המאמר הראשי (טיוטת ספר): "הרכבת מגילות ים המלח; מעדת קוּמְרָאן לחסידי-חז"ל והשתלשלות מסורותיה בתושב"ע - תולדות ההלכה ממגילות קומראן (ים המלח) והשתשלשלותה מעדת קומראן (כת היחד/האיסיים) בליקוט חלקיה על ידי עמי קדם, החשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים, ובעיקר - לחז"ל", ניתן לקריאה בהורדה (לחיצה על סימון/אייקון הקובץ) כקובץ וורד (מעוצב עם תוכן עניינים והערות שוליים תחת כל דף) מקישור תיקיית גוגל-דרייב זו:
בדף זה להלן מובאים רק שני חלקים: תקציר הספר (2 עמ'), ולאחר קפיצה לסיכום הספר (7 עמ').
ניתן לבדוק את ה(מיקרו) מזל (היחיד שנכון אסטרולוגית) בטבלה זו, ובמאמר זה (6 עמ') ניתן לקרוא על המשמעות עם החיבורים האסטרונומיים, לוחות השנה, שעון השמש מקומראן ועוד.
הרכבת מגילות ים המלח; מעדת קוּמְרָאן לחסידי-חז"ל והשתלשלות מסורותיה בתושב"ע
סיכומי ומסקנות מהות ומשמעות מסורות עדת קומראן והצגת פיזורן ב: עמי קדם (ע"י חנוך), חשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים ובעיקר - חז"ל
תקציר: לאחר כאלפיים שנות הסתר תורני מספרות קודש אותנטית בתר-מקראית, עולות מגילות קומראן הגנוזות ומאירות בגוונים וחידות עצומים שמעמידים אותנו בפליאה וקושי להרכיבם חזרה לפאזל ההיסטורי והפוליטי, נוכח רסיסי מסורותיהם המפוצלות ואורחות החיים שהשתכללו – בניסיון (הטבעי לאחר התבודדותם) לשחזר או להחליף את הכהונה והנבואה – ובכך גם שיבשו את המסורות. ספר זה מבקש להציג תחילה את המהות והמשמעות התורנית העליונה של עדת קומראן ככוהני בני צדוק, לצד ממצאי המסורות הפנימיות והחיצוניות עליהם, המחזקים את זהותם כבעלי המסורה וההגמוניה התורנית, ככנסת הגדולה והסנהדרין; לאחר מכן מובאים עיקרי המסורות והתהליכים המצביעים על מגילות קומראן כמקור לספרויות, דתות וכתות מונותיאיסטיות אחריהן, תוך התמקדות במסורת הרבנית הקדומה – ספרות חז"ל. להלן השבילים העיקריים אשר שזורים בספר:
- ממגילות הקדמונים (ובראשן חנוך) למיתולוגיות עמי קדם והיוונים, כאשר חזרו בשוני סגנוני בתנ"ך; הקרבה לדת הזורואסטרית, יהדות מצרים ומקדש חוניו מבית צדוק
- המגילות העיקריות שמעידות עליהם כבעלי המסורה – ששת נוסחי המקרא שמהם התפתחו שלושה זרמים (חז"ל - שניסו לשחזר את הארמית 'שכחום חזרו ויסדום', נוצרים - השבעים, שומרונים); עליונותה וקדמותה של מגילת המקדש ההרמוניסטית לחומש, כשבה מסורת (שנשמרה גם בחז"ל) לבית המקדש הראשון, משנה התורה למלך, מגילות משלימות את המסורות על התנ"ך
- זיהויים העצמי (המקובל במחקר) של עדת קומראן כבני צדוק הכוהנים וה"חכמים", לצד ההתאמה לקבוצות האליטה שבחז"ל ככנסת הגדולה, סופרים, זקנים, ראשונים ונביאים, ובהלימה עם גמירת ההלל של פילון פילניוס ויוספוס על התֵרָאפּוֹיְטִים והאיסיים; היחס בין מורה הצדק לשמעון הצדיק, בן סירא ויוסי בן יועזר
- הצעה והוכחות לתיארוכים האותנטיים והמוקדמים של מגילות (בניגוד למקובל), תוך עמידה על סיבות הטעויות בתיארוך החוקרים; חלוקת המגילות לחמש קבוצות לפי תקופת חיבורן ואופיין; 7.5 הספרים החיצוניים-פנימיים למול ספרות חיצונית דחויה וזרה (הלניסטית ברובה) והיפוך המגמה בתקופה הרבנית (בניגוד לתנאים) שאספה והרבתה בעיקר מקומראן אך גם מהלניסטים ושונים
- הבהרת העקרונות הרוחניים של עדת קומראן: טעות הדטרמיניזם ודואליזם למול אפשרות הצטרפות חברים לעדה (וגיור), שגיאה באי-הפשטת מונחים כמו דעת תיכון גורל, אי-יכולתינו לפענח ולשלב אסטרולוגיה ופיזונומיה; הפלא המדעי של לוח השנה ומיקרו המזלות שהן היחידות שנכונות אסטרולוגית-אסטרונומית בשילוב שעון שמש ופיזונומיה
- מגמות וסיבות של ספרות כתובה מול בע"פ: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה מספר התורה ויגידו לכה באמת' (מגילת המקדש נו' 3-4); 'ספר התורה שנית' שנדחה ע"י יריביהם; המקורות המקבילים ל'תורה למשה מסיני'ייחודיות; הודאת חז"ל הקולעת על 600/700 סדרי משניות שאבדו; 'מסורת אבות' ושינוי הגדרתה לתושב"ע מההסתרה של עדת קומראן; משלי אחיקר ובן סירא, מהותו של ספר גזירתא הצדוקי
- עיקרי המחלוקות וההכרעה: מקורות ומגמות ההקלה בעדת קומראן למול חז"ל; איגרת מקצת מעשה התורה כנקודת ההשקה בין סוף כתיבת ההתגלות ללשון חכמים; גבירת 'עוקרי ההרים' (בעלי המדרש היוצר) על 'סיני' וחיקויים ממורה הצדק דורש התורה; מאבקי כוח והתנצחויות פוליטיות וכבוד פנימיים, וחיצוניים נגד הגמוניות וגיבורי התנ"ך וקומראן
- זיהוי הנגלות כפשט הדקדוקי וההקשרי הרציונאלי של חסידים ובתי ישמעאל ואליעזר - מול הדרש הרגשי של עקיבא; זיהוי הנסתרות כהרחבות הפשט ודרך הדרש הייחודית מהפשרים – שלא עברו לקראים
- המשכים של קהילות מעדת קומראן: האיסיים, חסידי התנאים, חלק מהצדוקים, כתות בנצרות, אנשי יריחו תושבי דרום הארץ, השמירה בגניזת קהיר
הספר משלב סקירה היסטורית בחלוקת תקופת המחצית השנייה של בית שני לשלוש תקופות משנה, בה מוצע לראשונה יחס חיובי המתעצם בין עדת קומראן לחשמונאים שביקשו חזרתם לעבודת הקודש, האיחוד בימי יוחנן וינאי כלל אימוץ הלכות והתקנת 'חבר היהודים' במטבעותיהם (ראו תמונה בכריכה) שהם מועצת המלך והמשפט לפי מגילת המקדש (ראו תמורה בכריכה קדמית) וברית דמשק; התהפוכות של הורדוס ששיבשו את המסורות, הסתירו את המגילות והעלו את הצורך לכתוב הזיכרונות – התושב"ע המקורית; הצדוקים-האחרונים שהפוכים במהותם מהצדוקים-הראשונים; הדומה והשונה לנצרות בניסיונה ליישום והמשך מהמגילות; הקרבה במסורות חסידי-התנאים (בעיקר פנחס בן יאיר ואיסי בן יהודה) מעדת קומראן וממגילות שמצוינות בספרות חז"ל, ואופי חייהם כאחד המחנות שהמשיכו את עדת קומראן לצד האיסיים.
א. סיכום: מגילות ושברי מגילות – מסקנות ושברי מסקנות:[1]
לאחר כאלפיים שנות הסתר תורני מספרות קודש אותנטית בתר-מקראית, שבות מגילות קומראן הגנוזות ומאירות בגוונים וחידות בתעצומות שמעמידות אותנו בפליאה וקושי להרכיבן חזרה לפאזל המקורי, נוכח רסיסי מסורותיהם המפוצלים ואורחות החיים שעברו תהליכים וגלגולים. מול מאות ספרים חיצוניים והלניסטים מחד, מדרשי הלכה אגדה מאידך, מיתולוגיות עמי קדם מאחור, וזרמים מונוטאיסטים ודואליסטיים עד היום, ייחודיות הן מגילות קומראן בהיותן ההמשך האמיתי האחרון (שאינו חיקוי או ניסיון שחזור) של התנ"ך - ללא סתירות פנימיות,[2] וללא סתירות היסטוריות ומדעיות (הרווחות בספרות חז"ל). מגוון הספרות שבמגילות קומראן כוללת עדויות ותיאורי הקדמונים בדורות הראשונים לבריאה, בעיקר מסורותיו של חנוך בן ירד שהופצו בעמי-קדם (כגון תיאורי הבריאה והמלאכים שחטאו עם בנות האדם), ולאחר מכן מוזכרים גם בתורה - ולכן נדמה שהתורה העתיקה מעמי-קדם; השלמות ונוסחים מרתקים ומדויקים מנוסח המסורה לתנ"ך – והמהווים מקור לזרמים שהתפתחו ואימצו אותם (נצרות את תרגום השבעים; השומרונים את השומרוני; חז"ל את הארמי שבהודאתם שאבד להם המקור שבמגילות) וכוללים שכתובים בהרמוניה תנ"כית שאין ביד אדם לכתובה (ללא קורקונדציה ומחשב); נבואות מסתוריות וגלויות שלא הכרנו; ספרות ההלכה הראשונה בעולם שמהווה בסיס לרוב ההלכה והקבלה עד ימינו; ספרות פוליטית אקטואלית של מורה הצדק שייתכן והיא מקור מדרש האסמכתאות המקראיות; ספרות כוהנית מקדשית מיסטית וליטורגיות (שחז"ל הזכירום) המשולבת בלוח השנה בן 364 יום (הנעלה והמומלץ מכל הלוחות בעולם העתיק והמודרני) עם כל מערכות הקודש – והיחיד שתואם לחלק מתקופות התנ"ך בהם עמ"י שמר את המצוות (כפי שהוכיחה אני ז'ובר), לצד הפלא של מגילת 4Q318 מיקרו המזלות שהן היחידות שנכונות אסטרולוגית-אסטרונומית בשילוב שעון שמש ופיזונומיה.
לצד מהות המגילות לעיל שכולן קודש (אין כלל כתבי מסחר וענייני חול), גם מחבריהן הם האליטה המיועדת לכך לפי התנ"ך – הכהונה הגדולה של בית צדוק, סופרים, חסידים, ולפניהם ספרות גיבורי הקדמונים והנביאים לאורך התנ"ך, שחלקם נחשפו זה לראשונה. תקומתה של עדת קומראן מתוארת כ'בית נאמן', שלא היה לפניו (מימי השופטים ספר התורה היה מוחבא [ב"ד ה' 5-2], והתורה התגלתה שוב בשלבים ובמלואה ע"י מורה הצדק) ואחריו, עד היום. מפליא כ'פטיש יפוצץ סלע' פיזור צאצאיה של עדת קומראן: סופרים וחסידים, האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים, כתות כ'כת טובלי שחרית' ו'אנשי יריחו' בעלי מסורות דומות, זרמים נעלמים שהשאירו שלוש מגילות קומראן בגניזת קהיר, זרמים שהיו קרובים לנצרות, וכמובן זרמים בתוך 7 כתות הצדיקים שמזכירים חז"ל בתוכם, ובעיקר חסידי-התנאים ומבית מדרשו של ר' ישמעאל (מאידך בחז"ל היו מסורות/זרמים מנוגדים, אשר חז"ל מורכבים מנגד גם מזרמים שמקורם מפליטי כת 'אפרים' דורשי החלקות (יריביהם של עדת קומראן מהתקופה הטרום-חשמונאית), כשבאמצע הזרם המרכזי של עם הארץ שמורכב מעם הארץ וגרים שהתעלו בתורה והתקבלו לחוג החכמים.
למרות הפיצולים והשינויים הפוליטיים בתקופות הסוערות בין עדת קומראן לתנאים שבימי חורבן הבית, עדיין אנונימיותם של עדת קומראן תואמת להגמוניות האנונימיות של חז"ל לכנסת הגדולה, סנהדרין, זקנים וסופרים, ראשונים ונביאים, וחז"ל אף שימרו והדגישו את יעודם ושמם הטוב. לכך נוסף ייחוס הזמן חופף: טרום/תחילת התקופה החשמונאית, ואת התאמה העיקרית של זהות/קרבה בנושאי ההלכה המיוחסים לעדת קומראן וחז"ל, לפי מדגם הדוגמאות שהובאו לעיל, שמעליהן מרפחת ומהדהדת העדות הכמותית המתאימה שאבדו 600/700 סדרי משניות (חגיגה יד').
שבח חז"ל על ההגמוניות הקדומות לעיל תואם את שבחם ופירוטם בהוד של פילון פיליניוס ויוספוס[3] על הצאצאים העיקריים של עדת קומראן בשלהי בית שני - התיאורפטים והאיסיים. יוצא אפוא כי כולם שיבחו והעריצו את עדת קומראן וצאצאיה, ונוכח המורכבות הפוליטית והכיתתית – האפלה והסתרת המגילות, הביאה זהותם וחלק מתורתם לאיזוטריה, במקרים קיצוניים אף לנידוי. זהו שיא השיבוש הפוליטי-היסטורי של חז"ל, שבמקום לכבד ולהעריץ את שיא גאולת בית שני במלכות דתית בעלת הישגים כבידים בכל מישורי החיים והמדינה, הותירה מסורת גנאי מגוחכת של מאבקי כיתתיות קטנים ועלובים, כיוון שלפי סיפוריהם עצמם (הפרושים) עולה שהם הטועים והמשנים, למשל כעולה מהמחלוקות בין ינאי לשמעון בן שטח, או בהטחות נגד אליעזר בן הורקנוס וישמעאל שאינו דרשן עוקר הרים. לכך מצטרפת הטעות שבה אוחזים החוקרים - שהתקבעו על יחס איבה שלילי בין עדת קומראן והחשמונאים, וכדי להמשיך בתזה זו אף תירצו (באופן לא סביר) את קיומה של מגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך' שכביכול הושחלה מבחוץ ע"י כת נגדית ונותרה מונחת בטעות בין המגילות (ובכלל טועים חלקם הסבורים שהמגילות הן אוסף ספרייה ממקורות שונים), כאשר בפועל החשמונאים התפתחו אחרי החסידים ועדת קומראן, ביקשו קרבתם וספריהם, עד שאימצו הלכותיהם כצדוקים, והתקינו את 'חבר היהודים' שבמטבעותיהם, הוא מועצת המלך מהמגילות.
הרכב שני אלו (מהותן של המגילות וזהות מחבריהם) מפריך והופך את זיהויים שהתקבע בטעות ככת איזוטרית. חשוב לעמוד ולהבחין במצב הדתי-פוליטי של תחילת היווסדותם של עדת קומראן: אלו שיא ימי ההתייונות - ולכן היה מוצדק להתבדל מהמתיוונים – כחשמונאים אחריהם (שהתקבלו בעמ"י למרות מחלוקות עם הפרושים). משכך, ההתנהלות ומיקום הקהילה הנכון הוא הרחק מהשפעת המתייונים, וזאת לצד הוראות מקראיות לאליטת לווים וכוהנים בערים נפרדות (ואכן יישוב קומראן מתאים לעיר לווים/כוהנים), כפי שנוב היתה בימי בית שאול ודוד, וכפי שהמשיכו בימי חז"ל מספר ערים כאלו ברחבי הארץ.
התעוררות דתית ופרץ נבואות קמו בשתי נקודות, כאשר באחת משתי אלו קם 'עמוד צדוק' (ב"ד ה' 5, או לפני כן בימיו של צדוק בן אחיטוב): בימי חורבן בית ראשון בישראל ואף בכורש משיחו (הדת הזורואסטרית שקרובה לעדת קומראן), ומטרום הטמאת אנטיוכוס הרביעי (כאשר הראשון מנבא בעיקר בכתבי סוד גם על השני). ביניהם (במחצית הראשונה של בית שני) היו ירידות ועליות שכללו את עזרא הסופר שמצא ספרים וחידש הלכות רבות (בפרט את חג הסוכות), כמתואר באפוקריפון ירמיה, עד שנוסדה עדת קומראן.
עדת קומראן בתקופתה הראשונה (סוף המאה ה-3 או תחילת המאה ה-2 לפה"ס) קרובה ליהדות מצרים ובית חוניו: בזכות המצע העברי של תרגום השבעים שהתגלה במגילות קומראן, מתברר שתרגום השבעים נוסד בעדת קומראן - והיא שאוחזת בגרסה המקורית הנכונה והמדויקת שלו. גם חמשת בתי כנסת ('פרוסאוכה') מהמאה ה-3 במצרים תואמים ל'בית השתחוות' בברית דמשק יא' 22. בית חוניו מתקשר ומתאחד עם בית חשמונאי: חוניו השלישי/רביעי מבית צדוק בנה מקדשו במצרים מאותה גישה של עדת קומראן לא להשתתף במקדש החולל ע"י המתיוונים בירושלים; פניית אגרת פתיחת מק"ב לשמירת חנוכה; עזרת חנניה וחלקיה בני חוניו למלחמתו של ינאי הצדוקי ששובח ע"י עדת קומראן במגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך'; תיאור האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים (רופאי הנפש) המוערצים ע"י פילון. אך בהמשך יהדות מצרים התקרבה להליניזם והתיוונות, ומיהדות זו יצאו רוב הספרים החיצוניים שפסולים ודחויים לקומראן. עם זאת, ייתכן ושרדו במרד התפוצות (115 לספירה) קבוצות שהעבירו את 3.5 מגילות קומראן (בן סירא, ברית דמשק, צוואת לוי הארמית ו-4 מזמורי תהילים) עד גניזת קהיר - כאלף שנה לאחר מכן.
חז"ל הם הזרם האחרון שקיבל ואסף את מסורות עדת קומראן. תחילה, נוכח החלשותם ועד אובדנם של המתיוונים מישראל, מסורותיהם של עדת קומראן הוטמעו ע"י החשמונאים והצדוקים, ולאחר מכן הנוצרים ניסו להחיות יישום על הספרות המשיחית והקהילתית שמהמגילות. עד שלהי בית שני בין קבוצות אלו היו גילגולים פוליטיים ודתיים סוערים (מתייוונים, חשמונאים, צדוקים, פרושים, הורדוס, בית הלל שמאי, נצרות איסיים וחסידים) שהחלישו את ייחודה של עדת קומראן, מה גם ניסתה לשמור את רוב מגילותיה ומסורותיה בסתר.
התוצאה של הסתרת אוצר התורה של המגילות לצד עליית כוחם של הגמוניות פוליטיות ודתיות חדשות מימי הורדוס – הביאה ל'עת לעשות לה'' – כתיבת המסורת, היא החלק של רוב המסורות הקדומות בספרות חז"ל הנכונות להיקרא - תושב"ע. עד אז רוב תורות אלו היו סודיות הן בעדת קומראן והן בחז"ל (כאשר המשנה היתה כסוד והבדלה מהנכרים). זהו הפיתרון לחידת מקור וראשיתה של ההלכה וקיומה תוך המשך פיתוחה בחז"ל (בגוונים שונים כפי שיוסבר להלן).
לא רק שחז"ל האחרונים שהתירו והתחילו לכתוב, אלא העובדה שראשוני הפרושים היו בעלי הלכות ספורות (חלקם בעלי פתגם מוסרי אחד), מלמדת על ההלכה הדלה בתקופה זו (מהחשמונאים עד הלל ושמאי), וכן שבין הפרושים לתנאים מצטרפת מגילת תענית שמורכבת מהלכות פרו-חשמונאיות (צדוקיות), ולמרות שזו היחידה שהתקבלה מכת הפרושים, אלו ביטלו הלכותיה ומועדיה. גם הביקורת שהטיחו הפרושים נגד הצדוקים כי אינם יודעים לדרוש מקורות ואסמכתאות למסורותיהם תמוהה והפוכה, שהרי המשנה מאופיינת באי-דרישה עוקבת לפסוקי התורה, בדומה לרוב המגילות הכיתתיות ההלכתיות. עלטה זו על ראשוני הפרושים ניכרת כבר ובעיקר בזיהוי ושיוך יוסי בן יועזר. מחד הוא כונה 'חסיד שבכהונה' – תואר שקרוב לעדת קומראן לצד שנלחם באלקימוס המתיוון, ומאידך, כונה גם 'המקל' – וגינוי זה מצוין מפורשות בפשר תהילים לז' א', ואף מאפיין את ביקורת עדת קומראן על דורשי החלקות 'כי בחרו בקלות' העולה עם המגמה ההלכתית של הלל וכמותו.
עם זאת, עדיין הצליחו בחז"ל (בעיקר כאמור מהקבוצות הנ"ל מתוכם) לאסוף ולבנות בעיקר ממסורות עדת קומראן הלכה מקיפה, ואף חז"ל הם האוחזים בכמות הגדולה ביותר של תחומי ההלכה ששרדו מעדת לחז"ל, כגון דיני שבת, תפילה ונישואים. אמנם עיקר התאימות היא בתוכן ובמהות ההלכות, ופחות בסדר הסגנון והצורה, וזאת כיוון שספרות חז"ל קרובה ללשון דיבור, ואילו לשון המגילות קרובה ללשון המקרא, לצד היותה אחידה ואנונימית (תמיד הלכות קצובות, בלא ערעור, בלא ריבוי דעות ובלא משא ומתן). עם זאת, במסורות שהתקבלו מחז"ל מחסידים וכוהנים, בראשם איסי בן יהודה, פנחס בן יאיר, בית אַבְטִינַס, אליעזר בן יעקב (מסכת מידות), אליעזר בן הורקנוס ורבי ישמעאל, התקבלו הלכות כמעט ללא עוררין וסתירות! נסכם כי מסורת חז"ל מורכבת מ-3 מרכיבים אלו: מסורות מקומראן; מסורות מאפרים-דורשי החלקות; מדרש-יוצר של התנאים המפולפלים.
השאיבה של דקדוקי ההלכות בעדת קומראן לתורת משה, לצד פרצי נבואה בין נכבדי חבריה, היא שהביאה את חז"ל לכלול את כל התושב"ע כ'תורה למשה מסיני'.[4] זאת ועוד, רוב המסורות חודשו ע"י עדת קומראן (הכתבים הכיתתיים), וחז"ל שקיבלו מהם, המשיכו ביצירה אנושית של פלפולי בית המדרש (המדרש היוצר), עד שמפעלם הביא ליצירה הנראית חדשה ושונה. תורות נוספות יש במגילות קומראן, ואף אין בידינו קצה חוט כיצד התגלגלו לידיהם של עדת קומראן, ובהם: ספרות הקדמונים, שאר הנבואות ממתן סיני וגלות בבל (3 קבוצות המגילות הראשונות), שהם תואמים גם למושג המקביל שיוחס לפרושים: "מסורת אבות". בראשן מגילת המקדש והיובלים, וקשה להכריע מי מביניהם הוא גם 'ספר התורה השנית' שמהווה כנראה את תחילת המחלוקת על ספרות המשלימה לתנ"ך (שבאופן פרדוקסאלי היא ספרות חז"ל ושחלק מחכמיה המשיכו להתנגד לחלקים מספרות מגילות קומראן זו). ייתכן ואך התנגדותם של אפרים-דורשי החלקות לספר זה ('ספר התורה שנית') התקבלה בחז"ל בהמשך דחיית ספרים חיצוניים (פנימיים לקומראן) כאלו, ומאידך ישנם ספרים חיצוניים דחויים ופסולים למגילות קומראן, כך שלחלק מהספרים חיצוניים (ממקורות פסולים וזרים) יש הצדקה לנידויים.
זולת איסוף המסורות של חז"ל בעיקר ממגילות קומראן (וזולת איסוף ממקורות זרים), חז"ל יצרו מסורות חדשות, שלא היה להן מקור של מסורת אבות קדומה, אלא היא מדרש יוצר לפי דעתו ותפיסת עולמו של אותו חכם. גם הזכות לספרות זו מקורה כנראה ממורה הצדק שהיה 'דורש התורה' בעדת קומראן, אך בחז"ל המדרש היוצר התפתח בכיוונים שונים שכוללים ריבוי דעות שונות עד סותרות. בתקופה האחרונה של עדת קומראן (שלאחר מכן התפצלה לאיסיים וחסידים), היא כתבה למנהיג בבית המקדש איגרת המכונה 'מגילת מקצת מעשי התורה' (וכנראה גם מגילה 'מחלוקות' 513Q4), וזו, בניגוד למגילות שחיבר מורה הצדק (וכמובן לשאר קבוצות המגילות לפני כן), מאופיינת בדעתנות ומטבעות לשון הקרובים לסגנון של ראשוני חז"ל (בעיקר לשון רבים כ'ואנו חושבים' במקום התגלות מוחלטת). לפיכך יש התאמה גם בשילוב של שני המוטיבים שמאפיינים עדת קומראן וחז"ל: שמרנות ויצירה. ניכר כי חכמים שונים ניסו להתעלות על חבריהם (ולא רק נגד כתות יריבות), וכך ומגורמים נוספים, מוטיב היצירה גבר על מוטיב שמירת המסורות (כנראה גם העובדה שמסורות הגיעו ממקורות זרים נוספים וסותרים, חיזקה את כוח החכם היוצר והמכריע לפי שכלו החריף – 'עוקר הרים'). עניינים אלו ניכרים במחלוקות של ר' אליעזר בן הורקנוס למול ר' עקיבא, וכן בין בתי מדרש התנאים/הלכה (עקיבא-ישמעאל), שממשיכים את היחס בין הלל ושמאי, בשינויים שונים.
כך גרם המדרש היוצר בספרות חז"ל, לצד רוב הספרים החיצוניים (הדחויים שאינם במגילות קומראן, קבוצה 3 בפרק בעניין), להאפיל ולהפחית את האמינות והאוטנטיות של מגילות קומראן, בעיקר של שלושת הקבוצות הראשונות של המגילות, וזאת כיוון שאלו חיבורים אנושיים הטוענים הממציאים סיפורים עתיקים.
על זאת יש להוסיף את מגמת ההקלה של בית הלל על שמאי, שתנאים המשיכו בקו זה, והמדרש היוצר לרוב יוצר הקלה, יחסית למסורות הקדומות שהן מחמירות, כיוון שפשט התורה מחמיר, בעיקר בענייני טהרה – אלו התבטלו כמעט כליל. ישנם מספר מקורות וסיבות נוספים להקלה בחז"ל: גישה מאפרים דורשי החלקות שכבר הוגדרו 'כיא בחרו בקלות'; הוראות התורה להלכה המיועדת לעם הארץ נמוכה בדרגתה מההלכה הנדרשת מהכוהנים; שינוי החברה והמציאות - המקדש חרב (ואיתו מאות הלכות שלא ניתן לקיימן).
כאשר בחז"ל פירשו לפי דרך הפשט, קשה לשער אם זהו 'מדרש מקיים' של מסורת קדומה מעדת קומראן שדיקדקה התורה לפי הפשט – הוא ה"נגלות", או חידוש במדרש יוצר פרשני/הגותי (ואפשר שהתפתח ממגילות הפשרים), או. יוצא אפוא, כי בכל אופן מדרש יוצר שמכוון לפשט אמור להיות זהה לנגלות, למעט בקשיי פענוח משמעות הפשט וחריגים, כגון: העיקרון המפתיע (אם כי מצוי כבר בנביאים, כך שבתורה מהותו הרתעה חינוכית) של ביטול עונש מוות בתוך עדת קומראן (ייתכן שהעיקרון אינו תקף ביישום לכל העם) שאולי חיזק את מגמת ההקלה הפלילית עד ההלכתית בכלל ובחז"ל. נמצא כי החסידים העמיקו והחמירו בפשט המצוות, כגון: כיבוד כל זקן ממרא; רשות לכל אדם עובר בשדה לקטוף ענבים; איסור הריגת כל חיב בשבת.
גילוי חשוב נוסף של עדת קומראן הוא "הנסתרות", כמו הלכות שבת – שאינן ניתנות להסקה מהפירוש הפשט. בעדת קומראן ישנן גם פרשנות מרחיבה של הפשט, כמו יישום עיקרון 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' וה"כילאיים" לתחומים שונים (ראו ניתוח בפרק הלכת ה'נגלות': פשט המורחב מהיקשים עם אסמכתא מקראית למקרים דומים), ושניהם התקבלו והמשיכו להשתכלל בחז"ל. מהרחבות כאלו (ועוד), חז"ל ביצעו גם מדרשים הקרובים להרחבות, שהם מעין הרחבות לבין פירושי דרשים שונים של 'מדרש מקיים', והדגומה המובהקת לכך היא ההלכות השונות שסמכו חז"ל על 'לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם' (ויקרא יט' 26).[5] אלו כנראה נכללים בנגלות, אך לעיתים קרובים לתחום המחבר בין שני סוגי פרשנות והוספות אלו – שהוא גם העצים את המדרש היוצר:
כל עוד חז"ל שמרו על המסורות שקיבלו (כרבי אליעזר בן הורקנוס שהעביר רק דברי רבותיו) מעדת קומראן (אף שחלק התקבלו מאפרים דורשי החלקות), או לפחות דרשו מסורות (הלכה ואגדה) לפי עקרונות הפשט וללא הקלות, הרי שמסורות אלו נצרכות וחיוביות - אחרת לפי מה ינהגו בכל התחומים שאבדו 600/700 סדרי משנה שהם כנראה מגילות קומראן?! אך כאמור ישנן גם את המגמות לעיל (התנצחות במדרש יוצר, הקלה, מסורות ממקורות זרים) ולכן ישנן גם סתירות בין עדת קומראן לחז"ל, שלהלן נסכמם יחד מול הצדוקים. אך קודם לכן יש להדגיש כי המחלוקות המקוריות בין המסורות הקדומות הן יחסית יחסית מעט, לעומת הרוב הדומה, שבתוכו יש:
- מחלוקות שורשיות (דעה סותרת לפשט מדעה/מסורת קדומה): לוח השנה (אך אין עדויות ישירות בחז"ל נגד עדת קומראן, רק נגד הצדוקים שלא ברור מהו הלוח שלהם, אך גם בתוך חז"ל יום הכיפורים); ריבוי נשים ואחיינית; בן סירא ואיוב בארמית (אם כי היו בחז"ל שסברו הפוך); אגדות עקיבא נגד מטטרון ומשה רבינו; היתר נדרים
- מחלוקות בענפים (תלוי בפרשנות אפשרית): הקלה בטהרה;
- מחלוקות בדקדוקי הלכה: כבר תוצאה של השיטות לעיל או מגמת השכלול וההפשטה בחז"ל.
ועתה נשווה זאת לסתירות פנימיות בתוך חז"ל:
- מחלוקות שורשיות (היפוך הפשט ודעות סותרות): דוגמה קלסית לכך היא הפירוש לדברים כא' 12: 'וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ' - עקיבא אינו מכבד פירוש/הלכת רבו אליעזר שכנראה הביא מסורת אבות קדומה (מגילת המקדש ??, פילון והתרגומים זולת אונקלוס), או אם הוא דרש פשט לפי ההקשר (אבלות והסרת היופי) ומהקבלה מקראית לשמ"ב יט' 25.
- מחלוקות בענפים (תלוי בפרשנות אפשרית): המחלוקת בין הלל ושמאי אם לשכב בפועל בתפילת 'שמע ישראל' עולה ממגילה ליטורגית של קטע זה, ובכלל ייסוד שתי התפילות ביום של עדת קומראן, אך אלו מיועדת לעדה ולכוהנים, ואילו אין חיוב ליהודי הפשוט – וגם דעתם של כמה מחז"ל שאין תפילת קבע אלא מתחנונים.
- מחלוקות בדקדוקי הלכה:
נמצא כי המחלוקות בתוך חז"ל אינן רק ב"ענפים" כפי שניסו לתרץ רבנים, אלא חכמים חלקו ביניהם על אופני שמירת המצוות. יתרה מזו, הרבה מהמחלוקות הפנימיות בחז"ל שורשיות וגדולות אפילו ממחלוקותיהם מול הצדוקים. ודעתם של 'עוקרי הרים' אף גברה לרוב על מסורת קדומה או על הפשט. לפיכך, חכמים תירצו זאת במהות ודרכה של התורה עצמה, בסוברם שיש מט' פנים לאיסור ומט' פנים להיתר (חגיגה ג'; ומקבילות במדרשים) ותפקידם הוא להכריע בפלפולם או לפי רוב. בכל אופן, נוכח המחלוקות היותר מהותיות בין חז"ל עצמם לעומת בינם לבין הצדוקים, מתבקשת השאלה למי כוון אישום השנאת חינם שבגינו חרב הבית (וכיצד שעד עתה זה לא תוקן – ראו בנספח בעניין). אולי כאן על השבח?
אמנם יש כמה מחלוקות שורשיות בין עדת קומראן לחז"ל, אך המחלוקות בין חז"ל לצדוקים הן בעיקר 'ענפים' שמתאימים לרוח וסגנון המחלוקות והדיונים שבתוך חז"ל. נראה שהשנאה הפוליטית-כיתתית היתה גבוה וחזקה מהלכה
במגילות קומראן שרדו 7.5 מתוך כ-90 ספרים חיצוניים, אך יש לחלק בין מקורות ומהות של הספרים החיצוניים לשלושה: 1) 7.5 הספרים שבמגילות נמצאו תואמים לשאר ספרות עדת קומראן; 2) מספר ספרים חיצוניים שאינם במגילות אך קרובים אליהם וללא שום סתירה, וכנראה פשוט לא שרדו בין המגילות; 3) שאר רוב הספרים החיצוניים שמקורותיהם מערבוב מסורות זרות (ספרות הלניסטית בעיקר ממצרים [כארתפּנוּס ל'דברי הימים למשה רבינו'/'ספר הישר'] ועד ספרות חיצונית לברית החדשה מדרשים מאוחרים) או כאשר כוללות סתירות למסורות עדת קומראן (כדוגמאות בפרק לעיל בעניין), ולכן אלו פסולות ודחויות למגילות קומראן. קבוצה שלישית זו הטילה צל ודחייה גם על הקבוצה הראשונה הקטנה (והשנייה בספק/באמצע), וכך זו מצדיקה לכאורה (ללא יכולת בירור ואבחנה) את הדחייה ל'ספר התורה שנית' ששלחו עדת קומראן לקבוצה בימיה שיקבלו הספר והמסורות. עם זאת, בתקופתה הראשונה של עדת קומראן לא היתה הקבוצה השלישית, ולכן היא כנראה לא רלוונטית ונכונה, אלא מתייחסת יותר לססיבת הדחייה של חז"ל לספרים החיצוניים. עם השנים ושכוח הכיתתיות, מגמה זו התהפכה בחז"ל: המדרש היוצר המשיך, המסורות התרבו ונכתבו, ולצידם המשיכו להגיע מסורות קדומות משלושת קבוצות הספרים החיצוניים, וכך בסוף ימי הביניים נמצאה ספרות חז"ל (שכבר יותר נכון להגדירה ה"הספרות הרבנית") כוללת מאות מדרשי הלכה ויצירה, שלא רק הפוכה לפרושים הראשונים שהעבירו בקושי מסורות בודדות של מוסר (בעיקר מאנטיגנוס איש סוכו עד שמעיה ואבטליון), אלא בתוכה מדרשים שלמים ומסורות רחבות משלושת קבוצות הספרים החיצוניים, תוך המשך הסתירות ביניהם (אך הרקע הפוליטי דתי נחלש עד אבד).
מגמת ההכלה ואיסוף המסורות הסותרות קרתה גם לצד תהליך חיובי חשוב בחז"ל (החל לערך מהאמוראים) של הארת הדרך הישרה של פירוש התורה ויישוב סתירות בתלמוד (בניגוד להתנצחויות מפולפלות ועקומות של שמעון בן שטח, יוחנן בן זכאי ור' עקיבא). כמו-כן, קבוצות חסידים ובלתי-מוגדרות או שלא ידועות לנו, המשיכו לפעול לפחות עד סוך האלף הראשון לספירה, ביניהם קבוצות טרום-קראיות, בעלי 4.5 מגילות קומראן שבגניזת קהיר, ר' משה הדרשן שהשתמש בספרים מקבוצת הספרים החיצוניים הפנימיים למגילות (ללא שימוש בספרים חיצוניים ודחויים למגילות).
לסיכום, במקומות שה"תיקונים" של חכמים דרשנים מפולפלים, "עוקרי ההרים" שגברו על בעלי המסורת מ"סיני", בין אם כיוון שהעדיפו פרשנות דרש על הפשט, רגשית על רציונאלית, ובין אם מאינטרסים אישיים של נצחנות פנים חז"לית לכבוד המכריע או יצירת הגמוניה חדשה נגד כתות או גיבורי התנ"ך, ובן סירא שכבר צוטט לפני ואחרי כמבין כתבי הקודש, השתבשה מהותה ודרכה של התושב"ע האמיתית.
לאחר גישת הקלה וסוג הפרשנות, נתייחס לכת היריבה העיקרית לפרושים, ואילו הלכתית קרובה לעדת קומראן: הצדוקים. תחילה הקרבה ההלכתית לעדת קומראן מסויגת והפוכה משלוש המחלוקות הפילוסופיות-עיקריות שתיאר יוספוס את הצדוקים ב???: דטרמיניזם - גורל האדם, עולם הבא ותחיית המתים, ולאלו מצטרפת המסורת כי הצדוקים סברו שהלכות הנישואים אינן הלכה למשה מסיני – בניגוד מוחלט לטוביה. (רק) לפיכך, דווקא הפרושים הם הממשיכים את העקרונות הפילוסופיים של עדת קומראן. יתרה מזו, הצעתי לחלק את הצדוקים לשתי קבוצות הפוכות זו מזו, כשראשונה היא בית חשמונאי שאכן היו קרובים עד מאוחדים עם עדת קומראן, והשנייה הם הכוהנים של שלהי חורבן הבית השני, עת השחיתות חזרה (כטרום-חשמונאי) לנסוק, וצאצאי עדת קומראן – האיסיים והחסידים, התרחקו מהם. איבוד מסורת עדת קומראן מסביר את ההפסדים במרידות וחורבן הבית (למול נצחונות החשמונאים), אף שעדיין אחזו בהלכות יבשות של טהרה. בכל אופן רב הנסתר על הגלוי בנוגע לזהותם ומהותם של הצדוקים הראשונים והאחרונים נוכח חוסר כל מסורת צדוקית אותנטית, למשל: באיזה לוח שנה נהגו הצדוקים הראשונים? האם ספר גזירתא (שבעצמו סותר את הטענה שאין להם מסורות אבות) הוא אחת ממגילות קומראן או הלכות שאספו מהם? אם בית שמאי קרוב אליהם יותר מאשר לבית הלל?!
באופי ומגמות שונות ניצבת הנצרות, שאצלה דווקא סגנונות דומים לעדת קומראן. תחילה כמובן בניסיון יישום המשיחיות, וזאת לאור קבלתם ושמירתם על ספרים ומסורות רבות של משיחיות, קהילתיות וטרמינולוגיה מהמגילות. הכנסיות הן אלו ששמרו לנו על 7.5 ספרים החיצונים הפנימיים שנמצאו במגילות קומראן, אך מאידך אספו ויצרו מאות ספרים חדשים, כנראה ברוח בליעיל תועה ומטעה. חידה גדולה של עול וקיום המצוות עומדת על פירוש מילים בודדות של 'ונשפטו במשפטים הרשונים אשר החלו אנשי היחד לתיסר בם עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל' (סרך היחד ט' 11-10), שאם משמעותן אכן ביטול המצוות (כמסורת שהגיעה גם לחז"ל), הרי שלעתיד לבוא (ולדעת הנוצרים מימי ישו) ניתן להפסיק בייסורי המצוות. ייתכן ומכאן הגישה ההפוכה של פנייה לנכרים וקבלתם לדת החדשה.
להלן חלוקת תקופתה של עדת קומראן (200 השנים שלפני הספירה) לשלוש תקופות עיקריות (וכך מסודרות בחלקי בספר):
- 1) תקופת מורה הצדק שבימיו נוסדה הלכת קומראן על בסיס המגילות הקדומות שקיבלו וחידושיו בהתגלויות. בעקבות חסידי עדת קומראן, פעלו החסידים והחשמונאים וה'רבים' שבספרי המקבים (ובפרט שהחשמונאים תרו אחר המגילות והשתמשו בידע שהגיע אליהם מהמגילות, כמו מגילת המלחמה), כאשר יהודה המקבי מתאים לגיבור ההירואי שבמגילות (ואילו בחז"ל נשכח). מאבק עדת קורמאן במתיוונים ובקבוצות שנטשו אותם חל עד לאובדן רובם, כאשר מיעוטם נטמעו בעם בישראל. הכתיבה הקומראנית המתייחסת לכתות בתקופה זו מאופיינת בכינויים של קבוצות ודמויות, ובכך מותירה אותנו באפלה וסימני שאלה לזיהויים ואף לזמנם, וההצעות תלויות ברמזים והקשרים עקיפים כ'הררים התלויין בשערה'. הצעתי שייסוד עדת קומראן חל לפי בתקופה הקשה של שיא ההתייוונות (טרום החשמונאים), וזאת בטרם נוסדו הפרושים והצדוקים (ואילו רוב החוקרים מאחרים את התקופה ולכן מזהים אותם כמתנגדיהם);
- 2) התקופה השנייה לאחר מות מורה הצדק עד סוף ימי החשמונאים: המתח והיריבות הגדולה שהיתה בין עדת קומראן למתיוונים נפוגו (היות והמתיוונים אבדו), וההתקרבות הספרותית לחשמונאים פרחה וגברה. גם עמ"י בכללותו חזר בתשובה וקיבל את הנהגת בית חשמונאי שהתקינו הלכות כטבעות המקדש ו'חבר היהודים' מהמגילות. במספר מגילות לתקופה זו מתוארת גאולה, ואכן זוהר החשמונאים היה מרשים בהיבטים לאומיים ופוליטיים, אך במגילות גם מצוין מפורשות כי המימוש המלא של נבואות הגאולה אינו בבית המקדש השני, אלא בבית מקדש שלישי שיברא ע"י הקב"ה, ויש להמתין בסבלנות לקץ שמתארך (ולמרות זאת חוקרים מקובעים שעדת קומראן היתה כת משיחית אובססיבית בציפייה מיידית ועם אכזבה גדולה). אך אז קמו כתות בית שני המוכרות (צדוקים, פרושים, בייתוסים ועוד), שמגמתם, בניגוד למתיוונים, היתה לנסות לשמר את ההלכה כדעם התורנית, תוך שכמובן סברו שהלכתם היא הנכונה והקדומה. כנראה עדת קומראן עדת השפיעה מבחוץ, וכיוון שהלכות דורשי החלקות המתיוונים הוטמעו בעם מזה מספר דורות, ההלכה של עדת קומראן נראתה כחדשנית ושגויה למקובל באותן הדורות ע"י הפרושים שכינו אותם 'מסורת אבות' (אלא שחלקן היו 'מסורת מתיוונים'). מלכות חשמונאי המשיכה להתקרב לעדת קומראן ולהלכותיה, ובהדדיות עדת קומראן כתבה את המגילות האחרונות (הקבוצה החמישית), שכוללת שבח למלך יונתן וכרוניקות החשמונאים שהיוו בסיס למגילת תענית הפרושית שבוטלה.
- 3) התקופה האחרונה מימי הורדוס. הוא שיבש את ההגמוניות התורניות והדתיות שהתקינו החשמונאים בעצת עדת קומראן (בראשם 'חבר היהודים'). עדת קומראן הפסיקה בכתיבת חיבורי קודש (ובכלל), וממנה נפוצו איסיים וחסידים - שחלקם התמזגו עם חסידי-התנאים וכתות קדומות בנצרות (ובנו את מסורותיהם בקרבה למגילות קומראן, בעקרונות השינויים כלעיל), וקבוצות נוספות שרב הנסתר עליהם מן הגלוי, כמו בעליהם של מגילות קומראן במצדה ו-3.5 מגילות קומראן מגניזת קהיר.
אסיים במחלוקת העיקרית שלכאורה לא נותר לה שריד בעמינו, אך מתעוררת באו"ם בניסיונות ליישום קרוב – לוח השנה בן 364 יום, נוכח יתרונותיו המדהימים והבלעדיים של מעגליות מיסוי נוחות ודיוק. לוח שנה שבתי-שמשי זה כבר הוכרע לכאורה בהתאמתו לשתי תקופות שמירת המצוות הנכונה בעמ"י בתנ"ך (קוים חלקית גם בקדמונים ובמלואו בעדת קומראן): ביציאת מצרים במדבר, ומגלות בבל עד 'וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת' (דניאל ז' 25), לפי ממצאי מחקריה המדהימים של אני ז'ובר. לסוגיית לוח השנה ניתן למצוא שרידים וסימנים לניסיונות חידוש והתקנת לוח השנה הירחי במסורות הקדומות של ספרות חז"ל (למשל: קורבן פסח בשבת; מועדו של יום הכיפורים והינף העומר; עיבורי השנה). עדיין נותרת החידה איזה ומתי הם ימי העצרת לסינכרון והשלמת 365.25 יום, וכן כיצד נהגו החשמונאים הראשונים, הצדוקים-הראשונים והאיסיים? האם ייתכן שהעובדה שיש נוסחים של מגילות עם וללא מסורות לוח שנה מעידה על כך שכבר חסידי עדת קומראן נטשה את מסורת לוח השנה?
בסיום הספר ניסיתי לעמוד על פתרון החידה המרתקת שתיארה ורד נעם (??) בלשון נהירה: 'התהוותו של העולם ההלכתי הבתר-מקראי לוטה בחשיכה הפרושה על מאות השנים שבין סופה של תקופת המקרא לבין ימי החשמונאים. קורפוס זה של חיים יהודיים מגיח אלינו בגילוייו הראשונים בשתי המאות האחרונות לקיומו של המקדש השני מתוך סערת מחלוקת... ומתמצק לכלל מסורת אחת... במאות השנים שאחר החורבן, בתוך יצירתם הספרותית של חז”ל. מערכת הלכתית זו של חז”ל, המשתרעת על פני מאות רבות של שנים, מחורבן הבית השני ועד לחתימת התלמודים... משקפת תרבות יהודית חדשה, נבדלת כמעט לחלוטין מזו המקראית שקדמה לה'.
זולת מגילות הכיתתיות ואחריהם ספרי המקבים, תיעודי הזיכרונות הבאים (בעיקר חז”ל ויוספוס) כבר מאוחרים במאות שנים, ולכן גם לצד אמינותם פחותה, עד שספק אם סיפוריהם מכוונים לדמות ולדור המתואר, בין במכוון, ובין מטעויות וסטיות גלגולי הדורות. עם זאת, מסורות ומחלוקות שנשארו אצל חז”ל מעידות על קרבתן או התנגדותם לעדת קומראן,[6] שגם באלו חלו תמורות.
ההגמוניה השלטת מימי הבית הראשון ועד ימי טרום החשמונאים היתה כהונת בית צדוק. בית צדוק אלו אינם הצדוקים שנגדם התפתחה שנאה תהומית ע"י הפרושים, וייתכן שהצדוקים-האחרונים (בניגוד לצדוקים-הראשונים) נשאו לשווא את שמם של בית צדוק, בעוד לא קיימו את הלכת בית צדוק. בית צדוק אלו גם אינם עדת עדת קומראן, שכן עדת קומראן, על אף שבראשונה עומדים כוהנים מבני צדוק, נוסדה רק בתחילת המאה השנייה לפסה"ד, ובעיקר חידשה הלכות רבות בעיקר ע"י מורה הצדק. בתקופת טרום החשמונאים שלטו המתייוונים, אך המתיוונים אבדו לחלוטין, ורק מעט מהלכותיהם שולבו במסורות הפרושים, הפרושים והחסידים אימצו את מסורות עדת קומראן ואת חברי העדה. בכלל זה, קבוצות שונות התירו לעצמם את הזכות לתקן הלכות חדשות, וכתיבה בכלל (שאינה נבואית). באמצע תקופת החשמונאים עדת קומראן היתה קרובה לצדוקים-הראשונים, וזוהי גם תקופת השיא שבה עדת קומראן היתה בהרמוניה עם השלטון – היא שיא תקופת בית שני של מלכות ממלכתית ותורנית. לאחר מכן מימי שלומציון חזרו הבעיות הפוליטיות והתורניות למתחים ויריבות, והשלטון הוחלף תדיר. ספר זה אינו מנתח תקופה זו בהרחבה, היות ו'מגילות מורה הצדק' לא חוברו או אפילו מכוונות לתקופה זו[7] (בניגוד לדעת חלק מהחוקרים). אלא עומד על אזכורים עיקריים של סוף תקופת החשמונאים וימי הורדוס, עד הרכבת ספרות חז"ל במאות הראשונים לספריה בדילוג לימי הורדוס ובית הלל ושמאי, נראה ששוב הצדוקים היו רוב הכוהנים הגדולים, וכנראה גם האיסיים היו קרובים למלכות, אך סיכמתי רק את ההיבט ההלכתי – כיצד אופיים התורני (ולא סגנונם הספרותי) של התנאים-חז”ל (הבתים הלל ושמאי, התנאים והאמוראים) קרוב ודומה לעדת קומראן, מאשר הפרושים חסרי מסורות ההלכה.
ממנה הגזע היחיד שממנו התפצל במקומות שונים והתאחד באחרים, ובא לידי ביטוי בשיטות הלכתיות שונות, שעיקריהם (מסדר עולה ליורד): האיסיים, הבייתוסים, הצדוקים, הכוהנים, בית שמאי, ולבסוף גם בתנאים-חז”ל. אמנם תחילה בתקופת ההתייוונות הפיצול היה לכתות שדחו את תורת קומראן, אך אלו התמעטו לאורך התקופות, ותהליך ההיטמעות נספג יותר מאשר נדחה בתנאים-חז”ל, באופן שממשיך לאורך הגלות, זולת תחומים שאבדו (כמו טהרה ופולחן).
אט אט יבינו יותר ויותר כי השבח הגדול של כנסת ישראל הוא לבני צדוק הכוהנים.
בנספחים שלאחר חלק/שער סיכום זה, אעמוד על היחס בין הדתיים היום למגילות קומראן, פשר המגמות המתעוררות בעקבות חידוש התורות מהמגילות, והקבלות בין כתות בית שני לזרמים השונים היום בחברה הישראלית, בעיקר ביחס לציונות וממלכתיות.
עד כאן פרק הסיכום של הספר. את טיוטת הספר המלא ניתן להוריד מקישור מתעדכן זה: https://drive.google.com/file/d/1fcBTUmiOOYn_BLPUh9gZRc8JEMAwMqjP/view
להערות: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it., יונתן לוי
[1] על לשון 'לוחות ושברי לוחות' (בבא בתרא יד'). השוו לסיכומה היפיפה של רחל אליאור (לאחר ה- ****).
[2] דבריו של יוספוס על הסופרים היוונים מתאימים גם לספרות חז"ל: 'הם מרבים להכחיש את דברי עצמם בספריהם ואין הם יראים לספר דבר והפכו' (נגד אפיון, מאמר ראשון, ג').
[3] ב'קדמוניות היהודים' אזכר יוספוס איסיים, בצורה זו או אחרת, בשמונה מקומות: יג' 172-171, 298, 311; טו' 373-371, 378; יז' 346; יח' 11, 18. וכן ראו: חיי יוסף 10.
[4] השוו לסיכומה של נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 321.
[5] במקום הפשט של איסור אכילת הבשר הנשחט בעוד דם הבהמה שפוך ומרוכז על הארץ. חלקם כדין תורה וחלקם כדין מדרבנן, ראו שוחטמן, פשוטו של מקרא.
[6] למשל: 'תנאים מבלי עולם' (סוטה כב' א'), ובדומה: 'איבת עולם בין מפלגות' (סרך היחד ד' 17). השוו: 'ולא ידע מאי אמר. תני תנא ולא ידע מאי אמר' (מגילת תענית ד', מהדורת ליכטנשטיין) (תרגום: 'לוחש האמגוש ואינו יודע מהו אומר. שונה התנא ואינו יודע מהו אומר').
[7] זולת כמובן הנבואה על כיבוש ירושלים ע'י הכיתים (פשר נחום א' 2-3).
כניסות: 36100