתשגן הכתב' ו'אבא גוריון' (וליקוטים ב'ילקוט שמעוני' ועוד) כגון על תיאור כסא שלמה. נוסח מגילת רות הארמית המכונה תרגום הדיוטות[551], גם כולל מספר הלכות מובהקות לעדת קומראן, כמו איסור ריבוי נשים (על כך ראה בפרק 'התבודדות מתבקשת), אך יש בה גם סתירה מובהקת של מועד הקציר.

41.   הקראים[552]: החשד המוצדק לספרות חז"ל, הקושי בפירוש הפשט, חסרון מסורות המגילות:

מנקודת מבט אוביקטיבית, קשה לקבל את מסורת חז"ל: התנאים לא היו בעלי המסורה – הכוהנים, ודאי שלא נביאים, מהות מסורותיהם מחלוקות שסותרת את עצמה, ונראית כמנותקת מהסגנון והאופי המקראי.

מנקודת מבט של ספר זה, חז"ל יותר קרובים לעדת קומראן מהקראים: חז"ל אימצו את רוב הלכות עדת קומראן (הקראים דחו רובם), ובכלל זה חז"ל אימצו מסורות רבות מהספרים החיצוניים (ראה למשל בפרושיו הרציפים של הרטום על הספרים החיצוניים) למרות שנידו רובם.

בשתי נקודות מבט אלו לא שולב סגנון הפירוש, פשט או דרש, או בעיקר – מהו הפשט. עקרון זה היה ועודנו בסיס המחלוקת בין הזרמים.

אמנם לעדת קורמאן ולקראים עיקרון משותף של ההיצמדות לפשט הדקדוקי, אך במקרים לא מעטים, שמקצתם מובאים בספר זה, הפשט של עדת קומראן הפוך מהפירוש הפשט ע"י הקראים, כאשר חז"ל המשיכו את מסורתם של עדת קומראן. דוגמא מעניינת לכך היא איסור הוצאת זרע לבטלה: במגילות אין איסור מפורש, אך יש איסור זנות לבעל עם אשתו, והרבה המלצות וברכות למיעוט תענוג מיני. בחז"ל יש איסור מפורש[553] וגם אגדתות להרחקת החטא. לקראים אין איסור בעניין, ואינם מפתחים זאת מפשט שניתן ללמוד מ'רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי'[554] (בראשית מט' 3) וחלקית ובעקיפין מחטאם של ער ועונן. דוגמא נוספת היא אמירת השם הנכבד והשבועה ???.

כמובן, ישנם גם מקרים של פרשנות קרובה ואף זהה בין עדת קומראן לקראים, ולעיתים אף כנגד חז"ל. עם זאת, גישת הפירוש החופשית של כל קראי (כהמלצת ענן בן דוד: 'חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי'), מעלה סיכויים לאפשרויות אלו.

בגניזת קהיר נמצאו 3 מגילות שמקורם בקומראן (ברית דמשק, צוואת לוי הארמית, בן סירא), אך אלו נשמרו, ואפילו לא הוזכרו בספרות הקראית (לעומת למשל ר' משה הדרשן שדרש רעיונות מהספרים החיצוניים [בעיקר מהיובלים וחנוך] שהיו בידיו בנוסח העברי [שאינו מצוי בידינו היום]). עובדה זו מחזקת את הסבירות שבעלי שלושת מגילות אלו לא היו קראים. ייתכן ואלו היו חסידים שנשארו כ'מחנה', או מהמגילות שנמצאו ביריחו במאה השמינית לספירה ע'י הפטריארך טימותיאוס הראשון[555].

על אותו משקל, בגניזת קהיר נמצאו כ-7 נוסחי תרגומי מקרא בארמית, שלא היו ידועים עד אז ואצל חז"ל (תנאים - אמוראים), והשערתי שמקור חלקם במגילות קומראן (ראה על כך בפרק הייחודי לכך). היות וחלק מתרגומים אלו נשמרו אצל רבנים, ולא אצל קראים, נראה שאין שום ספר שעבר מעדת קומראן לקראים, ובפרט לא מגניזת קהיר. יתרה מזו, באזכורים של קראים ראשונים הם מציינים את 'ספר צדוק'[556] ו'כת המערות'[557] כקבוצות חיצוניות לה, לא רק מחמת הזמן, אלא בעיקר הלכתית.

עם זאת, אחיזתם בכתר ארם צובא[558], מחזק את דמות חלקם לסופרים (שזיהיתים לעיל כעדת קומראן).

השערתי שהקראים הם אכן המשך של הצדוקים-המאוחרים מתקופת חורבן הבית. כאמור לעיל, צדוקים-מאוחרים אלו פחות קרובים לעדת קומראן, היות והצדוקים-הראושנים היו חשמונאים, שלהם הלכות שונות קרובות ואף זהות לעדת קומראן, ואילו שלושת המחלוקות הפילוסופיות שמביא יוספוס על הצדוקים, כנראה מתייחסים רק לצדוקים-המאוחרים, מה גם חלקם עולים מהברית החדשה. יוצא שהצדוקים-המאוחרים אחזו רק בפשט התורה, ממש כמו הקראים, אם כי רוב הקראים האמינו בעולם הבא ותחיית המתים.

ח.      סיכום חלקי: שברי מגילות[559]

כדי להבהיר את שיקולי ומהלכי פרקי הספר, הוסבר תחילה על מהות עדת קומראן, תורתה והשפעתה, השונים (וחולקים) משהתקבע במחקר. נקודות אלו מסתמכות על עובדות-ממצאים פשוטים, שמשמעות משקלם ראוי לנסוק, ולהעיד על ייחודה ומעמדה העליון, כסופרים וכוהנים גדולים של תורת ישראל, וזאת בנפרד מכתבים ומחלוקות כיתתיים, עליהם יותר קשה לעמוד ולפענח.

שאלת קושי חוסר ההלכה הפרטנית מימי השופטים ועד לתקופה הטרום חשמונאית (זולת שני גילויי ספרי תורה ורפורמות דתיות בנ"ך), ומדוע פרצה דווקא באמצע בית שני (בראשות עדת קומראן), נפתרת בהודאה שספר התורה היה מוחבא בכל התקופה הזו (ב"ד ה' 5-2), ועדת קומראן חידשה בגילויים רפורמה דתית רחבה, שהתפשטה לזרמים וקבוצות בתוך עמ"י ולדתות מונותאיסטיות נוספות, בראשן הנצרות.

הספר מבקש להוכיח את זיהוי ומשמעות עדת קומראן, ומחלק השפעותיהם בשלושה תקופות עיקריות: 1) מורה הצדק, בימיו נוסדה הלכת קומראן על בסיס המגילות הקדומות שקיבלו, בעקבות חסידי עדת קומראן פעלו החסידים והחשמונאים וה'רבים', בפרט שהחשמונאים תרו אחר המגילות והשתמשו בידע שהגיע אליהם מהמגילות (בעיקר מה"מ). מאבק עדת קורמאן במתיוונים וקבוצות שנטשו אותם חל עד לאובן רובן ומיעוטן נטמעו בעם; 2) התקופה לאחר מורה הצדק עד סוף ימי החשמונאים: בה קמו כתות בית שני המוכרות (צדוקים, פרושים, בייתוסים ועוד) שניסו לשמר את הלכת וטהרת עדת קומראן כפי שקיבלום חלקית. מלכות חשמונאי התקרבה לעדת קומראן והלכותיה, ועדת קומראן כתבה אז קבוצת המגילות החמישית והאחרונה, שכוללת שבח למלך יונתן. 3) התקופה האחרונה שבה נגנזו המגילות, והאיסיים-חסידים התמזגו עם חסידי-התנאים. כך, מתורת מגילות ים המלח, התגבשה רוב ספרות חז"ל (על בסיס אותן עקרונות ותחומי הלכה, ובהמשך מסורות פשט כנאופיטי ואגדתיות ארמיות בגניזת קהיר), ומיעוטה נדחה בגלל היטמעות הלכות מאפרים שנטמעו בישראל (פשר נחום ג' 5[560]), וחלק כיוון שנותר איסור הגשה ופרסום ספרות הסוד (ולכן ספרות ההיכלות בנפרד מהמשנה ומדרש).

ראשוניות ההלכה והמסורות ששרידיהן נפוצו לזרמים שונים מצביעה על ספרות האם הקדומה שממנה העתיקו קבוצות משנה שהתפתחו להיות הגמוניה שלטת בתקופות שונות. אך ההקשרים המתבקשים נותרים כחידה בין השורות, ואלו הובאו בספר זה.

היות וייסוד עדת קומראן חל בתקופה קשה של שיא ההתייוונות (טרום החשמונאים), קמו נגדם בירושלים שתי קבוצות נגדיות – אותן זיהיתי כמתייוונים מאשר ההצעות המקובלות במחקר של פרושים וצדוקים, מכיוון שאין תיעוד על כך שאלו האחרונים פעלו והבריחו את  מורה הצדק לדמשק (או שהיא שם קוד), ובעיקר נוכח התיארוך המוקדם – טרם היווסדותם, והרי הם שמרו על עיקרי ההלכה בצורה דומה לעדת קומראן, אם כי הקלו ממנה (ועל כך עדת קומראן גם מטיפה). אמנם הצעותיי לזיהוי קבוצות מתייוונים וביניים מטרום תקופת החשמונאים עד לימי הזוהר שלה תלויים על רמזים והקשרים עקיפים, והינם כ'הררים התלויין בשערה', אך כך גם דעות חוקרים נגדיות, ולמרות זאת אלו התקבעו כאמיתות היסטוריות.

המגמה מתחזקת עם העובדה שממרד החשמונאים וייסוד חנוכה רוב עמ"י חזר בתשובה (שלפני כן הרוב התייוון), וניצחונות החשמונאים מרשימים בשימוש במה”מ. ממגילות נוספות (בעיקר מספרי חנוך ודניאל), מוסכם על רוב החוקרים שיהודה המקבי היה דמות חיובית, וזו סתירה למסקנתם השלילית על החשמונאים הראשונים שהחליפו אותו. יתרה מזו, בהמשך דורות החשמונאים, עולה קרבה הלכתית של יוחנן הורקנוס לעדת קומראן (ולצדוקים), ושיאה במגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך', שהיא כבר ראייה ישירה וחזקה על הקרבה או אף האיחוד בין קבוצות אלו.

עם זאת, כל הזיהויים והיישומים על החשמונאים אינם מימוש מלא של דניאל ומגילות נבואה לתקופה, אלא הם מודל יישום חלקי, שכן נבואות אלו מכוונות לאחרית הימים ולבית המקדש השלישי, כפי שרווחו בנבואות המגילות. תחזית אחרית הימים בעדת קומראן מורכבת מדורות הבאים, מתקופת ביניים של המתנה, וגאולה רחוקה שבה יד ה' מתערבת במציאות עם בניית המקדש השלישי/האחרון בידי שמיים (בניגוד ל'מקדש אדם' במ' 4Q174 ג' 6[561], ובניגוד לאיסורם לבוא לבית המקדש בב"ד ו' 16-11[562]). התפיסה המחקרית כי עדת קומראן ציפתה לישועה מיידית ורצופה באכזבות - שגויה ביסודה, ומסיטה את התובנות על עיקרי השפעתה בתקופתה ולזרמים שהתפתחו ממנה.

מרכז העדה התיישב בקומראן, ובה נאספו ארבעת סוגי המגילות לספריות במערות הסמוכות, ולאחר שהתחברו עם הצדוקים והחשמונאים מימי יוחנן הורקנוס, יצרו את הסוג האחרון של המגילות – 'התיעודיות', שאינם כבר סגנון נבואי, אלא בלשון רבים או באזכורי גלויים לדמויות. המשך צאצאיהם האיסיים והתיאורטיים התיישבו בישובים שונים, אך כבר לא היתה בידם את כל ספריית בני צדוק הכוהנים.

היות המגילות המקור להעתקת מסורות חז"ל עולה תחילה ממהותו של הספר המשני לתורה: היובלים. היובלים ניתן כתורה נלוות לתורת משה, וכך הוא תואם לטענת התושב"ע של חז"ל, כאשר גם חלקים מספרו הלכותיו ואגדותיו אומצו ע"י חז"ל בדרכים שונות, וגם פסוקיו המרכזיים הם מדרשי ההקשר של חז"ל לחומש. אימוץ חז"ל חלקים גדולים מספר היובלים מהווה הפך לסירובם של אפרים לקבל את 'ספר התורה שנית', ואולי גם של הצדוקים שסירבו לקבל מסורות נוספות מהתנ"ך (לפי יוספוס, ומאידך חז"ל מייחסים להם ספרים כאלו). עמדתי על מקצתם מעברי המסורות וההלכה, בנושאים מדגימים למאפייני מגמות, ואילו כמות ההעתקות של מסורות וההלכה רחבות ונפרסות על תחומים רבים (וגם זאת בהערות השוליים).

כאן גם התשובה מיהם חז"ל?:  חז"ל מורכבים משלושה קבוצות: א) בעיקר עם הארץ וגרים שהתעלו ללמוד תורה; ב) פליטי כת 'אפרים' דורשי החלקות המתבוללים; ג) האיסיים – אלו חסידי התנאים, ובמובהק שלושה מהם (שנדונו לעיל): רב אסי, פנחס בן יאיר, ורבי חניני בן דוסא. במות שניים מהם מצוינת סופה של תקופה, וזו תואמת לסוף תקופת האיסיים, ותחילתה של תקופה ללא מקדש וכהונה, ובעיקר ללא התורה המלאה של הסופרים (מגילות קומראן), שנטמנה עד לימינו. לשלושת הקבוצות לעיל שבנו את חז"ל, אפשר להוסיף קבוצה רביעית (או חצי קבוצה), הם בעלי ספרות ההיכלות, שניסו לשמר את ספרות הסוד שמקורה בעדת קומראן, ובפרט מספרי חנוך.

הפרושים שהם רוב אבותיהם של חז"ל (כאמור השאר מעם הארץ וחסידי האיסיים) ירשו את מסורת הפרושים שהיתה כמעט ללא הלכות בראשיתה, זולת אמרות מוסריות שרובן גם כך מבן סירא. קשה להכריע אם הקלתם היחסית לתורה היא שגרמה למחלוקת בינם לבין עדת קומראן, כאשר חז"ל חזרו בהרבה נקודות להלכת עדת קומראן, ובניגוד לפרושים.

הרכב קבוצות אלו בחז"ל עונה גם על הסיבה מדוע חז"ל מקלים יותר בהלכה: עם הארץ מבקש לשמור הלכה שמקובלת על רוב העם ('אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה' [עבודה זרה לו']) או הפוך – החכמים רוצה להתקרב להלכת העם, ובנוסף, בעם נטמעו מקצת הלכות של כת אפרים ששלטו בעם ובירושלים. נוסיף לכך את הסיבה הטבעית-תורנית שעל כוהנים לשמור טהרה (והלכות נוספות) ברמה גבוהה יותר מישראל, ובפרט שעדת קומראן התקדשה לכמלאכים. פער טהרה הלכתי זה חיזק את טעות ההבחנה של חוקרים כי עדת קומראן היא כת ביחס לחז"ל.

נוסף על כן, סביר שרוב מגילות ים המלח היו טמונות בתקופת חז"ל, ולכן רק חלק ממסורותיהם הגיע לחז"ל בע"פ. מכאן הבדל השינויים המהותיים (בעיקר מקלים) לפי ראות עיניהם של חכמי הדור, החל מהלל ושמאי, ובמובהק יותר, ההבדל הצורני של אופן ניסוח ההלכות.

שבחם של חז"ל על הסופרים-ראשונים וחשיבותם לדבריהם, עולים בקנה אחד עם הערצת החשמונאים את הסופרים והחסידים, וכן את יוספוס שהעריץ את האיסיים. היעלמותם של עדת קומראן ואף האיסיים עולים עם צמצומם של חסידים מהמאה השנייה לספירה בספרות חז"ל ובמיוחד בתלמוד. חסידי עדת קומראן והאיסיים נטמעו בין התנאים והאמוראים, ודעותיהם בנו את עיקרי הלכותיהם, אך שהיה מעתה במגוון פלורליזם וירידת ההקשרים ה"גנטיים".

הרכבים שונים אלו בחז"ל מעידים על יחסם הפנימי ההפוך למסורות קדומות: מצד אחד קידשו את הסופרים-ראשונים ודבריהם (אלו עדת קומראן), ומצד שני אסרו ספרים חיצוניים. פיתוחם וכתיבתם של ספרים החיצוניים חל בעיקר בתקופת כתיבת וביסוסה של הברית החדשה. עם השנים איסור הספרים החיצוניים פחת, ובן סירא שומש וצוטט רבות (כ-300 פעם), לצד ספרים חיצוניים נוספים ששילב למשל ר' משה החלפן. בגניזת קהיר נשמרו מסורות רבות ומגוונות שחלקן קראיות או סמי/טרום קראיות, וחלקן במובהק ממגילות קומראן, כמו שלושת המגילות. הן תרגומי האגדה והן תרגומי הפשט מצביעים על הקשרים ישירים ועקיפים למגילות. הקשר לתרגומים הארמיים מצריך מחקר ממוקד, שלא עלה בידי לסכמו. היות וקבוצות אלו התקרבו אט אט יחד עם שילוב הקבלה (מספרות ההיכלות ובעיקר חנוך), הגדרתם המהותית הנכונה להם הם ספרים פנימיים ולא חיצוניים[563], תוך השארת הספרים החיצוניים שאינם במגילות בספק וצריך עיון (ועדיין גם שאלו מאות מסורות שאומצו בספרות חז"ל).

מטרתו של איסור הכתיבה היה להימנע ממה שאכן קרה מתקופת האסלאם/הגאונים – ספרות מדרשית אגדתית שאין לה הורים לאמר דבר בשם אומרו, ועלולים לשבש את ההלכה, פן שתי תורות יהיו לישראל. סגירת המעגל של שלב נוסף בספרות היהודית בתקופת הגאונים/האסלאמית רבו הספרים והמהומות מבית ומחוץ.  כך עולה ממדרשי אגדה שונים ורבים, לצד ספרות מהגניזה הקהירית שקרובה לעדת קומראן (3 ספרים חיצוניים ונוסח/תרגום המקרא לארמית), וביניהם קראים או טרום קראים, שייתכן ומקורם גם במחנות עדת קומראן. מחנה נוסף הוא זרמים בנצרות שקידשו את הספרים החיצוניים, וכן את נוסח המקרא הארמי בתרגום נאופיטי.

נמצאנו שרוב המסורות של עדת קומראן וחז"ל קרובות, ורק מיעוטן הבודד הינו בגדר מחלוקת של ממש, ואפילו חלקן אינן מחייבות להיות מסיבות אידיאולוגיות של מאבקי כתות או מסורות קדומות, שהרי המאפיין הייחודי של חז"ל הוא ריבוי הדעות והמחלוקות ההלכתיות. יתרה מזו, עד היום לא ברור מה ההבדל ההלכתי בין הצדוקים לבין בית שמאי, וכאן נזכיר שאחת המחלוקות הגדולות בנושא פרה אדומה, הודו חלק מחז"ל שיש לבצעה כדעת עדת קומראן והצדוקים.

בקשר בין עדת קומראן לספרות חז"ל הוצגו שלושה מעברים: הראשון "גנטי" של האנשים והקבוצות - מעדת קומראן, לאיסיים וכוהנים, לחסידים, ולתנאים. השני של מסורות תורה דרך קבוצות אלו, ובהם תחומי ההלכה העיקריים, לצד המסורות מנוסח ותרגומי המקרא לארמית. המעבר האחרון כסוגר מעגל של שימוש ע"י קבוצות קראיות (או קרובות אליהן) בשתי המסורות לעיל, כשבצידה תנופת כתיבה אגדתית והלכתית שחלקה ממקור התורה של עדת קומראן, וחלקה מתרבות כתיבה אסורה/פסולה, אותה ניסו חז"ל למנוע ע"י הרחבת ספרים חיצוניים.

התובנה על מעבר המסורת בין עדת קומראן לחז"ל מבחינה בין המהות לצורניות והסגנון. רוב המסורות התקבלו לאחר כשלוש מאות שנה, בהן עמ"י עבר שלטונות ומאורעות שונים וחריפים (ביניהם: ההתייוונות, מרד החשמונאים, פריחת הכתות, מלכות חשמונאי, עליית הפרושים וכיבוש רומא, הורדוס, הנצרות, המרד הגדול והחורבן), זולת מחלוקות מעטות. לעומת זאת, שיטת המסורות הכתובות הגיעו ברובן (ישנן עדויות על מספר מגילות סתרים) בע"פ, בצורת ניסוח שונה. עם זאת, מסורות רבות של חז"ל משייכות את מייסדי התקנות בעיקר לסופרים ולכנסת הגדולה – שרובן תוקנו ע"י עדת קומראן. הבאתי אמירות ומסורות שמובילות למסקנה מורכבת, שהיא שחז"ל אימצו את מסורות עדת קומראן – אותם זיהו לרוב כ'סופרים', ממסורת בע"פ של מס' דורות מצומצם, וזאת כאשר בניגוד לכך, דחו ונידו עקרונית את שאריות מסורות בכתב, אלו הספרים החיצוניים (אם כי מעידים על רסיסי מגילות סתרים שהגיעו אליהם - וללא דחייה).

יהדות וספרות מצרים נוגעת וקרובה לעדת קומראן לאורך כאלף שנה: החל מבה"כ הקדום ('פרוסאוכה'), תרגום השבעים ומהמאה השלישית לפני הספירה, עובר לחוניו הרביעי שבניו באו לעזרת יונתן אלכסנדר ינאי, עובר לאיסיים ולתיארופטים (רופאי הנפש) שמתאר פילון, ועד לגניזה הקהירית שכללה 3 מגילות כיתתיות: בן סירא (שהוכתר גם כ'חיצוני'), ברית דמשק וצוואת לוי הארמית. האם יש חוט מקשר בין קהילות אלו לאורך אלף השנים? האם קהילות אלו קשורות במישרין לעדת קומראן? אבקש לטעון בזהירות שכן, אך אין לכך ראיות מספקות להוכחה.

נמצא שהמתח והיריבות הגדולה שהיתה בין עדת קומראן לשאר הכתות, לצד התבודדותה, נפוגו, וההתקרבות הספרותית פרחה וגברה בכל המישורים. אמנם שרידים של מחלוקות נשארו אצל התנאים-חז”ל, אך אלו מעטים שאינם מעידים על רוב ההלכה – אותה סיפחו מתורת עדת קומראן.

נמצא שעדת קומראן וחז”ל דומים בשני העקרונות של מקור המסורת שלהן: שתיהן משלבות רפורמטיביות חלקית עם שמרנות של מסורות ייחודיות שלא היו לפניה.

הטענה אותה טענה עקרונית, אך ההבדל שמכתב עבר לבע"פ וחזר לבכתב, והכתות ביניהם מקשות על האבחנות.

סוף דבר, מגילות קומראן מהוות פאזל תורני אינסופי שהתפשט ע”י שר ההיסטוריה בדרכים שאיננו משיגים, אך התוצאות מובילות לאוצר בלום זה – בני צדוק הכוהנים (עדת קומראן) הם ראשית וראש מסורות ישראל.

ט.     נספחים:

42.   היבטים אקטואליים של המגילות לימינו: חרדים ודתיים לאומיים

לכאורה, היות ותקופה מסוימת עדת קומראן היתה מתבודדת (כאמור כטבעה כעיר כוהנים, ראה בהרחבה בפרק לעיל), הרי שאילו היו קיימים היום – גם היו מתבודדים. אפשר לראות את העדה החרדים (לסוגיה) כבוחרים בהתבדלות מהחילונים ו/או המדינה (ראה למשל את מאמרו של יהודה ליבס, העדה החרדית בירושלים וכת מדבר יהודה). אך המידע שלנו על עדת קומראן והאיסיים הוא רק מתקופת הבית, וכפי שנטען לעיל, לאחר מכן הם נטמעו בחז"ל כחסידי-התנאים. כידוע, האמוראים ביטלו את רוב הלכות הטהרה של עדת קומראן ובמיוחד של אבותיהם המובהקים – הפרושים, וזאת, בעיקר כיוון שרוב הלכות הטהרה אינן רלוונטיות ללא המקדש ואורח חיים עם כוהנים בחברה. לפיכך, סביר שהסיבה המרכזית של ההתבודדות של עדת קומראן, אינה רלוונטית גם היום.

סיבה נוספת להתבודדותם הזמנית של עדת קומראן היתה התיוונות ההנהגה בירושלים (??). אמנם היום יש השפעות חזקות של התרבות המערבית בתרבות החילונית בעיקר, אך חלקן דווקא הן ערכים תורניים (כמו אמנות בין לאומיות ואיכות הסביבה). בכל אופן, הנהגת ירושלים אינה מאופיינת ביתר התיוונות מהעם (כפי שמתואר במגילות מורה הצדק [קבוצה 4]), ואף היא קרובה יותר להנהגתו הלוחמנית וציונית של המלך יונתן אלכסנדר ינאי, אליו כאמור עדת קומראן היתה קרובה או אף מאוחדת, כפי שכתבו לו את מגילת הברכה לשלומו וכמורחב בפרק לעיל. לפיכך, עדת קומראן ציונית וממלכתית, בניגוד לחרדים היום, אך באופן זהה לדתיים-הלאומים/כיפה סרוגה.

דבר ידוע הוא ככל שאדם יותר אורטודוקסי, הוא יותר סגור לחפישה לעולם המודרני (ולכאורה כך היתה עדת קומראן), אך בימינו עיקר הנגישות למגילות קומראן היא באמצעות האינטרנט והאקדמיה. עם זאת, עדיין רוב הרבנים שעולמם נושק לאקדמיה, והאינטרנט להם הוא כלי עבודה והפצה מרכזי, עדיין אינם אוחזים ומכירים בספרות קומראן ומחקריה. משכך, גם כשלרובם נטיית זלזול של כת או שלא משנה מה – אין לכך קשר והשפעה על ההלכה שנחתמה, הרי שניתן להשוות זאת לכל תחום בו אדם שאינו מתמצא, מסכמו בהינף יד, כמו מהי חשיבותה של המתמטיקה בנוגע לטכנולוגיה, או כמו לשוחח על בור שאינו מכיר בתנ"ך, על חשיבותם של ספר ויקרא ומשלי, למשל. להבדיל, שני רבנים שעוסקים במגילות הם הרב יואל בן נון ולורנס שיפמן, וכך הערכתם למגילות גבוהה מאוד, ומכירים כי היא היתה ההלכה הקדומה, אם כי לא בכל הנטען בספר זה.

רבנים אחרים שמתמצאים במדרשי חז"ל נגד הצדוקים והבייתוסים, מסתפקים בגנאי זה, ומחילים אותו גם על האיסיים (למרות שעדת קומראן שהתה מחוץ לירושלים והצדוקים בתוכה, ואין אזכור של האיסיים בחז"ל, אלא רק שבח ביוספוס).

לטענת אלי מלכי, מורה הרוחני, גיאורג איבאנוביץ' גורדייף, פגש איסיים ופעל פי תורתם למדיטציית קונדליני.

43.   תרשים עיקרי האירועים לפי תאריכים

שנה                  אירוע                                                    הערות

210-      |            שמעון השני הצדיק                                    מבורך ע"י בן סירא, כוהן 4 לפני אחרון בית צדוק

200-      |            שיא ההתבוללות ייסודה של עדת קומראן            

200-      |            הלכות המקדש בימי אנטיוכוס השלישי   תואם להלכת מ' המקדש

180-      |            מינוי מורה הצדק על עדת קומראן           תחילת כתיבה ענפה של הקבוצה הרביעית,

והתקופה הההלכה הראשונה בה קבוצות מתיוונות ונוטשי עדת קומראן

175-      |            יאסון המתייוון מונה לכוהן גדול             שיא תקופת ההתיוונות בתקופה הטרום חשמונאית

168-      |            מרד החשמונאים                                   משתמשים במגילת המלחמה ומחפשים אחר ספרי

                                                                                                                המקדש שאבדו

140-      |            מותו של מורה הצדק                                       סוף ההתיוונות ותחילת תקופת ההלכה השנייה בה

הכתות המוכרות מנסות ליישם הלכותיהם, שארית אפרים נטמעים בישראל

115-      |            תקנות יוחנן הורקנס מהמגילות                    הצדוקים בשלטון החשמונאי, עדת קומראן

                                                                                                                מתקרבת עוד

100-      |            מ' ברכה ליונתן אלכסנדר ינאי                שיא הקרבה בין עדת קומראן לחשמונאים

10-       |            חסידים ובית שמאי                                תחילת תקופה ההלכה השלישית והאחרונה - מחנה

האיסיים מתמזג עם חסידי התנאים

73         |            חורבן מצדה ובו ממצאי איסיים                  3 מגילות, שכונה קומראנית

150          |               האייסים נטמעים בחז"ל כחסידי-התנאים               כתיבת המשניות

800       |            צאצאים בגניזת קהיר                             3 מגילות ונוסחי ארמית

י.        חולשות הצעות הספר, יחס ההלכה הרבנית, תשובות

44.   הסברים למחלוקות שסותרות את היטמעות המסורות

תחילה מבחינה כמותית: ישנן רק מחלוקות ספורות בין עדת קומראן לחז"ל, לעומת תאימות וקרבה ברוב ההלכה.

שנית, בחלק מהמחלוקות הנ"ל, אפילו בחז"ל יש דעות ביניים שמעדנות את המחלוקת, ולעיתים אף דעה שתואמת או קרובה יותר לעדת קומראן - כפי להודגם לעיל על בית שמאי, החסידים ורבי אליעזר.

שלישית, אנו לא ממש יודעים או בטוחים באשר למקורן של הלכות חז"ל (או לפרושים לפניהם), הן באשר לזמנים ולסיבות של מסורות שונות אלו. כפי שהובא לעיל, רוב המחלוקות התחילו בין עדת קומראן לקבוצת אפרים-דורשי החלקות, והיות ואלו נטמעו בעם (???), הרי שחלק מדעותיהם והלכותיהם שרדו ונהגו גם בעם, ובכלל זה גם בפרושים וחז"ל שצמחו מהעם.

דוגמא להלכה שכנראה במחלוקת (פרשנות פסוק זה לא שרד במגילות) אך כנראה הינה טעות גרידא של אמוראים, ללא קשר למחלוקת או דעות קבוצות יריבות וכדומה: 'וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר... וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר... בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו; וְהַמֵּת, יִהְיֶה-לּוֹ... וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ, וָמֵת... שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ' (שמות כא' 36-33).  פשט הפסוק אחד הוא[564] – על המזיק לשלם את מלוא שווי השור החי, ולקחת את השור המת שאולי יחזיר לעצמו קיצת מהנזק שגרם. למרות זאת, בדיון ההלכתי שבבבא קמא י', הוכרע שהניזוק יקבל וטירח בשוק המת, ויקבל רק את שווי ההפרש בין השור החי למת. יש לציין שלעיתים ישנן מספר אפשרויות להלכה, אך מקרה זה מאפשר רק 2 אפשרויות: למזיק או לניזק.

למרות מחלוקות אלו, הרי ש:

45.   חזרתם של חז"ל ורבנים מאוחרים להלכות עדת קומראן:

לא לכל הקושיות יש בספר זה התייחסות וודאי שלא תירוצים משביעי רצון, אך מאידך גם באופן מרתק, ניתן לראות שגם התנגדויות חריפות שהיו בקו המרכזי של הפרושים/התנאים, התהפכו בשלב מסוים ואימצו את ההלכה המקורית של עדת קומראן. להלן מספר דוגמאות:

  • נשים: חיתון עם אחיינית ופוליגמיה (להרחבה ראה בפרק 'קדושת נישואים ומיניות - ולא נזירות'.
  • הריגת (כשחיטת) דג לאכילתו
  • אכילת בשר חולין ללא מום (בטהרה/כקודשים, אם כי בניגוד לכך שאר סוגי המזון ללא הקפדת טהרה)

לא זו גם זו, אלא שהעיקרון ההלכתי המאפיין ביותר את ראשית מחלוקות חז"ל, מודה ש: 'באחרית הימים ההלכה כבית שמאי'.

מאז הבית הנאמן הראשון קמו רבנים וקבוצות גבוהים ונעלים, אך לא כמו מורה הצדק ועדת קומראן. יותר ויותר מתרבת תורת המגילות וחסידותם, ו'מי יתן כל ישראל נביאים'.

אם אכן שמם כמהותם – פרושים כדי לשמור על טהרה מעם-הארץ, הרי שמדור התנאים של אושא התכרסמה מגמה זו[565], עד שאבדה כמעט לחלוטין, ובימינו אין מקפידות על רוב ענייני הטהרה (זולת נידה, אך גם ברמה פחותה).

קיצורים ביבליוגרפיים[566]:

אורבך, תרגום ותוספתא,             א"א, אורבך. תרגום ותוספתא. ספר הזיכרון  לרבי שאול ליברמן, בערריכת ש"י פרידמן, ניו יורק-ירושלים תשנ"ג, עמ' 63-53.

אלבק, הלכה חיצונה בתרגומים   חנוך, אלבק. הלכה חיצונה בתרגומי א"י ובאגדה. ספר היובל לב"מ לוין, בעריכת י"ל הכהן פישמן, ירושלים ת"ש, עמ' צג-קד'.

אליאור, תהום ונשייה                 אליאור, רחל. זכרון ונשייה, סודן של מגילות מדבר יהודה. ת"א: הקיבוץ המאוחד, 2009.

ארדר, אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית.                             ארדר, יורם. אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004.

אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית                 אשל, חנן. מגילות קומראן והמדינה החשמונאית. ירושלים: יד בן צבי, תשס'ד/2004.

אשל, שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק                    אשל, חנן. שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק. ציון עא [תשס'ו].

אשל, תפילת יוסף מקומראן       אשל, חנן. תפילת יוסף מקומראן — פפירוס מצדה והמקדש השומרוני בהר גריזים. ציון, נו (תשנ'א).

באומגרטן, הלכת קומראן בתרגומים

 Joseph M. Baumgarten, “Qumran and the Halakha in the Aramaic Targumim,” in Proceedingsofthe NinthWorld Congress of Jewish Studies: Panel sessions, Bible studies and ancient Near East, Jerusalem 1998, pp. 45-60.

באומגרטן, מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית               באומגרטן, אלברט. 'מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית'. יובל למגילות ים המלח. עורכים:  גרשון ברין,  , Jacob Licht, בלהה ניצן, בלה נתזן. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2001.

ביכלר, עם הארץ הגלילי              ביכלר, אברהם. עם הארץ הגלילי. ירושלים, תשכ"ד.

בן שלום,חסידות וחסידים           בן שלום, מנחם. חסידות וחסידים: בתקופת בית שני ובתקופת המשנה. הקיבוץ המאוחד, 2008.

בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.                        בר-אילן, מאיר. עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.‫ שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום יא (תשנ"ז), 285-301..

ברושי, תשנ"ז                             ברושי, מגן. פולמוס אנטי-קומראני בתלמוד, י' הופמן ופ' פולק (עורכים), אור ליעקב: מחקרים במקרא ובמגילות מדבר יהודה לזכרו של יעקב ליכט, ירושלים - תל-אביב: מוסד ביאליק - אונ' תל אביב. תשנ"ז, 219-111.

ברין, פשר חבקוק                      : Shani L. Berrin (2004). The Pesher Nahum Scroll from Qumran: An Exegetical Study of 4Q169. BRILL, p. 271.

  גיבסון, יוחנן המטביל                S. Gibson, The Cave Of John the Baptist. London: 2004.

גינזברג, ברית דמשק                  Ginzberg, L. An Unknown Jewish Sect, New York: Jewish Theological Seminary of America, 1976

גפני, לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'            גפני, ישעיהו. לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'. ציון מה. (תשם) 81-95.

גרינץ , עדת היחד - איסיים - בית (א)סין      גרינץ, יהושע מאיר. 'עדת היחד - איסיים - בית (א)סין'. בתוך: פרקים בתולדות בית שני. ירושלים: ראובן מס, תשכ"ט.

דימנט, בין כתבים כתתים ללא כתתיים        דימנט, דבורה. 'בין כתבים כתתיים לכתבים לא כתתיים במגילות קומראן'. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך א'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס'ט.

דימנט,                                      Dimant, Devorah.  Parabiblical texts, part 4 : Pseudo-prophetc texts; partially based on earlier transcriptions. John Strugnell.

דימנט, היסטוריה על פי חזון החיות            דימנט, דבורה. 'אדאולוגיה והיסטוריה על פי חזון החיות (חנוך החבשי פה-צ)'. בתוך כלים שלובים, מגילות מדבר יהודה וספרות ימי הבית השני. ירושלים: מוסד ביאליק, תש'ע.

דימנט, תולדותיה של עדת קומראן               דימנט, דבורה. 'תולדותיה של עדת קומראן לאור חידושים בחקר מגילות קומראן'. בתוך כלים שלובים, מגילות מדבר יהודה וספרות ימי הבית השני. ירושלים: מוסד ביאליק, תש'ע.

הבלין, מסורת התורה שבעל פה  הבלין, זלמן משה. מסורת התורה שבעל פה. מכללת אורות, אלקנה-רחובות: תשע"ב.

הלברטל, תולדות ההלכה           הלברטל, משה. תולדות ההלכהוהופעת ההלכה. דיני ישראל, כרך כט': תשע"ג.

הרמן. חסידים קדמונים.                             הרמן, דב. חסידים קדמונים - החסידים ומשנתם בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד. עבודת דוקטורט, או' בר אילן: תשמ"ז.

וייז, חיבור אנליסטי                  Wise, M. O.. 'Primo Annales Fuere: An Annalistic Calendar from Qumran'. Thunder in Gemini. Sheffield: JSOT Press, 1994, 186-221.

ורד, בית שמאי וההלכה הכיתתית.              נעם, ורד. בית שמאי וההלכה הכיתתית. מדעי היהדות 41 (תשס"ב) 45-67.

ורמן, ספר היובלים                    ורמן, כנה. ספר היובלים - מבוא, תרגום ופירוש. ירושלים: יד בן צבי, תשע'ה / 2015.

ורמן, אחרית הימים בהגות עדת קומראן                     ורמן, כנה. 'אחרית הימים בהגות עדת קומראן'. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך ב'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס'ט.

ורמש, גילוי במדבר יהודה           Vermes, Geza. Discovery in the Judean Desert. New York, Desclee Co., 1956.

זוסמן, חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה        זוסמן, יעקב. חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה: הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מגילת 'מקצת מעשי התורה'. תרביץ, תש"ן-1989.

זיו, הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת.     זיו, יוסי. הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת, רמת גן: אונ' בר אילן, תשס"ט.

חיוטין, מגילת ירושלים החדשה חיוטין, מיכאל. מגילת ירושלים החדשה. בבל: 2003.

חכם, לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו                       חכם, נח. לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו. לשוננו סז,ב (תשס"ה) 147-152.

טלמון, האם נודעה מגילת אסתר                  טלמון, שמריהו. האם נודעה מגילת אסתר בקרב 'באי הברית החדשה'?. ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה. כה, 377-382.

ידין, ממ"ת

ידין, 30 שנות ארכיאולוגיה        ידין, יגאל. שלושים שנות ארכיאולוגיה בארץ ישראל. ירושלים, תשמ"א (בעריכת ב' מזר)

Yadin A., '4QMMT, Rabbi Ishmael  and the Origins of Legal Midrash,” Dead Sea Discoveries 10 (2003)

יוספוס, קדה"י                          יוספוס, פלביוס. קדמוניות היהודים. תרגום א' שליט, תשמ'ה-1985.

לוריא, ינאי המלך                      לוריא, בן-ציון. ינאי המלך. ירושלים: קרית ספר, תשכ'א.

לוריא, מינאי עד הורדוס             לוריא בן-ציון. מינאי עד הורדוס. ירושלים: קרית ספר, תשל'ד.

ליכט, מגילת הסרכים                ליכט, יעקב. מגילת הסרכים. ירושלים: ביאליק, תשנ'ו – 1996.

מיליק, גילויים                          Milik, J. T.. Ten years of discovery in the wilderness of Judaea. S.G.M. Press, London, 1959.

נאה ושמש, עדים זוממים           נאה, שלמה, ושמש אהרן. 'עדים וזוממים: לתולדותיה של פרשנות הלכתית קדומה'. מגילות יא'. ירושלים: ביאליק, תשע'ו.

ניצן, האמנם שני רבדים בפשר חבקוק                         ניצן, בלהה, 'האמנם שני רבדים בשפר חבקוק?', ציון עב/א, (תשס'ז).

נעם, המהפכה התנאית               נעם, ורד. מקומראן למהפכה התנאית - היבטים בתפיסת הטומאה. כותר, תש'ע.

סגל, בן סירא                            סגל, משה צבי. ספר בן-סירא השלם. ירושלים: ביאליק, תשי'ג.

סיגל, נוסח דניאל                      סיגל, מיכאל. 'נוסח ספר דניאל במגילות מדבר יהודה'. מגילות יא'. ירושלים: ביאליק, תשע'ו.

סנדרס, 1992.                            E.P. Sanders, Judaism: Practice and Belief, London.

עפשטיין, מדרש תדשא               עפשטיין, אברהם. 'מדרש תדשא', בתוך מקדמוניות היהודים. ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי'ז, עמ' קלג'-קלט'.

פורסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה     פורסטנברג, יאיר. טהרה וקהילה בעת העתיקה, מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה. מאגנס, 2016.

פיקסנר, הר ציון                        B. Pixner, "An Essene Quarter on Mount Zion?", Studia Hierosolimitana, Part I: Archaeological Studies, Jerusalem, 1976, pp. 245-284.

פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים  דויד, פלוסר. 'פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום'. ספר זכרון  לגדליהו אלון. תל אביב:  קיבוץ המאוחד, תש'ל, עמ' 133-168.

פינקלשטיין, הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה                פינקלשטיין, א. הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה. ניו-יורק, תש"י.

פראנקל, 1846             פראנקל, זכריה. ההוכחה המשפטית בחוק דת משה התלמודי. 1846.

קימרון, התרנגול והכלב ומגילת המקדש.     קימרון, אלישע. התרנגול והכלב ומגילת המקדש – 11QTc. תרביץ סד (התשנ'ה), עמ' 473-476.

קאמפן, חסידים                          J.I. Kampen. The Hasideans and the Origin of Pharisaism: A Study in I and II Maccabees. Atlanata 1998

קלויזנר, תשכ"ו                          קלויזנר, יוסף. 'איסיים', האנציקלופדיה העברית, ג, תל אביב: תשכ"ו, 36-30.

קנוהל, בעקבות המשיח                               קנוהל, ישראל. בעקבות המשיח. שוקן, ירושלים ות"א, 2000.

ראסל גמירקין, מ' המלחמה חסידים ומקביםGmirkin, Russell. 'The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict', Pages 486– 496. in The Dead Sea Scrolls: Fifty Years after Their Discovery.  in Schiffman, Tov and Vanderkam (eds)

רב צעיר, תולדות ההלכה           רב צעיר, טשרנוביץ, חיים. תולדות ההלכה. ניו יורק: תש"י.

רגב, הצדוקים והלכתם              איל, רגב. הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני. ירושלים: יד בן צבי, 2005.

רגב, יוסי בן יועזר וקומראן Regev, Eyal. 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy'', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery. (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27ץ

רייך, מתקני המים בקומראן      רייך, רוני. מתקני המים המדורגים בקומראן הם, בכל זאת, מקוואות טהרה!. מגילות י', ביאליק: תשע"ג.

רפפורט, פירוש למקבים א'         ספר מקבים א', מבוא תרגום ופירוש. א', רפפורט. ירושלים: יד בן צבי, 2004.

קאמפן, חסידים                        J.I. Kampen, The Hasideans and the Origin of Pharisaism: A Study in I and II Maccabees. Atlanata: 1998

קיסטר, השורש נד'ב                  קיסטר, מנחם. 'השורש נד'ב במגילות וצמיחתם של טקסטים קומראניים: בין לקסיקוגרפיה לתאולוגיה'. מגילות, מחקרים במגילות מדבר יהודה. חיפה: ביאליק, 2015, עמ' 111-132.

קמרון, רווקות                         

Elisha Qimron, ‘celibacy in the the dead sea scrolls and the two kinds of sectararians’, J. Trebolle Barrera and L. Vegas Montaner (eds.), The Madrid Qumran Congress (STDJ, 19), Leiden, 1992, pp. 287-294.

קרויס, בת האחות                     Krauss, Samuel. 'Die Ehe zwischen Onkel und Nichte,' in Studies in Jewish Literature in Honor of Kaufmann Kohler, pp. 165- 175. Berlin: G. Reamer, 1913.

שוורץ, על כמה פפירוסים           שוורץ, דניאל. 'על כמה פפירוסים – מקורותיו של יוסף בן מתתיהו והכרונולוגיה שלו לתקופה הפרסית'. בתוך: ספר השומרונים (בעריכת א' שטרן וח' אשל), ירושלים תשס'ב.

שוורץ, כהונה ומלכות                שוורץ, דניאל. 'כהונה ומלכות בתקופה החשמונאית'. קהל ישראל השלטון העצמי היהודי לדורותיו העת החדשה . עורך: י' גפני, עמ' 13-26.

שוורץ ,מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית שוורץ, דניאל. 'מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית'. בתוך ספר השומרונים, עורכים: אפרים שטרן וחנן אשל. ירושלים: יד בן צבי ורשות העתיקות, תשס'ו-2006.

שוורץ, תשס"ט                            שוורץ, דניאל. 'כת מדבר יהודה והאיסיים'. מ' קיסטר (עורך), מגילות קומראן: מבואות ומחקרים (כרך שני), ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ט, 612-601.

שטרן, מותו של חוניו השלישי     שטרן, מנחם. 'מותו של חוניו השלישי'. ציון, 1960/תש'ך, עמ' 1-16.

שיפמן, מקומה של ממ”ת            Schiffman, Lawrence Harvey. 'The place of 4QMMT in the corpus of Qumran manuscripts'. Reading 4QMMT. (1996) 81-98

שרמר, בן אחות                         שרמן, עדיאל. 'בן אחות – כינויי שארות ונישואי פנים בתקופת המשנה והתלמוד'. ציון, ס (תשנ"ה).

שמש, דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי  שמש, אהרון. דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קריץ. תרביץ פב, עמ' 523 ואילך.

שמש וורמן, לגלות נסתרות         שמש, אהרון, וורמן כנה. לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן. ירושלים: ביאליק: 2011.

Davies, Philip R. 'Hasidim in the Maccabean Period.' In Sects and Scrolls: Essays on Qumran and Related Topics. Ed. by Davies, Philip R. Pages 5-21. SFSHJ 134 Atlanta, Ga.: Scholars Press, 1996.

Puech, Jonathan. le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân Puech, Émile: Jonathan le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân, 4QJonathan (4Q523) et 4QPsAp (4Q448).

Jaubert, A.'The Calendar of Qumran and the Passion Narra- :tive in John'. in J.H. Charlesworth (ed.), John and Qumran, London 1972, pp. 62-76.

מפתח מקורות:

וספק לגבי תרומות ומעשרות (אלו מפורטות רק במגילת המקדש שהינה תורה לקיומו של מקדש, אך כאמור העדה התנהלה כאילו אין מקדש, והפולחן המרכזי הוא תפילתה ב'בית השתחוות' שלה).

בסיום הספר ניסיתי לעמוד על פתרון החידה המרתקת שתיארה ורד נעם (??) בלשון נהירה: 'התהוותו של העולם ההלכתי הבתר-מקראי לוטה בחשיכה הפרושה על מאות השנים שבין סופה של תקופת המקרא לבין ימי החשמונאים. קורפוס זה של חיים יהודיים מגיח אלינו בגילוייו הראשונים בשתי המאות האחרונות לקיומו של המקדש השני מתוך סערת מחלוקת... ומתמצק לכלל מסורת אחת... במאות השנים שאחר החורבן, בתוך יצירתם הספרותית של חז”ל. מערכת הלכתית זו של חז”ל, המשתרעת על פני מאות רבות של שנים, מחורבן הבית השני ועד לחתימת התלמודים... משקפת תרבות יהודית חדשה, נבדלת כמעט לחלוטין מזו המקראית שקדמה לה'.

זולת מגילות הכיתתיות ואחריהם ספרי המקבים, תיעודי הזיכרונות הבאים (בעיקר חז”ל ויוספוס) כבר מאוחרים במאות שנים, ולכן גם לצד אמינותם פחותה, עד שספק אם סיפוריהם מכוונים לדמות ולדור המתואר, בין במכוון, ובין מטעויות וסטיות גלגולי הדורות. עם זאת, מסורות ומחלוקות שנשארו אצל חז”ל מעידות על קרבתן או התנגדותם לעדת קומראן[567], שגם באלו חלו תמורות.

ההגמוניה השלטת ימי הבית עד ימי טרום החשמונאים היתה כהונת בית צדוק - שאינם עדת קומראן שקמה בימיה האחרונים. בתקופת טרום החשמונאים שלטו המתייוונים, אך הם אבדו לחלוטין כקבוצה, ורק מעט מהלכותיהם שולבו במסורות הפרושים, שאלו ערבבו ואימצו עם הלכות עדת קומראן, ובכלל זה את הזכות לתקן הלכות חדשות (וכתיבה בכלל). באמצע תקופת החשמונאים הם היו קרובים לצדוקים, וזוהי גם תקופת השיא שבה עדת קומראן היתה בהרמוניה עם השלטון – היא שיא תקופת בית שני במלכות ותורניות. לאחר מכן מימי שלומציון חזרו הבעיות הפוליטיות והתורניות למתחים ויריבות שהחליפה תדיר את השלטון. ספר זה אינו מנתח תקופה זו, וחולק על הדעות ש'מגילות מורה הצדק' חוברו או אפילו מכוונות לתקופה זו[568]. בדילוג לימי הורדוס ובית הלל ושמאי, נראה ששוב הצדוקים היו רוב הכוהנים הגדולים, וכנראה גם האיסיים היו קרובים למלכות, אך סיכמתי רק את ההיבט ההלכתי – כיצד אופיים התורני (ולא סגנונם הספרותי) של התנאים-חז”ל (הבתים הלל ושמאי, התנאים והאמוראים) קרוב ודומה לעדת קומראן, מאשר הפרושים חסרי מסורות ההלכה.

היא, ממנה הגזע היחיד שממנו התפצל במקומות שונים והתאחד באחרים, ובא לידי ביטוי בשיטות הלכתיות שונות, שעיקריהם (מסדר עולה ליורד): האיסיים, הבייתוסים, הצדוקים, הכוהנים, בית שמאי, ולבסוף גם בתנאים-חז”ל. אמנם תחילה בתקופת ההתייוונות הפיצול היה לכתות שדחו את תורת קומראן, אך אלו התמעטו לאורך התקופות, ותהליך ההיטמעות נספג יותר מאשר נדחה בתנאים-חז”ל, באופן שממשיך לאורך הגלות, זולת תחומים שאבדו (כמו טהרה ופולחן).

 

[1] לדיאבון, הרשויות והמוסדות האקדמיים טרם קידמו והנגישו את מלל כל המגילות (וקדה"י) במרשתת, במיוחד לקורא שאינו חוקר ונגיש למאגרים אקדמאיים. נקווה שפרויקטים כאלו יקודמו, שכן יקדמו גם המודעות הציבורית והמחקר. הספרים החיצוניים נגישים במרשתת בתרגום כהנא שתמו זכויות יוצריו, באתר דעת, אך עדיף לעיין במהדורות מדעיות שקיימות לחלק מהספרים, ובעיקר לשלושת כרכיו של קימרון, החיבורים העבריים, שלאחרונה מפורסמים בחינם באתר יד בן צבי. חלק מהמושגים והמגילות מסומנות בצבע כחול עם קו תחתון, שמשמעותו קישור לקריאה באינטרנט.

[2] מיכאל חיוטין, מגילת ירושלים החדשה, סיכם בספרו על כל המגילות, אך הצעותיו נדחות להלן, אם כי יש בדבריו עניין רב.

[3] עוד הוסיף זוסמן במאמרו חשוב זה: 'לחוקרי ספרות חז”ל - להפנות יותר תשומת לב והתעניינות לחקר המגילות, ולשוב ולדון בתחום החשוב של תולדות ההלכה, מצוידים בכלים אשר לא שערום ראשוני החוקרים של המאה הקודמת'.

[4] J.M. Baumgarten, “Tannaitic Halakhah and Qumran – A Re-Evaluation” Rabbinic PerspectivesRabbinic Literature and the Dead Sea Scrolls, ed. S.D., Fradde, A. Shemesh, & R.A. Clements, Leiden 2006, עמ' 12-1.

[5] 7.5 ספרים חיצוניים שנמצאו במגילות: חנוך, כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא. החצי הינו הספק לגבי שושנה 551Q4 ואגרת ירמיהו.

[6] יש לציין שלדעת רוב החוקרים חלק מהספרים החיצונים והמגילות הובאו מבחוץ לעדת קומראן, ואינם חלק מהקאנון או מכתבי הקודש של עדת קומראן, למרות שאין ראייה לכך, והגדירום: סמי/חוץ/טרום/פרוטו כיתתיות. אבקש לחלוק על גישה זו, ובמאמר ההתייחסות כי כל ספר שנכלל בספרייה, הימצאו מעיד על קדושתו בעיניי עדת קומראן, ויש לראותו כהמשך ספרותי והלכתי, תוך עמידה על הבדלי התקופה.

[7] המונח 'מעשה' מופיע פעמיים בממ"ת ומשמעותו 'הלכה' – שהינו מונח מאוחר, אך האחרון מקובל בימינו, ולפיכך שימושו בספר זה. ראו גם: 'עושי התורה' (פשר חבקוק ז' 11, ח' 1; פשר תהילים ב' 11).

[8] הקורא מוזמן "לקפוץ" ישירות לנושא שמענין אותו מתוכן העניינים האוטומטי הנגיש במעבר אוטומטי לפרק הנבחר בלחיצה עליו.

[9] עיקר הקרבה או היריבות בין עדת קומראן לצדוקים תלויה בתיארוך: כאשר עדת קומראן ישבה מחוץ לירושלים היא ביקרה והטיפה נגד מספר קבוצות חוטאות שבהנהגת ירושלים, או התומכות בהנהגה. הצעתי שבתקופה זו טרם נוסדו ירושלים, והדברים מכוונים למתיוונים לפניהם. רוב החוקרים סבורים שעדת קומראן כתבה זאת בתקופת החשמונאים והצדוקים, ולכן מתחייב שיש יריבות ביניהם. אלאור לא התייחסה בהרחבה לתיארוך ולזיהוי הקבוצות.

[10] 'חכמים' נזכרים 555 פעמים במשנה, ו-610 בתוספתא; 'זקנים' נזכרים 33 פעמים במשנה, ו-53 פעמים בתוספתא; 'סופרים' נזכרים 23 פעמים במשנה, ו-22 פעמים בתוספתא; 'תנאים' נזכרים פעם אחת ולגנאי: 'התנאים מבלי עולם, שפוסקים הלכה מתוך שנתם' (סוטה עב').

[11] למעשה שם היישוב 'קומראן' הוא מוסלמי ומאוחר לתקופת העדה, אך כיוון ששם זה הוטמע והתקבע, אשתמש בו גם בספר זה. שם היישוב המקראי הינו 'סככה' שיושב בגבעת חוואר הלשון. נכון היה לקרוא לעדה בשמה 'עדת היחד' או 'בני צדוק הכוהנים', אך הראשון פחות מוכר ועל השני יש חוקרים שחולקים, מה גם הוא משאיר אי-בהירות בנוגע לכת הצדוקים.

[12] ביניהם שולחנות בחדר הכתיבה/ספרייה (ומדפים) ו-4 כסתות דיו. מנשה נזכרת בפשרי תהילים ב' (על פרק לז' 14-15) ונחום ג' 3 - ד' 6.

[13]: 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו'.

[14] המגילות הבולטות להשערה זו הן המקראיות, הקדמוניות, אך גם מגילת הנחושת מתקופתם.           השערת הספרייה מירושלים טען פרופק קרל היינריך רנגסטורף מאונ'ינסטר ב-63', ובשנות ה-80 הצטרפו נורמן גולב, יזהר הירשפלד, יצחק מגן, יובל פלג, ורחל אליאור. עיקר טענותיהם שרשימת האוצרות שבמגילת הנחושת יכלה להיכתב רק בירושלים, בשל אופי המקומות והאוצרות הרשומים בה. במגילות יש מגוון רב של רעיונות סותרים, מה שמראו שהן לא נכתבו כולן בידי אותה הכת. כמות של כ-150,000 מילים בכ-15,000 כתבי יד שונים ובכ-250 חיבורים חדשים (לא כולל מאות מגילות ותהילים נוספים שהעיד הפטריארך טימותיאוס הראשון שנמצאו ליד יריחו במאה ה-8 לספירה, שכנראו קשורים לעדת קומראן וספרייתם) מעידים רק העתקי סופרים של טקסטים דתיים שונים - כשאריות מספריות, ושהן לא נכתבו קרוב למקום שנמצאו בו. מגוון כזה של מגילות יכול היה להגיע רק מהמרכז האינטלקטואלי והדתי הראשי בתקופה זו - ירושלים. יש לציין שקטעים של מגילות נמצאות בידיים פרטיות ועדיין לא פורסמו!

[15] ארכיאולוגים מרחבי העולם חיפשו אוצרות בישראל בעקבות מגילת הנחושת, המפורסם בהם וונדל ג'ונס (ייתכן שעליו הסרטים של אינדיאנה ג'ונס).

[16] ייתכן ואף. בנ"ך יש 10 אזכורים לסופרים.

[17] 'והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט'.

[18] "ומן נע[וריו] ‏[לל]מ̇דהו בספר ההגי וכפי יומיו ישכילוהו בחוקי הברית ול̇[קחת] ‏[מו]סרו במשפטיהמה עשר שנים[‏ ׺ ]בוא בטב וב̇[ן] עשרים שנ[ה יעבר] [על] הפקודים לבוא בגורל בתוך משפ[ח]תו ליחד בעד[ת] קודש" (סרך העדה א' 6-9); "והוא יי̇ס̇[ר את בניהם ובנותיהם‏ ] ‏[וטפם ברוח‏ ]ענ̇ו̇ה̇ ובאהבת חסד֯" (ברית דמשק, יג' 17-18).

[19] יש לציין שכנסת ישראל אף מייצגת את כל עמ"י. מעניין פירושו של רבי עובדיה מברטנורא על אבות פ"א ה"ב: "משיירי [הכנסת הגדולה] - משיורי, שלאחר שמתו כולן נשתיירה הקבלה בידו".

[20] כיוון שלפי ??? הסנהדרין הוחלפה מצדוקית לפרושית רק בימיו של שמעון בן שטח, יש לתמוה איזה מסורות פרושיות של הסנהדרין הגיהו לחז"ל. ראו בהקשר זה את התקנות שביצע יוחנן הורקנוס הצדוקי והתקבלו ע"י חז"ל.

[21] 'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'. החוקרים רגב איל (חבר היהודים והאידאולוגיה הפוליטית של החשמונאים) ורפפורט אוריאל ('למשמעות 'חבר-היהודים'') דנו אם 'חבר היהודים' הם כסנהדרין או כל עמ'י, אך לא העלו ודנו בהצעה זו של מועצת המלך ממ' המקדש, והדבר תמוה במיוחד שהמגילה מתוארכת לפי רוב החוקרים לתקופה זו, והרי זו היצירה העברית הקרובה ביותר לחשמונאים. חבר היהודים גם מתאים כניגוד למלכות הרודנית של ההלניסטים (ולמרות שיש סמל דומה: 'קרן השפע'). ביטוי דומה מופיע בהושע ו' 9: 'וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים, חֶבֶר כֹּהֲנִים, דֶּרֶךְ, יְרַצְּחוּ-שֶׁכְמָה: כִּי זִמָּה, עָשׂוּ'; ברית דמשק יב' 7-8: 'וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חבור (4QDb: 'חבר') ישראל'. יש לבחון את הקשר בין ההון לחבור ישראל, נוכח ההטפה החוזרת של בביטוי 'הון' בפשרים (פירוש למ' ברית דמשק, בן ציון, עמ' 342); חזון עמרם ב' 14: 'שמועת קרב מ֯בהלה תאב̇[ה חבו]ר֯תנא לארעא מ[צרין'.

[22] ההנחה המקובלת שבן סירא חי בתחילת המאה השנייה לפסה"נ, וומתאר את שמעון הצדיק השני שבדורו. אך גם אם מתאר את סבו, בנו של יַדּוּעַ שמוזכר בנחמיה יב' 11-10, הייחוס זהה ונשאר לבית צדוק. להרחבה ראו: רב צעיר, תולדות ההלכה ד', עמ' 140-134.

[23] לכוהנים היו הלכות בעיקר בענייני פולחן וטהרה, ובשאר כנראו נצמדו לפשט המקראות מסורות, אך אין לנו מידע רב בעניין. חז”ל טוענים שחלק מהמשניות (ועוד יותר שאבדו), היו הלכות כוהנים.

[24] מימוש שמואל א' ב' 25: 'וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן, כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה; וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי-מְשִׁיחִי כָּל-הַיָּמִים'.

[25] 'עד יעמוד כהן צדק'.

[26] ייתכן ואפילו האיסיים כינו את עדת קומראן 'ראשונים': 'הם שוקדים בכל כוחם ללמוד את ספרי הראשונים ויותר מכולם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם' (מלה"י ה' ח' ו').

[27] ברית דמשק  4QDc   11-17 5-6(מספור של קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6): 'ויגל עיניהמה בנסתרות ואוזנם פתחו וישמעו עמוקות ויבינו בכל'; ג' 18-19: 'בכל הנגלה‏ להם'. גם באפוקריפון ירמיה 4Q390  ב' (כנראו) 5: 'את כול חקותי ואת כל מצותי אשר אצוה א֯[ותם ואשלח בי]ד̇ עבדי הנביאים'.

[28] בעוד שבימיהם קבעו שפסקה הנבואה, ואכן בתקופתם כבר עדת קומראן הפסיקה לכתוב.

[29] 'ויבחר כוהנים תמימים, חפצים כתורה ,והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא; ויויעצו על אודות מזבח העולה המחולל, מה יעשו לו; ותיפול להם עצה טובה להורסו, לבל יהיה להם לחרפה, כי טימאוהו הגויים, ויתצו אותו; ויניחו את האבנים בהר הבית, במקום מתאים, ער אשר יבוא נביא ויורה על אודותן'; ט' 27: 'ותהי צרה גדולה בישראל, אשר כמוה לא הייתה מן היום אשר לא נראו להם נביא'.

[30] עוד מתאר את האיסיים שאינם טועים כמעט בנבואותיהם ומביא 3 דוגמאות לנבואתם: יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80), המקרה השנה הוא של מנחם על הורדוס כילד (שכבר דור 3 לגיור לפי המגילות), והמקרה השלישי הוא של שמעון האיסיי על חלומו של ארכאלוס (מלחמת היהודים ב' 111-113).

[31] דוגמאות לשימוש ב'משכיל' בדניאל יא' 33-35: 'וּמַשְׂכִּילֵי עָם, יָבִינוּ לָרַבִּים; וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה, בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם, יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט; וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים, בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ, לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַדעֵת קֵץ:  כִּי עוֹד, לַמּוֹעֵד'. בעזרא ונחמיה ובספרי התקופה האחרים (כדברי הימים) רבים הביטויים מן השורשים 'הבן' 'דרש' 'שכל' שלהם משמעות טכנית לגבי למוד הכתובים. כגון: 'משכילים' ו'מבינים' מציינים סוג של בעלי תפקיד, מורים המלמדים תורה. והם שמות נרדפים לסופר. ועליהם נאמר שבאו 'להשכיל אל דברי התורה' היינו להתבונן ולחקור בה.

[32] כונתה תחילה: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: 'היאה עת המצרף הב[אה על בית י]ה֯ודה להתם[‏את הפושעים אשר הכשילם] בליעל ונשאר שא֯ר֯‏ [ו מע]ם‏ [ישר]אל ועשו את כול התורה֯ [כאשר צוה ה' ביד] מושה הואה ה֯[דבר אש]ר‏ כתוב בספר דניאל הנביא להרשי֯[ע רשעים ולוא יבינו‏] וצדיקים‏ י֯ת֯[בררו‏ ויתלב]נו‏ ויצטרפו‏ ועם‏ יודעי‏ אלוה‏ יחזיקו‏ המ֯[ה אנשי] ה֯[אמת]‏' (ההדרה משולבת עם קימרון, החיבורים העבריים, כרך ב', עמ' 290). גם סרך הברכות מתחיל ב: 'דברי ברכה ל[משכיל לברך] את בני צדוק הכוהנים...'. במגילות הלא מקראיות יש 47 ציונים של 'משכיל'.

[33] העולים בקנה אחד עם מהותם ותפקידם בשירות עולת השבת.

[34] מלחמת היהודים ב' 119-161. מקורות נוספים: קדמוניות היהודים יג' 171-173; טו' 371-379; יח' 18-22.

[35] ראו את דבריה של רחל אליאור בעניין.

[36] חנוך א' פרק י' 4-15 (ויובלים ה' 7-9) תואם ומקור למלחמת טרויה, מתאר את מלחמת המלאכים והשמדת הגיבורים. בחיבור קיפריה מלחמת טרויה החליפה את המבול. פפירוס ברלין 10560 משמר חלקים מהספר החמישי והאחרון של 'קטלוג הנשים' (אהויאי) המקביל לבראשית ו' 1-4.

[37] פרקים ???.

[38] לא ידוע לחוקרים שגיבורים אלו היו ידועים במאות האחרונות לפני הספירה (אלא רק במאות השנה האחרונות), ולכן יש קושי לתיארוך לתקופה זו שבה הוא נמצא – המאה השנייה לפסה"נ.

[39] הניסיונות כידוע לא צלחו, בעיקר בגלל מחלוקות על שיטת סינכרון ללוח השמש בן 365.25 יום. על כך ראו:

McGrath, Molly E.K. 'The Elisabeth Achelis Story.' TWCA-The Elisabeth Achelis Story, The World Calendar Association, 11 Dec. 2011, www.theworldcalendar.org/TWCA-Then.htm.

לוח כה מדויק ומחזורי אינו מתאים לכת קטנה ומתבודדת, ולאחרונה פוענח שיטת הסינכרון החודשים של השמש עם הירח (מגילה 317Q4 כוללת חיבור אסטרונומי של שלבי מילוי הירח וגריעתו יום אחר יום ויחסם אל השמש, לצד מגילות: 4Q321a, 4Q321, 3204Q) מדי 3 שנים: 30 + 354 X 3  = 1,092  = 364 X 3. ייתכן ופיצוח לוח השנה קשור לשעון השמש הייחודי מקומראן, שאינינו יודעים כיצד הוא מתפקד: http://www.shellanu.co.il/files/old_sun_clocks.pdf

[40] להלן 2 דוגמאות (אונס/פיתוי בתולה, חלוקת שלל לאחר מלחמה) מספר של ידין (עמ' 92-88): https://drive.google.com/open?id=0Bxpga5mXJlmjNjEtN2F5bWVNUjQ. ספרו זה של ידין מומלץ כספר מבוא להכרת מגילות קומראן ובמגילת המקדש בראשן.

[41] ידין, מגילת המקדש, עמ' 87, כבר נפעם מכך.

[42] צורת כתיב מלא קיימת מספר פעמים בנוסח המסורה, בעיקר בשירת הים (שמות טו'), וחלקית בהגייה השומרונית. סיומות נפוצות הן: כיא (כי), לוא (לא), הואה (הוא), אתמה (אתם) שמופיעה גם בשירות הספרותיות במקרא (כשירת הים). השם יששכר שבמסורת בן אשר נהגת עם ש' אחת, הינה שתי מילים במ' המקדש: יש שכר.

[43] למשל, יוספוס כותב בהקדמתו לפרק בספרו קדמוניות היהודים טו' 197: 'החידוש שחידשנו הוא שסידרנו כל דבר לפי מינו, הואיל והדברים שנכתבו על-ידו (משה) נשארו מפוזרים, לפי שנודעו לו דבר מאלוהים. מטעם זה חשבתי להכרח לי לסמן זאת מראש, כדי שלא יתרעם עלי קורא ספרי שהוא מבני-עמי ויאמר שטעיתי'.

[44] שיפמן, הלכות שחיטה על פי מגילת המקדש, עמ' 273.

[45] כך בענייני טהרה, כגון במקום 'אוהל' שבחומש, במ' המקדש מובא 'בית'.

[46] מדרש שמואל, מהדורת באבער, עמ' 92; אגדת בראשית, מהודרת באבער, עמ' 75-76; מגילה פ"א הלכה א' ע' עמ' א'.

[47] גם פשר ישעיהו 29-26 חוזר על מ' המקדש נח' 21-18  שהמלך המשיח כפוף להוראת הכוהנים וכי אין הוא רשאי להחליט לבדו על יציאה למלחמה, אך פשר זה אינו מיועד לשליחה מחוץ לעדה.

[48] 'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'. החוקרים רגב איל (חבר היהודים והאידאולוגיה הפוליטית של החשמונאים) ורפפורט אוריאל ('למשמעות 'חבר-היהודים'') דנו אם 'חבר היהודים' הם כסנהדרין או כל עמ'י, אך לא העלו ודנו בהצעה זו של מועצת המלך ממ' המקדש, והדבר תמוה במיוחד שהמגילה מתוארכת לפי רוב החוקרים לתקופה זו, והרי זו היצירה העברית הקרובה ביותר לחשמונאים. חבר היהודים גם מתאים כניגוד למלכות הרודנית של ההלניסטים (ולמרות שיש סמל דומה: 'קרן השפע'). ביטוי דומה מופיע בהושע ו' 9: 'וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים, חֶבֶר כֹּהֲנִים, דֶּרֶךְ, יְרַצְּחוּ-שֶׁכְמָה: כִּי זִמָּה, עָשׂוּ'; ברית דמשק יב' 7-8: 'וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חבור (4QDb: 'חבר') ישראל'. יש לבחון את הקשר בין ההון לחבור ישראל, נוכח ההטפה החוזרת של בביטוי 'הון' בפשרים (פירוש למ' ברית דמשק, בן ציון, עמ' 342); חזון עמרם ב' 14: 'שמועת קרב מ֯בהלה תאב̇[ה חבו]ר֯תנא לארעא מ[צרין'.

[49] העיקריות: חנוך, דניאל, אפוקריפון ירימיהו. יורחב עליהם בהמשך.

[50] דניאל ט' 24; פשר מלכיצדק ??; אפוקריפון ירמיהו ??.

[51] המחקר סופר כ-200 שנה בין כורש - 539 לאלכסנדר מוקדון - 332. חז”ל סברו שהבית השני עמד על כנו 420 שנה (בבלי, עבודה זרה, ח' ע”ב ועוד), היות והניחו שהתקופה הפרסית היתה פרק בזמן קצר של 34 שנה (ייתכן שהטעות נבעה מהשימוש בשמות זהים למלכים שונים: שלושה ארתחשסתא ושלושה דריווש). גם יוספוס טעה בחישוב זה, ראו: שוורץ ,מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית, עמ' 128-107.

[52] למשל, מסורת מסופוטמית מספרת על המלך השומרי השביעי בשורת מלכים שמלכו לפני המבול (שבעת מלכי שומר הקדומים), אנמדורנקי (Enmeduranki) שמלך בסיפאר (עיר מרכז עבודת אל השמש), והחכם שלו Utuabzu (ראו: למברט, 1967; ונדרקם, 1995, 14-7; ארבל, תשנ"ז). אנמדוראנכי מצטייר כמי שזכה לשבת על כסא זהב לפני האלים שמש ואדד, שהעניקו לו את חוכמת הניחוש על פי אותות (במיוחד לפי השמן והכבד), שאותה העביר לבני אדם. על החכם שלו, אותואבזו נשתמרו מסורות, שלפיהן 'עלה לשמיים' ונחשב לאביהם של המנחשים, גם כאבי תורתם וגם כאביהם ממש. עליית חנוך לשמיים דומה לאובברתותו עליית אתנפשתם: האלים לקחוהו והושיבוהו ב'פי הנהרות' והעניקו לו חיי נצח (עלילת גיגמש, לוח יא', 196). פי הנהרות מוזכר באותו ההקשר גם בספר חנוך החבשי כאחד המקומות בו סיירו המלאכים עם חנוך במרחבי העולם.

[53] הענקים הינו הספר היחיד מתקופתו של חנוך, ושניהם מציינים את הענקים השליטים הקדומים: גלגמס/גלגמיש/חובבש, אוהיו וחמבבה, שהם גיבורי מסופוטמיה מהאלף השלישי לפנה"ס. גרסה קרובה לספר הענקים מהמגילות נמצאה גם בדת הגנוסיס-מניכאיזם בטורפן בדרך המשי לסין מהמאה ה-3 לפסה"נ: Ancient Tales of Giants from Qumran and Turfan.

[54] "ועל בניהם יצא קול מלפניו לדוקרם בחרב ולהסירם מתחת השמים: ויאמר לא ישכון רוחי על האדם כי הוא בשר ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה: וישלח את חרבו ביניהם להרוג איש את רעהו. ויחלו להרוג זה את זה עד נפלו הכל בחרב ונכרתו מן הארץ".

[55] פפירוס ברלין 10560 משמר חלקים מהספר החמישי והאחרון של 'קטלוג הנשים' (אהויאי) המקביל לבראשית ו' 1-4. החיבור גנאלוגי שבמוקדו ניצבות נשים שילדו במשכבן עם האלים את הגיבורים והאבות האפנוימיים היוונים, החל מדאוקליון, גיבור המבול, וכלה בקצו של דור הגבורים שלחם במלחמת טרויה: זאוס החליט לשים קץ לדור הגיבורים ולתקופה שבה הלכו האלים והאדם יחדיו, כי אמר להשמיד את חצאי האלים, הם בניהם של האלים ובנות התמותה.  בחיבור קיפריה החליפה מלחמת טרויה את המבול. להרחבה: גיא דרשן, "סיפור בני האלוהים ובנות האדם (בראשית ו' 1-4) לאור קטלוג הנשים 'ההסיודי'", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כג' (תשע"ד), עמ' 155 –178. המסורת המורחבת על מלחמת המלאכים מספר חנוך א' פרק י' 4-15 שגם קדום.

[56] , התהום - התנינים הגדולים (מקור??).

[57] לטבלת השוואה ראו: ורמן, היובלים, עמ' 27. 106-20 (מהמאה ה-7 לפסה"נ).

[58] מספר את שההיקסוס-הרועים עזבו את מצרים לאחר שלטון בה, וקבוצה נוספת של מצורעים וטמאים יצאה ממצרים לאחר מכן – בדומה (ורמן, עמ' 524-525).

[59] מספר סיפור יציאת מצרים דומה למסורת היוונית (ורמן, עמ' 542).

[60] ראו: לביא, מצוות בני נח;  סבתו, מצוות בני נח.

[61] 'ויאמר לי יי אלוהים פתח פיו ואוזניו לשמוע ובלשונו לדבר בשפה ברורה (גלויה) כי כלתה מפי כול בני האדם מיום המפולת; ואפתח פיו ואוזניו לשמוע ושפתיו ואחל לדבר עמו עברית, בלשון הבריאה; ויקח את ספרי אבותיו והספרים עברית הם, ויעתיקם ויחל ללמדם מאז, ואני הודעתיו כול אשר אינו יכול. וילמדם בששת חודשי הגשם'.

[62] ראו: טלשיר, המגילות המקראיות ממדבר יהודה.

[63] על כך דנתי בהרחבה בנפרד במאמרי בנושא: 'דיונים בתורת המלך שבמגילת המקדש'.

[64] שמש וכנה, 'לגלות נסתרות', פרק שישי, עמ' 238-189.

[65] בקבוצה זו נכללים גם הטקסטים המיוחסים לדמויות מקראיות: משה, דוד, אליהו, אלישע, ירמיהו, יחזקאל ודניאל.

[66] יש לציין שלפני שטוביה נמצא במגילות וביב, חוקרים תיארכו אותו למאה הראשונה לספירה, אך היום מתארכים אותו לתקופה הפרסית, וזאת למרות שסוג הארמית שבו מאוחר לארמית שבספרי חנוך ומגילה חיצונית לבראשית, ואלו מתוארכים היום אחריו.

[67] אכן יש בשלושת קבוצות אלו אמירות להיחלשות עמ"י במצוות, אך בהיסטוריה היהודית היו הרבה תקופות כאלו, ואין זה נכון לשייכם לתקופה זו רק בגלל סימן זה (במיוחד נוכח הטענות שלהלן).

[68] המונח 'אמת' רווח ב'מגילות מורה הצדק', ומעט גם ב'מגילות הקדמוניות', ולהלן דוגמא ממגילת המקדש נו' 3-4: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת'.

[69] ארכיאולוגים מרחבי העולם חיפשו אוצרות בישראל בעקבות מגילת הנחושת, המפורסם בהם וונדל ג'ונס (ייתכן שעליו הסרטים של אינדיאנה ג'ונס).

[70] אמנם בסרכים אין את שמו של מורה הצדק, וכנראו הם פיתוח של ברית דמשק, אך הם נכללים בקבוצה זו. אין זיהוי מוצע למורה הצדק. יש שהציעו שהוא שמעון הצדיק או חוניו השלישי שנרצח ???. ייתכן וחז"ל רומזים עליו: 'כל האשכולות שעמדו להן לישראל משמת משה ועד שעמדו יוסי בן יועזר' (ב"ק פ"ח 13).

[71] על אף שהסרכים (כולל המלחמה - מציינת את נשיא העדה) אינם מזכירים את מורה הצדק – הם נכללים בקבוצה זו. מגילות התפילה והמזמורים שייכים לקבוצה זו, אם כי אין בהם ראיה תואמת ובקריטריונים אלו מתאימים לקבוצה האחרונה.

[72] מורה הצדק אינו מופיע בסרכים, דבר המרמז כי נסיבות הכתיבה שחיבורים אלה היו שונים, או בעיקר היו בתקופות אחרות. בהמשך אציע תקופה. בכל אופן הסרכים המשיכו להוביל ולשמש לחיי קהילה בפועל לתקופות הרבה, ועקרונותיהם והלכותיהם בנויות על ברית דמשק.

[73] הוכחה לכך שהיא שהמגילות הכיתתיות לא רומזות על מידע מארבעת ספרי המקבים, ואילו ספרי המקבים כאן רומזים ומשתמשים במידע מהמגילות הכיתתיות (כפי שיפורט בהמשך הספר).   דבורה דימנט מציינת בעמ' 35 למאמרה 'תולדותיה של עדת קומראן': 'בגלל הנטייה לקשור את התחלות עדת המגילות למרד המקבים, לחילופי משפחות הכהונה הגדולה ולכרונולוגיה של אתר קומראן, הוזנחה האפשרות לחשב את המספר הנקוב בברית דמשק באופן שונה, לפי חישוב אחר שיש לו בסיס איתן במקרא. הלשון של הכתוב בברית דמשק מעידה שמדובר בתקופת השעבוד לנבוכדנאצר מלך בבל. לפי ירמיהו כה' 11, 1 התחיל שעבוד זה כבר עם עלייתו של נבוכדנאצר לשלטון, ושנה זו שימשה גם לחישוב שבעים שנות השעבוד לבבל שניבא עליו ירמיהו (דברי הימים ב' לו' 21; עזרא א'  1; דניאל א' 1). אנו מוצאים מספר זה שוב בחישוב שבעים השבועות בחזון החיות (חנוך החבשי פט' 66-59) כל אלה מעידים על מסורת קדומה המחשבת את תחילת השעבוד לבבל משנת עלייתו של נבוכדנאצר לשלטון, ולפי חשבוננו משנת 605 לפני הספירה. בעבר הצעתי אפוא לחשב את 390 השנים של יחזקאל מתאריך זה. חשבון כזה יביא את התחלותיה של העדה ל-214 לפני הספירה ויקבע את הופעתו של מורה הצדק לשנת 194 לפני הספירה. אם כן, לפי חישוב זה יש לעגן את התחלותיה של העדה כישות ארגונית נבדלת בערך בשנת 200 לפני הספירה, כשארץ ישראל עברה מידי בית תלמי לשלטון הסלווקים. פתרון זה מרחיק עוד יותר את התחלותיה של העדה מן הכרונולוגיה של אתר קומראן. יתרה מזו, משעה שבטל הקשר בין התחלות העדה למשבר ההלניסטי ולתולדות הכהונה הגדולה יש לעיין מחדש בזיהוי הנפשות הפועלות בתולדותיה של העדה, כמו מורה הצדק והכוהן הרשע, דורש התורה ומטיף הכזב' (הדגשות שלי). כך בהמשך (עמ' 142), היא מונה עצמה עם החוקרים שמתארכים את ספר היובלים למחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה.

[74] גם דניאל ט' 24 מציין מעבר משלב שבו תם עידן הנבואה אל תחילת עידן המלכות.

[75] אמנם המקוואות כנראו הם הראשונים ומהם התפתחו לראשוני המקוואות בירושלים ובחשמונאים. על תאריך אתר קומראן אין במחקר חילוקי דעות; האתר נושב לכל המאוחר בשנת 100 לפסה"נ, ונקבע על סמך חרסים, מטבעות, שיקולים פליאוגרפיים (תארוך המתבסס על צורת כתב) ובדיקות רדיו-קרבוניות. להלן מאמרים בעניין:

E.-M. Laperrousaz, Le cadre chronologique de l'existence à Qoumrân de la Communauté essénienne du Maître de Justice', idem, Qoumran et les manuscripts de Mer Morte: Un cimpumtenaire . Paris 1997, pp. 75, 94 ; H. Stegemann, The Library of Qmran, Grand Rapids, Mich. & Leiden 1998, p. 51; J.-B. Humbert, 'Qumran, esseniens et Architecture', B. Kollmann, W. Reinbold & A. Streudel (eds.), Antikes Judentum und friihes Christentum: Festschrift fur harimul Stegemann zum 65 Geburtstag (BZNW, 97), Berlin 1999, p. 196; J. Magness, TheArchaeology of Qmran and the Dead Sea Scrolls, Grand Rabids, Mich, 2002, pp. 65-66.

[76] דימנט, בין כתבים כתתיים ללא כתתיים, חידדה את הצעתה להגדרת כתבים כתתיים לפי מונחים מיוחדים לעדה וארגונה,  תולדותיה ופולמוסיה, תורת שתי הרשויות ומטבעות לשון מיוחדים. דינמט אמנם הגדירה את העיקרון השני מנקודת מבטו של המחבר, אך הצעתי שכל המגילות הם מנקודת מבטם של עדת קומראן, ואוטנטיים למחברם ולתקופת תיאורם.

[77] 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם'. מקצת החוקרים לא הסכימו שאזכור זה מכוון לספר היובלים, אם כי נדמה שעיקר טענתם בגלל קושי תיארוך זה.

[78] יובלים ב' 11 הינו המקור למיתוס הבבלי על 'תיאמת', התהום - התנינים הגדולים; יובלים ה' 7-9 הינו המקור למלחמת טרויה במיתולוגיה היוונית: "ועל בניהם יצא קול מלפניו לדוקרם בחרב ולהסירם מתחת השמים: ויאמר לא ישכון רוחי על האדם כי הוא בשר ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה: וישלח את חרבו ביניהם להרוג איש את רעהו. ויחלו להרוג זה את זה עד נפלו הכל בחרב ונכרתו מן הארץ". יובלים כג' הינו המקור ל'מעשים וימים' של הסיודוס (ראו טבלת השוואה בעמ' 27 בורמן, יובלים. רוב העתקות עמי קדם נלקחו מחנוך וספר הענקים.

[79] 'שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב'.

[80] קושיה נוספת שאינה נוגעת במישרין לתיארוך היא, מהי ההצדקה להמשך שימוש בהצעת חלוקת הספר לחמישה כרכים, כאשר ארבעה מהם (זולת כרך המשלים) נמצאו במגילות (אמנם בקטעים נפרדים, אך זאת כנראו מאופי השרידות של רוב המגילות ובפרט אלו)?               צ'רלס 1912 ומיליק 1976 קבעו והטמיעו את חלוקת ספר חנוך ל: (א) ספר העירים (חנוך א'-לו'); (ב) ספר המשלים (לז'-עא'); (ג) החיבור האסטרונומי (עב'-פב'); (ד) ספר החלומות (פג'-צ'); (ה) איגרת חנוך (צא'-קה'); ושני נספחים: לידת חנוך (קו'-קז') ובדברי חנוך על אחרית הימים (קח').

[81] יתרה מזו, חוקרים מצביעים לאחרונה על כך שמגילה 248Q4 קודמת ומקור לספר דניאל (ראו אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 18). לכך נוסף הטווח הקצר עד לכתיבת מק"א בו הוא מוזכר בפרק ב' 60. כנראו דימיטריוס הראשון גם מוזכר כקרן השלישית בדניאל.

[82] 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: 'כתוב בספר דניאל' (כנראו על יב' 10). על כך ראו: סיגל, נוסח דניאל, עמ' 198-171. יוער כי ס' דניאל מוזכר גם במק"א ב' 62.

[83] הנחתי שכולל מגילת אסתר, שכנראו גרסה בארמית המצאה במגילת 4Q550. על כך ראו: ראו: טלמון, האם נודעה מגילת אסתר, וראו אזכורה בהמשך בפרק על התרגום הארצישראלי.

[84], 5 מ'הקדמוניות': חנוך, מגילה חיצונית לבראשית, צוואת קהת, צוואת לוי הארמית, חזונות עמרם, ו-3 מ'מגילות חורבן בית ראשון': טוביה, תפילת נבונאיד, ירושלים החדשה.

[85] שלושת נוסחי טוביה בעברית הם: הארוך והקצר שתורגמו מיוונית בספרים החיצוניים של כהנא, ונוסח פרענקיל שתורגם מהוולגטה הליטינית (בכותרת ספרו 'כתובים האחרונים' כתוב מיוונית לכולם, אך כהנא מציין בעמ' ש' שבהקדמתו [כנראו הראשונה בצרפתית משנת תקצ'] צייין זאת. הנוסח הארוך (כהנא) הינו הקרוב למקור בעברית/ארמית של 7 מגילות טוביה מקומראן.

[86] נוכח שילוב שפות זה בצוואות, חוקרים סבורים שהצוואות חוברו או נערכו בימי הנצרות הראשונים, מה גם הם חושדים בתוספות נוצריות לקטעים משיחיים.

[87] דוגמא להוכחה לקדימותו הוא המילה 'להבריך' במגילת קומראן ג' 27 (4QSama), שהינה משורש ב.ר.א בלשון יחיד, בדומה לנוסח המסורה לשמו"א ב' 29: 'לְהַבְרִיאֲכֶם' (בלשון רבים), כאשר נוסח השבעים היווני הבין כנראו בטעות ממגילת קומראן זו את השורש ב.ר.כ: '???'.          חוקרים מתרצים את קדימותו של נוסח המצע העברי מקומראן בהמצאת נוסח אב קדום שממנו העתיקו גם קומראן בנוסח זה וגם תרגום השבעים, אך אין לכך שום סימן, והסבירות נמוכה. תירוץ זה נובע מאי-הרתם במהותם של עדת קומראן ומגילותיהם.            כמאתיים שנה מאוחר יותר, נתגלתה במערה בנחל חבר מגילת תרי עשר הכתובה ביוונית, ובה תופעה זהה וייחודית לאופן כתיבת שמות יי – כמו בחלק ממגילות קומראן.

[88] ז' בן-חיים (עורך), תיבת מקרא (תשמ"ח), תיארך את המקור השומרוני הפרשני הקדום היחידי 'מימר מרקא' למאה הרביעית לספירה.

[89] זאת כמובן במקום ירושלים, שהיתה ידועה ומצוינת בספר הקדמונים, ובעיקר בספר חנוך, אך לא בחומש (זולת הרמזים בבראשית יד' 18: 'וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם'; כב' 14: 'בְּהַר יי יֵראו').

[90] במגילה4Q372  מתואר גוי נכר נבל שיושב בשומרון על אדמת בני יוסף – ההשערה שהכוונה לשומרונים/כותים. השומרונים מקדשים את לימוד 'פרשת האזינו' שהינה חלק ממגילות ליטורגיה.

[91] הסופר של סרך היחד כתב את מגילת שמואל. ההתאמה כמובן לפי כתב היד הזהה.

[92] ייתכן ואף הפנטאון שברא עמד אותו האל, אך עדיין חטאו בעשותם פסלים ויתר כח.

[93] 'ויברח הוא ובניו אל הרי המדבר, ויעזבו כל אשר להם בתוך העיר. וכל האנשים אשר נגעה תורת ה' בלבבם הלכו אחריהם וינוסו המדברה. וישבו שם הם ונשיהם וטפם ומקניהם, כי גבר הקצף מאוד מאוד.  וישמעו אנשי המלך בעיר דוד אשר בירושלים כי רבים הכבידו את לבם לבלתי עשות את מצות המלך. וכי גם עזבו את הערים להסתתר במדבר ונקבצו אליהם עם רב'.

[94] 'וינוס יהודה המכבי עם תשעה אנשים המדברה, ויאכלו את עשב האדמה כבהמות השדה, למען הינזר משיקוץ הגויים'.

[95] הרצאה בבן צבי על זכייתה בפרס ב-16.4.18 על ספרה היובלים.

[96] מק"א א' 62-63: 'ורבים בישראל התאמצו והתחזקו לבלתי אכול טמא; ויבחרו למות, פן יטמאו במאכלים ויחללו ברית קודש, וימותו'; מק"ב ה' 27: 'באכלם מזון עשבי הם התמידו לא ליטול חלק מן הטומאה'. איגרת בתחילת מק"ב מציגה עצמם כבעלי טהרה וקדושה הזכאים לחנוך את המזבח במקדש.

[97] חיזוק להלכות טהרה של החשמונאים עולה מ-11 המקוואות שנמצאו בארמונות יריחו, לצד הקפדתם על כלי האוכל הטהורים.

[98] מסכת תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב', ג':'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב', ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב', ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. להרחבה: ספרו של ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 296. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו  - לא יכנס לבית המדרש' (בבלי ברכות כח' א'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה.

[99] 'וי̇בן להם בית נאמן  בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה ה מחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לאמר "הכהנים והלוים ובני צדוק אשר שמרו את משמ̇רת מקדשי̇ בתעו̇ת בני ישראל מעלי"[יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2).

[100] שיפמן, הלכה בכת מדבר יהודה, עמ' 14.

[101] הלכות שיתוף הרכוש וההון במגילת סרך היחד ???.

[102] 'ו֯ז֯ה֯ ס̇ר̇ך הרבים להכין כל חפציהם שכר ש̇ני י̇מ̇ים̇ לכל חדש לממ̇ע̇י̇ט ונתנו על יד̇ ה̇מבקר והשופטים מ֯מ̇נ̇ו̇ יתנו בעד̇‏ [פ]צ̇ע̇ם ומ̇מנו יחזיקו ביד עני ו̇אביון ולזקן אשר [יכר]ע̇ ו̇לאיש אשר ינו̇[ג]ע ולאשר ישבה לגוי נכר ולבתולה אשר [אי]ן֯ לה ג̇[וא]ל̇ ו֯לנ֯ע̇ר֯[ א]שר אי̇ן̇ לו̇ ד̇ורש כל עבודת̇ ה̇ח̇ב̇ר ולא [יכרת בית החבר מיד]ם̇‏' (ברית דמשק יד' 15-12).

[103] בבא בתרא פרק א'; ירושלמי שבת פרק י' ועוד. הלכה זו דומה לעיקרון הביטוח הלאומי היום.

[104] 'לעשות אמת יחד וענוה צדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת בכול דרכיהם' (ברית דמשק ה' 4-3) וכדומה עוד רבים. גם  המבקר מנהיג ברכות אוהבת לנתיניו: 'וזה סרך המבקר למ̇חנה ישכיל את הרבים במעשי אל ויבינם בגבורות פלאו ויספר לפניה̇ם נהיו̇ת עולם בפרתיה וירחם עליהם כאב לבניו וישק̇ה̇ ל̇כל מדהובם כרועה עדרו יתר כל חרצובות קשריהם לב̇ל̇תי ה̇י֯ו֯ת עשוק ורצוץ בעדתו' (ברית דמשק יג' 10-7. קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 48); 'והוא יי̇ס̇ר את בניהם [ובנותיהם‏] וטפם [ברו]ח‏ ענ̇ו̇ה̇ ובאהבת חסד֯ ואל̇ יטור̇ להם [בקנאה] ובאף‏ ועבר על פש֯ע̇י̇הם' (ברית דמשק יג' 19-17. קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 49). להבדיל, השווה את דרכם של מקצת התנאים להפוך תלמידיהם הסוררים לגלי עצמות.

[105] 'וכן ל[כ]ל ל[וק]ח אש[ה]... וכן למגרש'.

אמנם יוספוס מציין שיש 2 קבוצות בין האיסיים, שרק אחת מהן אינה נושאת נשים, אך אין לכך סימוכין מהמגילות (אם כי חוקרים ניסו להצביע על רמזים כאלו).

[106] יש לציין שנתון זה רלוונטי רק אם תיארוך השלדים תואם לתקופת ההתיישבות של העדה בקומראן, וגם על כך ארכיאולוגים חלוקים.

[107] קרי, ישנו היתר לאיש לגרש – אם הוא שונא את אשתו, ואין מדובר באל ששונא את הגירוש (השווה: בבלי גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א'). בנוסף ישנם אזכורים שונים על חשיבות וקדושת הנישואין במגילת טקס הנישואין 4Q502 (4QpapRitual of Marriage), לצד בדיקות לשידוך ראוי (ברית דמשק 4QDf, 270Q4 Frg. 3 (קימרון, החיבורים העבריים, כרך א', עמ' 34); מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' עותק ד' קטע 167 – 418Q4 + עותק ה' קטע 15 - a418Q4 + עותק א' קטע 11 – 415Q4. מכונה באנגלית: QInstruction4).

[108] 'אם לא תשמע לך, תן לה ספר כריתות ושלחנה לנפשה'.

[109] טוביה ו' 18: 'כי לך היא יעודה מעולם', ברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160: עותק ד' קטע 167 – 418Q4 + עותק ה' קטע 15 - a418Q4 + עותק א' קטע 11 – 415Q4): 'וגם אל יתנהה֯ לאשר לוא הוכן‏ לה'.

[110] מגילת טקס הנישואין 4Q502 (4QpapRitual of Marriage), לצד בדיקות לשידוך ראוי (ברית דמשק 4QDf, 270Q4 Frg. 3 (קימרון, החיבורים העבריים, כרך א', עמ' 34); מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' עותק ד' קטע 167 – 418Q4 + עותק ה' קטע 15 - a418Q4 + עותק א' קטע 11 – 415Q4. מכונה באנגלית: QInstruction4).

[111] יובלים ???, טוביה???, מגילת איסור זנות עם האשה ???.

[112] ???

[113] קמרון, רווקות, עמ' 294-287, ניסה להציע על כאלו.

[114] ניר הוא אחיו של נוח, אביו של מלכיצדק. הוא חושד באשתו צופמינה שבגדה עם איש אחר, כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה, כנראו כי שימש ככוהן גדול. סיפור זה קרוב לסיפור הולדתו של ישו (וכנראו הועתק ממנו).

[115] מגילה חיצונית לבראשית ???; מגילת המקדש ???; מגילת טוביה ???. יהודית ??.

[116] למאמר מסכם בעניין ראו: ורמן, אחרית הימים בהגות עדת קומראן, עמ' 549-529.

[117] אם אכן מ' המלחמה מיועדת לכוהנים במלחמה האחרונה שבאחרית הימים, עדיין אפשר שאחרית הימים אלו מיושמים חלקית – ממש כמו 5 הפשרים השיטתיים/רצופים שממחזרים חלקית וביישום מסוים אירועים היסטוריים בהתאמה אקטואלית, כך המלחמות ה'קטנות' מיישמות חלק מהתרחישים של אופן המלחמה הנבואית-עתידית.

[118] ורמן בעמ' 534 מאמרה לעיל מתנגדת לכך, אך לא הביאה הוכחה. בברית דמשק א' 13-11: 'ויודע לדורות אחרונים את אשר עשה בדור אחרון בעדת בוגדים הם סרי דרך', 'דורות אחרונים' הם הדורות הבאים ו'דור אחרון' הוא דורו של בעל המגילה. כך גם בפ'ח ב' 7.

[119] השווה: 'יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא' (תענית, פד' ה"ה).

[120] ראו עמ' 37: D. Dimant, Parabiblical Texts, Part 4: Pseudo-Prophetic Texts, Cave 4, 21, DJD 30, Oxford 2001.

[121] 'בהסגר מולדי עולה וגלה הרשע מפני הצדק כגלות‏ חו̇שך מפני‏ ‏אור וכתום עשן ואיננו̇ עוד כן יתם הרשע לעד והצדק יגלה כשמש תכון תבל, וכול תומכי רזי פלא̇ אינמה עוד ודעה תמלא תבל ואין שם לעד אולת'. כנראו תפילת העמידה של הימים הנוראים העתיקה ממגילה זו: 'ועולתה תקפץ פיה, והרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ'. עיקרון זה מובא כבר בישעיהו יא' 9: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יי כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים', ובצוואת שמעון ו' 6: 'ואז יינתנו כל רוחות התוהו למרמס, ובני האדם ימשלו ברוחות הרעות'. יום הדין הנורא הודגש בעוד נביאים.

[122] 'וזה הו̇א אחרית̇ הימים שישובו בישרא֯ל֯' (פרק ג' – גמול המצוות, 21).

[123] ברית דמשק כ' 15-13: 'ומיום האסף יורה היחיד ‏<היחד‏> עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים‏'.

[124] מכונת 4QHistorical Text A / מעין דניאל.

[125] מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5: 'ורצית֯י֯ם֯ ו֯ה֯י֯ו֯ לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם‏ [ו‏]שכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה‏ [את מ]ק̇דשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הברכה אש̇ר אברא אני את מק̇ד̇שי להכינו לי כול ה̇ימים כברית אשר כרתי ע̇ם יעק̇וב בבית אל ‏[...] ואקדש‏ ועשי̇[תה‏...] למעלו̇ת מ[...] בבית אשר תבנה‏ [להיות] שמי עליו'. מ' המקדש הינו ציווי בנייה של בית המקדש הראשון, כפי שנבנה ע'י שלמה המלך במלכים א' וז', אך אין הבדל אם נתייחס לבית המקדש השני, היות ושניהם נבנו ע'י אדם.

[126] כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology): 'כאשר בראישונה ולמן היום אשר [צויתי שופטים‏] על עמי ישראל' (שמ"ב ז' 11-10). הואה הבית אשר[ יכין‏] לוא‏ באחרית הימים כאשר כתוב בספר [משה‏  'מקדש‏] יי כוננו ידיכה יי ימלוך עולם ועד' (שמות טו' 17) הואה הבית אשר לוא יבוא שמה [איש אשר בב]שר[ו מום] עולם ועמוני ומואבי וממזר ובן נכר וגר עד עולם כיא קדושו שם יגלה [ וכבודו ל‏]עולם תמיד עליו יראו ולוא ישמוהו עוד זרים כאשר השמו בראישונה את מקדש ישראל בחטאתמה. ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מעשי תורה. ואשר אמר לדויד 'והניחותי לכה מכל אוביכה' (שמ"ב ז' 11-10) אשר יניח להמה מכול בני בליעל המכשילים אותמה לכלותמה באשמה כאשר באו במחשבת בליעל להכשיל בני אור ולחשוב עליהמה מחשבות און למען יתפשו לבליעל במשגת אשמה 'והגיד לכה יי כיא בית יבנה לכה והקימותי את זרעכה אחיכה והכינותי את כסא ממלכתו לעולם. אני אהיה לוא לאב והוא יהיה לי לבן' (דבה"י א' יז' 13-10) הואה צמח דויד העומד עם דורש התורה אשר [יקים] בציון באחרית הימים כאשר כתוב 'והקימותי את סוכת דויד הנופלת' (עמוס ט' 11) היא סוכת דויד הנופלת כאשר יעמיד להושיע את ישראל'. יש להדגיש כי אין בכל מגילות קומראן טענה כי לצידם ככוהנים ודורשי תורה עומד מנהיג מבית דוד, ולכן הכרח כי 'אחרית ימים' זו אינה בימיהם (מלבד כמובן שאין זה אותו מקדש).

[127] 'ובניתי את מקדשי בתוכם ושכנתי עמם ואהיה להם לאלוהים והם יהיו לי לעם באמת ובצדק', 'ויאמר אל מלאך הפנים להכתיב למשה מן ראשית הבריאה עד היום אשר יבנה מקדשי בתועם לעולמי עולמים'.

[128] 'ושב ורחם אותם האלוהים וישיב אותם האלוהים לארץ ישראל וישובו לבנות את הבית ולא כבראשונה עד עת [כי אם] עד אשר ימלא קץ העתים ואחרי זאת ישובו מן הגלות בכבוד כל יושבי ירושלים ובית האלוהים בתוכה יבנה כאשר דברו עליה נביאי ישראל'. קטעים דומים מצוינים בספר טוביה (נוסח ארוך) יג' 13-18 שתואמים לנוסח ארמי במגילה 186Q4 קטע 18.

[129] 'כי הנה ימים באים – והיה כאשר יבואו האותות, אשר אמרתי לך – ותיעלם העיר הנראית עתה, ותתגלה העיר הנסתרת עתה'.

[130] 'עד קצ אחרון... ואז תצא לנצח אמת תבל כיא התגוללה בדרכי רשע בממשלת עולה עד מועד משפט נחרצה ואז יברר אל באמתו כול מעשי גבר יזקק לו מבני איש להתם כול רוח עולה מתכמי בשרו ולטהרו ברוח קודש מכול עלילות רשעה ויז עליו רוח אמת כמי נדה מכול תועבות שקר והתגולל ברוח נדה להבין ישרים בדעת עליון וחכמת בני שמים להשכיל'.

[131] תקופה זו מתוארת רבות גם בברית החדשה, כגון: לוקס כד' 27-25, 47-44; מעשי השליחים א' 12-6; שם ב' 44-41, כא' 20; אל התסלוניקיים א' ד' 18-13; שם ב' ב' 9-1; הראשונה אל הקורינתיים יג' 3-2, 14-12; אל הרומים יא' 27-25; אל העברים ח'.

[132] 'ושם ראיתי אחד אשר לו ראש הימים, וראשו לבן כצמר, עמו אחר שמראוו גבר (או אדם, איש) ופניו מלאים הדר כאחד המלאכים... ובן האדם אשר ראית יעיר את המלכים ואת התקיפים ממושבותיהם ואת בעלי השררה מכסאותיהם ויתיר את מתני החזקים וישבר את שני הרשעים'.

[133] 'חָזֵה הֲוֵית, בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם-עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא; וְעַד-עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה, וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי'.

[134] דיסאוננס של לראות ולבנות מהטוב, ומאידך להתרחק מקליפות ותענוגות. בין הרצון לשפר את העולם והסובבים, ולא להיות שותף למעשים רעים, לעומת להיות שמח מעודד ומחמיא.

[135] ה'תיכון' מופיע במספר מגילות כגון ב'מוסר למבין'/'רז נהיה', ראו: קיסטר, מידות, עמ' 174-171. הוא כנראו המקור לתפילת עלינו לשבח: 'לתכן עולם במלכות שדי', שמאוחר יותר התחלף ל'לתקן'). כך בסידורים התימניים ובסדר התפילות של הרמב"ם (מהדורת אור וישועה עמ' 161). שינוי זה פותר בנקל את הבעיה הלשונית: הפועל "לתכן" משמעותו כינון, ביסוס, ואם כן כוונת המשפט היא שאנו רוצים לבסס את מלכות הקב"ה בעולם ולגרום לכל הגויים להמליך את הקב"ה.

[136] לפי גרסה זו של עדת קומראן, התורה/מגילת המקדש נתנה ליהושע, כפי שטוענים חז"ל בפרקי אבות א': 'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע' (וכך גם במדרשים על מגילת המקדש, ראו בהמשך), וזאת בניגוד מה לאמור בדברים לא' 9 שהתורה נתנה לכוהנים: 'וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יי וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל', אך למעשה אין הכרח שתהיה סתירה ובחירה בין יהושע לכוהנים, כפי שכאן (ברית דמשק ה' 2-5) מביא שניהם יחדיו (וגם התלמוד על המקום דן בכך).

[137] אמנם במלכים א' ב' 3 מצוין: 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יי אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֺתָיו, כַּכָּתוּב, בְּתוֹרַת מֹשֶׁה', ולאחר מכן שלמה חוטא בריבוי נשים ואף נכריות. נראו שגם הביקורת במלכים א' יא' 2: 'מִן-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אָמַר-יי אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת-לְבַבְכֶם, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם--בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה, לְאַהֲבָה' היא רק על כך ששלמה המלך לקח נשים נכריות, כנראו לפי דברים ז' 3: 'וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם', ואין שום ביקורת על כך שלקח הרבה נשים בניגוד לדברים יז' 17: 'וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים', ובוודאי שלא לפי מ' המקדש נז' 15-19, שכוללת גם איסור חיתון עם נכריות.

[138] כך גם סוברים רבין וגינצבורג 1970, עמ' 20.

[139] "וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל-קֻרְבַּן הָעֵצִים, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם--לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים, שָׁנָה בְשָׁנָה: לְבַעֵר, עַל-מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ, כַּכָּתוּב, בַּתּוֹרָה". יודגש כי 'מְזֻמָּנִים' מתייחס כנראו למועד מסוים, שגם הוא מצויין רק במ' המקדש.

[140] בכלל זה לא בויקרא כג' המפרט את החגים וקורבנותיהם, אלא רק 'עצים' מצוינים בויקרא ו' 5-6 כמקור לאש המזבח.

[141] בסוף החודש השישי (אלול הירחי), לאחר 3 חגי 50 יום (שבועות הלחם, היין והיצהר). החג מוזכר גם במגילה 4Q409  (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 158).

[142] 'וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד'.

[143] ראו טיוטת מאמרי על תורת המלך במגילת המקדש.

[144] 'ואשה לוא ישא מכול בנות הגויים כי אם מבית אביהו יקח לו אשה ממשפחת אביהו ולוא יקח עליה אשה אחרת כי היאה לבדה תהיה עמו כול ימי חייה ואם מתה ונשא לו אחרת  מבית אביהו ממשפחתו.

[145] ההנחה המקובלת שבן סירא חי בתחילת המאה השנייה לפסה"נ, וומתאר את שמעון הצדיק השני שבדורו. אך גם אם מתאר את סבו, בנו של יַדּוּעַ שמוזכר בנחמיה יב' 11-10, הייחוס זהה ונשאר לבית צדוק. להרחבה ראו: רב צעיר, תולדות ההלכה ד', עמ' 140-134.

[146] למשל בחנוך פט' 74: '... וימסרו אותם לרוב בידי רועיהם להשמיד וירמסו את הצאן ברגליהם ויבעלום'. ה'כיתיים' מקבילים לעופות הטורפים בחנוך צ' 2: 'ואחרי כן ראיתי במראי את כל עוף השמים באים הנשרים הדיות האיות והעורבים והנשרים היו מנהלים את העופות ויחלו לבלוע את הצאן ולנקר את עיניהם ולבלוע את בשרם'.

[147] למשל במגילת4Q248  (4QHistorical Text A / מעין דניאל) מזוהה עם אנטיוכוס הרביעי: ' ]מ֯צ֯ר̇ים וב֯י̇ון ו[ [    ]ם̇ ה̇גדי֯[ל‏ ]ב֯כן יאכלו‏ [ ‏[     בנ]י֯ה̇ם ובנו̇תי̇‏[ה]ם במצור ב[ [וה]ע֯ביר ‏''`''' רוח[‏  ]א֯רצ̇ותיהם וש֯‏[ [ו‏]ב֯א למצרים ומכר את עפרה  ואת[ה‏] אל עיר המקדש ותפשה עם כ[ל ו̇ה̇פך בארצות גוים ושב למצר̇י֯[ם'.

[148] דניאל ט' 27-26 מתאר את שנת 434 (7*62 שבועים) מחורבן הבית הראשון: 'וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ; וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה, נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת : וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם'; יא' 30-31: 'וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים, וְנִכְאָה, וְשָׁב וְזָעַם עַל-בְּרִית-קוֹדֶשׁ, וְעָשָׂה; וְשָׁב וְיָבֵן, עַל-עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ. לא וּזְרֹעִים, מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ; וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז, וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד, וְנָתְנוּ, הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם'; יב' 11: 'וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד, וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם--יָמִים, אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים' .

[149] התיאור העיקרי הינו: 'וראש הפתנים הוא ראש מלכי יון הבא לעשות בהם נקמה' (ח' 11-12). היות ומיד לאחר מכן (ח' 12) כתוב: 'ובכל אלה לא הבינו' שמתייחס ל'נקמה' לעיל, הרי שהכיבוש של מלך יוון, שהוא כנראו אנטיוכוס הרביעי ב-167 לפסה"נ, כבר קרה.

פשר נחום א' 2-3: 'פשרו‏ על דמי]טרי֯ס מלך יון אשר בקש לבוא ירושלים בעצת דורשי החלקות [ולא נתן אל את ירושלים] ב֯יד מלכי יון מאנתיכוס עד עמוד מושלי כתיים ואחר תרמס [העיר ונתנה ביד מושלי הכתיים]'. אציע  לזהותו כסוטר בן סליקוס הראשון ששלט בשנים 150-162 לפסה"נ. כיוון שצוין רק שמו הפרטי/הראשון ללא שמו המלא או מספרו כמלך, מלמד שכנראו מדובר על דימיטריוס הראשון ששלט בשטחים רחבים של המזרח התיכון. אמנם דימיטריוס הראשון כבר שלט בירושלים ע'י בקחידס וניקנור, כך שהדבר קשה ל: ' אשר בקש לבוא ירושלים', אך שליטה זו לא היתה מלאה. את ראש 'דורשי החלקות' אזהה בדרכם של ראולי ורבינוביץ, עם אלקימוס הכוהן הרשע, עליו יפורט במספר נקודות בהמשך, ותיארוך זה משתלב עם הצעתי לזיהוי של 'דורשי החלקות' כמתייוונים, הם הנתלים חיים (נצלבים). כיוון שפשר נחום מתאר את נפילת ירושלים ביד: 'מושלי כתיים ואחר תרמס' שהם הרומאים, החוקרים תיארכו את המגילה לאחר הכיבוש הרומאי (לכל המוקדם ב-63 לפסה"נ Terminus Post Quem), ולא מיד לאחר כיבושו של אנטיוכוס הרביעי (או אנטיוכוס השביעי סידטס שתקף את שמעון ויוחנן בשנים 134-132 לפסה"נ, אך לפי יוספוס [מלה'י יג' 247-236] כיבושו היה סמלי), או הציעו שהמגילה מורכבת משתי תקופות ומחברים (ראו בעניין המחלוקת בין ניצן, האמנם שני רבדים בפשר חבקוק, לאשל, עוד לפשרו של פשר חבקוק).

בפשר תהילים ו' 8-4  מתואר ניסיון אפרים המתייוונים לפגוע בעדת קומראן: 'פשרו על הכוהן הרשע אשר רדף אחר מורה הצדק לבלעו בכעס חמתו אבית גלותו ובקץ מועד מנוחת יום הכפורים הופע אליהם לבלעם ולכשילם ביום צום שבת מנוחתם'. אילו לפני כן כבר אירעה גזירת המועדים והשבת של אנטיוכוס הרביעי, הרי שניסיון פגיעה שכזה היה פחות חמור בעיניהם של עדת קומראן. המסקנה אפוא, שאירוע זה קרה טרם כיבוש אנטיוכוס הרביעי.

[150] השווה: 'וארא עד אשר עשרים ושלשה היו רועים וישלימו בעתותיהם שמונה וחמישים זמנים' (חנוך א' החבשי, כרך החלומות, פט' צ' 5.

[151]  390Q4 (קימרון מכנהו 'עתידות היובלים'): 'ומתום הדור‏ ה̇הוא ביובל השביעי חרבן הארץ ישכחו חוק ומועד ושב̇ת וברית ויפרו הכול ויעשו בעיני‏' (שורות 9-7). יובל שביעי הסתיים 434 שנה לאחר חורבן בית ראשון – מתחיל משנת 243 ועד 173 לפסה"נ. קטע דומה שמהווה כנראו את טור ב' (שורות 11-9): 'את מקדשי יטמאו [את שבתותי יחללו‏ ]את[ מו]עדי י֯ש֯[כח]ו֯ ובבני[ נכר‏ ]י֯ח֯ל̇ל̇[ו‏ ]א֯ת זר[ע‏]ם כוהניהם יחמסו'. זנות דומה מתוארת בממ"ת (טור ד' 4-11), בצוואת לוי יד' 5, ובמק"ב ו' 4.

[152] אפרים בעל קונוטציות שליליות בנבואות הושע.

[153] דניאל יא' 32; ב"ד כ' 26; מה”מ א' 2.

[154] 4Q385a 5-4: 'כהנ֯ים שלושה אשר‏ לא‏ יתהלכו‏ בדרכ̇י̇ ‏[הכהנים ה‏]ר֯אשנים על שם אלהי ישראל‏ יקראו ‏[והורד‏ ]ב̇ימיהם גאון מרישיעי ברית֯ ועבדי נאכר ויתקרע ישראל בדור הה[וא‏] להלחם א̇[י]ש ברעהו על התורה ו̇על הברית'. השווה: צוואת לוי פרקים יד'-יז'.

[155] מחסור בתיאורים היסטוריים שלהם מקשה על זיהויים. השווה: 'וי[ח]ל[ו‏] להריב אלה באלה' (טור 1, קטע 2, 6); 'ויריבו אלה באה... בגלל התורה והברית' (יובלים כג' 19): 'איבת עולם בין מפלגות' (סרך היחד ד' 17). הצעתו של קאמפן למנלאוס הקרובה ביותר: The Books of the Maccabees: History, Theology, Ideology. Kampen John. גם הזיהוי של ראסל גמירקין, מה”מ חסידים וחשמונאים בקונפליקט, שהכוהן האחרון הוא הכוהן הרשע המתואר בפשרים.

[156] רוב החוקרים מזהים את כפיר החרון עם אלכסנדר ינאי, שכאמור מוצע שאינו בתקופת מגילות מורה הצדק שחוברו וכוונו למתייוונים בתקופה הטרום-חשמונאית. אך הצעת החוקרים קשה אפילו עם הצעותיהם המקבילות לדמויות הנוספות המגונות במגילות מגילות מורה הצדק, כיוון שלדעתם אלו שמעון התרסי ויונתן הוופסי, ובכל מקרה יש כחמשים שנה של פער בין המגילות האלה, תקופה שאינה סבירה לאותו כותב, ואפילו לא לממשיכיה של העדה, כיוון שהפוליטיקה וההלכה כה השתנתה במהלך חמישים שנה אלו, ובעיקר הכתות המכונות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק (אפרים, מנשה, דורשי החלקות ועוד).

[157] 'פשרו הקריה היא ירושלם אשר פעל בה הכוהן הרשע'.

[158] אזכורים דומים: 'והנה טלאים נולדו לצאן הלבנים ויחלו לפקוח עיניהם ולראות ולקרוא אל הצאן; הם צעקו אליהם ואלה לא האזינו אל דבריהם כי חרשים היו מאוד ועינים כהו מאוד מאוד' (חנוך צ' 6-7) ; ברית דמשק ז' 15 (על עמוס ה' 26-27): 'המלך הוא הקהל וכיניי הצלמים וכיון הצלמים הם ספרי הנביאים אשר בזה ישראל את דבריהם'; מגילה 390Q4: 'ואדברה בהמה ואשלחה אליהם מצוה ויבינו בכול אשר עזבו הם ואבותיהם'; ובפשר חבקוק ב' 5-9  'פשר הדבר[ על הבו]גדים לאחרית א  הימים המה עריצ̇[י הבר]ית אשר לוא יאמינוא בשומעם את כול הבא֯[ות ע]ל֯[‏ ]הדור האחרון מפי הכוהן אשר נתן אל ב‏[לבו בינ]ה לפשור א֯ת̇ כול  דברי עבדיו הנביאים[ אשר‏ ]ב֯ידם ספר אל את  כול הבאות על עמו וע֯[דתו‏ ]'. אוֹרִיגֶנֶס (מאבות הכנסייה מהמאה השלישית) ראו בידי היהודים ספר 'סרבת סרבני האל', שפירושו: מלחמת לוחמי ה'. ג. אלון, מחקרים בתולדות ישראל, עמ' 20, סבר שמדובר במגילת אנטיוכוס, אך מילולית מזכיר את הסירוב של 'ספר התורה שנית'.

[159] ‎4Q177 (4QCatena A) י' 13-14: ''תקע֯ו שופר בגבעה' (הושע ה' 8) השופר הואה ספר [התורה 'חצוצרה ברמה' החצוצרה הי]אה ספר התורה שנית *אשר֯ מאסו כ[ול א]נ̇ש̇י֯ עצתו וידברו עליו סרה' (כלומר, יש ספר תורה ראשון - החומש, והשני גם נשלח מקומראן). השווה לסכוליון למ' תענית (כ'י אוקספורד, מהד' נעם, עמ' 77-78, 206): 'שהיו ביתוסים כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר... מלמד שאין כותבין בספר'. ראו גם: ספר 'סרבת סרבני האל'. ההנחה ש'ספר התורה שנית' נדחה (גם) בגלל מחלוקת על לוח שנה (ובפרט חג השבועות שמגילת 513Q4 מציינת את התנגדותם להנף העומר בשבת), שאמנם לוח השנה 364 מופיע בשני ספרים אלו, אך ההדגשות ביובלים הן ציווים ואזהרות נגד לוח הירח.

[160] נקודת הזיהוי הקרובה ביותר היא מיובלים ו' 21-22: 'כי חג שבועות הוא וחג בכורים הוא, כפל חג הוא ולשני מינים החג הזה. כאשר כתוב וחרות עליו תעשה אותו; כי כתבתי בספר התורה הראשון אשר בו כתבתי לך'.

ממהותו של 'ספר התורה שנית' שאגרת שנשלחת לקבוצה אחרת, למדים שמטרתו להיות גלוי: מ' המקדש הינה כמגילת קודש נסתרת שהינה מסר ישיר בין האל למשה (בפרט מד' 5), בהנחה שתורת המלך היתה אמורה להימסר למלכים (נז' 1 מציינת שהיא 'וזאת התורה', במקום 'משנה התורה' שבדברים יז' 18). אמנם גם היובלים מסופר בגוף ראשון ממלאך הפנים למשה, אך הניסוחים בו מכוונים לכל העם, ובעיקר הוא היחיד ששרד מחוץ לקומראן בזרמים שונים, לצד שלושה מדרשים שמבוססים עליו: 'אסף הרופא', 'תדשא', 'ויסעו'. שימושו היה גם נפוץ בעדת קומראן עצמה, שכיבדה אותו בב"ד יח' 3-4: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם', וכתבה עליו פשר פאסדו יובלים 4Q255.

בניגוד לטענת מאמר זה, ייתכן שכאשר החשמונאים שינו את איסור המלחמה בשבת (מק"א ב' 29-33), בכך דחו את היובלים שבו הלכה זו (יובלים נ' 12), ואז יותר נכון לזהות את החשמונאים עם אפרים. ייתכן והמגילה הכיתתית 4Q264a ב' 8 גם אוסרת על מלחמה בשבת.

[161] במחקר התקבלה הקביעה שתורה זו היא ממ"ת, אך אבקש לדחות זיהוי זה: ממ"ת הינה בלשון רבים וכאן מצוין שנשלח בגוף יחיד; לפי התיארוך שיפורט בהמשך, וכאן רק יצויין שהתיאור אינו של ימי ההתייוונות הקשים כמו בברית דמשק והפשרים, אלא: 'וזה הו̇א אחרית̇ הימים שישובו בישרא֯ל֯' (פרק ג' – גמול המצוות); גם החלוקה לשתי קבוצות והעם ביניהם או שנוטה לטובת הקבוצה הנמענת, אינו תואם את כמות הקבוצות שמתוארות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק.      עם זאת, תחילה הפנייה לוקחת בחשבון שהנמען אוהד אותם (ג' 9-8), עובדה שאינה סבירה לאפרים, אך כן ל 'פשרו על הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) ולכן אציע במקביל (יפורט בהמשך) שמגילה זו אמנם נשלחה תחילה לאפרים, אך בהמשך ובעותק שאינו כולל את הלוח בתחילת המגילה, גם ליוחנן הורקנוס. התאמה מוקדמת לממ"ת ב' 60-58: 'ואין להביא למחני הקודש כלבים שהם אוכלים מקצת עצמות המקדש והבשר עליהם כי ירושלים היאה מחנה הקדש' מגיעה מתעודת כתב זכויות שמציין יוספוס בקדמה”י יב' 146-145, כי אנטיוכוס השלישי הורה על הלכות: 'ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר... ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים... גם אסור להכניס את העורות (של אלה)... רק בהמות המקובלות (על היהודים) מאבותיהם...', אם כי הלכות איסור הכנסת עורות טמאים ותרנגולות יש גם במגלת המקדש מז'-מח' – הקדומה יותר.        להרחבה ראו: קמרון וסטרנגל, מקצת מעשה התורה, 59/58, וכן: Schwartz, Daniel R. 'Josephus and Nicolaus on the Pharisees.' JSJ 14 (1983): 157–71. 'MMT, Josephus, and the Pharisees.' In Kampen and Bernstein, Reading 4QMMT, 67–80; קימרון, התרנגול והכלב ומגילת המקדש.

[162] פשר מיכה (1QpMic, Frgs. 8–10): '[אשר הואה יתעה את ה‏]פ֯ת֯אים'; פשר נחום ב' 8: 'אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים'. איני טוען שאלו הפרושים, היות ומדובר בתקופות שונות, אך השווה: 'וכל כך גדול כוחם של אלה [הפרושים] אצל ההמון, שאפילו אומרים דבר נגד המלך וגם נגד הכוהן הגדול, מיד מאמינים להם' (קדה'י יג' 288).       דוגמאות קרובות לדרישת חלקות עולים מהסיפורים המעוותים של שמעון בן שטח ורבן יוחנן בן זכאי – ראו בהמשך.

[163] טורים ד'-ה' בב"ד מפרטים את החטא השלישי של טימוא המקדש, ובטור ו' 11-16: 'וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי̇‏ ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש'. ברית דמשק יא' 18-21: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון'. השווה: יוספוס על האיסיים: 'בשל כך [בשל טהרותיהם השונות] הם נמנעים (מלבוא) לעזרה המשותפת' (קדמה”י יח' 19).

[164] יוספוס, קדמה”י, ספר 12, 236-154.

[165] פשר נחום ג' 8-3: 'פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל... פ̇ש֯ר֯ו֯[‏  ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות‏ [ ]קהל ופת[אים‏] לא יחזקו עוד את עצתם'; ב"ד ז' 21: 'בהפרד שני בתי ישראל שר (=סר) אפרים מעל יהודה וכל הנסוגים הו̇סגרו לחרב'.

[166] 'פשרו על רשעי אפרים ומנשה אשר יבקשו לשלוח יד בכוהן ובאנשי עצתו'.

[167] אפילו אם היה להם יריב משותף, למרות הפתגמים: 'לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשְּׂנְאַת הָמָן'; 'האויב של האויב שלי הוא החבר שלי'. לא מצאתי הסבר של חוקרים שמתרץ זאת.

[168] 'הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו'.

[169] ההנחה המקובלת שבן סירא חי בתחילת המאה השנייה לפסה"נ, וומתאר את שמעון הצדיק השני שבדורו. אך גם אם מתאר את סבו, בנו של יַדּוּעַ שמוזכר בנחמיה יב' 11-10, הייחוס זהה ונשאר לבית צדוק. להרחבה ראו: רב צעיר, תולדות ההלכה ד', עמ' 140-134.

[170] אמוראים הביאו פירושים/תירוצים שונים כפתרון לשימוש בחוכמתו, למרות האיסור של רבי עקיבא.

[171] ירושלמי ברכות ז' ב', ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצב', קהלת רבה ז' יא'.

[172] סגל, בן סירא, במיוחד בעמ' 42, הביא את דרשות חז”ל הרבות המועתקות/תואמות לדברי בן סירא. למרות פסילתו ע'י התנאים (משנה סנהדרין י'א א'), נראו שדווקא הפרושים-הראשונים עשו בו שימוש כבמקרא (ירושלמי ברכות ז' ב', ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצ'ב, קהלת רבה ז' יא'), ובירושלמי ציטט אותו כחכם-תנא.

[173] לדיאבון, קטעים קטנים שרדו מספרות החוכמה, ואין מקור אחר שקיבל או שמר אותם עד ימינו בכל שפה/תרגום. עם זאת, מחלק מהקטעים ניתן להבין את המסרים והתובנות, בעיקר למשל ממגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין'.

[174] לעיון בכל העותקים, ראו אתר: http://www.bensira.org

[175] כדי להבחין בין הספרים למשפחת חשמונאי, השתמשתי לספרים בכינוי האקדמאי המקובל: 'מקבים' (ובקיצורים), ולמשפחה: 'חשמונאים'.

[176] בספרי מקבים יש גם אזכורים שונים למונח, אך כמו בדניאל (מזכיר את מונח 'רבים' 17 פעמים), אך קשה להכריע אם הכוונה לקבוצה מסוימת או לתיאור של כמות גדולה מעמ'י. דניאל, אך קשה להכריע אם מתכוון לקבוצה מסוימת או בתיאור של כמות גדולה מעמ'י; במגילות קומראן שאלה זו נפתרת, כינוי זה ניתן לעדה בהרכבה המורחב ו'הרבים' (עם ה' הידיעה) מוזכרים 74 פעמים. השווה: אגרת ראשונה לקורינתים יא' 17-14, איגרת אל הרומים יב' 5-4; משנה קידושין ד' 5, ירושלמי קידושין פ"ד ה"ה, עו' ע"א, יבמות פו' ע"ב; מלה"י יב' 146.

[177] אמנם יש מדרשים, כגון: 'בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. בגדי קודש מדרס לחטאת' (משנה חגיגה ב' ז'); 'לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים' (משנה ירושלמי סנהדרין י' 5) ובמיוחד 7 כתות של צדיקים (ת"י לזכריה ד' 2, קטע 144 [א]), אך אין להם תיארוך ושיוך, וקשה להקדים לתחילת ימי החשמונאים.

[178] כגון: 'בשוב גולת בני אור ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים' (בני האור נגד בני החושך א' 3), סרך היחד יח' 12-16: 'ובהיות אלה ליחד בישראל בתכונים‏ האלה יבדלו מתוך מושב הנשי העול ללכת למדבר לפנות שם את דרכ הואהא כאשר כתוב במדבר פנו דרך ׻׻׻׻ ישרו בערבה מסלה לאלוהינו היאה מדרש התורה א̇[ש]ר֯ צוה ביד מושה לעשות ככול הנגלה עת בעת וכ֯אשר גלו הנביאים ברוח קודשו' (השווה יובלים לו 20); 4Q176 (4QTanḥ) א' 7-8: 'כפ̇לים בכול ח‏[ ]ט̇ותיהא קול קורה במדבר פנו דרך ׻ ׻ ׻ ׻ ישר ב̇[ערבה‏ ]מ̇סלה לאלוהי̇נ̇[ו‏]'.

[179] ייתכן שכאשר החשמונאים שינו את איסור המלחמה בשבת (מק"א ב' 29-33), בכך דחו את היובלים שבו הלכה זו (יובלים נ' 12), ואז ניתן לזהותם כאפרים. הלכה זו אומצה ע'י התנאים-חז”ל: שבת סג' א'; יבמות כד' א'. מקורה של מסורת זו בבית שמאי, אך עדיין רבי אליעזר הוא שתמך בנשיאת נשק בשבת (שבת סג'), ומעניין שדווקא על זה העירו לו שאין המקרא יוצא מדע פשוטו. אין מתח ופולמוס בהלכות שבת, וזה המקום שמצוין שבית שמאי ניצח את הלל ב-18 דברים. ייתכן והמגילה הכיתתית 4Q264a ב' 8גם אוסרת על מלחמה בשבת.

[180] ראו: קיסטר, מגילות יא'-יב', השורש נד'ב, עמ' 130-111.

[181] סרך היחד א' 1-6: '[ספר סר]כ היחד לדרוש אל ב̇[כול לב ובכול נפש‏ ]ל̇עשות הטוב והישר לפניו כאשר צוה ביד מושה וביד כול עבדיו הנביאים ולאהוב כול אשר בחר ולשנוא את כול אשר מאס לרחוק מכול רע ולדבוק בכול מעשי טוב ולעשות אמת וצדקה ומשפט בארצ'; ו' 1- 4: 'וזה הסרכ לאנשי היחד המתנדבים לשוב מכול רע ולהחזיק בכול אשר צוה לרצונו להבדל מעדת אנשי העול להיות ליחד בתורה ובהון ומשובים על פי בני צדוק הכוהנים שומרי הברית ועל פי רוב אנשי היחד המחזקים בברית על פיהם יצא תכון הגורל לכול דבר לתורה ולהון ולמשפט לעשות אמת יחד וענוה צדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת בכול דרכיהם'; ח' 1-2: 'בעצת היחד שנים עשר איש וכוהנים שלושה תמימים בכול הנגלה מכול התורה לעשות אמת וצדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת איש אמ רעהו'; רז נהיה/מוסר למבין Frg. 121, PAM 43.4751: '‏[    ]מ̇שפט֯ צ̇ד̇ק תע֯[שה‏    ]'; ברכי נפשי ב' 4: 'אורח‏ חיים ללכת באה]ב֯ת֯‏ חסד ובמשפט צדק ולהצניע֯ ללכ֯ת֯'; מק"א ב' 29-33: 'אז ירדו רבים, בבקשם צדק ומשפט, אל המדבר, לשבת שם. הם ובניהם ונשותיהם ומקניהם, כי כבדו הרעות עליהם'. קאמפן, חסידים, עמ' 48: מנתח את דורשים צדק ומשפט.

[182] סופרים ממעלה ראשונה (לפי דיוק לשון התרגום היווני נראו שהכוונה לראשונים במעלה, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס): 'וראשונים החסידים היו בבני ישראל' (מק"א ז' 12-14); 'ותאסף אליהם כנסת חסידים, כוח רב מישראל, כל איש השומע לתורה' (מק"א ב' 42); מק"ב ו' 18. קאמפן, חסידים, עמ' 92, 115-122: מסכים שהסופרים הם החסידים ושהם מכובדים בעיני החשמונאים. השווה: 'וי̇בן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה ה מחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לאמר הכהנים והלוים ובני צדוק אשר שמרו את משמ̇רת מקדשי̇ בתעו̇ת בני ישראל מעלי' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2).

[183] שכאמור התייחסו למתייוונים בתקופה קודמת, אך בפרקים הבאים אציע לחלופין שהיו בין 'קבוצות הביניים'.

[184] אדרבא, במגילת 320Q4 (לוח משמרות א') משמר ייריב מוזכרת לפחות 3 פעמים, ועוד ב-15 לחודש הראשון (פסח, מועד של כבוד), כפי שמיקומו בדה"א כד' 18-7, בניגוד לנחמיה יב' 20-12. גם לחז"ל אין גנאי על בית יהויריב, אלא רק על נטילת מלכות עם הכהונה (ירושלמי הוריות ג' ב'; שקלים ו' א') שמקובל לשייך זאת נגד החשמונאים, אך הדבר לא מחייב.

[185] בצוואת ראובן ו' 11 לוי יהיה נביא ומלך על כל הגויים.

[186] בפשר חבקוק א' 16 – ב' 10 מוזכרים עוד שלוש קבוצות ('הבוגדים עם איש הכזב', 'הבוגדים בברית החדשה', 'הבוגדים לאחרית הימים'), שלא אנתחם כאן, בהנחה שהם נכללים בשתי הקבוצות הביניים. השווה: 'כן כל האנשים אשר באו בברית החדשה בארץ דמשק ושבו ויבגדו ויסורו מבאר מים החיים לא֯ יחשבו בסוד עם ו̇בכתב̇ם̇ לא יכתבו' (ברית דמשק ט' 35-33).

[187]. אשל ניתח כמקור זה (בניגוד למקור הבא) כחיובי, אך אין הכרח שכך. השווה: ישעיה מח' 1-2.

[188] ''[פוט ולובים היו בעזרתך]' (נחום ג' 9) פשרו הם רשע[י מנש]ה ב֯ית פלג הנלוים על מנשה̇' (פשר נחום ד' 1). ההנחה שב"ד קודמת לפשרים. אם ההדרה נכונה, הרי שמכאן בית פלג אינם קבוצת ביניים, אלא קבוצת קצה קיצונית – הרשעית יותר ממנשה. תיאורים קרובים על בגידה יש בפשר חבקוק א' 16; ברית דמשק יט' 33-כ' 1.

[189] תחילה הצטרפו ליהודה המקבי כקבוצה נפרדת (לפי מק"א ז' 13-16 סברו בנאיביות שאלקימוס לא יפגע בהם, למרות שיהודה המקבי לא האמין לו), ובסוף הסתפחו ליהודה המקבי מאוחדים כקבוצה אחת (במק"ב יד' 6 טוען אלקימוס שהחסידים גורמים צרות למלכות ושיהודה המקבי הוא מנהיגם).

[190] כאשר נקראים חזרה בתחילת מק"ב ע'י החשמונאים, הם אכן חזרו (או כבר חזרו והאיגרת באה להציג זאת כרקע והצדקה), תוך שניסיונות השכנוע כללו הצדקה של רמת טהרה ואף תיאורי אש התמיד שעברה במסורת בין גולי בית ראשון (מק"ב א').

על בית חוניו ראו: ר' ינקלביץ, 'מקדש חוניו - מציאות והלכה', בתוך: יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד - מחקרים לכבודו של שמואל ספראי (בעריכת א ' אופנהיימר, י' גפני ומ' שטרן (ירושלים תשנ'ג, עמ' 115-107;  R. Hayward , 'The JEWISH Temple at Leontopolis: Aa Reconsideration', Journal of  JEWISH Studies, 33 (1982), pp. 429-443. E. Gruen, 'The Origins and Objectives  Onias' Temple', Scripla Classica israelica, XVI (1997), pp. 47-70.

[191] ברין, פשר חבקוק, אימצה את הצעתו של החוקר דופון שומר – שבית פלג הם החשמונאים. זיהוי זה קשה לפי 3 סיבות: שהחשמונאים הם קבוצה משנית שהסתפחה לקבוצה אחרת – מנשה (בין אם הם הצדוקים ובין אם הם המתייוונים); אם הסתפחו למנשה כצדוקים, סותר את מגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך' שמיוחסת לאלכסנדר ינאי (אלא אם תקופות שונות או שהובאה מבחוץ), נראו שהצדוקים היו קבוצה קטנה ומשנית מבית חשמונאי, ושנוסדו כרונולוגית לפני בית חשמונאי; אם הסתפחו למנשה כמתייוונים, הרי שהחשמונאים המשיכו לשלוט והמגילה היתה מתוקנת. הקושי ההפוך – שבית פלג הם הצדוקים שנטמעו בחשמונאים (מנשה), יותר מצומצם, ומשאיר רק את בעיית מגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך'.

[192] 'ב. מן תמניא ביה ועד סוף מועדא אתותב חגא דילא למספד ודילא להתענאה: ... אמר לו: בכך אתה מוציאני?'; 'יב. בעשרין וארבעה ביה תבנא לדיננא: ... אמר לו: בכך אתה מוציאני?'. ורד נעם, מגילת תענית, עמ' 177, טוענת שזו תוספת מלאכותית.

[193] 'י. בארבעה בתמוז עדא ספר גזרתא, די לא למספד: מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקים ספר גזרות: אלו שנסקלין ואלו שנשרפין אלו שנהרגין ואלו שנחנקין. וכשהיו יושבין ואדם שואל ומראין לו בספר, אומר להם, מנין שזה חייב סקילה וזה חייב שרפה וזה חייב הרגה וזה חייב חניקה, לא היו יודעין להביא ראיה מן התורה.'; 'יב. בעשרין וארבעה ביה תבנא לדיננא: בימי מלכות יון היו דנין בדיני הגויים. וכשגברה ידם של בית חשמונאי בטלום, חזרו לדון בדיני ישראל. אותו היום שבטלום עשאוהו יום טוב. שהיו הצדוקין דנין בדיניהם לאמר: הבת יורשת עם בת הבן. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: מנין לכם? ולא היו יודעים להביא ראיה מן התורה'; 'יט. בעשרין ושבעה ביה תבת סלתא למסק על מדבחא: מפני שהיו הצדוקין אומרין: אוכלין מנחת בהמה. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: מנין לכם? ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה'; 'כד. בעשרין ותמניא בטבת יתיבת כנשתא על דינא: מפני שהיו הצדוקין יושבין בסנהדרין ינאי המלך, ושלמינון המלכה יושבת אצלו, ולא אחד מישראל יושב עמהם חוץ משמעון בן שטח. והיו שואלין תשובות והלכות, ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה'.

[194] אפוקריפון ירמיהו ‎4Q388a (4QapocrJer C-c): 'בימים‏] ההמה יקום מלך ‏ [לגו]ים̇ גדפן  ועשה רעות ובי̇מ֯‏[ו אעביר‏] את‏ ישראל‏ מעם‏ בימו‏ אשבור‏ את‏ מלכות מצרים [‏      ] את מצרים‏ ואת‏ ישראל‏ אשבור‏ ונתתו לחרב‏ [והשמותי‏ את הארץ‏] ורחקתי‏ את‏ האדם̇[ ו‏]ע̇זבתי את‏ הארץ בה[שמה ושבו‏ כהני‏ ירושלים‏] לעבוד‏ אלהים‏ אח[רים ולעשו]ת֯ כתוע̇בות̇[‏ הגוים‏'; מגילת אפוקריפון ירמיהו 390Q4 - Frg. 1, PAM 43.506, שורות 9-12): 'והסתרתי פני מהמה ונתתים ביד איביהם והסגרת֯[ים‏] לחרב והשארתי‏ מהם פ̇ליטים למע[ן‏] אשר לא י֯[כ]ל[ו‏ ]בחמתי‏ [ו‏]ב֯ה̇סתר פ֯[ני‏] מהם ומשלו בהמה מלא̇כי המש̇[ט]מות ומ֯[אסתים‏  ו‏]ישוב̇[ו‏] ו֯י֯עשו‏ [את‏] הר֯ע֯ ב֯עינ̇‏[י‏] ויתהלכו בשר֯[ירות לבם'; פסידו יחזקאל ב' 5: 'התירוש ותזיז לא יעשה דבש'.

[195] לא אעסוק בשאלה האם אנטיוכוס אפיפנס כבש פעם אחת או פעמיים ומתי את ירושלים. ראו בעניין זה: אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 16.

[196] ההשלמה מדניאל יב' 7: '...כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי, וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד-עַם-קֹדֶשׁ--תִּכְלֶינָה כָל-אֵלֶּה', אך אין המשך לתיאור פסוק זה. נראו כי פסוק זה מקביל או קרוב לט' 27: 'וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם'.

[197] מכונת 4QHistorical Text A / מעין דניאל.

 [198]ברית דמשק, ברית האל, קטע 2 א', שורות 10-14 (מספור לפי קימרון, החיבורים העבריים א'): 'ובקץ חרון שנים שלוש מאות ותשעים לתיתו אותם ביד נבוכדנאצר מלך בבל פקדם ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם' (ברית דמשק א' 5-9).  חלק מהחוקרים סבורים שהמספר אינו מדויק, כיוון שעדת קומראן לא ידעה מתי בדיוק היה חורבן בבל או ספירת שנים עקבית ומדויקת. אבקש לדחות טענה זו, היות שעדת קומראן אחזה בלוחות משמרות הכוהנים בדיוק ודקדקנות. לאחר 20 שנה נוספות של התגבשות עדת קומראן (183 לפסה"נ בממוצע), מתחבר לעדת קומראן ומתמנה להיות מנהיגם הרוחני - מורה הצדק: 'ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם ויהיו כעורים וכימגששים דרך שנים עשרים' (ברית דמשק א' 7-10).

(מ-586 לפסה"נ יוצא - 196 לפסה"נ, אך אם מתחילים לספור מאז כיבוש הבבלי[198] ב-600, אז יוצא - 210 לפסה"נ.

[199] למרות הביקורת החלקית/מרומזת על החסידים בספרי המקבים.

[200] מהות שמם בארמית: מרפאים.

על פי פילון האלכסנדרוני, ייתכן כי מקורו של השם הוא בשיבוש קל יווני של המילה  (hosiotes)'חסידות' :'הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראויים לכינוי זה'. זיהויים של החסידים כאבות (הרוחניים) של האיסיים מקובל מאז ורמש, גילוי במדבר יהודה, עמ' 69-68: 'Ther can be no doubt that the community was closely connected with the Hasidean movment'..

[201] מק"א ד' 42-47: 'ויבחר כוהנים תמימים, חפצים כתורה ,והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא; ויויעצו על אודות מזבח העולה המחולל, מה יעשו לו; ותיפול להם עצה טובה להורסו, לבל יהיה להם לחרפה, כי טימאוהו הגויים, ויתצו אותו; ויניחו את האבנים בהר הבית, במקום מתאים, ער אשר יבוא נביא ויורה על אודותן'; ט' 27: 'ותהי צרה גדולה בישראל, אשר כמוה לא הייתה מן היום אשר לא נראו להם נביא'.

[202] 'עד יעמוד כהן צדק'.

[203] מה”מ יא' 6 (וברית דמשק ז' 19 וטסטימוניה) משתמשת בנבואה של במדבר כד' 17: 'דרך כוכב מיעקוב קם שבט מישראל', כאשר ברית דמשק וסרך העדה מפרידות בין הנשיא כשליט המדיני (המקור מיחזקאל לד' 24 ועזרא א' 8: 'שֵׁשְׁבַּצַּר, הַנָּשִׂיא, לִיהוּדָה') למנהיג הדתי (לרוב הכוהן הגדול). כשזיכרון ניצחון החשמונאים מהדהד בכל מרידות עמ'י, מדרש זה נשאר המוטיב עד לבר כוזבא שכנראו היה מנהיג מדיני ולצידו כוהן בכיר/מנהיג דתי (אלעזר?/המודעי?).

[204] הוכחה לכך היא באזכור מימוש נבואת נחום בטוביה יד'. פשר לנחום אף שרד במגילות קומראן, ובו הוא רק נותן לו פירוש נוסף וחוזר (ולא הפשט הראשון).

[205] 'וארא עד אשר צמחו קרנים לטלאים והעורבים גדעו את קרניהם וארא עד אשר צמחה קרן גדולה לאחד מן הצאן ועיניהם נפקחו; ויבט אליהם ועיניהם נפקחו ויקרא אל הצאן והאילים ראוהו וכולם רצו אליו; ועם כל אלה [ראיתי] עד אשר הנשרים והדיות והעוריות והאיות היו טורפים את הצאן ויעטו אליהם ויבעלום עד אשר נדמו הצאן אך האילים הם בכו ויצעקו; והעורבים נלחמו ויריבו אתו ויבקשו להוריד את קרנו ולא יכלו לו; וארא עד אשר באו הרועים והנשרים והדיות והאיות ויקראו אל העורבים כי ישברו את קרן האיל ההוא וילחמו ויריבו אתו והוא רב אתם ויקרא לעזרו כי יבוא; וארא עד אשר בא האיש אשר כתב את שמות הרועים ויביאם לפני אדני הצאן בא ויזרעהו ויושיעהו ויראוו הכל הוא ירד לעזרת האיל'. (תרגום כהנא, הספרים החיצוניים).

[206] בעיקר לפי ניצחון ישראל על הגויים במלחמות המתוארות באופן סמלי (צ' 13-12). ראו למשל צ'רלס 1912, עמ' liii, 208; מיליק 1976, עמ' 44; בלאק 1985, עמ' 20. קרוב לכך טילר 1993. דימנט, היסטוריה על פי חזון החיות, עמ' 268, חיזקה זיהוי זה לאור המצאותו של ספר חנוך במגילות והתאמה למגילות נוספות. מאידך, דימנט, ירושלים והמקדש בחזון החיות, עמ' 295, מציינת: 'קבוצת הבחירה זהה לעדת המגילות  - לתאריך שקודם למרד המקבים, כלומר בשנת 200 לפני הספירה, כשהשלטון על ארץ ישראל עבר מידי מלכי בית תלמי לידי שליטי בית סלווקוס'.

[207] אך כאן יש לחוקרים סתירה פנימית, שהרי אם תיארוכם לאחר המאורעות, הרי שמורה הצדק לא ניצח במלחמותיו, ואז כיצד יכתבו ספר שכולם ידעו שפריו לא נכונים?!

[208] דברים דומים אומר הרמב'ם על שמעון בר כוכבא, שעצם מיתתו ודאי שאינו המשיח )משנה תורה - מלכים י'א ,ג').

[209] ייתכן שלמספר 8 של הקרבות והיותו הפסד, גם קשור ומתואר בסרך המלחמה, בה מתרחשים שלוש מערכות-קרב: בתחילה, בני האור מנצחים 'שלושה גורלות יחזקו בני אור לנגוף רשעה'); במערכה השנייה, יד בני החושך על העליונה ('שלושה גורלות יתאזרו חיל בליעל'); במערכה השלישית, אלוהים, המלאך גבריאל וצבאות מלאכיו מסייעים לבני אור ('ובגורל השביעי יד אל הגדולה מכנעת קדושים יופיעו באחרית [חסר] לכלות בני חושך'). ייתכן שכיוון שהגורל השביעי נגמר, נגמרה גם השגחת השמיים הניסית. רפפורט, פירוש למקבים א', עמ' 208, מסכם שמלחמות יהודה המקבי כשלו לאומית צבאית ומדינית, אך ביטלו את הגזרות הדתיות.

[210] דברים דומים אומר הרמב'ם על שמעון בר כוכבא, שעצם מיתתו ודאי שאינו המשיח )משנה תורה - מלכים יא' ג'). ראו לעיל הערה 68??.

[211] 'ושם ראיתי אחד אשר לו ראש הימים, וראשו לבן כצמר, עמו אחר שמראוו גבר (או אדם, איש) ופניו מלאים הדר כאחד המלאכים... ובן האדם אשר ראית יעיר את המלכים ואת התקיפים ממושבותיהם ואת בעלי השררה מכסאותיהם ויתיר את מתני החזקים וישבר את שני הרשעים'.

[212] 'חָזֵה הֲוֵית, בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם-עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא; וְעַד-עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה, וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי'.

[213] חזרת בני האור מגלות המדבר לירושלים ושליטה בה (ג' 11; ז' 4-3; ה' 2); מלחמת החשמונאים בששת השנים הראשונות תואמת למה”מ; זהות בכמות מספרי הכוחות בין מה”מ למק"א; קרבה בתוכן ובסגנון של נאומי המלחמה של יהודה המקבי ובתפילות ההודיה לאחר הניצחון; שימוש בשמות האל/מלאכים (מה”מ, טורים ג'-ד' - מק"ב ח' 23; מק"ב יג' 15); עזר של מלאכים כלוחמים; שימוש בחצוצרות (5 אזכורים במק"א – מה”מ, ז' 12 – ט' 9 ועוד); הלימה של ריבוי העמים שנלוו ליוונים-הסלווקים עם העופות שבחנוך צ' [213]; מפלת האויב (סוף טור יז' – יח' 8). להרחבה: Russel Gmirkin, The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict

הצעתי שמה”מ הינה תיאור אוטופי של מלחמת אחרית הימים, אך קרבות החשמונאים מהווים יישום חלקי שלה, כפי שיהודה המקבי הינו יישום חלקי של 'האיל בעל הקרן הגדולה' (חנוך צ' 9-16).            ייתכן שגם חלוקת הצבא הנלחם בחזית הקרב לבין השומרים על הערים והגבולות לפי מ' המקדש נח' 17-1, היא המקור לדרכם של החשמונאים הדומה (מק"א ה' 19-17, 62-55).

[214] 'עד יעמוד כהן צדק'.

[215]: 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו'.

[216] המגילות הבולטות להשערה זו הן המקראיות, הקדמוניות, אך גם מגילת הנחושת מתקופתם.          השערת הספרייה מירושלים טען פרופק קרל היינריך רנגסטורף מאונ'ינסטר ב-63', ובשנות ה-80 הצטרפו נורמן גולב, יזהר הירשפלד, יצחק מגן, יובל פלג, ורחל אליאור. עיקר טענותיהם שרשימת האוצרות שבמגילת הנחושת יכלה להיכתב רק בירושלים, בשל אופי המקומות והאוצרות הרשומים בה. במגילות יש מגוון רב של רעיונות סותרים, מה שמראו שהן לא נכתבו כולן בידי אותה הכת. כמות של כ-150,000 מילים בכ-15,000 כתבי יד שונים ובכ-250 חיבורים חדשים (לא כולל מאות מגילות ותהילים נוספים שהעיד הפטריארך טימותיאוס הראשון שנמצאו ליד יריחו במאה ה-8 לספירה, שכנראו קשורים לעדת קומראן וספרייתם) מעידים רק העתקי סופרים של טקסטים דתיים שונים - כשאריות מספריות, ושהן לא נכתבו קרוב למקום שנמצאו בו. מגוון כזה של מגילות יכול היה להגיע רק מהמרכז האינטלקטואלי והדתי הראשי בתקופה זו - ירושלים.

[217] לשושלת הכוהנים הגדולים מבני צדוק, ראו: דברי הימים א' ה' 41-29 ; נחמיה יב' 11-10; יוסיפוס, קדמוניות יא' 347 , 302 , 297; יב' 237, 225-224 , 157; יב' 44-43; כ' 234. להבטחה ביחזקאל ראו: מ' 46; מג' 19; מד' 15; מח' 11. ייתכן שממשיכים את שמו של מלכיצדק (תהילים קי' 4) שעליו יש גם מגילת פשר מלכיצדק 13Q11. להרחבה ראו: י' ליוור, חקרי מקרא ומגילות מדבר יהודה, ירושלים תשל'ב, עמ' 146-144. בני צדוק הכוהנים מוזכרים רבות גם במגילות הכיתתיות של מורה הצדק, אך כאן התייחסתי לבית צדוק המקראי.

[218] עדת קומראן טוענת שהיא חידשה הלכות בתחומים שונים בזכות התגלות חבריה ובראשם מורה הצדק (ראו הערה 192 בהמשך). חלק נוסף של הלכותיה, או לפחות מקורם הרחב-עקרוני, הוא מ'המגילות הקדמוניות' ו'המגילות ימי חורבן בית ראשון', אך עדת קומראן אינה מציינת ולא נרמז מדבריה אם 2 סוגי מגילות ראשונות אלו היו אצל הכוהנים שלפניהם.

[219] סנדרס, 1992, עמ' 12; 472-471, טוען שהיהדות מאז שיבת ציון היתה דת שמנהיגיה היו הכוהנים, והיא סבבה בעיקר סביב פולחן המקדש. זוהי גישתו של גייגר, תש"ט, עמ' 69, 88-84, שההלכה הצדוקית היא הקדומה והפרושית היא הרפורמטיבית, ואחריו שיכללו זאת חוקרים שונים, למשל לישנצקי 1912, עמ' 141-138, ובמיוחד ריבקין 1978.

[220] כגון: עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים, זולת שיבוש לוח השנה (ראו למשל: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14; ו' 11-14; פשק חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10).

[221] אמנם מדובר בשתי אידאולוגיות שונות ומהותיות לזיהוי הקבוצה. פשר תהילים לז' א' 25-26: '[פשר‏]ו על איש הכזב אשר התעה רבים באמרי ש̇קר כיא בחרו בקלות' קרוב ותואם לפרושים שמאופיינים כמקלים, ובפרט יוסי בן יועזר, הראשון מבין חמשת הזוגות, נשיא ישראל לפי מסורת הפרושים, איש צרדה שכונה 'המקל': 'וְקָרוּ לֵיהּ, יוֹסֵי שָׁרְיָא' (משנה עדיות ח' ד') בגלל שלושת הלכותיו בענייני טומאה וטהרה במשנה זו (שבארמית - המצביעה על קדמותה ההלכה, ואולי אף המסורת הקדומה ביותר של הפרושים): 'עַל אַיִל קַמְצָא, דָּכָן' (התרת אכילת מין חגב); 'וְעַל מַשְׁקֵה בֵית מִטְבְּחַיָּא, דְּאִינּוּן דַּכְיָן' (התרת הנוזלים הטהורים שהמגיעים מבית המטבחיים שבמקדש כמותרים לשימוש - אף על פי שדם הקורבן התערב בהם), בניגוד למגילת המקדש לב' 12-15; 'וּדְיִקְרַב בְּמִיתָא, מִסְתָּאָב' (קיצור ימי טומאת הנוגע בטמא-מת רק עד הערב ולא שבעה ימים) בניגוד לפשט המפורש בבמדבר יט' 14-16. הלכותיו אלו, ובנו שהלך לתרבות רעה, שונות עד הפוכות מדרכה הקפדנית של עדת קומראן.                               מאידך, לפי בראשית רבה סה', יוסי בן יועזר היה בדרכו להיצלב, ואין זה קרוב לתיאור המוות במשפטי אש וגופרית שבפשר חבקוק י' 5-13 על איש הכזב, ויועזר אף מכונה 'חסיד שבכהונה' (משנה חגיגה ב' ב') אולי כיוון שהקפיד על ענייני טהרה וגזר על טומאת ארצות הניכר ועל כלי זכוכית. אך ייתכן שכינוי חיובי זה הינו הקבלה הפוכה ל'כוהן הרשע' שבמגילות הכיתתיות, ומידה פחותה אף החלטתו להקדיש את חלק מרכושו לבית המקדש, בוצעה כנגד שיתוף הרכוש וההון בעדת קומראן.                        בימיו גם נתעוררה המחלוקת הראשונה בהלכה: אם סומכים את הידיים על ראש הקרבן ביום טוב או לאו (משנה חגיגה ב' ב'), וזוהי מחלוקת ברורה שאינה יכולה להתקיים בלוח השנה של עדת קומראן לפיו החגים לעולם לא יחולו בשבת.            חוקרים שניסו לזהות את 'איש הכזב' עם יוסי בין יועזר: E. Regev, 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27.

מדרש חנוכה, יעללינעק, חדק א', עמ' 134, הביא דמות קרובה שאפשר שהינה אחת מהמגונות במגילות: 'הרבה מישראל נהפכו למינות, והיה שם משומד אחד בליעל, תתני בן פחת שמו, שהיה יועץ עצות רעות על ישראל'. הוא יעץ לבטל תמיד של של שחר ושל בין הערבים, להכשיל את היהודים בזנות, לאסור עליהם הדלקת נרות בבית המקדש ולאסור אזכרת שמו של הקב'ה.

[222] אף מותו היה אכזרי נרצח ע'י טרפון בייסורים ב-143 לפסה"נ (מקבים א' יב' 39; יב' 39-13 כה'), מתיאור המתאים ל'עשו בו ונקמות בגוית בשרו' (פשר חבקוק ט' 2); 'אשר ישופטנו אל לכלה‏' (שם יב' 5). חיזוריהם של דמיטריוס הראשון ואלכסנדר באלאס אחריו מזכירים את: 'ויאספו אלו כול הגוים ויקבצו אלו כול העמים' (שם ח' 5). בכל אופן, להמתיוונים יותר מתאים תיאורים אלו, ויש מהכוהנים שמתאימים שאפשר שתחילה נראו כטובים, כגון מֶנֶלָאוֹס שהיה בן לשמעון הצדיק (לפי יוספוס), יאסון שהי אחיו של חוניו הרביעי.

[223] להרחבה ראו: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 56-81.

[224] 'נ̇ב̇יא̇י‏ [ש]קרא ד̇י קמו ב̇[ישראל‏] ב̇לעם‏ [בן‏] בעור [ה‏]ז֯קן מ̇ביתאל [צד]ק̇יה בן כ̇[נ]ע֯נ̇ה [אחא]ב̇ בן ק[ול]י֯ה [צד]קיה̇ בן מ֯[ע]שיה̇ [שמעיה הנ]ח̇ל̇מ̇י [חנניה בן עז]ו̇ר [נביאה די מן גב]עון'. הוא היחיד שמובא בשורה נפרדת את מקור מגוריו, למרות שזה רשום בירמיה ח', ומאידך, זה הנביא שקר היחיד שכתוב במקרא מקום מגוריו. כתוב פעם אחת בשורה 3 ובאותה שורה, מקום מגוריו של הנביא, אך זאת כיוון שאין לו שם. מאידך ייתכן וזוהי הנגדה (סמויה) לסיומו של ספר מק"א שבא להראות שיוחנן הורקנוס מתאים להנהגה וכהונה. להרחבה ראו: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 80.

[225] להוציא יוסי בן יועזר מול אלקימוס (בראשית רבה סה' כז', מהדורת תאודור-אלבק, עמ' 741-744), אך הוא כראשון טרם הזוגות, ובכל אופן ימיו לאחר מרד חשמונאי ולא בימי ב"ד. על הלכותיו יפורט בהמשך.

[226] שאלת התיארוך הינה גדולה ועסקו בה רבים. ברושי, כת האיסיים וזרמים דתיים בימי הבית השני, טוען בעמ' 4 שבתקופה הנ”ל טרם היו הפרושים. יוספוס מזכירם רק מימי יונתן הוופסי בן מתתיהו (קדמה”י יג' 171-173), וטענתי שגם בשלב זה היו מעטים שטרם התגבשו לכת גדולה ידועה ומשפיעה.

[227] ולכן טוען פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום, עמ' 143, 159, שהממשלה מתייחסת לשלומציון המלכה.

[228] ראו ניתוח בהמשך על הצדוקים וממ"ת.

[229] שלוש ההלכות הן מר' ישמעאל ודבי ר' ישמעאל הדרישה להביא ביכורים, הלכות שחיטת חולין והאיסור לשחור בהמה הרה. להרחבה ראו: ידין, ממ"ת, עמ' 149-130; שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 143-141.

[230] שיר הלל לשמעון התרסי במק"א יד' משתמש בתיאורי הגאולה מהמקרא, כגון: ויקרא כו', זכריה ח' 4,  מיכה ד' 4.

[231] עדת קומראן מציינת שאפילו היא טועה: 'במלאך חושך תעות כול בני צדק וכול חטאתם ועוונותם ואשמתם ופשעי מעשיהם בממשלתו לפי רזי אל עד קצו וכול נגועיהם ומועדי צרותם בממשלת משטמתו' (סרך היחד ג' 23-21).

[232] או שהם בית אבשלום או בית פלג שפרשו מעדת קומראן לפני כן - ומכאן מקור שמם. ואולי היו חלק מה'רבים'.

[233] הראשון - אנטיגנוס איש סוכו, מסר מסורת תורנית-הלכה אחת בלבד; יוסי בן יועזר איש צרדה העביר 4 הלכות (שהם במחלוקת עם פשט התורה ועדת קומראן – הרחבה על כך בנפרד); יהושע בן פרחיה הכוהן העביר רק הלכה תורנית אחת (שמעידה על כך שלוח השנה שובש); נתאי הארבלי לא העביר מסורת הלכתית; יהודה בן טבאי גזר החמרה בטהרה (טומאת מתכות) והקל בהריגת עדים.  במשך שלש מאות שנה ומעלה נמנו 6 זוגות בלבד. בתקופת הזוגות נתגבשו גם המסגרות הספרותיות, שהגיעו לשיאם הספרותי, סגנוני, צורני וכמותי, בתקופת התנאים. והם כידוע מחמישה סוגים: תרגום, מדרש, משנה, אגדה ומסתורין. הממצאים מועטים מכדי להשיב בלא מחקרים אינטנסיביים מקיפים במקורות התנאיים, ומחקרים כאלה הם בודדים. מענין שגם יוספוס לא ציין שהלכות האבות ממשה הן המשנה, ובאמירה כוללנית יהיה נכון לומר שהמשנה יותר דומה למסורות קומראן מאשר לפרושים הראשונים (ראו עוד בפרק על התנאים-חז”ל).

[234] ראו לעיל על הלכות יוסי בין יועזר וקרבתו לפשר תהילים לז', טור א' 25-26: '[פשר‏]ו על איש הכזב אשר התעה רבים באמרי ש̇קר כיא בחרו בקלות'.

[235] סיפור חוני המעגל - תענית ע"א, מרדכי כהן, גיליון מס' 3 - תשס"ז * 2006:

http://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=1&id=147

[236] ניוזנר, מפוליטיקה, עמ' 66; לוין, המעורבות הפוליטית, עמ' 27-25.

[237] בכתבי יוסף בן מתתיהו – מלחמת היהודים: הפרושים ידועים בתור שומרי החוקים ותומכי החוק  (א' ‏110); הפרושים שומרים על החוק בדייקנות והם האסכולה הראשונה (ב' ‏162). קדמוניות היהודים: הפרושים מעבירים לעם חוקים שנמסרו מדורות קודמים ואינם כתובים בתורת משה (יג' ‏297). הם גאים בידיעה המדוקדקת של החוקים (יז' ‏41); הם רואים חשיבות בשמירה על החוקים שנמסרו להם ומכבדים את הזקנים (יח' ‏12). חיי יוסף: הפרושים ידועים בתור מומחים בחוקי אבותיהם (‏191). בברית החדשה – פאולוס מעיד ששמר על מסורת אבותיו בהיותו פרושי (אל הגלטיים א' 14); במעשי השליחים (כב' 3 מתואר גמליאל כמלומד בדברים השייכים לאבות. שם גם מעיד פאולוס שהפרושים הם הקבוצה המקפדת ביותר על חוקי האבות (דו' 5). במרקוס ז' 15-1 מתוארים הפרושים כדבקים במסורת המצווה עליהם ליטול את ידיהם ודבקים גם במסורות אחרות. מתי כג' 4-2 מספר שהם יושבים על כיסא משה ומכבידים על העם בחוקיהם.

[238] ראו למשל: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14 ובפרט ה' 12: 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו'; ו' 11-14; פשק חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10.

[239] על כך ראו למשל: גפני, לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'.

[240] ברית דמשק כ' 15-13: 'ומיום האסף יורה היחיד עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים'; פשר תהילים ב' 9-5: 'ועוד מעט ואין רשע ואתבוננה על מקומו ואיננו פשרו על כול הרשעה לסוף ארבעים השנה אשר יתמו ולוא ימצא בארץ כול איש [ר]שע'. ההנחה שמורה הצדק נפטר בשנים הספורות טרם מרד החשמונאים או ממש בתחילתו, וארבעים שנה ממותו מביא  טרם עלייתו של יוחנן הורקנוס לשלטון ב-135 לפסה"נ. ארבעים שנה הוא מספר טיפולוגי ומתאים להחלפת דור המדבר, על כך ראו: Eshel, Hanan, 'The Meaning and Significance of CD 20:13-15,' in Parry and Ulrich, eds., Provo International Conference, 330-330.

[241] אולי גם 'קבר צדוק' במגילת הנחושת יא' 3 נכתב אז, והוא בסגנון דומה של כתיבה שאינה מאפיינת את מורה הצדק (אם כי אינה בלשון רבים).

[242] אמנם ישנם בעלי תפקידים ומנהיגים בכל הזרמים עם שמות מתייוונים, אך אין בשמות בלבד או בכלל כדי להצביע על אורח חייהם. חיזוק לכך הוא תרגום השבעים ומגילות מקראיות שנמצאו בקומראן וכתובות ביוונית. לשמות משלחת לרומא בה שרדו שמות יהודים יוונים, ראו: מ' שטרן, 'על היחסים בין יהודה ורומא בימי יוחנן הורקנוס', ציון, כו' (תשכ'א), עמ' 1-22.

[243] זוהי תשועה, שאין אחריה עוד שיעבוד. לפירוש זה ראו דעת מקרא על המקום (עמ' רלז').

[244] לאמת ולקיים את הכתוב בחזון שבאחרית הימים תבוא גאולת ישראל.

[245] לקדש את בית המקדש.

[246] ישנה אמנם אפשרות שהגישה והכתיבה שונה עד הפוכה מעצם קהל הקוראים של המגילות השונות, כשבעוד 'מגילות מורה הצדק' מיועדות רק לפנים הקהילה – מאפשרות ביקורת חריפה, ואילו ממ"ת שמיועדת לכוהן חיצוני – הניסוח עדין ומכובד.

[247] ראו: קימרון וסטרנגל, מקצת מעשי התורה, עמ' 203. הם מניחים שלעותק שלא היה בו תיאור הלוח היה עותק לשימוש פנימי של חברי העדה, שאינם זקוקים לפרטים אלו של הלוח. משום מה עניין זה אינו מוזכר בהקדמת לההדרת המגילה בקימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 204. אולי בגלל שלילתו של שיפמן, מקומה של ממ"ת, עמ' 98-81 (במיוחד עמ' 84 הערה 14.       יש לציין שעותק של סרך היחד נגמר באותו במקום במזמור.

[248] חיזוק מה אפשר בקישור לפרסום עדכני של רצון ובן דוב בכתב העת Journal of Biblical Literature לפיו במגילה בת כ-60 פרגמנטים בכתב סוד, ופוענכה כמועדי יין ושמן. אך מועדים אלו כבר מפורטים במגילת המקדש, אז מדוע אם כן היה צורך לכתובם בכתב סוד? תשובה לכך יכולה להיות חלק מטענה זו.

[249] 'אוסרים את̇ ר֯א֯ש̇י ה̇פ̇רים אל הטבעות ו[‏  ] ב֯טבעות... אחר יהיו ט̇ובח̇ים אותמה...'. ידין, מגילת המקדש, עמ' 208, כבר עמד על כך.

[250] 'יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר. אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפים. ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי'. כתבו על כך ושהטבעות המשיכו לשמש במקדש כשדעת חכמים היתה נוחה עימן: אורבך, תרומתו של יגאל ידין למדעי היהדות, עמ' ;6 רוקח, הערות אכסניות, עמ' 263-264.

[251] 'היו מסרטין לעגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו אתא איהו בטיל משום דמיחזי כי מומא במתניתא תנא שהיו חובטין אותו במקלות כדרך שעושין אותו לפני עבודת כוכבים. אמר להם עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח נבילות הא שחיט להו אלא טריפות שמא ניקב קרום של מוח עמד והתקין להם טבעות בקרקע' (תרגום: היו עושים שריטה לעגל כדי שיהיה יותר קל לשחוטו, בא יוחנן וביטל מעשיהם משום שנראו שעושים בעגל מום. בברייתא נתנו פירוש שונה ל'נוקפים' – שהיו מהממים את העגל כמו שהיו עושים לפני עבודה זרה. אמר להם יוחנן, עד מתי אתה עד מתי אתם מאכילים נבלות למזבח, ושאולים האם עגלים אלו נהיו נבלות? הרי שחטו אותם ולא מתו בעצמם. אלא הכוונה שבמכותיהם ניקב קרום המוח נעשו טריפות, ולכן עמד יוחנן והתקין להם טבעות בקרקע שיקשרו את הבהמות לנוחות שחיטתם).

[252] אמנם לפי טבלאות של פרקר ודוברשטיין שנדונו אצל שוורץ (תשנ'ו [ב], עמ' 98), בשנה זו (130 לפנה'ס, לפי עדויות אסטרונומיות ואשורולוגיות) חל טו' ניסן (הירחי) ביום ראשון (ולכן לכאורה לא ניתן ללמוד על פי מי נהגה ההליכה בשנה זו בלבד.

שיפמן, הלכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה (ירושלים 1993), עמ' 92: ממקורות הבית השני עולה המגמה שלא להילחם בשנת השמיטה. סרך המלחמה (או”ח) אינה כוללת את שנת השמיטה בשנות המלחמה. מלה'י א' 60 ומקדה'י יג' 234 מספר יוספוס על נטישת מצור בשנת השמיטה.

[253] 'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'. החוקרים רגב איל (חבר היהודים והאידאולוגיה הפוליטית של החשמונאים) ורפפורט אוריאל ('למשמעות 'חבר-היהודים'') דנו אם 'חבר היהודים' הם כסנהדרין או כל עמ'י, אך לא העלו ודנו בהצעה זו של מועצת המלך ממ' המקדש, והדבר תמוה במיוחד שהמגילה מתוארכת לפי רוב החוקרים לתקופה זו, והרי זו היצירה העברית הקרובה ביותר לחשמונאים. חבר היהודים גם מתאים כניגוד למלכות הרודנית של ההלניסטים (ולמרות שיש סמל דומה: 'קרן השפע'). ביטוי דומה מופיע בהושע ו' 9: 'וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים, חֶבֶר כֹּהֲנִים, דֶּרֶךְ, יְרַצְּחוּ-שֶׁכְמָה: כִּי זִמָּה, עָשׂוּ'; ברית דמשק יב' 7-8: 'וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חבור (4QDb: 'חבר') ישראל'. יש לבחון את הקשר בין ההון לחבור ישראל, נוכח ההטפה החוזרת של בביטוי 'הון' בפשרים (פירוש למ' ברית דמשק, בן ציון, עמ' 342); חזון עמרם ב' 14: 'שמועת קרב מ֯בהלה תאב̇[ה חבו]ר֯תנא לארעא מ[צרין'.

[254] רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 211, מסכם את ההלכות הדומות והשונות של הצדוקים עם עדת קומראן.

[255] 'על כפיר החרון אשר יכה בגדוליו ואנשי עצתו'.

[256] 'פשרו אמון הם מנשה והיארים הם גד[ו]ל̇י̇ מנשה נכבדי'.

[257] הצדוקים לא היו מלכים, ואף יוחנן לא היה מלך, ולכן פשר נחום ד' 3 אינו מתאים להם: 'פשרו על מנשה לקץ האחרון אשר תשפל מלכותו'.

[258] האתוס על יוחנן הורנוס נשמר אצל יוספוס (קדמה"י יא' י' ז' 8; מלחה"י א' ב' 8): 'ניהל את המדינה באופן נעלה... הוא איחד בנפשו את שלשת הדברים המעניקים את האושר הגדול ביותר: הנהגת האומה, הכהונה הגדולה ומתת הנבואה', וחז”ל (ירוש'סוטה  ט' יד'), שתואם לצוואת לוי ח' 15. חז"ל אף השאירו שמו לברכה ולתהילה (ידין פ"ד ו') למרות שנהיה צדוקי בסוף ימיו (ברכות כט'). יש הסוברים שהוא דמות המגונה (אם בכלל מרומז על גינוי דמות) במגילת טסטימוניה (לעיל הבעתי ספק לגבי התאמת טסטימוניה לאביו שמעון או ליונתן דודו), אך אם כן ישנה התאמה, הרי שיש כאן סתירה לקרבתו עם עדת קומראן.

[259] קנאת הפרושים ביוחנן מתוארת במלחמה'י א' ב' ח' 67 ובקדמה”י יג' 288.

[260] 'עת רעה תשכח תענוג וסוף אדם יגיד עליו; בטרם תחקור אדם אל תאשרהו כי באחריתו יאושר אדם; לפני מות אל תאשר גבר כי באחריתו ינכר איש'.

[261] חוקרים סבורים שעד ימי יוחנן הורקנוס החשמונאים היו באופוזיציה, בגלל שמאז עלו לשלטון. ראו למשל: שוורץ, כהונה ומלכות, עמ' 19. רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 251, מסכים להתקרבות בין הצדוקים לחשמונאים, אך גם מסתייג.

[262] הביתוסים כתובים באחד מנוסחי כתב היד לתוספתא ידיים ב' כ'.

 ראו: גרינץ, עדת היחד - איסיים - בית (א)סין', עמ' 105-142. חיזוקים אטימולוגים נוספים לכך: מארמית – מרפאים (ראו גם דברי הימים ב' טז' 12),

[263] על פי פילון האלכסנדרוני, ייתכן כי מקורו של השם הוא בשיבוש קל (Essaioi) יווני של המילה (hosiotes) 'חסידות': 'הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראויים לכינוי זה'. https://www.haaretz.co.il/1.1785897 

[264] להרחבה ראו: באומגרטן, מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית.

[265] מגילת 448Q4 ב' 1-9: 'עור קדש על יו̇נתן המלכ וכל קהל עמכ ישר̇א̇ל אשר בא̇ר̇ב̇ע רוחות שמים. יהו̇ שלום כלם וע̇ל ממלכתכ י̇ת̇ברכ שמכ'. איני מקבל את סברת החוקרים שמגילה זו הובאה לעדת קומראן מבחוץ, דבר כזה אינו סביר בקהילה הדוגלת באמת הצרופה וקיצונית בדעותיה. ורמש הציע שאחד מחסידיו של יונתן בן מתתיהו כינה אותו מלך, על אף שהוא נשא רק בתואר כוהן גדול.

[266] חוקרים חלוקים אם מדובר על משיח אחד או שניים. כאן הנחתי שאחד.

[267] שתי האותיות האחרונות בשם חסרות (שורה 2). גם שאר המגילה מקוטעת והמהדיר פואש לא הציע פירוש קוהרנטי. ראו: #8498 : Puech, Jonathan le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân.

[268] למשל בסיפורו שמבקש לאכול מלוחים לאחר המלחמה (קידושין סו'), מבליט ומוכיח את ענוותנותו (בדרך אבותיו שאף נמנעו להכתיר עצמם כמלכים), בניגוד להצגתו כמתהולל. גם יוספוס מתארו: 'שעלה על אחיו בגילו ואורך רוחו' (קדמה”י יג' יב' 1; מלח' א' ד' 1).

[269] למשל (להרחבה ראו: לוריא, ינאי המלך):

  • גיור האדומים והגלת הנכרים שסירבו להתגייר (קדמה”י יג' 258-257).
  • כתיבת ספר תורה שאזכרותיה היו מזהב (מסכת סופרים ט'). השווה: מסכת סופרים פ'ד, ה'ה.
  • כד' פלחים/טופרכיות (משנה תענית ד' ב') תואמות לכד' משמרות כהונה במקדש.
  • התקנת גפן של זהב בפתח ההיכל (מידות ג' ח'; קדמה”י יד' ג' א').
  • דיונו על הקורבן הנאה ביותר (כריתות כח' ע”ב).
  • 'דבית ינאי מן דעלי' (בר'ר צח' ח'; ירושלמי תענית פד' ה'ה).
  • בית ינאי בהר המלך (בבא מציעא פא' ע”א; ע'ז נ' ע”א).

[270] על כך ראו: The History of the Jewish People in the Age of Jesus Christ (175 B.C.-A.D. 135), Edinburgh 1973, p. 228 ; מ' שטרן, 'ניקולאוס איש-דמשק כמקור לתולדות ישראל בימי בית הורדוס ובית חשמונאי', בתוך: המקרא ותולדות ישראל: מחקרים לזכרו של יעקב ליוור, תל-אביב תשל'ב, עמ' 391 ואילך.

[271] היות שיוספוס לא מציין זאת, אמנם קשה להסיק מהשתיקה, אך הדבר הולם את אופיו התורני-פוליטי.

[272] יש גם לציין שהספרות התלמודית מוסיפה תמיד את הכינוי 'מלך' לשמו של ינאי; עיין, למשל, בחומר הנדון אצל י' אפרון, חקרי התקופה החשמונאית, תל-אביב תש'ם, עמ' 194-131.

[273] הפרושים תירצו זאת שהחיוב של 'נָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר' (שמות כב' 27) חל רק אם הנשיא/מלך נוהג מנהג עמך (ב"מ מח ע"ב: ב"ב ד ע"א), קרי לפי הלכת הפרושים. אך אליהו הנביא כיבד את אחאב ללא תנאי כזה או בכלל (מלכים א' יח' 46). ישנם כמובן גם מדרשים ממלכתיים כמו מכילתא דרבי ישמעאל פא' (על שמות יב' 31).

[274] לצד העתקתו מסופרים יוונים ורומאים שלא אהדו את יוחנן הורקנוס וינאי. להלן מספר דוגמאות:

  • זריקת האתרוגים של העם על ינאי ותקנת חיל להרחקתם מהמקדש (מלחה"י א' ד' ג'; קדמה”י יג' יג' ה'; משנה סוכה ד' ה' ועוד): לוריא, מינאי עד הורדוס, עמ' 125, מוכיח שהתקנת הגדר היתה לשימרת טהרה (קדמה”י יג' יג' ה').
  • יוספוס (קדמה”י יג' יד' ב') מתאר את לקיחתו זונות. זנות דומה מתוארת בממ"ת (טור ד' 4-11), בצוואת לוי יד' 5, ובמק"ב ו' 4. לוריא, ינאי המלך, עמ' 76, מוכיח שינאי שמכבד את אשתו ובונה על שמה עיר וצנוע בהלכותיו - אינו מתאים לאופנה הסובבת את ניקולאוס של חצרות ברומי ונציביהם במזרח.

[275] להלן מספר דוגמאות:

  • שמעון רימה את ינאי בתשלום להתרת הנזירים (‫ירושלמי ברכות פ'ז הב' [יא' ע”ב]; בראשית רבא פרשה צא' ג'), לאחר שהתיר נדר, הלכה שאפילו התנאים-חז”ל הגדירו אותה: 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו' (משנה חגיגה א' ח').).
  • שמעון היה כפוי טובה לינאי למרות שאירח אותו לסעודה עם יהודי פרס (ירושלמי ברכות פ'ז הב'; בראשית רבא פרשה צא' ג').
  • ששמעון החליף את הצדוקים מהסנהדרין בגלל שלא ידעו להביא ראיה מהתורה, אך דרכם של הפרושים לטעון שיש להם מסורת אבות/בע'פ שאינה כתובה בתורה (הגמרא/סכוליון על מ' תענית י').
  • שמעון ביקש לשפוט את ינאי בגלל עבדו בעמידה, בניגוד לרוב השופטים, ולאחר מכן עוד קילל והמית אותם (סנהדרין יט' א'-ב').

בנוסף בעיתיות הלכותיו שלא קשורות לינאי: עדים זוממים הפוך מפשט המקרא והצדוקים (חגיגה טז' ע”ב),  תליית 80 נשות אשקלון ביום אחד (משנה סנהדרין ו' ד').

אמנם יוחנן בן זכאי הינו פרושי מאוחר לשמעון בן שטח, אך מחלוקותיו ותשובותיו התמוהות לצדוקים דומות, למשל פגיעתו באוזנו של צדוקי (תוספתא פרה ב'), וענישת תלמידים לא קשובים לגלי עצמות (עונש שנפסק כנראו בהטפה לרבי שמעון בר יוחאי כשיצא מהמערה), ואף דרישת חלקות לבני בתירא בפסיקת שופר בשבת (משנה ראש השנה פרק ד' משנה א').

[276] אומנם לפי סטראבון (גיאוגרפיה טז' ב' מ = שטרן (M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, I Jerusalem 1974, pp. 26-35) אלכסנדר ינאי הוא שהיה המלך החשמונאי הראשון, אך יש להניח שהוא לא שמע על כך שיהודה אריססובולוס - שמלך שנה אחת בלבד - קדמו בכך. ראו: שטרן, שם, עמ' 307.

[277] לתיאורי יוספוס כי יהודה אריסטובולוס היה המלך הראשון, ראו: מלחמה"י א' 70; קדמה”י יג' 301.

[278] ראו:  

  1. J. Vanderkam, Sabbatical Chronologies in the Dead Sea Scrolls and Related Literature ' . ; t . H . Lim ( ed . ) . the Dead Sea Scrolls in their Historical Context . Edinburgh 2000 . pp . 159-178; Devorah Dimant, 'The Seventy Weeks Chronology (Dan 9,24–27) in Light of New Qumranic Texts,' in The Book of Daniel in the Light of New Findings, Leuven 1993, pp. 57-70.

[279] מגילת 13Q11 מזכירה את 490 השנה של דניאל ט' 24 ומציינת את השבעים השבועות כעשרה יובלים (10 * 49 = 7 * 70 = 490 שנה).

[280] 'ובק]ש[ו‏] פ֯[נ‏]י֯ בצר להם ולא֯ אדרש להם בעבור מעל֯ם‏ [א]ש֯ר֯ מעל[ו‏ ]ב֯‏[י‏ ]עד שלמות עשרה יבלי שנים וה֯ת֯ה֯[ל]כתם ב֯ש֯[געון‏ ]ובעורון ותמהן'. קשה לפרש אם לאחר 490 תבוא רעה על הארץ, או עשרת היובלים מתייחסים רק לתקופה הקשה עד מלוא 490 שנה.

[281] השווה: 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת ליי' (מלכים א' ו' 1).

[282] '  ]ל֯עת צוית֯ם֯ לבלתי  ]׺ם ותשקרו בבריתו ות]א֯מרו נלחמה מלחמותיו כיא גאלנו ]׺יכם ישפלו ולוא ידעו כיא מאס   ]׺׺ תתגברו למלחמה ואתם נחשבתם ‏] בקואו‏ משפט צדק תשאלו ועבודת ] תתנשאו‏ ויבחר ב‏[ם‏ ]׺[ ] לזעקה ] ותשית̇ו֯‏ [   ]׺מתוק'.

[283] אמנם לא ידוע לנו על מלחמות נוספות בתקופה זו מאז בית שני, כך שהחשמונאים הראשונים הם המושא הסביר למגילה כיתתית זו, או אחריהם בימי הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, כך שמגילה זו הינה חלק מ'המגילות הכיתתיות התיעודיות', והינה תיאור מימוש נפילת ירושלים כאמור בפשר נחום א' 3-2.

[284] 'ברכה לשלום יונתן המלך'; שלומציון (331Q4, קטע 1 ב', 7); הורקנוס (332Q4, קטע 2, 6), אמליוס (333Q4, קטע 1, 4 ו-8 מזוהה כאיש הצבא הרומי M. Aemilius Sacurus שפומפיוס מינה כנציב סוריה מיד לאחר כיבוש ארץ-ישראל בשנת 63 לפסה"נ), פוטליאיס, '{יוסף בן קומ]דיוס' (תעודה כלכלית 4Q348).

[285] ההתיישבות היהודית המאה ה-19 גם נכחדה באופ דומה, כך מסרה אישה המדברת יידיש, שסיפרה על בדידותה במקום הזר שאליו הגיעה כמה שבועות לפני פגישתן. בעלה הוא כנראו משה אברהם, שהתיישב ביריחו עם אחיו שסייע לו, הקים בית ועיבד חלקת אדמה: 'הוא אחינו האחד אשר נשאר לפליטה מכל הישוב החדש אשר התכונן שמה לפני שנים אחדות'.

[286] חוקרים סבורים שתקנת טבילה זו מתאימה לתקופה שבה 'פרצה טהרה בישראל', ואבקש לטעון שכוונת חז"ל (ללא ידיעתם) למורה הצדק.

[287] ייתכן וחפיפה זו הינה הניקיון עם המים השאובים שביטלו חז"ל בהמשך.

[288] 'דברי תורה אינם מקבלין טומאה'. הלכה זו בשמו, ביטלה את הצורך בטבילה עבור בעל קרי.

[289] '‏[וכול]֯ הנוגע בשכבת הזרע מאדם עד כול כלי יטבול והנושא אות̇ו̇ [יטב]ו֯ל והבגד אשר תהיה עליו והכלי אשר ישאנה יטבול ‏[במי]ם֯. ואמ במחנה יהיה איש אשר לוא השי̇גה ידו ורח֯[ץ] ‏[ולבש כו]ל הב̇גד̇ אשר לוא נגעה בו. רק אל יג̇ע̇ בו את לחמו. והנו̇ג֯[ע] ‏[בזב במשכ]ב֯[ו ובמ]ו֯שבו אמ לוא נגע בו ב֯[גדו ורחץ] ב̇מים ואם [נגע בגדו בטמא] וכבס ולכול הקודשים יכ̇בס ו֯[רחץ] במים את' (שילוב תיקוני ההדרה של קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 213). אהרון שמש, דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי, סבר שאין עיקרון 'בדיעבד' בהלכה הקדומה, ובפרט כאן, אך הטקסט מדבר בעד עצמו.

[290] פילון האלכסנדרוני, ”על חרות הצדיק" פרק יב', סעיף 75 (תרגום מ.שטיין): http://www.daat.ac.il/daat/vl/philon/philon06.pdf

[291] פיקסנר, הר ציון, עמ' 270.

[292] גיבסון, יוחנן המטביל, בעיקר בעמ' 175-171. גיבסון סבור שיוחנן המטביל ביקש להתכונן לחזרתו של אליהו הנביא, בדומה לאלישע תלמידו.

[293] השווה הצעת ההדרה ל'אברו' במקום 'דברו' המקובלת במגילת 4Q274 קטע 1א' ש' 2. 

[294] מזכיר טבילה לתינוק בנצרות, ראו בהמשך על טבילת יום.

[295]  משנה כריתות ו' ג' מציינת 'שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום'.

[296] בצוואות השבטים יש פסוקים שלא ידוע אם הם תוספות נוצריות מאוחרות, כמו: 'עד אשר יפקוד עליון את הארץ. והוא בא כאדם, עם אנשים אוכל ושותה, ובשקט משבר את ראש התנין במים. הוא יושיע את ישראל ואת כל הגויים, אלוהים מתראו כאדם' (צוואת אשר ז'2-ג'4); 'ותראו את אלוהים בדמות אדם ותראו את אדוני במקום אשר בו יבחר אדוני, בירושלים למען שמו. ירושלים שמו' (צוואת זבולון 8ב'-8ג'). חיזוק לקיומן עולה ממגילת דברי דניאל 4Q Apocryphon of Daniel בה  מתוארת בארמית דמות המשיח או דמותו היהירה של שליט אשר יקום כ'בן האלוהים' או כ'בן עליון'. ‎4Q521 (4QMessianic Apocalypse): קטע 2 טור ב' + קטע 4: '[כי הש]מים והארץ ישמעו למשיחו [וכל א]שר בם לוא יסוג ממצות קדושים [...] כי אדני חסידים יבקר, וצדיקים בשם יקרא, ועל ענוים רוחו תרחף, ואמונים יחליף בכחו,‏ כי יכבד את חסידים על כסא מלכות עד, מתיר אסורים, פוקח עורים זוקף  כפ[ופים‏] [...]  ופר[י מעש]ה טוב לאיש לוא יתאחר ונכבדות  שלוא היו יעשה אדני כאשר ד[בר‏], כי ירפא חללים ומתים יחיה, ענוים יבשר ו[דלי]ם̇ ישבי[יע] נתושים ינהל ורעבים יעשר'. פרשנות הפשר מופיעה למשל במעשי השליחים ד' 25-27 (על תהילים ב' 1-2): 'אשר אמרת בפי עבדך דו: למה רגשו גויים ולאמים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו. כי אמנם נוסדו הורדוס  ופונטיוס פילטוס עם הגויים ולאומי ישראל על ישוע עבדך הקדוש אשת משחת'. רעיון הדואליזם ואור וחשוך רחב משותף.

[297] מגילת ברית דמשק היא מגילת היסוד הכיתתית (ממנה יצאו קבוצות ביניהם האיסיים ואיתם מגילות יותר כיתתיות ומאוחרות - הסרכים) שמפרשת את התורה ומפרטת הלכות גלויות ונסתרות שמהן נפוצו ליהדות ולנצרות. שמה זה ניתן לה ע'י חוקרים במציאתה, למרות ששמה הנכון כפי שהוא מופיע בתוך המגילה עצמה ('ברית דמשק') – כבר נתפס ע'י הנצרות, למרות שנכתבה כ-200 שנה מאוחר יותר בימי סוף בית שני.

[298] מדעותיו של ישו נראו שהיה יהודי קנאי, ואולי הטפותיו נגד הפרושים (והצדוקים) תואמים לגינויים העדה נגד אפרים ומנשה. לישו היו מספר מטבעי לשון של המגילות הכיתתיות (בפרט 'בני האור'), ובעיקר למורו יונתן המטביל ששהה באזור מדבר יהודה היו מנהגים דומים כ??. פרופ' פראנק קרוס: 'הקבלות אלו, בין האבנגליון לפי יוחנן ואיגרות יוחנן לבין כתבי האיסיים, יפתיעו רק את אלה מהחוקרים שניסו למצוא באבנגליון לפי יוחנן השפעה יוונית חזקה. כעת מסתבר – כפי שסברה קבוצה קטנה של חוקרים זה זמן רב – כי קשריו החזקים ביותר של מחבר האנגליון היו לא עם העולם היווני או עם היהדות הפילונית, כי אם דווקא עם היהדות הארץ ישראלית – תפיסת האמת, הדעת, הרוח ואף ה'דבר' – מקורה לא בפילוסופיה היוונית או הגנוסטית, כי אם בתורת היהדות הכיתתיות. לפיכך, האבנגליון לפי יוחנן אינו ההלניסטי ביותר מבין האנגליונים, אלא במונים מסוימים היהודי מכולם'.

[299] המבקר תואם לבישוף. הפקיד. הכומר וסקרמנט הכהונה.

[300] תשובה כחלק מטבילה היא חידוש של סרך היחד: '??', אך ייתכן שזהו האמור בישעיה א' 17: 'רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ - הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ'. הליך הקבלה לעדת היחד ארך כשנתיים בשלבים (כשלא מצוין בסופו דווקא טבילה, אך כן כניסה לטהרה היחד), ואילו יוחנן המטביל ביצע הטבלה מיידית מתוך הטפתו לגאולה הקרבה בפתח, אך בכל זאת לא התקרב למאכליהם (לוקס ז' 33-34 ועוד).

[301] אור, רוח בשר.

[302] דוגמאות להלכות: וידוי לכוהן (שעבר לכומר) ככפרה על חטא - penanace, הרבים הפכו להיות ה'קהל' - הכנסייה, סלע כיסוד הקהילה; תוכחה מסרך היחד ה' 20 – ו' 1 -אל– מתי יח' 15-17. להרחבה: שני מאמרים בעניין במגילות קומראן, מבואות ומחקרים ב'.

[303] ספר חנוך א' פרק קו' 1-12 ומגילה חיצונית לבראשית (דף 2) מתארים את לידתו של נח שנולד דומה למלאך, ולכן אביו למך פנה לאשתו לבירור. בספר חנוך ב' (הסלאבי) כג' מתואר שניר (אחיו של נוח, אביו של מלכיצדק) חושד באשתו צופמינה שבגדה עם איש אחר, כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה כי שימש ככוהן גדול. יתכן והעובדה שחנוך ומלכיצדק (עלה השמיימה במבול [חנוך ב' הסלאבי כג' 36, 63]) לא מתו, שימשה בידי הנוצרים טיעון לאישוש עלייתו של ישו השמיימה.        תיאור איש הימים בחנוך מו'???

[304] - ישו היה מקל (וודאי שהדורות אחריו כפאולוס שביטל המצוות) וסבר שאינו מעל המצוות (למרות שמקומות אחרים טען שלא בא לשנות) ובפרט בעניני טהרה. לעומת זאת, עדת בית צדוק היתה מקפידה ומדקדקת בכל התורה (אם כי יש אפשרות לפרש פסוק במגילת עדת היחד לביטול המצוות באחרית הימים).  עדת קומראן מאופיינת בהקפדה על המצוות לפי הלכתה, אך לעומתה ישו היה מקל ותלמידיו-שליחיו אף ביטלו כליל את המצוות.

- ישו גם אינו מתאים למשיח המתואר בישעיה א' ויא' כמלך לוחם ומנצח את הגויים (תיאורים אלו מיועדים לאחרית כל הימים עם גאולת ה' לפי: חנוך מ' 5-1, דניאל ז' 13 ועזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי) בתואנה שהוא גואל הנשמות ולא מהרומאים (מעשי השליחים א' 8-6). בעניין זה יודגש שישנה מגילה של 'בן האל' (246Q4) וגם היא מתוארת את ניצחונות בן האלוהים.

- ישו הוגדר כמעל כוהן מבית אהרון (יוחס לבית דויד, ואילו מורה הצדק היה כוהן), ואילו במגילות יש תיאורים למשיחים מאהרון וישראל באחרית הימים.

[305] עם זאת, אולי ניתן לפרש את הפסוקים של עדת קומראן שבאחרית הימים המצוות יתבטלו: 'ונשפטו במשפטים הרשונים אשר החלו אנשי היחד לתיסר בם עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל‏' (סרך היחד ט' 11-10). זוהי גם דרשת חז"ל על פורים שישאר החג היחיד והחזיר שיותר לאכילה. לבדוק עמ' 470 ו-472 במנחם בן שלום.

[306] 7.5 ספרים חיצוניים שנמצאו במגילות: חנוך, כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא. החצי הינו הספק לגבי שושנה 551Q4 ואגרת ירמיהו.

[307] 7.5 ספרים חיצוניים שנמצאו במגילות: חנוך, כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא. החצי הינו הספק לגבי שושנה 551Q4 ואגרת ירמיהו.

[308] במצהף קדוס נמצאים גם צוואות האבות משה ואהרון שאינן במגילות ים המלח, אך ישנן צוואות קרובות, כמו דברי עמרם. כמו"כ, ישנם ספרים חיצוניים שונים שמיעוטם בין מגילות קומראן, אך ההנחה שהתווסף מאוחר מהשפעה נוצרית, כיוון שנכלל בביבלייה כחלק מהברית הישנה, וכן כיוון שהמצהף קדוס כולל ספרים של חכמי הקהילה שנכתבו מאוחר מאוד - במאות האחרונות.

[309] השאלה אינה מתייחסת לתיארוך והזמן של אימוץ הספר/הלכותיו, ומרתקת לגבי לוחות שנה רבים הקרובים ללוח 364 יום של עדת קומראן, ובפרט את 3 הניסיונות של אומות העולם מהמאה ה-20 לקבוע לוח כזה בכל העולם (בעיקר נוכח הדיוק והמחזוריות המדהימה שמקלה על חישובי פיננסים וחשבונאות), שכשלו בגלל התנגדות רבנים וחוסר הדיוק לסינכרון – בעיית החידה ללוח המגילות עד היום.

[310] ראו: זיו, הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת.

[311] בניגוד מסוים לברית דמשק י' 14-יב' 6 (ובמגילות: ‎4Q421, 4Q264a, 4Q265 ) שבה פירוט ואבחנות שחלקן מקלות.

[312] יש לציין שאתיופיה היא המקום היחיד בעולם שעדיין נוהג לפי לוח שמשי מצרי של 360 יום לפי 12 חודשים בני 30 יום, ושסופו 5 ימי חג ראש השנה. כך שדווקא לביתא ישראל היה קרבה פיזית ללוח שמשי היותר קרוב ליובלים.

מרתקת העובדה שמעולם (זולת עדת קומראן) לא הצליחו ליישם את הלוח 364 יום, ובפרט את 3 הניסיונות של אומות העולם מהמאה ה-20 לקבוע לוח כזה בכל העולם (בעיקר נוכח הדיוק והמחזוריות המדהימה שמקלה על חישובי פיננסים וחשבונאות), שכשלו בגלל התנגדות רבנים וחוסר הדיוק לסינכרון – בעיית החידה ללוח המגילות עד היום.

[313] ולפי כן באיגרת אל הגלטים ד' 10-9 מרומז שתלמידו של ישו פול מציין שכולם חגגו ראש חודש ירחי, וכן היו מחלוקות של ראשי הכנסיות כיצד להזיז את הפסחא בתאריך ירחי מהפסח ההפרושי-ירחי.

[314] גם ביובלים א' 10-7: ' בטרם אשכנם בארץ אשר נשבעתי לאבותם... וילכו אחר הגוים ואחר גלוליהם... כי עזבו את חוקותי ואת מצותי ואת מועדי בריתי ואת שבתותי'. אמנם המשך פס' 10 נוגע לבית המקדש הראשון, אך נראו שאין מדובר על תקופה זו, אלא על תיאור נוסף לעזיבת המצות.

[315] השמות הבבליים, המקובלים גם היום, מופיעים בספרי: זכריה א' 7, אסתר ב' 16, ג' 7, ח' 9, עזרא ונחמיה א' 1, ו' 15. בשמות אחרים מופיעים במלכים א' ו' 37, ו' 38, ח' 2, עם זאת, ראו טענתי לעיל בעניין בית חוניו ובית הכנסת ('פרוסאוכה') עם מגילת המזלות האסטרולוגיה 4Q318. בכך אני מסכים חלקית עם מחקריה (1953-1957) של אני ז'ובר (Jaubert) שאכן רשימת המסעות של בני ישראל בספר במדבר הינה לפי לוח 364, אך לא לגבי חיבורים אחרים מימי גלות בבל ואילך. ג'יימס ונדרקם בחן את מסקנותיה ואישש את עיקרן, תוך שהוא מתארך את הנהגת הלוח הירחי השמשי במקדש לימי גזרות אנטיוכוס (על פי דניאל ז' 25). אין בידי תשובה לשינוי המתואר דניאל ז' 25, זאת ועוד שהוא מתואר גם באפוקריפון ירמיה.

בין ספרי המקרא האחרונים מופיעים שמות חודשיים ירחיים, וכך גם בקאלו פסח שביב. בסיפור על ראש החודש הכפול בשמואל א' כ' מצביע על ראש חודש ירחי כפול, אם כי עדיין ייתכן שמדובר בראש חודש של לוח 364 שאחריו יום הפגע בין העונות. פסוקים מתהילים ובן סירא מעניקים לירח תלות לקביעת מועדים (עם זאת יודגש שעדיין במגילות של עדת קומראן יש את מועדי התגלות הירח ומלואו, וכן סינכרונו עם השמש אחת לשלוש שנים – ראו הערה 153 לקמן).

[316] תקופת המבול (בראשית ז'-ח'), ימיו של חנוך (שם, ה' 23), תחילת השנה באביב (שמות יב' 2; דברים טז' 1), חודש בן 30 יום (במדבר יא' 19) ותחילת היום בבוקר (ויקרא כג' 5-6, יובלים מט' 16-14, בניגוד לערב כיפור ושבת). קיסטר, עיונים בממ"ת, עמ' 47-44 התמקד רק בלוח המבול, והביא ראיות שונות. רבנים בודדים הודו שהלוח מהתורה אינו ירחי, כגון אי גאון וחיים זעליג וסלאנימסקי.

[317] כך סבר שטמברגר (1995, עמ' 86-85): לפי מעשה הטעיית הבייתוסים את בית הדין שקידש את החודש. אם הצדוקים סוברים שמועד קציר העומר הוא ממחרת השבת שבתוך חג הפסח, היה עליהם לחרוג ממנהגם זה כששבת וחג ראשון של פסח מצטלבים.

[318] להרחבה ראו: רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 90-97. הוא הוטה לסברה שהצדוקים והבייתוסים נהגו לפי לוח ירחי.

[319] משנה, ראש השנה א' ז', אך לא מוזכר בה הצדוקים.

[320] תוספתא, סוכה ג' א' (מהדורת ליברמן, עמ' 266). ראו: רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 70-66. גם ביתא ישראל דחו חגים מפני השבת, וביום הכיפורים אפילו אכלו פיסת לחם כדי לא לעבור על איסור הצום מהיובלים.

[321] תוספתא, ראש השנה טו'. מהקשרם של הדברים נראו שהבייתוסים ניסו להטות בערמה את תאריך קידוש חודש ניסן בידי בית הדין כדי להביא לכך שמועד קצירת העומר, וממלא מועד חג השבועות, ייפלו בימים שיתאמו את הלכתם במוצא'ש-ראשון.

[322] על פולמוסים קומראניים בנוגע ללוח השנה ראו למשל טלמון, 1989, עמ' 199-149. זולת המחלוקת העיקרית של חג השבועות, מענין שהמחלוקת על יום כיפור (פשר חבקוק יא' 8-4) נשמרה באופן שונה (פנים לוח ירחי) בין הפרושים המאוחרים של יבנה.

[323] ראו לעיל בפרק ' אימוץ הלכות עדת קומראן ע'י יוחנן הורקנוס והצדוקים' על טענתי לגבי שני העותקים השונים של תחילת ממ"ת וכשבאחת מהן אין תיאור הלוח.

[324] מושחתים הרודפים אחר מנעמי החיים, מתבוללים בתרבות היוונית ומבקשים עושר וכבוד.

[325] העיקרון השני החשוב של התאולוגיה המעתזלה שהפכה לתו היכר של התנועה הקראית  הינו רעיון הצדק (עדל). ברעיון זה טמונה האמונה בבחירה החופשית ובגמול ובעונש שבעולם הבא. הואיל והאדם חופשי לבחור בין טוב לרע, הוא ניצב בבוא יומו לפני משפט הצדק האלוהי, אשר מענישו על מעשיו הרעים או גומל לו על מעשיו הטובים.

[326] ייתכן שיש ערבוב ספרותי עם הכותים, כפי שציין רשב'ג: 'כל מצווה שהחזיקו בה כותים מדקדקים בה יותר מישראל' (קדושין עה' א').

[327] תחיית המתים מוזכרת ב: חנוך, צוואות השבטים, פסידו-יחזקאל, 4Q521.

[328] ההוכחה העיקרית לכך היא קיומם של ספר היובלים בן סירא ומגילת שירות עולת השבת. יוספוס מציין שישבו במצדה מנהיגי 'הפילוסופיה הרביעית' (קדמה”י יח' 23), ומקובל דעתו של מ' שטרן (תשנ'א עמ' 343-340) הפרושים. שאלו הקנאים הסיקריים. בן שלום הראו בספרו (תשנ"ד, עמ' 175-171) שהאידיאולוגיה הקנאית באה במובהק מקרב בית שמאי. ראו בהמשך לגבי ההבדל בין הצדוקים-המאוחרים למול הצדוקים-הראשונים.

[329] ציטוט???

[330] כך לעיר ??? וליבנה.

[331] במיוחד מלמדת ההסכמה של פילון ויוספוס (קדמה”י ב' 318; ג' 240, 248) עם הפרושים בענייני הלוח הירחי, שהיה רווח גם מחוץ לחוגי הפרושים.

[332] ובכך אני מחלק את מסקנתו של גייגר, שהצדוקים לא היו כת חילונית-אריסטוקראטית ומתיוונת, אלא קבוצה דתית שמרנית ומחמירה. על כך בהערה הקודמת על גייגר, וכן במבוא של שכתב י' קלוזנר למהדורה בעברית של 'המקרא ותרגומיו' (גייגר, תש'ט עמ' 34-30).

[333] בשלושת פסוקים אלו יש ביטויים דומים. בספר טוביה מסורות נוספות של הלכות נישואין, החל מכתובה, ייחוד, נדוניה, ברכות ועוד. הנוסח הארוך (כהנא) הינו הקרוב למקור בעברית/ארמית של 7 מגילות טוביה מקומראן.

[334] להרחבה ראו גם: מלכי, דרכם הרוחנית של האיסיים, מקומראן לקונדליני, 2005.

[335] בחיבורו Naturalis Historiae 5:17. התרגום עפ"י ידין, תשי"ח, עמ' 222-223. יש לציין כי ישנה גם עדות של דיו כריסוסטומוס (המאה ה-3 לספירה), אך נראו כי הוא לקח את הדברים מפליניוס ולכן לא נהוג להחשיב עדות זו כראיה.

[336] פילון האלכסדרוני תיאר את האיסיים בשניים מחיבוריו: 'שכל אדם ישר הינו בן-חורין' ו'סנגוריה על היהודים'.

[337] מלחמות היהודים ב' ח' 161-119; קדמוניות היהודים יג' 173-171, טו' 379-371, יח' 22-18; חיי יוסף 12-10.

[338] עם זאת, על הזיהוי הקרוב ביותר לעדת קומראן, ובמקביל הרחוק ביותר לחז"ל, הוא לוח השנה – האם האיסיים נהגו לפי שמשי או ירחי. על כך אין מקור מפורש, רק רמז בדברי יוספוס שמתפללים לכיוון השמש. ראו בנוסף בפרק על חידת לוח השנה של הצדוקים.

[339] קלויזנר, תשכ"ו, עמ' 24, ברושי, תשנ"ז, עמ' 301-302, שוורץ, תשס"ט, עמ' 612-614 הצביעו על רמזים 'חז"ליים' לאיזכור של האיסיים. ראו בנוסף: אליאור, תהום ונשייה. חז"ל מציינים שהיו 24 כתות של מינים טרם חורבן הבית (ירושלמי סנהדרין י' ה'). 7 כתות של צדיקים (ת"י לזכריה ד' 2, קטע 144 [א]).

השאלה המתבקשת מאליה – לו חז"ל אכן התייחסו לאיסיים, מדוע לא הוזכרו אלו בפירוש אלא רק ברמזים דקים?!

[340] ראו: אלאור, תהום הנשייה.

[341] זוהי טענתה של אליאור, תהום ונשייה.

[342] על כך ראו: שוורץ, כת מדבר יהודה והאיסיים.

[343] אמנם המונח 'מחנות' משמש לעיתים במגילות קומראן ככינוי ליישובים, ללא כל זיקה ל'מחנה' המקראי, אולם במקרה זה יש לדעתי לפרשו כמכוון כלפי ה'מחנה' המקראי, כשם שהקביעה שירושלים היא 'מחנה הקודש' קשורה בודאי ל'מחנה' המקראי.

[344] ישנו מדרש שהיו 2,000 צמחונים שלא חטאו בחט העגל?

[345] 'מחוקקנו אימן רבים מתלמידיו לחיי שיתוף... הם גרים בערים רבות ובכפרים רבים ביהודה, בקהילות גדולות מרובות-חברים' (פילון האלכסנדרוני, היפותטיקה, קטע שני).

[346] שלושה אזכורים: 'וראשונים [לפי דיוק לשון התרגום היווני נראו שהכוונה לראשונים במעלה, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס] החסידים היו בבני ישראל' (מק"א ז' 12-14); 'ותאסף אליהם כנסת חסידים, כוח רב מישראל, כל איש השומע לתורה' (מק"א ב' 42); מק"ב יד' 6: 'אלה מן היהודים המכונים "חסידים'', אשר מנהיגם יהודה המקבי, מנהלים מלחמה ומורדים ואינם מאפשרים לממלכה למצוא יציבות'. מק"ב ו' 18 מזכיר סופר שייתכן והוא גם חסיד. להרחבה ראו: קאמפן, חסידים.

[347] יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80), מנחם על הורדוס כילד (קדמה”י טו' 372-9), ושמעון האיסיי על חלומו של ארכאלוס (מלחמת היהודים ב' 111-113). בהקשר זה נציין שני חסידים: חוני המעגל שתפילתו כנבואה (ראו בהמשך), וחנינה בן דוסה החסיד "נחשד" כנביא (ברכות לד' ב').

[348] למשל: 'חסידים ואנשי מעשה' (משנה סוכה פ"ד).

[349] שמואל ספראי סבור שהמונח 'ראשונים' אינו בא להפליגם לימים ראשונים כלומר מאות שנים לפני כתיבת או המסורת לימי החשמונאים, אלא 'ראשונים לדור מוסר המסורת' כהלל ושמאי, וכראייה לכך הוא שהצירוף מופיע גם ב'זקנים ראשונים' (תוספתא ידיים, מהד' צוקרמנדל, פ"ב הט"ז). ביכלר, עם הארץ הגלילי, זיהה אותם עם חז"ל. פינקלשטיין, הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה, זיהה אותם עם חסידים מימי עזרא הסופר.

[350] ייתכן אף ששמות קרובים קשורים, כמו רבי חנינה בן דוסה החסיד, בפרט שהלכתו לנדר נזיר תואמת לחסידים ראשונים (בבא קמא ל'). יש לציין שר' עזריה מן האדומים רשם את האייסים כ'איסיאי' בספרו 'מאור עיניים'.

[351] שמואל ספראי עסק בדמות החסיד בכמה מאמרים. לדעתו, ובניגוד לצרפתי, החסידים אכן היוו תנועה או זרם חברתי. הם היוו חוג הקרוב לעולמם של החכמים הפרושים, אך לא זהה לו. ספראי מונה במאמריו השונים אפיונים שונים להתנהגותם ולתורתם של אותו חוג חסידים. כך הוא מציין את קרבתם היתרה לאלוקים המתבטאת בדימוי השכיח כ"בני בית" לפניו' את ייחודה של אמונתם המוחלטת בכך שזכותו של האדם מגנה עליו מכל רע אפשרי, את מעשי החסד המרובים שלהם ואת כוח תפילתם. נסים ומופתים תופסים מקום נכבד בסיפורים עליהם, תופעה שהיא נדירה למדי בסיפורים על חכמים אחרים. במאמר מאוחר יותר, "חסידים ואנשי מעשה", עמד שמואל ספראי על אפיונים ייחודיים נוספים של דמות החסיד. העניות היא אחד מקווי האופי שלו, כאידיאל. ספראי מייחס תפיסה זו לבן האי האי: "לפום צערא אגרה" (משנה אבות ה' כה').

[352] מהמאה ה-19 ביקשו מספר חוקרים לזהות את החסידים עם האיסיים, ראו: פראנקל, 1846; גייגר, 1871; קושלר, 1920. ביכלר, 1922, הכחיש טענותיהם.

[353] בן שלום, חסידות וחסידים. בספרו הציג כל חכם פרושי ורבני שנהג במידה טובה, ולא התמקד בחסידים שמצוינים מפורשות, ואף דחה את קשרם לעדת קומראן, על אף שהודה שהקו המרכזי ביניהם זהה – לפני משורת הדין.

[354] הרמן. חסידים קדמונים. . במאמרו ביקש להוכיח שההלכה החסידית משקפת רובד קדום ביותר בתוך הפרושים, שממנה נבנתה ההלכה המאוחרת, אך לא ניתן את ספרות קומראן וספרים חיצוניים.

[355] אם כי ייתכן ויש קשר לפילוג בין הקנאים למתונים. גרץ (H. Graetz, Geschichte der juden, 3 II, Leipzig 1906, pp. 797-799) משייך את מחלוקת בית הלל ושמאי למחלוקת בין מתונים וקנאים טרם המרד הגדול. נדמה שהקנאים ניסו לשחזר את ניצחונות החשמונאים כאמור בשימוש מה”מ בניצוח עדת קומראן והחסידים.

[356] אימצו את קביעתו של פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים.

[357] עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים. ראו למשל: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14 ובפרט ה' 12: 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו'; ו' 11-14; פשק חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10.

[358] 'יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר. אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפים. ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי'. כתבו על כך ושהטבעות המשיכו לשמש במקדש כשדעת חכמים היתה נוחה עימן: אורבך, תרומתו של יגאל ידין למדעי היהדות, עמ' ;6 רוקח, הערות אכסניות, עמ' 263-264.

[359] 'היו מסרטין לעגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו אתא איהו בטיל משום דמיחזי כי מומא במתניתא תנא שהיו חובטין אותו במקלות כדרך שעושין אותו לפני עבודת כוכבים. אמר להם עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח נבילות הא שחיט להו אלא טריפות שמא ניקב קרום של מוח עמד והתקין להם טבעות בקרקע' (תרגום: היו עושים שריטה לעגל כדי שיהיה יותר קל לשחוטו, בא יוחנן וביטל מעשיהם משום שנראו שעושים בעגל מום. בברייתא נתנו פירוש שונה ל'נוקפים' – שהיו מהממים את העגל כמו שהיו עושים לפני עבודה זרה. אמר להם יוחנן, עד מתי אתה עד מתי אתם מאכילים נבלות למזבח, ושאולים האם עגלים אלו נהיו נבלות? הרי שחטו אותם ולא מתו בעצמם. אלא הכוונה שבמכותיהם ניקב קרום המוח נעשו טריפות, ולכן עמד יוחנן והתקין להם טבעות בקרקע שיקשרו את הבהמות לנוחות שחיטתם).

[360] הזוגות העבירו מסורת מועטה ובעיקר מוסר: הראשון - אנטיגנוס איש סוכו, מסר מסורת תורנית-הלכה אחת בלבד; יוסי בן יועזר איש צרדה העביר 4 הלכות (שהם במחלוקת עם פשט התורה ועדת קומראן – הרחבה על כך בנפרד); יהושע בן פרחיה הכוהן העביר רק הלכה תורנית אחת (שמעידה על כך שלוח השנה שובש); נתאי הארבלי לא העביר מסורת הלכתית; יהודה בן טבאי גזר החמרה בטהרה (טומאת מתכות) והקל בהריגת עדים.            במשך שלש מאות שנה ומעלה נמנו 6 זוגות בלבד. בתקופת הזוגות נתגבשו גם המסגרות הספרותיות, שהגיעו לשיאם הספרותי, סגנוני, צורני וכמותי, בתקופת התנאים. והם כידוע מחמישה סוגים: תרגום, מדרש, משנה, אגדה ומסתורין. הממצאים מועטים מכדי להשיב בלא מחקרים אינטנסיביים מקיפים במקורות התנאיים, ומחקרים כאלה הם בודדים.

[361] בכל אופן, המקור ממגילת המקדש לד' 6: 'אוסרים את̇ ר֯א֯ש̇י ה̇פ̇רים אל הטבעות ו[‏  ] ב֯טבעות... אחר יהיו ט̇ובח̇ים אותמה...'.

[362] עדת קומראן צנועים ואלמונים, אין לנו שום שם. רוב השמות הן מהמגילות התעודיות ומהמגילה הכלכלית 4Q348. מעניין שגם חז"ל לא זוכרים את השמות של הפרושים הראשונים שחלקו לגבי טהרת הכהן לאפר פרה אדומה. ייתכן שאלו היו מכת אפרים דורשי החלקות, או שהתביישו לציינם.

[363] 'ואף על טהרת פרת החטאת השוחט אותה והשורף אותה והאוסף את אפרה והמזה את מי החטאת לכל אלה להעריבו השמש להיות טהורים'.

[364]  יהודה בן טבאי להוציא להורג שלא כהלכה כדי "להוציא מליבן של צדוקין" (מכות ה:): "אמר רבי יהודה בן טבאי: אראו בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון".

[365] פשר נחום ג' 8-3: 'פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל... פ̇ש֯ר֯ו֯[‏  ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות‏ [ ]קהל ופת[אים‏] לא יחזקו עוד את עצתם'; ב"ד ז' 21: 'בהפרד שני בתי ישראל שר (=סר) אפרים מעל יהודה וכל הנסוגים הו̇סגרו לחרב'.

אמנם גם הצדוקים אבדו, אלא אם אפשר לראות את הקראים כהמשכם או כהיטמעות בהם כחלק מעמ'י, אך גם ניתן לראות את אובדן הפרושים הראשונים והיטמעותם בחז”ל (כפי שיוצע בהמשך).

[366] דוגמאות להלכות הפרושים שסותרות למגילות, ושמצאו במגילות כמנהגם של 'אפרים' דורשי החלקות: פוליגמיה, נשיאת אחיינית. עם זאת, ישנן עוד הלכות רבות שאינן זהות ביניהם, אך אינן רשומות כמחלוקת גלויה – שהדעה הנגדית היא של 'אפרים' דורשי החלקות.

[367] ראו: ה' אלבק, מבוא למשנה תשי'ט עמ' 38-26, המשפט העברי, עמ' 452-450. בדרך כלל חוקרי התושב'ע מיעטו לתאר את פעילותה של הכנסת הגדולה בתחום ההלכה, משום שאין בידינו ממצאים ברורים. אבל הם נטו ליחס פעילות רבת משמעות בתולדות התושב"ע לעזרא הסופר, ולסופרים שאחריו, על יסוד התיאורים שבספרי עזרא ונחמיה.

[368] בגלל שלושת הלכותיו בענייני טומאה וטהרה במשנה זו (שבארמית - המצביעה על קדמותה ההלכה, ואולי אף המסורת הקדומה ביותר של הפרושים): 'עַל אַיִל קַמְצָא, דָּכָן' (התרת אכילת מין חגב); 'וְעַל מַשְׁקֵה בֵית מִטְבְּחַיָּא, דְּאִינּוּן דַּכְיָן' (התרת הנוזלים הטהורים שהמגיעים מבית המטבחיים שבמקדש כמותרים לשימוש - אף על פי שדם הקורבן התערב בהם), בניגוד למגילת המקדש לב' 12-15; 'וּדְיִקְרַב בְּמִיתָא, מִסְתָּאָב' (קיצור ימי טומאת הנוגע בטמא-מת רק עד הערב ולא שבעה ימים) בניגוד לפשט המפורש בבמדבר יט' 14-16.

[369] בימיו גם נתעוררה המחלוקת הראשונה בהלכה: אם סומכים את הידיים על ראש הקרבן ביום טוב או לאו (משנה חגיגה ב' ב'), וזוהי מחלוקת ברורה שאינה יכולה להתקיים בלוח השנה של עדת קומראן לפיו החגים לעולם לא יחולו בשבת.      חוקרים שניסו לזהות את 'איש הכזב' עם יוסי בין יועזר: E. Regev, 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27.

[370] 'אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נדוי' (משנה תענית ג' ח').

[371] נזיר כד': 'איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים'.

[372] עדת קומראן אסרה את הגיית שם יי: 'וא]ש̇ר יזכיר דבר בשם הנכבד על כול הכ‏[   ] ואם קלל או להבעת מצרה או לכול דבר אשר לו‏ [   ] הואה קורה בספר או מברכ והבדילהו ולוא ישוב עוד על עצת היחד' (סרך היחד ו' 27 - ז' 2). במגילות התפילות והברכות כינוי יי הינו בעיקר 'אדני' ואחריו 'אל', וכך גם מדגישה תוספתא ברכות ז' ו' (ושאסור להשתמש ב'אל' ו'אלוהים' בתחילת הברכות). שבועה מותרת רק באלה: 'וכל האובד ולא נודע מי גנבו ממאד המחנה אשר גנב בו ישביע בעליו בשבועת האלה והשומע אם יודע הוא ולא יגיד ואשם' (ברית דמשק ט' 12-10, כנראו על ויקרא ה' 1). במקום השם המפורש, נהוגה במגילות קומראן הלא-מקראיות (כגון: מגילת טוביה הארמית 4Q196, קטע 18) ומכתבי תורה שלא מקומראן, כתיבה בארבעה קווים קצרים: "". מצורת כתיבה זו השתלשלה צורת הכתיבה 'יי' (ודומותיה) לשם הויה, כמצוי בסידורי תפילה רבניים עד ימינו. להרחבה ראו, שיפמן, הלכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה,  פרק ה': השבת אבידה וגזילה והשימוש בשם ה'.

[373] 'וכל כך גדול כוחם של אלה [הפרושים] אצל ההמון, שאפילו אומרים דבר נגד המלך וגם נגד הכוהן הגדול, מיד מאמינים להם'. גם שתי מגילת מתארת כך את אפרים דורשי החלקות: 'אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים' (פשר נחום ב' 8), אך לעניות דעתי היא מכוונת למתייוונים בתקופה הטרום-חשמונאית.

[374] על מנחם כאיסי ראו יוספוס קדמה”י טו' 372-9: 'מן האיסיים ומנחם שמו, שהכל היו מעידים על מידותיו הטובות והיפות באורח חייו, וגם כי ניתן לו מאת אלוקים לדעת עתידות מראש'. על כך ראו: קנוהל, בעקבות המשיח, עמ' 108-100.

[375] ופעם אחת בייתוסים! על כך ראו: ידין, מגילת המקדש, עמ' 97; רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 58-50.

[376] המקור ישיר הראשון מאוחר (מהאר'י), אך אמרו על ר' אליעזר הגדול השמותי שהלכה כמותו לעתיד לבוא, ראו משך חכמה בראשית לב' טו'.

[377] כך מקובל, ראו: גילת תשכ'ח; בן שלום, תשנ'ד. מעדויות שבמקורות תנאיים אנו למדים שבמסורת ההלכה הקדומה של בית שמאי היו הלכות הקרובות למסורת הצדוקים והכותים יותר מאשר למסורת התושב'ע המקובלת בדורות שאחרי החורבן. כגון: 'כל עצמן של ב'ש לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מיטתו וכל כלי תשמישו לשם' (ערובין ל ע”א ירושלמי פ'ג ה'א) וזהו כדעת הצדוקים. השנאה לבית שמאי המשיכה בימי יבנה שקבעו מאז רק את הלכות בית הלל ??, ואף קיללו: כל השומר הלכת בית שמאי חייב מיתה (תוספתא ??).

כך סיכמה נעם, בית שמאי וההלכה הכיתתית, עמ' 67: 'אפשר שיתחזק הרושם העמום כי תפיסה הלכתית קדמונית, חמורה ותובענית, ששורשה בסמכות ובמסורת ולא בסברות ובהבחנות משוכללות, שפניה אל צורכי גבוה ולא אל נסיבות הדיוט, שעיניה נשואות אל אחידות, פרישות וטהרה במעשה היומיומי כמו בהגדרת הערונות המופשטת – הדיה של הלכה זו נשמעים מחלונות בית-המדרש של בית שמאי וממערות קומראן כאחד'.

מאידך בתרגום ארמי ובשרידי 'פשר' של כת יהודית-נוצרית (שהובאו בפירושו של הירונומוס לפסוק), דורשת על בית הלל ושמאי שהם מתעי העם, שיהיו לנגף ולמכשול (יש שם 'אטימולוגיות של דופי' לשמות הלל ושמאי: לגבי האטימולוגיה לשמו של שמאי ראו: אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, ירושלים 1957, עמ' 17: ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב תשכ'ז, עמ' 187, הערה 336). לדעת קיסטר, לתולדות כת האיסיים, הערה 79, 'שמאי' נדרש מן השורש 'שמם'=להחריב, ו'הלל' מן 'חלל', ושמא כדאי להשוות לירושלמי חגיגה ב' ג' [עח' ע”א]: 'ישמו בתיהם של אלו שישמו את בית אלוהינו', ובבית שמאי הדברים אמורים; 'אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת' בסיפור תחילתו של הלל (בבלי יומא לה' ע”ב).

[378] תוספתא עדויות א' א': 'אמרו: נתחיל מהלל ושמאי'; תוספתא סוטה ז' יב': 'אף אתה עשה לבך חדרי חדרים והכניס בו דברי בית שמיי ודברי בית הלל, דברי המטמאין ודברי המטהרין'; 'בעלי אסופות' – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין.       תקופת התנאים ארכה כ-200 שנה עד מותו של ר' יהודה הנשיא (סוף המאה ה- 2) והורישה ספרות רחבה של מקורות הלכתיים בנושאים רבים ושונים, בסגנון הלכה פסוקה, בלשון קצרה ובעברית רהוטה ובהירה.  מתקופה זו שרדו מסגרות ספרותיות ענפות ושלמות של תרגום, משנה, מדרש, ואגדה). בתקופה זו גבר והלך מעמדם של חכמים, תנאים ושוני משניות. המשנה היתה הביטוי הספרותי של הקבלה והמסורת מרב לתלמיד.

[379] זוסמן, תש'ן, הערות 206, 237, דן בשאלה למי בית שמאי יותר קרובים – לצדוקים או לפרושים? והשאיר זאת בצריך עיון. ראו גם: א' באומגרטן, תשנ'ו, עמ' 394, הערה 6; נעם, תשס'ב; תשס'ד, עמ' 215-211.

[380] סברה היא שהיה שמותי (מבית שמאי), שכן בעלייתו נפסקו 18 הלכות כבית שמאי. גם ממהות 18 הלכות אלו ניתן לראות שבית הלל היו יותר קרובים לעם שהקל בהלכות טהרה ונכרים לעומת בית שמאי שקיבל מהכוהנים. קרב 18 הלכות אלו מהווה קל וחומר לזיהוי של שהפרושים והצדוקים כאפרים ומנשה, כיוון שפשר תהילים ב' 18-19 מתאר חיבורם יחדיו – דבר שלא סביר.

[381] 'אמר רב יהודה אמר רב זכור אותו האיש לטוב וחנינא בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל' (מסכת שבת יג').

[382] ראו קמינקא א. בית שמאי ובית הלל בהלכה בצרון כרך ה'. ז. פרנקל דרכי המשנה עמ' 57-47.

[383] יבמות טז' ע”א, ירושלמי יבמות פ'א ה"ו ג'. ע”ב ושם: 'יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם אבל הלכה כב'ה והיכן יצאה בת קול רב ביבי בשם ר'י ביבנה יצאה בת קול'. גם המדרש החשוב של תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט' ב') בו נאמר 'נצחוני בניי' בא להנחיל עליונותם על בית שמאי וזרמים אחרים.

[384] נחמן, ההלכה בכתבי יוסף בן מתתיהו, מסכם בעמ' 320 את 10 המקומות (הפחתתי 2 כיוון שהם גם במגילות) שבהם יוספוס מחזיק בדעת הפרושים, למול 13 מקומות של הצדוקים ועדת קומראן (3 לצדוקים ו-10 לעדת קומראן, אך עם הערות והסתייגויות מהותיות.

[385] ראו: ה' אלבק, מבוא למשנה תשי"ט עמ' 38-26, המשפט העברי, עמ' 452-450. בדרך כלל חוקרי התושב"ע מיעטו לתאר את פעילותה של הכנסת הגדולה בתחום ההלכה, משום שאין בידינו ממצאים ברורים. אבל הם נטו ליחס פעילות רבת משמעות בתולדות התושב"ע לעזרא הסופר, ולסופרים שאחריו, על יסוד התיאורים שבספרי עזרא ונחמיה.

[386] בסנהדרין מו' (וביבמות צ' ב'; ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב): 'שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך'. הלכה זו היתה בעדת קומראן 'וכל איש אשר יעשה מלאכה, וילך בדרך, ויכלכל את בהמתו בבית או במקום אחר, ואשר יבעיר אש, או ירכב על כל בהמה' (יובלים נ' 12), והתקבלה בהשך אצל חז"ל (ביצה פ"ה מ"ב; ר"ה לב').

[387] ברית דמשק ח' 14: 'אל יעש איש ביום {מל̇‏} השישי מלאכה מן העת אשר יהיה גלגל השמש רחוק מן השער מלואו כי הוא אשר אמר שמור את יום השבת לקדשו' – ברייתא פסחים נ' ע"ב: 'העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם'.

[388] ואכן אין שום פסוק כאסמכתא למשנה שבת. מאידך ברית דמשק פותחת וסוגרת את פרק השבת בפסוקים. ייתכן וגם מספר 24 פרקי המשנה בא בעקבות 22 הלכות שבת שביובלים (כמספר הדורות עד יעקב [???], וכמספר האותיות).

[389] שניהם מתחילים בהלכות על ישעיהו נח' 13, עוברים להכנות לשבת, ואז לדיני הוצאה. בשניהם יש רצף הלכות הקשורות לנוזלים.

[390] 'לוא ישיב בטרם ישמע, ולוא ידבר בטרם יבין; בארך אפים ישיב פתגם, ובמחקר צדק ימצא תוצאותיה'.

[391] 'אל ילך איש אחר הבהמה לרעותה חוץ מעירו כי אם אלפים באמה'. ב"ד י' 21-20: 'אל יתהלך איש בשדה לעשות את עבודת חפצו השבת אל יתהלך חוץ לעירו‏ {א̇‏} על אלף באמה'.

[392] הבבלי קידושין ל' מביא סיבה אחרת לקריאתם סופרים (מספור פרוקים וכדומה).

[393] מסכת תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב', ג':'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב', ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב', ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו  - לא יכנס לבית המדרש' (בבלי ברכות כח' א'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה. להרחבה: פוסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה.

[394] אין בתורה חובת טבילה במקווה, אך מויקרא יא' 36: 'אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה-מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר', אלו שיא הטהרה. קשה להכריע אם עדת קומראן התירה בדיעבד רחיצה רק במים נקיים: ??.

[395] אם כי אך מצאתי להביא מסקנות מפורשות מסיכומיו.

[396] אמנם בהמשך סיכומה עידנה טענתה זו. גם דבריה במבוא נכוחים: 'עתה, לאחר פרסומה המלא של של ספרות קומראן, ולאור המחקר הענף והפורה של המקורות השונים לגופם, נראו שהגיעה העת להתחיל להתחקות מחדש אחר המכלול ההלכתי כולו, לזרמיו, לגלגוליו ולהתפתחותו, ממקור צמיחתו במקרא ובמסורת הקדומה, דרך הילוכו בגן השבילים המתפצלים של ימי הבית השני ועד המערכת המגובשת, המסועפת והמשוכללת המעוצבת בספרות התנאית'.

[397] יש לציין שהלכת עדת קומראן איסור ל'נשיאת השם הכנבד' (????) בדומה ל: 'אומרים צדוקים: קובלנו עליכם טובלי שחרית, שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה' (סוף התוספתא למסכת ידים [צוקרמאנדל פ"ב ה"כ]). שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה' (עמ' 239-205) עמד על הקרבה ביניהם.

[398] להרחבה ראו: שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' ??.

[399] 'זכורין לטובה ולב(רכה) כל הקהל הקדוש שהחזיקו ועשו... הש(ני)ה של שבוע... (שנת) ארבעת אלפי(ם) ו... מאות ו... שנה משנברא העול(ם)... לי בו יהי של(ום) על המקם הזה'.

[400] סרך היחד ט' 5-4: 'ותרומת שפתים למשפט כניחוח צדק'; 11Q5 (תהלים קנד' בפשיטתא): 'ואדם מפאר עליון ירצה כמגיש מנחה כמקריב עתודים ובני בקר כמדשן מזבח ברוב עולות כקטורת ניחוח מיד צדיקים'; ברית דמשק יא' 21-18: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון'.

[401] עיקרון 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ' (הושע יד' 3) אומץ אצל חז"ל ביבנה לאחר החורבן. להלן מספר דוגמאות: ברכות תפילת העמידה (18) קרובות לבן סירא  נא', סרך  היחד יא' 15, מגילת יג' 20 יח' 14, יט' 29, מגילה 4Q284 ב' 5. חנוך לט' 13-12 מביא את ה'קדושה' בחזרת הש"ץ. מגילת 'דברי המאורות' (4Q503-6) הינה תפילה לזריחה ושקיעה. תפילות למועדים וחגים נמצאו: לחודש הראשון - 4Q503, ליום הכיפורים 4Q508 2 2-6. ברכה ראשונה (נהנין) על הלחם והיין בסרך היחד ו'  4-6 וי' 15-13. מאות מגילות תפילה שונות, ביניהם אזכור ל-4,500 מזמורי תהילים, סדרי המנונים לשירה מיסטית ולשירה מאגית (כולל שמות שדים ולילית), שירות מלאכים, שירי לחש נגד מזיקים, ועוד.

[402] גם רבי פנחס בן יאיר החסיד מוזכר ביישובי הדרום (דברים רבה ג' ג').

[403] להרחבה ראו: שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 162.

[404] ליטורגית 30 קלפי התפילין ו-8 המזוזות לצד פרקים נבחרים ספר דברים נמצאו במגילות.

[405] למשל ספר א' 70 (מובא אצל דיודורוס סיקולוס ובספרו האפולוגטי של יוספוס פלביוס נגד אפיון): 'באשר למשל שלהם (של מלכי מצרים) אף אחד מהם לא היה עבד מקנת כסף או יליד בית כי אם כולם בני כהנים מצטיינים ביותר, בני עשרים שנה ומעלה ומחונכים טוב יותר משאר בני עמם כך שהמלך, בהחזיקו את האצילים הדואגים לגופו והשומרים עליו יום ולילה, לא יטא למעשה חטא'; 'סופר כהן יקרא מספרי הקודש לפני המלך על מעשיהם המצטיינים של האנשים המשובחים כדי שילמד מכך'. להרחבה ראו טיוטת מאמרי על תורת המלך במגילת המקדש.

[406] כתובתו מתארת יהודים שהקדישו את בית התפילה למלך תלמי ואשתו ברניקי.

[407] גיא שטיבל הביא טענות על שכונה קומראנית במצדה בהרצאתו ביום 1.5.18 במוזיאון ישראל (כנס מכון אוריין).

[408] ממנה הועתקה המסורת לספר המזלות שמקשרים בין מזל למלאך וחודש (בשם) ירחי, ראו גם: ברכות, דף לב' ב'; אסתר רבה פרשה ז', פסקה יא', זהר פר' ויחי.

[409] מנגד: '[עשרה מישראל‏] וכוהנים שנים ונשפטו לפני שנים העשר האלה‏ [  וכי יהיה‏] דבר בישראל על נפש על פיהם ישאלו ואשר ימרה‏ [את פיהם ולוא ישמע אל דבריהם‏] יומת אשר עשה ביד רמה'.

[410] 'זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא ייתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה'. קללה זו קרובה להרחבת הפשט כמובא לעיל 'לפני עיוור לא תיתן מכשול, וכן לסרך היחד ט' 17 ('ולסתר את עצת התורה בתוך אנשי העול') וב"ד טו' 13-10. יצויין כי פלביוס הזקן את מיקום האיסיים בעין גדי.

[411] כך תיאורו של יוספוס על האיסיים (???), הוא הדין לפי תוספתא מגילה פ"ג הכ"א: 'אין פותחים בתי כנסיות אלא למזרח, שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח, שנאמר: והחונים לפני המשכן קֵדמַ‏ה לפני אהל מועד מזרחה', אך הלכה זו לא באה לידי ביטוי בבתי הכנסת בשאר אזורי הארץ. השווה: 'המברך על החמה הרי זו דרך אחרת' (תוספתא ברכות ו'), אך זאת כנראו נוכח חטאם של בתי הכנסת בגליל שציירו את אל השמש (אולי הקלו בדו-מימדיות בניגוד לפסל תלת מימדי) בניגוד לעבודה זרה ג' ג'.

[412] באתר קומראן נמצאו לפחות 10 מקוואות מטויחות, אך ללא 'אוצר' (רייך, מתקני המים בקומראן). להלכות טהרה במים ראו ברית דמשק י' 13-10.

[413] השווה לפילון: ' כי דברי הפשט הם בעיניהם לשון סמל לאמת נסתרת הנרמזת בהם בדרך הסוד' (" כתביו הפילוסופיים של פילון", מבחר ערוך בידי יוחנן לוי, (תרגום לעברית: יהושע עמיר), הוצאת מגנס, תשל"ה, עמודים 42-41), ולישוע: "שאלוהו תלמידיו: "מה פשר המשל הזה?" השיב: "לכם נתן לדעת את סודות מלכות האלוהים, אבל לאחרים - במשלים, למען ראו לא יראו ובשמעם לא יבינו“ (הבשורה על פי לוקס ח' 10-9). המלה "נוצרים" פירושה בעברים "שומרים" ובדרך כלל משתמשים בה בהקשר של שמירת סוד (”נוצר בלבו"). לאור הממד האזוטרי שישוע נותן לתורתו לא מן הנמנע שהשם "נוצרים" פירושו פשוט "שומרי הסוד“. יש לציין את שעון השמש שאין אנו מצליחים לפתור את חידתו, היות והינו ייחודי: http://www.shellanu.co.il/files/old_sun_clocks.pdf

[414] גם דעתו של ר' עקיבא במקום שאין רק שתי תורות, אלא תורות הרבה, אפשר שמצביע על מסורות שונות ורבות שקיבל מעדת קומראן.

[415] נרא שלאחר מכן חז"ל אימצו גישה ממלכתית ואפילו למנהיג נכרי: ' הוי מתפלל בשלומה של מלכותז, שאלמלא מוראו, איש את רעהו חיים בלעו' (פרקי אבות ג' ב').

[416] יש לציין שגם צדקת/פשט ינאי מול בן שטח דומה:

  • שמעון רימה את ינאי בתשלום להתרת הנזירים (‫ירושלמי ברכות פ'ז הב' [יא' ע”ב]; בראשית רבא פרשה צא' ג'), לאחר שהתיר נדר, הלכה שאפילו התנאים-חז”ל הגדירו אותה: 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו' (משנה חגיגה א' ח').
  • שמעון היה כפוי טובה לינאי למרות שאירח אותו לסעודה עם יהודי פרס (ירושלמי ברכות פ'ז הב'; בראשית רבא פרשה צא' ג').
  • ששמעון החליף את הצדוקים מהסנהדרין בגלל שלא ידעו להביא ראיה מהתורה, אך דרכם של הפרושים לטעון שיש להם מסורת אבות/בע"פ שאינה כתובה בתורה (הגמרא/סכוליון על מ' תענית י').
  • שמעון ביקש לשפוט את ינאי בגלל עבדו בעמידה, בניגוד לרוב השופטים, ולאחר מכן עוד קילל והמית אותם (סנהדרין יט' א'-ב').

בנוסף בעיתיות הלכותיו שלא קשורות לינאי: עדים זוממים הפוך מפשט המקרא והצדוקים (חגיגה טז' ע”ב),  תליית 80 נשות אשקלון ביום אחד (משנה סנהדרין ו' ד').

אמנם יוחנן בן זכאי הינו פרושי מאוחר לשמעון בן שטח, אך מחלוקותיו ותשובותיו התמוהות לצדוקים דומות, למשל פגיעתו (או איומו) באוזנו של צדוקי (תוספתא פרה ג'), וענישת תלמידים לא קשובים לגלי עצמות (עונש שנפסק כנראו בהטפה לרבי שמעון בר יוחאי כשיצא מהמערה), ואף דרישת חלקות לבני בתירא בפסיקת שופר בשבת (משנה ראש השנה פרק ד' משנה א').

[417] התמיכה בינאי הגיעה גם מבית חוניו - בניו של חוניו הרביעי, חנניה וחלקיה, שהיו גנרלים בצבא מצרים של קליאופטרה (קדמה'י יג' 353-355) והצטרפו למלחמתו נגד תלמי לתירוס (קדמה'י יג' 411). על קשרים נוספים בין עדת קומראן ליהדות מצרים, ראו בפרק על התפילה.

[418] מגילת 448Q4 ב' 1-9: 'עור קדש על יו̇נתן המלכ וכל קהל עמכ ישר̇א̇ל אשר בא̇ר̇ב̇ע רוחות שמים. יהו̇ שלום כלם וע̇ל ממלכתכ י̇ת̇ברכ שמכ'. איני מקבל את סברת החוקרים שמגילה זו הובאה לעדת קומראן מבחוץ, דבר כזה אינו סביר בקהילה הדוגלת באמת הצרופה וקיצונית בדעותיה.

[419] לפיהם הגאולה לפי מועד 490 שנה לפי דניאל ט' 24. גם קדמה"י יג' 301 מציין 480 שנה עד ליהודה אריסטובלוס.

[420] 'אין המקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת סג' א'; יבמות כד' א'); 'אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית, יהודה ברבי, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים' (ספרי פרשת דברים פיסקא א'). פשט כמשמעו מציין גם ר' עקיבא (סוטה ח') שמדבריו משתמע ששאר פירושי התורה אינם כמשמעו)?! לצידה דרישות כמו שרבי עקיבא דחה את המוסכמה שיש 2 תורות (ספרא, בחוקותי ח'). רב כהנא מעיד על עצמו ש'כד הוינא בר תמני סרי שנין הוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא (=כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה כבר למדתי את כל התלמוד, אך לא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה). בבלי, שבת סג' א'). מקרה נוסף של הלכה זו מוזכר גם בבבלי מכות כ' ב'.

[421] מפסוק זה קשה להבין אם מדובר בעונש מות או המרה לעונש אחר. יש לציין כי במגילת 159Q4 יש עונש מות כנראו לזקן ממרא: 'דבר בישראל על נפש על פיהם ישאלו ואשר ימרה... יומת אשר עשה ביד רמה'.

[422] ' פשרו על כפיר החרון [   ]מות בדורשי החלקות אשר יתלה אנשים חיים [  ]בישראל מלפנים כי לתלוי חי על ה֯ע֯ץ֯‏'. יש לקשור מגמות אלו למחלוקת על עדת זוממים, על כך ראו: נאה ושמש, עדים וזוממים, עמ' 315-293.      

[423] מאידך היו תנאים שהתפארו על הופכם תלמידים סוררים/רשעים לגל עצמות.

[424] "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי ה': הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה".

[425] ביטול זה של עונש מוות מהתורה מקשה להבין את מהותה של הטפת עדת קומראן על יריביהם המקלים.

[426] מגילת תענית ד' בתמוז (כ"י אוקספורד) מתארכת את הביתוסין שהולכים לפי הפשט 'וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר', אך בברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34. 4QDf, 270Q4 Frg. 3, שורות 15-13) נמצאו בדיקות בתולים לנשים טרם הנישואים, כך שסביר שפשט זה לא נהג בעדת קומראן.

[427] מאידך ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ג: 'יכול אם הרגו בסייף יהרגנו בסייף, במקל יהרגנו במקל' (בניגוד לסנהדרין פ"ט ה"א ופ"ז ה"א) ומקורו כנראו מיובלים ד' 33. יש לציין את הלכתו של אליעזר השמותי ??? והנצרות שהפרושים נהגו כך בימי הבית ????

[428] ראו גם: 'איסי בן גוריא אומר, נאמר כאן קדושה ונאמר להלן קדושה. מה להלן אסור באכילה אף כאן אסור באכילה' (מכילתא רל' על שמות כג' 19). לדאבון, לא שרדה הלכה מהמגילות (בהנחה שהיתה כזו) בנוגע לפירוש איסור זה, ולכן לא ניתן להכריע כי מסורת זה מקורה בקומראן. עם זאת, ישנן מסורות רבות של חז"ל שנלקחו מעדת קומראן, ורק בודדות לקראים, למרות שנפנפו בשיטת הפשט, אך גם חלק מחז"ל דגלו בשיטה זו, וכאמור – הפשט אינו פשוט..

[429] ספרא לוויקרא יט' 14; קידושין, משנה ב' ב'; מועד קטן יז' א'; מדרש אגדה לוויקרא יט' 14 (מהדורת בובר ב' 46); פסחים כב', ב' & עבודה זרה ו' ב'; חולין ז' ב'; בבא מציעא עה' ב'; מסכת כלה רבתי פרק ט' הלכה ח'. להרחבה: מאמרי; סמט, ישיבת הר עציון; פאלוך, אמי"ת אורות שאול.

[430] 'אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר'. הפסוק מציין 'בוֹר' ולא 'באר' (המקרא מבחין ביניהם). ישנה סתירה לשונית דקדוקית בין המדרש שהצדוקים התנגדו למנהג ניסוך המים בחג, ואילו חז"ל סמכו אותו לפסוק 'ושאבתם מים בששון' (סוכה מח'), ודווקא המקור לשאיבה יהיה ממעייני הישועה שזה תקין.

[431] וכדי לתת תוקף לגזירה קבעו שמי שיטבול במים שאובים תחזור עליו טומאה באופן חלקי.

[432] הרמב"ם פוסק שמעיקרא דדינא כל מים כשרים למקוה - "דין תורה שכל מים מוכנסים טובלין בהן שנאמר 'מקוה מים' מכל מקום... בין שאובים בין שאינן שאובים. מדברי סופרים שהמים השאובים פסולין לטבילה" (מקואות פ"ד ה"א - ב'). וכך הם דברי הרמב"ם בפירושו למשנה בזבים (ה,יב)

[433] אמנם אין קשר ישיר בין מדרש זה למגילת מלכיצדק (13Q11), אך מהותה דומה, ושרד ממנה אך מעט.

[434] ישנו פשר אחד על ספר בראשית (מגילה 4Q252 ד' 3), אך אינו פירושו פשט, ומקובל שאינה נכלל בסוגת הפשרים.

[435] 'הוֹשִׁיבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם אמר ר' ירמיה זה תלמודה של בבל' (סנהדרין כד' א'); רבי זירא צם 100 תעניות כדי לשכוח את התלמוד הבבלי ולעלות וללמוד תלמוד ארץ ישראל ביישוב הדעת ודעה צלולה (בבא מציעא פה' א').

[436] ייתכן שהירושלמי ממעט גם באגדות היא שבארץ ישראל היו ספרים אחרים שמיוחדים לאגדה, כגון מדרש רבה, פסיקתא ומכילתא.

[437] במגילת ב"ד וביובלים יש קבצים של דיני שבת שניכרים בהם קווי דמיון לדיני חז”ל, שאינם מפורטים במקרא (משנה, חגיגה א' ח'), להלן חלק מההלכות המשותפות: זמן כניסת השבת, משא ומתן, דיבור בענייני חול, עבודה בשדה, הליכה מחוץ לעיר, בישול והכנת אוכל, שאיבה, עבודת נוכרי, איסור הוצאת רכוש, מוקצה (מדברי סופרים), הוצאת היונק, עבד ושכיר, יילוד בהמה, הקמת בהמה שנפלה לבור, מקום השביתה, אדם שנפל לבור, איסור ניגון. להרחבה ראו: גינצרברג, 1976; שיפמן, 1993, עמ' 135-90. יש לזכור שהחוקרים ל' גינצבורג וח' רבין ראו בברית דמשק חיבור פרושי נוכח הדמיון ההלכתי לחז”ל, במיוחד בענייני השבת. מרתק שגם ביתא ישראל קיבלה הלכות שבת יותר מפורטות מהתנ"ך ביובלים (תאזאזה סנבת), אך לא את המפורטות דיה כברית דמשק. 

[438] על כך ראו: ורד, בית שמאי וההלכה הכיתתית.

[439] 'מה תלמוד לומר סופרים, אלא שעשו את התורה ספורות ספורות'.

[440] 'דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת'. בהקשר זה יצוין שמחלוקת בין עדת קומראן לאפרים היא על מונוגמיה, ובעוד מסתמן שהחשמונאים היו מונוגמיים, הפרושים אימצו את הפוליגמיה.

[441] 'אל ישלח את בן הנכר לעשות את חפצו ביום השבת'.

[442] תוספתא שבת פ”יד מ'א [ליברמן]: 'בראשונה היו אומרים: שלשה כלים ניטלין בשבת'.

[443] 'פשרו על הכוהן הרשע אשר רדף אחר מורה הצדק לבלעו בכעס חמתו אבית גלותו ובקץ מועד מנוחת יום הכפורים הופע אליהם לבלעם ולכשילם ביום צום שבת מנוחתם'. ראו גם פשר לתהילים ב' 11-10: 'עדת האביונים אשר יקבלו את מועד התענית ונצלו מכול פח̇י בליעל'. תכנון התנקשות מתואר גם בנחמיה ו', אך ללא קשר ללוח השנה.

[444] 'גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך'.

[445] בדומה, משנה ט"ו בסוטה פרק ט' משנה מעידה על רבי חנינא בן דוסא כי 'משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה'. עדות זו קרובה לחורבן מצדה שבה שכנו איסיים.

[446] על מגילת יוחסים כידע גניאולוגי, ראו: קורן, ממגילות יחסים לידע שבעל פה.

[447] המדרשים על דברי הימים א' כח' 13-11: 'וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת-תַּבְנִית הָאוּלָם... וּלְכָל-כְּלֵי, עֲבוֹדַת בֵּית-ה', הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יי' (וכן בדבה"י ב' ד' 7): 'מגילת המקדש שמסר הקדוש ברוך הוא למשה בעמידה... עמד משה ומסרה ליהושע בעמידה... עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה... עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה... עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה... עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה' (מדרש שמואל, מהדורת באבער, עמ' 92); 'ריבונו של עולם, העמידני בשביל (מגילת) בית המקדש שמסר לי שמואל הנביא, אלא בבקשה ממך תן לי... שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש...' (אגדת בראשית, מהודרת באבער, עמ' 75-76). בנוסף: מגילה פ"א הלכה א' ע' עמ' א'.

[448] בשני מקומות במסכת מידות אומר רבי אליעזר בן יעקב על לשכה מסוימת במקדש: 'שכחתי מה הייתה משמשת'. מכאן הסיק התלמוד הבבלי שהוא התנא שהורה את מסכת מידות בכללותה על פי זכרונו, מלבד הפרטים ששכח, ובדומה עם הסתייגות גם בירושלמי.

[449] נזכרת ביומא לח'; ירושלמי פ"ג ה"ט; שקלים פ"ה ב' (מט ע"א); שה"ש רבה פ"ג.

[450] נזכרת בראשית חכמה; ב"כ הל' סופרים; ירושלמי ברכות י' ח' (יד ע"ד); ספרי, דברים מח'. ראו גם פירוש הרשב״א: 'כן שנויה באגדת (במדרש) שמואל, במגילת חסידים מצאו כתוב אם תעזבנה יום יומים תעזבך, ובירושלמי תרומות סוף פ׳ האשה וב״ר פצ״ד מייתי לה בשם משנת חסידים. וכן כתוב בבן סירא (כ״ח ה׳)'.

[451] וכך הדברים מהמקרא: 'הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם' (???), 'סוד ה' ליראיו' ,

0???).

[452] למשל: 'וברזי פלא֯כ֯ה֯ הודעתני' (ז' 27); 'כ̇י̇ הודעתני סוד אמת' (יט' 16);

[453] 'פשרו על מורה הצדק אשר הודיעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים' (פשר חבקוק ז' 5-4).

[454] 'ועתה חנוך, את אשר אמרתי לך ואת אשר הבינות ואת אשר ראית בשמים ואת אשר ראית בארץ ואת אשר כתבת בספרים... ולקחת את הספרים אשר כתבת אתה... ונתת להם את הספרים הכתובים בידך וקראו והכירו אותי... ומסרו את הפסרים הכתובים בידך בנים לבנים ודור לדור ומשפחה למשפחה... ובאחרית הדור ההוא אראו להם את הספרים הכתובים בידך וביד אבותיך, ושומרי הארץ יראום לאנשי אמונים עושי רצוני אשר לא יקראו בשמי לשוא'.

[455] נקודות החלפה נוספות של לעקיבא במקום חנוך, כגון הבאת מסורות שירת מלאכים משמיים (היכלות רבתי, ס' 106), גילוי נסתרות (אבות רבי נתן, נוסח ב' יב'; פסיקתא דרב כהנא, פסקה ד'), 'קושר כתרים לאותיות' (מנחות כט'; סינופסיס, 16-17). להרחבה ראו: אלאור, תהום הנשייה.

[456] בעוד התנאים התנסחו בביטוי ציטוטי התורה שלא כללו את המונח 'תורת משה', האמוראים כבר הרבו בשימוש מונח זה. כך גם האמוראים הקפידו על מסירת התורה ללא עיבוד: 'כל תורה שאין לה בית אב – אינה תורה' (ירושלמי פסחים לט' ע"א; שבת פז' ע"א).

[457] 'ולא יגלה סודותיהם לזרים'.

[458] ''"וקנה לך חבר" – כיצד? מלמד שיקנה אדם חבר לעצמו: שיאכל עמו וישתה עמו ויקרא עמו וישנה כמו וישן עמו וילה לו סתריו, סתרי תורה וסתרי דרך ארץ' (מה' שכטר, עמ' 36).

[459] 'אין דורשין בעריות בשלה, ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו'.

[460] ניתן ללמוד זאת רק מהשמות הנוספים: 'חנוך השלישי'; 'שבחי חנוך-מטטרון'. ראו: ש' ליברמן, 'משנה שיר השירים', בתוך: מחקרים בתורת ארץ-ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 36-44; מ' בר-אילן, סתרי תפילה והיכלות, רמת-גן תשמ"ז.

[461] – פירוש הסולם", פרשת תצווה, עמוד נ"ו, קממד': 'נשאו עיניהם וראו חמישה אנשים מאלו פורשי המדבר, שהיו הולכים לאחר הזקן לבקש אותו לומר להם תורה. קמו. אמר רבי שמעון, מכאן ולהלאה מה שמך. אמר נהוראי סבא. משום שיש נהוראי אחר אצלנו, על כן קוראים לי נהוראי סבא. הלכו רבי שמעון והחבריה שלו עמו שלושה מילין. אמר רבי שמעון לאלו האנשים האחרים, למה הוא הדרך הזה לכם. אמרו לו באנו לבקש לזקן הזה שיאמר לנו תורה, כי מימיו אנו שותים במדבר, כלומר שהם תלמידיו שבמדבר. בא רבי שמעון ונשקו לאותו זקן. אמר לו נהוראי שמך ואור אתה, והאור שורה עמך. כי נהוראי פירושו אור'; פירוש הסולם, פרשת תצווה, עמוד ל', פ': 'כשהגיעו אליו אמר לו רבי שמעון במשא קשורה לך על גבך  אתה בא, כלומר שאין לך חמור שיישא משאך. רמז לו על מוחין דאחורים שאוחז שהם עליו כמשא, מי אתה. אמר לו יהודי אני. אמר רבי שמעון, דברים חדשים ודאי יש אצלך ביום הזה. אמר לו רבי שמעון, איפה הוא ארצך. אמר לו, דירתי היה בין אלו פורשי המדבר, שהייתי משתדל שם בתורה, ועתה באתי ליישוב, לשבת בצלו של הקב“ה בימים אלה של חודש השביעי הזה“.

[462] מאידך, גם כשיובא דעת בת קול משמיים – יפסלוהו כ'לא בשמיים היא' (נגד תנורו של עכנאי רבי אליעזר, בבא מציעא נט' ב').

[463] ' ... כשאמר הק"ב למשה 'כתב לך', בקש משה שתהא המשנה בכתב, ... א"ר יהודה בר שלום א"ל הקב"ה למשה מה את מבקש שתהא המשנה בכתב ומה בין ישראל לעכו"ם... אלא תן להם מקרא בכתב ומשנה בעל פה' (מדרש תנחומא, כ"י ורשה, פרשת כי תשא סימן לד').

[464] ב"ד ג' 16-15, ו' 20-18; סרך היחד א' 9, ה' 12-7, ח' 16-15, ט' 14-13, 19-18. להרחבה ראו: בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.

[465] הדוגמה המפורסמת היא שוני הנוסח בדברים לב' 8: 'יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל/אל'. גם בספר החיצוניים, ובפרט חנוך ויובלים ב' (בה השמש מודגשת בבריאת יום רביעי, ובפרק ה' מפורטים המלאכים על בראשית ו' 1-4), במגילה חיצונית לבראשית (בה שלושת האנשים שביקרו את אברהם אבינו הם מלאכים), בטוביה (בו מלאך מלווה ומנגד אשמדאי).

[466] '"אלה החוקים והמשפטים והתורות" (ויקרא כו' 46): החוקים - אילו המדרשות. והמשפטים - אילו הדינים. והתורות - מלמד ששתי תורות ניתנו  להם לישראל אחד בכתב ואחד בעל פה. אמר ר' עקיבא: וכי שתי תורות היו להם לישראל? והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל: זאת תורת העולה. זאת תורת המנחה. זאת תורת האשם. זאת תורת זבח השלמים זאת התורה אדם כי ימות באהל. בהר סיני ביד משה - מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני' (קיב' ע"ג)

[467] ברית דמשק כ' 9-8, 32-32: 'כי אררוהו כל קדושי עליון וכמשפט הזה לכל המאס בראשונים ובאחרונים... והתיסרו במשפטים הראשונים אשר נשפטו בם אנשי היחיד ‏<היחד‏> והאזינו לקול מורה צדק'.

[468] 'וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם'.

[469] 'אמר רבי לוי בר חמא אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"... 'והתורה' - זה מקרא 'והמצוה' - זו משנה' (ברכות ה' ע"א).

[470] "וכול איש מאנשי היחד ברית היחד אשר יסור מכול המצוה" (סרך היחד ח' 16-17): ה'מצווה' היא ככל הנראו מצווה של 'החבורה'-הכת-העדה, מעבר לתורת משה שכלליה מקובלים על כל ישראל, ולכך מוקדשת פרשה זו (5) בסרך. כוונת התקנות (שלרובן אין בסיס מקראי) היא להבטיח שחיי החבורה יתנהלו ללא חיכוכים וללא מריבות ולמנוע מרידות ופגיעות בסדריה הטובים וברכושה של החבורה. זוהי חוקת עונשין משמעתית מובהקת. השווה להגדרת המשנה כ'מצוה' בברכות ה'.

[471] "כול איש מהמה אשר יעבר דבר מתורת מושה" (סרך היחד ח' 21-22): כפשוטו, זהו האיסור הראשון והמרכזי – תורת משה. אך סרך זה מביא מקצת איסורי תורת משה ולרוב אין גם מקור מקראי ישיר, כנראו כיוון שסרך זה בא לכוון הנהגת ומשמע קהילתית-כיתתית-עדתית, ואילו תורת משה הינה הכללים והעקרונות שמכוונות בעיקר לכל העם כקהילות.

[472] השווה ברית על התושב"ע אצל חז"ל: שמות רבא מז' א'; ירושלמי פאה ב'-ד'; גיטין ס' ב'; סנהדרין נט' א'. מנגד, היו כאלו שכפרו בברית זו (כמו צדוקים שכפרו ב'מסורת אבות'/תושב"ע): 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו' (ברית דמשק ה' 12).

[473] אזכורים למגמת הדחייה: 'והנה טלאים נולדו לצאן הלבנים ויחלו לפקוח עיניהם ולראות ולקרוא אל הצאן; הם צעקו אליהם ואלה לא האזינו אל דבריהם כי חרשים היו מאוד ועינים כהו מאוד מאוד' (חנוך צ' 6-7) ; ברית דמשק ז' 15 (על עמוס ה' 26-27): 'המלך הוא הקהל וכיניי הצלמים וכיון הצלמים הם ספרי הנביאים אשר בזה ישראל את דבריהם'; מגילה 390Q4: 'ואדברה בהמה ואשלחה אליהם מצוה ויבינו בכול אשר עזבו הם ואבותיהם'; ובפשר חבקוק ב' 5-9  'פשר הדבר[ על הבו]גדים לאחרית א  הימים המה עריצ̇[י הבר]ית אשר לוא יאמינוא בשומעם את כול הבא֯[ות ע]ל֯[‏ ]הדור האחרון מפי הכוהן אשר נתן אל ב‏[לבו בינ]ה לפשור א֯ת̇ כול  דברי עבדיו הנביאים[ אשר‏ ]ב֯ידם ספר אל את  כול הבאות על עמו וע֯[דתו‏ ]'. אוֹרִיגֶנֶס (מאבות הכנסייה מהמאה השלישית) ראו בידי היהודים ספר 'סרבת סרבני האל', שפירושו: מלחמת לוחמי ה'. ג. אלון, מחקרים בתולדות ישראל, עמ' 20, סבר שמדובר במגילת אנטיוכוס, אך מילולית מזכיר את הסירוב של ספר תורה שנית.

[474] נקודת הזיהוי הקרובה ביותר היא מיובלים ו' 21-22: 'כי חג שבועות הוא וחג בכורים הוא, כפל חג הוא ולשני מינים החג הזה. כאשר כתוב וחרות עליו תעשה אותו; כי כתבתי בספר התורה הראשון אשר בו כתבתי לך'. היובלים מתאים ל'ספר הברית' המוזכר בשמות כד' 7, היות ורווחות בו מילה זו לצד 'תעודה' ו'לוחות שמיים'.

ממהותו של 'ספר התורה שנית' שאגרת שנשלחת לקבוצה אחרת, למדים שמטרתו להיות גלוי: מ' המקדש הינה כמגילת קודש נסתרת שהינה מסר ישיר בין האל למשה (בפרט מד' 5), בהנחה שתורת המלך היתה אמורה להימסר למלכים (נז' 1 מציינת שהיא 'וזאת התורה', במקום 'משנה התורה' שבדברים יז' 18). אמנם גם היובלים מסופר בגוף ראשון ממלאך הפנים למשה, אך הניסוחים בו מכוונים לכל העם, ובעיקר הוא היחיד ששרד מחוץ לקומראן בזרמים שונים, לצד שלושה מדרשים שמבוססים עליו: 'אסף הרופא', 'תדשא', 'ויסעו'. שימושו היה גם נפוץ בעדת קומראן עצמה, שכיבדה אותו בב"ד יח' 3-4: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם', וכתבה עליו פשר פאסדו יובלים 4Q255.

ההנחה ש'ספר התורה שנית' נדחה (גם) בגלל מחלוקת על לוח שנה (ובפרט חג השבועות שמגילת 513Q4 מציינת את התנגדותם להנף העומר בשבת), שאמנם לוח השנה 364 מופיע בשני ספרים אלו, אך ההדגשות ביובלים הן ציווים ואזהרות נגד לוח הירח.

בניגוד לטענת ספר זה, ייתכן שכאשר החשמונאים שינו את איסור המלחמה בשבת (מק"א ב' 29-33), בכך דחו את היובלים שבו הלכה זו (יובלים נ' 12), ואז יותר נכון לזהות את החשמונאים עם אפרים. ייתכן והמגילה הכיתתית 4Q264a גם אוסרת על מלחמה בשבת.

[475] במחקר התקבלה הקביעה שתורה זו היא ממ"ת, אך אבקש לדחות זיהוי זה: ממ"ת הינה בלשון רבים וכאן מצוין שנשלח בגוף יחיד; לפי התיארוך שיפורט בהמשך, וכאן רק יצוין שהתיאור אינו של ימי ההתייוונות הקשים כמו בברית דמשק והפשרים, אלא: 'וזה הו̇א אחרית̇ הימים שישובו בישרא֯ל֯' (פרק ג' – גמול המצוות); גם החלוקה לשתי קבוצות והעם ביניהם או שנוטה לטובת הקבוצה הנמענת, אינו תואם את כמות הקבוצות שמתוארות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק. עם זאת, תחילה הפנייה לוקחת בחשבון שהנמען אוהד אותם (ג' 9-8), עובדה שאינה סבירה לאפרים, אך כן ל 'פשרו על הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) ולכן אציע במקביל שמגילה זו אמנם נשלחה תחילה לאפרים, אך בהמשך ובעותק שאינו כולל את הלוח בתחילת המגילה, גם ליוחנן הורקנוס. התאמה מוקדמת לממ'ת ב' 60-58: 'ואין להביא למחני הקודש כלבים שהם אוכלים מקצת עצמות המקדש והבשר עליהם כי ירושלים היאה מחנה הקדש' מגיעה מתעודת כתב זכויות שמציין יוספוס בקדמה”י יב' 146-145, כי אנטיוכוס השלישי הורה על הלכות: 'ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר... ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים... גם אסור להכניס את העורות (של אלה)... רק בהמות המקובלות (על היהודים) מאבותיהם...', אם כי הלכות איסור הכנסת עורות טמאים ותרנגולות יש גם במגלת המקדש מז'-מח' – הקדומה יותר.        להרחבה ראו: קמרון וסטרנגל, מקצת מעשה התורה, 59/58, וכן: Schwartz, Daniel R. 'Josephus and Nicolaus on the Pharisees.' JSJ 14 (1983): 157–71. 'MMT, Josephus, and the Pharisees.' In Kampen and Bernstein, Reading 4QMMT, 67–80; קימרון, התרנגול והכלב ומגילת המקדש.

[476] 'מלאכי קודש עומדימ בוכים על[ המזבח‏      ] את בני̇ו̇ מן ה̇ארץ ומלאכי המ[שטמה‏        ] שמחים ואומר֯ים עכשו יאבד'.

[477] אפשטיין, מקדמוניות היהודים, עמ' קלז'-קלח', כבר זיהה אותו כ'איסיי לכל משפטיו וחוקותיו'.

[478] 'תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי (חסידות ,חסידות) מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי (קדושה, קדושה) מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן'.

[479] 'בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. בגדי קודש מדרס לחטאת'.

[480] ראו גם במגילת4Q409 .

[481] ראו: ורמן, ספר היובלים, עמ' 30-28.

[482] ראו: עפשטיין, מדרש תדשא; הימלפרב, הדים, 126-123.

[483] ישנו עוד ספר אחר בשם זה.

[484] ראו: זיו, הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת.

[485] התנגדותם של הצדוקים לחיבוט ערבה בשביעי של סוכות החל בשבת, מועדי קצירת העומר והעצרת של 'למחרת השבת', ניסיונות החיבול בעדי ראיית הירח (תוספתא, ראש השנה טו') ולפידי ההכרזה – מעידים על מחלוקת בלוח, אם כי קשה לפרשה אם נוטה ללוח שמשי, או רק ללוח ירחי שונה (משנה, ראש השנה א' ז'). להרחבה ראו: שטמברגר (1995, עמ' 86-85); רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 90-97.

[486] בשאלה מתי נאסרה ומתי לראשונה הן הועלו על הכתב, דנו: אפשטיין, תש"ח, עמ' 692 ואילך; אלבק תשי'ט, עמ' 115-111; אורבך, תשכ'ט, עמ' 278-254, י' באומגרטן, שם.

[487] 'כל כתבי הקודש - מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן - ובין שאין קורין בהן. ואף על פי שכתובים בכל לשון - טעונים גניזה. ומפני מה אין קורין בהן? - מפני ביטול בית המדרש'.

[488] 'אף על פי שאמרו אין קורין בכתבי הקדש, אבל שונין בהן ודורשין בהן. ואם צריך לו דבר לבדוק - נוטל ובודק

ר' נחמיה אומר: מפני מה אמרו "אין קורין בכתבי הקודש"? מפני שטרי הדיוטות, שיאמרו: בכתבי הקדש אין קורין, ק"ו בשטרי הדיוטות'.

[489] 'ולא יקרא לאור הנר'.

[490] 'רבי יהושע בן קרחה אומר, ארבעים יום עשה משה בהר, קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה'.

[491] 'ויהי שם עם ה´ארבעים יום וארבעים לילה מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה? כשהיה הקב"ה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, וכשלמדו תורה שבעל פה היה יודע שהוא לילה!'.

[492] למשל, אליה שמואל הרטום, בהקדמה לפירושו של תפילת מנשה (בקובץ הערוך על ידי החוקר אברהם כהנא) סבר כי מחבר הספר היה יהודי מלומד שחי במצרים במאה הראשונה או השנייה לספירה.

[493] שמה העדכני: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology.

[494] כנראו מדרשים אלו שמסודרים על ספרי התורה מאוחרים מרוב המשנה, וכן מעורבבים באגדה, ודעות שונות (כ'דבר אחר').

[495] כגון אצל חכמי אושה. על כך ראו ספרו של פוסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה.

[496] להרחבה ראו: שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות, עמ' 89-45.

[497] את הנסתרות יש לגלות רק לחברי העדה, כך גם בחזון עזרא יד' 6, 26, 47-44 וספרי דברים פז' (מהד' פינקלשטיין, עמ' 151): 'מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר'.

[498] התנאים השתמשו במונח 'בראשונה' או 'משנה ראשונה' להזכרת מנהגים קדומים שהוחלפו בחקיקה חדשה.

[499] ראו: ש' ליברמן, 'ספר המעשים – ספר פסקים', תרביץ ב' (תרצ"א), עמ' 377; ח' אלבק, סיני נ' (תשכ"ב), עמ' צז'.

[500] ממ"ת ג' 8: "מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] על גב אלה" –  משנה עדיות ד' ח': "עושים טהרות על גב אלו".

[501] הספרים האחרונים שיצאו על התושב"ע: הרב אריאל שמואל, נטע בתוכנו – פרקים ביסודות תורה שבעל פה; הרב יהושע ענבל, תורה שבעל פה סמכותה ודרכיה; הרב  מישאל רובין, חיי עולם נטע בתוכנו; הרב פרופ' הבלין, מסורת התורה שבעל פה; חיים שימל, תורת חז"ל תורה מן השמיים; מבוא לתורה שבעל פה, האוניברסיטה הפתוחה.

[502] ראו: הלברטל, תולדות ההלכה.

[503] לגלות נסתרות, עמ' ??.

[504] ייתכן וחפיפה זו הינה הניקיון עם המים השאובים שביטלו חז"ל בהמשך.

[505] ספר טוביה למשל שרד גם בעברית וגם בארמית, עובדה המצביעה שכך כנראו היו ספרים נוספים בארמית, והדבר מחזק את ההשערה ששרד נוסח מגילת אסתר בארמית 4QPrEsther (4Q550), שהינה בקבוצה/תקופה הקרובה אליו.

[506] הוכחה מכרעת לכך היא השפה העברית הגבוה והמרתקת במגילות השונות. מגילת התעודה כלכלית 4Q348 מוכיחה כי העברית היתה גם שפתם המדוברת/מסחרית.

[507] חז"ל החשיבו תרגומו כמופת תרגומי: 'תרגומא דידן' (קידושין מט').

[508] השווה: 'משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות' (תוספתא חגיגה פרק ב' הלכה ט').

[509] הראשון שהזכיר תרגום כתובים היה רב האי גאון. לדבריו: 'תרגום שאצלכם מניין לכם? ומי אמרו? כי מכדי יונתן בן עוזיאל לא גילה תרגום הכתובים כל עיקר. אין זה המצוי אצלכם אילא תרגום של הדיוטות. ולא עוד אלא שיש כאן בבבל תרגום אסתר כמה גונים משונים זה מזה, אחד יש בו תוספת הרבה ומדרשות ואחר אין בו' (ל. גינצבורג , גנזי שכטר ב', ניו יורק תרפ"ט, 86). תרגומו של יונתן בן עוזיאל 'אמר נביא וצדיקי אדהימנּו באלין במיתי עקא לא יזדעזעּון' על ישעיהו הנביא כח' 16: 'לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ' – תואם לפרפרזה של סרך היחד ח' 8-7: 'היא חומת הבחן פינת יקרבל יזדעזעו יסודותיהו ובל יחישו ממקומם'. להרחבה ראו: חכם, לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו.

[510] אפשר שעניינים קריאה נכונה, המאפשרת להבין במדויק את משמעות הדברים (ראו: משנה סנהדרין ז' ה'; שקלים ב' ד'). פישבן, פרשנות המקרא, עמ' 109-108, מציין אפשרויות אחדות לביאור הלשון 'מפורש' לפי משמעות מונח זה בלשונות שמיות במקרא. בהסתמך על ויקרא כד' 12: 'וינימחוהו במשמר לפרש להם על פי יי', וכיוצא בזה בבמדבר טו' 34: 'ויניחו אותו במדבר כי לא פרש מה יעשה לו', אחת האפשרויות היא לביאור הלכתי. פירוש זה יכול להשתמע גם לפי לשון 'מפרש' בארמית בעזרא ד' 18, שעניינה שם לפרש לפני המלך את משמעות המצב כדי שידע כיצד להחליט לנהוג בעניינו. ראו עוד היינמן, לשוננו, עמ' 115-108.

[511] השווה" 'וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה" (נחמיה ח' 7), וברש"י: 'שהיו מתרגמין לעם דברי תורה'.

[512] ספרי דברים, פ' עקב, מח': 'הרי הוא אמ': 'ישוטטו לבקש א' דבר ה' ולא ימצאו' (עמוס ח' 12)... ר' שמע' בן יוחי אומר: לומר שהתורה עתידה להשתכח מישראל, [וכבר נאמר] 'כי לא תשכח מפי זרעו' (דברים לא' 21). אלא איש פלוני אוסר איש פלוני מתיר איש פלוני מטמי איש פלוני מטהר – 'ולא ימצאו' דבר ברור'; בימי שמאי והלל נעשתה התורה כשתי תורות (סנהדרין פח' ע”ב).

[513] כך למשל הוא כותב: 'איננו יכולים להגדיר או לתאר מקורות אלו... מאשר שהמשנה ניסחה לגמרי מחדש את כל סוגי החומרים שעמדו לרשותה במגוון רחב של אוספים, עד כדי מחיקה גמורה של צורתם הספרותית ותבניתם המקורית' (ניוזלר, היסטוריה, כרך 21, עמ' 315).

[514] כהן, משמעותה של יבנה.

[515] S.J.D. Cohen, ‘The Signidicace of Yavneh – Pharisees, Rabbis and the end of Jewish Sectarianism’, HUCA, 55 (1984), pp. 53-27.

[516] 'הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת אבות, שלא נכתבו בתורת משה' (קדמה”י יג' 288), וכן בקדמה”י יג' 297, 408. המונח, אם כי תרגום מיוונית, מוזכר במק"ב ד' 14. ראו גם דבריו של פילון ('על חיי משה', ספר ראשון ‏4):'ואספר את קורות האיש כפי שלמדתי הן מספרי הקודש שהניח לדורות כמזכרת נפלאה לחכמתו, הן מפי זקני האומה' (פילון האלכסנדרוני, כרך א', ירושלים תשמ"ו, עמ' ‏213). הדברים עשויים להתפרש כהבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ראו על כך חיים טשרנוביץ (רב צעיר), תולדות ההלכה, חלק א, עמ' ‏6; גדליהו אלון, מחקרים בתולדות ישראל, חלק ב', תל אביב תש"ל, עמ' ‏238. רוב הפעמים של השימוש במונח תושב"ע בספרות חז"ל, הוא בהנגדה לתורה שבכתב.

[517] המושג 'תורה שבעל פה' מופיע לראשונה בחז”ל ואין הכרח שהוא פותח כבר על ידי הפרושים (ראו: י' באומגרטן 1972). הבדל בין שני מושגים אלו הוא, שהמונח 'תורה שבעל פה' מתייחס לאופן מסירתן, דהיינו: שאסור לכותבן ויש למסורן בעל פה. בהקשר אחר, יש לציין שמלבד שלעדת קומראן מגילות קדמוניות עם מסורות שונות שלהם, היובלים מתאר מסורתם כטרום תורה.

[518] בנוסף ראו: ורמן ושמש, לגלות נסתרות, עמ' 90-83. לסקירת מחקר בעניין טובה של המחלוקת הכיתתית על התורה שבעל פה ראו: נעם, מגילת תענית, עמ' 216-206. טענות אלו וסגנונן מחזקות את דבריו של א' באומגרטן (1972, עמ' 72, 77), שהעובדה שהפרושים ניסו להעניק תוקף להלכה שלהם על ידי הטענה שיש בידיהם מסורת קדומה, מצביעה על כך שזו בדיוק היתה נקודת החולשה של ההלכה הפרושית: היו בה חידושים והיה צריך להצדיק אותם.

[519] "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה" (גיטין ס').

[520] 'דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב... ואי אתה כותב הלכות' (גיטין ע”ב; תמורה יד' ע”ב).

[521] 'שהיו ביתוסים כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר... מלמד שאין כותבין בספר'. ראו גם: ספר 'סרבת סרבני האל'. 'בארבעה בתמוז עדא [נשרף] ספר גזירתא [ספר ההלכות הצדוקי]' (מגילת תענית, מהדורת נעם, עמ' 45).

[522] 'ברכה לשלום יונתן המלך'; שלומציון (331Q4, קטע 1 ב', 7); הורקנוס (332Q4, קטע 2, 6), אמליוס (333Q4, קטע 1, 4 ו-8 מזוהה כאיש הצבא הרומי M. Aemilius Sacurus שפומפיוס מינה כנציב סוריה מיד לאחר כיבוש ארץ-ישראל בשנת 63 לפסה"נ), פוטליאיס, '{יוסף בן קומ]דיוס' (תעודה כלכלית 4Q348). זאת כנראו נוכח חלוף פחדם של עדת קומראן כקבוצה נרדפת ע"י המתייוונים וממשיכי דרכם, ואילו בשעה זו הם עדיין אהודים הקרובים לשלטון החשמונאי. כך גם סברה: E. Eshel, 'Personal Names in the Qumran Sect', A. Demsky, J.A. Reif & J. Talbory (eds.), These are the Names: Syudies in Jewish Onomastics, Ramat Gan 1997, pp. 39-52.

[523] אפיפניוס מסלמיס אמר שמסורות הזקנים נקראות אצל היהודיות משניות והן ארבע: אחת הנקראת בשמו של משה (משנה תורה); השנייה של רבי עקיבא; השלישית של יודא (משנת רבי); הרביעית של בני חשמונאי.

[524] אמנם אינה רשומה כמצות סופרים במסכת שבת המפרטת את הלכות הדלקת הנרות, אך כך היא במהותה, ולכן גם הרמב"ם הגדירה כך (הלכות חנוכה פ"ג ה"ג). אמנם מצוות פורים קודמות ואינם בתרי"ג מצוות התורה, אך הן כלולות בקאנון התנ"ך.

[525] למרות זאת, דווקא למסורת חנוכה אין מסכת משל עצמה.

[526] וייז, חיבור אנליסטי. גם מיליק, גילויים, עמ' 73, סבר שברשימה נרשמו תאריכים שהיה צורך לזכור אותם בכל שנה.

[527] למשל: הסכוליון/גמרא על משנה כה' שמשייכת את היום טוב יז' באדר (שאין סיבה במשנה סיבה לאיסור המספד) ליום מותו של ינאי יחד עם הורדוס. גם מבבלי מסכת סוטה כב' ע”ב  קשה להבין מי הוא פרושי אמיתי וטוב, ומי פרושי מזויף: 'אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין'. להרחבה ראו: נעם, מגילת תענית, עמ' 20 ואילך.

[528] על מאפייניו של התרגום של התרגום הארצישראלי ראו:

A.DIEZ MACHO, "The Recently Discovered Palestinian Targum", SVT 1 (1960). pp. 238-244 ; Geoffrey J. Cowling, in his doctoral disserta tion, “The Palestinian Targum: Textual and Linguistic Investigations in Codex Neofiti I and Allied Manuscripts” (University of Aberdeen, 1968; M. C. Doubles, 'Indications of antiquity in the orthography and morphology of the Fragment Targum', In M emoriam P. Kahle, BZAW 103  (1968); Foster, Julia Adair. The language and text of Codex Neofiti 1 in the light of other Palestinian Aramaic sources. Harvard (18th ed.) FOSTER, J. A. (1969).

[529] למאמר מסכם על תרגומי המקרא הארמיים, ראו: כשר, תרגומי המקרא הארמיים.

[530] הפרסום המדעי של תרגומי הגניזה (ת"ג) = M. L. Klein, Genizah Manuscripts of the Palestinian Targum to the Pentateuch, I-II, Cincinnati 1986.

[531] תרגום א"י מן הגניזה: M.L.Klein, Genizah Manuscripts of Palestinian Targum to the Pentateuch (Cincinnati, 1986).

[532] להלן סקירתם וקיצורם: ת"י – התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (על-פי מהדורת י. רידר, ירושלים תשל"ד); ת"נ – התרגום הארמי שבכתב-יד ניאופיטי 1 שמן הוואטיקאן (על-פי A. Diez Macho, Neofiti 1, Madrid-barcelona, I-Iv, 1970-1974; ספר דברים לא ראו אור במהדורה זו); תי"ק(ג) – תרגום הקטעים, כתב-יד פאריס (על-פי: מ. גינזבורגר, תרגום ירושלמי לתורה, פאריס, ברלין תרנ"ה); תי"ק (ד) – תרגום הקטעים, נוסח הדפוסים וכתבי-יד אחרים (על-פי: M. Doubles, The Frogment Targum, Diss., St. Andrews Univ. 1962); תי"ק – תרגום הקטעים, במקום שישנה זהות בין תי"ק(ג) לבין תי"ק (ד); ש"נ – הערות השוליים הבאות בכתב-יד ניאופיטי; שמן הוואטיקאן (על-פי הנ"ל); שה"ת – שרידי התרגום מן הגניזה (על-י: P. Kahle, Masoreten des Westens, II, Stutgart 1930). יש לציין גם את התרגום הארמי נוצרי סורי ארצישראלי שמתוארך לכל המאוחר למאה ה-4 לסה"נ, וההצעות בהמשך לשיוכם או קרבתם למסורת הארמית מקומראן, נכונות גם לגביו.

[533] גייגר ובאכר סברו שהתרגומים הירושלמיים קדמו לת"א, אם כי לא בצורתם הנוכחית. ברלינר, באספרוינד ואחרים התנגדו לדעה זו וניסו להוכיח את קדימותו של ת"א, אבל בימינו שבו קאהלה ודיאז מאצ'ו inriDym על קדמותו של ת"י. לדעתם נוצר ת"י בסוף ימי בית שני, ונשתמרו בו מסורות מלפני תקופת התנאים ומלפני ימי הנצרות.

[534] תרגום נאופיטי הוא תרגום ארץ-ישראלי לתורה, שנמצא במנזר למומרים בספרד. חוקרים מתאריכים אותו למאה ה-1 לספירה. הרב מ"מ כשר, שהפליג בחשיבותו ואף כינה אותו "תרגום ירושלמי השלם", הקדיש לחקירתו פרקים רבים בכרכים כד' ולה' של ספרו "תורה שלמה". גם הרב ראובן מרגליות "ניצוצי אור" על הש"ס, ב"ב צט, א, המוכיח שנוסח ת"נ היה מוכר לרשב"ם. הפרסום המדעי של תרגום ניאופיטי (ת"נ) = A. Dίez-Macho (ed.), Neophyti 1: Targum Palestinian Ms de la Biblioteca Vaticana, 1-5, Madrid &Barcelona 1968-1979

[535] The best text is to be found in Manuscripts A and E of the Cairo Geniza: the distinctive  (מיוחד)readings of this latter text are also to be found - amongst others - in the margin  (שוליים)of Neofiti I.

[536] יצחקי, ההלכה, עמ' 10-7. ביקורת על שיטתו של יצחקי (המגיע למספר גדול זה), ראו: מאורי, התרגומים הארמיים, עמ' 9.

[537] כך כבר טען באומגרטן, הלכת קומראן בתרגומים, עמ' עמ' 50 ואילך. אורבך, עמ' צה', קד', טען נגדו שבחז"ל הותרו מסורות השקפות ופירושים מגוונים (ולכן למשל חז"ל מביאים דעות יחיד).

[538] ראו: אנציקלופדיה מקראית, עמ' 755-754.

[539] תרגומה של התיבה נערה (קרי: בר' לד' 12) בתרגום ניאופיטי: רביתה, וכן בגניזת קאהיר רביתא. בשני התרגומים הכתוב: ולקחתי אתכם לי לעם (שמ' ו' 7) מתורגם: 'ואפרש יתכון למשיי לעם קדישין' (בקטע מהגניזה: קדיש [במ' כח' 8]). בתרגום ניאופיטי: 'ביומא קדמיה יום טבא וארוע קדיש כל עבידה דפלחן לא תעבדון', ובדומה לזה בקטעים מגניזת קאהיר: 'ביומא קדמיא יום טב וארוע קדיש כל עבידה דפלחן לא תעבדון'. קשר זה מלמד על חשיבותו הרבה של תרגום ניאופיטי, הדומה לקטעים של התרגומים מגניזת קהיר הנחשבים כמעולים ביותר.

[540] תרגום ירושלמי ב' (תרגום הקטעים, ת"י ב') - בשם זה נקרא האוסף המכיל תרגומי פסוקים לתורה, שנשאר בששה נוסחאות שונות והודפס לראשונה בוונציה במקראות גדולות מהדורות בומברג (1518-1517). מספר הפסוקים המשותפים בכתבי היד עולה על 850.

[541] http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=17402

[542] ראו: כשר, תוספתות תרגום לנביאים.

[543] השווה: 'המתרגם פסוק כצורתו – הרי זה בדיי, והמוסיף – הרי זה מגדף' (קידושין מט').

[544] למשל: בכי המלאכים על עקדת יצחק (פאסידו יובלים ??? – כ"י ירושלמי 577.49).

[545] 'אפילו מרים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם'.

[546] הזרם הרבני/פרושי השתלט על העיר פוסטאט (חארת אל יהוד - קהיר העתיקה) שבמצרים רק במאה ה-14 (לפני כן שלט הזרם הקראי).

[547] על קיומו של תרגום קדום לס' איוב מעידה התוספת £ k xfj <; LupiaKfig / 7 / fiAov שבשבעים לאיוב מב' 17 רומזת על תרגום ארמי לס' איוב. לדעת סוקולוף הארמית של תרגום איוב מקומראן ממצעת בין הארמית המקראית לארמית של המגילה החיצונית לבראשית. במילון של תרגום איוב כ-490 מלים, כמחציתן משמשות בארמית של המקרא ויתרן בארמית של הטקסטים מקמראן. למשל, שימושה של האות נ' נעשתה לרוב לפי דיסימילאציה, ואין היא נשמטת, כגון מנדעא (כו' 13); חכנא (כט' 10); אנפוהי (לג' 26); וינפק (לז' 10); אנפי (לז' 12); להנחתה (לח' 26); ולהנפקה (לח' 27); אנתה (מא' 9). אך יש גם דוגמאות לאסימילאציה: מדע (לז' 17); יפק (לח'24); לט' 24; יפקון (מא' 13). הביטוי: לא איתי (לב' 11) משמש ללא צמצום, בניגוד לארמית של התרגומים (לית). מילית היחס די משמשת כמלה נפרדת כמו בספרי דניאל ועזרא. התרגום משתמש במילית החיבור הן (במובן אם) כמו בס' דניאל ועזרא, ולא במילית אן כמו בתרגומים, והביא כמה מלים ארמיות המופיעות בארמית המקראית. למשל: ארו (פעמים רבות), אשתדור (לח' 23; לט' 25), צדא (ל' 12). התרגום מילולי לרוב, ובזה הוא סוטה מתרגום איוב הרבני, במקום שזה מוסיף תוספות דרשניות. לרוב גם אין התרגום מקומראן מרחיק את ביטויי ההגשמה.

[548] 'אמר ר' יוסי: מעשה שהלך ר' חלפתא אעל רבן גמליאל לטבריא ומעא שהיה יושב על שולחנו של יוחנן בן נדף ובידו ספר איוב תרגום והיה קורא בו . אמר לו ר' חלפתא: זכור הייתי ברבן גמליאל הזקן אבי אביך שהיה יושב על גבי מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמ' לבניי (= לבנאי) וגנזו תחת הנדבך'.

[549] בתרגום ליונתן לחבקוק א' 16: 'עַל כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ' נאמר: 'על כן מדבח לזיניה ומסיק בוסמין לסויתיה' המלעיגה על רומי ופולחן ה'סיגנה' המקובל בצבאותיה, וזה נקשר עם פשר חבקוק ו' 5-3: 'אשר המה זבחים לאותותם וכלי מלחמותם המה מוראם'.

[550] ראו: טלמון, האם נודעה מגילת אסתר.

[551] ראו: הבלין, מסורת התורה שבעל פה, עמ' 340-327.

[552] לא אדון בקראים בספר זה, ואפנה לספרו המסכם של ארדר, אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית.

[553] ????, אם כי גם היתר במקרים קיצוניים.

[554] ספר היובלים ?? מציין זאת כך: ???

[555] מאתיים מגילות התהילים שנמצאו ביריחו במאה השמינית לספירה ע'י הפטריארך טימותיאוס הראשון, אך מזמורי תהילים אין בגניזת קהיר. עם זאת, מגילת תהילים 11QPs כז' מציינת שדוד כתב 4,050 מזמורי תהילים, שרובם לא בידינו.

[556] הקראי קרקסאני כותב בספרו 'שא.א. הרכבי' על 'ספר צדוק', ומתכוון כנראו למגילת ברית דמשק. אך גם אם כן מתכוון לב"ד, הרי שהוא מתייחס אליו כספר של כת אחרת מהקראים. קראים נוספים מציינים שבידם 'כתבי הצדוקים' – ראו: ארדר, אבלי ציון הקראים, עמ' 124 והערה 34; 153.

[557] החכם יפת בן עלי, בפירושו לשמות לב' 1-4: 'כת מערות' האוחזת בלוח שנה השמשי, וששר המשטמה הוא המצאת הצדוקים למלאך/אל משני שאליו נמסר ההנהגה בעולם (לפי ספר היובלים שר המשטמה מנהיג את כוחות הרשע כנגד מלאך הפנים, ומופיע גם בברית דמשק ה' 17-19).

[558] הנחתי שהסופר בן אשר היה קראי (יש חוקרים שחולקים על כך).

[559] על לשון 'לוחות ושברי לוחות' (בבא בתרא יד').

[560] 'עזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל'.

[561] 'מקדש אדם' זה הוא לדעת הוא בית המקדש השני, ולא קדושת עדת קומראן – כפי שסוברים חלק מהחוקרים.

[562] 'וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי̇‏ ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש'. יש לציין שבכתבים כיתתיים אחרים לא היה איסור כה חריף, ואף משתמע היתר לעלות לבית המקדש בטהרה: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון' (ברית דמשק יא' 21-18); 'אל ישכב איש עם אשה בעיר המקדש לטמא את עיר המקדש בנדתם' (ברית דמשק יג' 2-1, שמקורו במ' המקדש מה' 12-11).

[563] גם בספר חנוך ?? יש ביקורת וגנאי על כתיבת ספר סרק.

[564] כך מחייבת ההבנה הדקדוקית-לשונית, וכך גם תרגמו לארמית התרגום הארצישראלי (עליו ראו בהרחבה) ואפילו אונקלוס.

[565] ממוביליה ר' שמעון בן אלעזר: 'הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן' (תוספתא סוכה טו' ב'; מעשר שני ה' ל'; סוטה ט' יג').

[566] מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה חמישית: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/2217/5256 ולסגנון שיקגו (או טורביאן): http://harmanlib.huji.ac.il/NEW_SITE/HUJI_resources/Hebrew_Univ_resources/huji_inst/Humanities/9citation.ppsx

  • בסימון הפרקים בציון מראו מקום המקורות הוספתי גרש ' (בניגוד למקובל) לאחר ובצמוד לאות, ללא פסיק (שזו טעות לשונית להפסיק בין הפרק לפסוק).
  • מספרי פסוקים הובאו בספרות.
  • אם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין.
  • ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר שתי אותיות) משמשות רק לראשי תיבות, כמו בעיקר: פ"ח – פרק ח'. השארתי אותן כיוון שכך מקובל בתיארוך השנים העבריות.

[567] למשל: 'תנאים מבלי עולם' (סוטה כב' א'), ובדומה: 'איבת עולם בין מפלגות' (סרך היחד ד' 17). השווה: 'ולא ידע מאי אמר. תני תנא ולא ידע מאי אמר' (מגילת תענית ד', מהדורת ליכטנשטיין) (תרגום: 'לוחש האמגוש ואינו יודע מהו אומר. שונה התנא ואינו יודע מהו אומר').

[568] זולת כמובן הנבואה על כיבוש ירושלים ע'י הכיתים (פשר נחום א' 2-3).

כניסות: 21242
קטגוריה: תיאור ופירוש מגילות ים המלח עידכון אחרון ב-שישי, 15 יוני 2018 נכתב על ידי מנהל אתר הדפסה דואל

אתר מגילות קומראן/ים המלח The DeadDea Scrolls

תובנות (בעזרת מחקרים אקדמיים) מתומצתות (רובם עד מעט עמודים תוך הרחבה בהערות שוליים) על מגילות קומראן/ים-המלח/מדבר יהודה/הגנוזות, דרכם בפירוש התנ"ך, זיהוי עדת קומראן כבני-צדוק הכוהנים ו/או האיסיים, והמחלוקות עם הפרושים-חז"ל, צדוקים והרקע ההיסטורי עד ומול החשמונאים-מכבים. המיקוד נסוב על העתקות/שיבושי המסורת וסיבותיהן אל המשנה, גמרא וספרות הפרושים – תושב"ע.

 

חופשיות שימוש והעתקה

באתר מגילות ים המלח אין זכויות יוצרים: מותר להפיץ את ההצעות לעיל והמידע שבדף זה באופן חופשי, ללא צורך בציון המקור, וכן מותר לשנות ולעבד לצורך שימוש בתוכן למסמכים אחרים. ניתן לקבל מידע נוסף ומענה לשאלות בתחום באמצעות פנייה לדוא"ל: scrollsqumran@gmail.com
פנייה מקוונת באתר: לחץ כאן