המאמר הראשי (טיוטת ספר): "סקירת מגילות קומראן, סיכום מחקרן ומעבר מסורותיהם לספרות חז"ל - תולדות ההלכה ממגילות קומראן (ים המלח) והשתשלשלותה מעדת קומראן (כת היחד/האיסיים) בליקוט חלקיה על ידי עמי קדם, החשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים, ובעיקר - לחז"ל", ניתן לקריאה בהורדה (לחיצה על סימון/אייקון הקובץ) כקובץ וורד (מעוצב עם תוכן עניינים והערות שוליים תחת כל דף) מקישור תיקיית גוגל-דרייב זו:

https://goo.gl/kuoJEN

 

סקירת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן ומעבר מסורותיהן לתושב"ע דרך החסידים

תולדות ההלכה מעדת קומראן והשתשלשלותה בספרות עמי קדם, החשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים ובעיקר - בחז"ל

תוכן

א...................................................................................................................... הקדמה – מבוא: 3

1. מהותו של הספר: 3
2. הפנייה למגילות העיקריות ומצב המחקר המפוצל על הראשונים בניגוד לאחרונות ולמקוטעות: 4
3. סריקת ספרים קודמים וייחודיות ספר זה: 5

ב.............................................................................. התובנות על מגילות ים המלח שנותרו גנוזות: 8

4. חשיבותן העצומה של מגילות קומראן ותגליותן הבלעדיות: 8
5. חלוקת ספריית מגילות ים המלח לחמש קבוצות לפי תיארוך וסוג: 11
6. תרשים עיקרי האירועים בתקופת עדת קומראן והאיסיים לפי תאריכים. 16
7. "הבית הנאמן" של בית צדוק – עיר כוהנים - עדת קומראן 18
8. התאמה בין מסורות קומראן לתיאורי חז"ל וזיהויים כ: סופרים, הכנסת וסנהדרין, נביאים זקנים ראשונים – ואלמוניותם 20
9. עדת קומראן וחז"ל מייחסים מסורות קדומות לגיבורי התנ"ך: 26
10. העדות העיקרית כבעלי המסורה: נוסחי המקרא, התפתחותם לנוצרים ולשומרונים. 29
11. התפיסה השגויה להתבודדותם – מהמקדש, לעיר כוהנים, וחזרה לצד החשמונאים: 31
12. הבהרת קדושת הנישואים והגבלת מיניות - אינה נזירות, שאמנם הייתה זמנית בגדולי התורה: 35
13. המשמעות הנכונה של אחרית סוף כל הימים והציפייה לגאולה. 38

ג......................................................... המאורעות ההיסטוריים המרכזיים בתהליך ייסוד עדת קומראן 41

14. השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים והתגלות שני החגים: פסח וסוכות. 41
15. התגלות חג השבועות לעדת קומראן: ברית ושבועה שנתית כשאחריו מועדי 50 יום נוספים. 44
16. ייסוד עדת קומראן בימי שיא ההתייוונות, נטישתם מירושלים למדבר כנגד השתלטות אפרים ומנשה 45
17. מינוי מורה הצדק על עדת קומראן, יחסו לבן סירא ושמעון הצדיק. 49
18. קבוצות והפער בין עדת קומראן והחשמונאים: החסידים וקבוצות הביניים. 51
19. החזרה בתשובה של עמ”י ועליית החשמונאים בעזרת מגילת המלחמה. 55
20. המגילות מפרשות יישומים חלקיים של נבואות התנ"ך על מאורעות בית שני בתקופתם. 56
21. החלל התורני בתחילת ימי החשמונאים ויחסה לעדת קומראן 58
22. בין אפרים לפרושים-הראשונים בדיני הטהרה: חידת 'דורשי החלקות' ו'כיא בחרו בקלות' 61

ד............................................................ אימוץ החשמונאים והצדוקים את הלכותיה של עדת קומראן 68

23. אימוץ הלכות עדת קומראן ע”י יוחנן הורקנוס והיווסדות הצדוקים. 68
24. מועד ושיא גאולת בית שני באיחוד עם יונתן אלכסנדר ינאי 72
25. ירושלים והמקדש בעבר הווה ובעתיד– חרם מאי-קדושתם ונבואות מדהימות לאחרים הימים 76
26. בין שמעון בן שטח לחוֹנִי, וממנחם לבית שמאי 76

ה.................................... מנחם האיסי בימי הורדוס, בית שמאי וההלכה הקדומה, הצדוקים האחרונים. 78

27. גם האיסיים היו קרובים למלכות הורדוס. 78
28. דימיון ושוני בין בית שמאי לצדוקים ולעדת קומראן 79
29. הפער והשוני בין הצדוקים הראשונים לצדוקים אחרונים. 80
30. העתקת הנצרות ממגילות מדבר יהודה, והיחס להקפדה מול ביטול המצוות. 82
31. נקודות ביחס לשתי קהילות קדומות: ביתא ישראל ויהודי יֵב. 85
32. חידת שמירת לוח השנה בזרמים קרובים לעדת קומראן 86

ו........................................................ מעבר המסורות דרך החסידים, ספרות הסוד וספרים חיצוניים: 89

33. בין עדת קומראן לאיסיים ולחסידי התנאים בראשות משפחת איסי 89
34. מגילות בשימוש התנאים (למרות איסור הכתיבה), ובין ספרות סוד פנימית לספרים החיצוניים 93
35. אימוץ ספר היובלים - התורה המשנית, כעיקרון התושב"ע בחז"ל, ע"י פנחס בן יאיר. 98
36. דוגמאות למעבר המסורות: התפילה (ובתי הכנסת), דיני שבת ונישואין, טהרת בעל קרי והמוקצה 101
37. שתי מסורות להבחנה: מגילת נבונאיד מול תפילת מנשה. 106

ז....... פרשנות התורה, פשט מול דרש, פשרים ואלגוריה, מדרשי אגדה מספרים חיצוניים שאינם פנימיים. 107

38. איסי בן יהודה שמעביר מגילות דקדוק ועומק הפשט. 107
39. המשך הפרשנות לדרש אלגורי, למגילות הפשרים ולאגדה ולפלפול היצירתי-דרשני בחז"ל. 108
40. מגילות הפשרים: 109
41. רוב מדרשי האגדה המקראיים בחז"ל הם משני ספרים שאינם במגילות: 110
42. ביטול עונש המוות בנדר בעדת קומראן כמקור לגישה הפלילית המקלה. 112

ח.................................... שחזורי תורת עדת קומראן על ידי חז"ל ופיתוח התושב"ע – תיקון למלל הבא. 113

43. מקבלת ושמירת המסורת לבין יצירה חדשה רפורמטיבית, וקודיפיקציה. 115
44. מונחי ההלכה והפסיקה שחז"ל העתיקו מעדת קומראן 119
45. תחילת הכתיבה של חז"ל בצורה שונה: 'שכחום חזרו ויסדום' 121
46. מנוסח המקרא בארמית מקומראן לתרגומים הירושלמים/הארצישראלים. 123
47. החשד המוצדק של הקראים לספרות חז"ל נוכח חסרון המגילות בזמנם. 126

ט....................................... סיכום חלקי - שברי מגילות: תובנות חדשות מול קיבעונות שגויים שנטמעו 128

י.................................................................................................................................. נספחים: 133

48. היבטים אקטואליים של המגילות לימינו: חרדים ודתיים לאומיים. 133

יא.................................................................................................. יחס ההלכה הרבנית, תשובות.. 134

49. מחלוקות מהותיות גם בימינו 134
50. חזרתם של חז"ל ורבנים מאוחרים לכמה הלכות עדת קומראן: 135
51. קיצורים ביבליוגרפיים: 137

 

א.      הקדמה – מבוא:

1.      מהותו של הספר:

כ-930 מגילות קומראן מהוות את התגלית הארכיאולוגית והתורנית הגדולה בעולם, שמאירה על המעבר בין המקרא לספרות הבתר-מקראית וראשית ההלכה[1], על מאורעות בית שני, ועל זרמים שונים שהתפחתו אחריה[2]. ספר זה בא לסכם תחומים אלו.

הספר מתיימר להציג את המהלכים העיקריים והמסורות השונות שמגילות קומראן העבירו, השפיעו ואף היוו המקור לספרויות דתות וכתות מונותיאיסטיות אחריה, תוך התמקדות במסורת הרבנית – חז"ל. מובן שאין הספר מנתח את רוב המסורות של מגילות קומראן או של חז"ל, אלא עומד על דוגמאות ומחלוקות משוות מהותיות שנבחרו לייצג את הבנת רצף המעבר (וגם אלו ללא ניתוח אקדמאי כהשוואת נוסחים וסריקת מאמרים מלאה).

כדי להגיע למסקנות המוצעות שעניינן הקשר המאורעות ההיסטוריים של עדת קומראן מראשיתה, עובר לכתביה האחרונים, וההשפעה ההלכתית אחריה (רוויזיוניזם היסטורי) – מתודת חלוקת הספר בנויה בפרקים של רצף רעיוני וכרונולוגי לסירוגין,[3] בשילוב ניתוח מחקרי ותורני. לעיתים הקורא מופנה לפרקים שנוגעים בנושא הנידון (לפי כותרת נושאם המקוצרת). החלק הראשון (א') מסביר את הפנים והמהויות המגוונות של עדת קומראן, שלדאבון הלב התקבעו במחקר ובדעת הציבור כהנחת יסוד שגויה כי עדת קומראן הייתה כת שולית שדעותיה והלכותיה קיצוניות, משיחיות וסגפניים/נזירים. טעות נוספת היא שיוך ותיארוך מגילות קדומות לעדת קומראן, ולכך בוצעה חלוקת המגילות לקבוצות. עם זאת, ההתייחסות בספר דנה במכלול מגילות ים המלח (ומקצת הספרים החיצוניים[4]) כמקשה/קודקס אחד, דהיינו כספרות קודש של עדה אחת,[5] בתוך פתרונות אותנטיים להבדלים בין המגילות השונות (זמנם ומחברם), בניגוד לפֵּרוּק (דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה) הרווחת באקדמיה).

החלק השני סוקר כרונולוגית את מהות נקודות ההבדל בדת בימי התנ"ך (כיבוש הארץ עד חורבן הבית הראשון) עד להיווסדות עדת קומראן, ומהחלק השלישי מתחיל ניתוח השפעת העדה (מסורותיה ומחלוקותיה) על הכתות בנות תקופתה. הפאזל ההיסטורי והתורני מושלם בפרקים האחרונים הדנים על היטמעות מסורת עדת קומראן באיסיים ובחסידים, ומהם לחז"ל.

2.      הפנייה למגילות העיקריות ומצב המחקר המפוצל על הראשונים בניגוד לאחרונות ולמקוטעות:

מטבע אופיו של סיכום נרחב שכזה בספר מתומצת (זה ובכלל), הכתיבה היא תמציתית וקצרנית. אך גישה זו מקשה על קוראים שאינם בקיאים בספרות קומראן, והם נצרכים להכיר את המקורות והמושגים העיקריים בחיפוש וקריאה עצמאית בנפרד. לפיכך, להלן הפנייה לקריאה מקוונת של שני סדרות שחופשיות לקריאה (והורדה) במרשתת:

• הספרים החיצוניים בהוצאת אברהם כהנא[6]: כדאי להתמקד ב-7.5 הספרים שנמצאו במגילות קומראן: ???? היובלים[7], . בהמשך יוסבר על אמינותם ומעמדם של שאר הספרים החיצוניים.
• 3 הכרכים של המגילות בעברית בההדרת אלישע קימרון[8]: העיקריים הם בכרך א': ברית דמשק, השליש האחרון של מגילת המקדש, הודיות[9], הסרכים[10], פשר חבקוק, ובכרך ב': מקצת מעשה התורה. לנוחיות הקוראים, כל המקורות למגילות אלו ולכל מקור שקימרון ההדיר, מובאת גם הפנייה לכרך הרלוונטי עמ' מספר העמוד. החלק הראשון בספר זה מסתסך בעיקר על כרכים ב' וג' של קימרון, ואילו החלק השני (והאחרון) שנסוב על העתקת התושב"ע - מסתמך בעיקר על כרך א' של מהדורת החיבוריים העבריים.

להלן סקירת מהדורות מהדורות מדעיות, ששוב לדיאבון רק מיעוטן מקוונות וחופשיות בחינם לכל קורא. לדיאבון, הרשויות והמוסדות האקדמיים טרם קידמו והנגישו את מלל כל המגילות (וקדה"י) במרשתת, במיוחד לקורא שאינו חוקר ונגיש למאגרים אקדמאיים. נקווה שפרויקטים כאלו יקודמו, שכן יקדמו גם המודעות הציבורית והמחקר.

בקריאת ספר זה מקובץ דיגיטלי (ולא בעותק הפיזי המודפס), מומלץ להוריד את הגרסה העדכנית של הספר מקישור זה, רגע לפני הקריאה.

התכנים מהמגילות העבריות מובאים בציטוט מקימרון (לעיתים בתיקוני ההדרה מעטים), והשאר ממהדורות מדעיות שונות (גם בתיקוני ההדרה מעטים שלי). התכנים מספרות חז"ל מובאים בסינטזה של מקורות מחיבורים שונים (ללא רציפות ביצירה אחת), ללא חקר הטקסטים המכילים אותם (בניגוד למגבלות 'האסכולה הירושלמית')[11]. סימוני הציטוטים הובאו בגישה המקוצרת: ציטוטים תוחמו בגרש אחד; בסימון הפרקים/טורים מהמקורות הוספתי גרש ' וללא פסיק למספר (ולא כאות) הפסוק/שורה שאחריו[12]; משניות מזוהות לפי ציון פרקים (ולעיתים אין ציון שהמקור הוא משנה); התלמוד הינו הבבלי אלא אם צוין ירושלמי, ואם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין; ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר בין שתי אותיות) משמשות לראשי תיבות, כמו בעיקר למקורות מהמשנה: פ"ח – פרק ח', מ"א – משנה א', או למילה שאולה.

אני משוכנע כי חוקרי בית שני ראויים להציג תכנית ספר ותוכן מסודר ונהיר יותר, ומקווה שילכו בדרך זו, ואף ינגישוהו לציבור הרחב (כספר חינמי במרשתת). ראוי כי גם רשויות ומוסדות המדינה והמחקר בתחום יואילו להנגיש את הטקסטים ולזכות את אזרחי המדינה בזכויות יוצרים של המגילות, כאומר לכם הקב"ה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, אני מבקש ליתנה לישראל, בואו וקראו המגילות (פרפרזה לשבת י' ע"ב).

3.      סריקת ספרים קודמים וייחודיות ספר זה:

כמו רוב תחומי המחקר האקדמאי, גם המחקר על מגילות קומראן מאופיין במיקוד תת-נושאי[13], תוך סריקת מחקר רחבה והפניות למקורות, וזהירות בהסקת מסקנות רחבות וסיכומי תחומים (לצד ספקנות וביקורתיות)[14] – נושא שחסר ומתבקש בחקר המגילות[15]. גישה מחקרית זו ראויה להתבצע כהמלצתו של יעקב זוסמן ב'חקר תולדות ההלכה[16] ומגילות מדבר-יהודה'[17]: 'מפעל יומרני כזה צריך להיעשות פרקים, תוך מיפוי זהיר של תחומי הלכה', וכן יוסף באומגרטן הדגיש את הצורך למצות את המסקנות העולות מן המסורות המשותפות למגילות ולספרות חז"ל באשר לתולדות ההלכה[18]. על אף מחקרים ממוקדים רבים ומעולים מבחינה אקדמאית (אם כי לעיתים מבוססים על הנחות יסוד שגויות, בעיקר תפיסת כיתתיות ותיארוך), ספר זה מאמץ וממנף את המלצתם של זוסמן ובאומגרטן, ומציג קו רציף וחדש של מהלכי ההיסטוריה ומעבר המסורות, שנדבך מרכזי שלהם הוא ההלכה (במובנה הרחב של עדויות הלכה קדומות). על כך תודתי לחוקרים בתחום.

לא רק ספרות המגילות והספרים החיצוניים הענפה הנדרשת כדי לסכם ספר שכזה, אלא גם מועדי פרסום כל המגילות עיכבו את סיכום המחקר בתחום. בשנות החמישים פורסמו מגילות בודדות, ונוספות אחריהן בהתאם למציאות הארכיאולוגיות. פרסום מגילת המקדש התעכב לשנת 1977 שאותה פרסם יגאל ידין בספרו (וזה מנומנטלי זה הינו ספר פירוש מעולה ויסודי, מה גם עוסק באחת המגילות החשובות ביותר – ולדיאבון אינו נגיש מקוון במרשתת), אך העיכוב העיקרי הוא שפרויקט פרסום המגילות נדחה עד לתחילת שנות ה-2000, ובו פורסו בעיקר רוב קטעי המגילות המצויות בכרכים ב'-ג' של קמרון. בקטעי מגילות אלו יש חומר רב ומרתק, שדורש העמקה וניתוח טקסטואלי והשוואתי, אך לאלו מצטרף קושי עצום של קטעי משפטים ומגילות שמותירים אותנו צמאים ומאוכזבים להמשך המלל החסר בגלל שרידותן של המגילות (וחלקן בגלל קריעות לקטעים בשיטת התשלום לבדוהים, וכן לשימוש השגוי של החוקרים הראשונים). עם זאת, מאז המחקר התגבר ויש לברך על מאמרים רבים ומעמיקים, אלא שספר זה בא לעודד סיכומם והצגת תזה חדשה הוליסטית ומקיפה.

להלן ציון והערות על עיקרי הספרים שעוסקים בסיכום מהותן של המגילות:

פרופ' ורד נעם התחילה בדרך זו בספרה 'מקומראן למהפכה התנאית' ופתחה בעמ' 9: 'עתה, לאחר פרסומה המלא של ספרות קומראן, ולאור המחקר הענף והפורה של המקורות השונים לגופם, נראה שהגיעה העת להתחיל להתחקות מחדש אחר המכלול ההלכתי כולו, לזרמיו, לגלגוליו ולהתפתחותו, ממקור צמיחתו במקרא ובמסורת הקדומה, דרך הילוכו בגן השבילים המתפצלים של ימי הבית השני ועד המערכת המגובשת, המסועפת והמשוכללת המעוצבת בספרות התנאית'. וכך סיכמה בספרה (עמ' 355): 'לכאורה מתבקשת כאן המסקנה הפשוטה, שההלכה התנאים מייצגת שלב התפתחות מאוחר מזה של ההלכה הקומראנית, ושההלכה של קומראן משקפת את המצע שעל גביו התחוללה המהפכה התנאית'. עם זאת, ספרה התמקד בטומאת מת, ויש לאסוף את תחומי ההלכה למכלול המסורות והאירועים ההיסטורים.       

חנן אשל ז"ל הציע השפעות מאורות היסטוריים בספרו 'מגילות קומראן והמדינה החשמונאית'. אשל סקר כרונולוגית את המנהיגים, הקבוצות והמחלוקות הפוליטיות והיסטוריות של עדת קומראן עם סובביה. עם זאת, אציע מסקנות סותרות לרוב הצעותיו, שנובעות בעיקר מזיהויים ותאריכים מוקדמים וחדשים.            

רחל אליאור הציעה בספרה 'תהום ונשייה' שעדת קומראן היא הצדוקים[19] (ושלא היו איסיים). הצעתה לא התקבלה במחקר (אם כי גילתה עניין ציבורי גדול יחסית), אך גם לא ניתן להכחישה[20], בעיקר נוכח הידע המועט על הצדוקים, שרובו מוטה, שהרי אין בידינו דבר אותנטי מכתביהם. חוקרי המגילות קיבלו את והתקבעו שהצדוקים מזוהים עם קבוצת 'מנשה' המגונה בכתבי עדת קומראן הכיתתיים, ומאידך מסכימים שעדת קומראן היא חלק מההלכה הצדוקית. בזיהוי הצדוקים אציע אבחנה בין הצדוקים-הראשונים שבימי החשמונאים לבין הצדוקים-האחרונים שבימי הנצרות, ובכך אמשיך בהצעתה של אליאור רק בנוגע לצדוקים-הראשונים, תוך תיקון שהיו קרובים עד מאוחדים רק בשיא תקופת החשמונאים. בסוף בית שני הצעתי הפוכה מאליאור: לא רק שהיו איסיים (שהם אחד המחנות שיצאו מעדת קומראן), אלא שאיסיים אלו הם גם החסידים שנטמעו בתנאים ובחז"ל (זאת בלי לגרוע שמסורות ומחנות נוספים של עדת קומראן נטמעו בנצרות ותרגומים ארמיים). כמו"כ, אליאור מציגה מחלוקת ישירה בין לוחות השנה, אף על פי שאין חפיפה בין הקבוצות והזמנים, ועוד שכבר בספרי המקבים מצויין לוח ירחי. מחלוקת זו אכן התקבעה כשורש ושיא המחלוקת. לכך אציע סברות בפרק על חידת לוח השנה.

יגאל ידין מציין בעמ' 171 למאמרו על שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. בפתיחות דעתנות זו הקורא מוזמן לעקוב אחר רצף הטענות שמתחברות לציור היסטורי ותורני, שמוביל למסקנה כי עדת קומראן ומגילותיה הן ראשית וראש מסורות ישראל הבלום והקדום.

ב.       התובנות על מגילות ים המלח שנותרו גנוזות:

4.      חשיבותן העצומה של מגילות קומראן ותגליותן הבלעדיות[21]:

שלושה נתונים בסיסיים וייחודיים שמאפיינים את עדת קומראן: כמות גיוונם וקדמותם של המגילות, כותביהם מהכהונה הגדולה של בני צדוק[22], והשפעתם על היהדות וזרמים נוספים. להלן נמנה כמה מהדוגמאות הממחישות את חשיבותן הההיסטורית והתורנית של המגילות הגנוזות:

• במגילות הקדמונים יש מידע ומסורות שהתפשטו למזרח הקדום (כגון מלחמת טרויה[23]), ואילו חלקם לא היו ידועים במאות הראשונות לפסה”נ, כגון: פירוט חלק מגרמי השמיים בחנוך[24], הענקים[25], הגאוגרפיה הקדמונית במגילה חיצונית לבראשית וביובלים.
• שילובו של לוח השנה הייחודי בעולם בן 364 יום במגילות מגוונות תוך סינכרונו בעשרות מועדים ושבתות קבועים ומחזוריים בשנה, משמרות כהונה במשך יובלים, מזלות ושעון שמש ייחודי ומסתורי, אלפי מזמורי תהילים, חצרות ושערי בית המקדש. מתברר שבמאה הקודמת (ה-19) הסיקו נציגי האומות שלוח השנה בן 364 הוא היעיל הידידותי והנכון ביותר, ולכן ניסו ליישמו ולהנחילו בכל העולם[26].
• עדת קומראן היא המקור המייסד של תפילת הקבע הסדורה ובית הכנסת, הטהרה והמקוואות.
• הרמוניזציה (האחדה)[27] מורחבת של המצוות (ללא הסיפורים) בסדר ארגוני ופלאי (ללא קונקורדנציה[28]) מספרי שמות עד ובעיקר דברים (שבהם יש חזרות ולעיתים אי-סדר, בפרט נאומי משה רבינו בספר דברים – כפי שמובאת שליש האחרון של מגילת המקדש (טורים מז'-סז'). הכתוב בשיח ישיר בין האל למשה, ולכן כולל צורת כתיב מלאה שבמלאה[29]. בכך נפתרת הקושיה שביקורת המקרא הדגישה בעניין. גדולי הסופרים ניסו לסדר את מצוות התורה אך לא התקרבו לרמה אלוהית זו[30]. יהודה שיפמן ציין שהמחקר מגלה עם השנים יותר ויותר הרמוניזציה במגילה[31]. גם תיאור בניית המקדש במקום המשכן, מצביע כנראה על המטרה הראשונה טרם חטא העגל וארבעים שנות המדבר[32]. ההנחה שהוראות בניית המשכן ניתנו לאחר עלייתו הראשונה של משה רבינו להר סיני (בניסיון כפרת החטא). ציווי-הוראות הבנייה מתאימות לבנייה בפועל של בית המקדש הראשון המתואר במלכים א' ו'-ז', כפי שה' נתן ציווי לבניית המשכן וכליו בפרשות תרומה-תצוה, ורק לאחר מכן יש תיאור של הוראות משה והבנייה עצמה בפרשות ויקהל-פיקודי. שרידי תיאורי המקדש מהמגילה נותרו ביוספוס, ואף לחז”ל מסורת זה לפיה משה רבינו קיבל את הוראות המקדש ישירות מהאל והעבירה לנביאים עד לשמואל הנביא[33]. כנראה המגילה סודית נוכח קדושתה, וכך למשל ממ"ת שנשלחת כאגרת גלויה לשכנוע, חוזרת על מקצת הלכותיה[34]. בפרק על הטהרה אטען כי המגילה נשמרה מתחילת בית שני.
• במ' המקדש נו' 11-15[35] שיטת הממשל הצודקת רלוונטית ועדיפה על הדמוקרטיה בימינו: היא מגבילה את שלטונו של מלך (ובימינו ראש ממשלה או נשיא, לפי חוק יסוד ??) שאינו רשאי להחליט לבדו ללא 36 שרי ממשלתו. ממשלה זו היא כנראה 'חבר היהודים' (ה'חבורה' הממלכתית) - כרשום במטבעות החשמונאים.
• במגילות יש חמישה נוסחי המקרא שאומצו בזרמים ודתות (ראו על כך בפרק הבא), ובפרט קדימותו של המצע העברי במגילות שקדם ותואם לתרגום השבעים ביוונית (ואומץ ע"י הנצרות).
• מספר מגילות מוכיחות את הנבואות על החשמונאים[36], בכך שמתארות את נצחונם – ולראשונה מוכח שמגילות אלו נכתבו לפני החשמונאים.
• עדת קומראן דייקה בתיארוך המחצית הראשונה של בית שני, כאשר חז"ל ויוספוס טעו באלו: בברית דמשק א' 5-6[37] יש ספירה נכונה לציון מועד 390 שנה מהחורבן (או מהכיבוש הבבלי – 'לתיתו אותם ביד'), שעולה גם עם מועד 490 שנה המצוין בדניאל ט' [38]24, פשר מלכיצדק ?? ואפוקריפון ירמיהו ??– בו הממלכה החשמונאית היתה בשיאה (מועדים אלו ינותחו בספר), לאחר תקופת התיוונות מאמצע המאה שלישית לפסה"נ (390Q4[39]). לעומת זאת, יוספוס וחז”ל טעו בתקופה זו שארכה גם את התקופה הפרסית[40].
• מקורות לשיטות מלחמות החשמונאים ממגילת המלחמה, מקורות לתקנות יוחנן הורקנוס וברכת ינאי.
• ההלכה הקדומה שהתפתחה והתגלגלה בעיקר לחז"ל. המובהקים שבהם הם הלכות שבת ותפילה.
• נוסח המקרא הארמי מקומראן ע"י תרגום הארמי ששוחזר באופן חלקי ודומה על ידי אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, וקרוב יותר בחלק מהתרגומים הירושלמי-ארצישראלים שבגניזת קהיר.
• פיתוח הנצרות ומשיחיות מהמגילות.
• השילוב והיחס בין פשט ודקדוק התורה ההלכתי לבין מדרשי ההגדה המשלמים לסיפורי התורה מחד גיסא והפשרים מאידך גיסא.
• ספרות המוסר והחוכמה בחטיבות נושאיות.
• אין טעויות מדעיות כמו שיש בספרות חז"ל.
• ספרות הסוד (מחנוך ונוסחי מקרא עם תיאור מלאכים, אל פיזונומיה ועוד כתבי סוד) אל ספרות ההיכלות (כתיאור הרקיעים והמלאכים) בחז"ל, ועד לקבלה ולספר הזוהר.
• הקרבה בין עדת קורמאן לבית צדוק, שמעון הצדיק ובית חוניו.

5.      חלוקת ספריית מגילות ים המלח לחמש קבוצות לפי תיארוך וסוג:

כדי להתמודד עם השוני בין המגילות (סוג המחבר והנמען, במהות וסגנון הכתיבה), ובמיוחד עם התקופות השונות שבהן התחברו, מובא להלן חלוקת המגילות לחמש קבוצות (שיוזכרו לאורך הספר):

הקבוצה הראשונה מכונה בשם 'המגילות הקדמוניות', ובה גיבורי התנ"ך עד למתן תורה, בעיקר את ספר חנוך, הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, ותפילות וצוואות הקדמונים (מאנוש ונוח עד לבני יעקב).

חוקרים מתארכים את ספר חנוך למאה השלישית לפסה"נ, אך כאמור לעיל חנוך היה גיבור מרכזי בעולם העתיק (ראו בפרק על

בעוד קבוצה ראשונה זו מאופיינת בכתב ארמי, מהותה של הקבוצה השנייה שלהלן בעברית, והסיבה לכך מפורטת ביובלים יב' 27-25[41], ותואמת את ממצאי המחקר הארכיאולוגי והפילולוגי – מדוע נראית השפה העברית מאוחרת בין השפות השמיות. גם המחקר טוען שרוב ספרים/מגילות אלו קדומים לעדת קומראן, וחוברו/הועתקו במאה השלישית לפנסה"נ.

הקבוצה השנייה מכונה בשם 'מגילות הר סיני', וכוללת את מגילת המקדש, נוסחי התנ”ך/המגילות המקראיות[42] (חלקם מכונים שכתובים/עיבודים), וספר היובלים (עליו כאמור נדון בהרחבה בהמשך בפרק עם פנחס החסיד). גם המחקר מסכים כי ספרים אלו קדומים לעדת קומראן, שכן אינם רומזים על עדת קומראן כעדה (כגון: מטבעות לשון, ארגון ותקנות), ובוודאי לא ככת נזירית/שולית וכדומה, כפי שמורחב בפרק על כך. יתרה מזו, חלק מהלכות מגילות אלו אינן הלכה בפועל בעדת קומראן, ואף ביניהן סתירות מהותיות לחלק מהכתבים הכיתתיים של 'מורה הצדק' (להלן הקבוצה הרביעית'), כגון במגילת המקדש: חוסר רלוונטיות להלכות מלך ומקדש לעדת קומראן בימי היווסדותה[43] (ועוד שרוב החוקרים סוברים שהיו נגד המלכות, על כך ראו בפרק על ינאי). למרות חיובי התורה למתן מעשרות ותרומות, לא נמצאו חיובים כאלו בתוך העדה[44]; והשיא בביטול עונש המוות בתורה על ידי נדר עדת קומראן (יורחב בהמשך). על מהותה וחשיבותה של מ' המקדש ראו עוד בפרק 'ידע בלעדי'.

הקבוצה השלישית מכונה בשם 'מגילות ימי חורבן בית ראשון', ביניהן: טוביה (וקרבו אחיקר שכתב ספר משלים שנמצא ביב), תפילת מנשה ונבונאיד, אך רובן הן מגילות סתר של נביאים (כתובות בגוף ראשון בשמם) מהתקופה[45], ומכונות אפוקריפון או בטעות פאסידו. ספר בן סירא קרוב לקבוצה זו, אף על פי שהוא באמצע בית שני.

חלוקת שלוש הקבוצות לעיל חשובה להסתכלות ולניתוח מממבט עיניהם ומניעהם של עדת קומראן. בני העדה ראו במגילות אלו עתיקות וקדושות יותר (ממגילות מאוחרות של שתי הקבוצות שמפורטות בהמשך). בקבוצות אלו אין חידושים של כת רפורמטיבית, אלא לקבוצה שקיבלה ושומרת על ספרים קדומים ובכללם מסורת והלכות עתיקות. גם המחקר מצביע על אי התאמתם לסגנון תקופת ייסוד עדת היחד, זולת נבואות על מרד החשמונאים (ולכן חוקרים מתארכים את המגילות לאחר המרד). לא סביר שמגילות אלו נכתבו בדור יסוד עדת קומראן או מרד החשמונאים[46] (כפי שסוברים החוקרים), שהרי אם כך – עדת קומראן היתה מחרימה ספרות שקרית כזו, במיוחד נוכח קנאותם לאמת בהיותה אמת, ולאמת התורנית בפרט[47]. הייתכן שחבר מעדת היחד יכתוב את מגילת המקדש שהיא התורה שקיבל משה ישירות מהאל וממנה ערך את רוב החומש? האפשר שחבר אחר יחבר מגילות בשם הנביאים? כיצד כתבו מגילות עם ידע ששרד רק במזרח הקדום ולא באלף הראשון לפסה"נ?    עדת קומראן אינה מציינת מאין אספה לתוכה את שלוש קבוצות המגילות הראשונות, וההנחה שהן נמצאו ונאספו על-ידם בעת עזיבתם את בית המקדש (עם רישום מסתורי אוצרות המקדש במגילת הנחושת[48]) בראשית ימי היווסדה (תחילה המאה השנייה לפסה"נ – טרום תקופת החשמונאים), מהיותם הכהונה הגדולה (בני צדוק) ב-800 שנה האחרונות (על בית צדוק ראו בפרק: 'התבודדות זמנית ככת מתבקשת בתקופת ההתיוונות'). היווסדותה של עדת קומראן מאוחרת לחלק מספרים (מגילות) אלו שמתוארכים לפי פחמן 14 למ-250 לפסה”נ, וספרים אלו עתיקים ואותנטיים עוד יותר, שהרי מדובר על העתקים ולא מקור-אוטוגרף (וגם המחקר מייחס שנים רבות לקביעת ספר כקאנוני לכתבי קודש ולהעתקה). המינוח המקובל לכשלושת קבוצות אלו הוא הספרות הבתר-מקראית, שכוללת גם ספרים חיצוניים שאינם במגילות.

בין שלושת קבוצות ראשונות אלו מצויים 7.5 ספרים חיצוניים. בעבר, חוקרים תיארכו ספרים חיצוניים אלו לימי החורבן (חלקם מעט מוקדם יותר)[49], זולת בן סירא. בעקבות גילוי מגילות קומראן חוקרים התאימו והקדימו את כל התיארוכים של ספרים חיצוניים אלו לימי כתיבת החיבוריים הכיתתים של עדת קומראן (להלן קבוצות 5-4-). טעות זו של חוקרים מצביעה על הקושי הרב של התיארוך, ושהיא מוכרעת בסופו של דבר לתקופה האחרונה שבה הם סברו שהיה ספרות בסגנון זה. אמנם בבית ראשון היה נידוי והרחקה של התורה וכתיבת ספרי קודש, אך בין יחידים צדיקים בתקופת הקדמונים, ובעושר וגיוון גילוי הר סיני ונבואות, היתה ספרות תורנית רבה, והיא עולה ומשתקפת היטב משלושת קבוצות אלו של עדת קומראן. עוד יוצא כי דעת המחקר כי ספרים חיצוניים אלו חוברו במאה השנייה יוצרת מצב אבסורדי, כי בעוד עדת קומראן מייחסת להם קדושה וקדמוניות, הם חוברו לצד המגילות הכיתתיות, ולמרות זאת אין לכך שום אזכור או רמז לשקר (מדומין) אמונתם זו במגילות.

הקבוצה הרביעית מכונה בשם 'מגילות מורה הצדק'[50], ומאופיינת בסגנון נבואי (או פרשנות לנבואות) המתייחס למאורעות או קבוצות ודמויות אקטואליות בכינויי סתר (בעיקר ב"ד, הפשרים, הודיות[51]. עובדה שמקשה על זיהוינו היום לבני פלוגתם). פשר נחום לדוגמא, מתאר את זמנה של קבוצה זו הוא משיא ימי ההתייוונות עד תחילת ימי חשמונאי. רוב מגילות אלו אכן כיתתיות/כוהניות באופיין. בין קבוצה זו לקבוצה הבאה משתבצות מגילות הסרכים[52], שהן כחוקה פנימית למחנות המרחיבות את ברית דמשק, וספרות החוכמה – שהן הוראות מוסר לא כיתתיות. ???. בתקופה זו של מורה הצדק לא היו הכתות המוכרות לנו (היו אחרות שמכונות במגילות בכינוי סוד, והצעות לזיהויים מובאות בפרק על כך), והיא מהווה את עיקר תקופת הסופרים/ראשונים שמוזכרים בחז"ל.

תיארוכיי לקבוצה רביעית זו מוקדמים מהתיארוכים המקובלים בקרב החוקרים[53]. ההבדל נעוץ בכך שתיארוך החוקרים מתבסס על מדע הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה, וחולשתו (שחוקרים אינה עומדים עליה) היא שהחוקרים קבעו תקופות ללא השוואה לכתבים יהודים אחרים – מהסיבה הפשוטה שאין עוד כתבים אחרים מתקופה זו או לפניה (יש ממצאים של מילים ספורות בארכיאולוגיה, אך לא מגילות, זולת פפירוש נאש). בנוסף, ורלוונטי לתיארוך פחמן 14, רוב המגילות הן העתקים ואינן החיבורים המקוריים (אוטוגרף), כך שהצגת תיארוך העתקי הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה יותר מטעה מאשר מכוון לתיארוך המקור. דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח טעויות החוקרים לתיארוך, כאמור לעיל בסיכום על שלושת הקבוצות הראשונות.

הקבוצה החמישית והאחרונה מכונה בשם 'מגילות כיתתיות תיעודיות' והיא המאוחרת ביותר, מאופיינת בלפחות אחד ממאפיינים אלו: 1. סגנון שאינו נבואי[54]; 2. ציון של דמויות ספציפיות – אנשים (כ: יונתן המלך, שלומציון, הורקנוס, אמליוס, פוטליאיס); 3. ללא אזכור של הקבוצות/כתות מהקבוצה הרביעית; 4. חוברו ע”י סופרי העדה בלשון רבים (בדומה לממ”ת). זמנה סוף התקופה החשמונאית וספק אם עד ימי הורדוס.

בתקופת קבוצה זו קמו הכתות המוכרות לנו (פרושים, צדוקים, בייתוסים, טובלי שחרית ועוד), כנראה כיוון שמורה הצדק הפסיק לכתוב, וניסו לשמר את ההלכה הרבה שכתב, לצד החזרה התשובה של עמ"י בעקבות ייסוד עדת קומראן. לאחר תקופה זו החלה תקופת התנאים והנצרות, שאספו את מסורות קומראן, כאשר חלק מהחסידים של עדת קומראן והאיסיים השתלבו ופיתחו זרמים אלו.

דעת הארכיאולוגים העדכנית על מועד ייסוד היישוב בקומראן היא לרבע האחרון של המאה השנייה לפסה”נ[55]. ימים אלו תואמים לחיבורם של מגילות קבוצה חמישית בלבד. שאר המגילות (קבוצות 4-1) קדומות יותר (או כאמור הועתקו שוב בתקופה זו ואחרי מכן).

כינויים מקובלים למגילות במחקר ושישומשו גם בספר זה: 1. קבוצות 3-1 מכונות סמי כיתתיות; קבוצות 5-4 מכונות 'מגילות כיתתיות/כתבים כיתתיים' וגם 'ההלכה הקדומה' (יחד עם מ' המקדש וספר היובלים מקבוצה 2). חוזר משתי הקבוצות האחרונות אין ספרים חיצוניים שנכללים בחלק מכנסיות הנצרות[56] (יש 7.5 ספרים חיצוניים בקבוצות 3-1).

חוקרים הציעו חלוקות שונות של קבוצות המגילות. דבורה דימנט חילקה לפי המונחים הכיתתיים שבמגילות[57], אך בכולם יש חריגים וקשיים להגדרותיהם.

יש לציין כי ישנה חלוקה מהותית אחרת שאינה משתבצת בחלוקה לפי תקופות לעיל, והיא בין מגילות שמיועדות להיות גלויות לכל העם (ואכן אלו נפוצו ונשמרו יותר בספרים חיצוניים וממסורות שונות), לבין ספרי סוד שמיועדים להיות רק לסופרים (ובראשם עדת קומראן). על כך נדון בפרק על ספרות סוד פנימית וספרים חיצוניים. יוספוס מציין שרק החברים הותיקים למדו מספר הקדמונים (???), ואכן אין מקבוצה זו ספרים גלויים.

החלוקה לעיל מיישבת את קושיות התיארוך שהמחקר טועה או מתקשה בם:

• חוקרים מתארכים את ספר חנוך למאה השלישית לפסה”נ[58]. למרות זאת כיוון שחלק מהספר - שחזון החיות שבכרך החלומות (חוקרים חילקוהו לכרכים שאינם מחולקים בספר ובמגילות המקוריים, אלא ש??) מנבא את מרד החשמונאים, איחרו תיארוך כרך זה בלבד לאמצע המאה השנייה לפסה”נ (לאחר מרד החשמונאים). יש לציין כי חנוך (או מצוותיו) מוזכר גם בצוואות השבטים וביובלים, וכן יש עליו מגילת פשר (המצביע על חשיבותו וכקאנוני).
• התקבע במחקר כי צוואות השבטים התגבשו או נערכו ע"י הנצרות[59] (וכן כי נמצאו במגילות רק קטעים משתי צוואות, כאשר אחת בעברית [צוואת נפתלי) והשנייה בעברית [צוואת לוי המכונה כתב לוי הארמי][60]), אך הכנסיות הקדומות שמרו בדיוק רב על שבעת הספרים החיצוניים האחרים שנמצאו במגילות, ומשכך אין סיבה להאשימם בכזו עריכה. מאידך הנצרות חיברה עשרות ספרים חדשים בתקופתה, שחלקם הם הקאנון הנוצרי: 'הברית החדשה'. במחקר מקובל כי ספר היובלים העתיק מצוואת (תעודת/כתב) לוי הארמית. דברי לוי מצוטטים גם בברית דמשק ד' 15[61], וקדימות זו תואמת לסדר קבוצותיי.
• רוב החוקרים מתארכים את ספר היובלים לאמצע המאה השנייה לפסה”נ (כיוון שמייחסים לו תיאור מרד החשמונאים). אך היות וחלק מהחוקרים מתארכים את ברית דמשק לכ-170 לפסה”נ (ספר זה מתארכו לשנים בודדות לפני כן), ובב"ד יש ציטוט (יח' 3-4[62]) של ספר היובלים – מתחייב כי ספר היובלים מוקדם מב"ד. בנוסף, ספר היובלים הינו מקור למסורות יוונים (כמפורט בנפרד). קדימות זו תואמת לסדר קבוצותיי.
• טוביה מספר על חייו ובנו בתחילת גלות עשרת השבטים. חלק מהחוקרים במאה ה-19 ותחילת ה-20 תיארכו את הספר (שהיה מוכר רק כספר חיצוני) למאה הראשונה לספירה. לאחר שהספר נמצא בין מגילות ים המלח, התחייב להקדים תיארוכו. חיזוק לתיארוכו הקדום מגיע מספר משליו של אחיקר שנמצא במאה ה-19 ביֵבּ שבמצרים מהמאה החמישית לפנה"ס[63]. אחיקר מוזכר בפרק א' 21 כבן אחיו של טובי האב, וגם היה מגולי מבני שבט נפתלי. יש לציין שהארמית של מגילה חיצונית לבראשית קדומה לארמית טוביה, אך עדיין מתארכים אותם בסדר הפוך.
• תפילת מנשה היה מוכרת כספר חיצוני שתוארכה למאה הראשונה לספירה. כעת שהספר נמצא במגילות, ברור שהספר קדום במאות שנים, אך הוא עוד עדות שלא הנצרות (או זרם של המאות הראשונות לספירה) היא שחיברה אותו.
• רוב החוקרים מתארכים הפרקים האחרונים של ספר דניאל לאחר מרד החשמונאים (כיוון שהוא מתאר את המרד[64]). קטעי ספר דניאל נמצאו במגילות (ובפרט פרק יא'), ואף ישנה גם מגילת פשר על דניאל[65], והמחקר בעצמו סבור שצריך לפחות כמה עשרות שנים עד שספר מתקבל להיות קדוש/קאנוני, ורק לאחר מכן כותבים עליו פירוש כפשר, כך שכבר כמעט לא אפשרי לתארך את חיבור דניאל אחרי מרד החשמונאים.

6.      תרשים עיקרי האירועים בתקופת עדת קומראן והאיסיים לפי תאריכים

להלן האירועים העיקריים שמפורטים בספר זה ושקשורים להשפעתה של עדת קומראן:

שנה |                אירועים מהמגילות          |קבוצת  המגילות|       הערות או מאורעות כלליים היסטוריים

                                                            |     קבוצה 1      |

                                                            |    הקדמוניות    |

______________________________________________________________________

מגילת המקדש                                       |      קבוצה 2     |

5 נוסחים של התורה (והנ"ך)                    |      הר סיני       |

______________________________________________________________________

                                                            |      קבוצה 3     |

                                                            |  חורבן  בית 1   |

______________________________________________________________________

210- | שמעון השני הצדיק, בן סירא            |      קבוצה 4     | בן סירא מברך של שמעון, שניהם כוהנים,

                                                            |  מורה הצדק     | קרובים לעדת קומראן, ומועמדים למורה הצדק

200- | יישום הלכה ממגילת המקדש              |                       | אגרת אנטיוכוס השלישי לאיסור הכנסת חיות ועורות טמאים למקדש

190- | שיא ההתבוללות, ייסודה של עדת קומראן|                       |

-180 | נטישת כוהני בית צדוק את המקדש     |                      | עלייתם של כוהני רשע, יאסון ומנלאוס

168- | קבוצות ביניים בין עדת קומראן למתיוונים|                  | החשמונאים וקבוצות נוספות בוחרות למדבר בעקבות עדת קומראן

-167 | יישום חלקי של מגילת המלחמה (או"ח)|                     | נצחונות מרד החשמונאים בזכות המגילה

130- |   40 שנה ממותו של מורה הצדק          |                    | אובדן ההתיוונות ותחילת הכתות ההלכתיות

__________________________________________ _____________________

             

                                                                                    מתקרבת עוד

                                 | 

120- | תקנות יוחנן הורקנס מהמגילות         |      קבוצה 5     | הצדוקים בשלטון החשמונאי מתקרבים לעדת קומראן

100- | מגילת ברכה ליונתן אלכסנדר ינאי     |  חורבן  בית 1   |   שיא הקרבה בין עדת קומראן לחשמונאים

10- | חסידים ובית שמאי                           |                       | תחילת תקופה ההלכה השלישית והאחרונה –

  מחנה האיסיים מתמזג עם חסידי התנאים

30 | יוחנן המטביל וישו מנסים לשחזר משיח ומורה הצדק

73        |           חורבן מצדה ובו ממצאי איסיים                |  3 מגילות, שכונה קומראנית

150      |           האייסים נטמעים בחז"ל כחסידי-התנאים    |  מגילות בחז"ל, קרבה לתוספתא וירושלמי

800      |           צאצאים בגניזת קהיר                             |  3 מגילות בגניזה ונוסחי ארמית קרובים

______________________________________________________________________

7.      "הבית הנאמן" של בית צדוק – עיר כוהנים - עדת קומראן

'וי̇בן להם בית נאמן^[66] בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "הכהנים והלוים ובני צדוק אשר שמרו את משמ̇רת מקדשי̇ בתעו̇ת בני ישראל מעלי"[יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2). לפני עדת קומראן ואחריה – עד היום, לא מצאנו קהילה שמתקרבת לאפס קצה של עדת קומראן, בכל הבחינות: תחילה בכתיבה התורנית הנבואית, שנית בטהרה, ????.

התורה מצווה על רמת הקפדה הלכתית בעיקר בעניניי טהרה, יותר גבוה לכוהנים. משכך, ונוכח תפקידם כמורי התורה ושופטים, לכוהנים מוקדשות 13 ערים בישראל (על כך ראו בפרק על התבודדות מתבקשת)[67]. טענת עדת קומראן ככהונה הגדולה, שכאשר המקדש נטמא, היא עזבה והקימה עיר כוהנים, ובכך החליפה את ירושלים: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק... אשר יצי]ל‏[מה מי]ד̇ בליעל' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23).

אומנם כוהני בית צדוק בבית ראשון ועד לייסודה של עדת קומראן (להלן: 'בני צדוק הראשונים') - אינם עדת קומראן^[68], כיוון שעדת קומראן טרם נוסדה והיא הראשונה שהיתה, כך שלא היה לבני צדוק הראשונים את רוב היצירה ההלכתית והנבואית של מורה הצדק (ראו גם בפרק על יהודי יֵבּ). עם זאת, ההנחה שבני צדוק הראשונים אחזו והעבירו לעדת קומראן את שתי הקבוצות הראשונות של המגילות. אך גם אז עולה הקושיה - מדוע בני צדוק הראשונים לא קיימו את החוקים שבשתי הקבוצות הראשונות של המגילות, ובעיקר את לוח שנה השבתי-שמשי? על חידה זו ארחיב בפרק על 'חידת לוח השנה'. החשמונאים ביקשו כהן צדק (מק"א יד' 41[69]) – דבר המלמד על אופי התקופה וחוסר שעלה, ומעניינת הקרבה האטימולוגית למורה צדק או כוהני צדוק.

עדת קומראן מייחסת את ראשיה לבני צדוק הכוהנים. תחילתם מצדוק בן אחיטוב ששמר אמונים לדוד המלך וחנך עם שלמה המלך את בית המקדש הראשון[70], דרך כוהנים גדולים בבית ראשון, לחונכי בית המקדש השני – יהושע בן יהוצדק ועזרא הסופר, ואחרונם הוא חוניו השלישי (או יאסון). בין צאצאם הוא שמעון הצדיק (הראשון והשני), אותו שיבח גם בן סירא (שקרוב לעדת קומראן – ראו הרחבה בפרק עליו), וממנו גם חז"ל ייחסו את מעבר התושב"ע מהכנסת הגדולה. התורה מקנה ללווים ולכוהנים את עיקר ההוראה השפיטה וההנהגה בישראל. לצדם אמורה להיות מלכות ונביאים, אך אלו התקיימו רק בחלק מתקופת התנ"ך. הכהונה לעומת זאת אינה מותנת, ואכן הכהונה היתה ההגמוניה היחידה הרציפה עד לחורבן הבית השני (אם כי חלק מהכוהנים המתייונים לא היו מבית צדוק ופעלו בניגוד לתורה ותורות הכוהנים בפרט).

אזכורי חז"ל לכנסת הגדולה[71] בפרקי אבות פ"א מ"א מתאימים לתקופת עדת קומראן
(ובכללה הטענה שעד אז לא נמסרו הלכות[72]), שמעון הצדיק מתאים לכוהניה (גנטית ומהותית), וכן ייחוסם לתקנות (בפרק 'מהות המסורות שעברו' מובאים הלכות שתואמות לתקנות עדת קומראן). מק"א א' 42 מציין את החסידים כ'קהל' או 'כנסת', לצד מאפיינים כ'גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה'. חז"ל מציינים גם את הסנהדרין[73], למרות שלפיהם (הן לפי הסכוליון למ' תענית י') עד סוף ימי החשמונאית היתה חשמונאית וצדוקית (ולא פרושית), ולפני היווסדות עדת קומראן – בן סירא אינו מזכיר סנהדרין או כנסת וכדומה. אמנם מקור כמות 70 חברי הסנהדרין במקרא, אך מגילת המקדש נו' 11-15[74] מציינת ממשלה של 36 שרים שהם מועצת המלך, שהוא חייב להיוועץ בם ולקחת החלטות ברוב דמוקרטי (כנראה אפילו אין לו זכות וטו). אלו כנראה 'חבר היהודים' הכתובים במטבעות החשמונאים (על כך וקרבת החשמונאים בימי יוחנן וינאי ראו בפרקים עליהם).

המאפיין השני של בית נאמן הוא היות סופרים, ועל כך בשני הפרקים הבאים:

8.      התאמה בין מסורות קומראן לתיאורי חז"ל וזיהויים כ: סופרים, הכנסת וסנהדרין, נביאים זקנים ראשונים[75] – ואלמוניותם

תהילים קמט' 1 מציין 'קהל חסידים'. כמה תנאים היו גם חסידים שלהם היו מסורות קרובות לעדת קומראן - בפרק 'מעבר המסורות דרך החסידים' אטען על שילובם מהאיסיים.

דניאל מציין רבות את 'המשכילים'[76]. משכילים אלו משוכתבים ומזוהים בפשר 4Q174[77] כעדת קומראן. משכיל במהותו קרוב לחכם, מונח שהתעצם בחז"ל. במגילות קומראן ישנה ספרות חכמים שאינם מובאים מסמכות אלוהית כמו כמצוות התורה וההתגלויות של החברים הבכירים של עדת קומראן, אלא מסמכותם של חכמים, ומבוססים על ניסיון החיים, על ערכי מוסר ותרבות ועל השקפות עולם של מחבריהם. מגילות וסגנון זה התפתח וזרם של חכמים אצל הפרושים שלא היה להם ייחוס מקראי, ובהמשך לחז"ל.

דניאל ז' מציין את קדושי העליון. עדת קומראן מזהה את עצמה כעדת קודש: מלאכי הקודש בעצתם' (ב"ד טו' 18-15; סרך היחד ב' 9-8), ולפי מגילת שירות עולת השבת, העדה מתעלה בשבתות לשיר (או אף להיות כ) עם המלאכים. בהיותם כוהני קודש וקהילתם כמקדש, הם הרחיקו טמאים ובעלי מומים מעדתם (ברית דמשק 4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).

להלן הצעות לזיהוי עדת קומראן כקבוצות הנבחרות שחז"ל ציינו לפניהם כמעבירי ומחוקקי המסורות עם דוגמאות מייצגות[78]:

'מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת (ירוש' ברכות ד' ע"ד; עי' מגילה יז'). על מסורות התפילה כאחד התחומים המובהרים שעברו מקומראן לחז"ל – ראו בפרק 'מההלכה הכיתתית אל התושב"ע'. עדת קומראן מייחסת למורה הצדק ואף לחבריה התגלות נבואית[79], וחז"ל מציינים על קודמיהם[80]: 'רוח הקדש עליהם, אם אין נביאין הן בני נביאין הן' (תוספתא פסחים ד' יג'-יד' ומקבילות), וקרוב לזמנם של עדת קומראן (סדר עולם רבה פ"ו[81]), כאשר ישבו ככוהנים וסופרים בירושלים טרם ההתיוונות[82]. גם יונתן בן עוזיאל מתרגם 4 פעמים סופר במקום נביא. החשמונאים ציינו שנביא חסר בקרבם (מק"א ד' 42-47)[83]. טענתי שזאת כיוון שעדת קומראן נטשה את ירושלים והעם מספר שנים לפני מרד החשמונאים. אף יוספוס מתארם כנביאים[84].

במק"א ז' 12-13 מתוארים 'קהל סופרים'. זוהי תקופת פריחתם של עדת קומראן. תיאור זה הולם את מהותם, אופיים, ומגילותיהם (למשל: המגילות המקראיות, משמרות כהונה עם לוחות שנה, מסורות הלכה ראשונות): הממצאיםה ארכיאולוגים של כתיבה[85] והטהרה (כ-11 מקוואות מהסוג הקדום שנמצא רק בירושלים) באתר היישוב קומראן[86]; הקדשתה של עדת קומראן שליש מהלילות ללימוד וביום אחד מעשר יושב ללמוד (סרך היחד ו' 7-6[87]), לצד הלכות הוראו לילדים (כבית-ספר)[88]. חלק מהחוקרים מצביעים על כך שההמגילות – היא "הספרייה" הוברחה מירושלים לקומראן[89] (ובפרט מגילת הנחושת שזה מהותה - רישום מסתורי אוצרות המקדש[90]), ולכן החשמונאים תרו ואספו ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14[91]), וגם בתפילת 18 מצוין: 'פליטת בית סופריהם' שמרמז על שרידי הסופרים/חסידים והתורה. נטען שזו עדות לשרידי המגילות שהגיעו מעדת קומראן וספרייתה היחידה לחז"ל, כאשר התושב"ע היא בעיקר ניסיון שמירת מסורותיה. ספריית קומראן נשארה הספרייה העיקרית עד גניזת קהיר, ומכאן הביטוי ביניהם: "תקופת הדממה" (היתה ספרייה גם ליהדות מצרים, אך היא לא שרדה). חז"ל ייחסו מסורות לסופרים אנונימיים לפניהם, ורובן תואמות למסורות שבמגילות (על כך ראו בפרק 'מהות המסורות שעברו'). כוונת חז"ל לסופרים היא למנהיגי התורה בדור שלפניהם (התנאים), וחז"ל החשיבו והקפידו על הלכות מדברי סופרים[92]: 'חביבין דברי סופרים מדברי תורה' (שיר השירים רבה א' ב'); 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' ע"ב). חז"ל מייחסים לעזרא הסופר עשר תקנות[93] ובפרט קריאת התורה (בבא קמא פב' ע"א) וזו קוימה ע"י האיסיים והתירופאטים (מקור ???). על התקנה וייחוסה למורה הצדק, ראו בפרק על חידת 'דורשי החלקות'. יש לציין ששני ספרים חיצוניים רחבים מיוחסים לעזרא, אך אינם בין המגילות ששרדו (ולכן קשה לקבוע אמינותם).

בדיני עריות שבתוספתא ג' א' מובא 'שניות מדברי סופרים', וסביר כי מקורה בכותרת ברית דמשק (מגילת 251Q4 קטע 17 שורה 1): 'על העריות'. כותרת נוספת היא: 'על השבועה' (ברית דמשק ט' 8), שגם היא משנה מסודרת אצל חז"ל: שבועות[94].

הציון בתוספתא מקוואות פ"ה שהשיעורים (מידות) הן דברי סופרים[95] (בהתייחס לאלפיים אמה יציאה מהיישוב), והן במדויק כברית דמשק יא' 6-5[96]. גם השיעורים וכמויות שמפורטות בירושלמי שקלים ה' תואם להלכה הקומראנית (????), וכן השיעורים שבמשנה זרעים קרובים לשיעורים שבברית דמשק עשרה גרגירים???[97].

מגילה 4Q252 ה' 6 מזהה כנראה (המגילה מקוטעת) את 'אנשי היחד' (עדת קומראן) כ'כנסת', ואין קבוצה שמתאימה לכנסת כעדת קומראן – בני צדוק הכוהנים, כי כוהנים הם עיקרי הכנסת והסנהדרין, וגם האמור בחז"ל שהתענו בצומות שלא התעשרו – מתאים לאופיים כסופאים עניים (עיקרון העניות ועדת אביונים הוא עיקרון מנחה במגילות הכיתתיות). דוגמה עקרונית המאפיינת את הכנסת הגדולה[98] היא 'עשו סייג לתורה' (פרקי אבות א')[99]. עיקרון זה מהווה בעצם את יצירת ההלכה של עדת קומראן, ואולי אף את החמרתה היחסית. למשל, אפשר לראות את ההלכות שיסדו בדקדוק שבת כסייג לשמירת השבת מהתורה, כגון איסור עבודה מאמצע יום שישי[100].

גם המלצה הנוספת של הכנסת הגדולה בפרקי אבות: 'הוו מתונים בדין', קרובה למגילה 4Q421 טור אמצעי ש' 2-1[101], ולעיל בפרק 'זיהוי עדת קומראן כסופרים, הכנסת וסנהדרין' הובאו המקורות לזיהויים זה.

האמור בפסחים נ' ע"ב: 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו' תואם לאורח חייהם ודגילתם של עדת קומראן בהיותם 'עדת אביונים', לצד היותם סופרים ובעלי ספריית המקדש.

חז"ל (ואף האיסיים[102]) מייחסים הלכות חשובות וכבוד רב ל'ראשונים', וביטוי מסכם לכך ניתן לראות ב'אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים' (שבת קיב' ע"ב).

במשנה נזכר התואר 'זקנים' 30 פעמים. מקורו בחכמי ומנהיגי ישראל שנזכרו כבר אצל משה רבנו ויהושע, אך חז"ל מתכוונים לחכמים שלפניהם – גם אלו חברי עדת קומראן, ובמשנה ידיים פ"ד מ"ג - מקבילים אותם לנביאים.

לסיכום, הגמוניות קדמוניות שחז"ל מזכירים עולים עם מהותם של עדת קומראן, ולא פלא הוא שיוספוס הילל ללא דופי רק את האיסיים, בכמות רבה של 43 מתוך 47 אזכורים על הכתות (לעומת 4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים, אף על פי שמגדיר עצמו כפרושי)[103], וכאמור גם ייחס להם נבואה. המשך הקשר והיטמעות של עדת קומראן בחז"ל, דרך האיסיים והחסידים, מובא בהמשך בפרק ד' 'מעבר המסורות לחז"ל דרך האיסיים והחסידים'.

נמצא כי כאשר חז"ל ציינו הגמוניות בדורות שלפניהם, הם התכוונו באופן בלתי-מודע (נוכח פער הזמן, אלמוניותם, התבודדותם והסתרת המגילות) לעדת קומראן. הקשר ה"גנטי" הלך והתחלש עם הדורות, ובדורינו פחת הבנת המשמעות של משמרת הכהונה הגדולה והסופרים כפי שהיה באמצע בית שני, והתפילה: 'והשב כוהנים לעבודתם' הינה כ'מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה' (ישעיהו כט' 13), כיוון שממחזרים טעויות היסטוריות: 'שִׁמְעוּ דְּבַר יי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ; אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יי וְנראה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ'.

חז"ל דרשו: 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' (מגילה טז'), אך הם שמרו זאת רק לגבי הלל שמאי והתנאים, ולא ביחס לזוגות (שגם כך העבירו בעיקר הגיגי מוסר)[104]. הסיבה העיקרית לכך היא שרוב תורות הראשונים (הזוגות) הן אנונימיות, היא כיוון שמי שתיקן וייסדם היה בעיקר מורה הצדק האנונימי, וכן גם חברי עדת קומראן אינם ידועים בשמם[105].

חריג לעיקרון זה אנו מוצאים בנוגע לכוהן הגדול, יוחנן הורקנוס. חז"ל מוסרים שהיה עיוות בהכנת הקורבנות בבית המקדש (מעשר שני פרק ה' טו'[106] וסוטה מח'[107]), ומי שתיקנו היה יוחנן, ע"י בניית טבעות לשחיתת הקורבנות (ראו לעיל בפרק על יוחנן הורקנוס). החריג חריף במיוחד נוכח העובדה שיוחנן הורקנוס היה צדוקי (והפרושים אף שרפו את ספר הצדוקים 'גזירתא' וחגגו זאת כיום טוב – מגילת תענית פ"ד), אז כיצד הובאו דווקא (כמעט רק) הלכותיו ועוד בשמו[108]?!

אחד נושאי המחלוקת המפורסמים בין הפרושים לצדוקים ועדת קומראן הוא - האם העוסקים באפר פרה אדומה צריכים להיות טהורים 'מעורבי שמש' (דעתם הצדוקים לפי  פרה פ"ג משנה ז'), כפי שבמדבר יט' 9 מציין על השורף, או רק כחצי-טהורים ('טבולי-יום'), כדעת הפרושים?           מממ”ת ב' 16-13[109] מתברר שעדת קומראן סוברים כמו הצדוקים. חלק מהתנאים (כנראה מבית שמאי) הסכימו להודות שההלכה בעניין ראויה ומתקבלת עליהם כדעת הצדוקים ועדת קומראן (תוספתא פרה פ"ג ד'), וכך פעל תקופה ישמעאל בן פיאבי הכוהן. אך לאחר שחלק מהתנאים (כנראה מבית הלל) חזרו והורו לכוהן להיטמא כטבול-יום בתואנה כדי 'להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית' (יומא ב ע"א[110]) או שבכך 'יוציאו לעז על הראשונים'. 'ראשונים' אנונימיים אלו ודאי שאינם עדת קומראן או החסידים הראשונים (ראו זיהוי אלו באלו בפרק על כך), שכן אלו מקלים בטהרה (ראו פרק נפרד בנושא זה), ואילו עדת קומראן והחסידים מקפידים/מחמירים בה. ייתכן ראשונים שונים אלו הם 'אפרים' דורשי החלקות שמתוארים במגילות כמתייוונים שרובם אבדו ומיעוטם נטמע בישראל[111] (הפרושים?), וזו כנראה הסיבה שיש ביד הפרושים מקצת מהלכותיהם[112].

כותרות ודינים קרובים אלו בין הספרויות, לצד מסורות רבות שקיימות במגילות שלא הכרנו עד מציאתן, ועוד שחלקן בכמות בלתי ידועה שלא שרדו, מחזקות את מסורת ההולמת של חז"ל על שכחת מסורות כאלו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א').

יש לציין כי אין עוד שום קבוצה שקרובה להתאים לראשונים/זקנים/סופרים וכנסת גדולה כמו עדת קומראן. היות וכתיבתה אנונימית

9.      עדת קומראן וחז"ל מייחסים מסורות קדומות לגיבורי התנ"ך:

אין במגילות קומראן מגילה או מסורת שמיוחסת לאדם הראשון. יש ספר חיצוני שמיוחס לו, ולחז"ל מסורות שונות לגביו.

צוואות אנוש ??

מסורותיהם של חנוך[113] והענקים[114] נפוצו ומהווים מיתולוגיות מובילות בתרבויות המזרח הקדום[115], וחלקית ביוון. בהקשר זה יצויין ספר היובלים, שאמנם הוא מאוחר יותר (משויך לקבוצה הבאה), אך גם הוא בחלקיו השונים מהווה מקור בעיקר ליוונים, כמו: מפרק ה' 7-9[116] למלחמת טרויה[117]; מפרק ב' 11 למיתוס הבבלי על 'תיאמת'[118]; מפרק כג' ליוונים ולהסיודוס ('מעשים וימים'[119]); מפרק מו' למנתון ('נגד אפיון')[120], מפרק מט' ליחזקאל הטרגיקן[121]. ראו בהמשך בפרק על פנחס החסיד והיובלים - כיצד הספר נטמע בספרות חז"ל. חז"ל אמנם לא קיבלו את רוב המגילות השלמות, אם כי כן קיבלו מסורות רבות מהם, ויש להם מסורות דומות לקדמונים, כמו ספר רזיאל המלאך היצירה, ספרא דאדם הראשון. ספרות ההיכלות מכונה גם ספר חנוך השלישי, וייתכן ומקור חוכמת הפנים ממגילת מגילת Q18644QHoroscope-. ספרי צוואות השבטים וביובלים מציינים מסורות שונות לחנוך (שרק חלקם בספרי חנוך שבידינו), שכתב 366 ספרים שהתפשטו במסורות עמי קדם (???), ועד זרתוסטרה שמינה ב-590 לפסה"נ וישטספה למשל ואחריהם כמבוזי וכורש[122]. גם חז"ל מייחסים לחנוך מסורות שונות (בעיקר בספרות היכלות שאף מכונה חנוך השלישי ופרקי אליעזר), כאשר סוג העיבור קרובה לכרך האסטרונומי.

נח השאיר צוואה גדושה, ויחד עם האמור בבראשית ט' 6-4, התגבש בחז"ל 7 מצוות בני נח[123].

צוואות בני יעקב – השבטים מהווים ספרות מוסר חשובה.

ספר היובלים משייך הלכות שונות לגיבורי בראשית, תוך הסבר המאורע שהוביל לתיקון חיקוקן. זולת מסורות רבות של היובלים שנשמרו בחז"ל (על כך ראו פרק שמוקדש לעניין בהמשך), היו תנאים שסברו שהאבות שמרו על כל תרי"ג המצוות (יומא כח' ע"ב).

מספר מגילות מיוחסות למשה רבינו, ביניהן שכתובי קטעי החומש ומגילת טהרה שבה כותרת אחורית בשם: 'מדרש משה' (אם כי יכול להיות הכוונה מדרש על משה, ולא שמיוחס למשה). גם חז"ל מייחסים למשה רבינו כמה וכמה תקנות (ירושלמי כתובות פ"א ה"א; פסחים קיז' ע"א; פסחים סו' ע”ב; שבת ל' ע"א; מגילה לב' ע"א; ירושלמי מגילה פ"ד ה"א עה' ע"א; סנהדרין פב'; תנחומא כ').

יהושע בן נון מתאר במגילה (4Q175, 4Q379) אירועים נוספים ממה שמצוין בתנ"ך. חז"ל מייחסים ליהושע בן נון כמה הלכות (ברכות מח' ע”ב; עירובין כב' ע”ב), ומציינים כי שכח 3,000 הלכות וחידשום בזמנו?? (תמורה טז' ע"א; תוספות תענית ד' א'). על שכחה זו ראו 2 פרקים ('השכחה הראשונה' ו'שכחום חזרו ויסדום').

מגילת 11QPs כז' מציינת שדוד המלך כתב 4,050 מזמורי תהילים לקריאתם בין השמיטות. אכן במגילות נמצאו עשרות מזמורים, אך אין בידינו לדעת אם לייחסן לתהילות דוד, או למזמורים שונים. בתרגום התנ"ך הסורי יש עוד כמה פרקי תהילים, ששלושה מהם מהמגילות. לחז"ל אין מסורת קרובה לכך. במאה ה-9 תועד כי הפטריארך טימותיאוס הראשון נחשף למציאת 200 מגילות תהילים ממערות יריחו.

משלמה המלך לא שרדו מגילות בקומראן, ואילו שני ספרים חיצוניים מיוחסים לו. חז"ל מייחסים לשלמה ארבע תקנות (עירובין כא'; ב"ק פ"א; ברכות מח'), כאשר אחת מהן - הייחוד, מובאת כבר בצוואת ראובן ו'.

נבואות גנוזות של נביאים מובאות במגילות קומראן. אלו אכן הצליחו להישמר בסתר, שגם לנצרות אין ספרים חיצונים כאלו (יש קרובים, כמו ספר וחזון ברוך), וגם לחז"ל אין מסורות קרובות לתוכנן.

עזרא ודניאל כתבו מספר ספרים חיצוניים שאינם במגילות.

בפרק זה אמנם ראינו שגם עדת קומראן וגם חז"ל מייחסים ספרים ומסורות לגיבורי המקרא, אך הקרבה בין מסורות אלו מעטה. הסיבה לכך לרוב ספרים אלו נחשבים בעדת קומראן כתבי סוד, זולת ספר היובלים.

בפרקים הבאים נדון בתקופה שעדת קומראן כבר הוקמה (אמצע בית שני, לאחר תקופת התנ"ך), ובה ניווכח כי קיימת קרבה מהותית עד זהות בין המסורות שעדת קומראן חוקקה - לבין התקנות שחז"ל ייחסו לקבוצות בתר מקראיות:

10.  העדות העיקרית כבעלי המסורה: נוסחי המקרא, התפתחותם לנוצרים ולשומרונים

כ-250 ממגילות ים המלח מהווים את כל ספרי התנ"ך[124] (שמכונים המגילות המקראיות), בחמישה נוסחים שונים אלו:

• הנוסח הקדם מסורתי: מהווה כ-80% מנוסחי המקרא שבמגילות, עבר והתקבל לידינו כנוסח המסורה ע"י בן אשר שערך את כתר ארם צובא. גם חז"ל השתמשו בנוסח דומה, אך לא שרד שום כתב מכתביהם (לא מהמקרא ולא מהמשניות והמדרשים, מה גם חלקם הועלו על הכתב בימי הגאונים), אם כי שרדו מגילות מקראיות (רק) בנוסח זה ממרד בר כוכבא ומצדה. לפיכך, התקופה שבין עדת קומראן לבין גניזת קהיר וכתר ארם צובא מכונת "תקופה הדממה".
• הנוסח הארמי: נמצאו רק שתי קטעי מגילות מקראיות בארמית: ויקרא, איוב. התנאים מודים שאת התרגום הארמי הם 'שכחו וחזרו ויסדום' (מגילה ג' ע"א) – על כך יורחב בהמשך בפרק בנושא זה, לצד פרק על התרגומים הירושלמיים. במגילות הלא המקראיות נמצאו עוד 8 מגילות בארמית[125], חלקם גם בגרסה מקבילה גם בעברית (ביניהם ספר טוביה ולכן כנראה התפתחו לידינו היום כשלושה נוסחים שונים שלו[126], וצוואת לוי בארמית למול צוואת נפתלי בעברית[127]).
• נוסח מצע עברי של תרגום השבעים (Septuagint): נוסח זה מהמגילות בעברית דומה לתרגום השבעים שביוונית[128], אך קדום לו. נוסח השבעים כנראה אומץ בנצרות כברית הישנה (עם עוד ספרים חיצוניים שחלקם מהמגילות).
• הנוסח הקדם-שומרוני (4QpaleoExm וב-4Qnumb): התקבל אצל השומרונים. לא אדון בשומרונים וקרבתם לעדת קומראן בספר זה[129], ורק יצוינו ארבע נקודות אלו: בפרגמנט אחד של מגילת ספר דברים ?? מופיע 'הר הגריזים' במקום 'המקום אשר יבחר'[130]; ליטורגיה של פרשת האזינו; שמות אתרים מצוואת לוי נשמרו במסורות השומרונית; הקבלה בסיומות מוארכים של כתיבה להגייה. במגילה4Q372  מגונה עם נכר נבל שיושב בנחלת יוסף.
• נוסחים 'קומראניים' בלעדיים: לא הכרנו כתבים בנוסח זה בשום מקום ועדה. קרוב אליהם מגילת המקדש (עליה מורחב בנפרד).

קשה להפריז בחשיבות התורנית של קיומן של נוסחי המקרא האלו, שהרי הן בלעדיות בקדימותן לכל נוסח שנמצא בידינו (אפילו לקטע הזעיר של עשרת הדברים הקדום ביותר שהיה עד להימצאותן: פפירוס נאש), וחלקן כאמור אף חדשות לנו. חלקן אף נכתבו ע”י אותו סופר של מגילות כיתתיות[131], משמע הן לא רק הובאו מחוץ לעדת קומראן והונחו בפינה (בעיקר כמו בשתי הקבוצות המגילות ראשונות), אלא סופרי העדה היו בעלי המסורה והמשיכו להעתיקם.

קיומן של כחמישה נוסחים שונים של התנ"ך במגילות, מזעזע את הציפיה המתבקשת (לדעת חוקרים) שעדה קפדנית והדוקה בשמירת המצוות (כפירושה) ובערך האמת בפרט, תאחוז בנוסחים כאלו ותמשיך בכתיבתם. היינו מצפים שעדת קומראן תקדש רק נוסח אחד, ולא תאפשר בו כל שינוי בו (אפילו לא באות אחת) – כפי שאכן עשו נאמנה בעלי המסורה מימי הביניים עד היום. לא מיותר לציין שעד אז סברו החוקרים שהיה נוסח קדום אחד של התנ"ך (Urtext), שממנו התפצלו נוסחים שונים, ושהיתה עריכה כוהנית קדומה (מכונת: P). התשובה לכך נעוצה במהותם של עדת קומראן ואופיים של כתבי הקודש והנבואה: המקרא עצמו מביא נוסחים פנימיים בתוכו, כדוגמה הידועה של עשרת הדיברות (שמות כ' – דברים ה'), ועד לחזרת חלקים בספרים שלמים כדברי הימים על שמואל ומלכים. לכן, גם למגילות הכיתתיות כמו ברית דמשק, מגילת המלחמה והסרכים היו נוסחים קרובים שאינם זהים (לעומת זאת, בהמשך יוצע סיבה אידיאולוגית לשוני בקטעי לוח השנה שבנוסחי סרך היחד וממ"ת).

ההנחה שרוב הנוסחים שאינם נוסח המסורה (או קדם-מסורה) היו סודיים יותר – ופחות מיועדים לעם (על ספרות סוד ראו בהמשך בפרק 'מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים'), שמאופיינים  למשל בתיאור מלאכים – כיוון שבין היתר בגינם טעו עמי קדם באלילות במקום מונוטאיסטיות[132].

נדגים את חשיבות נוסחי המקרא מממגילת קומראן 4Q76 שהיא נוסח קדם-מסורה לקטע ממלאכי ב' 16: 'כי אם שנ(א)תה שלח', ששונה במקצת מנוסח המסורה בימינו: 'כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר יי צְבָאוֹת; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ'. נוסח המסורה משאיר ספק בנוגע מיהו השונא: האם האל את גירוש הבעל (ואז כחטא לגרשה) או הבעל את אשתו (ואז נכון לגרשה)? על כך נחלקו תנאים (בבלי גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א'). דוגמה אחרת למטבע לשון שנטמע בימינו: ל'יישר הדורים' (ישעיהו מה' 2) מנוסח המסורה, אך אין מה ליישר 'הדורים'!, והנוסח הנכון במגילת ישעיהו הוא ל'יישר הררים'.

11.  התפיסה השגויה להתבודדותם – מהמקדש, לעיר כוהנים, וחזרה לצד החשמונאים:

לשלב עם פרק 5?

יפה ציין יהודה שיפמן^[133]: 'אין כל הצדקה לדון רק בקבוצת הלכות אחת, ויש לדון בחומר כולו. שנית יש להשתמש בשיטה ההשוואתית למטרות פרשניות ואולי אף היסטוריות. שלישית, יש להשאיר פתוחה את שאלת זיהוי הכת עד לסיום ההליך'.

התורה מסמיכה את הכוהנים לראש השופטים ומנהיגי הרוח והדת (לצד נביאים, שרובם גם היו כוהנים/לויים), וחוקרים (עוד טרם מציאת המגילות) מסכימים שההגמוניה הראשונית השלטת מימי המקרא היתה הכהונה. החוקרים אף מסכימים שעדת קומראן היא מחוג הכהונה הקדומה, ואף מהמשמרת הנבחרת של בית צדוק שכיהנה ברצף עד חוניו השלישי (או יאסון). עם זאת, מה מבחין בין כוהני בית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני לבין עדת קומראן?

• לפני עדת קומראן לא ידענו על קיומה של קבוצה חסידית כזו, או קבוצה דומה לה (ראה: 'בית נאמן'[134]).
• המגילות הכיתתיות (מהקבוצה השלישית בעיקר) שטרם נכתבו.

לפיכך ההנחה שבית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני אחזו ושמרו על מגילות שתי קבוצות הראשונות (הקדמונים והר סיני), אך רב הנסתר וכאין גלוי באשר לכך. כנראה שבית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני שמרו על מסורות כוהנים בעיקר בענייני פולחן וטהרה מהתורה (כמו: ויקרא כב' 16-1; יחזקאל מד' 31-17), ובשאר נצמדו למסורות פשט המקראות. בפרק 'כיא בחרו בקלות' אטען שמגילת המקדש נשמרה כבר מתחילת בית שני. חז”ל טוענים שחלק מהמשניות (ואפשר להניח שהרבה יותר מבין אלו שאבדו להם [כ-600 משניות]), היו הלכות סודיות רק של כוהנים (על כך מורחב בפרק 'סקירת נושאי המסורות שחז"ל מודים שקיבלו מהראשונים והסופרים').

אם עדת קומראן היא כעדת כוהנים/לווים, הרי אורח חייהם בעיר נפרדת היא היא מצוות תורה מפורשת של ערי לווים (במדבר לה'), ומתוכם 13 ערי כוהנים (יהושע כא'; דברי הימים א' ו' 42-44; עזרא ב' 70; נחמיה ז' 72). האם נטען שכל ההגמוניות הכוהניות שהיו לאורך תקופת התנ"ך היו מתבודדות או נזירות? וכי אופיה של עיר הכוהנים בענייני טהרה, כפי שמובא לגבי 'נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים' (שמואל א' כב' 19), וחז"ל מציינים עיר כוהנים בתקופתם: 'גופנית' (ברכות מד'), שונה מעדת קומראן? שאל את עצמך – אם היית מוצא ספרייה של עיר כוהנים שבה היה המשכן כמו נוב, האם היית מגדיר אותה ככת או כתורת כוהנים? האם הספרייה שלה תהיה יותר קרובה למגילות קומראן או לספרות חז"ל?

על אף התאמתה ואופיה הטבעי והתורני של עדת קומראן לעיר כוהנים נפרדת המקפידה על טהרה, הרי שבראש עדת קומראן כיהנו כוהנים מבני צדוק (מוזכרים כך כ-22 במגילות הכיתתיות), ואילו הנביא יחזקאל שמציינם ארבע פעמים – כולם בתפקיד כהונה במקדש. השאלה המתבקשת אם כן היא, מדוע עדת קומראן יושבת במדבר ובקומראן ולא במקדש?! בספר זה נטען כי יש לחלק את תקופת עדת קומראן לשלושה תקופות, שהשאלה והתשובה מתייחס רק לאמצעית מהן: בתקופה הראשונה טרם ההתבוללות וטרום החשמונאים (תחילת המאה השנייה לפסה"נ, עדת קומראן כיהנה במקדש בירושלים; בתקופה השנייה עדת קומראן נדדה למדבר (ובכללו ליישוב בקומראן) – על כך נענה להלן; בתקופה השלישית עדת קומראן התקרבה לחשמונאים, ואולי אף כיהנה בבית המקדש. ישנה תקופה נוספת מאוחרת לאלו - ימי הורדוס והחורבן, אך היא מזוהה בספר זה עם האיסיים.

מדוע אם כן הספרייה נשארה בקומראן? כנראה שהאיחוד לא היה מלא, וראו בפרק על יישום חלקיים.

אם מובנים ומתקבלים הפרקים הקודמים על זהותם וחשיבותם של עדת קומראן והמגילות, הרי שפועל יוצא של עדת קומראן כקבוצה נעלה בתורה ובקדושה, היא מרוממת מעם הארץ, וזאת במיוחד בתקופת ההתיונות החריפה ששררה בתקופת הטרום-חשמונאית. מכאן שטבעי ונכון שעדת קומראן תתבודד אם מהעם החוטא, כהודאתם: '[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה' (ממ"ת ד' 7-8). כך כבר המליץ ירמיהו ט' 1: 'מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם: כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים'. ולמעשה, אין הבדל בין עדת קומראן שהתרחקה מהמתייונים וירדה למדבר[135], לבין בריחת החשמונאים למדבר אחריהם ובעקבותם (מק"א ב' 33-29[136]. מק"ב ה' 35[137] מתאר את ירידת יהודה המקבי עם 9 חבריו רק לאחר הטמאת אנטיוכוס את המקדש). לאחרונה כנה ורמן הציעה שהמרידות/בריחות אלו מכוונות לעדת קומראן[138], על פניו החשמונאים הקפידו בחומרת טהרה דומה לעדת קומראן, למשל באוכלם רק עשבים[139], וקדימות וקרבת המקוואות וכלי האוכל שבארמוניתיהם ביריחו. מעניין שבעוד מקובל להעריך ואף להעריץ את החשמונאים בשל כך, בימינו לא השכילו לייחס הערכה זו גם, וכאמור אף קודם ויותר - לעדת קומראן.

מורה הצדק הנחה להקים מחנות שאורח החיים בהם שיתופי כקיבוץ: הרכוש וההון יהיו שייכים לכל היחד (מחנה אחד), ייסדו את ה'קופה'^[140] (בלשון חז”ל^[141]), וסעודות הלימוד והמשפט משותפים. אהבה וחסד^[142] הם מיסודות דרכם בין חברי העדה, והפוך מכך למתנכרים להם או לתועים בתורה (אנשי החושך, המתייונים בימיו של מורה הצדק) [143]. תקנות אלו מותאמות למעגל קבוצתי קטן ממעגל העם, אך ישנם גם תקנות לכל העם כמו בסרך אחרית הימים, וספרות החוכמה במגילות מופנית לכל איש בהמלצות מוסר. אורח החיים העתיק התרכז על פי רוב בקהילות, ורבות מהלכות אלו קיבלו הפרושים והנוצרים הראשונים (בעיקר דרך החסידים-איסיים, כפי שיפורט בפרק בנושא זה). יש לציין שגם בני הנביאים – תלמידי שמואל ואלישע, הם בעלי מאפיינים דומים, וכן האמנה שבנחמיה ט'-י'.

לפיכך, עיר כוהנים כעדת קומראן מקבלת חיזוק משנה תוקף כאשר אין בית מקדש, או כאשר בית המקדש אינו בניהולם, ויש להם ביקורת כלפי השולטים בעיר, וטהרת המקדש והכוהנים בה. לפיכך עדת קומראן מחליפה את ירושלים/המקדש בקדושתה העצמית כעדת קודש: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23), ולכן, כפי שהתורה אוסרת על כוהנים בעלי מום לשרת במקדש (ויקרא כא' 17), כך גם עדת קומראן אינה מרשה לטמאים ובעלי מומים לשהות בעדתם (ברית דמשק 4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).

בהקשר כהונת עדת קומראן במקדש, נטישתו וחזרה בשלבים במהלך תקופת החשמונאים, יש לציין את מגילת המקדש, מגילת ירושלים החדשה (בארמית) ומזמורי אהבה לירושלים. לכאורה מגילות אלו מצביעות על זיקה ישירה למקדש, אך מגילת המקדש מיוחסת למתן תורה (כך שאין לה קשר להתבודדותה הזמנית ולעדת קומראן כקבוצה, אלא רק לאחיתה ושימושה); מ' ירושלים החדשה מתייחסת לפרטי הבנייה ארכיטקטוניים של ירושלים באחרית הימים[144]; ומזמורי האהבה לירושלים בתקופה שעדת קומראן במדבר – אלו מצביעים שהפרישה הינה זמנית וירושלים בראש שמחתם.

כאמור לעיל, לאחר תקופת ההתבודדות של הפרישה מהמקדש בגלל המתיוונים, ולאחר שחוסלה ההתיוונות (כנבואת 40 השנה [ברית דמשק כ' 15-13]) בכימי יוחנן הורקנוס, חזרה עדת קומראן בתקופה השלישית לירושלים והמקדש, ואלו ימי שיא השפעתה לצידו של יונתן אלכסנדר ינאי – (בניגוד לפרושים שהיו יריבים לשני אלו). מגמה זו נמשכה בין בחפצת הורדוס את האיסיים, וכך כך יפורט בפרקים המיועדים לכך בהמשך.

אף על פי כן, חוקרים נוטים לצמצם את עדת קומראן להגדרה הסוציולוגית של כת מתבודדת, אף שעד היום הגדרות אלו תואמות לקבוצות נעלות ונבחרות, כמו מיונים ונהלים של קיבוצים ויחידות מובחרות בצבא (למרות שככלל הקהילה החברתית בעולם המודרני רחוקה מחיי הקהיתיות העתיקים). יגאל ידין מסכם בעמ' 171 למאמרו על שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. הדברים יפים, אך גם הפוך – כלפי החוקרים עצמם. הן העולם האמוני-דתי והן העולם המחקר האובייקטיבי, אינם מכירים את רוממות הכהונה הגדולה של בית צדוק בהיותם כנסת ישראל והסופרים, למרות שמעלתם זו היתה בתקופות מעטות בהיסטוריה היהודית, ולמעלה מכל כבשיא ימי עדת קומראן. מחסום תפיסתי גלותי זה קיבע הגדרות סוציולוגיות צרות וכיתתיות, ובמקרים קיצוניים אף לסלידה. אדרבא, יש להבין את רוממותם של עדת קומראן לצד מהותם התורנית כמצב נכון וטבעי למעמד הכהונה והסופרים - היא ההגדרה הסוציולוגית הנכונה. נקודת המבט המודרנית שכת הינה התארגנות נחותה דחויה או מיושנת, יסודה בטעות. כת, או יותר נכון – קבוצת עלית, היא ככנסת ישראל בעולם העתיק, אך גם בהגמוניות הנהגה שונות לאורך ההיסטוריה. יתרה מזו, טבע האדם לא השתנה, סולם מאסלו מציב נאמנה את הצורך במקובלות חברתית, וייתכן שנוכח התפוררות הקהילתיות בעולם המודרני – קשה להבין גיבושה וערכה של עדת קומראן. יש לזכור שגם הפרושים הראשונים, היו קרובים מאוד בתפיסתם החברתית והקהילתית[145], כאשר נוכח החורבן ואיבוד תפקיד הכהונה, מתקופת האמוראים בוטלו הלכות טהרה שונות.

סיבה נוספת שבגינה נדמה לחוקרים שעדת קומראן הינה כיתתית, היא ספרות הסוד שבמגילות. כפי שינותח בפרק על כך בהמשך, רוב המגילות שאינן מקראיות, הן ספרות סוד שאמורות להיות חשופות ולנמדות ע"י חברי העדה בהתאם לדרגתם. כך גם הדבר בספרות הסוד של חז"ל, ובמיוחד כאשר ספרויות הסוד בין שני זרמים אלו דומות במיוחד (דהיינו, חז"ל העתיקום מעדת קומראן, וכבר הצביעו חוקרים שספרות היכלות למשל אינם החוג המרכזי של חז"ל). על כך יורחב בפרק על כך.

יש לציין כי המועד של ההתגלות לחיבור הסרכים היה כאשר עדת קומראן התבודדה. עם זאת, אין הדבר מחייב שההלכות הסרכים בעיקר הן כיתתיות, אלה רובן הלכות שרלוונטיות לכל העם, ולכל קבוצה דומה, ובאם אנשים שאינם בקבוצה, הרי שכיוון שלא הספיקו לפרטם גם למתכונת של קבוצות שאינם הומוגניות, וגדולות יותר כעיר ועד מדינה, הרי שיש להקיש מהלכות אלו למעגלים האחרים - כפי שעשו חז"ל, וזו סיבה נוספת להבדל ביניהם, שהרי חז"ל הטרוגניים ומכוונים לכל העם.

12.  הבהרת קדושת הנישואים והגבלת מיניות - אינה נזירות, שאמנם הייתה זמנית בגדולי התורה:

הנישואים בעדת קומראן הן ברית קודש. מטרימה להם בבדיקת התאמה (תיכון) זוגי^[146] ובתולי האשה (ב"ד 4QD ^f Frg. 3 15-10[147]), וחובת גילוי מומי הכלה[148]. מספר מגילות קטועות מתארות ספרות טקסית לנישואין[149], שכנראה הן פיתוח של הלכות החיתון מספר טוביה שממנו האמירה המפורסמת בחתונה במסורת חז"ל עד ימינו: 'כדת משה וישראל' (ו' 13; ז' 13, 14[150]) לצד הלכות חיתון שונות (רובן הגיעו לחז"ל, למרות שלא ידעו/ציינו שמקורם מספר טוביה[151]). לאחרונה נחשף היתר גירושים לברית דמשק יג' 17-16^[152] (תודות לההדרתו החדשה של אלישע קימרון). ראייה חותכת זו מחזקת ממצאים קודמים של קברי נשים וילדים סמוך ליישוב בקומראן[153], וההלכה המתפרשת מהמגילה המקראית 4Q76 שהינה נוסח ייחודי למלאכי ב' 16 שכבר התירה גירושים: 'כי אם שנ(א)תה שלח'[154]. גם בן סירא, שהיה כנראה חבר בעדה (על כך ראה בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן ויחסו לבן סירא'), התיר גירושין מסיבות דומות (כה' 29[155]). יש הטוענים שגירושים הותרו אך היה איסור להינשא שנית (לבן-זוג אחר), אך אין לכך מקור במגילות, ומנסים למצוא רמזים מכך שישו הטיף בעניין (לוקס טז' 18[156]). עדיין יש פער רב לגישתו המקלה של עקיבא: אפילו מצא אחרת נאה הימנה' (גיטין פ"י מ"י), ושגייר את אשתו של הנציב הרומי טורנוסרופוס (טיניאוס רופוס) כדי להינשא לה (נדרים נ ע"ב).

למרות זאת, התקבע במחקר כי עדת קומראן הוגדרה כיתתית ונזירית, נוכח מסקנתם השגויה בנוגע להיתר ואופי חיי הזוגיות של חברי עדת קומראן. לא נמצאה אמירה מפורשת לאיסור נישואים  בשום מגילה[157] (וכאמור סותרת לכמה מגילות), אך נשים לא מוזכרות (רק) בסרך היחד. יוספוס ציין שקבוצה אחת מהאייסים נמנעה כליל הנישואין (מלחמת היהודים ב' פ"ח[158]), וכך גם מתארים זאת פליניוס הזקן ופילון האלכסנדרוני. עם זאת, ישנם מספר גיבורים שפרשו זמנית מבני/בנות זוגם. בחנוך ב' (הסלאבי) כג'[159] מספר שניר, אחיינו של נח, חשד כי אשתו צופמינה בגדה עם אחר (בבגידה עם מלאך חושד גם למך [חנוך א' קו' 1-12; מגילה חיצונית לבראשית ב'), כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה, כנראה כי שימש ככוהן גדול (זהו כנראה המקור לסיפור הולדת ישו) – כנראה כי פרש ממנה; בצוואת יששכר ב' 1 מצוין: 'וירא אז מלאך יי אל יעקב ויאמר שני בנים תלד רחל כי בחלה (מאסה) במשכב בעלה ותבחר הנזר (בנזירות)'. גם כאן המקור במקרא מרמז על משה רבינו בשמות יח' 2 ובמדבר יב' 8-1, והמדרש שבת פז' מסביר זאת[160]. יש לציין שעדת קומראן התעלה לרמת מלאכים בשבתות (שירות עולת השבת), וחוקם בשבת אסר על משגל (יובלים ??; ברית דמשק ??). כמו"כ, מ' המקדש מה' 12-11 (וב"ד יג' 2-1) אוסרת על משגל בעיר המקדש. ייתכן ומורה הצדק ואולי גם חברי העדה ברמה הגבוהה (שכן גם להם מיוחסת נבואה במגילות מורה הצדק[161]), פרשו באופן זמני/קבוע מנשותיהם. בחז"ל רבי עוזאי התנזר כליל מנשים, וכנראה היה חסיד (על חסידי התנאים מהאיסיים ראו בהמשך).

במגילות הקדמוניות עד מגילות חורבן הבית (קבוצות 3-1) מודגשת מצוות חיתון עם כלה ממשפחת האב[162]. היות ואין לכך שום אזכור במגילות הכיתתיות של מגילות מורה הצדק (קבוצה 4), ייתכן שעדת קומראן ביטלה חוק זה. על כך מעידה מסורת חז"ל: 'הותרו השבטים להתחתן זה עם זה' (תענית ל' ע"ב).

לעומת גישה זו של עדת קומראן לנישואים וגירושים, היו אמוראים שנשאו אשה רק כדי לשכב איתה לילה אחד ואז גירושיה, כיוון שהיו בנסיעות ארוכות מנשותיהם (??). במגילת דברי עמרם ??? הוא שובח על אי-נשיאתו אשה נוספת, למרות שהיה רחוק מאשתו יוכבד 42 שנה.

ההבדל העקרוני בין עדת קומראן לחז"ל[163] בתחום זה הוא הדגש ההלכתי על מהות וכמות והמשגל עם האשה: בעדת קומראן הודגשה מטרת הבאת ילדים - ולא לתענוג (צוואת יששכר ב' 3[164]; טוביה ח' 7 ^[165]) לצד איסור הזנות עם האשה (-אשתו) (4QDb 4Q267   Frg. 7 א' 13-12[166]), שהינה כהרחבה לאיסור הזנות הכלל הרווח במקרא ובמגילות. מגורי האבות באוהלים נפרדים מהאמהות גם מצביעים על גישה זו (בראשית כד' 67[167]; היובלים כג' 4[168]). זוהי למעשה גם תפיסתו של יוספוס (????), אך בחז"ל יש הטרוגניות של דעות ולעיתים אף היתרים הפוכים[169]. כך למשל בעוד מגילת חזון עמרם משבחת את עמרם על ארבעים ושתיים שנה שלא יכל לחזור לאשתו (נתקע בחברון לאחר שהגיע לשפץ את קבר האבות) ולא לקח אשה אחרת, ואילו האמוראים בבל היו נושאים אשה ללילה אחד בלבד כאשר היו בנסיעות ורחוקים מנשותיהם (הראשונות) ???.

13.  המשמעות הנכונה של אחרית סוף כל הימים והציפייה לגאולה

רוב החוקרים סוברים שעדת קומראן ציפתה לכל הגאולות בימיהם (או בדור הבא אחריהם) ובפרט במגילת המלחמה (או"ח)^[170]. אבקש לטעון כי מסקנה זו אינה מחייבת וכן אינה חד-משמעית בחלק מהמגילות^[171], למשל 'אחרית הימים' אינה בהכרח 'סוף כל הימים'^[172], ובשאר המגילות המסר דווקא הפוך במפורש:

פשר חבקוק ו' 15 – ז' 8: 'למען ירוץ֯ ‏[הקורא בו‏ פשר הדב]ר֯ א֯[שר‏ וידבר אל אל חבקוק לכתוב את הבאות על {על‏} הדור האחרון ואת גמר הקץ לוא הודעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים כיא עוד חזון למועד יפיח לקץ ולוא יכזב‏ פשרו אשר יארוך הקץ האחרון^[173] ויתר על כול אשר דברו הנביאים כיא רזי אל להפל{א}ה'; פסידו יחזקאל (4Q386-8): 'שמח את נפשי ויתבהלו הימים מהר עד אשר יאמרו האדם הלא ממהים הימים למען ירשו בני ישראל'^[174]. שני מקורות אלו הן הסתייגות מלהסיק ולהודיע מתי או מהו 'גמר הקץ' (במיוחד נוכח פירושו המקובל של 'קץ' - כתקופה), וזאת הרבה לפני 'סוף כל הימים' - שאותה מגילת חוכמת הרזים א' 7-5 מקשרת עם תום הרשעה והישארות החוכמה בלבד[175]. גם מגילה 4Q248^[176] מתארת את שיבת יי לישראל לאחר גזירות אנטיוכוס שתוארו גם באפוקריפון ירמיהו, ובהן אין תמונת אחרית הימים שכוללת תחיית המתים או מהפכה קוסמית כלשהי. מגילת 470Q4 מזכירה את מיכאל צדקיהו וחידוש הברית האסכטולוגית בין ה' לישראל, אך אין בה ציון מועד, ואין מנהיג בשם צדקיהו בתקופתם (ככל שידוע לנו). פשר הושע מציין את: 'כוהן האחרון אשר ישלח ידו להכות באפרים', וודאי שמדובר בכוהן באותו הדור או שיבוא אחר הדור של נבואת פשר זה (ולא הכוהן של סוף כל הימים). דוגמא נוספת היא זיהוי ימיהם כ'אחרית הימים' בממ”ת א' 6^[177]. משמעו שכבר אז בימיהם היו אלו ימים טובים, כנראה כיוון שהסתיימו ימי המלחמות והתייוונות כפי שתוארו בברית דמשק ובפשרים, כנבואת 40 השנה ממות מורה הצדק בברית דמשק כ' 15-13^[178].

מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5^[179] מוכיחה שעדת קומראן ידעה שהגאולה האחרונה תבוא רק לאחר חורבן הבית הנוכחי (השני), וזאת בהתייחסה לבית המקדש הראשון[180]. בעקבותיה הוכחות הובאו גם בפשר 4Q174 האסכטולוגי ג' 13-1^[181]. לצידם מציינים זאת: היובלים א' 17, 27^[182]; ספר טוביה יד' 5^[183]; חזון עזרא ז' 26[184]. לכן, השערות חוקרים כי עדת קומראן סברה שהגאולה תבוא בימיהם או לאלתר ומיד (בעוד הבית השני עומד על תילו) – אינן עולות בקנה אחד עם המסר של מגילות אלו.

סרך היחד הינה כחוקה פנימית המרחיבה את ברית דמשק שחקק מורה הצדק כעיקר ההלכה הכיתתית. בפרק ז' 22-16^[185] מתארת המגילה את תקופת הביניים^[186] בין משיחים - וללא משיח. ספק אם הכוונה עד ימי המשיח שאחרי מורה הצדק (ברית דמשק יט' 35-כ' 1, ראו הצעתי לזהותו בהמשך עם ינאי, יחד עם סרך העדה ??), או עד המשיח של אחרית סוף כל הימים שיושב בשמיים וממתין לירידתו ארצה לפי חנוך מ' 5-1^[187]; דניאל ז' 13^[188]; מגילת חוכמת הרזים א' 7-5; עזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי (ספר חיצוני שאינו במגילות). מגילת ‎4Q471a (4QPolemical Text) מתארת כישלון מלחמה, שסותר אפוקליפטית גאולת סוף כל הימים זו, וזאת כבר לאחר ניצחונות החשמונאים (לפחות לדעת החוקרים).

השפעה עקיפה באה מהאבחנה של האמונה בגזרה הקדומה הכפולה (פרדסטינציה דופלקס[189]), אך אינה פשוטה כלל ועיקר. סתירה לכך היא אי היכולת להבין את שקילת הרוחות ('תיכון'^[190]) מחד גיסא, ואת פסיקת עדת קומראן המשפטית-ארצית מאידך גיסא, שכוללת בפרט הרחקה או הכנסה של חברים לעדה. גורלו של אדם נתון בידי שמיים, אך רק בדיעבד/בסופו אפשר לדעת גזרתו. נדמה שכך הדברים גם בימינו.

גם אם היתה לעדת קומראן ציפייה למימוש מלא (למרות שכאמור מוכח שלא סביר), הרי נבואות כאלו רווחות כבר מהתנ"ך, ועדת קומראן פיתחה עיקרון של מימוש ויישום חלקי למהותו של בית שני ובכלל זה המאורעות שבימיו – ועל כך יובא בפרק 'יישומים חלקיים מנבואות ומגילות'.

ג.       המאורעות ההיסטוריים המרכזיים בתהליך ייסוד עדת קומראן

14.  השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים והתגלות שני החגים: פסח וסוכות

במגילת קומראן (ים המלח) ברית דמשק יש טענה ביחס להבדל של קיום מצוות כלשהן בין בית ראשון לשני:

'ועל הנשיא כ̇תוב "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" (דברים יז' 17) ודויד לא קרא בספר התורה החתום אשר היה בארון כי לא‏ נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע[191] (ויושוע) והזקנים[192] אשר עבדו את העשתרת ויטמון נגלה עד עמוד[193] צדוק ויעלו מעשי דויד מלבד דם אוריה' (ברית דמשק ה' 2-5).

קטע זה מסביר שאכן בבית ראשון לא שמרו על המצוות (בפרט על איסור פוליגמיה), אך זאת לא מכיוון שהם שהם טרם נחקקו/הונהגו, או לא מכיוון שטרם קמה הגמוניה כזו או אחרת שתאכוף אותם, אלא מכיוון שתורה מסוימת ('ספר התורה החתום'), הוחבאה והוסתרה ע"י רשעים שהנהיגו את העם מתקופת השופטים (טענה דומה מצוינת בדברים לא' 29: 'כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם', ויובלים ו' 39, בה מלאך הפנים מספר למשה רבינו: 'כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר', אך שניהם אינם מפרטות מתי ואיך, ובמיוחד מתי בדיוק יחזר עמ"י לשמור על התורה והמצוות). מסורת שכחה זו הועברה גם לחז"ל (תמורה טז' ע"א; תוספות תענית ד' א'[194]), ובדומה גם למשה רבינו (תנחומא כ'; סנהדרין פב'; פסחים ס'ו ע”ב). רבנים שונים ניסו לתרץ זאת מסיבות שונות[195].

גלוי וידוע שבבית ראשון רוב העם והמלכים לא שמרו על התורה והמצוות[196]. חיסרון שמירת התורה עולה מעיון מונוגמיה מול פוליגמיה בתקופות התנ"ך: משה רבינו כנראה פרש זמנית מאשתו (ראו בפרק על נזירות), ולא מוזכרים אשתו וילדיו של יהושע בן נון; העיוות התורני והמוסרי שבספר שופטים, ובפרט בעניין ריבוי נשים[197] (– שזהו העניין הנטען לקטע בב"ד); דוד ושלמה כאמור הרבו לעצמם נשים (אם כי מרתק כי אפילו לשלמה מוזכר חטא נשים נכריות ולא רבות [מלכים א' יא' 2[198]]); ומימי חזקיהו ועד החשמונאים – חזרו למונוגמיה (ואחריהם אפרים והפרושים שוב חזרו לפולוגמיה, ונגדם פולמוס זה בב"ד). גם אזכורי תורת משה מעטים לאורך תקופת השופטים, אזכורים ספורים יש בתקופת שמואל דוד ושלמה, וכמה פעמים נוספות למלכים אחריהם. יתרה מזו, רוב השופטים נסקרים על מהות טיבם ועמידה על קנקנם – לפי אם עשו הטוב או הרע בעיניי שופט כל הארץ, ואין טענות נגדם שעברו על מצוות כלשהן מתורת משה. לפיכך, אפשר להניח שהתורה בכללותה בבית ראשון לא היתה נגישה ונשמרת, מה גם טענה זו מצוינת מפורשות לפחות פעמיים בתנ"ך: 'וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה' (דברי הימים ב' טו' 3); 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן [חג סוכות] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (נחמיה ח' 17) (יש לציין שאפילו בחניכת בית המקדש הראשון בחודש השביעי [מל"א ח'], לא רמוזה שום הלכה לגבי סוכה או ארבעת המינים). על אמירה שנייה זו מנחמיה על הסוכות נדון להלן.

נחזור לשתי ביטויים חשובים מב"ד ה' 5-2 שמצריכים ביאור, כדי לזהות מהו 'ספר התורה החתום' ומתי הוא נמצא (מתי קם 'עמוד צדוק' שמצא את הספר)?

בהנחה ש'ספר התורה החתום' הינו מגילת המקדש (ולא החומש), הרי שכשני שליש ראשונים ממנה עוסקים בתיאור בניית המקדש וחוקיו, ואילו השליש האחרון שעוסק במצוות מאוחדות מהחומש[199], קטוע, ומהקטעים שבידינו – אין בהם מצוות אלו - כך שאינינו יודעים אם היה, ורק לא שרד לידינו.

תחילה נבטל את האפשרות שמדובר על צדוק בן אחיטוב הכוהן ששמר אמונים לדוד המלך וחנך את בית המקדש עם שלמה – זאת כיוון שבזמנו חטא חטאו דוד שלמה רחבעם ואביה בריבוי הנשים – כך שלא סביר ש'עמוד צדוק' חל בימיהם והם התעלמו ממנו (במיוחד שהיו מלכים צדיקים רוב ימיהם).

שתי אפשרויות עיקריות יש לזיהוי 'ספר התורה החתום': החומש ומגילת המקדש.

• אפשר שהחומש היה בידו ובידיעתו של דוד, אלא רק שפירש את כמות היתר הנשים בדברים יז' 17[200] - כפי שחז"ל פירשו היתר עד 18 נשים (סנהדרין ב' 5[201]), אך פירוש הפשט, שהיה היחיד בבית ראשון, מהותו ריבוי אפילו שתיים. מגילת המקדש נז' 15-19[202] לא מותירה מקום לספק לעניין פירוש ריבוי הנשים[203] - היא אוסרת ריבוי שתי נשים ומעלה – כמו בקטע בברית דמשק ד' 20-ה' 10[204], ולכן התאמתה גבוהה יותר.
• מגילת המקדש מפרטת את לוח השמש השבתי ומועדיו, והלכות נוספות – שגם אלו לא קוימו בימי בית ראשון, וכנראה הראשונים שקיימו את הלוח הזה היו חברי עדת קומראן.
• הביטוי 'תורה' מתייחס יותר למ' המקדש מאשר לחומש בציון שבנחמיה י' 35[205]: 'ככתוב בתורה' לגבי חג העצים. חג העצים אינו מוזכר בחומש[206], ורק מגילת המקדש מציינת החג בסדר החגים לפי לוח השנה 364 יום[207].
• בפרק 'כיא בחרו בקלות' אטען שמגילת המקדש נשמרה כבר מתחילת בית שני. חידוש חג הסוכות ע"י עזרא ונחמיה: 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' מפרט הלכות שיש רק במגילת המקדש מב' 17-12 (ולא בחומש).
• החיזוק העיקרי לכך ש'ספר התורה החתום' הוא מגילת המקדש, הינה מהספר שמצא חלקיהו הכוהן ומסרו לשפן הסופר שקראו יאשיהו (מלכים ב' כב' 8): 'וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית יי וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ, וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל הָעָם, לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל; וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּלדִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יי... כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים' (מלכים ב' כג' 22-2 ומקבילה בדבה”י ב' לד') הוא מגילת המקדש (ולא ספר דברים כדעת רוב החוקרים), כיוון שמ' המקדש מרכזת את המונחים ברית ופסח יחדיו, ואילו בדברים ובשמות הם מובאים בנפרד.
• בנוסף, חלקיהו הכוהן הינו נכדו של צדוק בן אחיטוב[208], ורק בני צדוק שמרו את המצוות לפי יחזקאל מד' 15 שמברכם: 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי'.

אם נכונים זיהויים אלו, הרי שיש לאחר את מועד מציאת 'ספר התורה החתום' לאמצע בית שני, ולייחס את 'עמוד צדוק' לשמעון הצדיק (הראשון או השני, ראו בפרק על בנושא זה) או למורה הצדק. ישנה כמובן אפשרות ש'עמוד צדוק הוא כל אחד מכוהני בית צדוק, וביניהם חלקיהו ועזרא הם הקרובים ביותר להתאמה.

15.  התגלות חג השבועות לעדת קומראן: ברית ושבועה שנתית כשאחריו מועדי 50 יום נוספים

בספר עזרא עצמו נכרתה אמנה וברית לשמירת המצוות, ואף הותקנו כמה תקנות, זוהי אכן התקרבות ממשית לקהילה תורנית, ובמיוחד שחידשו את חג סוכות: 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (נחמיה ח' 17), היו להם ספרי יוחסין (??), ומצאו ספר תורה??

רפורמה מעין זו עם חידוש חג מתוארת ממציאת יאשיהו ספר תורה: 'כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים' (מלכים ב' כב'; דבה”י ב' לד'[209]), וייתכן שגילוי זה 'עמוד צדוק' המתואר לעיל הוא דמשק ה' 2-5 (וראו שם 3 הצעות).

החג שעדיין לא חודש הוא שבועות, והנה הוא המודגש ביובלים ו' ועליו המחלוקת הגדולה ביותר בין הפרושים לצדוקים – 'למחרת השבת', שכנראה הד לפולמוסה שרד גם במגילת 513Q4 המזכירה את 'הנף העומר... ביום שבת... תעות עורון... לא מתורת משה".

"כתביו הפילוסופיים של פילון", מבחר ערוך בידי יוחנן לוי, (תרגום לעברית: יהושע עמיר), הוצאת מגנס, תשל"ה, עמוד 43: "ועתה לעומת כל האמור, אתאר את עצרתם של אלה המקדישים את עצמם ואת חייהם למדע ולעיון באמיתות היקום על פי תורותיו הקדושות של משה הנביא. ראשית כל, אלה מתוועדים מדי שבעה  שבועות, מכיוון שהם נותנים יקר לא רק למספר שבע הפשוט בלבד אלא גם לחזקתה של שבע. כי יודעים הם כי צניעות ובתולי עולם נועדים למספר זה. חג זה – אקדמה הוא לחג הגדול ביותר, שזכה במספר חמישים (היינו חג השבועות)".

המשך מחלוקות לוח השנה ראו בפרק החידה על כך.

16.  ייסוד עדת קומראן בימי שיא ההתייוונות, נטישתם מירושלים למדבר כנגד השתלטות אפרים ומנשה

שלושה מקורות קודש עיקריים מתארים את התקופה הסלווקית בא"י: ספר החלומות בחנוך א'/החבשי (פג'-צ'[210]), אפוקריפון ירמיה[211], דניאל ז' ויא'. בנוסף, מגילות ברית דמשק והפשרים חוברו ע”י מורה הצדק בתקופה הטרום חשמונאית עד תחילת ימי המרד[212], קרי לערך בין 210 ל-160 לפסה”נ, אך אין בהם תיאור אקטואלי (היסטורי בדיעבד) רחב[213].

אפוקריפון ירמיהו מתאר את שבעים השנים[214] שבין בין שנת 243 ועד 173 לפסה”נ[215] כשיא ההתייוונות, שבה קבוצת 'אפרים'[216]-דורשי החלקות הם המתייוונים ו'מרשיעי הברית'[217]. מייסדיהם או ראשיהם הם שלושת הכוהנים הרשעים (אפוקריפון ירמיה[218]), שאחד האחרונים שבהם הוא כנראה יאסון או מנלאוס[219] - אלו ידועים לנו מספרי המקבים. אפשר שאלו דמויות נוספות ממגילות מורה הצדק: איש הבליעיל, הלצון וכפיר החרון[220]. כוהנים רשעים אלו שלטו בירושלים (פשר חבקוק ז' 8-7[221]), וזאת כאשר החשמונאים הראשונים או הפרושים הראשונים טרם שלטו בירושלים בתקופה זו (נקודה נוספת המצביעה על חוסר התאמה, בניגוד לזיהוי המקובל על-ידי רוב החוקרים).

390 שנה לאחר חורבן בית ראשון[222], עדת קומראן חזרה בתשובה והתאגדה במהלך כעשרים שנה, עד שמינתה עליה את מורה הצדק.

לדיאבון, רוב העם התקרב וכן קיבל את עמדות מנהיגי 'אפרים'-דורשי החלקות[223], ולכן, נוכח אי-טהרת העיר והמקדש, בימים אלו עדת קומראן עזבה את המקדש וירושלים, וסירבה להשתתף ולעלות למקדש[224].

במגילות מורה הצדק מוזכרים כחמש קבוצות שניתן להם כינויי סתר, והם: אפרים ומנשה (המתנגדים העיקריים לעדת קומראן, בית פלג אבשלום ו?? (קבוצות הביניים, ינותחו בפרק בנושא זה).

בין עדת קומראן לקבוצות/כתות האחרות התנהלה תחילה התקשרות של נסיונות שכנוע. דורשי החלקות סירבו[225] לקבל מעדת קומראן את 'ספר התורה שנית'[226] (4Q177, שהוא כנראה ספר היובלים[227]) וגם את 'התורה אשר שלח א̇ליו' (פשר תהילים ד' 8-9)[228]. חברים מעדת קומראן נטשו את העדה, וחלקם הצטרפו למתנגיה המובהקים, ועדת קומראן ראתה זאת בחומרה (על כך והצעות לזיהוי בפרק 'קבוצות הביניים').

היות שהמידע ההיסטורי שבידינו על התקופה הטרום חשמונאית הוא מועט, זיהוי אפרים ומנשה אינו מאפשר הצעות זיהוי ברורות. נציין כמה קבוצות אפשריות-מתייוונות מהתקופה: 'בית/אנשי טוביה' (Tobiads)[229] שהשפיעו מסוף כהונת חוניו השני, בני/משמרת בלגה שהתייוונו בין השנים 172-163 לפסה”נ, והאנטיוכים שיאסון קיבל לרשום בירושלים (מק”ב ד' 9).

חלקם אולי כינויים שהיו ידועים לעם, אך לא לנו היום. שתי הקבוצות המתנגדות העיקריות לעדת קומראן (אפרים ומנשה), יחד עם עדת קומראן (המכונים במגילות 'יהודה') – יוצרים חלוקה משולשת. כך גם חילקו חז"ל ויוספוס את עיקרי הכתות: חז"ל: הם נגד הצדוקים והבייתוסים; יוספוס: הפרושים הצדוקים והאיסיים. והדבר מתחזק מהעובדה שיוספוס לא הזכיר את הבייתוסים, אלא רק את האיסיים (כמוצע שבמקומם). לפיכך במחקר התקבל זיהויו של דוד פלוסר במאמרו ??? ש: הפרושים הם אפרים; הצדוקים הם מנשה; עדת קומראן היא האיסיים. בספר זה מבוקש לדחות זיהוי זה, בטענות המובאות בפרקים השונים, וכאן יצוין שלא סביר[230] שהפרושים והצדוקים התאחדו ביניהם כאמור פשר תהילים ב' 18-19[231].

בהמשך הימים, כנראה בדור השלישי לחשמונאים, המתייוונים (ובכללם שלוש הקבוצות לעיל) איבדו את ההנהגה, ואף אבדו[232] לחלוטין, כפי שיפורט בהמשך.

17.  מינוי מורה הצדק על עדת קומראן, יחסו לבן סירא ושמעון הצדיק

לאחר עשרים שנה שבמהלכם עדת קומראן חזרה בתשובה והתאגדה, היא מוצאת וממנת עליה את מורה הצדק. שלוש עובדות עיקריות אנו יודעים עליו: כוהן, ברח מירושלים (וניצל מניסיון התנקשות), וכתב עשרות מגילות כיתתיות. אך למרות היותו מנהיג עיקרי, אינו מוזכר בספרות חיצונית למגילות. האם זה כיוון שנותר אלמוני, או כיוון שחייו והשפעתו היו בתקופת תחילת המאה השנייה לפסה"נ, שכאמור מימים אלו בקושי יש בידינו מידע היסטורי?

שני כוהנים צדיקים קרובים לעדת קומראן מתקופה זו: שמעון הצדיק השני, ובן סירא.

שמעון הצדיק השני: כוהן גדול מבית צדוק שחי וכיהן בסוף המאה השלישית עד תחילת המאה השנייה לפסה"נ. הן חז"ל והן בן סירא מברכים את שמעון הצדיק, אך היות והיו שניים כאלו – סב (היום מכונה 'שמעון הראשון') ונכדו (הנ"ל), ואין די היסטורגרפיה ופירוט עליהם, קשה להכריע למי מהם התכוונו. נוכח השבחים עליו, היינו מצפים שהמגילות שנכתבו בתקופה קרובה אליו יזכירו אותו, אך אין כזה אזכור (אם כי לא צוין גם שום כהן או מנהיג אחר מבית שני). ישנה אפשרות ששמעון זה הוא מורה הצדק, כאשר תחילה ורוב ימיו כיהן ככוהן גדול בבית המקדש, ובסוף ימיו ברח נוכח התגברות ההתיוונות, כפי שמצוין על בריחת מורה הצדק (פשר חבקוק ו' 8-4[233]).

 בן סירא: כנראה כוהן, חי וכתב ספרו (שנקרא בשמו) בתחילת המאה השנייה לפנה"ס. שיבח את חנוך (מד' 16[234]. כאמור גיבור עדת קומראן שספריו ומסורותיו במגילות), בני צדוק הכוהנים (נא' 29[235]), ובפרט את שמעון (בן יוחנן) הצדיק (פרק נ', אך כאמור קשה להכריע אם את שמעון המקדשהראשון או השני[236]). קטעים קטנים מפרק ו' (31-14) שרדו במגילת 18Q2, ושליש מפרקו האחרון (נא') נמצא במגילת התהילים/מזמורים של עדת קומראן (11Q5) Psalms^a[237] – דבר המצביע על מעמד ספרו כקדוש/קאנוני. חשיבותו זו נמצאה בדומה בחז"ל (זולת ר' עקיבא), כאשר ?? ציינו כספר ש'ומשלוש בכתובים' (בבא קמא צב' ע"ב), ואף שיש לדרוש פסוקיו (שוב כמו תנ"ך), מאז שהסירו פסילתו (ירושלמי סנהדרין נ'[238]). ספרו של בן סירא הינו היחיד שנמצא גם בשני אוצרות הספרים הנוספים (כשביניהם תקופת הדממה): מצדה ב-73 לפסה"נ (5 עותקים[239]), וגניזת קהיר (ראו הרחבה על שניהם בפרקים הרלוונטים) – עובדה המצביעה על שימושו הרב בקרב קבוצות חסידים, לצד העובדה שביניהם מעידים אבות הכנסייה (המאה השלישית והרביעית לספירה) שהספר היה מצוי בעברית.

ספרו של בן סירא קרוב לסגנון ולטרמינולוגיה של ספרות חוכמה של עדת קומראן[240]: שניהם מאופיינים בחטיבות נושאיות, לעומת ספר משלי שחוכמתו שונה מפסוק לפסוק (זולת מקרים בודדים). גרשון ברין הציע שמגילה 4Q244 נוצרה בחוגים קרובים לבן סירא, נוכח שורת ניבים ולשונות מקבילות ואף זהות. משכך, אפשר שבן סירא הינו מורה הצדק הנסתר, וזאת כאשר את ספרו כתב ספרו זה בטרם התחבר לעדת קומראן, או שכתב במקביל ספרו הגלוי וספרי סוד רק לעדה במגילות מורה הצדק, כפי שספרים כאלו יש ביד עדת קומראן ומיוחסים לנביאים (הגלוי – ספרי הנביאים; הנסתר – אפוקריפון).

היות ובן סירא אינו מזכיר את הסנהדרין או הכנסת הגדולה, נראה שהגמוניה זו (המזוהה בספר זה עם עדת קומראן) קמה רק לאחר מכן – בתקומתה של עדת קומראן. חיזוק לכך עולה גם מגרסת חז"ל שמשייכים את אחרון כנסת הגדולה לשמעון הצדיק ואחריו אנטיגנוס איש סוכו. אופיו של בן סירא לספרת חוכמה ומוסר ופחות לגופי הלכה כמו טהרה או מששת סדרי המשנה, גם מצביעים על כך שבתקופתו ההלכה עדיין היתה מרוכזת בפשט הכתובים. מאידך, אפשר להסביר זאת שבן סירא ידע את ההלכה של עדת קומראן, אך שמרה בסוד, מה גם נכדו מסר כי היו בידיו ספרי אבות נוספים[241]. אמנם רבי עקיבא ניסה להרחיק ספרו (משנה סנהדרין י'א א')[242], אך בפועל חז"ל המשיכו להשתמש בדבריו כאשר לרוב החסירו שהוא המקור לציטוט[243], ובסה"כ ציטטוהו כ-300 פעם[244], כאשר לעיתים אף כינוהו חכם ותנא[245] (וכאמור יוחס פעם אחת כספר קודש ככתובים)!

דמות חשובה נוספת שייתכן שהיא מורה הצדק, היא יוסי בן יועזר שכונה 'חסיד שבכהונה' (משנה חגיגה ב' ב')[246], ואין יותר קולע מהגדרה זו למורה הצדק שהיה ראש החסידים וככוהן גדול, וגם ימי פעולתם קרובים. יועזר אף הקפיד על ענייני טהרה (אם כי הקל בהלכות טהרה אחרות ואף כונה 'המקל', וכן רמתו טהרתו היתה שנייה[247]) וגזר על טומאת ארצות הניכר ועל כלי זכוכית. יתרה מזו, יועזר נאבק במתיוונים שאף רדפוהו[248], וניסיון התנקשות מתואר גם במגילות הכיתתיות (פשר חבקוק ו' 8-4[249]).

בבין הצעות לזיהוי אלו נציין גם את מנחם האיסיי שמזכיר יוספוס, שהוא כנראה מנחם שקדם לשמאי. היות והוא חי מאוחר לימיו של מורה הצדק, עליו יפורט בפרק 'בין שמעון בן שטח לחוֹנִי, ממנחם לשמאי'.

18.  קבוצות והפער בין עדת קומראן והחשמונאים: החסידים וקבוצות הביניים

זולת שלוש הקבוצות המוזכרות בספרי המקבים: החשמונאים[250] החסידים וה'רבים'[251], לא ידועות לנו[252] קבוצות ששמרו בהדיקות על מסורות התורה המפורטות והלכתיות של עדת קומראן (אמנם גם  הפרושים ואחריהם חז"ל שמרו על המצוות, אך בספר זה מוצע שהיווסדותם מאוחרת לתקופה המתוארת בספרי המקבים). מתיאור שלושת קבוצות אלו בספרי המקבים, עולה שהם שמרו בעיקר על טהרה ופולחן, ולא נטו אחרי המתייוונים. פעילות קבוצות אלו קרובות גם לפעולותיהם של עדת קומראן, כגון: ירידה/בריחה למדבר[253], איסור המלחמה בשבת (עד שבוטל[254]), מתנדבים לתורה[255], מבקשי צדק ומשפט עם משפחותיהם[256].

בראש השבח של ספרי המקבים הם החסידים, שמוצע בזאת שהם עדת קומראן[257], ובהתאמה פחותה גם/לחלופין ל'רבים':

• מק"א א' 42: 'אז נאספו אליהם קהל/כנסת חסידים, גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה': אזכור זה הוא המאפיין הקרוב ביותר של החסידים לעדת קומראן כעדה ('קהל/כנסת'), כותבי ולוחמי מגילת המלחמה ('גיבורי חיל'), ושומרים התורה בהקפדה הגבוהה ביותר לצד שימוש רב במגילות במונח נ.ד.ב.
• מק"א ז' 12-14: 'ויאספו אל אלקימוס ואל באקחידס קהל סופרים לבקש צדק; וראשונים החסידים היו בבני ישראל, ויבקשו מהם כי אמרו: איש מזרע אהרון בא בחיל ולא ירע לנו'. 'קהל סופרים' זו מהותם של עדת קומראן – ראו על כך בפרק בנושא זה. 'ראשונים.. בבני ישראל' הוא תיאור שמדרג את החסידים כסופרים ממעלה ראשונה (לפי דיוק לשון התרגום היווני, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס), וכך הסיפור על אלעזר הסופר הראשי במק"ב ו' 18. הסתמכותם על הכוהנים מצביעה על קרבתם לכהונה.
• מק"ב יד' 6: 'אלה מן היהודים המכונים חסידים, אשר מנהיגם יהודה המקבי, מנהלים מלחמה ומורדים ואינם מאפשרים לממלכה למצוא יציבות'. גם תיאור זה עולה עם מהות מגילת המלחמה.

בהמשך בפרק 'בין עדת קומראן לאיסיים ולחסידי התנאים' אזהה את החסידים ואת דברי הסופרים כאבות הקדומים שמהם ינקו חז"ל מסורתם.

לפיכך, בית חשמונאי לא היה כת עוינת/נגדית לעדת קומראן[258], ועוד שיש במגילות אזכור חיובי לבית יהויריב[259] (המשפחה של בית חשמונאי), וכן שום גנאי לשום משמר בבית המקדש (אדרבא, יש אזכורים על כוהני בית אהרון ללא ייחודיות לבית/בני צדוק[260]).

מאידך, במגילות קומראן מתוארות שתי קבוצות[261] ששינו את עמדתם ואת פעילותם ומכונות כאן בשם כולל כ'קבוצות ביניים'. להלן הצעות קצרות וחלופיות (הן לאלו שהוצעו כבר מקודם) לזיהויים:

'בית פלג': קבוצה זו עזבה את ירושלים לפי ברית דמשק כ' 20: 'בית פ̇לג אשר יצאו מעי̇ר הקדש וישענו על אל בקץ מעל ישרא̇ל ויטמאו את המקדש ושבו ע̇וד אל ד̇ר̇ך העם בדברים מעט[ים'. עזיבה זו היתה כנראה יחד או בימים שעדת קומראן עזבה, ולאחר מכן קבעה שהוא טמא בעיניה[262] (או שהגדירה לעצמה שהמקדש טמא בעיניה), ובסוף הסתפחה לקבוצה נגדית אחרת - 'מנשה'[263].

מוצכים ארבע קבוצות חלופיות לזיהוי בית פלג (עם מעט נימוקים בהערות השוליים): החסידים[264]; בית חוניו הרביעי שבמצרים[265]; החשמונאים[266]; הרבים.

קבוצה נגדית נוספת היא 'בית אבשלום': קבוצה זו לא נטלה יוזמה ואמירה מוצהרת נגד הקבוצה היריבה לעדת קומראן: 'פשרו על בית אבשלום ואנשי עצתם אשר נדמו בתוכחת מורה הצדק ולוא עזרוהו על איש הכזב' (פשר חבקוק ה' 9-11). היות שכך ציפו מהם עדת קומראן, ההנחה שבית אבשלום היו לפני למחלוקת זו כן קרובים לעדת קומראן. אם כך, הרי שאפשר שהחשמונאים הם שלא עזרו לרצח שישים החסידים ע”י אלקימוס ובאקחידס (מק"א ז' 10-17), אם כי הרצח קשה מהשתיקה, והיה מצופה שהרצח יתואר במגילה, ולא רק מחדל השתיקה. לחלופין, בית אבשלום הוא הצדוקים, כיוון שהצדוקים היו קרובים בהיבט ההלכתי לעדת קומראן, ועדת קומראן התאכזבה מהם בהמשך (באופן שאינו ידוע, אך כנראה שהיתה תקופה שבה עדת קומראן היתה מחוץ לירושלים ואילו הצדוקים שהו או אפילו הנהיגו בבירה). תיעוד מאוחר שבמגילת תענית אולי משמר מחלוקות מעין אלו בהם הצדוקים מובכים בשתיקות אי-תגובתם[267]/ידיעתם[268] לתוכחות יוחנן בן זכאי.

גם בית שמאי אפשרית לקבוצת ביניים, על כך יפורט בפרק נושא שמה בהמשך.

19.  החזרה בתשובה של עמ”י ועליית החשמונאים בעזרת מגילת המלחמה

לאחר גזרות[269] אנטיכוס הרביעי בשנת 167 לפסה”נ, קמו בית חשמונאי למרד עד לניצחונם ושליטתם בשלבים. אחריהם התעורר עמ”י לשמירת תורה ומצוות, וחזר לעמדתו הלאומית-לאומנית בראשות החשמונאים: 'וככלות‏] נ֯פצ יד עם הק̇[דש[270]‏ תכלינה‏] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל‏][271]' (4Q248[272] שורות 10-9); 'פרצה טהרה בישראל' (בבלי, שבת יג' ע”ב)[273]. זו נקודת המפנה הגדולה של בית שני שקרתה כדור לאחר היווסדות עדת קומראן וחזרתם בתשובה (ב"ד א' 5-6). מתוך כבוד[274] והערצה שרכשו העם והחשמונאים לעדת קומראן, כינו החשמונאים והעם את עדת קומראן 'חסידים' (הן כתרגום מארמית ויוונית[275]), וביקשו לקרבם ולצרפם לחיקם, בדגש על החוסר בנביא[276] וכוהן צדק (מק"א יד' 41[277]) בקרבם. שבח זה ימשיך על האיסיים והחסידים, כפי שיפורט בהמשך. יתרה מזו, החשמונאים תרו ואספו ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14[278]), נקודה שמחזקת את הנחתי שהיו בידם חלק מספריית עדת קומראן, וזאת במיוחד כאשר זוהי הספרייה היחידה הידועה לנו, שגם מתאימה באופייה התורני לספריית בית המקדש (שהוברחה מירושלים לקומראן)[279] ו/או המאפיינת את הכהונה הגדולה. 

דניאל ומגילת המלחמה מתארים מלחמות קשות הכוללות הפסדים, אך בסופם עמ”י ינצח בזכות קדושה כלים ושיטות מלחמה שמפורטות במגילת המלחמה - שגם החשמונאים השתמשו בהם[280]:

• חזרת בני האור מגלות המדבר לירושלים ושליטה בה (מה”מ ג' 11; ז' 4-3; ה' 2);
• מלחמת החשמונאים בששת השנים הראשונות תואמת למה”מ ??;
• זהות בכמות מספרי הכוחות בין מה”מ ?? למק"א ??;
• קרבה בתוכן ובסגנון של נאומי המלחמה של יהודה המקבי ובתפילות ההודיה לאחר הניצחון (מקורות ??);
• שימוש בשמות האל/מלאכים (מה”מ ג'-ד' - מק"ב ח' 23; מק"ב יג' 15);
• עזר של מלאכים כלוחמים ??;
• שימוש בחצוצרות (מה”מ ז' 12 ועד ט' 9 - 5 אזכורים במק"א);
• הלימה של ריבוי העמים שנלוו ליוונים-הסלווקים עם העופות שבחנוך צ' [1]; מפלת האויב (סוף טור יז' – יח' 8)

20.  המגילות מפרשות יישומים חלקיים של נבואות התנ"ך על מאורעות בית שני בתקופתם

מקובל במחקר שכמה מהמגילות מתייחסות ליהודה המקבי הוא גיבור מבורך. אם אכן כך, הרי שלא סביר שתהיה סתירה כזו בינו לביו אחיו, שאופיים ופועלם דומים. כמו כן, גינויים כאלו נגד ראשוני גיבורי ישראל יהיו תמוהים, היות ורק שנים ספורות בלבד לפני כן שלטו כוהנים מתייוונים – אזי אפשר שעדת קומראן לא תגנה ותקלל (אלא תדלג על) את המתיוונים ותקלל רק את החשמונאים?         יש לזכור שעדת קומראן מציינת תשובה לאומית של כל העם ואכן אבדו כל המתייונים, ואילו החשמונאים התעצמו בהנהגתם. יוצא אפוא, שהיתה קרבה בין עדת קומראן לראשוני החשמונאים. עם זאת, כנראה קרבה זו לא היתה עדיין מלאה.

חזון החיות שבספר חנוך א', כרך החלומות, צ' 16-9[281] מתאר את ה'איל בעל הקרן הגדולה' ונצחונותיו. איל זה דומה לניצחונות (המדהימים) של יהודה המקבי בהכרעת הצבא החזק בעולם (ולכן רוב החוקרים מזהים אותו ומתארכים ספר זה לאחר מכן[282]), וגם לרוח דתית קרובה כחבר מעדת קומראן - נוכח נאומיו ותעוזתו העולים ממגילת המלחמה. אך העובדה שיהודה המקבי נהרג[283] בשנת 161 לפסה”נ בקרב השמיני[284] - אלעשה, מלמדת שאינו היישום המלא של ה'איל בעל הקרן הגדולה' (אלא שהיישום המלא ממתין לאחרית הימים, ועד אז אפשר שיהיו עוד יישומים חלקים, אולי כבר-כוכבא[285]).

לאחר שראינו כמה קרובות שיטות המלחמה של יהודה המקבי למגילות קומראן ולמה"מ בפרט, נזכיר, כפי שנטען בפרק על אחרית הימים, הגאולה מתעכבת וגם עדת קומראן לא ידעה מתי תבוא. עם זאת, ההיסטוריה רצופה במאורעות קרובים לתיאורי נבואות הגאולה והנחמה, ונראה שאלו כמימוש חלקי בלבד של הנבואות, ששיאה בכך שהחשמונאים ניצחו והקימו מדינה עצמאית ודתית, ובכך הם המימוש הקרוב ביותר לדברי נבואה. ניצחונם ומדינת החשמונאים הפיחו רוחות מרד נוספים בהמשך הדורות, אך כולם כשלו[286] (למעשה עד להקמת מדינת ישראל, כשבימי הקמתה שוב נמצאו מגילות קומראן).

מגילות הפשרים מקומראן מפרשות נבואות ביישום חלקי (ודרשני, כפתרון-פשר חלום, ראו 34 אזכורים בדניאל) על מאורעות שקרו בעיקר בימי חורבן בית ראשון, כשממחזרים אותם בהיקרות חוזרת ואקטואלית בתקופתם (ולעיתים לנבואה בדורות אחריהם)[287].

לעומתם, בתנ"ך ובמגילות (בעיקר מחנוך זכריה דניאל ומה”מ) ישנן נבואות לאחרית סוף הימים,  ורובם משלבים נבואות על ייון והסלקווים, והמחקר סבור שמכוונות גם לנצחונות החשמונאים.

היישום החלקי הוביל לאחר כשני דורות (490 שנה מהחורבן) לגאולת השיא (רך עדיין החלקית) של בית שני – החל מהנהגתו של יוחנן הורקנוס ושיאה במלכותו של יונתן אלכסנדר ינאי (כמפורט בהמשך בפרק עליו). כך גם בחנוך מ' 5-1[288] ודניאל ז' 13[289] (ועזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי) מוזכרים משיחי אחרית הימים, וכך אלו בוודאי אינם תואמים ליהודה המקבי (או כל גיבור מבית שני), במיוחד שבסרך העדה ?? מצוין משיח שהצעתי לזהותו בינאי (ראו בפרק עליו). יש לזכור כי עדת קומראן כבר ידעה מהמגילות על נבואות הבית השלישי תוך ידיעה שבית שני אינו חזון הנביאים, כפי שפורט לעיל.

לסיכום, הבית שני ומאורעותיו הוא יישום חלקי של הגאולה הסופית ושל בית המקדש השלישי.

21.  החלל התורני בתחילת ימי החשמונאים ויחסה לעדת קומראן

למרות התחזקות החשמונאים והצטרפות חלקים גדולים מהעם אליהם, עדיין נותר חלל תורני וכוהני בעמ”י מבית צדוק שכיהנו במשך כ-800 שנה. בית צדוק אלו נהגו כפשט התורה, דהיינו כהלכה הצדוקית (אך בהמשך אטען שהצדוקים ככת טרם נוסדו)[290]. הלכה צדוקית זו היתה הלכות כוהנים מסורתיות ללא רוב הלכות הטהרה המפורטות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק – כיון שאלו חוברו ע"י מורה הצדק רק בסוף תקופה זו, וגם היו סודייים ברובם. מאידך, הם שמרו כנראה על חלק מהלכות הטהרה של מגילת המקדש.

כך התחילו להתפשט בעמ”י מסורות מעורבבות מתרבות ומתייוונות בראשות 'אפרים'-דורשי החלקות, כפי שמעיד גם יוספוס (על מי ??): 'אינם מתנשאים בחוצפה לסתור את ההלכות שהונהגו' (קדמה"י יח' 12). הלכת 'אפרים'- דורשי החלקות היתה חד היו אנטי-תורנית[291], ומאידך היתה (רק) מקלה בפשט התורה - מאפיין מובהק של הפרושים, ולכן נותר בגדר חידה למי לייחסו - ראו בנושא זה להלן בפרק נפרד הבא.

ספרי המקבים אינם חלק מספריית קומראן, וגם לא של חז"ל. הנצרות קידשה ספרים אלו ויוספוס השתמש בחלקם[292]. לכאורה הדבר מצביע על ריחוק בין עדת קומראן לחשמונאים, אך אי-הימצאותם של ספרי החשמונאים בספריית קומראן הינה דרכה של עדת קומראן - שהכילה רק את כתבי הקודש (למעט מגילה כלכלית אחת), והחשמונאים היו (מבחינתה) קבוצת משנה שניסו להתקרב אליה דתית, ואף על פי שהיו בשלטון – אינם עדת קודש של סופרי התורה הרשאים לכתוב ספרות קודש.

איגרת פתיחת מק”ב קוראת ליהודי וכוהני בית חוניו (מבתי צדוק) להתחבר להנהגתו של שמעון התרסי. ניסיון ההתקרבות לבית צדוק נראה חיובי, במיוחד כאשר הדבר צלח לאחר שני דורות כאשר צאצאי חוניו הרביעי באו לעזרת ינאי (יפורט בפרק על ינאי בהמשך). גם הערצת שמעון התרסי בתיאורי שכתוב הגאולה המקראית בסוף מק"א[293], מצביעות על ניסיונו למצוא חן בעיניי העם והכוהנים שטרם התחברו אליו.

רוב החוקרים סבורים ששמעון ו/או יונתן הוופסי הם הכוהנים המקוללים במגילות הכיתתיות של מורה הצדק וטסטימוניה (175Q4) – Q4Testimonia (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 73-73), אך כאמור כבר זיהיתי לעיל את הקבוצות המקוללות במתייוונים, ואף הצעתי זיהויים לכוהנים רשעים – כשכולם קדמו לימים אלו של החשמונאים. גם 'פשרו על הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) מתאים למתיוונים ולא אף אחד מהחשמונאים, זולת חלקית ליונתן הוופסי[294]. ביטול ההצעה של 'איש הבליעיל' בטסטימוניה קשה יותר: בן סירא י' 28-27 מדגיש את הידוע מהתנ”ך: 'עת רעה תשכח תענוג וסוף אדם יגיד עליו; בטרם תחקור אדם אל תאשרהו כי באחריתו יאושר אדם; לפני מות אל תאשר גבר כי באחריתו ינכר איש', ומותו של שמעון התרסי עם שני בניו ביריחו - ה'עיר חדשה' שבמגילת טסטימוניה, מחליש את המקריות ביניהם[295]. ייתכן שגם סיפורו של הלל הינו יישום חוזר של קללת יריחו, שזה מספר שחידש את ה-????, וכמה מתכונותיו קרובות לגנאי שבמגילות[296].

במגילה ‎4Q339 (4QList of False Prophets ar) ישנה הצעה להשלמה של בנו, יוחנן (הורקנוס) בן שמעון, בין נביאי השקר, ואם בנו נביא שקר, ומכאן משתמע שהינו כ'חומץ בן חומץ'. אך השלמת המהדיר מעט מקובלת יותר[297], ובהמשך טענתי שיוחנן הורקנוס קרוב ומשובח בעיני עדת קומראן.

מה היתה הלכת החשמונאים הראשונים?                    המחקר סבור שחשמונאים (הראשונים) נהגו כפרושים עם רוב העם (מקור ??), למרות שאין שום ראייה ישירה מספריהם, או מכל מקור אחר, זולת יוספוס שמציין זאת (קדמה"י יג' 408 ???) - אך קשה להסתמך על דיוקיו, במיוחד כשמתאר כ-250 שנה לפניו. והנה, שלוש הלכות ממגילת אגרת מקצת מעשה התורה[298] תואמות להלכות הצדוקים לפי ספרות הפרושים (ראו בפרק על יוחנן), ומכאן מתבקשת המסקנה שהנמען בממ”ת הוא פרושי (כאשר המחבר הינו צדוקי או קרוב לו). מאידך, שלוש הלכות בממ"ת גם התקבלו אצל חלק מהפרושים[299]. עם זאת, מדובר על סה"כ שש הלכות מתוך כעשרים ושתיים (זולת לוח השנה שהוא המחלוקת העיקרית).

כאמור לעיל, רוב המתייוונים אבדו. המעטים ששרדו: 'עזבו את מתעיהם[300] ונלוו על ישראל' (פשר נחום ג' 5). אין זה אומר שאפרים נהיו צדיקים ושמרו ברמה גבוהה על התורה (לפי הלכת קומראן או כפי שהיתה לפניהם), אלא שאפרים הפסיקו עם העבירות שלהם נגד התורה, והתערבבו עם כל עם ישראל. הקבוצה הקרובה ביותר לעמ"י מאמצע התקופה החשמונאית היא הפרושים-הראשונים, עליהם אדון להלן:

הפרושים לא מוזכרים בספרי המקבים (בניגוד לחסידים וקהל הסופרים) - ואפילו הם עצמם (הפרושים) לא מתארים את קרבות החשמונאים הראשונים כשמי מהם לצידם או בצד כלשהו[301], ומכאן שטרם התגבשו לכת בתקופה הטרום חשמונאית עד ימיה הראשונים[302]. כמו כן, השלטון והממשלה הראשון שהיה לפרושים היה מימי שלומציון המלכה, עובדה שאינה תואמת את פשר נחום ב' 4-3: 'פשרו על ממשלת דורשי החלקות'[303], וכך מתחזקת המסקנה שלא היו פרושים בתקופה זו.

אי-בהירות זו והסימנים להלכת הפרושים של שמעון ויונתן, הביאו את החוקרים לדעה שהתקבעה - כי שניהם פרושים (מקור ??), ורובצת שנאה בינם לבין עדת קומראן. הצעתי שהשנאה העיקרית היא כאמור מאפיינת תקופה קודמת נגד קבוצות המתייוונים, ואילו קשה לעמוד על צדקותם או רשעותם של שני גיבורים אלו מעיני עדת קומראן, באשר ההתאמות חלשות מחד גיסא, ומהותם התורנית הפוכה מהמתייוונים מאידך גיסא.

לסיכום, הפרושים והצדוקים הם כתות תורניות, ואף אם היתה לעדת קומראן השגות על אופן שמירתם את התורה, הרי שיהיה תמוה ומעוות לייחס אליהם את ההטפות קשות שבמגילות מורה הצדק. זאת במיוחד, כאשר דור לפניהם היו מתיונים שהפרו את התורה בצורה גסה הרבה יותר מהפרושים והצדוקים. לא סביר שעדת קומראן תתעלם לחלוטין מעלייה ברמתם הפרושים והצדוקים ביחס למתייוונים שלפניהם, שזיכרונם צרוב לדיראון בקרב כל העם.

22.  בין אפרים לפרושים-הראשונים בדיני הטהרה: חידת 'דורשי החלקות' ו'כיא בחרו בקלות'

בראש נושאי ההלכה המשותפים של הזרמים בסוף בית שני הוא: 'פרצה טהרה בישראל', אותה שאבו הפרושים והכתות (כולל חז"ל) מעדת קומראן, כמו תקנות הראשונים לגזרת טומאת ארצות הניכר, כלי זכוכית, וכלה בדיני החבורה לאכילה בטהרה והבדלה מעמי הארץ[304]. בברית דמשק י' 10 כותרת: 'על הטהר במים' ובה הלכות גודל המקווה[305], שבחז"ל כנראה הוא ה'ארבעים סאה'/אוצר/'אמה על אמה ברום שלוש אמות' (משנה כלים יח' א'), ואכן בקומראן יש את המקוואות העתיקים בעולם, כשארבעה מהמקוואות העתיקות בירושלים הן בעלי מאפיינים בנייה דומים. טומאת משקה שמקורה בברית דמשק ??, ומוגדרת כ'דרבנן' בפסחים יד'. כך גם טומאת נגיעת ידיים במעשר (פרה פ"יא מ"ה). במגילת 272Q4 יש כותרת: 'זה משפט תורת הצרעת לבני אהרן להבדיל לצרועים' ומגילות כיתתיות שונות מפרטות הלכות טהרה רבות. יאיר פורסטנברג סרק בספרו 'טהרה וקהילה בעת העתיקה' מגמות של מעבר ההלכה מקומראן לחז"ל[306], וורד נעם סיכמה בספרה בתחום הטהרה 'מקומראן למהפכה התנאית' (עמ' 355): 'לכאורה מתבקשת כאן המסקנה הפשוטה, שההלכה התנאים מייצגת שלב התפתחות מאוחר מזה של ההלכה הקומראנית, ושההלכה של קומראן משקפת את המצע שעל גביו התחוללה המהפכה התנאית'[307]. עם זאת, ורד הסתייגה בהמשך ממסקנות רחבות, וגם לא עמדה בספרה על סבך הקשיים ההיסטוריים, פוליטיים ומלחמת הספרות – שכפי שספר זה מנסה להתמודד.

המחקר אימץ את דעתו של דוד פלוסר ('פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום') והתקבע כי הפרושים הם קבוצת אפריים המקוללת בעדת קומראן כ'דורשי החלקות', בעיקר כיוון שהפרו את מצוות התורה. למרות זאת, מסקנתי לעיל היתה שאפרים הם המתיוונים, בעיקר בשל התאמתם הגבוהה (ראו בפרט על שלושת הכתות), ואילו הפרושים טרם נוסדו בתקופה הטרום חשמונאית. היות וגם לפרושים יש התאמה חלקית ל'דורשי החלקות' (אין הכוונה לפירושי דרש אלגוריים, אלא לשכנוע מסית מהתורה[308]), בעיקר מהסיבה ש'כיא בחרו בקלות' (פשר לתהילים לז', א' 26). היות ומסקנתי אינה נחרצת, להלן סיכום עיקרי הטענות לכאן ולכאן:

הפרושים-הראשונים מוזכרים מתחילת התקופה החשמונאית, והיו יחידים או זוגות בלבד, שלא העבירו מסורת מסודרת מקיפה ורחבה[309], אלא מעט דרשות מוסר, וגם אלו ברובן הועתקו מבן סירא (על בן סירא ראו בפרק עליו). זהו (חוסר) המאפיין הבולט שלהם (שהפוך בתכלית לעדת קומראן).

מיעוט ההלכה הפרושית בתחילת דרכם של הפרושים עולה עם הודאתם כי לא היתה להם בפועל תקופת שליטה משפטית או דתית: עד ימיו של שמעון בן שטח לא דנו דיני ממונות (ירושלמי סנהדרין א'), ואילו לפני כן הסנהדרין שכיהנה היתה צדוקית (סכוליון על מ' תענית י', וקשיי סמיכת השופטים הפרושים). נוסף על כך שגם ההלכה של בית הלל ושמאי מאופיינת ללא עיסוק מהותי בחוק ומשפט[310].

בין אם אפרים הם המתייונים כהצעתי או בין אפרים הם הפרושים (ואיש הכזב הוא בן יועזר), הרי שישנו קושי שאפרים תישמור על ההלכה הכיתתיות (מגילות מורה הצדק, קבוצה 4) של עדת קומראן בתקופת טרום חשמונאים זו. הלכות מורה הצדק רק נחקקו בימים אלו, והלכת קומראן טרם הספיקה להיות מופצת לכל העם ובפרט לאפרים, מה גם חלקה סודית. קושי זה מחזק את סברתי שמגילת המקדש היתה מקובלת כבר דורות לפני כן - בתקופה הטרום-התיוונות ע"י כהונת בית צדוק ולפיה שמרו כוהני בית צדוק וחוניו על הלכותיה. לעיל זיהיתי את מגילת המקדש עם 'ספר התורה החתום' שנתגלתה ב'עמוד צדוק', וכנראה עזרא הסופר שמציין: 'ככתוב בתורה' לגבי חג העצים (נחמיה י' 35[311]) מתייחס למגילת המקדש שמציינת החג בסדר החגים לפי לוח השנה 364 יום[312], בעוד אינו אינו מוזכר בחומש[313]. כך למשל יוספוס מספר שאנטיוכוס השלישי הורה בתחילת המאה השנייה בקירוב על הלכות: 'ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר... ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים... גם אסור להכניס את העורות [של אלה]... רק בהמות המקובלות [על היהודים] מאבותיהם...' (תעודת כתב זכויות שמציין יוספוס פלביוס בקדמוניות היהודים יב' 145 – 146 [כרך ג', עמ' 47]), כנראה לפי במגלת המקדש מז'-מח' (אם כי הלכות איסור הכנסת עורות טמאים ותרנגולות יש גם בממ"ת, אך היא מאוחרת יותר).  לפיכך, ההטפה 'כי בחרו בקלות', מתייחסת להלכות הטהרה של מגילת המקדש, אותה שמרו כבר באנטיוכוס השלישי (ראה לעיל [בקדמוניות היהודים יב' 145 – 146]), בטרם נודעו (ונחלקו) על הלכות ברית דמשק.

השערתי שהפרושים-הראשונים ניסו להשלים חלל הלכתי מהתקופה שבית צדוק כיהנו, אך נוכח הימים הרבים שעברו מאז, וכשאר בדור האחרון שלטו אפרים המתייוונים ששאריות הלכותיהם המקלות היו ידועות והתקבעו בעם – חלקן אומצו ע"י הפרושים הראשונים, וכך נותרה אצל הפרושים מסורת מעורבבת.

להלן אסכם את הטענות בנוגע לפרושים כקרובים למסורות עדת קומראן, ומאידך כקרובים למסורות אפרים:

מסורות הפרושים שקרובים לעדת קומראן:

• הפרושים שמרו את המצוות בראש חשיבותם ובאורח חייהם[314], לכן התיאורים החריפים במגילות הכיתתיות של אי-קיום המצוות (כגון: עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים[315], זולת שיבוש לוח השנה) אינם מתאימים לתיאורי עבירות אלו (אלא רק למתייוונים שנטשו אורח חיים דתי).
• בפרט חז"ל סידרו והקפידו על מסכתאות שלמות בענייני טהרה, ובכללם הלכות הסותרות את הקלת חלקם בתחום בעניינו: 'אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור, עד שיטבול' (יומא פ"ג מ"ג)[316].
• יוסי בן יועזר כונה 'חסיד שבכהונה' (חגיגה פ"ב מ"ב)[317], הקפיד על ענייני טהרה וגזר על טומאת ארצות הניכר ועל כלי זכוכית, ותיאור מותו אינו תואם למות איש הכזב[318] . ייתכן ואף הלכה קצרה שקשה להבין פשרה, עולה עם מגילות קומראן דווקא[319]. לפיכך מוצע לעיל שהינו אחד המועמדים לזיהוי עם מורה הצדק. מאידך, בהלכות נוספות הקל בטהרה (ראו לקמן).
• ביטול מעשי של עונש מוות בחז"ל – לאחר שעדת קומראן ביטלוהו בנדר (ראו בבפרק על 'מגילות פשט'). זאת בניגוד לצדוקים (קדמה"י יג' 294; כ' 199).
• כוהן בנפרד ממלך (מקור ??), כאמור באזכורי המגילות על כהן עם משיח ישראל (מקור ??).
• 'ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול' (משנה הוריות ג' ח')[320].
• המבקר הינו הבוחן והמלמד של כהן פתי שאינו בקי הלכות נגעים (ברית דמשק יג' 7-4[321]).

הפרושים, בניגוד לחז"ל, היו כת שנאבקה על ההנהגה, בעיקר נגד הצדוקים ובתקופת החשמונאים. הפרושים אמנם פרשו מכמה הבלי החיים והשכילו להחכים ולהיטהר, אך הם גם מודים שהיו כתות מעליהם (שאף הם כת). כך למשל נזירים, שהם כתר הפרישות (נזר-כתר) ואחיי הנביאים (עמוס ב' 11), גונו על-ידם, כנראה מקינאה על נעלים מהם, או מכך שרוב הנזירים לא היו מכיתתם.

מסורות הפרושים שקרובים לאפרים ובמיוחד ל: 'כיא בחרו בקלות' [פשר לתהילים לז', א' 26]:

• התירו טומאה בציבור (פסחים עז'; ספרא במדבר א') בניגוד לפשט התורה ובפרט לדברי הימים ב' ל' 20, ובפרט טומאת מת בהר הבית, ואפילו את המת עצמו! (פסחים סז'; נזיר מה'[322]), וכאלו הלכות שונות[323]. מאידך, דווקא רבי אליעזר בן הורקנוס השמותי, הוא שטיהר כלים שונים בניגוד להחמרות של חז"ל (ובפרט שעל 'תנורו של אכנאי' נידוהו).
• 'טהור מכל טומאה' (ספרי במדבר קכד' [כת"י ותיקן 32]) מעוות טהרה אמיתית מלאה (טבול יום זה כחצי טהור, שעליו להמתין לפי התורה עד לאחר שקיעת השמש), ונראה שנדרש כנגד הביטוי המקורי ממגילה 277Q4 ב' 2[324]: 'איש טהור מכל טמאת ערב').
• הלכותיו המקלות של יוסי בן יועזר שתואם בכינויו 'שריה' (המקל) ל'איש הכזב'[325] (מאידך נקרא ככהן חסיד).
• וכך רובי דיני הטהרה נחלשו עד שבוטלו בחז"ל, כרוח האמרות: 'הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן' (תוספתא סוכה טו' ב'; מעשר שני ה' ל'; סוטה ט' יג'); 'משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות' (סוטה פ"ט פ"טו).
• עדת קומראן מציינת שאפרים משפיעים על העם (??) וכך גם יוספוס מדגיש זאת (???).
• חלק מהתקנות ההלכתיות שכן מסרו הפרושים-הראשונים, היו מקלות או סותרות את התורה או המגילות, כגון:
• איש עתי אפילו בטומאה (ספרא אחרי מות ד' 8), ובמשנה אינו חייב להיות כוהן (בניגוד למשתמע מהפשט ??).
• רבי עקיבא ניסה (והצליח במידה רבה) לדחוק ולהחליף את כבודו ותפקידו של חנוך בן ירד (סנהדרין לח' ע”ב; חגיגה יד'-טו') [326]
• דרכם של הפרושים וחז"ל לפירוש החומש היתה דרישת החומש במדרש אלגורי (בניגוד לדרך השפט הדקדוקי של עדת קומראן??) וייתכן ועל כך הטיפה עדת קומראן: 'דורשי החלקות'. במובהק זוהי דרכם של שמעון בן שטח נגד ינאי (על כך בפרק על ינאי), ושל יוחנן בן זכאי[327].
• נטע רבעי (ויקרא יט' 25-23) ניתן לכוהנים לפי ברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' ??) בניגוד למעשר שני פ"ה שסברו שניתן לבעלים. בהמשך המגילה נפסק שמצווה זו חלה גם ב'ארץ מגורים', מהשוואה ליחזקאל כ' 38[328], היא כנראה הגולה. חז"ל נחלקו בעניין.

הסברים למגמת ההקלה ההלכתית של הפרושים יחסית לעדת קומראן:

• התורה היא שמצווה את הכוהנים (ובכללם עדת קומראן והצדוקים) להללכות מחמירות יחסית לעם. 'וקדשתו' – קדימות הכהנים.
• הפרושים והחז"ל הם זרמים שקרובים ויצאו מרוב העם, ודרשותיהם מתרצות את בעייתם כמוצגים מקלים כסוג ב', נוכח ההגמוניה הכוהנית.
• אפריים נטמעו בעם (???). הפרושים יצאו מהעם (ואף מגרים). מכאן שאפריים נטמעו גם בפרושים, וכך הפרושים קיבלו מספר הלכות מקלות של אפריים.
• ייתכן וגישה מקלה זו הושפעה כתוצאה מביטול עונש המות בנדר ע"י עדת קומראן (תחום שהוטמע היטב בחז"ל).
• הפרושים היו קרובים לעם ויצאו מהם (ואף מגרים), והיות ואפריים נטמעו בעם, הרי שאפריים נטמעו גם בפרושים, וכך הפרושים קיבלו מספר הלכות מקלות של אפריים. כך הגיעו לפרושים רק חלק ושאריות מההלכה המקיפה של עדת קומראן, ומשאריות אלו ניסו להרכיב הלכה מלאה, שגם זאת הורכבה במגוון דעות ומסורות שהגיעו בין חסידים שמקורם מעדת קומראן לבין שרידי אפרים. נדגים זאת בהלכה שהתגלגלה לטהרת בעל הקרי: תחילה חז"ל מסרו שעזרא הסופר תיקן טבילה לבעל קרי: 'עשרה תקנות תיקן עזרא... תיקן טבילה לבעלי קריין' (בבא קמא פב'. ברייתא??[329]. יש לציין שלא ברור מדוע היה צריך לתקן טבילה אם חז"ל פירשו רחצת הגוף[330] שבתורה רק בטבילה (ספרא, שמיני פרק ח' ח' [מהדורת וייס נג' ע"ג[331]]). הלכה זו קיימת במגילת טהרות א' (‎4Q274 , פרגמנט 2) וכנראה חוקקה ע"י מורה הצדק (ראו לעיל על זיהוי דברי סופרים עם עדת קומראן): '[וכול]֯ הנוגע בשכבת הזרע מאדם עד כול כלי יטבול והנושא אות̇ו̇ [יטב]ו֯ל והבגד אשר תהיה עליו והכלי אשר ישאנה יטבול ‏[במי]ם֯'. אך מגילה זו מאפשרת טהרה יותר מקלה כאופציה משנית: 'ואמ במחנה יהיה איש אשר לוא השי̇גה ידו ורח֯[ץ] ‏[ולבש כו]ל הב̇גד̇ אשר לוא נגעה בו. רק אל יג̇ע̇ בו את לחמו'. והנה, גם חז"ל לאחר מכן מסרו בסוד הלכה שבעל קרי רוחץ בתשעה קבין מים שאובים (??. דהיינו, שבעל הקרי רשאי לא לטבול, ועוד שרשאי במים שאובים), ובסופו של דבר יהודה בן בתירא ביטל את הטבילה לבעל קרי: 'דברי תורה אינם מקבלין טומאה... כי בטלוה לטבילותא' (ברכות כב'; ברכות יא'. מאז חייבו רק לרחוץ את אזור הקרי [שו"ע סי' פח'[332]] אך זה כבר לאחר ימי חז"ל).
• בעריכה מחודשת זו ניכרת מגמתם להקל, היות ואינם כוהנים וקרובים ומבאים מהלכת עם הארץ. נוכח טווח הזמן ומחיצת המסורת בע"פ בין הספרויות, לא פלא שצורתם ואופיים שונה, מה גם

לסיכום, קשה להכריע זיהויים של הפרושים-הראשונים לפי הגדרותיהם של עדת קומראן, ואפשר שהם קבוצות הביניים (בית אבשלום או בית פלג, ראו פירוט עליהם בפרק בנושא זה) שפרשו מעדת קומראן לפני כן - ומכאן מקור שמם. ייתכן ופשוט היו חלק מה'רבים' וכך נשארו קרובים וחלק מהעם.

מאז שנטמעו חסידים-איסיים בחז"ל פחתו דרישת החלקות וההקלות בחז"ל, ונדמה ששיא הטהרה היה בימי אושה[333], שהקפידה על הלכות 'חבורה' לעומת עם-הארץ. החל מהאמוראים וביתר שאת מהגאונים, מגמת הרבנים היה לדרוש בתמימות את התורה, ולנסות לתקן כמה שאפשר קשיים פרשניים ומסורות תמוהות. מאידך, הלכות הטהרה נדחקו ונחלשו. אפשר שההבחנה בין הפרושים לחז"ל מקורה בהיטמעות חסידי עדת קומראן בפרושים וקבוצות נוספות, שדחקו את הפרושים, ומאז הם חז"ל, שהתחילו ומאופיינים בריבוי ומיסוד ההלכה.

נעבור עתה לטענות פסילת הזיהוי של קבוצת 'מנשה' עם הצדוקים:

ד.       אימוץ החשמונאים והצדוקים את הלכותיה של עדת קומראן

23.  אימוץ הלכות עדת קומראן ע”י יוחנן הורקנוס והיווסדות הצדוקים

לעת חולפות ארבעים שנה[334] ממותו של מורה הצדק[335] - לא נותר זכר למתייוונים[336], ודניאל ט' 24 מתאר ימים אלו כמעבר מהשלב שבו תם עידן הנבואה ומתחיל עידן המלכות: 'שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים[337]; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא[338] וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים[339]' (מתחיל ובשיאו יהיה במועד 490 שנה זה מתאים לשתי מגילות מיוחדות: ?????, וכן למאה שנה לאחר היווסדות העדה – 390 מחורבן הבית [(ב"ד ???]). עידן זה מתאים לדור השלישי עד הרביעי של בית חשמונאי: החשמונאים-הראשונים המשיכו את העקרונות של עדת קומראן - חזרה לשמירת קפדנית של המצוות והתרחקות מהמתייוונים, ומדורו של יוחנן הורקנוס התחילה עדת קומראן סוג חדש של כתיבה – שמאופיינת בלשון רבים (במקום מפיו של מורה הצדק או מלשון יחיד) וללא פרשנות נבואית: 'המגילות התיעודיות' (עוד על קבוצה זו ראו בפרק על חלוקת המגילות לקבוצות).

כזו היא אגרת מקצת מעשה התורה (להלן: ממ”ת). ממ"ת הינה אגרת ייחודית הלכתית שנשלחה מעדת קומראן באופן ידידותי ומכבד מעדת קומראן לנמען שהיה מנהיג במקדש (כנראה הכוהן הגדול), ושיבוצה בקבוצה החמישית (והאחרונה) של המגילות נקבע לפי שאינה בחיבורו הנבואי של מורה הצדק, אלא היא בלשון רבים. מוצע בזאת שנמענה הוא יוחנן הורקנוס, בעיקר כיוון שהמגילה ידידותית ללא ביקורתיות וגנאי[340]. אומנם, ישנה אפשרות שהנמען הראשון היה 'הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) – וכוהן מתייון זה הוא שסירב לקבל את ההלכות שבה (ואולי אף היווה טריגר להתקפתו, כאשר בהתחלה היה טוב). אף אם ממ"ת חוברה ונשלחה בתקופה הטרום-חשמונאית, עדיין אפשר שנשלחה שוב ליוחנן, וזאת כיוון שישנו שוני בין עותקי ממ”ת בנוגע לתחילת המגילה[341], כאשר חלקן פותחות בתיאור לוח השנה השבתי-שמשי (364 יום), ואילו חלקן פותחות במעשי התורה – ללא שום אזכור ללוח ומועדיו. ייתכן וכיוון שעדת קומראן הבינה שהלוח הירחי התקבל והוטבע במסורת בית חשמונאי, היא ויתרה על עקרון הלכתי זה מולם[342]. על חידת לוח השנה מוקדש פרק נפרד בהמשך.

ייטען כי מאז שיוחנן קיבל את אגרת ממ"ת זו, הוא ייסד (או אימץ) את כת הצדוקים, כאשר שלוש הלכות טהרה (שרפת פרה אדומה ב'מעורבי שמש', טומאת עצמות בהמה וטומאת הניצוק) זהות בין עדת קומראן לצדוקים (בהתאם לגרסת חז"ל על הצדוקים ??[343], שהרי מהצדוקים לא שרד שום כתב). תיאור זה הולם גם את דברי יוספוס (קדמה"י יג' 294) וחז”ל (משנה מעשר שני ה' טו'; ברכות כט' א'. מדרש מקביל ליוספוס על ינאי בקדושין סו').

בנוסף, וכנראה אף לפני כן, יוחנן הורקנוס קיבל מעדת קומראן עוד שלוש הלכות ממגילת המקדש:

• התקנת הטבעות לשחיטת הקורבנות )מגילת המקדש לד' 6[344] - מעשר שני פרק ה' טו'[345] וסוטה מח'[346]).
• שמירת חג השבועות ביום ראשון (קדמה"י יג' 152; 252-251[347]( כצדוקים (למשל: מנחות י' ג') שהוא שיא המחלוקת כפולמוס שבמגילת 4Q513 שמקורה בלוח המפורט במגילת המקדש (מקור ??) וביובלים ו' (על חג השבועות ראו בפרק נפרד).
• 'חבר היהודים' (ה'חבורה' הממלכתית) - כרשום במטבעותיהם. מוצע שאלו 36 שרי המועצה/ממשלה (גרוסיה/סנהדרין) לפי מגילת המקדש נו' 11-15[348], שמטרתם ומהות תפקידם לשמור ולייעץ למלך, אך גם להגביל את כוחו, כאשר המגילה אינה מאפשרת למלך לגבור עליהם שלא בהכלת רוב (אפילו זכות וטו או קול כפול אין לו, כפי שיש בסעיף 36 לחוק יסוד הממשלה.
• הלכות נוספות כפי שהביא איל רגב בספרו: הצדוקים והלכתם, על דת וחברה בימי בית שני.

הפרושים לא קיבלו את שינוי ההלכה ע”י יוחנן והצדוקים (קדה"י יג' 408, 297-296), וראו בהלכותיהם (של הפרושים) קדומות. אפשר להבין דעתם ואמונתם זו של הפרושים, היות וההלכות שנהגו בשנים שלפי החשמונאים היו של אפרים המתיונים, ואלו ההלכות שהעם והם זוכרים.

הצדוקים שימשו בתפקידי מפתח בבית חשמונאי, ויוספוס מציין שהיו קציני צבא של החשמונאים (קדמה”י יג' 411), כעמיתיו של דיוגנס (שהוא ??) כ'יקירים', 'אנשי מעלה' ו'אלה הראויים לכבוד גדול ביותר'. מגילת פשר נחום א' [349]5 וג' 9[350] מתוארים כאנשים גדולים של אחד המנהיגים, וחוקרים הציעו והתקבעו כי אלו הצדוקים בבית חשמונאי. כבר הבאתי טענות שמדובר על המתייונים בתקופה קודמת, וכאן יצויין גם חוסר התאמתם ל פשר נחום ד' 3: 'פשרו על מנשה לקץ האחרון אשר תשפל מלכותו', שהרי הצדוקים לא היו מלכים (ואף יוחנן לא היה מלך).

עוד מציין יוספוס לגבי הצדוקים (הראשונים, שמובחנים בספר זה מהצדוקים האחרונים), שהם מחשיבים רק את ההלכות הכתובות, ולא מסורת אבות שלא נכתבו בתורת משה (קדה"י יג' 298). גם אם נקבל את תיאורו זה, הרי הדבר אינו מתאים לוויכוחים – כיוון שרוב המחלוקות נסובות על סוג פירוש ולא על תוספות, ועוד שבמגילות קומראן ישנן מגילות המיוחסות גם למשה, ביניהם היסודיות ביותר: המקדש ויובלים, לצד דברי נביאים ונוסחי מקרא, ואף מסורות רבות שמתווספות על פשט התורה. היות ובן סירא חקר ולמד את ספרי האבות[351], הרי שבן סירא לכאורה פרושי לפי תיאור זה?!

גדולתו של יוחנן ניכרת מכתבי יוספוס וחז”ל שמעריצים אותו[352] (אם כי גם גינו וקינאו בו[353]). כמו כן, מותו הטבעי מלמד שהיה מבורך וצדיק, גם בעיני הכותבים אחריו (וראו כאמור את תיאור בן סירא י' 28-27 בעניין[354]).

איחוד זה של החשמונאים עם הצדוקים[355], סביר שכולל את עדת קומראן והבייתוסים, בפרט שהבייתוסים קרובים בשמם לאיסיים: 'בייתוסין' - בית-א/סין = איסיים [356], וכן מהות שמם בארמית: מרפאים, ובדומה מיוונית:  = hosiotes'חסידות'[357].

(כאן על איחוד 3 קבוצות בשלושה אזכורים)

כשמסתכמים עם ארבע קבוצות בעלות הלכה דומה, הרי אם קבוצה אחת מאלו החמירה, וקבוצה אחרת הקלה, אזי איזה הלכה נותרה לקבוצה השלישית (או מדוע שלא תצטרף לקבוצה זהה איתה)? ואם אין לקבוצה השלישית הלכה משלה, אזי איזה מן מאפיינים יש לקבוצה זו[358]?      על כן, אטען שהיה איחוד כזה בין קבוצות היא כזו מתקופה זו: הצדוקים הם החשמונאים, והם קרובים ומאוחדים עם הבייתוסים - שהם עדת קומראן (לאחר שבעבר כונו החסידים). ה'רבים' הצטרפו לעדת קומראן או לצדוקים. האיסיים הם חלק (מחנה) מעדת קומראן.

24.  מועד ושיא גאולת בית שני באיחוד עם יונתן אלכסנדר ינאי

בימי אלכסנדר ינאי הגיע האיחוד/קרבה המשולשת/מרובעת של החשמונאים עם עדת קומראן והצדוקים (והבייתוסים) לשיאה, בכך שעדת קומראן כתבה לינאי (שמו העברי: יונתן) את מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך'[359] (קרובה במקצת ל'תפילה לשלום המדינה' שחוברה בהקמת המדינה, בדומה ל'מזמור אהבה לירושלים' שקרוב להמנון 'התקווה'). מגילה זו היא השבח המכובד ביותר וההצבעה הישירה כי עדת קומראן הם כבני בריתו (כחסידים ככוהנים), ואולי אף מונו כשרים בממשלתו - כפי שהוצע לעיל בפרק על יוחנן שהם 'חבר היהודים').

חז"ל מתעדים סיפורים דומים לכך בימיו של המלך ינאי:

• הצדוקים ישבו לצדו של המלך (מ' תענית).
• בסעודה עם המלך התעוררה מחלוקת על הצורך להפריד את הכהונה ממשיח ישראל - המלך (קידושין סו').
• הסנהדרין היתה צדוקית (סכוליון על מ' תענית י').
• מעמד 'הקהל'.

הסרך הבא אחרי סרך העדה הוא סרך ברכות, ובסיומו של זה מובאת ברכה לנשיא העדה. ברכה זו מתאימה ועולה עם מגילת ה'ברכה לשלום יונתן המלך' (ראו עליה בפרק הקודם), עם פרק הברכות למנהיג בממ”ת (פרק ג' - גמול המצוות, שורות 32-18), וכן עם הברכות למלך במגילת המקדש נט' 21-13.

המגילה כיתתית סרך העדה מתארת את הרכב והתנהלות כל העם באחרית הימים (כנראה במשמעות של הדור הבא אחריהם, כפי שנטען בפרק 'אחרית הימים') ובטור ב' 17-13 מתוארת התנהלות סעודת באחרית הימים, כשבראשה הכהן (הגדול) ומשיח ישראל. מענין שינאי ביקש לערוך סעודה ניצחון צנועה לאחר המלחמה (קידושין סו').

לפיכך, כנראה לינאי מכוון/ממומש האמור בברית דמשק יט' 35-כ' 1[360]: 'מיום האסף‏ מורה היחיד עד עמוד משיח מאהר̇ן ומישראל'. ייתכן שיונתן מוזכר גם במגילה ‎4Q523 (4QJonathan), אך היא כה מקוטעת שלא ניתן להכריע[361].

ומדוע אהדה עדת קומראן את ינאי?

ינאי היה מלך צנוע[362] ותורני במישורים רבים[363], אויב מובהק של התרבות היוונית[364], שהצלחותיו המדיניות כוללות כיבושים רחבים (פי 4 מהמדינה שקיבל) ועצמאות מדינית (כנראה ללא המשך כריתת ברית עם הרומאים[365]).

מתיאורי חז"ל ויוספוס - העם נתן בינאי תמיכה רחבה, זולת הפרושים[366]. שיא חוסר ממלכתיותם של הפרושים הגיעה לבקשת יהודה בן גדידיה הפרושי שינאי יוותר על כתר מלכותו (קידושין סו'), ובגידתם במדינה בעם ובמלך, כאשר התחברו עם האויב דימיטריוס השלישי (מקור ??). לכאורה בגידה זו מצביעה על דוחקם בשולי ההנהגה והעם, והפרושים ניסו להצטדק בסיפורים שיוספוס הפרושי העביר על גנותם המעוותים (או לכל הפחות בלתי-מוצדקים)[367] נגד ינאי, ובפרט בסיפוריהם עם יריבו, שמעון בן שטח, שבהם ניכרת עקלקלותו הדרשנית של שמעון נגד ינאי והצדוקים[368]. למרות ניסיונות אלו, צדקת מאירה וזועקת ינאי בין השורות[369], ובכל אופן מסיפורו של אליהו הנביא שכיבד את אחאב בגינוני מלכות (אע"פ שעבד אלילים ורדף אחרי נביאים, ואילו ינאי היה תורני וצדיק ממנו) – קל וחומר  שיש לכבד את מלכות ינאי – בניגוד לדרשת (וכאמור פעולת) הפרושים נגדו[370], ולפי שמות ' לא תאור נשיא בעמך', שמתמזגת ומתאזנת עם 36 שרי הממשלה: "לא תתגאה על אחיך" (דברים ??).

התמיכה בינאי הגיעה גם מבית חוניו - בניו של חוניו הרביעי, חנניה וחלקיה, שהיו גנרלים בצבא מצרים בראשות קליאופטרה (קדמה"י יג' 353-355), והצטרפו למלחמתו נגד תלמי לתירוס (קדמה"י יג' 411). תמיכה זו היא המשך הקשר התורני בין יהדות מצרים לעדת קומראן (על יהדות מצרים ראו בפרק על איסי התפילה ובתי הכנסת).

כמלך ראשון (לפי סטרבון[371], או לפי יוספוס - השני[372], כאשר הראשון היה מוצלח פחות) בבית שני, הוא מקביל לגדולתו של דוד המלך (אחרי שאול), ואלו הם ימי הגאולה לפי מועד 490 שנה[373] לפי דניאל ט' 24, פשר מעשי מלכיצדק[374] (שתואם לסיום מלכירשע ובליעיל – הם המתיוונים האחרונים בתוך 40 השנה ממות מורה הצדק) ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2[375] (תואם גם לתיארוכו של יוספוס כי עברו 480 שנה עד ליהודה אריסטובלוס [קדמה"י יג' 301][376]). אך גאולה זו היא רק גאולת בית שני ביישום חלקי כפי שמתאר דניאל ט' 24, וכמפורט בפרקים: אחרית סוף כל הימים ויישומים חלקיים.

במגילת ‎4Q471a (4QPolemical Text) מתואר כישלון מלחמה[377], אך אין בה מספיק מידע כדי לשייכה לקבוצה או לתקופה כלשהי[378]. מוצע לשייכה לפרושים שעלו בסוף ימיו של ינאי או בתקופת שלומציון (ראו: הסכוליון על מ' תענית י'), או לקרבות נגד רומא עד שליטתו של הורדוס (44 לפסה”נ), וכך היא נכנסת לקבוצת המגילות התיעודיות.

עם זאת, איחוד עדת קומראן וכתות המשנה מעלה קושי חדש: מדוע אם כך, עדת קומראן נשארה להתגורר עם ספרייתה ביישוב בקומראן? אפשר לתרץ זאת בכך שאיחוד זה לא היה מלא (בעיקר בגלל אי-אימוץ לוח השנה 364[379]), אלא רק תמיכה ואהדה, והמסורות הועברו לינאי והצדוקים בקשרים טובים. סיבה אפשרית אחרית היא שהמגילות כן היו/חזרו בירושלים גם בתקופה זו (ולא רק בתקופה הטרום-חשמונאית לפני שהוברחו לדמשק), אלא שהועברו לקומראן רק מאוחר יותר (כסוף ימי בית חשמונאי עד הורדוס).

קושיה נוספת לאיחוד המוצע היא, מדוע אין במגילות קומראן את ספרי המקבים?   שוב התירוץ באותו הדרך: כנראה ישנה הירככיה בין עדת קומראן לחשמונאים, כאשר הכתות מאמצים את ספרי ומסורות עדת קומראן, אך אין היא מאמצת אותם. זאת גם מכיוון שכתיבת הקודש (ובכללה תיאור מלחמות ישראל) הותרה לדעת עדת קומראן רק להם כסופרי התורה, ואכן ספרי המקבים היו הראשונים להיתר הכתיבה של כתות – כפי שיורחב בפרק תחילת הכתיבה.

שלוש נקודות קושי יש במגילות נגד ינאי: ציון חלוקה בין כהן משיח למשיח ישראל (????, כמו שהטיפו נגדו הפרושים [ ??]); חילול כוהן שנשבה בנכרים (266Q4 קטע 5, טור ב' שורות 6-4, ובדומה האשימו חז"ל את ינאי/יוחנן [???] ודינם דומה [שמחות פ"ד מ"יג] שמוזכר כבר במק"ב יד' 3, 7); זיהויו בפשר נחום ?? כ'כפיר החרון' לפי רוב החוקרים (לדעתי, כמפורט בפרקים קודמים, הכוונה לכוהן מתיוון בתקופה הטרום חשמונאית).

מסוף התקופה החשמונאית עדת קומראן ממשיכה בסגנון כתיבה בלשון רבים, דהיינו מורה הצדק כבר אינו המחבר (שכאמור נפטר טרם/בתחילת בית חשמונאי), וללא פרשנות נבואית. בימים אלו עדת קומראן כותבת שש 'מגילות תיעודיות' (הקבוצה החמישית והאחרונה של המגילות), ובהן, לראשונה, בניגוד לכינויים הנסתרים של מורה הצדק, הם מציינים שמות דמויות פוליטיות[380]. שמות גלויים אלו מעידים על ידיעותיהם ואף מעורבותם של עדת קומראן בפוליטיקה הלאומית, אך לדיאבון אין בשרידי קטעים אלו מידע מספק כדי להסיק בוודאות אם עמדתם חיובית כמו 'ברכה לשלום יונתן המלך'.

25.  ירושלים והמקדש בעבר הווה ובעתיד– חרם מאי-קדושתם ונבואות מדהימות לאחרים הימים

להכניס מפרקים אחרים וסיכום מ'ירושלים באחרית הימים'.

26.  בין שמעון בן שטח לחוֹנִי, וממנחם לבית שמאי

פרק זה מהווה המשך לפרק הצעות לזיהוי מורה הצדק.

שני חסידים בדורות שקדמו למאה הראשונה לספירה קשורים לעדת קומראן: חוֹנִי המעגל[381] ומנחם. אלו מובאים כאן וולא בפרק על זיהוי מורה הצדק, כיוון שימיהם מאוחרים לימיו של מורה הצדק, ודבריהם ששרדו לידינו דלים מאוד (לעומת ספרות ענפשה של מורה הצדק).

שמעון בן שטח היה מנהיג פרושי (על מחלוקותיו עם ינאי ראו בפרק על ינאי), שרצה לנדות את חוֹנִי החסיד, אך כיוון שחוני היה יקר לעם[382], נמנע מכך: 'אלמלא חוֹנִי אתה, גוזרני עליך נדוי' (משנה תענית ג' ח'). רצונו זו של בן שטח עלה כנראה בגלל שבועתו של חוני. ניתן להסיק מכך ששבועתו/נדרו של חסיד אינה ניתנת להיתר (כדעתו של איסי בן יהודה[383]). קרובה הלכת עדת קומראן האוסרת כתיבת ושבועה שאינה לצורך[384], וכנראה אלו גם דברי החסידים נשמרו כביקורת במשנה חגיגה א' ח': 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו'. להביא ברית דמשק ומאמר בא אילן על נדרים ??

לא ידועה לנו לאיזה כת השתייך חוֹנִי. הפרושים-האחרונים אמנם סיפחוהו לחיקם, אך מביקורת זה של בן שטח אפשר להניח שבן שטח שחוֹנִי היה צדוקי - משנואי נפשו, מה גם תמך באיריסטובלוס הצדוקי, או לכל הפחות לא ביריבו הרוקנוס הפרושי (קדמה"י יד' ב' א' (21-2[385]4, וזאת אף על פי שבתקופה זו רוב העם הלך אחרי הפרושים (קדה"י יג' 288[386]). אם חוני אינו צדוקי ואינו פרושי, מה שנותר הוא - שהיה איסי, והדבר עולה עם חסידותו, שבחו של יוספוס עליו: 'חביב אלוהים', כיאה להילוליו את האיסיים (ראו בהרחבה בפרק על מאיסיים לחסידים).

משנה ב' בחגיגה פ"ב מציינת שמנחם קדם לשמאי. מנחם זה הוא כנראה מנחם האיסי שמתאר יוספוס כנביא הקרוב למלכות הורדוס[387]. לצידו היה בבא בן בוטא החסיד, מזקני בית שמאי (ביצה כ'; כריתות פ"ו מ"ג), החכם היחיד שהורדוס הותיר חי (באבא קמא ג' ב'[388]). שניהם יכולים להוות את ההרודיאנים המוזכרים בבשורות על פי מרקוס ומתי[389], במיוחד שהאיסיים היו קרובים להורדוס (קדמה”י טו' 397-372).

ה.      מנחם האיסי בימי הורדוס, בית שמאי וההלכה הקדומה, הצדוקים האחרונים

27.  גם האיסיים היו קרובים למלכות הורדוס

בניגוד להלל ובני בתירא שישבו ביריחו המקוללת ע"י יהושע ו' 26 ואולי גם במ' טסטימוניה, פילון מספר על 4,000 איסיים שיושבים בירושלים[390], ויוספוס מספר על שער האיסיים שבצד המערבי לבירה (הוצע שהינו בצד הדרום-מערבי של חונת העיר היום, קרוב לכניסה להר ציון). לפיכך, ברגיל פיקסנר סבור שהאיסיים ישבו בהר ציון[391]. בתקופה זו גם יוחנן המטביל ישב בעין כרם (שמוזכרת גם במגילה חיצונית לבראשית)[392]. יוחנן קרא לטבול במים חיים בירדן (הרמה הגבוהה ביותר של הטהרה גם לפי חז"ל [משנה מקוואות א']), כפי שנהנו עדת קומראן מהמעיין שזרם ביישוב קומראן בזמנם[393], ולבוא למדבר – קריאה מקבילה (או יותר סביר - מועתקת) לעדת קומראן בראשית דרכה (ראו לעיל בפרק על היווסדות העדה). לאלו יש להוסיף כי יוחנן המטביל קרא לתשובה יחד עם הטבילה, שזהו חידוש[394] של סרך היחד ג' 5-4 (ומקבילה בה' 14-13): 'לוא יזכה בכפורים ולוא יטהר במי נדה ולוא יתקדש בימים ונהרות ולוא יטהר בכול מי רחצ טמא טמא יהיה כול יומי מואסו במשפטי אל'. להשלים מה כן לפי סרך היחד ??

לאחר שכאמור עמדנו על שיא הקרבה בין עדת קומראן למלך יונתן אלכסנדר ינאי (שהתחילה לפחות עוד מימי אביו), כדור לאחר תום הנהגת החשמונאים – בימי הורדוס, אנו מוצאים עדויות לפעילויות האיסיים בירושלים ובמדבר. אף הורדוס עצמו חיבב את האיסיים: 'למאותו יום הוסיף לכבד את האיסיים כולם' (קדמה"י טו' י' 5), ובפרט את מנחם האיסיי – עליו מתואר בפרק הקודם. חיזוק לכך עולה מסלידת הורדוס את הפרושים, שבשיאה רצח חכמיהם, זולת בבא בן בוטא שהיה חסיד[395], כנראה כיוון שהיה קרוב יותר לאיסיים מאשר לפרושים – כפי שיוכח בפרק על החסידים.

28.  דימיון ושוני בין בית שמאי לצדוקים ולעדת קומראן

מקובל במחקר כי בית שמאי הינו המסורת הקדומה בחז"ל[396]. מעדויות שבמקורות תנאיים אנו למדים שמסורת בית שמאי קרובה למסורת הצדוקים[397], ומסורת בית שמאי שונה במהותה וסגנונה מאופיה של ספרות חז"ל בדורות שאחרי החורבן ומיבנה[398]. קרבת בית שמאי לצדוקים פיתחה שנאה לבית שמאי, ולכן בית הלל קבעו שרק את הלכת בית הלל[399] תיפסק להלכה (זולת יח' דברים), ואף קיללו: 'עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה' (ברכות יא' א', ובדומה: ירושלמי סנהדרין יא' ד'; ירושלמי ברכות ט' א'). קרבת הלכת בית שמאי לצדוקים מחייבת שקרובה היא גם להלכת עדת קומראן. בנוסף, חנניה בן-חזקיה השמותי[400] סינגר על ספר יחזקאל[401], ייתכן בעטיו של ארבעת אזכורים/הבטחות הכהונה הגדולה לבני צדוק (אם כי אין ספק שגם בית הלל סברו שמדובר בספר-נביא עיקרי). מהגותם של פילון ויוספוס שחיו בין בדורות שלפני החורבן/יבנה, עולים מסורות מעורבבות מקומראן/צדוקים והתנאים[402]. השלמת המסורות הקרובות יותר לעדת קומראן מספרות התנאים - התוספתא והירושלמי, לצד מסורות קרובות שנמצאו בגניזת קהיר, מעלה את האמירה המסכמת כי ההלכה של בית שמאי היא שתשוב באחרית הימים[403].

מאידך, ייתכן שבית שמאי הוא אחד מקבוצות הביניים שעזבו את עדת קומראן[404], כפי שנותחו בפרק קבוצות הביניים.

29.  הפער והשוני בין הצדוקים הראשונים לצדוקים אחרונים

מיהם הצדוקים זו חידה גדולה בין המקורות מבית שני, ולא רק מפני שאין לנו מסורת אוטנטית שלהם ששרדה, אלא שאין התאמה ולעיתים אף סתירה בין המקורות השונים, ולפעמים מאותו מקור ספרותי-היסטורי. וכל זאת, מבלי לדון וטרם ההשוואה למגילות הגנוזות. להלן עיקר הקשיים של מהות הצדוקים:

רוב הוויכוחים של שמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי נגד הצדוקים מוכרעים בכך שפרושים אלו ידעו להביא הוכחות מהתורה, בעוד השאירו את הצדוקים ללא ללא אסמכתא מקראית להלכתם השנויה במחלוקת. תחילה יש לציין את האבסורד, כי מי שדגל בשיטה זו היה מייסד הקראים (או כת העננים מביניהם), ענן ???, שאמרתו המפורסמת היא: 'חפשו באורייתא שפיר' (תרגום: 'חפשו מקור בתורה – ותמצאו'). כלומר, יש קרבה לדרש פרשנות התורה בין הפרושים הראשונים לקראים, ואילו המגמה התהפכו בפרושים-האחרונים. אפשר להניח שגם הצדוקים היו מנסים להביא טסמכתאות מהתנ"ך לדבריהם, אך הסיבה שלא הביאו היא, שאסמכתאותיהם היו מספרים אחרים, כמו ספר גזירתא שהפרושים מציינים זאת במפורש, וכמו רבות ממגילות קומראן שהן ספרות משלימה ונוספת על התנ"ך, אך חלקה סודית או לא הובאה כהוכחה בוויכחוים אלו מסיבה אחרת.

הצדוקים-הראשונים מוזכרים בדור השלישי של החשמונאים, קרי בין ימיו של יוחנן הורקנוס לימיו של אלכסנדר ינאי (ראו את הקשרם למנהיגי חשמונאי אלו בפרקים עליהם). בתיאור ראשון זה יש התאמה יחידה בין יוספוס לחז"ל, שכן זה אומר שביטל את מצוות הפרושים (??), ואלו אומרים שיוחנן נהיה צדוקי בסוף ימיו (???). מכאן אפשר להניח שההנהגה החשמונאית היתה צדוקית, ולכך יש חיזוקים מהמגילות (ראו בפרקים לעיל על מגילת ברכה לשלום יונתן המלך וההלכות שאומצו ממגילת המקדש). אך שני מקורות אלו אינם מזכירים הלכה כלשהיא.

והנה, יוספוס שחי כמאתיים שנה מאוחר יותר, עדיין אינו מתאר שום מחלוקת הלכתית בין הצדוקים לפרושים, אלא שלוש מחלוקות פילוסופיות (ששלושתם מנוגדות לעדת קומראן), ומשתמע שהמחלוקת היתה בעיקר פוליטית. פרט חשוב ומעניין נוסף, שיוספוס אינו מציין את הבייתוסים, ובכך מתחזקת הסברה שבייתוסים הם בית (א)סין – האיסיים.

ישנם פערים גדולים בין הצדוקים-הראשונים של ימי החשמונאים לבין הצדוקים-האחרונים של ימי החורבן, וייתכן שקבוצה/כת זו עברה שינויים מהותיים באופיה והלכותיה, ואולי אף קיבלה את שמה מאוחר, בכסוף ימי הורדוס, רק לאחר שעדת קומראן שוב איבדה את ההנהגה, וכשצדוקים-מאוחרים אלו ניסו לשמר את שמם של בני צדוק הכוהנים – עדת קומראן.

אחד משלושת המאפיינים של הצדוקים-האחרונים לפי יוספוס (קדמה"י יח' 18; מלחה”י ב/ 166-162), חז”ל (אבות דרבי נתן נוסח ב' פ”י) והברית החדשה (מתי כב' 23, מרקוס יב' 18, לוקס כ'; מעשי השליחים כג' 8) הוא - חוסר האמונה בתחיית המתים (בניגוד מובהק לקראים[405]) ולמק"ב ז' 14-13. תחילה הדבר סותר את המקרא שמציין זאת בשלושה אזכורים[406], כך שכבר עולה סתירה עם עיקרון היצמדות הצדוקים לפשט התורה[407]. אם הצדוקים-הראשונים אכן קיבלו את הלכותיהם ואת אמונתם של עדת קומראן (כפי שהצעתי לעיל, בעיקר בפרק על יוחנן), הרי שתחיית המתים היא בסיס אמוני במגילות ים המלח שונות[408], ובפרט בפשר יחזקאל לז' על חזון העצמות היבשות (שקטעו המקראי שרד במצדה, בן שכן כנראה מחנה איסי מעדת קומראן[409]). לכן, סתירה כזו מהותית בין הצדוקים-הראשונים לאחרונים מלמדת שאין זו אותה קבוצה (בדיוק).

במישור הלאומי-פוליטי, אפשר ללמוד משתיקתו של יוספוס כי הצדוקים-הראשונים בראשות אלכסנדר ינאי לא כרתו ברית עם הרומאים (והדבר עולה מרוח הנהגתו של ינאי – ראו על כך בפרק עליו), ומגמה זו ממשיכה בצדוקים בראשות אריסטובלוס ואנטיגונוס שהפסידו שלוש פעמים לפרושים הורקנוס ואנטיפטרוס שקיבלו את שלטונם בזכות קרבתם לרומאים. לעומתם, הצדוקים-המאוחרים של סוף בית שני היו קרובים לרומאים (אריסטוקרטים/מתיוונים) [410]. ייתכן כי הצדוקים-האחרונים התערבבו עם כוהנים שהעל הורדוס מהגולה, וכך נהיו אריסטוקרטיים[411], והכול לפי טעמיו המשתנים והחשדניים, ולכן רצף כהונה מבית צדוק, או מכל משמרת (ובפרט חשמונאי-יהויריב), כבר לא שרד את מלכותו. מאידך, הפרושים המתונים המשיכו לנהל קשרים עם הרומאים לאוטונומיה דתית ביישובים שקיבלו מחוץ לירושלים, במעין הסדר עם הרומאים[412], ואילו הקנאים/האיסיים ישבו במצדה[413] (כאשר ישנה קרבה הלכתית בין האיסיים לצדוקים).

רמז עקיף למסורת הצדוקים-האחרונים שדומה לקראים ולא לעדת קומראן הוא ממגילת/ספר טוביה. טוביה מפרט הלכות נישואין שעברו גם לחז"ל, ובראשן את הביטוי לקידוש בנישואין: 'כדת משה וישראל' (ו' 13; ז' 13, 14[414]). לעומת חז"ל, לפי מדרש זה, נראה שהצדוקים-האחרונים לא אחזו בספר טוביה: 'קובלים הצדוקים שהלכה למשה מסיני על נישואין' (מסכת ידיים ד'). מכאן שהצדוקים לא אחזו בחלק מהספרים של עדת קומראן.

הנצרות וזרמים קרובים, חידת לוח השנה

30.  העתקת הנצרות ממגילות מדבר יהודה, והיחס להקפדה מול ביטול המצוות

ספר זה מתרכז במסורות שעברו מעדת קומראן לחז"ל[415], אך קשה לסכם אם עיקר מהות המסורת עברה בעיקר לחז"ל, או דווקא לנצרות. במילים אחרות, עדת קומראן מורכבת מהגות רוחנית פילוסופית מוסרית לצד דקדקנות הלכתית. שני אלמנטים אלו התפצלו מעדת קומראן לשני הזרמים החדשים:

• הרבנית של חז"ל: טהרה (בדורות הראשונים) ודקדוקי הלכה
• הנצרות של ישו ותלמידיו: בתחומי רוח של הגות פילוסופיה ומוסר

מעניין שיוכם העצמי של יוספוס וישו לזרם הפרושים, כאשר יוספוס שיבח את האיסיים רבות מעל הפרושים, וישו (ויותר יוחנן המטביל) היו קרובים בהילוכם לאיסיים.

מאידך, הבדל תהומי נעוץ בכך שלאחר ישו (שהצהיר שאינו מבטל מצוות[416], אך חילל שבת לדוגמה[417]), הנצרות (בראשות פאולוס/שאול הטרסי) ביצעה תפנית מהותית - וביטלה את המצוות[418]. וזאת לעומת חברי עדת קומראן שמדקדקים ומקפידים ביותר על המצוות (אם כי בתקופה זו כבר יותר כתות ביניים הקפידו על עניינים שונים). מאידך ועם זאת, ייתכן וסרך היחד ט' 11-10[419] הוא המקור לביטול המצוות! ואכן גם לחז"ל יש מסורות דומות[420]. ישנן עוד כמה סתירות ביניהן[421], אך מעבר להבדלים והשוני הסגנוניים והחברתיים, הרי שיש פער של כ-200 שנה בין מגילות מורה הצדק לבין חייו של ישו, כך שהקרבה מצביעה על המשך אחד המחנות של עדת קומראן, פחות או יותר. יש לזכור שישו הגדיר עצמו כפרושי ??[422], אך סביר שהיה חסיד פרושי, וראו בהמשך על הזיהוי של איסיים-חסידים.

להלן עיקרי העתקות של הנצרות (בעיקר בברית החדשה) בהיבטים שונים: רעיונות[423] (במיוחד מהות מגילת הברית החדשה[424], לידת ישו כנח[425], תפקידו בשמיים[426]), בעלי תפקידים[427] (במיוחד יוחנן שהטביל עם תשובה[428]), סיפורים[429], מטבעות לשון (כמו: 'אור', 'רוח', 'בשר') והלכות[430].

הנצרות (אבות הכנסייה) עד ימי אוגוסטינוס דחתה את הספרים החיצוניים, כנראה בגלל 2 סיבות: כי היהודים לא קבלו אותם; כי ישו והשליחים לא מצטטים מספרים אלו. אוריגינס, קירילוס ואתנסיוס אף יצאו נגד הספרים החיצוניים. בועידת קרתגו שיזם אוגוסטינוס ב-397 לספירה הוכרזו 6 ספרים חיצוניים (ברוך בן נריה, טוביה, יהודית, חשמונאים א' ב', חוכמת שלמה, בן סירא) כקדושים (בהשראה אלוהית, מכונים: דויטרו קנוניים [deutero = שניים], כלומר משניים בקדושתם), ומאז הנצרות הקתולית (וחלקית האורתודוקסית, והפרוטוסטנטים בועידת טרנט ב-1534) שמרה על חלק (7.5 ספרים[431]) מספרי קודש של עדת קומראן בקאנון הברית הישנה שלה, ואלו מוגדרים חלק מ"הספרים החיצוניים". מכאן הסבירות שגם הספרים החיצוניים שאינם במגילת קומראן, אך כן כלולים בברית הישנה – מקורם אחד הוא – בשל סיבה טכנית/אקראית של שרידות המגילות. מאידך, ישו ומחברי הברית החדשה מעולם לא ציטטו דבר מהספרים החיצוניים שבמגילות ושלא במגילות, השערה זו מחזקת במקצת את אמינות וקדושת ספרים חיצוניים אלו שאינם במגילות, אך עדיין אינה בהם להיות אמינים וקדושים כמו הספרים החיצוניים שנמצאו במגילות[432]. הכנסיות שמרו בעיקר על ספרים (חיצוניים) שהיו מיועדים לכל העם, ולא על ספרי סוד וכיתתיים (על ספרות הסוד ראו פרק בנושא זה). עיקרון זה עולה ומאפיין גם את הגותם למוסר ופחות להלכה.

כמו הברית החדשה, גם הספרים החיצוניים מאופיינים ביותר סיפורי אגדה ורעיונות פילוסופיים, ופחות בדקדוקי הלכה. בסופו של דבר הנצרות אימצה 3 ספרים חיצוניים של חוכמה: צוואות השבטים, חוכמת שלמה ובן סירא, כאשר שניים מהם נכללים במגילות קומראן, שכוללות ספרות חוכמה נוספת ללא קלטוג מסוים (כמו 'רז נהיה') שלא שרדה מחוץ לקומראן. ייתכן והעובדה שבחז"ל יש את פרקי אבות בלבד, שחלקו מבוסס רק על ספר משלי, הביא את חז"ל להיות פחות עוסקים ברוח הגות ופילוסופיה לרעיונות של חסד. מאידך, פעמים רבות בהיסטוריה ראינו כיצד הנצרות הפכה לאנטישמית קטלנית.

31.  נקודות ביחס לשתי קהילות קדומות: ביתא ישראל ויהודי יֵב

ביתא ישראל הוא שמם של בני-ישראל מאתיופיה, כנראה צאצאי שבט דן. הם אוחזים ב-70 ספרי קודש (אך כנראה חלקם מאוחרים) מעבר לתנ”ך המכונים מצהף קדוס, מספר טיפולוגי שתואם לאמור בעסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44 (ספר חיצוני שאינו במגילות), כי כד'-24 ספרי התנ”ך נתנו לכל העם, ואילו עוד 70 ספרי סוד מיועדים רק לסופרים העוסקים בתורה. בין 70 ספרים אלו נמצאים שני ספרים שקודמים לעדת קומראן (מקבוצת המגילות המקדמוניות והר סיני): ספר חנוך, וספר היובלים - שממנו ביתא ישראל הפיקה חוברת הלכות השבת: תְאְזַזֵה סנְבֶת (אם כי ללא הפירוט והתיקונים של ברית דמשק), וספרים אחרים שקרובים להם[433]. בעוד הנצרות ככלל קיבלה מסורות רבות מהמגילות הכיתתיות, לביתא ישראל לא הגיע מהספרות המאוחרת-הכיתתית של עדת קומראן (קבוצות 5-4), וזאת כנראה בגלל אחת האפשרויות (אין לנו ידיעות בעניין): ביתא ישראל קיבלו ספרים אלו טרם היווסדות עדת קומראן, או שקיבלו הספרים לאחר מכן דרך הכנסיות הנוצריות, בראשן הכנסייה החבשית ששמרה על שני ספרים חיצוניים קדומים (חנוך והיובלים) שהיא גם הקרובה ביותר למסורת התנ"ך. הגבול הגאוגרפי של אתיופיה עם מצרים, ובפרט העובדה שעיר הלוחמים היהודים יֵבּ שממוקמת ביניהם (העיר מהמאה החמישית לפנה"ס ושרדו ממנה כ-480 תעודות שכוללות התכתויות עם כוהני ירושלים ושומרון), מחזקת את הקרבה ההלכתית והרעיונית, ואף אפשר שהיתר הקרבת הקורבנות שהיו נהוגים בבתי הכנסת (מֶסְגיד/צְלותָ בֵּת/מֶקְדָס בֵּת/מסכיתא) של יהודי אתיופיה (ביתא-ישראל) – מקורו מבית מקדש יֵבּ ו/או חוניו (להסביר או להפנות עליו ??).

יהודי יֵבּ חשובים לעניין של הוכחת חוסר ההלכה בתקופת הפרסית טרם יסודה של עדת קומראן, ובפרט שלוח השנה שנהגו היה ירחי, כפי שעולה מאגרת פסח (מוזכרת השנה החמישית למלכות דויוס הפרסי שהנהיג לוח ירחי, וגם את חודש ניסן (הירחי). הרחבה על לוח השנה בפרק בנושא זה). לעומת יהודי יֵבּ, שלא היו למדנים גדולים (וכך גם ביתא ישראל), יהודי מצרים מהמאה השנייה לספירה אחזו בספרות רחבה, כפי שמורחב בפרק בפרק על התפילה ובה"כ. לוטה בערפל אם מיהדות מצרים ישנו המשך גנטי בקפיצה של כאלף שנה לקראים שבתקופה הראשונה לגניזת קהיר שפוסטאט, בה נמצאו שלוש מגילות קומראן: צוואת לוי הארמית, ברית דמשק, ובן סירא – שנמצא גם במצדה ב-73 לסה"נ יחד עם עוד שתי מגילות קומראן (יובלים, שירות עולת השבת).

32.  חידת שמירת לוח השנה בזרמים קרובים לעדת קומראן

פרק זה מהווה המשך לפרק על חג השבועות. לוח השנה היה המחלוקת הגדולה והעיקרית של עדת קומראן עם מתנגדיה. עם זאת, לא ידוע לנו על אף אחת מהקבוצות שהיו קרובות לעדת קומראן – שנהגו בלוח שבתי-שמשי (364 יום) שלהם. בעותקים של שתי מגילות כיתתיות יש נוסחים אחרים שהוחסרו בהן ענייני לוח השנה (טבלת הלוח בתחילת ממ"ת – ראו בפרק על יוחנן, וסרך היחד ??). לפיכך, מוצע בזאת כי לוח השנה השבתי-שמשי (364 יום) של עדת קומראן נגנז, בציפייה שישוב יחד גאולת אחרית סוף כל הימים.

למרות קרבת קבוצות אלו לעדת קומראן: הצדוקים, בייתוסים, נוצרים וביתא ישראל, ובמיוחד אף על פי שכולם/רובם אחזו/שמרו על ספר היובלים שמדגיש את לוח השנה השבתי בן 364 יום וכולל איסור מפורש לספירת החודשים לפי הירח, אף על פי כן, רוב (ואולי כל, ספק בנוגע לבייתוסים והצדוקים) הקבוצות האלו נהגו לפי לוח ירחי.

קושיה וחידה[434] זו מקבלת משנה תוקף לגבי ביתא ישראל (או על הכנסייה החבשית שלפי חוקרים ממנה קיבלה ביתא ישראל): כיצד ביתא ישראל שומרת על לוח ירחי, כאשר היא שומרת הלכות ספר היובלים המטיף נגד הלוח הירחי, במיוחד שהיובלים הינו המקור ל-22 הלכותיהם מתזז סנבת[435] המחמירות ביני שבת[436]?!                     האם הסיבה (אפילו חלקית) לכך היא שללא מסורת מלאה של אופן שמירת וסינכרון לוח השנה השבתי-שמשי בן 364 יום[437] (כפי שהיה ביד עדת קומראן, ומקצתה שרדה לידינו היום), קיבלו/העדיפו את הלוח הבבלי/יווני הנפוץ והידוע לסנכרון? הייתכן שקושי זה השפיע באופן דומה על הצדוקים?

מגמה כזו קרתה באופן הפוך בנצרות – היא שינתה את הלוח השנה שלה מירחי לשמשי, בעקבות התנצרות האימפרייה[438].

החידה קשה לפיצוח גם לגבי שתי הקבוצות הקרובות ביותר לעדת קומראן: האיסיים והתיארופטיים. לדיאבון, הסופרים לא תיארו במפורש לפי איזה לוח שנה נהגו קבוצות אלו נהגו, ולכאורה אם היו נוהגים בלוח שונה מהותית שהוא עיקר המחלוקת (כמו הלוח השבתי-שמשי 364) – היה מצופה שהדבר יצוין במפורש. הציון הקרוב ביותר לעניין הוא שהאיסיים מתוארים שמתפללים מזרחה לכיוון השמש הזורחת (וכך גם המסורת הקדמונית של חז"ל ???, ובתי הכנסת העתיקים). בשונה מהנצרות שהחליפה את לוח השנה שלה, כתות אלו היו סגורות וכמעט בלתי נתונות להשפעה חיצונית, בוודאי שלא בעיקרי הלכותיהן.

בהערה נועזת נאמר שאפשר שהחסיד ששתה ביום הכיפורים בלוח הירחי הרבני (תרומות פ"ח מ"ד), עשה זאת כי שמר על יום הכיפורים ביום אחר (לפי הלוח השמשי-שבתי בן 364 יום?) – מחלוקת שהתחילה נגד מורה הצדק (פשר חבקוק ו' 8-4[439]) ובתוך הלוח הירחי קרתה גם בין התנאים (ראש השנה פ"ב ה"ח[440]).

ייתכן שהקרבה המתוארת לעיל בין עדת קומראן לחשמונאים והצדוקים היתה אף על פי שהצדוקים נהגו לפי לוח שנה שונה - ירחי? לחלופין, אפשר שבהמשך לפרק המבחין בין הצדוקים-הראשונים למאוחרים, בתקופה זו לצדוקים-הראושנים היה את אותו לוח 364[441], ורק הצדוקים-המאוחרים (מימי בית הלל ושמאי) הם שאיבדו את לוח 364 ואימצו במקומו את הירחי[442]?

לכאורה האפשרות שהחשמונאים נהגו לפי לוח שמשי לא סבירה, שהרי ספרם מונה וחוגג לפי לוח ירחי. אין מחלוקת שהצדוקים והחשמונאים התחברו לכל המאוחר מימי יוחנן הורקנוס, וכך החפיפה ביניהם נוטה לסברה שגם הצדוקים לא נהגו לפי לוח שמשי.

מכמה מחלוקות שמקטרגים חז"ל הצדוקים, אנו למדים שהן נסובות גם על מחלוקות לגבי לוח השנה, אך קשה לפרשם ולהכריע איזה לוח היה להם – אם נוטה ללוח שמשי, או רק ללוח ירחי שונה[443]: הצדוקים התנגדו לחיבוט ערבה בשביעי של סוכות החל בשבת[444], מועדי קצירת העומר והעצרת של 'למחרת השבת', ניסיונות החיבול בעדי ראיית הירח[445] ולפידי ההכרזה. מקצת מחלוקות אלו קרובים למחלוקות המתוארות במגילות הכיתתיות, שקדמו בכמה דורות[446], ובפרט על מועד יום הכיפורים. יש לציין שגם בין התנאים היו מחלוקות על עיבור הירח, וגם בהן החריפה ביותר היתה על מועדו של יום הכיפורים. עוד מעניין כי אחת המחלוקות הראשונות של הפרושים היתה אם מותר להקריב קורבן פסח בשבת – דבר שלא אפשרי בלוח השבתי-שמשי 364 יום של עדת קומראן.

כך או כך, נותרת השאלה כיצד התקבלו הלכות ממ”ת אצל הצדוקים, ועדיין דחו/הבדילו אותן מלוח 364 שמפורט בתחילת ממ"ת?! פתרון אפשרי לכך עולה אם נבדיל ונחלק בין החשמונאים הראשונים שאחזו בלוח השנה הירחי (מהותם ניתחתי בפרק נפרד לעיל), לבין החשמונאים שנהיו צדוקים מיוחנן הורקנוס שנהגו לפי הלוח השמשי תקופה מסוימת. ייתכן שזו גם הסיבה שיש עותק של ממ”ת שאינו כולל את טבלת הלוח בתחילתה, קרי, עדת קומראן ויתרה על ניסיון שכנוע תחום זה[447], או לא חפצה בכך כי החליטו שאינם מצרפים נוספים לעדתם וסודתיהם: 'בשלום הקץ למספר השנים האלה' (ברית דמשק ד' 11-10). אם החשמונאים-צדוקים דחו את ממ”ת שכללה את לוח 364, הרי שמתחזקת דעת רוב החוקרים שהצדוקים הם המכונים ע”י עדת קומראן – 'מנשה' (או קבוצה מגונה אחרת, ראו ניתוח והצעות לעיל), בניגוד להצעתי.

בכל אופן, כבר הצעתי לעיל בפרק הבחנה בין הצדוקים-הראשונים למאוחרים, ונראה שהצדוקים-האחרונים (מימי בית הלל ושמאי) שמרו ונהגו לפי לוח הירחי, היות שאין לנו תיעוד אחר מלוח ירחי על כוהני הבית מימי הורדוס עד החורבן[448].

עדת קומראן טוענת שלוח השנה שקוים ע”י עמ”י מימי השופטים לאורך תקופת בתי המקדש[449] עד אליהם (זולתם) הוא ירחי: 'כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר, למען יספרו בשנה רק שלוש מאות יום ושישים יום וארבעה ימים' (יובלים ו' 39), (ראו בפרק שכחה ראשונה על שמירת המצוות בבית ראשון). טענה היסטורית זו תואמת לעובדה ששמות החודשים הירחיים המופיעים רק בספרי הנ”ך האחרונים[450], בניגוד לרמזי המקרא לקיומו של לוח שמשי עד סוף החומש[451]. דוגמאות לחוסר ההלכה בבית ראשון, ראו בפרק על השכחה הראשונה.

ו.        מעבר המסורות דרך החסידים, ספרות הסוד וספרים חיצוניים:

33.  בין עדת קומראן לאיסיים[452] ולחסידי התנאים בראשות משפחת איסי

פרק זה מהווה המשך ישיר לפרק 'הכנסת הגדולה והסנהדרין, סופרים ונביאים, כוהני בית צדוק' (ומומלץ לקרואו טרם המשך קריאת פרקים אלו).

עדת קומראן נוסדה בתחילת עד אמצע המאה השנייה לפסה"נ (על היווסדות העדה ומינוי מורה הצדק – ראו לעיל בפרק על כך). לעומתם ארבעת הסופרים (פילון האלכסנדרוני[453]; יוספוס פלביוס[454], פליניוס הזקן[455], דיו כריסוסטום[456]) מתארים את האיסיים כקבוצה החיה במאה הראשונה לספירה. תקופה מעל מאתיים שנות הבדל מחד גיסא, ומאידך קרבה גבוהה באופי החיים וההלכה הדתית[457], שבגינם מקובל במחקר זיהויים המשותף, וחוקרים כבר הציעו זיהוי/איחוד בעיקר עם קבוצות אלו: חסידים, ביתוסים, טובלי שחרית, אנשי יריחו[458].

התקופה החוצצת ביניהם כוללת את בית הלל ושמאי, התנאים הראשונים והנצרות. היות שאלו לא הזכירו את האיסיים[459], עולה הפקפוק באמינות קיומם של האיסיים[460], או שמא כינויים הוזכר בשמות אחרים. לפיכך רחל אליאור הציעה שלא היו כלל איסיים[461].

בספר זה נטען שהאיסיים הם המשך קרוב של עדת קומראן[462], כאחד המחנות המתוארים בברית דמשק ז' 7-6: 'ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה'[463]. לאחר מכן איסיים אלו השתלבו בתוך חז"ל. שני שלבים אלו מהווים קבלה חלקית של הצעת אלאור: החלק הנכון בהצעתה שהאיסיים הפסיקו במתכונותם מכתקופת התנאים, היות ואז הם השתלבו עם חסידי-התנאים (אך היו גם היו במאה הראשונה ולפני כן, בכתות המוזכרות לעיל ועוד): המשנה בסוטה ט' טו' מציינת שאיסי היה אחרון החסידים[464]. נמצאנו כי בימיו פסקו האיסיים (שמזוהים במאמר זה כחסידים), לפחות מהגליל (ובבל)!          אמרה דומה יש גם על: 'משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה', שגם הוא היה חסיד גדול, ואולי אביו קשור אטימולוגית לבית האיסיים, וכן הוא מוזכר יחד עם פנחס בן יאיר החסיד, עליו נדון בהמשך. השם איסי תואם לשני איסיים (כשם שני/כיתתי) שציין יוספוס כנביאים[465]. בספרות חז"ל מוזכרים חסידים שונים[466] וראשונים[467] (עוד עליהם ראו בפרק על זיהוי עדת קומראן), ותנאים בשם איסי או בשמות קרובים שחלקם נרדפים (כיוסי ודוסא[468]).

הסיבה שהאיסיים נטמעו בחז"ל, בניגוד לקנאות והבדלנות של עדת קומראן, היא תחילה מכיוון שהתקופות שונות במהותן: לאחר החורבן כבר אין מתייוונים והיריבות חריפה בין הכתות, ואפילו אין בית מקדש להתנגד אליו, ולהתרחק מהעבודה בו שאינה כפירוש תורתם: 'היאה עת פנות הדרכ למדבר' (סרך היחד ט' 20-19). כמו"כ, עמ"י עבר גזירות אימפריות קשות שהשכיחו הרבה מסורות, ותקופות החשמונאים והורדוס שינו את פני החברה הישראלית, והכתות בתוכם. אדרבא, בימי התנאים רוב העם התאחד לשיקום מהמרד הגדול[469], והיה קונצנזוס לשמירת התורות והמסורות שעלולות להישכח. לפיכך, אין ללמוד על גישתם של עדת קומראן ו/או האיסיים בתקופת התנאים הראשונים מכתביהם שלהם, היות שאלו כוונו לתקופה פוליטית דתית וחברתית אחרת במהותה (טרום-חשמונאית), ואף חז"ל היו שונים (או שמא לא הם היו לפני כן) – מהפרושים לפניהם. בעידן הבית, היו הפרושים, ובפרקים אחרים נעמוד על נקודת ההשקה עם תחילת הכתיבה. יתרה מזו, כנראה הפרושים אינם יריביהם החריפים של עדת קומראן - אפרים ודורשי החלקות (כדעת רוב החוקרים[470]), כיוון שמהות הפרושים הוא הקפדה על טהרה ועל המצוות בכלל, ואילו הטפת עדת קומראן נגד יריביהם אלו היא בגין עבירותיהם על המצוות[471]. חסידי חז"ל ו'אנשי מעשה' מתוארים בסיפורי אגדה של מופתים, כשולטים בכוחות הטבע (חוני המעגל מוריד גשמים כרצונו [תענית פ"ג מ"ח]; נחשים המכישים חסידים מתים ]תוספתא ברכות מ"ג פ"ח]; פנחס בן יאיר גוזר נהר [חולין ז']; חנינא בן דוסא מורה על החומץ להדליק הנר [תענית כה'), וייתכן זהו יישום חלקי של פתיחת מגילת 251Q4 קטע 2 טור ב' + קטע 4 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 132, 'ימות המשיח'): '[כי הש]מים והארץ ישמעו למשיחו'[472].

נקודה אחרונה נלמדת משבחו של יוספוס על האיסיים, וזאת במיוחד שהגדיר עצמו פרושי, וכך ניסה לגונן עליהם בכתביו. אין סיבה לחשוד שרק יוספוס שיבח את האיסיים בניגוד לשאר הפרושים, אלא נכון לראות את שבח התנאים על החסידים – כאותה מגמה, קל וחומר שזיהויים והלכותיהם קרובים.

במגילת קומראן 4Q377 קטע 2א' משה רבינו הוא 'איש החסידים'[473]. כך גם פילון קשר את ראשיתם[474]. פיליניוס ציין שהם קיימים כבר אלפי שנים, ואכן במגילות קומראן יש מגילות שמשויכות לקדמונים טרם מתן חבקוקתורה. בספרי המקבים א' וב' חסידים ידועים כגיבורים/צדיקים[475]. ניכר בספרות חז"ל שהחסידים היוו את תשתית מורי ההלכה (ולהלן יובאו דוגמאות לכך). בתפילת העמידה/18, לצד 'פליטת בית סופריהם', חז"ל מזכירים את 'חסידים', וייתכן שפליטה זו מרמזת על שרידי הסופרים/חסידים והתורה שנשארו מעדת קומראן (זו היתה הספרייה היחידה כל התקופה), שהתושב"ע היא ניסיון שמירתה. כך היא הצעתו של ספראי שקבע שהחסידים היוו חוג נפרד מהתנאים, אך עדיין קרובים אליהם[476]. אפתח דבריו כי לפחות חלק מהחסידים שבחז"ל, וחלק מהתנאים בשם איסי/יוסי – מקורם בכת איסיים[477], ומקור האיסיים כאמור בעדת קומראן. ניתוח החסידים בבית שני ובחז"ל נסקרו ונותחו על ידי מנחם בן שלום[478] ודב הרמן[479]. כאן אביא מקצת המקורות הרלוונטיים, ולמרות זאת אבקש להציגם כדוגמאות מייצגות ועקרוניות על קשרים וזיקות אלו.

34.  מגילות בשימוש התנאים (למרות איסור הכתיבה), ובין ספרות סוד פנימית לספרים החיצוניים

מגילות יוחסין נזכרות ביבמות מ"ד ה"יג'[480], מט' ע"ב, בפסחים סב', בירושלמי תענית פ"ד ה"ב (סח' ע"א) ופ"ז ה"ו ובפסחים ה' ג' (לב' ע"א). ספר יוחסין מוזכר בפסחים סב' ע"ב; ירושלמי פסחים ה' ג' (לב ע"א). מגילות יוחסין של משמרות כהונה, ומגילות מסורות כוהניות בכלל, נכללות ומאפיינות את מגילות ים המלח.

מגילה קומראן חשובה היא מגילת המקדש, שכמחציתה הראשונה מפרטת את תכנית בית המקדש. מסורת שכך יש לחז"ל ובה מצוין שמשה קיבלה ישירות מהאל[481], ואכן ממש כך מגילה זו ייחודית בשיח שבה יי מדבר בגוף ראשון וממנה חולקו (להסבר עליה ראו לעיל, ובפרט על הייחודיות המרתקת של הרמוניזצית (האחדת) המגילה של החלקים ההלכתיים מהחומש, שממנה נבנו ארבעת החומשים). עדותם של תנאים נוספים שאינם זוכרים את מידות בית המקדש[482], מחזקת את המצב שמגילת המקדש אינה בקרב התנאים (היא נמצאת רק במגילות).

חז"ל מציינים שהיו לאבותינו במצרים מגילות (תנחומא פ' וארא, בשמות רבה פ"ה). לאלו ניתן לשייך מגילות קומראן המשויכות לקדמונים ולצוואות השבטים, כמפורט לעיל בקבוצת המגילות הקדמוניות.

מגילת סממנים/סמנין[483] עניינה בסוד הקטורת, שייתכן והיא המשך, או לפחות באותו עיקרון, של מגילת קומראן 'ספר מדרש משה' (4Q249) שכתוב בכתב סוד להלכות טהרה, אך יש מגילות כהונה וטהרה שונות בקומראן. היות כוהני בית אַבְטִינַס נושאי מגילה: 'כתחלה כשניו בית אבא צנועין – היו מוסרין מגילותיהם זה לזה' (תוספתא יומא ??) מלמד שני דברים הקרובים לעדת קומראן – המגילות נישאות על ידי כוהנים (ולא תלמידי חכמים/פרושים), ואין זו מגילה זמנית שנכתבה בדור זה או אחר, אלא מסורת משפחתית העוברת מזה דורות. יש לציין שתחילה בית אַבְטִינַס נודו (???), וגם עובדה זו מלמדת על המתח ועל הרצון של התנאים להחליף את הידע ואת הסודות של הכוהנים (ראו בהמשך על החלפת ר' עקיבא את מטטרון ומשה רבינו). המשנה מזכירה ארבעה "פטנטים" סודייים שנראה ששייכים לכוהנים (ובעיקר לבני צדוק): עשיית לחם הפנים, עשיית הקטורת, אומנות השירה ואומנות הכתיבה, ואין מתאים מעדת קומראן לכתיבה (על עדת קומראן כסופרים, ראו פרק בנושא זה). משלימים ומתווכים ביניהם האיסיים ששומרי סודותיהם (מלה"י ב' ח' ז'[484]) וכך גם סוד הקהילה בעין גדי (ראו לעיל בפרק על תפילה ובה"כ).

מגילת נוספת שמוזכרת בחז"ל היא: "מגילת חסידים" (או משנת חסידים)[485], אך אין בהלכות ספרות שבה כדי לעמוד על קשר למגילות קומראן. עם זאת, הקשר אטימולוגי והמהותי בין איסי-חסיד ברור.

ממגילות אלו, וכן מהשימוש הרב בספר בן סירא (ראו בפרק עליו), עולה כי היו ביד או בקרבת חז"ל ספרים נוספים (כתובים) מעבר לכד' ספרי התנ"ך. ההגדרה הסמנטית הנכונה למגילות אלו שביד חז"ל היא ספרים פנימיים ולא חיצוניים[486]. פנימיים במשמעות של כבוד רב ויראה כפי שהקפידו חז"ל לדברי הסופרים הראשונים: 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' ע"ב). לעומתם,  שני ספרי האגדה שמהם שאבו חז"ל (ספר הישר וקדמוניות המקרא) ראויים להיות מוגדרים כספרים חיצוניים, ולא ספרים חיצוניים-פנימיים כמו 7.5 מהספרים החיצונים שנמצאו בקומראן, ואפילו לא כמו שאר הספרים החיצוניים שנמשמרו בנצרות, אלא הם החיצוניים ביותר מבחינת קרבתם לתנ"ך, באמינותם וקדושתם.

מהקדמת נכדו לתרגום היווני: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'.

התורה מציינת מפורשות שיש תורת סתר שאינה לרשותינו: 'הַנִּסְתָּרֹת לַיי אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (דברים כט' 28), ועל כן ההמלצה: 'מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי' (תהילים יט' 13). מאידך: 'סוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם' (תהילים כה' 14), מרווח נכבד זה מיועד לעדת קומראן שספרותה כולל ספרות סוד[487]: 'ולסתר את עצת התורה בתוך אנשי העול' (סרך היחד ט' 17); 'וכל דבר הנסתר מישראל ונמצאו לאיש הדורש – אל יסתרהו מאלה' (סרך היחד ח' 12 – 13). מקור גישה זו היא מעדת קומראן שגילתה את "הנסתרות" רק לחברי העדה[488], כנראה מיועדים רק לסופרים, כיוון שבאלו הרחבות כמו תיאורי מלאכים[489], מיסטיקיה ונשים.

גם יוספוס מציין שחבר האיסיים נשבע 'שלא יסתיר דבר מפני חברי הכת ולא יגלה לאחרים דבר מדברים אלה' (מלחמות ב' 141). יש לציין שתהליך הכניסה לעדת קומראן והמחנות כולל שבועות אמון ובדיקת שמירת סודות, כפי שמזמר בעל ההודיות ו' 18-17: 'ובשבועה הקמותי על נפשי לבלתי חטוא לך ולבלתי עשות מכל הרע בעניך וכן הוגשתי ביחד כל אנשי סודי'. תודות לאל שנתן לחברי העדה את ידיעת התורה האמיתית וסודותיה רווחות במגילת ההודיות[490], היא מהותו של מורה הצדק בפשריו[491], והן כמימוש חזונו של חנוך ב' יא' 82 ואילך[492]. במדרש המפורסם שבו 4 תנאים נכנסו לפרדס ואילו מטטרון נענש בפולסא דנורא אף על פי שלא הזיק (סנהדרין לח' ע”ב; חגיגה יד'-טו'), חז"ל ניסו לגנוז מהכבוד הידוע של חנוך, ולהסב את תפקידו (בפרט קשירת כתרים לאותיות) לר' עקיבא[493]. מאידך, זרם אחר בחז"ל אימץ את ספרות חנוך להיכלות, כפי שיפורט להלן. היות שבן סירא מד' 16 שיבח את חנוך, זו כנראה סיבה נוספת שנידוהו. מגמה זו בוצעה גם נגד משה רבינו שהוצג שאינו מבין את תורתו (מנחות כט' ע”ב)[494].

השווה: 'מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר' (ספרי דברים פז', מהד' פינקלשטיין, עמ' 151). עקרונות אלו נמצאו בחברות תנאים הראשונים (אבות דרבי נתן נו"א ח'[495]), שהעבירו ביניהם סודות תורה ובמיוחד מעשה מרכבה (משנה חגיגה ב' א'[496]), שהיא חלק מספרות היכלות (שמקורה כנראה אינו בתנאים[497]), הקרובה מהותית לחלק מהמגילות (כמו חנוך, צוואת לוי, מגילת שירות עולת השבת) המתארים גרמי שמיים ומלאכים. קטעים מספרות זו המשיכו בספר הזהר, ובפרט מרתק ציונו שקבוצת יהודים פרשה למדבר על מנת לעסוק בתורה וקראו לעצמם ”פורשי מדבר“[498]. כיוון נוסף הוא דרישת המרכבה על ידי רבי יוסי החסיד (חגיגה יד' ב'), דבר שעולה עם ספרות ההיכלות שקרובה מהותית לכמה מגילות קומראן, וכן רבי שמעון חסידא דרש בסוכה נב' ע"ב פשר על ארבעת החרשים (זכריה ב' 4-1) ועל כהן צדק (ובהמשך כמלכיצדק: פסיקתא דר"כ מהד' מנדלבוים, פסקה ה', עמ' 97), שעליו יש בקומראן מגילת פשר (נושאי) מלכיצדק[499].

'שאלוהו תלמידיו: "מה פשר המשל הזה?" השיב: "לכם נתן לדעת את סודות מלכות האלוהים, אבל לאחרים - במשלים, למען ראו לא יראו ובשמעם לא יבינו' (הבשורה על פי לוקס ח' 10-9). המלה "נוצרים" פירושה בעברים "שומרים" ובדרך כלל משתמשים בה בהקשר של שמירת סוד (”נוצר בלבו"). לאור הממד האזוטרי שישוע נותן לתורתו לא מן הנמנע שהשם "נוצרים" פירושו פשוט "שומרי הסוד".

'אמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כותבי הלכות כשורפי התורה, והלמד מהן אינו נוטל שכר' (תמורה יד' ע"ב), שמא ישונה פרט מהלכותיהם או יחשפו תורות מיסטיות/כוהניות להדיוטות שלא רשאים לכך – כאמור בקוהלת רבה (על פי כ"ד וטיקן 291/11): 'ויותר מהמה בני הזהר מהומה כת' שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו'[500]. ייתכן וקשורה לכך העובדה שהשם הנכבד אינו נזכר אפילו פעם אחת במשנה[501]. גם יוספוס מדגיש ייחוד המסורות לסופרים (נא' א' 42-38), כפי שהחזיון השביעי בעסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44 מציין שניתנו כד'-24 ספרי התנ”ך לכל העם, ואילו 70 ספרי סוד נוספים ניתנו לסופרים העוסקים בתורה: 'וכאשר תגמור את הספרים, שמהם תגלה, ומהם תמסור לחכמים בסתר' (יד' 26). סיבה דומה נדרשת בתנחומא להרחקת התושב"ע מנכרים[502].

מאידך, יש לזכור שהתוספתא (שבה ככל הלכה קרובה לעדת קומראן) פ"יז' ה"א מגדירה אחרת את הספרים החיצוניים[503], וכן אפשר שכוונת ספרים חיצוניים הם בעיקר לספרות הנוצרית הרבה שנכתבה החל מהמאה הראשונה לספירה (מאות שנים לאחר סיום הכתיבה של עדת קומראן), ואפילו בנצרות עצמה נחלקו איזה מספריהם הם קודש ואיזה יוכנסו לברית החדשה[504]. ניכוסם ועלית ערכם ע"י המאמינים הנוצרים, פסק כמעט לחלוטין השימוש בהם בקרב היהודים.

במילים אחרות, היות שחז"ל (והחשמונאים כבר הודו בכך [מק”ב ב' 13-14]) הצליחו לאסוף רק חלק מאוצר התורות הנוספות על התנ"ך שאבדו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א'), ועוד שישנן הקבלות בין דברי סופרים בחז"ל לספרים חיצוניים, ואולי אפילו אותה קדושה והחמרה: 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' ע"ב), לכן ההגדרה הנכונה היא כמו דעתו של ר' עקיבא: 'וכי שתי תורות היו להם לישראל? והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל' (ספרא, בחוקותי ח'[505]), וגם עדת קומראן מציינת שהתורות ניתנו ל'ראשונים' שדחו אותם[506], והם חידשו אותם שוב, כאשר ההתגלות מגיעה בשלבים בין הדורות. אף אם הפרושים דחו אותם, הרי שכבר בחז"ל התירו אותם. לחלופין, מדובר על ספרים חיצוניים שלא התקבלו בעדת קומראן, כמו ספרי הנצרות.

יש לזכור שאין בספרים החיצוניים הלכות רבות. בנוסף, חלקם אינם מוסיפים אפילו להקשר של עדת קומראן. למשל שני הספרים החיצוניים לעזרא (חזון עזרא - בעסדראס הרביעי ועזרא החיצוני/השלישי) שלא נמצאו במגילות: אינם קרובות או סותרות למגילות, ואין בהם חומר הלכתי דומה או עדות על קהילה שייסדה או שמרה על התורה כמו 'בית נאמן בישראל'.

לסיכום, מגילות קומראן מכילות שני סוגים של ספרויות: גלויים וסודיים. ספרות הסוג מכילה את ספר חנוך וקדמונים, אפוקריפונים של נביאים, כתבי סתרים, הלכות כוהנים (בכללם טהרה, סינכרון לוח שנה, פיזונומיה ועוד). רוב המסורות עברו בספרות הגלויה, אך עם השנים והקבוצות שהתפצלו מעדת קומראן, הורחבה גם ספרות הסוד לחלקים מהעם, ובה נראית מגמת המתח והמחלוקת.

35.  אימוץ ספר היובלים - התורה המשנית, כעיקרון התושב"ע בחז"ל, ע"י פנחס בן יאיר

לאחר שעמדנו על מאפיינים של מגילות פנימיות ודרכי הסוד בקרומאן ובחז"ך, ננתח את מהותו של ספר היובלים. היובלים מספר את סיפורי בראשית עד מתן תורה בהשלמת תאריכים עובדות ומצוות (כוד על הספר ראו בקבוצת מגילות הר סיני), והוא מיועד להיות גלוי לכל העם. לכן נכתב עליו מגילת השלמת סוד - פאסידו יובלים 4Q225, שמציינת בפרק ב' 7-5 למשל את הדואליות של בכי מלאכי השרת לעומת שמחת מלאכי המשטמה בעקדת יצחק[507] (וכאמור עמדנו על תיאור מלאכים כאפיין עיקרי של ספרות הסוד). הספר משכתב ומתייחס בפתיחתו לאותו פסוק עקרוני של מסורת נוספת מהר סיני: שמות כד' 12: 'וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם', אליו גם חז"ל ייחסו את המסורת התורה שבעל פה[508], וכך המונח 'מצוה' שומש כתקנה בסרך היחד ח' 17-16[509], לעומת 'תורת משה' בח' 22-11[510]. למעשה יש כאן אותה טענה של עדת קומראן וחז"ל למסורת נוספת מהר סיני, רק שהראשונה מציינת אותה ככתובה בספר היובלים (ובעוד ספרים ומגילות), והשנייה טוענת שמסורת זו עברה בע"פ. עדת קומראן כרתה ברית חדשה וגם חז"ל משייכים לתושב"ע ברית[511].

עיקרון ספר היובלים כתורה משנית כנראה מובא במגילה ‎4Q177 (4QCatena A) י' 13-14): '"תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה" (הושע ה' 8) השופר הואה ספר [התורה 'חצוצרה ברמה' החצוצרה הי]אה ספר התורה שנית *אשר֯ מאסו כ[ול א]נ̇ש̇י֯ עצתו וידברו עליו סרה'. אם אכן המשמעות של 'ספר התורה שנית' במגילה זו (4Q177) הוא שיש תורה שנייה/משנית, הרי יש ספר תורה ראשון – החומש/מגילת המקדש, והשני/משני נשלח מקומראן לקבוצת אפרים. היובלים הינו המועמד הראשון לספר שני זה, כיוון שבפרק ו' 21-22 מצוין מפורשת שיש ספר תורה ראשון[512], לצד נקודות נוספות[513]. אולי הוא אף 'התורה אשר שלח א̇ליו' המוזכרת בפשר תהילים ד' 8-9[514]. והנה, סיפור דומה מתואר על הביתוסים בסכוליון למ' תענית (כ'י אוקספורד, מהד' נעם, עמ' 77-78, 206): 'שהיו ביתוסים כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר... "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וגו'' (דברים יז' 11), מלמד שאין כותבין בספר'.

בספר זה נטען כי הסיבה שחז"ל טוענים שיש מסורת נוספת, היא כי חז"ל קיבלו והסכימו והעתיקו לעיקרון של ספר היובלים, אך כיוון שמחד הושפעה מכת אפריים שנטמעו בה ('עזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל' [פשר נחום ג' 5]), אך דחו אותו לפני כן בימי התיוונותם[515]. בנוסף, ספרות קומראן לא היתה נגישה לחז"ל, ולכן חז"ל ניסו לשמרה בזכרונות שבע"פ, מה גם בתקופה זו עדיין אסרו על עצמם לכתוב.

התנא החסיד פנחס בן יאיר[516] שובח בעיניי חז"ל (משנה סוטה ט' טו'), וביטוי מאפיין את מעלתו בשבת קיב' ע"ב: 'אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים' (על זיהוי הראושנים כעדת קומראן, ראו בפרק בנושא זה). בן יאיר מציין בעבודה זרה כ' ע"ב שלבים ברמות הקדושה[517] שקרובים לטהרה שבמשנה חגיגה ב' ז'[518]. בן יאיר העביר חלק ממסורות ספר היובלים לחז"ל במדרש תדשא (22 מיני בריאה, ימי טהרה לכניסה לגן עדן, תאריכי הולדת השבטים, טומאת הרוח, עשרת ניסיונות אברהם). הלכות נוספות של היובלים התקבלו אצל חז"ל, ולהלן עיקרי הדוגמאות:

• ערבה והקפת המזבח והלל בסוכות (טז' 31-30[519]) למשנה סוכה ד' ה' ותוספתא פ"ג ה"א
• הלל בפסח (מט' 6) והגדרת זמן בין ערביים לקורבן (מט' 12-10) למשנה פסחים י' ד', נח'
• הלכות שבת רבות ושונות ראו לעיל בפרק על השבת
• מדרשי אגדה רבים (מובאים בפירושם של קסוטו וורמן) ובפרט: ספר 'אסף הרופא' (מפרק י'), מדרש 'ויסעו' (מפרק לד'[520]), תאריכי הולדת השבטים, טומאת הרוח[521], עשרת ניסיונות אברהם

למעשה כל ספר היובלים התקבל אצל חז"ל כמדרש בראשית זוטא[522] או "ספרא דאדם הראשון" או "צוואת משה", אך אין בידינו מידע על ידי מי ואיך. חידה היא כיצד לוח השנה 364 יום לא הועבר והתקבל בשום כת, במיוחד אצל ביתא ישראל שאחזו בספר היובלים, ועל כך מורחב בפרק על חידת לוח השנה.

בעקבות ההיתר הכתיבה של עדת קומראן והמחנות, גם הכתות בסוף בית שני חיברו ספרי הלכה, שנבעו גם מהצורך לשמר את מסורות התורה וההלכה שעדת קומראן לא הנגישה או ושחלקם היו במחלוקת או בפער בין הלכת הכוהנים לעם. האחרונים שהתחילו לכתוב היו התנאים[523], אך עדיין אסרו: 'אף הקורא בספרים החיצונים תנא בספרי צדוקים' (סנהדרין ק' ע”ב). מהו ספר הצדוקים החיצוני? הלא גזירתא, ספרם של הצדוקים המתואר בסכוליון למ' תענית כבר נשרף!

חז”ל טוענים שקיבלו את רוב מסורותיהם בעל-פה ממתן תורה[524] (תחילה כונו ע”י יוספוס: 'מסורת אבות'[525]). סימוכין לתושב”ע תואמת לסימוכין של היובלים[526]: 'על-פי' משמות לד' 27 ודברים יז' 11: כאמור בסכוליון למסכת תענית: 'שהיו ביתוסין כותבין הלכות בספר, ואדם שואל, ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: 'על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל' (שמות לד' 27)[527]; 'על פי התורה אשר יורוך' וגו' (דברים יז' 11)?! מלמד שאין כותבין בספר' (כ'י אוקספורד, מהד' נעם, עמ' 206[528]). בהמשך ציינו: 'אפילו מרים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם' (ספרי דברים קנד'). לעומת זאת, הפסוק במגילת המקדש נו' 3-4 מורחב: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת'[529] (וראו את התרגום המיוחס ליונתן למילים 'על פי הדבר' ששמר על מסורת זו: 'על מימר הלכת אוריתא').

36.  דוגמאות למעבר המסורות: התפילה (ובתי הכנסת), דיני שבת ונישואין, טהרת בעל קרי והמוקצה

עדת קומראן ייסדה את תפילת הקבע לציבור במקום הקורבנות[530], במגוון עצום של תפילות מזמורים וברכות שחלקם התקבלו בחז"ל וחלקן לא הכרנו, כגון:

• ברכות תפילת העמידה (18) קרובות לבן סירא נא', סרך  היחד יא' 15, מגילת יג' 20 יח' 14, יט' 29, מגילה 4Q284 ב' 5.
• חנוך לט' 13-12 מביא את ה'קדושה' שנכנסה לחזרת הש"ץ בתפילת 18/העמידה ועוד תפילות.
• מגילת 'דברי המאורות' (4Q503-6) הינה תפילה לזריחה ושקיעה.
• תפילות למועדים וחגים נמצאו: לחודש הראשון - 4Q503, ליום הכיפורים 4Q508 2 2-6.
• ברכה ראשונה (נהנין) על הלחם והיין בסרך היחד ו' 4-6 וי' 15-13.
• מאות מגילות תפילה שונות, ביניהם אזכור ל-4,500 מזמורי תהילים, סדרי המנונים לשירה מיסטית ולשירה מאגית (כולל שמות שדים ולילית), שירות מלאכים, שירי לחש נגד מזיקים, ועוד)[531].
• 'חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם' (משנה ברכות פ"ה משנה א')[532], ו'אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות' (ברכות לג'), תפילין הלכה למשה מסיני (מנחות לה׳)[533].
• מניין העשרה (סרך היחד ב' 22, ועוד).

על התפילה יש להוסיף את ראשית בתי הכנסת – מעדת קומראן ומצרים, למצדה ודרום יהודה:

• הקשר למצדה: במצדה נמצאו שלוש מגילות קומראניות (היובלים, בן סירא, ושירות עולת השבת (מקצתה השתמר באזכורי המרכבה בתפילת בוקר בשבת), אלמנטים נוספים שייחודיים רק לקומראן ומצדה[534], וכן ה'בתים' לבגדי כוהנים שנמצאו במקוואות מצדה ומתוארים במגילת המקדש לד' 13.
• עד לאיסיים בדרום יהודה[535]:
• בבית הכנסת בסוסיא (כנראה מהמאה השלישית לספירה) שרדה כתובת הקדשה: 'זכור לטובה קדושת מרי רבי איסי הכהן המכובד...'. תיעוד זה לכוהן מכובד בשם איסי קשור לכך שב"כ זה נמצא גם פסיפס לוח שנה הסופר לפי יובלים[536].
• הקשר למצרים (לא רק בתפילה): בית הכנסת ('פרוסאוכה'[537]) הראשון (מהמאה השלישית לפסה”נ) ממצרים, השני מקומראן - 'בית השתחוות' (ברית דמשק יא' 22); עזרת בניו של חוניו הרביעי לינאי; התיארופטים (רופאי הנפש) שמתאר פילון הינה הקבוצה הקרובה ביותר לעדת קומראן; תרגום השבעים באלכסנדריה מאוחר לנוסח מצע העברי שבמגילות; הסופר המצרי דיודורוס סיקולוס בשמו של היקאטיוס איש אבדירה, אחז בכמה הלכות ודעות קרובות לתורת המלך שבמגילת המקדש[538];
• לוח השנה השמשי והמזלות (מגילת 4Q318): מזלות כתובות ללא ציור בעין גדי (ולאחר מכן התפתחו בגליל מצוירות[539]), וכאמור בסוסיא יש פסיפס לפי לוח היובלים. קרבת כת טובלי שחרית לחסידים בתפילת הנץ (???).
• אלמנטים נוספים מב"כ בדרום יהודה: קללת עונש מוות להולך רכיל כבמגילת המקדש סד' 6-8 ולמגילת ‎4Q159 (4QOrdinancesa) קטעים 4-2 ש' 6-4[540], סוד הקהילה בעין גדי[541], פתח מזרחי[542], כתובות בעברית (לעומת יוונית בגליל), כשלושים מקוואות[543] וקהילת כוהנים.

הלכות שבת הוא תחום מובהק הקרוב בין עדת קומראן לחז"ל[544], ובהכללה נאמר שבית שמאי מתווכים בתחום זה[545] (לצד תחום הטהרה) להקלה היחסית של חז"ל מצד בית הלל. 'איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת' (שבת ו' ב'; צו' ב'), שהיא מספור ושיעור בתפקיד סופר לפי הירושלמי שקלים ה'[546]. ההנחה שמסורת זו הגיעה טרם או במהלך עריכת משנה מסכת שבת, שכן היא משובצת רק באמצעה (פרק ז' משנה ב'), ואילו היתה נאמרת אחריה – לא היה בה כל צורך וחידוש (לעומת זאת ההשוואה למלאכות המקדש הינה מאוחרת והיא חידוש מדרשי שאינו מההלכה הקדומה). העדות על החסידים הראשונים למשגל ברביעי כנראה כדי להימנע מטומאה בשבת (בבלי נידה לח' ע”א)[547], יחד עם גזרת אכילת שום בערבי שבתות (???) כנראה להרחקה מריח הפה (הבבלי בבוא קמא פב' הביא טעם הפוך), תואמות להלכת עדת קומראן (נראה שלא יבואו לטומאה בשבת לפי היובלים נ' 8) ונגד דעת שאר התנאים. הסיפור על החסיד בויקרא רבא לד׳ 16 תואם להלכה בברית דמשק י' 20: 'אל יתהלך איש בשדה לעשות את עבודת חפצו'. מקורה של ההמשגה הנפוצה בחז"ל "אינו מן המוכן" שהתפתחה למושג מוקצה, מגיע מיובלים נ' 9 וברית דמשק י' 23-22, כמפורט בפרק ???.  בעוד חז"ל מתארים את הלכות שבת כ'הררים התלויין בשערה' (חגיגה פ"א מ"ח[548]), בברית דמשק ג' 13-15 המקור מיובלים והתגלות: "ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל‏ שבתות קדשו ומועדי כבודו", ונושא זה נפתח בכותרת: 'על הש[ב]ת לשמרה כמשפטה' (י' 8), שמהותה - מסכת 'שבת'. מרתק לראות כי ישנה אפילו התאמה בחלק מרצף ההלכות הפנימי בין הנושאים[549].

הלכות הנישואין מפורטות לראשונה בספר טוביה ז', ואכן הוא קרוב ולכן מקור לרוב הלכות הנישואין שבחז"ל (מסכת קידושין), ואפילו זהה מטבע הלשון המפורסם והמשומש עד היום: 'כדת משה וישראל' (ו' 13; ז' 13, 14[550]). בפרק על הצדוקים ?? יצויין כי הם התנגדו למסורת זו, למרות שטוביה היה ספר חיצוני.

דוגמא להלכה מורכבת שיסודה בעדת קומראן והדים למסורותיה בחז"ל – טהרת בעל הקרי:

מקור ממגילות קומראן	אזכור דומה בספרות חז"ל
3 ימי טהרה לעלייה למקדש (מגילת המקדש מה' 12-7[551])	'דברי תורה אינם מקבלין טומאה... כי בטלוה לטבילותא' (ברכות כב'), 'שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים' (ברכות כא')
'[וכול]֯ הנוגע בשכבת הזרע מאדם עד כול כלי יטבול והנושא אות̇ו̇ [יטבו?]֯ל והבגד אשר תהיה עליו והכלי אשר ישאנה יטבול ‏[במי]ם֯' (מ' טהרות א'[552])	'עשרה תקנות תיקן עזרא [...] תיקן טבילה לבעלי קריין' (בבא קמא פב')
'ואמ במחנה יהיה איש אשר לוא השי̇גה ידו ורח֯[ץ]' ‏(מ' טהרות א', ש' 6)	ברייתא חיצונית בברכות כב': הלכה בסוד שבעל קרי רוחץ בתשעה קבין מים שאובים; 'עזרא לא תיקן תקנה קבועה בכל דיני בעל קרי, אלא עזרא תקן לבריא המרגיל שחייב לטבול בארבעים סאה, ובריא הרואה קרי לאונסו - די לו בתשעה קבין' (ברכות כב' ב'); ואחר כך אתו אמוראי ופליגי (באו האמוראים) ונחלקו בחולה – שלו כבר יש היתר במקוואות פ"ג מ"ד ובתוספתא ג' ח'
'רק אל יג̇ע̇ בו את לחמו'	בבא קמא פב': 'ותיקן טבילה לבעלי קריין - דאורייתא הוא, דכתיב: ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ את בשרו במים! דאורייתא הוא לתרומה וקדשים[553], אתא הוא תיקן אפילו לדברי תורה'.

דוגמא לעיקרון שמאות הלכות תלויות בו – 'מן המוכן' בהמשגה של חז"ל ל"מוקצה": 'ולא תעשו ביום השבת כל מלאכה כי אם לאכול ולשתות מן המוכן ביום הששי ולנוח ולשבות מכל מלאכה ביום הזה, ולברך את יי אלוהיכם אשר נתן לכם יום שמחה וקדוש' (היובלים נ' 9); 'אל יאכל איש ביום השבת כי אם מן המוכן ומן האובד בשדה' (ברית דמשק י' 23-22) – ובחז"ל מלבד הההלכה הזהה בשמה לעניניי אוכל, הורחבה ל: 'זה הכלל כל שהוא מן המוכן מטלטלין אותו וכל שאינו מן המוכן אין מטלטלין אותן' (תוספתא שבת יד' ח'), כאשר: 'בראשונה היו כל הכלים ניטלין בשבת. כיון שנחשדו להיות מחללין ימים טובים ושבתות. הדא היא דכתיב (נחמיה יג') בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת ועומסים על החמורים וגו'. ואסרו להן הכל. כיון שנגדרו היו מתירין להן והולכין עד שהתירו להן את הכל' (ירושלמי פ"יז ה"א, פב'), ואכן ישנן ספקות באשר להיתרי הכלים בעדת קומראן[554]. דיוני חז"ל על הלכה מרכזית זו התרחבה לתחומים שונים - שכן הגדרת חפץ קובעת את דינו ההלכתי הזה, והיא ממחישה את תהליך הקודיפיקציה של חז"ל מההלכה הקדומה של בית שני.

כותרות ודינים קרובים אלו בין הספרויות, לצד מסורות רבות שקיימות במגילות שלא הכרנו עד מציאתן, ועוד שחלקן בכמות בלתי ידועה שלא שרדו, מחזקות את מסורת ההולמת של חז"ל על שכחת מסורות כאלו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א').

37.  שתי מסורות להבחנה: מגילת נבונאיד מול תפילת מנשה

תפילת מנשה היתה ספר חיצוני שששת פסוקיו הראשונים (מתוך 15) נמצאו בעברית במגילת קומראן4Q381  Frgs. 33a, b + 35   (קימרון, החיבורים העבריים ?, עמ' ??). כך נחלשו השערות החוקרים לתיארוכה המאוחר ומקורה ביוונית[555] (וייחוסה לנוצרים, למרות שהספר היה חלק מתוך סידור תפילה של יהודי מצרים), אם כי ישנם הבדלי נוסח בין המגילה לספר החיצוני. תשובתו של המלך מנשה מוזכרת ב???, וחז"ל דנו בה ???. לכן, היה מצופה שתהיה כזו מגילה, ומאידך, לא ציפו שהיא תהיה אותנטית וקדומה כמו שנמצאה בעדת קומראן. בדברי הימים לג' 18 מצוין שהיא כתובה בדברי מלכי ישראל. האם משמע שביד עדת קומראן ספרי דברי מלכי ישראל?!

נבונאיד הינו נבוכנדצאר האחרון שדניאל ??? מספר את גירושו לארץ תימן 7 שנים, כעונש על גאוותו. לא מסופר על תשובתו או תפילתו, אך ברור מהסיפור שמטרת הורדתו לחיה היא כדי שיכיר בגדולת האל. מגילת קומראן ??? מציינת את תפילתו זו.

שתי מגילות אלו הובאו לשם הדגמה והבחנה, שלמרות שהן מוגדרות חיצוניות, אין בהן שום בעייתיות לתנ"ך או למסורת. אדרבא, הן אמונתיות גרידא, ורק מחזקות את הסיפור המקראי, ללא שום סתירה לכתוב. הסיבה שהן 'חיצוניות', היא שהן לא היו נגישות לרוב העם. למה הן לא היו נגישות לרוב העם? ובכן, שאלה זו מחזירה אותנו אחורה בספר לפרק מדוע יש כחמישה נוסחי מקרא, וכיצד זה שלא שמרו על רוב התורה בתקופת בית ראשון.

ז.        פרשנות התורה, פשט מול דרש, פשרים ואלגוריה, מדרשי אגדה מספרים חיצוניים שאינם פנימיים

38.  איסי בן יהודה[556] שמעביר מגילות דקדוק ועומק הפשט

'דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים[557] בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר[558] 'כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ [וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן' (דברים כג' 25)] - בביאת כל אדם הכתוב מדבר' (בבא מציעא צב' א'). על מגילות סתרים במשמעות של ספרי סוד נדון בהמשך, ורק יצויין שבמגילות קומראן הכיתתיות ישנם כתבי סתרים כגון מסוג צופן אתב"ש. מסורתו זו של איסי הינה פירוש פשט המקראות (בניגוד לשאר דורשי פסוק זה בחז"ל), ותואמת לדרכה הדקדוקית-לשונית של עדת קומראן לחומש: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏' (בברית דמשק טז' 2). מסורת זו קיימת במפורש גם בחז"ל: 'מלמד שניתנה התורה, הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני' (ספרא בחוקותי, פרשה ב', פרק ח')[559], 'אין המקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת סג' א'; יבמות כד' א'); 'אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית, יהודה ברבי, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים' (ספרי פרשת דברים פיסקא א'). פשט כמשמעו מציין גם ר' עקיבא (סוטה ח') שמדבריו משתמע ששאר פירושי התורה אינם כמשמעו)?! לצידה דרישות כמו שרבי עקיבא דחה את המוסכמה שיש 2 תורות (ספרא, בחוקותי ח'). רב כהנא מעיד על עצמו ש'כד הוינא בר תמני סרי שנין הוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא (=כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה כבר למדתי את כל התלמוד, אך לא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה). בבלי, שבת סג' א'). מקרה נוסף של הלכה זו מוזכר גם בבבלי מכות כ' ב'.

עדת קומראן משתמשת בפירוש זה גם ליובלים: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם' (ברית דמשק יח' 4-3). אמנם לצד פירוש זה, לעדת קומראן מסורת אגדתית רחבה לחומש, שגם עליה נדון בהמשך, ונעיר שככלל אינה סותרת את הפשט, לפחות לא את הפשט שעדת קומראן פירשה בכתביה השונים.

איסי ממשיך בגישתו לפשט המקראות בעניין נידה (פסחים קיג' ע"ב([560], וכן: '"מפני שיבה תקום" (ויקרא יט' 32) - על כל זקן, ואפילו [בניגוד לחכמים] מפני 'זקן אשמאי' (קידושין לב' ע"ב).

מסורת זו של איסי מתפלמסת (בכוונה או רעיונית) עם המדרש נגד ינאי המלך, שנהג לפי הלכת הצדוקים (ולא הפרושים): 'נוהג מנהג עמך' (באבא מציעא מח' ע"ב: באבא בתרא ד' ע"א[561]) שמצמצם את הציווי בשמות כב' 27: 'נָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר' (על המחלוקות של שמעון בן שטח, מנהיג הפרושים, נגד ינאי – ראו בפרק עליו). מהמתרס השני, עדת קומראן (ובית חוניו[562]) שיבחוהו במגילת 'ברכה לשלום יונתן [אלכסנדר ינאי] המלך'[563], ובמרומז גם בפשר מלכיצדק ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2[564] (להרחבה ראו לעיל בפרק על ינאי).

לבדוק מי בעד ונגד משגל מוקדם עם אשת יפת תואר.

39.  המשך הפרשנות לדרש אלגורי, למגילות הפשרים ולאגדה ולפלפול היצירתי-דרשני בחז"ל

פירוש אחר שאינו מוזכר/שרד במגילות, עומד בתווך נגד הקראים שאוסרים רק את החלב של אותו אם הגדי ('לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' [שמות כג' 19, שמות לד' 26, דברים יד' 21]), ואילו 'איסי אומר ולא תאכל הנפש עם הבשר (דברים יב'), להביא בשר בחלב שאסור באכילה'[565], ובחולין קדו' איסור זה (של כל בשר) מוגדר כ'דברי סופרים' (לזיהוי עדת קומראון כ'סופרים' ולדוגמאות נוספות ראו בפרק בנושא זה). פילון האלכסנדרוני מתאר את האיסיים: 'אחד מהם יוציא את הספרים (הקדושים) ויקרא בהם, ואיש אחר, מבעלי התורה, יעמוד על ידו, ויבאר את העניינים הסתומים. שהרי את מרבית (התורה) יפרשו בצורה פילוסופית דרך משל (אלגוריה) על יסוד שיטת דרוש ישנה נושנה' (על חירות הצדיק יב' 81-82) ; 'כי דברי הפשט הם בעיניהם לשון סמל לאמת נסתרת הנרמזת בהם בדרך הסוד' (" כתביו הפילוסופיים של פילון", מבחר ערוך בידי יוחנן לוי, (תרגום לעברית: יהושע עמיר), הוצאת מגנס, תשל"ה, עמודים 42-41).

דוגמה לפירוש של עומק הפשט נמצאת במגילות למצווה 'לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט' 14) ו'אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ; וְאָמַר כָּל-הָעָם אָמֵן' (מדברים כז' 17) שהורחבה באלגוריה לחובת אי-הטעייה של שלמות הבת-הכלה בשידוך: '[כ]ול ומוֿמ̇י̇ה ספר לו ובגויֿתיה הבינ֯ה֯[ו‏ כיא נגף‏] ב֯או֯[פ]ל[‏  ]ת֯היה לו כמכשול לפני֯ו֯‏' (מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין', קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160); '[את בתו יתן איש לאי]ש֯ את כול מומיה יספר לו למה יביא עליו את‏ משפט ‏[הארור ‏ אשר ‏ אמ]ר֯ משגה֯ עור בדרך' (ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34. 4QDf, 270Q4 Frg. 3, שורות 9-8), וחז”ל המשיכו בקו זה בדוגמאות רבות ומגוונות[566].

 'שאלוהו תלמידיו: "מה פשר המשל הזה?" השיב: "לכם נתן לדעת את סודות מלכות האלוהים, אבל לאחרים - במשלים, למען ראו לא יראו ובשמעם לא יבינו' (הבשורה על פי לוקס ח' 10-9). המלה "נוצרים" פירושה בעברים "שומרים" ובדרך כלל משתמשים בה בהקשר של שמירת סוד (”נוצר בלבו"). לאור הממד האזוטרי שישוע נותן לתורתו לא מן הנמנע שהשם "נוצרים" פירושו פשוט "שומרי הסוד".

כאן יוער כי עפ”י רוב, התלמוד הירושלמי פוסק קרוב יותר לפשט מאשר התלמוד הבבלי, וכן שילב אגדות בצורה יותר פשוטה ורציונאלית[567]. ייתכן וזו אחת הסיבות, לגנאי שתפסו חכמי א"י אץ חכמי בבל[568]. (כאן על האגדה)

ולאחר שראינו את המדרשים הרבים שהועתקו מהספרים החיצוניים והמגילות לספרות חז"ל, נציין את ייחודיות מגילות הפשרים, וכמה דוגמאות להשלתלשות אגדות מ:

40.  מגילות הפשרים:

מגילות קומראן אלו שייכות לקבוצת מגילות מורה הצדק, בהן הוא פירש באופן חוזר את נבואות הנביאים, שלמרות שרובן כבר קרו בימי חורבן בית ראשון, כעת הן חלות שוב בזמנם (אקטואליזציה) או יחולו בציור כזה או אחר באחרית הימים. כנראה משמעות הפשר הוא פתרון חלום, קרי לפי רמזים, ולא בפירוש דקדוקי של החומש, כפי שכבר צוין בלשון הפוכה בבמדבר יב' 8: 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת'. יוצא אפוא, כי בעוד עדת קומראן התייחסה לחומש בפרשנות פשט דקדוקית, היא פיתחה פרשנות מרתקת אחרת, וזאת רק לנביאים-כתובים (אם כי המונח פשר נמצא גם פעם אחת בפירוש על בראשית).

בהקשר זה יוער כי למרות שעדת קומראן פירשה את החומש בפשט דקדוקי, היא פירשה את הנביאים אחרונים והכתובים[569] בפרשנות ייחודית המכונת 'פשרים'. פרשנות הפשרים הינה כמדרש אלגורי (אינה מכוונת לפשט הכתובים), אלא מיישמת אותו כמו כן שנית על מאורעות שכבר קרו או שמכוונים בפשט למאורע עתידי וכדומה. זוהי למעשה פרשנות דרש אלגורית ראשונה לנ”ך, אותה אנו מכירים בהרחבה גם לתורה ע”י הפרושים, ובהרחבת עצימותה עד לביטול הפשט ע”י דימוי המצוות למשל בנצרות. פירוט נוסף בעניין מובא בפרק על האגדה. (איחוד עם עוד מקום שהסברתי על הפשרים).

עם זאת, פשרים אלו אינם דומים במהותם וסגנונן לאגדות חז"ל המרחיבות את סיפורי המקרא. ישנם מגילות וספרים חיצוניים שעושים זאת ביתר קרבה לסגנונם של חז"ל, וכנראה אלו המקור. לעיל בפרק על היובלים עמדנו על מדרשי האגדה הרבים שהועתקו לחז"ל ממנו, ולהלן שתי דוגמאות ממגילות עתיקות:

• צוואת גד א' 6-8 (לא שרדה במגילות קומראן, אך שתי צוואות אחרות כן) מספרת את סיבת הדיבה: 'ויאמר יוסף אל אבינו: בני זלפה ובלהה זובחים את הבהמות הטובות ואוכלים אותן חרף דעת ראובן ויהודה; כי ראה כי לקחתי טלה מפי הדב ואהרגהו ואזבח את הטלה כי נעצבתי על אשר לא יכל לחיות ונאכלהו, ויגד לאבינו; ובגלל זאת כעסתי על יוסף עד יום מכירתו'. לעומת זאת, כך הוא מדרש האגדה של חז"ל: '"ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם", מה אמר? רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון. רבי מאיר אמר: חשודין הן על אבר מן החי' (בראשית רבה, פרשה פ"ד ז'; ירושלמי פאה פא' ה"א, טו' ד'). ניכר כי חז"ל קיבלו מסורת קרובה לצוואת גד, וכנראה נוכח המרחק מהמקור המדויק/כתוב בצוואה , חז"ל שימרו את ההשלמה בצורה שונה במקצת.
• מגילת 4Q373 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 80), מביאה את כוחו ומידותיו של עוג מלך הבשן, המסתברות עם דברים ג' 11[570], ואת סיפור הריגתו בעזרת קלעי מזור (שורה 7). לעומת זאת, מדרש האגדה בברכות נד' ב' לא חסך בהפרזה על גודלו (300 אמה) ונס של נמלים שהפילו את אבן בגדול ההר על ראשו. מהות הסיפור דומה בין המקורות, וגם כאן ניכר כי המידות והתיאורים לא הגיעו במדויק ובכתב לחז"ל, ולכן שחזרו אותם כפי שזכרו, לאחר מספר דורות של סיפורי עם.

41.  רוב מדרשי האגדה המקראיים בחז"ל הם משני ספרים שאינם במגילות:

לעניות דעתי רוב מדרשי האגדה המקראיים, שהם רוב האגדות בספרות חז"ל, לקוחים[571] משני ספרים: 'ספר הישר'[572] וקדמוניות המקרא[573]. כמובן השאלה אם ספרים אלו לא נכתבו לאחר איסוף מדרשי חז"ל (או שנבנו במקביל ע"י מקור אחר). העובדה שחז"ל אינם מציינים מהיכן הם דורשים את אגדותיהם לא מוסיפה לכך[574], וכך גם המסורות שבכלל אגדה שהכניס פנחס בן יאיר החסיד לספרות חז"ל (ראו בפרק על ??). כמו כן, בעוד אין ספרות קומראן ספרי אגדות בנפרד מהלכה[575], ואילו שני ספרים אלו הינם אגדה מובהקים שלא נמצא בהם הלכות. לא פלא שרבנים חילקו בין מסורות הלכה למסורות אגדה מהתלמוד, למרות שבו היא מעורבבת, וכוללת גם אגדות של התנאים עצמם.

העניין היותר חשוב הוא האם הם סותרים את הספרות המשלימה של קומראן על התנ"ך, שרובה מהקבוצה הראשונה – המגילות הקדמוניות? ובכן, לשניהם ישנן מעט סתירות לשני ספרי אגדה האלו שבו את ספרות חז"ל[576], אך מאידך יש סגנון או חיקוי דומה, ויש יותר מסורות משותפות, שההנחה שהועתקו מספרות המשלימה של עדת קומראן.

עניין חשוב נוסף הוא רמת ההפרזה והגוזמה של שני ספרי אגדה אלו של חז"ל בהשלמת פשט הסיפור המקראי?  בעוד ספר הישר מרבה בקיצוניות, לקדמוניות המקרא יש רק כמה אגדות בודדות שאינם סבירות (למשל: חמושים יצאו ממצרים – רק 1/50 יצאו והשאר מתו (ולא שהיו מזוינים בתחמושת).

לסיכום, שני ספרי האגדה שמהם שאבו חז"ל ראויים להיות מוגדרים כספרים חיצוניים, ולא ספרים חיצוניים-פנימיים כמו 7.5 מהספרים החיצונים שנמצאו בקומראן, ואפילו לא כמו שאר הספרים החיצוניים שנמשמרו בנצרות, אלא הם החיצוניים ביותר מבחינת קרבתם לתנ"ך, באמינותם וקדושתם.

הלכה קרובה נוספת היא של ר' יוסי הכהן החסיד לא נמצא כתב ידו בנכרי כדי שלא יחלל שבת על ידי כך שהנכרי יוליכנו בשבת (שבת יט' א'; ירושלמי שם פ"א ד' ע"א) – תואמת לב"ד ו' 2[577], לתיאור יוספוס על האיסיים (??), כשביניהם ?? בית שמאי (שבת פ"א הלכות ז'-ח'). נוסיף שתוספתא ז' מזכירה את ה'ראשונים' (אך לא 'חסידים ראשונים') וכן הלכות שהיו 'לראשונה'[578] (אלו מזוהים כעדת קומראן, ראו בפרק על בית נאמן).

לסיכום פרק זה, לפנינו ארבעה מאפיינים: מגילת סתרים, פשט המקראות ומסורות שונות, השם "איסי" ותום החסידות.

42.  ביטול עונש המוות בנדר בעדת קומראן כמקור לגישה הפלילית המקלה

עניין מפתיע ביותר זה מלמד שלא רק שאינינו יכולים לצפות את ההגות של עדת קומראן, אלא שהיא סותרת לכמה פשטני המקרא, בראשם בית שמאי ורבי אליעזר. עדת קומראן ביטלה את עונש מוות בנדר: 'אנשי אמת ושונאי בצע, ונדר לא להמית איש' (מגילה 4Q275, Frg. 2, שורה 4); 'על כל דבר אשר ימעל איש בתורה וראו רעיהו והוא אחד אם דבר מות הוא וידיעו לעיניו בהוכיח למבקר והמבקר יכתבהו בידו רעיהו עד עשותו עוד לפני אחד ושב והודיע למבקר אם ישוב וניתפש לפני אחד שלם משפטו'[579] (ברית דמשק ט' 16-20); 'וכל אשר יתעה לחלל את השבת ואת המועדות לא יומת כי על בני האדם משמרו ואם ירפא ממנה ושמרוהו עד שבע שנים ואחר יבוא אל הקהל' (שם יב' 3-6), וגינתה את כפיר החרון שהוציא להורג (פשר נחום א' 8-6[580]).

מסתמא שזהו מקור התנאים לגישה המקלה כ'סנהדרין קטלנית אחת לשבע שנים, ויש אומרים אחת לשבעים שנה' (מכות ז')[581], ואף לתחומים קרובים כמו: 'בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות' (סנהדרין עא'); ביטול הטקס ודין הסוטה (סוטה פ"ט מ"ט)[582].

זהו לא רק סתירה לפשט (אם כי מקורו כבר ביחזקאל יח' 23[583]), אלא אף כעקירת מצווה מהתורה – שחז"ל המשיכו גם בה (יבמות פט' צ')[584]. גישה זו קרובה דווקא לביטול הפשט של 'עין תחת עין'[585], ובמקומו ממון – כדעת הפרושים (בבא קמא פד' משנה א')[586], בניגוד לדעת הצדוקים (מגילת תענית פ"ד[587]) שנוהגים לכאורה (לפי עדותם של חז"ל ויוספוס) לפי פשט המקראות.

ייתכן וגישה מקלה זו השפיעה בחז"ל על עניינים אחרים (ראו לעיל בפרק על הטהרה בין עדת קומראן לפרושים).

ח.      שחזורי תורת עדת קומראן על ידי חז"ל ופיתוח התושב"ע – תיקון למלל הבא

אחת ההלכות הבלתי מפוענחות עד היום היא, מדוע חז"ל אסרו לימוד תנ"ך בלילה (שבת פ"א ג'[588]; פרקי רבי אליעזר מו'[589]; מדרש תנחומא 'כי תשא' לו'[590]) ובשבת (משנה שבת פרק טז'[591]; תוספתא שבת יד' ה"א[592])? הרי דווקא זמנים אלו הם הפנויים והמתאימים ביותר לרוב האנשים (זולת אלו שהיו פנויים מפרנסה והקדימו יום ללימוד התורה).

שני הפעלים של 'דרישה' וקריאה' מופיעים בסרך היחד ו' 7 כהוראה חיובית ללימוד: 'והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט'. לא מצוין איזה ספר, ואולי אפשר להניח שמדובר באחד מספרי עדת קומראן, ולא ספר הברית/תורה. אם כי, גם במגילה ?? מדובר רק על "ספר" ללא שיוך לספר כלשהוא.

בעוד עדת קומראן הם כסופרים שלומדים בלילה, בשבתות באים רוב העם לבתי הכנסיות ללימוד תורה, ואולי נתקנה תקנה שעם הארץ לא יגע בספרי התורה מהטומאה הרווחת בעם הארץ.

דברים אלו עולים עם ההלכה בחז"ל בנוגע לטומאת ספרי הקודש, טומאת ידיים, ושינוי ההלכה.

[593]

התוספתא שבת א' יא': יוצאין בתפלין עם חשיכה (כלומר קודם השבת במקצת) וקורין בכתבי הקדש עם חשיכה (ומשמע שמשחשכה אסור לקרות בכל כתבי הקודש) אבל אין קורין בלילי שבת לאור הנר", אולי כדי לצאת ידי חובה של המצווה המקראית: 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ' (ויקרא יג' 3) או כדי לקיים את הלימוד בלילה כפי שנהגו מבסרך היחד ו' 7.

תוספתא שבת יג' א': 'אע"פ שאמרו אין קורין בכתבי הקודש אבל שונין בהן ודורשין בהן (כלומר בעל פה)', ואילו דרישה זו הינה מנוגדת למגילה ????.

ההמשך של תוספתא שבת יג' א': 'אמר ר' נחמיה מפני מה אמרו אין קורין בכתבי הקודש?...שיאמרו בכתבי הקודש אין קורין ק"ו בשטרי הדיוטות'.

זאת ועוד, שיש לזכור שחז"ל הם אלו שהסתגרו סביב כד' ספרי התנ"ך (בקוהלת רבה [על פי כ"ד וטיקן 291/11]: 'ויותר מהמה בני הזהר מהומה כת' שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו'), אזי מה היו עושים הבריות שלא התאספו לבתי מדרש וידעו ללמוד תושב"ע בעצמם?

בהמשך התוספתא לשבת יד' ה"ב מובאת גם שנאתו ורדיפתו של ר' טרפון אחר ספרי המינים, ואולי גם האיסור למתורגמן להסתכל בתורה קשור לכך (תנחומא וירא ה').

ייתכן ומגילה 4Q251 (קטעים 2+1, 18+17, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 196) נוגדת את הלכות אלו של חז"ל, אך היא מקוטעת, ואפשר שדווקא היא המקור להלכה זו של חז"ל, אם כי קשה להניח שעדת קומראן יפעלו הפוך מויקרא יג' 3: 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ'.

אפשר לשער שאיסורם של חז"ל נבע מכך שעדת קומראן הקפידה ביותר על נגיעה ולימוד בספרי הקודש רק בטהרה, מסורת שהצדוקים התנגדו לה (ידים פ"ד מ"ו, ובסופו של דבר חז"ל חזרו וקיבלו דעת הצדוקים), ולפי שבת ?? דברי טעם הגזירה שכתבי הקודש מטמאים גם את הידיים בכך שהגזירה נועדה להרחיק אנשים מלגעת בידיהם בספרי תורה, דבר שאסור משום כבודו של הספר .

החכמים הכריזו שספרי הקודש מטמאים את הידיים כדי להגן עליהם מפני טיפול רשלני ומזלזל, כי ברור שאיש לא ינהג בהם כלאחר יד אם יהיה עליו לנטול את ידיו בכל פעם שהוא נוגע בהם

כנראה היות והם ידעו שבקרבם רבים שאינם טהורים, לא רצו להטמיא את ספרי התורה (או לעבור על הלכה זו). לאחר מכן, כאשר חז"ל ביטול הלכה זו (???), חזרו והתירו ללמוד בספרי התנ"ך בשבתות.

43.  מקבלת ושמירת המסורת לבין יצירה חדשה רפורמטיבית, וקודיפיקציה

עדת קומראן אוחזת באוצר הבלום הרחב המקיף והמגוון של תורת ישראל הכולל מגילות שקדומות לימי היווסדה (קבוצות 3-1. גם המחקר טוען כך לגבי חלקן, ראו לעיל בפרק על חלוקת המגילות), לצד מגילות שחיברה בעצמה. לפיכך (עד כאן), עדת קומראן היא שמרנית של מסורות קדומות לה.

רוב ההלכה הכיתתית (או ההלכה הקדומה) היא אכן מהקבוצה הרביעית (מגילות כיתתיות של מורה הצדק), כשבראשן המגילות: ברית דמשק, הסרכים השונים וממ”ת, שהתגלו-חודשו למורה הצדק וחברי העדה הנעלים בכח ההתגלות נבואית. לפיכך, עדת קומראן היא (גם) רפורמטיבית.

עם זאת, המשמעות של חידושיה היא שניתן לדרוש ולהוציא הלכות מפורטות מתוך עקרונות תורת משה (בכללה מגילת המקדש) והיובלים, והמחקר אכן מוצא יותר ויותר דוגמאות לכך. כך עולה ממשמעות בברית דמשק טז' 2, יח' 4-3 שהיא מגילת היסוד הכיתתית של מורה הצדק: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏' (שמשתלב עם ההרחבה בסרך היחד ה' 10-8: 'תורת מושה לכול הנגלה ממנה לבני צדוק הכוהנים שומרי הברית ודורשי רצונו'); 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם'.

[594]

מאידך, ההלכה הכיתתית גברה על מצוות התורה הקדמוניות (הנביאים עשו זאת מסיבות אחרות), ולעיתים אף סתרה וביטלה אותם מפורשות (הדוגמאות המרכזיות הן החלשת חשיבות בית המקדש וביטול עונש מוות – עליהם פורט בנפרד).

אמנם אין בכך סתירה לעדת קומראן, שכן חז"ל סוברים שהנבואה נגמרה בימי הכנסת הגדולה (??), ובכך מצדיקים ותואמים לטענת הנבואה של עדת קומראן עצמה. והנה, שילוב של שמרנות על המסורות הקדומות לצד חידושי הלכה (אמנם מכח סמכותי שונה) – זוהי הטנה העיקרית של חז"ל, וכך ניסחה הרמב"ם: ??. לא זו גם זו, שהרי חז”ל סוברים שנגמרה ההתגלות והנבואה, אך כן מעידים שקיבלו הלכות ומסורות רבות ממעבירי המסורה שחוקקו לפניהם - החל במשה ועד לתקנות סופרים. זה למעשה גם מה שניסו לעשות חז"ל בשלב הכתיבה ההלכתי השני שלהם – מדרש ההלכה (שלב הכתיבה הראשון [אחרי מגילת תענית] הוא המשנה).

הטענה העיקרית של עדת קומראן והפרושים דומה – שניהם טוענים למסורות משלימות לתנ"ך. ההבדל העיקרי ביניהם הוא הסגנון - אם בכתב או בע"פ, למרות שחז"ל גם מודים שהיו מסורות בכתב שאבדו, והם חזרו וכתבו אותם (על כך ראו בפרק 'שכחום חזרו ויסדום'). הבדלים נוספים משניים הם פרטי ההלכות שנגרמו כתוצאה מחידוש שימוש זה.

באובדן או היחלשותם של ההגמוניה הקדומה - הכוהנים והסופרים (שהם גם החסידים והאיסיים), התנאים התחזקו ביצירת מדרשי הלכה המאופיינים בדרישתם את המקרא, שמושלמים עם פרי הגותם ויצירתם. ספרות חז"ל מאופיינת ברגישות גבוהה לפירוט דקדוקי של ההלכה, כאשר בעדת קומראן מצאנו יחסית מעט בהיקף כזה[595]. לכאורה הדבר מצביע על פיתוח ויצירה רבה יותר בחז"ל (ואולי גם נוח מגמתם לעמוד על הקלות מהכללים הנוקשים בהלכה הקדומה), אך ייתכן והסיבה לכך הן טכנית בעיקרה – היות ולא שרדו לידינו כל מגילות (ואף המגילות שבידינו שבידינו לרוב קטועות מאוד).

תחום כללי והלכתי מסוים ושלם הוא המלחמה. עדת קומראן פירטה הלכות רבות (קודיפיקציה) של שיטות וכלי המלחמה, שמקצתם מפורטים לעיל בפרק ???, שנטען שיושם בקרבות המקבים. הלכות עדת קומראן במגילה זו מאופיינות בדרישת פסוקים רבים מהחומש, ופרשנות פשט. דרך זו הינה למעשה תחילתה של מדרשי ההלכה, אותם אנו מכירים בחז"ל (ויוזכרו להלן).

שתי סוגות ספרותיות הלכתיות עיקריות יש לחז"ל: המשנה ומדרשי ההלכה[596] (מכילתא, ספרא וספרי[597]). במחקר מקובל לחלק את ההלכה בין מדרש מקיים למדרש יוצר. המדרש היוצר מאפיין יותר את מדרשי האגדה (וחוקרים שסבורים שכך גם רוב הספרים החיצוניים[598]). מאידך, יותר מתאים שמדרשי ההלכה יהיו המדרשים היוצרים, שכן יש בהם דיון מפורט על הכתובים, ובסופו הסקת מסקנות, ורק לאחר מכן מועברת הלכה גמורה ומקוצרת – כפי שנערכה במשנה. עיקר ספרות חז"ל היא ניסיונות שימור ושחזור – כפי שהודו מפורשות: 'שכחום חזרו ויסדום' (מגילה ג' א'), וכפי שיפורט בפרק בנושא זה. יש לציין שמדרשי ההלכה בנויים על אותו מבנה של מגילות הפשרים התמטיים, אך אלו אינם הלכתיים (זולת פשר בראשית).

רבי עקיבא הוא הדוגמה המובהקת לרפורמטור. תחילה כיוון שהוא גר, ובכך אינו דומה למעביר מסורת של שושלת כוהנים כבמקרא ובעדת קומראן, או של בית אביו וסבו. שנית, ברוב המקרים דעתו מאפיינת חשיבה יצירתית ונלמדת מהאירוע. שלישית, אינו נרתע להתווכח עם תנאים לפניו ולשנות את הלכתם (למשל: כריתות ג' י'[599]). רביעית, זו הסיבה שאינו מודה במהות התושב"ע כמו חבריו, אלא לגרסתו יש תורות שונות שאותן יש לדרוש ולהרחיב (ספרא, בחוקותי ח'). חמישית, הוא אמיץ הלכתית, מעז לעבר שנים ולצאת נגד מוסכמות דתיות וגיבוי התורה כמו מטטרון (סנהדרין לח' ע”ב) משה רבינו (???) ובן סירא (חגיגה יד'-טו'; מנחות כט' ע”ב; ירושלמי, סנהדרין פ"י ה"א [דף נ']), כנראה כדי לחזק את גישתו (הסותרת להם) וקבלת חידושיו.

מהצד השני בחז"ל עומד רבי אליעזר בן הורקנוס השמותי שנודה, שהועד עליו שמעולם לא אמר דבר שלא מפי רבותיו (תוספתא יבמות פ"ג ה"ד[600]), דהיינו, מפיו הלכות קדומות, יחסית לחידושי התנאים.

מתח זה בין קבלת מסורת חלקית ליצירת פסיקה משלימה והקשרה במדרש הלכה לתורה, הביא את פסיקת חז"ל הקשה: 'תנורו של אכנאי' (בבא מציעא נט' ב') נגד רבי אליעזר מבית שמאי (ראו עליו בפרק בנושא זה), בו ההגות הארצית החדשה גוברת על המסורת - עד כדי 'נצחוני בניי'.

המשנה נערכה בקיצור, ואליה נספחים תוספות שונות: הברייתא, התוספתא ומסורות מהתלמוד ומהמדרשים. ניתן לומר בהכללה, כי הלכות קרובות לעדת קומראן נמצאו יותר בתוספתא, ומעט גם בירושלמי. השלמות אלו, מזכירות את ניסיון הדחיקה של מסורות בית שמאי ורבי אליעזר, שגם בחלק ממסורותיהם יש קרבה הלכתית גבוהה יותר לעדת קומראן.

במגמות אלו שדחקו את הצדוקים, בית שמאי, רבי אליעזר ומגילות חסידים לשולי הוגי ההלכה, מתחזקת מסקנת יעקב ניוזנר שסגנון ההלכה התנאי העלים כמעט לחלוטין את דרכי ההבעה המגוונת תחת מכבש אחד שמחק כל זכר למקורות הקדומים[601]. לעומת זאת, בפרק הבא נעמוד על נקודות הדימיון. כך גם הצעתו של שעיה כהן כי חכמי יבנה הסתייגו לכנות עצמם פרושים, ואף הצניעו עד דחו את צורת החיים הכיתתית האופיינית לפרושים בתקופת הבית, תוך הכלה מכוונת של כלל הזרמים בתוך התנועה הרבנית המתהווה, זולת התנגדותם לחלק מהכתות[602].

היעלמות הכיתות אינה ביטוי לניצחון פרושי כי אם להוויה יהודית חדשה, כוללת, נטולת דימוי עצמי 'פרושי' או אקסלוסיבי אחר, אשר השכילה להכיל בתוכה את חילוקי הדעות בלא להתפלג לכיתות. גמישות חדשה זו נבעה לשיטתו מהסתלקותו של מוקד המחלוקת העיקרי של ימי הבית: עבודת המקדש וספיחיה, בצד קריסת המוסדות החברתיים וצמיחה של הלכה אינדבידואלית. כך גם טענתו של כהן[603].

מגמת המחלוקת הפכה מקבוצתית ליחידים, ואינה 'הלכה כבית הלל', אלא לרוב לפי תנאים מסוימים.

פסיקות אקטואליות והכרעות של תנאים היו הכרח השעה להציג הלכה ברוב הדינים שלא שרד בידם ההלכה הקדומה (ולעיתים כיוון שחלקו עליה). סמכות זו התגברה יחד עם סמכות הכתיבה של הפרושים, ויחד עם המסורות שבידם, ביקשו לייחס לעצמם גדולת מוסרי התורה כגיבורי המקרא ובן סירא.

לפי העולה מרוב תורת עדת קומראן (ובפרט ל'ספר התורה שנית') זהה למהות התושב"ע - שתיהן הן מסורות משלימות לתנ"ך. אמנם אופן המסירה שונה - הראשונה בכתב והשנייה בע"פ, אך זאת בגלל שעדת קומראן גנזה את הספרים נוכח ההתבוללות, וכן כי חלק מהמסורת הינה סודית ומיועדת רק לסופרים.

ההבדל העקרוני במגילת 4QFlorilegium[604] לפירוש תהילים א' 1 לעומת ב' 2-1 מבחין בין מדרש לפשר: למדרש מובא פסוק מקראי להוכחת פירושו, בעוד לפשר נעדרת הוכחה מעין זה. כך גם מגילת ברית דמשק שהוא מגילת היסוד הכיתתית של מורה הצדק, ובה מאות הלכות, ורק מעט מהן מסתמכות על הכתוב המקראי מהחומש. יוער כי בעניינו כאן המונח 'מדרש' אינו מתייחס לפירוש אלגורי/אגדי המנוגד לפשט, כפי שמקובל היום (להסבר על הפשרים ראו בפרק על הדרש האלגורי)

והנה, רוב ההלכה של חז"ל במשנה (בניגוד למדרשים על רצף החומש כספרא והספרי[605]) נעדרת מהבאת פסוק מקראי להוכחת/אסמכתא ההלכה, אף כפירוש לתורה. להשלים מעמ' 114 שימל.

אהרון שמש חילק בספרו[606] את היחס בין ההלכה של עדת קומראן לחז"ל בין שני מודלים: דיאכרונית לבין סינכרונית (פיתוח משני לעומת נפרד - כהונה מול מקלים, אנכי ואופקי). לחלוקה זו חסרה הצַעַתי כי ישנן מגמות שונות סותרות ומעורבבות בספרות חז"ל. רק מעצם העובדה הפשוטה כי ספרות הפרושית מאוחרת לעדת קומראן, כבר חזקה שהפיתוח משני של חז"ל על ההלכה הקדומה של עדת קומראן, כאשר חז"ל פיתחו רגישות הלכתית מדוקדקת לשיעורים והפרדות מקלות (על מגמת ההקלה ההלכתית של הפרושים ראו בפרק 'כיא בחרו בקלות'.

44.  מונחי ההלכה והפסיקה שחז"ל העתיקו מעדת קומראן

הסדר ההלכתי של מגילות קומראן דומה לסדר המקראי: כנספח לסיפור רלוונטי או בהקשר מסוים להלכות אחרות. מיוחדת היא מגילת המקדש שבה סדרי דיני התורה שהתפצלו לחומש, מספר מגילות שהתייחדו לנושא אחד (בעיקר בענייני טהרה ותפילה), ולעיתים ישנן כותרות לנושאים הלכתיים במגילות, כגון: 'על השהת לשמרה כמשפטה (ב"ד י' 14, ראו ניתוח לעיל); על הטהר במים (ב"ד י' 10, ראו ניתו לעיל); על שבועת האשה (ב"ד טז' 10); 'על כסף הערכים' (159Q4 קטע 1 טור ב' ש' 6 [קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 24]). לחז"ל כידוע ששה סדרי משנה, אך ההלכה רחבה הרבה יותר: לנושאים מסוימים אין מסכת מסוימת, עניינים מסוימים נכללים במסכתאות אחרות, ומדרשי ההלכה כוללים מסורות שאינם במשניות.

להלן דוגמאות למונחים הלכתיים - מטבעות לשון של התורה (הכתובה) הנוספת של עדת קומראן, או במילים אחרות, המינוח ההלכתי במגילות[607]:

• יסורים: ב"ד ז' 9-5, סרך היחד ג' 6-5.
• ככתוב: דוקטורט של יקיר פז[608].
• מדרש/דרישה: ב"ד ו' 11-1; סרך היחד ה' 1 (חלק מכתבי היד), 12-7, ו' 7-6. שיטת דרישת הפסוקים הרווחת של התנאים היא במטבעות הלשון 'מלמד' (700 פעם) ו'מגיד' (400 פעם), והן כהמשך לביטוי העיקרי במגילות מורה הצדק: 'פשרו'.
• מונחים מספרות חז"ל בממ"ת: המונח 'מעשה' (פעמיים בממ"ת) הוא המונח הקדום ל'הלכה'[609], 'ראוי להיזהר' – 'חומרא', 'גב'[610].
• מצוה: ב"ד ז' 4-3, סרך היחד ח' 18-17.
• משפט: ב"ד יב' 20-19, יד' 8-6, כ' 30-27, 31; סרך היחד ח' 26-24, ט' 15.
• משפטים ראשונים[611]: ב"ד כ' 31, סרך היחד ט' 11-10.
• נסתרות[612] , נגלות: ב"ד ג' 16-15, ו' 20-18; סרך היחד א' 9, ה' 12-7, ח' 16-15, ט' 14-13, 19-18. חוקרים הצביעו על הקרבה של 'הנסתרות' להלכה הכיתתית, שהיא קדם התושב"ע.
• סרך: נפוצה במה"מ והסרכים.

מונחי פירוש ופסיקה אלו קרובים למונחים של ספרות התנאים, עליהם עמדו חוקרים ורבנים (להלן עיקרי העדכניים שביניהם[613]).

עיקרון הלכתי מעניין של חז"ל הוא 'בדיעבד'. שלושה כאלו נמצאו כבר במגילות, ולהלן דוגמה לאחת מהן, אך במשמעות של אפשרות משנית, ולא לשונית – כלאחר מעשה: במגילת קומראן ‎4Q274 (4QTohorot A) א' (פרגמנט 2) מובא הלכת הטביה לבעל קרי, וכך גם חז"ל מסרו: 'עשרה תקנות תיקן עזרא [...] ושתהא אשה חופפת[614] וטובלת... תיקן טבילה לבעלי קריין' (בבא קמא פב'). בהמשך המגילה יש אפשרות לרחיצה (במקום טבילה) כאשר בעל הקרי אינו במחנה (כנראה מכיוון שאינו סמוך למקווה כשר, ואילו אהרון שמש טען שמכיוון שאין לו בגדי החלפה טהורים). והנה, חז"ל שינו הלכתם וביטלו את חובת הטבילה נוכח הפסיקה: 'דברי תורה אינם מקבלין טומאה' (ברכות כב'). ייתכן והסיבה לכך היא אופן המסורות שהתקבלו בקיטועים בחז"ל תוך מגמתם לאזן ולהקל ביניהם, אך עולה גם העיקרון המבדיל בין שתי הקבוצות: עדת קומראן מורכבת מכוהני בני צדוק שמהותם להתקדש, והלכתם הכיתתית פונה תחילה לעצמם. לעומת זאת חז"ל פונים לעם, וההלכה לעם יכולה להיות על הצד המקל: 'אין גוזרין גזירה על הצבור, אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה' (עבודה זרה לו').

45.  תחילת הכתיבה של חז"ל בצורה שונה: 'שכחום חזרו ויסדום'

עדת קומראן נושאת בכתר מסורות התנ"ך המאפיין את סופרי התורה (ראו לעיל בפרק זיהוי עדת קומראן כסופרים), וזאת, בין היתר, בזכות היותם בעלי המסורה של חמישה נוסחים של המקרא. בהתפצלות מרתקת, שני זרמים התפתחו משני נוסחים אלו: נוסח המצע עברי של תרגום השבעים – לנצרות (חוקרים הוכיחו כי הנוסח מקומראן קדום לת' השבעים. יוזכר שהנצרות גם שמרו על מגילות 7.5 שהם ספרים חיצוניים, תרגום הנאופיטי ותיאולוגיה קרובה – ראו בפרק בנושא זה); ונוסח קדם-שומרוני – לשומרונים. רק נוסח המקרא בארמית מקומראן (ששרד ממנה 3 ספרי מקרא), ועוד יצירות ארמיות של ספרים חיצוניים[615] ומגילות כיתתיות, לא מצא לו בית וזרם אחרי עדת קומראן (אמנם יש עוד 2 נוסחים: המסורה והקומראני הייחודי, אך המסורה המשיך דרך הקראים גם לרבנים, והקומראני הייחודי נשאר גנוז). הדבר מפתיע במיוחד נוכח שפת דיבור החול בארמית של עמ"י וחז"ל (בניגוד לעדת קומראן שדקדקה בעברית בקודש ובחול[616]). על כן, עלה הביקוש לתרגום התורה לשפת העם המדוברת - הארמית, ואיתו גם רוב המסורות המרחיבות (פירושים) הנלוות לתרגום מילולי מצומצם. היות ועדת קומראן התבודדה כשבידיה רוב מגילות ומסורות התורה, ובפרט כשבידיה נוסח המקרא בארמית – חז"ל החליטו לנסות לשחזרו, כמתועד במגילה ג' א': 'אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה - אונקלוס[617] הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע; תרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו, מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה; יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם!? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל[618]! ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים[619] - יצתה בת קול ואמרה לו: דייך! מאי טעמא? משום דאית ביה קץ משיח. ותרגום של תורה, אונקלוס הגר אמרו? והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב "וַיִּקְראו בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל[620] וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא": "וַיִּקְראו בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים" - זה מקרא; "מְפֹרָשׁ" - זה תרגום[621]; "וְשׂוֹם שֶׂכֶל" - אלו הפסוקין; "וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" - אלו פיסקי טעמים, ואמרי לה אלו המסורת'? שכחום וחזרו ויסדום'[622].

מדרש הודאה זה מאפיין בדייקנות תמציתית את גלגול המסורת מעדת קומראן, הטמנתה את רוב מגילות במערות, וחידוש המסורות על ידי התנאים[623] - כמה דורות מאוחר יותר בנוסח הספרותי שלהם, ולכן מחויב להיות שונה.

מכתיבה ראשונה/שנייה (ייתכן ומגילת תענית לפני כן, ראו לקמן) זו של תרגום (רוב) התנ"ך בארמית, נפתחה הדלת ורשות הכתיבה גם אצל הפרושים (קדמו להם ספרי החשמונאים, והצדוקים את גזירתא[624]) בהתרתם את האיסור המקראי שנשמר עד אז בקנאות: 'לֹא-תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' (דברים יג' 1; ובדומה: דברים ד' 2; משלי ל' 6).

תקופת הכתיבה האחרונה של עדת קומראן היא סוף ימי מלכות חשמונאי וכלולות בה שש 'מגילות תיעודיות' שמציינות שמות דמויות פוליטיות[625]: 'ברכה לשלום יונתן המלך'; שלומציון (331Q4, קטע 1 ב', 7); הורקנוס (332Q4, קטע 2, 6), אמליוס (333Q4, קטע 1, 4 ו-8 מזוהה כאיש הצבא הרומי M. Aemilius Sacurus שפומפיוס מינה כנציב סוריה מיד לאחר כיבוש ארץ-ישראל בשנת 63 לפסה"נ), פוטליאיס, '{יוסף בן קומ]דיוס' (תעודה כלכלית 4Q348). זאת כנראה נוכח חלוף פחדם של עדת קומראן כקבוצה נרדפת ע"י המתייוונים וממשיכי דרכם, ואילו בשעה זו הם עדיין אהודים הקרובים לשלטון החשמונאי.

מימי ינאי עלו הפרושים ליותר השפעה והנהגה, והיו יריבים לכמה קבוצות קרובות לעדת קומראן. החריג לכלל איסור הכתיבה של התנאים (עירובין סב׳ ב׳[626]) היא מסורתם הסדורה הראשונה, שהיא שבח לשימור ניצחונות החשמונאים – מגילת תענית[627]. לצידה מסורת של מצוה כמדברי סופרים[628] - (הדלקת נרות) חנוכה[629]. כיוון שרוב מסורות מ' תענית הם של (ועל) החשמונאים, וכיוון שרוב החשמונאים היו צדוקים (אמנם בספק לגבי הדור הראשון והדור האחרון), הרי שהתנאים אוחזים במסורת צדוקית ברובה, לפחות במגילתם זו. והנה, מגילה פרושית זו קרובה גם לשלוש מהמגילות התיעודיות (מכונות טקסטים כרוניסטיים: 331Q4 - 333Q4) שמציינות משמרות כהונה ואירועים היסטוריים הדומים למגילת תענית[630], ולכן מייקל וייז כבר קרא להן 'כרוניקה חשמונאית'. אומנם מגילת תענית כוללת עשרה ימים (מתוך 35) של ניצחונות (כביכול) של הפרושים על הצדוקים, אך אלו כנראה נוספו ומאפיינים תקופה מאוחרת של דור החורבן[631].

לסיכום, שוב נראת מגמת המסורת הצדוקית הקדומה, כאשר הפרושים הם אלו ששינו אותה.

46.  מנוסח המקרא בארמית מקומראן לתרגומים הירושלמים/הארצישראלים

שלמה כשר סיכם בכרך כד' בספרו 'תורה שלמה' את מקורות חז"ל המחשיבות את התרגום הארמי כעיקר התושב"ע.

כאמור במגילה ג' א', התנאים פיתחו שני תרגומים ארמיים בלבד: אונקלוס לחומש – פירוש מילולי שחס על כבוד קונו (מרחיק הגשמה) והאבות[632], ויונתן בן עוזיאל לנביאים - דומה עם מעט מדרשי אגדה[633]. דורות רבים לאחר מכן - במאות האחרונות לאלף הראשון לספירה, נמצאו תרגומיים נוספים-אחרים שכנראה לא יצאו מבית מדרשם של חז"ל, ומכונים התרגומים הירושלמיים (או ארצישראליים)[634]. לפי חלק מהחוקרים, תרגומים אלו קדומים יותר משני התרגומים לעיל של חז"ל[635], וכך בנוסף, אלא שהמסורות התרגומים הירושלמיים קרובות יותר למסורות עדת קומראן: בעדת קומראן היה נוסח (או תרגום) מקרא ארמי לכל התנ"ך (ולעוד ספרים, כפי שלטוביה יש נוסח עברי וארמי), אך לידינו שרדו קטעים רק משני ספרים: ויקרא טז', איוב ג'-ה', יז'-מב' (ואולי מגילת אסתר בארמית). אמנם קטעי תנ"ך בארמית אלו מהמגילות אינם זהים לקטעים מהתרגומים הירושלמים ששרדו, אך הם כן קרובים להם בכמה מאפיינים, ולהלן נעמוד עליהם בסקירה קצרה של כל תרגום[636]:[637]

המיוחס ליונתן בן עוזיאל (מכונה במחקר פאסידו יונתן, ובקיצור: ת"י): תרגום רק לחומש שיוחס בטעות ליונתן כיוון שכאשר נמצא כותרתו היתה ת"י, וכנראה הכוונה היתה ל"תרגום ירושלמי" (וכאמור יונתן תרגם רק את הנביאים). אמנם על בראשית כא' 21 יש אזכור לאסלאם אך מרכיב מסורות עתיקות כמו על החשמונאים. אפרים יצחקי מצא בתרגום זה כמאה ועשרים הלכות שונות ממסורות חז"ל[638], שחלקן קרוב למסורות עדת קומראן. דוגמא לקשר "גנטי"-מהותי היא על הפסוק בדברים יז' 11: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה", וכך תורגם במיוחס ליונתן: 'על מימר הלכת אוריתא/על מימר אורייתא דילפונכון', וכך תואם למגילת המקדש נו' 3-4: "על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת" (ובניגוד לספרי דברים קנד'[639]).

תרגומי הקטעים (ת"ק): שלושה תרגומים מקוטעים לתורה[640]. מספר הפסוקים המשותפים בכתבי היד עולה על 850. דוגמא למסורת זהה לעדת קומראן היא בכי המלאכים על עקדת יצחק (פאסידו יובלים ב' 5 – כ"י ירושלמי 577.49). תרגומים מגניזת קהיר: בגניזת קהיר נמצאו קטעי (כ-850 פסוקים) תרגומיים ארמיים לחומש שמכונים ת"ג ונכללים בתרגומים הירושלמיים/ארצישראל.

תרגום ניאופיטי (ת"נ): לפני כחמישים שנה בלבד נמצא תרגום מלא לתורה במנזר למומרים[641] ולפיכך הוא מכונה - נאופיטי[642]. הוא מתוארך למאה ה-1 לספירה. מקומות רבים בת"נ מוכיחים על קרבת נוסח לקטעי התרגומים של גניזת קהיר[643], אך גם שדומה לתרגום הקטעים (הירושלמי ב'). תרגום מלא זה מתוארך לסוף בית שני, וחלק מהחוקרים הגדירו חשיבותו כממצא הארכיאולוגי החשוב ביותר אחרי מגילות קומראן. מקובל שהתרגום הנאופיטי הינו הקדום מבין התרגומים הארמיים ואינו מתחשב בפירושי חז"ל, וכן שיש בו קווים משותפים לשני ספרי המקרא מקומראן (ויקרא ואיוב) והקשר לשוני למגילה החיצונית לבראשית[644]. הרב ראובן מרגליות בספרו 'ניצוצי אור' על באבא במציעא צט' הוכיח שהתרגום היה מוכר לרשב"ם.

תרגום הפשיטתא: אינו בקבוצת התרגומים הירושלמים. ניב ארמית סורית ובו מסורות קדומות מנוסח המסורה (בעיקר החומש) בשילוב תרגום מהשבעים – ייתכן שקשור לעובדה שישנם נוסחי תנ"ך רבים יחסית מקומראן. התגבש במחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה.

מסורות נוספות שקשורות לתרגומים ארמיים: מגילת אסתר כנראה שרדה במגילות קומראן רק בנוסח הארמי 4QPrEsther (4Q550)[645], אך המגילה כה קטועה, שאין לדעת אם היא היא מילולי או עם נופך מדרשי ואגדתי, כפי שתוספות כאלו מצויות ב: 1) בתרגום השבעים יש תוספת של תפילת צום אסתר (פרק ח' 15). על מגילת אסתר יש מדרשי האגדה כמו: 'פתשגן הכתב', 'אבא גוריון' וליקוטים ב'ילקוט שמעוני'. תוספת נפוצה על היא תיאור כסא שלמה (שרק אחשורוש זכה לשבת עליו).          כמו שאר 21 ספרי התנ"ך, גם מגילת רות נמצאה במגילות, אך ישנו תרגום ארמית מהמאה ה?? שכונה תרגום הדיוטות[646], והוא כולל מספר הלכות קרובות לעדת קומראן, כמו איסור ריבוי נשים (על כך ראו בפרק נזירות), אך יש בה גם סתירה מובהקת של מועד הקציר.

לסיכום, תרגומי הירושלמי צמודים לפשט, אך בניגוד לאונקלוס, יש בהם גם מדרשים המרחיבים בשיעורים אתיים ודתיים, בעיקר בעזרת משלים. שמירת תרגומים אלו בסתר בסתר (אם כי ייתכן שסתם היו פחות פופולריים, כמו התלמוד הירושלמי) תואמת את שמירת מגילות קומראן והיא, בין היתר, שהביאה את המחקר לכינוי התקופה שבין עדת קומראן לבין גניזת קהיר וכתר ארם צובא לכינוי: "תקופה הדממה". ניתן להניח כי תרגומי הירושלמי/ארצישראלי ונאופיטי משמרים (בשינוי העתקה מקובלים או בגלגול מסורות בגלל ריחוק המגילות) את נוסח המקרא הארמי ממגילות קומראן, או לפחות (ובניסוח יותר עדין) - המסורות המשוקעות בתרגום הירושלמי משמרות מסורות תרגום שהיו לפני כותבי מגילות קומראן, כפי שמצוין בפרק על הספרים החיצוניים.

בהערת אגב יצויין כי מגילת איוב בארמית (11QtgJob) מקומראן כתובה בניב עתיק-מקראי[647]. כנגד זאת, חז"ל החליטו לגנוזה (תוספתא שבת יג' ב'[648]; שבת קטו'; ירושלמי שבת טז' א' [טו' ע"ג]), והדבר מלמד על התקופה בה היה חשד ומאבקים פוליטיים על מקורות המסורת, או נוכח יתרת קדושתו-פנימיותו (לצד איסור כתיבת תרגום לכתובים).

נראה התפתחות אגדתית בתרגומים הירושלמים (בעיקר במיוחס ליונתן[649], ובתוספתות להפטרות בנביאים[650]).

47.  החשד המוצדק של הקראים לספרות חז"ל נוכח חסרון המגילות בזמנם

מנקודת מבט אוביקטיבית, קשה לקבל את טענת חז"ל כי התושב"ע שכתבו היא אכן מסורת שעברה אליהם ממשה רבינו: התנאים לא היו בעלי המסורה – הכוהנים, ודאי שלא נביאים (הם בעצמם פסקו שתמה הנבואה[651]), במסורותיהם מובנות מחלוקות הסותרות את מהות הטענה, והסגנון נראה כמנותק וזר לאופי ההלכה המקראי.

יורם ארדר סיכם בספרו 'אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית' את הקרבה בין עדת קומראן לקראים. בספר זה אבקש לטעון כי דווקא חז"ל יותר קרובים לעדת קומראן מהקראים: חז"ל אימצו את רוב הלכות עדת קומראן (לעומת הקראים שדחו רובם [כמובן בלי ידיעתם שכך הם דוחים את מסורות עדת קומראן]), ובכלל זה חז"ל אימצו מסורות רבות מהספרים החיצוניים (ראו למשל בפרושיו הרציפים של הרטום על הספרים החיצוניים) למרות שנידו רובם כספרים קאנוניים.

עם זאת, סגנון הפירוש, פשט או דרש, הוא אחד העקרונות העיקריים לאיפיון קבוצה שהיה ועודנו בסיס המחלוקת בין הזרמים. על הפשט הדקדוקי והדרש האלגורי דנתי בפרקים בנושאים אלו, וכאן רק אוסיף כי לעדת קורמאן ולקראים אמנם עיקרון משותף של ההיצמדות לפשט הדקדוקי, אך במקרים לא מעטים (שמקצתם הובאו לעיל בפרקים בספר זה), הפשט של עדת קומראן הפוך מהפירוש הפשט ע"י הקראים, כאשר דווקא חז"ל הם שהמשיכו את מסורתם של עדת קומראן. דוגמה לכך היא איסור הוצאת זרע לבטלה: במגילות אמנם אין איסור מפורש לכך, אך ניתן ללמוד זאת מקל וחומר מאיסור זנות לבעל עם אשתו, לצד הרבה המלצות וברכות למיעוט תענוג מיני (ראו בפרק על התבודדות ונזירות). בחז"ל יש איסור מפורש[652] וגם אגדתות להרחקת החטא[653]. הקראים לא אסרו זאת כיוון שלא פיתחו זאת מפשט שניתן ללמוד מ'רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי'[654] (בראשית מט' 3) או מחטאם של ער ואונן (בראשית לח'). דוגמא נוספת היא איסור אמירת השם הנכבד והשבועה בעדת קומראן, שהמשיכה לחז"ל[655], אך לא פורשה כך ע"י הקראים, שחלקם אף ראו בכך מצווה מתוך 'ובשמו תישבע' (דברים ??).

כמובן, ישנם גם מקרים של פרשנות קרובה ואף זהה בין עדת קומראן לקראים, ולעיתים אף כנגד חז"ל. עם זאת, גישת הפירוש החופשית של כל קראי (כהמלצת ענן בן דוד: 'חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי'), מעלה סיכויים לאפשרויות מקריות כאלו. היות ורוב הקראים בימיי הביניים דגלו בחרמות קשות, כנראה נוכח תפיסתם את פשט החומש, נראה שזה בניגוד לעיקרון ביטול עונש המוות בקומראן, ולעידון הענישה הפלילית שחז"ל שאבו מהם. עם זאת, בקומראן היו עונשי סילוק מהעדה.

ממישור אחר, נראה שלכאורה יש קשר בין עדת קומראן לקראים, והוא מספרות גניזת קהיר בכלל, ומשלושת המגילות שבה בפרט. הקראים שלטו בעיר פוסטאט (חארת אל יהוד - קהיר העתיקה) שבמצרים עד במאה ה-14 (לאחר מכן השליטה עברה לרבנים), ולכן ההנחה שהקראים היווי את עיקר גניזת קהיר הקדומה. בגניזה זו נמצאו 3 מגילות קומראן (ברית דמשק, צוואת לוי הארמית, בן סירא), וכך מתחזקת הסבירות כי אחד ממחנות עדת קומראן התגלגל לקרבת הקראים. אך 3 מגילות אלו אפילו לא מוזכרות בספרות הקראית (לעומת למשל ר' משה הדרשן שדרש רעיונות מהספרים החיצוניים [בעיקר מהיובלים וחנוך] שהיו בידיו בנוסח העברי [שאינו מצוי בידינו היום]). עובדה זו מצביעה שבעלי שלושת מגילות אלו - לא היו קראים. ייתכן ואלו היו חסידים שנשארו כ'מחנה', או מהמגילות שנמצאו ביריחו במאה השמינית לספירה ע'י הפטריארך טימותיאוס הראשון[656], אם כי מוזכרים תהילים.

על אותו משקל, בגניזת קהיר נמצאו כ-7 נוסחי תרגומי מקרא בארמית, שלא היו ידועים עד אז ואצל חז"ל (תנאים - אמוראים), והשערתי שמקור חלקם במגילות קומראן (ראו על כך בפרק על התרגומים הירושלמיים). היות וחלק מתרגומים אלו נשמרו אצל רבנים, ולא אצל קראים, נראה שאין שום ספר שעבר מעדת קומראן לקראים, ובפרט לא מגניזת קהיר. יתרה מזו, באזכורים של קראים ראשונים הם מציינים את 'ספר צדוק'[657] ו'כת המערות'[658] כקבוצות חיצוניות לה, לא רק מחמת הזמן, אלא בעיקר הלכתית.

עם זאת, אחיזתם בכתר ארם צובא[659], מחזק את דמות חלקם כסופרים (במשמעות של בעלי מסורה).

כאמור לעיל, צדוקים-מאוחרים אלו פחות קרובים לעדת קומראן, היות והצדוקים-הראושנים היו חשמונאים, שלהם הלכות שונות קרובות ואף זהות לעדת קומראן, ואילו שלושת המחלוקות הפילוסופיות שמביא יוספוס על הצדוקים, כנראה מתייחסים רק לצדוקים-המאוחרים, מה גם חלקם עולים מהברית החדשה. יוצא שהצדוקים-המאוחרים אחזו רק בפשט התורה, ממש כמו הקראים. מאידך, רוב הקראים האמינו בעולם הבא ותחיית המתים, וקשה לדעת אם אימצו זאת מהאיסלאם או זו תובנתם מראשיתם.

ט.      סיכום חלקי - שברי מגילות[660]: תובנות חדשות מול קיבעונות שגויים שנטמעו

כדי להבהיר את שיקולי ומהלכי פרקי הספר, הוסבר תחילה על עדת קומראן, תורתה והשפעתה, בעניינים שונים (וחלוקים) משהתקבע במחקר. מנקודת הפתיחה של מהות עדת קומראן ככוהני בית צדוק וסופרי התורה, כבר מתבארים ערוצים וענפים של מאורעות, זרמים קבוצות וכתות שהתפתחו בעקבותיה. חוקרים מודים שעדת קומראן הינה עדת כוהנים, ואף מבני צדוק, אך עדיין מגדירים אותם ככת, בניגוד להסכמתכם ורוח המקרא – לפי הכהונה היא ההגמוניה המרכזית, ולפחות הדתית רוחנית ותורנית.

שאלת קושי חוסר ההלכה הפרטנית מימי השופטים ועד לתקופה הטרום חשמונאית (זולת שני גילויי ספרי תורה ורפורמות דתיות בנ"ך), ומדוע פרצה דווקא באמצע בית שני (בראשות עדת קומראן), נפתרת בהודאה שספר התורה היה מוחבא בתקופה ארוכה זו (ב"ד ה' 5-2), ואחריו עדת קומראן חידשה בגילויים רפורמה דתית רחבה. ראשוניות ההלכה הקדומה והמסורות מצביעה על ספרות האם הקדומה שממנה העתיקו קבוצות משנה שהתפתחו להיות הגמוניות שולטות בתקופות שונות.

לאחר מכן הספר התמקד בשלוש תקופות עיקריות: 1) מורה הצדק, בימיו נוסדה הלכת קומראן על בסיס המגילות הקדומות שקיבלו, בעקבות חסידי עדת קומראן פעלו החסידים והחשמונאים וה'רבים', בפרט שהחשמונאים תרו אחר המגילות והשתמשו בידע שהגיע אליהם מהמגילות (בעיקר מה"מ). מאבק עדת קורמאן במתיוונים וקבוצות שנטשו אותם חל עד לאובן רובן ומיעוטן נטמעו בעם; 2) התקופה לאחר מורה הצדק עד סוף ימי החשמונאים: בה קמו כתות בית שני המוכרות (צדוקים, פרושים, בייתוסים ועוד) שניסו לשמר את הלכת וטהרת עדת קומראן כפי שקיבלום חלקית. מלכות חשמונאי התקרבה לעדת קומראן והלכותיה, ועדת קומראן כתבה אז קבוצת המגילות החמישית והאחרונה, שכוללת שבח למלך יונתן. 3) התקופה האחרונה שבה נגנזו המגילות, והאיסיים-חסידים התמזגו עם חסידי-התנאים. כך, מתורת מגילות ים המלח, התגבשה רוב ספרות חז"ל (על בסיס אותן עקרונות ותחומי הלכה, ובהמשך מסורות פשט כנאופיטי ואגדתיות ארמיות בגניזת קהיר), ומיעוטה נדחה בגלל היטמעות הלכות מאפרים שנטמעו בישראל (פשר נחום ג' 5[661]), וחלק כיוון שנותר איסור פרסום ספרות הסוד (ולכן ספרות ההיכלות בנפרד מהמשנה ומדרש).

היות וייסוד עדת קומראן חל בתקופה קשה של שיא ההתייוונות (טרום החשמונאים), קמו נגדם בירושלים שתי קבוצות נגדיות – אותן זיהיתי כמתייוונים, במקום ההצעות המקובלות במחקר של פרושים וצדוקים. אמנם הצעותיי לזיהוי קבוצות מתייוונים וביניים מטרום תקופת החשמונאים עד לימי הזוהר שלה תלויים על רמזים והקשרים עקיפים כ'הררים התלויין בשערה', אך כך גם דעות החוקרים הנגדיות (ולמרות זאת התקבעו כאמיתות היסטוריות). כמה דמויות מראשית המאה השנייה לפסה"נ קרובות למורה הצדק, ואין בידינו להכריע בעניין. גם הכתיבה בכינויים של קבוצות ודמויות מחוץ לעדת קומראן, עדיין מותירה סימני שאלה לזיהויים.

המתח והיריבות הגדולה שהיתה בין עדת קומראן למתיוונים נפוגו, וההתקרבות הספרותית פרחה וגברה. העובדה שממרד החשמונאים וייסוד חנוכה רוב עמ"י חזר בתשובה (שלפני כן הרוב התייוון), עולה עם הצעתי, לצד הקרבה בין ניצחונות החשמונאים למה”מ. ממגילות נוספות (בעיקר מספרי חנוך ודניאל), מוסכם על רוב החוקרים שיהודה המקבי היה דמות חיובית, וזו סתירה למסקנתם השלילית על החשמונאים הראשונים שהחליפו אותו. יתרה מזו, בהמשך דורות החשמונאים, עולה קרבה הלכתית של יוחנן הורקנוס לעדת קומראן (ולצדוקים), ושיאה במגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך', שהיא כבר ראייה ישירה וחזקה על הקרבה או אף האיחוד בין קבוצות אלו.

עם זאת, כל הזיהויים והיישומים על החשמונאים אינם מימוש מלא של נבואות הגאולה, אלא הם מודל יישום חלקי, ואילו נבואות הגאולה מכוונות לאחרית כל הימים ולבית המקדש השלישי, כפי שעולה ממגילות אחרות שבית המקדש השני אינו האחרון. תחזית אחרית הימים בעדת קומראן מורכבת מדורות הבאים, התפיסה המחקרית כי עדת קומראן ציפתה לישועה מיידית ורצופה באכזבות - שגויה ביסודה, ומסיטה את התובנות על עיקרי השפעתה בתקופתה ולזרמים שהתפתחו ממנה.

מרכז העדה התיישב לפחות בחלק מתקופתה בקומראן, ובה נאספו ארבעת סוגי המגילות (בקבוצות המוצעות בפרק חלוקת המגילות) לספריות במערות הסמוכות, ולאחר שהתחברו עם הצדוקים והחשמונאים מימי יוחנן הורקנוס, יצרו וצירפו גם את הסוג האחרון של המגילות – 'התיעודיות', שאינם כבר סגנון נבואי, אלא בלשון רבים או באזכורי גלויים לדמויות. המשך צאצאיהם האיסיים והתיאורטיים התיישבו בישובים שונים, אך כבר לא היתה בידם את כל ספריית בני צדוק הכוהנים.

היות וספריית התורה של מגילות קומראן נשמרה בסתר והרחק מהעם וקבוצות השלטון, והיות והצדוקים עלו לכהונה גדולה לצד קרבה לשלטון, וזאת למרות שמסורות התורה עדיין היו במחלוקת מרוחם של אפרים דורשי החלקות, כך המשיכו המחלוקות ההלכתיות, וניסיונות שחזור ההלכה הקדומה מקומראן הותירו אותנו היום, בדיעבד, במלאכת פיענוח קשה.

בספר הוכח כי רוב המסורות של עדת קומראן קרובות לחז"ל, וזאת בשל העתקות חז"ל וניסיות שימור ההלכה הקדומה, בשינויים שונים נוכח המקום הזמן והגישה שהתאפשרו. רק מיעוט המסורות הינו בגדר מחלוקת של ממש, ולא מחייב שכולם מסיבות אידיאולוגיות של מאבקי כתות או נכונות מסורות קדומות, שהרי המאפיין הייחודי של חז"ל הוא ריבוי הדעות והמחלוקות ההלכתיות. יתרה מזו, עד היום לא ברור מה ההבדל ההלכתי בין הצדוקים לבין בית שמאי. יש לציין שני עקרונות שהנחילו עדת קומראן והיו רלוונטים/אומצו ע"י חז"ל, וכך הם עד היום: חוסר רלוונטיות של הלכות בית המקדש, וביטול עונש המוות מהתורה.

לצד המסורות האנונימיות, כך הייחוס לזקנים ראשונים או לכנסת הגדולה, אינם לדומיות ספציפיות, וכפי שהודגם – חז"ל מתייחסים לרוב למהות ולמסודות עדת קומראן.

מסורות עדת קומראן הן כ'פטיש יפוצץ סלע', התפזרו בין כתות בית שני, ובתוך ספרות חז"ל בפרט. מסורת הפרושים היתה כמעט ללא הלכות בראשיתה, זולת אמרות מוסריות שרובן גם כך מבן סירא. מיעוט הידע עליהם מקשה מלהסיק אם גם הקלו במצוות התורה (עובדה שמשפיעה על זיהויים בעיני עדת קומראן). שיח ההלכה של בית הלל ובעיקר שמאי נותר קרוב לנושאי ההלכה מהמגילות, ומגמת קיצור ההלכה במשנה טשטשה מעט את הקרבה, כאשר לצד מאירים הלכות קרובות שמפוזרות בעיקר בתוספתות, בברייתות, ובירושלמי, ויותר מכל – אצל חסידי התנאים. טענתי שחז"ל מורכבים משלוש קבוצות: א) רובם מעם הארץ וגרים שהתעלו בלימוד תורה; ב) פליטי כת 'אפרים' דורשי החלקות המתבוללים; ג) האיסיים – אלו חסידי התנאים, ובמובהק שלושה מהם (שנדונו לעיל): רב איסי, פנחס בן יאיר, ורבי חנינא בן דוסא. שבחם של חז"ל על הסופרים-ראשונים וחשיבותם לדבריהם, עולים בקנה אחד עם הערצת החשמונאים את הסופרים והחסידים, וכן את יוספוס שהעריץ את האיסיים. במות שניים מחסידי-התנאים מהם צוינה סופה של תקופה, וזו תואמת לסוף תקופת האיסיים, ותחילתה של תקופה ללא מקדש וכהונה, ובעיקר ללא התורה המלאה של הסופרים (מגילות קומראן), שנטמנה עד לימינו. לשלושת הקבוצות האלו שבנו את חז"ל, אפשר להוסיף קבוצה רביעית (או חצי קבוצה), הם בעלי ספרות ההיכלות, ששימרו את ספרות הסוד שמקורה בעדת קומראן, ובפרט מספרי חנוך.

הרכב קבוצות אלו בחז"ל עונה גם על הסיבה מדוע חז"ל מקלים יותר בהלכה: עם הארץ מבקש לשמור הלכה שמקובלת על רוב העם ('אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה' [עבודה זרה לו']) או הפוך – החכמים רוצה להתקרב להלכת העם, ובנוסף, בעם נטמעו מקצת הלכות של כת אפרים ששלטו בעם ובירושלים. נוסיף לכך את הסיבה הטבעית-תורנית שעל כוהנים לשמור טהרה (והלכות נוספות) ברמה גבוהה יותר מישראל, ובפרט שעדת קומראן התקדשה לכמלאכים. פער טהרה הלכתי זה חיזק את טעות ההבחנה של חוקרים כי עדת קומראן היא כת ביחס לחז"ל.

הרכבים שונים אלו בחז"ל מעידים על יחסם הפנימי ההפוך למסורות קדומות: מצד אחד קידשו את הסופרים-ראשונים ודבריהם (אלו עדת קומראן), ומצד שני אסרו ספרים חיצוניים. מעמדם הפוליטי ורעיונותיהם הפילוסופים של הצדוקים-המאוחרים ככוהנים (ובפרט גדולים), לא הוסיפו לשייך את מקור ההלכה הקדומה לעדת קומראן. פיתוחם וכתיבתם של ספרים חיצוניים שאינם במגילות, חל בעיקר בתקופת כתיבת וביסוסה של הברית החדשה, וכנראה חז"ל יצאו גם נגדם (לצד ספרות הלניסטית. עם זאת, 2 ספרים החיצוניים מתוך 4 שמובאים כדוגמא בחז"ל: בן סירא ואיוב בארמית, ואף ספר גזירתא קרוב - כי היה שייך לצדוקים). עם השנים איסור הספרים החיצוניים פחת, ובן סירא כובד צוטט רבות (כ-300 פעם), לצד ספרים חיצוניים נוספים ששילב למשל ר' משה החלפן. בגניזת קהיר נשמרו מסורות רבות ומגוונות שחלקן קראיות או סמי/טרום קראיות, וחלקן במובהק ממגילות קומראן, כמו שלושת המגילות (בן סירא, היובלים וברית דמשק). גם תרגומי האגדה והן תרגומי הפשט מצביעים על הקשרים ישירים ועקיפים למגילות. הקשר לתרגומים הארמיים מצריך מחקר ממוקד, שלא עלה בידי לסכמו. קבוצות אלו התגבשו עם שילוב הקבלה (מספרות ההיכלות ובעיקר חנוך), והגדרתם הנכונה היא ספרים פנימיים ולא חיצוניים[662], תוך השארת הספרים החיצוניים שאינם במגילות בספק וצריך עיון. בכל אופן ועדיין, מאות מסורות חז"ל אומצו מהספרים החיצוניים השונים.

מטרתו של איסור הכתיבה היה להימנע ממה שאכן קרה מתקופת האסלאם/הגאונים – ספרות מדרשית אגדתית שאין לה הורים לומר 'דבר בשם אומרו', ועלולים לשבש את ההלכה, פן שתי תורות יהיו לישראל.

בקשר בין עדת קומראן לספרות חז"ל הוצגו שלושה מעברים: הראשון "גנטי" של האנשים והקבוצות - מעדת קומראן, לאיסיים וכוהנים, לחסידים, ולתנאים. השני של מסורות תורה (רובם דרך קבוצות אלו), ובהם תחומי ההלכה העיקריים, לצד המסורות מנוסח ותרגומי המקרא לארמית. המעבר האחרון מגיע בשלבים ממסורות מחכמים וקבוצות שונות, חלקן אמוראים, חלקם מגניזת קהיר, והכל כאשר בוטל לחלוטין איסור הכתיבה, וחלה תנופת כתיבה אגדתית והלכתית, שהעלתה על נס גם מסורות קדושות שהושכחו לפני כן.

התובנה על מעבר המסורת בין עדת קומראן לחז"ל מבחינה בין המהות לצורניות והסגנון. רוב המסורות התקבלו לאחר מאות בשנים, בהן עמ"י עבר שלטונות ומאורעות שונים וחריפים (ביניהם: ההתייוונות, מרד החשמונאים, פריחת הכתות, מלכות חשמונאי, עליית הפרושים וכיבוש רומא, הורדוס, הנצרות, המרד הגדול והחורבן). לעומת זאת, שיטת המסורות הכתובות הגיעו ברובן בע"פ, בצורת ניסוח שונה, ומסורות כתובות שנשארו כתובות – נודו או מציינות פיסות קטנות מכדי להצביע על מהותם המלא, אם כי ההלכה הקדומה של עדת קומראן עולה מהן במובהק. מסורות רבות של חז"ל משייכות את מייסדי התקנות בעיקר לסופרים ולכנסת הגדולה – שאלו הם עדת קומראן.

הספר שמהווה עדות מובהקת ביותר על מסורת משלימה לתורה הוא ספר היובלים, וכנראה הוא שמכונה במגילות 'ספר התורה השנית'. מהותו כתורה נלוות לתורת משה, ובכך הוא תואם לטענת התושב"ע של חז"ל, מה גם פסוקי ההסתמכות של השניים על פסוקי מתן תורה - זהים. היובלים נדחה ע"י אפרים המתיוונים, ואילו חז"ל אימצו ממנו הלכות ואגדות בדרכים שונות.

נמצא שעדת קומראן וחז”ל דומים בשני העקרונות של מקור המסורת שלהן: שתיהן משלבות רפורמטיביות חלקית עם שמרנות של מסורות ייחודיות שלא היו לפניה. לשניהם טענה עקרונית זהה (מסורות ממתן תורה לצד חידושי דורם), אך ההבדלים מהותיים: עדת קומראן קיבלה בכתב וכתבה מנבואה, ואילו חז"ל קיבלו בע"פ ודחו את הפסיקה לפי מנבואה, אלא הסתמכו רק על חוכמתם.

יהדות וספרות מצרים נוגעת וקרובה לעדת קומראן לאורך כאלף שנה: החל מבה"כ הקדום ('פרוסאוכה'), תרגום השבעים ומהמאה השלישית לפני הספירה, עובר לחוניו הרביעי שבניו באו לעזרת יונתן אלכסנדר ינאי, ממשיך לאיסיים ולתיארופטים (רופאי הנפש) שמתאר פילון, ועד לגניזה הקהירית שכללה 3 מגילות כיתתיות: בן סירא, ברית דמשק וצוואת לוי הארמית. האם יש חוט מקשר בין קהילות אלו לאורך אלף השנים? האם קהילות אלו קשורות במישרין לעדת קומראן? אבקש לטעון בזהירות שכן, אם כי הראיות לתקופה המאוחרת של מצרים (ימיה הראשונים של גניזת קהיר) - דלות.

לא עלה בידי לצמצם את העפלה לגבי שלוש חידות, והותרתי אותן עם בשאלות עם הצעות עדינות לכיוונים אפשריים. הראשונה היא שמירת לוח השנה השבתי-שמשי בזרמים קרובים לעדת קומראן, השנייה היא הגישה המקלה של חז"ל למול אפרים ודורשי החלקות, והשלישית היא האם אכן סברה עדת קומראן שבימי אחרית הימים יתבטלו המצוות (סרך היחד ט' 11-10), ומכאן ביטלוה בנצרות.

מגילות קומראן מהוות פאזל תורני אינסופי שהתפשט ע”י שר ההיסטוריה בדרכים שאין בידינו להשיגם, למרות זאת מגמת המחקרים לצמצמם. ספר זה הצביע על המקורות והמשך הדרכים שנסללו, כאשר כולם מובילות למקור אוצר התורה הבלום של בני צדוק הכוהנים - עדת קומראן, הם ראשית וראש מסורות ישראל.

י.        נספחים:

48.  היבטים אקטואליים של המגילות לימינו: חרדים ודתיים לאומיים[663]

לכאורה, היות ותקופה מסוימת עדת קומראן היתה מתבודדת (כאמור כטבעה כעיר כוהנים, ראו בהרחבה בפרק לעיל), הרי שאילו היו קיימים היום – גם היו מתבודדים. אפשר לראות את העדה החרדים (לסוגיה) כבוחרים בהתבדלות מהחילונים ו/או המדינה (ראו למשל את מאמרו של יהודה ליבס, העדה החרדית בירושלים וכת מדבר יהודה). אך המידע שלנו על עדת קומראן והאיסיים הוא רק מתקופת הבית, וכפי שנטען לעיל, לאחר מכן הם נטמעו בחז"ל כחסידי-התנאים. כידוע, האמוראים ביטלו את רוב הלכות הטהרה של עדת קומראן ובמיוחד של אבותיהם המובהקים – הפרושים, וזאת, בעיקר כיוון שרוב הלכות הטהרה אינן רלוונטיות ללא המקדש ואורח חיים עם כוהנים בחברה. לפיכך, סביר שהסיבה המרכזית של ההתבודדות של עדת קומראן, אינה רלוונטית גם היום. עיקרון נוסף של עדת קומראן חידשה הוא ביטול עונש המוות מהתורה, ועל כך מבוססת מערכת משפט יותר עדינה, שעד היום היא מהווה דרך מאפיינת של מתינות משפטית.

סיבה נוספת להתבודדותם הזמנית של עדת קומראן היתה התיוונות ההנהגה בירושלים (??). אמנם היום יש השפעות חזקות של התרבות המערבית בתרבות החילונית בעיקר, אך חלקן דווקא הן ערכים תורניים (כמו אמנות בין לאומיות ואיכות הסביבה). בכל אופן, הנהגת ירושלים אינה מאופיינת ביתר התיוונות מהעם (כפי שמתואר במגילות מורה הצדק [קבוצה 4]), ואף היא קרובה יותר להנהגתו הלוחמנית וציונית של המלך יונתן אלכסנדר ינאי, אליו כאמור עדת קומראן היתה קרובה או אף מאוחדת, כפי שכתבו לו את מגילת הברכה לשלומו וכמורחב בפרק לעיל. לפיכך, עדת קומראן ציונית וממלכתית, בניגוד לחרדים היום, אך באופן זהה לדתיים-הלאומים/כיפה סרוגה.

דבר ידוע הוא ככל שאדם יותר אורטודוקסי, הוא יותר סגור לחפישה לעולם המודרני (ולכאורה כך היתה עדת קומראן), אך בימינו עיקר הנגישות למגילות קומראן היא באמצעות האינטרנט והאקדמיה. עם זאת, עדיין רוב הרבנים שעולמם נושק לאקדמיה, והאינטרנט להם הוא כלי עבודה והפצה מרכזי, עדיין אינם אוחזים ומכירים בספרות קומראן ומחקריה. משכך, גם כשלרובם נטיית זלזול של כת או שלא משנה מה – אין לכך קשר והשפעה על ההלכה שנחתמה, הרי שניתן להשוות זאת לכל תחום בו אדם שאינו מתמצא, מסכמו בהינף יד, כמו מהי חשיבותה של המתמטיקה בנוגע לטכנולוגיה, או כמו לשוחח על בור שאינו מכיר בתנ"ך, על חשיבותם של ספר ויקרא ומשלי, למשל. להבדיל, שני רבנים שעוסקים במגילות הם הרב יואל בן נון ולורנס שיפמן, וכך הערכתם למגילות גבוהה מאוד, ומכירים כי היא היתה ההלכה הקדומה, אם כי לא בכל הנטען בספר זה.

רבנים אחרים שמתמצאים במדרשי חז"ל נגד הצדוקים והבייתוסים, מסתפקים בגנאי זה, ומחילים אותו גם על האיסיים (למרות שעדת קומראן שהתה מחוץ לירושלים והצדוקים בתוכה, ואין אזכור של האיסיים בחז"ל, אלא רק שבח ביוספוס).

לטענת אלי מלכי, מורה הרוחני, גיאורג איבאנוביץ' גורדייף, פגש איסיים ופעל פי תורתם למדיטציית קונדליני.

יא.    יחס ההלכה הרבנית, תשובות

49.  מחלוקות מהותיות גם בימינו

תחילה מבחינה כמותית: ישנן רק מחלוקות ספורות בין עדת קומראן לחז"ל, לעומת תאימות וקרבה ברוב ההלכה.

שנית, בחלק מהמחלוקות הנ"ל, אפילו בחז"ל יש דעות ביניים שמעדנות את המחלוקת, ולעיתים אף דעה שתואמת או קרובה יותר לעדת קומראן - כפי להודגם לעיל על בית שמאי, החסידים ורבי אליעזר.

שלישית, אנו לא ממש יודעים או בטוחים באשר למקורן של הלכות חז"ל (או לפרושים לפניהם), הן באשר לזמנים ולסיבות של מסורות שונות אלו. כפי שהובא לעיל, רוב המחלוקות התחילו בין עדת קומראן לקבוצת אפרים-דורשי החלקות, והיות ואלו נטמעו בעם (???), הרי שחלק מדעותיהם והלכותיהם שרדו ונהגו גם בעם, ובכלל זה גם בפרושים וחז"ל שצמחו מהעם.

דוגמא להלכה שכנראה במחלוקת (פרשנות פסוק זה לא שרד במגילות) אך כנראה הינה טעות גרידא של אמוראים, ללא קשר למחלוקת או דעות קבוצות יריבות וכדומה: 'וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר... וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר... בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו; וְהַמֵּת, יִהְיֶה-לּוֹ... וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ, וָמֵת... שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ' (שמות כא' 36-33).  פשט הפסוק אחד הוא[664] – על המזיק לשלם את מלוא שווי השור החי, ולקחת את השור המת שאולי יחזיר לעצמו קיצת מהנזק שגרם. למרות זאת, בדיון ההלכתי שבבבא קמא י', הוכרע שהניזוק יקבל וטירח בשוק המת, ויקבל רק את שווי ההפרש בין השור החי למת. יש לציין שלעיתים ישנן מספר אפשרויות להלכה, אך מקרה זה מאפשר רק 2 אפשרויות: למזיק או לניזק.

'וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו' (דברי הימים ב' לו' 16). עד היום ההלכה והשיח שלא ניתן לקבל שום תיקון הלכתי כאשר נזכה לנביא/משיח. סתירה מהותית זו מעכבת ופסולה, וראוי להאדיר שוב מהותם וכבודם של הנביאים.

כעס הבורא בנך הוא שאינם שומעים לנביאים, ולא שלא לומדים תורת משה. מלעיבים במלאכי ה - לא מוכנים לקבל תיקוני נביאים

למרות מחלוקות אלו, הרי ש:

50.  חזרתם של חז"ל ורבנים מאוחרים לכמה הלכות עדת קומראן:

לא לכל הקושיות יש בספר זה התייחסות וודאי שלא תירוצים משביעי רצון, אך מאידך גם באופן מרתק, ניתן לראות שגם התנגדויות חריפות שהיו בקו המרכזי של הפרושים/התנאים, התהפכו בשלב מסוים ואימצו את ההלכה המקורית של עדת קומראן. להלן מספר דוגמאות:

• נשים: חיתון עם אחיינית ופוליגמיה (להרחבה ראו בפרק 'קדושת נישואים ומיניות - ולא נזירות'[665]).
• הריגת (כשחיטת) דג לאכילתו
• אכילת בשר חולין ללא מום (בטהרה/כקודשים, אם כי בניגוד לכך שאר סוגי המזון ללא הקפדת טהרה)
• איסור פתיחת כלי טוח בשבת[666]
• טהרת בעל קרי[667]
• מעשר בהמה[668]

לא זו גם זו, אלא שהעיקרון ההלכתי המאפיין ביותר את ראשית מחלוקות חז"ל, מודה ש: 'באחרית הימים ההלכה כבית שמאי'.

מאז הבית הנאמן הראשון קמו רבנים וקבוצות גבוהים ונעלים, אך לא כמו מורה הצדק ועדת קומראן. יותר ויותר מתרבת תורת המגילות וחסידותם, ו'מי יתן כל ישראל נביאים'.

אם אכן שמם כמהותם – פרושים כדי לשמור על טהרה מעם-הארץ, הרי שמדור התנאים של אושא התכרסמה מגמה זו[669], עד שאבדה כמעט לחלוטין, ובימינו אין מקפידות על רוב ענייני הטהרה (זולת נידה, אך גם ברמה פחותה).

בסיום הספר ניסיתי לעמוד על פתרון החידה המרתקת שתיארה ורד נעם (??) בלשון נהירה: 'התהוותו של העולם ההלכתי הבתר-מקראי לוטה בחשיכה הפרושה על מאות השנים שבין סופה של תקופת המקרא לבין ימי החשמונאים. קורפוס זה של חיים יהודיים מגיח אלינו בגילוייו הראשונים בשתי המאות האחרונות לקיומו של המקדש השני מתוך סערת מחלוקת... ומתמצק לכלל מסורת אחת... במאות השנים שאחר החורבן, בתוך יצירתם הספרותית של חז”ל. מערכת הלכתית זו של חז”ל, המשתרעת על פני מאות רבות של שנים, מחורבן הבית השני ועד לחתימת התלמודים... משקפת תרבות יהודית חדשה, נבדלת כמעט לחלוטין מזו המקראית שקדמה לה'.

זולת מגילות הכיתתיות ואחריהם ספרי המקבים, תיעודי הזיכרונות הבאים (בעיקר חז”ל ויוספוס) כבר מאוחרים במאות שנים, ולכן גם לצד אמינותם פחותה, עד שספק אם סיפוריהם מכוונים לדמות ולדור המתואר, בין במכוון, ובין מטעויות וסטיות גלגולי הדורות. עם זאת, מסורות ומחלוקות שנשארו אצל חז”ל מעידות על קרבתן או התנגדותם לעדת קומראן[670], שגם באלו חלו תמורות.

ההגמוניה השלטת מימי הבית הראשון ועד ימי טרום החשמונאים היתה כהונת בית צדוק. בית צדוק אלו אינם הצדוקים שנגדם התפתחה שנאה תהומית ע"י הפרושים, וייתכן שהצדוקים-האחרונים (בניגוד לצדוקים-הראשונים) נשאו לשווא את שמם של בית צדוק, בעוד לא קיימו את הלכת בית צדוק. בית צדוק אלו גם אינם עדת עדת קומראן, שכן עדת קומראן, על אף שבראשונה עומדים כוהנים מבני צדוק, נוסדה רק בתחילת המאה השנייה לפסה"ד, ובעיקר חידשה הלכות רבות בעיקר ע"י מורה הצדק. בתקופת טרום החשמונאים שלטו המתייוונים, אך המתיוונים אבדו לחלוטין, ורק מעט מהלכותיהם שולבו במסורות הפרושים, הפרושים והחסידים אימצו את מסורות עדת קומראן ואת חברי העדה. בכלל זה, קבוצות שונות התירו לעצמם את הזכות לתקן הלכות חדשות, וכתיבה בכלל (שאינה נבואית). באמצע תקופת החשמונאים עדת קומראן היתה קרובה לצדוקים-הראשונים, וזוהי גם תקופת השיא שבה עדת קומראן היתה בהרמוניה עם השלטון – היא שיא תקופת בית שני של מלכות ממלכתית ותורנית. לאחר מכן מימי שלומציון חזרו הבעיות הפוליטיות והתורניות למתחים ויריבות, והשלטון הוחלף תדיר. ספר זה אינו מנתח תקופה זו בהרחבה, היות ו'מגילות מורה הצדק' לא חוברו או אפילו מכוונות לתקופה זו[671] (בניגוד לדעת חלק מהחוקרים). אלא עומד על אזכורים עיקריים של סוף תקופת החשמונאים וימי הורדוס, עד הרכבת ספרות חז"ל במאות הראשונים לספריהבדילוג לימי הורדוס ובית הלל ושמאי, נראה ששוב הצדוקים היו רוב הכוהנים הגדולים, וכנראה גם האיסיים היו קרובים למלכות, אך סיכמתי רק את ההיבט ההלכתי – כיצד אופיים התורני (ולא סגנונם הספרותי) של התנאים-חז”ל (הבתים הלל ושמאי, התנאים והאמוראים) קרוב ודומה לעדת קומראן, מאשר הפרושים חסרי מסורות ההלכה.

ממנה הגזע היחיד שממנו התפצל במקומות שונים והתאחד באחרים, ובא לידי ביטוי בשיטות הלכתיות שונות, שעיקריהם (מסדר עולה ליורד): האיסיים, הבייתוסים, הצדוקים, הכוהנים, בית שמאי, ולבסוף גם בתנאים-חז”ל. אמנם תחילה בתקופת ההתייוונות הפיצול היה לכתות שדחו את תורת קומראן, אך אלו התמעטו לאורך התקופות, ותהליך ההיטמעות נספג יותר מאשר נדחה בתנאים-חז”ל, באופן שממשיך לאורך הגלות, זולת תחומים שאבדו (כמו טהרה ופולחן).

אט אט יבינו יותר ויותר כי השבח הגדול של כנסת ישראל הוא לבני צדוק הכוהנים.

51.  קיצורים ביבליוגרפיים[672]:

אורבך, תרגום ותוספתא,    א"א, אורבך. תרגום ותוספתא. ספר הזיכרון  לרבי שאול ליברמן, בערריכת ש"י פרידמן, ניו יורק-ירושלים תשנ"ג, עמ' 63-53.

אלבק, הלכה חיצונה בתרגומים        חנוך, אלבק. הלכה חיצונה בתרגומי א"י ובאגדה. ספר היובל לב"מ לוין, בעריכת י"ל הכהן פישמן, ירושלים ת"ש, עמ' צג-קד'.

אליאור, תהום ונשייה         אליאור, רחל. זכרון ונשייה, סודן של מגילות מדבר יהודה. ת"א: הקיבוץ המאוחד, 2009.

ארדר, אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית.                   ארדר, יורם. אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004.

אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית                אשל, חנן. מגילות קומראן והמדינה החשמונאית. ירושלים: יד בן צבי, תשס'ד/2004.

אשל, שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק              אשל, חנן. שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק. ציון עא [תשס'ו].

אשל, תפילת יוסף מקומראן             אשל, חנן. תפילת יוסף מקומראן — פפירוס מצדה והמקדש השומרוני בהר גריזים. ציון, נו (תשנ'א).

באומגרטן, הלכת קומראן בתרגומים

 Joseph M. Baumgarten, “Qumran and the Halakha in the Aramaic Targumim,” in Proceedingsofthe NinthWorld Congress of Jewish Studies: Panel sessions, Bible studies and ancient Near East, Jerusalem 1998, pp. 45-60.

באומגרטן, מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית            באומגרטן, אלברט. 'מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית'. יובל למגילות ים המלח. עורכים:  גרשון ברין,  , Jacob Licht, בלהה ניצן, בלה נתזן. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2001.

ביכלר, עם הארץ הגלילי     ביכלר, אברהם. עם הארץ הגלילי. ירושלים, תשכ"ד.

בן שלום,חסידות וחסידים   בן שלום, מנחם. חסידות וחסידים: בתקופת בית שני ובתקופת המשנה. הקיבוץ המאוחד, 2008.

בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.             בר-אילן, מאיר. עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.‫ שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום יא (תשנ"ז), 285-301..

ברושי, תשנ"ז                  ברושי, מגן. פולמוס אנטי-קומראני בתלמוד, י' הופמן ופ' פולק (עורכים), אור ליעקב: מחקרים במקרא ובמגילות מדבר יהודה לזכרו של יעקב ליכט, ירושלים - תל-אביב: מוסד ביאליק - אונ' תל אביב. תשנ"ז, 219-111.

ברין, פשר חבקוק            : Shani L. Berrin (2004). The Pesher Nahum Scroll from Qumran: An Exegetical Study of 4Q169. BRILL, p. 271.

גולב, Who wrote the Dead Sea scrolls?                    Golb, &, נחום. (1996). Who wrote the Dead Sea scrolls? : The search for the secret of Qumran(First Touchstone ed.).

 COPY THE CITATION TO CLIPBOARD.

גיבסון, יוחנן המטביל          S. Gibson, The Cave Of John the Baptist. London: 2004.

גינזברג, ברית דמשק        Ginzberg, L. An Unknown Jewish Sect, New York: Jewish Theological Seminary of America, 1976

גפני, לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'   גפני, ישעיהו. לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'. ציון מה. (תשם) 81-95.

גרינץ , עדת היחד - איסיים - בית (א)סין        גרינץ, יהושע מאיר. 'עדת היחד - איסיים - בית (א)סין'. בתוך: פרקים בתולדות בית שני. ירושלים: ראובן מס, תשכ"ט.

דימנט, בין כתבים כתתים ללא כתתיים           דימנט, דבורה. 'בין כתבים כתתיים לכתבים לא כתתיים במגילות קומראן'. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך א'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס'ט.

דימנט,                           Dimant, Devorah.  Parabiblical texts, part 4 : Pseudo-prophetc texts; partially based on earlier transcriptions. John Strugnell.

דימנט, היסטוריה על פי חזון החיות   דימנט, דבורה. 'אדאולוגיה והיסטוריה על פי חזון החיות (חנוך החבשי פה-צ)'. בתוך כלים שלובים, מגילות מדבר יהודה וספרות ימי הבית השני. ירושלים: מוסד ביאליק, תש'ע.

דימנט, תולדותיה של עדת קומראן    דימנט, דבורה. 'תולדותיה של עדת קומראן לאור חידושים בחקר מגילות קומראן'. בתוך כלים שלובים, מגילות מדבר יהודה וספרות ימי הבית השני. ירושלים: מוסד ביאליק, תש'ע.

הבלין, מסורת התורה שבעל פה       הבלין, זלמן משה. מסורת התורה שבעל פה. מכללת אורות, אלקנה-רחובות: תשע"ב.

הירשפלד, הערכה מחודשת של ממצאי החפירה       ‫ הירשפלד, יזהר. קומראן בתקופת בית שני - הערכה מחודשת של ממצאי החפירה. בתוך: קתדרה, 109 (תשס"ד) 5-50.

הלברטל, תולדות ההלכה   הלברטל, משה. תולדות ההלכהוהופעת ההלכה. דיני ישראל, כרך כט': תשע"ג.

הרמן. חסידים קדמונים.                  הרמן, דב. חסידים קדמונים - החסידים ומשנתם בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד. עבודת דוקטורט, או' בר אילן: תשמ"ז.

וייז, חיבור אנליסטי          Wise, M. O.. 'Primo Annales Fuere: An Annalistic Calendar from Qumran'. Thunder in Gemini. Sheffield: JSOT Press, 1994, 186-221.

ורד, בית שמאי וההלכה הכיתתית.    נעם, ורד. בית שמאי וההלכה הכיתתית. מדעי היהדות 41 (תשס"ב) 45-67.

ורמן, ספר היובלים           ורמן, כנה. ספר היובלים - מבוא, תרגום ופירוש. ירושלים: יד בן צבי, תשע'ה / 2015.

ורמן, אחרית הימים בהגות עדת קומראן                     ורמן, כנה. 'אחרית הימים בהגות עדת קומראן'. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך ב'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס'ט.

ורמש, גילוי במדבר יהודה   Vermes, Geza. Discovery in the Judean Desert. New York, Desclee Co., 1956.

זוסמן, חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה         זוסמן, יעקב. חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה: הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מגילת 'מקצת מעשי התורה'. תרביץ, תש"ן-1989.

זיו, הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת.     זיו, יוסי. הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת, רמת גן: אונ' בר אילן, תשס"ט.

חיוטין, מגילת ירושלים החדשה       חיוטין, מיכאל. מגילת ירושלים החדשה. בבל: 2003.

חכם, לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו                  חכם, נח. לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו. לשוננו סז,ב (תשס"ה) 147-152.

טלמון, האם נודעה מגילת אסתר                   טלמון, שמריהו. האם נודעה מגילת אסתר בקרב 'באי הברית החדשה'?. ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה. כה, 377-382.

ידין, ממ"ת

ידין, 30 שנות ארכיאולוגיה ידין, יגאל. שלושים שנות ארכיאולוגיה בארץ ישראל. ירושלים, תשמ"א (בעריכת ב' מזר)

Yadin A., '4QMMT, Rabbi Ishmael  and the Origins of Legal Midrash,” Dead Sea Discoveries 10 (2003)

יוספוס, קדה"י                 יוספוס, פלביוס. קדמוניות היהודים. תרגום א' שליט, תשמ'ה-1985.

לוריא, ינאי המלך             לוריא, בן-ציון. ינאי המלך. ירושלים: קרית ספר, תשכ'א.

לוריא, מינאי עד הורדוס     לוריא בן-ציון. מינאי עד הורדוס. ירושלים: קרית ספר, תשל'ד.

ליכט, מגילת הסרכים        ליכט, יעקב. מגילת הסרכים. ירושלים: ביאליק, תשנ'ו – 1996.

מיליק, גילויים                 Milik, J. T.. Ten years of discovery in the wilderness of Judaea. S.G.M. Press, London, 1959.

נאה ושמש, עדים זוממים   נאה, שלמה, ושמש אהרן. 'עדים וזוממים: לתולדותיה של פרשנות הלכתית קדומה'. מגילות יא'. ירושלים: ביאליק, תשע'ו.

ניצן, האמנם שני רבדים בפשר חבקוק                      ניצן, בלהה, 'האמנם שני רבדים בשפר חבקוק?', ציון עב/א, (תשס'ז).

נעם, המהפכה התנאית       נעם, ורד. מקומראן למהפכה התנאית - היבטים בתפיסת הטומאה. כותר, תש'ע.

סגל, בן סירא                  סגל, משה צבי. ספר בן-סירא השלם. ירושלים: ביאליק, תשי'ג.

סיגל, נוסח דניאל             סיגל, מיכאל. 'נוסח ספר דניאל במגילות מדבר יהודה'. מגילות יא'. ירושלים: ביאליק, תשע'ו.

סנדרס, 1992.                 E.P. Sanders, Judaism: Practice and Belief, London.

עפשטיין, מדרש תדשא      עפשטיין, אברהם. 'מדרש תדשא', בתוך מקדמוניות היהודים. ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי'ז, עמ' קלג'-קלט'.

פורסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה פורסטנברג, יאיר. טהרה וקהילה בעת העתיקה, מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה. מאגנס, 2016.

פיקסנר, הר ציון               B. Pixner, "An Essene Quarter on Mount Zion?", Studia Hierosolimitana, Part I: Archaeological Studies, Jerusalem, 1976, pp. 245-284.

פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים                   דויד, פלוסר. 'פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום'. ספר זכרון  לגדליהו אלון. תל אביב:  קיבוץ המאוחד, תש'ל, עמ' 133-168.

פינקלשטיין, הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה   פינקלשטיין, א. הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה. ניו-יורק, תש"י.

פראנקל, 1846     פראנקל, זכריה. ההוכחה המשפטית בחוק דת משה התלמודי. 1846.

קימרון, התרנגול והכלב ומגילת המקדש.       קימרון, אלישע. התרנגול והכלב ומגילת המקדש – 11QTc. תרביץ סד (התשנ'ה), עמ' 473-476.

קאמפן, חסידים                 J.I. Kampen. The Hasideans and the Origin of Pharisaism: A Study in I and II Maccabees. Atlanata 1998

קלויזנר, תשכ"ו                קלויזנר, יוסף. 'איסיים', האנציקלופדיה העברית, ג, תל אביב: תשכ"ו, 36-30.

קנוהל, בעקבות המשיח                  קנוהל, ישראל. בעקבות המשיח. שוקן, ירושלים ות"א, 2000.

ראסל גמירקין, מ' המלחמה חסידים ומקביםGmirkin, Russell. 'The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict', Pages 486– 496. in The Dead Sea Scrolls: Fifty Years after Their Discovery.  in Schiffman, Tov and Vanderkam (eds)

רב צעיר, תולדות ההלכה   רב צעיר, טשרנוביץ, חיים. תולדות ההלכה. ניו יורק: תש"י.

רגב, הצדוקים והלכתם      איל, רגב. הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני. ירושלים: יד בן צבי, 2005.

רגב, יוסי בן יועזר וקומראן Regev, Eyal. 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy'', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery. (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27ץ

רייך, מתקני המים בקומראן רייך, רוני. מתקני המים המדורגים בקומראן הם, בכל זאת, מקוואות טהרה!. מגילות י', ביאליק: תשע"ג.

רפפורט, פירוש למקבים א' ספר מקבים א', מבוא תרגום ופירוש. א', רפפורט. ירושלים: יד בן צבי, 2004.

קאמפן, חסידים                J.I. Kampen, The Hasideans and the Origin of Pharisaism: A Study in I and II Maccabees. Atlanata: 1998

קיסטר, השורש נד'ב         קיסטר, מנחם. 'השורש נד'ב במגילות וצמיחתם של טקסטים קומראניים: בין לקסיקוגרפיה לתאולוגיה'. מגילות, מחקרים במגילות מדבר יהודה. חיפה: ביאליק, 2015, עמ' 111-132.

קימרון, נזירות                

Elisha Qimron, ‘celibacy in the the dead sea scrolls and the two kinds of sectararians’, J. Trebolle Barrera and L. Vegas Montaner (eds.), The Madrid Qumran Congress (STDJ, 19), Leiden, 1992, pp. 287-294.

קרויס, בת האחות            Krauss, Samuel. 'Die Ehe zwischen Onkel und Nichte,' in Studies in Jewish Literature in Honor of Kaufmann Kohler, pp. 165- 175. Berlin: G. Reamer, 1913.

שוורץ, על כמה פפירוסים  שוורץ, דניאל. 'על כמה פפירוסים – מקורותיו של יוסף בן מתתיהו והכרונולוגיה שלו לתקופה הפרסית'. בתוך: ספר השומרונים (בעריכת א' שטרן וח' אשל), ירושלים תשס'ב.

שוורץ, כהונה ומלכות       שוורץ, דניאל. 'כהונה ומלכות בתקופה החשמונאית'. קהל ישראל השלטון העצמי היהודי לדורותיו העת החדשה . עורך: י' גפני, עמ' 13-26.

שוורץ ,מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית שוורץ, דניאל. 'מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית'. בתוך ספר השומרונים, עורכים: אפרים שטרן וחנן אשל. ירושלים: יד בן צבי ורשות העתיקות, תשס'ו-2006.

שוורץ, תשס"ט                 שוורץ, דניאל. 'כת מדבר יהודה והאיסיים'. מ' קיסטר (עורך), מגילות קומראן: מבואות ומחקרים (כרך שני), ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ט, 612-601.

שטרן, מותו של חוניו השלישי         שטרן, מנחם. 'מותו של חוניו השלישי'. ציון, 1960/תש'ך, עמ' 1-16.

שיפמן, מקומה של ממ”ת   Schiffman, Lawrence Harvey. 'The place of 4QMMT in the corpus of Qumran manuscripts'. Reading 4QMMT. (1996) 81-98

שרמר, בן אחות               שרמן, עדיאל. 'בן אחות – כינויי שארות ונישואי פנים בתקופת המשנה והתלמוד'. ציון, ס (תשנ"ה).

שמש, דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי   שמש, אהרון. דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי. תרביץ פב, עמ' 523 ואילך.

שמש וורמן, לגלות נסתרות             שמש, אהרון, וורמן כנה. לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן. ירושלים: ביאליק: 2011.

Davies, Philip R. 'Hasidim in the Maccabean Period.' In Sects and Scrolls: Essays on Qumran and Related Topics. Ed. by Davies, Philip R. Pages 5-21. SFSHJ 134 Atlanta, Ga.: Scholars Press, 1996.

Puech, Jonathan. le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân Puech, Émile: Jonathan le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân, 4QJonathan (4Q523) et 4QPsAp (4Q448).

Jaubert, A.'The Calendar of Qumran and the Passion Narra- :tive in John'. in J.H. Charlesworth (ed.), John and Qumran, London 1972, pp. 62-76.

מפתח מקורות/עניניים:

 

[1] נעם, המהפכה הקומראית, הביאה במבוא לספרה הסברים מאלפים לכך, ולהלן מקצתם: ??

[2] לצפייה במצגת מבוא והכרות עם המגילות, ראו: מוזיאון רוקפלר-מגילות ים המלח מצגת שישית - קלריטה ואפרים מצגות.

[3] הקורא מוזמן "לקפוץ" ישירות לנושא שמענין אותו מתוכן העניינים האוטומטי הנגיש במעבר אוטומטי לפרק הנבחר בלחיצה עליו.

[4] 7.5 ספרים חיצוניים שנמצאו במגילות: חנוך, כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא. החצי הינו הספק לגבי שושנה 551Q4 ואגרת ירמיהו.

[5] יש לציין שלדעת רוב החוקרים חלק מהספרים החיצונים והמגילות הובאו מבחוץ לעדת קומראן, ואינם חלק מהקאנון או מכתבי הקודש של עדת קומראן, למרות שאין ראייה לכך, והגדירום: סמי/חוץ/טרום/פרוטו כיתתיות. אבקש לחלוק על גישה זו, ובמאמר ההתייחסות כי כל ספר שנכלל בספרייה, הימצאו מעיד על קדושתו בעיניי עדת קומראן, ויש לראותו כהמשך ספרותי והלכתי, תוך עמידה על הבדלי התקופה.

[6] תמו זכויות היוצרים של הספר. ניתן לקרוא אותם גם באתר דעת, אך תרגומם פחות מדויק ומקובל. עדיף לעיין במהדורות מדעיות שקיימות לחלק מהספרים, כמו ליהודית והמקבים.

[7] עדיפות לקריאת המבוא והפירוש של כנה ורמן, הוצאת יד בן צבי, 2015, אך לדיאבון טרם עלה למרשתת (וגם אחרים שהעלו דורשים מנוי – דבר שכאמור מגביל את רוב הציבור הרחב להעמיק בחקר המגילות).

[8] חיסרון במהדורות הדיגיטליות האלו של קימרון הוא שלא ניתן לבצע בהן חיפוש אלקטרוני במחשב של מילה (F Ctrl), וכן מספור העמודים אינו תואם למספור העמודים שבספר (כל ההפניות הן למספור בספר, אותו ניתן לראות בתחתית כל דף). יש לציין שישנן קבצים של כל המגילות באינטרנט, וניתן למצואן גם בחיפוש לפי הציטוטים המובאים בספר זה.

[9] עדיפות לקריאת המבוא והפירוש של יעקב ליכט, ביאליק, תשכ"ה (ניתן להורידו מאתרי ספרים).

[10] עדיפות לקריאת המבוא והפירוש של יעקב ליכט, ביאליק, תשכ"ה (ניתן להורידו מאתרי ספרים).

[11] אמנם בחירות זו גדלה סכנת הטעות. לא כל הציטוטים הובאו מעדי נוסח מהימנים ובפרט המשנה מכתב יד קאופמן.

[12] מראה המקורות מספרי המקבים הובאו מהספרים המדעיים של רפפורט ושוורץ, שהם שונים במקצת (מתקדמים) למספרי הפסוקים של תרגום יצחק זעקיל פרענקיל לחשמונאים א' וב' הנגיש באתר דעת.

[13] מגן ברושי כתב ספר: המגילות הגנוזות קומראן והאיסיים, אך אנו יורד לעומק ולניתוח המגילות, וכן הוא שבוי בקבעונות המחקריים שספר זה יוצא נגד. גם מיכאל חיוטין סיכם בספרו 'מגילת ירושלים החדשה', את כל המגילות ובדבריו עניין רב, אך הצעותיו נדחות להלן.

[14] נעם, המהפכה הקומראית, עמ' 11-10, הסבירה זאת כך: 'נדמה שדורינו המחקרי, שנתברך בעושר של מקורות ומחקרים שלא שעורם קודמינו, אינו דור של מפעלי ענק ואינטואיציות גאוניות, כי אם דור של חקירה זהירה ויסודית בתחומים צריך ומוגדרים היטב'.

[15] על כך שני סיפורים, הראשון מהאקדמיה עצמה: 'משל שרואים צל של אדם בלי ראש (ענק נרא קפלוס) – בהתחלה חוקרים נותנים לכך הסברים, ולאחר מכן ההסברים משכיחים את העובדה שמדובר באדם בלי ראש, ונשארים רק עם ההסברים' (כך המחקר אינו עומד על מכלול תורת עדת קומראן); השני סיפור עם: 'היה פעם חוקר שרצה לברר אם בני האדם הם יצורים חיים. אז הוא ניתח בני אדם לחלקים וחקר אותם, ולבסוף הגיע למסקנה שכל בני האדם הם מתים, כי באף אחד מאלה שחקר לא נמצאו סימני חיים. וככה זה עובד גם עם ניתוחים אקדמיים מחקריים למיניהם. מי שמנתח משהו לחתיכות כדי לחקור אותו, אל יתפלא אם לא ימצא בו רוח חיים'.

[16] המונח 'מעשה' מופיע פעמיים בממ"ת ומשמעותו 'הלכה' – שהינו מונח מאוחר, אך האחרון מקובל בימינו, ולפיכך שימושו בספר זה. ראו גם: 'עושי התורה' (פשר חבקוק ז' 11, ח' 1; פשר תהילים ב' 11).

[17] עוד הוסיף זוסמן במאמרו חשוב זה: 'לחוקרי ספרות חז”ל - להפנות יותר תשומת לב והתעניינות לחקר המגילות, ולשוב ולדון בתחום החשוב של תולדות ההלכה, מצוידים בכלים אשר לא שערום ראשוני החוקרים של המאה הקודמת'.

[18] J.M. Baumgarten, “Tannaitic Halakhah and Qumran – A Re-Evaluation” Rabbinic Perspectives: Rabbinic Literature and the Dead Sea Scrolls, ed. S.D., Fradde, A. Shemesh, & R.A. Clements, Leiden 2006, עמ' 12-1.

[19] לסקירה מלאה של הלכת הצדוקים והבייתוסים ראו: רגב, הצדוקים והלכתם.

[20] עיקר הקרבה או היריבות בין עדת קומראן לצדוקים תלויה בתיארוך: כאשר עדת קומראן ישבה מחוץ לירושלים היא ביקרה והטיפה נגד מספר קבוצות חוטאות שבהנהגת ירושלים, או התומכות בהנהגה. הצעתי שבתקופה זו טרם נוסדו ירושלים, והדברים מכוונים למתיוונים לפניהם. רוב החוקרים סבורים שעדת קומראן כתבה זאת בתקופת החשמונאים והצדוקים, ולכן מתחייב שיש יריבות ביניהם. אלאור לא התייחסה בהרחבה לתיארוך ולזיהוי הקבוצות.

[21] ראו את דבריה של רחל אליאור בעניין.

[22] "בחינה פלאוגרפית של הטקסטים הראתה שהם נכתבו על ידי כ-500 מעתיקים שונים בפרק זמן של קרוב ל-300 שנה" (הירשפלד, הערכה מחודשת של ממצאי החפירה, עמ' 41. וכן ראו: גולב, Who Wrote the Dead Sea Scrolls., עמ' 827).

[23] חנוך א' פרק י' 4-15 (ויובלים ה' 7-9) תואם ומקור למלחמת טרויה, מתאר את מלחמת המלאכים והשמדת הגיבורים. בחיבור קיפריה מלחמת טרויה החליפה את המבול. פפירוס ברלין 10560 משמר חלקים מהספר החמישי והאחרון של 'קטלוג הנשים' (אהויאי) המקביל לבראשית ו' 1-4.

[24] פרקים ???.

[25] לא ידוע לחוקרים שגיבורים אלו היו ידועים במאות האחרונות לפני הספירה (אלא רק במאות השנה האחרונות), ולכן יש קושי לתיארוך לתקופה זו שבה הוא נמצא – המאה השנייה לפסה"נ.

[26] הניסיונות כידוע לא צלחו, בעיקר בגלל מחלוקות על שיטת סינכרון ללוח השמש בן 365.25 יום. על כך ראו:

McGrath, Molly E.K. 'The Elisabeth Achelis Story.' TWCA-The Elisabeth Achelis Story, The World Calendar Association, 11 Dec. 2011, www.theworldcalendar.org/TWCA-Then.htm.

לוח כה מדויק ומחזורי אינו מתאים לכת קטנה ומתבודדת, ולאחרונה פוענח שיטת הסינכרון החודשים של השמש עם הירח (מגילה 317Q4 כוללת חיבור אסטרונומי של שלבי מילוי הירח וגריעתו יום אחר יום ויחסם אל השמש, לצד מגילות: 4Q321a, 4Q321, 3204Q) מדי 3 שנים: 30 + 354 X 3  = 1,092  = 364 X 3. ייתכן ופיצוח לוח השנה קשור לשעון השמש הייחודי מקומראן, שאינינו יודעים כיצד הוא מתפקד (עמ' 6-5): http://www.shellanu.co.il/files/old_sun_clocks.pdf

[27] להלן 2 דוגמאות (אונס/פיתוי בתולה, חלוקת שלל לאחר מלחמה) מספר של ידין (עמ' 92-88): https://drive.google.com/open?id=0Bxpga5mXJlmjNjEtN2F5bWVNUjQ. ספרו זה של ידין מומלץ כספר מבוא להכרת מגילות קומראן ובמגילת המקדש בראשן.

[28] ידין, מגילת המקדש, עמ' 87, כבר נפעם מכך.

[29] צורת כתיב מלא קיימת מספר פעמים בנוסח המסורה, בעיקר בשירת הים (שמות טו'), וחלקית בהגייה השומרונית. סיומות נפוצות הן: כיא (כי), לוא (לא), הואה (הוא), אתמה (אתם) שמופיעה גם בשירות הספרותיות במקרא (כשירת הים). השם יששכר שבמסורת בן אשר נהגת עם ש' אחת, הינה שתי מילים במ' המקדש: יש שכר.

[30] למשל, יוספוס כותב בהקדמתו לפרק בספרו קדמוניות היהודים טו' 197: 'החידוש שחידשנו הוא שסידרנו כל דבר לפי מינו, הואיל והדברים שנכתבו על-ידו (משה) נשארו מפוזרים, לפי שנודעו לו דבר מאלוהים. מטעם זה חשבתי להכרח לי לסמן זאת מראש, כדי שלא יתרעם עלי קורא ספרי שהוא מבני-עמי ויאמר שטעיתי'.

[31] שיפמן, הלכות שחיטה על פי מגילת המקדש, עמ' 273.

[32] כך בענייני טהרה, כגון במקום 'אוהל' שבחומש, במ' המקדש מובא 'בית'.

[33] מדרש שמואל, מהדורת באבער, עמ' 92; אגדת בראשית, מהודרת באבער, עמ' 75-76; מגילה פ"א הלכה א' ע' עמ' א'.

[34] גם פשר ישעיהו 29-26 חוזר על מ' המקדש נח' 21-18 שהמלך המשיח כפוף להוראת הכוהנים וכי אין הוא רשאי להחליט לבדו על יציאה למלחמה, אך פשר זה אינו מיועד לשליחה מחוץ לעדה.

[35] 'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'. החוקרים איל רגב (חבר היהודים והאידאולוגיה הפוליטית של החשמונאים) ורפפורט אוריאל ('למשמעות 'חבר-היהודים'') דנו אם 'חבר היהודים' הם כסנהדרין או כל עמ'י, אך לא העלו ודנו בהצעה זו של מועצת המלך ממ' המקדש, והדבר תמוה במיוחד שהמגילה מתוארכת לפי רוב החוקרים לתקופה זו, והרי זו היצירה העברית הקרובה ביותר לחשמונאים. חבר היהודים גם מתאים כניגוד למלכות הרודנית של ההלניסטים (ולמרות שיש סמל דומה: 'קרן השפע'). ביטוי דומה מופיע בהושע ו' 9: 'וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים, חֶבֶר כֹּהֲנִים, דֶּרֶךְ, יְרַצְּחוּ-שֶׁכְמָה: כִּי זִמָּה, עָשׂוּ'; ברית דמשק יב' 7-8: 'וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חבור (4QDb: 'חבר') ישראל'. יש לבחון את הקשר בין ההון לחבור ישראל, נוכח ההטפה החוזרת של בביטוי 'הון' בפשרים (פירוש למ' ברית דמשק, בן ציון, עמ' 342); חזון עמרם ב' 14: 'שמועת קרב מ֯בהלה תאב̇[ה חבו]ר֯תנא לארעא מ[צרין'.

[36] העיקריות: חנוך, דניאל, אפוקריפון ירימיהו. יורחב עליהם בהמשך.

[37] 'ובקץ חרון שנים שלוש מאות ותשעים לתיתו אותם ביד נבוכדנאצר מלך בבל פקדם ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם' (ברית דמשק א' 5-9; קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6, שורות 10-14). 

[38] 'שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים'.

[39] 'ומתום הדור‏ ה̇הוא ביובל השביעי חרבן הארץ ישכחו חוק ומועד ושב̇ת וברית ויפרו הכול ויעשו בעיני‏' (שורות 9-7, קימרון מכנהו 'עתידות היובלים', קימרון, החיבורים העבריים, עמ' 248). יובל שביעי הינו 49 * 7 = 343, אם כי בן סירא אינו מתאר התבוללות זו, וייתכן שההתיוונות הפופיטית החזקה קרתה לאחר מותו, ושבימיו היתה כהונת בית צדוק מרשימה.

[40] המחקר סופר כ-200 שנה בין כורש – 539, לאלכסנדר מוקדון - 332. חז”ל סברו שהבית השני עמד על כנו 420 שנה (עבודה זרה ח' ע”ב ועוד), היות והניחו שהתקופה הפרסית היתה פרק בזמן קצר של 34 שנה (ייתכן שהטעות נבעה מהשימוש בשמות זהים למלכים שונים: שלושה ארתחשסתא ושלושה דריווש). גם יוספוס טעה בחישוב זה, ראו: שוורץ ,מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית, עמ' 128-107. אתר הידברות ניסה להסביר קושי זה.

[41] 'ויאמר לי יי אלוהים פתח פיו ואוזניו לשמוע ובלשונו לדבר בשפה ברורה (גלויה) כי כלתה מפי כול בני האדם מיום המפולת; ואפתח פיו ואוזניו לשמוע ושפתיו ואחל לדבר עמו עברית, בלשון הבריאה; ויקח את ספרי אבותיו והספרים עברית הם, ויעתיקם ויחל ללמדם מאז, ואני הודעתיו כול אשר אינו יכול. וילמדם בששת חודשי הגשם'.

[42] ראו: טלשיר, המגילות המקראיות ממדבר יהודה; טוב, המגילות המקראיות ממדבר יהודה.

[43] על כך דנתי בהרחבה בנפרד במאמרי בנושא: 'דיונים בתורת המלך שבמגילת המקדש'.

[44] שמש וכנה, 'לגלות נסתרות', פרק שישי, עמ' 238-189. יש לציין שדווקא תחום זה מהווה הפרדה של הפרושים לטהרה.

[45] בקבוצה זו נכללים הטקסטים המיוחסים לדמויות מקראיות: משה, דוד, אליהו, אלישע, ירמיהו, יחזקאל ודניאל, אף שחלקם קדומים יותר.

[46] אכן יש בשלושת קבוצות אלו אמירות להיחלשות עמ"י במצוות, אך בהיסטוריה היהודית היו הרבה תקופות כאלו, ואין זה נכון לשייכם לתקופה זו רק בגלל סימן זה (במיוחד נוכח הטענות שלהלן).

[47] המונח 'אמת' רווח ב'מגילות מורה הצדק', ומעט גם ב'מגילות הקדמוניות', ולהלן דוגמא ממגילת המקדש נו' 3-4: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת'.

[48] ארכיאולוגים מרחבי העולם חיפשו אוצרות בישראל בעקבות מגילת הנחושת, המפורסם בהם וונדל ג'ונס (ייתכן שעליו הסרטים של אינדיאנה ג'ונס) שמצא במערה מצפון למערה 3 פכית חרס עטופה בסיי תמר, ובה נוזל שמנוני שיוסף פטריך זיהה כשמן האפרסמון. במאה ה-17 פורסמה מסכת עלים ע"י ר' נפתלי הירץ בספר 'עמק המלך' (1648) שתיארה בדומה למגילת הנחושת את מיקומם של אוצרות המקדש וכמויותיהם, להרחבה ראו: ספראי, אוצרות מגילת הנחושת.

[49] לתיארוך הספרים הישן ניתן לראות בהקדמות של כהנא למהדורתו של הספרים החיצוניים, וכמובן במחקרים מלפני 1947.

[50] אמנם בסרכים אין את שמו של מורה הצדק, וכנראה הם פיתוח של ברית דמשק, אך הם נכללים בקבוצה זו. אין זיהוי מוצע למורה הצדק. יש שהציעו שהוא שמעון הצדיק או חוניו השלישי שנרצח ???. ייתכן וחז"ל רומזים עליו: 'כל האשכולות שעמדו להן לישראל משמת משה ועד שעמדו יוסי בן יועזר' (ב"ק פ"ח 13).

[51] על אף שהסרכים (כולל המלחמה - מציינת את נשיא העדה) אינם מזכירים את מורה הצדק – הם נכללים בקבוצה זו. מגילות התפילה והמזמורים שייכים לקבוצה זו, אם כי אין בהם ראיה תואמת ובקריטריונים אלו מתאימים לקבוצה האחרונה.

[52] מורה הצדק אינו מופיע בסרכים, דבר המרמז כי נסיבות הכתיבה שחיבורים אלה היו שונים, או בעיקר היו בתקופות אחרות. בהמשך אציע תקופה. בכל אופן הסרכים המשיכו להוביל ולשמש לחיי קהילה בפועל לתקופות הרבה, ועקרונותיהם והלכותיהם בנויות על ברית דמשק.

[53] הוכחה לכך שהיא שהמגילות הכיתתיות לא רומזות על מידע מארבעת ספרי המקבים, ואילו ספרי המקבים כאן רומזים ומשתמשים במידע מהמגילות הכיתתיות (כפי שיפורט בהמשך הספר).  דבורה דימנט מציינת בעמ' 35 למאמרה 'תולדותיה של עדת קומראן': 'בגלל הנטייה לקשור את התחלות עדת המגילות למרד המקבים, לחילופי משפחות הכהונה הגדולה ולכרונולוגיה של אתר קומראן, הוזנחה האפשרות לחשב את המספר הנקוב בברית דמשק באופן שונה, לפי חישוב אחר שיש לו בסיס איתן במקרא. הלשון של הכתוב בברית דמשק מעידה שמדובר בתקופת השעבוד לנבוכדנאצר מלך בבל. לפי ירמיהו כה' 11, 1 התחיל שעבוד זה כבר עם עלייתו של נבוכדנאצר לשלטון, ושנה זו שימשה גם לחישוב שבעים שנות השעבוד לבבל שניבא עליו ירמיהו (דברי הימים ב' לו' 21; עזרא א'  1; דניאל א' 1). אנו מוצאים מספר זה שוב בחישוב שבעים השבועות בחזון החיות (חנוך החבשי פט' 66-59) כל אלה מעידים על מסורת קדומה המחשבת את תחילת השעבוד לבבל משנת עלייתו של נבוכדנאצר לשלטון, ולפי חשבוננו משנת 605 לפני הספירה. בעבר הצעתי אפוא לחשב את 390 השנים של יחזקאל מתאריך זה. חשבון כזה יביא את התחלותיה של העדה ל-214 לפני הספירה ויקבע את הופעתו של מורה הצדק לשנת 194 לפני הספירה. אם כן, לפי חישוב זה יש לעגן את התחלותיה של העדה כישות ארגונית נבדלת בערך בשנת 200 לפני הספירה, כשארץ ישראל עברה מידי בית תלמי לשלטון הסלווקים. פתרון זה מרחיק עוד יותר את התחלותיה של העדה מן הכרונולוגיה של אתר קומראן. יתרה מזו, משעה שבטל הקשר בין התחלות העדה למשבר ההלניסטי ולתולדות הכהונה הגדולה יש לעיין מחדש בזיהוי הנפשות הפועלות בתולדותיה של העדה, כמו מורה הצדק והכוהן הרשע, דורש התורה ומטיף הכזב' (הדגשות שלי). כך בהמשך (עמ' 142), היא מונה עצמה עם החוקרים שמתארכים את ספר היובלים למחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה.

[54] גם דניאל ט' 24 מציין מעבר משלב שבו תם עידן הנבואה אל תחילת עידן המלכות.

[55] אמנם המקוואות כנראה הם הראשונים ומהם התפתחו לראשוני המקוואות בירושלים ובחשמונאים. על תאריך אתר קומראן אין במחקר חילוקי דעות; האתר נושב לכל המאוחר בשנת 100 לפסה"נ, ונקבע על סמך חרסים, מטבעות, שיקולים פליאוגרפיים (תארוך המתבסס על צורת כתב) ובדיקות רדיו-קרבוניות. להלן מאמרים בעניין:

E.-M. Laperrousaz, Le cadre chronologique de l'existence à Qoumrân de la Communauté essénienne du Maître de Justice', idem, Qoumran et les manuscripts de Mer Morte: Un cimpumtenaire . Paris 1997, pp. 75, 94 ; H. Stegemann, The Library of Qmran, Grand Rapids, Mich. & Leiden 1998, p. 51; J.-B. Humbert, 'Qumran, esseniens et Architecture', B. Kollmann, W. Reinbold & A. Streudel (eds.), Antikes Judentum und friihes Christentum: Festschrift fur harimul Stegemann zum 65 Geburtstag (BZNW, 97), Berlin 1999, p. 196; J. Magness, TheArchaeology of Qmran and the Dead Sea Scrolls, Grand Rabids, Mich, 2002, pp. 65-66.

[56] י שלציין כי ישו ומחברי הברית החדשה מעולם לא ציטטו מהספרים החיצוניים.

[57] דימנט, בין כתבים כתתיים ללא כתתיים, חידדה את הצעתה להגדרת כתבים כתתיים לפי מונחים מיוחדים לעדה וארגונה,  תולדותיה ופולמוסיה, תורת שתי הרשויות ומטבעות לשון מיוחדים. דינמט אמנם הגדירה את העיקרון השני מנקודת מבטו של המחבר, אך הצעתי שכל המגילות הם מנקודת מבטם של עדת קומראן, ואותנטיים למחברם ולתקופת תיאורם.

[58] קושיה נוספת שאינה נוגעת במישרין לתיארוך היא, מהי ההצדקה להמשך שימוש בהצעת חלוקת הספר לחמישה כרכים, כאשר ארבעה מהם (זולת כרך המשלים) נמצאו במגילות (אמנם בקטעים נפרדים, אך זאת כנראה מאופי השרידות של רוב המגילות ובפרט אלו)?      צ'רלס 1912 ומיליק 1976 קבעו והטמיעו את חלוקת ספר חנוך ל: (א) ספר העירים (חנוך א'-לו'); (ב) ספר המשלים (לז'-עא'); (ג) החיבור האסטרונומי (עב'-פב'); (ד) ספר החלומות (פג'-צ'); (ה) איגרת חנוך (צא'-קה'); ושני נספחים: לידת חנוך (קו'-קז') ובדברי חנוך על אחרית הימים (קח'). יש לציין שבספר חנוך ?? מוזכר שחנוך כתב 366 ספרים.

[59] יש לציין כי ישו ומחברי הברית החדשה מעולם לא ציטטו מהספרים החיצוניים.

[60] ייתכן ויש עוד כמה צוואות בארמית: צוואת בנימין: 4Q538 –  4Q TBenjamin ; צוואת יוסף: 4Q539 –  4Q TJoseph . וכאמור יש צוואות קרובות כמו: צוואת קהת: 4Q542 –  4Q TKohath (TQahat) .

[61] 'שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב'.

[62] 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם'. מקצת החוקרים לא הסכימו שאזכור זה מכוון לספר היובלים, אם כי נדמה שעיקר טענתם בגלל קושי תיארוך זה.

[63] יש לציין שלפני שטוביה נמצא במגילות וביב, חוקרים תיארכו אותו למאה הראשונה לספירה, אך היום מתארכים אותו לתקופה הפרסית, וזאת למרות שסוג הארמית שבו מאוחר לארמית שבספרי חנוך ומגילה חיצונית לבראשית, ואלו מתוארכים היום אחריו.

[64] יתרה מזו, חוקרים מצביעים לאחרונה על כך שמגילה 248Q4 קודמת ומקור לספר דניאל (ראו אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 18). לכך נוסף הטווח הקצר עד לכתיבת מק"א בו הוא מוזכר בפרק ב' 60. כנראה דימיטריוס הראשון גם מוזכר כקרן השלישית בדניאל.

[65] 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: 'כתוב בספר דניאל' (כנראה על יב' 10). על כך ראו: סיגל, נוסח דניאל, עמ' 198-171. יוער כי ס' דניאל מוזכר גם במק"א ב' 62.

^[66] מימוש שמואל א' ב' 25: 'וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן, כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה; וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים'.

[67] יש לציין כי חלק מהחוקרים סבורים כי החוג הכוהני הוא ששכתב את התורה והוסיף בה הלכות טהרה קשות לעם, כדי לשמור לעצמם (לכוהנים) את אזור המקדש. טענה זו אינה נכונה, אך ממחישה את רמת הטהרה הדרשת של הכוהנים.

^[68] לכוהנים היו הלכות בעיקר בענייני פולחן וטהרה, ובשאר כנראה נצמדו לפשט המקראות מסורות, אך אין לנו מידע רב בעניין. חז”ל טוענים שחלק מהמשניות (ועוד יותר שאבדו), היו הלכות כוהנים.

[69] 'עד יעמוד כהן צדק'.

[70] לשושלת הכוהנים הגדולים מבני צדוק, ראו: דברי הימים א' ה' 41-29 ; נחמיה יב' 11-10; יוסיפוס, קדמוניות יא' 347 , 302 , 297; יב' 237, 225-224 , 157; יב' 44-43; כ' 234. להבטחה ביחזקאל ראו: מ' 46; מג' 19; מד' 15; מח' 11. ייתכן שממשיכים את שמו של מלכיצדק (תהילים קי' 4) שעליו יש גם מגילת פשר מלכיצדק 13Q11. להרחבה ראו: י' ליוור, חקרי מקרא ומגילות מדבר יהודה, ירושלים תשל'ב, עמ' 146-144. בני צדוק הכוהנים מוזכרים רבות גם במגילות הכיתתיות של מורה הצדק, אך כאן התייחסתי לבית צדוק המקראי.

[71] יש לציין שכנסת ישראל אף מייצגת את כל עמ"י. מעניין פירושו של רבי עובדיה מברטנורא עלשמעון הצדיק: "משיירי [הכנסת הגדולה] - משיורי, שלאחר שמתו כולן נשתיירה הקבלה בידו" (אבות פ"א ה"ב).

[72] לפי פרקי אבות, "הם אמרו" – הכנסת הגדולה, בפעם הראשונה, דהיינו זו אותה טענה של עדת קומראן, שעד אליהם לא חידשו הלכות בתורה, ואפילו לא קיימו את רובה.

[73] כיוון שלפי הסכוליון על מ' תענית י' הסנהדרין הוחלפה מצדוקית לפרושית רק בימיו של שמעון בן שטח, יש לתמוה איזה מסורות פרושיות של הסנהדרין הגיהו לחז"ל. ראו בהקשר זה את התקנות שביצע יוחנן הורקנוס הצדוקי והתקבלו ע"י חז"ל.

[74] 'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'. החוקרים רגב איל (חבר היהודים והאידאולוגיה הפוליטית של החשמונאים) ורפפורט אוריאל ('למשמעות 'חבר-היהודים'') דנו אם 'חבר היהודים' הם כסנהדרין או כל עמ'י, אך לא העלו ודנו בהצעה זו של מועצת המלך ממ' המקדש, והדבר תמוה במיוחד שהמגילה מתוארכת לפי רוב החוקרים לתקופה זו, והרי זו היצירה העברית הקרובה ביותר לחשמונאים. חבר היהודים גם מתאים כניגוד למלכות הרודנית של ההלניסטים (ולמרות שיש סמל דומה: 'קרן השפע'). ביטוי דומה מופיע בהושע ו' 9: 'וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים, חֶבֶר כֹּהֲנִים, דֶּרֶךְ, יְרַצְּחוּ-שֶׁכְמָה: כִּי זִמָּה, עָשׂוּ'; ברית דמשק יב' 7-8: 'וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חבור (4QDb: 'חבר') ישראל'. יש לבחון את הקשר בין ההון לחבור ישראל, נוכח ההטפה החוזרת של בביטוי 'הון' בפשרים (פירוש למ' ברית דמשק, בן ציון, עמ' 342); חזון עמרם ב' 14: 'שמועת קרב מ֯בהלה תאב̇[ה חבו]ר֯תנא לארעא מ[צרין'.

[75] 'חכמים' נזכרים 555 פעמים במשנה, ו-610 בתוספתא; 'זקנים' נזכרים 33 פעמים במשנה, ו-53 פעמים בתוספתא; 'סופרים' נזכרים 23 פעמים במשנה, ו-22 פעמים בתוספתא; 'תנאים' נזכרים פעם אחת ולגנאי: 'התנאים מבלי עולם, שפוסקים הלכה מתוך שנתם' (סוטה עב').

[76] דוגמאות לשימוש ב'משכיל' בדניאל יא' 33-35: 'וּמַשְׂכִּילֵי עָם, יָבִינוּ לָרַבִּים; וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה, בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם, יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט; וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים, בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ, לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַדעֵת קֵץ:  כִּי עוֹד, לַמּוֹעֵד'. בעזרא ונחמיה ובספרי התקופה האחרים (כדברי הימים) רבים הביטויים מן השורשים 'הבן' 'דרש' 'שכל' שלהם משמעות טכנית לגבי למוד הכתובים. כגון: 'משכילים' ו'מבינים' מציינים סוג של בעלי תפקיד, מורים המלמדים תורה. והם שמות נרדפים לסופר. ועליהם נאמר שבאו 'להשכיל אל דברי התורה' היינו להתבונן ולחקור בה.

[77] כונתה תחילה: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: 'היאה עת המצרף הב[אה על בית י]ה֯ודה להתם[‏את הפושעים אשר הכשילם] בליעל ונשאר שא֯ר֯‏ [ו מע]ם‏ [ישר]אל ועשו את כול התורה֯ [כאשר צוה ה' ביד] מושה הואה ה֯[דבר אש]ר‏ כתוב בספר דניאל הנביא להרשי֯[ע רשעים ולוא יבינו‏] וצדיקים‏ י֯ת֯[בררו‏ ויתלב]נו‏ ויצטרפו‏ ועם‏ יודעי‏ אלוה‏ יחזיקו‏ המ֯[ה אנשי] ה֯[אמת]‏' (ההדרה משולבת עם קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 290). גם סרך הברכות מתחיל ב: 'דברי ברכה ל[משכיל לברך] את בני צדוק הכוהנים...'. במגילות הלא מקראיות יש 47 ציונים של 'משכיל'.

[78] דוגמאות רבות נוספות יש בחז"ל שמתאימות לעדת קומראן, הן ממהות ההלכה שמוזכרת בעדת קומראן, הן לאופיה, והן לתקופתה. תבוא הברכה על המסדר ומסכם השוואות אלו.

[79] ברית דמשק  4QDc   11-17 5-6(מספור של קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6): 'ויגל עיניהמה בנסתרות ואוזנם פתחו וישמעו עמוקות ויבינו בכל'; ג' 18-19: 'בכל הנגלה‏ להם'. גם באפוקריפון ירמיה 4Q390  ב' (כנראה) 5: 'את כול חקותי ואת כל מצותי אשר אצוה א֯[ותם ואשלח בי]ד̇ עבדי הנביאים'.

[80] בעוד שבימיהם קבעו שפסקה הנבואה, ואכן בתקופתם כבר עדת קומראן הפסיקה לכתוב.

[81] 'הוא אלכנסדר מוקדן, שמלך יב' שנה. עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (מהד' רטנר, עמ' 140).

[82] איגרת אנטיוכוס השלישי משנת 190 לפסה"נ המובאת בקדמוניות יב' 138: 'הכוהנים והסופרים של בית המקדש'.

[83] 'ויבחר כוהנים תמימים, חפצים כתורה ,והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא; ויויעצו על אודות מזבח העולה המחולל, מה יעשו לו; ותיפול להם עצה טובה להורסו, לבל יהיה להם לחרפה, כי טימאוהו הגויים, ויתצו אותו; ויניחו את האבנים בהר הבית, במקום מתאים, ער אשר יבוא נביא ויורה על אודותן'; ט' 27: 'ותהי צרה גדולה בישראל, אשר כמוה לא הייתה מן היום אשר לא נראו להם נביא'.

[84] עוד מתאר את האיסיים שאינם טועים כמעט בנבואותיהם (מלחמת היהודים ב' פ"ח 158-154) ומביא 3 דוגמאות לנבואתם: יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80), המקרה השנה הוא של מנחם על הורדוס כילד (שכבר דור 3 לגיור לפי המגילות), והמקרה השלישי הוא של שמעון האיסיי על חלומו של ארכאלוס (מלחמת היהודים ב' 111-113).

[85] ביניהם שולחנות בחדר הכתיבה/ספרייה (ומדפים) ו-4 כסתות דיו. מנשה נזכרת בפשרי תהילים ב' (על פרק לז' 14-15) ונחום ג' 3 - ד' 6.

[86] למעשה שם היישוב 'קומראן' הוא מוסלמי ומאוחר לתקופת העדה, אך כיוון ששם זה הוטמע והתקבע, אשתמש בו גם בספר זה. שם היישוב המקראי הינו 'סככה' שיושב בגבעת חוואר הלשון. נכון היה לקרוא לעדה בשמה 'עדת היחד' או 'בני צדוק הכוהנים', אך הראשון פחות מוכר ועל השני יש חוקרים שחולקים, מה גם הוא משאיר אי-בהירות בנוגע לכת הצדוקים.

[87] 'ואל ימש במקום אשר יהיו שם העשרה איש דורש בתורה יומם ולילה תמיד עליפות‏ <חליפות‏> איש לרעהו והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט' (עליפות הן חליפות גם בתוספתא תענית ??). יש לציין שיוספוס ציין שהם עבדו רק 5 שעות (מלחמת ב' ח' ה') כהמלצת שלמה לא לרדוף להעשיר (משלי כג' 4, כח' 20).

[88] 'ומן נע[וריו] ‏[לל]מ̇דהו בספר ההגי וכפי יומיו ישכילוהו בחוקי הברית ול̇[קחת] ‏[מו]סרו במשפטיהמה עשר שנים[‏ ׺ ]בוא בטב וב̇[ן] עשרים שנ[ה יעבר] [על] הפקודים לבוא בגורל בתוך משפ[ח]תו ליחד בעד[ת] קודש' (סרך העדה א' 6-9); 'והוא יי̇ס̇[ר את בניהם ובנותיהם‏ ] ‏[וטפם ברוח‏ ]ענ̇ו̇ה̇ ובאהבת חסד֯' (ברית דמשק, יג' 17-18/קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 49).

[89] המגילות הבולטות להשערה זו הן המקראיות, הקדמוניות, אך גם מגילת הנחושת מתקופתם.          השערת הספרייה מירושלים טען פרופק קרל היינריך רנגסטורף מאונ'ינסטר ב-63', ובשנות ה-80 הצטרפו נורמן גולב, יזהר הירשפלד, יצחק מגן, יובל פלג, ורחל אליאור. עיקר טענותיהם שרשימת האוצרות שבמגילת הנחושת יכלה להיכתב רק בירושלים, בשל אופי המקומות והאוצרות הרשומים בה. במגילות יש מגוון רב של רעיונות סותרים, מה שמראו שהן לא נכתבו כולן בידי אותה הכת. כמות של כ-150,000 מילים בכ-15,000 כתבי יד שונים ובכ-250 חיבורים חדשים (לא כולל מאות מגילות ותהילים נוספים שהעיד הפטריארך טימותיאוס הראשון שנמצאו ליד יריחו במאה ה-8 לספירה, שכנראה קשורים לעדת קומראן וספרייתם) מעידים רק העתקי סופרים של טקסטים דתיים שונים - כשאריות מספריות, ושהן לא נכתבו קרוב למקום שנמצאו בו. מגוון כזה של מגילות יכול היה להגיע רק מהמרכז האינטלקטואלי והדתי הראשי בתקופה זו - ירושלים. יש לציין שקטעים של מגילות נמצאות בידיים פרטיות ועדיין לא פורסמו!

[90] ארכיאולוגים מרחבי העולם חיפשו אוצרות בישראל בעקבות מגילת הנחושת, המפורסם בהם וונדל ג'ונס (ייתכן שעליו הסרטים של אינדיאנה ג'ונס). במאה ה-17 פורסמה מסכת עלים ע"י ר' נפתלי הירץ בספר 'עמק המלך' (1648) שתיארה בדומה למגילת הנחושת את מיקומם של אוצרות המקדש וכמויותיהם, להרחבה ראו: ספראי, אוצרות מגילת הנחושת.

[91]: 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו'.

[92] ייתכן ואף. בנ"ך יש 10 אזכורים לסופרים.

[93] ראו: ה' אלבק, מבוא למשנה תשי'ט עמ' 38-26, המשפט העברי, עמ' 452-450. בדרך כלל חוקרי התושב'ע מיעטו לתאר את פעילותה של הכנסת הגדולה בתחום ההלכה, משום שאין בידינו ממצאים ברורים. אבל הם נטו ליחס פעילות רבת משמעות בתולדות התושב"ע לעזרא הסופר, ולסופרים שאחריו, על יסוד התיאורים שבספרי עזרא ונחמיה.

[94] יש לציין שהלכת עדת קומראן איסור ל'נשיאת השם הכנבד' (????) בדומה ל: 'אומרים צדוקים: קובלנו עליכם טובלי שחרית, שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה' (סוף התוספתא למסכת ידים [צוקרמאנדל פ"ב ה"כ]). שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה' (עמ' 239-205) עמד על הקרבה ביניהם.

[95] הבבלי קידושין ל' מביא סיבה אחרת לקריאתם סופרים (מספור פרקים וכדומה).

[96] 'אל ילך איש אחר הבהמה לרעותה חוץ מעירו כי אם אלפים באמה'. ב"ד י' 21-20: 'אל יתהלך איש בשדה לעשות את עבודת חפצו השבת אל יתהלך חוץ לעירו‏ {א̇‏} על אלף באמה'.

[97] להרחבה ראו: שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' ??.

[98] ראו: ה' אלבק, מבוא למשנה תשי"ט עמ' 38-26, המשפט העברי, עמ' 452-450. בדרך כלל חוקרי התושב"ע מיעטו לתאר את פעילותה של הכנסת הגדולה בתחום ההלכה, משום שאין בידינו ממצאים ברורים. אבל הם נטו ליחס פעילות רבת משמעות בתולדות התושב"ע לעזרא הסופר, ולסופרים שאחריו, על יסוד התיאורים שבספרי עזרא ונחמיה.

[99] בסנהדרין מו' (וביבמות צ' ב'; ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב): 'שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך'. הלכה זו היתה בעדת קומראן 'וכל איש אשר יעשה מלאכה, וילך בדרך, ויכלכל את בהמתו בבית או במקום אחר, ואשר יבעיר אש, או ירכב על כל בהמה' (יובלים נ' 12), והתקבלה בהשך אצל חז"ל (ביצה פ"ה מ"ב; ר"ה לב').

[100] או לפחות כתוספת קודש לחול: 'אל יעש איש ביום {מל̇‏} השישי מלאכה מן העת אשר יהיה גלגל השמש רחוק מן השער מלואו כי הוא אשר אמר שמור את יום השבת לקדשו' (ברית דמשק ח' 14) – 'העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם' (ברייתא פסחים נ' ע"ב). חצוצרה??

[101] 'לוא ישיב בטרם ישמע, ולוא ידבר בטרם יבין; בארך אפים ישיב פתגם, ובמחקר צדק ימצא תוצאותיה'.

[102] ייתכן ואפילו האיסיים כינו את עדת קומראן 'ראשונים': 'הם שוקדים בכל כוחם ללמוד את ספרי הראשונים ויותר מכולם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם' (מלה"י ה' ח' ו').

[103] מלחמת היהודים ב' 119-163. מקורות נוספים: קדמוניות היהודים יג' 171-173; טו' 371-379; יח' 18-22.

[104] הזוגות העבירו מסורת מועטה ובעיקר מוסר: הראשון - אנטיגנוס איש סוכו, מסר מסורת תורנית-הלכה אחת בלבד; יוסי בן יועזר איש צרדה העביר 4 הלכות (שהם במחלוקת עם פשט התורה ועדת קומראן – הרחבה על כך בנפרד); יהושע בן פרחיה הכוהן העביר רק הלכה תורנית אחת (שמעידה על כך שלוח השנה שובש); נתאי הארבלי לא העביר מסורת הלכתית; יהודה בן טבאי גזר החמרה בטהרה (טומאת מתכות) והקל בהריגת עדים.          במשך שלש מאות שנה ומעלה נמנו 6 זוגות בלבד. בתקופת הזוגות נתגבשו גם המסגרות הספרותיות, שהגיעו לשיאם הספרותי, סגנוני, צורני וכמותי, בתקופת התנאים. והם כידוע מחמישה סוגים: תרגום, מדרש, משנה, אגדה ומסתורין. הממצאים מועטים מכדי להשיב בלא מחקרים אינטנסיביים מקיפים במקורות התנאיים, ומחקרים כאלה הם בודדים.

[105] עדת קומראן צנועים ואלמונים, אין לנו שום שם מקבוצת המגילות של מורה הצדק. רוב השמות הן מהמגילות התעודיות ומהמגילה הכלכלית 4Q348. מעניין שגם חז"ל לא זוכרים את השמות של הפרושים הראשונים שחלקו לגבי טהרת הכהן לאפר פרה אדומה. ייתכן שאלו היו מכת אפרים דורשי החלקות, או שהתביישו לציינם.

[106] 'יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר. אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפים. ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי'. כתבו על כך ושהטבעות המשיכו לשמש במקדש כשדעת חכמים היתה נוחה עימן: אורבך, תרומתו של יגאל ידין למדעי היהדות, עמ' ;6 רוקח, הערות אכסניות, עמ' 263-264.

[107] 'היו מסרטין לעגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו אתא איהו בטיל משום דמיחזי כי מומא במתניתא תנא שהיו חובטין אותו במקלות כדרך שעושין אותו לפני עבודת כוכבים. אמר להם עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח נבילות הא שחיט להו אלא טריפות שמא ניקב קרום של מוח עמד והתקין להם טבעות בקרקע' (תרגום: היו עושים שריטה לעגל כדי שיהיה יותר קל לשחוטו, בא יוחנן וביטל מעשיהם משום שנראו שעושים בעגל מום. בברייתא נתנו פירוש שונה ל'נוקפים' – שהיו מהממים את העגל כמו שהיו עושים לפני עבודה זרה. אמר להם יוחנן, עד מתי אתה עד מתי אתם מאכילים נבלות למזבח, ושאולים האם עגלים אלו נהיו נבלות? הרי שחטו אותם ולא מתו בעצמם. אלא הכוונה שבמכותיהם ניקב קרום המוח נעשו טריפות, ולכן עמד יוחנן והתקין להם טבעות בקרקע שיקשרו את הבהמות לנוחות שחיטתם).

[108] בכל אופן, המקור ממגילת המקדש לד' 6: 'אוסרים את̇ ר֯א֯ש̇י ה̇פ̇רים אל הטבעות ו[‏  ] ב֯טבעות... אחר יהיו ט̇ובח̇ים אותמה...'.

[109] 'ואף על טהרת פרת החטאת השוחט אותה והשורף אותה והאוסף את אפרה והמזה את מי החטאת לכל אלה להעריבו השמש להיות טהורים'.

[110]  יהודה בן טבאי להוציא להורג שלא כהלכה כדי "להוציא מליבן של צדוקין" (מכות ה:): "אמר רבי יהודה בן טבאי: אראו בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון".

[111] פשר נחום ג' 8-3: 'פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל... פ̇ש֯ר֯ו֯[‏  ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות‏ [ ]קהל ופת[אים‏] לא יחזקו עוד את עצתם'; ב"ד ז' 21: 'בהפרד שני בתי ישראל שר (=סר) אפרים מעל יהודה וכל הנסוגים הו̇סגרו לחרב'.

אמנם גם הצדוקים אבדו, אלא אם אפשר לראות את הקראים כהמשכם או כהיטמעות בהם כחלק מעמ'י, אך גם ניתן לראות את אובדן הפרושים הראשונים והיטמעותם בחז”ל (כפי שיוצע בהמשך).

[112] דוגמאות להלכות הפרושים שסותרות למגילות, ושמצאו במגילות כמנהגם של 'אפרים' דורשי החלקות: פוליגמיה, נשיאת אחיינית. עם זאת, ישנן עוד הלכות רבות שאינן זהות ביניהם, אך אינן רשומות כמחלוקת גלויה – שהדעה הנגדית היא של 'אפרים' דורשי החלקות.

[113] למשל, מסורת מסופוטמית מספרת על המלך השומרי השביעי בשורת מלכים שמלכו לפני המבול (שבעת מלכי שומר הקדומים), אנמדורנקי (Enmeduranki) שמלך בסיפאר (עיר מרכז עבודת אל השמש), והחכם שלו Utuabzu (ראו: למברט, 1967; ונדרקם, 1995, 14-7; ארבל, תשנ"ז). אנמדוראנכי מצטייר כמי שזכה לשבת על כסא זהב לפני האלים שמש ואדד, שהעניקו לו את חוכמת הניחוש על פי אותות (במיוחד לפי השמן והכבד), שאותה העביר לבני אדם. על החכם שלו, אותואבזו נשתמרו מסורות, שלפיהן 'עלה לשמיים' ונחשב לאביהם של המנחשים, גם כאבי תורתם וגם כאביהם ממש. עליית חנוך לשמיים דומה לאובברתותו עליית אתנפשתם: האלים לקחוהו והושיבוהו ב'פי הנהרות' והעניקו לו חיי נצח (עלילת גיגמש, לוח יא', 196). פי הנהרות מוזכר באותו ההקשר גם בספר חנוך החבשי כאחד המקומות בו סיירו המלאכים עם חנוך במרחבי העולם.

[114] הענקים הינו הספר היחיד מתקופתו של חנוך, ושניהם מציינים את הענקים השליטים הקדומים: גלגמס/גלגמיש/חובבש, אוהיו וחמבבה, שהם גיבורי מסופוטמיה מהאלף השלישי לפנה"ס. גרסה קרובה לספר הענקים מהמגילות נמצאה גם בדת הגנוסיס-מניכאיזם בטורפן בדרך המשי לסין מהמאה ה-3 לפסה"נ: Ancient Tales of Giants from Qumran and Turfan.

[115] דוגמא למסורת מאוחרת של העתקת המזרח הקדום מהתורה היא פפירוס בכתב הדמוטי של תהילים כ' 8-2.

[116] "ועל בניהם יצא קול מלפניו לדוקרם בחרב ולהסירם מתחת השמים: ויאמר לא ישכון רוחי על האדם כי הוא בשר ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה: וישלח את חרבו ביניהם להרוג איש את רעהו. ויחלו להרוג זה את זה עד נפלו הכל בחרב ונכרתו מן הארץ".

[117] פפירוס ברלין 10560 משמר חלקים מהספר החמישי והאחרון של 'קטלוג הנשים' (אהויאי) המקביל לבראשית ו' 1-4. החיבור גנאלוגי שבמוקדו ניצבות נשים שילדו במשכבן עם האלים את הגיבורים והאבות האפנוימיים היוונים, החל מדאוקליון, גיבור המבול, וכלה בקצו של דור הגבורים שלחם במלחמת טרויה: זאוס החליט לשים קץ לדור הגיבורים ולתקופה שבה הלכו האלים והאדם יחדיו, כי אמר להשמיד את חצאי האלים, הם בניהם של האלים ובנות התמותה.  בחיבור קיפריה החליפה מלחמת טרויה את המבול. להרחבה: גיא דרשן, "סיפור בני האלוהים ובנות האדם (בראשית ו' 1-4) לאור קטלוג הנשים 'ההסיודי'", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כג' (תשע"ד), עמ' 155 –178. המסורת המורחבת על מלחמת המלאכים מספר חנוך א' פרק י' 4-15 שגם קדום.

[118] התהום - התנינים הגדולים (מקור??).

[119] לטבלת השוואה ראו: ורמן, היובלים, עמ' 27. 106-20 (מהמאה ה-7 לפסה"נ).

[120] מספר את שההיקסוס-הרועים עזבו את מצרים לאחר שלטון בה, וקבוצה נוספת של מצורעים וטמאים יצאה ממצרים לאחר מכן – בדומה (ורמן, עמ' 524-525).

[121] מספר סיפור יציאת מצרים דומה למסורת היוונית (ורמן, עמ' 542).

[122] זרתוסטרה (קרוב למהותו וזמן של הנביא דניאל) מינה ב-590 לפסה"נ (258 לפני אלכסנדר מוקדון) את וישטספה למלך שיחד יסדו ואכפו את הדת הזורואסטריות המונותאיסטית הקרובה לסרך היחד בפרס-איראן שהמשיכה לכמבוזי וכורש שנתן את הצהרתו לבניית בית המקדש השני. חלק מכך היה הליברליות הדתית של מלכי פרס, כפי שנמצא ב'כתובת הגליל של כורש'.

[123] ראו: לביא, מצוות בני נח;  סבתו, מצוות בני נח.

[124] הנחתי שמגילת אסתר כלולה המגילות בגרסה בארמית, והיא הקטע שבמגילת 4Q550. על כך ראו: ראו: טלמון, האם נודעה מגילת אסתר, וראו אזכורה בהמשך בפרק על התרגום הארצישראלי.

[125] 5 מ'הקדמוניות': חנוך, מגילה חיצונית לבראשית, צוואת קהת, צוואת לוי הארמית, חזונות עמרם, ו-3 מ'מגילות חורבן בית ראשון': טוביה, תפילת נבונאיד, ירושלים החדשה. ייתכן וגם ספר שושנה (551Q4).

[126] שלושת נוסחי טוביה בעברית הם: הארוך והקצר שתורגמו מיוונית בספרים החיצוניים של כהנא, ונוסח פרענקיל שתורגם מהוולגטה הליטינית (בכותרת ספרו 'כתובים האחרונים' כתוב מיוונית לכולם, אך כהנא מציין בעמ' ש' שבהקדמתו [כנראה הראשונה בצרפתית משנת תקצ'] צייין זאת. הנוסח הארוך (כהנא) הינו הקרוב למקור בעברית/ארמית של 7 מגילות טוביה מקומראן.

[127] נוכח שילוב שפות זה בצוואות, ובמיוחד כיוון שחוקרים חושדים בתוספות נוצריות לקטעים משיחיים, החוקרים סבורים שהצוואות חוברו או נערכו בימי הנצרות הראשונים. ייתכן ונמצאו עוד ??? צוואות לפי האתר ??

[128] דוגמא להוכחה לקדימותו הוא המילה 'להבריך' במגילת קומראן ג' 27 (4QSama), שהינה משורש ב.ר.א בלשון יחיד, בדומה לנוסח המסורה לשמו"א ב' 29: 'לְהַבְרִיאֲכֶם' (בלשון רבים), כאשר נוסח השבעים היווני הבין כנראה בטעות ממגילת קומראן זו את השורש ב.ר.כ: '???'.          חוקרים מתרצים את קדימותו של נוסח המצע העברי מקומראן בהמצאת נוסח אב קדום שממנו העתיקו גם קומראן בנוסח זה וגם תרגום השבעים, אך אין לכך שום סימן, והסבירות נמוכה. תירוץ זה נובע מאי-הרתם במהותם של עדת קומראן ומגילותיהם.  כמאתיים שנה מאוחר יותר, נתגלתה במערה בנחל חבר מגילת תרי עשר הכתובה ביוונית, ובה תופעה זהה וייחודית לאופן כתיבת שמות יי – כמו בחלק ממגילות קומראן.

[129] ז' בן-חיים (עורך), תיבת מקרא (תשמ"ח), תיארך את המקור השומרוני הפרשני הקדום היחידי 'מימר מרקא' למאה הרביעית לספירה. להרחבה ראו: 'אסתר אשל וחנן אשל תאריך התגבשותו של החומש השומרוני לאור המגילות המקראיות מקומראן' בספר השומרונים, חלק שני, השומרונים בתקופה ההלניסטית, עמ' 133.

[130] זאת כמובן במקום ירושלים, שהיתה ידועה ומצוינת בספר הקדמונים, ובעיקר בספר חנוך, אך לא בחומש (זולת הרמזים בבראשית יד' 18: 'וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם'; כב' 14: 'בְּהַר יי יֵראו').

[131] הסופר של סרך היחד, תיקן את מגילת ישעיהו השלמה, כתב עותק של ספר שמואל, וערך את מגילת טסטימוניה. ההתאמה כמובן לפי כתב היד הזהה (כתבו חצי פורמאלי).

[132] מאידך, ייתכן ואשוריים היו מונוטאיסטים, ואף כנראה בראש הפנתיאונים המסופוטמיים עמד אותו הבורא (מה גם שמו קרוב: אֵאַה [אנכי]), אך עדיין חטאו בעשותם פסלים ויתר כח ופניות ישירות למלאכים.

^[133] שיפמן, הלכה בכת מדבר יהודה, עמ' 14.

[134] 'וי̇בן להם בית נאמן  בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לאמר "הכהנים והלוים ובני צדוק אשר שמרו את משמ̇רת מקדשי̇ בתעו̇ת בני ישראל מעלי"[יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2).

[135] כגון: 'בשוב גולת בני אור ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים' (בני האור נגד בני החושך א' 3), סרך היחד יח' 12-16: 'ובהיות אלה ליחד בישראל בתכונים‏ האלה יבדלו מתוך מושב הנשי העול ללכת למדבר לפנות שם את דרכ הואהא כאשר כתוב במדבר פנו דרך ׻׻׻׻ ישרו בערבה מסלה לאלוהינו היאה מדרש התורה א̇[ש]ר֯ צוה ביד מושה לעשות ככול הנגלה עת בעת וכ֯אשר גלו הנביאים ברוח קודשו' (השווה יובלים לו 20); 4Q176 (4QTanḥ) א' 7-8: 'כפ̇לים בכול ח‏[ ]ט̇ותיהא קול קורה במדבר פנו דרך ׻ ׻ ׻ ׻ ישר ב̇[ערבה‏ ]מ̇סלה לאלוהי̇נ̇[ו‏]'.

[136] 'ויברח הוא ובניו אל הרי המדבר, ויעזבו כל אשר להם בתוך העיר. וכל האנשים אשר נגעה תורת יי בלבבם הלכו אחריהם וינוסו המדברה. וישבו שם הם ונשיהם וטפם ומקניהם, כי גבר הקצף מאוד מאוד. וישמעו אנשי המלך בעיר דוד אשר בירושלים כי רבים הכבידו את לבם לבלתי עשות את מצות המלך. וכי גם עזבו את הערים להסתתר במדבר ונקבצו אליהם עם רב'.

[137] 'וינוס יהודה המכבי עם תשעה אנשים המדברה, ויאכלו את עשב האדמה כבהמות השדה, למען הינזר משיקוץ הגויים'.

[138] הרצאתה בבן צבי על זכייתה בפרס ב-16.4.18 על ספרה: היובלים, מבוא תרגום ופירוש.

[139] מק"א א' 62-63: 'ורבים בישראל התאמצו והתחזקו לבלתי אכול טמא; ויבחרו למות, פן יטמאו במאכלים ויחללו ברית קודש, וימותו'; מק"ב ה' 27: 'באכלם מזון עשבי הם התמידו לא ליטול חלק מן הטומאה'. האיגרת בתחילת מק"ב מציגה את החשמונאים כבעלי טהרה וקדושה הזכאים לחנוך את המזבח במקדש.

^[140] 'ו֯ז֯ה֯ ס̇ר̇ך הרבים להכין כל חפציהם שכר ש̇ני י̇מ̇ים̇ לכל חדש לממ̇ע̇י̇ט ונתנו על יד̇ ה̇מבקר והשופטים מ֯מ̇נ̇ו̇ יתנו בעד̇‏ [פ]צ̇ע̇ם ומ̇מנו יחזיקו ביד עני ו̇אביון ולזקן אשר [יכר]ע̇ ו̇לאיש אשר ינו̇[ג]ע ולאשר ישבה לגוי נכר ולבתולה אשר [אי]ן֯ לה ג̇[וא]ל̇ ו֯לנ֯ע̇ר֯[ א]שר אי̇ן̇ לו̇ ד̇ורש כל עבודת̇ ה̇ח̇ב̇ר ולא [יכרת בית החבר מיד]ם̇‏' (ברית דמשק יד' 15-12).

^[141] בבא בתרא פרק א'; ירושלמי שבת פרק י' ועוד. הלכה זו דומה לעיקרון הביטוח הלאומי היום.

^[142] 'לעשות אמת יחד וענוה צדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת בכול דרכיהם' (ברית דמשק ה' 4-3) וכדומה עוד רבים. גם  המבקר מנהיג ברכות אוהבת לנתיניו: 'וזה סרך המבקר למ̇חנה ישכיל את הרבים במעשי אל ויבינם בגבורות פלאו ויספר לפניה̇ם נהיו̇ת עולם בפרתיה וירחם עליהם כאב לבניו וישק̇ה̇ ל̇כל מדהובם כרועה עדרו יתר כל חרצובות קשריהם לב̇ל̇תי ה̇י֯ו֯ת עשוק ורצוץ בעדתו' (ברית דמשק יג' 10-7. קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 48); 'והוא ייסר את בניהם [ובנותיהם‏] וטפם [ברו]ח‏ ענ̇ו̇ה̇ ובא[הבת חסד] ואל̇ יטור̇ לה[ם בקנאה ו]באף‏ ועבר על פש֯ע̇י̇הם' (ברית דמשק יג' 19-17. קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 49). להבדיל, השווה את דרכם של שמעון בן יוחאי ויוחנן בן זכאי להפוך תלמידיהם הסוררים לגלי עצמות (שבת לד'; ב"ב עה').

[143] הלכות שיתוף הרכוש וההון מפורטות לאורך מגילת סרך היחד, כגון: א' 11-12, ב' 5,  ו' 2-3, 14-23, ז' 6-8.

[144] מגילה זו מתארת בפרטי פרטים ארכיטקטוניים את העיר ירושלים שלעתיד לבוא, באחרית הימים, בדומה ליחזקאל מ'-מג', ולא ברור מדוע מגילה זו נכתבה ושונה מיחזקאל. את פרטי הבנייה של המקדש הראשון מתארת מגילת המקדש.

[145] מסכת תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב', ג':'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב', ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב', ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. להרחבה: ספרו של ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 296. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו  - לא יכנס לבית המדרש' (בבלי ברכות כח' א'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה.

^[146] טוביה ו' 18: 'כי לך היא יעודה מעולם', ברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160: עותק ד' קטע 167 – 418Q4 + עותק ה' קטע 15 - a418Q4 + עותק א' קטע 11 – 415Q4): 'וגם אל יתנהה֯ לאשר לוא הוכן‏ לה'.

[147] ' אל‏ יבא‏ איש [אשה בברית‏(?) הקו]דש אשר ידעה‏ לעשות‏ מעשה מׅׄבדבר ואשר ידעה [מעשה בבית] א֯ביה‏ או‏ אלמנה‏ אשר‏ נשכבה מאשר התארמלה וכול [אשר עליה‏ ש]ם‏ רע בבתוליה בבית אביה אל יקחה איש כי אם ‏[בראות‏ נשים] נאמנות וידעות ברורות ממאמר המב֯ק̇ר֯ אשר על ‏[הרבים‏ ואח]ר֯ יקחנה'.

[148] '[כ]ול ומוֿמ̇י̇ה ספר לו ובגויֿתיה הבינ֯ה֯[ו‏ כיא נגף‏] ב֯או֯[פ]ל[‏  ]ת֯היה לו כמכשול לפני֯ו֯‏' (מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין', קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160); '[את בתו יתן איש לאי]ש֯ את כול מומיה יספר לו למה יביא עליו את‏ משפט ‏[הארור ‏ אשר ‏ אמ]ר֯ משגה֯ עור בדרך' (ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34. 4QDf, 270Q4 Frg. 3, שורות 9-8).

[149] מגילת טקס הנישואין 4Q502 (4QpapRitual of Marriage), לצד בדיקות לשידוך ראוי (ברית דמשק 4QDf, 270Q4 Frg. 3 (קימרון, החיבורים העבריים, כרך א', עמ' 34); מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' עותק ד' קטע 167 – 418Q4 + עותק ה' קטע 15 - a418Q4 + עותק א' קטע 11 – 415Q4. מכונה באנגלית: QInstruction4).

[150] בשלושת פסוקים אלו יש ביטויים דומים, אך הנוסח המקורי מקומראן (בעברית ובארמית) לא שרד בקטעים אלו.

[151] בספר טוביה מסורות נוספות של הלכות נישואין, החל מכתובה, ייחוד, נדוניה, ברכות ועוד.

^[152] 'וכן ל[כ]ל ל[וק]ח אש[ה]... וכן למגרש'.

אמנם יוספוס מציין שיש 2 קבוצות בין האיסיים, שרק אחת מהן אינה נושאת נשים, אך אין לכך סימוכין מהמגילות (אם כי חוקרים ניסו להצביע על רמזים כאלו). גם פילון ופליניוס מדברים על איסיים שאינם נושאים נשים.

[153] יש לציין שנתון זה רלוונטי רק אם תיארוך השלדים תואם לתקופת ההתיישבות של העדה בקומראן, וגם על כך ארכיאולוגים חלוקים.

[154] קרי, ישנו היתר לאיש לגרש – אם הוא שונא את אשתו, ואין מדובר באל ששונא את הגירוש (השווה: בבלי גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א'). ספר חסידים ?? מביא מסורת מעניית על פסוק 14 הקודם שמציין 'ברית': 'בימינו אין בעל נשבע לאשתו, פן יגרשנה וימצא נשבע לשווא'.

[155] 'אם לא תשמע לך, תן לה ספר כריתות ושלחנה לנפשה'.

[156] 'כל המשלח את אשתו ונושא אחרת נואף הוא, וכל הנושא את הגרושה נואף הוא' (ומקבילות, וראו דברי פאולוס באיגרת הראשונה אל הקורינתיים ז' 40-1).

[157] קימרון, נזירות; ורמן ושמש, לגלות נסתרות, עמ' 150-149.

[158] 118-117: 'ובשלישית — האיסיים, הידועים בחינוכם לכובד ראש. הם אוהבים זה את זה יותר מכל בני כת אחרת. הם מרחיקים את התענוג כדבר רע, והם מחשיבים כמעלה את כיבוש היצר, ואי הכניעה לתאוות. הם מתייחסים בביטול לנשואין. אבל הם מגדלים ילדי אחרים בעודם בני חינוך, והם רואים בהם בקרוביהם, והם מעצבים אותם לפי מנהגיהם! עם זאת הם אינם דוחים בשתי ידים את הנשואין ואת הפריה ורביה, אבל הם נזהרים מפריצות הנשים, והם משוכנעים ששום אשה אינה שומרת אימונים לבעל יחיד'.

159: 'יש כת אחרת של איסיים, שאף על פי שהם שוים בדעה עם השאר באורח החיים, במנהגים והלכות, הם שונים מהם בהשקפתם על הנשואין. הם סבורים שאדם שאין לו אשה מקפח חלק חשוב של החיים — הצאצאים: יתר על כן, אם חס וחלילה יקבלו כולם את השקפתם עתיד כל הגזע לכלות במהרה. אבל הם בוחנים את נשותיהם המיועדות במשך שלש שנים, ולאחר שהוכיחו אחרי שלש תקופות של טהרה כי הן ראויות לילד — הם נושאים אותן. הם לא משמשים עמהן בשעת עיבור, ובכך מראים כי מטרת נשואיהן אינה סיפוק תאוותם אלא פריה ורביה. בטבילה לובשת אשה בגד והאיש סינר. אלו מנהגיהם של בני כתה זו'.

[159] ניר הוא אחיו של נוח, אביו של מלכיצדק. הוא חושד באשתו צופמינה שבגדה עם איש אחר, כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה, כנראה כי שימש ככוהן גדול. סיפור זה קרוב לסיפור הולדתו של ישו (וכנראה הועתק ממנו).

[160] '... ופירש מן האשה. מה דרש? נשא קל וחומר בעצמו, אמר: ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת, וקבע להן זמן, אמרה תורה 'וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וגו' 'אַל תִּגְּשׁוּ [אֶל אִשָּׁה]'; אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן - על אחת כמה וכמה! ומנין לנו שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - שכתוב 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם' וכתוב בסמוך 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי'...'. יש לציין שהוצאת קרי הינה היחידה שמחייבת רחיצת כל הגוף לפי פשט החומש (ויקרא טו' 16), וטומאה זו (כמו שאר הטומאות) אינה מאפשרת לכוהן (במיוחד גדול) לשרת בקודש, וכנראה גם לנביא לקבל נבואה.

[161] ברית דמשק  4QDc   11-17 5-6(מספור של קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6): 'ויגל עיניהמה בנסתרות ואוזנם פתחו וישמעו עמוקות ויבינו בכל'; ג' 18-19: 'בכל הנגלה‏ להם'. גם באפוקריפון ירמיה 4Q390  ב' (כנראה) 5: 'את כול חקותי ואת כל מצותי אשר אצוה א֯[ותם ואשלח בי]ד̇ עבדי הנביאים'.

[162] מגילה חיצונית לבראשית ???; מגילת המקדש ???; מגילת טוביה ???. יהודית ??.

[163] בקבלה קוראים לתחום המיניות והצניעות "יסוד", שהינו מוטיב חוזר במגילות. על קרבת הקבלה וההיכלות למגילות ראו בהמשך.

[164] 'כי ידע אשר למען לדת בנים בקשה לחיות עם יעקב ולא למען מלא תאותה'.

^[165] 'ועתה לא לזנונים אני לוקח את אחותי זאת כי אם באמת צוה נא כי אני והיא נמצא רחמים ונזקין יחדיו' (בנוסח פרענקיל מובא גם בפרק ג' 20: 'עם לצים לא היה חלקי ולא לקחתי אישה מעונג כי אם ליראה את שמך', וכן בפרק ו' 24: 'ומאז והלאה תבוא אליה ביראת יי ולא מעונג ותשוקה'.

[166] 'ו֯א̇שר יקר֯[ב] לזנות לאשתו אשר לא כמשפט ויצא ולא ישוב עוד‏'.

[167] 'וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ'.

[168] 'ויקום מחיקו וירוץ ויגד לרבקה אמו. ותלך רבקה אל יצחק לילה ותגד לו וילכו יחדיו ויעקב עמם והנר בידיו'.

[169] למשל בעניינו: 'דרש בן עזאי כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאלו שופך דמים וממעט את הדמות. מאי טעמיה? שופך דם האדם מפני מה כי בצלם אלהים ומה כתיב אחריו ואתם פרו ורבו, א"ל ר"א בן עזריה נאים דברים היוצאים מפי עושיהן, בן עזאי נאה דורש ולא נאה מקיים, א"ל אני לפי שחשקה נפשי בתורה, אבל יתקיים העולם באחרים'. (בראשית רבה לד'; יבמות סג' ב').

^[170] למאמר מסכם בעניין ראו: ורמן, אחרית הימים בהגות עדת קומראן, עמ' 549-529.

^[171] אם אכן מ' המלחמה מיועדת לכוהנים במלחמה האחרונה שבאחרית הימים, עדיין אפשר שאחרית הימים אלו מיושמים חלקית – ממש כמו 5 הפשרים השיטתיים/רצופים שממחזרים חלקית וביישום מסוים אירועים היסטוריים בהתאמה אקטואלית, כך המלחמות ה'קטנות' מיישמות חלק מהתרחישים של אופן המלחמה הנבואית-עתידית.

^[172] ורמן בעמ' 534 מאמרה לעיל מתנגדת לכך, אך לא הביאה הוכחה. בברית דמשק א' 13-11: 'ויודע לדורות אחרונים את אשר עשה בדור אחרון בעדת בוגדים הם סרי דרך', 'דורות אחרונים' הם הדורות הבאים ו'דור אחרון' הוא דורו של בעל המגילה. כך גם בפ'ח ב' 7.

^[173] השווה: 'יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא' (תענית, פד' ה"ה).

^[174] ראו עמ' 37: D. Dimant, Parabiblical Texts, Part 4: Pseudo-Prophetic Texts, Cave 4, 21, DJD 30, Oxford 2001.

[175] 'בהסגר מולדי עולה וגלה הרשע מפני הצדק כגלות‏ חו̇שך מפני‏ ‏אור וכתום עשן ואיננו̇ עוד כן יתם הרשע לעד והצדק יגלה כשמש תכון תבל, וכול תומכי רזי פלא̇ אינמה עוד ודעה תמלא תבל ואין שם לעד אולת' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 130, ש' 7-5) כנראה תפילת העמידה של הימים הנוראים העתיקה ממגילה זו: 'ועולתה תקפץ פיה, והרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ'. עיקרון זה מובא כבר בישעיהו יא' 9: 'כִּי לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל הַר קָדְשִׁי', ובצוואת שמעון ו' 6: 'ואז יינתנו כל רוחות התוהו למרמס, ובני האדם ימשלו ברוחות הרעות', וצוואת יהודה כה' 3. יום הדין הנורא הודגש בעוד נביאים.

^[176] מכונת 4QHistorical Text A / מעין דניאל.

^[177] 'וזה הו̇א אחרית̇ הימים שישובו בישרא֯ל֯' (פרק ג' – גמול המצוות, 21).

^[178] 'ומיום האסף יורה היחיד ‏<היחד‏> עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים‏'.

^[179] מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5: 'ורצית֯י֯ם֯ ו֯ה֯י֯ו֯ לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם‏ [ו‏]שכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה‏ [את מ]ק̇דשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הברכה אש̇ר אברא אני את מק̇ד̇שי להכינו לי כול ה̇ימים כברית אשר כרתי ע̇ם יעק̇וב בבית אל ‏[...] ואקדש‏ ועשי̇[תה‏...] למעלו̇ת מ[...] בבית אשר תבנה‏ [להיות] שמי עליו'.

[180] מ' המקדש הינה ציווי בנייה של בית המקדש הראשון, כפי שנבנה ע'י שלמה המלך במלכים א' וז', אך אין הבדל אם נתייחס לבית המקדש השני, היות ושניהם נבנו ע'י אדם.

^[181] כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology): 'כאשר בראישונה ולמן היום אשר [צויתי שופטים‏] על עמי ישראל' (שמ"ב ז' 11-10). הואה הבית אשר[ יכין‏] לוא‏ באחרית הימים כאשר כתוב בספר [משה‏  'מקדש‏] יי כוננו ידיכה יי ימלוך עולם ועד' (שמות טו' 17) הואה הבית אשר לוא יבוא שמה [איש אשר בב]שר[ו מום] עולם ועמוני ומואבי וממזר ובן נכר וגר עד עולם כיא קדושו שם יגלה [ וכבודו ל‏]עולם תמיד עליו יראו ולוא ישמוהו עוד זרים כאשר השמו בראישונה את מקדש ישראל בחטאתמה. ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מעשי תורה. ואשר אמר לדויד 'והניחותי לכה מכל אוביכה' (שמ"ב ז' 11-10) אשר יניח להמה מכול בני בליעל המכשילים אותמה לכלותמה באשמה כאשר באו במחשבת בליעל להכשיל בני אור ולחשוב עליהמה מחשבות און למען יתפשו לבליעל במשגת אשמה 'והגיד לכה יי כיא בית יבנה לכה והקימותי את זרעכה אחריכה והכינותי את כסא ממלכתו לעולם. אני אהיה לוא לאב והוא יהיה לי לבן' (דבה"י א' יז' 13-10) הואה צמח דויד העומד עם דורש התורה אשר [יקים] בציון באחרית הימים כאשר כתוב 'והקימותי את סוכת דויד הנופלת' (עמוס ט' 11) היא סוכת דויד הנופלת כאשר יעמיד להושיע את ישראל'. יש להדגיש כי אין בכל מגילות קומראן טענה כי לצידם ככוהנים ודורשי תורה עומד מנהיג מבית דוד, ולכן הכרח כי 'אחרית ימים' זו אינה בימיהם (מלבד כמובן שאין זה אותו מקדש).

^[182] 'ובניתי את מקדשי בתוכם ושכנתי עמם ואהיה להם לאלוהים והם יהיו לי לעם באמת ובצדק', 'ויאמר אל מלאך הפנים להכתיב למשה מן ראשית הבריאה עד היום אשר יבנה מקדשי בתועם לעולמי עולמים'.

^[183] 'ושב ורחם אותם האלוהים וישיב אותם האלוהים לארץ ישראל וישובו לבנות את הבית ולא כבראשונה עד עת [כי אם] עד אשר ימלא קץ העתים ואחרי זאת ישובו מן הגלות בכבוד כל יושבי ירושלים ובית האלוהים בתוכה יבנה כאשר דברו עליה נביאי ישראל'. קטעים דומים מצוינים בספר טוביה (נוסח ארוך) יג' 13-18 שתואמים לנוסח ארמי במגילה 186Q4 קטע 18.

[184] 'כי הנה ימים באים – והיה כאשר יבואו האותות, אשר אמרתי לך – ותיעלם העיר הנראית עתה, ותתגלה העיר הנסתרת עתה'.

^[185] 'עד קצ אחרון... ואז תצא לנצח אמת תבל כיא התגוללה בדרכי רשע בממשלת עולה עד מועד משפט נחרצה ואז יברר אל באמתו כול מעשי גבר יזקק לו מבני איש להתם כול רוח עולה מתכמי בשרו ולטהרו ברוח קודש מכול עלילות רשעה ויז עליו רוח אמת כמי נדה מכול תועבות שקר והתגולל ברוח נדה להבין ישרים בדעת עליון וחכמת בני שמים להשכיל'.

^[186] תקופה זו מתוארת רבות גם בברית החדשה, כגון: לוקס כד' 27-25, 47-44; מעשי השליחים א' 12-6; שם ב' 44-41, כא' 20; אל התסלוניקיים א' ד' 18-13; שם ב' ב' 9-1; הראשונה אל הקורינתיים יג' 3-2, 14-12; אל הרומים יא' 27-25; אל העברים ח'.

^[187] 'ושם ראיתי אחד אשר לו ראש הימים, וראשו לבן כצמר, עמו אחר שמראוו גבר (או אדם, איש) ופניו מלאים הדר כאחד המלאכים... ובן האדם אשר ראית יעיר את המלכים ואת התקיפים ממושבותיהם ואת בעלי השררה מכסאותיהם ויתיר את מתני החזקים וישבר את שני הרשעים'.

^[188] 'חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא; וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי'.

[189] דיסאוננס של לראות ולבנות מהטוב, ומאידך להתרחק מקליפות ותענוגות. בין הרצון לשפר את העולם והסובבים, ולא להיות שותף למעשים רעים, לעומת להיות שמח מעודד ומחמיא.

^[190] ה'תיכון' מופיע במספר מגילות כגון ב'מוסר למבין'/'רז נהיה', ראו: קיסטר, מידות, עמ' 174-171. הוא כנראה המקור לתפילת עלינו לשבח: 'לתכן עולם במלכות שדי', שמאוחר יותר התחלף ל'לתקן'). כך בסידורי התפילה התימניים ושל הרמב"ם (מהדורת אור וישועה עמ' 161). שינוי זה פותר בנקל את הבעיה הלשונית: הפועל "לתכן" משמעותו כינון, ביסוס, ואם כן כוונת המשפט היא שאנו רוצים לבסס את מלכות הקב"ה בעולם ולגרום לכל הגויים להמליך את הקב"ה.

[191] לפי גרסה זו של עדת קומראן, התורה/מגילת המקדש נתנה ליהושע, כפי שטוענים חז"ל בפרקי אבות א': 'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע' (וכך גם במדרשים על מגילת המקדש, ראו בהמשך), וזאת בניגוד מה לאמור בדברים לא' 9 שהתורה נתנה לכוהנים: 'וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יי וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל', אך למעשה אין הכרח שתהיה סתירה ובחירה בין יהושע לכוהנים, כפי שכאן (ברית דמשק ה' 2-5) מביא שניהם יחדיו (וגם התלמוד על המקום דן בכך).

[192] ששה אזכורים רלוונטים של "זקני" יש בספר יהושע. השווה ל"זקנים" שבפרקי אבות א' א'.

[193] הביטוי 'עד עמוד' מופיע שוב בב"ד יא' 22 – יב' 1: 'ו̇ז̇ה סרך מושב ה֯מח֯[נו]ת֯ ה֯מ̇תהלכ̇י̇ם̇ ב̇א̇לה בקץ הרשעה עד עמוד משוח‏ <משיח‏> אהר̇ן וישראל'.

[194] 'כך כתבת בי (שמות לג') ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל? מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו'.

[195] אביא לדוגמא רק את הרב צבי יהודה קוק, למהלך האידיאות בישראל, פרק ה', בו טען שההבדל בין בית ראשון לשני הוא שבראשון היתה לאומיות ובשני דתיות פרטית.

[196] דברים מעין אלו טוענים אף הנביאים, כגון: 'כֹּה אָמַר יי עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת יי וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם' (עמוס ב' 4).

[197] יש לציין שלעומת מנהיגי ספר שופטים,

[198] 'מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יי אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם - בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה', כנראה לפי דברים ז' 3: 'וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם'.

[199] להלן 2 דוגמאות (אונס/פיתוי בתולה, חלוקת שלל לאחר מלחמה) מספר של ידין (עמ' 92-88): https://drive.google.com/open?id=0Bxpga5mXJlmjNjEtN2F5bWVNUjQ. ספרו זה של ידין מומלץ כספר מבוא להכרת מגילות קומראן ובמגילת המקדש בראשן.

[200] 'וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד'.

[201] '"לא ירבה לו נשים", אלא שמונה עשרה; רבי יהודה אומר, מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את ליבו. רבי שמעון אומר, אפילו אחת מסירה את ליבו, הרי זה לא יישאנה; אם כן למה נאמר "'לא ירבה לו נשים", אפילו כאביגיל'.

[202] 'ואשה לוא ישא מכול בנות הגויים כי אם מבית אביהו יקח לו אשה ממשפחת אביהו ולוא יקח עליה אשה אחרת כי היאה לבדה תהיה עמו כול ימי חייה ואם מתה ונשא לו אחרת מבית אביהו ממשפחתו'.

[203] ראו טיוטת מאמרי על תורת המלך במגילת המקדש.

[204] 'הם ניתפשים בשתים בזנות לקחת שתי נשים בחייהם ויסוד הבריאה זכר ונקבה ברא אותם ובאי התבה שנים שנים באו אל התבה‏ vacat ועל הנשיא כ̇תוב לא ירבה לו נשים ודויד לא קרא בספר התורה החתום' (על זיהוי ספר התורה החתום ותקופתו ראו ניתוח בנפרד).

[205] "וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם - לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים, שָׁנָה בְשָׁנָה: לְבַעֵר, עַל מִזְבַּח יי אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה". יודגש כי 'מְזֻמָּנִים' מתייחס כנראה למועד מסוים, שגם הוא מצויין רק במ' המקדש ???.

[206] בכלל זה לא בויקרא כג' המפרט את החגים וקורבנותיהם, אלא רק 'עצים' מצוינים בויקרא ו' 5-6 כמקור לאש המזבח.

[207] בסוף החודש השישי (אלול הירחי), לאחר 3 חגי 50 יום (שבועות הלחם, היין והיצהר). החג מוזכר גם במגילה4Q409  (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 158).

[208] כך גם סוברים רבין וגינצבורג 1970, עמ' 20.

[209] בדברי הימים ב' לה' 18 מצוין כי פסח הקודם נעשה בימי שמואל!

[210] למשל בחנוך פט' 74: '... וימסרו אותם לרוב בידי רועיהם להשמיד וירמסו את הצאן ברגליהם ויבעלום'. ה'כיתיים' מקבילים לעופות הטורפים בחנוך צ' 2: 'ואחרי כן ראיתי במראי את כל עוף השמים באים הנשרים הדיות האיות והעורבים והנשרים היו מנהלים את העופות ויחלו לבלוע את הצאן ולנקר את עיניהם ולבלוע את בשרם'.

[211] למשל במגילת4Q248  (4QHistorical Text A / מעין דניאל) מזוהה עם אנטיוכוס הרביעי: ' ]מ֯צ֯ר̇ים וב֯י̇ון ו[ [    ]ם̇ ה̇גדי֯[ל‏ ]ב֯כן יאכלו‏ [ ‏[     בנ]י֯ה̇ם ובנו̇תי̇‏[ה]ם במצור ב[ [וה]ע֯ביר ‏''`''' רוח[‏  ]א֯רצ̇ותיהם וש֯‏[ [ו‏]ב֯א למצרים ומכר את עפרה  ואת[ה‏] אל עיר המקדש ותפשה עם כ[ל ו̇ה̇פך בארצות גוים ושב למצר̇י֯[ם'.

[212] דניאל ט' 27-26 מתאר את שנת 434 (7*62 שבועים) מחורבן הבית הראשון: 'וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ; וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה, נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת : וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם'; יא' 30-31: 'וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים, וְנִכְאָה, וְשָׁב וְזָעַם עַל-בְּרִית-קוֹדֶשׁ, וְעָשָׂה; וְשָׁב וְיָבֵן, עַל-עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ. לא וּזְרֹעִים, מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ; וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז, וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד, וְנָתְנוּ, הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם'; יב' 11: 'וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד, וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם--יָמִים, אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים' .

[213] התיאור העיקרי הינו: 'וראש הפתנים הוא ראש מלכי יון הבא לעשות בהם נקמה' (ח' 11-12). היות ומיד לאחר מכן (ח' 12) כתוב: 'ובכל אלה לא הבינו' שמתייחס ל'נקמה' לעיל, הרי שהכיבוש של מלך יוון, שהוא כנראה אנטיוכוס הרביעי ב-167 לפסה"נ, כבר קרה.

פשר נחום א' 2-3: 'פשרו‏ על דמי]טרי֯ס מלך יון אשר בקש לבוא ירושלים בעצת דורשי החלקות [ולא נתן אל את ירושלים] ב֯יד מלכי יון מאנתיכוס עד עמוד מושלי כתיים ואחר תרמס [העיר ונתנה ביד מושלי הכתיים]'. אציע  לזהותו כסוטר בן סליקוס הראשון ששלט בשנים 150-162 לפסה"נ. כיוון שצוין רק שמו הפרטי/הראשון ללא שמו המלא או מספרו כמלך, מלמד שכנראה מדובר על דימיטריוס הראשון ששלט בשטחים רחבים של המזרח התיכון. אמנם דימיטריוס הראשון כבר שלט בירושלים ע'י בקחידס וניקנור, כך שהדבר קשה ל: ' אשר בקש לבוא ירושלים', אך שליטה זו לא היתה מלאה. את ראש 'דורשי החלקות' אזהה בדרכם של ראולי ורבינוביץ, עם אלקימוס הכוהן הרשע, עליו יפורט במספר נקודות בהמשך, ותיארוך זה משתלב עם הצעתי לזיהוי של 'דורשי החלקות' כמתייוונים, הם הנתלים חיים (נצלבים). כיוון שפשר נחום מתאר את נפילת ירושלים ביד: 'מושלי כתיים ואחר תרמס' שהם הרומאים, החוקרים תיארכו את המגילה לאחר הכיבוש הרומאי (לכל המוקדם ב-63 לפסה"נ Terminus Post Quem), ולא מיד לאחר כיבושו של אנטיוכוס הרביעי (או אנטיוכוס השביעי סידטס שתקף את שמעון ויוחנן בשנים 134-132 לפסה"נ, אך לפי יוספוס [מלה"י יג' 247-236] כיבושו היה סמלי), או הציעו שהמגילה מורכבת משתי תקופות ומחברים (ראו בעניין המחלוקת בין ניצן, האמנם שני רבדים בפשר חבקוק, לאשל, עוד לפשרו של פשר חבקוק).

בפשר תהילים ו' 8-4 מתואר ניסיון אפרים המתייוונים לפגוע בעדת קומראן, ובפשר חבקוק ?? ניסיון התנקשות במורה הצדק. אילו לפני כן כבר אירעה גזירת המועדים והשבת של אנטיוכוס הרביעי, הרי שניסיון פגיעה שכזה היה פחות חמור בעיניהם של עדת קומראן. המסקנה אפוא, שאירוע זה קרה טרם כיבוש אנטיוכוס הרביעי.

[214] השווה: 'וארא עד אשר עשרים ושלשה היו רועים וישלימו בעתותיהם שמונה וחמישים זמנים' (חנוך א' החבשי, כרך החלומות, פט' צ' 5.

[215]  390Q4: 'ומתום הדור‏ ה̇הוא ביובל השביעי חרבן הארץ ישכחו חוק ומועד ושב̇ת וברית ויפרו הכול ויעשו בעיני‏' (שורות 9-7, קימרון מכנהו 'עתידות היובלים', קימרון, החיבורים העבריים, עמ' 248). יובל שביעי הסתיים 434 שנה לאחר חורבן בית ראשון – מתחיל משנת 243 ועד 173 לפסה"נ. קטע דומה שמהווה כנראה את טור ב' (שורות 11-9): 'את מקדשי יטמאו [את שבתותי יחללו‏ ]את[ מו]עדי י֯ש֯[כח]ו֯ ובבני[ נכר‏ ]י֯ח֯ל̇ל̇[ו‏ ]א֯ת זר[ע‏]ם כוהניהם יחמסו'. זנות דומה מתוארת בממ"ת (טור ד' 4-11), בצוואת לוי יד' 5, ובמק"ב ו' 4.

[216] אפרים בעל קונוטציות שליליות בנבואות הושע.

[217] דניאל יא' 32; ב"ד כ' 26; מה”מ א' 2.

[218] 4Q385a 5-4: 'כהנ֯ים שלושה אשר‏ לא‏ יתהלכו‏ בדרכ̇י̇ ‏[הכהנים ה‏]ר֯אשנים על שם אלהי ישראל‏ יקראו ‏[והורד‏ ]ב̇ימיהם גאון מרישיעי ברית֯ ועבדי נאכר ויתקרע ישראל בדור הה[וא‏] להלחם א̇[י]ש ברעהו על התורה ו̇על הברית'. השווה: צוואת לוי פרקים יד'-יז'.

[219] מחסור בתיאורים היסטוריים שלהם מקשה על זיהויים. השווה: 'וי[ח]ל[ו‏] להריב אלה באלה' (טור 1, קטע 2, 6); 'ויריבו אלה באה... בגלל התורה והברית' (יובלים כג' 19): 'איבת עולם בין מפלגות' (סרך היחד ד' 17), וכן בצוואת יהודה כב' 1. הצעתו של קאמפן למנלאוס הקרובה ביותר: The Books of the Maccabees: History, Theology, Ideology. Kampen John. גם הזיהוי של ראסל גמירקין, מה”מ חסידים וחשמונאים בקונפליקט, שהכוהן האחרון הוא הכוהן הרשע המתואר בפשרים.

[220] רוב החוקרים מזהים את כפיר החרון עם אלכסנדר ינאי, שכאמור מוצע שאינו בתקופת מגילות מורה הצדק שחוברו וכוונו למתייוונים בתקופה הטרום-חשמונאית. אך הצעת החוקרים קשה אפילו עם הצעותיהם המקבילות לדמויות הנוספות המגונות במגילות מגילות מורה הצדק, כיוון שלדעתם אלו שמעון התרסי ויונתן הוופסי, ובכל מקרה יש כחמשים שנה של פער בין המגילות האלה, תקופה שאינה סבירה לאותו כותב, ואפילו לא לממשיכיה של העדה, כיוון שהפוליטיקה וההלכה כה השתנתה במהלך חמישים שנה אלו, ובעיקר הכתות המכונות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק (אפרים, מנשה, דורשי החלקות ועוד).

[221] 'פשרו הקריה היא ירושלם אשר פעל בה הכוהן הרשע'.

 [222]'ובקץ חרון שנים שלוש מאות ותשעים לתיתו אותם ביד נבוכדנאצר מלך בבל פקדם ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם' (ברית דמשק א' 5-9; קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6, שורות 10-14).  חלק מהחוקרים סבורים שהמספר אינו מדויק, כיוון שעדת קומראן לא ידעה מתי בדיוק היה חורבן בבל או ספירת שנים עקבית ומדויקת. אבקש לדחות טענה זו, היות שעדת קומראן אחזה בלוחות משמרות הכוהנים בדיוק ודקדקנות. לאחר 20 שנה נוספות של התגבשות עדת קומראן (183 לפסה"נ בממוצע), מתחבר לעדת קומראן ומתמנה להיות מנהיגם הרוחני - מורה הצדק: 'ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם ויהיו כעורים וכימגששים דרך שנים עשרים' (ברית דמשק א' 7-10). מועד זה מתחבר גם ל-490 השנה מדניאל

(מ-586 לפסה"נ יוצא - 196 לפסה"נ, אך אם מתחילים לספור מאז כיבוש הבבלי[222] ב-600, אז יוצא - 210 לפסה"נ.

[223] פשר מיכה (1QpMic, Frgs. 8–10): '[אשר הואה יתעה את ה‏]פ֯ת֯אים'; פשר נחום ב' 8: 'אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים'. איני טוען שאלו הפרושים, היות ומדובר בתקופות שונות, אך השווה: 'וכל כך גדול כוחם של אלה [הפרושים] אצל ההמון, שאפילו אומרים דבר נגד המלך וגם נגד הכוהן הגדול, מיד מאמינים להם' (קדה'י יג' 288).           דוגמאות קרובות לדרישת חלקות עולים מהסיפורים המעוותים של שמעון בן שטח ורבן יוחנן בן זכאי – ראו בפרקים על ינאי ודורשי החלקות.

[224] טורים ד'-ה' בב"ד מפרטים את החטא השלישי של טימוא המקדש, ובטור ו' 11-16: 'וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי̇‏ ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש'. ברית דמשק יא' 18-21: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון'. השווה: יוספוס על האיסיים: 'בשל כך [בשל טהרותיהם השונות] הם נמנעים (מלבוא) לעזרה המשותפת' (קדמה”י יח' 19).

[225] אזכורים דומים: 'והנה טלאים נולדו לצאן הלבנים ויחלו לפקוח עיניהם ולראות ולקרוא אל הצאן; הם צעקו אליהם ואלה לא האזינו אל דבריהם כי חרשים היו מאוד ועינים כהו מאוד מאוד' (חנוך צ' 6-7) ; ברית דמשק ז' 15 (על עמוס ה' 26-27): 'המלך הוא הקהל וכיניי הצלמים וכיון הצלמים הם ספרי הנביאים אשר בזה ישראל את דבריהם'; מגילה 390Q4: 'ואדברה בהמה ואשלחה אליהם מצוה ויבינו בכול אשר עזבו הם ואבותיהם'; ובפשר חבקוק ב' 5-9  'פשר הדבר[ על הבו]גדים לאחרית א  הימים המה עריצ̇[י הבר]ית אשר לוא יאמינוא בשומעם את כול הבא֯[ות ע]ל֯[‏ ]הדור האחרון מפי הכוהן אשר נתן אל ב‏[לבו בינ]ה לפשור א֯ת̇ כול  דברי עבדיו הנביאים[ אשר‏ ]ב֯ידם ספר אל את  כול הבאות על עמו וע֯[דתו‏ ]'. אוֹרִיגֶנֶס (מאבות הכנסייה מהמאה השלישית) ראו בידי היהודים ספר 'סרבת סרבני האל', שפירושו: מלחמת לוחמי ה'. ג. אלון, מחקרים בתולדות ישראל, עמ' 20, סבר שמדובר במגילת אנטיוכוס, אך מילולית מזכיר את הסירוב של 'ספר התורה שנית'.

[226] ‎4Q177 (4QCatena A) י' 13-14: ''תקע֯ו שופר בגבעה' (הושע ה' 8) השופר הואה ספר [התורה 'חצוצרה ברמה' החצוצרה הי]אה ספר התורה שנית *אשר֯ מאסו כ[ול א]נ̇ש̇י֯ עצתו וידברו עליו סרה' (כלומר, יש ספר תורה ראשון - החומש, והשני גם נשלח מקומראן). השווה לסכוליון למ' תענית (כ'י אוקספורד, מהד' נעם, עמ' 77-78, 206): 'שהיו ביתוסים כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר... מלמד שאין כותבין בספר'. ראו גם: ספר 'סרבת סרבני האל'. ההנחה ש'ספר התורה שנית' נדחה (גם) בגלל מחלוקת על לוח שנה (ובפרט חג השבועות שמגילת 513Q4 מציינת את התנגדותם להנף העומר בשבת), שאמנם לוח השנה 364 מופיע בשני ספרים אלו, אך ההדגשות ביובלים הן ציווים ואזהרות נגד לוח הירח.

[227] נקודת הזיהוי הקרובה ביותר היא מיובלים ו' 21-22: 'כי חג שבועות הוא וחג בכורים הוא, כפל חג הוא ולשני מינים החג הזה. כאשר כתוב וחרות עליו תעשה אותו; כי כתבתי בספר התורה הראשון אשר בו כתבתי לך'.

ממהותו של 'ספר התורה שנית' שאגרת שנשלחת לקבוצה אחרת, למדים שמטרתו להיות גלוי: מ' המקדש הינה כמגילת קודש נסתרת שהינה מסר ישיר בין האל למשה (בפרט מד' 5), בהנחה שתורת המלך היתה אמורה להימסר למלכים (נז' 1 מציינת שהיא 'וזאת התורה', במקום 'משנה התורה' שבדברים יז' 18). אמנם גם היובלים מסופר בגוף ראשון ממלאך הפנים למשה, אך הניסוחים בו מכוונים לכל העם, ובעיקר הוא היחיד ששרד מחוץ לקומראן בזרמים שונים, לצד שלושה מדרשים שמבוססים עליו: 'אסף הרופא', 'תדשא', 'ויסעו'. שימושו היה גם נפוץ בעדת קומראן עצמה, שכיבדה אותו בב"ד יח' 3-4: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם', וכתבה עליו פשר פאסדו יובלים 4Q255.

בניגוד לטענת מאמר זה, ייתכן שכאשר החשמונאים שינו את איסור המלחמה בשבת (מק"א ב' 29-33), בכך דחו את היובלים שבו הלכה זו (יובלים נ' 12), ואז יותר נכון לזהות את החשמונאים עם אפרים. ייתכן והמגילה הכיתתית 4Q264a ב' 8 גם אוסרת על מלחמה בשבת.

[228] במחקר התקבלה הקביעה שתורה זו היא ממ"ת, אך אבקש לדחות זיהוי זה: ממ"ת הינה בלשון רבים וכאן מצוין שנשלח בגוף יחיד; לפי התיארוך שיפורט בהמשך, וכאן רק יצויין שהתיאור אינו של ימי ההתייוונות הקשים כמו בברית דמשק והפשרים, אלא: 'וזה הו̇א אחרית̇ הימים שישובו בישרא֯ל֯' (פרק ג' – גמול המצוות); גם החלוקה לשתי קבוצות והעם ביניהם או שנוטה לטובת הקבוצה הנמענת, אינו תואם את כמות הקבוצות שמתוארות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק.       עם זאת, תחילה הפנייה לוקחת בחשבון שהנמען אוהד אותם (ג' 9-8), עובדה שאינה סבירה לאפרים, אך כן ל 'פשרו על הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) ולכן אציע במקביל (יפורט בהמשך) שמגילה זו אמנם נשלחה תחילה לאפרים, אך בהמשך ובעותק שאינו כולל את הלוח בתחילת המגילה, גם ליוחנן הורקנוס. התאמה מוקדמת לממ"ת ב' 60-58: 'ואין להביא למחני הקודש כלבים שהם אוכלים מקצת עצמות המקדש והבשר עליהם כי ירושלים היאה מחנה הקדש' מגיעה מתעודת כתב זכויות שמציין יוספוס בקדמה”י יב' 146-145, כי אנטיוכוס השלישי הורה על הלכות: 'ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר... ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים... גם אסור להכניס את העורות (של אלה)... רק בהמות המקובלות (על היהודים) מאבותיהם...', אם כי הלכות איסור הכנסת עורות טמאים ותרנגולות יש גם במגלת המקדש מז'-מח' – הקדומה יותר.               להרחבה ראו: קימרון וסטרנגל, מקצת מעשה התורה, 59/58, וכן: Schwartz, Daniel R. 'Josephus and Nicolaus on the Pharisees.' JSJ 14 (1983): 157–71. 'MMT, Josephus, and the Pharisees.' In Kampen and Bernstein, Reading 4QMMT, 67–80; קימרון, התרנגול והכלב ומגילת המקדש.

[229] יוספוס, קדמה”י, ספר 12, 236-154.

[230] אפילו אם היה להם יריב משותף, למרות הפתגמים: 'לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשְּׂנְאַת הָמָן'; 'האויב של האויב שלי הוא החבר שלי'. אין לנו שום רמז היסטורי על כך (ואם היה – תיעוד כזה מצופה היה לשרוד). לא מצאתי הסבר של חוקרים שמתרץ זאת.

[231] 'פשרו על רשעי אפרים ומנשה אשר יבקשו לשלוח יד בכוהן ובאנשי עצתו'.

[232] פשר נחום ג' 8-3: 'פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל... פ̇ש֯ר֯ו֯[‏  ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות‏ [ ]קהל ופת[אים‏] לא יחזקו עוד את עצתם'; ב"ד ז' 21: 'בהפרד שני בתי ישראל שר (=סר) אפרים מעל יהודה וכל הנסוגים הו̇סגרו לחרב'.

[233] 'פשרו על הכוהן הרשע אשר רדף אחר מורה הצדק לבלעו בכעס חמתו אבית גלותו ובקץ מועד מנוחת יום הכפורים הופע אליהם לבלעם ולכשילם ביום צום שבת מנוחתם'. ראו גם פשר לתהילים ב' 11-10: 'עדת האביונים אשר יקבלו את מועד התענית ונצלו מכול פח̇י בליעל'.

[234] 'חנוך נמצא תמים, והתהלך עם יי, ונלקח, אות דעת לדור ודור'.

[235] 'הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו'.

[236] ההנחה המקובלת שבן סירא חי בתחילת המאה השנייה לפסה"נ, וומתאר את שמעון הצדיק השני שבדורו. אך גם אם מתאר את סבו, בנו של יַדּוּעַ שמוזכר בנחמיה יב' 11-10, הייחוס זהה ונשאר לבית צדוק. להרחבה ראו: רב צעיר, תולדות ההלכה ד', עמ' 140-134.

[237] רק פסוקים 30-13 מפרק נא' שרדו במגילה זו. לההדרתם ראי: קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 222. המזמור בשבח החכמה שולב במגילת המזמורים ממערה 11 בקומראן , 11 Q 5 ) טור כא' שורה 11 - טור כב' שורה 1, והוא שרד אפוא בשני נוסחים עבריים ( במגילת המזמורים ובכתב יד ב מן הגניזה , ( וכן בתרגום ליוונית ובתרגום סורי.

[238] 'כגון: ספרי בן סירא וספרי בן לענה; אבל ספרי הומירס וכל ספרים שנכתבו מיכן והילך - הקורא בהן כקורא באגרת'.

[239] לעיון בכל העותקים, ראו אתר: http://www.bensira.org

[240] לדיאבון, קטעים קטנים שרדו מספרות החוכמה, ואין מקור אחר שקיבל או שמר אותם עד ימינו בכל שפה/תרגום. עם זאת, מחלק מהקטעים ניתן להבין את המסרים והתובנות, בעיקר למשל ממגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין'.

[241] מהקדמת נכדו לתרגום היווני: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'.

[242] אמוראים הביאו פירושים/תירוצים שונים כפתרון לשימוש בחוכמתו, למרות האיסור של רבי עקיבא.

[243] ראו סיגל, בן סירא, עמ' 38.

[244] סגל, בן סירא, במיוחד בעמ' 42, הביא את דרשות חז”ל הרבות המועתקות/תואמות לדברי בן סירא. למרות פסילתו ע'י התנאים (משנה סנהדרין י'א א'), נראו שדווקא הפרושים-הראשונים עשו בו שימוש כבמקרא (ירושלמי ברכות ז' ב', ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצ'ב, קהלת רבה ז' יא'), ובירושלמי ציטט אותו כחכם-תנא. המספר משוער, שכן חלק מהציטוטים הן פרפרזה.

[245] ירושלמי ברכות ז' ב', ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצב', קהלת רבה ז' יא'.

[246] ייתכן שכינוי חיובי זה הינו הקבלה הפוכה ל'כוהן הרשע' שבמגילות הכיתתיות, ומידה פחותה אף החלטתו להקדיש את חלק מרכושו לבית המקדש, בוצעה כנגד שיתוף הרכוש וההון בעדת קומראן.

[247] משנה חגיגה ב' ז': 'בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. בגדי קודש מדרס לחטאת. יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהנה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת'.

[248] בראשית רבה סה', יוסי בן יועזר היה בדרכו להיצלב ע"י אחיינו אלקימוס – שמתואר גם במק"ב יד' 6 כמתיוון.

[249] 'פשרו על הכוהן הרשע אשר רדף אחר מורה הצדק לבלעו בכעס חמתו אבית גלותו ובקץ מועד מנוחת יום הכפורים הופע אליהם לבלעם ולכשילם ביום צום שבת מנוחתם'. ראו גם פשר לתהילים ב' 11-10: 'עדת האביונים אשר יקבלו את מועד התענית ונצלו מכול פח̇י בליעל'. תכנון התנקשות מתואר גם בנחמיה ו'.

[250] כדי להבחין בין הספרים למשפחת חשמונאי, השתמשתי לספרים בכינוי האקדמאי המקובל: 'מקבים' (ובקיצורים), ולמשפחה: 'חשמונאים' (אף שמקור שמם זה אינו בטוח).

[251] בספרי מקבים יש גם אזכורים שונים למונח, אך כמו בדניאל (מזכיר את מונח 'רבים' 17 פעמים), אך קשה להכריע אם הכוונה לקבוצה מסוימת או לתיאור של כמות גדולה מעמ'י. דניאל, אך קשה להכריע אם מתכוון לקבוצה מסוימת או בתיאור של כמות גדולה מעמ'י; במגילות קומראן שאלה זו נפתרת, כינוי זה ניתן לעדה בהרכבה המורחב ו'הרבים' (עם ה' הידיעה) מוזכרים 74 פעמים. השווה: אגרת ראשונה לקורינתים יא' 17-14, איגרת אל הרומים יב' 5-4; משנה קידושין ד' 5, ירושלמי קידושין פ"ד ה"ה, עו' ע"א, יבמות פו' ע"ב; מלה"י יב' 146.

[252] אמנם יש מדרשים, כגון: 'בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. בגדי קודש מדרס לחטאת' (משנה חגיגה ב' ז'); 'לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים' (משנה ירושלמי סנהדרין י' 5) ובמיוחד 7 כתות של צדיקים (ת"י לזכריה ד' 2, קטע 144 [א]), אך אין להם תיארוך ושיוך, וקשה להקדים לתחילת ימי החשמונאים.

[253] כגון: 'בשוב גולת בני אור ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים' (בני האור נגד בני החושך א' 3), סרך היחד יח' 12-16: 'ובהיות אלה ליחד בישראל בתכונים‏ האלה יבדלו מתוך מושב הנשי העול ללכת למדבר לפנות שם את דרכ הואהא כאשר כתוב במדבר פנו דרך ׻׻׻׻ ישרו בערבה מסלה לאלוהינו היאה מדרש התורה א̇[ש]ר֯ צוה ביד מושה לעשות ככול הנגלה עת בעת וכ֯אשר גלו הנביאים ברוח קודשו' (השווה יובלים לו 20); 4Q176 (4QTanḥ) א' 7-8: 'כפ̇לים בכול ח‏[ ]ט̇ותיהא קול קורה במדבר פנו דרך ׻ ׻ ׻ ׻ ישר ב̇[ערבה‏ ]מ̇סלה לאלוהי̇נ̇[ו‏]'.   בספר הזהר, ובפרט מרתק ציונו שקבוצת יהודים פרשה למדבר על מנת לעסוק בתורה וקראו לעצמם ”פורשי מדבר“ (פירוש הסולם, פרשת תצווה, עמוד נו', קמד').

[254] ייתכן שכאשר החשמונאים שינו את איסור המלחמה בשבת (מק"א ב' 29-33), בכך דחו את היובלים שבו הלכה זו (יובלים נ' 12), ואז ניתן לזהותם כאפרים. הלכה זו אומצה ע'י התנאים-חז”ל: שבת סג' א'; יבמות כד' א'. מקורה של מסורת זו בבית שמאי, אך עדיין רבי אליעזר הוא שתמך בנשיאת נשק בשבת (שבת סג'), ומעניין שדווקא על זה העירו לו שאין המקרא יוצא מדע פשוטו. אין מתח ופולמוס בהלכות שבת, וזה המקום שמצוין שבית שמאי ניצח את הלל ב-18 דברים. ייתכן והמגילה הכיתתית 4Q264a ב' 8גם אוסרת על מלחמה בשבת.

[255] ראו: קיסטר, מגילות יא'-יב', השורש נד'ב, עמ' 130-111.

[256] סרך היחד א' 1-6: '[ספר סר]כ היחד לדרוש אל ב̇[כול לב ובכול נפש‏ ]ל̇עשות הטוב והישר לפניו כאשר צוה ביד מושה וביד כול עבדיו הנביאים ולאהוב כול אשר בחר ולשנוא את כול אשר מאס לרחוק מכול רע ולדבוק בכול מעשי טוב ולעשות אמת וצדקה ומשפט בארצ'; ו' 1- 4: 'וזה הסרכ לאנשי היחד המתנדבים לשוב מכול רע ולהחזיק בכול אשר צוה לרצונו להבדל מעדת אנשי העול להיות ליחד בתורה ובהון ומשובים על פי בני צדוק הכוהנים שומרי הברית ועל פי רוב אנשי היחד המחזקים בברית על פיהם יצא תכון הגורל לכול דבר לתורה ולהון ולמשפט לעשות אמת יחד וענוה צדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת בכול דרכיהם'; ח' 1-2: 'בעצת היחד שנים עשר איש וכוהנים שלושה תמימים בכול הנגלה מכול התורה לעשות אמת וצדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת איש אמ רעהו'; רז נהיה/מוסר למבין Frg. 121, PAM 43.4751: '‏[    ]מ̇שפט֯ צ̇ד̇ק תע֯[שה‏    ]'; ברכי נפשי ב' 4: 'אורח‏ חיים ללכת באה]ב֯ת֯‏ חסד ובמשפט צדק ולהצניע֯ ללכ֯ת֯'; מק"א ב' 29-33: 'אז ירדו רבים, בבקשם צדק ומשפט, אל המדבר, לשבת שם. הם ובניהם ונשותיהם ומקניהם, כי כבדו הרעות עליהם'. קאמפן, חסידים, עמ' 48: מנתח את דורשים צדק ומשפט.

[257] קאמפן, חסידים, עמ' 92, 115-122, מסכים שהסופרים הם החסידים ושהם מכובדים בעיני החשמונאים.

[258] שכאמור התייחסו למתייוונים בתקופה קודמת, אך בפרקים הבאים אציע לחלופין שהיו בין 'קבוצות הביניים'.

[259] אדרבא, במגילת 320Q4 (לוח משמרות א') משמר ייריב מוזכרת לפחות 3 פעמים, ועוד ב-15 לחודש הראשון (פסח, מועד של כבוד), כפי שמיקומו בדה"א כד' 18-7, בניגוד לנחמיה יב' 20-12. גם לחז"ל אין גנאי על בית יהויריב, אלא רק על נטילת מלכות עם הכהונה (ירושלמי הוריות ג' ב'; שקלים ו' א') שמקובל לשייך זאת נגד החשמונאים, אך הדבר לא מחייב.

[260] בצוואת ראובן ו' 11 לוי יהיה נביא ומלך על כל הגויים.

[261] בפשר חבקוק א' 16 – ב' 10 מוזכרים עוד שלוש קבוצות ('הבוגדים עם איש הכזב', 'הבוגדים בברית החדשה', 'הבוגדים לאחרית הימים'), שלא אנתחם כאן, בהנחה שהם נכללים בשתי הקבוצות הביניים. השווה: 'כן כל האנשים אשר באו בברית החדשה בארץ דמשק ושבו ויבגדו ויסורו מבאר מים החיים לא֯ יחשבו בסוד עם ו̇בכתב̇ם̇ לא יכתבו' (ברית דמשק ט' 35-33).

[262]. אשל ניתח כמקור זה (בניגוד למקור הבא) כחיובי, אך אין הכרח שכך. השווה: ישעיה מח' 1-2.

[263] ''[פוט ולובים היו בעזרתך]' (נחום ג' 9) פשרו הם רשע[י מנש]ה ב֯ית פלג הנלוים על מנשה̇' (פשר נחום ד' 1). ההנחה שב"ד קודמת לפשרים. אם ההדרה נכונה, הרי שמכאן בית פלג אינם קבוצת ביניים, אלא קבוצת קצה קיצונית – הרשעית יותר ממנשה. תיאורים קרובים על בגידה יש בפשר חבקוק א' 16; ברית דמשק יט' 33-כ' 1.

[264] תחילה הצטרפו ליהודה המקבי כקבוצה נפרדת (לפי מק"א ז' 13-16 סברו בנאיביות שאלקימוס לא יפגע בהם, למרות שיהודה המקבי לא האמין לו), ובסוף הסתפחו ליהודה המקבי מאוחדים כקבוצה אחת (במק"ב יד' 6 טוען אלקימוס שהחסידים גורמים צרות למלכות ושיהודה המקבי הוא מנהיגם).

[265] כאשר נקראים חזרה בתחילת מק"ב ע'י החשמונאים, הם אכן חזרו (או כבר חזרו והאיגרת באה להציג זאת כרקע והצדקה), תוך שניסיונות השכנוע כללו הצדקה של רמת טהרה ואף תיאורי אש התמיד שעברה במסורת בין גולי בית ראשון (מק"ב א').

על בית חוניו ראו: ר' ינקלביץ, 'מקדש חוניו - מציאות והלכה', בתוך: יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד - מחקרים לכבודו של שמואל ספראי (בעריכת א ' אופנהיימר, י' גפני ומ' שטרן (ירושלים תשנ'ג, עמ' 115-107;  R. Hayward , 'The JEWISH Temple at Leontopolis: Aa Reconsideration', Journal of  JEWISH Studies, 33 (1982), pp. 429-443. E. Gruen, 'The Origins and Objectives  Onias' Temple', Scripla Classica israelica, XVI (1997), pp. 47-70.

[266] ברין, פשר חבקוק, אימצה את הצעתו של החוקר דופון שומר – שבית פלג הם החשמונאים. זיהוי זה קשה לפי 3 סיבות: שהחשמונאים הם קבוצה משנית שהסתפחה לקבוצה אחרת – מנשה (בין אם הם הצדוקים ובין אם הם המתייוונים); אם הסתפחו למנשה כצדוקים, סותר את מגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך' שמיוחסת לאלכסנדר ינאי (אלא אם תקופות שונות או שהובאה מבחוץ), נראו שהצדוקים היו קבוצה קטנה ומשנית מבית חשמונאי, ושנוסדו כרונולוגית לפני בית חשמונאי; אם הסתפחו למנשה כמתייוונים, הרי שהחשמונאים המשיכו לשלוט והמגילה היתה מתוקנת. הקושי ההפוך – שבית פלג הם הצדוקים שנטמעו בחשמונאים (מנשה), יותר מצומצם, ומשאיר רק את בעיית מגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך'.

[267] 'ב. מן תמניא ביה ועד סוף מועדא אתותב חגא דילא למספד ודילא להתענאה: ... אמר לו: בכך אתה מוציאני?'; 'יב. בעשרין וארבעה ביה תבנא לדיננא: ... אמר לו: בכך אתה מוציאני?'. ורד נעם, מגילת תענית, עמ' 177, טוענת שזו תוספת מלאכותית.

[268] 'י. בארבעה בתמוז עדא ספר גזרתא, די לא למספד: מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקים ספר גזרות: אלו שנסקלין ואלו שנשרפין אלו שנהרגין ואלו שנחנקין. וכשהיו יושבין ואדם שואל ומראין לו בספר, אומר להם, מנין שזה חייב סקילה וזה חייב שרפה וזה חייב הרגה וזה חייב חניקה, לא היו יודעין להביא ראיה מן התורה.'; 'יב. בעשרין וארבעה ביה תבנא לדיננא: בימי מלכות יון היו דנין בדיני הגויים. וכשגברה ידם של בית חשמונאי בטלום, חזרו לדון בדיני ישראל. אותו היום שבטלום עשאוהו יום טוב. שהיו הצדוקין דנין בדיניהם לאמר: הבת יורשת עם בת הבן. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: מנין לכם? ולא היו יודעים להביא ראיה מן התורה'; 'יט. בעשרין ושבעה ביה תבת סלתא למסק על מדבחא: מפני שהיו הצדוקין אומרין: אוכלין מנחת בהמה. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: מנין לכם? ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה'; 'כד. בעשרין ותמניא בטבת יתיבת כנשתא על דינא: מפני שהיו הצדוקין יושבין בסנהדרין ינאי המלך, ושלמינון המלכה יושבת אצלו, ולא אחד מישראל יושב עמהם חוץ משמעון בן שטח. והיו שואלין תשובות והלכות, ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה'.               עוד על מגמתו יחד עם שמעון בן שטח – ראה בפרק על 'דורשי החלקות'.

[269] אפוקריפון ירמיהו ‎4Q388a (4QapocrJer C-c): 'בימים‏] ההמה יקום מלך ‏ [לגו]ים̇ גדפן  ועשה רעות ובי̇מ֯‏[ו אעביר‏] את‏ ישראל‏ מעם‏ בימו‏ אשבור‏ את‏ מלכות מצרים [‏      ] את מצרים‏ ואת‏ ישראל‏ אשבור‏ ונתתו לחרב‏ [והשמותי‏ את הארץ‏] ורחקתי‏ את‏ האדם̇[ ו‏]ע̇זבתי את‏ הארץ בה[שמה ושבו‏ כהני‏ ירושלים‏] לעבוד‏ אלהים‏ אח[רים ולעשו]ת֯ כתוע̇בות̇[‏ הגוים‏'; מגילת אפוקריפון ירמיהו 390Q4 - Frg. 1, PAM 43.506, שורות 9-12): 'והסתרתי פני מהמה ונתתים ביד איביהם והסגרת֯[ים‏] לחרב והשארתי‏ מהם פ̇ליטים למע[ן‏] אשר לא י֯[כ]ל[ו‏ ]בחמתי‏ [ו‏]ב֯ה̇סתר פ֯[ני‏] מהם ומשלו בהמה מלא̇כי המש̇[ט]מות ומ֯[אסתים‏  ו‏]ישוב̇[ו‏] ו֯י֯עשו‏ [את‏] הר֯ע֯ ב֯עינ̇‏[י‏] ויתהלכו בשר֯[ירות לבם'; פסידו יחזקאל ב' 5: 'התירוש ותזיז לא יעשה דבש'.

[270] ייתכן ואנטיוכוס אפיפנס כבש את ירושלים פעמיים, אך אין לכך משמעות לעניינו כאן. ראו בעניין זה: אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 16.

[271] ההשלמה מדניאל יב' 7: '...כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי, וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד-עַם-קֹדֶשׁ--תִּכְלֶינָה כָל-אֵלֶּה', אך אין המשך לתיאור פסוק זה. נראו כי פסוק זה מקביל או קרוב לט' 27: 'וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם'.

[272] מכונת 4QHistorical Text A / מעין דניאל.

[273] השווו: ''בוא וראה עד היכן פרצה טהרה' (שבת פ"יג מ"א).

[274] למרות הביקורת החלקית/מרומזת על החסידים בספרי המקבים.

[275] מהות שמם בארמית: מרפאים.

על פי פילון האלכסנדרוני, ייתכן כי מקורו של השם הוא בשיבוש קל יווני של המילה  (hosiotes)'חסידות' :'הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראויים לכינוי זה'. זיהויים של החסידים כאבות (הרוחניים) של האיסיים מקובל מאז ורמש, גילוי במדבר יהודה, עמ' 69-68: 'Ther can be no doubt that the community was closely connected with the Hasidean movment'..

[276] מק"א ד' 42-47: 'ויבחר כוהנים תמימים, חפצים כתורה ,והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא; ויויעצו על אודות מזבח העולה המחולל, מה יעשו לו; ותיפול להם עצה טובה להורסו, לבל יהיה להם לחרפה, כי טימאוהו הגויים, ויתצו אותו; ויניחו את האבנים בהר הבית, במקום מתאים, ער אשר יבוא נביא ויורה על אודותן'; ט' 27: 'ותהי צרה גדולה בישראל, אשר כמוה לא הייתה מן היום אשר לא נראו להם נביא'.

[277] 'עד יעמוד כהן צדק'.

[278]: 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו'.

[279] המגילות הבולטות להשערה זו הן המקראיות, הקדמוניות, אך גם מגילת הנחושת מתקופתם.         השערת הספרייה מירושלים טען פרופק קרל היינריך רנגסטורף מאונ'ינסטר ב-63', ובשנות ה-80 הצטרפו נורמן גולב, יזהר הירשפלד, יצחק מגן, יובל פלג, ורחל אליאור. עיקר טענותיהם שרשימת האוצרות שבמגילת הנחושת יכלה להיכתב רק בירושלים, בשל אופי המקומות והאוצרות הרשומים בה. במגילות יש מגוון רב של רעיונות סותרים, מה שמראו שהן לא נכתבו כולן בידי אותה הכת. כמות של כ-150,000 מילים בכ-15,000 כתבי יד שונים ובכ-250 חיבורים חדשים (לא כולל מאות מגילות ותהילים נוספים שהעיד הפטריארך טימותיאוס הראשון שנמצאו ליד יריחו במאה ה-8 לספירה, שכנראה קשורים לעדת קומראן וספרייתם) מעידים רק העתקי סופרים של טקסטים דתיים שונים - כשאריות מספריות, ושהן לא נכתבו קרוב למקום שנמצאו בו. מגוון כזה של מגילות יכול היה להגיע רק מהמרכז האינטלקטואלי והדתי הראשי בתקופה זו - ירושלים.

[280] להרחבה: Russel Gmirkin, The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict

הצעתי שמה”מ הינה תיאור אוטופי של מלחמת אחרית הימים, אך קרבות החשמונאים מהווים יישום חלקי שלה, כפי שיהודה המקבי הינו יישום חלקי של 'האיל בעל הקרן הגדולה' (חנוך צ' 9-16).           ייתכן שגם חלוקת הצבא הנלחם בחזית הקרב לבין השומרים על הערים והגבולות לפי מ' המקדש נח' 17-1, היא המקור לדרכם של החשמונאים הדומה (מק"א ה' 19-17, 62-55).

[281] 'וארא עד אשר צמחו קרנים לטלאים והעורבים גדעו את קרניהם וארא עד אשר צמחה קרן גדולה לאחד מן הצאן ועיניהם נפקחו; ויבט אליהם ועיניהם נפקחו ויקרא אל הצאן והאילים ראוהו וכולם רצו אליו; ועם כל אלה [ראיתי] עד אשר הנשרים והדיות והעוריות והאיות היו טורפים את הצאן ויעטו אליהם ויבעלום עד אשר נדמו הצאן אך האילים הם בכו ויצעקו; והעורבים נלחמו ויריבו אתו ויבקשו להוריד את קרנו ולא יכלו לו; וארא עד אשר באו הרועים והנשרים והדיות והאיות ויקראו אל העורבים כי ישברו את קרן האיל ההוא וילחמו ויריבו אתו והוא רב אתם ויקרא לעזרו כי יבוא; וארא עד אשר בא האיש אשר כתב את שמות הרועים ויביאם לפני אדני הצאן בא ויזרעהו ויושיעהו ויראוו הכל הוא ירד לעזרת האיל'. (תרגום כהנא, הספרים החיצוניים).

[282] בעיקר לפי ניצחון ישראל על הגויים במלחמות המתוארות באופן סמלי (צ' 13-12). ראו למשל צ'רלס 1912, עמ' liii, 208; מיליק 1976, עמ' 44; בלאק 1985, עמ' 20. קרוב לכך טילר 1993. דימנט, היסטוריה על פי חזון החיות, עמ' 268, חיזקה זיהוי זה לאור המצאותו של ספר חנוך במגילות והתאמה למגילות נוספות. מאידך, דימנט, ירושלים והמקדש בחזון החיות, עמ' 295, מציינת: 'קבוצת הבחירה זהה לעדת המגילות  - לתאריך שקודם למרד המקבים, כלומר בשנת 200 לפני הספירה, כשהשלטון על ארץ ישראל עבר מידי מלכי בית תלמי לידי שליטי בית סלווקוס'.

[283] דברים דומים אומר הרמב'ם על שמעון בר כוכבא, שעצם מיתתו ודאי שאינו המשיח )משנה תורה - מלכים י'א ,ג').

[284] ייתכן שלמספר 8 של הקרבות והיותו הפסד, גם קשור ומתואר בסרך המלחמה, בה מתרחשים שלוש מערכות-קרב: בתחילה, בני האור מנצחים 'שלושה גורלות יחזקו בני אור לנגוף רשעה'); במערכה השנייה, יד בני החושך על העליונה ('שלושה גורלות יתאזרו חיל בליעל'); במערכה השלישית, אלוהים, המלאך גבריאל וצבאות מלאכיו מסייעים לבני אור ('ובגורל השביעי יד אל הגדולה מכנעת קדושים יופיעו באחרית [חסר] לכלות בני חושך'). ייתכן שכיוון שהגורל השביעי נגמר, נגמרה גם השגחת השמיים הניסית. רפפורט, פירוש למקבים א', עמ' 208, מסכם שמלחמות יהודה המקבי כשלו לאומית צבאית ומדינית, אך ביטלו את הגזרות הדתיות.

[285] דברים דומים אומר הרמב'ם על שמעון בר כוכבא, שעצם מיתתו ודאי שאינו המשיח )משנה תורה - מלכים יא' ג'). ראו לעיל הערה 68??.

[286] מה”מ יא' 6 (וברית דמשק ז' 19; טסטימוניה; צוואת יהודה כד' 1) משתמשת בנבואה של במדבר כד' 17: 'דרך כוכב מיעקוב קם שבט מישראל', כאשר ברית דמשק וסרך העדה מפרידות בין הנשיא כשליט המדיני (המקור מיחזקאל לד' 24 ועזרא א' 8: 'שֵׁשְׁבַּצַּר, הַנָּשִׂיא, לִיהוּדָה') למנהיג הדתי (לרוב הכוהן הגדול). כשזיכרון ניצחון החשמונאים מהדהד בכל מרידות עמ'י, מדרש זה נשאר המוטיב עד לבר כוזבא שכנראה היה מנהיג מדיני ולצידו כוהן בכיר/מנהיג דתי (אלעזר?/המודעי?).

[287] הוכחה לכך היא באזכור מימוש נבואת נחום ?? בטוביה יד'. פשר לנחום אף שרד במגילות קומראן, ובו הוא רק נותן לו פירוש נוסף וחוזר (ולא הפשט הראשון).

[288] 'ושם ראיתי אחד אשר לו ראש הימים, וראשו לבן כצמר, עמו אחר שמראוו גבר (או אדם, איש) ופניו מלאים הדר כאחד המלאכים... ובן האדם אשר ראית יעיר את המלכים ואת התקיפים ממושבותיהם ואת בעלי השררה מכסאותיהם ויתיר את מתני החזקים וישבר את שני הרשעים'.

[289] 'חָזֵה הֲוֵית, בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם-עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא; וְעַד-עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה, וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי'.

[290] סנדרס, 1992, עמ' 12; 472-471, טוען שהיהדות מאז שיבת ציון היתה דת שמנהיגיה היו הכוהנים, והיא סבבה בעיקר סביב פולחן המקדש. זוהי גישתו של גייגר, תש"ט, עמ' 69, 88-84, שההלכה הצדוקית היא הקדומה והפרושית היא הרפורמטיבית, ואחריו שיכללו זאת חוקרים שונים, למשל לישנצקי 1912, עמ' 141-138, ובמיוחד ריבקין 1978.

[291] כגון: עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים, זולת שיבוש לוח השנה (ראו למשל: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14; ו' 11-14; פשק חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10).

[292] על כך ראו למשל: גפני, לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'.

[293] שיר הלל לשמעון התרסי במק"א יד' משתמש בתיאורי הגאולה מהמקרא, כגון: ויקרא כו', זכריה ח' 4,  מיכה ד' 4.

[294] אף מותו היה אכזרי נרצח ע'י טרפון בייסורים ב-143 לפסה"נ (מקבים א' יב' 39; יב' 39-13 כה'), מתיאור המתאים ל'עשו בו ונקמות בגוית בשרו' (פשר חבקוק ט' 2); 'אשר ישופטנו אל לכלה‏' (שם יב' 5). חיזוריהם של דמיטריוס הראשון ואלכסנדר באלאס אחריו מזכירים את: 'ויאספו אלו כול הגוים ויקבצו אלו כול העמים' (שם ח' 5). בכל אופן, להמתיוונים יותר מתאים תיאורים אלו, ויש מהכוהנים שמתאימים שאפשר שתחילה נראו כטובים, כגון מֶנֶלָאוֹס שהיה בן לשמעון הצדיק (לפי יוספוס), יאסון שהי אחיו של חוניו הרביעי.

[295] להרחבה ראו: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 56-81.

[296] 'אם אני כאן הכל כאן' (סוכה נג').

[297] 'נ̇ב̇יא̇י‏ [ש]קרא ד̇י קמו ב̇[ישראל‏] ב̇לעם‏ [בן‏] בעור [ה‏]ז֯קן מ̇ביתאל [צד]ק̇יה בן כ̇[נ]ע֯נ̇ה [אחא]ב̇ בן ק[ול]י֯ה [צד]קיה̇ בן מ֯[ע]שיה̇ [שמעיה הנ]ח̇ל̇מ̇י [חנניה בן עז]ו̇ר [נביאה די מן גב]עון'. הוא היחיד שמובא בשורה נפרדת את מקור מגוריו, למרות שזה רשום בירמיה ח', ומאידך, זה הנביא שקר היחיד שכתוב במקרא מקום מגוריו. כתוב פעם אחת בשורה 3 ובאותה שורה, מקום מגוריו של הנביא, אך זאת כיוון שאין לו שם. מאידך ייתכן וזוהי הנגדה (סמויה) לסיומו של ספר מק"א שבא להראות שיוחנן הורקנוס מתאים להנהגה וכהונה. להרחבה ראו: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 80.

[298] ראו ניתוח בהמשך על הצדוקים וממ"ת.

[299] שלוש ההלכות הן מר' ישמעאל ודבי ר' ישמעאל הדרישה להביא ביכורים, הלכות שחיטת חולין והאיסור לשחור בהמה הרה. להרחבה ראו: ידין, ממ"ת, עמ' 149-130; שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 143-141.

[300] עדת קומראן מציינת שאפילו היא טועה: 'במלאך חושך תעות כול בני צדק וכול חטאתם ועוונותם ואשמתם ופשעי מעשיהם בממשלתו לפי רזי אל עד קצו וכול נגועיהם ומועדי צרותם בממשלת משטמתו' (סרך היחד ג' 23-21).

[301] להוציא יוסי בן יועזר מול אלקימוס (בראשית רבה סה' כז', מהדורת תאודור-אלבק, עמ' 741-744), אך הוא כראשון טרם הזוגות, ובכל אופן ימיו לאחר מרד חשמונאי ולא בימי ב"ד.

[302] שאלת התיארוך הינה גדולה ועסקו בה רבים. ברושי, כת האיסיים וזרמים דתיים בימי הבית השני, טוען בעמ' 4 שבתקופה הנ”ל טרם היו הפרושים. יוספוס מזכירם רק מימי יונתן הוופסי בן מתתיהו (קדמה”י יג' 171-173), וטענתי שגם בשלב זה היו מעטים שטרם התגבשו לכת גדולה ידועה ומשפיעה.

[303] ולכן טוען פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום, עמ' 143, 159, שהממשלה מתייחסת לשלומציון המלכה.

[304] מסכת תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב', ג':'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב', ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב', ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו  - לא יכנס לבית המדרש' (בבלי ברכות כח' א'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה. להרחבה: פוסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה.

[305] אין בתורה חובת טבילה במקווה, שנם פסוקים מהם עולה לכאורה שישנה בעיה בעצם היותו של האדם טמא, כגון במדבר יט' 20. מויקרא יא' 36: 'אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר', אלו שיא הטהרה. קשה להכריע אם עדת קומראן התירה בדיעבד רחיצה רק במים נקיים: ??.

[306] מסקנות המורכבות מובאות בספרו. מקצתם שולבו בסיום ספר זה.

[307] אמנם בהמשך סיכומה עידנה טענתה זו. גם דבריה במבוא נכוחים: 'עתה, לאחר פרסומה המלא של של ספרות קומראן, ולאור המחקר הענף והפורה של המקורות השונים לגופם, נראו שהגיעה העת להתחיל להתחקות מחדש אחר המכלול ההלכתי כולו, לזרמיו, לגלגוליו ולהתפתחותו, ממקור צמיחתו במקרא ובמסורת הקדומה, דרך הילוכו בגן השבילים המתפצלים של ימי הבית השני ועד המערכת המגובשת, המסועפת והמשוכללת המעוצבת בספרות התנאית'. ראו להלן אזכור בנוגע לחוני המעגל.

[308] אם כי לעיתים התוצאה יכולה להיות זהה.

[309] הראשון - אנטיגנוס איש סוכו, מסר מסורת תורנית-הלכה אחת בלבד; יוסי בן יועזר איש צרדה העביר 4 הלכות; יהושע בן פרחיה הכוהן העביר רק הלכה תורנית אחת (שמעידה על כך שלוח השנה שובש); נתאי הארבלי לא העביר מסורת הלכתית; יהודה בן טבאי גזר החמרה בטהרה (טומאת מתכות) והקל בהריגת עדים. במשך שלוש מאות שנה ומעלה נמנו 6 זוגות בלבד. בתקופת הזוגות נתגבשו גם המסגרות הספרותיות, שהגיעו לשיאם הספרותי, סגנוני, צורני וכמותי, בתקופת התנאים. והם כידוע מחמישה סוגים: תרגום, מדרש, משנה, אגדה ומסתורין. הממצאים מועטים מכדי להשיב בלא מחקרים אינטנסיביים מקיפים במקורות התנאיים, ומחקרים כאלה הם בודדים. מענין שגם יוספוס לא ציין שהלכות האבות ממשה הן המשנה, ובאמירה כוללנית יהיה נכון לומר שהמשנה יותר דומה למסורות קומראן מאשר לפרושים הראשונים (ראו עוד בפרק על התנאים-חז”ל).

[310] ניוזנר, מפוליטיקה, עמ' 66; לוין, המעורבות הפוליטית, עמ' 27-25.

[311] "וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם - לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים, שָׁנָה בְשָׁנָה: לְבַעֵר, עַל מִזְבַּח יי אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה". יודגש כי 'מְזֻמָּנִים' מתייחס כנראה למועד מסוים, שגם הוא מצויין רק במ' המקדש ???.

[312] בסוף החודש השישי (אלול הירחי), לאחר 3 חגי 50 יום (שבועות הלחם, היין והיצהר). החג מוזכר גם במגילה 4Q409  (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 158).

[313] בכלל זה לא בויקרא כג' המפרט את החגים וקורבנותיהם, אלא רק 'עצים' מצוינים בויקרא ו' 5-6 כמקור לאש המזבח.

[314] בכתבי יוסף בן מתתיהו – מלחמת היהודים: הפרושים ידועים בתור שומרי החוקים ותומכי החוק  (א' ‏110); הפרושים שומרים על החוק בדייקנות והם האסכולה הראשונה (ב' ‏162). קדמוניות היהודים: הפרושים מעבירים לעם חוקים שנמסרו מדורות קודמים ואינם כתובים בתורת משה (יג' ‏297). הם גאים בידיעה המדוקדקת של החוקים (יז' ‏41); הם רואים חשיבות בשמירה על החוקים שנמסרו להם ומכבדים את הזקנים (יח' ‏12). חיי יוסף: הפרושים ידועים בתור מומחים בחוקי אבותיהם (‏191). בברית החדשה – פאולוס מעיד ששמר על מסורת אבותיו בהיותו פרושי (אל הגלטיים א' 14); במעשי השליחים (כב' 3 מתואר גמליאל כמלומד בדברים השייכים לאבות. שם גם מעיד פאולוס שהפרושים הם הקבוצה המקפדת ביותר על חוקי האבות (דו' 5). במרקוס ז' 15-1 מתוארים הפרושים כדבקים במסורת המצווה עליהם ליטול את ידיהם ודבקים גם במסורות אחרות. מתי כג' 4-2 מספר שהם יושבים על כיסא משה ומכבידים על העם בחוקיהם.

[315] ראו למשל: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14 ובפרט ה' 12: 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו'; ו' 11-14; פשק חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10.

[316] למשל: 'אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור, עד שיטבול' (יומא פ"ג מ"ג).

[317] ייתכן שכינוי חיובי זה הינו הקבלה הפוכה ל'כוהן הרשע' שבמגילות הכיתתיות, ומידה פחותה אף החלטתו להקדיש את חלק מרכושו לבית המקדש, בוצעה כנגד שיתוף הרכוש וההון בעדת קומראן.

[318] בראשית רבה סה', יוסי בן יועזר היה בדרכו להיצלב, ואין זה קרוב לתיאור המוות במשפטי אש וגופרית שבפשר חבקוק י' 5-13 על איש הכזב (???).

[319] 'וּדְיִקְרַב בְּמִיתָא, מִסְתָּאָב': אם פירוש ההלכה היא קיצור ימי טומאת הנוגע בטמא-מת רק עד הערב ולא שבעה ימים, אפשר שזו הטבילה ביום הראשון המוזכרת במגילת המקדש ??, שטוביה ?? הקפיד עליה כדי לחזור לביתו, וכך מוזכרת גם במגילה ???. יתכן בבמדבר יט' 14-16 לא הוזכר רחיצה ביום הראשון כיוון ששם היה כניסה למחנה – המצריך טהרה מלאה עם אפר פרה אדומה, וטהרה חלקית של היום הראשון שמתירה רק כניסה ליישוב – לא היתה רלוונטית שם.

[320] הספרא לויקרא יג' דורש זאת מלשון הפסוק או אל אחד מבניו הכהנים 'ואף כהן בעל מום או שוטה', ומשנה נגעים יב' ה' קובעת שאפילו בן לוי או ישראל תלמיד חכם אינו רשאי להורות פסק מוחלטת בתחום זה

[321] 'ואם משפט לתורת נגע יהיה באיש ובא הכהן ועמד במחנה והבינו המבקר[321] בפרוש התורה̇‏. ואם פתי הוא - הוא יסגירנו, כי להם המשפט‏'.

[322] 'תניא, טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו, שנאמר 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' - עמו במחיצתו'.

[323] עירובין (דף קד:) המכניס שרץ למקדש פטור.

[324] קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 53. אפשר שגם בברית דמשק יש ביטוי דומה, אך הוא מבוסס על ההדרתו של קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 33: 'מי] הנדה בקץ הרשע איש טה[ור מכול ט[מא]ה אשר [יעריב שמשו'.

[325] פשר תהילים לז' א' 25-26: '[פשר‏]ו על איש הכזב אשר התעה רבים באמרי ש̇קר כיא בחרו בקלות ולוא שמ̇[עו‏] למליץ דעת '. יוסי בן יועזר, הראשון מבין חמשת הזוגות, נשיא ישראל לפי מסורת הפרושים, כונה 'המקל': 'וְקָרוּ לֵיהּ, יוֹסֵי שָׁרְיָא' (משנה עדיות ח' ד') בגלל שלושת הלכותיו בענייני טומאה וטהרה במשנה זו (שבארמית - המצביעה על קדמותה ההלכה, ואולי אף המסורת הקדומה ביותר של הפרושים): 'עַל אַיִל קַמְצָא, דָּכָן' (התרת אכילת מין חגב); 'וְעַל מַשְׁקֵה בֵית מִטְבְּחַיָּא, דְּאִינּוּן דַּכְיָן' (התרת הנוזלים הטהורים שהמגיעים מבית המטבחיים שבמקדש כמותרים לשימוש - אף על פי שדם הקורבן התערב בהם), בניגוד למגילת המקדש לב' 12-15; 'וּדְיִקְרַב בְּמִיתָא, מִסְתָּאָב' (ייתכן שקיצור ימי טומאת הנוגע בטמא-מת רק עד הערב ולא שבעה ימים) בניגוד לפשט המפורש בבמדבר יט' 14-16, אך לביאור והצעות נוספות ראו: נעם, המהפכה הקומראנית, עמ' 119-118, 254-245. הלכותיו המקלות האלו, ובנו שהלך לתרבות רעה, שונות עד הפוכות מדרכה הקפדנית של עדת קומראן.           בימיו גם נתעוררה המחלוקת הראשונה בהלכה: אם סומכים את הידיים על ראש הקרבן ביום טוב או לאו (משנה חגיגה ב' ב'), וזוהי מחלוקת ברורה שאינה יכולה להתקיים בלוח השנה של עדת קומראן לפיו החגים לעולם לא יחולו בשבת.        חוקרים שניסו לזהות את 'איש הכזב' עם יוסי בין יועזר: E. Regev, 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27.

מדרש חנוכה, יעללינעק, חדק א', עמ' 134, הביא דמות קרובה שאפשר שהינה אחת מהמגונות במגילות: 'הרבה מישראל נהפכו למינות, והיה שם משומד אחד בליעל, תתני בן פחת שמו, שהיה יועץ עצות רעות על ישראל'. הוא יעץ לבטל תמיד של של שחר ושל בין הערבים, להכשיל את היהודים בזנות, לאסור עליהם הדלקת נרות בבית המקדש ולאסור אזכרת שמו של הקב'ה.

[326] בסיפור מפורסם זה, 4 נכנסו לפרדס ואילו מטטרון נענש בפולסא דנורא אף על פי שלא הזיק. נקודות החלפה נוספות של לעקיבא במקום חנוך, כגון הבאת מסורות שירת מלאכים משמיים (היכלות רבתי, ס' 106), גילוי נסתרות (אבות רבי נתן, נוסח ב' יב'; פסיקתא דרב כהנא, פסקה ד'), 'קושר כתרים לאותיות' (מנחות כט'; סינופסיס, 16-17). להרחבה ראו: אלאור, תהום הנשייה.

[327] מחלוקותיו ותשובותיו עם הצדוקים במגילת תענית תמוהות (חלקן מובאות בסעיף על 'בית אבשלום' בפרק על קבוצות הביניים), ואף עשה דרש בחלקות לבני בתירא בפסיקת שופר בשבת (משנה ראש השנה פרק ד' משנה א'). בנוסף, פעולותיו קשות ומעוותות: פגיעתו באוזנו של צדוקי (תוספתא פרה ב'); ענישת תלמידים לא קשובים לגלי עצמות (עונש שנפסק כנראה בהטפה לרבי שמעון בר יוחאי כשיצא מהמערה).

[328] 'וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יי'.

[329] הברייתא הקדומה אינה מביאה סיבה לכך, ורק הגמרא מציינת שהאיסור הינו ????.

[330] זאת בנפרד מרחיצת חלקי גוף כמו קידוש ידיים ורגליים, או קונטקסט קרבני שאינו קשור ישירות לטהרה, למשל 'וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם' (ויקרא א' 13). אף שההבחנות אלו חשובות, אבקש להתמקד בעבודה זו רק בטהרת כל הגוף.

[331] 'יכול יהיה מרחיץ אבר אבר – תלמוד לומר 'ובא השמש וטהר' (ויקרא כב, ז), מה ביאת שמשו כולן כאחת – אף במים כולן כאחת'.

[332] 'כל הטמאים קורין בתורה וקורין ק"ש ומתפללין, חוץ מבעלי קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים ואסרו בין בד"ת בין בק"ש ותפלה עד שיטבול, כדי שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין. ואח"כ בטלו אותו תקנה, והעמידו הדבר על הדין, שאף בעל קרי מותר בד"ת ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין, וכן פשט המנהג'. יש לציין כי חסידי הבעל שם טוב נוהגים לטבול יותר, וראה דבריו של הרב קיינבסקי: הרב חיים קנייבסקי בספרו אורחות יושר יא' כתב: 'ראיתי בספר אחד (כעת איני זוכר היכן) שכל החיבורים שנתקבלו בכל ישראל הם אלו שהמחבר נזהר בטבילת עזרא' – דהיינו כל החיבורים האלו צדוקים?!. כך נהג ריב"ש (כתר שם טוב, ריט') וראו: מאור ושמש, ויקרא, פרשת אמור; הבעש"ט, ליקוטים יקרים, יושר דברי אמת; ה'צמח צדק', אגרות קודש כ"ק אדמו"ר הצ"צ, אגרת כה'.

[333] כגון אצל חכמי אושה. על כך ראו ספרו של פוסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה.

[334] ברית דמשק כ' 15-13: 'ומיום האסף יורה היחיד עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים'; פשר תהילים ב' 9-5: 'ועוד מעט ואין רשע ואתבוננה על מקומו ואיננו פשרו על כול הרשעה לסוף ארבעים השנה אשר יתמו ולוא ימצא בארץ כול איש [ר]שע'. ההנחה שמורה הצדק נפטר בשנים הספורות טרם מרד החשמונאים או ממש בתחילתו, וארבעים שנה ממותו מביא  טרם עלייתו של יוחנן הורקנוס לשלטון ב-135 לפסה"נ. ארבעים שנה הוא מספר טיפולוגי ומתאים להחלפת דור המדבר, על כך ראו: Eshel, Hanan, 'The Meaning and Significance of CD 20:13-15,' in Parry and Ulrich, eds., Provo International Conference, 330-330.

[335] אולי גם 'קבר צדוק' שמוזכר במגילת הנחושת יא' 3 - נכתב אז, והוא בסגנון דומה של כתיבה שאינה מאפיינת את מורה הצדק (אם כי אינה בלשון רבים).

[336] אמנם ישנם בעלי תפקידים ומנהיגים בכל הזרמים עם שמות מתייוונים, אך אין בשמות בלבד או בכלל כדי להצביע על אורח חייהם. חיזוק לכך הוא תרגום השבעים ומגילות מקראיות שנמצאו בקומראן וכתובות ביוונית. לשמות משלחת לרומא בה שרדו שמות יהודים יוונים, ראו: מ' שטרן, 'על היחסים בין יהודה ורומא בימי יוחנן הורקנוס', ציון, כו' (תשכ'א), עמ' 1-22.

[337] זוהי תשועה, שאין אחריה עוד שיעבוד. לפירוש זה ראו דעת מקרא על המקום (עמ' רלז').

[338] לאמת ולקיים את הכתוב בחזון שבאחרית הימים תבוא גאולת ישראל.

[339] לקדש את בית המקדש.

[340] ישנה אמנם אפשרות שהגישה והכתיבה שונה עד הפוכה מעצם קהל הקוראים של המגילות השונות, כשבעוד 'מגילות מורה הצדק' מיועדות רק לפנים הקהילה – מאפשרות ביקורת חריפה, ואילו ממ"ת שמיועדת לכוהן חיצוני – הניסוח עדין ומכובד. גישה הפוכה זו קיימת במקרא באופן הפוך: כאשר יי ומשה מוכיחים את העם – הם עושים זאת בחריפות, ואילו כאשר הם מתבטאים על עמ"י שלא בפניהם (כמו בפרשת בלק והדרישה למחילה על חטא העגל) – הם מסנגרים על העם.

[341] ראו: קימרון וסטרנגל, מקצת מעשי התורה, עמ' 203. הם מניחים שלעותק שלא היה בו תיאור הלוח היה עותק לשימוש פנימי של חברי העדה, שאינם זקוקים לפרטים אלו של הלוח. משום מה עניין זה אינו מוזכר בהקדמת לההדרת המגילה בקימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 204. אולי בגלל שלילתו של שיפמן, מקומה של ממ"ת, עמ' 98-81 (במיוחד עמ' 84 הערה 14.       יש לציין שעותק של סרך היחד נגמר באותו במקום במזמור.

[342] חיזוק מה אפשר בקישור לפרסום עדכני של רצון ובן דוב בכתב העת Journal of Biblical Literature לפיו במגילה בת כ-60 פרגמנטים בכתב סוד, ופוענכה כמועדי יין ושמן. אך מועדים אלו כבר מפורטים במגילת המקדש, אז מדוע אם כן היה צורך לכתובם בכתב סוד? תשובה לכך יכולה להיות חלק מטענה זו.

[343] רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 211, מסכם את ההלכות הדומות והשונות של הצדוקים עם עדת קומראן.

[344] 'אוסרים את̇ ר֯א֯ש̇י ה̇פ̇רים אל הטבעות ו[‏  ] ב֯טבעות... אחר יהיו ט̇ובח̇ים אותמה...'. ידין, מגילת המקדש, עמ' 208, כבר עמד על כך.

[345] 'יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר. אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפים. ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי'. כתבו על כך ושהטבעות המשיכו לשמש במקדש כשדעת חכמים היתה נוחה עימן: אורבך, תרומתו של יגאל ידין למדעי היהדות, עמ' ;6 רוקח, הערות אכסניות, עמ' 263-264.

[346] 'היו מסרטין לעגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו אתא איהו בטיל משום דמיחזי כי מומא במתניתא תנא שהיו חובטין אותו במקלות כדרך שעושין אותו לפני עבודת כוכבים. אמר להם עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח נבילות הא שחיט להו אלא טריפות שמא ניקב קרום של מוח עמד והתקין להם טבעות בקרקע' (תרגום: היו עושים שריטה לעגל כדי שיהיה יותר קל לשחוטו, בא יוחנן וביטל מעשיהם משום שנראו שעושים בעגל מום. בברייתא נתנו פירוש שונה ל'נוקפים' – שהיו מהממים את העגל כמו שהיו עושים לפני עבודה זרה. אמר להם יוחנן, עד מתי אתה עד מתי אתם מאכילים נבלות למזבח, ושאולים האם עגלים אלו נהיו נבלות? הרי שחטו אותם ולא מתו בעצמם. אלא הכוונה שבמכותיהם ניקב קרום המוח נעשו טריפות, ולכן עמד יוחנן והתקין להם טבעות בקרקע שיקשרו את הבהמות לנוחות שחיטתם).

[347] אמנם לפי טבלאות של פרקר ודוברשטיין שנדונו אצל שוורץ (תשנ'ו [ב], עמ' 98), בשנה זו (130 לפנה'ס, לפי עדויות אסטרונומיות ואשורולוגיות) חל טו' ניסן (הירחי) ביום ראשון (ולכן לכאורה לא ניתן ללמוד על פי מי נהגה ההליכה בשנה זו בלבד.

שיפמן, הלכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה (ירושלים 1993), עמ' 92: ממקורות הבית השני עולה המגמה שלא להילחם בשנת השמיטה. סרך המלחמה (או”ח) אינה כוללת את שנת השמיטה בשנות המלחמה. מלה'י א' 60 ומקדה'י יג' 234 מספר יוספוס על נטישת מצור בשנת השמיטה.

[348] 'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'. החוקרים רגב איל (חבר היהודים והאידאולוגיה הפוליטית של החשמונאים) ורפפורט אוריאל ('למשמעות 'חבר-היהודים'') דנו אם 'חבר היהודים' הם כסנהדרין או כל עמ'י, אך לא העלו ודנו בהצעה זו של מועצת המלך ממ' המקדש, והדבר תמוה במיוחד שהמגילה מתוארכת לפי רוב החוקרים לתקופה זו, והרי זו היצירה העברית הקרובה ביותר לחשמונאים. חבר היהודים גם מתאים כניגוד למלכות הרודנית של ההלניסטים (ולמרות שיש סמל דומה: 'קרן השפע'). ביטוי דומה מופיע בהושע ו' 9: 'וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים, חֶבֶר כֹּהֲנִים, דֶּרֶךְ, יְרַצְּחוּ-שֶׁכְמָה: כִּי זִמָּה, עָשׂוּ'; ברית דמשק יב' 7-8: 'וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חבור (4QDb: 'חבר') ישראל'. יש לבחון את הקשר בין ההון לחבור ישראל, נוכח ההטפה החוזרת של בביטוי 'הון' בפשרים (פירוש למ' ברית דמשק, בן ציון, עמ' 342); חזון עמרם ב' 14: 'שמועת קרב מ֯בהלה תאב̇[ה חבו]ר֯תנא לארעא מ[צרין'.

[349] 'על כפיר החרון אשר יכה בגדוליו ואנשי עצתו'.

[350] 'פשרו אמון הם מנשה והיארים הם גד[ו]ל̇י̇ מנשה נכבדי'.

[351] מהקדמת נכדו לתרגום היווני: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'.

[352] האתוס על יוחנן הורנוס נשמר אצל יוספוס (קדמה"י יא' י' ז' 8; מלחה"י א' ב' 8): 'ניהל את המדינה באופן נעלה... הוא איחד בנפשו את שלשת הדברים המעניקים את האושר הגדול ביותר: הנהגת האומה, הכהונה הגדולה ומתת הנבואה', וחז”ל (ירוש'סוטה  ט' יד'), שתואם לצוואת לוי ח' 15. חז"ל אף השאירו שמו לברכה ולתהילה (ידין פ"ד ו') למרות שנהיה צדוקי בסוף ימיו (ברכות כט'). יש הסוברים שהוא דמות המגונה (אם בכלל מרומז על גינוי דמות) במגילת טסטימוניה (לעיל הבעתי ספק לגבי התאמת טסטימוניה לאביו שמעון או ליונתן דודו), אך אם כן ישנה התאמה, הרי שיש כאן סתירה לקרבתו עם עדת קומראן.

[353] קנאת הפרושים ביוחנן מתוארת במלחמה'י א' ב' ח' 67 ובקדמה”י יג' 288.

[354] 'עת רעה תשכח תענוג וסוף אדם יגיד עליו; בטרם תחקור אדם אל תאשרהו כי באחריתו יאושר אדם; לפני מות אל תאשר גבר כי באחריתו ינכר איש'.

[355] חוקרים סבורים שעד ימי יוחנן הורקנוס החשמונאים היו באופוזיציה, בגלל שמאז עלו לשלטון. ראו למשל: שוורץ, כהונה ומלכות, עמ' 19. רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 251, מסכים להתקרבות בין הצדוקים לחשמונאים, אך גם מסתייג.

[356] הביתוסים כתובים באחד מנוסחי כתב היד לתוספתא ידיים ב' כ'.

 ראו: גרינץ, עדת היחד - איסיים - בית (א)סין', עמ' 105-142. חיזוקים אטימולוגים נוספים לכך: מארמית – מרפאים (ראו גם דברי הימים ב' טז' 12),

[357] על פי פילון האלכסנדרוני, ייתכן כי מקורו של השם הוא בשיבוש קל (Essaioi) יווני של המילה (hosiotes) 'חסידות': 'הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראויים לכינוי זה'. https://www.haaretz.co.il/1.1785897 

[358] להרחבה ראו: באומגרטן, מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית.

[359] מגילת 448Q4 ב' 1-9: 'עור קדש על יו̇נתן המלכ וכל קהל עמכ ישר̇א̇ל אשר בא̇ר̇ב̇ע רוחות שמים. יהו̇ שלום כלם וע̇ל ממלכתכ י̇ת̇ברכ שמכ'. איני מקבל את סברת החוקרים שמגילה זו הובאה לעדת קומראן מבחוץ, דבר כזה אינו סביר בקהילה הדוגלת באמת הצרופה וקיצונית בדעותיה. ורמש הציע שאחד מחסידיו של יונתן בן מתתיהו כינה אותו מלך, על אף שהוא נשא רק בתואר כוהן גדול.

[360] חוקרים חלוקים אם מדובר על משיח אחד או שניים. כאן הנחתי שאחד.

[361] שתי האותיות האחרונות בשם חסרות (שורה 2). גם שאר המגילה מקוטעת והמהדיר פואש לא הציע פירוש קוהרנטי. ראו: #8498 : Puech, Jonathan le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân.

[362] למשל בסיפורו שמבקש לאכול מלוחים לאחר המלחמה (קידושין סו'), מבליט ומוכיח את ענוותנותו (בדרך אבותיו שאף נמנעו להכתיר עצמם כמלכים), בניגוד להצגתו כמתהולל. גם יוספוס מתארו: 'שעלה על אחיו בגילו ואורך רוחו' (קדמה”י יג' יב' 1; מלח' א' ד' 1).

[363] למשל (להרחבה ראו: לוריא, ינאי המלך):

• גיור האדומים והגלת הנכרים שסירבו להתגייר (קדמה”י יג' 258-257).
• כתיבת ספר תורה שאזכרותיה היו מזהב (מסכת סופרים ט'). השווה: מסכת סופרים פ'ד, ה'ה.
• כד' פלחים/טופרכיות (משנה תענית ד' ב') תואמות לכד' משמרות כהונה במקדש.
• התקנת גפן של זהב בפתח ההיכל (מידות ג' ח'; קדמה”י יד' ג' א').
• דיונו על הקורבן הנאה ביותר (כריתות כח' ע”ב).
• 'דבית ינאי מן דעלי' (בר'ר צח' ח'; ירושלמי תענית פד' ה'ה).
• בית ינאי בהר המלך (בבא מציעא פא' ע”א; ע'ז נ' ע”א).

[364] על כך ראו: The History of the Jewish People in the Age of Jesus Christ (175 B.C.-A.D. 135), Edinburgh 1973, p. 228 ; מ' שטרן, 'ניקולאוס איש-דמשק כמקור לתולדות ישראל בימי בית הורדוס ובית חשמונאי', בתוך: המקרא ותולדות ישראל: מחקרים לזכרו של יעקב ליוור, תל-אביב תשל'ב, עמ' 391 ואילך.

[365] היות שיוספוס לא מציין זאת, אמנם קשה להסיק מהשתיקה, אך הדבר הולם את אופיו התורני-פוליטי.

[366] יש גם לציין שהספרות התלמודית מוסיפה תמיד את הכינוי 'מלך' לשמו של ינאי; עיין, למשל, בחומר הנדון אצל י' אפרון, חקרי התקופה החשמונאית, תל-אביב תש"ם, עמ' 194-131.

[367] לצד העתקתו מסופרים יוונים ורומאים שלא אהדו את יוחנן הורקנוס וינאי. להלן מספר דוגמאות:

• זריקת האתרוגים של העם על ינאי ותקנת חיל להרחקתם מהמקדש (מלחה"י א' ד' ג'; קדמה”י יג' יג' ה'; משנה סוכה ד' ה' ועוד): לוריא, מינאי עד הורדוס, עמ' 125, מוכיח שהתקנת הגדר היתה לשמירת טהרה (קדמה”י יג' ה').
• יוספוס (קדמה”י יג' יד' ב') מתאר את לקיחתו זונות. זנות דומה מתוארת בממ"ת (טור ד' 4-11), בצוואת לוי יד' 5, ובמק"ב ו' 4. לוריא, ינאי המלך, עמ' 76, מוכיח שינאי שמכבד את אשתו ובונה על שמה עיר וצנוע בהלכותיו - אינו מתאים לאופנה הסובבת את ניקולאוס של חצרות ברומי ונציביהם במזרח.

[368] יש לציין שגם צדקת/פשט ינאי מול בן שטח דומה:

• שמעון רימה את ינאי בתשלום להתרת הנזירים (‫ירושלמי ברכות פ'ז הב' [יא' ע”ב]; בראשית רבא פרשה צא' ג'), לאחר שהתיר נדר, הלכה שאפילו התנאים-חז”ל הגדירו אותה: 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו' (משנה חגיגה א' ח').
• שמעון היה כפוי טובה לינאי למרות שאירח אותו לסעודה עם יהודי פרס (ירושלמי ברכות פ'ז הב'; בראשית רבא פרשה צא' ג').
• ששמעון החליף את הצדוקים מהסנהדרין בגלל שלא ידעו להביא ראיה מהתורה, אך דרכם של הפרושים לטעון שיש להם מסורת אבות/בע"פ שאינה כתובה בתורה (הגמרא/סכוליון על מ' תענית י').
• שמעון ביקש לשפוט את ינאי בגלל עבדו בעמידה, בניגוד לרוב השופטים, ולאחר מכן עוד קילל והמית אותם (סנהדרין יט' א'-ב').

בנוסף בעיתיות הלכותיו שלא קשורות לינאי: עדים זוממים הפוך מפשט המקרא והצדוקים (חגיגה טז' ע”ב), תליית 80 נשות אשקלון ביום אחד (משנה סנהדרין ו' ד').

[369] להלן מספר דוגמאות:

• שמעון רימה את ינאי בתשלום להתרת הנזירים (‫ירושלמי ברכות פ'ז הב' [יא' ע”ב]; בראשית רבא פרשה צא' ג'), לאחר שהתיר נדר, הלכה שאפילו התנאים-חז”ל הגדירו אותה: 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על אמנם
• מה שיסמכו' (משנה חגיגה א' ח').).
• שמעון היה כפוי טובה לינאי למרות שאירח אותו לסעודה עם יהודי פרס (ירושלמי ברכות פ'ז הב'; בראשית רבא פרשה צא' ג').
• ששמעון החליף את הצדוקים מהסנהדרין בגלל שלא ידעו להביא ראיה מהתורה, אך דרכם של הפרושים לטעון שיש להם מסורת אבות/בע'פ שאינה כתובה בתורה (הגמרא/סכוליון על מ' תענית י').
• שמעון ביקש לשפוט את ינאי בגלל עבדו בעמידה, בניגוד לרוב השופטים, ולאחר מכן עוד קילל והמית אותם (סנהדרין יט' א'-ב').

בנוסף בעיתיות הלכותיו שלא קשורות לינאי: עדים זוממים הפוך מפשט המקרא והצדוקים (חגיגה טז' ע”ב), תליית 80 נשות אשקלון ביום אחד (משנה סנהדרין ו' ד').

[370] הפרושים תירצו זאת שהחיוב של 'נָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר' (שמות כב' 27) חל רק אם הנשיא/מלך נוהג מנהג עמך (ב"מ מח ע"ב: ב"ב ד ע"א), קרי לפי הלכת הפרושים. אך אליהו הנביא כיבד את אחאב ללא תנאי כזה או בכלל (מלכים א' יח' 46). ישנם כמובן גם מדרשים ממלכתיים כמו מכילתא דרבי ישמעאל פא' (על שמות יב' 31).

[371] אומנם לפי סטראבון (גיאוגרפיה טז' ב' מ = שטרן (M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, I Jerusalem 1974, pp. 26-35) אלכסנדר ינאי הוא שהיה המלך החשמונאי הראשון, אך יש להניח שהוא לא שמע על כך שיהודה אריססובולוס - שמלך שנה אחת בלבד - קדמו בכך. ראו: שטרן, שם, עמ' 307.

[372] לתיאורי יוספוס כי יהודה אריסטובולוס היה המלך הראשון, ראו: מלחמה"י א' 70; קדמה”י יג' 301.

[373] ראו:  

70. J. Vanderkam, Sabbatical Chronologies in the Dead Sea Scrolls and Related Literature'; t . H . Lim (ed.). the Dead Sea Scrolls in their Historical Context . Edinburgh 2000 . pp . 159-178; Devorah Dimant, 'The Seventy Weeks Chronology (Dan 9,24–27) in Light of New Qumranic Texts' in The Book of Daniel in the Light of New Findings, Leuven 1993, pp. 57-70.

[374] מזכירה את 490 השנה של דניאל ט' 24 ומציינת את השבעים השבועות כעשרה יובלים (10 * 49 = 7 * 70 = 490 שנה): 'ב֯ש֯ב֯ו֯ע֯ היובל ה֯ראיש֯ון אח̇ר֯ ת֯ש֯[עה ה‏]יובלים. וי̇[ום הכפ]ו֯רים ה[וא]ה ס֯[וף‏ ]ה֯[יו]בל העשירי לכפר בו על כול בני‏ [אור ו‏]א̇נש[י‏ ]ג̇ורל מל[כי‏ ]צדק' (מגילת 11Q13 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 279] ש' 8-7). להרחבה ראו קנדי-הראל, ביום הכיפורים במגילות, עמ' 388-380, ונבואה זו לעניות דעתי התגשמה ביישום חלקי פירושי דחיות הגאולה המפורשות של עדת קומראן (ראו בפרקים: הגאולה בסוף כל הימים; יישומים חלקיים של נבואות התנ"ך על מאורעות בית שני). יש לציין שבסקירת קנדי-הראל (עמ' 381) התיארוכים הוצעו הן רק לאחר 120 לפסה"נ.

[375] 'ובק]ש[ו‏] פ֯[נ‏]י֯ בצר להם ולא֯ אדרש להם בעבור מעל֯ם‏ [א]ש֯ר֯ מעל[ו‏ ]ב֯‏[י‏] עד שלמות עשרה יבלי שנים וה֯ת֯ה֯[ל]כתם ב֯ש֯[געון‏] ובעורון' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 97). קשה לפרש אם לאחר 490 תבוא רעה על הארץ, או עשרת היובלים מתייחסים רק לתקופה הקשה עד מלוא 490 שנה. לפי מ' מעשי מלכיצדק יגיע הצדק לבני האור ומשפט העונש לבני הבליעיל.

[376] השווה: 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת ליי' (מלכים א' ו' 1).

[377] '  ]ל֯עת צוית֯ם֯ לבלתי  ]׺ם ותשקרו בבריתו ות]א֯מרו נלחמה מלחמותיו כיא גאלנו ]׺יכם ישפלו ולוא ידעו כיא מאס   ]׺׺ תתגברו למלחמה ואתם נחשבתם ‏] בקואו‏ משפט צדק תשאלו ועבודת ] תתנשאו‏ ויבחר ב‏[ם‏ ]׺[ ] לזעקה ] ותשית̇ו֯‏ [   ]׺מתוק'.

[378] אמנם לא ידוע לנו על מלחמות נוספות בתקופה זו מאז בית שני, כך שהחשמונאים הראשונים הם המושא הסביר למגילה כיתתית זו, או אחריהם בימי הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, כך שמגילה זו הינה חלק מ'המגילות הכיתתיות התיעודיות', והינה תיאור מימוש נפילת ירושלים כאמור בפשר נחום א' 3-2.

[379] אמנם לעיל בפרק על יוחנן וממ"ת הצעתי שעדת קומראן ויתרו כבר (וכנראה עוד יותר האיסיים לקורבם לפרושים [ובכך יצרו את חז"ל] על עיקרון לוח השנה, אם כי רב הנסתר מהגלוי בנקודות מרכזיות של כתות במאתיים האחרונות לפסה"נ, ועל כך מורחב בפרק על חידת לוח השנה.

[380] 'ברכה לשלום יונתן המלך'; שלומציון (331Q4, קטע 1 ב', 7); הורקנוס (332Q4, קטע 2, 6), אמליוס (333Q4, קטע 1, 4 ו-8 מזוהה כאיש הצבא הרומי M. Aemilius Sacurus שפומפיוס מינה כנציב סוריה מיד לאחר כיבוש ארץ-ישראל בשנת 63 לפסה"נ), פוטליאיס, '{יוסף בן קומ]דיוס' (תעודה כלכלית 4Q348).

[381] סיפור חוני המעגל - תענית ע"א, מרדכי כהן, גיליון מס' 3 - תשס"ז * 2006:

http://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=1&id=147

[382] השוו: 'הֲ‍יוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל? חָלִילָה, חַי יי אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה' (שמואל א' יד' 45).

[383] נזיר כד': 'איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים'. פירוש ??

[384] עדת קומראן אסרה את הגיית שם יי: 'וא]ש̇ר יזכיר דבר בשם הנכבד על כול הכ‏[   ] ואם קלל או להבעת מצרה או לכול דבר אשר לו‏ [   ] הואה קורה בספר או מברכ והבדילהו ולוא ישוב עוד על עצת היחד' (סרך היחד ו' 27 - ז' 2). במגילות התפילות והברכות כינוי יי הינו בעיקר 'אדני' ואחריו 'אל', וכך גם מדגישה תוספתא ברכות ז' ו' (ושאסור להשתמש ב'אל' ו'אלוהים' בתחילת הברכות). שבועה מותרת רק באלה: 'וכל האובד ולא נודע מי גנבו ממאד המחנה אשר גנב בו ישביע בעליו בשבועת האלה והשומע אם יודע הוא ולא יגיד ואשם' (ברית דמשק ט' 12-10, כנראה על ויקרא ה' 1). במקום השם המפורש, נהוגה במגילות קומראן הלא-מקראיות (כגון: מגילת טוביה הארמית 4Q196, קטע 18) ומכתבי תורה שלא מקומראן, כתיבה בארבעה קווים קצרים: "". מצורת כתיבה זו השתלשלה צורת הכתיבה 'יי' (ודומותיה) לשם הויה, כמצוי בסידורי תפילה רבניים עד ימינו. להרחבה ראו: שיפמן, הלכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה,  פרק ה': השבת אבידה וגזילה והשימוש בשם ה'.

[385] ציטוט ??.

[386] 'וכל כך גדול כוחם של אלה [הפרושים] אצל ההמון, שאפילו אומרים דבר נגד המלך וגם נגד הכוהן הגדול, מיד מאמינים להם'. גם פשר נחום ב' 8 מתאר כך את אפרים דורשי החלקות: 'אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים' , אך לעניות דעתי היא מכוונת למתייוונים בתקופה הטרום-חשמונאית.

[387] 'מן האיסיים ומנחם שמו, שהכל היו מעידים על מידותיו הטובות והיפות באורח חייו, וגם כי ניתן לו מאת אלוקים לדעת עתידות מראש' (קדמה”י טו' 372-9). על כך ראו: קנוהל, בעקבות המשיח, עמ' 108-100.

[388] יש לציין שפשר נחום ?? מתאר את אכזירתיו של כפיר החרון על תליית גדוליו. כאמור מוצע שזה חל בין המתייונים בתקופה הטרום-חשמונאית, ואילו חוקרים הציעו שינאי המלך ביצע זאת נגד הפרושים, אך דווקא מקרה זה הכי מתאים וידוע לנו, אך הוא מאוחר לדעת כולם. עם זאת, זוהי עוד דוגמה של יישום חלקי חוזר (גם לנבואות הפשרים).

[389] ופעם אחת בייתוסים! על כך ראו: ידין, מגילת המקדש, עמ' 97; רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 58-50.

[390] פילון האלכסנדרוני, ”על חרות הצדיק" פרק יב', סעיף 75 (תרגום מ.שטיין): http://www.daat.ac.il/daat/vl/philon/philon06.pdf

[391] פיקסנר, הר ציון, עמ' 270.

[392] לאחרונה שמעון גיבסון (יוחנן המטביל, בעיקר בעמ' 175-171) טען שמצא קברו בהר חרת בצובא. גיבסון סבור שיוחנן המטביל ביקש להתכונן לחזרתו של אליהו הנביא, בדומה לאלישע תלמידו.

[393] אין לארכיאולוגים הסבר על מקור המים הרבים שהגיעו באמות המים למקוואות הרבים בקומראן. יש לציין שגם בהר סיני ובירושלים מתואר שיו מעייניות, שכבר אין לנו ידיעות עליהם.

[394] מרומז בסיפור נעמן ואלישע הנביא: 'הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ; וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם יי אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם, וְאָסַף הַמְּצֹרָע. הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל - הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה. וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ, הֲלוֹא תַעֲשֶׂה; וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר. וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר' (מל"ב ה' 14-10).

[395]  משנה כריתות ו' ג' מציינת 'שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום'.

[396] תוספתא עדויות א' א': 'אמרו: נתחיל מהלל ושמאי'; תוספתא סוטה ז' יב': 'אף אתה עשה לבך חדרי חדרים והכניס בו דברי בית שמיי ודברי בית הלל, דברי המטמאין ודברי המטהרין'; 'בעלי אסופות' – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין.       תקופת התנאים ארכה כ-200 שנה עד מותו של ר' יהודה הנשיא (סוף המאה ה- 2) והורישה ספרות רחבה של מקורות הלכתיים בנושאים רבים ושונים, בסגנון הלכה פסוקה, בלשון קצרה ובעברית רהוטה ובהירה.  מתקופה זו שרדו מסגרות ספרותיות ענפות ושלמות של תרגום, משנה, מדרש, ואגדה). בתקופה זו גבר והלך מעמדם של חכמים, תנאים ושוני משניות. המשנה היתה הביטוי הספרותי של הקבלה והמסורת מרב לתלמיד.

כך מקובל, ראו: גילת תשכ"ח; בן שלום, תשנ"ד. כך סיכמה נעם, בית שמאי וההלכה הכיתתית, עמ' 67: 'אפשר שיתחזק הרושם העמום כי תפיסה הלכתית קדמונית, חמורה ותובענית, ששורשה בסמכות ובמסורת ולא בסברות ובהבחנות משוכללות, שפניה אל צורכי גבוה ולא אל נסיבות הדיוט, שעיניה נשואות אל אחידות, פרישות וטהרה במעשה היומיומי כמו בהגדרת הערונות המופשטת – הדיה של הלכה זו נשמעים מחלונות בית-המדרש של בית שמאי וממערות קומראן כאחד'.

[397] זוסמן, תש'ן, הערות 206, 237, דן בשאלה למי בית שמאי יותר קרובים – לצדוקים או לפרושים? והשאיר זאת בצריך עיון. ראו גם: א' באומגרטן, תשנ'ו, עמ' 394, הערה 6; נעם, תשס'ב; תשס'ד, עמ' 215-211.

[398] יבמות טז' ע”א, ירושלמי יבמות פ'א ה"ו ג'. ע”ב ושם: 'יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם אבל הלכה כב'ה והיכן יצאה בת קול רב ביבי בשם ר'י ביבנה יצאה בת קול'. גם המדרש החשוב של תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט' ב') בו נאמר 'נצחוני בניי' בא להנחיל עליונותם על בית שמאי וזרמים אחרים.

[399] ראו קמינקא א. בית שמאי ובית הלל בהלכה בצרון כרך ה'. ז. פרנקל דרכי המשנה עמ' 57-47.

[400] סברה היא שהיה שמותי (מבית שמאי), שכן בעלייתו נפסקו 18 הלכות כבית שמאי. גם ממהות 18 הלכות אלו ניתן לראות שבית הלל היו יותר קרובים לעם שהקל בהלכות טהרה ונכרים לעומת בית שמאי שקיבל מהכוהנים. קרב 18 הלכות אלו מהווה קל וחומר לזיהוי של שהפרושים והצדוקים כאפרים ומנשה, כיוון שפשר תהילים ב' 18-19 מתאר חיבורם יחדיו – דבר שלא סביר.

[401] 'אמר רב יהודה אמר רב זכור אותו האיש לטוב וחנינא בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל' (מסכת שבת יג').

[402] נחמן, ההלכה בכתבי יוסף בן מתתיהו, מסכם בעמ' 320 את 10 המקומות (הפחתתי 2 כיוון שהם גם במגילות) שבהם יוספוס מחזיק בדעת הפרושים, למול 13 מקומות של הצדוקים ועדת קומראן (3 לצדוקים ו-10 לעדת קומראן, אך עם הערות והסתייגויות מהותיות.

[403] המקור ישיר הראשון מאוחר (מהאר'י), אך אמרו על ר' אליעזר הגדול השמותי שהלכה כמותו לעתיד לבוא, ראו משך חכמה בראשית לב' טו'.

[404] בתרגום ארמי ובשרידי 'פשר' של כת יהודית-נוצרית (שהובאו בפירושו של הירונומוס לפסוק), דורשת על בית הלל ושמאי שהם מתעי העם, שיהיו לנגף ולמכשול (יש שם 'אטימולוגיות של דופי' לשמות הלל ושמאי: לגבי האטימולוגיה לשמו של שמאי ראו: אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, ירושלים 1957, עמ' 17: ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב תשכ'ז, עמ' 187, הערה 336). לדעת קיסטר, לתולדות כת האיסיים, הערה 79, 'שמאי' נדרש מן השורש 'שמם'=להחריב, ו'הלל' מן 'חלל', ושמא כדאי להשוות לירושלמי חגיגה ב' ג' [עח' ע”א]: 'ישמו בתיהם של אלו שישמו את בית אלוהינו', ובבית שמאי הדברים אמורים; 'אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת' בסיפור תחילתו של הלל (בבלי יומא לה' ע”ב).

[405] העיקרון השני החשוב של התאולוגיה המעתזלה שהפכה לתו היכר של התנועה הקראית  הינו רעיון הצדק (עדל). ברעיון זה טמונה האמונה בבחירה החופשית ובגמול ובעונש שבעולם הבא. הואיל והאדם חופשי לבחור בין טוב לרע, הוא ניצב בבוא יומו לפני משפט הצדק האלוהי, אשר מענישו על מעשיו הרעים או גומל לו על מעשיו הטובים.

[406] דניאל יב' 2; קוהלת יב' 7; יחזקאל לז' 14-1 – וראו להלן.

[407] ייתכן שיש ערבוב ספרותי עם הכותים, כפי שציין רשב'ג: 'כל מצווה שהחזיקו בה כותים מדקדקים בה יותר מישראל' (קדושין עה' א'). מה הקשר ??, הכותים לא האמינו בעולם הבא ??

[408] תחיית המתים מוזכרת ב: חנוך, צוואות השבטים, פסידו-יחזקאל, 4Q521. גם באחד התרגומים ?? לבן סירא. יש לציין שבחנוך כז' מצוין הגיא השמימי המקולל, הוא כנראה גיהנום.

[409] ההוכחה העיקרית לכך היא קיומם של ספר היובלים בן סירא ומגילת שירות עולת השבת.

[410] ובכך אני מחלק את מסקנתו של גייגר, שהצדוקים לא היו כת חילונית-אריסטוקראטית ומתיוונת, אלא קבוצה דתית שמרנית ומחמירה. ראו: מבוא של שכתב י' קלוזנר למהדורה בעברית של 'המקרא ותרגומיו' (גייגר, תש'ט עמ' 34-30).

[411] מושחתים הרודפים אחר מנעמי החיים, מתבוללים בתרבות היוונית ומבקשים עושר וכבוד.

[412] כך לעיר ??? וליבנה. על יוחנן בן זכאי ראו בהרחבה בנפרד.

[413] יוספוס מציין שישבו במצדה מנהיגי 'הפילוסופיה הרביעית' (קדמה”י יח' 23), ומקובל דעתו של מ' שטרן (תשנ'א עמ' 343-340) שאלו הקנאים הסיקריים. בן שלום טען בספרו (תשנ"ד, עמ' 175-171) שהאידיאולוגיה הקנאית באה במובהק מקרב בית שמאי.

[414] בשלושת פסוקים אלו יש ביטויים דומים. בספר טוביה מסורות נוספות של הלכות נישואין, החל מכתובה, ייחוד, נדוניה, ברכות ועוד. הנוסח הארוך (כהנא) הינו הקרוב למקור בעברית/ארמית של 7 מגילות טוביה מקומראן.

[415] פרופ' דוד פלוסר עסק בהשוואת המגילות (לאחר מותו התפרסמו עוד כמה מגילות) לנצרות, וסיכם שמצא יותר קרבה בין המגילות לספרות חז"ל, אך כאמור דעתי, הנצרות שאבה עקרונות מעדת קומראן, וממולצים בעניין שני המאמרים של שוורץ וקיסטר במבואות ומחקרים ב'.

[416] 'אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַייֵּם אָמֵן; אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֹּל; לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כָּל הָעוֹשֶׂה וּמְלַמֵּד, הוּא גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם; אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם לֹא תִּהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם' (מתי ה' 20-17).

[417] מתי פרק יב': 'בְּאוֹתָהּ הָעֵת עָבַר יֵשׁוּעַ בְּשַׁבָּת בִּשְׂדֵה קָמָה; תַּלְמִידָיו הָיוּ רְעֵבִים וְהֵחֵלּוּ לִקְטֹף שִׁבֳּלִים וְלֶאֱכֹל'.

[418] למשל: 'לא להחמיר על השבים מן -הגויים לאלוהים; רק לכתוב אליהם אשר ירחקו מטמאות האלילים ומן-הזנות ומבשר הנחנק ומן הדם' (מעשי השליחים טו' 20); 'כִי אִם תּוֹכוֹ שֶׁל אָדָם הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא בַּלֵּב כְּפִי הָרוּחַ וְלֹא כְּפִי הַכְּתָב אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי אָדָם תְּהִלָּתוֹ כִּי אִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים' (אל הרומים ב' 29), והגדירם "בני ישראל שברוח" (שקיבלו את אמונת ישו).

[419] 'ונשפטו במשפטים הרשונים אשר החלו אנשי היחד לתיסר בם עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל‏'. כאן ניתן לפרש את הפסוקים של עדת קומראן שבאחרית הימים המצוות יתבטלו. אך בברית דמשק כ' 34-31 יש לשון דומה שממנה לא עולה משמעות כזו: 'והתיסרו במשפטים הראשונים אשר נשפטו בם אנשי היחיד ‏<היחד‏> והאזינו לקול מורה צדק‏ vacat ולא יעזבו א̇ת̇ ח̇קי הצדק בשמעם אתם ישישו וישמחו ויעז לבם ויתגברו ע̇ל כל בני תבל וכפר אל בעדם'. הלכה ארעית שתתבטל עם בואו של נביא באחרית הימים מסופר במק"א יד' 41; ד' 46. ראו גם ב"ד ו' 11-8.

[420] נדה סא' ע"ב: '"זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא'; מסכת שבת קנא' ע"ב: 'וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה... והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ - אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה; הראשונים בשם המדרשים: 'למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל'. מאידך: 'ר' יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל, רשב"ל אמר אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל' (מגילה פרק א' הלכה ה').

[421] - ישו היה מקל (וודאי שהדורות אחריו כפאולוס שביטל המצוות) וסבר שאינו מעל המצוות (למרות שמקומות אחרים טען שלא בא לשנות) ובפרט בעניני טהרה. לעומת זאת, עדת בית צדוק היתה מקפידה ומדקדקת בכל התורה (אם כי יש אפשרות לפרש פסוק במגילת עדת היחד לביטול המצוות באחרית הימים).  עדת קומראן מאופיינת בהקפדה על המצוות לפי הלכתה, אך לעומתה ישו היה מקל ותלמידיו-שליחיו אף ביטלו כליל את המצוות.

- ישו גם אינו מתאים למשיח המתואר בישעיה א' ויא' כמלך לוחם ומנצח את הגויים (תיאורים אלו מיועדים לאחרית כל הימים עם גאולת ה' לפי: חנוך מ' 5-1, דניאל ז' 13 ועזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי) בתואנה שהוא גואל הנשמות ולא מהרומאים (מעשי השליחים א' 8-6). בעניין זה יודגש שישנה מגילה של 'בן האל' (246Q4) וגם היא מתוארת את ניצחונות בן האלוהים.

- ישו הוגדר כמעל כוהן מבית אהרון (יוחס לבית דויד, ואילו מורה הצדק היה כוהן), ואילו במגילות יש תיאורים למשיחים מאהרון וישראל באחרית הימים.

[422] יעקב אחיו של ישו היה פרושי אדוק, הוא הנהיג את כת הנצרות בהתחלה, כשבאותם ימים הייתה עדיין פרושית, וקרובה להלל הזקן. למעשה במשפט נגד ישו בסנהדרין, חז"ל הגנו עליו בגלל אמונותיו הפרושיות האדוקות מפני מפלגת הצדוקים.

[423] בצוואות השבטים יש פסוקים שלא ידוע אם הם תוספות נוצריות מאוחרות, כמו: 'עד אשר יפקוד עליון את הארץ. והוא בא כאדם, עם אנשים אוכל ושותה, ובשקט משבר את ראש התנין במים. הוא יושיע את ישראל ואת כל הגויים, אלוהים מתראו כאדם' (צוואת אשר ז'2-ג'4); 'ותראו את אלוהים בדמות אדם ותראו את אדוני במקום אשר בו יבחר אדוני, בירושלים למען שמו. ירושלים שמו' (צוואת זבולון 8ב'-8ג'). חיזוק לקיומן עולה ממגילת דברי דניאל 4Q Apocryphon of Daniel בה  מתוארת בארמית דמות המשיח או דמותו היהירה של שליט אשר יקום כ'בן האלוהים' או כ'בן עליון'. ‎4Q521 (4QMessianic Apocalypse): קטע 2 טור ב' + קטע 4: '[כי הש]מים והארץ ישמעו למשיחו [וכל א]שר בם לוא יסוג ממצות קדושים [...] כי אדני חסידים יבקר, וצדיקים בשם יקרא, ועל ענוים רוחו תרחף, ואמונים יחליף בכחו,‏ כי יכבד את חסידים על כסא מלכות עד, מתיר אסורים, פוקח עורים זוקף  כפ[ופים‏] [...]  ופר[י מעש]ה טוב לאיש לוא יתאחר ונכבדות  שלוא היו יעשה אדני כאשר ד[בר‏], כי ירפא חללים ומתים יחיה, ענוים יבשר ו[דלי]ם̇ ישבי[יע] נתושים ינהל ורעבים יעשר'. פרשנות הפשר מופיעה למשל במעשי השליחים ד' 25-27 (על תהילים ב' 1-2): 'אשר אמרת בפי עבדך דו: למה רגשו גויים ולאמים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו. כי אמנם נוסדו הורדוס  ופונטיוס פילטוס עם הגויים ולאומי ישראל על ישוע עבדך הקדוש אשת משחת'. רעיון הדואליזם ואור וחשוך רחב משותף.

מדעותיו של ישו נראו שהיה יהודי קנאי, ואולי הטפותיו נגד הפרושים (והצדוקים) תואמים לגינויים העדה נגד אפרים ומנשה. לישו היו מספר מטבעי לשון של המגילות הכיתתיות (בפרט 'בני האור'). פרופ' פראנק קרוס: 'הקבלות אלו, בין האבנגליון לפי יוחנן ואיגרות יוחנן לבין כתבי האיסיים, יפתיעו רק את אלה מהחוקרים שניסו למצוא באבנגליון לפי יוחנן השפעה יוונית חזקה. כעת מסתבר – כפי שסברה קבוצה קטנה של חוקרים זה זמן רב – כי קשריו החזקים ביותר של מחבר האנגליון היו לא עם העולם היווני או עם היהדות הפילונית, כי אם דווקא עם היהדות הארץ ישראלית – תפיסת האמת, הדעת, הרוח ואף ה'דבר' – מקורה לא בפילוסופיה היוונית או הגנוסטית, כי אם בתורת היהדות הכיתתיות. לפיכך, האבנגליון לפי יוחנן אינו ההלניסטי ביותר מבין האנגליונים, אלא במונחים מסוימים - היהודי מכולם'.

[424] מגילת ברית דמשק היא מגילת היסוד הכיתתית (ממנה יצאו קבוצות ביניהם האיסיים ואיתם מגילות יותר כיתתיות ומאוחרות - הסרכים) שמפרשת את התורה ומפרטת הלכות גלויות ונסתרות שמהן נפוצו ליהדות ולנצרות. שמה זה ניתן לה ע'י חוקרים במציאתה, למרות ששמה הנכון כפי שהוא מופיע בתוך המגילה עצמה ('ברית דמשק') – כבר נתפס ע'י הנצרות, למרות שנכתבה כ-200 שנה מאוחר יותר בימי סוף בית שני.

[425] ספר חנוך א' פרק קו' 1-12 ומגילה חיצונית לבראשית (דף 2) מתארים את לידתו של נח שנולד דומה למלאך, ולכן אביו למך פנה לאשתו לבירור. בספר חנוך ב' (הסלאבי) כג' מתואר שניר (אחיו של נוח, אביו של מלכיצדק) חושד באשתו צופמינה שבגדה עם איש אחר, כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה כי שימש ככוהן גדול. יתכן והעובדה שחנוך ומלכיצדק (עלה השמיימה במבול [חנוך ב' הסלאבי כג' 36, 63]) לא מתו, שימשה בידי הנוצרים טיעון לאישוש עלייתו של ישו השמיימה.          תיאור איש הימים בחנוך מו'???

[426] אחד התיאורים החשובים בספר חנוך הוא זה שמדבר על 'בר-אנש' – או בכינויו השני "בן-אדם" – שהוא שופט היושב לצד האל ומבדיל בין נשמות הצדיקים והרשעים. אותו בר-אנש מזוהה גם עם דמותו של המשיח, והתאים לתפיסה הנוצרית לגבי משיחיותו של ישו. חנוך מצוטט בברית החדשה, ואין כל ספק שהייתה לו השפעה גדולה מאד על התאולוגיה הנוצרית המוקדמת.

[427] המבקר תואם לבישוף. הפקיד. הכומר וסקרמנט הכהונה. כריסטוס "המורה" מקביל למלכיצדק (כנראה מלאך הטוב באחרית הימים) נגד ארמילוס שמקביל למלכירשע (מוזכר במגילה 4Q280 ).

[428] תשובה כחלק מטבילה היא חידוש של סרך היחד ג' 5-4 (ומקבילה בה' 14-13): 'לוא יזכה בכפורים ולוא יטהר במי נדה ולוא יתקדש בימים ונהרות ולוא יטהר בכול מי רחצ טמא טמא יהיה כול יומי מואסו במשפטי אל'; סרך היחד ה' 14-13: 'אל יבוא במים לגעת בטהרת אנשי הקודש כיא לוא יטהרו כי אמ שבו מרעתם כיא טמא בכול עוברי דברו', אך ייתכן שזהו האמור בישעיה א' 17: 'רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ - הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ הָרֵעַ'. הליך הקבלה לעדת היחד ארך כשנתיים בשלבים (כשלא מצוין בסופו דווקא טבילה, אך כן כניסה לטהרה היחד), ואילו יוחנן המטביל ביצע הטבלה מיידית מתוך הטפתו לגאולה הקרבה בפתח, אך בכל זאת לא התקרב למאכליהם (לוקס ז' 33-34 ועוד).

[429] ברכת ידיים על הראש לחולים (יובלים ??; מגילה חיצונית לבראשית ??, ???).

[430] דוגמאות להלכות: וידוי לכוהן (שעבר לכומר) ככפרה על חטא - penanace, הרבים הפכו להיות ה'קהל' - הכנסייה, סלע כיסוד הקהילה; תוכחה מסרך היחד ה' 20 – ו' 1 -אל– מתי יח' 15-17. להרחבה: שני מאמרים בעניין במגילות קומראן, מבואות ומחקרים ב'.

[431] 7.5 ספרים חיצוניים שנמצאו במגילות: חנוך, כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא. החצי הינו הספק לגבי שושנה 551Q4 ואגרת ירמיהו.

[432] וכך מספר יוספוס: 'ימי ארתששתא עד זמננו זה נכתבו כל מיני ספרים, אך לא זכו להיאמן עלינו כספרים הקודמים להם, כי לא קמו עוד יורשים כשרים לנביאים... כי בדורות שעברו עליהם לא ערב איש את לבו להוסיף עליהם הספרים האלה ולא לגרוע מהם ולא לשנות בהם דבר" (נגד אפיון I 42-41).

[433] במצהף קדוס נמצאים גם צוואות האבות משה ואהרון שאינן במגילות ים המלח, אך ישנן צוואות קרובות, כמו דברי עמרם. כמו"כ, ישנם ספרים חיצוניים שונים שמיעוטם בין מגילות קומראן, אך ההנחה שהתווסף מאוחר מהשפעה נוצרית, כיוון שנכלל בביבלייה כחלק מהברית הישנה, וכן כיוון שהמצהף קדוס כולל ספרים של חכמי הקהילה שנכתבו מאוחר מאוד - במאות האחרונות.

[434] השאלה אינה מתייחסת לתיארוך והזמן של אימוץ הספר/הלכותיו, ומרתקת לגבי לוחות שנה רבים הקרובים ללוח 364 יום של עדת קומראן, ובפרט את 3 הניסיונות של אומות העולם מהמאה ה-20 לקבוע לוח כזה בכל העולם (בעיקר נוכח הדיוק והמחזוריות המדהימה שמקלה על חישובי פיננסים וחשבונאות), שכשלו בגלל התנגדות רבנים וחוסר הדיוק לסינכרון – בעיית החידה ללוח המגילות עד היום.

[435] ראו: זיו, הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת.

[436] בניגוד מסוים לברית דמשק י' 14-יב' 6 (ובמגילות: ‎4Q421, 4Q264a, 4Q265 ) שבה פירוט ואבחנות שחלקן מקלות.

[437] יש לציין שאתיופיה היא המקום היחיד בעולם שעדיין נוהג לפי לוח שמשי מצרי של 360 יום לפי 12 חודשים בני 30 יום, ושסופו 5 ימי חג ראש השנה. כך שדווקא לביתא ישראל היה קרבה פיזית ללוח שמשי היותר קרוב ליובלים.

מרתקת העובדה שמעולם (זולת עדת קומראן) לא הצליחו ליישם את הלוח 364 יום, ובפרט את 3 הניסיונות של אומות העולם מהמאה ה-20 לקבוע לוח כזה בכל העולם (בעיקר נוכח הדיוק והמחזוריות המדהימה שמקלה על חישובי פיננסים וחשבונאות), שכשלו בגלל התנגדות רבנים וחוסר הדיוק לסינכרון – בעיית החידה ללוח המגילות עד היום.

[438] ולפי כן באיגרת אל הגלטים ד' 10-9 מרומז שתלמידו של ישו פול מציין שכולם חגגו ראש חודש ירחי, וכן היו מחלוקות של ראשי הכנסיות כיצד להזיז את הפסחא בתאריך ירחי מהפסח ההפרושי-ירחי.

[439] 'פשרו על הכוהן הרשע אשר רדף אחר מורה הצדק לבלעו בכעס חמתו אבית גלותו ובקץ מועד מנוחת יום הכפורים הופע אליהם לבלעם ולכשילם ביום צום שבת מנוחתם'. ראו גם פשר לתהילים ב' 11-10: 'עדת האביונים אשר יקבלו את מועד התענית ונצלו מכול פח̇י בליעל'. תכנון התנקשות מתואר גם בנחמיה ו', אך ללא קשר ללוח השנה.

[440] 'גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך'.

[441] כך סבר שטמברגר (1995, עמ' 86-85): לפי מעשה הטעיית הבייתוסים את בית הדין שקידש את החודש. אם הצדוקים סוברים שמועד קציר העומר הוא ממחרת השבת שבתוך חג הפסח, היה עליהם לחרוג ממנהגם זה כששבת וחג ראשון של פסח מצטלבים.

[442] להרחבה ראו: רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 90-97. הוא הוטה לסברה שהצדוקים והבייתוסים נהגו לפי לוח ירחי.

[443] משנה, ראש השנה א' ז', אך לא מוזכר בה הצדוקים.

[444] תוספתא, סוכה ג' א' (מהדורת ליברמן, עמ' 266). ראו: רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 70-66. גם ביתא ישראל דחו חגים מפני השבת, וביום הכיפורים אפילו אכלו פיסת לחם כדי לא לעבור על איסור הצום מהיובלים.

[445] תוספתא, ראש השנה טו'. מהקשרם של הדברים נראו שהבייתוסים ניסו להטות בערמה את תאריך קידוש חודש ניסן בידי בית הדין כדי להביא לכך שמועד קצירת העומר, וממלא מועד חג השבועות, ייפלו בימים שיתאמו את הלכתם במוצא"ש-ראשון.

[446] על פולמוסים קומראניים בנוגע ללוח השנה ראו למשל טלמון, 1989, עמ' 199-149. זולת המחלוקת העיקרית של חג השבועות.

[447] ראו לעיל בפרק 'אימוץ הלכות עדת קומראן ע'י יוחנן הורקנוס והצדוקים' על טענתי לגבי שני העותקים השונים של תחילת ממ"ת וכשבאחת מהן אין תיאור הלוח.

[448] במיוחד מלמדת ההסכמה של פילון (מקור ??) ויוספוס (קדמה”י ב' 318; ג' 240, 248) עם הפרושים בענייני הלוח הירחי, שהיה רווח גם מחוץ לחוגי הפרושים.

[449] גם ביובלים א' 10-7: 'בטרם אשכנם בארץ אשר נשבעתי לאבותם... וילכו אחר הגוים ואחר גלוליהם... כי עזבו את חוקותי ואת מצותי ואת מועדי בריתי ואת שבתותי'. אמנם המשך פס' 10 נוגע לבית המקדש הראשון, אך נראו שאין מדובר על תקופה זו, אלא על תיאור נוסף לעזיבת המצות.

[450] השמות הבבליים, המקובלים גם היום, מופיעים בספרי: זכריה א' 7, אסתר ב' 16, ג' 7, ח' 9, עזרא ונחמיה א' 1, ו' 15. בשמות אחרים מופיעים במלכים א' ו' 37, ו' 38, ח' 2, עם זאת, ראו טענתי לעיל בעניין בית חוניו ובית הכנסת ('פרוסאוכה') עם מגילת המזלות האסטרולוגיה 4Q318. בכך אני מסכים חלקית עם מחקריה (1953-1957) של אני ז'ובר (Jaubert) שאכן רשימת המסעות של בני ישראל בספר במדבר הינה לפי לוח 364, אך לא לגבי חיבורים אחרים מימי גלות בבל ואילך. ג'יימס ונדרקם בחן את מסקנותיה ואישש את עיקרן, תוך שהוא מתארך את הנהגת הלוח הירחי השמשי במקדש לימי גזרות אנטיוכוס (על פי דניאל ז' 25). אין בידי תשובה לשינוי המתואר דניאל ז' 25, זאת ועוד שהוא מתואר גם באפוקריפון ירמיה.

בין ספרי המקרא האחרונים מופיעים שמות חודשיים ירחיים, וכך גם בקאלו פסח שביב. בסיפור על ראש החודש הכפול בשמואל א' כ' מצביע על ראש חודש ירחי כפול, אם כי עדיין ייתכן שמדובר בראש חודש של לוח 364 שאחריו יום הפגע בין העונות. פסוקים מתהילים ובן סירא מעניקים לירח תלות לקביעת מועדים (עם זאת יודגש שעדיין במגילות של עדת קומראן יש את מועדי התגלות הירח ומלואו, וכן סינכרונו עם השמש אחת לשלוש שנים – ראו הערה 153 לקמן).

[451] תקופת המבול (בראשית ז'-ח'), ימיו של חנוך (שם, ה' 23), תחילת השנה באביב (שמות יב' 2; דברים טז' 1), חודש בן 30 יום (במדבר יא' 19) ותחילת היום בבוקר (ויקרא כג' 5-6, יובלים מט' 16-14, בניגוד לערב כיפור ושבת). קיסטר, עיונים בממ"ת, עמ' 47-44 התמקד רק בלוח המבול, והביא ראיות שונות. רבנים בודדים הודו שהלוח מהתורה אינו ירחי, כגון אי גאון וחיים זעליג וסלאנימסקי.

[452] להרחבה ראו גם: מלכי, דרכם הרוחנית של האיסיים, מקומראן לקונדליני, 2005.

[453] פילון האלכסדרוני תיאר את האיסיים בשניים מחיבוריו: 'שכל אדם ישר הינו בן-חורין' ו'סנגוריה על היהודים'.

[454] מלחמות היהודים ב' ח' 161-119; קדמוניות היהודים יג' 173-171, טו' 379-371, יח' 22-18; חיי יוסף 12-10.

[455] בחיבורו Naturalis Historiae 5:17. התרגום עפ"י ידין, תשי"ח, עמ' 222-223. יש לציין כי ישנה גם עדות של דיו כריסוסטומוס (המאה ה-3 לספירה), אך נראו כי הוא לקח את הדברים מפליניוס ולכן לא נהוג להחשיב עדות זו כראיה.

[456] על פי סינסיוס (אנ')‏ (Vita Dionis — Arnim II, p. 317): 'הוא משבח את האיסיים, עיר מבורכת מאד הממוקמת בקרבת 'המים המתים' בחלקה הפנימי של פלשתינה, באותה הסביבה של סדום'.

[457] עם זאת, על הזיהוי הקרוב ביותר לעדת קומראן, ובמקביל הרחוק ביותר לחז"ל, הוא לוח השנה – האם האיסיים נהגו לפי שמשי או ירחי. על כך אין מקור מפורש, רק רמז בדברי יוספוס שמתפללים לכיוון השמש. ראו בנוסף בפרק על חידת לוח השנה של הצדוקים.

[458] אנשי יריחו קרובים גיאוגרפית ליישוב קומראן. ברית דמשק י' 23-22: "אל יאכל איש ביום השבת כי אם מן המוכן ומן האובד בשדה".כך נהגו אנשי יריחו (פסחים ד' ח'; תוספתא פסחים ג' [ב'] יט'; כא'), ואילו התנאים החמירו בכך (ירושלמי פסחים פ"ד ה"ט, לא ע"ב). למעשה היתר אכילה זה דומה להיתר השתייה שבא אחריו – מותר לשתות במקום, אך אסור לשאוב ולאסוף (להכין): "ואל יאכל ואל ישתה כי אם היה במחנה בדרך וירד לרחוץ ישתה על עומדו" (ברית דמשק י' 23). בפסחים נו' ע"ב הביטוי 'אינה מן המוכן' מכוון למאכל כלבים בשבת, כקל וחומר שאינו מוכן לאדם. אנשי יריחו הקלו בעניין יחסית לחכמים – לא לגזור על מכבדות (כפות תמרים שבראש הדקל ככלי קיבול לתמרים) כמוקצה. יש לציין כי סמוך ליישוב קומראן נמצאו מאות אלפי גלעיני תמרים.

[459] קלויזנר, תשכ"ו, עמ' 24, ברושי, תשנ"ז, עמ' 301-302, שוורץ, תשס"ט, עמ' 612-614 הצביעו על רמזים 'חז"ליים' לאיזכור של האיסיים. ראו בנוסף: אליאור, תהום ונשייה. חז"ל מציינים שהיו 24 כתות של מינים טרם חורבן הבית (ירושלמי סנהדרין י' ה'). 7 כתות של צדיקים (ת"י לזכריה ד' 2, קטע 144 [א]).

השאלה המתבקשת מאליה – לו חז"ל אכן התייחסו לאיסיים, מדוע לא הוזכרו אלו בפירוש אלא רק ברמזים דקים?!

[460] זוהי טענתה של אליאור, תהום ונשייה.

[461] ראו: אלאור, תהום הנשייה.

[462] על כך ראו: שוורץ, כת מדבר יהודה והאיסיים.

[463] אמנם המונח 'מחנות' משמש לעיתים במגילות קומראן ככינוי ליישובים, ללא כל זיקה ל'מחנה' המקראי, אולם במקרה זה יש לדעתי לפרשו כמכוון כלפי ה'מחנה' המקראי, כשם שהקביעה שירושלים היא 'מחנה הקודש' קשורה בודאי ל'מחנה' המקראי.

[464] בדומה, משנה ט"ו בסוטה פרק ט' משנה מעידה על רבי חנינא בן דוסא כי 'משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה'. עדות זו קרובה לחורבן מצדה שבה שכנו איסיים.

[465] יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80), מנחם על הורדוס כילד (קדמה”י טו' 372-9), ושמעון האיסיי על חלומו של ארכאלוס (מלחמת היהודים ב' 111-113). בהקשר זה נציין שני חסידים: חוני המעגל שתפילתו כנבואה (ראו בהמשך), וחנינה בן דוסה החסיד "נחשד" כנביא (ברכות לד' ב').

[466] למשל: 'חסידים ואנשי מעשה' (משנה סוכה פ"ד).

[467] שמואל ספראי סבור שהמונח 'ראשונים' אינו בא להפליגם לימים ראשונים כלומר מאות שנים לפני כתיבת או המסורת לימי החשמונאים, אלא 'ראשונים לדור מוסר המסורת' כהלל ושמאי, וכראייה לכך הוא שהצירוף מופיע גם ב'זקנים ראשונים' (תוספתא ידיים, מהד' צוקרמנדל, פ"ב הט"ז). ביכלר, עם הארץ הגלילי, זיהה אותם עם חז"ל. פינקלשטיין, הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה, זיהה אותם עם חסידים מימי עזרא הסופר.

[468] ייתכן אף ששמות קרובים קשורים, כמו רבי חנינה בן דוסה החסיד, בפרט שהלכתו לנדר נזיר תואמת לחסידים ראשונים (בבא קמא ל'). יש לציין שר' עזריה מן האדומים רשם את האייסים כ'איסיאי' בספרו 'מאור עיניים'.

[469] אם כי ייתכן ויש קשר לפילוג בין הקנאים למתונים. גרץ (H. Graetz, Geschichte der juden, 3 II, Leipzig 1906, pp. 797-799) משייך את מחלוקת בית הלל ושמאי למחלוקת בין מתונים וקנאים טרם המרד הגדול. נדמה שהקנאים ניסו לשחזר את ניצחונות החשמונאים כאמור בשימוש מה”מ בניצוח עדת קומראן והחסידים.

[470] אימצו את קביעתו של פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים.

[471] עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים. ראו למשל: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14 ובפרט ה' 12: 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו'; ו' 11-14; פשק חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10.

[472] חז"ל למדו את העיקרון 'צדיק גוזר וה' מקיים' מאיוב כב' 28: 'וְתִגְזַר אֹמֶר, וְיָקָם לָךְ', ומשמואל ב', כג' 3 (מועד קטן טז' ב').

[473] ישנו מדרש שהיו 2,000 צמחונים שלא חטאו בחט העגל?

[474] 'מחוקקנו אימן רבים מתלמידיו לחיי שיתוף... הם גרים בערים רבות ובכפרים רבים ביהודה, בקהילות גדולות מרובות-חברים' (פילון האלכסנדרוני, היפותטיקה, קטע שני).

[475] שלושה אזכורים: 'וראשונים [לפי דיוק לשון התרגום היווני נראו שהכוונה לראשונים במעלה, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס] החסידים היו בבני ישראל' (מק"א ז' 12-14); 'ותאסף אליהם כנסת חסידים, כוח רב מישראל, כל איש השומע לתורה' (מק"א ב' 42); מק"ב יד' 6: 'אלה מן היהודים המכונים "חסידים'', אשר מנהיגם יהודה המקבי, מנהלים מלחמה ומורדים ואינם מאפשרים לממלכה למצוא יציבות'. מק"ב ו' 18 מזכיר סופר שייתכן והוא גם חסיד. להרחבה ראו: קאמפן, חסידים.

[476] שמואל ספראי עסק בדמות החסיד בכמה מאמרים. לדעתו, ובניגוד לצרפתי, החסידים אכן היוו תנועה או זרם חברתי. הם היוו חוג הקרוב לעולמם של החכמים הפרושים, אך לא זהה לו. ספראי מונה במאמריו השונים אפיונים שונים להתנהגותם ולתורתם של אותו חוג חסידים. כך הוא מציין את קרבתם היתרה לאלוקים המתבטאת בדימוי השכיח כ"בני בית" לפניו' את ייחודה של אמונתם המוחלטת בכך שזכותו של האדם מגנה עליו מכל רע אפשרי, את מעשי החסד המרובים שלהם ואת כוח תפילתם. נסים ומופתים תופסים מקום נכבד בסיפורים עליהם, תופעה שהיא נדירה למדי בסיפורים על חכמים אחרים. במאמר מאוחר יותר, "חסידים ואנשי מעשה", עמד שמואל ספראי על אפיונים ייחודיים נוספים של דמות החסיד. העניות היא אחד מקווי האופי שלו, כאידיאל. ספראי מייחס תפיסה זו לבן האי האי: "לפום צערא אגרה" (משנה אבות ה' כה').

[477] מהמאה ה-19 ביקשו מספר חוקרים לזהות את החסידים עם האיסיים, ראו: פראנקל, 1846; גייגר, 1871; קושלר, 1920. ביכלר, 1922, הכחיש טענותיהם.

[478] בן שלום, חסידות וחסידים. בספרו הציג כל חכם פרושי ורבני שנהג במידה טובה, ולא התמקד בחסידים שמצוינים מפורשות, ואף דחה את קשרם לעדת קומראן, על אף שהודה שהקו המרכזי ביניהם זהה – לפני משורת הדין.

[479] הרמן, חסידים קדמונים.  במאמרו ביקש להוכיח שההלכה החסידית משקפת רובד קדום ביותר בתוך הפרושים, שממנה נבנתה ההלכה המאוחרת, אך לא ניתן את ספרות קומראן וספרים חיצוניים.

[480] על מגילת יוחסים כידע גניאולוגי, ראו: קורן, ממגילות יחסים לידע שבעל פה.

[481] המדרשים על דברי הימים א' כח' 13-11 (וכן בדבה"י ב' ד' 7): 'וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת-תַּבְנִית הָאוּלָם... וּלְכָל-כְּלֵי, עֲבוֹדַת בֵּית-ה', הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יי': 'מגילת המקדש שמסר הקדוש ברוך הוא למשה בעמידה... עמד משה ומסרה ליהושע בעמידה... עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה... עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה... עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה... עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה' (מדרש שמואל, מהדורת באבער, עמ' 92); 'ריבונו של עולם, העמידני בשביל (מגילת) בית המקדש שמסר לי שמואל הנביא, אלא בבקשה ממך תן לי... שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש...' (אגדת בראשית, מהודרת באבער, עמ' 75-76). בנוסף: מגילה פ"א הלכה א' ע' עמ' א'.

[482] בשני מקומות במסכת מידות אומר רבי אליעזר בן יעקב על לשכה מסוימת במקדש: 'שכחתי מה הייתה משמשת'. מכאן הסיק התלמוד הבבלי שהוא התנא שהורה את מסכת מידות בכללותה על פי זכרונו, מלבד הפרטים ששכח, ובדומה עם הסתייגות גם בירושלמי.

[483] נזכרת ביומא לח'; ירושלמי פ"ג ה"ט; שקלים פ"ה ב' (מט ע"א); שה"ש רבה פ"ג.

[484] 'ולא יגלה סודותיהם לזרים'.

[485] נזכרת בראשית חכמה; ב"כ הל' סופרים; ירושלמי ברכות י' ח' (יד ע"ד); ספרי, דברים מח'. ראו גם פירוש הרשב״א: 'כן שנויה באגדת (במדרש) שמואל, במגילת חסידים מצאו כתוב אם תעזבנה יום יומים תעזבך, ובירושלמי תרומות סוף פ׳ האשה וב״ר פצ״ד מייתי לה בשם משנת חסידים. וכן כתוב בבן סירא (כ״ח ה׳)'.

[486] באנגלית מקובל לחלק את הספרים החיצוניים לשתי קבוצות (Pseudepigrapha, ו-Biblical apocrypha), אך כאן לא ינתן לך התייחסות ושימוש. יש לציין הרב אוקי שרקי שהינו בעל ידע היסטורי רחב מעודד לימודם.

[487] וכך הדברים מהמקרא: 'הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם' (???), 'סוד ה' ליראיו' ,

0???).

[488] ב"ד ג' 16-15, ו' 20-18; סרך היחד א' 9, ה' 12-7, ח' 16-15, ט' 14-13, 19-18. להרחבה ראו: בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.

[489] הדוגמה המפורסמת היא שוני הנוסח בדברים לב' 8: 'יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל/אל'. גם בספר החיצוניים, ובפרט חנוך ויובלים ב' (בה השמש מודגשת בבריאת יום רביעי, ובפרק ה' מפורטים המלאכים על בראשית ו' 1-4, וכל הספר מסופר מפיו של מלאך הפנים), במגילה חיצונית לבראשית (בה שלושת האנשים שביקרו את אברהם אבינו הם מלאכים), בטוביה (בו מלאך מלווה ומנגד אשמדאי).

[490] למשל: 'וברזי פלא֯כ֯ה֯ הודעתני' (ז' 27); 'כ̇י̇ הודעתני סוד אמת' (יט' 16);

[491] 'פשרו על מורה הצדק אשר הודיעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים' (פשר חבקוק ז' 5-4).

[492] 'ועתה חנוך, את אשר אמרתי לך ואת אשר הבינות ואת אשר ראית בשמים ואת אשר ראית בארץ ואת אשר כתבת בספרים... ולקחת את הספרים אשר כתבת אתה... ונתת להם את הספרים הכתובים בידך וקראו והכירו אותי... ומסרו את הפסרים הכתובים בידך בנים לבנים ודור לדור ומשפחה למשפחה... ובאחרית הדור ההוא אראו להם את הספרים הכתובים בידך וביד אבותיך, ושומרי הארץ יראום לאנשי אמונים עושי רצוני אשר לא יקראו בשמי לשוא'.

[493] נקודות החלפה נוספות של לעקיבא במקום חנוך, כגון הבאת מסורות שירת מלאכים משמיים (היכלות רבתי, ס' 106), גילוי נסתרות (אבות רבי נתן, נוסח ב' יב'; פסיקתא דרב כהנא, פסקה ד'), 'קושר כתרים לאותיות' (מנחות כט'; סינופסיס, 16-17). להרחבה ראו: אלאור, תהום הנשייה.

[494] בעוד התנאים התנסחו בביטוי ציטוטי התורה שלא כללו את המונח 'תורת משה', האמוראים כבר הרבו בשימוש מונח זה. כך גם האמוראים הקפידו על מסירת התורה ללא עיבוד: 'כל תורה שאין לה בית אב – אינה תורה' (ירושלמי פסחים לט' ע"א; שבת פז' ע"א).

[495] ''"וקנה לך חבר" – כיצד? מלמד שיקנה אדם חבר לעצמו: שיאכל עמו וישתה עמו ויקרא עמו וישנה כמו וישן עמו וילה לו סתריו, סתרי תורה וסתרי דרך ארץ' (מה' שכטר, עמ' 36).

[496] 'אין דורשין בעריות בשלה, ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו'.

[497] ניתן ללמוד זאת רק מהשמות הנוספים: 'חנוך השלישי'; 'שבחי חנוך-מטטרון'. ראו: ש' ליברמן, 'משנה שיר השירים', בתוך: מחקרים בתורת ארץ-ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 36-44; מ' בר-אילן, סתרי תפילה והיכלות, רמת-גן תשמ"ז.

[498] פירוש הסולם, פרשת תצווה, עמוד נו', קמד': 'נשאו עיניהם וראו חמישה אנשים מאלו פורשי המדבר, שהיו הולכים לאחר הזקן לבקש אותו לומר להם תורה. קמו. אמר רבי שמעון, מכאן ולהלאה מה שמך. אמר נהוראי סבא. משום שיש נהוראי אחר אצלנו, על כן קוראים לי נהוראי סבא. הלכו רבי שמעון והחבריה שלו עמו שלושה מילין. אמר רבי שמעון לאלו האנשים האחרים, למה הוא הדרך הזה לכם. אמרו לו באנו לבקש לזקן הזה שיאמר לנו תורה, כי מימיו אנו שותים במדבר, כלומר שהם תלמידיו שבמדבר. בא רבי שמעון ונשקו לאותו זקן. אמר לו נהוראי שמך ואור אתה, והאור שורה עמך. כי נהוראי פירושו אור'; פירוש הסולם, פרשת תצווה, עמוד ל', פ': 'כשהגיעו אליו אמר לו רבי שמעון במשא קשורה לך על גבך  אתה בא, כלומר שאין לך חמור שיישא משאך. רמז לו על מוחין דאחורים שאוחז שהם עליו כמשא, מי אתה. אמר לו יהודי אני. אמר רבי שמעון, דברים חדשים ודאי יש אצלך ביום הזה. אמר לו רבי שמעון, איפה הוא ארצך. אמר לו, דירתי היה בין אלו פורשי המדבר, שהייתי משתדל שם בתורה, ועתה באתי ליישוב, לשבת בצלו של הקב“ה בימים אלה של חודש השביעי הזה“.

[499] אמנם אין קשר ישיר בין מדרש זה למגילת מלכיצדק (13Q11), אך מהותה דומה, ושרד ממנה אך מעט.

[500] השווו: 'והמשכיל יבין וזכור את מלכי ישראל והתבנן במעשיה שמי מהם שהיא יראו ממשפטי התורה היה מצול מצרותוהם מבקשי התורה' (ממ"ת ג' 24-23).

[501] זאת ועוד, גם כשיובא דעת בת קול משמיים – יפסלוהו כ'לא בשמיים היא' (נגד תנורו של עכנאי של רבי אליעזר השמותי, בבא מציעא נט' ב').

[502] '... כשאמר הק"ב למשה 'כתב לך', בקש משה שתהא המשנה בכתב, ... א"ר יהודה בר שלום א"ל הקב"ה למשה מה את מבקש שתהא המשנה בכתב ומה בין ישראל לעכו"ם... אלא תן להם מקרא בכתב ומשנה בעל פה' (מדרש תנחומא, כ"י ורשה, פרשת כי תשא סימן לד').

[503] 'כתב המהלך (!) תחת הצורה ותחת האיקונאות - אין מסתכלין בו, ולא עוד אלא אף בחול אין מסתכלין בדיוקנאות, שנאמר: אל תפנו אל האלילים, ואלהי מסכה לא תעשו להם. אני ה' אלהיכם. מאי תלמודא? אמר ר' יוחנן: אל תפנו אל מדעתכם'.

[504] הנצרות קידשה 27 ספרים, והוציאה (או לא הכניסה) בין היתר את ספרים אלו מהקאנון שלה לברית החדשה בגלל שלא זכו ליותר מהכרה זמנית/מקומית: איגרת ברעבא (79-70 לס’), איגרת לקורינתים (בסביבות 96 לס’), דרשה קדומה, שמכונה גם האיגרת השנייה של קלמנס (בסביבות שנת 120 – 140 לס’), הרועה של הרמס (בסביבות 140-115 לס׳), הדידכאה, הוראות 12 השליחים (בסביבות השנים 120-100 לס’), חזון אחרית הימים (אפוקליפסה) של כיפא (בסביבות 150 לס’), מעשי שאול וטקלה (170 לס’), אגרת ללאוריקיאה (כנראה במאה ה-4 לס׳), הבשורה על פי העברים (100-65 לס’), איגרת פוליקרפוס לפיליפים (בסביבות 108 לס’), שבע האגרות של אוגנמיוס (בסביבות 100 לס’).

[505] '"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת" (ויקרא כו' 46): החוקים - אילו המדרשות. והמשפטים - אילו הדינים. והתורות - מלמד ששתי תורות ניתנו  להם לישראל אחד בכתב ואחד בעל פה. אמר ר' עקיבא: וכי שתי תורות היו להם לישראל? והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל: זאת תורת העולה. זאת תורת המנחה. זאת תורת האשם. זאת תורת זבח השלמים זאת התורה אדם כי ימות באהל. בהר סיני ביד משה - מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני' (קיב' ע"ג)

[506] ברית דמשק כ' 9-8, 32-32: 'כי אררוהו כל קדושי עליון וכמשפט הזה לכל המאס בראשונים ובאחרונים... והתיסרו במשפטים הראשונים אשר נשפטו בם אנשי היחיד ‏<היחד‏> והאזינו לקול מורה צדק'.

[507] 'מלאכי קודש עומדימ בוכים על[ המזבח‏      ] את בני̇ו̇ מן ה̇ארץ ומלאכי המ[שטמה‏        ] שמחים ואומר֯ים עכשו יאבד'.

[508] 'אמר רבי לוי בר חמא אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"... 'והתורה' - זה מקרא 'והמצוה' - זו משנה' (ברכות ה' ע"א).

[509] "וכול איש מאנשי היחד ברית היחד אשר יסור מכול המצוה" (סרך היחד ח' 16-17): ה'מצווה' היא ככל הנראו מצווה של 'החבורה'-הכת-העדה, מעבר לתורת משה שכלליה מקובלים על כל ישראל, ולכך מוקדשת פרשה זו (5) בסרך. כוונת התקנות (שלרובן אין בסיס מקראי) היא להבטיח שחיי החבורה יתנהלו ללא חיכוכים וללא מריבות ולמנוע מרידות ופגיעות בסדריה הטובים וברכושה של החבורה. זוהי חוקת עונשין משמעתית מובהקת. השווה להגדרת המשנה כ'מצוה' בברכות ה'.

[510] "כול איש מהמה אשר יעבר דבר מתורת מושה" (סרך היחד ח' 21-22): כפשוטו, זהו האיסור הראשון והמרכזי – תורת משה. אך סרך זה מביא מקצת איסורי תורת משה ולרוב אין גם מקור מקראי ישיר, כנראה כיוון שסרך זה בא לכוון הנהגת ומשמע קהילתית-כיתתית-עדתית, ואילו תורת משה הינה הכללים והעקרונות שמכוונות בעיקר לכל העם כקהילות.

[511] השווה ברית על התושב"ע אצל חז"ל: שמות רבא מז' א'; ירושלמי פאה ב'-ד'; גיטין ס' ב'; סנהדרין נט' א'. מנגד, היו כאלו שכפרו בברית זו (כמו צדוקים שכפרו ב'מסורת אבות'/תושב"ע): 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו' (ברית דמשק ה' 12).

[512] 'כי חג שבועות הוא וחג בכורים הוא, כפל חג הוא ולשני מינים החג הזה. כאשר כתוב וחרות עליו תעשה אותו; כי כתבתי בספר התורה הראשון אשר בו כתבתי לך'.

[513] היובלים מתאים ל'ספר הברית' המוזכר בשמות כד' 7, היות ורווחות בו מילה זו לצד 'תעודה' ו'לוחות שמיים'.

ממהותו של 'ספר התורה שנית' שאגרת שנשלחת לקבוצה אחרת, למדים שמטרתו להיות גלוי: מ' המקדש הינה כמגילת קודש נסתרת שהינה מסר ישיר בין האל למשה (בפרט מד' 5), בהנחה שתורת המלך היתה אמורה להימסר למלכים (נז' 1 מציינת שהיא 'וזאת התורה', במקום 'משנה התורה' שבדברים יז' 18). אמנם גם היובלים מסופר בגוף ראשון ממלאך הפנים למשה, אך הניסוחים בו מכוונים לכל העם, ובעיקר הוא היחיד ששרד מחוץ לקומראן בזרמים שונים, לצד שלושה מדרשים שמבוססים עליו: 'אסף הרופא', 'תדשא', 'ויסעו'. שימושו היה גם נפוץ בעדת קומראן עצמה, שכיבדה אותו בב"ד יח' 3-4: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם', וכתבה עליו פשר פאסדו יובלים 4Q255.

ההנחה ש'ספר התורה שנית' נדחה (גם) בגלל מחלוקת על לוח שנה (ובפרט חג השבועות שמגילת 513Q4 מציינת את התנגדותם להנף העומר בשבת), שאמנם לוח השנה 364 מופיע בשני ספרים אלו, אך ההדגשות ביובלים הן ציווים ואזהרות נגד לוח הירח.

בניגוד לטענת ספר זה, ייתכן שכאשר החשמונאים שינו את איסור המלחמה בשבת (מק"א ב' 29-33), בכך דחו את היובלים שבו הלכה זו (יובלים נ' 12), ואז יותר נכון לזהות את החשמונאים עם אפרים. ייתכן והמגילה הכיתתית 4Q264a גם אוסרת על מלחמה בשבת.

[514] במחקר התקבלה הקביעה שתורה זו היא ממ"ת, אך אבקש לדחות זיהוי זה: ממ"ת הינה בלשון רבים וכאן מצוין שנשלח בגוף יחיד; לפי התיארוך שיפורט בהמשך, וכאן רק יצוין שהתיאור אינו של ימי ההתייוונות הקשים כמו בברית דמשק והפשרים, אלא: 'וזה הו̇א אחרית̇ הימים שישובו בישרא֯ל֯' (פרק ג' – גמול המצוות); גם החלוקה לשתי קבוצות והעם ביניהם או שנוטה לטובת הקבוצה הנמענת, אינו תואם את כמות הקבוצות שמתוארות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק. עם זאת, תחילה הפנייה לוקחת בחשבון שהנמען אוהד אותם (ג' 9-8), עובדה שאינה סבירה לאפרים, אך כן ל 'פשרו על הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) ולכן אציע במקביל שמגילה זו אמנם נשלחה תחילה לאפרים, אך בהמשך ובעותק שאינו כולל את הלוח בתחילת המגילה, גם ליוחנן הורקנוס. התאמה מוקדמת לממ'ת ב' 60-58: 'ואין להביא למחני הקודש כלבים שהם אוכלים מקצת עצמות המקדש והבשר עליהם כי ירושלים היאה מחנה הקדש' מגיעה מתעודת כתב זכויות שמציין יוספוס בקדמה”י יב' 146-145, כי אנטיוכוס השלישי הורה על הלכות: 'ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר... ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים... גם אסור להכניס את העורות (של אלה)... רק בהמות המקובלות (על היהודים) מאבותיהם...', אם כי הלכות איסור הכנסת עורות טמאים ותרנגולות יש גם במגלת המקדש מז'-מח' – הקדומה יותר.      להרחבה ראו: קימרון וסטרנגל, מקצת מעשה התורה, 59/58, וכן: Schwartz, Daniel R. 'Josephus and Nicolaus on the Pharisees.' JSJ 14 (1983): 157–71. 'MMT, Josephus, and the Pharisees.' In Kampen and Bernstein, Reading 4QMMT, 67–80; קימרון, התרנגול והכלב ומגילת המקדש.

[515] אזכורים למגמת הדחייה: 'והנה טלאים נולדו לצאן הלבנים ויחלו לפקוח עיניהם ולראות ולקרוא אל הצאן; הם צעקו אליהם ואלה לא האזינו אל דבריהם כי חרשים היו מאוד ועינים כהו מאוד מאוד' (חנוך צ' 6-7) ; ברית דמשק ז' 15 (על עמוס ה' 26-27): 'המלך הוא הקהל וכיניי הצלמים וכיון הצלמים הם ספרי הנביאים אשר בזה ישראל את דבריהם'; מגילה 390Q4: 'ואדברה בהמה ואשלחה אליהם מצוה ויבינו בכול אשר עזבו הם ואבותיהם'; ובפשר חבקוק ב' 5-9  'פשר הדבר[ על הבו]גדים לאחרית א  הימים המה עריצ̇[י הבר]ית אשר לוא יאמינוא בשומעם את כול הבא֯[ות ע]ל֯[‏ ]הדור האחרון מפי הכוהן אשר נתן אל ב‏[לבו בינ]ה לפשור א֯ת̇ כול  דברי עבדיו הנביאים[ אשר‏ ]ב֯ידם ספר אל את  כול הבאות על עמו וע֯[דתו‏ ]'. אוֹרִיגֶנֶס (מאבות הכנסייה מהמאה השלישית) ראו בידי היהודים ספר 'סרבת סרבני האל', שפירושו: מלחמת לוחמי ה'. ג. אלון, מחקרים בתולדות ישראל, עמ' 20, סבר שמדובר במגילת אנטיוכוס, אך מילולית מזכיר את הסירוב של ספר תורה שנית.

[516] אפשטיין, מקדמוניות היהודים, עמ' קלז'-קלח', כבר זיהה אותו כ'איסיי לכל משפטיו וחוקותיו'.

[517] 'תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי (חסידות ,חסידות) מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי (קדושה, קדושה) מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן'.

[518] 'בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. בגדי קודש מדרס לחטאת'.

[519] ראו גם במגילת4Q409 .

[520] ראו: ורמן, ספר היובלים, עמ' 30-28.

[521] ראו: עפשטיין, מדרש תדשא; הימלפרב, הדים, 126-123.

[522] ישנו עוד ספר אחר בשם זה.

[523] בשאלה מתי נאסרה ומתי לראשונה הן הועלו על הכתב, דנו: אפשטיין, תש"ח, עמ' 692 ואילך; אלבק תשי'ט, עמ' 115-111; אורבך, תשכ'ט, עמ' 278-254, י' באומגרטן, שם.

[524] המושג 'תורה שבעל פה' מופיע לראשונה בחז”ל ואין הכרח שהוא פותח כבר על ידי הפרושים (ראו: י' באומגרטן 1972). הבדל בין שני מושגים אלו הוא, שהמונח 'תורה שבעל פה' מתייחס לאופן מסירתן, דהיינו: שאסור לכותבן ויש למסורן בעל פה. בהקשר אחר, יש לציין שמלבד שלעדת קומראן מגילות קדמוניות עם מסורות שונות שלהם, היובלים מתאר מסורתם כטרום תורה.

[525] 'הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת אבות, שלא נכתבו בתורת משה' (קדמה”י יג' 288), וכן בקדמה”י יג' 297, 408. המונח, אם כי תרגום מיוונית, מוזכר גם במק"ב ד' 15: 'בשומם לאל את ערכי (מסורת) האבות, ובחשבם את הכיבודים היווניים ליפים ביותר'. ראו גם דבריו של פילון ('על חיי משה', ספר ראשון ‏4): 'ואספר את קורות האיש כפי שלמדתי הן מספרי הקודש שהניח לדורות כמזכרת נפלאה לחכמתו, הן מפי זקני האומה' (פילון האלכסנדרוני, כרך א', ירושלים תשמ"ו, עמ' ‏213). הדברים עשויים להתפרש כהבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ראו על כך חיים טשרנוביץ (רב צעיר), תולדות ההלכה, חלק א, עמ' ‏6; גדליהו אלון, מחקרים בתולדות ישראל, חלק ב', תל אביב תש"ל, עמ' ‏238. רוב הפעמים של השימוש במונח תושב"ע בספרות חז"ל, הוא בהנגדה לתורה שבכתב.

[526] בנוסף ראו: ורמן ושמש, לגלות נסתרות, עמ' 90-83. לסקירת מחקר בעניין טובה של המחלוקת הכיתתית על התורה שבעל פה ראו: נעם, מגילת תענית, עמ' 216-206. טענות אלו וסגנונן מחזקות את דבריו של א' באומגרטן (1972, עמ' 72, 77), שהעובדה שהפרושים ניסו להעניק תוקף להלכה שלהם על ידי הטענה שיש בידיהם מסורת קדומה, מצביעה על כך שזו בדיוק היתה נקודת החולשה של ההלכה הפרושית: היו בה חידושים והיה צריך להצדיק אותם.

[527] "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה" (גיטין ס').

[528] 'דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב... ואי אתה כותב הלכות' (גיטין ע”ב; תמורה יד' ע”ב).

[529] ביטוי דומה נזכר בברית דמשק 266Q4 קטע 11 ש' 18-17: 'ואררו את הנוטה ימין [ושמאל מן ה]תורה' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 57).

[530] סרך היחד ט' 5-4: 'ותרומת שפתים למשפט כניחוח צדק'; 11Q5 (תהלים קנד' בפשיטתא): 'ואדם מפאר עליון ירצה כמגיש מנחה כמקריב עתודים ובני בקר כמדשן מזבח ברוב עולות כקטורת ניחוח מיד צדיקים'; ברית דמשק יא' 21-18: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון'. עיקרון 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ' (הושע יד' 3) אומץ אצל חז"ל ביבנה לאחר החורבן.

[531] להלן מספר דוגמאות:

[532] להרחבה ראו: שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 162.

[533] ליטורגית 30 קלפי התפילין ו-8 המזוזות לצד פרקים נבחרים ספר דברים נמצאו בקומראן כחלק מהמגילות לצד קופסאות הבתים של המגילות ??. אמנם תשמישי דת דומים היו בעולם העתיק, אך כאמור ככל, העולם העתיק קיבל מסורות רבות בעיקר מחנוך, וחלקם השתבשו אצלם.

[534] גיא שטיבל הביא טענות על שכונה קומראנית במצדה בהרצאתו ביום 1.5.18 במוזיאון ישראל (כנס מכון אוריין).

[535] גם רבי פנחס בן יאיר החסיד מוזכר ביישובי הדרום (דברים רבה ג' ג').

[536] 'זכורין לטובה ולב(רכה) כל הקהל הקדוש שהחזיקו ועשו... הש(ני)ה של שבוע... (שנת) ארבעת אלפי(ם) ו... מאות ו... שנה משנברא העול(ם)... לי בו יהי של(ום) על המקם הזה'.

[537] כתובתו מתארת יהודים שהקדישו את בית התפילה למלך תלמי ואשתו ברניקי.

[538] למשל ספר א' 70 (מובא אצל דיודורוס סיקולוס ובספרו האפולוגטי של יוספוס פלביוס נגד אפיון): 'באשר למשל שלהם (של מלכי מצרים) אף אחד מהם לא היה עבד מקנת כסף או יליד בית כי אם כולם בני כהנים מצטיינים ביותר, בני עשרים שנה ומעלה ומחונכים טוב יותר משאר בני עמם כך שהמלך, בהחזיקו את האצילים הדואגים לגופו והשומרים עליו יום ולילה, לא יטא למעשה חטא'; 'סופר כהן יקרא מספרי הקודש לפני המלך על מעשיהם המצטיינים של האנשים המשובחים כדי שילמד מכך'. להרחבה ראו טיוטת מאמרי על תורת המלך במגילת המקדש.

[539] ממנה הועתקה המסורת לספר המזלות שמקשרים בין מזל למלאך וחודש (בשם) ירחי, ראו גם: ברכות, דף לב' ב'; אסתר רבה פרשה ז', פסקה יא', זהר פר' ויחי.

[540] מנגד: '[עשרה מישראל‏] וכוהנים שנים ונשפטו לפני שנים העשר האלה‏ [  וכי יהיה‏] דבר בישראל על נפש על פיהם ישאלו ואשר ימרה‏ [את פיהם ולוא ישמע אל דבריהם‏] יומת אשר עשה ביד רמה'.

[541] 'זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא ייתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה'. קללה זו קרובה להרחבת הפשט כמובא לעיל 'לפני עיוור לא תיתן מכשול, וכן לסרך היחד ט' 17 ('ולסתר את עצת התורה בתוך אנשי העול') וב"ד טו' 13-10. יצויין כי פלביוס הזקן את מיקום האיסיים בעין גדי.

[542] כך תיאורו של יוספוס על האיסיים (???), הוא הדין לפי תוספתא מגילה פ"ג הכ"א: 'אין פותחים בתי כנסיות אלא למזרח, שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח, שנאמר: והחונים לפני המשכן קֵדמַ‏ה לפני אהל מועד מזרחה', אך הלכה זו לא באה לידי ביטוי בבתי הכנסת בשאר אזורי הארץ. השווה: 'המברך על החמה הרי זו דרך אחרת' (תוספתא ברכות ו'), אך זאת כנראה נוכח חטאם של בתי הכנסת בגליל שציירו את אל השמש (אולי הקלו בדו-מימדיות בניגוד לפסל תלת מימדי) בניגוד לעבודה זרה ג' ג'.

[543] באתר קומראן נמצאו לפחות 10 מקוואות מטויחות (ועוד 6 ברכות), אך ללא 'אוצר' (רייך, מתקני המים בקומראן). יש אחת מהמקוואות מקומראן היא השנייה בגודלה בעולם, רובן כוללות מדרגות וסימוני הפרדה (הנזכר בספרות חז"ל, כגון בשקלים פ"ח מ"ב) בין הטמאים לטהורים, וחלקן עם 4 הפרדות שאין בידינו להבין פשרם. להלכות טהרה במים ראו ברית דמשק י' 13-10.

[544] במגילות היובלים וברית דמשק יש קבצים של דיני שבת שניכרים בהם קווי דמיון לדיני חז”ל, שאינם מפורטים במקרא (משנה, חגיגה א' ח'), להלן חלק מההלכות המשותפות: זמן כניסת השבת, משא ומתן, דיבור בענייני חול, עבודה בשדה, הליכה מחוץ לעיר, בישול והכנת אוכל, שאיבה, עבודת נוכרי, איסור הוצאת רכוש, 'מן המוכן' - מוקצה (מדברי סופרים), הוצאת היונק, עבד ושכיר, יילוד בהמה, הקמת בהמה שנפלה לבור, מקום השביתה, אדם שנפל לבור, איסור ניגון, כלי טוח. להרחבה ראו: גינצרברג, 1976; שיפמן, 1993, עמ' 135-90. יש לזכור שהחוקרים ל' גינצבורג וח' רבין ראו בברית דמשק חיבור פרושי נוכח הדמיון ההלכתי לחז”ל, במיוחד בענייני השבת. מרתק שגם ביתא ישראל קיבלה הלכות שבת יותר מפורטות מהתנ"ך ביובלים (תאזאזה סנבת), אך לא את המפורטות דיה כברית דמשק. 

[545] על כך ראו: ורד, בית שמאי וההלכה הכיתתית.

[546] 'מה תלמוד לומר סופרים, אלא שעשו את התורה ספורות ספורות'.

[547] 'דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת'. בהקשר זה יצוין שמחלוקת בין עדת קומראן לאפרים היא על מונוגמיה, ובעוד מסתמן שהחשמונאים היו מונוגמיים, הפרושים אימצו את הפוליגמיה.

[548] ואכן אין שום פסוק כאסמכתא למשנה שבת. מאידך ברית דמשק פותחת וסוגרת את פרק השבת בפסוקים. ייתכן וגם מספר 24 פרקי המשנה בא בעקבות 22 הלכות שבת שביובלים (כמספר הדורות עד יעקב [???], וכמספר האותיות).

[549] שניהם מתחילים בהלכות על ישעיהו נח' 13, עוברים להכנות לשבת, ואז לדיני הוצאה. בשניהם יש רצף הלכות הקשורות לנוזלים.

[550] בשלושת פסוקים אלו יש ביטויים דומים, אך הנוסח המקורי מקומראן (בעברית ובארמית) לא שרד בקטעים אלו.

[551] ''וא[יש] כי יהיה לו מקרה לילה לא יבוא אל כול המקדש עד אשר [יש]לים שלושת ימים וכבס בגדיו ורחץ ביום הראישון, וביום השלישי יכבס בגדיו ורחץ ובאה השמש, אחר יבוא אל המקדש. ולוא יבוא בנידת טמאתה אל מקדשי וטמאו. ואיש כי ישכב עם אשתו שכבת זרע לוא יבוא אל כול עיר המקדש אשר אשכין את שמי בה שלושת ימים'.

[552] 4Q274, 4QTohorot A, פרגמנט 2 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 213).

[553] כפי שמצוין ב ויקרא כב' 7-4: 'אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב - בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר; וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע... נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ, וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב; וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים, כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר; וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים, כִּי לַחְמוֹ הוּא'.

[554] 'ואל יאכל ואל ישתה כי אם היה במחנה' (ב"ד י' 23); 'בדרך וירד לרחוץ ישתה על עומדו ואל ישאב אל כל כלי' (ב"ד יא' 2-1) ; 'וכל נפש אדם אשר תפול אל‏ {מי̇ם̇‏} מקום מים ואל מקום אל יעלה איש בסולם וחבל וכלי'‏ (ב"ד יא' 17-16). מאידך, מאזכורים אחרים ייתכן שמן הלאו אפשר ללמוד על ההן, כך שישנם כלים המותרים לשימוש והזזה: 'אל יטול בבית מושבת סלע ועפר‏' (ב"ד יא' 11-10) - אולי ניתן להרים דברים אחרים רק בתוך הבית או רק בחוץ; 'אל יוציא איש מן הבית לחוץ ומן החוץ אל בית' (ב"ד יא' 8-7). יוספוס תיאר במלחה"י ב' 147 את האיסיים: 'הם מחמירים מכל היהודים באיסור מלאכה בשבת, ולא זו בלבד שהם מכינים את ארוחותיהם מבעוד יום לבל יבעירו אש ביום השבת, אלא אף אינם מעזים להזיז כלי ממקומו'

[555] למשל, אליה שמואל הרטום, בהקדמה לפירושו של תפילת מנשה (בקובץ הערוך על ידי החוקר אברהם כהנא) סבר כי מחבר הספר היה יהודי מלומד שחי במצרים במאה הראשונה או השנייה לספירה.

[556] חכם ביקש לזהות את איסי בן יהודה כמנהיג של "מרד חכמים" נגד רומי בימי רבי. מ' הכהן, "תולדות התנא איסי בן יהודה", סיני, לד (תשי"ד), עמ' רלג-רמ.

[557] וכך גם מסורות בתרגומים הירושלמים נגד פירושם של חז"ל, כמו ה'בעירה' שהיא אש (ולא לשון בהמה).

[558] בחז"ל התנגדו להצעתו ופירשו אותה אחרת, אך גם יוספוס מסר הלכה זו (קדמוניות היהודים, מהדורת שליט, ירושלים ותל-אביב תש"ד, ד', כ"א, עמ' 234). על כך ראו: יהורם לשם, בביאת כל אדם הכתוב מדבר, עקבות פרושיים, חסידיים וכיתתיים ביסודה של הלכה.

[559] גם דעתו של ר' עקיבא במקום שאין רק שתי תורות, אלא תורות הרבה (ספרא, בחוקותי ח'), אפשר שמצביע על מסורות שונות ורבות שקיבל מעדת קומראן.

[560] ציטוט ??

[561] נראה שלאחר מכן חז"ל אימצו גישה ממלכתית ואפילו למנהיג נכרי: 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראו, איש את רעהו חיים בלעו' (פרקי אבות ג' ב'), וכן סתרוהו זאת במדרשים אחרים כמו: 'יפתח בדורו כשמואל בדורו' (ראש השנה כה' ע"ב).

[562] התמיכה בינאי הגיעה גם מבית חוניו - בניו של חוניו הרביעי, חנניה וחלקיה, שהיו גנרלים בצבא מצרים של קליאופטרה (קדמה'י יג' 353-355) והצטרפו למלחמתו נגד תלמי לתירוס (קדמה'י יג' 411). על קשרים נוספים בין עדת קומראן ליהדות מצרים, ראו בפרק על התפילה.

[563] מגילת 448Q4 ב' 1-9: 'עור קדש על יו̇נתן המלכ וכל קהל עמכ ישר̇א̇ל אשר בא̇ר̇ב̇ע רוחות שמים. יהו̇ שלום כלם וע̇ל ממלכתכ י̇ת̇ברכ שמכ'. איני מקבל את סברת החוקרים שמגילה זו הובאה לעדת קומראן מבחוץ, דבר כזה אינו סביר בקהילה הדוגלת באמת הצרופה וקיצונית בדעותיה.

[564] לפיהם הגאולה לפי מועד 490 שנה לפי דניאל ט' 24. גם קדמה"י יג' 301 מציין 480 שנה עד ליהודה אריסטובלוס.

[565] ראו גם: 'איסי בן גוריא אומר, נאמר כאן קדושה ונאמר להלן קדושה. מה להלן אסור באכילה אף כאן אסור באכילה' (מכילתא רל' על שמות כג' 19). לדאבון, לא שרדה הלכה מהמגילות (בהנחה שהיתה כזו) בנוגע לפירוש איסור זה, ולכן לא ניתן להכריע כי מסורת זה מקורה בקומראן. עם זאת, ישנן מסורות רבות של חז"ל שנלקחו מעדת קומראן, ורק בודדות לקראים, למרות שנפנפו בשיטת הפשט, אך גם חלק מחז"ל דגלו בשיטה זו, וכאמור – הפשט אינו פשוט..

[566] ספרא לוויקרא יט' 14; קידושין, משנה ב' ב'; מועד קטן יז' א'; מדרש אגדה לוויקרא יט' 14 (מהדורת בובר ב' 46); פסחים כב', ב' & עבודה זרה ו' ב'; חולין ז' ב'; בבא מציעא עה' ב'; מסכת כלה רבתי פרק ט' הלכה ח'. להרחבה: מאמרי; סמט, ישיבת הר עציון; פאלוך, אמי"ת אורות שאול.

[567] ייתכן שהירושלמי ממעט גם באגדות היא שבארץ ישראל היו ספרים אחרים שמיוחדים לאגדה, כגון מדרש רבה, פסיקתא ומכילתא.

[568] 'הוֹשִׁיבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם אמר ר' ירמיה זה תלמודה של בבל' (סנהדרין כד' א'); רבי זירא צם 100 תעניות כדי לשכוח את התלמוד הבבלי ולעלות וללמוד תלמוד ארץ ישראל ביישוב הדעת ודעה צלולה (בבא מציעא פה' א').

[569] ישנו פשר אחד על ספר בראשית (מגילה 4Q252 ד' 3), אך אינו פירושו פשט, ומקובל שאינה נכלל בסוגת הפשרים.

[570] 'הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל, הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן: תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ, וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת-אִישׁ'.

[571] אמנם חוקרים מתארכים את הספר לסוף האלף הראשון, אך הספר ערוך לפי סדר המקרא, ואילו אגדות חז"ל מובאות במפוזר במקורותיהם השונים (ויש המיחסים אותו ליוסף בן-גוריון).

[572] (בדברי ההקדמה לספר הוא נקרא בשם "תולדות אדם"), שהינו ספר פרושי (שלא נמצא במגילות או בנצרות), ואינו ספר הישר המוזכר ביהושע י' ?? ושמואל ב' א' ??.

[573] ראו: ספר קדמוניות המקרא, מתרגם ומפרש א"ש הרטום, תל אביב 1969- תשכ"ט. כינו אותו בטעות גם המיוחס לפילון או פסוידו-פילון. המחקר אודות פסוידו-פילון ראו: D. J. Harrington, `Pseudo-Philo: A New Translation and Introduction`, J. H. Charlesworth (ed.), The Old Testament Pseudepigrapha, 2, New York 1985, pp. 297-377; idem, `A Decade of Research on Pseudo-Philo Biblical Antiquities`, JSP 2 (1988), pp. 3-12; H. Jacobson, A Commentary on Pseudo-Philo`s Liber Antiquitatum Biblicarum with Latin text and English translation, I-II, Köln 1996 ; על ההיסטוריה של שם החיבור, ראה דיונו של הווארד ג'יקובסון בהקדמה, עמ' 199-197. לזהותו של הכותב, אם היה זה פילון או לא, וכן על המחלוקת בעניין זמנו, ראה באריכות: הרינגטון, עשור למחקר פסוידו-פילון (שם); הנ"ל, פסוידו-פילון: תרגום והקדמה (שם); ג'ייקובסון (שם), מעמ' 195 ואילך. מיכאל ודסוורת' M. Wadsworth, `A New Pseudo-Philo`, JJS 29 [1978], pp. 186-191, p. 189; 'פסוידו-פילון, תרגום מחדש ומבוא' [שם], עמ' 299), גם מאמרו 'עשור למחקר פסוידו-פילון' (שם), עמ' 4. לשפת החיבור ראו: הרינגטון, שם, עמ' 3. נראה שהחיבור נתחבר במקורו בעברית, תורגם ליוונית ואחר כך ללטינית. הטקסט בלטינית קיים ב-18 כתבי יד שלמים וב-3 מקוטעים.

[574] ר' יעקב בר אחא מספר בסהדרין נז' ב' שקרא בספר אגדתא על הלכת עונש מות לבן נח, ולא ברור החיבור של הלכה בספר אגדתא (אם כי אין חלוקה כזו בספרות קומראן, וספק לגבי חז"ל).

[575] אם כי בקבוצת קדמוניות אין הרבה הלכות.

[576] למשל, ספר הישר מספר על עלילות משה רבינו בארץ כוש ומלכתם, אך לפי התיארוכים ביובלים – שני תיאורים אלו מתנגשים ולפיכך אחד מהם לא נכון. קדמוניות המקרא מספר שאיוב התחתן עם דינה והביאו 20 ילדים – האם זה אפשרי עד הזמן שדינה מתה בשנת ??? לפי היובלים ??.

[577] 'אל ישלח את בן הנכר לעשות את חפצו ביום השבת'.

[578] תוספתא שבת פ”יד מ'א [ליברמן]: 'בראשונה היו אומרים: שלשה כלים ניטלין בשבת'.

[579] מפסוק זה קשה להבין אם מדובר בעונש מות או המרה לעונש אחר. יש לציין כי במגילת 159Q4 יש עונש מות כנראה לזקן ממרא: 'דבר בישראל על נפש על פיהם ישאלו ואשר ימרה... יומת אשר עשה ביד רמה'.

[580] ' פשרו על כפיר החרון [   ]מות בדורשי החלקות אשר יתלה אנשים חיים [  ]בישראל מלפנים כי לתלוי חי על ה֯ע֯ץ֯‏'. יש לקשור מגמות אלו למחלוקת על עדת זוממים, על כך ראו: נאה ושמש, עדים וזוממים, עמ' 315-293. 

[581] מאידך היו תנאים שהתפארו על הופכם תלמידים סוררים/רשעים לגל עצמות.

[582] יש לציין בבברית דמשק (270Q4 קטע 4 שורות 3-1 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ'??]) מובא כנראה הפטור לסוטה אנוסה (שתואם לספרי במדבר ז' [מהד' הורוביץ עמ' 12]), ואז יש סתירה חלקית לביטול עונש המות או לטקס שבמקדש, אך מעניין שגם בחז"ל יש הלכות לדין ולטקס ומאידך ביטולו (הלני המלכה תרמה טבלה של זהב שעליה נכתבה פרשת סוטה [יומא, פ"ג מ"י]). השוו את הפרגמנט בשם "עניין סוטה" מגניזת קהיר הכולל הדרכה לבדיקה באמצעות מים המכילים עפר מבית הכנסת במקום מהמשכן ושמות מגיים במקום הנוסח ההלכתי שאמור להיכתב במגילה: "אין לנו לא כהן ולא מים קדושים ולא משכן... דע ובין שאם יהיה האדם ירא שמים בזה הזמן וינקה נפשו מן החטאות ומן הזדונות וידרוך דרך הטהרה... הוא דומה למלאך ולכהן גדול, כל מה שיעשה לא יחזור פניו ריקם..." (פרופ' מיכאל שוורץ פולחן המקדש בספרות המגיה היהודית, עמ' 63-67).

[583] "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי ה': הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה".

[584] ביטול זה של עונש מוות מהתורה מקשה להבין את מהותה של הטפת עדת קומראן על יריביהם המקלים.

[585] מגילת תענית ד' בתמוז (כ"י אוקספורד) מתארכת את הביתוסין שהולכים לפי הפשט 'וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר', אך בברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34. 4QDf, 270Q4 Frg. 3, שורות 15-13) נמצאו בדיקות בתולים לנשים טרם הנישואים, כך שסביר שפשט זה לא נהג בעדת קומראן.

[586] מאידך ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ג: 'יכול אם הרגו בסייף יהרגנו בסייף, במקל יהרגנו במקל' (בניגוד לסנהדרין פ"ט ה"א ופ"ז ה"א) ומקורו כנראה מיובלים ד' 33. יש לציין את הלכתו של אליעזר השמותי ??? והנצרות שהפרושים נהגו כך בימי הבית ????

[587] מקור ??.

[588] 'ולא יקרא לאור הנר'.

[589] 'רבי יהושע בן קרחה אומר, ארבעים יום עשה משה בהר, קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה'.

[590] 'ויהי שם עם ה´ארבעים יום וארבעים לילה מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה? כשהיה הקב"ה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, וכשלמדו תורה שבעל פה היה יודע שהוא לילה!'.

[591] 'כל כתבי הקודש - מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן - ובין שאין קורין בהן. ואף על פי שכתובים בכל לשון - טעונים גניזה. ומפני מה אין קורין בהן? - מפני ביטול בית המדרש'.

[592] 'אף על פי שאמרו אין קורין בכתבי הקדש, אבל שונין בהן ודורשין בהן. ואם צריך לו דבר לבדוק - נוטל ובודק

ר' נחמיה אומר: מפני מה אמרו "אין קורין בכתבי הקודש"? מפני שטרי הדיוטות, שיאמרו: בכתבי הקדש אין קורין, ק"ו בשטרי הדיוטות'.

[593] הפרשן דוד אבודרהם הציע שהמשמעות של המונח "הפטרה", הינו לפטור – להחליף את קריאת התורה, אך סברה זו חלשה, מה גם תקנת קריאת התורה בשבת מיוחסת למשה רבינו (??)!

מאידך תוספתא שבת א' יא' התירה. ייתכן וזוהי עוד דוגמא של קרבת התוספתא למגילות.

[594] עדת קומראן טוענת שהיא חידשה הלכות בתחומים שונים בזכות התגלות חבריה ובראשם מורה הצדק (ראו הערה 192 בהמשך). חלק נוסף של הלכותיה, או לפחות מקורם הרחב-עקרוני, הוא מ'המגילות הקדמוניות' ו'המגילות ימי חורבן בית ראשון', אך עדת קומראן אינה מציינת ולא נרמז מדבריה אם 2 סוגי מגילות ראשונות אלו היו אצל הכוהנים שלפניהם.

[595] ראו: הלברטל, תולדות ההלכה.

[596] "אחת החידות הגדולות במחקר ספרות חז"ל היא ההוכפה של ספרות מדרש סכולסטית עשירה, מתוחכמת ומגובשת הערוכה על סדר הפסוקים, המחולקת לבתי מדרש שונים, המורכבת ממירות של עשרות חכמים, והכוללת טכניקות הרמויטיות מפותחות ומשוכללות ומגוון רחב של מינוחים טכניים. האם מדובר בתוצר של תצהליך התפתחותי רציף או שמא מדובר על מין 'מפץ גדול', שינוי דרמטי ופתאומי שחל בדרכי המרדש בתקופה זו? ואולי מדובר בשילוב בין שתי האפשרויות הללו? במילים אחרות, מה היחס בין ספרות המדרש לפרשנות היהודית שקדמה לה?" (פז, מסופרים למלומדים: פרשנות חז"ל למקרא לאור הפרשנות ההומרית, עמ' 3).

[597] מדרשי ההלכה המיוחסים במחקר לר' עקיבא: המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי; ספרא (למעט המכילתא למילואים ועריות); ספרי זוטא במדבר; חלק מספרי דברים (נה'-שד'); ספרי זוטא דברים. מדרשי ההלכה המיוחסים במחקר לר' ישמעאל: המכילתא דרבי ישמעאל; מכילתא דמילואים ומכילתא דעריות; ספרי במדבר; חלקים מספרי דברים (א'-נד', שד'-שהז'), מכילתא לדברים.

[598] אך סברה זו שגויה.

[599] ??

[600] מקבילות ביומא סו' ע"ב; סוכה כז' ע"ה; כח'.

[601] כך למשל הוא כותב: 'איננו יכולים להגדיר או לתאר מקורות אלו... מאשר שהמשנה ניסחה לגמרי מחדש את כל סוגי החומרים שעמדו לרשותה במגוון רחב של אוספים, עד כדי מחיקה גמורה של צורתם הספרותית ותבניתם המקורית' (ניוזלר, היסטוריה, כרך 21, עמ' 315).

[602] כהן, משמעותה של יבנה.

[603] S.J.D. Cohen, ‘The Signidicace of Yavneh – Pharisees, Rabbis and the end of Jewish Sectarianism’, HUCA, 55 (1984), pp. 53-27.

[604] שמה העדכני: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology.

[605] כנראה מדרשים אלו שמסודרים על ספרי התורה מאוחרים מרוב המשנה, וכן מעורבבים באגדה, ודעות שונות (כ'דבר אחר').

[606] לגלות נסתרות, עמ' ??.

[607] להרחבה ראו: שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות, עמ' 89-45.

[608] ראו: פז, פרשנות חז"ל למקרא לאור הפרשנות ההומרית.

[609] ראו: ש' ליברמן, 'ספר המעשים – ספר פסקים', תרביץ ב' (תרצ"א), עמ' 377; ח' אלבק, סיני נ' (תשכ"ב), עמ' צז'.

[610] ממ"ת ג' 8: "מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] על גב אלה" –  משנה עדיות ד' ח': "עושים טהרות על גב אלו".

[611] התנאים השתמשו במונח 'בראשונה' או 'משנה ראשונה' להזכרת מנהגים קדומים שהוחלפו בחקיקה חדשה.

[612] את הנסתרות יש לגלות רק לחברי העדה, כך גם בחזון עזרא יד' 6, 26, 47-44 וספרי דברים פז' (מהד' פינקלשטיין, עמ' 151): 'מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר'.

[613] הספרים האחרונים שיצאו על התושב"ע: הרב אריאל שמואל, נטע בתוכנו – פרקים ביסודות תורה שבעל פה; הרב יהושע ענבל, תורה שבעל פה סמכותה ודרכיה; הרב  מישאל רובין, חיי עולם נטע בתוכנו; הרב פרופ' הבלין, מסורת התורה שבעל פה; חיים שימל, תורת חז"ל תורה מן השמיים; מבוא לתורה שבעל פה, האוניברסיטה הפתוחה.

[614] ייתכן וחפיפה זו הינה הניקיון עם המים השאובים שביטלו חז"ל בהמשך.

[615] 5 מ'הקדמוניות': חנוך, מגילה חיצונית לבראשית, צוואת קהת, צוואת לוי הארמית, חזונות עמרם, ו-3 מ'מגילות חורבן בית ראשון': טוביה, תפילת נבונאיד, ירושלים החדשה. ייתכן וגם ספר שושנה (551Q4). ספר טוביה למשל שרד גם בעברית וגם בארמית, עובדה המצביעה שכך כנראה היו ספרים נוספים בארמית, והדבר מחזק את ההשערה ששרד נוסח מגילת אסתר בארמית 4QPrEsther (4Q550), שהינה בקבוצה/תקופה הקרובה אליו.

[616] הוכחה מכרעת לכך היא השפה העברית הגבוה והמרתקת במגילות השונות (במיוחד בבן סירא, בספרות החוכמה, ברית דמשק, הסרכים, ההודיות והמזמורים). מגילת התעודה כלכלית 4Q348 מוכיחה כי העברית היתה גם שפתם המדוברת/מסחרית. בהקשר זה יצויין כי ישנם עוד תעודות מסחריות מקומראן, ראו: 'תעודות לכאורה ממערות קומראן'.

[617] חז"ל החשיבו תרגומו כמופת תרגומי: 'תרגומא דידן' (קידושין מט').

[618] השווה: 'משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות' (תוספתא חגיגה פרק ב' הלכה ט').

[619] הראשון שהזכיר תרגום כתובים היה רב האי גאון. לדבריו: 'תרגום שאצלכם מניין לכם? ומי אמרו? כי מכדי יונתן בן עוזיאל לא גילה תרגום הכתובים כל עיקר. אין זה המצוי אצלכם אילא תרגום של הדיוטות. ולא עוד אלא שיש כאן בבבל תרגום אסתר כמה גונים משונים זה מזה, אחד יש בו תוספת הרבה ומדרשות ואחר אין בו' (ל. גינצבורג , גנזי שכטר ב', ניו יורק תרפ"ט, 86). תרגומו של יונתן בן עוזיאל 'אמר נביא וצדיקי אדהימנּו באלין במיתי עקא לא יזדעזעּון' על ישעיהו הנביא כח' 16: 'לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ' – תואם לפרפרזה של סרך היחד ח' 8-7: 'היא חומת הבחן פינת יקרבל יזדעזעו יסודותיהו ובל יחישו ממקומם'. להרחבה ראו: חכם, לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו. 'שבת קטו' מסביר שאין לקרוא בכתובים בשבת כדי  להצילם משרפה: 'בין שקורין בהם – בנביאים, ובין שאין קורין בהם – כתובים', אך ייתכן שכיוון שההפטרות הן מהנביאים.

[620] אפשר שעניינים קריאה נכונה, המאפשרת להבין במדויק את משמעות הדברים (ראו: משנה סנהדרין ז' ה'; שקלים ב' ד'). פישבן, פרשנות המקרא, עמ' 109-108, מציין אפשרויות אחדות לביאור הלשון 'מפורש' לפי משמעות מונח זה בלשונות שמיות במקרא. בהסתמך על ויקרא כד' 12: 'וינימחוהו במשמר לפרש להם על פי יי', וכיוצא בזה בבמדבר טו' 34: 'ויניחו אותו במדבר כי לא פרש מה יעשה לו', אחת האפשרויות היא לביאור הלכתי. פירוש זה יכול להשתמע גם לפי לשון 'מפרש' בארמית בעזרא ד' 18, שעניינה שם לפרש לפני המלך את משמעות המצב כדי שידע כיצד להחליט לנהוג בעניינו. ראו עוד היינמן, לשוננו, עמ' 115-108.

[621] השוו: 'וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה" (נחמיה ח' 7), וברש"י: 'שהיו מתרגמין לעם דברי תורה'.

[622] השוו: 'כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השנים והסכימו על דעת הראשונים' (ירושלמי שבת פ"א ה"ד).

[623] ספרי דברים, פ' עקב, מח': 'הרי הוא אמ': 'ישוטטו לבקש א' דבר ה' ולא ימצאו' (עמוס ח' 12)... ר' שמע' בן יוחי אומר: לומר שהתורה עתידה להשתכח מישראל, [וכבר נאמר] 'כי לא תשכח מפי זרעו' (דברים לא' 21). אלא איש פלוני אוסר איש פלוני מתיר איש פלוני מטמי איש פלוני מטהר – 'ולא ימצאו' דבר ברור'; בימי שמאי והלל נעשתה התורה כשתי תורות (סנהדרין פח' ע”ב).

[624] 'שהיו ביתוסים כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר... מלמד שאין כותבין בספר'. ראו גם: ספר 'סרבת סרבני האל'. 'בארבעה בתמוז עדא [נשרף] ספר גזירתא [ספר ההלכות הצדוקי]' (מגילת תענית פ"ד).

[625] כך גם סברה: E. Eshel, 'Personal Names in the Qumran Sect', A. Demsky, J.A. Reif & J. Talbory (eds.), These are the Names: Syudies in Jewish Onomastics, Ramat Gan 1997, pp. 39-52.

[626] ??

[627] אפיפניוס מסלמיס אמר שמסורות הזקנים נקראות אצל היהודיות משניות והן ארבע: אחת הנקראת בשמו של משה (משנה תורה); השנייה של רבי עקיבא; השלישית של יודא (משנת רבי); הרביעית של בני חשמונאי.

[628] אמנם אינה רשומה כמצות סופרים במסכת שבת המפרטת את הלכות הדלקת הנרות, אך כך היא במהותה, ולכן גם הרמב"ם הגדירה כך (הלכות חנוכה פ"ג ה"ג). אמנם מצוות פורים קודמות ואינם בתרי"ג מצוות התורה, אך הן כלולות בקאנון התנ"ך.

[629] למרות זאת, דווקא למסורת חנוכה אין מסכת משל עצמה.

[630] וייז, חיבור אנליסטי. גם מיליק, גילויים, עמ' 73, סבר שברשימה נרשמו תאריכים שהיה צורך לזכור אותם בכל שנה.

[631] למשל: הסכוליון/גמרא על משנה כה' שמשייכת את היום טוב יז' באדר (שאין סיבה במשנה סיבה לאיסור המספד) ליום מותו של ינאי יחד עם הורדוס. גם מבבלי מסכת סוטה כב' ע”ב  קשה להבין מי הוא פרושי אמיתי וטוב, ומי פרושי מזויף: 'אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין'. להרחבה ראו: נעם, מגילת תענית, עמ' 20 ואילך.

[632] השווה: 'המתרגם פסוק כצורתו – הרי זה בדיי, והמוסיף – הרי זה מגדף' (קידושין מט').

[633] בתרגום ליונתן לחבקוק א' 16: 'עַל כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ' נאמר: 'על כן מדבח לזיניה ומסיק בוסמין לסויתיה' המלעיגה על רומי ופולחן ה'סיגנה' המקובל בצבאותיה, וזה נקשר עם פשר חבקוק ו' 5-3: 'אשר המה זבחים לאותותם וכלי מלחמותם המה מוראם'.

[634] על מאפייניו של התרגום של התרגום הארצישראלי ראו:

A.DIEZ MACHO, "The Recently Discovered Palestinian Targum", SVT 1 (1960). pp. 238-244 ; Geoffrey J. Cowling, in his doctoral disserta tion, “The Palestinian Targum: Textual and Linguistic Investigations in Codex Neofiti I and Allied Manuscripts” (University of Aberdeen, 1968; M. C. Doubles, 'Indications of antiquity in the orthography and morphology of the Fragment Targum', In M emoriam P. Kahle, BZAW 103  (1968); Foster, Julia Adair. The language and text of Codex Neofiti 1 in the light of other Palestinian Aramaic sources. Harvard (18th ed.) FOSTER, J. A. (1969).

[635] גייגר ובאכר סברו שהתרגומים הירושלמיים קדמו לת"א, אם כי לא בצורתם הנוכחית. ברלינר, באספרוינד ואחרים התנגדו לדעה זו וניסו להוכיח את קדימותו של ת"א, אבל בימינו שבו קאהלה ודיאז מאצ'ו inriDym על קדמותו של ת"י. לדעתם נוצר ת"י בסוף ימי בית שני, ונשתמרו בו מסורות מלפני תקופת התנאים ומלפני ימי הנצרות. מבחינת התוכן הם מגילם קרבה גדולה מאוד לאונקלוס ולספרות חז"ל, ומבחינה לשונית הם משקפים שלב מאוחר לת"א אך מוקדם מן התלמוד הירושלמי.

[636] כך כבר טען באומגרטן, הלכת קומראן בתרגומים, עמ' עמ' 50 ואילך. אורבך, עמ' צה', קד', טען נגדו שבחז"ל הותרו מסורות השקפות ופירושים מגוונים (ולכן למשל חז"ל מביאים דעות יחיד).

[637] למאמר מסכם על תרגומי המקרא הארמיים, ראו: כשר, תרגומי המקרא הארמיים.

[638] יצחקי, ההלכה, עמ' 10-7. ביקורת על שיטתו של יצחקי (המגיע למספר גדול זה), ראו: מאורי, התרגומים הארמיים, עמ' 9.

[639] 'אפילו מרים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם'.

[640] להלן סקירתם וקיצורם: תי"ק (ג) – תרגום הקטעים, כתב-יד פאריס (על-פי: מ. גינזבורגר, תרגום ירושלמי לתורה, פאריס, ברלין תרנ"ה); תי"ק (ד) – תרגום הקטעים, נוסח הדפוסים וכתבי-יד אחרים (על-פי: M. Doubles, The Frogment Targum, Diss., St. Andrews Univ. 1962); תי"ק – תרגום הקטעים, במקום שישנה זהות בין תי"ק (ג) לבין תי"ק (ד); ש"נ – הערות השוליים הבאות בכתב-יד ניאופיטי שמן הוואטיקאן.

[641] The best text is to be found in Manuscripts A and E of the Cairo Geniza: the distinctive  (מיוחד)readings of this latter text are also to be found - amongst others - in the margin  (שוליים)of Neofiti I.

[642]. הרב מ"מ כשר, שהפליג בחשיבותו ואף כינה אותו "תרגום ירושלמי השלם", הקדיש לחקירתו פרקים רבים בכרכים כד' ולה' של ספרו "תורה שלמה". גם הרב ראובן מרגליות "ניצוצי אור" על הש"ס, ב"ב צט, א, המוכיח שנוסח ת"נ היה מוכר לרשב"ם. הפרסום המדעי של תרגום ניאופיטי (ת"נ) = A. Dίez-Macho (ed.), Neophyti 1: Targum Palestinian Ms de la Biblioteca Vaticana, 1-5, Madrid &Barcelona 1968-1979

[643] להלן דוגמה: תרגומה של התיבה נערה (על בראשית לד' 12) בתרגום ניאופיטי: רביתה, וכן בגניזת קאהיר רביתא. בשני התרגומים הכתוב: ולקחתי אתכם לי לעם (שמות ו' 7) מתורגם: 'ואפרש יתכון למשיי לעם קדישין' (בקטע מהגניזה: קדיש [במדבר כח' 8]). בתרגום ניאופיטי: 'ביומא קדמיה יום טבא וארוע קדיש כל עבידה דפלחן לא תעבדון', ובדומה לזה בקטעים מגניזת קאהיר: 'ביומא קדמיא יום טב וארוע קדיש כל עבידה דפלחן לא תעבדון'. קשר זה מלמד על חשיבותו הרבה של תרגום ניאופיטי, הדומה לקטעים של התרגומים מגניזת קהיר הנחשבים כמעולים ביותר.

[644] ראו: אנציקלופדיה מקראית, עמ' 755-754.

[645] ראו: טלמון, האם נודעה מגילת אסתר.

[646] ראו: הבלין, מסורת התורה שבעל פה, עמ' 340-327.

[647] על קיומו של תרגום קדום לס' איוב מעידה התוספת £ k xfj <; LupiaKfig / 7 / fiAov שבשבעים לאיוב מב' 17 רומזת על תרגום ארמי לס' איוב. לדעת סוקולוף הארמית של תרגום איוב מקומראן ממצעת בין הארמית המקראית לארמית של המגילה החיצונית לבראשית. במילון של תרגום איוב כ-490 מלים, כמחציתן משמשות בארמית של המקרא ויתרן בארמית של הטקסטים מקמראן. למשל, שימושה של האות נ' נעשתה לרוב לפי דיסימילאציה, ואין היא נשמטת, כגון מנדעא (כו' 13); חכנא (כט' 10); אנפוהי (לג' 26); וינפק (לז' 10); אנפי (לז' 12); להנחתה (לח' 26); ולהנפקה (לח' 27); אנתה (מא' 9). אך יש גם דוגמאות לאסימילאציה: מדע (לז' 17); יפק (לח'24); לט' 24; יפקון (מא' 13). הביטוי: לא איתי (לב' 11) משמש ללא צמצום, בניגוד לארמית של התרגומים (לית). מילית היחס די משמשת כמלה נפרדת כמו בספרי דניאל ועזרא. התרגום משתמש במילית החיבור הן (במובן אם) כמו בס' דניאל ועזרא, ולא במילית אן כמו בתרגומים, והביא כמה מלים ארמיות המופיעות בארמית המקראית. למשל: ארו (פעמים רבות), אשתדור (לח' 23; לט' 25), צדא (ל' 12). התרגום מילולי לרוב, ובזה הוא סוטה מתרגום איוב הרבני, במקום שזה מוסיף תוספות דרשניות. לרוב גם אין התרגום מקומראן מרחיק את ביטויי ההגשמה.

[648] 'אמר ר' יוסי: מעשה שהלך ר' חלפתא אעל רבן גמליאל לטבריא ומעא שהיה יושב על שולחנו של יוחנן בן נדף ובידו ספר איוב תרגום והיה קורא בו . אמר לו ר' חלפתא: זכור הייתי ברבן גמליאל הזקן אבי אביך שהיה יושב על גבי מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמ' לבניי (= לבנאי) וגנזו תחת הנדבך'.

[649] http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=17402

[650] ראו: כשר, תוספתות תרגום לנביאים.

[651] מקור ??.

[652] ????, אם כי גם היתר במקרים קיצוניים.

[653] למשל: חטאם של דור המבול (??); חטואם של כיתת צעירים (???).

[654] ספר היובלים ?? מציין זאת כך: ???

[655] הלכת עדת קומראן איסור ל'נשיאת השם הכנבד' (????) בדומה ל: 'אומרים צדוקים: קובלנו עליכם טובלי שחרית, שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה' (סוף התוספתא למסכת ידים [צוקרמאנדל פ"ב ה"כ]). שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה' (עמ' 239-205) עמד על הקרבה ביניהם. לחז"ל יש הלכות דומות במסכת שבועות.

[656] מאתיים מגילות התהילים שנמצאו ביריחו במאה השמינית לספירה ע'י הפטריארך טימותיאוס הראשון, אך מזמורי תהילים אין בגניזת קהיר. עם זאת, מגילת תהילים 11QPs כז' מציינת שדוד כתב 4,050 מזמורי תהילים, שרובם לא בידינו.

[657] הקראי קרקסאני כותב בספרו 'שא.א. הרכבי' על 'ספר צדוק', ומתכוון כנראה למגילת ברית דמשק. אך גם אם כן מתכוון לב"ד, הרי שהוא מתייחס אליו כספר של כת אחרת מהקראים. קראים נוספים מציינים שבידם 'כתבי הצדוקים' – ראו: ארדר, אבלי ציון הקראים, עמ' 124 והערה 34; 153.

[658] החכם יפת בן עלי, בפירושו לשמות לב' 1-4: 'כת מערות' האוחזת בלוח שנה השמשי, וששר המשטמה הוא המצאת הצדוקים למלאך/אל משני שאליו נמסר ההנהגה בעולם (לפי ספר היובלים שר המשטמה מנהיג את כוחות הרשע כנגד מלאך הפנים, ומופיע גם בברית דמשק ה' 17-19).

[659] הנחתי שהסופר בן אשר היה קראי (יש חוקרים שחולקים על כך).

[660] על לשון 'לוחות ושברי לוחות' (בבא בתרא יד').

[661] 'עזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל'.

[662] גם בספר חנוך ?? יש ביקורת וגנאי על כתיבת ספר סרק.

[663] למאמר מפתח בעניין ראו: אביעד סטולמ, כתתיות ביהדות - גלגל חוזר?.

[664] כך מחייבת ההבנה הדקדוקית-לשונית, וכך גם תרגמו לארמית התרגום הארצישראלי (עליו ראו בהרחבה) ואפילו אונקלוס.

[665] מרתק ניסיונו של הגר"א להחזרת הפוליגיה בביטול תקנת רבינו גרשום: 'א' לבטל חרם רבינו גרשם בענין שתי נשים כי בזה יהיה התקרבות הגאולה' (מכתבו של ר' שמואל העליר אל ר' עקיבא יוסף שלזינגר, יד' טבת תרל"ו).

[666] אמנם היתה זו דעתו של ר' יהודה, אך היא לא התקבלה תחילה: 'אין נוקבין מגופה [סוגר ארמטי] של חבית, דברי ר' יהודה, וחכמים מתירין' (שבת פ"כב מ"ג), ובהמשך חזרו רבנים להלכת עתד קומראן: 'אל יפתח כלי טוח בשבת' (ברית דמשק יא' 5).

[667] ראו לעיל הסבר על מגילת טהרות א' ((4Q274, 4QTohorot A) פרגמנט 2 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 213]), והשוו: חסידי הבעל שם טוב נוהגים לטבול יותר, וראה דבריו של הרב קיינבסקי: הרב חיים קנייבסקי בספרו אורחות יושר יא' כתב: 'ראיתי בספר אחד (כעת איני זוכר היכן) שכל החיבורים שנתקבלו בכל ישראל הם אלו שהמחבר נזהר בטבילת עזרא' – דהיינו כל החיבורים האלו צדוקים?!

[668] דוד הנשקה הביא עשרות רבנים ראשונים ומאוחרים שחזרו לדעת פשט התורה – ושל עדת קומראן בעניין: מעשר בהמה, לשושרי המחלוקת ההלכתית בימי בית שני, בתוך מגילות ד', ביאליק, תשס"ו, עמ' 54-25.

[669] ממוביליה ר' שמעון בן אלעזר: 'הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן' (תוספתא סוכה טו' ב'; מעשר שני ה' ל'; סוטה ט' יג').

[670] למשל: 'תנאים מבלי עולם' (סוטה כב' א'), ובדומה: 'איבת עולם בין מפלגות' (סרך היחד ד' 17). השווה: 'ולא ידע מאי אמר. תני תנא ולא ידע מאי אמר' (מגילת תענית ד', מהדורת ליכטנשטיין) (תרגום: 'לוחש האמגוש ואינו יודע מהו אומר. שונה התנא ואינו יודע מהו אומר').

[671] זולת כמובן הנבואה על כיבוש ירושלים ע'י הכיתים (פשר נחום א' 2-3).

[672] מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה חמישית: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/2217/5256 ולסגנון שיקגו (או טורביאן): http://harmanlib.huji.ac.il/NEW_SITE/HUJI_resources/Hebrew_Univ_resources/huji_inst/Humanities/9citation.ppsx

כניסות: 25822

• קודם