להלן בדף זה טיוטת פרק סיכום הספר:
סקירת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן והצעות להשתלשלות מסורותיהן בתושבע דרך החסידים
מחקרים ומסקנות (ללא מבואות) של תולדות ההלכה מעדת קומראן ופיזורה בספרות לעמי קדם (מחנוך), החשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים ובעיקר - בחז"ל
הספר כולו ניתן לקריאה בהורדה (כקובץ וורד (מעוצב עם תוכן עניינים והערות שוליים תחת כל דף) מקישור תיקיית גוגל-דרייב זו (יש ללחוץ על סימון/אייקון הקובץ):
goo.gl/QTBi1q
ניתן לקרוא את טיוטת כל הספר גם בדף זה באתר, אך החיסרון (יחסית לקובץ וורד שניתן להורדה מהקישור לעיל) שאין בדף זה את התמונות שבספר, והערות השוליים מופיעות במרוכז רק בתחתית כל הספר (ולא בתחתית כל דף בהתאמה):
להלן טיוטת פרק סיכום הספר:
א. סיכום חלקי - שברי מגילות[1]: תובנות חדשות מול קיבעונות שגויים שנטמעו
מול מאות ספרים חיצוניים והלניסטים מחד, מדרשי הלכה אגדה ותרגומים ארמיים מאידך, מיתולוגיות עמי קדם מאחור, וזרמים מונוטאיסטים ודואליסטיים עד היום, מתבררת עדת קומראן ראש ואמת לכל, כאחת שאין לה סתירות פנימיות, כאחת שאין לה סתירות מדעיות, והקרובה ביותר לתנ"ך
כדי להבהיר את שיקולי ומהלכי פרקי הספר, הוסבר תחילה על עדת קומראן, תורתה והשפעתה, בעניינים שונים (וחלוקים) משהתקבע במחקר. מנקודת הפתיחה בה מזוהה מהות עדת קומראן ככוהני בית צדוק וסופרי התורה, כבר מתבארים ערוצים וענפים של מאורעות, זרמים קבוצות וכתות שהתפתחו בעקבותיה. חוקרים מודים שעדת קומראן הינה עדת כוהנים, ואף מבני צדוק, אך עדיין מגדירים אותם ככת, בניגוד להסכמתכם ורוח המקרא – לפי הכהונה היא ההגמוניה המרכזית, ולפחות הדתית רוחנית ותורנית.
שאלת קושי חוסר ההלכה הפרטנית מימי השופטים ועד לתקופה הטרום חשמונאית (זולת שני גילויי ספרי תורה ורפורמות דתיות בנ"ך), ומדוע פרצה דווקא באמצע בית שני (בראשות עדת קומראן), נפתרת בהודאה שספר התורה היה מוחבא בתקופה ארוכה זו (ב"ד ה' 5-2), ואחריו עדת קומראן חידשה בגילויים רפורמה דתית רחבה. ראשוניות ההלכה הקדומה והמסורות מצביעה על ספרות האם הקדומה שממנה העתיקו קבוצות משנה שהתפתחו להיות הגמוניות שולטות בתקופות שונות.
לאחר מכן הספר התמקד בשלוש תקופות עיקריות: 1) מורה הצדק, בימיו נוסדה הלכת קומראן על בסיס המגילות הקדומות שקיבלו, בעקבות חסידי עדת קומראן פעלו החסידים והחשמונאים וה'רבים', בפרט שהחשמונאים תרו אחר המגילות והשתמשו בידע שהגיע אליהם מהמגילות (בעיקר מה"מ). מאבק עדת קורמאן במתיוונים וקבוצות שנטשו אותם חל עד לאובן רובן ומיעוטן נטמעו בעם; 2) התקופה לאחר מורה הצדק עד סוף ימי החשמונאים: בה קמו כתות בית שני המוכרות (צדוקים, פרושים, בייתוסים ועוד) שניסו לשמר את הלכת וטהרת עדת קומראן כפי שקיבלום חלקית. מלכות חשמונאי התקרבה לעדת קומראן והלכותיה, ועדת קומראן כתבה אז קבוצת המגילות החמישית והאחרונה, שכוללת שבח למלך יונתן. 3) התקופה האחרונה שבה נגנזו המגילות, והאיסיים-חסידים התמזגו עם חסידי-התנאים. כך, מתורת מגילות ים המלח, התגבשה רוב ספרות חז"ל (על בסיס אותן עקרונות ותחומי הלכה, ובהמשך מסורות פשט כנאופיטי ואגדתיות ארמיות בגניזת קהיר), ומיעוטה נדחה בגלל היטמעות הלכות מאפרים שנטמעו בישראל (פשר נחום ג' 5[2]), וחלק כיוון שנותר איסור פרסום ספרות הסוד (ולכן ספרות ההיכלות בנפרד מהמשנה ומדרש).
היות וייסוד עדת קומראן חל בתקופה קשה של שיא ההתייוונות (טרום החשמונאים), קמו נגדם בירושלים שתי קבוצות נגדיות – אותן זיהיתי כמתייוונים, במקום ההצעות המקובלות במחקר של פרושים וצדוקים. אמנם הצעותיי לזיהוי קבוצות מתייוונים וביניים מטרום תקופת החשמונאים עד לימי הזוהר שלה תלויים על רמזים והקשרים עקיפים כ'הררים התלויין בשערה', אך כך גם דעות החוקרים הנגדיות (ולמרות זאת התקבעו כאמיתות היסטוריות). כמה דמויות מראשית המאה השנייה לפה”ס קרובות למורה הצדק, ואין בידינו להכריע בעניין. גם הכתיבה בכינויים של קבוצות ודמויות מחוץ לעדת קומראן, עדיין מותירה סימני שאלה לזיהויים.
המתח והיריבות הגדולה שהיתה בין עדת קומראן למתיוונים נפוגו, וההתקרבות הספרותית פרחה וגברה. העובדה שממרד החשמונאים וייסוד חנוכה רוב עמ"י חזר בתשובה (שלפני כן הרוב התייוון), עולה עם הצעתי, לצד הקרבה בין ניצחונות החשמונאים למה”מ. ממגילות נוספות (בעיקר מספרי חנוך ודניאל), מוסכם על רוב החוקרים שיהודה המקבי היה דמות חיובית, וזו סתירה למסקנתם השלילית על החשמונאים הראשונים שהחליפו אותו. יתרה מזו, בהמשך דורות החשמונאים, עולה קרבה הלכתית של יוחנן הורקנוס לעדת קומראן (ולצדוקים), ושיאה במגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך', שהיא כבר ראייה ישירה וחזקה על הקרבה או אף האיחוד בין קבוצות אלו.
עם זאת, כל הזיהויים והיישומים על החשמונאים אינם מימוש מלא של נבואות הגאולה, אלא הם מודל יישום חלקי, ואילו נבואות הגאולה מכוונות לאחרית כל הימים ולבית המקדש השלישי, כפי שעולה ממגילות אחרות שבית המקדש השני אינו האחרון. תחזית אחרית הימים בעדת קומראן מורכבת מדורות הבאים, התפיסה המחקרית כי עדת קומראן ציפתה לישועה מיידית ורצופה באכזבות - שגויה ביסודה, ומסיטה את התובנות על עיקרי השפעתה בתקופתה ולזרמים שהתפתחו ממנה.
מרכז העדה התיישב לפחות בחלק מתקופתה בקומראן, ובה נאספו ארבעת סוגי המגילות (בקבוצות המוצעות בפרק חלוקת המגילות) לספריות במערות הסמוכות, ולאחר שהתחברו עם הצדוקים והחשמונאים מימי יוחנן הורקנוס, יצרו וצירפו גם את הסוג האחרון של המגילות – 'התיעודיות', שאינם כבר סגנון נבואי, אלא בלשון רבים או באזכורי גלויים לדמויות. המשך צאצאיהם האיסיים והתיאורטיים התיישבו בישובים שונים, אך כבר לא היתה בידם את כל ספריית בני צדוק הכוהנים.
היות וספריית התורה של מגילות קומראן נשמרה בסתר והרחק מהעם וקבוצות השלטון, והיות והצדוקים עלו לכהונה גדולה לצד קרבה לשלטון, וזאת למרות שמסורות התורה עדיין היו במחלוקת מרוחם של אפרים דורשי החלקות, כך המשיכו המחלוקות ההלכתיות, וניסיונות שחזור ההלכה הקדומה מקומראן הותירו אותנו היום, בדיעבד, במלאכת פיענוח קשה.
1. סיכום מעבר מסורות עדת קומראן לחז"ל ומהות התושב"ע
האם אפשר להעמיד את קו הפרשנות וההלכה של עדת קומראן מול חז"ל? ממש לא. לא רק בגלל שלרוב ניתן למצוא בחז"ל דעות מגוונות שחלקן, ובעיקר המחמירות שבהן, קרובות או אף תואמות לעדת קומראן, וכן מנוגדות לדעות אחרות בחז"ל, אלא לא נכון בכלל להגדיר שלחז"ל יש קו פרשני מסורתי מסוים ואפילו לא הלכתי (אם כי לבתי המדרש בחז"ל יש קווים מסוימים, אך כולם התערבבו בין הדורות). ברוב המסורות בחז"ל אנו לא יודעים מהי דעה של אותו חכם או רבו שנובעת מחוכמתו ותפיסת עולמו (או ממחלוקת פוליטית כאנטי-צדוקית), לעומת מסורת עתיקה שהגיעה אליו כתושב"ע, ואם היא כזו – יש גם מסורות שהגיעו דרך חסידים וקרובות למגילות, וזהו המקור העיקרי של מהות והתגלגלות התושב"ע – ניסיון לשמר ולשחזר את מסורות עדת קומראן שהורחקו מהעם. אך לכך נספחים מסורות אפרים דורשי חלקות שנטמעו מתקופת ההתייוונות, ומבליטות את המסורות הנגדיות.
רוב אלפי ההלכות שממגילות קומראן רובם דומות לחז"ל, וביתר דיוק - דומות לאחת מההלכות שנידונו בחז"ל או מחמירות מהן. מאידך, הדימיון הוא לתוכן ההלכה ולא לצורתה, אם כי לעיתים גם לרצף העניינים.
ההבדלים יותר חשובים, כיוון שניתן להניח שההלכה היתה דומה ברובה בין הכתות השונות בבית שני (ואף ההבדלים הן החמרות יחסיות). חז"ל אוחזים בכמה הלכות מובהקות שעדת קומראן יצאה נגדיהם כמה דורות לפני כן. לדעתי הסיבה
עוד יותר בעייתי זה האיבה בין חז"ל לבייתוסים (שאלו הקרובים ביותר לעדת קומראן, אם כי בתקופה מאוחרת לרוב כתביה). מאידך: לעיתים בית שמאי קרוב להלכת הצדוקים מאשר לבית הלל; מדוע חז"ל התעמתו עם טובלי שחרית?; וחסידי חז"ל הכניסו לספרות חז"ל מסורות קרובות ביותר מעדת קומראן, שחלקן אפילו ממגילות כתובות (שכנראה כאלו היו רק לעדת קומראן בתקופה שחז"ל עדיין אסרו על הכתיבה ההלכתית).
המורכבות מתעצמת עם העובדה שיצירת חז"ל העיקרית, המשנה, הפוכה מהביקורת העיקרית של ראשוני הפרושים (בעיקר בן שטח ובן זכאי) נגד הצדוקים – 'הבאת ראייה מהתורה'. המשנה (בניגוד למדרשי התנאים) מביאה הלכותיה ללא אסמכתא מקראית, וכך גם מגילת ברית דמשק ומגילות הלכתיות שונות בקומראן. מדרש התנאים הוא כבר יצירה יותר דיונית של דרישת הפסוקים ע"י חכמים שונים, כשביניהם מבדילה הפרדת היחס: 'דבר אחר' (שאינה קיימת במשנה, למרות מחלוקות שבה, אלא זה או א' או ב'). מדרש רצוף על פסוקים אין במגילות קומראן, אם כי יש פשרים שמיישמים אקטואליזציה (פוליטית ולא הלכית) של פסוקי הנ"ך ברצף, ולעיתים אך מספר פירושים (שונים) לאותו פסוק.
מפתחים את ההלכה בתקופה שונה מהותית מעדת קומראן, כאשר אין אנו יודעים אם כיצד עדת קומראן גם היתה משנה ועוברת תקנות שלאחר החורבן. מאידך, עדת קומראן גם כך התרחקה מהמקדש בכתביה הראשונים, ואופי התנהלותה בקבוצות קרוב לאוטונומיה דתית.
מסקנתי: חז"ל קיבלו מסורות (בעיקר והלכות) ממקורות שונים, שחלקן כלל לא ידועות לנו (כמו מקורן של ספרי קדמוניות המקרא והישר שבעיקר מהם הגו את מדרשי ההגדה שאינם מקומראן, וחלקן אף סותרות), וכנגד זה כמה מהתנאים ניסו לצנזר (במוצדק, שכן רוב הסרים החיצוניים אינם בעדת קומראן). פלפוליהם ושל חכמים לאורך דורות התנאים ואמוראים לצד מסורות שהמשיכו להגיע מחוץ למשנה, קרבו את הלכת חז"ל להלכת עדת קומראן, וזאת בהתחשב בכך שהתוואים השתנו אפרים ומנשה, וגם שנאבקו באיסיים, עדיין ההטרוגניות של חסידיהם וממפלפוליהם שהתעצמו מדור יבנה, חזרו לדעת עדת קומראן, והשאר גם כך שונה נוכח השתנו התוואים – אין מקדש.
מנקודת מבט אוביקטיבית, קשה לקבל את טענת חז"ל כי התושב"ע שכתבו היא אכן מסורת שעברה אליהם ממשה רבינו: התנאים לא היו בעלי המסורה – הכוהנים, ודאי שלא נביאים (הם בעצמם פסקו שתמה הנבואה[3]), במסורותיהם מובנות מחלוקות הסותרות את מהות הטענה, והסגנון נראה כמנותק וזר לאופי ההלכה המקראי.
2. זיהוי כפול או עם סתירות פנימיות: צדוקים או בני צדוק?
גם החוקרים וגם מטיפי דת מסכימים שבני צדוק והצדוקים היו כוהנים. עם זאת, שניהם אינם מבינים את המשמעות של אוצר ספרייה זו ועוד של כוהנים. החוקרים אינם יודעים להסביר איך אם הם איסיים שהטיפו ושנאו את הצדוקים בירושלים – עדיין שניהם מכונים צדוקים?! הדתיים אינם יודעים להסביר איך זה שהצדוקים היו קודמים בהלכתם, ובעיקר כיצד זה שיש להם מסורות כה רבות שיותר קרובות לפשט התורה והשלמתה. יתרה מזו, דתיים נוהגים לברוח מהתמודדות במהויות של המגילות בתשובה לאקונית של עיקום אף שהיו כתות כמו הצדוקים בבית שני שכבר מאז ועד היום לא קיבלום, אז אין מה להתעסק עם מגילותיהם. אבל רגע, אלו גם המגילות של בני צדוק הכוהנים, שגם אתם (וצריך להיות בעיקר אתם) מסכימים שהיא השושלת הנבחרת לכהונה הגדולה מאז דויד המלך ועד לבית חוניו שלפני החשמונאים, אז כך בהינף יד אתם מזלזלם במסורותיהם?! הלא קדוש ממסורות כאלו!
3. זיהוי כפול או עם סתירות פנימיות: צדוקים או בני צדוק?
גם החוקרים וגם מטיפי דת מסכימים שבני צדוק והצדוקים היו כוהנים. עם זאת, שניהם אינם מבינים את רוב אלפי ההלכות שממגילות קומראן רובם דומות לחז"ל, וביתר דיוק - דומות לאחת מההלכות שנידונו בחז"ל או מחמירות מהן. מאידך, הדימיון הוא לתוכן ההלכה ולא לצורתה, אם כי לעיתים גם לרצף העניינים.
בספר הוכח כי רוב המסורות של עדת קומראן קרובות לחז"ל, וזאת בשל העתקות חז"ל וניסיות שימור ההלכה הקדומה, בשינויים שונים נוכח המקום הזמן והגישה שהתאפשרו. רק מיעוט המסורות הינו בגדר מחלוקת של ממש, ולא מחייב שכולם מסיבות אידיאולוגיות של מאבקי כתות או נכונות מסורות קדומות, שהרי המאפיין הייחודי של חז"ל הוא ריבוי הדעות והמחלוקות ההלכתיות. יתרה מזו, עד היום לא ברור מה ההבדל ההלכתי בין הצדוקים לבין בית שמאי. יש לציין שני עקרונות שהנחילו עדת קומראן והיו רלוונטים/אומצו ע"י חז"ל, וכך הם עד היום: חוסר רלוונטיות של הלכות בית המקדש, וביטול עונש המוות מהתורה.
לצד המסורות האנונימיות, כך הייחוס לזקנים ראשונים או לכנסת הגדולה, אינם לדומיות ספציפיות, וכפי שהודגם – חז"ל מתייחסים לרוב למהות ולמסודות עדת קומראן.
מסורות עדת קומראן הן כ'פטיש יפוצץ סלע', התפזרו בין כתות בית שני, ובתוך ספרות חז"ל בפרט. מסורת הפרושים היתה כמעט ללא הלכות בראשיתה, זולת אמרות מוסריות שרובן גם כך מבן סירא. מיעוט הידע עליהם מקשה מלהסיק אם גם הקלו במצוות התורה (עובדה שמשפיעה על זיהויים בעיני עדת קומראן). שיח ההלכה של בית הלל ובעיקר שמאי נותר קרוב לנושאי ההלכה מהמגילות, ומגמת קיצור ההלכה במשנה טשטשה מעט את הקרבה, כאשר לצד מאירים הלכות קרובות שמפוזרות בעיקר בתוספתות, בברייתות, ובירושלמי, ויותר מכל – אצל חסידי התנאים. טענתי שחז"ל מורכבים משלוש קבוצות: א) רובם מעם הארץ וגרים שהתעלו בלימוד תורה; ב) פליטי כת 'אפרים' דורשי החלקות המתבוללים; ג) האיסיים – אלו חסידי התנאים, ובמובהק שלושה מהם (שנדונו לעיל): רב איסי, פנחס בן יאיר, ורבי חנינא בן דוסא. שבחם של חז"ל על הסופרים-ראשונים וחשיבותם לדבריהם, עולים בקנה אחד עם הערצת החשמונאים את הסופרים והחסידים, וכן את יוספוס שהעריץ את האיסיים. במות שניים מחסידי-התנאים מהם צוינה סופה של תקופה, וזו תואמת לסוף תקופת האיסיים, ותחילתה של תקופה ללא מקדש וכהונה, ובעיקר ללא התורה המלאה של הסופרים (מגילות קומראן), שנטמנה עד לימינו. לשלושת הקבוצות האלו שבנו את חז"ל, אפשר להוסיף קבוצה רביעית (או חצי קבוצה), הם בעלי ספרות ההיכלות, ששימרו את ספרות הסוד שמקורה בעדת קומראן, ובפרט מספרי חנוך.
הרכב קבוצות אלו בחז"ל עונה גם על הסיבה מדוע חז"ל מקלים יותר בהלכה: עם הארץ מבקש לשמור הלכה שמקובלת על רוב העם ('אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה' [עבודה זרה לו']) או הפוך – החכמים רוצה להתקרב להלכת העם, ובנוסף, בעם נטמעו מקצת הלכות של כת אפרים ששלטו בעם ובירושלים. נוסיף לכך את הסיבה הטבעית-תורנית שעל כוהנים לשמור טהרה (והלכות נוספות) ברמה גבוהה יותר מישראל, ובפרט שעדת קומראן התקדשה לכמלאכים. פער טהרה הלכתי זה חיזק את טעות ההבחנה של חוקרים כי עדת קומראן היא כת ביחס לחז"ל.
הרכבים שונים אלו בחז"ל מעידים על יחסם הפנימי ההפוך למסורות קדומות: מצד אחד קידשו את הסופרים-ראשונים ודבריהם (אלו עדת קומראן), ומצד שני אסרו ספרים חיצוניים. מעמדם הפוליטי ורעיונותיהם הפילוסופים של הצדוקים-המאוחרים ככוהנים (ובפרט גדולים), לא הוסיפו לשייך את מקור ההלכה הקדומה לעדת קומראן. פיתוחם וכתיבתם של ספרים חיצוניים שאינם במגילות, חל בעיקר בתקופת כתיבת וביסוסה של הברית החדשה, וכנראה חז"ל יצאו גם נגדם[4] (לצד ספרות הלניסטית. עם זאת, 2 ספרים החיצוניים מתוך 4 שמובאים כדוגמא בחז"ל: בן סירא ואיוב בארמית, ואף ספר גזירתא קרוב - כי היה שייך לצדוקים). עם השנים איסור הספרים החיצוניים פחת, ובן סירא כובד צוטט רבות (כ-300 פעם), לצד ספרים חיצוניים נוספים ששילב למשל ר' משה החלפן. בגניזת קהיר נשמרו מסורות רבות ומגוונות שחלקן קראיות או סמי/טרום קראיות, וחלקן במובהק ממגילות קומראן, כמו שלושת המגילות (בן סירא, היובלים וברית דמשק). גם תרגומי האגדה והן תרגומי הפשט מצביעים על הקשרים ישירים ועקיפים למגילות. הקשר לתרגומים הארמיים מצריך מחקר ממוקד, שלא עלה בידי לסכמו. קבוצות אלו התגבשו עם שילוב הקבלה (מספרות ההיכלות ובעיקר חנוך), והגדרתם הנכונה היא ספרים פנימיים ולא חיצוניים[5], תוך השארת הספרים החיצוניים שאינם במגילות בספק וצריך עיון. בכל אופן ועדיין, מאות מסורות חז"ל אומצו מהספרים החיצוניים השונים.
מטרתו של איסור הכתיבה היה להימנע ממה שאכן קרה מתקופת האסלאם/הגאונים – ספרות מדרשית אגדתית שאין לה הורים לומר 'דבר בשם אומרו', ועלולים לשבש את ההלכה, פן שתי תורות יהיו לישראל.
בקשר בין עדת קומראן לספרות חז"ל הוצגו שלושה מעברים: הראשון "גנטי" של האנשים והקבוצות - מעדת קומראן, לאיסיים וכוהנים, לחסידים, ולתנאים. השני של מסורות תורה (רובם דרך קבוצות אלו), ובהם תחומי ההלכה העיקריים, לצד המסורות מנוסח ותרגומי המקרא לארמית. המעבר האחרון מגיע בשלבים ממסורות מחכמים וקבוצות שונות, חלקן אמוראים, חלקם מגניזת קהיר, והכל כאשר בוטל לחלוטין איסור הכתיבה, וחלה תנופת כתיבה אגדתית והלכתית, שהעלתה על נס גם מסורות קדושות שהושכחו לפני כן.
התובנה על מעבר המסורת בין עדת קומראן לחז"ל מבחינה בין המהות לצורניות והסגנון. רוב המסורות התקבלו לאחר מאות בשנים, בהן עמ"י עבר שלטונות ומאורעות שונים וחריפים (ביניהם: ההתייוונות, מרד החשמונאים, פריחת הכתות, מלכות חשמונאי, עליית הפרושים וכיבוש רומא, הורדוס, הנצרות, המרד הגדול והחורבן). לעומת זאת, שיטת המסורות הכתובות הגיעו ברובן בע"פ, בצורת ניסוח שונה, ומסורות כתובות שנשארו כתובות – נודו או מציינות פיסות קטנות מכדי להצביע על מהותם המלא, אם כי ההלכה הקדומה של עדת קומראן עולה מהן במובהק. מסורות רבות של חז"ל משייכות את מייסדי התקנות בעיקר לסופרים ולכנסת הגדולה – שאלו הם עדת קומראן.
הספר שמהווה עדות מובהקת ביותר על מסורת משלימה לתורה הוא ספר היובלים, וכנראה הוא שמכונה במגילות 'ספר התורה השנית'. מהותו כתורה נלוות לתורת משה, ובכך הוא תואם לטענת התושב"ע של חז"ל, מה גם פסוקי ההסתמכות של השניים על פסוקי מתן תורה - זהים. היובלים נדחה ע"י אפרים המתיוונים, ואילו חז"ל אימצו ממנו הלכות ואגדות בדרכים שונות.
נמצא שעדת קומראן וחז”ל דומים בשני העקרונות של מקור המסורת שלהן: שתיהן משלבות רפורמטיביות חלקית עם שמרנות של מסורות ייחודיות שלא היו לפניה. לשניהם טענה עקרונית זהה (מסורות ממתן תורה לצד חידושי דורם), אך ההבדלים מהותיים: עדת קומראן קיבלה בכתב וכתבה מנבואה, ואילו חז"ל קיבלו בע"פ ודחו את הפסיקה לפי מנבואה, אלא הסתמכו רק על חוכמתם.
יהדות וספרות מצרים נוגעת וקרובה לעדת קומראן לאורך כאלף שנה: החל מבה"כ הקדום ('פרוסאוכה'), תרגום השבעים ומהמאה השלישית לפני הספירה, עובר לחוניו הרביעי שבניו באו לעזרת יונתן אלכסנדר ינאי, ממשיך לאיסיים ולתֵרָאפּוֹיְטִים (רופאי הנפש) שמתאר פילון ב'על חיי העיון', ועד לגניזה הקהירית שכללה 3 מגילות כיתתיות: בן סירא, ברית דמשק וצוואת לוי הארמית. האם יש חוט מקשר בין קהילות אלו לאורך אלף השנים? האם קהילות אלו קשורות במישרין לעדת קומראן? אבקש לטעון בזהירות שכן, אם כי הראיות לתקופה המאוחרת של מצרים (ימיה הראשונים של גניזת קהיר) - דלות.
לא עלה בידי לצמצם את העפלה לגבי שלוש חידות, והותרתי אותן עם בשאלות עם הצעות עדינות לכיוונים אפשריים. הראשונה היא שמירת לוח השנה השבתי-שמשי בזרמים קרובים לעדת קומראן, השנייה היא הגישה המקלה של חז"ל למול אפרים ודורשי החלקות, והשלישית היא האם אכן סברה עדת קומראן שבימי אחרית הימים יתבטלו המצוות (סרך היחד ט' 11-10), ומכאן ביטלוה בנצרות.
מגילות קומראן מהוות פאזל תורני אינסופי שהתפשט ע”י שר ההיסטוריה בדרכים שאין בידינו להשיג כולם. ספר זה הצביע על המקורות והמשך הדרכים שנסללו, כאשר כולם מובילות למקור אוצר התורה הבלום של בני צדוק הכוהנים - עדת קומראן, הם ראשית וראש מסורות ישראל. המרחק שבין עדת קומראן ובין דרך המלך של עם ישראל ששמרו את התורה והמצוות אז והיום - קרוב הרבה יותר ממה שחשבנו, ובשבילים רבים ממשיך להתגלות ולהתרחב.
ב. יחס ההלכה הרבנית, תשובות
הידיעה והיחס של החברה הדתית (ובכללה החרדית) היא נישתיות למגילות קומראן, הנעה בין חוסר עניין כי היו כתות שונות בימי הבית השני, לבין איסור הספרים החיצוניים.
תחילה יש לזכור ולהדגיש כי לימוד התורה בימינו מגוון מאוד, כולל 'תורות' ודעות חדשות, פירושי פשט לצד עומק והרחבות כ'רחבה מיני ים'. עם זאת, כדי לעמוד על השוואה למגילות קומראן, מלבד כמובן שיש ללמוד את המגילות, יש לעמוד עם מקור חז"ל והפרושים – תחום שמוזנח. נושא זה כולל את היהדות על גווניה בתקופה המתיוונת הטרום-חשמונאית, ובעיקר מי היו החשמונאים ובעלי בריתם – איפה הלכתם ומהי?!
4. היבטים אקטואליים של המגילות לימינו: חרדים ודתיים לאומיים[6]
כדי להשוות בין הלכת עדת קומראן להלכה הרבנית/אורטודוקסית לגווניה היום, יש תחילה להכיר בעובדה החשובה כי ההלכה היום אינה כהלכה של הפרושים בימי הבית השני, בלפחות שלוש נקודות עיקריות:
- הטהרה סבבה את אורח והלכת חיו של הפרושי, ותחום זה אבד כמעט כליל מחיינו
- הפרושים זילזלו והפרידו עצמם מעם הארץ, והיום נקודה זו תלויה בהשתלבות והשפעה שבין חרדים לדתיים לאומיים, ובין מקרבים למתרחקים
- הפרושים עסקו וידעו בעיקר תנ"ך[7], חלקם גם משניות ומדרשים. היום מלומדים (זולת חרדים סגורים) בונים את השקפתם והלכתם ממקורות וחוכמות מגוונים, שגם נבנו על קומות של דעות רבנים מגאונים ומדורינו
עם קום המדינה ההלכה נדרשה להתייחס למוסדות המדינה ומצבים חדשים שאלפי שנים לא ידעה היהדות, ולדיאבון גם במגילות קומראן אין הלכה מפורטת של מורה הצדק (כיתתית) כיצד יש להתייחס לשאלות בצבא, ברפואה, במוסדות השלטון החילונים, וכמובן במצב הדתי המודרני.
לכאורה, היות ותקופה מסוימת עדת קומראן היתה מתבודדת (כאמור כטבעה כעיר כוהנים, ראו בהרחבה בפרק לעיל), הרי שאילו היו קיימים היום – גם היו מתבודדים. אפשר לראות את העדה החרדים (לסוגיה) כבוחרים בהתבדלות מהחילונים ו/או המדינה (ראו למשל את מאמרו של יהודה ליבס, העדה החרדית בירושלים וכת מדבר יהודה). אך המידע שלנו על עדת קומראן והאיסיים הוא רק מתקופת הבית, וכפי שנטען לעיל, לאחר מכן הם נטמעו בחז"ל כחסידי-התנאים. כידוע, האמוראים ביטלו את רוב הלכות הטהרה של עדת קומראן ובמיוחד של אבותיהם המובהקים – הפרושים, וזאת, בעיקר כיוון שרוב הלכות הטהרה אינן רלוונטיות ללא המקדש ואורח חיים עם כוהנים בחברה. לפיכך, סביר שהסיבה המרכזית של ההתבודדות של עדת קומראן, אינה רלוונטית גם היום. עיקרון נוסף של עדת קומראן חידשה הוא ביטול עונש המוות מהתורה, ועל כך מבוססת מערכת משפט יותר עדינה, שעד היום היא מהווה דרך מאפיינת של מתינות משפטית.
סיבה נוספת להתבודדותם הזמנית של עדת קומראן היתה התיוונות ההנהגה בירושלים (??). אמנם היום יש השפעות חזקות של התרבות המערבית בתרבות החילונית בעיקר, אך חלקן דווקא הן ערכים תורניים (כמו אמנות בין לאומיות ואיכות הסביבה). בכל אופן, הנהגת ירושלים אינה מאופיינת ביתר התיוונות מהעם (כפי שמתואר במגילות מורה הצדק [קבוצה 4]), ואף היא קרובה יותר להנהגתו הלוחמנית וציונית של המלך יונתן אלכסנדר ינאי, אליו כאמור עדת קומראן היתה קרובה או אף מאוחדת, כפי שכתבו לו את מגילת הברכה לשלומו וכמורחב בפרק לעיל. לפיכך, עדת קומראן ציונית וממלכתית, בניגוד לחרדים היום, אך באופן זהה לדתיים-הלאומים/כיפה סרוגה.
דבר ידוע הוא ככל שאדם יותר אורטודוקסי, הוא יותר סגור לחפישה לעולם המודרני (ולכאורה כך היתה עדת קומראן), אך בימינו עיקר הנגישות למגילות קומראן היא באמצעות האינטרנט והאקדמיה. עם זאת, עדיין רוב הרבנים שעולמם נושק לאקדמיה, והאינטרנט להם הוא כלי עבודה והפצה מרכזי, עדיין אינם אוחזים ומכירים בספרות קומראן ומחקריה. משכך, גם כשלרובם נטיית זלזול של כת או שלא משנה מה – אין לכך קשר והשפעה על ההלכה שנחתמה, הרי שניתן להשוות זאת לכל תחום בו אדם שאינו מתמצא, מסכמו בהינף יד, כמו מהי חשיבותה של המתמטיקה בנוגע לטכנולוגיה, או כמו לשוחח על בור שאינו מכיר בתנ"ך, על חשיבותם של ספר ויקרא ומשלי, למשל. להבדיל, שני רבנים שעוסקים במגילות הם הרב יואל בן נון ולורנס שיפמן, וכך הערכתם למגילות גבוהה מאוד, ומכירים כי היא היתה ההלכה הקדומה, אם כי לא בכל הנטען בספר זה.
רבנים אחרים שמתמצאים במדרשי חז"ל נגד הצדוקים והבייתוסים, מסתפקים בגנאי זה, ומחילים אותו גם על האיסיים (למרות שעדת קומראן שהתה מחוץ לירושלים והצדוקים בתוכה, ואין אזכור של האיסיים בחז"ל, אלא רק שבח ביוספוס).
אין היום כיתתיות או קבוצות סגורות, למעט בכמהקהילות חרדיות ונוצריות. מאידך, יש הרבה מעגלים חברתיים שלא היו פעם, וגם להם יש השפעות בתחומים שונים. בכל אופן, הרבניים הדתיים לאומיים של היום אינם כפרושים ואפילו כתנאים של שלהי בית שני[8], מאידך, ישנם רעיונות שכן כמוהם.
דוגמאות לדינים קרובים שכנראה גם עדת קומראן היא מקורן: סדר דיבור בקהל, איסור התחצפות לרב, לבוש צנוע,
לטענת אלי מלכי, מורה הרוחני, גיאורג איבאנוביץ' גורדייף, פגש איסיים ופעל פי תורתם למדיטציית קונדליני.
5. מחלוקות מהותיות גם בימינו
תחילה מבחינה כמותית: ישנן רק מחלוקות ספורות בין עדת קומראן לחז"ל, לעומת תאימות וקרבה ברוב ההלכה.
שנית, בחלק מהמחלוקות הנ"ל, אפילו בחז"ל יש דעות ביניים שמעדנות את המחלוקת, ולעיתים אף דעה שתואמת או קרובה יותר לעדת קומראן - כפי להודגם לעיל על בית שמאי, החסידים ורבי אליעזר.
שלישית, אנו לא ממש יודעים או בטוחים באשר למקורן של הלכות חז"ל (או לפרושים לפניהם), הן באשר לזמנים ולסיבות של מסורות שונות אלו. כפי שהובא לעיל, רוב המחלוקות התחילו בין עדת קומראן לקבוצת אפרים-דורשי החלקות, והיות ואלו נטמעו בעם (???), הרי שחלק מדעותיהם והלכותיהם שרדו ונהגו גם בעם, ובכלל זה גם בפרושים וחז"ל שצמחו מהעם.
דוגמא להלכה שכנראה במחלוקת (פרשנות פסוק זה לא שרד במגילות) אך כנראה הינה טעות גרידא של אמוראים, ללא קשר למחלוקת או דעות קבוצות יריבות וכדומה: 'וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר... וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר... בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו; וְהַמֵּת, יִהְיֶה-לּוֹ... וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ, וָמֵת... שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ' (שמות כא' 36-33). פשט הפסוק אחד הוא[9] – על המזיק לשלם את מלוא שווי השור החי, ולקחת את השור המת שאולי יחזיר לעצמו קיצת מהנזק שגרם. למרות זאת, בדיון ההלכתי שבבבא קמא י', הוכרע שהניזוק יקבל וטירח בשוק המת, ויקבל רק את שווי ההפרש בין השור החי למת. יש לציין שלעיתים ישנן מספר אפשרויות להלכה, אך מקרה זה מאפשר רק 2 אפשרויות: למזיק או לניזק.
'וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו' (דברי הימים ב' לו' 16). עד היום ההלכה והשיח שלא ניתן לקבל שום תיקון הלכתי כאשר נזכה לנביא/משיח. סתירה מהותית זו מעכבת ופסולה, וראוי להאדיר שוב מהותם וכבודם של הנביאים.
כעס הבורא בנך הוא שאינם שומעים לנביאים, ולא שלא לומדים תורת משה. מלעיבים במלאכי ה - לא מוכנים לקבל תיקוני נביאים
למרות מחלוקות אלו, הרי ש:
6. חזרתם של חז"ל ורבנים מאוחרים לכמה הלכות עדת קומראן:
לא לכל הקושיות יש בספר זה התייחסות וודאי שלא תירוצים משביעי רצון, אך מאידך גם באופן מרתק, ניתן לראות שגם התנגדויות חריפות שהיו בקו המרכזי של הפרושים/התנאים, התהפכו בשלב מסוים ואימצו את ההלכה המקורית של עדת קומראן. להלן מספר דוגמאות:
- נשים: איסור חיתון עם אחיינית ופוליגמיה (להרחבה ראו בפרק 'קדושת נישואים ומיניות - ולא נזירות'[10]), חיתון הבכירה לפני הצעירה (יובלים כח' 6[11]).
- הריגת (כשחיטת) דג לאכילתו
- אכילת בשר חולין ללא מום (בטהרה/כקודשים, אם כי בניגוד לכך שאר סוגי המזון ללא הקפדת טהרה)
- איסור פתיחת כלי טוח בשבת[12]
- טהרת בעל קרי[13]
- מעשר בהמה[14]
לא זו גם זו, אלא שהעיקרון ההלכתי המאפיין ביותר את ראשית מחלוקות חז"ל, מודה ש: 'באחרית הימים ההלכה כבית שמאי'.
מאז הבית הנאמן הראשון קמו רבנים וקבוצות גבוהים ונעלים, אך לא כמו מורה הצדק ועדת קומראן. יותר ויותר מתרבת תורת המגילות וחסידותם, ו'מי יתן כל ישראל נביאים'.
אם אכן שמם כמהותם – פרושים כדי לשמור על טהרה מעם-הארץ, הרי שמדור התנאים של אושא התכרסמה מגמה זו[15], עד שאבדה כמעט לחלוטין, ובימינו אין מקפידות על רוב ענייני הטהרה (זולת נידה, אך גם ברמה פחותה).
בסיום הספר ניסיתי לעמוד על פתרון החידה המרתקת שתיארה ורד נעם (??) בלשון נהירה: 'התהוותו של העולם ההלכתי הבתר-מקראי לוטה בחשיכה הפרושה על מאות השנים שבין סופה של תקופת המקרא לבין ימי החשמונאים. קורפוס זה של חיים יהודיים מגיח אלינו בגילוייו הראשונים בשתי המאות האחרונות לקיומו של המקדש השני מתוך סערת מחלוקת... ומתמצק לכלל מסורת אחת... במאות השנים שאחר החורבן, בתוך יצירתם הספרותית של חז”ל. מערכת הלכתית זו של חז”ל, המשתרעת על פני מאות רבות של שנים, מחורבן הבית השני ועד לחתימת התלמודים... משקפת תרבות יהודית חדשה, נבדלת כמעט לחלוטין מזו המקראית שקדמה לה'.
זולת מגילות הכיתתיות ואחריהם ספרי המקבים, תיעודי הזיכרונות הבאים (בעיקר חז”ל ויוספוס) כבר מאוחרים במאות שנים, ולכן גם לצד אמינותם פחותה, עד שספק אם סיפוריהם מכוונים לדמות ולדור המתואר, בין במכוון, ובין מטעויות וסטיות גלגולי הדורות. עם זאת, מסורות ומחלוקות שנשארו אצל חז”ל מעידות על קרבתן או התנגדותם לעדת קומראן[16], שגם באלו חלו תמורות.
ההגמוניה השלטת מימי הבית הראשון ועד ימי טרום החשמונאים היתה כהונת בית צדוק. בית צדוק אלו אינם הצדוקים שנגדם התפתחה שנאה תהומית ע"י הפרושים, וייתכן שהצדוקים-האחרונים (בניגוד לצדוקים-הראשונים) נשאו לשווא את שמם של בית צדוק, בעוד לא קיימו את הלכת בית צדוק. בית צדוק אלו גם אינם עדת עדת קומראן, שכן עדת קומראן, על אף שבראשונה עומדים כוהנים מבני צדוק, נוסדה רק בתחילת המאה השנייה לפסה"ד, ובעיקר חידשה הלכות רבות בעיקר ע"י מורה הצדק. בתקופת טרום החשמונאים שלטו המתייוונים, אך המתיוונים אבדו לחלוטין, ורק מעט מהלכותיהם שולבו במסורות הפרושים, הפרושים והחסידים אימצו את מסורות עדת קומראן ואת חברי העדה. בכלל זה, קבוצות שונות התירו לעצמם את הזכות לתקן הלכות חדשות, וכתיבה בכלל (שאינה נבואית). באמצע תקופת החשמונאים עדת קומראן היתה קרובה לצדוקים-הראשונים, וזוהי גם תקופת השיא שבה עדת קומראן היתה בהרמוניה עם השלטון – היא שיא תקופת בית שני של מלכות ממלכתית ותורנית. לאחר מכן מימי שלומציון חזרו הבעיות הפוליטיות והתורניות למתחים ויריבות, והשלטון הוחלף תדיר. ספר זה אינו מנתח תקופה זו בהרחבה, היות ו'מגילות מורה הצדק' לא חוברו או אפילו מכוונות לתקופה זו[17] (בניגוד לדעת חלק מהחוקרים). אלא עומד על אזכורים עיקריים של סוף תקופת החשמונאים וימי הורדוס, עד הרכבת ספרות חז"ל במאות הראשונים לספריה בדילוג לימי הורדוס ובית הלל ושמאי, נראה ששוב הצדוקים היו רוב הכוהנים הגדולים, וכנראה גם האיסיים היו קרובים למלכות, אך סיכמתי רק את ההיבט ההלכתי – כיצד אופיים התורני (ולא סגנונם הספרותי) של התנאים-חז”ל (הבתים הלל ושמאי, התנאים והאמוראים) קרוב ודומה לעדת קומראן, מאשר הפרושים חסרי מסורות ההלכה.
ממנה הגזע היחיד שממנו התפצל במקומות שונים והתאחד באחרים, ובא לידי ביטוי בשיטות הלכתיות שונות, שעיקריהם (מסדר עולה ליורד): האיסיים, הבייתוסים, הצדוקים, הכוהנים, בית שמאי, ולבסוף גם בתנאים-חז”ל. אמנם תחילה בתקופת ההתייוונות הפיצול היה לכתות שדחו את תורת קומראן, אך אלו התמעטו לאורך התקופות, ותהליך ההיטמעות נספג יותר מאשר נדחה בתנאים-חז”ל, באופן שממשיך לאורך הגלות, זולת תחומים שאבדו (כמו טהרה ופולחן).
אט אט יבינו יותר ויותר כי השבח הגדול של כנסת ישראל הוא לבני צדוק הכוהנים.
במאתיים שנה האחרונות התפתחו מגמות המבקשות להתרחק מאוקימתות ומדרכי פרשנות קרובות להן, ולחתור אל עבר פשוטם של המקורות המקדומים, ראו: גפני, פשוטה של משנה – עיונים בחקר ספרות חז"ל בעת החדשה; אלבק, ששה סדרי משנה; ליברמן, תוספתא כפשוטה.
דוגמאות למגמות:
- הרב אורי שרקי מפרש את איסור הקריאה בספרים החיצוניים כאיסור החשבתם בתנ"ך, אך מותר וכדאי ללמודם, ובפרט את בן סירא;
- ד"ר מיכאל בן ארי מסנגר על ינאי הצדוקי למרות שחז"ל ויוספוס גידפוהו;
'כִּי אֲנִי יי לֹא שָׁנִיתִי' (מלאכי ג' 6): המכילתא דרבי ישמעאל שבתא א' (מהד' הורוביץ רבין עמ' 343) מבחינה בין מצוות שנתנו ישראל נפשן עליהן' ולכן 'התקיימו בידן' לבין מצוות 'שלא נתנו ישראל נפשן עליהן – לא נתקיימו בידן'; 'היא מנהג היא הלכה' (ירושלמי שביעית ה' א', לה' ע"ד); 'המנהג מבטל ההלכה' (ירושלמי בבא מציעא ז' א', יא' ע"ב; יבמות יב' א', יב' ע"ג).
7. רשימת הקיצורים הביבליוגרפיים[18]:
אורבך, תרגום ותוספתא, א"א, אורבך. תרגום ותוספתא. ספר הזיכרון לרבי שאול ליברמן, בערריכת ש"י פרידמן, ניו יורק-ירושלים תשנ"ג, עמ' 63-53.
אלבק, הלכה חיצונה בתרגומים חנוך, אלבק. הלכה חיצונה בתרגומי א"י ובאגדה. ספר היובל לב"מ לוין, בעריכת י"ל הכהן פישמן, ירושלים ת"ש, עמ' צג-קד'.
אליאור, תהום ונשייה אליאור, רחל. זכרון ונשייה, סודן של מגילות מדבר יהודה. ת"א: הקיבוץ המאוחד, 2009.
ארדר, אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית. ארדר, יורם. אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004.
אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית אשל, חנן. מגילות קומראן והמדינה החשמונאית. ירושלים: יד בן צבי, תשס"ד/2004.
אשל, שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק אשל, חנן. שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק. ציון עא [תשס'ו].
אשל, תפילת יוסף מקומראן אשל, חנן. תפילת יוסף מקומראן — פפירוס מצדה והמקדש השומרוני בהר גריזים. ציון, נו (תשנ'א).
באומגרטן, הלכת קומראן בתרגומים
Joseph M. Baumgarten, “Qumran and the Halakha in the Aramaic Targumim,” in Proceedingsofthe NinthWorld Congress of Jewish Studies: Panel sessions, Bible studies and ancient Near East, Jerusalem 1998, pp. 45-60.
באומגרטן, מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית באומגרטן, אלברט. 'מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית'. יובל למגילות ים המלח. עורכים: גרשון ברין, Jacob Licht , בלהה ניצן, בלה נתזן. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2001.
ביכלר, עם הארץ הגלילי ביכלר, אברהם. עם הארץ הגלילי. ירושלים, תשכ"ד.
בן דב, לשון תפילה ונבואה בן דוב, יונתן. לשון תפילה ונבואה במגילות מדבר יהודה. מגילות יא'. עמ' 279-251. ירושלים: ביאליק, תשע"ו.
בן שלום,חסידות וחסידים בן שלום, מנחם. חסידות וחסידים: בתקופת בית שני ובתקופת המשנה. הקיבוץ המאוחד, 2008.
בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים. בר-אילן, מאיר. עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים. שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום יא (תשנ"ז), 285-301..
ברושי, תשנ"ז ברושי, מגן. פולמוס אנטי-קומראני בתלמוד, י' הופמן ופ' פולק (עורכים), אור ליעקב: מחקרים במקרא ובמגילות מדבר יהודה לזכרו של יעקב ליכט, ירושלים - תל-אביב: מוסד ביאליק - אונ' תל אביב. תשנ"ז, 219-111.
ברין, פשר חבקוק : Shani L. Berrin (2004). The Pesher Nahum Scroll from Qumran: An Exegetical Study of 4Q169. BRILL, p. 271.
גולב, Who wrote the Dead Sea scrolls? Golb, &, נחום. (1996). Who wrote the Dead Sea scrolls? : The search for the secret of Qumran(First Touchstone ed.).
COPY THE CITATION TO CLIPBOARD.
גיבסון, יוחנן המטביל S. Gibson, The Cave Of John the Baptist. London: 2004.
גינזברג, ברית דמשק Ginzberg, L. An Unknown Jewish Sect, New York: Jewish Theological Seminary of America, 1976
גפני, לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א' גפני, ישעיהו. לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'. ציון מה. (תשם) 81-95.
גרינץ , עדת היחד - איסיים - בית (א)סין גרינץ, יהושע מאיר. 'עדת היחד - איסיים - בית (א)סין'. בתוך: פרקים בתולדות בית שני. ירושלים: ראובן מס, תשכ"ט.
דימנט, בין כתבים כתתים ללא כתתיים דימנט, דבורה. 'בין כתבים כתתיים לכתבים לא כתתיים במגילות קומראן'. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך א'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס"ט.
דימנט, Dimant, Devorah. Parabiblical texts, part 4 : Pseudo-prophetc texts; partially based on earlier transcriptions. John Strugnell.
דימנט, היסטוריה על פי חזון החיות דימנט, דבורה. 'אדאולוגיה והיסטוריה על פי חזון החיות (חנוך החבשי פה-צ)'. בתוך כלים שלובים, מגילות מדבר יהודה וספרות ימי הבית השני. ירושלים: מוסד ביאליק, תש'ע.
דימנט, תולדותיה של עדת קומראן דימנט, דבורה. 'תולדותיה של עדת קומראן לאור חידושים בחקר מגילות קומראן'. בתוך כלים שלובים, מגילות מדבר יהודה וספרות ימי הבית השני. ירושלים: מוסד ביאליק, תש'ע.
הבלין, מסורת התורה שבעל פה הבלין, זלמן משה. מסורת התורה שבעל פה. מכללת אורות, אלקנה-רחובות: תשע"ב.
הירשפלד, הערכה מחודשת של ממצאי החפירה הירשפלד, יזהר. קומראן בתקופת בית שני - הערכה מחודשת של ממצאי החפירה. בתוך: קתדרה, 109 (תשס"ד) 5-50.
הלברטל, תולדות ההלכה הלברטל, משה. תולדות ההלכהוהופעת ההלכה. דיני ישראל, כרך כט': תשע"ג.
הרמן. חסידים קדמונים. הרמן, דב. חסידים קדמונים - החסידים ומשנתם בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד. עבודת דוקטורט, או' בר אילן: תשמ"ז.
וייז, חיבור אנליסטי Wise, M. O.. 'Primo Annales Fuere: An Annalistic Calendar from Qumran'. Thunder in Gemini. Sheffield: JSOT Press, 1994, 186-221.
ורד, בית שמאי וההלכה הכיתתית. נעם, ורד. בית שמאי וההלכה הכיתתית. מדעי היהדות 41 (תשס"ב) 45-67.
ורמן, ספר היובלים ורמן, כנה. ספר היובלים - מבוא, תרגום ופירוש. ירושלים: יד בן צבי, תשע"ה / 2015.
ורמן, אחרית הימים בהגות עדת קומראן ורמן, כנה. 'אחרית הימים בהגות עדת קומראן'. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך ב'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס'ט.
ורמש, גילוי במדבר יהודה Vermes, Geza. Discovery in the Judean Desert. New York, Desclee Co., 1956.
זוסמן, חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה זוסמן, יעקב. חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה: הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מגילת 'מקצת מעשי התורה'. תרביץ, תש"ן-1989.
זיו, הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת. זיו, יוסי. הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת, רמת גן: אונ' בר אילן, תשס"ט.
חיוטין, מגילת ירושלים החדשה חיוטין, מיכאל. מגילת ירושלים החדשה. בבל: 2003.
חכם, לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו חכם, נח. לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו. לשוננו סז,ב (תשס"ה) 147-152.
טלמון, האם נודעה מגילת אסתר טלמון, שמריהו. האם נודעה מגילת אסתר בקרב 'באי הברית החדשה'?. ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה. כה, 377-382.
ידין, ממ"ת
ידין, 30 שנות ארכיאולוגיה ידין, יגאל. שלושים שנות ארכיאולוגיה בארץ ישראל. ירושלים, תשמ"א (בעריכת ב' מזר)
Yadin A., '4QMMT, Rabbi Ishmael and the Origins of Legal Midrash,” Dead Sea Discoveries 10 (2003)
יוספוס, קדה"י יוספוס, פלביוס. קדמוניות היהודים. תרגום א' שליט, תשמ'ה-1985.
לוריא, ינאי המלך לוריא, בן-ציון. ינאי המלך. ירושלים: קרית ספר, תשכ'א.
לוריא, מינאי עד הורדוס לוריא, בן-ציון. מינאי עד הורדוס. ירושלים: קרית ספר, תשל'ד.
ליכט, מגילת הסרכים ליכט, יעקב. מגילת הסרכים. ירושלים: ביאליק, תשנ'ו – 1996.
מיליק, גילויים Milik, J. T.. Ten years of discovery in the wilderness of Judaea. S.G.M. Press, London, 1959.
נאה ושמש, עדים זוממים נאה, שלמה, ושמש אהרן. 'עדים וזוממים: לתולדותיה של פרשנות הלכתית קדומה'. מגילות יא'. ירושלים: ביאליק, תשע"ו.
ניצן, האמנם שני רבדים בפשר חבקוק ניצן, בלהה, 'האמנם שני רבדים בפשר חבקוק?', ציון עב/א, (תשס'ז).
נעם, המהפכה התנאית נעם, ורד. מקומראן למהפכה התנאית - היבטים בתפיסת הטומאה. כותר, תש'ע.
סגל, בן סירא סגל, משה צבי. ספר בן-סירא השלם. ירושלים: ביאליק, תשי'ג.
סיגל, נוסח דניאל סיגל, מיכאל. נוסח ספר דניאל במגילות מדבר יהודה. מגילות יא'. ירושלים: ביאליק, תשע"ו.
סנדרס, 1992. E.P. Sanders, Judaism: Practice and Belief, London.
עפשטיין, מדרש תדשא עפשטיין, אברהם. 'מדרש תדשא או ברייתא דרבי פנסח בן יאיר', בתוך מקדמוניות היהודים. ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ז, עמ' קלג'-קלט'.
עפשטיין, מבוא עפשטיין, אברהם. 'מדרש תדשא או ברייתא דרבי פנסח בן יאיר – מבוא', בתוך א"מ הברמן (עורך), כל כתבי ר' אברהם עפשטיין, ירושלים תש"י-תשי"ז, עמ' קל-קמג.
פורסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה פורסטנברג, יאיר. טהרה וקהילה בעת העתיקה, מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה. מאגנס, 2016.
פיקסנר, הר ציון B. Pixner, "An Essene Quarter on Mount Zion?", Studia Hierosolimitana, Part I: Archaeological Studies, Jerusalem, 1976, pp. 245-284.
פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים דויד, פלוסר. 'פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום'. ספר זכרון לגדליהו אלון. תל אביב: קיבוץ המאוחד, תש"ל, עמ' 133-168.
פינקלשטיין, הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה פינקלשטיין, א. הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה. ניו-יורק, תש"י.
פראד, כי יפלא ממך דבר פראד, סטיבן. "כי יּפָלא ממָך דבר" (דברים יז' 8–13) פירוש המקרא לפרשת בית הדין העליון — בין מגילת המקדש למדרש התנאים. מגילות יא'-יב', מחקרים במגילות מדבר יהודה. חיפה: ביאליק, 2014-2015: 199-218, עמ' 111-132.
פראנקל, 1846 פראנקל, זכריה. ההוכחה המשפטית בחוק דת משה התלמודי. 1846.
קימרון, התרנגול והכלב ומגילת המקדש. קימרון, אלישע. התרנגול והכלב ומגילת המקדש – 11QTc. תרביץ סד (התשנ"ה), עמ' 473-476.
קאמפן, חסידים J.I. Kampen. The Hasideans and the Origin of Pharisaism: A Study in I and II Maccabees. Atlanata 1998
קלויזנר, תשכ"ו קלויזנר, יוסף. 'איסיים', האנציקלופדיה העברית, ג, תל אביב: תשכ"ו, 36-30.
קנוהל, בעקבות המשיח קנוהל, ישראל. בעקבות המשיח. שוקן, ירושלים ות"א, 2000.
ראסל גמירקין, מ' המלחמה חסידים ומקביםGmirkin, Russell. 'The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict', Pages 486– 496. in The Dead Sea Scrolls: Fifty Years after Their Discovery. in Schiffman, Tov and Vanderkam (eds)
רביב, מוסד הזקנים בישראל לאור המקרא ותעודות חיצוניות. רביב, חנוך. מוסד הזקנים בישראל לאור המקרא ותעודות חיצוניות, ירושלים, תשמ"ג.
רב צעיר, תולדות ההלכה רב צעיר, טשרנוביץ, חיים. תולדות ההלכה. ניו יורק: תש"י.
רגב, הצדוקים והלכתם איל, רגב. הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני. ירושלים: יד בן צבי, 2005.
רגב, יוסי בן יועזר וקומראן Regev, Eyal. 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy'', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery. (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27ץ
רייך, מתקני המים בקומראן רייך, רוני. מתקני המים המדורגים בקומראן הם, בכל זאת, מקוואות טהרה!. מגילות י', ביאליק: תשע"ג.
רפפורט, פירוש למקבים א' ספר מקבים א', מבוא תרגום ופירוש. א', רפפורט. ירושלים: יד בן צבי, 2004.
קאמפן, חסידים J.I. Kampen, The Hasideans and the Origin of Pharisaism: A Study in I and II Maccabees. Atlanata: 1998
קיסטר, השורש נד"ב קיסטר, מנחם. 'השורש נד'ב במגילות וצמיחתם של טקסטים קומראניים: בין לקסיקוגרפיה לתאולוגיה'. מגילות, מחקרים במגילות מדבר יהודה. חיפה: ביאליק, 2015, עמ' 111-132.
קיסטר, לתולדות כת האיסיים קיסטר, מנחם. לתולדות כת האיסיים: עיונים בחזון החיות, ספר היובלים וברית דמשק. תרביץ נו' א' (תשמ"ז) עמ' 1-18 .
קימרון, נזירות
Elisha Qimron, ‘celibacy in the the dead sea scrolls and the two kinds of sectararians’, J. Trebolle Barrera and L. Vegas Montaner (eds.), The Madrid Qumran Congress (STDJ, 19), Leiden, 1992, pp. 287-294.
קנוהל, לשאלת תיארוכה של ממ"ת קנוהל, ישראל. לשאלת תיארוכה של מגילת מקצת מעשי התורה. יובל לחקר מגילות ים המלח (עורכים: בריל ג' וב' ניתן), ירושלים: תשס"א, ע"מ 166-170
קרויס, בת האחות Krauss, Samuel. 'Die Ehe zwischen Onkel und Nichte,' in Studies in Jewish Literature in Honor of Kaufmann Kohler, pp. 165- 175. Berlin: G. Reamer, 1913.
שוורץ, על כמה פפירוסים שוורץ, דניאל. 'על כמה פפירוסים – מקורותיו של יוסף בן מתתיהו והכרונולוגיה שלו לתקופה הפרסית'. בתוך: ספר השומרונים (בעריכת א' שטרן וח' אשל), ירושלים תשס"ב.
שוורץ, כהונה ומלכות שוורץ, דניאל. 'כהונה ומלכות בתקופה החשמונאית'. קהל ישראל השלטון העצמי היהודי לדורותיו העת החדשה. עורך: י' גפני, עמ' 13-26.
שוורץ ,מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית שוורץ, דניאל. 'מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית'. בתוך ספר השומרונים, עורכים: אפרים שטרן וחנן אשל. ירושלים: יד בן צבי ורשות העתיקות, תשס"ו-2006.
שוורץ, תשס"ט שוורץ, דניאל. 'כת מדבר יהודה והאיסיים'. מ' קיסטר (עורך), מגילות קומראן: מבואות ומחקרים (כרך שני), ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ט, 612-601.
שטרן, מותו של חוניו השלישי שטרן, מנחם. 'מותו של חוניו השלישי'. ציון, 1960/תש'ך, עמ' 1-16.
שיפמן, מקומה של ממ”ת Schiffman, Lawrence Harvey. 'The place of 4QMMT in the corpus of Qumran manuscripts'. Reading 4QMMT. (1996) 81-98
שרמר, בן אחות שרמן, עדיאל. 'בן אחות – כינויי שארות ונישואי פנים בתקופת המשנה והתלמוד'. ציון, ס (תשנ"ה).
שמש, דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי שמש, אהרון. דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי. תרביץ פב, עמ' 523 ואילך.
שמש וורמן, לגלות נסתרות שמש, אהרון, וורמן כנה. לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן. ירושלים: ביאליק: 2011.
Davies, Philip R. 'Hasidim in the Maccabean Period.' In Sects and Scrolls: Essays on Qumran and Related Topics. Ed. by Davies, Philip R. Pages 5-21. SFSHJ 134 Atlanta, Ga.: Scholars Press, 1996.
Puech, Jonathan. le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân Puech, Émile: Jonathan le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân, 4QJonathan (4Q523) et 4QPsAp (4Q448).
Jaubert, A.'The Calendar of Qumran and the Passion Narra- :tive in John'. in J.H. Charlesworth (ed.), John and Qumran, London 1972, pp. 62-76.
רשימת הספרות: ראו לעיל בהקדמה את רשימת הספרים המדעיים.
מפתח מקורות/עניניים (מקורות, שמות, מקומות):
היות ובגרסה דיגיטלית זו ניתן למצוא מילים לפי חיפוש במחשב (Ctrl F), אין כאן בגרסה זו רשימת מפתח מקורות ועניינים (אשר תתווסף במהדורה המודפסת). כאמור, חלק משמות המגילות הממוספרות הוקלדו בסדר הפוך של המספרים (לפני מול אחרי מספר המערה), וזאת כדי להציגם בסדר נכון בכתיבה עברית שמימין לשמאל, אך הדבר מצריך גם חיפוש במחשב (Ctrl F) הפוך של שמות המגילות (קודם מספר המגילה, לאחר מכן Q ואז מספר המערה) או ובכל אופן ניתן למצוא את רוב המגילות גם בשמם העברי וגם בשלוש ספרותיהם כאשר הם ממערה 4.
קרדיט לצילום תמונות מגילות ים המלח ומוצגי ארכיאולוגיה:
כד: האוניברסיטיה העברית בירושלים, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים (עמ' 3)
שעון שמש: אוסף רשות העתיקות, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי פטר לני (עמ' 9)
סרך היחד א'-ה' (עמ' 22), ח'-ט' (עמ' 113): היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי קונדאשה
קסתות דיו: אוסף רשות העתיקות, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי אברהם חי (עמ' 23)
פשר חבקוק ו'-ז': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים (עמ' 47)
מלחמת בני האור נגד בני החושך יא'-יב': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי ארדון בר חמא (עמ' 67)
מגילת המקדש לב'-לד': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי דוד חריס (עמ' 67)
מגילת המקדש נו'-נח': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי ארדון בר חמא (עמ' 67)
ציור סמלי השבטים: אילן אטלן www.ilanatlan.com
שאר זכויות המלל של הספר חופשיות: 'קנה ואל תמכור' (משלי כג' 23).
[1] על לשון 'לוחות ושברי לוחות' (בבא בתרא יד').
[2] 'עזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל'.
[3] מקור ??.
[4] בדיאלוג פיידרוס e-274c-275b שם אפלטון בפי סוקרטס הסתייגות מהעלאת דברים על הכתב.
[5] גם בספר חנוך ?? יש ביקורת וגנאי על כתיבת ספר סרק.
[6] למאמר מפתח בעניין ראו: אביעד סטולמן, כתתיות ביהדות - גלגל חוזר?.
[7] השווו: 'והמשכיל יבין וזכור את מלכי ישראל והתבנן במעשיה שמי מהם שהיא יראו ממשפטי התורה היה מצול מצרותוהם מבקשי התורה' (ממ"ת ג' 24-23 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 211]).
[8] מסכת תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב', ג': 'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב', ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב', ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. להרחבה: ספרו של ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 296. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש' (בבלי ברכות כח' א'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה.
[9] כך מחייבת ההבנה הדקדוקית-לשונית, וכך גם תרגמו לארמית התרגום הארצישראלי (עליו ראו בהרחבה) ואפילו אונקלוס.
[10] מרתק ניסיונו של הגר"א להחזרת הפוליגיה בביטול תקנת רבינו גרשום: 'א' לבטל חרם רבינו גרשם בענין שתי נשים כי בזה יהיה התקרבות הגאולה' (מכתבו של ר' שמואל העליר אל ר' עקיבא יוסף שלזינגר, יד' טבת תרל"ו).
[11] 'ויאמר לבן ליעקב, לא יעשה כן בארצנו לתת את הצעירה מן הבכורה. ולא ישר לעשות כן כי חקוק וכתוב בלוחות השמים כי לא יתן את בתו הצעירה מן הבכורה כי את הבכורה יקדם לתת, ואחריה את הצעירה. ואיש אשר יעשה כם חטא יעלו עליו בשמים. ואין איש אשר יצדק ויעשה דבר זה, כי רע המעשה לפני אלוהים'.
[12] אמנם היתה זו דעתו של ר' יהודה, אך היא לא התקבלה תחילה: 'אין נוקבין מגופה [סוגר ארמטי] של חבית, דברי ר' יהודה, וחכמים מתירין' (שבת פ"כב מ"ג), ובהמשך חזרו רבנים להלכת עתד קומראן: 'אל יפתח כלי טוח בשבת' (ברית דמשק יא' 5).
[13] ראו לעיל הסבר על מגילת טהרות א' ((4Q274, 4QTohorot A) פרגמנט 2 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 213]), והשוו: חסידי הבעל שם טוב נוהגים לטבול יותר, וראה דבריו של הרב קיינבסקי: הרב חיים קנייבסקי בספרו אורחות יושר יא' כתב: 'ראיתי בספר אחד (כעת איני זוכר היכן) שכל החיבורים שנתקבלו בכל ישראל הם אלו שהמחבר נזהר בטבילת עזרא' – דהיינו כל החיבורים האלו צדוקים?!
[14] דוד הנשקה הביא עשרות רבנים ראשונים ומאוחרים שחזרו לדעת פשט התורה – ושל עדת קומראן בעניין: מעשר בהמה, לשושרי המחלוקת ההלכתית בימי בית שני, בתוך מגילות ד', ביאליק, תשס"ו, עמ' 54-25.
[15] ממוביליה ר' שמעון בן אלעזר: 'הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן' (תוספתא סוכה טו' ב'; מעשר שני ה' ל'; סוטה ט' יג').
[16] למשל: 'תנאים מבלי עולם' (סוטה כב' א'), ובדומה: 'איבת עולם בין מפלגות' (סרך היחד ד' 17). השוו: 'ולא ידע מאי אמר. תני תנא ולא ידע מאי אמר' (מגילת תענית ד', מהדורת ליכטנשטיין) (תרגום: 'לוחש האמגוש ואינו יודע מהו אומר. שונה התנא ואינו יודע מהו אומר').
[17] זולת כמובן הנבואה על כיבוש ירושלים ע'י הכיתים (פשר נחום א' 2-3).
[18] מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה חמישית: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/2217/5256 ולסגנון שיקגו (או טורביאן): http://harmanlib.huji.ac.il/NEW_SITE/HUJI_resources/Hebrew_Univ_resources/huji_inst/Humanities/9citation.ppsx
כניסות: 28574