הספר: "הרכבת מגילות ים המלח; מעדת קוּמְרָאן לחסידי-חז"ל והשתלשלות מסורותיה בתושב"ע - מהות ומשמעות, סיכום ומסקנות של: ספרים קדמונים, מהר סיני ובית ראשון לצד דברי גד החוזה, עובר לספרים חיצוניים והמגילות הכיתתיות של עדת קומראן בהסברי פיזורם ב: עמי קדם (ע"י חנוך), חשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים ובעיקר - חז"ל", ניתן לקריאה בהורדה (לחיצה על סימון/אייקון הקובץ) כקובץ וורד (מעוצב עם תוכן עניינים והערות שוליים תחת כל דף) מקישור זה:
בדף זה להלן מובאים רק שני חלקים: (1) תקציר הספר; (2) 8 תקצירי טענות הספר:
לאחר כאלפיים שנות הסתר תורני מספרות קודש אותנטית בתר-מקראית, שבות מגילות קומראן הגנוזות ומאירות בגוונים וחידות בתעצומות שמעמידות אותנו בפליאה וקושי להרכיבן חזרה לפאזל התורני ההיסטורי והחברתי, נוכח רסיסי מסורותיהם המפוצלות ואורחות החיים ללא מקדש נבואה וכהונת בית צדוק, עם השתכללות הטוואים.
מול מאות ספרים חיצוניים והלניסטים מחד, מדרשי הלכה אגדה מאידך, מיתולוגיות עמי קדם מאחור, וזרמים מונותאיסטים ודואליסטיים עד היום, ייחודיות הן מגילות קומראן בהיותן ההמשך האמיתי והחוליה המקשרת של התנ"ך - ללא סתירות פנימיות היסטוריות ומדעיות, וברצף מופלא החוזר ומפתיע במסורות רחבות מקוריות וסודיות. ספר זה מבקש לפתוח צוהר לשבילים העיקריים לפיענוחם תוך סקירת את התובנות העולות ממגוון מגילות ים המלח, לצד סיווגים ותיארוכים חדשים:
- מגילות הקדמונים טרם מתן התורה שמסורותיהם רווחות (בשיבוש) בעמי-קדם ושמהווים את המוסר הבינלאומי שהתקבל כ-7 מצוות בני נוח, כ'דרך ארץ קדמה לתורה'.
- המגילות שמעידות על עדת קומראן כבעלת המסורה – 6 נוסחי המקרא שמהם התפתחו שלושה זרמים (חז"ל - 'שכחום חזרו ויסדום', נוצרים - השבעים, שומרונים); עליונותה וקדמותה של מגילת המקדש ההרמוניסטית לחומש בהרמוניה תנ"כית, כשבה מסורת (שנשמרה גם בחז"ל) לבית המקדש הראשון, משנה התורה למלך.
- נבואות גנוזות (אפוקריפונים) המשלימות מידע חיוני על הנבואות הגלויות בתנ"ך כולל ימי הבית השני. אלו חופפים לחלק מהספרים החיצוניים - שמתוכם 7.5 שרדו במגילות, ובספר ינותחו לפי תורות סוד אמינות לעומת ספרים דחויים ושקריים.
- 36 שרי הממשלה (מגילת מקדש נו' – זהו קטע צילום המגילה שבכריכה) בהרכב איזון הכח הנאור ביותר, המזוהים בספר זה עם 'חבר היהודים' שבמטבעות החשמונאים, המשיך בחז"ל כ'חבר-עיר', דומה למועצות חכמים ורבנים היום ובפרט להרכב הממשלה; עדת קומראן חיזקה את אלכסנדר ינאי במגילת 'ברכה ליונתן המלך' לניצחונותיו.
- ייסוד ההלכה ע"י עדת קומראן בתקופה הטרום-חשמונאית בהרכב כיתתי של חסידים: 'בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים', שזכרונם נצרב לטובה כהגמוניות אלמוניות כגון: הכנסת הגדולה, הסנהדרין, זקנים, נביאים, ראשונים, סופרים, אלא שנוכח 4 סיבות לא קוים העיקרון הגדול דווקא לעיקר זה: 'האומר דבר בשם אומרו', ואלו הן: צניעותם ללא שימוש בשמותם; התבודדותם בחלק מהתקופה; גניזת המגילות במערות; הסערות והמהפכות הפוליטיים והדתיים בעיקר בראשות המתייוונים, החשמונאים והורדוס. משכך, חז"ל אספו זיכרונות המסורות שאבדו: 'משענה — אלו בעלי משנה.. שש מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א'), שהיו סודיות: 'מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר' (ספרי דברים פז'); 'מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה..' (בבא מציעא צב'); 'כתחלה כשניו בית אבא [אַבְטִינַס] צנועין – היו מוסרין מגילותיהם זה לזה' (תוספתא יומא ב' ג'). מנגד, ישנן גם מחלוקות שאומצו ממסורות של המתייוונים ודורשי החלקות לפני הפרושים, וכן מדרישת התורה בחוכמה פחותה ובגישות חדשות, כגון ביטול רוב הטהרה.
- ההתבודדות של עדת קומראן כעיר כוהנים בתקופת ההתייוונות שבעקבותם ברחו החשמונאים למדבר, היחסים עם החשמונאים והצדוקים; מחנות נוספים קרובים שהמשיכו מסורות: האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים, יהדות מצרים ומקדש חוניו מבית צדוק, יהודי דרום הארץ ובפרט מצדה, טובלי שחרית ואנשי יריחו, חסידים שהמשיכו ומסורותיהם בגניזת קהיר, חסידי חז"ל, חסידי הנצרות. תחומי מסורות ודוגמאות מאפיינות לייסוד ההלכה ע"י עדת קומראן ומעבריהן לחסידי חז"ל ולנצרות; עמידה על תכונות קרובות ושונות של זרמים אלו. היפוכך המגמה של חז"ל והסופרים משבח על החסידים איסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים, לעומת צמצום וגנאי לאלו ששמרו בהדיקות על מסורות תורה שאינם כקונצנזוס של חז"ל.
- מהותו וקסמיו של לוח השנה בן 364 יום; חידתו עם שעון שמש מקומראן; מיקרו-מזלות לפי חודשים ירחיים ממגילה אסטרולוגית ופיזונומיה; שילוב מגילות, מסורות תפקידים מחזורים ופולחניים בלוח.
- הרקע והנסיבות לפערים בין סוגי הספרויות של עדת קומראן וחז"ל: חידושיו של מורה הצדק דורש התורה בפשרים על הנ"ך מול מדרשים אלגוריים על החומש, ובין ל'עוֹקְרֵי הָרִים' על ה'סִינָי'; ספרות משלימה גלויה ונסתרת לתורה מול איסוף אגדות ומדרש יוצר על דרך הפשט והרגש; נגישות לספרות קודש סודית כתובה מול נגישות חלקית ומגלומניה בין חכמים; עליית הנצרות וספריה למול ספרי תורה עתיקים וסודיים; דקדוק מהתורה שהיא עקרונות או שכללה פרטי פרטים שאבדו ויש לחדשם; מגמות ההקלה בעיקר בטהרה; מאיגרת מקצת מעשה התורה ללשון חכמים.
1. תקצירי טענות הספר:
יוספוס פלביוס מספר שעיקר המחלוקת בין שתי כתות בית שני היתה: 'הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורות אבות שלא נכתבו בתורת משה, ומשום כך דוחה אותם כת הצדוקים האומרת שיש לחשוב לחוקים (רק) את הכתובים, ואילו אלה שבמסורת אבות אין (חובה) לשמור' (קדמה”י יג' 288).[1] מגילת תענית (הפרושית) פ"ד מגנה מחד שלצדוקים היה ספר הלכות כתוב: 'גזירתא', ומאידך העלתה לאחר מכן על הכתב מסורות דומות: 'אלו הן הנהרגין.. הנשרפין.. הנסקלין.. הנחנקין.. אלו הן הלוקין' (מסכתות סנהדרין ומכות).
נוכח אוצר מגילות קומראן שהתגלה לנו, הכולל ספרויות תורה רבות ומגוונות, בכללן ספרויות דומות לאלו של חז"ל (לצד ספרויות ששרדו בנצרות, חסידים, איסיים, כוהנים טובלי שחרית ועוד), מתבקשת השאלה - למי דומה עדת קומראן בהגדרה זו של יוספוס – לצדוקים או לפרושים?
כמובן שלצורך כך צריך להגדיר ולהדגים "מסורת אבות" (ולצידה/אחריה את התושב"ע), אך במגילות קומראן יש מושג חדש: 'ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל שבתות קדשו ומועדי כבודו' (ברית דמשק ג' 13-15); לפיו, עדת קומראן ייסדה לראשונה את ההלכה הפרטנית (בהמשך קטע זה את הלכות שבת – שהתקבלו ונשמרו בדומה במשנה מסכת שבת של חז"ל). יתרה מזו, מאות ממגילות קומראן הן מסורות קדומות המיוחסות לקדמונים, לאבות, לשבטים, למתן תורה ולנביאים. אם כן לעדת קומראן יש לא רק כמה מסורות שאינן כתובות בתורה, אלא אלפי מסורות מעין אלו.
לפיכך, נראה שדווקא הפרושים, ולא הצדוקים, הם שיותר קרובים למסורת עדת קומראן. זאת כיוון שלעדת קומראן היה תורות קדומות רבות ומגוונות שנוספות על תורת משה, וגם ייסדה בעצמה הלכות חדשות בטענה שהחוקים הראשונים שאבדו/נשכחו/תעו – כאשר אלו לא כתובים בתורה (וזוהי הטענה של הפרושים לפי יוספוס לעיל).
מאידך, עדת קומראן טוענת: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק' (ברית דמשק טז' 2; כך גם על היובלים בפסוק הבא). האם דקדוק זה גלוי או נסתר? האם צריך את עדת קומראן כדי להבין את דקדוק תורת משה, או כל מי שלומד ביסודיות ובכנות יבין את התורה? האם מהדקדוק יוצא 'מסורת אבות' שאינה כתובה בתורת משה?
ניתן לסכם כי בתחום הטהרה, הצדוקים היו אלו ששמרו על הדקדוק של תורת משה, בהנחה שהמשמעות של "דקדוק" הוא פשט המקראות. אך דוגמא הפוכה שממחישה את המורכבות של שני המושגים לעיל, היא הלכת הנישואים מתורת משה; לפי חז"ל, הצדוקים לא אחזו בה: 'קובלים הצדוקים שהלכה למשה מסיני על נישואין' (ידיים ד'). היות וספר טוביה ו' 13; ז' 13, 14 (שנמצא במגילות קומראן) מהווה את המקור להלכה ולפתגם: 'כדת משה וישראל', לצד רוב הלכות הנישואים הידועות במסורת חז"ל עד היום, הרי שלפחות בעניין זה, שוב הפרושים הם אלו ששימרו את ההלכות הנוספות על מהתורה, שאין להן מקור ישיר ומפורש, ואילו הצדוקים לא רק שלא אחזו בהלכה זו, אלא כנראה גם לא הכירו ספר חשוב זה.
ברית דמשק ג' 19-ד' 2 מציין: 'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" [יחזקאל מד' 15]'. 'בית נאמן' זה - 'עדת קומראן', התנהלה בחסידות ובעושר תורני שלא הכרנו בקהילות ישראל, אלא שלא נמצא במגילות קומראן הכיתתיות, שם של מנהיגי או חברי עדת קומראן;[2] הם שמרו על אנונימיות.
ואכן, לא ידוע על שום קבוצה לפני עדת קומראן שידעה (ושמרה) על התורה לפי ההלכות שנוסדו בעדת קומראן (היו בני נביאים בבית ראשון, ועשו אמנה בשיבת ציון, אך לא היתה בידם כל התורה), ואחרי עדת קומראן קמו זרמים וקבוצות הקרובים במסורותיהם, כשהעיקריות מביניהם (שגם שרדו) הם חז"ל ובנצרות.
בעיון העדויות של הקבוצות מתקופת עדת קומראן (כמו החשמונאים) ואחריה (שאר הזרמים וההיסטוריונים), נימצא כי כולם שיבחו והעריצו את עדת קומראן, אך זאת כשלרוב לא ידעו לתת שם לקבוצה זו או לשמות גדוליה, וכך כינו אותם:
- לפני עדת קומראן: דניאל ציין שיקומו משכילים וקדושי עליון.
- החשמונאים ניסו לקרב אליהם קבוצות חסידים, וציינו על חוסר בנביא.
|
מגילת תפילין ראשונה בעולם בכתב הקטן בעולם |
- יוספוס על האיסיים: הקדיש להם 43 אזכורי שבח מתוך 47 אזכורים על כל הכתות (4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים), וטען שהם בעלי נבואה.
- פילון האלכסדרוני העריץ ביותר את התֵרָאפּוֹיְטִים הנעלים, ואת האיסיים
כחסידים.
- חז"ל מציינים הגמוניות מתקופת עדת קומראן: נביאים, כנסת, סנהדרין,
זקנים, סופרים, חכמים, ראשונים. זאת כאשר מאות מסורות והלכות
שחז"ל משייכים להגמוניות אלו - תואמות למסורות במגילות קומראן.
- חז"ל מציינים בימיהם 'חסידים ראשונים' ו'אנשי מעשה' שהיו מביאים
מסורות כתובות ומחוללי נפלאות בזכות קדושתם. מקובל שקבוצות אלו
היו זרם קרוב אך נפרד מהתנאים.
לפיכך, המדרש 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' (מגילה טז') לא שומש לעיקר מטרתו, וזו הסיבה שגם עד היום אין בדיקה ולימוד של המקורות של ספרות חז"ל (ועוד ספרויות) מתוך מגילות קומראן.
מלבד תאימות המסורות והיות של עדת קומראן הקבוצה הקדומה והעיקרית בהתאמתה להגמוניות של חז"ל לעיל, היו ביד עדת קומראן גם את שתי המסורות המובהקות ביותר לכהונה ולסופרים, הן מגילת המקדש ונוסחי התנ"ך.
מגילת המקדש (בחלקה הראשון) היא תכנית של בניית המקדש, דהיינו הציוויים-הוראות לבניית בית המקדש הראשון, כאשר במלכים א' ו'-ז' מתואר אופן בנייתו בפועל (בדומה למשכן לפרשות תרומה-תצוה מול ויקהל-פיקודי). ביד חז”ל מסורת זהה על כך שמשה רבינו קיבל את הוראות המקדש ישירות מהאל והעבירה לנביאים עד לשמואל הנביא,[3] וכן מציינים את 'ספר העזרה' שהיה במקדש ואינו מקבל טומאת ידיים (בבא בתרא יד' II).
מגילת המקדש כט' 10-7 גם מציינת שירושלים של מעלה/ירושלים של אחרית הימים/בית מקדש שלישי ירד משמיים[4] (ומגילת ירושלים החדשה בארמית מתארת את פרטיה), וספר טוביה יד' 5 מציין מפורשות שאין זה בית המקדש השני עליו שאליו התכוונו הנביאים.[5]
החלק השני של מ' המקדש הוא הרמוניזציה (האחדה) מורחבת של מצוות התורה (ללא סיפורי 3.5 החומשים האחרונים), והוא פלא ספרותי (ללא מחשב/קונקורדנציה) שלא הכרנו,[6] ושפרשני המקרא ניסו לעשות (כגון: יוספוס, הרא"ש, הרמב"ם, ספר החינוך ועוד).
לצד/מתחת למגילת המקדש, בקומראן נמצאו מגילות מקראיות בנוסחים שונים:
- נוסח הקדם-מסורה: מהווה כ-60% מנוסחי המקרא שבמגילות, עבר והתקבל לידינו כנוסח המסורה ע"י בן אשר הקראי שערך את כתר ארם צובא.
- הנוסח הארמי: 2 קטעי מגילות מקראיות בארמית: ויקרא ואיוב. חז"ל מודים שאת התרגום הארמי הם 'שכחו וחזרו ויסדום' (מגילה ג'), ואמירה זו מאפיינת את מהות מפעלם של חז"ל ביחס למסורת הקדומה של עדת קומראן שנשכחה בכמה דורות שביניהם.
- נוסח המצע העברי של תרגום השבעים (Septuagint, מהווה כ-5% מהמגילות המקראיות(: המקור הנכון והמדויק (בנוסח ובלשון) לתרגום השבעים. כלומר, השינויים המקורים בין נוסח המסורה לנוסח תרגום השבעים היו כבר בנוסח קדום בעברית. לאחר מכן יהודי מאלכסנדריה ביצעו שינויים נוספים בנוסח שלהם, אך אין בידינו את הנוסח המקורי שלהם ולא את שלבי התיקונים שלהם, אך מנוסח זה שבקומראן מתברר שהתרגום לנ"ך גם היה מוקדם (ולא בשלבים כפי שסברו). ישנן גם כמה מגילות תורה (חומש) ולספר חנוך ביוונית, אך כיוון שמדובר בקטעים קטנים, לא ניתן לדעת אם אילו תרגומים מנוסח זה של המצע העברי של תרגום השבעים.
- הנוסח הקדם-שומרוני (מהווה כ-5% מהמגילות המקראיות): התקבל אצל השומרונים שנסיבות ההיפרדות וזמנן אינן נהירות לנו (יש מגילת גנאי נגד הכותים, והשומרונים היו אויבי החשמונאים).
- נוסחים 'קומראניים' בלעדיים ובלתי מזוהים (מהווים כ-30% מהמגילות המקראיות): לא הכרנו כתבים בנוסח זה בשום מקום ועדה. חלקם על גבול המדרש.
|
ספר במדבר בכתב יווני ההיהודים' |
נוסף על הנוסחים השונים של המקרא, יש גם סוגי כתב שונים: המגילות של החומש הן בכתב העברי הקדום - פליאו (דע"ץ); כתב ביוונית שגם כמה קטעי חומשי התורה בו (ייתכן וזהו נוסח השבעים אך החלקים מקוטעים וקשה לשייך), לצד קטע מספר חנוך; כתב סוד לויקרא.
נוסחים קדומים ומרתקים אלו עושים מהפכות במחקר נוסח וביקורת המקרא, וקרובים למדרש חז"ל שיהושע כתב את התורה בשבעים שפות על הר עיבל (סוטה ז' ה').[7]
|
מטבע: 'יונתן כהן גדול וחבר היהודים' |
במגילת המקדש נז' 11-15 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 196) מצוין שיטת ממשל נאורה ביותר מבחינת איזון כוחות במשטר: 'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'. שיטה זו דומה רלוונטית ועדיפה על הדמוקרטיה בימינו, שכן היא מגבילה את שלטונו-כוחו של מלך/ראש ממשלה/נשיא, יותר למשל מסעיף 39.ד' לחוק יסוד הממשלה (המקנה קול כפול בשוויון בלבד).
36 שרי ממשלה אלו מהווים כנראה את 'חֶבֶר היהודים' כרשום
במטבעות החשמונאים: יוחנן (הורקנוס); יהודה (אריסטובלוס); יהונתן (אלכסנדר ינאי); מתתיה (אנטיגונוס).
עם זאת, מגילת המקדש מיוחסת לתורת משה, ואילו מגילת ברית דמשק שחוברה בימיה של עדת קומראן (שנוסדה קיצת לפני החשמונאים), פירטה הלכות אקטואליות, ובהן הלכות אלו: 'וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חבור (4QDb[8]: 'חבר') ישראל' (יב' 6-8); 'וזה סרך הרבים... וינתן על יד המבקר והשופטים... ולכל עבודת [בית] החֶבֶר ולו יכרת בית החבר מידם' (יד' 17-12).
הרכבים אלו היו נקראו יותר מאוחר הסנהדרין וכדומה, ובספרות חז"ל מצוין כ-5 פעמים: 'חבר עיר'.[9]
- ממלכות כורש למלכות יונתן אלכסנדר ינאי
בימי ובמקביל לדניאל, זרתוסטרה, מייסד הדת הזורואסטרית-האיראנית, מינה ב-590 לפה”ס את וישטספה, כמבוזי והמפורסם מכולם - המלך הנכרי היחיד שזכה לתואר המכובד: 'כֹּה אָמַר יי לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ' (ישעיה מא' 1).[10] המשך הפרשייה בישעיה מה' 7-1[11] מציינת את עקרונות הדואליסטים, ששתי קבוצות אלו (הזורואסטרים ועדת קומראן) דוגלות בהן, לצד קרבה אידיאולוגית והלכתית רבה ביניהן.
כידוע, כורש דחף ומימש את זכויות שיבת ישראל לבניית מדינת היהודים והמקדש השני (שהם ראש ועיקר הציונות עד היום), אך לפי - מגילת פשר מעשי מלכיצדק ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2, 70 שנות הגלות שמציינים ירמיה כט' 10 ודניאל ט' 24 מוכפלים ב-7, כך שהגאולה צפויה להגיע לאחר 490 שנה – ואז עלתה מלכות חשמונאי ע"י יונתן אלכסנדר ינאי שהגדיל את שטחה של מדינת ישראל/יהודה פי 4, ואימץ, בדרכו של אביו יוחנן הורקנוס, מסורות נוספות ממגילות קומראן, ואולי אף התאחד עמם, שכן עדת קומראן יישמה את ירמיהו כט' 7: 'וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל יי כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם', ובידיה מגילת 'ברכה לשלום יונתן [אלכסנדר ינאי] המלך',[12] המזכירה את נוסח ברכה לשלום המדינה שהותקנה בדור הקמת המדינה.
|
מגילת ברכה לשלום יונתן המלך |
אך לינאי היו אויבים מבית – הפרושים, שלא כיבדוהו לפי שמות כב' 27: 'וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר' (על אף שאליהו הנביא רץ לפני המלך אחאב לכבדו), ואף בגדו ונלחמו נגדו כשהצטרפו לאויב מבחוץ, דימיטריוס השלישי, מלך סוריה.
- 7 ספרים במגילות קומראן; 70 ספרי קודש סוד שלכן הם חיצוניים; 700 משניות שאבדו
ישנם כ-90 ספרים חיצוניים ביהדות, בודדים התקבלו בשלמות כמדרשי חז"ל בימי הביניים, ומרובם התקבלו מסורות מקוטעות בכל ספרות חז"ל (כמעין ברייתות). בספר החיצוני עסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44 מסופר כי כד'-24 ספרים (התנ”ך) נתנו לכל העם, ואילו עוד 70 ספרי סוד מיועדים רק לסופרים העוסקים בתורה.[13] כיוון שכך, נאסר או הורחקה הגישה של רוב העם לספרים אלו, וכנראה זו הסיבה העיקרית להיותם והגדרתם 'חיצוניים', ואילו לפי ביתא ישראל אלו: מצהף קדוס.
|
כד חרס שבו נשתמרו מגילות קומראן |
מתוך 70 ספרים חיצוניים אלו, במגילות קומראן שרדו כ-7.5 ספרים חיצוניים: חנוך, כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא. החצי הינו הספק לגבי שושנה ואגרת ירמיהו. ישנם גם כמה ספרים חיצוניים בודדים שסותרים לספרות קומראן (כנראה חוברו מהשפעה זרה או נוצרית – שלזו לבד יש ספרות חיצונית רבה שלא נכנסה לברית החדשה שלה). עם זאת, בין מגילות קומראן יש ספרים רבים שמיוחסים לקדמונים ולנביאים, כמו ל: חנוך, הענקים, נח, האבות, השבטים ואפורקיפונים (נבואות גנוזות) של נביאי ישראל.
חז"ל מודים ומציינים בחגיגה יד': 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו.
פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה'
(דהיינו: אבדו 700/600 משניות). טענה זו מתאימה לעובדה שהיו מגילות כמו אלו שנטמנו
במערות קומראן (זולת בודדות שהועתקו למצדה וגניזת קהיר), וכמו הספרים החיצוניים
ששרדו בעיקר בכנסיות הנוצריות.
אלא שהספרים החיצוניים מאופיניים במיעוט הלכה, ואילו במגילות קומראן יש כמה מגילות גדושות בענייני הלכה, כגון: מגילת המקדש, ברית דמשק, טהרות, סרך היחד, ממ"ת. החלוקה בין אגדה להלכה היא עיקר היצירה של עדת קומראן.
מצוקת הגישה למסורות הכתובות כמו מגילות קומראן שנטמנו במערות, הביאו את חז"ל לשנן אותן בע"פ. אך ימי סוף בית המקדש השני היו רווים במלחמות תהפוכות ושלטונות אכזריים בתוך ומחוץ לישראל (מלחמות פנימיות של אחרוני החשמונאים ונגד רומא, שיגעונות הורדוס והנציבים, מאבקי הכתות). אלו הקשו על שמירת המסורות ע"י חסידים וחכמים שלא הורשו לכתוב דברי תורה נוספים זולת התנ"ך ('דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב... ואי אתה כותב הלכות' [תמורה יד'II ]), ובזכות הזיכרונות של התנאים, נוצר מפעלם הגדול ביותר של חז"ל – שמירת ההלכות הקדומות.
המסורת בע"פ אצל חז"ל עברה לעיתים שכלולים ולעיתים שיבושים, במהלכים משולבים עם מסורות מזרם אפרים-דורשי החלקות ולצד מדרש יוצר ההכרחי להשלמת המסורות ולפי צרכי השעה והדור (כמו הלכות חנוכה שנוסדו לאחר חתימת התנ"ך ועדת קומראן). להלן דוגמה:
- מגילת טהרות א' פירטה לראשונה הלכות בנוגע לטהרת בעל הקרי,[14] כאשר מבחינה לראשונה בין הטבילה לרחצה, ואוסרת על אכילת לחם למי שרק רחץ – בבלי וירושלמי עם ברייתא: 'עשרה תקנות תיקן עזרא(/שמאי והלל) [...] ושתהא אשה חופפת[15] וטובלת... תיקן טבילה לבעלי קריין'; 'עזרא לא תיקן תקנה קבועה בכל דיני בעל קרי, אלא עזרא תקן לבריא המרגיל שחייב לטבול בארבעים סאה, ובריא הרואה קרי לאונסו - די לו בתשעה קבין'; 'שלא יהו ישראל כתרנגולים הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל'.
הספרים החיצוניים מהווים חלק נכבד מהספרות האגדתית של חז"ל (וקיצת ההלכתית, היות שאין בהם כמעט הלכות), הגם שחלקם התנגדו והחרימו חלקם, ולהלן דוגמאות:
- צוואת גד א' 6-8 (צוואות דומות שרדו במגילות): 'ויאמר יוסף אל אבינו: בני זלפה ובלהה זובחים את הבהמות הטובות ואוכלים אותן חרף דעת ראובן ויהודה; כי ראה כי לקחתי טלה מפי הדב ואהרגהו ואזבח את הטלה כי נעצבתי על אשר לא יכל לחיות ונאכלהו, ויגד לאבינו; ובגלל זאת כעסתי על יוסף עד יום מכירתו' - בראשית רבה פ"ד ז': 'חשודין הן על אבר מן החי'.
- מגילת 4Q373 7 מספר את הריגת עוג מלך הבשן בעזרת קלעי מזור - ברכות נד' IIמתאר גודלו ב-300 אמה ומותו בנס כשנמלים הפילו אבן בגודל הר על ראשו.
- היובלים 8-1, 14-12: מחלוקות אברהם אבינו נגד אביו תרח ואחיו - בראשית רבה לח' יג': שינוי למחלוקת עם לקוחה ונמרוד.
- מדרש חז"ל מציין שבת יוחנן הכוהן רצחה את מלך יוון. לא ידוע לנו על מלך יוון כזה שנרצח ע"י בת ישראל, וכנראה זה שיבוש וערבוב מהספר החיצוני יהודית יג' 9-7.
חנוך בן ירד, דור 7 מהאדם הראשון, זכה להיות הסופר הראשון שיצר את הכתיבה (יובלים ד' 18-17), ולהתהלך ברחבי העולם בסיור מודרך של המלאכים ('וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים [בראשית ה' 24]). קטעים מספרו שרדו במגילות קומראן, והוא מוזכר בכמה ספרים ומגילות של הקדמונים: מגילה חיצונית לבראשית, צוואות השבטים והיובלים. לפיכך, מקובל לתארכו בין הספרים המוקדמים ביותר.
חנוך מתאר ונשלח להטיף ולהעניש את המלאכים שחטאו עם בנות האדם היפות, ואת ילדיהם הנפילים. מגילה נוספת, ספר הענקים, גם מתארת זאת, ובהם כמה מהענקים שידועים לנו ממסופוטמיה: גלגמס/גלגמיש/חובבש, אוהיו, חמבבה.
מאות מסורות קרובות יש לספר חנוך עם הכתבים המסופוטמיים, וכן עם ספרות יוון. המסורות כוללות סיפורי בריאה, תפקידי מלאכים וחנוך בפרט, תיאורי מסעותיו בארץ ובשמיים, מחזורי השמש הירח ושערי השמיים.
[1] ייתכן והנוסח המורחב של מגילת המקדש נו' 3-4 לדברים יז' 10: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה מספר התורה ויגידו לכה באמת' קשור למחלוקת זו, כאשר חז"ל דרשו על כך: 'אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם' (ספרי דברים קנד'). אלא שמגילת המקדש מיוחסת לתורת משה, וזהו מדרש חז"ל טיפוסי שעיקרו חיזוק תקנות הסופרים הראשונים – הם עדת קומראן, כגון: 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' II).
[2] במגילה הכלכלית נמצא שם של תורם רכושו, אך אין זו מגילה תורנית.
[3] המדרשים על דברי הימים א' כח' 13-11 (וכן בדבה"י ב' ד' 7): 'וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם... וּלְכָל כְּלֵי עֲבוֹדַת בֵּיתה', הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יי': 'מגילת המקדש שמסר הקדוש ברוך הוא למשה בעמידה... עמד משה ומסרה ליהושע בעמידה... עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה... עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה... עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה... עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה' (מדרש שמואל, מהדורת באבער, עמ' 92); 'ריבונו של עולם, העמידני בשביל (מגילת) בית המקדש שמסר לי שמואל הנביא, אלא בבקשה ממך תן לי... שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש...' (אגדת בראשית, מהודרת באבער, עמ' 75-76). בנוסף: מגילה פ"א הלכה א' ע' עמ' א'.
[4] 'ורציתים והיו לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם ו]שכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה [את מ]קדשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הבריה אשר אברא אני את מקדשי להכינו לי כול הימים, כברית אשר כרתי עם יעקוב בבית אל'. בדומה מציינים זאת היובלים א' 17, 27; פשר 4Q174 ג' 13-1; וחז"ל – אלא שהם לאחר חורבן הבית.
[5] 'ושב ורחם אותם האלוהים וישיב אותם האלוהים לארץ ישראל וישובו לבנות את הבית ולא כבראשונה עד עת [כי אם] עד אשר ימלא קץ העתים ואחרי זאת ישובו מן הגלות בכבוד כל יושבי ירושלים ובית האלוהים בתוכה יבנה כאשר דברו עליה נביאי ישראל'.
[6] יגאל ידין הציג יפה שתי דוגמאות להאחדת מצוות משמות ודברים: פיתוי ואונס הבתולה, וחלוקת השלל לאחר המלחמה.
[7] 'ברכות וקללות כיצד?... ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר 'בַּאֵר הֵיטֵב' (דברים כז' 8), ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן'.
[8] 4QDb היא 4Q267, קטע 9 ג', לפי קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 47.
[9] תוספתא פאה פ"ד ה"טז; שם, שביעית פ"ז מ"ט; ברכות פ"ד מ"ז; תוספתא בבא בתרא פ"ר ה"יג.
[10] חוקרים לא הבינו איך ישעיה, שחי לפני חורבן בית ראשון, יכול לנבא לתקופת תחילת בית שני – 70 שנה מאוחר יותר, ולכן הציעו שיש 2 ישעיה. במגילות קומראן יש עיקרון שמכונה 'יישום חוזר'.
[11] 'כֹּה אָמַר יי לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אושר [אֲיַשֵּׁר] דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יי הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. אֲנִי יי וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָהּ כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יי וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יי עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה'. גם הנוסח במגילת ישעיה השלמה מקומראן מצוין 'טוב' (במקום "שָׁלוֹם").
[12] מגילת 448Q4 ב' 1-9: 'עור קדש על יו̇נתן המלכ וכל קהל עמכ ישר̇א̇ל אשר בא̇ר̇ב̇ע רוחות שמים. יהו̇ שלום כלם וע̇ל ממלכתכ י̇ת̇ברכ שמכ'.
[13] 'ונכתבו בארבעים יום אלה תשעים וארבעה ספרים; ויהי ככלות ארבעים היום וידבר אלי עליון לאמור: את עשרים וארבעה הספרים אשר כתבת בראשונה תגלה, ויקראו בהם ראויים ושאינם ראויים; ואת שבעים האחרונים שמור, ומסור אותם לחכמי עמך, כי בהם מעיין הינה ומקור החכמה ונהר הדעת'. ביד' 26 מצוין גם מי אמור לשמור על ספרי הסוד: 'וכאשר תגמור את הספרים, שמהם תגלה, ומהם תמסור לחכמים בסתר' – ואכן כך הם חלק ממגילות קומראן (ראו בפרק על ספרות הסוד).
[14] '1) יא[וכל ואחר אש]ר֯ יזו עלי̇ו̇ את֯ הרישונה ירח̇ץ ויכבס טרם ישנ[ה 2) ואם יח]ו̇ל עליו השביעי ביומ ה֯שבת֯ אל יז בשבת כי 3) [אמר שמור] את יום ה֯שבת רק אל יגע בטהרה עד אשר ישנה. 4) [וכול]֯ הנוגע בשכבת הזרע מאדם עד כול כלי יטבול והנושא אות̇ו̇ 5) [יטבו?]֯ל והבגד אשר תהיה עליו והכלי אשר ישאנה יטבול 6) [במי]ם֯. ואמ במחנה יהיה איש אשר לוא השי̇גה ידו ורח֯[ץ] 7) [ולבש כו]ל הב̇גד̇ אשר לוא נגעה בו. רק אל יג̇ע̇ בו את לחמו. והנו̇ג֯[ע] 8) [בזב במשכ]ב֯[ו ובמ]ו֯שבו אמ לוא נגע בו ב֯[גדו ורחץ?] ב̇מים ואם 9) [נגע בגדו בטמא] וכבס ולכול הקודשים יכ̇בס ו֯[רחץ?] במים את' (4Q274, 4QTohorot A, פרגמנט 2. קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 213, עם מספר מחיקות השלמה שלי).
[15] ייתכן וחפיפה זו הינה הניקיון עם המים השאובים שביטלו חז"ל בהמשך.
/
קריאת כל הספר העדכני (עדיין בשליבה עריכה סופיים) נגישה מקישור (בלחיצה על החץ התחתון ניתן להורידו כמסמך וורד) זה:
כניסות: 37921