הרכבת מגילות ים המלח; מעדת קוּמְרָאן לחסידי-חז"ל והשתלשלות מסורותיה בתושב"ע

סיכומי ומסקנות מהות ומשמעות מסורות עדת קומראן והצגת פיזורן ב: עמי קדם (ע"י חנוך), חשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים ובעיקר - חז"ל

תקציר: לאחר כאלפיים שנות הסתר תורני מספרות קודש אותנטית בתר-מקראית, עולות מגילות קומראן הגנוזות ומאירות בגוונים וחידות עצומים שמעמידים אותנו בפליאה וקושי להרכיבם חזרה לפאזל ההיסטורי והפוליטי, נוכח רסיסי מסורותיהם המפוצלות ואורחות החיים שהשתכללו – בניסיון (הטבעי לאחר התבודדותם) לשחזר או להחליף את הכהונה והנבואה – ובכך גם שיבשו את המסורות. ספר זה מבקש להציג תחילה את המהות והמשמעות התורנית העליונה של עדת קומראן ככוהני בני צדוק, לצד ממצאי המסורות הפנימיות והחיצוניות עליהם, המחזקים את זהותם כבעלי המסורה וההגמוניה התורנית, ככנסת הגדולה והסנהדרין; לאחר מכן מובאים עיקרי המסורות והתהליכים המצביעים על מגילות קומראן כמקור לספרויות, דתות וכתות מונותיאיסטיות אחריהן, תוך התמקדות במסורת הרבנית הקדומה – ספרות חז"ל. להלן השבילים העיקריים אשר שזורים בספר:

• ממגילות הקדמונים (ובראשן חנוך) למיתולוגיות עמי קדם והיוונים, כאשר חזרו בשוני סגנוני בתנ"ך; הקרבה לדת הזורואסטרית, יהדות מצרים ומקדש חוניו מבית צדוק
• המגילות העיקריות שמעידות עליהם כבעלי המסורה – ששת נוסחי המקרא שמהם התפתחו שלושה זרמים (חז"ל - שניסו לשחזר את הארמית 'שכחום חזרו ויסדום', נוצרים - השבעים, שומרונים); עליונותה וקדמותה של מגילת המקדש ההרמוניסטית לחומש, כשבה מסורת (שנשמרה גם בחז"ל) לבית המקדש הראשון, משנה התורה למלך, מגילות משלימות את המסורות על התנ"ך
• זיהויים העצמי (המקובל במחקר) של עדת קומראן כבני צדוק הכוהנים וה"חכמים", לצד ההתאמה לקבוצות האליטה שבחז"ל ככנסת הגדולה, סופרים, זקנים, ראשונים ונביאים, ובהלימה עם גמירת ההלל של פילון פילניוס ויוספוס על התֵרָאפּוֹיְטִים והאיסיים; היחס בין מורה הצדק לשמעון הצדיק, בן סירא ויוסי בן יועזר
• הצעה והוכחות לתיארוכים האותנטיים והמוקדמים של מגילות (בניגוד למקובל), תוך עמידה על סיבות הטעויות בתיארוך החוקרים; חלוקת המגילות לחמש קבוצות לפי תקופת חיבורן ואופיין; 7.5 הספרים החיצוניים-פנימיים למול ספרות חיצונית דחויה וזרה (הלניסטית ברובה) והיפוך המגמה בתקופה הרבנית (בניגוד לתנאים) שאספה והרבתה בעיקר מקומראן אך גם מהלניסטים ושונים
• הבהרת העקרונות הרוחניים של עדת קומראן: טעות הדטרמיניזם ודואליזם למול אפשרות הצטרפות חברים לעדה (וגיור), שגיאה באי-הפשטת מונחים כמו דעת תיכון גורל, אי-יכולתינו לפענח ולשלב אסטרולוגיה ופיזונומיה; הפלא המדעי של לוח השנה ושילובו בשעון שמש ובגלגל המזלות שהתפתחו לקישוטי בתי הכנסת בהמשך
• מגמות וסיבות של ספרות כתובה מול בע"פ: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת' (מגילת המקדש נו' 3-4); 'ספר התורה שנית' שנדחה ע"י יריביהם; המקורות המקבילים ל'תורה למשה מסיני'ייחודיות; הודאת חז"ל הקולעת על 600/700 סדרי משניות שאבדו; 'מסורת אבות' ושינוי הגדרתה לתושב"ע מההסתרה של עדת קומראן; משלי אחיקר ובן סירא, מהותו של ספר גזירתא הצדוקי
• עיקרי המחלוקות וההכרעה: מקורות ומגמות ההקלה בעדת קומראן למול חז"ל; איגרת מקצת מעשה התורה כנקודת ההשקה בין סוף כתיבת ההתגלות ללשון חכמים; גבירת 'עוקרי ההרים' (בעלי המדרש היוצר) על 'סיני' וחיקויים ממורה הצדק דורש התורה; מאבקי כוח והתנצחויות פוליטיות וכבוד פנימיים, וחיצוניים נגד הגמוניות וגיבורי התנ"ך וקומראן
• זיהוי הנגלות כפשט הדקדוקי וההקשרי הרציונאלי של חסידים ובתי ישמעאל ואליעזר - מול הדרש הרגשי של עקיבא; זיהוי הנסתרות כהרחבות הפשט ודרך הדרש הייחודית מהפשרים – שלא עברו לקראים
• המשכים של קהילות מעדת קומראן: האיסיים, חסידי התנאים, חלק מהצדוקים, כתות בנצרות, אנשי יריחו תושבי דרום הארץ, השמירה בגניזת קהיר

הספר משלב סקירה היסטורית בחלוקת תקופת המחצית השנייה של בית שני לשלוש תקופות משנה, בה מוצע לראשונה יחס חיובי המתעצם בין עדת קומראן לחשמונאים שביקשו חזרתם לעבודת הקודש, האיחוד בימי יוחנן וינאי כלל אימוץ הלכות והתקנת 'חבר היהודים' במטבעותיהם (ראו תמונה בכריכה) שהם מועצת המלך והמשפט לפי מגילת המקדש (ראו תמורה בכריכה קדמית) וברית דמשק; התהפוכות של הורדוס ששיבשו את המסורות, הסתירו את המגילות והעלו את הצורך לכתוב הזיכרונות – התושב"ע המקורית; הצדוקים-האחרונים שהפוכים במהותם מהצדוקים-הראשונים; הדומה והשונה לנצרות בניסיונה ליישום והמשך מהמגילות; הקרבה במסורות חסידי-התנאים (בעיקר פנחס בן יאיר ואיסי בן יהודה) מעדת קומראן וממגילות שמצוינות בספרות חז"ל, ואופי חייהם כאחד המחנות שהמשיכו את עדת קומראן לצד האיסיים.

ספר זה עדיין בשליבה עריכה סופיים, לקריאת הספר בגרסה העדכנית, מומלץ להורידו מקישור מתעדכן זה: https://goo.gl/kuoJEN, להערות: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it., יונתן לוי

להלן תוכן עניינים אוטומטי (ניתן ללחוץ על שם הפרק ולקפוץ למיקומו בספר):

תוכן

הרכבת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן והצעות להשתלשלות מסורותיהן בתושב"ע דרך החסידים. 1

סיכומים ומסקנות (ללא מבואות וסקירות) של מהותן משמעותן של מסורות עדת קומראן ופיזורן לקבוצות מעמי קדם (ע"י חנוך), חשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים ובעיקר - לחז"ל. 1

א.            מבוא והקדמה. 6

1. מהות וייחודיות הספר. 6
2. הפנייה להכרת מגילות קומראן (ואופן הצגת המקורות) 7
3. רקע של מצב המחקר הנקודתי למול ייחודיות וחשיבות ספר מסכם זה. 10
4. סריקת ספרים דומים והשוואת סגנונם לייחודיות ספר זה:. 11

ב.            חלוקת המגילות לסוגים, זיהוי ושיוך מחבריהם עם אורחות חייהם:. 15

5. חלוקת ספריית מגילות ים המלח לחמש קבוצות לפי תיארוך וסוג: 16
6. ספרות אותנטית אחידה ולא ספרייה שהתנקזו אליה ספרים שונים במקריות:. 21
7. בעיות התיארוך שמציע המחקר מול הצעות והוכחות לתיארוך הנכון שבספר: 22
8. התאמת עדת קומראן ל: נביאים, הכנסת, זקנים, סופרים, חכמים, ראשונים – ואלמוניותם. 25
9. אלמוניות עדת קומראן וההגמוניות שחז"ל מייחסים להם (בכוונה או ללא ידיעה) 33
10. העדויות לבעלי המסורה: מ' המקדש; נוסחי המקרא (והתפתחותם לנוצרים ולשומרונים) 35
11. העדות המשנית למסורות התנ"ך: לוח השנה, אסטרולוגיה והתפתחות בתי הכנסת. 42
12. קדושת הנישואים, מונוגמיה, הגבלת מיניות, ונזירות זמנית בגדולי התורה. 53
13. המשמעות הנכונה של המשיחיות ואחרית סוף כל הימים והציפייה לגאולה. 58

ג.             בין הקדמונים לבית ראשון ושני – מאורעות וקבוצות רקע קודמים. 61

14. מסורות מחנוך והיובלים לעמי קדם והיוונים. 61
15. מסורות וחידושים מתקופת האבות והשבטים, ובפרט חג השבועות. 65
16. השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים עד 'עמוד צדוק' 68
17. גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים. 72

ד.            הסיבות המוצדקות להתבודדות עדת היחד ומאפייניהם הנעלים והייחודיים. 78

18. ייסוד עדת קומראן בהתייוונות, נטישתם מירושלים למדבר כנגד השתלטות אפרים ומנשה. 78
19. 'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים', ומאפינייהם המרכזיים. 82
20. היחס ליהודים מחוץ לעדה וממלכתית. 85
21. התפיסה השגויה להתבודדותם – מהמקדש, לעיר כוהנים, וחזרה לצד החשמונאים. 86
22. הבלבול בדטרמיניזם ודואליזם: פרפרזה מקראית, הוספת חברים, אובדן בני הבליעיל. 93
23. יחס עדת קומראן לירושלים בהווה, המקדש שייבנה ע"י האל וחזרה לימי גן עדן 96

ה.            זיהוי והיחס בתקופה הראשונה של עדת קומראן ליריביהם ולקרוביהם. 102

24. מינוי מורה הצדק על עדת קומראן; קרבתו לבן סירא, שמעון הצדיק, חוניו ויוסי בן יועזר. 102
25. היחס והפער בין עדת קומראן לחסידים שבספרי המקבים ולקבוצות הביניים. 108
26. החלל התורני בתקופה הראשונה של עדת קומראן ובתחילת ימי החשמונאים. 111
27. זיהוי אפרים-דורשי החלקות עם המתיוונים ולא הפרושים. 113
28. אפרים-דורשי החלקות דחו את 'ספר התורה שנית' (4Q177 י' 13-14); הצעות לזיהויו 114
29. לעומתם, החשמונאים ביקשו לאיסוף ספרים, וכתבו מאורעותיהם בספריהם עד יוחנן 116
30. בין אפרים לפרושים-הראשונים בטהרה: חידת 'דורשי החלקות' ו'כיא בחרו בקלות' 123
31. העיוותים בטענות שמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי כנגד ינאי והצדוקים. 131

ו.             אימוץ החשמונאים והצדוקים את הלכותיה של עדת קומראן – מקרבה לאחדות. 133

32. שימושי החשמונאים הראשונים במסורות ממגילת המלחמה (אור וחושך) 136
33. יהודה המקבי וה'איל בעל הקרן הגדולה'; מ'דרך כוכב מיעקב' לבר-כוכבא. 138
34. אימוץ הלכות כת מדבר יהודה ע”י יוחנן הורקנוס, והיווסדות הצדוקים. 141
35. מועצת המלך והמשפט ממגילת המקדש נו' היא מערכת השלטון הנאורה ביותר. 144
36. אימוץ מועצת המלך והמשפט ע"י החשמונאים – 'חבר היהודים' במטבעותיהם. 145
37. יישום הרכבי שפיטה דומים בחז"ל עד היום. 151
38. זיהוי כנסת ישראל בעדת קומראן והיחס לקוינון בחז"ל. 152
39. מונוגמיה, שבויה ופילגשים במנהיגי חשמונאי 154
40. מועד 490 למלכות המבורכת של יונתן אלכסנדר ינאי, לעומת בגידת וקללת הפרושים. 156
41. ההתאמה והתמיכה של משפחת חוניו (ומקדשו) מבית צדוק במצרים. 159
42. 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (דברים יז' 18) – תורת המלך, ותורת ינאי מזהב:. 160
43. סעודות ינאי לפי סרך העדה והברכות; משיח אחד או שניים?:. 162

ז.             המאה הראשונה לפה”ס: ממ"ת, מנחם האיסי בימי הורדוס, הצדוקים האחרונים. 163

44. חוֹנִי; מנחם האיסי 163
45. דימיון ושוני בין עדת קומראן לצדוקים ולבית שמאי 165
46. התמורות מהפיכת ההגמוניות ע"י הורדוס; ממ"ת בתקופתו ואימוץ לשונה לחז"ל:. 167
47. המסתורין על אי-ציון 4,000 איסיים במאה הראשונה לספירה. 168
48. הפער והשוני בין הצדוקים-הראשונים לצדוקים-האחרונים. 170
49. תרשים עיקרי האירועים בתקופת עדת קומראן והאיסיים לפי תאריכים. 173

ח.            זרמים ביהדות ומחוצה לה; מסורות קרובות לפני ואחרי למגילות. 175

50. הקרבה לדת ההזורואסטרית הפרסית והסיבה לכך. 175
51. הערות קטנות על השומרונים. 175
52. יהודי מקדש יֵב בגבול מצרים עם אתיופיה וקהילת ביתא ישראל. 176
53. האם גם בקומראן היה מקדש או קורבנות? 178
54. יהודי מצרים בתקופת עדת קומראן 179
55. העתקת הנצרות ממגילות מדבר יהודה; מהקפדת על המצוות לביטולן 180
56. אופן ושמירה חלקית של ספרות החוכמה והמוסר ממגילות מדבר יהודה - בנצרות. 183
57. מצדה ומגילותיה בשנת 73' לספירה – בין איסיים לקנאים. 186
58. סתירות בין עדת קומראן לקראים, והסיבות לאופי התפתחותם. 186

ט.            חיבור 'מסורת אבות' למגילות התקופה, והמעבר לתושב"ע וכתיבתה. 189

59. כיצד עדת קומראן פסקה הלכה לאחר תום ההתגלות? כפי שמציינים חז"ל. 190
60. החיבורים: בן סירא, גזירתא, מ' תענית ויחסם ל'מסורת האבות' עד לתושב"ע. 191
61. החלל התורני ותחילת הכתיבה של חז"ל בצורה שונה: 'שכחום חזרו ויסדום' 197
62. מונחי ההלכה והפסיקה שחז"ל העתיקו מכת היחד. 200
63. דוגמאות לתחומי מסורות שעברו מעדת קומראן לחז"ל: תפילה, שבת, נישואין, בעל קרי 202
64. סיכום הקרבה של הספרויות השונות בחז"ל למגילות קומראן 208

י.             הנגלות - דקדוק פשט תורת משה; הנסתרות – השלמות; הפשרים – פירושים לנ"ך. 208

65. ההתגלות במגילות מורה הצדק בחלוקה בין המשנה למדרש תנאים/הלכה. 208
66. הלכת ה'נגלות': פשט המורחב מהיקשים עם אסמכתא מקראית למקרים דומים. 210
67. הלכת ה'נסתרות': עיבוי והרחבת מצווה מקראית לפרטי הלכות. 213
68. נסתרת מהותית - ביטול עונש המוות בנדר בעדת קומראן, ומקורה להקלה בפלילים. 214
69. נסתרות הפשרים – פירושים למה שאינו תורת משה (בראשית ונ"ך), אולי ביישום חוזר. 216

יא.              ממורה הצדק-דורש התורה לעוֹקְרֵי הָרִים נגד ה'סִינָי' והפשט, ונגד גיבורי התנ"ך. 218

70. התנאים הרפורמטיבים 'עוֹקְרֵי הֶהָרִים' להחלפת את מורה הצדק - 'דורש התורה' 218
71. דורשי הפשט אליעזר וישמעאל הם ה'סִינָי' שומרי מסורות הנגלות שסולקו: 223
72. עוקרי ההרים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון, נח, משה רבינו ואליהו הנביא. 226
73. סתירות ב-5 המדרשים לסמכות מהות התושב"ע; וכניסיון להמשך השלמת הנסתרות. 230
74. מהות היריבות של חז"ל נגד הכתות השונות בימיהם. 232

יב.              מעבר מסורות הפשט והסוד דרך החסידים; עיקרי תחומי ההלכה:. 233

75. ספרות הסוד כרוב המסורת של עדת קומראן והאיסיים; מגילות בחז"ל והמשנה כסוד. 233
76. בין עדת קומראן לאיסיים ולחסידי-התנאים בראשות משפחת איסי 239
77. מגילות דקדוק ועומק הפשט של איסי בן יהודה, והגעתן מהמערות. 243
78. אימוץ ספר היובלים ע"י פנחס בן יאיר - התורה המשנית ובסיסה לתושב"ע. 246
79. עקרונות הרוח תואמים לכל החסידים אז ועד היום, וגוברים על מחלוקות הלכתיות. 248

יג.           הספרים החיצוניים הפנימיים לקומראן מול הדחויים; מדרשי אגדה ותרגומי ארמית. 250

80. 2 מ-3 הקבוצות מהספרים החיצוניים: 'ספרים פנימיים מהמגילות'; 'ספרים קרובים לעדת קומראן שכנראה לא שרדו' 251
81. קבוצת הספרים החיצוניים ה-3: 'ספרים חיצוניים שסותרים ודחויים למגילות קומראן' 255
82. ריבוי איסוף אגדות בימי הביניים ומקורותיהם ההליסטיים לעומת מ' הקדמונים (קבוצה 1):. 256
83. ריבוי מסורות נוספות בימי הביניים: תרגומי ארמית קרובים למגילות קומראן 261

יד.              סיכום: מגילות ושברי מגילות – מסקנות ושברי מסקנות:. 265

עדת קומראן 267

84. טבלת השוואת תחומי מסורות מעדת קומראן לחז"ל. 277
85. סיכום החידושים והממצאים על מהותן של מגילות קומראן ותגליותן הבלעדיות: 279

טו.              אקטואליזיציה השוואתית; יחס ההלכה הרבנית; הצעה להשפעה הלכתית מהמגילות היום. 281

86. מה בין עדת קומראן בבית שני למצב הדתי היום? 281
87. יחסם של הדתיים-הרבניים לעדת קומראן ולתורת המגילות. 283
88. הלכות רבניות שהתגלגלו וחזרו כפי דעתם המקורית של עדת קומראן:. 285
89. הצעות לתיקוני הלכה נוכח ממצאי המגילות - הוספת מקורות והפרדת המוץ מהבר:. 287
90. איזה גישה נכונה: לימוד בשקט או פרסום עד ויכוח על התורה וההלכה? 288
91. בִּיבְּלִיּוֹגְרַפְיָה, מפתח עניינים ומקורות, קרדיט צילומים:. 288

רשימת הקיצורים הביבליוגרפיים מוצגת בדף נפרד באתר:. 288

 

א.     מבוא והקדמה

1.      מהות וייחודיות הספר

כ-930 מגילות קומראן[1] מהוות את התגלית הארכיאולוגית והתורנית הגדולה בעולם, שמאירה על המעבר בין המקרא לספרות הבתר-מקראית וראשית ההלכה, על מאורעות בית שני ועל הזרמים שהתפתחו אחרי בעלי המגילות – המכונים להלן "עדת קומראן" (ידועים גם ככת מדבר יהודה; האיסיים; עדת היחד;[2] בני צדוק הכוהנים ועוד). ספר זה מתיימר להציג את המסורות המצביעות על המהלכים העיקריים שמגילות קומראן היוו מקור לספרויות, דתות וכתות מונותיאיסטיות אחריהן, תוך התמקדות במסורת הרבנית הקדומה – ספרות חז"ל. לא אפרט על סיפור מציאתן של המגילות בשלבים (בסמיכות המועדים המרגשת החל מכט' בנובמבר 1947, ונדמה שעיסוק בפרטי הגילוי ההיסטורי משמש העצמה לתזה של אזוטריות המגילות) והתגלגלות עד להתפזרותם במוזיאונים שונים, ורק אייחל התמקדות והשקעה ארכיאולוגית תוך שמירה לאומית על המשך גילוי הממצאים שלדעתי צפויים במדבר יהודה, כפי שלאחרונה נחשף מקווה בעל 3 גרמי מדרגות (ו-4 מחיצות) בחברון העתיקה (הקרוב ביותר למקוואות הראשונים ובקומראן).

מטבע אופיו של סיכום נרחב שכזה, הכתיבה היא תמציתית וקצרנית, ולצידה אף מוצגות מסקנות חדשות, כרוויזיוניזם היסטורי. לשם כך נבחרו דוגמאות ומחלוקות רלוונטיות וייצוגיות (בשילובן בפרקים לפי הרצף התוכני), אבני דרך במאורעות ההיסטוריים ונקודות ההשפעה ההלכתיים לרצף המעבר, ולהלן מתווה מתודת חלוקת הספר בפרקים של רצף רעיוני וכרונולוגי לסירוגין[3]:

• (לאחר החלק הראשון של פרקי הקדמה האלו), חלק ב' עוסק בהרכבת מהותה וזיהויה של עדת קומראן. במחקר ובציבור התקבעה הנחת יסוד שגויה כי עדת קומראן הייתה כת שולית שדעותיה והלכותיה קיצוניות, משיחיות וסגפניים/נזירים, אלא אדרבא, היא ההגמוניה המבורכת אף בחז"ל (סופרים, זקנים, הכנסת הגדולה). טעות נוספת היא תיארוך המגילות (שכן ראשיתן קדם-מקראיות ואחריתן משיקות לחז"ל), ולכך בוצעה חלוקת המגילות לקבוצות (וכך יוזכרו לאורך הספר);
• חלק ג' סוקר כרונולוגית את שמירת התורה בעם ישראל ממתן תורה ועד ימיה הראשונים של עדת קומראן;
• חלק ד' דן בתקופת החשמונאים וחלק ה' בימי הורדוס עד חורבן הבית השני;
• מחלק ו' נדגים כיצד האיסיים הם החסידים שנטמעו בחז"ל, הן באורחות חייהם והן בתורותיהם. כאן מתחילה השפעת עדת קומראן (מסורותיה ומחלוקותיה) על הכתות בנות התקופה;
• חלקים ז'-ח' משווים בין עקרונות ההלכה של עדת קומראן וחז"ל, דרכי הפרשנות ומקורות כולל הספרים החיצונים. היחס בין בית שמאי לצדוקים, בין המשנה למדרש הלכה, בין הפשט לדרש – והכל לפי המקורות מהמגילות.
• לאחר סיכום הספר, ניגע (באופן חלקי) ברלוונטיות של מסורות עדת קומראן לימינו היום, וביחס של דתיים לנושא התורני בעל המשקל העצום והשפעותיו הרחבות.

התכונות המיוחדות של ספר זה:

• התייחסות לספרות החיצונית לפי קרבתה או סתירתה למגילות קומראן (רוב החוקרים כוללים את כל הספרים החיצוניים ככספרות אחת).

2.      הפנייה להכרת מגילות קומראן (ואופן הצגת המקורות)

כמצוין בכותרת המשנית של הספר, ספר זה אינו רקע או מבואות להכרת מגילות קומראן או אורחות חייה של עדת קומראן, אלא הוא ניגש ישירות לעובדות העיקריות, הטענות, התובנות והמסקנות - וזאת מהסיבה המחייבת של שמירה על ספר מסכם ותמצתי (וכבר כך ארוך ומורכב). קורא שאינו מתמצא במגילות והספרות החיצונית (כמו גם תנ"ך והספרות חז"ל), יצטרך לקרוא מחוץ לספר מבואות לאותן המקורות, לפחות באותה סוגיה, וספר זה אף אינו כולל סקירות מחקריות (ומברך על ריבויים 'חדשות לבקרים'[4]) בכל סוגיה וסוגיה (לעיתים יש הפניות בכחול עם קו תחתון למידע מורחב[5]). לשם כך מומלץ לבצע חיפוש באתר הביליוגרפיה של מכון אוריון לחקר המגילות שאוסף את כל המחקרים על ספרות בית שני: http://orion-bibliography.huji.ac.il,  או בגוגל-סקולר.

את המלל-טקסט של המגילות בעברית[6] ובארמית[7] ניתן לקרוא חופשי/חינם במרשתת, ולהלן רשימת המקורות העיקריים (המגילות, הספרים החיצוניים, ומהדורות מדעיות) לקריאה:

• 7 ספרי-מגילות מהספרים החיצוניים בהוצאת אברהם כהנא:[8]חנוך, היובלים (עדיף במהדורת ורמן),[9] כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא (עדיף במהדורת סגל). מגילות-ספרים אלו נגישים לקריאה חופשית גם באתר 'דעת'.
• כל המגילות בעברית בההדרת אלישע קימרון:[10] העיקריים (שגם שרדו באחוזים גבוהים) הם בכרך א': ברית דמשק (במספור חדש ושונה מגזיזת קהיר), מגילת המקדש (שבה המצוות ההרמוניסטיות בשליש האחרון), הודיות (פירוש ליכט),[11] הסרכים (פירוש ליכט),[12] פשר חבקוק;[13] ובכרך ב': מקצת מעשה התורה. לנוחיות הקוראים, כל ציטוט מגילה בעברית שהוהדרה בקימרון, יובא עם הפניה לאותו הכרך ולעמוד.

לניתוח יותר עמוק של הספרות מומלץ לקרוא מהדורות מדעיות שיצאו לחלק מספרים/מגילות אלו (ראו בהערות שוליים למגילות בשתי המהדורות לעיל, ולהלן הרשימה המלאה). לדיאבון, רק מיעוט מהספרים המדעיים נגישים באופן חופשי במרשתת, כאשר רובם נגישים במנוי 'כותר' של מט"ח.[14] כאן מופנת בקשה לרשויות המדינה (ובפרט למט"ח) ולאקדמיה, להנגיש בחינם את מלל המגילות בההדרה ידידוית לקריאה וחיפוש, את הספרים החשובים האלו לציבור הרחב, ואף לרכזם באתר לחקר המגילות.[15] ככל שהנגשת הספרות תיפתח לקהל הרחב, כך גם תורחב המודעות הציבורית, המחקר והתורות הישנות-חדשות. זו חשיבות תורנית ולאומית בגדרת חינוך ותורה ראשונה במעלה, וראוי שגם רשויות ומוסדות המדינה והמחקר בתחום יואילו לסבסד או לקדם זאת, כאומר לכם הקב"ה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, אני מבקש ליתנה לישראל, בואו וקראו המגילות (פרפרזה לשבת י' II).

זולת ספרות הקדמונים שמושוות לספרות עמי קדם, רוב המגילות משוות לספרות בית שני, וכדאי גם להכירם: (מלבד המגילות הגנוזות), הספרים החיצוניים (מגוונים בסוגיהם ומקורותיהם, ידונו להלן בפרק בספר), פילון האלכסדרוני, יוספוס פלביוס ומגילת תענית. חוקרים גם כוללת בזאת את תרגום השבעים, אך לדעתי היות וכבר נמצא במגילות אז יש לכלולו בהן.

בקריאת ספר זה כקובץ דיגיטלי (ולא מעותק פיזי מודפס), מומלץ להוריד את הגרסה המתעדכנת תדיר של הספר מקישור זה[16], רגע לפני הקריאה.

הפנייה למחקרים ומאמרים לאורך הספר:

היות ומטרת הספר לעודד המשך קריאה ומחקר לציבור הרחב, רוב ההפניות בו (צבועות בכחול עם קו תחתון) הן למחקרים ומאמרים חופשיים במרשתת, וזאת אף אם יש מחקרים או מאמרים יותר טובים או עדכניים (וכאשר אלו יעלו למרשתת באופן חופשי – הם יעודכנו בספר). למכון אוריון לחקר המגילות יש בביליוגרפיה מומלצת לחיפוש כל המחקרים בתחום: http://orion-bibliography.huji.ac.il

אופן הצגת המקורות והקיצורים בספר:

מלל המגילות העבריות מובא בעיקר מההדרתו של קימרון, בשילוב מהדורות מדעיות שונות, ולעיתים תוך תיקוני ההדרה מעטים שלי. ספרות חז"ל לרוב אינה מובאת בציטוטים מלאים (מומלץ להיעזר באתר ספריא המעולה, בתקווה שיוסיף גם את המגילות), אלא בסינטזה של מקורות מחיבורים שונים (ללא רציפות ביצירה אחת), ללא חקר הטקסטים המכילים אותם (בניגוד למגבלות 'האסכולה הירושלמית').[17] סימוני הציטוטים הובאו בגישה המקוצרת: ציטוטים תוחמו בגרש אחד; בסימון סוף אותיות הפרקים/טורים מהמקורות הוספתי גרש ' (שלא כמקובל, כדי להבחין בקלות במראה מקום ולעיתים גם למנוע בלבול עם מילים קצרות. ככלל לא קיצרתי שמות בגרש ', זולת גרשיים/מרכאות " לקיצור שם כפול) וללא פסיק למספר (ולא כאות) הפסוק/שורה שאחריו;[18] משניות מזוהות לפי שתי אותיות נפרדות (הראשונה לפרק והשנייה להלכה); התלמוד ללא ציון הוא הבבלי אלא אם צוין הירושלמי, אם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין, וכאשר הוא עמוד ב' – הוא מצוין בספרה הרומית II (כדי להבחין מהלכה ב' במשנה, לעומת הסימון המקובל נקודותיים : שמקשה על האבחנה עם תדירות סימון זה בסמוך לציטוטים או מרכאות לראשי תיבות שמקשה על האבחנה ממספר דף. זו הספרה היחידה שבשימוש מראה המקומות); ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר בין שתי אותיות) משמשות לראשי תיבות של ספרים בעלי שני שמות בלבד: שמואל (שמ"א/ב), דברים הימים (דבה"י א'/ב'), מקבים (מק"א/ב), קדמוניות היהודים (קדמה"י), או למילה/ביטוי שאול.

3.      רקע של מצב המחקר הנקודתי למול ייחודיות וחשיבות ספר מסכם זה

כמו רוב תחומי המחקר האקדמאי, גם המחקר על מגילות קומראן מאופיין במיקוד תת-נושאי,[19] תוך סריקת מחקר והפניות לנקודות רלוונטיות שלא הובאו בו, ובעיקר – תוך זהירות בהסקת מסקנות רחבות וסיכומי תחומים (לצד ספקנות וביקורתיות).[20] הגדירה זאת יפה נעם ורד: 'נדמה שדורנו המחקרי, שנתברך בעושר של מקורות ומחקרים שלא שערום קודמינו, אינו דור של מפעלי ענק ואינטואיציות גאוניות, כי אם דור של חקירה זהירה ויסודית בתחומים צרים ומוגדרים היטב (מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 11-10). מאידך, דווקא ספר היסטוריה כללית מסכם מאוד כמו 'קיצור תולדות האנושות' של יובל נוח הררי, זכה לעניין ציבורי נרחב.

גישה מחקרית כספר מסכם בתחום זה ראויה להתבצע כהמלצתו של יעקב זוסמן ב'חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה':[21] 'מפעל יומרני כזה צריך להיעשות פרקים, תוך מיפוי זהיר של תחומי הלכה', ובדומה הדגיש יוסף באומגרטן את הצורך למצות את המסקנות העולות מן המסורות המשותפות למגילות ולספרות חז"ל באשר לתולדות ההלכה.[22] על אף שכבר יש עושר מקורות ומחקרים ממוקדים – שהם מעולים מבחינה אקדמאית,[23] אך לרוב מבוססים או קובעים הנחות יסוד או מסקנות שגויות, כגון תפיסת הכיתתיות והתיארוך, עדיין חסר סיכומם ומאקרו השוואה להמשך המסורות אחריהם.

לפיכך, ספר זה מאמץ וממנף את המלצתם, ומבקש להאיר שבילים המובילים לדרך רחבה שמוציאה את הסמוי מן העין. מוצג כאן קו רציף וחדש של מהלכי ההיסטוריה ומעבר המסורות, שנדבך מרכזי שלהם הוא ההלכה. פועל יוצא כי ספר זה הינו ההפך הגמור מהמיקוד האקדמאי, הוא לא רק מסכם תחומים שלמים ללא סקירות, אלא אף עובר ומכסה תחומים נושקים עד היום.

יובהר כי ספר זה אינו פרי מחקר אקדמאי, כפי שבידם של חוקרי בית שני לכתוב. אחייל כי הספר יקדם מחקרים וספרים אקדמאיים כאלו ע"י חוקרים בתחום, וכאמור גם ינגישו אותם לציבור הרחב במרשתת. יתרה מזו, ספר זה מציג בעיקר מסקנות (אינו סוקר את רוב המידע העובדתי – המחקרי וההשוואתי), ואלו מנוגדים לשני אקסיומות שהתקבו במחקר: תיארוך מאוחר של התנ"ך ושל רוב המגילות; מהותם וזהותם של עדת קומראן.

סיבה נוספת שכבר צוינה לעיל לעיכוב מחקר מאקרו מסכם היא הנגשת המלל-טקסט של המגילות, שכאמור יותר נגישים היום (וקישורים חופשיים הובאו לעיל), אך עדיין כל הספרים המדעיים אינם נגישים באופן חופשי לציבור הרחב במרשתת – דבר שיקדם ויעודד את הציבור להתעמק ולעסוק בחידות והפרשנויות. למשל: ספרו המנומנטלי של יגאל ידין על מגילת המקדש (פירוש מעולה ויסודי על אחת המגילות החשובות ביותר) משנת 1977 (בין הספרים הראשונים) עדיין אינו מונגש במרשתת (אפילו לא לבעלי מנוי ל'כותר'/סיפריות). עניין נוסף הוא העיכוב בפרויקט פרסום חלק מהמגילות שנדחה עד לתחילת שנות ה-2000, שרק אז פורסמו בעיקר רוב קטעי המגילות המצויות בכרכים ב'-ג' של קימרון, ולכן המחקר עד אז טרם יכל לחקור ולהתייחס למגילות אלו כראוי, קל וחומר שלא למחקר מאקרו מסכם. בקטעי מגילות אלו (כרכים ב'-ג' של קימרון) יש חיבורים מגוונים ומרתקים הדורשים העמקה וניתוח טקסטואלי והשוואתי, אך לדיאבון יש קושי רב להסיק מהן מסקנות, שכן רובם שרדו בקטעי שורות ואף מילים, ומלאכת ההדרה חשובה כדי להשלים ולהבין משמעות הקטעים, ואנו רחוקים מהכרת התוכן והמהות של רוב מגילות אלו.[24]

4.      סריקת ספרים דומים והשוואת סגנונם לייחודיות ספר זה:

פרופ' ורד נעם פתחה בעמ' 9 לספרה 'מקומראן למהפכה התנאית': 'עתה, לאחר פרסומה המלא של ספרות קומראן, ולאור המחקר הענף והפורה של המקורות השונים לגופם, נראה שהגיעה העת להתחיל להתחקות מחדש אחר המכלול ההלכתי כולו, לזרמיו, לגלגוליו ולהתפתחותו, ממקור צמיחתו במקרא ובמסורת הקדומה, דרך הילוכו בגן השבילים המתפצלים של ימי הבית השני ועד המערכת המגובשת, המסועפת והמשוכללת המעוצבת בספרות התנאית', ובסוף הספר סיכמה (עמ' 355): 'לכאורה מתבקשת כאן המסקנה הפשוטה, שההלכה התנאים מייצגת שלב התפתחות מאוחר מזה של ההלכה הקומראנית, ושההלכה של קומראן משקפת את המצע שעל גביו התחוללה המהפכה התנאית'. עם זאת, ספרה התמקד בטומאת מת, ויש לאסוף את תחומי ההלכה למכלול המסורות והאירועים ההיסטורים. בשנת 2017 הוציאה ורד נעם ספר נוסף עם אילן טל: 'בין יוספוס לחז"ל' שבו יש ניתוחים חשובים של המגילות בבית שני, במיוחד המאמר על 'הקרע עם הפרושים' (עמ' 285-255), אך עדיין הספר הוא אוסף של מאמרים נקדותיים, ולא תזה הוליסטית ומקיפה למגילות.

חנן אשל ז"ל הציע פירוש רמזים והשפעות של מאורעות היסטוריים בספרו 'מגילות קומראן והמדינה החשמונאית' מ-2010 (אודה לאתר 'כותר'/מט"ח להעלותו למרשתת, ועדיף ומבוקש בגישה חופשית ללא תשלום/מנוי). אשל סקר כרונולוגית את המנהיגים, הקבוצות והמחלוקות הפוליטיות והיסטוריות של עדת קומראן עם סובביה. עם זאת, אציע מסקנות סותרות לרוב הצעותיו, שנובעות בעיקר מזיהויים ותאריכים מוקדמים וחדשים.

רחל אליאור הציעה בספרה 'תהום ונשייה' מ-2009 שעדת קומראן היא הצדוקים, ושלא היו איסיים. היחס בין הצדוקים לעדת קומראן חידתי וניתן להתפרש לשני הצדדים, ואף איל רגב שהוציא ספר: 'הצדוקים והלכתם', לא הצליח להכריע בעניין, בעיקר נוכח הידע המועט על הצדוקים, שמגיע באופן מוטה מיריביהם, כך אין בידינו דבר אותנטי מכתביהם. הצעתה לא התקבלה במחקר (אם כי גילתה עניין ציבורי גדול יחסית), למרות שגם לא ניתן להכחישה,[25] והתקבעה זהותם של הצדוקים עם קבוצת 'מנשה' המגונה בכתבי עדת קומראן הכיתתיים, ומאידך מוסכם שעדת קומראן היא חלק מההלכה הצדוקית. בזיהוי הצדוקים אציע אבחנה בין הצדוקים-הראשונים שבימי החשמונאים לבין הצדוקים-האחרונים שבימי הנצרות, ובכך אמשיך בהצעתה של אליאור רק בנוגע לצדוקים-הראשונים, תוך תיקון שהיו קרובים עד מאוחדים רק בשיא תקופת החשמונאים. בסוף בית שני הצעתי הפוכה מאליאור: לא רק שהיו איסיים (שהם אחד המחנות העיקריים שיצאו מעדת קומראן), אלא שאיסיים אלו הם גם החסידים שנטמעו בתנאים ובחז"ל (זאת בלי לגרוע שמסורות ומחנות נוספים של עדת קומראן שנטמעו בנצרות, פיתחו ספרות קרובה כתרגומים ארמיים והשאירו מגילות בגניזת קהיר). כמו"כ, אליאור מציגה מחלוקת ישירה בין לוחות השנה, אף על פי שאין חפיפה בין הקבוצות והזמנים, ועוד שכבר בספרי המקבים מצויין לוח ירחי. מחלוקת זו אכן התקבעה כשורש ושיא המחלוקת, אשר תנותח בפרק על חידת לוח השנה. בעיה אחרת בספר שהוא חוזר ומשכתב כמה נושאים עיקריים (שגם תיארוכם המשותף אינו נכון) כמו לוחות השנה, חנוך והיובלים והגמוניית החכמים. מאידך, כמעט אינו מביא ומנתח את הכתבים הכיתתיים (קבוצות מגילות 5-3).

שתי סדרות חשובות יצאו לחקר המגילות: כתב עת 'מגילות' של אונ' חיפה ומוסד ביאליק (בינתיים יצאו 13 כרכים), ו'מבואות ומחקרים' א' וב' למגילות קומראן בעריכת מנחם קיסטר. כתב העת 'מגילות' הוא אוסף מאמרים שונים וחשובים, אך אין לו מגמת מחקר מסוימת. סדרת 'מבואות ומחקרים' כוללת גם סדרה קודמת על המקרא, וסדרה אחרונה (2018) ספרות חז"ל הארץ-ישראלית (שלצידה חלקים ו'-ח' בספר זה), ואלו מבקשות לכסות את תחומי האיפיון העיקריים של נושאים אלו. עם זאת, אציין דוגמה שממחישה את הקושי והצורך של ספר מסכם שכזה, שבגללה אף ציינתי בכותרת המשנית של ספר זה 'סיכומים ומסקנות (ללא מבואות)': בעמ' 477 לכרך ב' של 'מבואות ומחקרים' לספרות חז"ל הארץ-ישראלית מצוין במאמרם של דוד לוין ועוזיאל פוקס 'ההלכה בספרות חז"ל' כך: 'ובייחוד מגילות מדבר יהודה – מאירים את ההלכה של חז"ל אך עם זאת היחס בין המצוי בהם לבין המצוי בספרות חז"ל אינו פשוט כלל ועיקר. הספרות היהודית של בית שני תעדת תקופה מוקדמת יותר, ובדרך כלל קבוצות חברתיות שאינן ה'פרושים', המטרימים בצורה זו או אחרת את ה'חכמים' של ספרות חז"ל. מימלא, מידת ההתאמה הצפויה בין ה'הלכה' המשוקעת בה לבין המצוי בספרות חז"ל אינה ברורה; ואמנם הממצאים אינם חד-משמעיים. יש מקורות מן הבית השני התואמים את המצוי בספרות חז"ל – הן בפרטים או בכללים בהלכה, הן בצורות לשון, הן בקטגוריות הלכתיות, הן בכיווני פרשנות. לעומת זאת יש ממצאים סותרים או שונים שינוי ניכר מן המצוי בספרות חז"ל. בהתאם לכך הבליטו חוקרים שונים את מידת ההתאמה או השוני בין ספרות הבית השני לבין ההלכה שבספרות חז"ל. יש חוקרים שהתפעלו מן ההתאמה או מן המצע המשותף לשתי המערכות ההלכתיות, ואילו אחרים הבליטו דווקא את ההבדל, החידוש או המהפכה'. אמנם דברים אלו נכונים, אך בדיוק בגלל מורכבות זו המשך מלאכת הבירור והסיכום של חוקרים כל-כך נדרשת וחשובה. יתרה מכך, היה מצופה שבסדרה יהיו לפחות חלק מדעות החוקרים בעניין, אך אינם במאמר זה, ואף חסרות בכל הסדרה, ואין שום מאמר שמוקדש לסוגיה חשובה זו. הדעות שמאמר זה בחר להביא (בהערה 13[26]) הם שני חוקרים, אך גם במאמרים המופנים אלו אין סקירה וסיכום מסודר בעניין.            סדרת 'מבואות ומחקרים' על המקרא רואה, ככל המחקר, את קדימות ומקור מסורות עמי-קדם אל התנ"ך. כנגדה מובא הפרק על עמי-קדם שעוסק בהוכחת הקדימות של ספרות הקדמונים (קבוצת מגילות 1), כך שספרות המגילות (שקדומות, אף שהגיעו לקומראן רק באמצע הבית השני) הן המקור לספרות עמי קדם ולתנ"ך (אם כי במישור האמוני התנ"ך הינו כתיבת נבואה והתגלות שעולה על שיוך לזמן כתיבתה). עניין מרתק זה דומה באופיו למחלוקות גדולות של היחס לתורה לעומת המחקר העדכני, כמו סוגיית תורה ומדע, לאחר שבספרות חז"ל נמצאים קשיים ואף סתירות למדע (כמובן שחלק מהמדע טוען גם לסתירות מול התנ"ך, אך אלו טענות של מדע תיאורטי-השערתי ולא אמפירי כמו מול המידע שמחז"ל).

שאבקש להציג מסקנות הפוכות על מי העתיק ממי לפי מגילות הקדמונים למיתולוגיות עמי קדם, ולאחרונה (2018) יצאה סדרת של ספרות חז"ל הארץ-ישראלית, שגם בה התייחסויות חשובות למגילות,

לורנס שיפמן ביקש בספרו מ-1995: 'Reclaiming the Dead Sea Scrolls: The History of Judaism, the Background of Christianity, the Lost Library of Qumran' התחיל במגמה דומה לספר זה, ואכן היום המחקר מקבל ועומד על סוגיות אלו, אך עדיין מסקנות ספר מבקשות להרחיק לכת ולשבור מוסכמות וקבעונות אדישים עד שגויים. ספרות רבה ורחבה יש באנגלית, אך בספר זה ההפניות והמחקר מתמקד בשפה העברית.

מגן ברושי כתב ב-2010 ספר הכרות ומבוא רוחבי מצוין: 'המגילות הגנוזות, קומראן והאיסיים'. חסרונותיו שהוא בעצמו (כרוב החוקרים) מערבב בין העובדים לדעותיו/המקובל במחקר, וכן ספרו יקר ואינו נגיש במרשתת, ומאידך הוא תמה על בורות הציבור בעניין.[27] ברושי גם לא התייחס לרוב המגילות שבכרכים ב' וג' של קימרון, וספר זה מבקש להוכיח מסקנות אחרות מרוב מסקנותיו (שמקובלות במחקר).

ברכיה ליפשיץ אסף בספרו: 'ההלכה, על דעת המקום או על דעת הקהל' מהתשע"ט, סקירות מעמיקות בין הלכת חז"ל לצדוקים ועדת קומראן. נוכח הוצאתו לאחרונה (2018), הספר משמש כמבוא ומקור לסקירת ספרות מחקר (חבל שאין לספר 'מפתח מקורות/עניינים' בסופו, ובעיקר גישה מקוונת שכוללת חיפוש פנימי) למסקנות שמובאות כאן בספר לגבי חז"ל (חלקים/שערים ?? ). זהו ספר מעולה, אך הפוך מגישת ומטרת ספר זה, שכן כמעט אין בו טענות ומסקנות, ואף בנוי מנקודות שקשה לחברן למהלכים היסטוריים בעלי הקשרים רציפים לוגיים או נושקים, ובעיקר חסר סיכומים רחבים. אין גם שילוב של הצגת התקופות ההיסטוריות השונות והתמורות בגין המהפכות הפוליטיות והדתיות.

למרות שספר זה ובפרט פרק זה אינו מביא סקירת ספרים בשפות זרות, נציין את הכרך השלישי של בית הספר הצרפתי למקרא וארכיאולוגיה של האבות הדומיניקנים בירושלים (פרי עטם של ז'אן בטיסט הומברט וצוותו) משנת ????. כרך ארכיאולוגי זה טוען שההתיישבות של עדת היחד ביישוב קומראן היתה מאוחר – רק בסוף התקופה החשמונאית. אם טענה זו נכונה, הרי שיש לכך משמעות גדולות על התיאוריות המקובלות ואף על המוצעות הספר זה. להלן כמה מהמשמעויות העולות מכך:

• עדת קומראן ברחה מהפרושים או מהרומאים, ועד אז היא ישבה בירושלים עם הצדוקים החשמונאים.
• כת טובלי שחרית ואנשי יריחו כבר קרובים לתיאורים אלו.
• מחזק טענתי שהמחלוקת העיקרית של מורה הצדק עם אפרים ודורשי החלקות אינה עם הפרושים, כי הצדוקים אינם מנשה (שהרי הם הצדוקים או שעדת קורמאן ישבה עם הצדוקים בירושלים עד שעזבה). מחלוקת זו קדומה יותר.

המגילה החשובה ביותר להבנת ההלכה ותחילתה של עדת קומראן היא מגילת ברית דמשק. לדיאבון, מגילה זו טרם זכתה לספר מדעי הכולל מבוא ופירוש (ראו רשימת הספרים המדעיים למגילות בפרק 'הפנייה להכרת מגילות קומראן' לעיל) שיעזור לכולם להתמודד את רזיה של מגילת יסוד נפלאה זו, ותשפוך אור על תחומים רבים במחקר של בית שני. אאחל שטובי החוקרים, שמקצתם מוזכרים לעיל, יואילו ויזכו להוציא ספר זה.

ב.      חלוקת המגילות לסוגים, זיהוי ושיוך מחבריהם עם אורחות חייהם:

יגאל ידין ציין בעמ' 171 למאמרו על שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. דוד פלוסר (מגדולי החוקרים בדור השני למגילות) היה נוהג לומר כי ישנו אדם ענק שמתהלך, ואנו רואים את צילו. פעם היום יודעים שזה צל, היום רק מנתחים את הצל ללא הענק. עם המלצות חשובות אלו לשבירת תקרת הזכוכית, הקורא מוזמן בפתיחות הדעת לעקוב אחר רצף הטענות שמתחברות לציור היסטורי ותורני, שמוביל למסקנה כי עדת קומראן ומגילותיה הן ראשית וראש מסורות ישראל הבלום והקדום.

5.      חלוקת ספריית מגילות ים המלח לחמש קבוצות לפי תיארוך וסוג:

ההתייחסות בספר היא למכלול מגילות ים המלח (ובכללם מקצת הספרים החיצוניים[28]) כמקשה/קודקס אחד, דהיינו כספרות קודש של עדה אחת,[29] בתוך פתרונות אותנטיים להבדלים בין המגילות השונות (זמנם ומחברם), בניגוד לפֵּרוּק (דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה) הרווח באקדמיה (בעיקר בשל מגילת קדם-כיתתיות בתקופתן, או ללא הקשרים כיתתיים [בעיקר: מטבעות לשון, ארגון ותקנות], או נוגדות וסותרות את התזה המחקרית).

כדי להתמודד עם השוני בין המגילות (סוג המחבר והנמען, במהות וסגנון הכתיבה), ובמיוחד עם התקופות השונות שבהן התחברו, מובא להלן חלוקת המגילות לחמש קבוצות (שיוזכרו לאורך הספר):

הקבוצה הראשונה מכונה 'הקדמונים',[30] ובה ספרות של/על גיבורי התנ"ך עד למתן תורה, בעיקר את ספר חנוך, הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, ותפילות וצוואות הקדמונים (מאנוש ונוח עד לבני יעקב[31]). על קבוצה זו יורחב בפרק אחרי הבא: 'מסורות מחנוך והיובלים לעמי קדם ודתות מונוטואיסטיות/דואליסטיות'.

בעוד קבוצה ראשונה זו מאופיינת בכתב ארמי, מהותה של הקבוצה השנייה שלהלן בעברית, והסיבה לכך מפורטת ביובלים יב' 27-25,[32] ותואמת את ממצאי המחקר הארכיאולוגי והפילולוגי – מדוע נראית השפה העברית מאוחרת בין השפות השמיות. גם המחקר טוען שרוב ספרים/מגילות אלו קדומים לעדת קומראן, וחוברו/הועתקו במאה השלישית לפה"ס (ולדעתי אפשר שהועתקו במאה זו, אך חוברו הרבה לפני כן. בכל מקרה דעתם היתה יותר נכונה אילו היו מוסיפים לה ציון: "לכל המאוחר").

הקבוצה השנייה מכונה 'מגילות הר סיני', וכוללת את מגילת המקדש, נוסחי התנ”ך/המגילות המקראיות[33] (להן מוקדש פרק: 'העדות העיקרית כבעלי המסורה: נוסחי המקרא'), וספר היובלים (ידון בהרחבה בפרק עם פנחס החסיד). גם כאן המחקר מסכים כי ספרים אלו (זולת חלק ליובלים) קדומים לעדת קומראן, שכן אינם רומזים על עדת קומראן כעדה (כגון: מטבעות לשון, ארגון ותקנות), ובוודאי לא ככת נזירית/שולית וכדומה, כפי שמורחב בפרק על כך. יתרה מזו, חלק מהלכות מגילות אלו אינן הלכה בפועל בעדת קומראן, ואף ביניהן סתירות מהותיות לחלק מהכתבים הכיתתיים של 'מורה הצדק' (להלן 'הקבוצה הרביעית'), כגון במגילת המקדש: חוסר רלוונטיות להלכות מלך ומקדש לעדת קומראן בימי היווסדותה[34] (אם כי בפרק על חבר היהודים אציע חלופות ושהלכות המלך התקבלו בהמשך אצל יוחנן וינאי), וביטול עונש המוות בתורה על ידי נדר עדת קומראן (ראו בפרק בעניין). על מהותה חשיבותה ותיארוכה של מ' המקדש ראו עוד בפרק 'העדויות לבעלי המסורה'.

הקבוצה השלישית מכונה 'מגילות ימי חורבן בית ראשון', ביניהן: טוביה (לצד קרובו אחיקר בן חננאל שכתב ספר משלים שנמצא ביב), תפילת מנשה ונבונאיד, מגילות סתר (אפוקריפון) של נביאים (כתובות בגוף ראשון בשמם, מכונות או בטעות פאסידו) מהתקופה.[35] ספר בן סירא קרוב לקבוצה זו, אף על פי שחובר באמצע בית שני.

חלוקת שלוש הקבוצות לעיל חשובה להסתכלות ולניתוח מממבט עיניהם ומניעהם של עדת קומראן. בני העדה ראו במגילות אלו עתיקות וקדושות יותר (ממגילות מאוחרות של שתי הקבוצות שמפורטות בהמשך). בקבוצות אלו אין חידושים של כת רפורמטיבית, אלא לקבוצה שקיבלה ושומרת על ספרים קדומים ובכללם מסורת והלכות עתיקות. גם המחקר מצביע על אי התאמתם לסגנון תקופת ייסוד עדת היחד, זולת נבואות על מרד החשמונאים (ולכן חוקרים מתארכים חלק ממגילות אלו לאחר המרד, בדומה לחלק האחרון מדניאל). לא סביר שמגילות אלו נכתבו בדור יסוד עדת קומראן או מרד החשמונאים[36] (כפי שסוברים החוקרים), שהרי אם כך – עדת קומראן היתה מחרימה ספרות שקרית כזו, במיוחד נוכח קנאותם לאמת בהיותה אמת, ולאמת התורנית בפרט.[37] הייתכן שחבר מעדת היחד יכתוב את מגילת המקדש שהיא התורה שקיבל משה ישירות מהאל וממנה ערך את רוב החומש? האפשר שחבר יחבר מגילות בשם הנביאים? כיצד כתבו מגילות עם ידע ששרד רק במזרח הקדום ולא באלף הראשון לפה”ס?           עדת קומראן אינה מציינת מאין אספה לתוכה את שלוש קבוצות המגילות הראשונות, וההנחה שהן נמצאו ונאספו על-ידם בעת עזיבתם את בית המקדש (עם רישום מסתורי אוצרות המקדש במגילת הנחושת[38]) בראשית ימי היווסדה (תחילה המאה השנייה לפה”ס – טרום תקופת החשמונאים), מהיותם הכהונה הגדולה (בני צדוק) ב-800 שנה האחרונות (על בית צדוק ראו בפרק: 'התבודדות זמנית ככת מתבקשת בתקופת ההתיוונות'). היווסדותה של עדת קומראן מאוחרת לחלק מספרים (מגילות) אלו שמתוארכים לפי פחמן 14 למ-250 לפה”ס, וספרים אלו עתיקים ואותנטיים עוד יותר, שהרי מדובר על העתקים ולא מקור-אוטוגרף (וגם המחקר מייחס שנים רבות לקביעת ספר כקאנוני לכתבי קודש ולהעתקה). המינוח המקובל לכשלושת קבוצות אלו הוא המגילות הקדם-כיתתיות (או לעיתים גם הספרות הבתר-מקראית, שכוללת גם ספרים חיצוניים שאינם במגילות, אך לעיתים כוללים את כל ספרות המגילות).

בין שלושת קבוצות ראשונות אלו מצויים 7.5 ספרים מכ-90 ספרים חיצוניים. בעשרות שנים שלפני גילוי מגילות קומראן, חוקרים תיארכו את רוב 7.5 ספרים חיצוניים אלו (שנמצאו בקומראן מאוחר יותר) לכימי חורבן הבית השני, זולת בן סירא וספר יהודית (לחלקם הציעו תאריכים שונים).[39] בעקבות חשיפת המגילות הגנוזות חוקרים התאימו והקדימו את כל התיארוכים של 7.5 ספרים חיצוניים אלו לימי כתיבת החיבורים הכיתתים של עדת קומראן (להלן קבוצות 5-4). טעות זו של חוקרים מצביעה על הקושי הרב של התיארוך, ושהיא מוכרעת בסופו של דבר לתקופה האחרונה שבה הם סברו שהיה ספרות בסגנון זה. אמנם בבית ראשון היה נידוי והרחקה של התורה וכתיבת ספרי קודש, אך בין יחידים צדיקים בתקופת הקדמונים, ובעושר וגיוון גילוי הר סיני ונבואות, היתה ספרות תורנית רבה, והיא עולה ומשתקפת היטב משלושת קבוצות אלו של עדת קומראן. עוד יוצא כי דעת המחקר שספרים חיצוניים אלו חוברו במאה השנייה - יוצרת מצב אבסורדי: עדת קומראן מייחסת ל-7.5 ספרים חיצוניים אלו קדושה וקדמוניות, ואם הם חוברו באותה השעה ולצד המגילות הכיתתיות, אז כיצד עדת קומראן ייחסה להם אמינות וקדושה?! יתרה מזו, חלק מהספרים האלו הן ספרי יסוד של העדה (בעיקר מ' המקדש והיובלים), וחוברו עליהם ספרות פרשנית המתבססת ואף מצוטטת ממנה. גם הליך של קאנון לספרים אלו לוקח לפי המחקר לפחות עשרות שנים. צא ולמד כי מעתה יש להוסיף לתיארוכים האקדמאיים של מגילות קומראן סיומת: "לכל המאוחר".

הקבוצה הרביעית מכונה 'מגילות מורה הצדק',[40] ומאופיינת בסגנון נבואי (או פרשנות לנבואות) המתייחס למאורעות או קבוצות ודמויות אקטואליות בכינויי סתר (בעיקר ב"ד, הפשרים, הודיות[41]). עובדה שמקשה על זיהוינו היום לבני פלוגתם. בתקופה זו של מורה הצדק לא היו הכתות המוכרות לנו (לדעתי המתיוונים למיניהם, הצעות לזיהויים מובאות בפרק על כך), והיא מהווה את עיקר תקופת הסופרים/ראשונים שמוזכרים בחז"ל. רוב מגילות אלו כיתתיות באופיין, בעיקר במחלוקותיהן עם כתות יריבות. גם כאן אני מציע תיארוך מוקדם לזה המקובל במחקר (טרום החשמונאים[42] לעומת יונתן הווספי עד ינאי), אם כי הפער הוא עשרות שנים בלבד. פשר נחום לדוגמה, מתאר את זמנה של קבוצה זו הוא משיא ימי ההתייוונות עד הכיבוש הרומי, ובעוד חוקרים מתארכים אותה למאורע האחרון המוזכר בה, נכון לתארך אותה למועד חיבורה יחד עם שאר חיבוריו של מורה הצדק, אף שכוללת נבואות מדויקות (וראו דעתה של דימנט[43]). בין קבוצה זו לקבוצה הבאה משתבצות מגילות הסרכים,[44] שהן כחוקה פנימית למחנות המרחיבות את ברית דמשק, וספרות החוכמה – שהן הוראות מוסר לא כיתתיות. עוד על קבוצה זו ראו בפרק בעניינה. הוכחה לכך שהפשרים קדומים לקבוצת המגילות ה-5 שלהלן, היא ששרד רק עותק 1 מכל פשר. זאת כאשר לשאר המגילות הכיתתיות שרדו הרבה עותקים – במיוחד למגילות הלכתיות (בממוצע לכל המגילות שרדו 3 עותקים לכל 300 החיבורים החדשים). הצעתי שעדת קומראן שמרה בכוונה על עותק אחד מכל פשר על הנביאים – מכיוון שאין בו צורך לימודי הלכתי/אקטואלי להמשך ימיהם בתקופה החשמונאית והורדוס, שהיו תקופות אלו שונות מהתקופת ההתיוונות של מורה הצדק.

הקבוצה החמישית והאחרונה מכונה בשם 'מגילות כיתתיות תיעודיות' והיא המאוחרת ביותר – להערכתי בין סוף התקופה החשמונאית עד ימי הורדוס, ומאופיינת בלפחות אחד ממאפיינים אלו: 1. סגנון שאינו נבואי;[45] 2. ציון של דמויות ספציפיות – אנשים (כ: יונתן המלך, שלומציון, הורקנוס, אמליוס, פוטליאיס); 3. ללא אזכור של הקבוצות/כתות מהקבוצה הרביעית; 4. חוברו ע”י סופרי העדה בלשון רבים (בדומה לממ”ת).

בתקופת קבוצה זו קמו הכתות המוכרות לנו (פרושים, צדוקים, בייתוסים, איסיים ועוד), כנראה כיוון שמורה הצדק הפסיק לכתוב (חי כמה דורות לפני כן), וניסו לשמר את ההלכה הרבה שכתב, לצד מגמת החזרה התשובה של עמ"י בעקבות ייסוד עדת קומראן, שהתחרתה על המשכיות ההלכה הנכונה והמסורות הקדומות (בכללן בכתב מול בע"פ). לאחר תקופה זו החלה תקופת התנאים והנצרות, שאספו את מסורות קומראן, כאשר חלק מהחסידים של עדת קומראן והאיסיים השתלבו בהם ופיתחו זרמים אלו.

דעת הארכיאולוגים העדכנית על מועד ייסוד היישוב בקומראן היא לרבע האחרון של המאה השנייה לפה”ס.[46] עם זאת, בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה 'האקול ביבליק' טוען בספרו העדכני מ-??? כי האיסיים התיישבו בקומראן לאחר שנת 40 לפה"ס עד שנת 68 לספירה, שכנראה אז חלקם עברו למצדה (וכך טוען גיא שטיבל).

ימים אלו תואמים לחיבורם של מגילות קבוצה חמישית בלבד. שאר המגילות (קבוצות 4-1) קדומות יותר (או כאמור הועתקו שוב בתקופה זו ואחרי כן).

כינויים מקובלים למגילות במחקר ושישומשו גם בספר זה: קבוצות 3-1 מכונות טרום-כיתתיות; קבוצות 5-4 מכונות 'מגילות כיתתיות/כתבים כיתתיים' וגם 'ההלכה הקדומה' (יחד עם מ' המקדש וספר היובלים מקבוצה 2.

חוקרים הציעו חלוקות שונות של קבוצות המגילות. דבורה דימנט חילקה לפי המונחים הכיתתיים שבמגילות,[47], אך בכולם יש חריגים וקשיים להגדרותיהם.

להלן תרשימי השוואה בין חלוקת המגילות המקובלות לזו המוצעת בספר זה לעיל:

     

יש לציין כי ישנה חלוקה מהותית אחרת שאינה משתבצת בחלוקה לפי תקופות לעיל, והיא בין מגילות שמיועדות להיות גלויות לכל העם (ואכן אלו נפוצו ונשמרו יותר בספרים חיצוניים וממסורות שונות), לבין ספרי סוד שמיועדים להיות רק לסופרים (ובראשם עדת קומראן). על כך נדון בפרק על ספרות סוד פנימית וספרים חיצוניים. יוספוס מציין שרק החברים הותיקים למדו מספר הקדמונים (???), ואכן אין מקבוצה זו ספרים גלויים.

6.      ספרות אותנטית אחידה ולא ספרייה שהתנקזו אליה ספרים שונים במקריות:

למרות בחלוקה לעיל בפרק הקודם ל-5 קבוצות של מגילות, שרובן [3 מתוך 5] כלל לא נכתבו עי עדת קומראן, עדיין אבקש לטעון כי כל המעלות והקבוצות על אף קדמותן מהות ספריית קודש-כוהנית ברובה אחת וידיחיה שהיתה לעמי לאורך ההיסטוריה. כאן היא נקראת לצורך הנוחות מגילות קוראן, ואכן הסכמה על שם זה סותר ומטעה את מהותן.

נוכח מגוון כ-200 החיבורים של מגילות קומראן, על פריסתן הרחבה לאורך תקופות ארוכות וגיוון מסורותיהן ממה שהכרנו וממה שלא, הסיקו בטעות חוקרים כי היישוב קומראן על מערותיו הוא אזור ומקום של אוסף מסורות ומגילות. זאת כמובן ללא שום חיזוק ראייתי ובאופן ייחודי רק לעדת קומראן.

נמנה להלן כמה נקודות עיקריות המחזקות את טענת הספר שעדת קומראן היא היא כוהי וסופרי הקודש שקיבלו והמשיכו את ספרות הקודש בישראל:

• הסופר של סרך היחד, תיקן את מגילת ישעיהו השלמה, כתב עותק של ספר שמואל, וערך את מגילת טסטימוניה. ההתאמה כמובן לפי כתב היד הזהה (כתבו חצי פורמאלי). משמע הן לא רק הובאו מחוץ לעדת קומראן והונחו בפינה (בעיקר כמו בשתי הקבוצות המגילות ראשונות), אלא סופרי העדה היו בעלי המסורה והמשיכו להעתיקם.
• אין עוד (לפחות לא מצאנו) ספריות כאלו בכל עם ישראל, וזו הסיבה שלאחר מכן התקופה מכונת "תקופת הדממה". ספרייה כזו מתאימה להיות רק של כוהני וסופרי התורה, ושאוחזים בה רק הראויים לכך.
• למרות הגיוון המדהים של המגילות השונות מסוגים קטגוריות ותקופות שונות, כל המגילות הן כתבי קודש בלבד (ללא כתבי חול כמו מסחר ואגרות כלכליות), ובעיקר אין שום סתירה הלכתית או מהותית בינהין! (זאת בניגוד למאפיין העיקר של חז"ל בפלורוליזם הדעות השונות שבכללן סותרות ראו בחלקים/שערים בעניין)
• התיאוריה של המגילה העיקרית בת התקופה שלטענת חוקרים הובאה מבחוץ והונחה בטעות או למרות אידיאולוגיה הפוכה של עדת קומראן היא מגילת 'ברכה לשלום יונתן'. כפי שיוכח בחלק/שער על החשמונאים, דווקא מגילה זו תואמת לקרבה בין עת קומראן לחשמונאים.
• חלק מהמגילות מעידות או משתמע מהן כי מקורן ומהותן להיות בירושלים ובבית המקדש, כגון: מגילת המקדש, מגילת הנחושת, משמרות הכהונה ועוד.

7.      בעיות התיארוך שמציע המחקר מול הצעות והוכחות לתיארוך הנכון שבספר:

אחת הסיבות המרכזיות לתיארוך שגוי לדעתי של חוקרים לארבעת הקבוצות הראשונות היא התבססות החוקרים על מדע הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה. חולשתו (שחוקרים אינה עומדים עליה) היא שהחוקרים קבעו תקופות ללא השוואה לכתבים יהודים אחרים – מהסיבה הפשוטה שאין עוד כתבים אחרים מתקופה זו או לפניה (יש ממצאים של מילים ספורות בארכיאולוגיה, אך לא מגילות, זולת פירוש פפירוס נאש וטבעת הכוהנים). בנוסף, וזה רלוונטי גם לתיארוך פחמן 14, רוב המגילות הן העתקים ואינן החיבורים המקוריים (אוטוגרף), כך שהצגת תיארוך העתקי הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה יותר מטעה מאשר מכוון לתיארוך המקור.

למעשה, אין הבדל בין תיארוך מאוחר של רוב ספרי התנ"ך ע"י חוקרים, לתיארוך המאוחר הניתן לארבעת קבוצות המגילות הראשונות. לכל אלו אין לחוקרים הוכחות, ועם השנים התיארוכים מוקדמים נוכח גילויים ארכיאולוגיים. גם ההנחות על העתקות מילים משמות שמות עתיקות יותר אינן נכונות או לפחות מחייבות, היות שאין הכרח שמילה בספר מסוים הינה העתק משפה זרה, מאשר סיבות שונות להיותה מופע ראשוני שם.

ביקורת המקרא: כידוע, הנחת היסוד של ביקורת המקרא הכביכול-מדעית היא שלא תיתכן אפשרות של נבואה (ולכן המחקר מנסה לבדוק מתי חובר החיבור, על ידי מי [כמה מחברים, ובאחת או בשכבות - פֵּרוּק/דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה], לאיזה צורך וכדומה). הנחות אלו הן מסקנות מחייבות לפי מהותן של ספרויות עמי-קדם ועד כולל חז"ל, ואכן צריך דעת וקדושה להבין את ייחודיות כתבי הקודש, במיוחד שגם הם בנוסחים שונים (החל מעשרת הדיברות וכלה בנוסחים שונים של הכתבים הכיתתים. ראו פרק בעניין נוסחי המקרא). להלן הוכחות לפיהן ניתן לראשונה להוכיח זו כי ספר/מגילה חובר לפני המאורע שקרה, וזאת בכלים המדעיים של תיארוך ואחדות הספר:

החזקות ביותר הפעם הראשונה והפשיטא שאם לחוקרים יש בעיה עם התורה והנבואה, כחלק מביקורת המקרא (שכורסמה והתהפכה רבות, ובפרט כעת עם נוסחי המקרא ומ' המקדש מהמגילות), אינה מצדיקה עיוות תיארוכי, במיוחד כאן שלראשונה יש תיארוך מוקדם של החוקרים עצמם. יש לציין כי אין לחוקרים ברירה להודות על טעויות רבים בתיארוך חלק מ-7.5 הספרים החיצוניים שבהם, היות שחלקם תוארכו למאה ה-1 לספירה, ואילו כעת מתוארכים בין המאה ה-2 ל-1 לפנה"ס. עם זאת, אין בדברים אלו לפגוע, ויש להקיר תודה על התרומות הגדולות של חקר המקרא לפירוש התנ"ך, כמו השוואת השפה ופירוש מילים קשות לשפות שמיות עתיקות ולמנהגי עמי-קדם, אך גם כאן יש הנחות יסוד שגויות – שכן השאלה איזה מסורות היו קודם, ועל כך בפרק על חנוך ועמי-קדם.

החלוקה לעיל מיישבת את קושיות התיארוך שהמחקר טועה או מתקשה בם:

• חוקרים מתארכים את ספר חנוך למאה השלישית לפה”ס (בעיקר כיוון שמוזכר בצוואת לוי וביובלים, וכאמור תיארוך זה נכון "לכל המוקדם", וראו בפרק ה'קדמונים'), זולת הכרך[48] השני שבו: כרך החלומות (פג'-צ'), כיוון אף על פי כן, שחזון החיות שבו מנבא את נצחונות החשמונאים (צ' 16-9 ראו בפרק על כך). משכך, חוקרים הפרידו כרך זה מתיארוך של/שאר הספר, וזאת באופן אבסורדי כאשר כרך זה (החלומות: פג'-צ') נכלל בקטעים שנמצאו במגילות קומראן יחד עם קטעים משלושה כרכים נוספים, ותיארכו רק אותו לאחר המאורע הנבוא המתואר - מרד החשמונאים, קרי במאה ה-2 לפה"ס (כ-100 שנה מאוחר יותר).
• ספרי היובלים וצוואת לוי[49] חייבים להיות מוקדים לברית דמשק, כן היא מזכירה אותם.
• בדומה לתיארוך המאוחר של כרך אחד מספר חנוך א' לאחר מרד החשמונאים, כך גם רוב החוקרים מתארכים הפרקים האחרונים של ספר דניאל (ז'-יא') לאחר מרד החשמונאים - כיוון שהוא מתאר ביא' 34 את ניצחון המרד[50] (על אף מוזכר במק"א ??). קטעי ספר דניאל נמצאו במגילות (ובפרט פרק יא'), ואף ישנה מגילת פשר על דניאל.[51] היות והמחקר בעצמו סבור שצריך לפחות כמה עשרות שנים עד שספר מתקבל להיות קדוש/קאנוני, ורק לאחר מכן כותבים עליו פירוש כפשר, הרי שיוצא שכבר כמעט בלתי-אפשרי לתארך את חיבור דניאל לאחר מרד החשמונאים.
• טרם מציאת המגילות סברו במחקר כי צוואות השבטים התגבשו או נערכו ע"י הנצרות, אך עתה שנמצאו לפחות שתי צוואות במגילות (צוואת לוי בארמית (4Q213 ); צוואת נפתלי בעברית (4Q215); כנראה גם צוואת בנימין או יהודה - 4Q538, ועוד[52]) לצד צוואות וסיפורים בגוף ראשון בעיקר של הקדמונים[53] (אך גם של נביאים ממתן תורה עד גלות בבל). מהקטעים המועטים ששרדו במגילות קשה להכריע בנוגע אם היתה או לא היתה עריכה מאוחרת של הנצרות, אך היות והכנסיות הקדומות שמרו בדיוק רב על שבעת הספרים החיצוניים האחרים שנמצאו במגילות, משכך אין סיבה להאשימם בכזו עריכה. מאידך הנצרות חיברה עשרות ספרים חדשים בתקופתה, שחלקם שולבו וחלקם לא הוכנסו לקאנון הנוצרי: 'הברית החדשה'. במחקר מקובל כי ספר היובלים העתיק מצוואת (תעודת/כתב) לוי הארמית. דברי לוי מצוטטים גם בברית דמשק ד' 15.[54] קדימויות אלו תואמות לסדר קבוצותיי.
• רוב החוקרים מתארכים את ספר היובלים לאמצע המאה השנייה לפה”ס (בעיקר כיוון שמייחסים לו תיאור מרד החשמונאים). אך היות וחלק מהחוקרים מתארכים את ברית דמשק לכ-170 לפה”ס (ספר זה מתארכו לשנים בודדות לפני כן), ובב"ד יש ציטוט (יח' 3-4[55]) של ספר היובלים – מתחייב כי ספר היובלים מוקדם מב"ד. בנוסף, ספר היובלים הינו מקור למסורות יוונים (ראו בפרק על עמי-קדם). קדימות זו תואמת לסדר קבוצותיי.
• טוביה מספר על חייו אביו וקרובו אחיקר בתחילת גלות עשרת השבטים. חלק מהחוקרים במאה ה-19 ותחילת ה-20 תיארכו את הספר (שהיה מוכר רק כספר חיצוני) למאה הראשונה לספירה. לאחר שהספר נמצא בין מגילות ים המלח, התחייב להקדים תיארוכו. חיזוק לתיארוכו הקדום מגיע מספר משליו של אחיקר שנמצא במאה ה-19 ביֵבּ שבמצרים מהמאה החמישית לפנה"ס.[56] אחיקר מוזכר בפרק א' 21 כבן אחיו של טובי האב, וגם היה מגולי מבני שבט נפתלי. יש לציין שהארמית של מגילה חיצונית לבראשית קדומה לארמית טוביה, אך עדיין מתארכים אותם בסדר הפוך.
• תפילת מנשה היה מוכרת כספר חיצוני שתוארכה למאה הראשונה לספירה. כעת שהספר נמצא במגילות, ברור שהספר קדום במאות שנים. כמו"כ זוהי עוד הוכחה שלא הנצרות (או זרם של המאות הראשונות לספירה) היא שחיברה אותו.

8.      התאמת עדת קומראן ל: נביאים, הכנסת, זקנים, סופרים, חכמים, ראשונים[57] – ואלמוניותם

מספר מגילות מיוחסות למשה רבינו, ביניהן שכתובי קטעי החומש ומגילת טהרה שבה כותרת אחורית בשם: 'מדרש משה' (אם כי יכול להיות הכוונה מדרש על משה, ולא שמיוחס למשה). גם חז"ל מייחסים למשה רבינו כמה וכמה תקנות (ירושלמי כתובות פ"א ה"א; פסחים קיז'; פסחים סו' ע”ב; שבת ל'; מגילה לב'; ירושלמי מגילה פ"ד ה"א עה' ע"א; סנהדרין פב'; תנחומא כ'), ולעיתים בכללי את כל תורתם ואף חידושים שעוד טרם נולדו.

יהושע בן נון מתאר במגילה (4Q175, 4Q379) אירועים נוספים ממה שמצוין בתנ"ך. חז"ל מייחסים ליהושע בן נון כמה הלכות (ברכות מח' ע”ב; עירובין כב' ע”ב), ומציינים כי שכח 3,000 הלכות וחידשום בזמנו?? (תמורה טז'; תוספות תענית ד' א'). על שכחה זו ראו 2 פרקים ('השכחה הראשונה' ו'שכחום חזרו ויסדום').

לפי מזמור 11Q5 (11QPs-a) כז' 10 א' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 355), ספר תהילים כולל  4,050 מזמורים למחזור שמיטה.

משלמה המלך לא שרדו מגילות בקומראן, ואילו שני ספרים חיצוניים מיוחסים לו. חז"ל מייחסים לשלמה ארבע תקנות (עירובין כא'; ב"ק פ"א; ברכות מח'), כאשר אחת מהן - הייחוד, מובאת כבר בצוואת ראובן ו'.

נבואות גנוזות של נביאים מובאות במגילות קומראן. אלו אכן הצליחו להישמר בסתר, שגם לנצרות אין ספרים חיצונים כאלו (יש קרובים, כמו ספר וחזון ברוך), וגם לחז"ל אין מסורות קרובות לתוכנן.

עזרא ודניאל כתבו מספר ספרים חיצוניים שאינם במגילות.

בפרק זה אמנם ראינו שגם עדת קומראן וגם חז"ל מייחסים ספרים ומסורות לגיבורי המקרא, אך הקרבה בין מסורות אלו מעטה. הסיבה לכך לרוב ספרים אלו נחשבים בעדת קומראן כתבי סוד, זולת ספר היובלים.

תהילים קמט' 1 מציין 'קהל חסידים'. כמה תנאים היו גם חסידים שלהם היו מסורות קרובות לעדת קומראן, ובפרק 'מעבר המסורות דרך החסידים' אטען על שילובם מהאיסיים.

דניאל מציין רבות את 'המשכילים'.[58] משכילים אלו משוכתבים ומזוהים בפשר 4Q174[59] כעדת קומראן. משכיל במהותו קרוב לחכם, מונח שהתעצם בחז"ל, ואף מקורו בברית דמשק ו' 3-2:[60] 'ויקם מאהרן נבונים ומישראל חכמים' (מענין שתואר זה ניתן להגמוניה בעדת קומראן שאינה כוהנית). במגילות קומראן ישנה ספרות חכמה שאינה מובאת מסמכות אלוהית כמו כמצוות התורה וההתגלויות של החברים הבכירים של עדת קומראן, אלא מציגה חוכמת ניסיון חיים, ערכי מוסר והשקפות עולם, בדומה לבן סירא.

דניאל ז' מציין את קדושי העליון.                                                                                                         עדת קומראן מזהה את עצמה כעדת                                                                                                   קודש: 'מלאכי הקודש בעצתם' (ב"ד                                                                                                                 טו' 18-15; סרך היחד ב' 9-8), ולפי                                                                                           מגילת שירות עולת השבת, העדה                                                                                                           מתעלה בשבתות לשיר (או אף להיות                                                                                         כ) עם המלאכים. בהיותם כוהני קודש                                                                                       וקהילתם כמקדש, הם הרחיקו טמאים                                                                                     ובעלי מומים מעדתם (ברית דמשק                                                                                                       4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).[61]

להוסיף מעמ' קסא' של כהנא – צוואת לוי ג' 3.

להלן הצעות לזיהוי עדת קומראן כקבוצות הנבחרות שחז"ל ציינו לפניהם כמעבירי ומחוקקי המסורות עם דוגמאות מייצגות:[62]

'מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת (ירוש' ברכות ד' ע"ד; עי' מגילה יז'), ואכן התפילה היא אחד התחומים המובהקים שעברו מקומראן לחז"ל – ראו בפרק 'דוגמאות למעבר המסורות'. עדת קומראן מייחסת למורה הצדק ואף לחבריה התגלות נבואית,[63] וחז"ל מציינים על קודמיהם:[64] 'רוח הקדש עליהם, אם אין נביאין הן בני נביאין הן' (תוספתא פסחים ד' יג'-יד' ומקבילות), וזאת קרוב לזמנם של עדת קומראן (סדר עולם רבה פ"ו[65]), כאשר ישבו ככוהנים וסופרים בירושלים טרם ההתיוונות.[66] גם יונתן בן עוזיאל מתרגם 4 פעמים סופר במקום נביא. החשמונאים ציינו שנביא חסר בקרבם (מק"א ד' 42-47, ט' 27),[67] ואטען שהכוונה לעדת קומראן, כיוון שעדת קומראן נטשה את ירושלים והעם מספר שנים לפני מרד החשמונאים. אף יוספוס מתאר את האיסיים כנביאים.[68] ההודאה החשובה של חז"ל: 'שכחום חזרו ויסדום' (מגילה ג'; שבת קד'; יומא פ') מלמדת על זיכרון דהוי של מסורת נבואית מלפני כמה דורות, שכיוון שנשכחה – קמה חובת חידוש הכתיבה לחז"ל, למרות שמודים שאין בהם נבואה (בדומה לתמורה יד': '"עת לעשות לה' הפרו תורתך", אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל').

עדת קומראן כסופרים תואם והולם את מהותם, אופיים, ומגילותיהם (למשל: המגילות המקראיות, משמרות כהונה עם לוחות שנה, מסורות הלכה ראשונות): הממצאים הארכיאולוגים של כתיבה (ביניהם שולחנות בחדר הכתיבה/ספרייה, מדפים ו-4 כסתות דיו)[69] והטהרה (כ-11 מקוואות מהסוג הקדום שנמצא רק בירושלים) באתר היישוב קומראן.[70]

הקדשתה של עדת קומראן שליש מהלילות ללימוד,[71] ובמהלך היום אחד מעשרה יושב ללמוד (סרך היחד ו' 7-6[72]), לצד הלכות הוראה לילדים (כבית-ספר).[73]

חלק מהחוקרים טוענים שהמגילות היא "הספרייה" הוברחה מירושלים לקומראן[74] (ובפרט מגילת הנחושת שזה מהותה - רישום מסתורי אוצרות המקדש[75]). החשמונאים אף תרו ואספו ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14[76]), והדבר מעיד על ספרייה שאבדה – ראו פרק בעניין. גם בתפילת 18 מצוין: 'פליטת בית סופריהם' שמרמז על שרידי הסופרים/חסידים והתורה (אם כי כנראה מקורה בבריחה מינאי לפי הסכוליון ליז' באדר במגילת תענית).ספריית קומראן נשארה הספרייה העיקרית עד גניזת קהיר, ומכאן הביטוי ביניהם: "תקופת הדממה" (היתה ספרייה גם ליהדות מצרים, אך היא לא שרדה).

במק"א ז' 12-13 מתוארים 'קהל סופרים'. זוהי תקופת פריחתם של עדת קומראן שהחלה מגלות בבל.

יוספוס מציין את תום תקופת הסופרים בפתיחתו ל'מלחמת היהודים': 'הרבו כבר יהודים לפני לכתוב את דברי ימי אבותינו באר היטב... על כן אחל את חבורי זה מן הזמן אשר בו פסקו הסופרים האלה ונחתמו דברי נביאינו... ואספר כי אנטיוכוס הנקרא אפיפנס כבש בחוזק יד את ירושלים'. סופרים מוזכרים כחוג שלצד הפרושים בברית חדשה,[77] ומובן שלכל זרם וכת היו סופרים משלהם (נגדם יצא ירמיהו ח' 8[78]), אך אלו וזאת בתקופה מאוחרת להגמוניית הסופרים הקודמת שברוב אזכורי חז"ל:

חז"ל ייחסו מסורות לסופרים אנונימיים[79] לפניהם (לעיתים בצירוף מונח לביטוי עם משמעות יותר קונקרטית[80]), וקבעו גם שהם מחליפיהם: 'מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזניא, וחזניא כעמא וארעא' (סוטה מט'). אולי לשם כך ניסו גם לערער במעמדם,[81] אך לרוב עדיין העריכו את הסופרים הקודמיהם יותר מדבריהם:[82] 'חביבין דברי סופרים מדברי תורה' (שיר השירים רבה א' ב'); 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' ע"ב); 'דברי סופרים צריכים חיזוק' (תוספתא תענית ב' ו').

רוב המסורות שחז"ל מייחסים לסופרים שלפניהם תואמים למסורות עדת קומראן מהמגילות, להלן כמה דוגמאות: חז"ל מייחסים לעזרא הסופר עשר תקנות[83] ובפרט קריאת התורה (בבא קמא פב') שקוימה ע"י האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים (מקור ???) וטבילת בעל קרי (ראו ניתוח בהמשך). יש לציין ששני ספרים חיצוניים רחבים מיוחסים לעזרא, אך אינם בין המגילות ששרדו (ולכן קשה לקבוע אמינותם, וראו הצעתי בפרק על כך כי הם קרובים לפנימיים). בדיני עריות שבתוספתא ג' א' מובא 'שניות מדברי סופרים', וסביר כי מקורה בכותרת ברית דמשק (מגילת 251Q4 קטע 17 שורה 1): 'על העריות'. כותרת נוספת היא: 'על השבועה' (ברית דמשק ט' 8), שגם היא משנה מסודרת אצל חז"ל: שבועות.[84] הציון בתוספתא מקוואות פ"ה שהשיעורים (מידות) הן דברי סופרים[85] (בהתייחס לאלפיים אמה יציאה מהיישוב), והן במדויק כברית דמשק יא' 6-5.[86] גם השיעורים וכמויות שמפורטות בירושלמי שקלים ה' תואם להלכה הקומראנית (????), וכן השיעורים שבמשנה זרעים קרובים לשיעורים שבברית דמשק - עשרה גרגירים???.[87] ישנה קרבה גם בין זיהוי הסופרים בחז"ל עם סופרי כמויות המצוות בתורה ובהלכה,[88] ובפרט מסורתו של איסי בן יהודה על לט' הלכות שבת.

ורובן תואמות ל

כפי שיוסבר בחלקים ו'-ח',  במורכבות היסטורית ודתית ספרות הסופרים של עדת קומראן היא הבסיס לספרות חז"ל (התושב"ע) שמהותה הקדום הוא שימור מסורות (וחלקה השני הוא מדרש יוצר). בין המורכבות נכלל ניסיון של מקצת חז"ל להחליף את הסופרים וההגמוניה הקודמת להם, ומשכך הרחיקו מסורות שלא היו בטוחים במקורם (לעיתים בטעות - נוכח הסתרתם מהם שנים רבות), ובאופן חריף וקיצוני הגדילו לנסות להחליף את גיבורי המקרא כמו את חנוך ומשה רבינו (ראו ניתוח בהמשך):

מגילה 4Q252 ה' 6 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 254), מזהה כנראה (המגילה מקוטעת) את 'אנשי היחד' (עדת קומראן) כ'כנסת',[89] ואין קבוצה שמתאימה לכנסת כעדת קומראן – בני צדוק הכוהנים, כי כוהנים הם עיקרי הכנסת והסנהדרין.[90] אזכורי חז"ל לכנסת הגדולה[91] בפרקי אבות פ"א מ"א מתאימים לתקופת עדת קומראן (ובכללה הטענה שעד אז לא נמסרו הלכות[92]), שמעון הצדיק מתאים לכוהניה (גנטית ומהותית), וכן ייחוסם לתקנות (בפרק 'מהות המסורות שעברו' מובאים הלכות שתואמות לתקנות עדת קומראן). מק"א א' 42 מציין את החסידים כ'קהל' או 'כנסת', לצד מאפיינים כ'גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה'. חז"ל מציינים גם את הסנהדרין,[93] למרות שלפיהם (הן לפי הסכוליון למ' תענית י') עד סוף ימי החשמונאית היתה חשמונאית וצדוקית (ולא פרושית), ולפני היווסדות עדת קומראן – בן סירא אינו מזכיר סנהדרין או כנסת וכדומה. גם המלצה של הכנסת הגדולה בפרקי אבות: 'הוו מתונים בדין', קרובה למגילה 4Q421 טור אמצעי ש' 2-1.[94] דוגמה עקרונית המאפיינת את הכנסת הגדולה[95] היא 'עשו סייג לתורה' (פרקי אבות א') מפיו של החסיד אליעזר בן יעקב שהביא מגילת יוחסין והלכה זו מהיובלים על רכיבה בשבת (סנהדרין מו'[96]). עיקרון זה מהווה בעצם את יצירת ההלכה של עדת קומראן, ואולי אף את החמרתה היחסית. למשל, אפשר לראות את ההלכות שיסדו בדקדוק שבת כסייג לשמירת השבת מהתורה, כגון איסור עבודה מאמצע יום שישי.[97] גם האמור בחז"ל שהתענו בצומות שלא התעשרו – מתאים לאופיים כסופאים עניים (עיקרון העניות ועדת אביונים הוא עיקרון מנחה במגילות הכיתתיות). האמור בפסחים נ' II: 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו' תואם לאורח חייהם ודגילתם של עדת קומראן בהיותם 'עדת אביונים', לצד היותם סופרים ובעלי ספריית המקדש. אמנם מקור כמות 70 חברי הסנהדרין במקרא, אך מגילת המקדש נז' 11-15[98] מציינת ממשלה של 36 שרים שהם מועצת המלך, שהוא חייב להיוועץ בם ולקחת החלטות ברוב דמוקרטי (כנראה אפילו אין לו זכות וטו). אלו כנראה 'חֶבֶר היהודים' הכתובים במטבעות החשמונאים (על כך וקרבת החשמונאים בימי יוחנן וינאי ראו בפרקים עליהם). עוד על עדת קומראן ככנסת וסנהדרין ראו בפרק על 'חבר היהודים'.

חז"ל (ואף האיסיים[99]) מייחסים הלכות חשובות וכבוד רב ל'ראשונים', וביטוי מסכם לכך ניתן לראות ב'אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים' (שבת קיב' ע"ב).

במשנה נזכר התואר 'זקנים' 30 פעמים.[100] מקורו בחכמי ומנהיגי ישראל שנזכרו כבר אצל משה רבנו ויהושע, אך חז"ל מתכוונים לחכמים שלפניהם – גם אלו חברי עדת קומראן, ובמשנה ידיים פ"ד מ"ג מקבילים אותם לנביאים.

אגרת אריסטיאס 310 מציינת כמה קבוצות שבתוכם כוהנים וזקנים מישראל,[101] ולמרות שיש קושי מזיהוי הקבוצות מישראל, אין להתעלם מהעובדה המרתקת שהמצע העברי של תרגום השבעים שנמצא בקומראן קודם ומקורי לתרגום השבעים (ראו בפרק על נוסחי המקרא).

התיארוך של מורה הצדק תואם לשני תיאורים של חז"ל: 'מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת' (סוטה ט' ט' שמפורט בתמורה טו' II); 'הוא אלכנסדר מוקדון, שמלך יב' שנה. עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה פ"ו, מהד' רטנר, עמ' 140).

לסיכום, הגמוניות קדמוניות שחז"ל מזכירים, עולים עם מהותם של עדת קומראן, ולא פלא הוא שיוספוס הילל ללא דופי רק את האיסיים, בכמות רבה של 43 מתוך 47 אזכורים על הכתות (לעומת 4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים, אף על פי שהגדיר עצמו כפרושי[102]), וכאמור גם ייחס להם נבואה. המשך הקשר והיטמעות של עדת קומראן בחז"ל, דרך האיסיים והחסידים, מובא בהמשך בחלקים ו'-ח'.

עוד על התאמתם של עדת קומראן לאליטות אלו ראו בפרק על 'בית נאמן בישראל'.

9.      אלמוניות עדת קומראן וההגמוניות שחז"ל מייחסים להם (בכוונה או ללא ידיעה)

נמצא כי כאשר חז"ל ציינו הגמוניות בדורות שלפניהם, הם התכוונו באופן בלתי-מודע (נוכח פער הזמן, אלמוניותם, התבודדותם והסתרת המגילות, תהפוכות הורדוס והמחלוקות הכיתתיות) לעדת קומראן. בכל אופן אין שום קבוצה אחרת שיכולה להתאים לתיאורי אליטות והגמוניות שלעיל, זולת עדת קומראן. להקשר ה"גנטי" הלך והתחלש עם הדורות, ובדורינו פחת הבנת המשמעות של משמרת הכהונה הגדולה והסופרים כפי שהיה באמצע בית שני. כך התפילה: 'והשב כוהנים לעבודתם' הינה כ'מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה' (ישעיהו כט' 13), כיוון שממחזרים טעויות היסטוריות: 'שִׁמְעוּ דְּבַר יי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ; אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יי וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ'.

חריג לעיקרון זה אנו מוצאים בנוגע לכוהן הגדול, יוחנן הורקנוס. חז"ל מוסרים שהיה עיוות בהכנת הקורבנות בבית המקדש (מעשר שני ה' טו'[103] וסוטה מח'[104]), ומי שתיקנו היה יוחנן, ע"י בניית טבעות לשחיתת הקורבנות שמקורה במגילת המקדש לד' 6[105] (ראו בפרק על יוחנן הורקנוס). החריג חריף במיוחד נוכח העובדה שיוחנן הורקנוס היה צדוקי (והפרושים אף שרפו את ספר הצדוקים 'גזירתא' וחגגו זאת כיום טוב – מגילת תענית פ"ד), אז כיצד הובאו דווקא (כמעט רק) הלכותיו ועוד בשמו?!

עוד דמות שחז"ל מודים חלקית ומצוטטים ממנה הלכות היא שמעון בן סירא שכתב ספר מוסר וחוכמה (הקרוי על שמו). על אף שבחז"ל יש מעל ל-300 ציטטות ממנו, ויש שסברו (בטעות היסטורית של כ-400 שנה) שהוא בנו של ירמיהו הנביא, עדיין הוציאו אותו כספר חיצוני (וראו עוד בפרק בעניינו).

כותרות ודינים קרובים אלו בין הספרויות, לצד מסורות רבות שקיימות במגילות שלא הכרנו עד מציאתן, ועוד שחלקן בכמות בלתי ידועה שלא שרדו, מחזקות את מסורת ההולמת של חז"ל על שכחת מסורות כאלו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד'). ואכן, מסורות כברייתות ותוספתות שצוינו בתלמוד מחזקות טענה זו.

זכרונים אלומים אלו השאירו את האמרה של חז"ל חסרת תוכן: 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' (מגילה טז'), שכן יושמה בעיקר מהלל שמאי והתנאים, אך כאמור לא ביחס לזוגות (שגם כך העבירו מעט הגיגי מוסר[106]), ובעיקר לא לאליטות לפני תקופת החשמונאים. הסיבה העיקרית לכך היא שרוב תורות הראשונים הן אנונימיות, היא כיוון שמי שתיקן וייסדם היה בעיקר מורה הצדק האנונימי, וכן גם חברי עדת קומראן אינם ידועים בשמם.[107]

לסיום הפרק, נביא כאן אלמוניות נגדית של מסורת אפרים-דורשי החלקות כ"ראשונים":

אחד מנושאי המחלוקת המפורסמים בין הפרושים לצדוקים ועדת קומראן הוא - האם העוסקים באפר פרה אדומה צריכים להיות טהורים 'מעורבי שמש' (דעתם הצדוקים לפי פרה פ"ג משנה ז'), כפי שבמדבר יט' 9 מציין על השורף, או רק כחצי-טהורים ('טבולי-יום'), כדעת הפרושים? לפי ממ”ת ב' 16-13[108] מתברר שעדת קומראן סוברים כמו הצדוקים. חלק מהתנאים (כנראה מבית שמאי וישמעאל) הסכימו להודות שההלכה בעניין ראויה ומתקבלת עליהם כדעת הצדוקים ועדת קומראן (תוספתא פרה פ"ג ד'), וכך פעל תקופה ישמעאל בן פיאבי הכוהן. אך לאחר שחלק מהתנאים (כנראה מבית הלל) חזרו והורו לכוהן להיטמא כטבול-יום בתואנה כדי 'להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית' (יומא ב'[109]) או שבכך 'יוציאו לעז על הראשונים'. 'ראשונים' אנונימיים אלו ודאי שאינם עדת קומראן או החסידים הראשונים (ראו זיהוי אלו באלו בפרק על כך), שכן אלו מקלים בטהרה (ראו פרק נפרד בנושא זה), ואילו עדת קומראן והחסידים מקפידים/מחמירים בה. ייתכן ראשונים שונים אלו הם 'אפרים' דורשי החלקות שמתוארים במגילות כמתייוונים שרובם אבדו ומיעוטם נטמע בישראל[110] (בעיקר בפרושים), וזו כנראה הסיבה שיש ביד הפרושים מקצת מהלכותיהם.[111]

10.  העדויות לבעלי המסורה: מ' המקדש; נוסחי המקרא (והתפתחותם לנוצרים ולשומרונים)

מגילת המקדש היא מגילת יסוד במגילות קומראן, כנראה הקדושה ביותר – כיוון שהינה דברי המצוות שמסר הקב"ה למשה רבינו ישירות ובגוף ראשון (ולא כדברי משה בספר דברים) בצורת כתיב מלאה שבמלאה,[112] וממנה חולקו 3.5 ספרי החומש מהר סיני בשילובם עם סיפורי מדבר סיני ותורות ובריתות נוספות (אוהל מועד וערבות מואב). ספרו המדעי של יגאל ידין עדיין מהווה ספר מבוא ופירוש מעולה ויסודי למגילה זו (מומלץ), ומבוקש כאמור כי הרשויות ומוסדות האקדמ-יה ינגישוהו באופן חופשי במרשתת לציבור הרחב.

החלק הראשון במגילה הוא תיאור הוראות בניית בית המקדש הראשון (וטהרות הנלוות לכך) – כבר בהר סיני, כי זה היה מטרת יציאת מצרים המצוינת בשירת הים: 'תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יי מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ'.[113] אין הכרח להציב סתירה או קדימות בין תורת המקדש לתורת המשכן בספר שמות, שכן אפשר ואלו נתנו במקביל, כאשר המשכן היה אמור לשמש לכשנה של מסע המדבר (אילו לא היה מתארך לארבעים בגלל חטא המרגלים) והזמן בתוך ישראל עד בניית המקדש. בכל אופן מגילת המקדש מתארת מערכת טהרה מדהימה בכל הארץ והערים.[114] מגילת המקדש היא רק התכנית של בניית המקדש, דהיינו הציווים-הוראות לבנייה המקדש. אלו מתאימות לבנייה בפועל של בית המקדש הראשון כמתואר במלכים א' ו'-ז'. שני שלבים אלו (תכנית מול תיאור הבנייה בפועל) מפורטים גם על בניית המשכן וכליו, כאשר בפרשות תרומה-תצוה מובאים הציווים לבניית המשכן, ואילו תיאור הוראות משה והבנייה עצמה מתוארות רק לאחר מכן בפרשות ויקהל-פיקודי. שרידי מסורות תואמות למבנה המקדש לפי מגילת המקדש עולים מכתבי יוספוס ומעמי קדם, אך ביד חז”ל אף מסורת מדהימה ותואמת על כך שמשה רבינו קיבל את הוראות המקדש ישירות מהאל והעבירה לנביאים עד לשמואל הנביא.[115] ייתכן שאף השיפוץ והגדלת המקדש ע"י הורדוס היא בהשפעת חשיפתו (ישירות/בעקיפין) לגודל המקדש הראוי להיבנות לפי מגילת המקדש (שגדול מהמקדש הקודם בבית שני, וראו בפרק בעניין על קרבתו לאיסיים).

כנראה המגילה סודית נוכח קדושתה (בדומה לנוסחי המקרא זולת המסורה ראו להלן), וכך למשל ממ"ת שנשלחת כאגרת גלויה לשכנוע, חוזרת על מקצת הלכותיה (במקום להפנות למגילת המקדש או לצטטה).[116] בפרק על הטהרה אטען כי המגילה נשמרה מתחילת בית שני. ורד נעם הסיקה יפה כי עדת קומראן (ובעיקר מגילת המקדש) אינה מחמירה, שכן המונח החמרה צריך להתייחס להחמרה יחסית לתורה, ולא יחסית לפרושים/חז"ל (שלרוב הקלו), ואילו עדת קומראן (ובעיקר מגילת המקדש שעוסקת בענייני טהרה הנלווים למקדש) תואמת ועולה הקנה אחד עם הוראות התורה, ומי שמקל יחסית לתורה (ולעדת קומראן) הם לפרושים/חז"ל (ראו על כך פרק נפרד). יוצא איפוא, כי זהו סיכום מדויק למהותה של מגילת המקדש – מקור/שכתוב של החלק החוקתי של התורה, בלשונה, בדרכה ובסדרה כמקורית, ובדיוקה.

החלק השני של המגילה (טורים מז'-סז') הוא הרמוניזציה (האחדה) מורחבת של המצוות (ללא סיפורי 3.5 החומשים האחרונים), ובעיקר מספר דברים שהינו נאומי משה, ללא ברית ערבות מואב. יגאל ידין הציג יפה שתי דוגמאות להאחדת מצוות משמות ודברים: פיתוי ואונס הבתולה, וחלוקת השלל לאחר המלחמה.[117] ברוב מצוות אלו של מגילת המקדש של גם תוספת, וזו אחת הדעות שבבבא בתרא טו'.[118] האחדת המצוות, סדרן וספירתן היתה מפעלם של גדולי התורה לאורך הדורות (מיוספוס, [119] הרא"ש, הרמב"ם, ספר החינוך ועוד). אף אחד אינו מתקרב למהות ולסדר הארגוני והפלאי שבמגילת המקדש – וכל זאת ללא (בטרם ייסוד) קונקורדנציה.[120] בין מצוות אלו קיימת פרשייה מורחבת של תורת המלך שבמגילת המקדש (דפים נו' 12-נט') הפותחת בכותרת 'וזאת התורה', כנראה במקום 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' שבדברים יז' 18. כלומר, תורת המלך כנראה מרחיבה ומוסיפה הלכה מהפרשייה הקצרה שבדברים יז' 18-14 העוסקת בהלכות המלך, והיא 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (וראו בפרק על תורת הזהב של ינאי). בפרק על יוחנן אפרט את ההלכות שהחשמונאים אימצו ממגילת המקדש ובראשן את מועצת המלך והמשפט מתורת המלך – היא 'חבר היהודים' המצוינים במטבעות מנהיגי בית חשמונאי. האחדת המצוות במגילת המקדש מהווה פיתרון עקרוני לשתי ביקורות מקרא "גבוהות" המפותחות במחקר האקדמאי:

• הסבר לסגנונו השונה של ספר דברים, מרכזיות הפולחן בו (עד שיחסוהו בהגזמה ליאשיהו המלך).
• השערת התעודות (או תורת המקורות, או השערת ולהאוזן) ואכן מגילת המקדש מציגה מקור נפרד מסיפורי החומש (כאשר החומש הינו שילוב שניהם עם חזרות חלקיות ושונות)

התיארוך המוצע של המגילה ע"י רוב החוקרים הוא אמצע עד סוף המאה השנייה לפה"ס. לדעתי לא רק שתיארוך זה שגוי מן היסוד, אלא שהינו אבסורד שאינו עולה עם ההיגיון. הייתכן שבתקופה שעדת קומראן בשיאה הקבוצתי והכתיבתי לפי רוב החוקרים (לטעמי כ-70 שנה לפני כן) יכתוב חבר מגילה זו ויציגה לשאר החברים כחיבור חדש – וזה יתקבל כאמת לאמיתה ואמין שיקדושהּ?!. יתרה מזו, אט אט אנו מגלים כמה מגילת המקדש מהווה מקור ובסיס עקרוני-הלכתי לרוב ההלכה הכיתתית של עדת קומראן, כך שהמגילה כבר היתה מושרשת בהגותה ובהלכתה.

לסיום יצויין ההחמצה הגדולה מהאספן מוזס וילהלם שפירא שניסה ב-1883 למכור 15 רצועות של ספר דברים בנוסח שונה משמעותית מנוסח המסורה של ספר דברים[121] (שכאלו נמצאו במגילות ראו להלן בנוסחי המקרא), בטענה כי נמצאו בנחל ארנון (קרוב לקומראן). נוכח 5 נוסחי התנ"ך שבמגילות קומראן, ובפרט הנוסח ההרמוניסטי של מגילת המקדש לספר דברים – סביר כי אכן רצועות אלו היו של מ' המקדש או נוסח קדום לתנ"ך.[122]

חמשת נוסחי המקרא: כ-250 ממגילות ים המלח מהווים את כל 24 ספרי התנ"ך[123] (שמכונים המגילות המקראיות), בחמישה נוסחים שונים אלו:

• נוסח הקדם-מסורה: מהווה כ-60% מנוסחי המקרא שבמגילות, עבר והתקבל לידינו כנוסח המסורה ע"י בן אשר הקראי שערך את כתר ארם צובא (על הקראים ראו פרק נפרד). גם חז"ל השתמשו בנוסח דומה, אך לא שרד שום כתב מכתביהם (לא מהמקרא ולא מהמשניות והמדרשים הקדומים, מה גם חלקם הועלה על הכתב רק בימי הגאונים), אם כי שרדו מגילות מקראיות (רק) בנוסח זה ממצדה וממרד בר כוכבא. לפיכך, התקופה שבין עדת קומראן לבין גניזת קהיר וכתר ארם צובא מכונת "תקופה הדממה".
• הנוסח הארמי (מהווה רק כ-1% מהמגילות המקראיות): נמצאו רק שתי קטעי מגילות מקראיות בארמית: ויקרא, איוב. התנאים מודים שאת התרגום הארמי הם 'שכחו וחזרו ויסדום' (מגילה ג') – על כך יורחב בהמשך בפרק בנושא זה, לצד פרק על התרגומים הירושלמיים. במגילות הלא המקראיות נמצאו עוד כמה עשרות בודדות במגילות בארמית,[124] חלקם גם בגרסה מקבילה גם בעברית (ביניהם ספר טוביה ולכן כנראה התפתחו לידינו היום כשלושה נוסחים שונים שלו,[125] וצוואת לוי בארמית למול צוואת נפתלי בעברית[126]).
• נוסח המצע העברי של תרגום השבעים (Septuagint, מהווה כ-5% מהמגילות המקראיות(:[127] נוסח זה מהמגילות בעברית דומה לתרגום השבעים שביוונית, אך קדום לו ומהווה המקור והנכון בדיוקו.[128] המחקר נוטה לא לציין עובדה מדהימה זו מפורשות[129] (אולי נוכח קושיים להסבירה והמהפך שיצרה לתיאוריות הקודמות של המחקר על תרגום השבעים). כנראה שעיקר השיבושים של תרגום השבעים היווני ביחס למקור המצע העברי הם מה"תיקונים" שביצעו עורכים/מעתיקים הנובעים משתי סיבות עיקריות: 1) בהמשך הם נתקלו בנוסח המסורה השונה – ורצו לצמצם את ההבדלים (ובכך סברו שהם מבצעים "תיקונים");[130] 2) התאמות מגמתיות להתאמה לחיים תחת השלטון והתרבות ההלניסטית (זאת בהשפעה יותר הלניסטית).[131] שיבושים כאלו בתרגום השבעים הביאו את המחקר לסבור בתקופה טרם גילוי הנוסח המדויק של המצע העברי מקומראן, כי תרגום השבעים משובש וקלוקל!      נוסח השבעים אומץ בנצרות כברית הישנה (עם עוד ספרים חיצוניים שחלקם מהמגילות, ולאחר מכן עברו לוולגטה הלטינית[132]), ומקובל לתארכו למאה ה-3 לפה”ס לפי אגרת אריסטיאס[133] – והרי שיש בידנו נוסח מקורי שקדום לו! יש להרחיב את הדעת והדיון של המשמעות הזו של נוסח המצע העברי המהווה המקור וכיצד הגיע נוסח זה לקומראן? יש לציין שבין מגילות קומראן שנמצאו, קיימים גם מספר קטעי מגילות בודדות ביוונית. עוד מגילות ביוונית של תרי-עשר נמצאו בנחל חבר מתקופת בר-כוכבא.
• הנוסח הקדם-שומרוני (4QpaleoExm וב-4Qnumb' מהווה כ-5% מהמגילות המקראיות): התקבל אצל השומרונים שנסיבות ההיפרדות וזמנן אינן נהירות 
  לנו (ראו על השומרונים בפרק על זרמים קרובים).
• נוסחים 'קומראניים' בלעדיים ובלתי מזוהים (מהווים כ-30% מהמגילות המקראיות): לא הכרנו כתבים בנוסח זה בשום מקום ועדה. קרוב אליהם מגילת המקדש (עליה הורחב בתחילת פרק זה).

קשה להפריז בחשיבות התורנית של קיומן של נוסחי המקרא האלו, שהרי הן בלעדיות בקדימותן לכל נוסח שנמצא בידינו (אפילו לקטע הזעיר של עשרת הדברים הקדום ביותר שהיה עד להימצאותן: פפירוס נאש), וחלקן כאמור אף חדשות לנו. חלקן אף נכתבו ע”י אותו סופר של מגילות כיתתיות,[134] משמע הן לא רק הובאו מחוץ לעדת קומראן והונחו בפינה (בעיקר כמו בשתי הקבוצות המגילות ראשונות), אלא סופרי העדה היו בעלי המסורה והמשיכו להעתיקם.

קיומן של כחמישה נוסחים שונים של התנ"ך במגילות, מזעזע את הציפיה המתבקשת (לדעת חוקרים) שעדה קפדנית והדוקה בשמירת המצוות (כפירושה) ובערך האמת בפרט, תאחוז בנוסחים כאלו ותמשיך בכתיבתם. היינו מצפים שעדת קומראן תקדש רק נוסח אחד, ולא תאפשר בו כל שינוי בו (אפילו לא באות אחת) – כפי שאכן עשו נאמנה בעלי המסורה מימי הביניים עד היום. לא מיותר לציין שעד אז סברו החוקרים שהיה נוסח קדום אחד של התנ"ך (Urtext), שממנו התפצלו נוסחים שונים, ושהיתה עריכה כוהנית קדומה (מכונת: P). התשובה לכך נעוצה במהותם של עדת קומראן ואופיים של כתבי הקודש והנבואה: המקרא עצמו מביא נוסחים פנימיים בתוכו, כדוגמה הידועה של עשרת הדיברות (שמות כ' – דברים ה'), ועד לחזרת חלקים בספרים שלמים כדברי הימים על שמואל ומלכים. לכן, גם למגילות הכיתתיות כמו ברית דמשק, מגילת המלחמה והסרכים היו נוסחים קרובים שאינם זהים (לעומת זאת, בהמשך יוצע סיבה אידיאולוגית לשוני בקטעי לוח השנה שבנוסחי סרך היחד וממ"ת). נזכיר את המדרש המעניין של חז"ל כי כתיבת התורה בסיד על הר עיבל היתה בשבעים שפות ???.

ההנחה שרוב הנוסחים שאינם נוסח המסורה (או קדם-מסורה) היו סודיים יותר – ופחות מיועדים לעם, ונוסחים סודיים אלו מאופיינים בפירוט ותיאור המלאכים ותפקידיהם, ומידע זה פחות מתאים לעם הארץ, אשר עלול לטעות באלילות (פוליתאיזם) במקום מונותאיזם (וראו הסבר בפרק על כך), כפי שכנראה טעו עמי קדם.[135] נוסחי סוד אלו תואמים לספרות סוד - ראו עליהם בפרק 'מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים', ובפרט על 70 הספרים הנוספים לתנ"ך שמצוינים בעזרא ???.

נדגים את חשיבות נוסחי המקרא מממגילת קומראן 4Q76 שהיא נוסח קדם-מסורה לקטע ממלאכי ב' 16: 'כי אם שנ(א)תה שלח', ששונה במקצת מנוסח המסורה בימינו: 'כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר יי צְבָאוֹת; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ'. נוסח המסורה משאיר ספק בנוגע מיהו השונא: האם האל את גירוש הבעל (ואז כחטא לגרשה) או הבעל את אשתו (ואז נכון לגרשה)? על כך נחלקו תנאים (גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א'). דוגמה אחרת למטבע לשון שנטמע בימינו: ל'יישר הדורים' (ישעיהו מה' 2) מנוסח המסורה, אך אין מה ליישר 'הדורים'!, והנוסח הנכון במגילת ישעיהו הוא ל'יישר הררים'. מאות תיקונים כאלו מלמדים שיש לתקן שגיאות סופרים בנוסח המסורה המאוחר (כתר ארם צובא של בן אשר הקראי), ויפה שעה אחת קודם.

בחלק מהנוסחים יש גם הרחבות (ולא רק נוסח יותר מקורי ונכון) שמשלימות מידע מקראי חשוב. נדגים זאת לעניין הכשרות: בבראשית לב' 33 מצויין: 'עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה', ואילו מגילה 158Q4 (1 שו' 13-12) מציין: 'ויאמר אל תוא[כל     ] על שתי כפות הירך עד ה[יום הזה]'. דעה זו זהה לדעתו של ר' יוסי במדרש בראשית רבה עח' ו':[136] 'ר' יהודה אומר, באחת מהן נגע ואחת מהן נאסרה. ר' יוסי אומר, באחת מהן נגע ושתים נאסרו'.

השורה התחתונה כאן היא שעדת קומראן הינה הגמונית הסופרים שהכילה והמשיכה להעביר את כל סוגי מסורות התורה, כאשר המגילות המקראיות היא אחת החשובות, וכנראה גם סודיות שבהן.

11.  העדות המשנית למסורות התנ"ך: לוח השנה, אסטרולוגיה והתפתחות בתי הכנסת

רב הנסתר מהגלוי על מהות ופרטי לוח השנה התנ"כי, ואפילו בבית שני עד תקופת הורדוס.[137] במגילות ים המלח מתואר לוח שנה השבתי-שמשי בן 364 יום שאין לו תקדים בהיסטוריה,[138] ומהווה לוח השנה היעיל והנוח בעולם בזכות יתרונותיו העיקריים האלו:

• נוחות התאריכים שתמיד יחולו באותו יום, כגון יד' לחודש הראשון יהיה תמיד יום ד' (ערב פסח). הלוח מסודר מעגלית כך ששום מועד חג או ראש חודש לא חל באף שנה בשבת.
• אין ימי עודף שבועי בסוף השנה (מתחלק ב-7), כך שאין צורך לחישובי שארית וחלקי שבוע בסוף שנה (דבר שעשה בעיות חישוב ומס בעולם העתיק ואף בימינו).
• לוחות מפורטים (מגילות 4Q322 – 4Q321, 330Q4) התואמים ל-24/26 משמרות הכהונה (דה"א כד') בהחלפה שבועית,[139] במחזורים של 3 ו-6 שנים לצד מועדים או אותות שונים, ומסונכרנים עם מזמורי התהילים, שירות עולת השבת ומגילת המלחמה. מגילה 4Q319 כוללת שישה יובלות שהם 294 שנה! מידע כוהני מובהק זה מוקנה לכוהנים מבני צדוק (יחזקאל מד' 24[140]). תיעוד של משמרות הכהונה שרד ב-5 מקורות נוספים מאוחרים:[141] בירושלמי תענית ד' ה';[142] בכמה בתי כנסת מכאמצע האלף הראשון לספירה (קיסריה, נצרת, מסגד בתימן); בפיוטים הקדומים (הקליר, ט' באב); בפיוטים.[143] בכל אלו לא שרד החיבור ללוח השנה הקומראני (בחלקם להקשרים עקיפים לזמנים, היות והמשמרות התחלפו של שבוע בשבת).

בשל טיבו זה האו"ם ניסה לחדש (עוד טרם מציאת המגילות) וליישם לוח מושלם זה 3 פעמים.[144] כנראה המסורת שבשבת עה' התקבלה מעדת קומראן, וכן אין בה תיקון ללוח ירחי דווקא: 'כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: 'וְאֵת פֹּעַל יי לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ' (ישעיה ה' 12). אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: מנין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר: 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים' (דברים ד' 6); ואיזו היא חכמה ובינה לעיני העמים: הוי חישוב תקופות ומזלות'.

לוח שנה זה (בן 364 יום) קוים בודאות לפחות שלוש אלו:

• בתקופת הקדמונים והאבות: חנוך קיבל את לוחות השנה (ראו הכרך האסטרונומי בחנוך א' עב'-פב'), ואברהם אבינו לימד את המצרים את לוח השנה את ספרי חנוך (מגילה חיצונית לבראשית יט' 26-2525[145])! זו הסיבה שיש מסורות שאברהם אבינו הוא שהמציא את האסטרולוגיה (ולא חנוך), והסיבה שהמחקר סבור שעדת קומראן העתיקה את לוח השנה השבתי-שמשי ממצרים, ולפי כאמור הפוך. לוח זה ניכר בתקופה זו ע"י תאריכי המבול ורמזים נוספים בתורה.[146]
• מסע מדבר סיני: ספר היובלים מפרט אירועים לפי תאריכים בלוח השנה בן 364 יום האומה (וכל התאריכים בו תואמים ללוח זה), אך השתבש לאחר מכן: 'כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר, למען יספרו בשנה רק שלוש מאות יום ושישים יום וארבעה ימים' (ו' 39[147]). אני ז'ובר (Annie Jaubert) הוכיחה בזכות בדיקות פשוטות של התאריכים שאלו לא רק שאינם נופלים בשבתות ובארבעת ימי הפגע של לוח השנה בן 364 יום, אלא שכמה מהמועדים החשובים אף עולים עם ימים לקראת המנוחה בשבת או שהימים המרכזיים הם א' ד' או ו' (ימי החגים: שבועות פסח וכיפור), כגון: בשמות טז' 1 העם מגיע למדבר סין ב-15 לחודש השני (הוא יום שישי לפי לוח השנה בן 364 יום) ומקבל את המן כשלמחרת העם חוטא בניסיון איסופו בשבת; במדבר י' 11 יוצאים למסע, ובפסוק 33 מגיעים לשבת מנוחה לאחר 3 ימים. גם ביהושע ה' 11 מגיעים בעשירי לחודש הראשון ליום שישי, כך ש???. דברים כאלו עולים גם בספר היובלים, אך לגביו לא אמור היה להיות שאלה וספק בעניין (ועדיין ההתאמה מפליאה).
• ע"י עדת קומראן: לוח השנה בן 364 (על ימיו החוזרים ומועדיו) משולב באופן פלאי בעשרות מגילות מגוונות, אך ההוכחה העיקרית לשימושו בפועל ולהיות לו השנה התורני ששימש במקדש היא השיבוץ של משמרות הכהונה (ראו לעיל).

עיקרי הממצאים שכנראה לוח שנה זה (בן 364 יום) קוים גם ע"י כל עמ"י החל מגלות בבל עד שיבוש הלוח ע"י ??:

• 'בשורת מחקרים (1953-1957) ניתחה אני ז'ובר (Annie Jaubert) את התאריכים המופיעים בספר היובלים והשוותה אותם למידע העולה ממקורות כוהניים במקרא. מסקנתה המפתיעה הייתה כי הלוח של ספר היובלים הוא זה שעמד בבסיס החיבורים הכוהניים בתורה, כגון רשימת המסעות של בני ישראל בספר במדבר, וכן בבסיס חיבורים כוהניים אחרים מימי גלות בבל ואילך. במקביל למחקריה אלו נתגלו מגילות לוח ראשונות מקומראן, שהעידו על ההמשכיות בין הלוח של ספר היובלים ללוח של היחד. לפיכך קבעה ז'ובר, בין יתר מסקנותיה, כי לוח השנה של 364 יום הוא שנהג במקדש בירושלים במשך מאות השנים הראשונות שאחרי שיבת ציון, ואילו הלוח הירחי השמשי של חז"ל הונהג במקדש רק בתקופה מאוחרת. ג'יימס ונדרקם בחן את מסקנותיה ואישש את עיקרן, תוך שהוא מתארך את הנהגת הלוח הירחי השמשי במקדש לימי גזרות אנטיוכוס [על פי דניאל ז' 25[148]]. לפי שיטה זו בני היחד החזיקו בלוח השנה היהודי העתיק והמקורי של 364 יום, ונלחמו נגד חוגי הפרושים, שאימצו את הלוח הפגני של אנטיוכוס'.[149]

ואילו חז"ל אוחזים בלוח ירחי עם סנכרון לשמש בעיבור חודש נוסף אחת לכשלוש שנים, שמקורו בלוח הבבלי או מחנוך ב' ו' 26.

הפעם הבאה שעם ישראל שמר על הלוח השבתי-שמשי היה ב'עמוד צדוק', והצעות לזיהויות ותקופתו הובאו בפרק 'השכחה הראשונה ???'.

בתוך חלק ממגילות לוח השנה (מגילות 332Q4 - 333Q4[150]), משולבים שמות של חשמונאים ומהתקופה (ראו בהמשך: כרוניקה חשמונאית והשווה למגילת תענית). האם מכאן שאכן משמרות כהונה אלו שירתו במקדש לפי סדר זה בתקופה החשמונאית המתוארת? ואם כן, האם גם שירתו גם לפי לוח השנה בן 364?!

אמנם מהמסורות הפרושיות על לוח השנה ניכר כי היה קושי ליישמו (מתי ואיך לעברו;[151] עיבורים רצופים;[152] התנגשות מועדים עם השבת;[153] שינוי ההלכה למועדים שאינם בזמנם[154]), אך אין סימנים כי לוח זה החליף לאחרונה לוח שונה לחלוטין, אם כי בחרו שהמועדים לא יחולו במועדים הקבועים לפי הלוח השבתי-שמשי 364: "לא אד"ו ראש" (חז"ל פסקו שראש השנה [ובהתאם לו גם סוכות, המתחיל בדיוק שבועיים אחריו] לא יחול בימים א' ,ד', ו' בשבוע, אלא יידחה ליום המחרת – ואילו בלוח השבתי-שמשי פסח, ראש השנה וסוכות תמיד ביום ד', ויום הכיפורים תמיד ביום ו'.( עם זאת, בין מסורות חז"ל מימי הורדוס לתקופה הטרום חשמונאים יש כ-150 שנה של רעש וגעש פוליטי ודתי (ראו בהמשך על מהפכות הורדוס), כך שקשה לשער אם ומתי היה מעבר שכזה, מה גם כנראה יושם רק בעדת קומראן בחלק מהתקופה. כיוון שכאמור רוב תקופת השופטים ובית ראשון, וכן כנראה בימי בית חשמונאי והלאה, נהג השנה הירחי. חודשים בשמות הבבליים, המקובלים גם היום, מופיעים בספרי: זכריה א' 7, אסתר ב' 16, ג' 7, ח' 9, עזרא ונחמיה א' 1, ו' 15. בשמות אחרים מופיעים במלכים א' ו' 37, ו' 38, ח' 2. כך גם בתעודות 'אל יהודו', ובקאלו פסח שביב.[155] בחנוך ב' יג' 14 יש ציון שאף שמות חודשים ירחיים/בללים אלו ניתנו לו וכתבם, אך הצעתי שספר זה דחוי לעדת קומראן (ראו בפרק על כך). באחד משני מזמורי התהילים היחידאיים שנמצאו גניזת קהיר מצוין חודש ירחי?: 'בשלשה בחדש אייר ראיתי' (על קושי זה ראו בפרק לוח השנה). השאלה המתבקשת האם אלו מעידים כי שמרו בתקופה זו על לוח ירחי, או שאף אלו מעידים שהלוח הירחי הוא הלוח הנכון?

במגילות (חנוך ??; 4Q317, 4Q320, 4Q321) יש מידע מדויק על לוח הירח ואותותיו (בפרט המושג "דוקה"), והאיסור הוא רק לעבוד את הירח. במגילה האסטרולוגית 4Q332 יש את החודשים הבבליים והמזלות, שכבר מצוין בחנוך לג' 3; עה' 8-6 (וביובלים ח' 3)[156] שנגלו אליו.

אמנם, עדיין לא נהיר לנו כיצד מבוצע הסינכרון והעיבור של הפער בן 1.25 יום כדי להשלים לשנה שמשית וכוכבית בת כ-365.25 יום, וכנראה מידע זה פשוט לא שרד לנו, כיוון שיש סינכרון תלת שנתי לשמש ולירח (ראו בחנוך עד' 17-10 ומגילות 317Q4, 4Q321a, 4Q321, 3204Q, 4Q319:[157] 364 * 3 = 354 * 3 + 30 = 1,092). ההצעה הבולטת היא הוספת "שבוע אפל" שאינו נספר בלוח השנה אחת לשמיטה (אולי כך היה במל"א ח' 65[158]), ושבוע אפל נוסף כל 28 שנה.

לכאורה, לוח השנה היה המחלוקת הגדולה והעיקרית של עדת קומראן עם מתנגדיה, כאשר אלו אף ניסו להרוג את מורה הצדק ביום הכיפורים (פשר חבקוק ו' 8-4[159]), והתיאור החריף שמתנגדי עדת קומראן: 'הנף העומר... ביום שבת... תעות עורון... לא מתורת משה' (513Q4, מפורט בפרק על 'שבועות').[160] מאידך, תיאור המחלוקת החריפה והישירה נגד הלוח הירחי מצוי רק בספר היובלים, ובחלק מהכתבים הכיתתיים הלכות הלוח אינם בחלק מהנוסחים (סרך היחד[161] וממ"ת), כך שייתכן שמחלוקת זו דעכה תוך ויתורה דל עדת קומראן בעניין, וכפי שמוצע להלן:

חידת שמירת לוח השנה בזרמים קרובים לעדת קומראן:

כאמור, אין תקדים לשום עם או קבוצה ששמרה על לוח השנה השבתי-השמשי המדהים. מאידך, ייתכן וחלק מהקבוצות שהיו קרובות/המשיכו את עדת קומראן – נהגו בלוח השבתי-שמשי, וביניהם: הצדוקים, בייתוסים, נוצרים וביתא ישראל. אפשרות זו מתחזקת כאשר חלקם  אחזו/שמרו על ספר היובלים שמדגיש את לוח השנה השבתי-שמשי וכולל איסור מפורש לספירת החודשים לפי הירח.  קושיה וחידה[162] זו מקבלת משנה תוקף לגבי ביתא ישראל (או על הכנסייה החבשית שלפי חוקרים ממנה קיבלה ביתא ישראל): כיצד ביתא ישראל שומרת על לוח ירחי, כאשר היא שומרת הלכות ספר היובלים המטיף נגד הלוח הירחי, במיוחד שהיובלים הינו המקור ל-22 הלכותיהם מתזז סנבת[163] המחמירות בדיני שבת?! [164]                    האם הסיבה (אפילו חלקית) לכך היא שללא מסורת מלאה של אופן שמירת וסינכרון לוח השנה השבתי-שמשי בן 364 יום[165] (כפי שהיה ביד עדת קומראן, ומקצתה שרדה לידינו היום), קיבלו/העדיפו את הלוח הבבלי/יווני הנפוץ והידוע לסנכרון? הייתכן שקושי זה השפיע באופן דומה על הצדוקים? מגמה כזו קרתה באופן הפוך בנצרות – היא שינתה את הלוח השנה שלה מירחי לשמשי, בעקבות התנצרות האימפרייה.[166]

החידה קשה לפיצוח גם לגבי שתי הקבוצות הקרובות ביותר לעדת קומראן: האיסיים והתיארופטיים. לדיאבון, הסופרים לא תיארו במפורש לפי איזה לוח שנה נהגו קבוצות אלו נהגו, ולכאורה אם היו נוהגים בלוח שנה ששונה מהותית מהלוח הירחי המקובל בתקופה, הרי שהיה מצופה שיודגש במפורש כעיקר המחלוקת. הציון הקרוב ביותר לעניין הוא שהאיסיים מתוארים שמתפללים מזרחה לכיוון השמש הזורחת (וכך גם המסורת הקדמונית של חז"ל – תוספת מגילה ג' יד',[167] והממצאים הארכיאולוגיים מבתי הכנסת העתיקים), וש'המברך על החמה הרי זו דרך אחרת' (תוספתא ברכות ו'). בשונה מהנצרות שהחליפה את לוח השנה שלה, כתות אלו היו סגורות וכמעט בלתי נתונות להשפעה חיצונית, בוודאי שלא בעיקרי הלכותיהן.

ייתכן שהקרבה המתוארת לעיל בין עדת קומראן לחשמונאים והצדוקים היתה אף על פי שהצדוקים נהגו לפי לוח שנה שונה - ירחי? לחלופין, אפשר שבהמשך לפרק המבחין בין הצדוקים-הראשונים למאוחרים, בתקופה זו לצדוקים-הראשונים היה את אותו לוח 364,[168] ורק הצדוקים-המאוחרים (מימי בית הלל ושמאי) איבדו את לוח 364 ואימצו במקומו את הירחי?[169]

לכאורה האפשרות שהחשמונאים נהגו לפי לוח שמשי לא סבירה, שהרי ספרם (מקבים א' וב') מונה וחוגג לפי לוח ירחי. אין מחלוקת שהצדוקים והחשמונאים התחברו לכל המאוחר מימי יוחנן הורקנוס, וכך החפיפה ביניהם נוטה לסברה שגם הצדוקים לא נהגו לפי לוח שמשי. עם זאת, הצעתי בספר זה שהיתה התקרבות עד איחוד בין עדת קומראן לחשמונאים, וזאת למרות המחלוקת על לוח השנה! הצעתי בפרק על יוחנן הורקנוס כי החשמונאים-הצדוקים קיבלו את אגרת ממ”ת על הלכותיהם, ואז יותר קשה כיצד עדיין דחו/הבדילו אותן מלוח 364 שמפורט בתחילת ממ"ת?! שלוש פתרונות אפשריים לכך: 1) החשמונאים-הצדוקים הראשונים קיבלו את הלוח השבתי-שמשי שבחלק מהתקופה החשמונאית (וראו לעיל את שילוב שמות של חשמונאים ומהתקופה במגילות 332Q4 - 333Q4); לממ"ת יש עותק/נוסח שאינו כולל את הפתיחה עם טבלת לוח השנה – ואולי זה נשלח לחשמונאים-הצדוקים (כלומר עדת קומראן ויתרה על תחום הלכה זה מולם כי כבר 'בשלום הקץ למספר השנים האלה' [ברית דמשק ד' 11-10]); החשמונאים הצדוקים לא קיבלו את כל ההלכות של ממ"ת. כמובן קיימת האפשרות הנוספת המקובלת במחקר (והמנוגדת להצעתי) שגם הצדוקים-הראשונים היו יריביהם של עדת קומראן - המכונים 'מנשה' (או קבוצה מגונה אחרת ראו בפרק בעניין).

מכמה מחלוקות שמקטרגים חז"ל הצדוקים, אנו למדים שהן נסובות גם על מחלוקות לגבי לוח השנה, אך קשה לפרשם ולהכריע איזה לוח היה להם – אם נוטה ללוח שמשי, או רק ללוח ירחי שונה[170]: הצדוקים התנגדו לחיבוט ערבה בשביעי של סוכות החל בשבת,[171] מועדי קצירת העומר והעצרת של 'למחרת השבת', ניסיונות החיבול בעדי ראיית הירח[172] ולפידי ההכרזה.

קשה להצביע על האפשרות שעדת קומראן זנחה את ההלכה העקרונית של לוח השנה. למרות זאת, במגילות קומראן ישנן מגילות שונות על הלוח הירחי, ואף נוסחים של מגילות עם ובלי הלוח השמשי,[173] שאולי מצביע על הסרת הלוח השמשי בשלב מסוים.

בכל אופן, לוח שנה זה היה ונותר הלוח הידידותי והנוח ביותר בעולם, ולכן באו"ם ניסו 3 פעמים לשחזרו.[174]

שעון השמש מקומראן[175] ויישוב השמש ברוג'ום אל-הירי (גילגל רפאים):

ביישוב קומראן נמצא גם שעון שמש מעץ (ראו תמונה, גם בכריכה, קוטרו 14.5 ס"מ) בעל 5 מעגלים קונצנטריים (מתוכם 3 עם שנתות) וחריצים רבים ביניהם, כשבמרכזו חור לגנומון (מוט עץ) אנכי (כנראה, לא שרד). הוא ייחודי בעולם, והצורה היחידה הדומה לו הוא רוג'ום אל-הירי (גילגל רפאים) מימיו של חנוך בן ירד (לפני כ-5,000 שנה), שהינו מבנה בקוטר של 150 מטר בעל 3 מעגלים.[176] לשניהם שני סימנים עיקריים נוספים: שעון השמש מקומראן בעל פתח אחד (לא ניתן לדעת באופן מוחלט לאיזה כיוון, מה גם ייתכן שהשעון ניתן לסיבוב), ואות יוונית פי Φ כחצי כיוון (כ-90 מעלות) ימינה מהפתח; רוג'ום אל-הירי בעל פתח לכיוון צפון-מזרח, וגם פתח לכיוון דרום-מזרח. ישנה תאימות בין המרווחים של שעון השמש מקומראן לרוג'ום אל-הירי, ולכן ההצעה הפשוטה היא להניח את שעון השמש מקומראן כאשר צד מזרח בין שני סימניו. להלן הצעות למשמעות הסימנים:

1. אות פי Φ ביוונית/ הפתח הצפון-מזרחי מראים את ראש החודש הירחי. במגילות לוחות השנה (317Q4, 4Q321a, 4Q321, 3204Q) מופיע המונח "דוקה" שייתכן ומתארו.[177]
2. אלו סימוני היום הקצר (דרום-מזרח) והארוך בשנה (צפון-מזרח), והיות שהפתח/אות פי לכיוון דרום-מזרח אינו מדויק ליום הקצר החורפי (שאולי מסמל חושך[178] או גם כך הראות חלשה) – ייתכן וזהו הסינכרון של לוח 364 עם שנת השמש המחסיר יום ורבע מדי שנה ומושלם כל 3 שנים. חוקרים גם גילו שהמקום בנוי באמות מידה וביחסים על ידי מצב הכוכבים בשמים

לשעונים אלו יש שימושים נוספים, בעיקר לשעון עדת קומראן שהוא המתוחכם בעולם, אך רב הנסתר על הגלוי לנו (למרות הידע האסטרונומי המודרני). במגילת ברית דמשק י' 17-14 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 45) מצוין: 'אל יעש איש ביום {מל̇‏} השישי מלאכה מן העת אשר יהיה גלגל השמש רחוק מן השער מלואו כי הוא אשר אמר שמור את יום השבת לקדשו',[179] וייתכן ששעון השמש הזה מהווה כלי למדידת זמן זה, והדבר תלוי בפירוש המונח "גלגל השמש" (מונח שכנראה שובש כבר בעמי קדם וביוון, ובספרות חז"ל והקבלה[180]). מעבר למצדים שהשעון מעביר – כנראה שנים, עונות, חודשים (ומזלות), ימים (בהתאמה לאורכם השמתנה), שעות ("זמניות" בשלון חז"ל), ישנם פרטים מרתקים על מידותיו, כמו מידת הייחוס שלפיה נבנה הקומפלקס כולו ונשענת על מידות גוף האדם.[181]

תאימות שני שעונים אלו ותיארוכם מלמדים על קדימותה של מסורת עדת קומראן בעניין, מתקופה התואמת לחייו של חנוך בן ירד, שקודמת אף ללוח הבבלי. סביר שפיצוח לוח השנה קשור לפיענוח שעון השמש הייחודי מקומראן, שאנינו יודעים כיצד הוא מתפקד.

האם צורה זו קשורה ל'רגל' שנמצאה בשכם בהר עיבל ובעוד כמה מקומות?

מאסטרונומיה לאסטרולוגית גלגל המזלות: מבין מגילות ומידע אסטרונומי רב שבמגילות קומראן, אחת היא מגילה אסטרולוגית (4Q318) שכוללת סימני מאורעות הטבע להתרחשויות הבאות בעקבותיה (כגון פלישת ניכר לישראל אם ירד גשם במזל תאומים). המזלות מצוינות כבר בספר חנוך א' לג' 3; עה' 8-6; יובלים ח' 3. גם בספר חנוך ב' יא' 54-51[182] מתוארים המזלות, ואף חודשים בשמות ירחיים/בבליים, אך הספר אינו בין המגילות, ובפרק על הספרים החיצוניים הדחויים הצעתי שאינו תואם למגילות קומראן. כנראה האיסור בויקרא יט' 26 כולל גם ניחושים אסטרולוגיים (ואולי פירשו גם את קביעת החודש לפי הירח בכלל איסור זה),[183] אך כנראה יש להבדיל בין שיקולים ורמזים קטנים כמו 'חתול שחור' למגילה זו, ובכל אופן המגילה נכתבה בכתב סוד ??, כפי שרוב המגילות האסטרונומיות הן סודיות (ובמקביל מגילות בית אבטינס).

(ומסורת זו הועתקה לזוהר ??? יחד עם 7 הרקיעים), כאשר עמי קדם שיבשו אותם לאלילים.

בספרות החוכמה רווח המונח 'בית מולדים'. משה מורגנשטיין טוען שזהו ההורוסקופ.

עדויות של לוח השנה השבתי-שמשי בגלגל המזלות בבתי הכנסת הקדומים

בתי הכנסת הראשונים הם כ-5 במצרים במאה ה-3 לפה"ס (מכונים 'פרוסאוכה'[184]), וזאת כנראה כהמשך למקדש יב שנחרב שם ב-410 לפנה"ס (ראו פרק על מקדש יב). במקביל אליהם או בסוף תקופה זו, קיים בקומראן 'בית השתחוות' (ברית דמשק יא' 22). על הקשרים בין עדת קומראן ליהדות מצרים – ראו בפרק בעניין. עדת קומראן ראתה וייחסה קדושה לקהילתה, כשכנראה במרכזה בית ההשתחוות – הוא בית הכנסת, וכך עשו גם חז"ל לבית הכנסת כתחליף לבית המקדש (למשל: מגילה כט') – לאחר חורבנו.

לפי ספרי הבשורות בברית החדשה, היו בתי כנסת ביישוב הגליל (בהם ישו לימד, לצד השימוש כמרכז קהילתי: משפט והכאה), אך רק כ-4 שרידים של ב"כ שרדו מימי הבית השני – ואלו שונים מאופיים של בתי הכנסת בגליל לאחר החורבן, שאלו רווחו ציורי המזלות, ובארבעה מהם אפילו צויר אל השמש עם כדור ושוט/מקל (איסור בדיבר הראשון ובעבודה זרה ג' ג'[185]).

ההסבר המוביל לכך ההוא שהיהדות היתה יותר פלורליסטית ממכתבי המשנה שלא כיבדום, בהשפעם ההלניזם הרומי. כך כעת, נוכח גילוי האסטרונומיה המתקדמת ביותר מחיקה הפנימי של היהדות, ואף אסטרולוגיית גלגל המזלות – הרי שסביר שהמקור וההשפעה לפסיפסים בבתי הכנסת היהודים הוא מעדת קומראן.[186] עם זאת, עדיין בעדת קומראן הדברים היו בכתב (ולא בציור שכנראה אסור מהדיבר הראשון), ולמרות מרכזיות השמש בלוח השבתי-שמשי ובמגילות, ודאי שאין שלציירו כאל/מלאך.

ראייה מקשרת בין בתי הכנסת בגליל למגילה האסטרולוגית (4Q318) היא בתי הכנסת בדרום מדבר יהודה. חלקם כוללים ומאופיינים בפתח מזרחי,[187] כתובות בעברית (לעומת יוונית בגליל), כשלושים מקוואות[188] וקהילת כוהנים. להלן ממצאים מקשרים לפי יישובים:

• בבית הכנסת בעין גדי נמצאה כתובת של המזלות, אך זאת ללא ציור. הנחתי שכתובת זו הינה השלב האמצעי של העתקה מהמגילה האסטרולוגית (4Q318) אל הציורים בבתי הכנסת בגלל. נמצא גם קללת עונש מוות (ראו פרק בעניין) להולך רכיל וזו תואמת למגילת המקדש סד' 6-8 ולמגילת ‎4Q159 (4QOrdinancesa) קטעים 4-2 ש' 6-4,[189] וכן סוד הקהילה התואם למהות כתבי סוד רבים מעדת קומראן;[190]
• בבית הכנסת בסוסיא (כנראה מהמאה השלישית לספירה) שרדה כתובת הקדשה: 'זכור לטובה קדושת מרי רבי איסי הכהן המכובד...'. בנוסף, בסוסיא נמצא גם פסיפס לוח שנה שסופר לפי ספר היובלים;[191]
• בבית הכנסת במצדה נמצאו שלוש מגילות קומראניות (היובלים, בן סירא, ושירות עולת השבת (מקצתה השתמר באזכורי המרכבה בתפילת בוקר בשבת), אלמנטים נוספים שייחודיים רק לקומראן ומצדה, וכן ה'בתים' לבגדי כוהנים שנמצאו במקוואות מצדה ומתוארים במגילת המקדש לד' 13;
• בחברון העתיקה (תל-רומאדה) מקווה עם 3 גרמי מדרגות (ו-4 מחיצות), יותר אפילו משתי גרמי המדרשות שבמקוואות שבקומראן;
• פנחס בן יאיר החסיד, עליו מובא בהמשך כי הכניס חלק מהיובלים לספרו לחז"ל (מדרש תדשא ועוד הלכות), מוזכר ביישובי הדרום (דברים רבה ג' ג').

בין הקבלה של מסורות המזלות מעדת קומראן בגליל, לצד התערבבות השפעות הלניסטיות, שיבשו את מקור המזלות וקישרו אותם לחודשים הירחיים[192] (למרות שהם כוכביים ותואמים ללוח השנה השמשי).

12.  קדושת הנישואים, מונוגמיה, הגבלת מיניות, ונזירות זמנית בגדולי התורה

הנישואים בעדת קומראן הן 'ברית קודש' (???). מטרימה להם בבדיקת התאמה (תיכון) זוגי^[193] ובתולי האשה (ב"ד 4QD ^f Frg. 3 15-10[194]), וחובת גילוי מומי הכלה.[195] מספר מגילות קטועות מתארות ספרות טקסית לנישואין,[196] שכנראה הן פיתוח של הלכות החיתון מספר טוביה שממנו האמירה המפורסמת בחתונה שעברה למסורת חז"ל ועד ימינו: 'כדת משה וישראל' (ו' 13; ז' 13, 14[197]) ומטוביה התקבלו הלכות חיתון נוספות שונות,[198] כגון: כתובה, ייחוד, עדים, נדוניה, ברכות ועוד (אך חז"ל לא ידעו/ציינו שמקורם ממנו).

מונוגמיה: הנישואים לאשה אחת היתה מחלוקת עיקרית בין עדת קומראן (ברית דמשק ה' 2-5 ראו ניתוח בפרק על בית ראשון ??) למתנגדיהם (לדעתי המתיוונים ראו פרק בעניין), שאומצה ע"י הפרושים וחז"ל.[199]      במגילת דברי/חזון/צוואת עמרם (4QVisions of Amram) ב' 7-6 שהוא שובח על אי-נשיאתו אשה נוספת, למרות שנתקע בחברון לאחר שהגיע לקבור את בני יעקב ונשאר לשפץ את קבר האבות למרות החשש ממלחמה שנפתחה בין מצרים לכנען ופלשת, ולא לקח אשה אחרת שהיה רחוק מאשתו יוכבד 42 שנה (מלמד עד זכותו לבן כמשה רבינו כאמרת טוביה – ראו להלן). מגילת המקדש ?? מצווה אפילו על המלך לשאת רק אשה אחת (שזהו למעשה הפשט של דברים יז' 17: 'לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים'), ועל כך ראו בפרק המונוגמיה של החשמונאים. אידיאל המונוגמיה והנאמנות מודגש בתנ"ך,[200] תוך התייחסות למצבים של מספר נשים בביקורת או בדיעבד.[201]

עם מי להתחתן – אחיינית או בת הדוד: במגילות הקדמוניות עד מגילות חורבן הבית (קבוצות 3-1) מודגשת מצוות חיתון עם כלה ממשפחת האב.[202] היות ואין לכך שום אזכור במגילות הכיתתיות של מגילות מורה הצדק (קבוצה 4), ייתכן שעדת קומראן ביטלה חוק זה. על כך מעידה מסורת חז"ל: 'הותרו השבטים להתחתן זה עם זה' (תענית ל' ע"ב). מאידך, עדת קומראן הטיפה לזנות ונגד פירוש הפשט (הנושא מודגם בהרחבה בפרק 'פשט הנגלות') של חיתון עם אחיינית (מגילת המקדש סו' 17-15; ברית דמשק ה' 7-10), כפי שנהגו אפרים-דורשי החלקות והפרושים בעקבותם (קידושין א' ד', וגם יבמות סב'). בכל אופן, לפי סרך העדה א' 10-9 הנישואים לגבר הם מגיל 20, שרק אז 'בדעתו [טוב] ורע'.[203]

לאחרונה נחשף היתר גירושים לברית דמשק יג' 17-16^[204] (תודות לההדרתו החדשה של אלישע קימרון). ראייה חותכת זו מחזקת ממצאים קודמים של קברי נשים וילדים סמוך ליישוב בקומראן,[205] וההלכה המתפרשת מהמגילה המקראית 4Q76 שהינה נוסח ייחודי למלאכי ב' 16 שכבר התירה גירושים: 'כי אם שנ(א)תה שלח'.[206] גם בן סירא, שהיה כנראה חבר בעדה (ראה אליו בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן ויחסו לבן סירא'), התיר גירושין מסיבות דומות (כה' 29[207]) וייתכן והיתה מחלוקת צדוקים-פרושים בפירוש 'וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה - אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ' (שמות יח' 2). יש הטוענים שגירושים הותרו אך היה איסור להינשא שנית (לבן-זוג אחר) כל עוד בן הזוג חי, אך מקור לכך במגילת המקדש נז' 18: 'כי היא לבדה תהיה עמו כול ימי חייה', אינו מחייב פרשנות זו, ואפילו אינו סביר. עם זאת, ישו הטיף בעניין (לוקס טז' 18[208]).

יחד עם שמעון בן עזאי שלא נשא אשה – הביאו לחז"ל מגילת יוחסין ובה מסורת על מנשה שהרג את הנביא ישעיה (ראו על כך בפרק נפרד), ובנו אליעזר בן יעקב, יוסי בן חלפתא, כתב את סדר עולם שאינו תואם ללוח השנה של עדת קומראן. דבר זה מחזר את השיבוש במסורת לוח השנה שלו.

הגבלת המיניות:

• צוואת יששכר ב' 1: 'וירא אז מלאך יי אל יעקב ויאמר שני בנים תלד רחל כי בחלה (מאסה) במשכב בעלה ותבחר הנזר (בנזירות)'.
• מגילת המקדש המקדש מה' 12-11 (וב"ד יג' 2-1) אוסרת על משגל בעיר המקדש.[209] ככל הנראה עדת קומראן ראתה בעדתה תחליף למקדש (???), ומשכך קיים איסור משגל במתחם היישוב או באזורים המקודשים שבו.
• ההלכה הקומראנית אוסרת על משגל בשבת (יובלים נ' 8). אלו מתחברים עם יש לציין שעדת קומראן התעלה לרמת מלאכים בשבתות (שירות עולת השבת).
• בסרך היחד הנשים לא מוזכרות. מאידך בנספח שלו - סרך העדה א' 10-9, מצוין גיל מינימאלי לנשיאת אשה.
• בעדת קומראן הודגשה מטרת המשגל להבאת ילדים - ולא לתענוג (צוואת יששכר ב' 3[210]; טוביה ח' 7 ^[211]), לצד איסור הזנות עם האשה (-אשתו) (4QDb 4Q267  7 א' 13-12[212]).
• מגורי האבות באוהלים נפרדים מהאמהות גם מצביעים על גישה זו (בראשית כד' 67;[213] היובלים כג' 4[214]).
• בבגידה עם מלאך חושד למך [חנוך א' קו' 1-12; מגילה חיצונית לבראשית ב'), כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה, כנראה כי שימש ככוהן גדול (זהו כנראה המקור לסיפור הולדת ישו, אם הספר חובר לפני הנצרות, אם כי הסיפור בחנוך ב' [הסלאבי] כג' יותר קרוב[215]) – ייתכן כי כנראה פרש ממנה בתקופת ההריון כמנהג האיסיים (אם כי כאמור לעיל הובא מקור שלפיו כנראה כן היה משגל בנישואים). חנוך ב' הסלאבי אינו בין המגילות וראו בפרק זיהוי הספרים החיצוניים כי ייתכן והוא הלניסטי ואולי אף נוצרי כמהות סיפור זה.

מאידך, דווקא מעצם האיסורים החלקיים, ניתן ללמוד שמיניות הותרה במקומות שאינן אסורות (מכלל לאו אתה שומע הן). ומצד שלישי, כאן המקום לציין ששמות יח' 2 ובמדבר יב' 8-1 מרמזים על התנזרותו של משה רבינו מציפורה אשתו (המדרש בשבת פז' מסביר זאת[216]). אף שלא לא נמצאה שום אמירה מפורשת לאיסור נישואים בשום מגילה (וכאמור סותרת לכמה מגילות), ייתכן שמורה הצדק ואולי גם חברי העדה ברמה הגבוהה (שכן גם להם מיוחסת נבואה במגילות מורה הצדק[217]), פרשו באופן זמני/קבוע מנשותיהם, וחוקרים מתבססים על פסוקים אלו מברית דמשק ז' 7-4 להבחין בין שתי קבוצות: 'כאשר הבדיל אל להם כל המתהלכים באלה בתמים קדש על פי כל יסורו ברית אל נאמנות להם לחיותם אלף דור‏, ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה‏', אך כנראה אין זו חלוקה ופירוש נכון.[218] ייתכן ודברים אלו אינם כתובים כדי לא ללמד הלכה זו לרבים. כך או כך, ההיסטוריונים לאחר כ-200 שנה מתארים את הקבוצות הקרובות יותר לעדת קומראן (מחצית מהאייסים והתֵרָאפּוֹיְטִים), שנמנעו כליל מנישואין (מלחמת היהודים ב' פ"ח;[219] ?????).

יוצא אפוא, כי ההבדל העקרוני בין עדת קומראן לחז"ל[220] בתחום זה - הוא הדגש ההלכתי על מהות וכמות והמשגל עם האשה: שהינה כהרחבה לאיסור הזנות הכלל הרווח במקרא ובמגילות. אך בחז"ל יש הטרוגניות של דעות ולעיתים אף היתרים הפוכים.[221] כך למשל החסידויות המודרניות יותר מקפידות על הגבלת המיניות (וראו עוד בפרק השוואת עדת קומראן לחסידויות המודרניות, ואת ספרה של נאוה וסרמן, 'מימי לא קראתי לאשתי, זוגיות בחסידות גור').

יופי ומעמד האשה בהשוואה לחז"ל: חלק מנוסחי המקרא מקומראן (ראו פרק בעניין) מרחיבים על פועלם ויופיין של נשים שונות,[222] וכך בספרים החיצוניים,[223] שבחלקן נשים הן אפילו הגיבורות. בטוביה ד' 3 יש הוראת כיבוד האם,[224] ובבן סירא לאשה נאמנה.[225] לעומתם, חז"ל צמצמו את זכויות ומעמד האשה, בית הקלו לשאת אשה בשווה פרוטה במקום שווה דינר של בית שמאי (קידושין א' א'), וזאת אולי כדי שיוכלו לשאת יותר נשים/גם את האחיינית. במקביל, בית הלל הקלו גם בגירוש האשה: 'אפילו הקדיחה תבשילו', והפליג עקיבא: 'אפילו מצא אחרת נאה הימנה' (גיטין פ"י מ"י), וכן אמר וקיים כאשר גייר את אשתו של הנציב הרומי טורנוסרופוס (טיניאוס רופוס) כדי להינשא לה (נדרים נ' II[226]). חלק מהאומראים היו נושאים אשה זרה לילה רק כדי להרגיע יצרם (נשאו אשה רק כדי לשכב איתה לילה אחד ואז גירושיה, כיוון שהיו בנסיעות ארוכות מנשותיהם (??), בניגוד לדעת החסיד אליעזר בן יעקב.[227] השיא שגובל באונס וזנות אשת יפת תואר בבעילתה בכפייה מיידית בניגוד מפורש לפשט נשיאת רק לאחר חודש אבלות לפי דברים כא' 13-10, וכך גם במגילת המקדש ??.

רוב החוקרים סבורים שבבתי הכנסת העתיקים ובקריאת התורה בימי הבית השני, טרם היתה הפרדה/מחיצה ברורה בין גברים לנשים (וכך למשל בין עלי לחנה).[228]

לא הגיעה אלינו קטע ממגילת קומראן שמרחיבה את ספירת ימי הנידה כמו שהתקבל בחז"ל (חומרא דרבי זירא) כ"שבעת ימים נקיים". הייתכן שלמרות ההחמרה הכללית של עדת קומראן לעומת חז"ל בתחום זה ובטהרה, דווקא חז"ל הם שהחמירו בעניין זה?

13.  המשמעות הנכונה של המשיחיות ואחרית סוף כל הימים והציפייה לגאולה

רוב החוקרים סוברים שעדת קומראן ציפתה לכל הגאולות בימיהם (או בדור הבא אחריהם) ובפרט במגילת המלחמה (או"ח)^[229]. אבקש לטעון כי מסקנה זו אינה מחייבת וכן אינה חד-משמעית בחלק מהמגילות^[230], למשל 'אחרית הימים' אינה בהכרח 'סוף כל הימים'^[231], ובשאר המגילות המסר דווקא הפוך במפורש:

בפשר בראשית (4Q252 ) ד' 3-1 מצוין 'תמנע היתה פילגש לאליפז בן עשיו ותלד לו את עמלק הוא אשר הכ̇[ה] שאול, כאשר דבר למושה באחרית הימים תמחה אתזכר עמלק מתחת השמים‏'. כאן עולה מפורש ביטוי זה שמכוון על תקופה מאוחרת, אך שאינה הגאולה של 'סוף כל הימים'.

פשר חבקוק ו' 15 – ז' 8 : 'למען ירוץ֯ ‏

[הקורא בו‏ פשר הדב]ר֯ א֯[שר‏ וידבר

אל אל חבקוק לכתוב את הבאות על {על‏}

הדור האחרון ואת גמר הקץ לוא הודעו אל

את כול רזי דברי עבדיו הנבאים כיא עוד

חזון למועד יפיח לקץ ולוא יכזב‏ פשרו

אשר יארוך הקץ האחרון^[232] ויתר על כול

אשר דברו הנביאים כיא רזי אל להפל{א}ה';

פסידו יחזקאל (4Q386-8): 'שמח את נפשי ויתבהלו הימים מהר עד אשר יאמרו האדם הלא ממהים הימים למען ירשו בני ישראל'^[233]. שני מקורות אלו הן הסתייגות מלהסיק ולהודיע מתי או מהו 'גמר הקץ' (במיוחד נוכח פירושו המקובל של 'קץ' - כתקופה), וזאת הרבה לפני 'סוף כל הימים' - שאותה מגילת חוכמת הרזים א' 7-5 מקשרת עם תום הרשעה והישארות החוכמה בלבד[234]. גם מגילה 4Q248^[235] מתארת את שיבת יי לישראל לאחר גזירות אנטיוכוס שתוארו גם באפוקריפון ירמיהו, ובהן אין תמונת אחרית הימים שכוללת תחיית המתים או מהפכה קוסמית כלשהי. מגילת 470Q4 מזכירה את מיכאל צדקיהו וחידוש הברית האסכטולוגית בין ה' לישראל, אך אין בה ציון מועד, ואין מנהיג בשם צדקיהו בתקופתם (ככל שידוע לנו). פשר הושע מציין את: 'כוהן האחרון אשר ישלח ידו להכות באפרים', וודאי שמדובר בכוהן באותו הדור או שיבוא אחר הדור של נבואת פשר זה (ולא הכוהן של סוף כל הימים). דוגמא נוספת היא זיהוי ימיהם כ'אחרית הימים' בממ”ת א' 6^[236]. משמעו שכבר אז בימיהם היו אלו ימים טובים, כנראה כיוון שהסתיימו ימי המלחמות והתייוונות כפי שתוארו בברית דמשק ובפשרים, כנבואת 40 השנה ממות מורה הצדק בברית דמשק כ' 15-13^[237] ופשר תהילים א' 9-5.[238]

מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5^[239] מוכיחה שעדת קומראן ידעה שהגאולה האחרונה תבוא רק לאחר חורבן הבית הנוכחי (השני), וזאת בהתייחסה לבית המקדש הראשון[240]. בעקבותיה הוכחות הובאו גם בפשר 4Q174 האסכטולוגי ג' 13-1^[241]. לצידם מציינים זאת: היובלים א' 17, 27^[242]; ספר טוביה יד' 5^[243]; חזון עזרא ז' 26[244]. לכן, השערות חוקרים כי עדת קומראן סברה שהגאולה תבוא בימיהם או לאלתר ומיד (בעוד הבית השני עומד על תילו) – אינן עולות בקנה אחד עם המסר של מגילות אלו.

סרך היחד הינה כחוקה פנימית המרחיבה את ברית דמשק שחקק מורה הצדק כעיקר ההלכה הכיתתית. בפרק ז' 22-16^[245] מתארת המגילה את תקופת הביניים^[246] בין משיחים - וללא משיח. ספק אם הכוונה עד ימי המשיח שאחרי מורה הצדק (ברית דמשק יט' 35-כ' 1 ראו הצעתי לזהותו בהמשך עם ינאי, יחד עם סרך העדה ??), או עד המשיח של אחרית סוף כל הימים שיושב בשמיים וממתין לירידתו ארצה לפי חנוך מו' 5-1^[247]; דניאל ז' 13^[248]; מגילת חוכמת הרזים א' 7-5; עזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי (ספר חיצוני שאינו במגילות). מגילת ‎4Q471a (4QPolemical Text) מתארת כישלון מלחמה, שסותר אפוקליפטית גאולת סוף כל הימים זו, וזאת כבר לאחר ניצחונות החשמונאים (לפחות לדעת החוקרים).

גם אם היתה לעדת קומראן ציפייה למימוש מלא (למרות שכאמור מוכח שלא סביר), הרי נבואות כאלו רווחות כבר מהתנ"ך, ועדת קומראן פיתחה עיקרון של מימוש ויישום חלקי למהותו של בית שני ובכלל זה המאורעות שבימיו – ועל כך יובא בפרקים 'ירושלים בהווה ובעתיד' ו'יישום חלקי של האיל בעל הקרן הגדולה'.

ג.       בין הקדמונים לבית ראשון ושני – מאורעות וקבוצות רקע קודמים

14.  מסורות מחנוך והיובלים לעמי קדם והיוונים[249]

כפי שחולקו לעיל מגילות קומראן לקבוצות, קבוצת המגילות הראשונה היא ה'קדמונים', והיא מיוחסת לקדמונים מבריאת העולם והשושלת הנבחרת עד מתן תורה (כולל ועד בני יעקב – צוואות השבטים).

לפי ספר יובלים ד' 18-17, חנוך בן ירד, השביעי מאדם הראשון, הוא הראשון לכתיבה ולהקרבת קטורת (??). ספר חיצוני שאינו במגילות ואף סותר להן, 'אדם וחווה', מיוחסים לזוג הראשון מסורות סותרות קדומות (ראו בפרק הספרים החיצוניים הדחויים). עם זאת, נמצאה מגילת תפילת אנוש הינה המסורת הקדומה ביותר (נכדו של אדם וחוה).

חנוך הדמות המסתורית בתנ"ך, כיוון שנוסח המסורה מרחיק מהעם (הקבל המיועד של נוסח זה) את סודות היקום ההנהגה והמלאכים. חנוך מוזכר בבראשית ה' 24 בתיאור של פועל אחד (בבניין כבד) כרקע לעלייתו לשמיים: 'וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים', ובאותו הפועל גם על נינו - נוח (שגם אותו חז"ל גינו – סנהדרין קט' ראו בפרק על מטטרון), אברהם אבינו ופעמיים בתהילים[250] – כולם בהקשר חיובי. מהות העלייה לשמיים גם חיובית לפי שרק אליהו הנביא זכה לכך. חנוך חלק מהשושלת הקדמונים הנבחרים, ולכן מוזכר גם בתחילת דברי הימים (א' א' 3), ואף דורו מאז האדם הראשון תואם ל'שביעין חביבין' (ויקרא רבה כט' יא'). בספרו חנוך הינו המורה והמחנך (מכאן מקור שמו) הראשון בעולם, נבחר למלאך (הידוע כמטטרון), המעניש של המלאכים הרעים - העירים (המפורסם הוא המלאך עֲזָאזֵל שזה מקום קורבן יום הכיפורים), רואה את פלאי ראשית הבריאה (כגון התוהו ובהו, תהום ותנין), סודות היקום, שכר ועונש לצדיקים ורשעים והמשיח, ונביא ההיסטוריה עד אחרית הימים. שם הספר הראשון (חנוך הכושי/חבשי/אתיופי) ניתן לו כיוון שכולו שרד בגעז, מורכב מ-5 כרכים/ספרים,[251] כאשר 4 מהם שרדו ב-7 קטעי מגילות בקומראן בארמית - שהיא שפת מקור הספר (כל הממצאים מקומראן מהווים מקור לשוני והיסטורי). בעקבות התגלות כרכי ספרי חנוך במגילות הגנוזות, והיות והוא מוזכר (לשבח) במגילות המתוארכות (ע" חוקרים) לתחילת המאה השנייה לפנה"ס (היובלים, צוואות השבטים, ספר הענקים ובמגילה חיצונית לבראשית), המחקר הקדים את תיארכו למאה השלישית לפה"ס (אך אלו כאמור תאריכים "לכל המאוחר"), זולת כרך החלומות (פג'-צ') שמתוארך בין המאה השנייה לפה"ס למאה השלישית לספירה (כיוון שמנבא את החשמונאים, וזאת למרות שלא נכון להפרידו משאר הכרכים, מה גם קטעיו נמצאו יחד עם קטעים משלושה כרכים נוספים מנחוך א' האתיופי). הספר השני "חנוך הסלאבי" – גם מכונה כיוון ששרד במלואו רק בשפה הסלאבית, אך לא שרדו ממנו קטעי מגילות בקומראן, ובפרק 'קבוצת הספרים החיצוניים ה-3: ספרים חיצוניים שסותרים ודחויים למגילות קומראן' אציע שהוא לא שרד מכיוון שאינו מתאים לכתיבת הקודש של מגילות קומראן, קרי הוא דחוי וחיצוני גם למגילות, אם כי הוא אחד הספרים המרתקים ביותר.

צוואות השבטים מייחסים לחנוך מסורות שאינן מצוינות בשני הספרים שבידינו, ולכן סבירה/קרובה האמור בחנוך ב' (הסלאבי) י' 9 כי חנוך הותיר 366 ספרים.

הפוליתאיזם והפנטאון השונים בעמי קדם נוצרו בעיקר מחיבור שלוש מסורות: 1) כוחות הים והתנינים; 2) תפקיד המלאכים ועזרתם בבריאת האדם; 3) חטאם של המלאכים שהיו בעלי בשר – כפי שכתוב במגילת חנוך ??. ואכן, בדיוק בגלל שיבושים שקרו בעמי קדם של פיתוח מיתולוגיות ועיוותם, רוב סיפורים אלו הודחקו והוסתרו מהתנ"ך (התנינים הוזכרו מעט בנ"ך), ונשמרו בסוד בספרות מגילות קדמוניות אלו – כשהם מיועדים לסופרים ולכוהנים. וכך מתחזקת דעתו של האשורולוג סימו פרפולה שניסה לטעון שהדת האשורית הייתה מונותאיסטית החל מסוף האלף השני לפני הספירה. לטענתו אשור היה האל המונותאיסטי (מה גם חלק משותיו קרובים: אֵאַה [אנכי]), וכל שאר האלים בפנתיאון היו רק התגלמויות של מידותיו של האל אשור ולא אלים ממש בזכות עצמם, מה שהיווה את ההשראה לתפיסת האלוהות הקבלית הגורסת שאלוהים מופיע ומיוצג על ידי ספירות שונות. אלוהים זה אלים-מלאכים.

להלן עיקרי מסורות חנוך והענקים שנפוצו ומהווים מיתולוגיות מובילות בתרבויות המזרח הקדום:[252]

• שמו, היותו 7 לנבראים, תפקידו, עלייתו לשמיים.[253]
• חנוך הראשון שהביא את לוחות הזמנים לפי השמש והירח, וממנו הגיעו למסופוטמיה ובבל (ובהמשך למול-אפין: [254]Api, ששמרו על ה-Sapattu^m, יום השביעי, ראש חודש ירחי ו-49 יום), והרמס ביוון, אך בשיבוש עם צפייה וכתובות מהעירים.[255] שלושת הזמנים המקודשים ביוון: השבת (sapattu המסופוטאמי),[256] 4 ו- 30.[257]
• תיאור הבריאות הראשונות שהוראו לו: תוהו ובוהו, התנין ללוייתן בתהומות ובהמות כדונדין במדבר (ס' 7), פי הנהרות.[258]
• מכרך העירים שבספר חנוך יש גם ספר נפרד עם מסורות דומות – ספר הענקים - שנמצא בגרסה דומה גם בדת הגנוסיס-מניכאיזם בטורפן בדרך המשי לסין מהמאה ה-3 לספירה.[259] המניכאיםהאדירו בכלל את הקדמונים (וחנוך ביניהם), כזורואסטרים שקרובים לעדת קומראן בכלל ולדואליזם בפרט. מסורות אלו מתארים את הענקים הידועים בבבל מאלף השלישי לפה"ס (גלגמס/גלגמיש/חובבש, אוהיו וחמבבה) והטיטאנים מיוון.
• עליית חנוך לשמיים דומה לאובברתותו עליית אתנפשתם: האלים לקחוהו והושיבוהו ב"פי הנהרות" והעניקו לו חיי נצח (עלילת גיגמש, לוח יא', 196). פי הנהרות מוזכר באותו ההקשר גם בספר חנוך החבשי כאחד המקומות בו סיירו המלאכים עם חנוך במרחבי העולם.
• פפירוס ברלין 10560 משמר חלקים מהספר החמישי והאחרון של 'קטלוג הנשים' (אהויאי) המקביל לבראשית ו' 1-4. החיבור גנאלוגי שבמוקדו ניצבות נשים שילדו במשכבן עם האלים את הגיבורים והאבות האפנוימיים היוונים, החל מדאוקליון, גיבור המבול, וכלה בקצו של דור הגבורים שלחם במלחמת טרויה: זאוס החליט לשים קץ לדור הגיבורים ולתקופה שבה הלכו האלים והאדם יחדיו, כי אמר להשמיד את חצאי האלים, הם בניהם של האלים ובנות התמותה.בחיבור קיפריה החליפה מלחמת טרויה את המבול.

מסורות נוספות מוזכרות גם בספר היובלים, שכיוון שהוא מאוחר יותר (משויך לקבוצת מגילות הר סיני), הוא מהווה מקור בעיקר לספרות היוונית, כמו:

• יובלים ב' 11 מתאר את 'תיאמת' שהתהווה כמיתוס בבלי
• יובלים ד' 19 מציין את דנאל, חמו של חנוך, שהתפרסם גם בעמי קדם וביחזקאל יד'[260]
• היובלים ה' 7-9[261] (וכאמור חנוך א' פרק י' 4-15 ) תואם ומקור למלחמת טרויה,[262] מתאר את מלחמת המלאכים והשמדת הגיבורים)
• היובלים כג' להסיודוס ('מעשים וימים'[263])
• היובלים מו' למנתון('נגד אפיון'),[264] ומפרק מט' ליחזקאל הטרגיקן[265]
• סיפורי הקרבות ביובלים, בעיקר של בני יעקב, מחזקים את זיהוי בני ישראל עם חַ'בִּרוּ או עפירו

במגילה חיצונית לבראשית ה' 29 מצוין 'ספר נח' (מארמית: 'כתב מלי נח'), ויש לו מסורות גם ביובלים יב', צוואת לוי וספר אסף הרופא. נח גם מסר ביובלים ז' 39-20 צוואה מוסרית - שיחד עם בראשית ט' 6-4, התגבשו בחז"ל ל"7 מצוות בני נח".[266]

מגילת ירושלים החדשה בארמית אמנם מתייחסת לירושלים העתידית, אך היא כוללת ידע תכנוני וארכיטקטוני מדוקדק ומדהים שנהג גם בעמי קדם.[267] חלקים ממנה השתמרו בחזון יוחנן.

המחקר רואה את מסורות עמי-קדם כקדומות וכמקור למסורות התנ"ך, כך שהתנ"ך העתיק מהם. אך אם נראה כי את מסורות הקדמונים (קבוצת המגילות הראשונה) שממגילות קומראן אותנטיים לזמנם, הרי שהן המקור למסורות עמי-קדם, וכן גם לתנ"ך (כך שהן מהוות מקור קדום ומשותף לשתיהן, ולכן הן דומות). עם זאת, התנ"ך אינו מבצע שכתוב למסורות הקדמונים, אלא כתבי קודש נכתבים בסוג ואופי התגלותם, בידע שאינו תלוי באחר וזמן ובמקום, וטענות אלו תלויות בתחום האמוני, מה גם יכולות ההוכחה לתקופה קדמונית זה תלויות על חוט השערה.

15.  מסורות וחידושים מתקופת האבות והשבטים, ובפרט חג השבועות

ספר היובלים מביא הלכות שחידשו האבות תוך הסבר המאורע שהוביל לתיקון חיקוקן, ושהתקבלו בחוקי השמיים ובהלכה הקומראנית. אלו קיימים גם בתורה ובנביאים, כגון בראשית לב' 33 ושמ"א ל' 25.[268] בשיח החופשי של התנאים נאמרו כל הדעות האפשרויות לגבי שמירת המצוות ע"י האבות (יומא כח' II).

סיפורי היובלים על בראשית משתלבים עם צוואות בני יעקב-השבטים (ללא גרסאות שונות וסתירות, לעיתים בהשלמת זווית נוספת לסיפור). הרחבה רווחת היא תיאור אחי יוסף את הסבירות החרטה והתשובה (שמרומזים בנגיעה בתורה) בגין רצונם להרוגו ומכירתו. הצוואות מהווות ספרות הגות ומוסר חשובה העולה עם האמרה 'דרך ארץ קדמה לתורה', ותורותיה חשובות גם היום. על כך יורחב בפרק חלוקת והבחנת המסורות בין חז"ל לנצרות.

בהמשך לפרק הקודם, גם כאן עדיין ראשוני היוונים המשיכו בקבלת מסורות מתורת ישראל, וכך העריצו את משה רבינו, כמו המסורת מצרית.[269] מסורות אלו עברו שינויים (וכמו כל האימפריות, עברו היפוך והקצנה עד לאנטיוכוס הרביעי למשל).

חג השבועות:

אחת המסורות שחידשו אברהם אבינו מנח לפי היובלים יד' 20,[270] ויעקב אבינו בירידתו מצרימה (מד' 5-4[271]), הוא חג השבועות. זוהי המסורת הקדומה שהתקבלה בחז"ל לייחוס חג זה עם מתן תורה – שקורה בפתיחת ספר היובלים. משמעות חג זה כפולה (יובלים ו' 21; מ' המקדש ???): ביכורים (תבואה ראשונה לכוהנים) ושבועות – היא כנראה ברית, מלשון שבועה (שהיתה בהר סיני), אותה יש לחדש מדי שנה, וכך קיימוה: יהושע בהר עיבל (ח' 35-35, וגם קדמוניות המקרא כג' 2[272]); אסא (דברי הימים ב' טו'[273]); ירמיהו ה' 24.[274] כמובן ישנו גם את הקורבן במקדש, אך לפי התפילה במגילת 509Q4 (קטעים 131-132, טור ב', שורות 5-12),[275] הביכורים הם העיקר, והינף העומר משנה וטפל לו.

בעדת קומראן היה טקס שנתי של שבועה (ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 57, שורה 49) בחודש השלישי, וכנראה זה התקיים במועד השבועות (ואילו ממסורת חז"ל אין מסורת כשלהיא,[276] זולת מנהגים מאוחרים). גם בסרך היחד ה' 11-8 יש שבועה שאף כוללת 'לשוב אל תורת מושה ככול אשר צוה בכול לב ובכול נפש... ואשר יקים בברית על נפשו להבדל מכול אנשי העול ההולכים בדרך הרשעה כיא לוא החשבו בבריתו', וטקס מעבר בברית בסרך היחד ב' 19-ג' 12 (וייתכן גם מגילה 5Q13 עוסקת בשבועות).

ככל הנראה המשמעות הכפולה של החג היא ההיבט ה"חסר" שלה יחסית לפסח וסוכות שלהם מסורות נלוות (מצה, סוכה וארבעת המינים) שגם נשכחו, אך חזרו בתקופת המקרא. יצויין שאין בידינו מידע מהמגילות כיצד עדת קומראן קיימה את חגים אלו, זולת תעניתם ביום הכיפורים. ייתכן ואף לא קיימו את המסורות הנלוות לחגים, אלא רק תפילות (ראו פרק על התפילה), כיוון שעדת קומראן לא שהתה זאת בתקופתה הראשונה במקום מושבה הטבעי – המקדש, כפי שמגילת המקדש מציינת את מיקומי בניית הסוכה בחומות מקדש (אך בנחמיה ח' 17 בכל ירושלים).

תחילת חג שבועות, הינף העומר, הוא המחלוקת הגדולה ביותר בין הפרושים לצדוקים – 'מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת' (ויקרא כג' 11),[277] שכנראה הד לפולמוסה שרד גם במגילת 513Q4 (קימרון, החיבורים העברים ב', עמ' 201-197, קטעים 4-3 שורות 5-2): 'הנף העומר... ביום שבת... תעות עורון... לא מתורת משה'. הפרושים כנראה דרשו את מועד החג לפי יהושע ה' 11: 'וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח - מַצּוֹת וְקָלוּי', אך אין מדובר על שעורים, אלא על חיטה, וכן על מצות – כמצוות החג. יתרה מזו, חג השבועות חל 'עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת' (ויקרא כג' 16), ואין לפרושים שום שבת-בראשית או שבתון כפסח ביום שלפני חג השבועות, לצד ראיות וטענות רבות שנטענו בעניין.

מועדי 50 יום וקורבן העצים:

שלושה חגים מרתקים ממשיכים את ספירת החמישים לאחר חג השבועות, והם: מועד התירוש ב-3/5 ומועד היצהר ב-22/6. אלו התואמים לתקופת הביכורים מחודש שלישי עד שביעי לפי דבה"י ב' לא' 7.[278] פילון ציין כי התֵרָאפּוֹיְטִים מתוועדים כל 50 יום,[279] וסעדיה גאון אפילו הביא בשמו של פילון את שני המועדים של התירוש והיצהר.[280] ביתא ישראל שומרת על חג הסיגט, אם כי בתקופה אחרת של מיום הכיפורים.

לאחר מכן החג השלישי הינו קורבן העצים שחל 6 ימים רצופים (כנראה בהפסקה לשבת) החל מ-23/6. חג זה אינו מצוין במפורש בתורה, [281] אך עזרא (נחמיה י' 35[282]) מציינו 'כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה' במועד מסוים 'מְזֻמָּנִים',[283] וזו אחת ההוכחות שמגילת המקדש מג' עמדה בפניו. מסורות על החג מוברות גם אצל פילון וחז"ל.

על מחלוקות לוח השנה ראו בפרק בעניין.

16.  השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים עד 'עמוד צדוק'

במגילת קומראן ברית דמשק יש טענה ביחס להבדל של קיום המצוות בין בית ראשון לשני:

'ועל הנשיא כתוב "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" [דברים יז' 17] ודויד לא קרא בספר התורה החתום אשר היה בארון כי לא‏ נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע[284] (ויושוע) והזקנים[285] אשר עבדו את העשתרת ויטמון נגלה עד עמוד[286] צדוק ויעלו מעשי דויד מלבד דם אוריה' (ברית דמשק ה' 2-5).

קטע זה מסביר שמלפני בית ראשון לא שמרו על המצוות (בפרט על איסור פוליגמיה), אך זאת לא מכיוון שהם שהם טרם נחקקו/הונהגו, או לא מכיוון שטרם קמה הגמוניה כזו או אחרת שתאכוף אותם, אלא מכיוון שתורה מסוימת ('ספר התורה החתום'), הוחבאה והוסתרה ע"י רשעים שהנהיגו את העם מתקופת השופטים (טענה דומה מצוינת בדברים לא' 29: 'כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם', ויובלים ו' 39, בה מלאך הפנים מספר למשה רבינו: 'כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר', אך שניהם אינם מפרטות מתי ואיך, ובמיוחד מתי בדיוק יחזר עמ"י לשמור על התורה והמצוות (ראו גם בן סירא מט' 6-5). מסורת שכחה זו הועברה גם לחז"ל (תמורה טז'; תוספות תענית ד' א'[287]), ובדומה דרשו על משה רבינו (תנחומא כ'; סנהדרין פב'; פסחים ס'ו ע”ב). רבנים שונים ניסו לתרץ זאת מסיבות שונות.[288] במילותיו של משה הר: 'בניגוד לחכמים היו אפוא אנשי הכת מנסחים תפיסתם כך: משה קיבל תודה מסיני ומסרה ליהושע (ואלעזר) ויהושע לזקנים ומכאן ואילך לא היתה תורה ידועה כלל, הואיל והיתה סגורה בארון, ואף משחזר הארון ונפתח, היתה לא-מובנת ותעו בה כל ישראל עד שעמד מורה הצדק, מייסד הכת.[289]

ואכן, גלוי וידוע שבבית ראשון רוב העם והמלכים לא שמרו על התורה והמצוות.[290] חיסרון שמירת התורה עולה גם בפרט בעניינו של המונוגמיה מול הפוליגמיה בתקופות התנ"ך: משה רבינו כנראה פרש זמנית מאשתו (ראו בפרק על נזירות), ואשתו וילדיו של יהושע בן נון לא מוזכרים; העיוות התורני והמוסרי שבספר שופטים, ובפרט בעניין ריבוי נשים;[291] דוד ושלמה כאמור הרבו לעצמם נשים; ומימי חזקיהו ועד החשמונאים – חזרו למונוגמיה (ואחריהם אפרים והפרושים שוב חזרו לפולוגמיה, ונגדם פולמוס זה בב"ד). גם אזכורי תורת משה מעטים לאורך תקופת השופטים, אזכורים ספורים יש בתקופת שמואל דוד ושלמה, וכמה פעמים נוספות למלכים אחריהם. יתרה מזו, רוב השופטים נסקרים על מהות טיבם ועמידה על קנקנם – לפי אם עשו הטוב או הרע בעיניי שופט כל הארץ, ואין טענות נגדם שעברו על מצוות כלשהן מתורת משה. לפיכך, אפשר להניח שהתורה בכללותה בבית ראשון לא היתה נגישה ונשמרת, מה גם טענה זו מצוינת מפורשות לפחות פעמיים בתנ"ך: 'וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה' (דברי הימים ב' טו' 3); 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן [חג סוכות] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (נחמיה ח' 17) (יש לציין שאפילו בחניכת בית המקדש הראשון בחודש השביעי [מל"א ח'], לא רמוזה שום הלכה לגבי סוכה או ארבעת המינים). על אמירה שנייה זו מנחמיה על הסוכות נדון להלן.

נחזור לשתי ביטויים חשובים מב"ד ה' 5-2 שמצריכים ביאור, כדי לזהות מהו 'ספר התורה החתום' ומתי הוא נמצא (מתי קם 'עמוד צדוק' שמצא את הספר)?

היות וגם מגילת המקדש נז' 15-19 מפרטת את מצוות המלך, ואפילו בהרחבה על המונוגמיה, היתה יכולה להיות מועמדת להתאים ל'ספר התורה החתום', אך אין בה את הביטוי 'לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים' שקיים רק בדברים יז' 17 (ואף היא מגילה סודית שלא נעשה בה שום שימוש גלוי), ולכן רק ספר דברים תואם לספר התורה החתום. עם זאת, מגילת המקדש מתאימה להיות הוראות הבנייה של המקדש הראשון לפי מל"א ו'-ז', אך אפשר שמגילת המקדש היתה מחולקת להוראות בניית המקדש (כמסורת חז"ל – ראו בפרק על מ' המקדש), ובנפרד המצוות ההרמוניסטיות. מגילת המקדש אף מפרטת את מועדי הלוח השבתי-שמשי, שגם אלו לא קוימו בימי בית ראשון, אם כי ייתכן וכן קוימו בימיהם של דויד ושלמה.

ומיהו 'עמוד צדוק'? תחילה נבטל את האפשרות שמדובר על צדוק בן אחיטוב הכוהן ששמר אמונים לדוד המלך וחנך את בית המקדש עם שלמה – זאת כיוון שבזמנו חטא חטאו דוד שלמה רחבעם ואביה בריבוי הנשים – כך שלא סביר ש'עמוד צדוק' חל בימיהם והם התעלמו ממנו (במיוחד שהיו מלכים צדיקים רוב ימיהם). זאת במיוחד כאשר חטא שלמה מובא רק לעניין נשיאת נשים נכריות ולא רבות (מלכים א' יא' 2[292]), עניין שמצוין מפורשות למלך רק מגילת המקדש נז' 15-19,[293] אך מלשון הפסוק כנראה מתייחס למצווה בדברים ז' 3: 'וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם', נוכח ההוראה לכל בני ישראל.

העובדה שאין הטפה נגד כמות הנשים שנשא דויד יכולה להיות בגלל פרשנותו את כמות היתר הנשים בדברים יז' 17[294] - כפי שחז"ל פירשו - היתר עד 18 נשים (סנהדרין ב' 5[295]). אמנם פירוש הפשט, שהיה היחיד בבית ראשון, הינו כי ריבוי הוא אפילו שתיים, וכך גם פירשו עדת קומראן בהמשך ברית דמשק ד' 20-ה' 10.[296]

עזרא הסופר כבר מודע ומטיף נגד חיתון עם נשים נכריות (ט' 2-1), ואף הביטוי 'כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה' מתאים בעיקר למגילת המקדש מג' מאשר לחומש בציון שבנחמיה י' 35,[297] כיוון שהיא מציינת במפורש את חג העצים ש'מְזֻמָּנִים' (כנראה במועד מסוים),[298] ואינו אינו מוזכר בחומש.[299] גם חידוש חג הסוכות בנחמיה ח' 17 ('כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל') מתאים יותר למגילת המקדש מב' 17-12, שמפרט הלכות שאינן בחומש. גם ספרי יוחסין[300] שהיו ביד נחמיה מעידים שהגיעו אליו ספרי קודש. מכאן שמגילת המקדש היתה כבר בידיו של עזרא, וזאת כבר הציע הרטמות שטגמן שכינה את המגילה: 'הספר השישי של התורה'.[301]

אך חידוש חג יש כבר קודם כאשר מצא חלקיהו הכוהן (נכדו של צדוק בן אחיטוב[302]) ספר תורה ומסרו לשפן הסופר שקראו יאשיהו (מלכים ב' כב' 8): 'וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית יי וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ, וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל הָעָם, לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל; וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּלדִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יי... כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים' (מלכים ב' כג' 22-2 ומקבילה בדבה”י ב' לד'). גם כאן רק מגילת המקדש מרכזת המונחים ברית ופסח יחדיו, ואילו בדברים ובשמות מונחים אלו מובאים בנפרד. ועוד שכנראה יחזקאל מד' 15 מברך אותם: 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי'.

אם נכונים זיהויים אלו, הרי שיש לתארך את מועד מציאת 'ספר התורה החתום' לתחילת בית שני, ולייחס את 'עמוד צדוק' לסבו של חליקהו הכוהן, הוא צדוק הראשון, בן אחיטוב. האפשרויות המאוחרות לכך הם שמעון הצדיק שמעון הצדיק (הראשון או השני) או מורה הצדק עצמו, אם כי לא סביר שהוא יכתוב על עצמו 'עד עמוד צדוק'.

רפורמה מעין זו עם חידוש חג מתוארת ממציאת יאשיהו ספר תורה: 'כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים' (מלכים ב' כב'; דבה”י ב' לד'[303]), וייתכן שגילוי זה 'עמוד צדוק' המתואר לעיל הוא דמשק ה' 2-5 (וראו שם 3 הצעות).

17.  גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים

תחילת ימי בית שני, שיבת ציון, דומה ומקבילה בהיבטים רבים לתקופת הציונות ערב ותחילת הקמת מדינת ישראל בימינו: הצהרת כורש – בלפור; כמות העולים; גיור; פער בין שכבות האוכלוסיה; חיסרון המלכות. עם זאת, עם התעצמות כוחה של מדינת ישראל וההתעוררות הדתית בה בשנים האחרונות, מלמדות על התקרבות לעליית בית חשמונאי, ששיאם הוא המלכות – כפי שיפורט בפרקים הבאים, והמצב הדתי-לאומי היום בהקשר למגילות – בנספח לספר.

חז"ל ספרו את התקופה הפרסית כ-34 שנה בלבד (למרות 6 הכוהנים לפי עזרא ונחמיה[304]), בעיקר כיוון שאיחדו בין שלושת מלכי פרס שכונו ארתחשסתא: 'תנא: הוא כורש, הוא דריוש, הוא ארתחשסתא' (ראש השנה ג' ב'), וכן מנו את ימי הבית השני ב-420 שנה (עבודה זרה ח' ע”ב ועוד), כנראה בחיסור 70 שנות גלות מ-490 של דניאל ט' 24, אם כי לפי מקור זה אמורה להגיע בסוף התקופה גאולה.[305] הסופרים היוונים שכתבו זה צמוד ולאחר התקופה הפרסית, ספרו את התקופה הפרסית כ-200 שנה. עם גילויין של תעודות פרסיות,[306] תעודות יב ממצרים[307] ומגילות קומראן,[308] הוכרע כי התקופה הפרסית היתה לאורך של כ-200 שנה (אם כי דוגלי אמונת חז"ל עדיין סוברים שחז"ל לא טעו[309]). טעות זו של חז"ל דומה אמנם לטעויות מדעיות וברפואה שסברו בתקופתם, אך משמעותה כאן יתרה שכן היא קוטעת את רצף טענת המסורות שהגיעו אליהם כתושב"ע, היא מקור סמכותם ל'תורה למשה מסיני'.

מגילת קומראן 390Q4 'עתידות היובלים' (קימרון, החיבורים העבריים ב' 249-248), טוענת ממש הפוך – שהיו שני דרדורים תורניים במחצית הראשונה של ימי הבית השני (ראו להלן), ואכן יש לנו שתיקות היסטוגרפיות רועמות בנוגע לשתי תקופות אלו,[310] ואילו החזרה לתורניות וחידוש ההלכה נוסדה מההתגלות למורה הצדק וחברי העדה, זולת מגילות קדמוניות ומסיני שכנראה נשמרו בכתב (ראו לעיל חלוקת המגילות לקבוצות וסוגיהן).

להלן מובא סדר מועדים ואירועים של 490 השנה מאז חורבן בית ראשון (586 לפה"ס) לפי מגילות קומראן:

• 343 שנה מחורבן בית הראשון: בין 173-243 לפה”ס: 'ומתום הדור‏ ה̇הוא ביובל השביעי חרבן הארץ ישכחו חוק ומועד ושב̇ת וברית ויפרו הכול ויעשו בעיני‏' (390Q4, קטע 1, שורות 9-7 [(קימרון, החיבורים העבריים ב', 'עתידות היובלים', 248).[311] לפי קטע זה, במשך תקופה ארוכה של 343 שנה עמ"י שמר על המצוות, ואכן הדברים ניכרים מספרי עזרא ונחמיה (כמו כריתת האמנה הברית לשמירת המצוות ותקנות חדשות, ובפרט חידוש חג סוכות: 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [נחמיה ח' 17], ספרי יוחסין[312] וכנראה בתוכם גם מגילת המקדש). לאחר מכן חלה התרדרות תורנית בעמ"י במשך 70 שנה אלו.
• 390 שנה לאחר חורבן בית ראשון: 196 לפה”ס: 'ובקץ חרון שנים שלוש מאות ותשעים לתיתו אותם ביד נבוכדנאצר מלך בבל פקדם ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם' (ברית דמשק א' 5-9; קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6, שורות 10-14). זוהי היווסדות עדת קומראן, אך ייתכן שאף כמה שנים קודם: 'לתיתו אותם ביד'.[313]
• אפוקריפון ירמיהו מתאר את שבעים השנים[314] שבין בין שנת 243 ועד 173 לפה”ס[315] כשיא ההתייוונות, שבה קבוצת 'אפרים'[316]-דורשי החלקות הם המתייוונים ו'מרשיעי הברית'.[317] 390 שנה לאחר חורבן בית ראשון,[318] עדת קומראן חזרה בתשובה והתאגדה במהלך כעשרים שנה, עד שמינתה עליה את מורה הצדק.
• 410 שנה לאחר חורבן בית ראשון: 176 לפה”ס: 'ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם ויהיו כעורים וכימגששים[319] דרך שנים עשרים' (ברית דמשק א' 7-10 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6]). אלו 20 שנה נוספות עד שעדת קומראן מינתה עליה את מורה הצדק עליהם. מורה הצדק נאבק ומטיף נגד קבוצות יריבות עיקריות: אפרים ומנשה, שפיתו את רוב העם אליהם, וכאלו שהתפצלו מהם: בית אבשלום ופלג.
• בין 172-165 לפה”ס: 'ו֯[ת]הי ממשלת בליעל בהם להסגירם לחרב שבוע֯ שנים̇' ('עתידות היובלים', קטע 2א', שורות 4-3 [שם, עמ' 249]). הפסוקים הקודמים לפסוק זה מקוטעים, ההנחה שמדובר ב-7 שנות החורבן שמתוארות גם בדניאל ט' 25: 'וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף', וזאת לאחר 70 השנים לעיל מקטע 1 שורות 9-7 המבואות ממגילת 'עתידות היובלים' לעיל.
• בין 167-164 לפה”ס: הנצחונות הראשונים של מתתיהו ויהודה המקבי. אין מגילה שמציינת תאריך לנצחונות אלו. מקובל לשייך את נבואות חנוך צ' 16-9[320] ודניאל יא' 34.[321] חלק משיטות מלחמות החשמונאים קרובות לתיאורי מגילת המלחמה (ראו בפרק בעניין לעיל). לדעתי פשר ישעיהו א' (161Q4, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 264-263) מתאר את מפלת הכיתאיים מכוונת לזאת, אך חוקרים סבורים שמתארת את מפלתו של תלמי לטירוס מפני אלכנסדר ינאי וקלאופטרה השלישית.
• בין 94-164 לפה”ס: 'ויובל ההוא[322] יהיו מפרים את כול חקותי ואת כל מצותי אשר אצוה אש֯[ בי]ד̇ עבדי הנביאים וי[ח]ל[ו‏] להריב אלה באלה שנים שבעים מיום[323] הפר ה[אלה וה‏]ברית' (קטע 2א', שורות 6-4, שם, עמ' 249). 70 שנה נוספות אלו מאופינות במריבות פנימיות בתוך העם, תיאור שמתאים עם שפיכות הדמים הפנימים בתוך עמ"י בהנהגת החשמונאים.
• 586 לפה”ס: משנת 152 לפה”ס: 'וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם[324] תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק הָעִתִּים', כי לפני כן היה חורבן הארץ: 'וְעַד קֵץ מִלְחָמָה, נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת' (דניאל ט' 26-25). לאחר הנצחונות הראשונים של החשמונאים, הם בנו חזרה את היישוב היהודי עד להקמת מדינה יהודית עצמאית ב-140 לפה”ס (מק"א יד' 44).
• בין השנים 136-151 לפה”ס: 'וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ' (דניאל ט' 25). זהו כנראה תיאור של פטירת מורה הצדק (יש הסוברים כי זהו רצח חוניו השלישי או מותו של יהודה המקבי).
• בין 96-111 לפה”ס: 40 השנה למותו של מורה הצדק (שמת כאמור בין 136-151 לפס"ה): 'ומיום האסף יורה היחיד ‏<היחד‏> עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו[325] ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים‏' (ברית דמשק א' 35-36 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 20]); 'ועוד מעט ואין רשע ואתבוננה על מקומו ואיננו פשרו על כול הרשעה לסוף ארבעים השנה אשר יתמו ולוא ימצא בארץ כול איש [ר]שע' (פשר תהילים ב' 9-5 [)קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 301]). דורשי החלקות נשמדים[326] בין ימי הנהגתו של יוחנן הורקנוס[327] עד תחילת ימי מלכותו של יונתן אלכסנדר ינאי, והנחתי שאלו ימיו של הורקנוס, כיוון ש: הרס את מקדש השומרונים (??); גייר את האדומים (??); התקין שתי תקנות ממגילת המקדש: 'חבר היהודים'-מועצת המלך וטבעות לשחיטה המקדש (ראו בפרק נפרד בעניין).

מועד הגאולה של 490 השנה:

דניאל ט' 24 מפרש את 70 שנות הגלות של ירמיהו כט' 10[328] כפול 7, קרי 490 שנה: 'שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים'. מועד גאולה זה יוצא תחילת המאה הראשונה לפה”ס בקירוב, וכאמור בו כבר תמה המלחמה ואבדו הרשעים. מועד 490 השנה מופיע גם בשתי מגילות בהכפלת תקופה טיפולוגיות אחרת של יובל – 49 שנה כפול 10:

• הראשונה היא מגילת פשר מעשי מלכיצדק: 'ב֯ש֯ב֯ו֯ע֯ היובל ה֯ראיש֯ון אח̇ר֯ ת֯ש֯[עה ה‏]יובלים. וי̇[ום הכפ]ו֯רים ה[וא]ה ס֯[וף‏ ]ה֯[יו]בל העשירי לכפר בו על כול בני‏ [אור ו‏]א̇נש[י‏ ]ג̇ורל מל[כי‏ ]צדק' (11Q13 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 279] ש' 8-7[329]). יום כיפורים זה מביא את הצדק לבני האור ומשפט העונש לבני הבליעיל.
• השנייה היא מגילת אפוקריפון ירמיהו ב' 4-2:[330] 'ובק]ש[ו‏] פ֯[נ‏]י֯ בצר להם ולא֯ אדרש להם בעבור מעל֯ם‏ [א]ש֯ר֯ מעל[ו‏ ]ב֯‏[י‏] עד שלמות עשרה יבלי שנים וה֯ת֯ה֯[ל]כתם ב֯ש֯[געון‏] ובעורון' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 97). כלומר ממועד זה, האל יחזור ויברך את עמ"י.

למגילות נצרף את התיארוך שמציין יוספוס: 480 שנה מחורבן הבית הראשון למלכותו של יהודה אריסובולוס בשנת 104 לפה”ס (מלחמה"י א' 70; קדמה"י יג' 301),[331] אחיו של יונתן אלכסנדר ינאי.[332]

למועד גאולה זה מצטרפת מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' שהיללה את אלכסנדר ינאי (בשמו העברי). עוד 9 דמויות היסטוריות מתקופת החשמונאים והרומאים מצוינות במגילות נוספות, אך הן מקוטעות מדי כדי להבין הקשרם (ראו בהמשך: 'כרוניקה חשמונאית'), אם כי מעצם ציון שמם אפשר להסיק שאין זו תקופה שבה עדת קומראן כותבת חיבורים בכינויי סתר כמו קבוצת המגילות ה-4 של מורה הצדק, ואינם חוששים עוד מההנהגה - החשמונאית.

\\

למרות רצף אירועים חיובי זה בין עדת קומראן לחשמונאים, ועל כך יש להוסיף טענות חיוביות אחרים המפורטות בספר זה ביניהם, חוקרים סבורים שהיתה עוינות בין עדת קומראן לחשמונאים, וכבר ביטלתי את ניסיון תירוץ החוקרים כי מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' הובאה מבחוץ (שהרי הם קנאים באמת ונגד יריביהם, היא כוללת מזמור חיצוני ששרד רק בקומראן, ועוד), אך כעת עליהם גם להסביר את המועד החיובי של גאולת ה-490 שנה שנופל בתחילת מלכותו של ינאי. חנן אשל בעצת באומגרטן הציע שסופר מגילה זו (עתידות היובלים 390Q4) ניסה לעודד את מתנגדיו של ינאי לצאת למאבק נגדו, ולפיכך כתב החיבור שמוכיח שקרבה השעה שהחשמונאים ירדו מעל בימת ההיסטוריה.[333] גם אם היה מקום לקבל טענה שכזו, הרי שאינה נותנת דעתה לרצף האירועים לעיל, ובפרט לשני חיבורים שגם טוענים על גאולה במועד זה: דניאל ט' 25 ופשר מלכיצדק ש' 8-7.

ד.      הסיבות המוצדקות להתבודדות עדת היחד ומאפייניהם הנעלים והייחודיים

18.  ייסוד עדת קומראן בהתייוונות, נטישתם מירושלים למדבר כנגד השתלטות אפרים ומנשה

שלושה מקורות קודש עיקריים מתארים את התקופה הסלווקית בא"י: ספר החלומות בחנוך א'/החבשי (פג'-צ'[334]), אפוקריפון ירמיה,[335] דניאל ז' ויא'. בנוסף, מגילות ברית דמשק והפשרים חוברו ע”י מורה הצדק בתקופה הטרום חשמונאית עד תחילת ימי המרד,[336] קרי לערך בין 210 ל-160 לפה”ס. תיארוך זה נובע מהתאמות לידיעות מספרות חיצונית לקומראן וידיעות היסטוגרפיות בהן אני ומקצת החוקרים מזהים את היריבים העיקריים של עדת קומראן כמתיינים (בניגוד לרוב החוקרים שמזהים אותם עם הפרושים), ולהלן עיקרי הטענות:

• התיאור העיקרי הינו: 'וראש הפתנים הוא ראש מלכי יון הבא לעשות בהם נקמה' (ברית דמשק ח' 11-12). היות ומיד לאחר מכן (ח' 12) כתוב: 'ובכל אלה לא הבינו' שמתייחס ל'נקמה' לעיל, הרי שהכיבוש של מלך יוון, שהוא כנראה אנטיוכוס הרביעי ב-167 לפה”ס, כבר קרה, אך עיקר הפעילות המתוארת היא לפני כן.
• התיאור העיקרי השני הוא: 'פשרו‏ על דמי]טרי֯ס מלך יון אשר בקש לבוא ירושלים בעצת דורשי החלקות [ולא נתן אל את ירושלים] ב֯יד מלכי יון מאנתיכוס עד עמוד מושלי כתיים ואחר תרמס [העיר ונתנה ביד מושלי הכתיים]' (פשר נחום א' 2-3 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' ???]). אציע לזהותו כסוטר בן סליקוס הראשון ששלט בשנים 150-162 לפה”ס. כיוון שצוין רק שמו הפרטי/הראשון ללא שמו המלא או מספרו כמלך, מלמד שכנראה מדובר על דימיטריוס הראשון ששלט בשטחים רחבים של המזרח התיכון. אמנם דימיטריוס הראשון כבר שלט בירושלים ע'י בקחידס וניקנור, כך שהדבר קשה ל: 'אשר בקש לבוא ירושלים', אך שליטה זו לא היתה מלאה. אני תומך ומחזק את זיהוי ראש 'דורשי החלקות' עם אלקימוס הכוהן הרשע (מק"א ז' 25-1), לפי הצעתם של ראולי ורבינוביץ.[337]
• בפשר תהילים ב' 18-19 מצוין: 'פשרו על רשעי אפרים ומנשה אשר יבקשו לשלוח יד בכוהן ובאנשי עצתו', ולא ידוע לנו, וגם לא סביר שהיה, איחוד כזה בין הפרושים והצדוקים.
• במגילות מורה הצדק מתואר ניסיון אפרים המתייוונים לפגוע בעדת קומראן ולהתנקש במורה הצדק (פשר חבקוק ו' 8-4; פשר לתהילים ב' 11-10; פשר תהילים ו' 8-4; הודיות יג' 10-8). אילו לפני כן כבר אירעה גזירת המועדים והשבת של אנטיוכוס הרביעי, הרי שניסיון פגיעה שכזה היה פחות חמור בעיניהם של עדת קומראן. המסקנה אפוא, שאירוע זה קרה טרם כיבוש אנטיוכוס הרביעי.
• התאריכים המדויקים של עדת קומראן לתחילת היוודותה ופעילותה בתחילת המאה השלישית לפנה"ס (ראו פרק על כך).
• מייסדיהם או ראשיהם של דורשי החלקות הם שלושת הכוהנים הרשעים (אפוקריפון ירמיה[338]), שאחד האחרונים שבהם הוא כנראה יאסון או מנלאוס,[339] או אלו דמויות נוספות ממגילות מורה הצדק: איש הבליעיל, מטיף הלצון וכפיר החרון.[340] כוהנים רשעים אלו שלטו בירושלים (פשר חבקוק ז' 8-7[341]), וזאת כאשר החשמונאים הראשונים או הפרושים הראשונים טרם שלטו בירושלים בתקופה זו (נקודה נוספת המצביעה על חוסר התאמה, בניגוד לזיהוי המקובל על-ידי רוב החוקרים).
• מאזכורי הספרים ומעצם כתיבת הספרים בתקופה, ישנן איחולים ובקשות המופנות לקיומו של נביא (מק"א ד' 42-47, ט' 27)[342] וכהן צדק (מק"א יד' 41[343]). אלו כנראה מתייסות לעדת קומראן – שכבר פעלו בתקופה זו או אף לפני כן.
• הגלויה והמוצהרת של החשמונאים לשובם של עדת קומראן, בכך שאספו ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14[344]) – שכבר פעלו בתקופה זו או אף לפני כן, שכן רק לעדת קומראן היו ספרי הקודש.

לדיאבון, רוב העם התקרב וכן קיבל את עמדות מנהיגי 'אפרים'-דורשי החלקות[345], ולכן, נוכח אי-טהרת העיר והמקדש, בימים אלו עדת קומראן עזבה את המקדש וירושלים, וסירבה להשתתף ולעלות למקדש[346].

במגילות מורה הצדק מוזכרים כחמש קבוצות שניתן להם כינויי סתר, והם:

• אפרים ומנשה (המתנגדים העיקריים לעדת קומראן
• בית פלג אבשלום ו?? (קבוצות הביניים, ינותחו בפרק בנושא זה).

חלק מהכינויים של עדת קומראן ליריביהם אולי היו ידועים לעם בזמנו, אך לא לנו היום. היות שהמידע ההיסטורי שבידינו על התקופה הטרום חשמונאית הוא מועט, זיהוי אפרים ומנשה אינו מאפשר הצעות זיהוי ברורות. נציין כמה קבוצות אפשריות-מתייוונות מהתקופה: 'בית/אנשי טוביה' (Tobiads)[347] שהשפיעו מסוף כהונת חוניו השני, בני/משמרת בלגה שהתייוונו בין השנים 172-163 לפה”ס, והאנטיוכים שיאסון קיבל לרשום בירושלים (מק”ב ד' 9).

בין עדת קומראן לקבוצות/כתות האחרות התנהלה תחילה התקשרות של נסיונות שכנוע. דורשי החלקות סירבו[348] לקבל מעדת קומראן תורות (ראו להלן בפרק 'ספר התורה שנית'. חברים מעדת קומראן נטשו את העדה, וחלקם הצטרפו למתנגדיה המובהקים, ועדת קומראן ראתה זאת בחומרה (על כך והצעות לזיהוי בפרק 'קבוצות הביניים').

שתי הקבוצות המתנגדות העיקריות לעדת קומראן (אפרים ומנשה), יחד עם עדת קומראן (המכונים במגילות 'יהודה') – יוצרים חלוקה משולשת. כך גם חילקו חז"ל ויוספוס את עיקרי הכתות: חז"ל: הם נגד הצדוקים והבייתוסים; יוספוס: הפרושים הצדוקים והאיסיים. והדבר מתחזק מהעובדה שיוספוס לא הזכיר את הבייתוסים, אלא רק את האיסיים (כמוצע שבמקומם). לפיכך במחקר התקבל זיהויו של דוד פלוסר במאמרו 'פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום' ש: הפרושים הם אפרים; הצדוקים הם מנשה; עדת קומראן היא האיסיים. בספר זה מבוקש לדחות זיהוי זה, בטענות המובאות בפרקים השונים, וכאן יצוין שלא סביר[349] שהפרושים והצדוקים התאחדו ביניהם כאמור פשר תהילים ב' 18-19.[350]

בהמשך הימים, כנראה בדור השלישי לחשמונאים, המתייוונים (ובכללם שלוש הקבוצות לעיל) איבדו את ההנהגה, ואף אבדו לחלוטין,[351] כפי שיפורט בהמשך.

19.  'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים', ומאפינייהם המרכזיים

'ויבן להם בית נאמן^[352] בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" [יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2). לפני עדת קומראן ואחריה – עד היום, לא מצאנו קהילה שמתקרבת לאפס קצה של עדת קומראן, בכל הבחינות: בכתיבה התורנית והנבואית, בהלכה וטהרה, בספרויות בתחומים מעל שהכנו ושלא הכרנו, ובמלחמה. וכאן, אף את צאצאיה תוארו בשבח נעלה ע"י הסופרים, ונזכיר את אמרתו של פילניוס הזקן: 'המופלאה מכל הכתות שבעולם'.

במחקר נוהגים לפתור מגילות קדומות או שאין בהם טרמינולוגיה של ארגון כיתתי כ"חוגים קרובים" או "קדם כיתתי", אך זו הטענה הכי לא אקדמאית שיש, שכן אין שום חוג קרוב שידוע לנו במאה השלישית לפה"ס לעדת קומראן.

עדת קומראן מייחסת את ראשיה לבני צדוק הכוהנים. תחילתם מצדוק בן אחיטוב ששמר אמונים לדוד המלך וחנך עם שלמה המלך את בית המקדש הראשון[353], דרך כוהנים גדולים בבית ראשון, לחונכי בית המקדש השני – יהושע בן יהוצדק ועזרא הסופר, ואחרונם הוא חוניו השלישי (או יאסון). בין צאצאם הוא שמעון הצדיק (שספק אם הראשון או השני), אותו שיבח גם בן סירא (שקרוב לעדת קומראן – ראו הרחבה בפרק עליו), וממנו גם חז"ל ייחסו את מעבר התושב"ע מהכנסת הגדולה. התורה מקנה ללווים ולכוהנים את עיקר ההוראה השפיטה וההנהגה בישראל. לצדם אמורה להיות מלכות ונביאים, אך אלו התקיימו רק בחלק מתקופת התנ"ך. הכהונה לעומת זאת אינה מותנת, ואכן הכהונה היתה ההגמוניה היחידה הרציפה עד לחורבן הבית השני (אם כי חלק מהכוהנים המתייונים לא היו מבית צדוק ופעלו בניגוד לתורה ותורות הכוהנים בפרט).

כאמור טרם עדת קומראן כבר היו כוהנים גדולים מבית צדוק במשך כ-800 שנה, ויש לציין את ההבדל ביניהם: כוהני בית צדוק הקדומים, ואף כוהנים אחרים (כעיר נוב), לא ידעו וקיימו את כל התורה. במחקר מקובל לראות את ההלכה הכוהנית כקדומה וכצדוקית. מונחים אלו נכונים רק בחלקם, שכן רוב ההלכה נוסדה/חודשה בעדת קומראן, והכוהנים הצדיקים (או כל קבוצה תורנית וחסידים) מבני ישראל הקפידו על ההלכה הידועה להם עד אז (עיקרה בענייני פולחן וטהרה, ובשאר כנראה נצמדו לפשט המקראות מסורות, אך אין לנו מידע רב בעניין). דברים אלו עולים מתיאור אורחות החיים והמצוות בנ"ך ומיהודי יֵבּ. עם זאת, עדת קומראן קיבלה את שתי הקבוצות הראשונות של המגילות מכוהנים שקדמו לה, וכאן לא ברור אם אלו היו בידיהם של כוהנים קודמים – מדוע לא קיימו אותם?

החשמונאים ביקשו כהן צדק (מק"א יד' 41[354]) – דבר המלמד על אופי התקופה וחוסר שעלה, ובה קרבה האטימולוגית למורה צדק או כוהני צדוק.

להלן נסקור כמה מהמאפיינים העיקריים של עדת קומראן. רובם התקבלו בחז"ל או בנצרות ועברו שינויים (אלו לא יפורטו כאן, אלא בפרקי בנושא):

• הלמדנות: אחד מעשר תמיד היה לומד (???), וכך שלישית מהערב (סרך היחד ו' 7[355]). עוד בעניין ראו בפרק זיהויים כסופרים.
• החסד ואהבת החברים:^[356] הם מיסודות דרכם בין חברי העדה, והפוך מכך למתנכרים להם או לתועים בתורה (אנשי החושך, המתייונים בימיו של מורה הצדק).[357]
• צניעות בכיסוי הגוף: כיסוי הגוף יובלים לאדם נגד הגויים, בני האלוהים כסוסים, מקווה עם בכדים, יוספוס על צואה. סרך היחד והסבה השונה של שולחן ערוך, כפי שרבנים המשיכו להוסיף טעמים ופירושים (מקצתם קלעו, ר\ובם החטיאו, חלקם נחמדים אך ספק אם כך יש ללמוד ולהרבות את התורה!
• טהרה וקדושה: נושא עיקרי ורחב. ראו מקצתו בפרק הקלה בטהרה בהשוואה עם הפרושים.
• סדר ארגוני ומעמדות: מעמד כל חבר ניתן לו לפי שכלו. נצרכת רשות כדי לשוחח בפני הרבים. כניסה לחברות מלאה לוקחת שנתיים (וראו בפרק יחס עדת קומראן לירושלים בהווה, וידיעתם הראשונה על ירושלים והמקדש באחרית הימים').
• הצדקה וסיוע לחלש בקהילה: בברית דמשק יד' 17-12 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 52[358]) יש את תקנת ה'קופה' בלשון הידועה בחז"ל,[359] והיא אף מהות הביטוח לאומי גם בימינו. אינינו יודעים לשלב עניין זה עם:
• וידוי וכפרה במקום קורבן: 'אלה המ[שפטים א[שר ישפטו[ בם כל המתיסרים. כל איש אשר [שגג בדב]ר, יבוא וידיעהו לכוהן [המ]ופקד על הרבים, וקבל את משפטו מרצונו, כאשר אמר ביד מושה ע[ל] הנפש אשר תחטא בשוגגה אשר יביאו את חטתו ואת אשמו' (בברית דמשק [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 57-56]). הצדקה היא תחליף לקורבנות כפי שבדניאל ד' 24[360] ובמגילות,[361] כאשר חז"ל המשיכו במסורת אך דרשו אותה בטעות על הושע יד' 3: 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ' (הפשט הינו תשלום הנדרים שנדרו בשפתם).

ההיסטוריונים מתארים ביתר פירוט את אורחות החיים של התֵרָאפּוֹיְטִים והאיסיים (לקריאת המקורות ראו כאן). חלק נכבד מתיאורים אלו קרוב ואף תואם לעדת קומראן, ומכאן הזיהוי המקובל. לדעתי עצם העובדה שמדובר על כמה דורות הפרש בזמן, נכון להגדיר קבוצות אלו רק כחלק מ'המחנות' שיצאו מברית דמשק ז' 7-6,[362] כאשר אחת הטענות העיקירות בספר זה היא שמסורות עדת קומראן נפוצו לדתות זרמים וקבוצות נוספות.

מאפיין נוסף של האיסיים הוא: 'שוקדים על הספר הקדמונים ובוחרים מתוכם בייחוד את מה שמועיל לנפש ולגוף. מתוך הכתבים הללו הם חוקרים את שרשי המרפא ותכונות האבנים' (מלה"י ב' 136 ), מלבד שייתכן שפירוש שמם הוא רופאים (לדעת פילון: חסידים), וזהו משמעות המונח של קבוצת התֵרָאפּוֹיְטִים לפי פילון – רופאי נפש. אמנם לא שרדו לידינו כתבים רפואיים,[363] אך שרדו מגילות לחש שמטרתם רפואת הנפש (??), ופעולת ריפוי רוחנית מובהקת מצוינת במגילה חיצונית לבראשית כ'[364] (לאחר מכן ישו גם סמך ידו לריפוי[365]). היובלים י' 14-1 מזכיר את ספר הרפואה שלמד נוח מהמלאים ומסר לבנו שם (ממנו התפתח ספר אסף הרופא בימי הביניים), ולפני כן מציין לימוד פסול כזה חנוך ז' 1; ח' 3 שבני המלאכים הרשעים לימדו את בני האדם.

20.  היחס ליהודים מחוץ לעדה וממלכתית

אחת ממצוות התורה המפורסמות היא 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט' 18) אשר הדגישו אותה (בתיאורים דומים) בצוואות השבטים, הנביאים (למשל זכריה ח' 17: 'וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם'), ישו (???) ור' עקיבא (ספרא שם, ירושלמי נדרים ט' ד'). אך אחת השאלות הקשות ביותר ביהדות, מאז ועד היום, היא האם יש לאהוב פחות, ואפילו לשנוא (שזה איסור בפסוק 17 הקודם[366]), יהודים שונים בשמירת מצוותיהם או אמונתם?          יסוד לתשובה זו ניתן ע"י דויד המלך, שמחלק בין: 'חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ' (תהילים קיט' 63) לבין: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יי אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' (תהילים קלט' 22), אך גם היישום של פסוק זה קשה ואפור לזיהוי קבוצות ופעולות שונות בימינו.[367]

משכך, ייתכן והמונח ' לְרֵעֲךָ' מכוון בצמצום, שכן ישנן מצוות לשונאים ואויבים בתוך העם (שמות כג' 5;[368] משלי כד' 17[369]).

וכיצד התנהגו בפועל עדת קומראן?       לכאורה עדת קומראן הקלו בשנאת מי שרחוק מהם אידיאולוגית ופוליטית (לדעתי כאמור אלו המתיוונים למיניהם), אך הגדילו באהבת קרוביהם. עם זאת, השנאה של עדת קומראן שונה מהפסוק המרכזי המאפיין את דויד המלך, הם, בניגוד אליו, הסתירו את שנאתם: ?????, והכתבים הכיתתיים של מורה הצדק (קבוצת מגילות 4 שבה יריביהם מגונים ומקוללים) הם חיבורים פנימיים של עדת קומראן, שאינם אמורים להגיע לכל אדם שמחוץ לעדה. בכל אופן, עדת קומראן לא מימשה רוע ונקמה נגד יריביהם בעם ישראל: 'לא אשיב לאיש גמול רע, בטוב ארדוף גבר, כי את אל משפט כל חי, והוא ישלם לאיש גמולו' (סרך היחד י' 18-17),[370] וזהו כנראה גם המשמעות של הפתגם של דוד המלך: 'כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ' (שמ"א כד' 13).

גם מתיאורי האיסיים ?????.

וכיצד נהגו הפרושים וחז"ל?     המכילתא דורשת[371] ואבות דרבי נתן טו' 5: 'ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו'. ואכן בפועל הפרושים היו אחוזי שנאה גלויה עם מימוש רוע בפועל נגד הצדוקים הראשונים והאחרונים, והרבו את שנאת החינם בישראל. בהקשר זה יפים דבריו של הנצי"ב מוולוז'ין כי הפרושים בבית שני שהיו צדיקים אבל לא ישרים, ולכן יצאו למלחמה נגד כל מי שלא חשב כמותם.[372]

מישור נוסף של יחס ליהודים מחוץ לעדה הוא היחס למנהיגים וכיבוד השלטון וחוקיו (ממלכתיות), עליו אדון בנפרד בפרק על אלכסנדר ינאי.

21.  התפיסה השגויה להתבודדותם – מהמקדש, לעיר כוהנים, וחזרה לצד החשמונאים

להלן הסיבות להתבודדותה של עדת קומראן:

• כל הזרמים הדתיים שמרו טהרה כשמהותה הוא התבודדות (כגון: חגי ??; החשמונאים, הפרושים, יוחנן המטביל)
• היות עדת כוהנים כעיר כוהנים מקראית
• היותם נרדפים ע"י אפרים-דורשי החלקות
• אי-קבלתם את ‏שינוי חוקי הפולחן, ממת מול אנטיכוס השלישי ולכן החשמונאים ביקו נביא וכוהן וספרים
• עדת קומראן טוענת שהיא ישראל האמיתיים (???), ואכן, בהשוואה למתיוונים, הם העונים על ההגדרות התורה. אין בתקופות שונות שפרשו מהמתיוונים והתבודדו כדי לגרוע מהתאמה זו.

יפה ציין יהודה שיפמן:^[373] 'אין כל הצדקה לדון רק בקבוצת הלכות אחת, ויש לדון בחומר כולו. שנית יש להשתמש בשיטה ההשוואתית למטרות פרשניות ואולי אף היסטוריות. שלישית, יש להשאיר פתוחה את שאלת זיהוי הכת עד לסיום ההליך'. השיטה ההשוואתית אינה אפשרית, כי כנראה חברי עדת קומראן (וחסידים) היו שומרי התורה והמצוות היחידים בתקופת טרום החשמונאית של ההתיוונות שוורחה ברוב העם: 'כי המקדש היה מלא על ידי הגויים ניאוף והוללות בהתעלסם עם זונות ובחצרות הקודש היו קרבים אל נשים ומביאים שמה דברים אשר לא יובאו... ואי-אפשר היה לשבות ולא לשמור את חגי האבות ולא להיקרא בשם יהודי בכלל' (מק"ב ו' 4, 6).

בפרק 'מלכות המבורכת של יונתן אלכסנדר ינאי, לעומת בגידת וקללת הפרושים' לקמן, מנותח הכיבוד ותפילת הברכה של עדת קומראן לינאי, והקרבה להחרגה וסייגים של מצוות:

ההשוואה להפרדת המזון הטהור אינה קיימת בימינו ונראית קיצונית. אך זהו פשט התורה (למשל: חגי ??), וכך נהגו אחריהם גם החשמונאים, יוחנן המטביל, נזירים[374] והפרושים (וחז"ל ביטלו זאת בתקופת האמוראים).

התורה מסמיכה את הכוהנים לראש השופטים ומנהיגי הרוח והדת (לצד נביאים, שרובם גם היו כוהנים/לויים), וחוקרים (עוד טרם מציאת המגילות) מסכימים שההגמוניה הראשונית השלטת מימי המקרא היתה הכהונה. החוקרים אף מסכימים שעדת קומראן היא מחוג הכהונה הקדומה, ואף מהמשמרת הנבחרת של בית צדוק שכיהנה ברצף עד חוניו השלישי (או יאסון). עם זאת, מה מבחין בין כוהני בית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני לבין עדת קומראן?

• לפני עדת קומראן לא ידענו על קיומה של קבוצה חסידית כזו, או קבוצה דומה לה (ראה: 'בית נאמן'[375]).
• המגילות הכיתתיות (מהקבוצה השלישית בעיקר) שטרם נכתבו.

לפיכך ההנחה שבית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני אחזו ושמרו על מגילות שתי קבוצות הראשונות (הקדמונים והר סיני), אך רב הנסתר וכאין גלוי באשר לכך. כנראה שבית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני שמרו על מסורות כוהנים בעיקר בענייני פולחן וטהרה מהתורה (כמו: ויקרא כב' 16-1; יחזקאל מד' 31-17), ובשאר נצמדו למסורות פשט המקראות. בפרק 'כיא בחרו בקלות' אטען שמגילת המקדש נשמרה כבר מתחילת בית שני. חז”ל טוענים שחלק מהמשניות (ואפשר להניח שהרבה יותר מבין אלו שאבדו להם [כ-600 משניות - חגיגה יד']), היו הלכות סודיות רק של כוהנים (על כך מורחב בפרק 'סקירת נושאי המסורות שחז"ל מודים שקיבלו מהראשונים והסופרים').

התורה מצווה על רמת הקפדה הלכתית בעיקר בעניניי טהרה, יותר גבוה לכוהנים. משכך, ונוכח תפקידם כמורי התורה ושופטים, לכוהנים מוקדשות 13 ערים בישראל (על כך ראו בפרק על התבודדות מתבקשת)[376]. טענת עדת קומראן ככהונה הגדולה, שכאשר המקדש נטמא, היא עזבה והקימה עיר כוהנים, ובכך החליפה את ירושלים: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק... אשר יצי]ל‏[מה מי]ד̇ בליעל' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23).

אם עדת קומראן היא כעדת כוהנים/לווים, הרי אורח חייהם בעיר נפרדת היא היא מצוות תורה מפורשת של ערי לווים (במדבר לה'), ומתוכם 13 ערי כוהנים (יהושע כא'; דברי הימים א' ו' 42-44; עזרא ב' 70; נחמיה ז' 72). האם נטען שכל ההגמוניות הכוהניות שהיו לאורך תקופת התנ"ך היו מתבודדות או נזירות? וכי אופיה של עיר הכוהנים בענייני טהרה, כפי שמובא לגבי 'נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים' (שמואל א' כב' 19), וחז"ל מציינים עיר כוהנים בתקופתם: 'גופנית' (ברכות מד'), שונה מעדת קומראן? שאל את עצמך – אם היית מוצא ספרייה של עיר כוהנים שבה היה המשכן כמו נוב, האם היית מגדיר אותה ככת או כתורת כוהנים? האם הספרייה שלה תהיה יותר קרובה למגילות קומראן או לספרות חז"ל? על כך יש להוסיף כי עדת קומראן הם גם חסידים, שמהותם היא ויתור עצמי לטובת הזולת והציבור, והרי ששילוב כוהנים סופרים וחסידים עולה יפה עם אורח חייהם של עדת קומראן.

על אף התאמתה ואופיה הטבעי והתורני של עדת קומראן לעיר כוהנים נפרדת המקפידה על טהרה, הרי שבראש עדת קומראן כיהנו כוהנים מבני צדוק (מוזכרים כך כ-22 במגילות הכיתתיות), ואילו הנביא יחזקאל שמציינם ארבע פעמים – כולם בתפקיד כהונה במקדש. השאלה המתבקשת אם כן היא, מדוע עדת קומראן יושבת במדבר ובקומראן ולא במקדש?!           בספר זה נטען כי יש לחלק את תקופת עדת קומראן לשלושה תקופות, שהשאלה והתשובה מתייחס רק לאמצעית מהן: בתקופה הראשונה טרם ההתבוללות וטרום החשמונאים (תחילת המאה השנייה לפה”ס, עדת קומראן כיהנה במקדש בירושלים; בתקופה השנייה עדת קומראן נדדה למדבר (ובכללו ליישוב בקומראן) – על כך נענה להלן; בתקופה השלישית עדת קומראן התקרבה לחשמונאים, ואולי אף כיהנה בבית המקדש. ישנה תקופה נוספת מאוחרת לאלו - ימי הורדוס והחורבן, אך היא מזוהה בספר זה עם האיסיים.

אם מובנים ומתקבלים הפרקים הקודמים על זהותם וחשיבותם של עדת קומראן והמגילות, הרי שפועל יוצא של עדת קומראן כקבוצה נעלה בתורה ובקדושה, היא מרוממת מעם הארץ, וזאת במיוחד בתקופת ההתיונות החריפה ששררה בתקופת הטרום-חשמונאית. מכאן שטבעי ונכון שעדת קומראן תתבודד אם מהעם החוטא, כהודאתם: '[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה' (ממ"ת ד' 7-8). כך כבר המליץ ירמיהו ט' 1: 'מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם: כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים'. ולמעשה, אין הבדל בין עדת קומראן שהתרחקה מהמתייונים וירדה למדבר,[377] לבין בריחת החשמונאים למדבר אחריהם ובעקבותם (מק"א ב' 33-29[378]. מק"ב ה' 35[379] מתאר את ירידת יהודה המקבי עם 9 חבריו רק לאחר הטמאת אנטיוכוס את המקדש). לאחרונה כנה ורמן הציעה שהמרידות/בריחות ראשונות בספרי המקבים מכוונות לעדת קומראן,[380] על פניו החשמונאים הקפידו בחומרת טהרה דומה לעדת קומראן, למשל באוכלם רק עשבים,[381] וקדימות וקרבת המקוואות וכלי האוכל שבארמוניתיהם ביריחו. מעניין שבעוד מקובל להעריך ואף להעריץ את החשמונאים בשל כך, בימינו לא השכילו לייחס הערכה זו גם, וכאמור אף קודם ויותר - לעדת קומראן. כאשר הכיתתיות של עדת קומראן נבחנת מול ההיתיוונות ההמונית בתקופה הטרום חשמונאית, הרי שהתרחקותם מהעם ומישראל מובנת ואף מתבקשת, כמנסה לשמור על גחלת היהדות. מאידך, דווקא הפרושים שגינו והדירו את עם הארץ בתקופות מאוחרות יותר, כאשר כבר לא היתה התיוונות, אלו לכאורה יותר כיתתיים.

מורה הצדק הנחה להקים מחנות שאורח החיים בהם שיתופי כקיבוץ (ראו בפרק על אופיים). תקנות אלו מותאמות למעגל קבוצתי קטן ממעגל העם, אך ישנם גם תקנות לכל העם כמו בסרך אחרית הימים, וספרות החוכמה במגילות מופנית לכל איש בהמלצות מוסר. אורח החיים העתיק התרכז על פי רוב בקהילות, ורבות מהלכות אלו קיבלו הפרושים והנוצרים הראשונים (בעיקר דרך החסידים-איסיים, כפי שיפורט בפרק בנושא זה). יש לציין שגם בני הנביאים – תלמידי שמואל ואלישע, הם בעלי מאפיינים דומים, וכן האמנה שבנחמיה ט'-י'. גם מסורות כיתתיות כאלו עברו למסורת חז"ל, והשיא שסותר את קיבעון ההחמרה והקקצנה של עדת קומראן, הוא הההלכה של ביטולה של עדת קומראן את עונש המוות בתורה על ידי נדר (ראו בפרק נפרד).

לפיכך, עיר כוהנים כעדת קומראן מקבלת חיזוק משנה תוקף כאשר אין בית מקדש, או כאשר בית המקדש אינו בניהולם, ויש להם ביקורת כלפי השולטים בעיר, וטהרת המקדש והכוהנים בה. לפיכך עדת קומראן מחליפה את ירושלים/המקדש בקדושתה העצמית כעדת קודש: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23), ולכן, כפי שהתורה אוסרת על כוהנים בעלי מום לשרת במקדש (ויקרא כא' 17), כך גם עדת קומראן אינה מרשה לטמאים ובעלי מומים לשהות בעדתם (ברית דמשק 4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).

מדוע בני הנביאים של אלישע למשל לא היו בבית המקדש? מה, הם פרשו? התבודדו?

בהקשר כהונת עדת קומראן במקדש, נטישתו וחזרה בשלבים במהלך תקופת החשמונאים, יש לציין את מגילת המקדש, מגילת ירושלים החדשה (בארמית) ומזמורי אהבה לירושלים. לכאורה מגילות אלו מצביעות על זיקה ישירה למקדש, אך מגילת המקדש מיוחסת למתן תורה (כך שאין לה קשר להתבודדותה הזמנית ולעדת קומראן כקבוצה, אלא רק לאחיתה ושימושה); מגילת ירושלים החדשה בארמית מתייחסת לפרטי הבנייה ארכיטקטוניים של ירושלים באחרית הימים[382]; ומזמורי האהבה לירושלים בתקופה שעדת קומראן במדבר – אלו מצביעים שהפרישה הינה זמנית וירושלים בראש שמחתם. ראו בהרחבה בפרק על ירושלים בעבר הווה ועתיד.

כאמור לעיל, לאחר תקופת ההתבודדות של הפרישה מהמקדש בגלל המתיוונים, ולאחר שחוסלה ההתיוונות (כנבואת 40 השנה [ברית דמשק כ' 15-13]) בכימי יוחנן הורקנוס, חזרה עדת קומראן בתקופה השלישית לירושלים והמקדש, ואלו ימי שיא השפעתה לצידו של יונתן אלכסנדר ינאי – (בניגוד לפרושים שהיו יריבים לשני אלו). מגמה זו נמשכה בין בחפצת הורדוס את האיסיים, וכך כך יפורט בפרקים המיועדים לכך בהמשך.

מגילת ברית דמשק נכתבה לכל המחנות (קהילות) של עדת קומראן, ואילו הסרכים הם מגילות לקהילה יותר ממוקדת. אך גם מהלכות כיתתיות של שני סוגים אלו, הועתקו והועברו הלכות רבות לספרות חז"ל, ורלוונטיות למעגלי הפרט והקהילה, וחלקן לכל העם (וחלקן אכן חסר לנו לכל העם ראו בפרק 'ההלכה להיום'). נזכיר הלכה מפתיעה בברית דמשק ו' 2, שמציינת שיש לשמור דיני הקהילה גם 'עיר מגוריהם', שאלו כנראה בגלות/ניכר לפי יחזקאל ??, מה גם מצוין שהם שוכנים בדמשק (אם אינה שם קוד למיקום אחר) וקהילות דומות היו במצרים.

אף על פי כן, חוקרים נוטים לצמצם את עדת קומראן להגדרה הסוציולוגית של כת מתבודדת, אף שעד היום הגדרות אלו תואמות לקבוצות נעלות ונבחרות, כמו מיונים ונהלים של קיבוצים ויחידות מובחרות בצבא (למרות שככלל הקהילה החברתית בעולם המודרני רחוקה מחיי הקהיתיות העתיקים). יגאל ידין מסכם בעמ' 171 למאמרו על שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. הדברים יפים, אך גם הפוך – כלפי החוקרים עצמם. הן העולם האמוני-דתי והן העולם המחקר האובייקטיבי, אינם מכירים את רוממות הכהונה הגדולה של בית צדוק בהיותם כנסת ישראל והסופרים, למרות שמעלתם זו היתה בתקופות מעטות בהיסטוריה היהודית, ולמעלה מכל כבשיא ימי עדת קומראן. מחסום תפיסתי גלותי זה קיבע הגדרות סוציולוגיות צרות וכיתתיות, ובמקרים קיצוניים אף לסלידה. אדרבא, יש להבין את רוממותם של עדת קומראן לצד מהותם התורנית כמצב נכון וטבעי למעמד הכהונה והסופרים - היא ההגדרה הסוציולוגית הנכונה. נקודת המבט המודרנית שכת הינה התארגנות נחותה דחויה או מיושנת, יסודה בטעות. כת, או יותר נכון – קבוצת עלית, היא ככנסת ישראל בעולם העתיק, אך גם בהגמוניות הנהגה שונות לאורך ההיסטוריה. יתרה מזו, טבע האדם לא השתנה, סולם מאסלו מציב נאמנה את הצורך במקובלות חברתית, וייתכן שנוכח התפוררות הקהילתיות בעולם המודרני – קשה להבין גיבושה וערכה של עדת קומראן. יש לזכור שגם הפרושים הראשונים, היו קרובים מאוד בתפיסתם החברתית והקהילתית,[383] כאשר נוכח החורבן ואיבוד תפקיד הכהונה, מתקופת האמוראים בוטלו הלכות טהרה שונות.

ורד נעם ציטטה את אהרון שמש על כרטיס הביקור של עדת קומראן – אך אינו נכון בכל התקופות, כפי שאציין בתקופת שיא חשמונאי של יוחנן ויניא, וגם כאמור בחז"ל התבדלו מעם הארץ.                        פסוק זה מראה שבניגוד לצורך בהתבודדותם, כאשר ההנהגה חזרה להיות תורנית וטובה, חוזרים עדת קומראן להשתלב בה: 'ו̇ז̇ה סרך מושב ה֯מח֯[נו]ת֯ ה֯מ̇תהלכ̇י̇ם̇ ב̇א̇לה בקץ הרשעה עד עמוד משוח‏ <משיח‏> אהר̇ן וישראל' (ב"ד יא' 22 – יב' 1). עדת קומראן מציגה את עצמה כקבוצה שפרשה מן הרוב החוטא בישראל, ופרישה זו מוגדרת באמצעות השורשים פר"ש, סו"ר ובעיקר בד"ל. בני הכת מצווים 'להבדל מבני השחת', 'להבדל מעדת אנשי העול', ומנמקים בכך את המגורים במדבר: 'יבדלו מתוך מושב הנשי העול ללכת למדבר'. 'ויבדלו חכמי ישראל'.

מגילת המלחמה נתפסה כדוגמה מובהקת לדואליזם (ראו פרק בעניין) של בני האור (עדת קומראן) כנגד בני החושך (כל השאר), אך שוב זו קריאה חלקית, שהרי מציינת שבטים שלמים של ישראל כבני האור (ולא רק שבט יהודה שאיתו הזדהתה עדת קומראן, או שבט לוי).

בכל אופן, דווקא בדורות האחרונות של עדת קומראן (שלדעתי אז החל שילובם כחסידים בחז"ל ובנצרות), פילון מספר על 4,000 איסיים שיושבים בירושלים,[384] ויוספוס מספר על שער האיסיים שבצד המערבי לבירה (כאשר בצפון-מערב אזור המצורעים לפי מגילת המקדש ??, ובית הצואה לפי ??), ולאלו נוסיף את כוס המדידה שנמצאה בשנת 2009 בהר-ציון הכתובה בכתב סוד הקיים רק במגילות קומראן.[385] גם קרבתם להורדוס מלמדת על חשיבות ומעמדת אפילו בעיני המלכות. מיקום כמות וקרבה למלכות אלו מאייפנים של אליטה בחברה, ולא כת בדלנית להתרחוקותה מהעם.

סיבה נוספת שבגינה נדמה לחוקרים שעדת קומראן הינה כיתתית, היא ספרות הסוד שבמגילות. כפי שינותח בפרק על כך בהמשך, רוב המגילות שאינן מקראיות, הן ספרות סוד שאמורות להיות חשופות ולנמדות ע"י חברי העדה בהתאם לדרגתם. כך גם הדבר בספרות הסוד של חז"ל, ובמיוחד כאשר ספרויות הסוד בין שני זרמים אלו דומות במיוחד (דהיינו, חז"ל העתיקום מעדת קומראן, וכבר הצביעו חוקרים שספרות היכלות למשל אינם החוג המרכזי של חז"ל). על כך יורחב בפרק על כך.

יש לציין כי המועד של ההתגלות לחיבור הסרכים היה כאשר עדת קומראן התבודדה. עם זאת, אין הדבר מחייב שההלכות הסרכים בעיקר הן כיתתיות, אלה רובן הלכות שרלוונטיות לכל העם, ולכל קבוצה דומה, ובאם אנשים שאינם בקבוצה, הרי שכיוון שלא הספיקו לפרטם גם למתכונת של קבוצות שאינם הומוגניות, וגדולות יותר דרךכעיר ועד מדינה, הרי שיש להקיש מהלכות אלו למעגלים האחרים - כפי שעשו חז"ל, וזו סיבה נוספת להבדל ביניהם, שהרי חז"ל הטרוגניים ומכוונים לכל העם.

נקודה נוספת שלפיה חוקרים סבורים שמדובר בכת מתבודדת היא עקרון הדואליזם. יש טובים – בני האור – עדת קומראן, ונגדם בני החושך שהם שאר היהודים והעולם. לדעתי תפיסה זו התקיימה רק בתקופת המתיוונים, ובכל אופן היא תפיסה מקראית שגם הפרושים דגלו בה בתקופות מסוימות. עדת קומראן מציינת שהבליעיל מתעתע גם בה (סרך היחד ???), וצוואת ??? מסבירה יפה כמה קשה להבחין בין המעשים הטובים והרעים של כל אדם. בכל אופן, העובדה שעדת קומראן קיבלה אליה חברים חדשים, מכריעה וחותכת שהתיאוריות אינן תואמות למציאות ההלכה של עדת קומראן.

החלשה נוספת לטענת ההתבודדות היא כמות הספרים הגיעו לעדת קומראן מבחוץ/מלפניהם. זאת במיוחד כאשר רוב ספרים אלו לא הגיעו לאף זרם אחד שלטענת החוקרים היה יותר מרכזי.

בפרק סעודות לפי סרך הברכות והעדה מובאים הסעודות שהן חלק מההלכה והמנהגים של עדת קומראן שהמשיכו בשינויים ביהדות הרבנית והנצרות, אך דעכו עם השנים, קל וחומר בתרבות החילונית – ראו בפרק ההלכה היום.

22.  הבלבול בדטרמיניזם ודואליזם: פרפרזה מקראית, הוספת חברים, אובדן בני הבליעיל

חוקרים סבורים שעדת קומראן היתה קנאית קיצונית נבדלת שרואה עצמה כ'בני האור' ונגדה כל שאר העולם שהם 'בני החושך' והעוול. כפי שהוסבר לעיל, תיאור זה נכון חלקית, אך הוא גם מוצדק בתקופת ההתייונות, וזה עיוות ועקמומיות לראות בעין אחת את עדת קומראן, ובעין שנייה את החשמונאים, שדעותיהם היו זהות ואף פעלו בעקבות עדת קומראן.

ומדוע תיאור זה נכון חלקית? מאותה סיבה שגם תורת ישראל היא מתבדלת ויוצאת נגד הנכריים, ומאידך הנכרים עדיין מוזמנים (בין ביוזמה לדחייה ראשונית[386]) לקבל עליהם את עיקרי התורה, בין אם בכניסה לקהל ישראל ע"י גיור[387] וקבלת המצוות, ובין אם רק למונוטאיזם בעזיבת אליליהם (דבר שקרה ברוב העולם המוטונאיסטי[388]). הגיור לפי מגילת המקדש ?? לוקח 4 דורות עד כניסת הגר לחצר ישראל במקדש, ובדומה – כניסה ליהודי למעמד חברות מלאה בעדת קומראן לוקח שנתיים, ולאחר מכן נקבע לפי שכלו ומעשיו.[389]

חוקרים מפתחים את טענתם על העקרונות הרוחניים המורכבים של עדת קומראן: הדטרמיניזם והדואליזם. אך למעשה, יסודות עקרונות אלו מהמקרא (וברוב עמי קדם),[390] וחלקם בלשון חכמים גם בחז"ל, כך שאינם חדשים או ייחודיים לעדת קומראן, וייחוס להם, בהדגשת קיצוניות, אינו אלא אבחנה שגויה.

יתרה מזו, עקרונות רוחניים אלו קשים ביותר לפירוש והבנה, כפי שקשה לתפוס את הביטוי הקרוב של חז"ל: 'הכל כתוב והרשות נתונה', כשבתוך זה מחבל 'מלאך התעות' (???) גם בצדיקים וישנם מעשים מעורבבים, למשל כצוואת אשר א'-ו' שמגדירה ומזהירה מהצביעות.[391] להלן דוגמה לשני מונחים רלוונטים רווחים במגילות מורה הצדק (קבוצה 4) שקשה להבין משמעותית החד-ערכית, אפילו אם הם נתונים להחלטה ארצית-אנושית או שמימית:

• "גורל": האם בפועל מטילים 'גורל' או שזה הבנה לפי התגלגלות ורמזים משמיים? האם הוא קרוב ל'אורים ותומים' (בניגוד ל"נחש" בעמי קדם[392])?
• "תיכון": איך שוקלים את הרוחות ('תיכון')? האם נעזרים באסטרולוגיה ופיזונומיה? תיכון זה התקבל בחז"ל בתפילת 'עלינו לשבח' ('לתכן עולם במלכות שדי'), אך בהמשך "תוקן" בטעות ל"לתקן".^[393]
• אי-ההבנה של שילוב הגזרה הקדומה עם מעשיו של האדם. למשל, מגילות 'רז נהיה' מפורשות כאקסיומה דטרמניסטית-אפוקליפטית, אך מגילות אלו דורשות התנהגות ועשייה מסוימת, שרק קיומה מבטיח השכר המצוין בה. דברים אלו עולים עם ירמיה לב' 19: 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו'.

בן סירא שהיה קרוב באמותנו ודעותיו לעדת קומראן (ראו אף הצעתו כמועמד למורה הצדק) מתאר הבחנה חדה לחיוניות המעשה הארצי: 'אל תאמר מאל פשע, כי אשר שנא לא עשה; פן תאמר הוא התקילני, כי אין צורך באנשי חמס; רעה ותועבה שנא ה', ולא יאננה ליראיו; אלוהים מראשית ברא אדם, ויתנהו ביד יצרו' (טו' 14-11).

מגילת המלחמה (בני האור נגד בני החושך) נתפסת ע"י החוקרים כדוגמה מובהקת לדואליזם. דווקא בה הטובים הם שבטי ישראל (בני האור),[394] ולא רק שבט יהודה שאיתו הזדהתה עדת קומראן במגילות מורה הצדק (קבוצה 4), או שבט לוי.

סיבה נוספת למסקנה השטחית של דואליסטיות, היא כי היא ההצגה הנוחה להבלטת הפער בין קבוצות ואידיאולוגיות בשיח יריביות הנוטה להנגיד את הטוב והאמת מול הרע והשקר. מצב זה רווח בספרויות וקבוצות רבות. הינה למשל דוגמה אקטואלית מהמחלוקת בין הרב אמנון יצחק לרב יוסי מזרחי שבה הוטח: 'אשרי המבדיל בין טהור לטמא ובין אמת לשקר'. וזאת, יש להדגיש, כאשר שניהם עוסקים בהגות ובציבור זהה.

עיקרון קרוב הינו האמונה בגזרה הקדומה הכפולה (פרדסטינציה דופלקס[395]). הקושיות לעיל רלוונטיות גם עליו, אך מענין שזהו אחד מנושאי המחלוקת הגדולים שמציין יוספוס בין הפרושים לצדוקים. על כך ראו בפרק הפער והשוני בין הצדוקים-הראשונים לצדוקים-האחרונים.

בכל אופן, אף אם נניח שתורת שתי הרוחות אינה כתיאור שמימי או תפילה (למרות שמקובלת עד היום ודיכוטומיה כזו נעשת ברוב החלוקות החברתיות), ואף אם נניח שאינה כמו תיאוריים מקראיים דומים, ואם אם נניח שאין סתירה בכך שבני החושך והבליעיל יכולים פשוט להצטרך לעדת קומראן, הרי שבסופו של דבר הקללות של עדת קומראן נגד בני החושך והבליעיל התקיימו – המתייונים אבדו! [396] מי שנותר אלו הצדוקים הראשונים והחשמונאים שנהגו כעדת קומראן ועם ישראל שחזר בתשובה (ראו בפרקים בעניינם).

23.  יחס עדת קומראן לירושלים בהווה, המקדש שייבנה ע"י האל וחזרה לימי גן עדן

בעוד בחומש התורה אין ציון מפורשת של העיר ירושלים, היא מוזכרת מפורשות בחנוך וביובלים. בתיאור מרתק ממגילת דברי יהושע ג' (4Q522) ב' מוסבר הסתרה זו מהתורה: 'ל֯ו̇א̇‏ [נוכל לבוא לצי]ו֯ן֯ להשכין שם את אהל֯ מו[עד ואת ארון הברית‏/עדות עד סוף‏/קץ‏] העתים כי הנה בן נולד לישי בן פרץ בן יה[ודה בן יעקוב והוא ילכוד‏] את סלע ציון ויורש משם את כל האמורי מיר֯[ארה/ירושלם יבהלונו‏] לבנות את הבית ליי אלוהי ישראל זהב וכסף[ נחושת יכין ועצי‏] ארזים וברושים יבי֯א[ מ‏]ל֯בנון לבנותו ובנו הק֯טן [יבננו וצדוק הכוהן‏] יכהן שם ראיש̇ו֯ן֯ מ̇[בני פינ]ח̇ס[ ואהרון‏] ואותו֯[ יר]צ֯ה ב֯[כול ימי חיו ויברך‏] [בכו]ל֯‏ [מ]ע֯ון מן השמי֯[ם כי‏] ידיד יהו̇[ ‏] י̇שכון לבטח י̇[רושלם לרוב‏/כל‏] [ה‏]י̇מים[    ]ע̇מו ישכון ל֯ע̇ד ועתה האמו̇רי שם והכנענ[י בקרבנו] יושב אש̇ר החטיוני̇ אשר לוא דרשתי א֯[ת מ]שפט֯ ה֯[אורים והתומים‏] מאתכה והשלוני וה[נ]ה֯ נתתיו עבד ע[ם בני יש]ר֯א[ל    ] ועתה נ[ש]כינה את א[הל מ]ו֯עד רחוק מן [      וישאו‏] אלעזר֯[ וישו]ע את א֯[הל מו]עד מבית‏ [אל להשכין אותו לשלה.‏'

כפי שמוסבר בפרקים לעיל, בתקופה הראשונה של עדת קומראן היא נטשה את ירושלים לטובת עיר כוהנים במדבר/דמשק/קומראן, בגלל: '[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה' (ממ"ת ד' 7-8) או רדיפתם ע"י אפרים-דורשי החלקות המתיוונים, ואף פסק מורה הצדק אסר להעלות למקדש ולהקריב בו קורבנות.[397] כך גם קיום תורתה ותפילותיה עולות על הקורבנות: 5Q11 יח' 10-7;[398] סרך היחד ג' 6-12;[399] ח' 4-10;[400] ט' 6-3.[401] ייתכן ועדת קומראן ראתה את עצמה התחליף ל"ציון": 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק... אשר יצי]ל‏[מה מי]ד̇ בליעל' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23), מה גם מסורת זו התגלגלה גם לחז"ל (???).

עם זאת, המצב הפוליטי דתי הזמני לא גרע במהותה האוטופי ייעודי של ירושלים הנבחרת. כידוע, ירושלים מוזכרת 667 פעמים בנ"ך, מקצתם בתיאורה לאחרית הימים, בפאר גודלה ויופיה. בספרים החיצוניים המיוחסים לשלמה טוביה ברוך ועזרא, העיסוק בירושלים העתידית רחב יותר, וכבר ביובלים ה'מקום אשר בחר' שבדברים[402] מוחלף עם הר ציון וירושלים,[403] ומהות הבקשות ההלכתיות של אגרת ממ"ת (פרק ב' – דברי התורה, שורות 62-59 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 209-208]) היא ליישם את ירושלים כ"מחנה הקודש" של מדבר סיני: 'כי ירושלים היא מחנה הקדש והיא המקום שבחר בו מכל שבטי ישראל כי ירושלים היא ראש מחנות ישראל'). בנוסף, עדת קומראן חיברה או אחזה במסורות ליטוריגיות מגוונות על קדושתה של ירושלים, כמו מגילת תנחומים לירושלים 176Q4 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 31-29).

בית המקדש השני המתין לעלייה בקדושתו והציפייה לכך היתה לאורך כל הימים שעמד: [404] 'הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר יי צְבָאוֹת' (מלאכי ג' 1); 'כִּי כֹה אָמַר יי צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא... וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה, כָּבוֹד אָמַר יי צְבָאוֹת... גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר יי צְבָאוֹת" (חגי ב' 9-6); 'אסוף כל שבטי יעקב, ויתנחלו כימי קדם; רחם על עם נקרא בשמך, ישראל בכור כיניתה; רחם על קרית קדשך, ירושלים מכון שבתיך; מלא ציון את הודך, ומכבודך את היכלך; תן עדות למראש מעשיך, והקם חזון דֻּבַּר בשמך; תן את פעֻלת קוויך, ונביאיך יֵאָמֵינו' (בן סירא לו' [לג] 21- 13. ביטויים דומים שנמשכו גם לתפילות חז"ל, בפרט כמו המונח 'רחם'[405]); 'הודו למקבץ נדחי ישראל, כי לעולם חסדו; הודו לבונה עירו ומקדשו, כי לעולם חסדו; הודו למצמיח קרן לבית דוד, כי לעולם חסדו; הודו לבוחר בבני צדוק לכהן, כי לעולם חסדו... הודו לבוחר בציון, כי לעולם חסדו' (בן סירא נא' 29-26, 33); אוונגליון על שמעון: 'איש צדיק וחסיד מחכה לנחמת ישראל' (לוקס ב' 25), ועל הנביאה: 'הודתה ליי ותדבר עליו [על ישו] באוזני כל המחכים לגאולה בירושלים" (שם, ב' 38).

תקוות אלו לא הצליחו להגיע למימוש מלא בבית שני (ראו בפרק על יישום חלקי), ועדת קומראן היא בעלת המסורות הראשונות של ירושלים והמקדש באחרית הימים, וזאת בחיבורים קדומים לה (קבוצת מגילות 3-2 - שאין בהם סימנים כיתתים כמו ארגון כיתתי, פולמוס עם מתנגדים, מטבעות לשון כיתתיות) לצד מגילות מורה הצדק (קבוצת מגילות 4):

• חנוך צ' 29: 'בית[406] חדש גדול וגבוה מן הראשון ויקימהו במקום הראשון אשר כסה. כל עמודיו היו חדשים וצעצועיו היו חדשים וגדולים מן הראשון הישן'.
• מגילת המקדש כט' 10-7 מרחיקה את הבית השלישי לקץ העיתים, ואף מציינת שיבנה ע"י האל: 'ורציתים והיו לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם‏ ו]שכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה‏ [את מ]קדשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הבריה אשר אברא אני את מקדשי להכינו לי כול הימים, כברית אשר כרתי עם יעקוב בבית אל'. בדומה מציינים זאת היובלים א' 17, 27;[407] פשר4Q174 ג' 13-1;[408] וחז"ל.[409]
• טוביה יג' 18-13[410] מתפלל (בפעם השלישית) שבירושלים יבנה מקדש אחר מזה שאמור להיבנות בה (כוונתו לאחר הבית השני).
• טוביה יד' 5 מציין שלא בית המקדש השני הוא זה שאליו התכוונו הנביאים: 'ושב ורחם אותם האלוהים וישיב אותם האלוהים לארץ ישראל וישובו לבנות את הבית ולא כבראשונה עד עת [כי אם] עד אשר ימלא קץ העתים ואחרי זאת ישובו מן הגלות בכבוד כל יושבי ירושלים ובית האלוהים בתוכה יבנה כאשר דברו עליה נביאי ישראל'.
• בתיאור העיר (ולא המקדש[411]) במזמור לירושלים המיוחלת מהתפילה של מגילת דברי המאורות[412] (ראה להלן נספח טקסט ב') המתאר את הצביון האידיאלי של הזמן והמקום שבהם ישררו השלום והשלווה, הצדק והאמת, שבהם תתגלה אהבת האל לעמו ולעירו, ובמזמור אהבה לציון ממגילת תהילים 5Q11 כב' ((קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 353) , שמיוחד בשפתו היפה, במבנהו כאקרוסטיכון, ובקרבתו להמנון התקווה המודרני. המזמור גם מציין: 'שקר ועול נכרתו ממך' (7), כפי שמתואר למשל בישעיה יא' 9: 'לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יי כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים', ואובדן הרשעה והישארות החוכמה מנובא במגילות נוספות.[413]
• מגילה 462Q4 מזכירה את ירושלים לאחרית הימים הקרובים לישעיהו ס' 62; סה' 21-18; סו' 12-10 ותמונת התשתית מפרק נב'.

גם בספרים החיצוניים שאינם בין מגילות קומראן (ראו פרק בעניין) יש תיאורי ירושלים באחרית הימים, כגון: ספר ברוך ד' 30-ה' 9 הכולל מזמור על ירושלים; סיביליות ה' תכ': 'וישימה כאבן חן בתוך העולם ויבן היכל'; חזון עזרא ז' 26 [ליכט, עמ' 42]): 'כי הנה ימים באים – והיה כאשר יבואו האותות, אשר אמרתי לך – ותיעלם העיר הנראית עתה, ותתגלה העיר הנסתרת עתה'.

אך בניגוד למגילות לעיל, קשה להבין אם כוונת שני ספרים חיצוניים אלו לבית השני[414] (במתכונת אחרת) או לאחרית הימים (במקדש שלישי לאחר חורבן הקודם), מה גם תיארוכם המקובל מאוחר למגילות וממוקם בשלהי הבית השני.

תיאורים אלו בספרים החיצוניים שאינם במגילות קומראן מוסיפים את ירידת כל ירושלים משמיים. ישעיה ו' 6[415] אמנם מתאר מזבח בהיכל השמימי, ומגילת שירות עולת השבת מתארת את שיתוף/עליית עדת קומראן כעדת כוהני קודש לדרגת המלאכים שבשמיים, אך אין בכך אמירה על איחוד הממלכות (שמיים וארץ) באחרית הימים, או לירושלים בפרט. מסורת דומה מובאת בחז"ל: '"כל ישראל חברים' – 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו"' (תנחומא פקודי א'); 'א"ל רב נחמן לר' יצחק מאי דכתיב 'בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר' (הושע יא' 9), משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר? א"ל הכי א"ר יוחנן: אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה! ומי איכא ירושלים למעלה? אין דכתיב: 'יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו' (תהילים קכב' 3), (תענית ה'[416]); 'אמר ר' פנחס בשם ר' ראובן: עתיד הקב"ה להביא סיני ותבור וכרמל, וליתן ירושלים עליהם בראשם, שנאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים' (מדרש שוחר טוב, מזמור לו' [מהדורת ש' בובר, וילנא תרנ"א, עמ' קכו']), וכן בנצרות: 'אצל ירושלים של מעלה חופשיה היא והיא אם כולנו' (אל הגאלטיים ד' 28-17), ואף באיסלאם.[417]

חזון ברוך א' [או ברוך הסורי] ד' 3 גם מקשר את ירושלים העתידית לגן העדן: 'לא זה הבנין הבנוי עתה בתוככם הוא הגלוי לפני ההוכן מקדם מאז היה עם לבבי לברוא גן עדן אף הראתיו את האדם עד לא חטא וכאשר עבר מצותי הרחק ממנו וגם גן עדן'.[418] פשר ישעיה ד' (4Q164, קטע 1 [קמרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 58])[419] על ישעיה נד' 12-11[420] מציין שנים עשרה כוהנים או ראשי שבטי ישראל, כנראה באחרית הימים ומתוך עדת קומראן או לפי כתורתם.

שערי העיר לבית המקדש השני/שלישי מתוארים לפי השבטים ביחזקאל מח'[421] (ובחזון יוחנן כא' 22-10, 5; כא' 21-11, אך ללא ציון השבטים[422]), ואילו מגילת המקדש לט'-מא' מתארת את שערי השבטים למקדש[423] (כוונתה לראשון ולא לאחרון). מגילת ירושלים החדשה[424] מפרטת את שניים עשר שערי העיר העתידית, וכנראה כל אחד מהם זוכה לעיטור אבן מאבני החושן.

יחזקאל כח' 14-13 מתאר 12/9 אבנים בגן עדן ומקשר אותם להר האלוהים,[425] וכנראה הפירוש של "אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ' הוא גדר/לבוש[426] המקיף את הגן ומשובץ באבני החושן של שמות כח' 20-15. הקשר בין ירושלים של אחרית הימים מרומז גם בחנוך המתאר את גן עדן השמימי שמיועד צדיקים,[427] והיובלים ח' 20-19[428] מייחד קדושתם יחד עם הר סיני. גם בנצרות ירושלים של מעלה זוהתה בין היתר עם גן עדן (מוזכרת 3 פעמים), משכנו של אלוהים, עיר האלוהים לפי איגרת אל העברים והרקיע השלישי כמקום השכינה לפי פאולוס.[429]

בין ירושלים העתיקים לגן עדן יש עוד הקבלות: כמו מיקומם על הר[430] והנהרות היוצאים מהם: 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַ‍ִם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה' (זכריה יד' 8).

תיאור גדילתה של ירושלים באחרית הימים רווח כבר בדברי הנביאים (ישעיהו נד' 2;[431] זכריה ב' 8[432]), אך המידות לגודלה של העיר מפורטות לראשונה במגילת ירושלים החדשה א' 17-11[433] (21X30 ק"מ = 6,300 קמ"ר – כשטח יהודה ושומרון!) עובר לספר זרובבל,[434] וחז"ל הוסיפו את מימד הגובה.[435] חזון יוחנן כא' 16 העצים את שטחה של ירושלים ל-6 מיליון קמ"ר.

ראו בנוסף בפרק על משיחיות ומשמעות אחרית כל הימים.

ה.     זיהוי והיחס בתקופה הראשונה של עדת קומראן ליריביהם ולקרוביהם

24.  מינוי מורה הצדק על עדת קומראן; קרבתו לבן סירא, שמעון הצדיק, חוניו ויוסי בן יועזר

לאחר עשרים שנה שבמהלכם עדת קומראן חזרה בתשובה והתאגדה, היא מוצאת וממנת עליה את מורה הצדק. שלוש עובדות עיקריות אנו יודעים עליו: כוהן, ברח מירושלים (וניצל מניסיון התנקשות), וכתב עשרות מגילות כיתתיות. אך למרות היותו מנהיג עיקרי, אינו מוזכר בספרות חיצונית למגילות. האם זה כיוון שנותר אלמוני, או כיוון שחייו והשפעתו היו בתקופת תחילת המאה השנייה לפה”ס, שכאמור מימים אלו בקושי יש בידינו מידע היסטורי?

שני כוהנים צדיקים קרובים לעדת קומראן מתקופה זו: שמעון הצדיק השני, ובן סירא.

שמעון הצדיק השני: כוהן גדול מבית צדוק שחי וכיהן בסוף המאה השלישית עד תחילת המאה השנייה לפה”ס. הן חז"ל והן בן סירא מברכים את שמעון הצדיק, אך היות והיו שניים כאלו – סב (היום מכונה 'שמעון הראשון') ונכדו (הנ"ל), ואין די היסטורגרפיה ופירוט עליהם, קשה להכריע למי מהם התכוונו. נוכח השבחים עליו, היינו מצפים שהמגילות שנכתבו בתקופה קרובה אליו יזכירו אותו, אך אין כזה אזכור (אם כי לא צוין גם שום כהן או מנהיג אחר מבית שני). ישנה אפשרות ששמעון זה הוא מורה הצדק, כאשר תחילה ורוב ימיו כיהן ככוהן גדול בבית המקדש, ובסוף ימיו ברח נוכח התגברות ההתיוונות, כפי שמצוין על בריחת מורה הצדק (פשר חבקוק ו' 8-4[436]).

חוניו השלישי/הרביעי עזב את ירושלים והקים את מקדש חוניו בלאונטופוליס ­(תל אל-יהודיה), כנראה מכהונת אלקימוס (ראו ניתוחו בהמשך).[437] התרת בניית המקדש במצרים, בניגוד לריכוז הפולחן במקדש בירושלים, הותרה כנראה נוכח רקע היחס של משפחתו-בני צדוק למקדש בירושלים (לעדת קומראן היה 'בית השתחוות' [ב"ד יא' 22] וכנראה היא עצמה היוותה תחליף זמני למקדש), כאשר סירבו להעלות בו קורבנות, ואפשר שיחס זה התפתח לרוב יהודי מצרים.[438] בין מקדש חוניו לעדת קומראן ישנם מספר אלמנטים דומים נוספים: המנורה היתה בעל נר אחד בתקרה, כמסמלת את השמש – היא מרכז לוח השנה הקומראני; בסוף 343 שנים תבוא הגאולה – ראו על שנים אלו בפרק על ???. איני עוסק בשאלה אם ואיך יהודי מצרים התייחסו למקדש שסותר את מרכזיות הפולחן המקראי, לעומתו אזכורו בישעיה יט' 19 (שמובדל בין נוסח המסורה לשבעים לישעיהו השלמה: חרס [איוב ט' 7]/צדק/שמש), אך אעיר כי הסכמתם או התעלמותם כנראה קשורה לכך שהתירו שילוב מסורות הלניסטיות (ובפרט כמו במובהק מארתפּנוּס דרך אוסביוס: ספר הישר, דברי הימים למשה רבינו), ואלו השתלבו מסורות האגדה של חז"ל. הרולנד ראולי, פול א'ריינבו ואמייל פואך אף הציעו שמורה הצדק הוא חוניו השלישי.[439]

בן סירא: חי וכתב ספרו (שנקרא בשמו) בתחילת המאה השנייה לפנה"ס, כאשר בתקופה זו  הפרושים אסרו כתיבת קודש, ובכך הוא דומה לחיבוריים הכיתיים של עדת קומראן, ובפרט לספרות החוכמה בה. ספר דומה שנכתביו לפניו הוא משלי אחיקר (בו דודו של טוביה) שנמצא במקדש יֵבּ. בן סירא מד' 16[440]) שיבח את חנוך המהווה ספר נפוץ וכנראה מרכזי בעדת קומראן (מצוטט בצוואות וביובלים, ייתכן ועליו פשר ראו בפרק בעניינו), בני צדוק הכוהנים (נא' 29[441]), ובפרט את שמעון (בן יוחנן) הצדיק (פרק נ', אך כאמור קשה להכריע אם את שמעון המקדש הראשון או השני[442]). קטעים קטנים מפרק ו' (31-14) שרדו במגילת 18Q2, ושליש מפרקו האחרון (נא') נמצא במגילת התהילים/מזמורים של עדת קומראן (11Q5) Psalms^a[443] – דבר המצביע על מעמד ספרו כקדוש/קאנוני בעיני עדת קומראן. בנוסף, ספרו של בן סירא קרוב לסגנון ולטרמינולוגיה של ספרות חוכמה של עדת קומראן:[444] שניהם מאופיינים בחטיבות נושאיות (לעומת ספר משלי שחוכמתו שונה לרוב מפסוק לפסוק) והלכות דומות. גרשון ברין הציע שמגילה 4Q244 נוצרה בחוגים קרובים לבן סירא, נוכח שורת ניבים ולשונות מקבילות ואף זהות. משכך, אפשר שבן סירא הינו מורה הצדק הנסתר, וזאת כאשר את ספרו כתב ספרו זה בטרם התחבר לעדת קומראן, או שכתב במקביל ספרו הגלוי וספרי סוד רק לעדה במגילות מורה הצדק, כפי שספרים כאלו יש ביד עדת קומראן ומיוחסים לנביאים (הגלוי – ספרי הנביאים; הנסתר – אפוקריפון). אך העובדה שנכדו לא מציין אזכור שקרוב לכך שבן סירא יכול היה להיות מורה הצדק, הצעה זו חלשה.

למרות שכידוע חז"ל נידו את ספר בן סירא (על הסיבה לכך ראו בפרק 'החיבורים: בן סירא, גזירתא, מ' תענית ויחסם ל'מסורת האבות' עד לתושב"ע'), חלק מחז"ל ציטטו את בן סירא כמבין הכתובים: 'ומשולש בכתובים' (בבא קמא צב' II; ירושלמי ברכות ז' ב' [ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצב', קהלת רבה ז' יא']) וחלקית 'דכתיב', והמשיכו לשכתב דבריו כ-300 פעם[445] ללא ציון שהוא המקור (בניגוד לכלל 'האומר דבר בשם אומרו'),[446] אלא רק כתריסר פעמים בציטוט מלא בשמו, ועוד כפעמיים כינוהו חכם ותנא.[447] ספרו של בן סירא הינו היחיד שנמצא גם בשני אוצרות הספרים הנוספים (כשביניהם תקופת הדממה): מצדה ב-73 לפה”ס (5 עותקים[448]), וגניזת קהיר (ראו הרחבה על שניהם בפרקים הרלוונטים) – עובדה המצביעה על שימושו הרב בקרב קבוצות חסידים, לצד העובדה שביניהם מעידים אבות הכנסייה (המאה השלישית והרביעית לספירה) שהספר היה מצוי בעברית.

העניינים שבן סירא אינו מזכיר, חשובים ביותר, היות ומלבד מגילות קומראן, אין לנו ספרות נוספת מדורו (ייתכן וכמה מהספרים החיצוניים-הדחויים נכתבו בימיו, אך אין תיארוכים ברורים לגביהם):

• בן סירא אינו מזכיר את הסנהדרין או הכנסת הגדולה, נראה שהגמוניה זו (המזוהה בספר זה עם עדת קומראן) קמה רק לאחר מכן – בתקומתה של עדת קומראן. חיזוק לכך עולה גם מגרסת חז"ל שמשייכים את אחרון כנסת הגדולה לשמעון הצדיק ואחריו אנטיגנוס איש סוכו.
• בן סירא אינו מציין דקדוקי הלכה כמו בדיני טהרה ושבת. אמנם חלק מדיני הטהרה והשבת תוקנו ע"י מורה הצדק כנראה מעט אחרי ספרו, אך הסיבה העיקרית היא כנראה שהמשיך בקו ובנושאים של ספרי החוכמה מהכתובים: משלי וקוהלת (וכך עשו בפרקי אבות). לפיכך, קשה לפסוק שזו ראייה שבתקופתו לא היתה הלכה סדורה. מאידך, אין לבן סירא מחלוקות הלכתייות, וכל הוראותיו אקטואליות ורלוונטיות להיום, והוא מספרי החוכמה והמוסר היסודיים שאבדו לארון הספרים היהודי (ראו על כך בפרק 'אופן ושמירה חלקית של ספרות החוכמה והמוסר ממגילות מדבר יהודה – בנצרות').
• לפי נכדו של בן סירא, הוא למד את ספרי האבות הנוספים.[449] מהם ספרים אלו? האם אלו צוואות השבטים ודומיהם שבמגילות קומראן? האם כבר היו ספרים חיצוניים-דחויים?

דמות חשובה נוספת שייתכן שהיא מורה הצדק, היא יוסי בן יועזר הפרושי, ראשון ל'זוגות', שמעמדו יחסית לעדת קומראן לוקה בערפל בגלל כינויו מעשיו והלכותיו, שנחלקם כאן בין הטובים והמחמירים לבין הרעים/מקלים או שהשיוך אינו חד-משמעי:

	טובים/מקפיד	רעים/מקלים
כינויו כ'חסיד שבכהונה'[450]	אין יותר קולע מהגדרה זו למורה הצדק שהיה ראש החסידים וככוהן גדול	עדיין היתה מעליו על רמת טהרה
שלושת הלכותיו שבחגיגה ב' 2	קיים קושי בניסיונות הביאור של הלכותיו אלו ואם הן ומגמתו להקל או להחמיר	ורד נעם סבורה כי אלו מקלות[451]
כינויו ('המקל' [משנה עדיות ח' ד'])[452]		הזיהוי היחיד (והחשוב)  המלמד על דרכו ההלכתית, ובכך מקביל לפשר תהילים לז' א' 27-26:[453] '[פשר‏]ו על איש הכזב אשר התעה רבים באמרי ש̇קר כיא בחרו בקלות ולוא שמ̇[עו‏] למליץ דעת'.
גזרותיו על טומאת ארצות הניכר ועל כלי זכוכית (שבת יד' II)	נדמות כמחמירות	הראשונה כנראה כבר היתה נוהגת לפניו
נאבק במתיוונים שאף רדפוהו (בראשית רבה סה'; מק"ב יד' 6)[454]	ניסיון התנקשות מתואר גם במגילות הכיתתיות,[455] המלמד שהיה רחוק מהמתייונים (שהם אפרים דורשי החלקות לטעמי)	העובדה שנרצח אולי מעידה שזה חטא על התייונותו, וזה כמו כפיר החרון שצלב את דורשי החלקות (ראו ???)
אחרון האשכולות[456]	מתאים למורה הצדק או גדול תורה	מאידך אפשר שמתאים לדורש חלקות גדול (למשל ממדרש חנוכה)[457]

לכל אלו מתווספים התיארוך המקביל/קרוב של ימי חייהם ופועלם (סוף המתיוונים – תחילת החשמונאים) כאשר גם בסופם המסורות תואמות לסוף אנשי הנבואה (ראו בפרק 5 על קבוצת המגילות החמישית והאחרונה שאינה נבואית וכן תיאורי התקופה מארבעים שנה לאחר מות מורה הצדק.[458]

בין הצעות לזיהוי אלו נציין גם את מנחם האיסיי שמזכיר יוספוס, שהוא כנראה מנחם שקדם לשמאי. היות והוא חי מאוחר לימיו של מורה הצדק, עליו יפורט בפרק 'בין שמעון בן שטח לחוֹנִי, ממנחם לשמאי'. במחקר הוצעו עוד כמה דמויות לזיהוי מורה הצדק, ביניהם צדוק שפרש מאנטיגונוס בן סוכו, יוחנן המטביל, ג'יימס אחיו של ישו ועוד.

25.  היחס והפער בין עדת קומראן לחסידים שבספרי המקבים ולקבוצות הביניים

זולת שלוש הקבוצות המוזכרות בספרי המקבים: החשמונאים[459] החסידים וה'רבים',[460] לא ידועות לנו[461] קבוצות ששמרו בהדיקות על מסורות התורה המפורטות והלכתיות של עדת קומראן (אמנם גם  הפרושים ואחריהם חז"ל שמרו על המצוות, אך בספר זה מוצע שהיווסדותם מאוחרת לתקופה המתוארת בספרי המקבים). מתיאור שלושת קבוצות אלו בספרי המקבים, עולה שהם שמרו בעיקר על טהרה ופולחן, ולא נטו אחרי המתייוונים.

על היחס בין עדת קומקראן לחשמונאים מוקדש פרק בפרד להלן, ואכן אדון פעילות קבוצות אלו קרובות גם לפעולותיהם של עדת קומראן, כגון: ירידה/בריחה למדבר,[462] איסור המלחמה בשבת (עד שבוטל[463]), מתנדבים לתורה,[464] מבקשי צדק ומשפט עם משפחותיהם[465].

בראש השבח של ספרי המקבים הם החסידים, שמוצע בזאת שהם עדת קומראן[466], ובהתאמה פחותה גם/לחלופין ל'רבים':

• מק"א א' 42: 'אז נאספו אליהם קהל/כנסת חסידים, גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה': אזכור זה הוא המאפיין הקרוב ביותר של החסידים לעדת קומראן כעדה ('קהל/כנסת'), כותבי ולוחמי מגילת המלחמה ('גיבורי חיל'), ושומרים התורה בהקפדה הגבוהה ביותר לצד שימוש רב במגילות במונח נ.ד.ב.[467]
• מק"א ז' 12-14: 'ויאספו אל אלקימוס ואל באקחידס קהל סופרים לבקש צדק; וראשונים החסידים היו בבני ישראל, ויבקשו מהם כי אמרו: איש מזרע אהרון בא בחיל ולא ירע לנו'. 'קהל סופרים' זו מהותם של עדת קומראן – ראו על כך בפרק בנושא זה. 'ראשונים.. בבני ישראל' הוא תיאור שמדרג את החסידים כסופרים ממעלה ראשונה (לפי דיוק לשון התרגום היווני, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס), וכך הסיפור על אלעזר הסופר הראשי במק"ב ו' 18. הסתמכותם על הכוהנים מצביעה על קרבתם לכהונה.
• מק"ב יד' 6: 'אלה מן היהודים המכונים חסידים, אשר מנהיגם יהודה המקבי, מנהלים מלחמה ומורדים ואינם מאפשרים לממלכה למצוא יציבות'. גם תיאור זה עולה עם מהות מגילת המלחמה.

בהמשך בפרק 'בין עדת קומראן לאיסיים ולחסידי התנאים' אזהה את החסידים ואת דברי הסופרים כאבות הקדומים שמהם ינקו חז"ל מסורתם.

במגילות קומראן מתוארות שתי קבוצות[468] ששינו את עמדתם ואת פעילותם ומכונות כאן בשם כולל כ'קבוצות ביניים'. להלן הצעות קצרות וחלופיות (הן לאלו שהוצעו כבר מקודם) לזיהויים:

'בית פלג': קבוצה זו עזבה את ירושלים לפי ברית דמשק כ' 20: 'בית פ̇לג אשר יצאו מעי̇ר הקדש וישענו על אל בקץ מעל ישרא̇ל ויטמאו את המקדש ושבו ע̇וד אל ד̇ר̇ך העם בדברים מעט[ים'. עזיבה זו היתה כנראה יחד או בימים שעדת קומראן עזבה, ולאחר מכן קבעה שהוא טמא בעיניה[469] (או שהגדירה לעצמה שהמקדש טמא בעיניה), ובסוף הסתפחה לקבוצה נגדית אחרת - 'מנשה'[470].

מוצעים ארבע קבוצות חלופיות לזיהוי בית פלג (עם מעט נימוקים בהערות השוליים): החסידים[471]; בית חוניו הרביעי שבמצרים[472]; החשמונאים[473]; הרבים.

קבוצה נגדית נוספת היא 'בית אבשלום': קבוצה זו לא נטלה יוזמה ואמירה מוצהרת נגד הקבוצה היריבה לעדת קומראן: 'פשרו על בית אבשלום ואנשי עצתם אשר נדמו בתוכחת מורה הצדק ולוא עזרוהו על איש הכזב' (פשר חבקוק ה' 9-11). היות שכך ציפו מהם עדת קומראן, ההנחה שבית אבשלום היו לפני למחלוקת זו כן קרובים לעדת קומראן. אם כך, הרי שאפשר שהחשמונאים הם שלא עזרו לרצח שישים החסידים ע”י אלקימוס ובאקחידס (מק"א ז' 10-17), אם כי הרצח קשה מהשתיקה, והיה מצופה שהרצח יתואר במגילה, ולא רק מחדל השתיקה. לחלופין, בית אבשלום הוא הצדוקים, כיוון שהצדוקים היו קרובים בהיבט ההלכתי לעדת קומראן, ועדת קומראן התאכזבה מהם בהמשך (באופן שאינו ידוע, אך כנראה שהיתה תקופה שבה עדת קומראן היתה מחוץ לירושלים ואילו הצדוקים שהו או אפילו הנהיגו בבירה). תיעוד מאוחר שבמגילת תענית אולי משמר מחלוקות מעין אלו בהם הצדוקים מובכים בשתיקות אי-תגובתם[474]/ידיעתם[475] לתוכחות יוחנן בן זכאי.

גם בית שמאי אפשרית לקבוצת ביניים, על כך יפורט בפרק נושא שמה בהמשך.

26.  החלל התורני בתקופה הראשונה של עדת קומראן ובתחילת ימי החשמונאים

למרות התחזקות החשמונאים והצטרפות חלקים גדולים מהעם אליהם, עדיין נותר חלל תורני וכוהני בעמ”י מבית צדוק שכיהנו במשך כ-800 שנה. בית צדוק אלו נהגו כפשט התורה, דהיינו כהלכה הצדוקית (אך בהמשך אטען שהצדוקים ככת טרם נוסדו).[476] הלכה צדוקית זו היתה הלכות כוהנים מסורתיות ללא רוב הלכות הטהרה המפורטות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק – כיון שאלו חוברו ע"י מורה הצדק רק בסוף תקופה זו, וגם היו סודייים ברובם. מאידך, בתקופת עזרא נשמרו הלכות מגילת המקדש,[477] אך לאחר מכן חלה ירידה תורנית (ראו בפרק 490 שנה).

כך התחילו להתפשט בעמ”י מסורות מעורבבות מתרבות ומתייוונות בראשות 'אפרים'-דורשי החלקות, כפי שמעיד גם יוספוס (על מי ??): 'אינם מתנשאים בחוצפה לסתור את ההלכות שהונהגו' (קדמה"י יח' 12). הלכת 'אפרים'- דורשי החלקות היתה חד היו אנטי-תורנית,[478] ומאידך היתה (רק) מקלה בפשט התורה - מאפיין מובהק של הפרושים, ולכן נותר בגדר חידה למי לייחסו - ראו בנושא זה להלן בפרק נפרד הבא.

ספרי המקבים אינם חלק מספריית קומראן, וגם לא של חז"ל. הנצרות קידשה ספרים אלו ויוספוס השתמש בחלקם[479]. לכאורה הדבר מצביע על ריחוק בין עדת קומראן לחשמונאים, אך אי-הימצאותם של ספרי החשמונאים בספריית קומראן הינה דרכה של עדת קומראן - שהכילה רק את כתבי הקודש, והחשמונאים היו (מבחינתה) קבוצת משנה שניסו להתקרב אליה דתית, ואף על פי שהיו בשלטון – אינם עדת קודש של סופרי התורה הרשאים לכתוב ספרות קודש.

איגרת פתיחת מק”ב (ובפרק ב' 19-18) קוראת ליהודי וכוהני בית חוניו (מבתי צדוק) להתחבר להנהגתו של שמעון התרסי. ניסיון ההתקרבות לבית צדוק נראה חיובי, במיוחד כאשר הדבר צלח לאחר שני דורות כאשר צאצאי חוניו הרביעי באו לעזרת ינאי (יפורט בפרק על ינאי בהמשך). גם הערצת שמעון התרסי בתיאורי שכתוב הגאולה המקראית בסוף מק"א,[480] מצביעות על ניסיונו למצוא חן בעיניי העם והכוהנים שטרם התחברו אליו. העובדה שאין התייחסות במגילות קומראן לחוניו השלישי הרביעי (שאחד נרצח ואחד ברח למצרים והקים מקדש) מתמיהה (על חוניו ראו בפרק נפרד בעניינו).

במגילה ‎4Q339 (4QList of False Prophets ar) ישנה הצעה להשלמה של בנו, יוחנן (הורקנוס) בן שמעון, בין נביאי השקר, ואם בנו נביא שקר, ומכאן משתמע שהינו כ'חומץ בן חומץ'. אך השלמת המהדיר מעט מקובלת יותר[481], ובהמשך טענתי שיוחנן הורקנוס קרוב ומשובח בעיני עדת קומראן.

מה היתה הלכת החשמונאים הראשונים?                      המחקר סבור שחשמונאים (הראשונים) נהגו כפרושים עם רוב העם (מקור ??), למרות שאין שום ראייה ישירה מספריהם, או מכל מקור אחר, זולת יוספוס שמציין זאת (קדמה"י יג' 408 ???) - אך קשה להסתמך על דיוקיו, במיוחד כשמתאר כ-250 שנה לפניו. והנה, שלוש הלכות ממגילת אגרת מקצת מעשה התורה[482] תואמות להלכות הצדוקים לפי ספרות הפרושים (ראו בפרק על יוחנן), ומכאן מתבקשת המסקנה שהנמען בממ”ת הוא פרושי (כאשר המחבר הינו צדוקי או קרוב לו). מאידך, שלוש הלכות בממ"ת גם התקבלו אצל חלק מהפרושים.[483] עם זאת, מדובר על סה"כ שש הלכות מתוך כעשרים ושתיים (זולת לוח השנה שהוא המחלוקת העיקרית).

כאמור לעיל, רוב המתייוונים אבדו. המעטים ששרדו: 'עזבו את מתעיהם[484] ונלוו על ישראל' (פשר נחום ג' 5). אין זה אומר שאפרים נהיו צדיקים ושמרו ברמה גבוהה על התורה (לפי הלכת קומראן או כפי שהיתה לפניהם), אלא שאפרים הפסיקו עם העבירות שלהם נגד התורה, והתערבבו עם כל עם ישראל. הקבוצה הקרובה ביותר לעמ"י מאמצע התקופה החשמונאית היא הפרושים-הראשונים, עליהם אדון להלן:

27.  זיהוי אפרים-דורשי החלקות עם המתיוונים ולא הפרושים

הפרושים לא מוזכרים בספרי המקבים (בניגוד לחסידים וקהל הסופרים) - ואפילו הם עצמם (הפרושים) לא מתארים את קרבות החשמונאים הראשונים כשמי מהם לצידם או בצד כלשהו,[485] ומכאן שטרם התגבשו לכת בתקופה הטרום חשמונאית עד ימיה הראשונים.[486]

מי שלט בירושלים במאה השנייה לפנה"ס?

רוב טענות מורה הצדק במגילותיו (קבוצה 4) הן נגד הזרמים היושבים בירושלים. כך למשל פשר נחום ב' 4-3: 'פשרו על ממשלת דורשי החלקות'. אם דורשי החלקות הם הפרושים, אז משמע שהם שלטו בירושלים. ומתי בדיוק שלטו הפרושים בירושלים במאה השנייה לפה"ס? הם מודים בעצמם שהסנהדרין היתה צדוקית, ולפני כן בימי חשמונאים הראשונים, לדעתי בכלל לא היו לא הפרושים או הצדוקים, אלא אלו נוסדו והחלו לפעול ולחלוק רק מימי יוחנן או ינאי. בימי חשמונאים הראשונים היו מעין חסידים שחיפשו להשלים את ההלכה שלהם מהנביאים, וסגנונם היה תנ"כי. לפניהם כידוע, היו המתיוונים שולטים בירושלים (ראו פרק בעניין).

אמנם יוספוס טוען שהחשמונאים הראשונים היו פרושים (???), אך ???

רוב החוקרים סבורים שפשר נחום חובר בסוף התקופה החשמונאית, כיוון שהוא מנבא את נפילת ירושלים. לפיכך, אפשר להתאים את 'ממשלת דורשי החלקות' שלעיל לשלטונה של שלומציון המלכה שהעלתה את הפרושים לשלטון.[487] לדעתי אין להפריד את פשר נחום משאר הפשרים, מדובר באותו מחבר (מורה הצדק), ואף הוא שחיבר את ברית דמשק, שגם בה כינוי גנאי אלו ליריבי עדת קומראן.

אילו נייחס את הפשרים וברית דמשק לסוף התקופה החשמונאית, אזי עולה תמיהה גדולה מדוע עדת קומראן אינה מתייחס לחשמונאים שלפניהם, וכן למתיוונים שלפניהם. השוני במצב הפוליטי והדתי בין תחילת המאה השנייה לתחילת המאה הראשונה הוא עצום.

דוגמה נוסף לקושי של יישום אפרים דורשי החלקות על הפרושים הוא מחוסר שיתוף הפעולה בין הפרושים לצדוקים: ????

אי-בהירות זו והסימנים להלכת הפרושים של שמעון ויונתן, הביאו את החוקרים לדעה שהתקבעה - כי שניהם פרושים (מקור ??), ורובצת שנאה בינם לבין עדת קומראן. הצעתי שהשנאה העיקרית היא כאמור מאפיינת תקופה קודמת נגד קבוצות המתייוונים, ואילו קשה לעמוד על צדקותם או רשעותם של שני גיבורים אלו מעיני עדת קומראן, באשר ההתאמות חלשות מחד גיסא, ומהותם התורנית הפוכה מהמתייוונים מאידך גיסא.

לסיכום, הפרושים והצדוקים הם כתות תורניות, ואף אם היתה לעדת קומראן השגות על אופן שמירתם את התורה, הרי שיהיה תמוה ומעוות לייחס אליהם את ההטפות קשות שבמגילות מורה הצדק. זאת במיוחד, כאשר דור לפניהם היו מתיונים שהפרו את התורה בצורה גסה הרבה יותר מהפרושים והצדוקים. לא סביר שעדת קומראן תתעלם לחלוטין מעלייה ברמתם הפרושים והצדוקים ביחס למתייוונים שלפניהם, שזיכרונם צרוב לדיראון בקרב כל העם.

28.  אפרים-דורשי החלקות דחו את 'ספר התורה שנית' (4Q177 י' 13-14); הצעות לזיהויו

מגילת‎4Q177  (4QCatena A) י' 13-14 מציינת את סירוב אפרים-דורשי החלקות (אותם זיהיתי לעיל עם המתיוונים; רוב החוקרים סבורים שאלו הפרושים) לקבלת: 'תקע֯ו שופר בגבעה' (הושע ה' 8) השופר הואה ספר [התורה 'חצוצרה ברמה' החצוצרה הי]אה ספר התורה שנית *אשר֯ מאסו כ[ול א]נ̇ש̇י֯ עצתו וידברו עליו סרה'. כלומר, לדעת עדת קומראן, יש ספר תורה ראשון – החומש (תורת משה), ויש ספר תורה שני – שאותו ננסה לזהות לקמן.

תחילה נביא מקורות נוספים לדחיית ספר:

• בפשר תהילים ד' 8-9[488] מצוין: 'התורה אשר שלח אליו', דהיינו: מורה הצדק שלח תורה למנהיג אפרים-דורשי החלקות, אך זה לא רק שלא קיבל את התורה, אלא אף ניסה להתנקל למורה הצדק. היות לתורה זו ישנה התאמה והצעה גם לאגרת מקצת מעשה התורה (ראו עליה בפרק נפרד, ונקודות משניות אלו[489] בעניין זה).
• חנוך צ' 6-7 מתאר בנבואתו: 'והנה טלאים נולדו לצאן הלבנים ויחלו לפקוח עיניהם ולראות ולקרוא אל הצאן; הם צעקו אליהם ואלה לא האזינו אל דבריהם כי חרשים היו מאוד ועינים כהו מאוד מאוד'.
• מגילות מורה הצדק (קבוצה 4): ברית דמשק ז' 15 (על עמוס ה' 26-27): 'המלך הוא הקהל וכיניי הצלמים וכיון הצלמים הם ספרי הנביאים אשר בזה ישראל את דבריהם'; מגילה 4Q390: 'ואדברה בהמה ואשלחה אליהם מצוה ויבינו בכול אשר עזבו הם ואבותיהם': פשר חבקוק ב' 5-9: 'פשר הדבר[ על הבו]גדים לאחרית א הימים המה עריצ̇[י הבר]ית אשר לוא יאמינוא בשומעם את כול הבא֯[ות ע]ל֯[‏ ]הדור האחרון מפי הכוהן אשר נתן אל ב‏[לבו בינ]ה לפשור א֯ת̇ כול  דברי עבדיו הנביאים[ אשר‏ ]ב֯ידם ספר אל את  כול הבאות על עמו וע֯[דתו‏]'.
• אוֹרִיגֶנֶס (מאבות הכנסייה מהמאה השלישית) ראו בידי היהודים ספר 'סרבת סרבני האל' (אלון, מלחמת לוחמי ה'. בעמ' 20 סבר שמדובר במגילת אנטיוכוס).

נחזור למקור הראשון:

התורה הקרובה והמקבילה ביותר ל'ספר התורה שנית' היא האמורה ביובלים ו' 21-22: 'כי חג שבועות הוא וחג בכורים הוא, כפל חג הוא ולשני מינים החג הזה. כאשר כתוב וחרות עליו תעשה אותו; כי כתבתי בספר התורה הראשון אשר בו כתבתי לך'. כלומר, היובלים אומר שיש ספר תורה ראשון – החומש (תורת משה), ויש ספר תורה שני – זהו ספר היובלים.

טיעונים נוספים, אך חלשים, להתאמת 'ספר התורה שנית' ליובלים:

• סיפור דומה מתואר על הביתוסים (בית-[א]סין) בסכוליון למ' תענית (כ'י אוקספורד, מהד' נעם, עמ' 77-78, 206): 'שהיו ביתוסים כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר... "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וגו'' (דברים יז' 11), מלמד שאין כותבין בספר'. עם זאת, כאן הכוונה לספר גזירתא שנכתב באותה עת, ואילו ספר היובלים קדום בהרבה לתקופה.
• ממהותו של 'ספר התורה שנית' כאגרת שנשלחת לקבוצה אחרת, למדים שמטרתו להיות גלוי. למרות שהיובלים מסופר בגוף ראשון ממלאך הפנים למשה, הניסוחים בו מכוונים לכל העם,[490] ושימושו היה גם נפוץ בעדת קומראן עצמה, שכיבדה אותו בב"ד יח' 3-4: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם', וכתבה עליו פשר פאסדו יובלים 4Q255. ממרכזיותו זו חז"ל אימצו ממנו הלכות ומדרשים שלמים מהיובלים (ראו בפרק 'אימוץ ספר היובלים - התורה המשנית, כעיקרון התושב"ע בחז"ל, ע"י פנחס בן יאיר'). אימוץ זה הינו פרט בגישה הכללית של חז"ל שאימצו את רוב התורה של עדת קומראן (עם הקלות ושינויים במדרשים יוצרים), לעומת אפרים-דורשי החלקות שעזבו את רוב המצוות ואף רדפו אחרי עדת קומראן.
• ההנחה ש'ספר התורה שנית' נדחה (גם) בגלל מחלוקת על לוח שנה (ובפרט חג השבועות שמגילת 513Q4 מציינת את התנגדותם להנף העומר בשבת – ראו בפרק על שבועות), שאמנם לוח השנה 364 מופיע בעוד מגילות (כולל מ' המקדש), אך רק ביובלים יש הן ציווים ואזהרות נגד לוח הירח.

תורה אחרת שגם מתאימה למהותה של 'ספר התורה שנית', אך בהתאמה יותר חלשה, היא מגילת המקדש – מסיבות אלו להתאמתה ולאי-התאמתה:

• מגילת המקדש אומצה ע"י החשמונאים (ראו בפרקים בעניין), ולכן סביר שנשלחה לפני כן לאפרים-דורשי החלקות.
• מגילת המקדש הינה כנראה מגילת סוד מפאת קדושתה של שיח ודברים ישירים בין האל למשה (בפרט מד' 5) אשר אין ממנה ציטוטים והוכחות ישירות,[491] ולכן פחות סביר שתישלח לקבוצה נגדית. ראו עוד על מגילת המקדש בפרק בעניינה.

29.  לעומתם, החשמונאים ביקשו לאיסוף ספרים, וכתבו מאורעותיהם בספריהם עד יוחנן

החלק/שער הבא מוקדש ליחס שבין עדת קומראן לחשמונאים, אך שבפרק הקודם עסקנו ב'ספר התורה שנית' שנדחה ע"י אפרים-דורשי החלקות, חשוב לעמוד כאן על הסתירה המהותית למול גישתם ופועלם של ראשוני החשמונאים – אשר:

• חיפשו ספרים ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14[492])
• פנו באגרת בתחילת מק"ב ליהודי מצרים (ייתכן ולחוני השלישי/רביעי שברח לאחרונה לשם)
• כתבו שלושה ספרים (מק"ג מתייחס לתקופה קודמת במצרים)
• ציינו שחסר להם נביא וכוהן.

ממעשים אלו ניתן ללמוד כי לפחות בתקופה של יהודה המקבי, החשמונאים אינם מתאימים להיות הנמענים של מגילות אלו.

מאידך ביטלו את איסור המלחמה מהיובלים נ' 12,[493] וייתכן שזה מצביע על היפרדותם ההלכתית מעדת קומראן, אם כי ייתכן ואפילו עדת קומראן החליטה לשנות הלכה זו (בדומה לקביעתה לביטול עונש המוות הפלילי – ראו פרק בעניין).

החשמונאים הראשונים וכתיבת מק"א מתוארכת לכל המוקדם לתחילת ימיו של יוחנן הורקנוס (בה מסתיים מק"א). השאלה המתבקשת היא מדוע אין ספרי המשך של קרבות החשמונאים, הרי הקרבות המשיכו באותה משפחה חשמונאית?       לעניות דעתי החשמונאים הצדוקים קיבלו בשלב זה את הלכת עדת קומראן לצד קבלת סמכותה - כסופרים (וכבעלי רוח הקודש?) בעלי הזכות היחידה והבלעדית לכתיבת כתבי קודש (או מעין קודש), כפי שהספרייה בקומראן כוללת רק כתבי קודש.[494] זוהי גם הלכת הפרושים (גיטין ס' II; תמורה יד' II).[495]

השאלה נוספת שמתבקשת היא, אם עדת קומראן התקרבה ואולי התאחדה עם החשמונאים, מדוע אין את ספרי המקבים בין מגילות קומראן?    חוקרים סבורים שהעדרם של ספרי מקבים מספריית קומראן הם מחמת הביקורת שעדת קומראן מתחה על שלטונם.[496] הצעתי לכך היא או שאלו מאוחרים מדי, או שעדת קומראן אמנם תמכה בהם חלקית, אך אין זה אומר שהתירה להם או ראתה בהם סופרי קודש (ולאום), כי תחום זה ניתן רק לכוהני בית צדוק ובעלי בריתם.

בעוד החשמונאים הפסיקו לכתוב ספריהם, אז דווקא התחילה עדת קומראן לכתוב בגלוי (בניגוד למגילות מורה הצדק) על החשמונאים. החיבור העיקרי הוא מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' (ראו פרק בעניין), ולצידה המגילות המכונות טקסטים כרוניסטיים: 331Q4 - 333Q4, 4Q468e),[497] שאפשר שאלו כהמשך לספרי דברי הימים ואולי אף ליובלים, נוכח היותן מציינות את האירועים והדמויות אשר קרו במועדים שונים. אך כאן יש ייחוד של מועדים לפי לוח שנה שאינו מפורט כלל בתנ"ך (ומאידך, אין גם פירוט על ברית מילה, שחיטה, חמץ, תפילין ועשרות מצוות אחרות שאותן חידש מורה הצדק). בכל אופן, כתב הקודש הבא (שהגיע אלינו) היה שילוב בעיקרו מסורות על נצחונות בית חשמונאית מבית מדרשם של הפרושים הראשונים: מגילת תענית. אומנם מגילת תענית כוללת עשרה ימים (מתוך 35) של ניצחונות (כביכול) של הפרושים על הצדוקים, אך אלו כנראה נוספו ומאפיינים תקופה מאוחרת של דור החורבן.[498]

רק עדת קומראן המשיכה לכתוב בימים אלו, ואלו כבר חיבוריה המאוחרים ואחרונים (בעיקר

החלה בעיקר יצירת מדרשי הלכה (ואגדה[499]) על הפסוקים ולצידה מעט השלמות ודעות של מסורות ללא אסמכתא מקראית – כמשנה.

משמגילות קומראן ועדת קומראן עצמה (וחסידים ממשיכיהם: כאיסיים, כתות בנצרות הקדומה[500] ושבחז"ל[501]) כבר התרחקה מההגמוניה החדשה של הורדוס ודומיו, ומשחפצו התנאים לשמר את המסורות, נקודה מרתקת בעניין זה היא ????

לסיכום הפרק: בתקופה זו של מנהיגי חשמונאי יוחנן וינאי הפסיקו החשמונאים לכתוב את ספרי המקבים, כיוון שקיבלו את הלכות עדת קומראן, שבצידם היא קבלתם סמכותם כסופרים היחידים שראויים לכתוב ספרות קודש או מעין קודש. מבין שלל ההלכות שהחשמונאים והצדוקים קיבלו בתקופה זו, שרק קובץ דוגמאות שרד לידינו בזכות זכרונות מאוחרים של יריביהם (יוספוס וחז"ל), הלכה אחת אותנטית מתקופתם - היא 'חבר היהודים' שבמטבעותיהם.

• הלכות נוספות כפי שהביא איל רגב בספרו: הצדוקים והלכתם, על דת וחברה בימי בית שני.
• ממ"ת???

הפרושים לא קיבלו את שינוי ההלכה ע”י יוחנן והצדוקים (קדה"י יג' 408, 297-296), וראו בהלכותיהם (של הפרושים) קדומות. אפשר להבין דעתם ואמונתם זו של הפרושים, היות וההלכות שנהגו בשנים שלפי החשמונאים היו של אפרים המתיונים, ואלו ההלכות שהעם והם זוכרים.

הצדוקים שימשו בתפקידי מפתח בבית חשמונאי, ויוספוס מציין שהיו קציני צבא של החשמונאים (קדמה”י יג' 411), כעמיתיו של דיוגנס (שהוא ??) כ'יקירים', 'אנשי מעלה' ו'אלה הראויים לכבוד גדול ביותר'. במגילת פשר נחום א' [502]5 וג' 9[503] מתוארים כאנשים גדולים של אחד המנהיגים, וחוקרים הציעו והתקבעו כי אלו הצדוקים בבית חשמונאי. כבר הבאתי טענות שמדובר על המתייונים בתקופה קודמת, וכאן יצויין גם חוסר התאמתם לפשר נחום ד' 3: 'פשרו על מנשה לקץ האחרון אשר תשפל מלכותו', שהרי הצדוקים לא היו מלכים (ואף יוחנן לא היה מלך).

בעבר ביקש חנן השל לזהות את יוחנן הורקנוס עם קללת יהושע במגילת טסטימוניה,[504] אך משקללה זו נמצאה גם באפוקריפון של יהושע – וכנראה הוא הקדום והמקור, הרי שהצעה זו נופלת.[505]

// להעביר:

עוד מציין יוספוס לגבי הצדוקים (הראשונים, שמובחנים בספר זה מהצדוקים האחרונים), שהם מחשיבים רק את ההלכות הכתובות, ולא מסורת אבות שלא נכתבו בתורת משה (קדה"י יג' 298). גם אם נקבל את תיאורו זה, הרי הדבר אינו מתאים לוויכוחים – כיוון שרוב המחלוקות נסובות על סוג פירוש ולא על תוספות, ועוד שבמגילות קומראן ישנן מגילות המיוחסות גם למשה, ביניהם היסודיות ביותר: המקדש ויובלים, לצד דברי נביאים ונוסחי מקרא, ואף מסורות רבות שמתווספות על פשט התורה. היות ובן סירא חקר ולמד את ספרי האבות,[506] הרי שבן סירא לכאורה פרושי לפי תיאור זה (כיוון שטענו למסורת אבות)?!

גדולתו של יוחנן ניכרת מכתבי יוספוס וחז”ל שמעריצים אותו[507] (אם כי גם גינו וקינאו בו[508]). כמו כן, מותו הטבעי מלמד שהיה מבורך וצדיק, גם בעיני הכותבים אחריו (וראו כאמור את תיאור בן סירא י' 28-27 בעניין[509]).

איחוד זה של החשמונאים עם הצדוקים,[510] סביר שכולל את עדת קומראן והבייתוסים, בפרט שהבייתוסים קרובים בשמם לאיסיים: 'בייתוסין' - בית-א/סין = איסיים, [511] וכן מהות שמם בארמית: מרפאים, ובדומה מיוונית:  = hosiotes'חסידות'.[512]

(כאן על איחוד 3 קבוצות בשלושה אזכורים)

כשמסתכמים עם ארבע קבוצות בעלות הלכה דומה, הרי אם קבוצה אחת מאלו החמירה, וקבוצה אחרת הקלה, אזי איזה הלכה נותרה לקבוצה השלישית (או מדוע שלא תצטרף לקבוצה זהה איתה)? ואם אין לקבוצה השלישית הלכה משלה, אזי איזה מן מאפיינים יש לקבוצה זו[513]?           על כן, אטען שהיה איחוד כזה בין קבוצות היא כזו מתקופה זו: הצדוקים הם החשמונאים, והם קרובים ומאוחדים עם הבייתוסים - שהם עדת קומראן (לאחר שבעבר כונו החסידים). ה'רבים' הצטרפו לעדת קומראן או לצדוקים. האיסיים הם חלק (מחנה) מעדת קומראן.

להשלים מעמ' 243:

https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=104196531#256.6566.6.default

היובלים יב' 27-25[514] מספר שהעברית נשכחה גם בדורות הראשונים, ואברהם אבינו חידשה (ולכן העדויות ההיסטוריות שארמית קדומה מהעברית, וכך גם מגילות הקדמונים הם בארמית). הדבר קרה שוב בגלות האחרונה כאשר העברית כשפת דיבור נשכחה, וחזרה שוב רק בקום הציונות טרם הקמת המדינה (והיא טענתו העיקרית של אבשלום קור). אמנם רוב קבוצת מגילות הקדמונים בארמית, אך תפילת אנוש, ואף לאחר אברהם אבינו יש מגילות בארמית (במ' חיצונית לבראשית, צוואת לוי, ולאחר מכן רק מקבוצת חורבן בית ראשון). כנראה השפה הארמית היא השושלת הכוהנית הארמית של הקדמונים עד אברהם אבינו, ואולי הביטוי הבלתי ברור 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי' (דברים כו' 5) מבטא זאת.

קושיה נוספת לאיחוד המוצע היא, מדוע אין במגילות קומראן את ספרי המקבים?        שוב התירוץ באותו הדרך: כנראה ישנה הירככיה בין עדת קומראן לחשמונאים, כאשר הכתות מאמצים את ספרי ומסורות עדת קומראן, אך אין היא מאמצת אותם. זאת גם מכיוון שכתיבת הקודש (ובכללה תיאור מלחמות ישראל) הותרה לדעת עדת קומראן רק להם כסופרי התורה, ואכן ספרי המקבים היו הראשונים להיתר הכתיבה של כתות – כפי שיורחב בפרק תחילת הכתיבה.

מסוף התקופה החשמונאית עדת קומראן ממשיכה בסגנון כתיבה בלשון רבים, דהיינו מורה הצדק כבר אינו המחבר (שכאמור נפטר טרם/בתחילת בית חשמונאי), וללא פרשנות נבואית. בימים אלו עדת קומראן כותבת שש 'מגילות תיעודיות' (הקבוצה החמישית והאחרונה של המגילות), ובהן, לראשונה, בניגוד לכינויים הנסתרים של מורה הצדק, הם מציינים שמות דמויות פוליטיות.[515]  שמות גלויים אלו מעידים על ידיעותיהם ואף מעורבותם של עדת קומראן בפוליטיקה הלאומית, אך לדיאבון אין בשרידי קטעים אלו מידע מספק כדי להסיק בוודאות אם עמדתם חיובית כמו 'ברכה לשלום יונתן המלך'.

יש לציין שנראה שגם האיסיים לא חיברו כתבים חדשים. אם כך, הרי שזהו הבדל חשוב בין עדת קומראן לאיסיים, שבעוד הראשונים כתבו ברוח הקודש וההתגלות, לאחרונים היתה רק זכות העתקת הכתבים ולא כתיבת חיבורים חדשים בעצמם. זוהי למעשה ההלכה הקדומה של חז"ל.

חידת איסור הקריאה מספרים בשבת ובלילה:

אחת ההלכות הבלתי מפוענחות עד היום היא, מדוע חז"ל אסרו לימוד תנ"ך בלילה (שבת פ"א ג'[516]; פרקי רבי אליעזר מו'[517]; מדרש תנחומא 'כי תשא' לו'[518]) ובשבת[519] (משנה שבת פרק טז'[520]; תוספתא שבת יד' ה"א[521])? הרי דווקא זמנים אלו הם הפנויים והמתאימים ביותר לרוב האנשים (זולת אלו שהיו פנויים מפרנסה והקדימו יום ללימוד התורה).

שני הפעלים של 'דרישה' וקריאה' מופיעים בסרך היחד ו' 7 כהוראה חיובית ללימוד: 'והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט'. לא מצוין איזה ספר, ואולי אפשר להניח שמדובר באחד מספרי עדת קומראן, ולא ספר הברית/תורה. אם כי, גם במגילה ?? מדובר רק על "ספר" ללא שיוך לספר כלשהוא.

בעוד עדת קומראן הם כסופרים שלומדים בלילה, בשבתות באים רוב העם לבתי הכנסיות ללימוד תורה, ואולי נתקנה תקנה שעם הארץ לא יגע בספרי התורה מהטומאה הרווחת בעם הארץ.

דברים אלו עולים עם ההלכה בחז"ל בנוגע לטומאת ספרי הקודש, טומאת ידיים, ושינוי ההלכה.

התוספתא שבת א' יא': 'יוצאין בתפלין עם חשיכה (כלומר קודם השבת במקצת) וקורין בכתבי הקדש עם חשיכה (ומשמע שמשחשכה אסור לקרות בכל כתבי הקודש) אבל אין קורין בלילי שבת לאור הנר", אולי כדי לצאת ידי חובה של המצווה המקראית: 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ' (ויקרא יג' 3) או כדי לקיים את הלימוד בלילה כפי שנהגו מבסרך היחד ו' 7.

תוספתא שבת יג' א': 'אע"פ שאמרו אין קורין בכתבי הקודש אבל שונין בהן ודורשין בהן (כלומר בעל פה)', ואילו דרישה זו הינה מנוגדת למגילה ??.

ההמשך של תוספתא שבת יג' א': 'אמר ר' נחמיה מפני מה אמרו אין קורין בכתבי הקודש?...שיאמרו בכתבי הקודש אין קורין ק"ו בשטרי הדיוטות'.

זאת ועוד, שיש לזכור שחז"ל הם אלו שהסתגרו סביב כד' ספרי התנ"ך (בקוהלת רבה [על פי כ"ד וטיקן 291/11]: 'ויותר מהמה בני הזהר מהומה כת' שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו'), אזי מה היו עושים הבריות שלא התאספו לבתי מדרש וידעו ללמוד תושב"ע בעצמם?

בהמשך התוספתא לשבת יד' ה"ב מובאת גם שנאתו ורדיפתו של ר' טרפון אחר ספרי המינים, ואולי גם האיסור למתורגמן להסתכל בתורה קשור לכך (תנחומא וירא ה').

ייתכן ומגילה 4Q251 (קטעים 2+1, 18+17, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 196) נוגדת את הלכות אלו של חז"ל, אך היא מקוטעת, ואפשר שדווקא היא המקור להלכה זו של חז"ל, אם כי קשה להניח שעדת קומראן יפעלו הפוך מויקרא יג' 3: 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ'.

אפשר לשער שאיסורם של חז"ל נבע מכך שעדת קומראן הקפידה ביותר על נגיעה ולימוד בספרי הקודש רק בטהרה, מסורת שהצדוקים התנגדו לה (ידים פ"ד מ"ו, ובסופו של דבר חז"ל חזרו וקיבלו דעת הצדוקים), ולפי שבת ?? דברי טעם הגזירה שכתבי הקודש מטמאים גם את הידיים בכך שהגזירה נועדה להרחיק אנשים מלגעת בידיהם בספרי תורה, דבר שאסור משום כבודו של הספר .

החכמים הכריזו שספרי הקודש מטמאים את הידיים כדי להגן עליהם מפני טיפול רשלני ומזלזל, כי ברור שאיש לא ינהג בהם כלאחר יד אם יהיה עליו לנטול את ידיו בכל פעם שהוא נוגע בהם

כנראה היות והם ידעו שבקרבם רבים שאינם טהורים, לא רצו להטמיא את ספרי התורה (או לעבור על הלכה זו). לאחר מכן, כאשר חז"ל ביטול הלכה זו (???), חזרו והתירו ללמוד בספרי התנ"ך בשבתות.

30.  בין אפרים לפרושים-הראשונים בטהרה: חידת 'דורשי החלקות' ו'כיא בחרו בקלות'

בראש נושאי ההלכה המשותפים של הזרמים בסוף בית שני הוא: 'פרצה טהרה בישראל', אותה שאבו הפרושים והכתות (כולל חז"ל) מעדת קומראן, כמו תקנות הראשונים לגזרת טומאת ארצות הניכר, כלי זכוכית, וכלה בדיני החבורה לאכילה בטהרה והבדלה מעמי הארץ.[522]

אמנם יבמות א' ד' מציינת שבית שמאי והלל 'לא נמנעו עושין טהרות אלו על גב אלו', אך כנראה שבפועל כן נפרדו באלו, משאלו 18 המחלוקות הגדולות בין בית הלל ושמאי בעניין טהרה (???), ועל כך החרימו ונידו את אליעזר בן הורקנוס, וכן חלקו את שאר הכתות (צדוקין, בייתוסים וכת טובלי שחרית).

בברית דמשק י' 10 פרשייה הפותחת בכותרת: 'על הטהר במים' ובה הלכות גודל המקווה,[523] שבחז"ל כנראה הוא ה'ארבעים סאה'/אוצר/'אמה על אמה ברום שלוש אמות' (משנה כלים יח' א'), ואכן בקומראן יש את המקוואות העתיקים בעולם, כשארבעה מהמקוואות העתיקות בירושלים הן בעלי מאפיינים בנייה דומים.

בתקופה זו גם יוחנן המטביל ישב בעין כרם (שמוזכרת גם במגילה חיצונית לבראשית).[524] יוחנן קרא לטבול במים חיים בירדן (הרמה הגבוהה ביותר של הטהרה גם לפי חז"ל [משנה מקוואות א']), כפי שנהנו עדת קומראן מהמעיין שזרם ביישוב קומראן בזמנם,[525] ולבוא למדבר – קריאה מקבילה (או יותר סביר - מועתקת) לעדת קומראן בראשית דרכה (ראו לעיל בפרק על היווסדות העדה). לאלו יש להוסיף כי יוחנן המטביל קרא לתשובה יחד עם הטבילה, שזהו חידוש[526] של סרך היחד ג' 5-4 (ומקבילה בה' 14-13): 'לוא יזכה בכפורים ולוא יטהר במי נדה ולוא יתקדש בימים ונהרות ולוא יטהר בכול מי רחצ טמא טמא יהיה כול יומי מואסו במשפטי אל'. להשלים מה כן לפי סרך היחד ??

טומאת משקה שמקורה בברית דמשק ??, ומוגדרת כ'דרבנן' בפסחים יד'. כך גם טומאת נגיעת ידיים במעשר (פרה פ"יא מ"ה). במגילת 272Q4 יש כותרת: 'זה משפט תורת הצרעת לבני אהרן להבדיל לצרועים' ומגילות כיתתיות שונות מפרטות הלכות טהרה רבות. יאיר פורסטנברג סרק בספרו 'טהרה וקהילה בעת העתיקה' מגמות של מעבר ההלכה מקומראן לחז"ל,[527] וורד נעם סיכמה בספרה בתחום הטהרה 'מקומראן למהפכה התנאית' (עמ' 355): 'לכאורה מתבקשת כאן המסקנה הפשוטה, שההלכה התנאים מייצגת שלב התפתחות מאוחר מזה של ההלכה הקומראנית, ושההלכה של קומראן משקפת את המצע שעל גביו התחוללה המהפכה התנאית'.[528] עם זאת, ורד הסתייגה בהמשך ממסקנות רחבות, וגם לא עמדה בספרה על סבך הקשיים ההיסטוריים, פוליטיים ומלחמת הספרות – שכפי שספר זה מנסה להתמודד.

המחקר אימץ את דעתו של דוד פלוסר ('פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום') והתקבע כי הפרושים הם קבוצת אפריים המקוללת בעדת קומראן כ'דורשי החלקות', בעיקר כיוון שהפרו את מצוות התורה.[529] למרות זאת, מסקנתי לעיל היתה שאפרים הם המתיוונים, בעיקר בשל התאמתם הגבוהה (ראו בפרט על שלושת הכתות), ואילו הפרושים טרם נוסדו בתקופה הטרום חשמונאית. היות וגם לפרושים יש התאמה חלקית ל'דורשי החלקות' (אין הכוונה לפירושי דרש אלגוריים, אלא לשכנוע מסית מהתורה[530]), בעיקר מהסיבה ש'כיא בחרו בקלות' (פשר לתהילים לז', א' 26). היות ומסקנתי אינה נחרצת, להלן סיכום עיקרי הטענות לכאן ולכאן:

הפרושים-הראשונים מוזכרים מתחילת התקופה החשמונאית, והיו יחידים או זוגות בלבד, שלא העבירו מסורת מסודרת מקיפה ורחבה, אלא מעט דרשות מוסר, וגם אלו ברובן הועתקו מבן סירא (על בן סירא ראו בפרק עליו). זהו (חוסר) המאפיין הבולט שלהם (שהפוך בתכלית לעדת קומראן).

מיעוט ההלכה הפרושית בתחילת דרכם של הפרושים עולה עם הודאתם כי לא היתה להם בפועל תקופת שליטה משפטית או דתית: עד ימיו של שמעון בן שטח לא דנו דיני ממונות (ירושלמי סנהדרין א'), ואילו לפני כן הסנהדרין שכיהנה היתה צדוקית (סכוליון על מ' תענית י', וקשיי סמיכת השופטים הפרושים). נוסף על כך שגם ההלכה של בית הלל ושמאי מאופיינת ללא עיסוק מהותי בחוק ומשפט.[531]

אחת המחלוקות הגדולות בין עדת קומראן והצדוקים מול-נגד הפרושים היא ברמת טהרתו של הכוהן ה????, אותה הבאתי לעיל בפרק אלמוניות עדת קומראן וההגמוניות המתואות ע"י חז"ל. כאן רק אוסיף את הניגודיות (דיסאוננס) הפנימי האבסורדי בחז"ל, שכן הם אלו שמתארים רמת הטהרה הגבוהה ביותר של הכנת אפר הפרה האדומה, הכוללת גידול פרחי כהונה טהורים בהרחקת מכל טומאה ואף מהאדמה, ועוד.[532] עמ' 364 ביואל בן נון??

בין אם אפרים הם המתייונים כהצעתי או בין אפרים הם הפרושים (ואיש הכזב הוא בן יועזר), הרי שישנו קושי שאפרים תישמור על ההלכה הכיתתיות (מגילות מורה הצדק, קבוצה 4) של עדת קומראן בתקופת טרום חשמונאים זו. הלכות מורה הצדק רק נחקקו בימים אלו, והלכת קומראן טרם הספיקה להיות מופצת לכל העם ובפרט לאפרים, מה גם חלקה סודית. קושי זה מחזק את סברתי שמגילת המקדש היתה מקובלת כבר דורות לפני כן - בתקופה הטרום-התיוונות ע"י כהונת בית צדוק ולפיה שמרו כוהני בית צדוק וחוניו על הלכותיה. לעיל זיהיתי את מגילת המקדש עם 'ספר התורה החתום' שנתגלתה ב'עמוד צדוק', וכנראה עזרא הסופר שמציין: 'ככתוב בתורה' לגבי חג העצים (נחמיה י' 35[533]) מתייחס למגילת המקדש שמציינת החג בסדר החגים לפי לוח השנה 364 יום,[534] בעוד אינו אינו מוזכר בחומש.[535] כך למשל יוספוס מספר שאנטיוכוס השלישי הורה בתחילת המאה השנייה בקירוב על הלכות: 'ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר... ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים... גם אסור להכניס את העורות [של אלה]... רק בהמות המקובלות [על היהודים] מאבותיהם...' (תעודת כתב זכויות שמציין יוספוס פלביוס בקדמוניות היהודים יב' 145 – 146 [כרך ג', עמ' 47]), כנראה לפי מגילת המקדש מז'-מח' (אם כי הלכות איסור הכנסת עורות טמאים וכלבים יש גם בממ"ת, ותרנגולים בחז"ל, אך אלו מאוחרים יותר).      לפיכך, ההטפה 'כי בחרו בקלות', מתייחסת להלכות הטהרה של מגילת המקדש, אותה שמרו כבר באנטיוכוס השלישי (ראה לעיל [בקדמוניות היהודים יב' 145 – 146]), בטרם נודעו (ונחלקו) על הלכות ברית דמשק. ייתכן והיתר הפרושים הראשונים עד תקנת יוחנן הורקנוס לטבעות השחיטה במקדש (ראו בפרק בעניינו), נובעת מכך שסברו כי יש להחיל את היתר אכילת החולין (דברים טו' 21-22; מגילת המקדש נב' 18-17) גם במקדש (מומים מותרים לאכילת חולין רחוק מהמקדש 30 ריס).

השערתי שהפרושים-הראשונים ניסו להשלים חלל הלכתי מהתקופה שבית צדוק כיהנו, אך נוכח הימים הרבים שעברו מאז, וכשאר בדור האחרון שלטו אפרים המתייוונים ששאריות הלכותיהם המקלות היו ידועות והתקבעו בעם – חלקן אומצו ע"י הפרושים הראשונים, וכך נותרה אצל הפרושים מסורת מעורבבת.

להלן אסכם את הטענות בנוגע לפרושים כקרובים למסורות עדת קומראן, ומאידך כקרובים למסורות אפרים:

מסורות הפרושים שקרובים לעדת קומראן:

• הפרושים שמרו את המצוות בראש חשיבותם ובאורח חייהם,[536] לכן התיאורים החריפים במגילות הכיתתיות של אי-קיום המצוות (כגון: עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים[537], זולת שיבוש לוח השנה) אינם מתאימים לתיאורי עבירות אלו (אלא רק למתייוונים שנטשו אורח חיים דתי).
• בפרט חז"ל סידרו והקפידו על מסכתאות שלמות בענייני טהרה, ובכללם הלכות הסותרות את הקלת חלקם בתחום בעניינו: 'אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור, עד שיטבול' (יומא פ"ג מ"ג).
• יוסי בן יועזר כונה 'חסיד שבכהונה' (חגיגה פ"ב מ"ב),[538] הקפיד על ענייני טהרה וגזר על טומאת ארצות הניכר ועל כלי זכוכית, ותיאור מותו אינו תואם למות איש הכזב.[539] ייתכן ואף הלכה קצרה שקשה להבין פשרה, עולה עם מגילות קומראן דווקא.[540] לפיכך מוצע לעיל שהינו אחד המועמדים לזיהוי עם מורה הצדק. מאידך, בהלכות נוספות הקל בטהרה (ראו לקמן). [541] (כל הקישורים להעברה לפרק עליו)
• ביטול מעשי של עונש מוות בחז"ל – לאחר שעדת קומראן ביטלוהו בנדר (ראו פרק בעניין). זאת בניגוד לצדוקים (קדמה"י יג' 294; כ' 199).
• כוהן בנפרד ממלך (מקור ??), כאמור באזכורי המגילות על כהן עם משיח ישראל (מקור ??).
• 'ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול' (משנה הוריות ג' ח').[542]
• המבקר הינו הבוחן והמלמד של כהן פתי שאינו בקי הלכות נגעים (ברית דמשק יג' 7-4[543]).

הפרושים, בניגוד לחז"ל, היו כת שנאבקה על ההנהגה, בעיקר נגד הצדוקים בתקופת החשמונאים, ונגד הורדוס. הפרושים גינו נזירים, שהם כתר הפרישות (נזר-כתר) ואחיי הנביאים (עמוס ב' 11), כנראה מכורח היות קרובים לזרמים אחרים של טובלי שחרית איסיים וחסידים שמקפידים על טהרה יותר מהם.

מסורות הפרושים שקרובים לאפרים ובמיוחד ל: 'כיא בחרו בקלות' [פשר לתהילים לז', א' 26]:

• התירו טומאה בציבור (פסחים עז'; ספרא במדבר א') בניגוד לפשט התורה ובפרט לדברי הימים ב' ל' 20, ובפרט טומאת מת בהר הבית, ואפילו את המת עצמו! (פסחים סז'; נזיר מה'[544]), וכאלו הלכות שונות.[545] מאידך, דווקא רבי אליעזר בן הורקנוס השמותי, הוא שטיהר כלים שונים בניגוד להחמרות של חז"ל (ובפרט שעל 'תנורו של אכנאי' נידוהו).
• הכו קודשים ללא שחיטה בטבעות (ראו בפרק על יוחנן) ואכלו דגים ללא הריגתם (מבואות ומחקרים ב')
• 'טהור מכל טומאה' (ספרי במדבר קכד'[546]) מעוות טהרה אמיתית מלאה (טבול יום זה כחצי טהור, שעליו להמתין לפי התורה עד לאחר שקיעת השמש), ונראה שנדרש כנגד הביטוי המקורי ממגילה 277Q4 ב' 2:[547] 'איש טהור מכל טמאתו יעריב ש[משו]'.
• הלכותיו המקלות של יוסי בן יועזר שתואם בכינויו 'שריה' (המקל) ל'איש הכזב' (מאידך נקרא 'חסיד שבכהונה' – ולפיכך ראו לעיל בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן, יחסו לבן סירא ושמעון הצדיק' על קרבתו עד ניתוח האפשרות שהוא מורה הצדק).
• עדת קומראן (ופשט התורה) קרובה לדעת בית שמאי ב-18 המחלוקות עם בית הלל, כגון: טומאת כלים ממשקה לפי ויקרא יא' 34: 'וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא'.
• וכך רוב דיני הטהרה נחלשו עד שבוטלו בחז"ל, כרוח האמרות: 'הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן' (תוספתא סוכה טו' ב'; מעשר שני ה' ל'; סוטה ט' יג'); 'משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות' (סוטה פ"ט פ"טו). זאת בניגוד לחוקרי הטהרה המקראיים (שאחרון עמד עליהם חגי ב' 13-11).
• עדת קומראן מציינת שאפרים משפיעים על העם (??) וכך גם יוספוס מדגיש זאת (???).
• חלק מהתקנות ההלכתיות שכן מסרו הפרושים-הראשונים, היו מקלות או סותרות את התורה או המגילות, כגון:
• איש עתי אפילו בטומאה (ספרא אחרי מות ד' 8), ובמשנה אינו חייב להיות כוהן (בניגוד למשתמע מהפשט ??).
• רבי עקיבא ניסה (והצליח במידה רבה) לדחוק ולהחליף את כבודו ותפקידו של חנוך בן ירד (סנהדרין לח' ע”ב; חגיגה יד'-טו') [548]
• דרכם של הפרושים וחז"ל לפירוש החומש היתה דרישת החומש במדרש אלגורי (בניגוד לדרך השפט הדקדוקי של עדת קומראן??) וייתכן ועל כך הטיפה עדת קומראן: 'דורשי החלקות'. במובהק זוהי דרכם של שמעון בן שטח נגד ינאי (על כך בפרק על ינאי), ושל יוחנן בן זכאי[549].
• נטע רבעי (ויקרא יט' 25-23) ניתן לכוהנים לפי ברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' ??) בניגוד למעשר שני פ"ה שסברו שניתן לבעלים. בהמשך המגילה נפסק שמצווה זו חלה גם ב'ארץ מגורים', מהשוואה ליחזקאל כ' 38,[550] היא כנראה הגולה. חז"ל נחלקו בעניין.

הסברים למגמת ההקלה ההלכתית של הפרושים יחסית לעדת קומראן

• התורה היא שמצווה את הכוהנים (ובכללם עדת קומראן והצדוקים) להלכות מחמירות יחסית לעם. 'וקדשתו' – קדימות הכהנים.
• הפרושים והחז"ל הם זרמים שקרובים ויצאו מרוב העם, ודרשותיהם מתרצות את בעייתם כמוצגים מקלים כסוג ב', נוכח ההגמוניה הכוהנית.
• אפריים נטמעו בעם (???). הפרושים יצאו מהעם (ואף מגרים). מכאן שאפריים נטמעו גם בפרושים, וכך הפרושים קיבלו מספר הלכות מקלות של אפריים.
• ייתכן וגישה מקלה זו הושפעה כתוצאה מביטול עונש המות בנדר ע"י עדת קומראן (תחום שהוטמע היטב בחז"ל).
• הפרושים היו קרובים לעם ויצאו מהם (ואף מגרים), והיות ואפריים נטמעו בעם, הרי שאפריים נטמעו גם בפרושים, וכך הפרושים קיבלו מספר הלכות מקלות של אפריים. כך הגיעו לפרושים רק חלק ושאריות מההלכה המקיפה של עדת קומראן, ומשאריות אלו ניסו להרכיב הלכה מלאה, שגם זאת הורכבה במגוון דעות ומסורות שהגיעו בין חסידים שמקורם מעדת קומראן לבין שרידי אפרים. נדגים זאת בהלכה שהתגלגלה לטהרת בעל הקרי שנמצאה בפרגמנט 2 במגילת טהרות א' (4Q274, 4QTohorot A, (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 213): '[וכול]֯ הנוגע בשכבת הזרע מאדם עד כול כלי יטבול והנושא אות̇ו̇ [יטב]ו֯ל והבגד אשר תהיה עליו והכלי אשר ישאנה יטבול ‏[במי]ם֯', ולאחר מכן מציינת אפשרות לטהרה יותר מקלה כאופציה משנית: 'ואמ במחנה יהיה איש אשר לוא השי̇גה ידו ורח֯[ץ] ‏[ולבש כו]ל הב̇גד̇ אשר לוא נגעה בו. רק אל יג̇ע̇ בו את לחמו'. והנה, גם חז"ל מסרו (בין יתר הדעות) הלכות זהות: 'עזרא לא תיקן תקנה קבועה בכל דיני בעל קרי, אלא עזרא תקן לבריא המרגיל שחייב לטבול בארבעים סאה, ובריא הרואה קרי לאונסו - די לו בתשעה קבין' (ברכות כב' ב'); 'אמר רבי ינאי. שמעתי שמקילין ומחמירין בה. שמעתי שמקילים ומחמירים בה. וכל המחמיר בה מאריך ימים בטובה' (ירושלמי פ"ג  ה"ד, כז' ע"ג)[551].
• בעריכה מחודשת זו ניכרת מגמתם להקל, היות ואינם כוהנים וקרובים ומבאים מהלכת עם הארץ. נוכח טווח הזמן ומחיצת המסורת בע"פ בין הספרויות, לא פלא שצורתם ואופיים שונה, מה גם

לסיכום, קשה להכריע זיהויים של הפרושים-הראשונים לפי הגדרותיהם של עדת קומראן, ואפשר שהם קבוצות הביניים (בית אבשלום או בית פלג ראו פירוט עליהם בפרק בנושא זה) שפרשו מעדת קומראן לפני כן - ומכאן מקור שמם. ייתכן ופשוט היו חלק מה'רבים' וכך נשארו קרובים וחלק מהעם.

מאז שנטמעו חסידים-איסיים בחז"ל פחתו דרישת החלקות וההקלות בחז"ל, ונדמה ששיא הטהרה היה בימי אושה,[552] שהקפידה על הלכות 'חבורה' לעומת עם-הארץ. החל מהאמוראים וביתר שאת מהגאונים, מגמת הרבנים היה לדרוש בתמימות את התורה, ולנסות לתקן כמה שאפשר קשיים פרשניים ומסורות תמוהות. מאידך, הלכות הטהרה נדחקו ונחלשו. אפשר שההבחנה בין הפרושים לחז"ל מקורה בהיטמעות חסידי עדת קומראן בפרושים וקבוצות נוספות, שדחקו את הפרושים, ומאז הם חז"ל, שהתחילו ומאופיינים בריבוי ומיסוד ההלכה.

 או"ח ט' 8-9 סותר דעת בית הלל שלגויים אין טומאת מת

31.  העיוותים בטענות שמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי כנגד ינאי והצדוקים

פרק זה קשור לפרק על חידת דורשי החלקות והקלת הפרושים בטהרה.

אמרה מפורסמת היא שהמנצחים כותבים את ההיסטוריה. כך יש לנו תיעוד של הפרושים המנצחים שרק כתביהם הגיעו לידינו על ינאי והצדוקים, ולפיהם אלו טועים וטיפשים נוכח שכלם חריף וההוכחות המוחלטות של שמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי. יותר מעניין, שעד היום הדתיים הרבניים נאחזים בסיפורים אלו, למרות שבמהות הסיפורים יש עיוותים חמורים של שני פרושים אלו, ובפועל הטענות של "המפסידים" הם הנכונות. כל זאת כאשר שני פרושים אלו אינם נוהגים כבית הלל: 'מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן' (עירובין יג' II).

מתיאורי חז"ל ויוספוס - העם נתן בינאי תמיכה רחבה, זולת הפרושים שנלחמו בו (ברכות מח'; [553] ). שיא חוסר ממלכתיותם של הפרושים הגיעה לבקשת יהודה בן גדידיה הפרושי שינאי יוותר על כתר מלכותו (קידושין סו'), ובגידתם במדינה בעם ובמלך, כאשר התחברו עם האויב דימיטריוס השלישי בן דימיטריוס איקיירוס (מקור ??). לכאורה בגידה זו מצביעה על דוחקם בשולי ההנהגה והעם, והפרושים ניסו להצטדק בסיפורים שיוספוס הפרושי העביר על גנותם המעוותים (או לכל הפחות בלתי-מוצדקים)[554] נגד ינאי, ובפרט בסיפוריהם עם יריבו, שמעון בן שטח, שבהם ניכרת עקלקלותו הדרשנית של שמעון נגד ינאי והצדוקים.[555] למרות ניסיונות אלו, צדקת מאירה וזועקת ינאי בין השורות.[556] על עיקרון הממלכתיות בתורה ובעדת קומראן ראו בפרק על ינאי.

להשלמת פרק זה ראו הפרק על חידת דורשי החלקות והקלת הפרושים בטהרה.

ו.       אימוץ החשמונאים והצדוקים את הלכותיה של עדת קומראן – מקרבה לאחדות

לאחר גזרות[557] אנטיכוס הרביעי בשנת 167 לפה”ס, קמו בית חשמונאי למרד עד לניצחונם ושליטתם בשלבים: ביטול הגזרות וחופש דתי, ביטול המיסים, אוטנומיה, מדינה עצמאית ומלכות. אחריהם התעורר עמ”י לשמירת תורה ומצוות, וחזר לעמדתו הלאומית-לאומנית בראשות החשמונאים: 'וככלות‏] נ֯פצ יד עם הק̇[דש‏ תכלינה‏] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל‏] (4Q248 שורות 10-9).

כמו עדת קומראן, החשמונאים הטיפו (בדומה עדת קומראן) נגד המתיוונים לאי שמירת המצוות: מק"א יא 21; מק"ב ה' 15; יג' 3, ושמרו על רמת טהרה גבוהה (מק"א א' 62-63; מק"ב ה' 27).[558]

בקרב החוקרים התקבעה הדעה כי עדת קומראן עוינת לחשמונאים (והפוך).[559] בחלק/שער זה אבקש להפריך פרשנות זו, ואף להפוכה:[560]

תחילה, אין שום אמירה היסטוגרפית מפורשת לאיבה בין הצדדים. הוצע כי היה מתח בין  משפחות/משמרות הכהונה של צדוק ליהויריב (אליו מיוחסים בית חשמונאי), אך אדרבא, משמר זה מוזכר בכמה וכמה מגילות של משמרות הכהונה (למשל: 320Q4, לוח משמרות א'[561]), ואין שום אזכור שלילי לו בשום מגילה.[562] ובכלל, יש אזכורים חיוביים על כוהני בית אהרון ללא הקנטה למי שאינו מבית/בני צדוק.[563] דווקא מבית חוניו שממשפחת צדוק שבמצרים לבין החשמונאים היה קשר טוב, כפי שיפורט להלן. מכמה מגילות מקוטעות מהקבוצה ה-5 שאמנם קשה לעמוד על הקשרם, אך רק מעצם אזכורם בשמם ניתן ללמוד על הקשר חיובי, שאין זו אותה התקופה הראשונה (קבוצת המגילות ה-4 של מורה הצדק) שבה ניתנו רק כינויים לקבוצות ולמנהיגים היריבים.[564] הדבר מוכרע במגילת 'ברכה שלום יונתן המלך' שמהותה תמיכה מובהקת בינאי (תפורט להלן). אך גם אם נניח שעדת קומראן יצאה במגילות אלו נגד ההגמוניה החשמונאית, אזי יש קושי לחוסר ההתייחסות עדת קומראן למתיוונים שקדמו לחשמונאים, שהרי יחסית אליהם - החשמונאים צריכים להיות יריבים הרבה פחות חריפים, שכן שמירתם טהרה וקנאותם הדתית גבוהה ומובהקת.

שנית, יסוד תפיסת החוקרים תלויה בתיארוך דברי ההטפה הגנאי והקללה של מורה הצדק במגילות שחיבר (קבוצת המגילות ה-4): ברית דמשק, הפשרים וההודיות. דעתי שמורה הצדק פעל וחיבר כתבים אלו נגד המתיוונים בתקופה הטרום-חשמונאית (ראו בפרק על ???).

העובדה שהחסידים בספרי המקבים (בפרט מק"א ז' 13)[565] והאיסיים במאה הראשונה לספירה היו אהובים על העם ואף על המנהיגים,[566] עולה עם המשתמע מדעת העם והנמענים בממ"ת,[567] וראו לעיל את הצעת הזיהוי של עדת קומראן בפרק סופרים/זקנים/כנסת. יש לזכור שגם אם החשמונאים היו בשלבים מסוימים חוג קרוב ולא מאוחד אם החשמונאים, וגם אם החסידים היו חוג קרוב ולא מאוחד עם עדת קומראן, הרי שלשלושתם אידיאולוגיה משותפת של התנגדות ליוונים ולמתייונים בבריחה למדבר תוך שמירת התורה[568] והטהרה.[569] חוגם הקרוב של החסידים ממשיך ועולה גם עם קרבתם לחז"ל (ראו פרק בעניין). גם שליטתם המפליאה של עדת קומראן במועדים תאריכים ומשמרות כוהנים מחורבן הבית הראשון ועד סוף תקופת החשמונאים לצד שליטתם המופלאה במועדי בית שני (ראו פרק בעניין), מצביעה על תחילת פועלם המוקדמת לחשמונאים (כשאז היו מתנגדיהם החריפים המתוארים במגילות מורה הצדק).

שלישית, מוסכם על רוב החוקרים כי ספר חנוך א'/החבשי צ' 9-16 מתאר בגדולות את יהודה המקבי כ'האיל בעל הקרן הגדולה' (ראו פרק להלן). נוסיף לכך את הקרבה המהותית והסגנונית של קרבות ונאומי החשמונאים מספרי המקבים למגילת המלחמה (ראו פרק להלן). הרי לנו אחווה ושילוב כוחות למלחמה ביוונים.

להלן עיקרי המהלכים כפי שיוצגו בחלק/שער זה: (להעביר הערות שוליים?)

• החשמונאים הראשונים: ירידה/בריחה למדבר,[570] מתנדבים לתורה,[571] מבקשי צדק ומשפט עם משפחותיהם; הנהגתו של יהודה המקבי ממגילת המלחמה תוך חיפוש ספרים שאבד;[572] בקשת נביא וכוהן, ויחסם לחסידים; מתוך כבוד[573] והערצה שרכשו העם והחשמונאים לעדת קומראן, כינו החשמונאים והעם את עדת קומראן 'חסידים' (שקרוב לאיסיים בתרגום מארמית ויוונית[574]), וביקשו לקרבם ולצרפם לחיקם, בדגש על החוסר בנביא[575] וכוהן צדק (מק"א יד' 41[576]) בקרבם. שבח זה ימשיך בדורות הבאים על האיסיים והחסידים (ראו בפרקים בעניינם).
• יוחנן הורנוס והצדוקים: התקנת טבעות המקדש ממגילת המקדש; שמירת שבועות בים ראשון; התקנת ממשלת 'חבר היהודים' ממגילת המקדש וברית דמשק
• ינאי: צאצאי בית חוניו מבני צדוק הכוהנים ממצרים סייעו לו;[577] עדת קומראן כתבה לו מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך';[578] ימיו הם הגאולה לפי מועד 490 שנה (דניאל ט' 24; פשר מעשי מלכיצדק;[579] אפוקריפון ירמיהו ב' 4-2[580]); עדת קומראן כתבה באופן חופשי שמות פוליטים ללא חשש במגילות הכרוניקה החשמונאית.[581]
• כל החשמונאים והצדוקים: החשמונאים היו מונוגמים כעדת עדת קומראן; הצדוקים נהגו כשלוש הלכות לפי הוראת ממ"ת; הסנהדרין הצדוקית והשרים הנכבדים היו צדוקים;[582]

32.  שימושי החשמונאים הראשונים במסורות ממגילת המלחמה (אור וחושך)

בהמשך לאמור לעיל כי החשמונאים ציינו את חוסרם לנביא וכוהן צדק בקרבם, הם תרו ואספו ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14[583]). זאת, בניגוד לכת היריבה - אפרים שדחתה את 'ספר התורה שנית' שעדת קומראן שלחה אליה (ראו פרק בעניין, וכן 'התורה אשר שלח אליו' [פשר תהילים ד' 8-9[584]]).

חיזור אחר חסידים, נביאים וכוהנים, לצד איסוף הספרים מתקשר לעובדה כי ספריית עדת קומראן היתה הספרייה היחידה בישראל בתקופה (וכנראה מאות שנים לאחר מכן: "תקופה הדממה"), שהיא מתאימה באופיה התורני לספריית בית המקדש (שהוברחה מירושלים לקומראן, ובפרט מגילת הנחושת שכוללת תיאורי המקדש)[585] וכן מאפיינת את הכהונה הגדולה (ראו עוד בפרק על סופרים ובפרק על עיר כוהנים).

וכך בפועל, נראה שאכן יהודה המקבי אימץ מסורות ממגילת המלחמה (מכונת גם 'בני-האור נגד בני החושך') בקרבותיו, להלן כמה הקבלות מרתקות:[586]

• חזרת בני האור מגלות המדבר לירושלים ושליטה בה (מה”מ ג' 11; ז' 4-3; ה' 2);
• מלחמת החשמונאים בששת השנים הראשונות תואמת למה”מ ??;
• זהות בכמות מספרי הכוחות בין מה”מ ?? למק"א ??;
• קרבה בתוכן ובסגנון של נאומי המלחמה של יהודה המקבי ובתפילות ההודיה לאחר הניצחון (מקורות ??);
• שימוש בשמות האל/מלאכים (מה”מ ג'-ד' - מק"ב ח' 23; מק"ב יג' 15);
• עזר של מלאכים כלוחמים ??;[587]
• שימוש בחצוצרות (מה”מ ז' 12 ועד ט' 9 - 5 אזכורים במק"א);
• הלימה של ריבוי העמים שנלוו ליוונים-הסלווקים (מכונים כיתי-אשור במגילות[588]) עם העופות שבחנוך צ'; מפלת האויב (סוף טור יז' – יח' 8)
• ייתכן שגם חלוקת הצבא הנלחם בחזית הקרב לבין השומרים על הערים והגבולות לפי מ' המקדש נח' 17-1, היא המקור לדרכם של החשמונאים הדומה (מק"א ה' 19-17, 62-55).

לדעתי פשר ישעיהו א' (161Q4, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 264-263) המתארת מפלת הכיתאיים מכוונת לנצחון החשמונאים, אך חוקרים סבורים שמתארת את מפלתו של תלמי לטירוס מפני אלכנסדר ינאי וקלאופטרה השלישית, שגם זו אפשרית.

בהקשר המלחמה יש לציין את יוחנן האיסי שכיהן כשר צבא בימי המרד הגדול (מלחה"י ??). היות איסי זה שר צבא מלמד כמה היו מעורבים ומשפיעים האיסיים, ופועל יוצא שהיה בידם גם ידע ומה רוח של מלחמת בני האור נגד בני החושך, אך הלכותיו לא שרדו מחוץ לקומראן.

הצעתי שמגילת המלחמה הינה תיאור אוטופי של מלחמת אחרית הימים, אך קרבות החשמונאים מהווים יישום חלקי שלה, כפי שיהודה המקבי הינו יישום חלקי של 'האיל בעל הקרן הגדולה' (חנוך צ' 9-16) – כמפורט להלן:

33.  יהודה המקבי וה'איל בעל הקרן הגדולה'; מ'דרך כוכב מיעקב' לבר-כוכבא

חזון החיות שבספר חנוך א', כרך החלומות, צ' 16-9[589] מתאר את ה'איל בעל הקרן הגדולה' ונצחונותיו. איל זה דומה לניצחונות (המדהימים) של יהודה המקבי בהכרעת הצבא החזק בעולם, וגם לרוח דתית קרובה כחבר מעדת קומראן - נוכח נאומיו ותעוזתו העולים ממגילת המלחמה (כמפורט בפרק הקודם). לפיכך, מקובל במחקר שיהודה המקבי הוא ה'איל בעל הקרן הגדולה'.[590] מנחם קיסטר חלק על הדעה הזו המקובלת,[591] ולדעתי אפשר שזיהוי ה'איל בעל הקרן הגדולה' מתאר את מורה הצדק, אך אין לנו שום רמז מהמגילות שהוא השתתף במלחמות החשמונאים או אף במגילת המלחמה. מעניין שחז"ל כלל לא הזכירו או ידעו על יהודה המקבי, וייתכן שזה מחזק את הצעתו של דוד פלוסר: 'ההשכיח עם ישראל את החשמונאים בימי הביניים?'. אם אכן יהודה הוא הוא ה'איל בעל הקרן הגדולה', הרי שלא סביר שתהיה סתירה כזו בינו לביו אחיו, שאופיים ופועלם דומים. כמו כן, גינויים כאלו נגד ראשוני גיבורי ישראל יהיו תמוהים, היות ורק שנים ספורות בלבד לפני כן שלטו כוהנים מתייוונים – אזי אפשר שעדת קומראן לא תגנה ותקלל (אלא תדלג על) את המתיוונים ותקלל רק את החשמונאים?      

יש לזכור שעדת קומראן מציינת תשובה לאומית של כל העם:

'וככלות‏] נ֯פצ יד עם הק̇[דש[592]‏ תכלינה‏] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל‏][593] (4Q248[594] שורות 10-9),  ולאחר מכן אובדן המתייונים (פשר נחום ג' 8-3; ברית דמשק ז' 21[595]) – כפי שקרה בפועל, ואילו החשמונאים התעצמו בהנהגתם למשל כ-80 שנה. יוצא אפוא, שהיתה קרבה בין עדת קומראן לראשוני החשמונאים. עם זאת, כנראה קרבה זו לא היתה עדיין מלאה.

העובדה שיהודה המקבי נהרג[596] בשנת 161 לפה”ס בקרב השמיני[597] - אלעשה, מלמדת שאינו היישום המלא של ה'איל בעל הקרן הגדולה'. לדעתי היישום היה מבורך ומקודש, אך היה חלקי, שתואם לחלקיות של כל מהות המקדש השני. היישום המלא ממתין לאחרית הימים, ועד אז אפשר שיהיו עוד יישומים חלקים - אולי כבר-כוכבא?

מה”מ יא' 6[598] (ומקבילות במגילות נוספות[599]) משתמשת בנבואה של במדבר כד' 17: 'דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל' למשיח בישראל, הוא כנראה התואם ל'איל בעל הקרן הגדולה' מחנוך א' צ' 16-9. ברית דמשק ז' 21-18[600] וסרך העדה ?? מפרידות בין הנשיא כשליט המדיני (המקור מיחזקאל לד' 24 ועזרא א' 8: 'שֵׁשְׁבַּצַּר, הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה') למנהיג הדתי (לרוב הכוהן הגדול).

לאחר שראינו כמה קרובות שיטות המלחמה של יהודה המקבי למגילות קומראן ולמה"מ בפרט, נזכיר, כפי שנטען בפרק על אחרית הימים, הגאולה מתעכבת וגם עדת קומראן לא ידעה מתי תבוא. עם זאת, ההיסטוריה רצופה במאורעות קרובים לתיאורי נבואות הגאולה והנחמה, ונראה שאלו כמימוש חלקי בלבד של הנבואות, ששיאה בכך שהחשמונאים ניצחו והקימו מדינה עצמאית ודתית, ובכך הם המימוש הקרוב ביותר לדברי נבואה. ניצחונם ומדינת החשמונאים הפיחו רוחות מרד נוספים בהמשך הדורות, אך כולם כשלו (למעשה עד להקמת מדינת ישראל, כשבימי הקמתה שוב נמצאו מגילות קומראן). כשזיכרון ניצחון החשמונאים מהדהד בכל מרידות עמ"י, מדרש זה נשאר המוטיב שיושם על בר כוכבא כמשיח (איכה רבה פ"ב סי' ד'; ירושלמי תענית פ"ד ה"ה). ייתכן ואף לצידו היה כוהן בכיר/מנהיג דתי: אלעזר?/המודעי?. עם זאת, מדרש זה נטען ע"י נושא כליו, רבי עקיבא, שהוא מהתנאים בזרם הרחוק מהחסידים ועדת קומראן (על כך עליו בהמשך).

כפי שעדת קומראן (ואחריה החשמונאים) ירדו למדבר יהודה, כך גם עשה בר-כוכבא. רק 60 שנה לפני כן איסיים (שכנראה היו הקנאים/סיקריים) מרדו במצדה בשנת 73' לספירה, אם כי לפי פילון היו 4,000 איסיים בבירה כשני דורות לפני כן.[601]

בכל אופן, אין להתעלם ממבחן התוצאה ההפוכה והמרה של כישלון מרד בר-כוכבא (שעליה הטיפו גם חז"ל נגד עקיבא), אם כי יש לו חשיבות ציונית ומשפטית לאי-ויתור על הארץ. כישלון זה מוביל לשאלה שהאם ההפוכים לדרכו הפוליטית בתקופה הזו צדקו – כמו יוחנן בן זכאי המתון שויתר על ירושלים לטובת יבנה? ואם צודק הוא, מה כבר בינו לבין יוספוס שקיבל והצטרף לרומאים? וזאת כאשר גם עדת קומראן (והחשמונאים אחריהם) נטשה את ירושלים ולא נלחמה על שליטה בה.

לעומתם, בתנ"ך ובמגילות (בעיקר מחנוך זכריה דניאל ומה”מ) ישנן נבואות לאחרית סוף הימים,  ורובם משלבים נבואות על ייון והסלקווים, והמחקר סבור שמכוונות גם לנצחונות החשמונאים.

היישום החלקי הוביל לאחר כשני דורות (490 שנה מהחורבן) לגאולת השיא (אך עדיין החלקית) של בית שני – החל מהנהגתו של יוחנן הורקנוס ושיאה במלכותו של יונתן אלכסנדר ינאי (כמפורט בהמשך בפרק עליו). כך גם בחנוך מו' 5-1[602] ודניאל ז' 13[603] (ועזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי) מוזכרים משיחי אחרית הימים, וכך אלו בוודאי אינם תואמים ליהודה המקבי (או כל גיבור מבית שני), במיוחד שבסרך העדה ?? מצוין משיח שהצעתי לזהותו בינאי (ראו בפרק עליו). יש לזכור כי עדת קומראן כבר ידעה מהמגילות על נבואות הבית השלישי תוך ידיעה שבית שני אינו חזון הנביאים, כפי שפורט לעיל.

לסיכום, הבית שני ומאורעותיו הוא יישום חלקי של הגאולה הסופית ושל בית המקדש השלישי. ראו בפרקים 'אחרית כל הימים' ו'ירושלים בהווה ובעתיד' עוד הוכחות ליישום חלקי של נבואות מהתנ"ך ומהמגילות.

34.  אימוץ הלכות כת מדבר יהודה ע”י יוחנן הורקנוס, והיווסדות הצדוקים

לעת חולפות ארבעים שנה[604] ממותו של מורה הצדק[605] - לא נותר זכר למתייוונים,[606] ודניאל ט' 24 מתאר ימים אלו כמעבר מהשלב שבו תם עידן הנבואה ומתחיל עידן המלכות: 'שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים;[607] וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא[608] וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים'[609] (לסדר ותאריכי האירועים בבית שני ראו בפרק בעניין). עידן זה מתאים לדור השלישי עד הרביעי של בית חשמונאי: החשמונאים-הראשונים המשיכו את העקרונות של עדת קומראן - חזרה לשמירת קפדנית של המצוות והתרחקות מהמתייוונים, ומדורו של יוחנן הורקנוס התחילה עדת קומראן סוג חדש של כתיבה – שמאופיינת בלשון רבים (במקום מפיו של מורה הצדק או מלשון יחיד) וללא פרשנות נבואית: 'המגילות התיעודיות' (עוד על קבוצה 5 זו ראו בפרק על חלוקת המגילות לקבוצות).

המגילה העיקרית מקבוצה זו היא אגרת מקצת מעשה התורה (להלן: ממ”ת) שהינה אגרת ייחודית הלכתית שנשלחה מעדת קומראן (בלשון רבים) באופן ידידותי ומכבד (ללא ביקורתיות וגנאי[610]) לנמען שהיה מנהיג במקדש (כנראה הכוהן הגדול). בפרק על הורדוס אציע שממ"ת נשלחה לכוהן בתחילת ימי הורדוס, אך אפשר שבמקום או תחילה ובנוסף (ודעתי נוטה יותר לימי הורדוס כפי שיפורט שם בפרק), נשלחה גם ליוחנן הורקנוס. ישנה אפשרות שלישית שהנמען הראשון היה 'הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) וממ"ת היא: 'התורה אשר שלח אליו' (פשר תהילים ד' 8-9[611]), אך נמען זה לא רק שלא קיבל את התורה (ממ"ת), אלא אף ניסה להתנקל למורה הצדק (וראו בפרק 'ספר התורה שנית'). בין שלוש הצעות אלו יש לציין כי ישנו שוני בין עותקי ממ”ת בנוגע לתחילת המגילה,[612] כאשר חלקן פותחות בתיאור לוח השנה השבתי-שמשי (364 יום), ואילו חלקן פותחות במעשי התורה – ללא שום אזכור ללוח ומועדיו. ייתכן וכיוון שעדת קומראן הבינה שהלוח הירחי התקבל והוטבע במנהג אותו נמען, היא ויתרה על עקרון הלכתי זה מולו[613] (על חידת לוח השנה מוקדש פרק נפרד בהמשך).

ייטען כי אם אכן יוחנן קיבל את אגרת ממ"ת זו, אז הוא ייסד (או אימץ) את כת הצדוקים, וממנה שלוש הלכות טהרה (שרפת פרה אדומה ב'מעורבי שמש', טומאת עצמות בהמה וטומאת הניצוק) שזהות בין עדת קומראן לצדוקים (בהתאם לגרסת חז"ל על הצדוקים,[614] שהרי מהצדוקים לא שרד שום כתב). תיאור תחילת הצדוקים עם החשמונאים כאן הולם גם את דברי יוספוס (קדמה"י יג' 294) וחז”ל (משנה מעשר שני ה' טו'; ברכות כט' א'. מדרש מקביל ליוספוס על ינאי בקדושין סו'). מגילה זו הביאה את החוקרים לדעה שאחת היא ההלכה הקדומה של הצדוקים ועדת קומראן[615] (אם כי אין פתרון לסתירות הפילוסופיות העקרוניות ביניהם[616]).

דעתי כהצעתו של ישראל קנוהל כי חיבורה של ממ"ת מאוחר לימי החשמונאים,[617] ולכן לא ארחיב גם לדיון הידוע בעניין זה. הצעתי לפתרות הסתירות עם הצדוקים היא חלוקה בין הצדוקים הראשונים של ימי החשמונאים לעומת הכוהנים השונים שהתמנו והושפעו מהורדוס (שכדי להאדיר את שמם עדיין דבקו בשמם המפואר של הצדוקים הקדומים/בני צדוק הכוהנים), כפי שפירטתי שם.

עת עולה יוחנן הורקנוס לשלטון, מתמעטים המתייוונים שאיבדו את ההנהגה, ובהמשך הנהגתו אף אבדו לחלוטין.[618] הן יוספוס והן חז"ל גומרים עליו את ההלל.[619] כמו כן, מותו הטבעי מלמד שקשה לקטרג על סוף ימיו כבן סירא י' 28-27[620]).

ישנה הצעת זיהוי יוחנן עם הקללה ממגילת טסטימוניה 175Q4, אך מאז שנמצאה גם במגילת דברי יהושע,[621] ראויה להיפסל.[622]

בנוסף, וכנראה אף לפני כן, יוחנן הורקנוס קיבל מעדת קומראן עוד שלוש הלכות ממגילת המקדש:

• התקנת טבעות חבק לצוואר הבהמות לשחיטתם כקורבנות בהתאם להלכה ממגילת המקדש לד' 6[623] - מעשר שני פרק ה' טו'[624] וסוטה מח'.[625]
• חגג את חג השבועות ביום ראשון (קדמה"י יג' 152; 252-251[626]( כצדוקים (למשל: מנחות י' ג') שמקורה בלוח המפורט במגילת המקדש
• שמירת חג השבועות ביום ראשון (קדמה"י יג' 152; 252-251[627]( כצדוקים (למשל: מנחות י' ג') שהוא שיא המחלוקת כפולמוס שבמגילת 4Q513 שמקורה בלוח המפורט במגילת המקדש ?? (וכן ביובלים ו'; מגילה 4Q513[628]. על חג השבועות ראו בפרק נפרד).

ההלכה הנוספת מורחבת היא חבר היהודים' שמקורה בפרק הבא (ותפורט בפרק אחריו):

35.  מועצת המלך והמשפט ממגילת המקדש נו' היא מערכת השלטון הנאורה ביותר

מגילת המקדש נו' 11-15 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ'  196) מציינת כך בתורת המלך:[629]

'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'.

המשמעות המשפטית של 36 נשיאים אלו היא שהם יושבים וקובעים עם המלך ברמה של 'ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה' בכל עניין ונושא פוליטי כדתי. המלך אינו רשאי לבצע שום פעולה ללא אישור שרים אלו. הגבלתו זו מהווה פגיעה קשה (או ממבט חיובי: איזון כוחו[630]) בזכות הבלעדית הידועה למלך, במיוחד ביחס לכוחו האבסולוטי בעולם העתיק המאופין במונרכיה אבסולוטית או אוֹטוֹקְרַטְיָה. יתרה מזאת, מועצת המשפט והמלך מאזנת את כוחו של המלך אפילו ביחס למערכות המשפט והממשל המודרניות בימינו,[631] למשל בהקבלה לסעיף 39.ד' לחוק יסוד הממשלה במדינת ישראל, אשר מקנה לראש הממשלה קול כפול בהצבעה שבה קולות שווים,[632] ותחומים שונים הוא מחליט גם ללא היוועצות ואישור הממשלה. [633]

חוסר עריצות ורודנות זו מתאימה לחשמונאים הראשונים שמפאת צניעותם (והמצב הפוליטי) נמנעו להכתיר עצמם כמלכים, וביקשו להחזיר תיאוקרטיה.[634] עם זאת, טענַתי ששמעון התרסי טרם קיבל את הלכת עדת קומראן ובפרט את תורת המלך, ומשכך מינוי נשיאותו ב-140 לפה"ס סותר זאת: 'ולא יוכל איש מן העם והכהנים לבטל דבר מאלה, ולדבר נגד דבריו, ולאסוף אספה בארץ בלעדיו' (מק"א יד' 44),[635] כפי שהמונח 'חבר היהודים' מתחיל רק בבנו, יוחנן הורקנוס.

36.  אימוץ מועצת המלך והמשפט ע"י החשמונאים – 'חבר היהודים' במטבעותיהם

הביטוי 'חֶבֶר היהודים' מופיע במטבעות החשמונאים לאחר ציון שמו של הכוהן הגדול החשמונאי, כגון:[636] יוחנן (הורקנוס); יהודה (אריסטובלוס); יהונתן (אלכנסדר ינאי); מתתיה (אנטיגונוס). פשר ביטוי זה נדון במחקר, ורק לאחרונה מקצתם הקבילוהו לשני הביטויים הדומים מברית דמשק: 'עצת חבר ישראל' ו'בית החבר'.[637] הצעתי אינה רק כוללת שמביטויים אלו החשמונאים יסדו והטביעו מונח זה משני קטעים אלו של ברית דמשק, אלא שמקור שניהם (ברית דמשק ו'חֶבֶר היהודים' החשמונאי) מתורת המלך במגילת המקדש נו' 11-15 שמציינת ממשלה של 36 שרים שהם מועצת המלך והמשפט.[638] בם המלך חייב להיוועץ[639] ולקבל החלטות לפי ברוב, ללא זכות בלעדית/וטו, בניגוד במונרכיה אבסולוטית או אוֹטוֹקְרַטְיָה בעולם העתיק, ואף במשטרים המודרניים – כולל מול סעיף 39.ד' לחוק יסוד הממשלה במדינת ישראל.[640]

יש לציין שהמספר 36 היה מספר טיפולוגי גם בעמי קדם,[641] ואפיפניוס מסלמיס סבר בחיבור 'על מידות ומשקלות' (עמ' 11-3) כי תרגום המקרא ליוונית היה לפי 36 מתרגמים (ולא כ-72 לפי שאר המסורות בעניין[642]). 36 הם 3 קבוצות של 12, ומספר זה בריבוא מרכיב את המשמר המלכותי שמצוין לפני כן, ומספר טיפולוגי אף יותר,[643] והרכב ה-12 מופיע מספר פעמים במגילות הכיתתיות.[644] זולת תפקיד הגנת המשמר המלכותי על המלך הם מצווים לשמורו מפני חטא (מגילת המקדש נז' 10[645]), למרות שהיה מצופה כי הלכה תינתן לממשלה זו.[646]

כפי שכאמור בתקופתה הראשונה של עדת קומראן לא היה כוהן גדול מטעם או מלך (תיארוך יוצע בהמשך), אלו עולים עם הרכבים כיתתיים/קבוצתיים של מושבי עדת קומראן לפי המגילות הכיתתיות:

'אל[647] ישלח את ידו לשפוך דם לאיש מן הג̇ו̇י̇ם̇ בעבור הון ובצע, וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חבור (4QDb[648]: 'חבר') ישראל' (ברית דמשק יב' 6-8 [(קימרון, החיבורים העבריים א', עמ'  47])

קבוצה זו: 'חבר ישראל' היא הקובעת (היא משמעות "נועץ" ראו מ' המקדש מח' 20[649]) בעניינים הנוגעים להלכות עם הנכרים המוזכרים בפסוק הקדום (8), באופן שיקבעו שבעת אחת יהיה מותר לסחור או לעשוק את הנכרים (בהתאם לפירוש 'ישא הונם' ראו להלן), ובעונה אחרת לא. ההלכה הראשונה בשורה 6 אוסרת על פגיעה בגופו של הנכרי, אלא אם כן מועצה זו פסקה היתר כזה. ההלכה השנייה זקוקה לביאור לפי משמעות המילים "ישא" ו"הונם": הון: היות ומילה זו מופיע כאמור גם בפסוק הראשון בצמוד ל"בצע", הרי שסביר שהינה נרדפת ל"בצע" בפסוק השני. המונח "הון" כבצע כסף רווח במגילות[650], וייתכן שגורם ה'מעל[651] ושקר ורעה' בממ"ת ג' 9 הביא לנטישתם. אין אפוא לתמוה שגם היום המונח "מושחת" שגור עד היום בפי העם נגד כל פוליטיקאי החשוד שאינו פועל כשורה בענייני ציבור וכספים. "ישא": גם כנראה קשורה לקטע בפסוק הראשון "בעבור הון ובצע", אך היא חייבת להיות מובדלת ממנה, שכן הפסוק השני בא לחדש: 'בעבור הון ובצע – (לעומת) - וגם אל ישא מהונם כל'. לסיכום, כדי לסבר את האוזן, בהשוואה להיום, בסיכום של חצי-משפט להגדרת ההבדל הפוליטי בין הימין והשמאל – הם חולקים בעיקר על היחס לנכרים (ואף האדמה והגבולות נגזרות מכך). דוגמה אקטואלית היא משפטו של הלוחם אלאור עזריה, סוגיות מקרקעין באיו"ש בהחלטות הממשלה ובג"צ, סיפוחי שטחים והיחס לדין הבילאומי. חלוקת שלל מצוינת במגילת המקדש נח' 15-11, אך היא מצוות המלך, ואילו ברית דמשק כנראה מתייחסת למצב של הנהגה שאינה מלכות, ונראה זאת עוד בהמשך.

עיקרון המועצה לעניניי משפט במקום החלטה בלעדית של המנהיג הושם על מורה הצדק והמבקר, כמפורט כמה פעמים במגילות הכיתתיות:

'וזה סרך הרבים להכין כל חפציהם שכר שני ימים לממעיט וינתן על יד המבקר והשופטים מ֯מ̇נ̇ו̇ יתנו בעד̇‏ פצ̇ע̇ם    ומ̇מנו יחזקו ביד [ה]עני ו̇האביון ולזקן אשר יכרע ולאיש אשר ינוגע ולאשר ישבה לגו נכר ולבתולה אשר אין לה גואל ולנער אשר ל*דורש ולכל עבודת [בית] החֶבֶר ולו יכרת בית החבר מידם‏. זה פרוש מושב [כול] המ[חנות וא]לה יס[ו]דות אוש[י] הקהל' (ברית דמשק יד' 17-12 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 52)[652]

כאן החוקה היחידה של (סרך) לרבים בברית דמשק. חשיבות הרכב זה מודגשת באמירה: 'יסודות אושי הקהל'. כלומר, בית החבר הינו מוסד בדרגה ראשונה במעלה בסרך הרבים, ותפקידו ניהול כספי עדת היחד שניתנו כצדקה. זוהי כנראה ה'קופה' בלשון חז"ל, וקרובה לדמי הביטוח לאומי בימינו. תפקידה להעמיד את החלשים והנזקקים בקהילה. עיקרון הצדקה שעולה בחשיבותו על הקורבנות הודגש בנביאים, וכך נמשך והורחב במגילות,[653] אך רק מדניאל ד' 24[654] הובא כתחליף מלא, וכך קיים גם וידוי לכוהן ככפרה על חטא בברית דמשק.[655] רוח פסוקים אלו קרובים לדאגה לחולה שמתאר פילון את האיסיים (???).

משני קטעים אלו של ברית דמשק עולה כי המונח 'חבר ישראל' הוא המקור ל'חבר היהודים' שבמטבעות החשמונאים.

סרך הרבים מפורטת בהלכות מושב הרבים שבסרך היחד ו' 23-8 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ'  220), שכבר זוהתה ע"י רבין ש"מושב" בית הדין של חז"ל,[656] כאשר הרכבה יושב בשלוש קבוצות:

'כוהנים ישבו לרשונה והזקנים בשנית ושאר כול העם ישבו איש בתכונו' (שורות 9-8)[657].

הרכב בית החבר הוא כנראה "המבקר והשופטים" (שורה 13).

יש לציין כי אפשר שביטוי זה יכול לבוא גם בהקשר שלילי, כמו במשלי כא' 9 (ומקבילה בכה' 29): 'טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג, מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר' (וראו אזכור תרגומו בהמשך).

שאלת הלכת חבור ישראל היא קרובה או נכללת באורים ותומים שלכאורה חורגת מהחלטת הממשלה ונכנסת לנבואה, והיות שאין נבואה (היא ממ"ת) הרי שכאן ברית דמשק מחדשת בעניין.

פשר ישעיהו א' 29-15 מצוין:[658] '[      ] וכאשר יורוהו כן ישפוט ועל פיהם' (שורה 28). פסוק זה חוזר על חובת שמיעת המלך למועצה. קימרון השלים את רישת הפסוק כ"כוהנים", אך אפשר שאלו 'חבר ישראל', או בשם/הרכב אחר. מהקשר הפסוק הבא (29) משתמע שבהחלטת מלחמה עדיין יש לשמוע לאורים ותומים, ועניין זה איננו נתון אפילו למועצת המלך, אלא לשאלת אורים והתומים (לפי מגילת המקדש נח' 21-15[659]). ההבחנה נובעת מכך שמגילת המקדש מתייחסת למועד הר סיני ובית המקדש הראשון, ואילו פשר זה לאמצע בית שני כאשר לא היה מלך בישראל. מסורת כזו יש ביד חז"ל: 'אין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד' (סנהדרין א' ה').

מוסכם במחקר כי מגילת המקדש הינה מגילה קדומה קדם-כיתתית,[660] והיא המקור למגילת ברית דמשק, שזו ספר ההלכה המרכזי של עדת קומראן, עליה התווספו מגילות הלכתיות בתחומים שונים.

לפיכך, ועוד לפני שנדרשנו לניתוח הקשר בין שני קטעי מגילות אלו, הַצעתי היא ששתי מגילות אלו מוסרות את אותו עיקרון של המסורת, אלא שמגילת המקדש הקדומה מביאה את המקור הגולמי והכללי המתייחס לשעה שממונה מלך וכנראה גם עומד המקדש, ואילו ברית דמשק משבצת ומיישמת אותה בסוגיה אקטואלית ופרטנית, בתקופה הטרום-חשמונאית שאין מלוכה בישראל (אך יש כוהנים וסנהדרין), כאשר ההנהגה שאינה לרוחה והמקדש אינו טהור או מתנהל כשורה.[661]

37.  יישום הרכבי שפיטה דומים בחז"ל עד היום

חז"ל לא ידעו על תורה זו, ולדיאבון אפילו ספרות רבנית מהשנים האחרונות של מדינת הלכה ומשטרה, מתקשה עם השלטון המלוכני מהתנ"ך, במקום להתגאות בעובדה שכעת מהתורה יש מערכת של שלטון מלוכני נאור ומאזן ברמה גבוהה מכל מערכות המשפט והמשטר הקדומות והמודרניות: 'כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' (דברים ו' 6). עם זאת, בחז"ל יש 2 מסורות ממשיכות של:  36 צדיקים; 'חבר עיר'.

36 צדיקים:

מסְפר 36 שימש טיפולוגי גם בחז"ל, כאשר ההקשרים הקרובים הם: 'אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא' (סנהדרין צז' II); יהושע ז' 5 עליו אמר רבי נחמיה: 'זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין' (סנהדרין מד'); מכילתא דרשב"י יב' 37 (מהדורת אפשטיין-מלמד, עמ' 33): 'מה ת"ל כשלושים וששה, מלמד שהיו שקולין כנגד כל ישראל'; ספרי דברים כט': 'נפלו מהם שלושים וששה צדיקים'. 36 שרי מועצת המלך והמשפט הם גם קול נוסף וגובר ממחצית 71 חברי מניין הסנהדרין של חז"ל (סנהדרין פ"א, ובאזכור מפורש: 'שלושים ושישה מזכין..' [סנהדרין פ"ה ה"ה]) ומ-70 הזקנים של במדבר יא' 16 ושמות כד'. ויש עוד שימושים פחות קרובים.[662]

מ'חבר ישראל' בברית דמשק ל'חבר עיר' בספרות חז"ל:

בפרק הקודם לעיל תיארנו את המקורות של 'חבר ישראל' בברית דמשק.

להנחתי, הרכב זה הינו מודל של קטן של הרכב גדול יותר כמו 'חבר ישראל' ומועצת המלך, והוא המקור ל'חבר עיר' המצוין כ-5 פעמים בספרות חז"ל.[663] ייתכן והעובדה שאזכורים אלו מצויינים בעיקר בתוספתא, מצביעה כי הרכב זה הלך והצטמצם הלכתית, לצד עליית יבנה והנשיאות החדשה.

שימושים קרובים גם בימינו של מועצת המשפט והמלך:

מהותה של מועצה זו הוא כאמור להגביל את כוחו של המלך, ולהחכים אותה עם דעות נוספות של חכמים נבחרים. והנה, בפוליטיקה בימינו, המפלגות היחידות אשר מנהלות שני גופים לקבלת החלטות הם הדתיות ובעיקר החרדיות. הנציגים הרשמיים בכנסת הם חברי כנסת בעלי יכולת ביצוע ורטוריקה טובה, אך מי שמתווה את הדרך ומאשר את ההחלטות החשובות הם רבנים אשר מהווים חלק בלתי נפרד (אך לא רשמי) באותה מפלגה, ובמגזר החרדי הם קובעים אפילו יותר מהנציגי המפלגה בכנסת, כך למשל למפלגת ש"ס יש את 'מועצת החכמים', ולמפלגת אגודת ישראל וגדל התורה יש את 'מועצת גדולי התורה', ולמפלגת הדתיים-לאומיים יש רבנים שונים ללא הרכב פורמאלי קבוע.

כך למעשה יש גלגולים דומים וקרובים של מועצת המלך והמשפט מהמקור במגילת המקדש נו', עובר להרכבים פנימיים בברית דמשק, ממשיך לחשמונאים, ובחז"ל בהתעצבויות שונות עד היום – כאשר המהות נשמרת, וזאת בתפיסה שכך ראוי שיהיה, אפילו שאין הכרות עם המקור הישיר לכך!

38.  זיהוי כנסת ישראל בעדת קומראן והיחס לקוינון בחז"ל

אפשר לשלב עם הפרק הקודם.

פרק זה הינו המשך לפרק 7. 'התאמת עדת קומראן ל: סופרים, חכמים, הכנסת, נביאים זקנים ראשונים – ואלמוניותם'.

הרכב משולש של שרי כוהנים לויים וישראל כבר מצוין בנחמיה י' 1: 'אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים; וְעַל הֶחָתוּם, שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ', וכך גם בתוספתא לסנהדרין ד' ז': 'ומגיהין אותו בבית דין של כוהנים ובבית דין של לוים ובית דין של ישראל המשיאין לכהונה' (ובדומה בסנהדרין ד' ב'; ספרי דברים קנג').

בכתבים קדומים למאה השנייה לפה"ס מוזכר הרכב כפול. כך עזרא י' 8 מציין את 'כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים'; בקאילו יֵב ממצרים: 'אל יהוחנן כהנא רבא וכנותה כהניא זי בירושלים ועל אוסתן אחוה זי ענני וחרי יהודיא'; יהודית ד' 8, טו' 8: 'הכהן הגדול והגירוסיה של כל ישראל היושבת בירושלים'; קדמה"י יב' ג' ג' 142: 'ומועצת הזקנים והכהנים וסופרי בית המקדש ומשורריו יהיו פטורים ממס הגולגולת'.

מגילה 4Q252 ה' 6-1 (פשר בראשית א', קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 254):

'לו]א֯ יסור שליט משבט יהודה בהיות לישראל ממשל [לוא י]כ֯ר֯ת יושב כס̇א לדויד כי המחקק היא ברית המלכות ‏[ואל]פי יש̇ראל המה הדגלים           ‏ עד בוא משיח הצדק צמח דויד כי לו ולזרעו נתנה ברית מלכות עמו עד דורות עולם אשר שמר‏ [את הברית ואת כל מצוות] ה֯תורה עם אנשי היחד כי ‏[ הוא אשר אמר ולואי קהת עמים] היא כנסת אנשי'

יש כאן כנראה (המגילה מקוטעת כדי להיות ודאים) זיהוי של 'אנשי היחד' (עדת קומראן) כ'כנסת', היא כנראה מוסד הכנסת. זהותה (העצמי) של עדת קומראן כבני צדוק הכוהנים עולים עם התאמתה לכנסת והסנהדרין שבחז"ל,[664] וכן לסופרים זקנים ו'ראשונים'. עדת קומראן מזהים עצמם גם כ'משכילים' בפשר 4Q174[665] מדניאל,[666] וכנראה גם את 'קדושי העליון'.[667] על כך מורחב כפי במצוין בפרק '7. התאמה עדת קומראן ל: סופרים, הכנסת וסנהדרין, נביאים זקנים ראשונים – ואלמוניותם'. לדעתי פשר זה נכתב ע"י עדת קומראן יחד עם מגילות הסרכים, בתקופה שלאחר מות מורה הצדק, אך בכאמצע המאה השנייה לפה"ס.

בתקופה זו (140 לפה"ס) מצוין 'כנסת' בשני מקומות בספרי המקבים: מק"א א' 42: 'אז נאספו אליהם קהל/כנסת חסידים, גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה'. מקור זה מציין את החסידים כ'קהל' או 'כנסת' (לפי התרגום מיוונית), לצד מאפיינים של גיבורה מלחמה התואמים לרוח מגילת המלחמה ובלשון 'מתנדב לתורה' הנפוצה במגילות קומראן;[668] המקור השני במק"א יד' 28: 'באספה גדולה/הכנסת הגדולה[669] של כוהנים ועם, וראשי עם, וזקני ארץ נודע לנו', והוא כבר תואם תואם לביטוי של חז"ל (פתיחת מסכת אבות).[670]

לדעתי, המחלוקות הפוליטיות וכיתתיות בין אחי ואחרוני בית חשמונאי מחייבים פירוקה של 'חבר היהודים'. העובדה שמתתיה אנטיגונוס הינו האחרון שהטביע מטבעות עם 'חבר היהודים', ורק שניים כאלו, מעידה על כך.[671] בכל אופן, שורת המינויים החדשים של הורדוס, בביטולו את המוסדות וההגמוניות שקדמו לו (ראו פרק בעניין). אף הרחבת ושיפוץ בית המקדש, השרישו את המוסד 'סנהדרין' הפרושי במקום 'חבר היהודים', וכן זהות ומהות של הכוהנים הצדוקים השתרשה ככוהנים מושחתים ומתיוונים.

יוספוס מזכיר כמה פעמים ב'חיי יוסף' את הרכב הקוינון,[672] וליברמן תרגם את המונח הלטיני קוינון של כת הנוצרים הפורשת - המונטינסטים כ'חָבר' (socius, ידיד).[673] על אף הקשר המילולי כפי שתורגם בתרגום השבעים למשלי כא' 9 (ומקבילה בכה' 29), לדעתי מדובר על הרכב שונה (אסיפה/מועצה כללית) המייצג את המאה הראשונה לספירה, שכאמור שונה מהותית מתקופת החשמונאים הנדונה 150-100 לפני כן. עם זאת, ההרכב המינימאלי של מאה משתתפים לאספת האיסיים לפי יוספוס (מלחה"י ב' 145) הינו לדעתי קיום/המשך של סרך היחד ו' 23-8 (המובא לעיל), ושניהם נובעים בעקיפין ממועצת המלך וחבר היהודים, אך "עקיפין" גם יכול להיקשר לסנהדרין ומועצות העם השונים.

יש לציין כי אזכורי חז"ל לסנהדרין בתקופה זו הם כי היתה צדוקית (סכוליון על מ' תענית י'), ויוספוס מציין כי השרים הנכבדים היו צדוקים (קדמה”י יג' 411).[674]

מספר שימושים נוספים במונח 'חבר' בהושע וחזון עמרם אינם נהירים כדי לקשרם לענינינו.[675]

39.  מונוגמיה, שבויה ופילגשים במנהיגי חשמונאי

ההלכה שדברים יז' 17: 'וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים' מפורשת בתורת המלך שבמגילת המקדש נז' 15-19[676] כמונוגמיה (ועליה ברית דמשק ד' 20 – ה' 2 לכל העם[677]), וכוללת גם איסור חיתון עם נכריות.[678] מלבד אזכור אחד של יוספוס לפילגשים (קדה"י יג' 380), שגם אותו בן ציון לוריא הוכיח שאינו סביר,[679] לא מצאנו סתירה להלכות אלו אצל החשמונאים.[680] אדרבא, דווקא ינאי ייבם את אשת אחיו (בדומה לייבום סבא רבא של דויד המלך), וככל שידוע לנו כל החשמונאים היו מונוגמים (בניגוד לאפרים לפניהם והפרושים אחריהם - שהיו פוליגמיים), ואפילו אין אזכור על אחד שהתגרש.

הלכות אלו לא היו בראש מעייניו של הורדוס שנשא 9 נשים, לצד טענותיי לעיל שרוב ההלכה הסנהדרין והכהונה התחלפה בגללו. כיצד אם כן חטא בכך דויד המלך? עניין זה מוסבר בברית דמשק ד' 20 – ה' 2 (ראו ניתוח בפרק על בית ראשון ??). ייתכן וחז"ל דרשו גם על מקור זה – כמות נשיו של דויד המלך, כדי להגיע להלכה המקובלת בידם (פוליגמיה - סנהדרין ב' 5[681]), כמדרש מקיים. יש לציין כי בספרי מלכים ודברה"י ב' הרבה מלכים משווים לאם עשו הטוב או הרע בעיניי ה' – יחסית לדויד.

בויכוח המפורסם של יוחנן/ינאי עם הפרושים (קידושין סו'; קדמה"י יג' 291), חלקם האשימוהו כחלל כהונה, מפני שאמו היתה שבויה. הלכה זו מצוינת במגילת קומראן 266Q4 (קטע 5, טור ב' שורות 6-4),[682] אך אין בידי אפילו להצביע על הקשר לעניין זה, זולת שהקשר הקטע אינו פולמוסי – כך שלא סביר שרלוונטי למחלוקת זו. כבר ראינו לעיל בברית דמשק יד' 15 כי פדיון שבוי הינו במסגרת הנושאים להחלטה של בית החבר (שכנראה הם חבר היהודים), אך אין קשר מצוות הפדיון לבין הסטטוס ההלכתי של האשה.

40.  מועד 490 למלכות המבורכת של יונתן אלכסנדר ינאי, לעומת בגידת וקללת הפרושים

בנו של יוחנן הורקנוס הוא אלכסנדר ינאי – הוא המלך ראשון (לפי סטרבון[683], או לפי יוספוס – השני,[684] כאשר הראשון היה מוצלח פחות) בבית שני, המקביל לדוד המלך (אחרי שאול) לגדולתו: היה מלך צנוע[685] ותורני במישורים רבים,[686] אויב מובהק של התרבות היוונית,[687] שהצלחותיו המדיניות כוללות כיבושים רחבים (פי 4 מהמדינה שקיבל) ועצמאות מדינית (וזאת אף כנראה ללא המשך כריתת ברית עם הרומאים[688]).

והנה, עדת קומראן הקדישה לינאי את מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך'[689] (שמו העברי [690]) שבה השבח המכובד ביותר וההצבעה הישירה כי עדת קומראן הם כבני בריתו (כחסידים ככוהנים), ומהווה המשך ויישום של מגילות וקטעי הברכה למלך כמפורט לעיל. מרתק שמגילה זו קרובה במקצת ל'תפילה לשלום המדינה' שחוברה בהקמת המדינה, בדומה ל'מזמור אהבה לירושלים' שקרוב להמנון 'התקווה'.

בכך מגילה זו מכריעה את טענותיי נגד הזיהוי המקובל של ינאי כ'כפיר החרון' מפשר נחום א' 8-6 ,[691] בנוסף לאומר לעיל כי חיבוריו של מורה הצדק (ובכללם פשר נחום) מתוארכות כשבעים שנה קודם לכן, וכטענתם של הרולנד ראולי ויצחק רבינוביץ שהפשר מתייחס לאקלימוס במק"א ז' 25-1.[692]

ומתי כל זה קורה?         כארבעים שנה לאחר אובדן המתיוונים, כאשר: 'וככלות‏] נ֯פצ יד עם הק̇[דש‏ תכלינה‏] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל‏],[693] (4Q248[694] שורות 10-9). אלו הם שיא ימי הגאולה לפי מועד 490 שנה[695] לפי דניאל ט' 24, פשר מעשי מלכיצדק[696] ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2[697] (לפירוט תאריכי בית שני לפי עדת קומראן ראו בפרק בעניין).

לפיכך, כנראה לינאי מכוון/ממומש האמור בברית דמשק יט' 35-כ' 1:[698] 'מיום האסף‏ מורה היחיד עד עמוד משיח מאהר̇ן ומישראל'. ייתכן שיונתן מוזכר גם במגילה ‎4Q523 (4QJonathan), אך היא כה מקוטעת שלא ניתן להכריע.[699]

במגילת ‎4Q471a (4QPolemical Text) מתואר כישלון מלחמה,[700] אך אין בה מספיק מידע כדי לשייכה לקבוצה או לתקופה כלשהי[701]. מוצע לשייכה לפרושים שעלו בסוף ימיו של ינאי או בתקופת שלומציון (ראו: הסכוליון על מ' תענית י'), או לקרבות נגד רומא עד שליטתו של הורדוס (44 לפה”ס), וכך היא נכנסת לקבוצת המגילות התיעודיות.

עם זאת, איחוד עדת קומראן וכתות המשנה מעלה קושי חדש: מדוע אם כך, עדת קומראן נשארה להתגורר עם ספרייתה ביישוב בקומראן?       אפשר לתרץ זאת בכך שאיחוד זה לא היה מלא (בעיקר בגלל אי-אימוץ לוח השנה 364[702]), אלא רק תמיכה ואהדה, והמסורות הועברו לינאי והצדוקים בקשרים טובים. סיבה אפשרית אחרית היא שהמגילות כן היו/חזרו בירושלים גם בתקופה זו (ולא רק בתקופה הטרום-חשמונאית לפני שהוברחו לדמשק), אלא שהועברו לקומראן רק מאוחר יותר (כסוף ימי בית חשמונאי עד הורדוס).

שלוש נקודות קושי יש במגילות נגד ינאי: ציון חלוקה בין כהן משיח למשיח ישראל (????, כמו שהטיפו נגדו הפרושים [ ??]); חילול כוהן שנשבה בנכרים (266Q4 קטע 5, טור ב' שורות 6-4,[703] ובדומה האשימו חז"ל את ינאי/יוחנן [???] ודינם דומה [שמחות פ"ד מ"יג] שמוזכר כבר במק"ב יד' 3, 7); זיהויו בפשר נחום א' 8-6  כ'כפיר החרון' לפי רוב החוקרים (לדעתי, כמפורט בפרקים קודמים, הכוונה לכוהן מתיוון בתקופה הטרום חשמונאית).

אך מי לא מקבל את המלך יונתן אלכסדר ינאי? הפרושים. ולמה? כי הוא, או יוחנן אביו, קיבלו את ההלכה הצדוקית. לניתוח המחלוקות של מנהיג הפרושים, שמעון בן שטח, ויוחנן בן זכאי, נגד הצדוקים – ראו פרק בעניין.

כיבוד השלטון וחוקיו (ממלכתיות): סעיף זה מהווה המשך לפרק היחס ליהודים שמחוץ לעדה.

בשמות כב' 27 יש מצווה: 'וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר', שלימדנו אליהו הנביא () שגם כאשר המלך (אחאב) אינו מקפיד על קלה כבחמורה, עדיין הוא רץ לפני מרכבתו לכבדו (מלכים א' יח' 46). הדבר דומה למצוות 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' שראוי לעזור לעיוור, וכן ראוי לברך המלך, אך התורה דורשת את המינימום. כך גם בירמיהו כט' 7 ציווה תחת שלטון נכרי בגלות: 'וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל יי כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם' (וראו את הדילמה לגבי היחס לשלטון נכרי בישראל, בפרק ???), ומכאן כנראה מדרשי חז"ל כמו: 'הווה מתפלל בשלומה של מלכות' (פרקי אבות ג' ב') ומכילתא דרבי ישמעאל פא' (על שמות יב' 31).

אף על פי כן, תירצו הפרושים והחריגו את עצמם מעיקרון ממלכתי זה, בכך שהגבילוהו בתנאי שרק אם המלך 'עושה כנוהג עמך' (במקבילות: עושין/נוהגין מנהג/מעשה. מכילתא דרבי ישמעאל כספא משפטים יט'; בבא מציעא מח' II; בבא בתרא ד'; מדרש הגדול על הפסוק). ברכות מח'.

עם זאת, ישנו פסוק המתיר להפוך עיקרון דומה של פשט התורה ביחס מטיב. ויקרא ?? מצווה 'ואהבת לרעך כמוך', ואילו תהילים ?? מחריג ומחלק את הבריות ל: ????

נמצא אפוא, כי ייתכן וניתן להקיש מהחלוקה והתנאי של אהבת החבר, לסייג מכיבוד המלכות. אך סבירות זו נמוכה בפרשנות התורה, וכך גם עדת קומראן לא קיבלה אותה לגבי ינאי.

יש לציין כי עדת קומראן כן גינתה את מנהיגי ירושלים, אך כל ציוני גנאי אלו מצויים אך ורק במגילות מורה הצדק, ואלו היו פניות בתוך העדה וסודיות, כך שאינם מופנים למנהיגים אלו, שגם רדפו אותם. בפרק 'יסוד עדת קומראן בהתייוונות כנגד השתלטות אפרים' זיהיתי את מנהיגי ירושלים אלו יחד עם אפרים-דורשי החלקות כמתייונים. בנוסף, מנהיגי מתייונים אלו לא היו מלכים כמו ינאי, ואולי יש להפחית את כיבודם על ישראל, מה גם פעלו נגד תורת ישראל בשיתוף פעולה מלא עם שלטון נכרי עוין ואכזר לישראל (אך אז מתקרבים לאותו כלל של הפרושים: עושה מנהג עמך).

41.  ההתאמה והתמיכה של משפחת חוניו (ומקדשו) מבית צדוק במצרים

ארבע נקודות מקשרות בין עדת קומראן לבית חוניו והחשמונאים: חוניו השלישי נרצח בסוריה בשנת 171 לפה”ס; חוניו השלישי/רביעי ברח ללאונטופוליס שבמצרים, שם הקים את מקדש חוניו (ראו לעיל בפרק ??? על קרבתו למורה הצדק ולמקדש); יהודה המקבי ושמעון התרסי שלחו איגרת ליהודי מצרים (פתיחת מק"ב, ב' 19-18), והנחתי שזו בעיקר לבית חוניו; בניו של חוניו הרביעי, חנניה וחלקיה, היו גנרלים בצבא מצרים של קליאופטרה (קדמה”י יג' 353-355) והצטרפו למלחמתו של יונתן אלכסדר ינאי נגד תלמי ה-9 לתירוס (קדמה”י יג' 411). על קשרים נוספים בין עדת קומראן ליהדות מצרים ראו בפרק על התפילה. העובדה שאין התייחסות במגילות קומראן לחוניו השלישי והרביעי (שאחד נרצח ואחד ברח למצרים והקים מקדש) מתמיהה, שכן שתי הקהילות (קומראן וחוניו) הוקמו מיד לאחר קומראן או זמן קצר לפני השתלטות החשמונאים.

לא זו גם זו, צאצאי בית חוניו מבני צדוק הכוהנים ממצרים, חנניה וחלקיה, שהיו גנרלים בצבא מצרים בראשות קליאופטרה (קדמה"י יג' 353-355), הצטרפו למלחמתו נגד תלמי לתירוס (קדמה"י יג' 411) בשנת 102 לפה"ס (ראו על חוניו ומקדשו ויהדות מצרים פרקים נפרדים).

42.  'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (דברים יז' 18) – תורת המלך, ותורת ינאי מזהב:

פרק זה מהווה המשך עקיף לפרק 37. 'אפרים-דורשי החלקות דחו את 'ספר התורה שנית' (4Q177 י' 13-14); הצעות לזיהויו'.

דף נז' שבתורת המלך שבמגילת המקדש (ובה מועצת המלך והמשפט-חבר היהודים) פותחת בכותרת 'וזאת התורה', היא ככל הנראה פרשיית תורת המלך שהנפרסת על 3.5 דפים מהמגילה. תורת המלך הזו היא כנראה במקום 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' שבדברים יז' 18.[704] כלומר, תורת המלך מרחיבה ומוסיפה הלכות על הפרשייה הקצרה שבדברים יז' 18-14 שמביאה רק 3 מצוות קצרות. קבלת החשמונאים את הלכות מגילת המקדש כללה את 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' שבה מועצת המלך (והלכות נוספות כמפורט לקמן בפרק ד'), אך זו החשובה מכולן, ולא בכדי זיכתה אותם להיטבע כ'חבר היהודים' במטבעות המנהיגים.

ישנה קרבה גבוהה בין תורת המלך לשני ספרים: אגרת אריסטיאס[705] והיקאטיוס איש אבדירה (לפי הסופר המצרי דיודורוס סיקולוס [ביבליותקה היסטוריקֶה, ספר א' 70],[706] וזו הולכת ומתחזקת עם בואו של חוניו השלישי/רביעי מבית צדוק לאקרופוליס בה הקים מקדש – כאשר היתר זה מתאפשר לפי מגילת המקדש נו' 15-17 משאינו מחמת מלחמה,[707] ומגיעה לשיאה כאשר בניו מצטרפים לעזרתו של ינאי נגד תלמי לטירוס בשנת 102 לפה"ס (קדמה"י יג' 411).[708] הלכות קרובות וסדרן הזכירו פילון ('על החוקים המיוחדים' ד' עמ' 151 ואילך), יוספוס (קדמה"י ד' 223 ואילך) וחז"ל[709], ובפרט מסורת חז"ל כי כל מגילת הוראות המקדש עברה ישירות מהאל ממשה רבינו לשמואל הנביא (ואינה בידיהם של חז"ל).[710]

'מעשה בתורתו של אלכסנדרוס שהיו כל אזכרותיה כתובות בזהב ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תגנז' (מסכת סופרים א' ט').[711] מקור זה מחזק את קרבת ינאי לתורת המלך במגילת המקדש הוא ייתכן שכפי שעדת קומראן הקפידה על אי-רישום שם ה' במגילות שאינן מקראיות (ורשמה ארבעה קווים קצרים כמו האות י' או בכתב עברי קדום),[712] כך הקפידה בהידור על רישום שם ה' בזהב בתורה ו/או במגילת המקדש, או כך הגדיל ינאי לעשות. גניזתו של ספר זה דומה לתוספתא שבת יג' ב'[713] המציינת שאיוב בארמית נגנז ע"י התנאים, וכן גם מגילה כזו שרדה בקומראן (11QtgJob), כאשר במקביל הודו מפורשות ש'שכחום חזרו ויסדום' (מגילה ג' א')[714] לתרגום אנוקלוס[715] ויונתן בן עוזיאל. גם הלני המלכה כתבה את פרשיית סוטה מזהב, ואילו חז"ל לא העירו נגדה בעניין (יומא ג' י').

לינאי היתה גם גפן יוקרתית מזהב. נוכח שלושת חפצי הזהב (יחד עם התורה והשולחנות) יש להעיר כי האיסור לריבוי הזהב בדברים יז' 17: ' וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד', מפורש בצורה מצומצמת ומסוימת בלבד:[716] 'רק לוא ירבה לו סוס ולוא ישיב את העם מצרים למלחמה[717] למען הרבות לו סוס[718] וכסף וזהב‏' (מ' המקדש נו' 15-17).

המחלוקת ??? תורה מונחת כל הרוצה לבוא ליטול...

עוד על הספרים והכתיבה ראו בפרק בעניין זה.

43.  סעודות ינאי לפי סרך העדה והברכות; משיח אחד או שניים?:

סרך העדה ב' 12-11 17-13 מציין את הרכב אנשי השם וראשי האבות, כשבראשם הכהן (הגדול) ומשיח ישראל. אחריו סרך הברכות ג' 22 מציין את בני צדוק הכוהנים, עובר לברכה לנשיא העדה שיקים לו מלכות (ה' 21-20).[719] אלו נכתבו יחד ובסוף עם סרך היחד, לדעתי בעת מחנות של עדת קומראן בכמחצית המאה השנייה לפסה"ס, והם חלק מהרוח והיישום של סרך הברכות ה' 29-20 ומגילת המקדש נט' 21-13. לדעתי אלו תיאוריים עתידיים-נבואיים טרם היקרותם (ראו בפרק 'אחרית הימים'). גם יוספוס מציין סעודות משותפות (קדמה"י יד' 216).

סרך היחד ו' 6-2: 'ויחד יברכו ויחד יועצו. ובכול מקום אשר יהיה שם עשרה אנשים מעצת החיד אל ימש מאתם איש כוהן, ואיש כתכונו ישבו לפניו וכן ישאלו לעצתם לכול דבר והיה כיא יערוכו השולחן לאכול או לשתות הכוהן ישלח ידו לרשונה להברך בראשית הלחם [או התירוש לשתות הכוהן ישלח ידו לרשתה להברך בראשית הלחם} והתירוש'; סרך העדה 22-15: 'וכול ראשי [אבות הע]דה עם חכמ[יהם וידעיהם] ישבו לפניהם איש לפי כבודו ואם לשולחן יחד יועד[ו או במועד הת]ירוש וערוך השולחן היחד [ומסוך ה]תירוש לשתות [אל ישלח] איש את ידו ברשת הלחם והתירוש לפני הכוהן כיא [הוא י]ברך את רשית הלחם והתירו[ש וישלח] ידו לפנים ואחר ישלח משיח ישראל ידיו בלחם [ואחר יבר]כו כול עדת היחד א[יש לפי] כבודו. וכחוק הזה יעשו לכול מע[רכה כיא יו]עדו עד עשרא אנשים'.

לא מן הנמנע (ובמילים אחרות - אין לי ראיות) שהמחלוקות שפרצו בשעת הסעודה (קידושין סו'; קדמה"י יג' 291), גם כלולות כחלק מהרוח וההלכה שעברו להנהגה החשמונאית-צדוקית, ואולי אף דלות מאכליו של ינאי. התוספתא לסנהדרין ז' ח'-ט' (מהד' צוקרמנדל, עמ' 426) משמרת סדרי דיון שכנראה קשורים לאלו.[720]

בין מנה למנה עלה המתח והניסיון לחלוקה בין המלכות לכהונה. שני משיחים מצוינים ארבע פעמים בברית דמשק.[721] לדעתי זו היתה גם העדפת עדת קומראן, אם כי שאינה מחייבת חרם ויריבות עם המלך. חז"ל מקשרים מחלוקת זו לאם שבויה, ואזכיר מקור הלכה זו מעדת קומראן בהמשך.

חז"ל מתעדים סיפורים דומים לכך בימיו של המלך ינאי:

• הצדוקים ישבו לצדו של המלך (מ' תענית).
• בסעודה הצנועה שביקש ינאי לערוך התעוררה מחלוקת על הצורך להפריד את הכהונה ממשיח ישראל - המלך (קידושין סו'). לציין שיש הפרדה כזו גם במגילות
• הסנהדרין היתה צדוקית (סכוליון על מ' תענית י').
• מעמד 'הקהל'.

ז.       המאה הראשונה לפה”ס: ממ"ת, מנחם האיסי בימי הורדוס, הצדוקים האחרונים

44.  חוֹנִי; מנחם האיסי

פרק זה מהווה המשך לפרק הצעות לזיהוי מורה הצדק.

שני חסידים בדורות שקדמו למאה הראשונה לספירה קשורים לעדת קומראן: חוֹנִי המעגל[722] ומנחם. אלו מובאים כאן וולא בפרק על זיהוי מורה הצדק, כיוון שימיהם מאוחרים לימיו של מורה הצדק, ודבריהם ששרדו לידינו דלים מאוד (לעומת ספרות ענפשה של מורה הצדק).

שמעון בן שטח היה מנהיג פרושי (על מחלוקותיו עם ינאי ראו בפרק על ינאי), שרצה לנדות את חוֹנִי החסיד, אך כיוון שחוני היה יקר לעם,[723] נמנע מכך: 'אלמלא חוֹנִי אתה, גוזרני עליך נדוי' (משנה תענית ג' ח'). רצונו זו של בן שטח עלה כנראה בגלל שבועתו של חוני. ניתן להסיק מכך ששבועתו/נדרו של חסיד אינה ניתנת להיתר (כדעתו של איסי בן יהודה[724]). קרובה הלכת עדת קומראן האוסרת כתיבת ושבועה שאינה לצורך[725], וכנראה אלו גם דברי החסידים נשמרו כביקורת במשנה חגיגה א' ח': 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו'. להביא ברית דמשק ומאמר בא אילן על נדרים ??

לא ידועה לנו לאיזה כת השתייך חוֹנִי. הפרושים-האחרונים אמנם סיפחוהו לחיקם, אך מביקורת זה של בן שטח אפשר להניח שבן שטח שחוֹנִי היה צדוקי - משנואי נפשו, מה גם תמך באיריסטובלוס הצדוקי, או לכל הפחות לא ביריבו הרוקנוס הפרושי (קדמה"י יד' ב' א' (21-2[726]4, וזאת אף על פי שבתקופה זו רוב העם הלך אחרי הפרושים (קדה"י יג' 288[727]). אם חוני אינו צדוקי ואינו פרושי, מה שנותר הוא - שהיה איסי, והדבר עולה עם חסידותו, שבחו של יוספוס עליו: 'חביב אלוהים', כיאה להילוליו את האיסיים (ראו בהרחבה בפרק על מאיסיים לחסידים).[728]

45.  דימיון ושוני בין עדת קומראן לצדוקים ולבית שמאי

מקובל במחקר כי בית שמאי הינו המסורת הקדומה בחז"ל, כאשר מספר מדרשים מציינים את תחילת תחילת פיצול ההלכה וגם סידורה היא החל מבית הלל ושמאי.[729] מעניין כי ישנה מסורת דומה בין שתי אסכולות במשפט הרומי מימי רבי מאיר ורבי יהודה,[730] ובנצרות כבר יש הטפה חריפה עם אסמכתאות אטימולוגיות של דופי לשני בתים אלו.[731] ייתכן ואלו צאצאים של קבוצות הביניים שנטשו את עדת קומראן כמה דורות לפני כן (ראו עליהם בפרק בעניינים).

אחריה באה תקופת התנאים – היא תקופת חז"ל הקלאסית.[732] מעדויות שבמקורות תנאיים אנו למדים שמסורת בית שמאי קרובה למסורת הצדוקים,[733] ומסורת בית שמאי שונה במהותה וסגנונה מאופיה של ספרות חז"ל בדורות שאחרי החורבן ומיבנה.[734] קרבת בית שמאי לצדוקים פיתחה שנאה לבית שמאי, ולכן בית הלל קבעו שרק את הלכת בית הלל[735] תיפסק להלכה (זולת יח' דברים), ואף קיללו: 'עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה' (ברכות יא' א', ובדומה: ירושלמי סנהדרין יא' ד'; ירושלמי ברכות ט' א'). אמנם לפי ??? בית הלל ושמאי נשאו נשים ואכלו זה מזה, אך כנראה גם לא, תחילה לפי קושי אורח החיים בהקפדה הפוכה על המחלוקות (למשל ב-18 שחלקו), ושנית כי הם הגיעו גם לרצח זה כנגד זה (ירושלמי ???).

קרבת הלכת בית שמאי לצדוקים מחייבת שקרובה היא גם להלכת עדת קומראן. בנוסף, חנניה בן-חזקיה השמותי[736] סינגר על ספר יחזקאל,[737] ייתכן בעטיו של ארבעת אזכורים/הבטחות הכהונה הגדולה לבני צדוק (אם כי אין ספק שגם בית הלל סברו שמדובר בספר-נביא עיקרי). מהגותם של פילון ויוספוס שחיו בין בדורות שלפני החורבן/יבנה, עולים מסורות מעורבבות מקומראן/צדוקים והתנאים.[738] השלמת המסורות הקרובות יותר לעדת קומראן מספרות התנאים - התוספתא והירושלמי, לצד מסורות קרובות שנמצאו בגניזת קהיר, מעלה את האמירה המסכמת כי ההלכה של בית שמאי היא שתשוב באחרית הימים.[739]

ייתכן ו-2 הלכות אלו הן דווקא סותרות בין עדת קומראן לבית שמאי, יחסית לבית הלל, והן:

• מלחמה בשבת: בית שמאי ורבי אליעזר הקלו מבית הלל בנשיאת נשק ולחימה בשבת, וזה בניגוד ליובלים ??. זאת כנראה שמירתם את המסורת החשמונאית בעניין (???). עם זאת, אין בידינו מידע אם גם עדת קומראן שינתה את ההלכה הזו, כיוון שספר היובלים קדום בהרבה (ראו בפרק סוגי ותיארוך המגילות). [740])
• עין תחת עין: ראו בפרק נסתרת מהותית - ביטול עונש המוות בנדר בעדת קומראן, ומקורה להקלה בפלילים

46.  התמורות מהפיכת ההגמוניות ע"י הורדוס; ממ"ת בתקופתו ואימוץ לשונה לחז"ל:

המאבקים הפנימיים בין אחי ואחרוני בית חשמונאי, ששולבו עם מריבות דתיות-כיתתיות, עובר למהפכות הקשות שביצע הורדוס, ובפרט ניסיונו להכחדת בית חשמונאי והכוהנים הצדוקים או בעלי הסמכות הגורעים ממעמדו.[741]

בימים אלו מעמד הכוהנים נחלש מאוד, כפי שטוענים חז"ל כי העם נטשו את הכוהן הגדול והלכו אחרי שמעיה ואבטליון (??). הוכחה אימות הדבר לכך עולה מצד הסיפור (שאינו רצון למסר העיקרי) של הזכרותו של הלל על היתר קורבן הפסח בשבת (??). השאלה המתבקשת ביותר היא – איפה הכוהנים שידעו או יכריעו בדבר? כך כתבו יהודי יב לכוהנים הגדולים שבירושלים ובשומרון; ודאי כך ידע שמעון הצדיק; אין ספק לגבי מורה הצדק. מה השתנה כעת? האם זה רק בגלל המהפכות לעיל של הורדוס, או שמא קרוב וכתוצאה מהתפלמסות שמטבלת לוח השנה שבתחילת ממ"ת?

חיזוק הצעת קנוהל לאיגרת מקצת מעשה התורה בימי הורדוס והשפעתה על הסגנון שאימצו חז"ל:

מגילת מקצת מעשה התורה (נקראת בקיצור: ממ"ת) אגרת ששלחו חברי עדת קומראן (בלשונם כרבים) למנהיג שבירושלים על-מנת ללמדו את הלכות הטהרה והמקדש. מגילה בסגנון דומה מהותית ולשונית היא 513Q4 ('מחלוקות' בכינויו של קימרון, החיבורים העבריים ב' 201-197), אך מקוטעת כדי להכריע. אני מקבל את הצעתו של ישראל קנוהל כי מגילת ממ"ת (קימרון, החיבורים העבריים ב' 221-205) נכתבה להורדוס,[742] בניגוד לדעת רוב החוקרים הסבורים שנכתבה לראשוני החשמונאים (שגם זו אפשרית לדעתי – כפי שניתחתי לעיל בפרק על יוחנן הורקנוס). להלן טענות למועד חיבורה בתקופת הורדוס וקרבתה לסגנון ולשון חכמים:

• ממ"ת ג' 7-4 (קימרון, החיבורים העבריים ב' 210) מטיפה נגד זנות עם נשים. בפרק על 'מונוגמיה בחשמונאים' הוכח כי תיאור זה לא מתאים להיות עליהם, אלא רק על אפרים-דורשי החלקות או הפרושים (שהיו פוליגמיים).
• ממ"ת חוברה בלשון רבים ולא בסגנון של מגילות מורה הצדק (קבוצה 4). כלומר, המגילה חוברה לאחר מותו, שתוארך לעיל בסוף המאה השנייה לפה"ס.
• ממ"ת אינה כתיבה ברוח הקודש כנבואה או התגלות לחברי העדה. ייתכן וזאת מצניעותם/כיבודם לנמען, אך אם לא (כאמור בגלל שמורה הצדק נפטר ותמה תקופת ההתגלות), הרי שזו כתיבה פסיקתית כמו בספרות חז"ל. יתרה מזו, הנימוקים לפסיקות מובעים בדעתנות כלשון החוזרת: 'אנו חושבים' (חוקרים עמדו מטבעות לשון הלכתיות שהתקבלו בחז"ל[743]).
• טענת עדת קומראן בממ"ת כי הם התרחקו ופרשו מהעם (ממ"ת ד' 7-8[744]), יכולה להתייחס רק לתקופה הנוכחית או עד דור או שניים לפני כן. אם אכן מורה הצדק כבר נפטר, הרי שעדת קומראן עזבה פעמיים את ירושלים והעם (גם מורה הצדק ברח מאפרים-דורשי החלקות בתקופת ההתייוונות הטרום-חשמונאית). פרישת עדת קומראן שנייה זו עולה ומתיישבת גם עם התיארוך הארכיאולוגי של היישוב בקומראן לכשנת 100 לפה”ס, וזו הסיבה שהספרייה נשארה ונמצאה בקומראן.

אם אכן מגילה זו נכתבה להורדוס או קרוב לתקופתו, הרי שהיא אחת מהמגילות האחרונות שכתבה עדת קומראן. היות שמוכח שהיא קרובה לסגנון והלשון של חז"ל, לדעתי מגילה זו התירה את הדיון הדעתני והאנושי לפסיקה בין אליטות וחכמים, לצד היתר הכתיבה שהיה אסור עד אז אצל כל הזרמים, זולת עדת קומראן.

47.  המסתורין על אי-ציון 4,000 איסיים במאה הראשונה לספירה

פילון מספר על 4,000 איסיים שיושבים בירושלים,[745] ויוספוס מספר על שער האיסיים שבצד המערבי לבירה (הוצע שהינו בצד הדרום-מערבי של חונת העיר היום, קרוב לכניסה להר ציון). לפיכך, ברגיל פיקסנר סבור שהאיסיים ישבו בהר ציון.[746] כיצד זה שלא חז"ל ולא הברית החדשה ציינה את איסיים רבים ומשמעותיים אלו?

לכך כמה תשובות: 1) האיסיים ידועים כחסידים – ואלו הרכיבו את עיקר חז"ל והנצרות; 2) מתקופה זו האיסיים את הבייתוסים וטובלי שחרית – וכך הם צויינו בחז"ל; 3) בנצרות מצוינים ההרודיאנים,[747]  – וזה תואם לקרבתם להורדוס; 4) האיסיים היו הרבה פחות, וחז"ל מציינים שהיו 30 כתות בסוף הבית (9 בתוך הפרושים), הנוצרים מציינים שהיו 80 כתות במאה השנייה, ולא סביר למנות את כולם ועוד בכינויים.

בתקופה זו גם יוחנן המטביל ישב בעין כרם (שמוזכרת גם במגילה חיצונית לבראשית).[748] יוחנן קרא לטבול במים חיים בירדן (הרמה הגבוהה ביותר של הטהרה גם לפי חז"ל [משנה מקוואות א']), כפי שנהנו עדת קומראן מהמעיין שזרם ביישוב קומראן בזמנם,[749] ולבוא למדבר – קריאה מקבילה (או יותר סביר - מועתקת) לעדת קומראן בראשית דרכה (ראו לעיל בפרק על היווסדות העדה). לאלו יש להוסיף כי יוחנן המטביל קרא לתשובה יחד עם הטבילה, שזהו חידוש[750] של סרך היחד ג' 5-4 (ומקבילה בה' 14-13): 'לוא יזכה בכפורים ולוא יטהר במי נדה ולוא יתקדש בימים ונהרות ולוא יטהר בכול מי רחצ טמא טמא יהיה כול יומי מואסו במשפטי אל'. להשלים מה כן לפי סרך היחד ??

לאחר שכאמור עמדנו על שיא הקרבה בין עדת קומראן למלך יונתן אלכסנדר ינאי (שהתחילה לפחות עוד מימי אביו), כדור לאחר תום הנהגת החשמונאים – בימי הורדוס, אנו מוצאים עדויות לפעילויות האיסיים בירושלים ובמדבר. אף הורדוס עצמו חיבב את האיסיים: 'למאותו יום הוסיף לכבד את האיסיים כולם' (קדמה"י טו' י' 5), ובפרט את מנחם האיסיי – עליו בפרק נפרד. חיזוק לכך עולה מסלידת הורדוס את הפרושים, שבשיאה רצח חכמיהם, זולת בבא בן בוטא שהיה חסיד,[751] כנראה כיוון שהיה קרוב יותר לאיסיים מאשר לפרושים – כפי שיוכח בפרק על החסידים.

48.  הפער והשוני בין הצדוקים-הראשונים לצדוקים-האחרונים

חידה גדולה היא מיהם הצדוקים? מתייונים מושחתים או מחמירים בטהרה ובהלכה בכלל?  

הקושי העיקרי נובע מכך שאין לנו מסורת אותנטית שלהם ששרדה, אלא שאין התאמה ולעיתים אף סתירה בין המקורות השונים, ולפעמים מאותו מקור ספרותי-היסטורי. וכל זאת, מבלי לדון וטרם ההשוואה למגילות הגנוזות. להלן עיקר הקשיים של מהות הצדוקים:

רוב הוויכוחים של שמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי נגד הצדוקים מוכרעים בכך שפרושים אלו ידעו להביא הוכחות מהתורה, בעוד השאירו את הצדוקים ללא ללא אסמכתא מקראית להלכתם השנויה במחלוקת. תחילה יש לציין את האבסורד, כי מי שדגל בשיטה זו היה מייסד הקראים (או כת העננים מביניהם), ענן ???, שאמרתו המפורסמת היא: 'חפשו באורייתא שפיר' (תרגום: 'חפשו מקור בתורה – ותמצאו'). כלומר, יש קרבה לדרש פרשנות התורה בין הפרושים הראשונים לקראים, ואילו המגמה התהפכו בפרושים-האחרונים. אפשר להניח שגם הצדוקים היו מנסים להביא אסמכתאות מהתנ"ך לדבריהם, אך הסיבה שלא הביאו היא, שאסמכתאותיהם היו מספרים אחרים, כמו ספר גזירתא שהפרושים מציינים זאת במפורש, וכמו רבות ממגילות קומראן שהן ספרות משלימה ונוספת על התנ"ך, אך חלקה סודית או לא הובאה כהוכחה בוויכחוים אלו מסיבה אחרת.

הצדוקים-הראשונים מוזכרים בדור השלישי של החשמונאים, קרי בין ימיו של יוחנן הורקנוס לימיו של אלכסנדר ינאי (ראו את הקשרם למנהיגי חשמונאי אלו בפרקים עליהם). בתיאור ראשון זה יש התאמה יחידה בין יוספוס לחז"ל, שכן זה אומר שביטל את מצוות הפרושים (??), ואלו אומרים שיוחנן נהיה צדוקי בסוף ימיו (???). מכאן אפשר להניח שההנהגה החשמונאית היתה צדוקית, ולכך יש חיזוקים מהמגילות (ראו בפרקים לעיל על מגילת ברכה לשלום יונתן המלך וההלכות שאומצו ממגילת המקדש). אך שני מקורות אלו אינם מזכירים הלכה כלשהיא.

והנה, יוספוס שחי כמאתיים שנה מאוחר יותר, עדיין אינו מתאר שום מחלוקת הלכתית בין הצדוקים לפרושים, אלא שלוש מחלוקות פילוסופיות (ששלושתם מנוגדות לעדת קומראן), ומשתמע שהמחלוקת היתה בעיקר פוליטית. פרט חשוב ומעניין נוסף, שיוספוס אינו מציין את הבייתוסים, ובכך מתחזקת הסברה שבייתוסים הם בית (א)סין – האיסיים.

בנוסף, יוספוס אינו מזכיר כלל את הצדוקים בימי הורדוס, אלא שהעלה כוהנים ממצרים: בייתוס פיאבי וחנן. אלו קרובים לצדוקים בתקופה מאוחר יותר ערב החורבן, ומשפחות כוהנים אלו אינם גנטית הצדוקים-הראשונים של ימי החשמונאים, אם כי היה קשר טוב בין החשמונאים ליהדות מצרים ובית חוניו.

ישנם פערים גדולים בין הצדוקים-הראשונים של ימי החשמונאים לבין הצדוקים-האחרונים של ימי החורבן, וייתכן שקבוצה/כת זו עברה שינויים מהותיים באופיה והלכותיה, ואולי אף קיבלה את שמה מאוחר, בכסוף ימי הורדוס (לאחר שזה הביא כוהנים שונים ממשפחות אחרות וכפה עליהם דינים שונים), רק לאחר שעדת קומראן שוב איבדה את ההנהגה, וכשצדוקים-מאוחרים אלו ניסו לשמר את שמם של בני צדוק הכוהנים – עדת קומראן.

אחד משלושת המאפיינים של הצדוקים-האחרונים לפי יוספוס (קדמה"י יח' 18; מלחה”י ב' 166-162), חז”ל (אבות דרבי נתן נוסח ב' פ”י[752]) והברית החדשה (מתי כב' 23, מרקוס יב' 18, לוקס כ'; מעשי השליחים כג' 8) הוא - חוסר האמונה בתחיית המתים (בניגוד מובהק לקראים[753]) ולמק"ב ז' 14-13. תחילה הדבר סותר את המקרא שמציין זאת בשלושה אזכורים,[754] כך שכבר עולה סתירה עם עיקרון היצמדות הצדוקים לפשט התורה[755]. אם הצדוקים-הראשונים אכן קיבלו את הלכותיהם ואת אמונתם של עדת קומראן (כפי שהצעתי לעיל, בעיקר בפרק על יוחנן), הרי שתחיית המתים היא בסיס אמוני במגילות ים המלח שונות[756], ובפרט בפשר יחזקאל לז' על חזון העצמות היבשות (שקטעו המקראי שרד במצדה, בן שכן כנראה מחנה איסי מעדת קומראן[757]). לכן, סתירה כזו מהותית בין הצדוקים-הראשונים לאחרונים מלמדת שאין זו אותה קבוצה (בדיוק). סתירה מובהקת היא כפירת הצדוקים באומרם 'כי האלוהים הוא רחוק ממעשה הרע ואינו משגיח אליו', אך דעה זו היא עיקר ויסוד האמונה של מהות תפקיד האל מתנ"ך עובר למגילות ובחז"ל (כך שאפשר שמדובר במתיוונים ממש או בגנאי שקרי), ואפשר להפרידה מגזרה הקדומה שלדעתם 'כי נתן לאדם לבחור בטוב וברע ובכל איש פונה אל אחד משני אלה על דעת עצמו' (מלח"ה ב' ח' יד').

במישור הלאומי-פוליטי, אפשר ללמוד משתיקתו של יוספוס כי הצדוקים-הראשונים בראשות אלכסנדר ינאי לא כרתו ברית עם הרומאים (והדבר עולה מרוח הנהגתו של ינאי – ראו על כך בפרק עליו[758]), ומגמה זו ממשיכה בצדוקים בראשות אריסטובלוס ואנטיגונוס שהפסידו שלוש פעמים לפרושים הורקנוס ואנטיפטרוס שקיבלו את שלטונם בזכות קרבתם לרומאים. לעומתם, הצדוקים-המאוחרים של סוף בית שני היו קרובים לרומאים (אריסטוקרטים/מתיוונים) .[759] ייתכן כי הצדוקים-האחרונים התערבבו עם כוהנים שהעל הורדוס מהגולה, וכך נהיו אריסטוקרטיים,[760] והכול לפי טעמיו המשתנים והחשדניים, ולכן רצף כהונה מבית צדוק, או מכל משמרת (ובפרט חשמונאי-יהויריב), כבר לא שרד את מלכותו. מאידך, הפרושים המתונים המשיכו לנהל קשרים עם הרומאים לאוטונומיה דתית ביישובים שקיבלו מחוץ לירושלים, במעין הסדר עם הרומאים,[761] ואילו הקנאים-סיקריים-האיסיים ישבו במצדה לפי אב הכנסייה היפוליטוס.[762]

רמז עקיף למסורת הצדוקים-האחרונים שדומה לקראים ולא לעדת קומראן הוא ממגילת/ספר טוביה. טוביה מפרט הלכות נישואין שעברו גם לחז"ל, ובראשן את הביטוי לקידוש בנישואין: 'כדת משה וישראל' (ו' 13; ז' 13, 14[763]). לעומת חז"ל, לפי מדרש זה, נראה שהצדוקים-האחרונים לא אחזו בספר טוביה: 'קובלים הצדוקים שהלכה למשה מסיני על נישואין' (מסכת ידיים ד'). מכאן שהצדוקים לא אחזו בחלק מהספרים של עדת קומראן.

כך נכונה היא הדרשה בספרי במדבר יח' 20 על הקטבים של הכוהנים – יכולים להגיע לרמת מלאכים ומאידך לרמת חיה ובהמה – והכל לפי התורה שבפיו.[764] דברים דומים אמר לוי בצוואתו ??. דברים אלו מתאימים לדואליזם הכוהני (והזורואסטרי). זה אותו עיקרון שהקב"ה מדקדק עם צדיקים, כיוון שזה עומק הפשט של 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ' (ויקרא י' 3).

אציין שלושה שלושה מחקרים עיקירים שניסו לזהות את הצדוקים: זוסמן, הרהורים במקצת מעשי התורה; קיסטר, ????; רגב, הצדוקים והלכתם.  – עמ' 428 למבואות ומחקרים ב'.

כל המקורות על הלוח רק על הבייתוסים? אם כך, הרי שמתחזקת הסברה שהצדוקים שונים מהבייתוסים בעניין הלוח, וזה מצטרף לכך שאלו במקדש ואלו לא.

49.  תרשים עיקרי האירועים בתקופת עדת קומראן והאיסיים לפי תאריכים

להלן האירועים העיקריים שמפורטים בספר זה ושקשורים להשפעתה של עדת קומראן:

שנה |                אירועים מהמגילות      |קבוצת המגילות|       הערות או מאורעות כלליים היסטוריים

                                                            |     קבוצה 1     |

                                                            |    הקדמוניות  |

______________________________________________________________________

מגילת המקדש                                      |      קבוצה 2    |

5 נוסחים של התורה (והנ"ך)                 |      הר סיני      |

______________________________________________________________________

                                                            |      קבוצה 3    |

                                                            |  חורבן  בית 1  |

______________________________________________________________________

210- | שמעון השני הצדיק, בן סירא      |      קבוצה 4    | בן סירא מברך של שמעון, שניהם כוהנים,

                                                            |  מורה הצדק    | קרובים לעדת קומראן, ומועמדים למורה הצדק

200- | יישום הלכה ממגילת המקדש                  |                        | אגרת אנטיוכוס השלישי לאיסור הכנסת חיות ועורות טמאים למקדש

190- | שיא ההתבוללות, ייסודה של עדת קומראן|                     |

-180 | נטישת כוהני בית צדוק את המקדש     |               | עלייתם של כוהני רשע, יאסון ומנלאוס

168- | קבוצות ביניים בין עדת קומראן למתיוונים|                    | החשמונאים וקבוצות נוספות בוחרות למדבר בעקבות עדת קומראן

-167 | יישום חלקי של מגילת המלחמה (או"ח)|             | נצחונות מרד החשמונאים בזכות המגילה

130- |   40 שנה ממותו של מורה הצדק    |                     | אובדן ההתיוונות ותחילת הכתות ההלכתיות

__________________________________________ _____________________

             

                                                                                    מתקרבת עוד

                                 |  

120- | תקנות יוחנן הורקנס מהמגילות  |      קבוצה 5    | הצדוקים בשלטון החשמונאי מתקרבים לעדת קומראן

100- | מגילת ברכה ליונתן אלכסנדר ינאי          |  חורבן  בית 1  |   שיא הקרבה בין עדת קומראן לחשמונאים

10- | חסידים ובית שמאי                                  |                        | תחילת תקופה ההלכה השלישית והאחרונה –

  מחנה האיסיים מתמזג עם חסידי התנאים

30 | יוחנן המטביל וישו מנסים לשחזר משיח ומורה הצדק

73        |            חורבן מצדה ובו ממצאי איסיים                    |   3 מגילות, שכונה קומראנית

150      |            האייסים נטמעים בחז"ל כחסידי-התנאים    |  מגילות בחז"ל, קרבה לתוספתא וירושלמי

800      |            צאצאים בגניזת קהיר                       |   3 מגילות בגניזה ונוסחי ארמית קרובים

_________________________________________________________________

ח.     זרמים ביהדות ומחוצה לה; מסורות קרובות לפני ואחרי למגילות

50.  הקרבה לדת ההזורואסטרית הפרסית והסיבה לכך

הדת הזורואסטרית האיראנית קרובה בתחומים רבים לעדת קומראן (כגון ??), וחוקרים אף סוברים שהיה קשר בין שניהם קשר (אך לא יודעים להצביע עליו). מאידך, כמו שבין הכתות הרוב דומה והמעט שונה – והמעט השונה הזהה הוא שמבדיל ביניהם, כך גם הזורואסטרים שונים עד סותרים בכמה הלכות (כגון: גופת הנפטר; מיתולוגית סיפור הבריאה[765]). עם זאת, חלקיק אותנטי שרד מכתביו המקוריים של זרתוסטרה, וייתכן והשוני נובע משיבושים בדת זו שחלו רבות בהמשך גלגוליה. כמה ממסורותיה עברו לנצרות ללא שרידים במגילות קומראן (כמו 3 ימים לתחיית משיח, תפוח כפרי עץ הדעת).

ייתכן ולוח השמש אותו נהגו תחילה בדת הזורואסטרית  (טרם שינויו ל-??? ימים בשנה), יכול לשפוך אור חל חידות הסינכרון של לוח השנה בן 364 של עדת קומראן (ראו בפרק בעניין).

זרתוסטרה מינה ב-590 לפה”ס את וישטספה ואחריו כמבוזי וכורש,[766] וייתכן שזרתוסטרה הוא כורש כפי שמצוין מפורשות בישעיה מה' 7-1[767] שהוא משיח ה', ובפרשייה זו אף התורה הדואליסטית (ראו פרק בעניין) המפורסמת שלהם - זהה לעדת קומראן, כאשר גם הנוסח במגילת ישעיה השלמה מצין טוב (במקום "שלום").

51.  הערות קטנות על השומרונים

לא אדון בשומרונים וקרבתם לעדת קומראן בספר זה,[768] ואפנה לספר בעניין שמתייחס היטב למגילות קומראן: ספר השומרונים שערכו אפרים שטרן וחנן אשל (יד יצחק בן-צבי ורשות העתיקות, ירושלים, 2002). אבקש להדגיש ארבע נקודות אלו:

• בפרגמנט אחד של מגילת ספר דברים ?? מופיע 'הר הגריזים' במקום 'המקום אשר יבחר';[769]
• ליטורגיה של פרשת האזינו במגילות למול קדושתה בשומרונים;[770]
• שמות אתרים מצוואת לוי נשמרו במסורות השומרונית;[771]
• במגילה4Q371-2  מגונה עם נכר נבל שיושב בנחלת יוסף,[772] (ייתכן שנמצאה גם במצדה[773]) וכן בן סירא ?? מגנה אותם;
• שומרונים היו מקובלים לפי יהודי מקדש יב, ואילו בכתובת ליד ב"כ במצרים שכנראה מהמאה ה-2 לפנה"ס ציינו את המקדש הקדוש בהר הגריזים.

ואת הפרט החשוב ביותר – שהשומרונים אימצו את הנוסח הקדם-שומרוני מנוסחי המקרא שבמגילות קומראן המקראיים: 'מקובל שמגילות אלו לא היו שייכות לשומרונים, אלא שהשומרונים אימצו לעצמם נוסח מקראי הדומה לנוסח שבמגילות אלו, כאשר קבעו את הנוסח שלהם'.[774] לכך יש להוסיף את ההקבלה בסיומות מוארכים של כתיבה להגייה.

52.  יהודי מקדש יֵב בגבול מצרים עם אתיופיה וקהילת ביתא ישראל

פזורת היהודים הגדולה והמרכזית במהלך בית שני היתה במצרים (ולאחר מרד התפוצות 117-115 לסה"נ בבל עלתה כמרכז). להלן נמנה כמה מקהילות מדרום לארץ-ישראל:

ממקדש יֵבּ של חיילים יהודים מהעיר פַּתְרוֹס (ישעיה יא' 11; ירמיה מו' 25) בדרום מצרים על גבול אתיופיה לאורך כ-200 שנה שרדו לידינו 480 תעודות מהתקופה שבין 610 ל-410 לפה"ס. ההנחה שהם ירדו מישראל בשלהי בית ראשון, כפי שמציינים הנביאים לעיל. מהמהות והסגנון של תעודות אלו עולה קהילה שאינה למדנית כמו עדת קומראן (וכך גם ביתא ישראל), ונדרשת להלכות מהכהן הגדול של המקדש בירושלים ואף מהשומרון. לא אדון בעובדה המרתקת שיהודים בנו מקדש נוסף על המקדש בירושלים בניגוד לעיקרון ריכוז הפולחן (ואדון חלקית בעניין מקדש חוניו בהמשך), וחשובים לעניין מגילות קומראן הן שתי נקודות שמוכיחות שלא היה בידם ספר היובלים:

שני התעודות החשובות ביותר הן ספר משלי אחיקר ואגרת פסח:

• ספר משלי אחיקר מוכיח/מחזק כי הוא היה יהודי, שכן הוא אחיינו של טובי מספר טוביה יא' 21.
• באגרת פסח מוזכרת השנה החמישית למלכות דויוס הפרסי שהנהיג לוח ירחי, וגם את חודש ניסן הירחי). לעומת יהודי יֵבּ, שלא היו למדנים גדולים (, יהודי מצרים מהמאה השנייה לספירה אחזו בספרות רחבה, כפי שמורחב בפרק בפרק על התפילה ובה"כ. של הוכחת חוסר ההלכה בתקופת הפרסית טרם יסודה של עדת קומראן, ובפרט שלוח השנה שנהגו היה ירחי,

יש רצף בין שמות מקדש יֵבּ לשמות המוזכרים כמה עשרות שנים לאחר מכן במאה השלישית לפה”ס ביהודי מצרים (לפי פפירוסים שנמצאו).

ביתא ישראל הוא שמם של בני-ישראל מאתיופיה (מכונים גם/בטעות 'פלשים'), כנראה צאצאי שבט דן. הם אוחזים ב-70 ספרי קודש (אך כנראה חלקם מאוחרים) מעבר לתנ”ך המכונים מצהף קדוס, מספר טיפולוגי שתואם לאמור בעסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44 (ספר חיצוני שאינו במגילות), כי כד'-24 ספרי התנ”ך נתנו לכל העם, ואילו עוד 70 ספרי סוד מיועדים רק לסופרים העוסקים בתורה. בין 70 ספרים אלו נמצאים שני ספרים שקודמים לעדת קומראן (מקבוצת המגילות המקדמוניות והר סיני): ספר חנוך, וספר היובלים - שממנו ביתא ישראל הפיקה חוברת הלכות השבת: תְאְזַזֵה סנְבֶת (אם כי ללא הפירוט והתיקונים של ברית דמשק), וספרים אחרים שקרובים להם[775]. בעוד הנצרות ככלל קיבלה מסורות רבות מהמגילות הכיתתיות, לביתא ישראל לא הגיע מהספרות המאוחרת-הכיתתית של עדת קומראן (קבוצות 5-4), וזאת כנראה בגלל אחת האפשרויות (אין לנו ידיעות בעניין): ביתא ישראל קיבלו ספרים אלו טרם היווסדות עדת קומראן, או שקיבלו הספרים לאחר מכן דרך הכנסיות הנוצריות, בראשן הכנסייה החבשית ששמרה על שני ספרים חיצוניים קדומים (חנוך והיובלים) שהיא גם הקרובה ביותר למסורת התנ"ך. הגבול הגאוגרפי של אתיופיה עם מצרים, ובפרט העובדה שעיר הלוחמים היהודים יֵבּ שממוקמת ביניהם (העיר מהמאה החמישית לפנה"ס ושרדו ממנה כ-480 תעודות שכוללות התכתבויות עם כוהני ירושלים ושומרון), מחזקת את הקרבה ההלכתית והרעיונית, ואף אפשר שהיתר הקרבת הקורבנות שהיו נהוגים בבתי הכנסת (מֶסְגיד/צְלותָ בֵּת/מֶקְדָס בֵּת/מסכיתא) של יהודי אתיופיה (ביתא-ישראל) – מקורו מבית מקדש יֵבּ ו/או חוניו (להסביר או להפנות עליו ??).

53.  האם גם בקומראן היה מקדש או קורבנות?

בשתי קהילות אלו לעיל (יב וביתא ישראל) נהגו קורבנות מחוץ לבית המקדש בירושלים, וכך גם במקדש חוֹניו (ראו בפרק נפרד בחלק/שער של האיחוד עם החשמונאים).

אמנם המצרים התנגדו לקורבנות במקדשי חוניו ויב, וספק אם בתקופות המאוחרות של בתי מקדש אלו הקריבו קורבנות, או רק מנחה ולבונה.[776]

והנה, גם באתר היישוב קומראן נמצאו עצמות בעלי חיים קבורים בתוך חרסים/קנקנים גדולים של סירים או כדים או בכדים שלמים ומכסים עליהם,[777] אך לא נמצא אתר פולחן. בהקשר זה יודגש כי נמצאו צנצנות שרופות ובהן עצמות בעלי חיים בתל אל-יהודיה (ששם היו קורבנות של מקדש חוניו בלאונטופוליס), ועדותו של יוספוס שהאיסיים מקריבים קורבנות מחוץ למקדש (קדמה"י יח' 19[778]).

מגילת המקדש מתירה לאכול בשר חולין במרחק של 6 ק"מ (???) מירושלים, כך שאפשר שעצמות אלו פשוט בשר 'חולין'. נוכח רמת הטהרה שהקפידה עדת קומראן, ההנחה שהבשר נאכל בקדושה, לפי הכלל שהפרושים והחז"ל אימצו בהמשך: 'חולין על טהרת הקודש' (טהרות ב' ח').

אך ממצא נוסף מעיד על קדושתו של החדר המרכזי של עדת קומראן, והוא הסקריפטוריום (חדר המיועד להעתקת כתבי יד) ששטחו 70 X 20 אמות, שקרוב לשטח בית המקדש הראשון ושל חוניו: 70 X 22 אמות.

ייתכן וגם אבן

כך או כך, כאמור בפרק ?? עדת קומראן ראתה עצמה כעדת קודש המתחברת למלאכים, כך שמרכזה הינו כמקדש רוחני (המחקר מכנה זאת 'מקדש אדם').

יוספוס ציין שבבית הכנסת בסָרדֶס הרשו ליהודים להקריב בו קורבנות (קדמה"כ יד' י' 24), אך אין עדות על פעולות אלו. יש הטוענים שגם בעראק אל-עמיר שבעבר הירדן.[779]

54.  יהודי מצרים בתקופת עדת קומראן

פזורת היהודים הגדולה והמרכזית במהלך בית שני היתה במצרים (ולאחר מרד התפוצות 117-115 לסה"נ בבל עלתה כמרכז). למרות גודלה ומרכזיותה, מעט ידוע לנו על יהדות מצרים בתקופתה של עדת קומראן (המאות השלישית והשנייה לפה"ס). התקדמות במחקר היתה באשרור קיומה של פוליטאומה באלכסנדיה, ועדויות על מאבק דתי מונוטאיסטי קנאי נגד הפוליגאמי המקדשית המצרית.

עזרת בניו של חוניו הרביעי לינאי; התֵרָאפּוֹיְטִים (רופאי הנפש) שמתאר פילון ב'על חיי העיון' הינה הקבוצה הקרובה ביותר לעדת קומראן; תרגום השבעים באלכסנדריה מאוחר לנוסח מצע העברי שבמגילות; היקאטיוס איש אבדירה אחז בכמה הלכות ודעות קרובות לתורת המלך שבמגילת המקדש.[780]

לדעתי יהדות מצרים בתקופה זו זכתה לתמיכה מהשלטון המצרי, אם כי היו ירידות ואנטישמיות, כמסופר במקבים ג'. בהמשך הדורות לדעתי יהדות מצרים התחלנה/התיוונה, עד כמעט חורבנה במרד התפוצות. כך למשל אחיינו של פילון האלכסדרוני כבר היה מתיוון.

אחת המגמות הקרובות ליהדות מצרים עם עדת קומראן היא העדפת בתי הכנסת על המקדש/ים. עם זאת, ייתכן והמניעים שונים, כשבעוד עדת קומראן ראתה במצב הנוכחי במקדש בעיית טהרה ושמירת לא נכונה של עובדת הקודש, יהדות מצרים לא היתה נגישה אליו (ולא ברור אם וכמה קיבלה את מקדש חוניו) – ולכן פחות התעניינה במקדש השני שבירושלים (מאמרו של שוורץ ??).

מגמה נוספת של יהדות מצרים הקרובה לעדת קומראן היא היתר כתיבת הקודש. כאן השאלה כמובן אם הספרות היהודית במצרים היא אכן כתבי קודש או כתבי חול בהשפעות הליסטיות וזרות – ועל כך אדון בפרק ???.

על חוֹניו ומקדשו ראו בפרק נפרד בחלק/שער של האיחוד עם החשמונאים.

אמנם אין בידי להצביע על קשר ישיר לתֵרָאפּוֹיְטִים (רופאי הנפש) שמתאר פילון (על חיי העיון), אך העובדה שקבוצה חסידית זו שיושבת במצרים במאה הראשונה לספירה, ואופיה קרוב לעדת קומראן אף יותר מתיאורו את איסיי מצרים,[781] מצביעה על קשרה ההדוק של משפחות בני צדוק ו/או איסיים - בין מצרים לקומראן. פער זה גם מלמד על הניסיון של פילון להחזיר ולהכיל את הפילוסופיה היוונית בפרשנותו לתורה, כאשר זו חלה בהיבטים שונים בתוך המגילות.

עוד על יהדות מצרים לאחר תקופת עדת קומראן ראו בפרק 'ממקורות הליסטיים למדרשי אגדה וההבדל למגילות קדמונים'.

55.  העתקת הנצרות ממגילות מדבר יהודה; מהקפדת על המצוות לביטולן

ספר זה מתרכז בחלקו השני במסורות שעברו מעדת קומראן לחז"ל,[782] ולא בנצרות. בהערכה גסה מסורות המגילות התחלקו לשלוש: שליש לנצרות; שליש לחז"ל; ושליש אחרון נותר מסרותי וחבוי (אם כי המחקר חושף יותר ויותר הקשרים לשני זרמים אלו ולעוד).

להלן עיקרי המקורות למסורת על המשיח ממגילות קומראן, הקרובות ליישום על ישו בנצרות: מגילת דברי דניאל 4Q Apocryphon of Daniel[783] (מכונת גם מגילת בן האל 246Q4), תיאור המשיח 'בן האדם' בחנוך מו' 5-1,^[784] בן האל בצוואות השבטים,[785] מגילת המשיח‎4Q521 (4QMessianic Apocalypse),[786] מקדש אדם.[787]

להלן עיקרי העתקות של הנצרות (בעיקר בברית החדשה) בהיבטים השונים: רעיונות[788] (במיוחד מהות מגילת הברית החדשה,[789] לידת ישו כנח,[790] תפקידו בשמיים,[791] דואליזם[792]), בעלי תפקידים[793] (במיוחד יוחנן שהטביל עם תשובה[794]), הסעודה,[795] שיתוף הון (מעשי השליחים ב' 45-44),  תשובה עם הטבילה,[796] סיפורים,[797] מטבעות לשון (כמו: 'אור', 'רוח', 'בשר') והלכות.[798]

מאידך, הבדל תהומי נעוץ בכך שלאחר ישו (שהצהיר שאינו מבטל מצוות,[799] אך חילל שבת לדוגמה[800]), הנצרות (בראשות פאולוס/שאול הטרסי) ביצעה תפנית מהותית - וביטלה את המצוות,[801] כאשר פאולוס והנוצרים הראשונים תקפו בחריפות את חשיבות החוק והדקדוק הנדרש במעשים ההלכתיים.[802] וזאת לעומת חברי עדת קומראן שמדקדקים ומקפידים ביותר על המצוות (אם כי בתקופה זו כבר יותר כתות ביניים הקפידו על עניינים שונים). מאידך ועם זאת, ייתכן וסרך היחד ט' 11-10: 'ונשפטו במשפטים הרשונים אשר החלו אנשי היחד לתיסר בם עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל‏' מהווה המקור לביטול המצוות! [803] ואכן גם לחז"ל יש מסורות דומות.[804] ישנן עוד כמה סתירות ביניהן,[805] אך מעבר להבדלים והשוני הסגנוניים והחברתיים, הרי שיש פער של כ-200 שנה בין מגילות מורה הצדק לבין חייו של ישו, כך שהקרבה מצביעה על המשך אחד המחנות של עדת קומראן, פחות או יותר. יש לזכור שישו הגדיר עצמו כפרושי ??,[806] אך סביר שהיה חסיד פרושי, וראו בהמשך על הזיהוי של איסיים-חסידים.

מעניין שיחוסם העצמי של יוספוס וישו לזרם הפרושים, כאשר יוספוס שיבח את האיסיים רבות מעל הפרושים, וישו (ויותר יוחנן המטביל) היו קרובים בהילוכם לאיסיים. בפועל ישו ויוחנן היו קרובים לחסידי-חז"ל (בעיקר בריפוי והרחקת שדים[807]), שאלו כפי שנטען בספר זה – האיסיים (אמנם ללא ההקפדה על הטהרה).

יש לציין כי הנצרות ראתה את רוב תקופת בית שני כתקופת שתיקת נבואה בין הבריתות (הישנה – התנ"ך; החדשה – שלהם), אך עם התגלות המגילות ושפע נבואותיהן, הנחה זו שגויה.

'שאלוהו תלמידיו: "מה פשר המשל הזה?" השיב: "לכם נתן לדעת את סודות מלכות האלוהים, אבל לאחרים - במשלים, למען ראו לא יראו ובשמעם לא יבינו' (הבשורה על פי לוקס ח' 10-9). המלה "נוצרים" פירושה בעברים "שומרים" ובדרך כלל משתמשים בה בהקשר של שמירת סוד (”נוצר בלבו"). לאור הממד האזוטרי שישוע נותן לתורתו לא מן הנמנע שהשם "נוצרים" פירושו פשוט "שומרי הסוד".

56.  אופן ושמירה חלקית של ספרות החוכמה והמוסר ממגילות מדבר יהודה - בנצרות

קשה לסכם אם עיקר מהות המסורת עברה בעיקר לחז"ל, או דווקא לנצרות, ולהלן המגמות והשוני העיקרי בין שתי מסורות אלו שמקורן במגילות:

• הרבנית של חז"ל: טהרה (בדורות הראשונים) ודקדוקי הלכה, היכלות
• הנצרות של ישו ותלמידיו: תחומי הרוח – מוסר והגות, קהילה, מאגיה

במגילות קומראן יש ספרות חוכמה, כגון מגילות 'רז נהיה'/'מובן למבין'. לספרות זו אין זכר בשום זרם ממשיך, וזה מורגש בעיקרון המפריד בין היהדות הרבנית לנצרות – הדגשת החסד מול 4 אמות של הלכה. יתרה מזו, העיקרון של 'דרך ארץ קדמה לתורה' מוכח ממש במגילות הקדמוניות (הקבוצה ה-1), שכן אלו מוסרות ערכי מוסר רבים וחשובים, וחלקם אכן נשמרו בנצרות (צוואות השבטים בחלק מהכנסיות, וצוואות נוספות רק בכנסייה האתיופית).

לספרות החוכמה בקומראן אין הקשרים כיתתיים, זולת מגילת 4Q421 )שבה הטור הראשון עוסק בסדרי היחד של עדת קומראן שאלו כתביים כיתתיים מובהקים, שני הטורים האחרונים כוללים הוראות למקדש, ורק החלק האמצעי מכיל אמרות מספרות החוכמה (אודות איש משכיל ונבון, איש עניו ונכה שכל, ואיש נאמן).

ספר חוכמה מרכזי במגילות קומראן הוא בן סירא (ראו עליו בהרחבה בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן; קרבתו לבן סירא, שמעון הצדיק, חוניו ויוסי בן יועזר'), שראוי להגדירו כשני לחוכמה לאחר שלמה המלך. מהלכיו ופניניו הן שיא תובנות החוכמה והמוסר (כ'לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה' [שבת צד']), הוראותיו אקטואליות ורלוונטיות להיום, והוא מדקדק ומבחין בין ניואנסים ללא עיסוקי בדיני הלכתיים קלאסיים כמו טהרה ושבת, וחבל שרבנים כמו עקיבא והרמב"ם לא השכילו בגדולתו. היותו הספר היחיד שנמצא בשלושת אוצרות הגניזה היהודיים (קומראן, מצדה וגניזת קהיר), לצד אזכורים שהיהודים למדוהו במאה ה-4 (לפי אבות הכנסייה, ושן בפיוטים, הידוע 'אדון עולם'), מלמדת כמה חשוב היה גם בשימוש בפועל. בזכות הנצרות בידינו היום כל הספר, ויש להחזירו לשימוש לימוד בראש לימודי המוסר היהודיים.

כמו הברית החדשה, גם הספרים החיצוניים מאופיינים ביותר סיפורי אגדה ורעיונות פילוסופיים, ופחות בדקדוקי הלכה מספרות החוכמה והמוסר של מגילות קומראן, הנצרות אימצה 2 אלו: צוואות השבטים ובן סירא, ובנוסף ספר חיצוני-דחוי לקומראן - חוכמת שלמה (על סתירותיו למגילות ראו בפרק בעניין), ובצד משלי-אחיקר. אך הנצרות והספרים החיצוניים אינם כוללים את ספרות החוכמה נוספת של מגילות קומראן (כמו 'רז נהיה'/'מוסר למבין',[808] ושרדו בקושי – מקוטעות). ייתכן והעובדה שבחז"ל יש את פרקי אבות בלבד, שחלקו מבוסס רק על ספר משלי, הביא את חז"ל להיות פחות עוסקים ברוח הגות ופילוסופיה לרעיונות של חסד. מאידך, פעמים רבות בהיסטוריה ראינו כיצד הנצרות הפכה לאנטישמית קטלנית.

תחום מעניין וחשוב שדורש סיכום בנצרות הוא עמידה על הספרים החיצוניים שהכנסיות (בעיקר האתיופית והגעז) שמרו – למול הנוסח התואם שנמצא במקור של מגילות קומראן. ייתכן ועמידה על כנסיות אלו תשפוך אור על ספרות חיצונית קרובה מול סותרת לספרים החיצוניים שנמצאו בקומראן, כפי החלוקה המובאת בפרק: 'חלוקת הספרים החיצוניים לפנימיים ודחויים לקומראן, וההקבלה למדרשי הגדה הלניסטים'. במקביל, יש לסכם ולהשוות את אופן היצירה והקבלה של ספרים שנכתבו בנצרות ולא נכנסו לברית החדשה.

הנצרות (אבות הכנסייה) עד ימי אוגוסטינוס דחתה את הספרים החיצוניים, כנראה בגלל 2 סיבות: כי היהודים לא קבלו אותם; כי ישו והשליחים לא מצטטים מספרים אלו. אוריגינס, קירילוס ואתנסיוס אף יצאו נגד הספרים החיצוניים. בועידת קרתגו שיזם אוגוסטינוס ב-397 לספירה הוכרזו 6 ספרים חיצוניים (ברוך בן נריה, טוביה, יהודית, חשמונאים א' ב', חוכמת שלמה, בן סירא) כקדושים (בהשראה אלוהית, מכונים: דויטרו קנוניים [deutero = שניים], כלומר משניים בקדושתם), ומאז הנצרות הקתולית (וחלקית האורתודוקסית, והפרוטוסטנטים בועידת טרנט ב-1534) שמרה על חלק (7.5 ספרים[809]) מספרי קודש של עדת קומראן בקאנון הברית הישנה שלה, ואלו מוגדרים חלק מ"הספרים החיצוניים". מכאן הסבירות שגם הספרים החיצוניים שאינם במגילת קומראן, אך כן כלולים בברית הישנה – מקורם אחד הוא – בשל סיבה טכנית/אקראית של שרידות המגילות. מאידך, ישו ומחברי הברית החדשה מעולם לא ציטטו דבר מהספרים החיצוניים שבמגילות ושלא במגילות, השערה זו מחזקת במקצת את אמינות וקדושת ספרים חיצוניים אלו שאינם במגילות, אך עדיין אינה בהם להיות אמינים וקדושים כמו הספרים החיצוניים שנמצאו במגילות.[810] הכנסיות שמרו בעיקר על ספרים (חיצוניים) שהיו מיועדים לכל העם, ולא על ספרי סוד וכיתתיים (על ספרות הסוד ראו פרק בנושא זה). עיקרון זה עולה ומאפיין גם את הגותם למוסר ופחות להלכה.

החוכמה ירדה לעולם טרם הבריאה (משלי ח' 22; איוב לח' 4) היובלים ב' 2 מציין: 'אשר הכין בדעתו', וכך הגיע לאפלטון בדבר קיומו של עולם אידיאות ('עולם שבמחשבה' או 'עולם מושכל'), בתודעתו או מחשבתו של האל, וקודם לבריאת העולם המוחשי. פילון האלכסנדרוני (על בריאת העולם, 31) וחזון אברהם יז' 18 מכנים זאת 'לוגוס', והזוהר נותן לכך את האמרה המפורסמת: 'קודשא בריך הוא הסתכל באורייתא וברא עלמא' (פרשת תרומה, ח"ב קסא') שהולמת גם את הרישום על לוחות השמיים ביובלים.

לפי חנוך מב' 2, החוכמה של טרום הבריאה אבדה ונשמרה אצל המלאכים (ושוב חידה היא כיצד ספרות החוכמה והמוסר הקדומה הגיעה למגילות קומראן, כמו גם קבוצות 3-2).

המקור המפורש לכך שהתורה היא שיא החוכמה, והשיא מונחלת לעם ישראל, מופיע לראשונה בבן סירא כד' 25. העניין נרמז בדברים ד' 6,[811] ישעיה ב' 3[812] ומפורשות גם בברוך ג' 37-36[813] ועבודה זרה ב' II.[814]

למרות חוסרים אלו, כפי שמובא בפרק עקרונות הרוח של חסידי עדת קומראן עד החסידים/מקובלים היום, ניתן להסיק עקרונות אלו גם מהתנ"ך, והם מפותחים בצורות שונות בחז"ל וכן בהגות תורנית עד היום, שכן מדרש יוצר לרעיונות מוסר ואמונה הוא עיקר התורה, ואלו מספרי היסוד תהילים ומשלי.

57.  מצדה ומגילותיה בשנת 73' לספירה – בין איסיים לקנאים

חוקרים סבורים שעדת קומראן והאיסיים אבדו אי-שם בין המאה ה-1 לפה"ס לבין המאה ה-1 לספירה. והנה, הממצאים ממצדה מלמדים שדווקא עוד חיו והתנהלו כאיסיים בשנת 73 לספירה. יש אומרים שגם נסו ללוב.[815]

במצדה נמצאו 3 מגילות קומראן ש-2 מהן מובהקות/כיתתיות: היובלים ושירות עולת השבת. נמצא גם ספר בן סירא, אך אינו כיתתי, וכן היה בשימוש רוב היהודים עד אחרית ימי הבניים – מעדויות ראשי הכנסייה, רבנים והימצאותו בגניזת קהיר.

גיא שטיבל הביא טענות על שכונה קומראנית במצדה,[816] וכן ה'בתים' לבגדי כוהנים שנמצאו במקוואות מצדה ומתוארים במגילת המקדש לד' 13.

יש לציין כי בית כנסת מתקופה זו נמצא גם בהורודיון, וגם זה משויך לסיקריים/קנאים. על קרבת בתי כנסת אלו והדרומיים בכלל ראו בפרק על התפתחות בתי הכנסת.

58.  סתירות בין עדת קומראן לקראים, והסיבות לאופי התפתחותם

מנקודת מבט אוביקטיבית, קשה לקבל את טענת חז"ל כי התושב"ע שכתבו היא אכן מסורת שעברה אליהם ממשה רבינו: התנאים לא היו בעלי המסורה – הכוהנים, ודאי שלא נביאים (הם בעצמם פסקו שתמה הנבואה[817]), במסורותיהם מובנות מחלוקות הסותרות את מהות הטענה, והסגנון (בעיקר הלשוני) נראה כמנותק וזר לאופי ההלכה המקראי.

נוכח חסרון המגילות בזמנם, ודחייתם המובנת לספרות חז"ל

דרך הסתכלות מעניינת של חלוקת הלכות זו ניכרת בהשוואה לעדה הקראית, שאמנם דגלה בעיקרון פירוש הפשט – אך זה זיכה אותה רק להתקרב להלכות הנגלות (שגם חז"ל אחזו ברובה, זולת חלק קטן ממסורות מאפרים והתגברות מדרש יוצר מפולפל על סיני), והיא לא קיבלה את רוב ההלכות הנסתרות של חז"ל (שקיבלו רובם מעדת קומראן, זולת כאמור חלק קטן ממסורות מאפרים והתגברות מדרש יוצר מפולפל על סיני).

יורם ארדר סיכם בספרו 'אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית' את הקרבה בין עדת קומראן לקראים. בספר זה אבקש לטעון כי דווקא חז"ל יותר קרובים לעדת קומראן מהקראים: חז"ל אימצו את רוב הלכות עדת קומראן (לעומת הקראים שדחו רובם [כמובן בלי ידיעתם שכך הם דוחים את מסורות עדת קומראן]), ובכלל זה חז"ל אימצו מסורות רבות מהספרים החיצוניים (ראו למשל בפרושיו הרציפים של הרטום על הספרים החיצוניים) למרות שנידו רובם כספרים קאנוניים. יתרה מזו ובפרט, הקראים המשיכו את 'עוונם' של כת אפרים מעיניהם של עדת קומראן, שסירבו לקבל את 'ספר התורה שנית' (ראו הסבר לעיל בפרק בנושא זה). החכם הקראי הקדום יפת בן עלי יצא נגד הצדוקים (ארדר, אבלי ציון, עמ' 153), אך לעניות דעתי אלו הצדוקים-האחרונים שאינם קרובים בעקרונותיהם לעדת קומראן ולצדוקים-הראשונים (ראו הבחנות בפרק על הצדוקים). מאידך, קירקיסאני סבר שלצדוק היה ספר שבו הפריך את כל דברי חז"ל, אך 'לא הביא ראיה לדבריו לכל מה שאמר, אלא הגביל את עצמו להצהרות בלבד, מלבד בדבר אחד, והוא האיסור לשאת את בת האח או בת האחות, שהסיק זאת מן ההיקש אל האיסור על לקיחת דודתו של אדם'[818] – והלכה זו אכן כך בברית דמשק, אך אינה היחידה.

עם זאת, סגנון הפירוש, פשט או דרש, הוא אחד העקרונות העיקריים לאיפיון קבוצה שהיה ועודנו בסיס המחלוקת בין הזרמים. על הפשט הדקדוקי והדרש האלגורי דנתי בפרקים בנושאים אלו, וכאן רק אוסיף כי לעדת קורמאן ולקראים אמנם עיקרון משותף של ההיצמדות לפשט הדקדוקי, אך במקרים לא מעטים (שמקצתם הובאו לעיל בפרקים בספר זה), הפשט של עדת קומראן הפוך מהפירוש הפשט ע"י הקראים, כאשר דווקא חז"ל הם שהמשיכו את מסורתם של עדת קומראן. דוגמה לכך היא איסור הוצאת זרע לבטלה: במגילות אמנם אין איסור מפורש לכך, אך ניתן ללמוד זאת מקל וחומר מאיסור זנות לבעל עם אשתו, לצד הרבה המלצות וברכות למיעוט תענוג מיני (ראו בפרק על התבודדות ונזירות). בחז"ל יש איסור מפורש[819] וגם אגדתות להרחקת החטא[820]. הקראים לא אסרו זאת כיוון שלא פיתחו זאת מפשט שניתן ללמוד מ'רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי'[821] (בראשית מט' 3) או מחטאם של ער ואונן (בראשית לח'). דוגמא נוספת היא איסור אמירת השם הנכבד והשבועה בעדת קומראן, שהמשיכה לחז"ל[822], אך לא פורשה כך ע"י הקראים, שחלקם אף ראו בכך מצווה מתוך 'ובשמו תישבע' (דברים ??).

כמובן, ישנם גם מקרים של פרשנות קרובה ואף זהה בין עדת קומראן לקראים, ולעיתים אף כנגד חז"ל. עם זאת, גישת הפירוש החופשית של כל קראי (כהמלצת ענן בן דוד: 'חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי'), מעלה סיכויים לאפשרויות מקריות כאלו. היות ורוב הקראים בימיי הביניים דגלו בחרמות קשות, כנראה נוכח תפיסתם את פשט החומש, נראה שזה בניגוד לעיקרון ביטול עונש המוות בקומראן, ולעידון הענישה הפלילית שחז"ל שאבו מהם. עם זאת, בקומראן היו עונשי סילוק מהעדה.

ממישור אחר, נראה שלכאורה יש קשר בין עדת קומראן לקראים, והוא מספרות גניזת קהיר בכלל, ומשלושת המגילות שבה בפרט. הקראים שלטו בעיר פוסטאט (חארת אל יהוד - קהיר העתיקה) שבמצרים עד במאה ה-14 (לאחר מכן השליטה עברה לרבנים), ולכן ההנחה שהקראים היווי את עיקר גניזת קהיר הקדומה. בגניזה זו נמצאו 4.5 מגילות קומראן (ברית דמשק, צוואת לוי הארמית, בן סירא, טוביה ו-3 מזמורי תהילים חדשים שאינם במגילות), וכך מתחזקת הסבירות כי אחד ממחנות עדת קומראן התגלגל לקרבת הקראים. אך מגילות אלו אפילו לא מוזכרות בספרות הקראית, כך עובדה זו מצביעה שבעלי שלושת מגילות אלו - לא היו קראים. ייתכן ואלו היו חסידים שנשארו כ'מחנה'.

בהקשר נמוך מכך, בגניזת קהיר נמצאו כ-7 נוסחי תרגומי מקרא בארמית, שלא היו ידועים עד אז ואצל חז"ל (תנאים - אמוראים), והשערתי שמקור חלקם במגילות קומראן (ראו על כך בפרק על התרגומים הירושלמיים). היות וחלק מתרגומים אלו נשמרו אצל רבנים, ולא אצל קראים, נראה שאין שום ספר שעבר מעדת קומראן לקראים, ובפרט לא מגניזת קהיר. יתרה מזו, באזכורים של קראים ראשונים הם מציינים את 'ספר צדוק'[823] ו'כת המערות'[824] כקבוצות חיצוניות לה, לא רק מחמת הזמן, אלא בעיקר הלכתית.

עם זאת, אחיזתם (ע"י אהרן בן משה בן אשר) בכתר ארם צובא,[825] מחזק את דמות חלקם כסופרים (במשמעות של בעלי מסורה) ודקדקנים.

כאמור לעיל, צדוקים-מאוחרים אלו פחות קרובים לעדת קומראן, היות והצדוקים-הראושנים היו חשמונאים, שלהם הלכות שונות קרובות ואף זהות לעדת קומראן, ואילו שלושת המחלוקות הפילוסופיות שמביא יוספוס על הצדוקים, כנראה מתייחסים רק לצדוקים-המאוחרים, מה גם חלקם עולים מהברית החדשה. יוצא שהצדוקים-המאוחרים אחזו רק בפשט התורה, ממש כמו הקראים. מאידך, רוב הקראים האמינו בעולם הבא ותחיית המתים, וקשה לדעת אם אימצו זאת מהאיסלאם או זו תובנתם מראשיתם.

יש לציין שהיו כתות קראיות כמו כת המשויה, שאנו לא יודעים עליהם הרבה, אך למשל לוח השנה שלהם היה שונה (חודש בן 30 יום), וייתכן ולכתות כאלו היו מסורות מעדת קומראן, אם כי גם אם כך, הרי שעוצבו/השתבשו ממקורן.

ט.     חיבור 'מסורת אבות' למגילות התקופה, והמעבר לתושב"ע וכתיבתה 

גרשם שלום ציין כי: 'ההלכה, לא כתולדות הספרות, אלא כחקר של בעיות: גושים שלמים של בעיות מונחים כאן כאבנים שאין להן הופכים',[826] ובזו הדרך הוסיפה פז: 'אחת החידות הגדולות במחקר ספרות חז"ל היא ההוכפה של ספרות מדרש סכולסטית עשירה, מתוחכמת ומגובשת הערוכה על סדר הפסוקים, המחולקת לבתי מדרש שונים, המורכבת ממירות של עשרות חכמים, והכוללת טכניקות הרמויטיות מפותחות ומשוכללות ומגוון רחב של מינוחים טכניים. האם מדובר בתוצר של תצהליך התפתחותי רציף או שמא מדובר על מין 'מפץ גדול', שינוי דרמטי ופתאומי שחל בדרכי המרדש בתקופה זו? ואולי מדובר בשילוב בין שתי האפשרויות הללו? במילים אחרות, מה היחס בין ספרות המדרש לפרשנות היהודית שקדמה לה?'.[827]

ואכן, גבר המלב"ים ערך לא פחות מ-613 הסברים לשיטת הפירוש וההלכה של חז"ל,[828] ובדורות האחרונים רבנים ניסו לסכם את מהותה של התושב"ע וליישב את הקשיים והסתירות שבה, [829] אך נתקלו בבעיות צורות שונות, ונדמה שאף העצימו את חוסר הסדר והמוסכמות. הסיבה העיקרית לכך היא שספרים אלו (זולת ברכיהו ליפשיץ ראו בפרק סקירת ספרים) חסרים השוואה יסודית ועמוקה למגילות קומראן, ובכך מדגלים על תקופה עקרונות ומקורות המסורות של ההגמוניות האנוניומיות שהם בונים עליהם בעצמם (ראו בפרק זיהוי עדת קומראן כסופרים וכו'), עד שהשערותיהם למקורות ההלכה ועיצובה שגויים מיסודם.

החלקים/שערים הבאים בספר עוסק בחלקים של ספרות חז"ל בהשוואה המצביעה שמקורם או שנבנו בהשפעת מגילות קומראן, אך הסדר הלוגי מורכב עד חידתי, קל וחומר כאשר מנסים לחבר ביניהן לסיכומים ומסקנות.

59.  כיצד עדת קומראן פסקה הלכה לאחר תום ההתגלות? כפי שמציינים חז"ל

שאלה גדולה זו (שבכותרת), היא המפתח להבנת ההבדל או הדימיון בין עדת קומראן לחז"ל.

האם עדת קומראן פירשו וחיקקו תקנותיהם רק בזכות התגלות של נבואה, או חלק מאלו גם רק מיכולת אנושית שכלית גבוהה – חוכמתם?[830]

אם אכן איגרת מקצת מעשה התורה חוברה מאוחר ע"י עדת קומראן, בתקופה שכבר פסקה ממנה ההתגלות, וסוגה ואופיה בלשון רבים מבטא זאת (שכבר אין בידם פסיקת נבואה כמו מגילות מורה הצדק - קבוצת מגילות 4), הרי שמגילה זו מהווה תשובה חותכת לכך. אך מכיוון שמגילה זו הינה איגרת שמיועדת לגורמי חוץ, ורוב ספרות עדת קומראן היא סודית שבה מצוינים עקרונות ההתגלות, מגילה זו הינה חריגה שאינה מלמדת על הכלל, לפחות במישור זה.

אך גם אם אין בידינו להכריע קושיה זו, עדיין השאלה רלוונטית לגבי המחנות שהמשיכו את עדת קומראן אחריה (כתֵרָאפּוֹיְטִים, איסיים ועוד כתות) – כיצד אלו פסקו הלכות חדשות שמתבקשות בענייני החיים ובספקות שלא הגיעה/היתה בידם מסורת מלאה?

והשאלה אפילו רלוונטית גם מחוץ לעדת קומראן והמחנות שאחריה, שהרי ההלכה והמסורות של עדת קומראן נפוצו בזרמים כתות וקבוצות רבות ושונות – וכיצד אלו אמורים לפסוק את הלכותיהם כאשר יש בידם חלקים וזכרונות שונים מעדת קומראן?

התשובות הסבירות לכך הן למעשה חלק מעקרונות הפסיקה של חז"ל, ובראשן: 'לא בשמיים היא... אחרי רבים להטות' (בבא מציעא נט' II), 'מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזניא, וחזניא כעמא וארעא' (סוטה מט'), 'עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה פ"ו [מהד' רטנר, עמ' 140]); 'מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת' (סוטה ט' ט', ובהרחבה בתמורה טו' II, תוספתא בבא קמא ח' 13), ועוד.

עם זאת (וכפי שינותח בהמשך), חז"ל הגזימו עם המדרשים בניסיונות להצדקת סמכותם ויצירתם ההלכתית, עד שגם בעקרונות זכות הפסיקה ישנן סתירות.

60.  החיבורים: בן סירא, גזירתא, מ' תענית ויחסם ל'מסורת האבות' עד לתושב"ע

החל מתקופת היווסדותה של עדת קומראן ועד תחילת הזוג הלל ושמאי שייסדו את חז"ל, קיימים מספר חיבורים חשובים שמעידים על אופי היתר הכתיבה וההלכה בתקופה זו של ה-200 שנה שלפה"ס. שלושה חיבורים קרובים לעדת קומראן/לצדוקים: ספר החוכמה של בן סירא (ראו עליו בפרק יחסו למורה הצדק), ספר גזירתא ההלכות הצדוקי, ומגילת תענית הפרושית לכאורה אך שעיקרה מסורות חשמונאים שהיו צדוקים. שני ספרים נוספים הם חריגים: משלי אחיקר שקדום במאות שנים (נמצא ביֵבּ שבמצרים) וספרי המקבים. ישנם עוד ספרים חיצוניים-דחויים שנכתבו בתקופה זו, אך בשל דחייתם, אינם נכללים כאן.

ספרות זו מלמדת שלפחות בישראל נשמרה כתיבת הקודש לסופרים ולכוהנים – כפי שאכן עדת קומראן כתבה את קבוצות המגילות 4 ו-5, והעם כיבד זאת ואסר על עצמו לכתוב כתבי קודש שאינם התנ"ך: 'אמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כותבי הלכות כשורפי התורה, והלמד מהן אינו נוטל שכר' (גיטין ס' II); 'דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב... ואי אתה כותב הלכות' (תמורה יד' II), ייתכן כך ניבא דניאל ט' 24: 'וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא'. במצרים ההשפעות ההלניסטיות על היהודים היו היכרות כבר בתקופה התלמית, וכן המשיכו עד למרד התפוצות, בעוד בישראל ההתיוונות אבדה עם נצחונות החשמונאים (אם כי חזרה בהשפעות שונות מימי הורדוס.

בתקופה זו הפרושים-הראשונים שמוזכרים מתחילת התקופה החשמונאית, לא העבירו מסורת מסודרת מקיפה ורחבה,[831] לא בכתב ולא בעל-פה. עיקר מסורותיהם הם דרשות מוסר בודדות לכל אחד, וגם באלו הועתקות מבן סירא (על בן סירא ראו בפרק עליו).

ומדוע הפרושים בסוף המאה השנייה ובמהלך המאה הראשונה לפה"ס אסרו על כתיבתם תורתם (גיטין ס' II; תמורה יד' II)? לכך שלוש סיבות:

• הראשונה כי הם ידעו וכיבדו את זכות הפסיקה והכתיבה הבלעדית לכוהנים סופרים זקנים ראשנים והכנסת הגדולה – ראו זיהויים כעדת קומראן בפרק בעניין.
• שנית כי לא היתה להם ממש תורה רחבה ומקיפה, כך שלא היה ראוי ורציני לכתוב קטעי הלכות מפוזרות וחדשות (מתח כזה עלה גם בתחילת האיסלאם[832]). המשנה חוברה כמה דורות לאחר מכן (מדרשי התנאים/הלכה אף מאוחר יותר), ובתקופה זו (200 השנים שלפני הספירה), יש ביד הפרושים מעט מנהגים שעיקרם היה הנוהג של אפרים-דורשי החלקות המתיוונים ועם הארץ שהושפע מהם והקל בהלכה (זהו "מסורת האבות" לעיל. אף רוב מסורות אלו היו מוסר ולא הלכה. בהמשך חסידי-התנאים הביאו מסורות מעדת קומראן והאיסיים – ראו חלק/שער בעניין).
• כתיבת הקודש היא בלשון וסגנון מקראי. הגות אנוש היא לשון חכמים. השוני והפער הינם מהות הכתיבה מול הדרישה בע"פ. ישנם חיבורים עתיקים שבהם דברי תורה, אך רובם אגרות, כמו: כתבי יב, ממ"ת ומכתבי בר כוכבא. עם זאת, אפשר שממ"ת מהווה סגנון מקשר ומבר בין שני הלשונות והסגנונות – ראו בפרק בעניין.

כנגד איסור הכתיבה של הפרושים והעם, הפרושים ביקשו להישען על מסורות שהיו מקובלים בידם מזה דורות, ולדעתי רובם מסורות שהטמיעו אפרים-דורשי החלקות ואף קודמיהם שלא ידעו על הלכת עדת קומראן, שהחזירה עטרה ליושנה. הביטוי שהפרושים ציינו להישענות זו היה 'מסורת אבות' (יוספוס, פילון ובברית החדשה).[833] מושג כללי ומופשט זה מתאים גם לעדת קומראן ולצדוקים, שכן לכולם היו מסורות קדומות שביקשו להישען עליהן. יתרה מזו, ביטוי זה רווח כבר לפני כן בספרי המקבים. אם לכולם היתה מסורת שנוספת על התנ"ך, מה אם כן מבדיל בין 'מסורת אבות' של הפרושים לכל השאר? התשובה פשוטה – 'מסורת האבות' של הפרושים (שמקורה באפרים-דורשי החלקות) סותרת את הפשט, וכל השאר אינם סותרים במסורותיהם את 'מסורת האבות'. בתוך הגדרת הפשט הזו נכללים מסורות של הפרושים שקיבלו מאפרים-דורשי החלקות מתקופת ההתיוונות בשנים שלפני בית חשמונאי, ואלו התקבעו בישראל – ומנוגדים לפשט התורה ולהלכת עדת קומראן, ביניהם מנהגים פסולים של הקלות מהותיות בדיני התורה, לצד מנהגים הלניסטים וזרים. עיקרם בדיני טהרה נשים ולוח השנה (כמפורט בפרקים בעניינים אלו).

כאמור בספר זה, דורות לפני כן התחילה עדת קומראן בכתיבת קודש שכוללת מגוון תורות, וכן שימור תורות ומגילות עתיקות שהגיע לידיה (קבוצות מגילות 3-1). בפרק כל ספרי החשמונאים הוסבר גם על סיבת כתיבת החשמונאים והפסקתם מאז התאחדותם עם עדת קומראן.

להלן ארבעה מקורות המצביעים על מסורות אבות שרווחו בתחילת המאה השנייה לפנה"ס, וכולם בעדת קומראן/צדוקים:

• ספרו של בן סירא שייחוסו לעדת קומראן מוכח נוכח שימוש כקאנוני/מקודש (ראו בפרק על בן סירא וקרבתו למורה הצדק), לצד אזכורו את חנוך (שגם נודה ראו בפרק 'עוקרי ההרים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון, נח, משה רבינו ואליהו הנביא') ובני צדוק הכוהנים.
• מסורת הפרושים הסדורה הראשונה, שהיא שבח לשימור (ספר זיכרון) ניצחונות החשמונאים – מגילת תענית.[834] לצידה מסורת של מצוה כמדברי סופרים[835] - (הדלקת נרות) חנוכה.[836] כיוון שרוב מסורות מ' תענית הם של (ועל) החשמונאים, וכיוון שרוב החשמונאים היו צדוקים (אמנם בספק לגבי הדור הראשון והדור האחרון), הרי שהתנאים אוחזים במסורת צדוקית ברובה, לפחות במגילתם זו. והנה, מגילה פרושית זו קרובה גם לשלוש מהמגילות התיעודיות (מכונות טקסטים כרוניסטיים: 331Q4 - 333Q4, 4Q468e) שמציינות משמרות כהונה ואירועים היסטוריים הדומים למגילת תענית[837], ולכן מייקל וייז/ג'ון קולינס כינה אותן: 'כרוניקה חשמונאית'.[838] אומנם מגילת תענית כוללת עשרה ימים (מתוך 35) של ניצחונות (כביכול) של הפרושים על הצדוקים, אך חלקם נוספו במובהק בתקופה מאוחרת נגד הורדוס ובדור החורבן.[839]
• הפרושים מספרים שהצדוקים אחזו בספר 'גזירתא' (מגילת תענית פ"ד, י' בארבעה בתמוז). כנראה אפילו מסורות "ספר גזרות" צדוקי זה עברו והתקבלו בחז"ל: 'אלו הן הנהרגין... הנשרפין... הנסקלין... הנחנקין... אלו הן הלוקין' (מסכתות סנהדרין ומכות), וזאת במיוחד כאשר במשניות אלו הלכות אלו נזכרות באנונימיות ובאחידות (ללא דעות חולקות). ייתכן וספר זה מעיד את המשך הסירוב ל'ספר התורה שנית' – ראו פרק בעניין, לצד הגרסאות השונות לדברים יז' 10: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת' (מגילת המקדש נו' 3-4) - 'אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם' (ספרי דברים קנד'[840]). בכל אופן, ספר זה מתאים לביטוי 'מסורת אבות' ומאשרר שדווקא הצדוקים לא נדרשו לאסמכתא מקראית להוכחת מסורתם בויכוחיהם עם שמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי (ראו בפרק עליהם). מאידך שיר השירים רבה א' 2 מביא מסורת דומה.[841] אך עדיין אסרו: 'אף הקורא בספרים החיצונים תנא בספרי צדוקים' (סנהדרין ק' II). מהו ספר הצדוקים החיצוני? הלא גזירתא, ספרם של הצדוקים המתואר בסכוליון למ' תענית כבר נשרף!
• יוספוס מספר שאנטיוכוס השלישי הורה בתחילת המאה השנייה בקירוב על הלכות: 'ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר... ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים... גם אסור להכניס את העורות [של אלה]... רק בהמות המקובלות [על היהודים] מאבותיהם...' (תעודת כתב זכויות שמציין יוספוס פלביוס בקדמוניות היהודים יב' 145 – 146 [כרך ג', עמ' 47]), כנראה לפי מגילת המקדש מז'-מח' (אם כי הלכות איסור הכנסת עורות טמאים וכלבים יש גם בממ"ת, ותרנגולים בחז"ל, אך אלו מאוחרים יותר).

היות וכל ספרים אלו אינם מבית היוצר של חז"ל (כולל מגילת תענית שמקורה חשמונאי-צדוקי), הפרושים וחז"ל אחריהם פסלו ונידו את הספרים של ההגמוניות והכתות אחרים שאינם בטוחים במהימנותם, או אף רק בשל מחלוקותיהם הפוליטיות-דתיות. נידויים נוספים ביצעו חז"ל נגד כמה מגיבורי המקרא, כפי שמובא בפרק 'עוקרי ההרים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון, נח, משה רבינו ואליהו הנביא'.

יש לציין כי כל החיבורים האלו הם חיבורים אנושיים (שלא מיוחסת לנבואה), והשניים הראשונים אף הוספה הקדושה של ציטוט כמבין הכתובים ("משולש בכתובים", "דיכתיב"). ייתכן ומגילות אלו אינן כתבי קודש, ולכן מותרות בכתיבת אנוש לפי עדת קומראן וגם הפרושים חז"ל. אגרות של פנייה ובקשות מידע נשלחו בתנ"ך, מיב לכוהני ירושלים והשומרון, ואפילו מכתבי בר כוכבא. אך אם אלו מגילות קודש, ובכל אופן כנראה השפעתן העלתה את המודעות וניסיונות השפעת הדת בשלטון ובציבור.

ואכן לעדת קומראן היו מסורות רבות קדומות, החל מחנוך והקדמונים (ראו פרק בעניין), ממשיך לאבות והשבטים, עובר למגילות נוספות למתן תורה – שאלו מתקשרות עם 2 ביטויים נוספים של חז"ל: 'הלכה למשה מסיני' וכן 'כך מקובלני מבית אבי', ממשיך בנבואות נוספים וגנוזות (ראו קבוצת מגילות 3 של חורבן בית 1) וכן מסורות רבות חדשות ומשוחזרות של מורה הצדק. על בעלי מסורות אלו חז"ל מתייחסים בכבוד להגמוניות אנונימיות לסופרים, ראשונים, זקנים, הכנסת הגדולה ועוד (ראו פרק בענין). חז”ל טוענים שקיבלו את רוב מסורותיהם בעל-פה ממתן תורה[842] (תחילה כונו ע”י יוספוס: 'מסורת אבות'[843]). סימוכין לתושב”ע תואמת לסימוכין של היובלים:[844] 'על-פי' משמות לד' 27 ודברים יז' 11: כאמור בסכוליון למסכת תענית: 'שהיו ביתוסין כותבין הלכות בספר, ואדם שואל, ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: 'על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל' (שמות לד' 27);[845] 'על פי התורה אשר יורוך' וגו' (דברים יז' 11)?! מלמד שאין כותבין בספר' (כ'י אוקספורד, מהד' נעם, עמ' 206[846]). בהמשך ציינו: 'אפילו מרים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם' (ספרי דברים קנד'). לעומת זאת, הפסוק במגילת המקדש נו' 3-4 מורחב: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת'[847] (וראו את התרגום המיוחס ליונתן למילים 'על פי הדבר' ששמר על מסורת זו: 'על מימר הלכת אוריתא').

עם זאת, אחד ההבדלים המהותיים בין המסורות הקדומות של עדת קומראן לחז"ל, היא טענת רצף המסורות: עדת קומראן טוענת שלא היה רצף של מסורת ותורה מאז תקופת השופטים ועד לימי צדוק הכוהן שקיבל חלק מהתורה הכתובה (ראו בפרק 'השכחה הראשונה' לעיל), בעיקר להשבת התורה ע"י מורה הצדק. כך אינם מחדשים את רוב ההלכה, אלא מחזירה את התורה שאבדה, לצד כמה גילויים חדשים. לעומתם חז"ל טענו שהיה רצף של התורה, אם כי במקומות שונים מודים שלא היתה תורה בתקופות בית ראשון בעיקר, וטעו לגבי התקופה הפרסית, ופועל יוצא שלא היה רצף בתקופה זו (על כך ראו בפרק 'גאולת בית שני בין 70 ל-490' לעיל).

בעקבות ההיתר הכתיבה של עדת קומראן והמחנות, גם הכתות בסוף בית שני חיברו ספרי הלכה – כאמור ספרי המקבים וגזירתא של הצדוקים, שנבעו גם מהצורך לשמר את מסורות התורה וההלכה שעדת קומראן לא הנגישה או ושחלקם היו במחלוקת או בפער בין הלכת הכוהנים לעם. האחרונים שהתחילו לכתוב היו התנאים,[848] לאחר שהלל ושמאי ביטלו הפרושים את איסור הכתיבה.[849] מדוע 'מסורת אבות' הוחלפה למונח 'תורה שבעל פה'?   לכך שלוש סיבות:

• רוב מסורות עדת קומראן סודיות, ואכן רק בשלבים רוב המסורות הגיעו לחז"ל – יחד עם המעבר מהפרושים לחז"ל שכלל את החסידים והמהפכים הפוליטיים והדתיים בין הורדוס לחורבן הבית
• חז"ל סברו תחילה כפרושים – שאסור לכתוב את המסורות המשלימות לתנ"ך, כיוון שאינם הכוהנים הסופרים וכו' (ראו בסיבה הראשונה לעיל ופרק בעניין).
• חלק ניכר מהתושב"ע אינה כבר 'מסורת אבות' שקיבלו, אלא יצירה חדשה של התנאים בני התקופה. אמנם התחיל בגישה זו כבר שמעון בן שטח, אך זאת בכדי להצדיק את את דעותיו וטענותיו על פסוקי המקרא ולהקנות לעצמו כוח נגד דעות וכתות אחרות (על כך ראו בפרק 'התגברות עוֹקֵר הָרִים על סִינָי')

סיבה נוספת שגם מסכמת את הפרק הקודם, היא אופי הכתיבה האנושית ללא התגלות נבואית ורוח הקודש, שייתכן והיא מאפיינת את קבוצת המגילות ה-5 והאחרונה של עדת קומראן, שחוברה בסוף התקופה החשמונאית עד תחילת ימי הורדוס:

• ה'מגילות התיעודיות': מציינות שמות דמויות פוליטיות:[850] 'ברכה לשלום יונתן המלך'; שלומציון (331Q4, קטע 1 ב', 7); הורקנוס (332Q4, קטע 2, 6), אמליוס (333Q4, קטע 1, 4 ו-8 מזוהה כאיש הצבא הרומי Aemilius Sacurus שפומפיוס מינה כנציב סוריה מיד לאחר כיבוש ארץ-ישראל בשנת 63 לפה”ס), פוטליאיס, '{יוסף בן קומ]דיוס' (4Q348). ציון שמות אלו קורה כנראה נוכח חלוף פחדם של עדת קומראן כקבוצה נרדפת ע"י המתייוונים וממשיכי דרכם, ואילו בשעה זו הם אהודים וקרובים לשלטון החשמונאי עד הורדוס.
• איגרת מקצת מעשה התורה ומגילת 'מחלוקות': ראו עליהן בפרק בעניינן.

61.  החלל התורני ותחילת הכתיבה של חז"ל בצורה שונה: 'שכחום חזרו ויסדום'

עד לאמצע בית שני היו הכוהנים בעלי התורה-הוראה והשפיטה בישראל.[851] מצב זה התערער נוכח הכוהנים המתיוונים, ושוב בסוף התקופה החשמונאית עת עלו הפרושים לצד מהפכות הורדוס.

עדת קומראן קיבלה וחידשה מסורות כוהני בית צדוק וסופרי התורה, כאשר היא נושאת בכתר בעלי המסורה כשבידם מסורות התנ"ך (ראו לעיל בפרק העדויות לבעלי המסורה: נוסחי המקרא), ומבין חמשת נוסחי של המקרא, חז"ל חידשו את הנוסח הארמי – שמקורו בנוסחי המקרא ממגילות קומראן ושרדו ממנו רק קטעים מספרי ויקרא ואיוב. עם זאת, במגילות קומראן יש ספרות בארמית בעיקר מהקדמונים (קבוצה 1) וחורבן בית ראשון (קבוצה 3).[852]

עם זאת, שפת הכתיבה הכיתתית (קבוצות 5-4) של עדת קומראן היא במובהק בעברית, וכך גם בן סירא (ראו שני פרקים בעניינו).

לעומתה, חז"ל דיברו בעיקר ארמית, כאשר היא שפת החיבור הראשון של הפרושים, מגילת תענית. על כן, עלה הביקוש לתרגום התורה לשפת העם המדוברת - הארמית, ואיתו גם רוב המסורות המרחיבות (פירושים) הנלוות לתרגום מילולי מצומצם. עם זאת, את המשנה הקפידו לדרוש ולכתוב בעברית – כנראה ממסורות אלו של עדת קומראן. אך המשנה היא חלק ממגוון מסורות של התנאים, שרובן בשפה הארמית, זולת כמובן המשנה – וכנראה זהו ניסיון שימור מסורת עדת קומראן.

החיבור העיקרי של חז"ל שמהווה פירוש ומסורות הוא התרגום לתנ"ך, שלמה כשר סיכם בכרך כד' בספרו 'תורה שלמה' את מקורות חז"ל המחשיבות את התרגום הארמי כעיקר התושב"ע.[853] להלן הסיפור של שחזור התרגום הארמית לפי מגילה ג' א': 'אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה - אונקלוס[854] הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע; תרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו, מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה; יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם!? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל[855]! ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים[856] - יצתה בת קול ואמרה לו: דייך! מאי טעמא? משום דאית ביה קץ משיח. ותרגום של תורה, אונקלוס הגר אמרו? והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב "וַיִּקְראו בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל[857] וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא": "וַיִּקְראו בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים" - זה מקרא; "מְפֹרָשׁ" - זה תרגום[858]; "וְשׂוֹם שֶׂכֶל" - אלו הפסוקין; "וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" - אלו פיסקי טעמים, ואמרי לה אלו המסורת'? שכחום וחזרו ויסדום'.[859]

דקדוקה של עדת קומראן ברזי השפה העברית הגבוהה ובחידושיים לשוניים וסגנונות שטרם הכרנו, מעידים על הפער מול שפת דיבור החול בארמית של עמ"י וחז"ל, ועל כך גם הטיפה: 'ואהיה איש ריב למליצי תעות ו̇ב֯ע֯ל֯ [מדנ]ים לכול חוזי נכוחות, ואהיה לרוח קנאה לנגד כל דורשי חל[קות‏] ‏[וכול‏ ]א֯נ̇שי רמיה עלי יהמו כקול המון מים רבים. ומזמות בליעל‏ [כול‏] מ֯ח֯ש֯בותם ויהפוכו לשוחה חיי גבר אשר הכינותה בפי ותלמד‏{נׅׄ}ו בינה שמתה בלבבו לפתוח מקור דעת לכול מבינים. וימירום בערול שפה ולשון אחרת לעם לא בינות להלבט במשגתם... אודכה אדוני כי האירותה פני לבריכתה.. [בכל לב] אדורשכה.. והמה עמכה‏ [התעו‏] באמ֯[רים‏] ובדברים החליקו למו ומליצי רמיה התעום וילבטו בלא בינה.. והמה מליצי כזב וחוזי רמיה זממו עלי‏ בליעל להמיר תורתכה אשר שננתה בלבבי בחלקות לעמכה.. ועם שרירות לבם יתורו וידרשוכה בגלולים ומכשול עוונם שמו לנגד פניהם ויבאו לדורשכה מפי נביאי כזב מפותי תעות והם בל[ו]ע֯ג שפה ולשון אחרת ידברו לעמך להולל ברמיה כול מעשיהם' (הודיות היחד י' 19-15, יב' 17-5).[860]

סיפור זה מעיד כי היות ועדת קומראן התבודדה כשבידיה רוב מגילות ומסורות התורה, ובפרט כשבידיה נוסח המקרא בארמית – חז"ל החליטו לנסות לשחזר את התרגום הארמי.

מדרש הודאה זה מאפיין בדייקנות תמציתית את גלגול המסורת מעדת קומראן, הטמנתה את רוב מגילות במערות, וחידוש המסורות על ידי התנאים[861] - כמה דורות מאוחר יותר בנוסח הספרותי שלהם, ולכן מחויב להיות שונה. בעוד שני אזכורים בהם צוין ביטוי חשוב זה: 'שכחום חזרו ויסדום' (שבת קד'; יומא פ'), גם עולה עיקרון חידוש הכתיבה – וזאת בעקבות הפסקת הנבואה – שהיא מכוונת לעדת קומראן באנונימיות והקושי בגלגולי הדורות עם התהפוכות הדתיות והפוליטיות.

מכתיבה ראשונה/שנייה (ייתכן ומגילת תענית לפני כן ראו לקמן) זו של תרגום (רוב) התנ"ך בארמית, נפתחה הדלת ורשות הכתיבה גם אצל הפרושים (קדמו להם ספרי החשמונאים, והצדוקים את גזירתא[862]) בהתרתם את האיסור המקראי שנשמר עד אז בקנאות: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' (דברים יג' 1; ובדומה: דברים ד' 2; משלי ל' 6).

לאחר שכבר הותר איסור הכתיבה, חז"ל יצרו ושכלולו את ההלכה בשבילים רבים ושונים שמורכבים מלתמצם כאן (וראו בפרק על התגברות עוֹקֵר הָרִים על סִינָי). יצירה חדשה זו, היא 'המדרש היוצר', הביאה נוסף וכיוונים חדשים ולהלכה שלא היתה בידם, לפי צרכי הדור וענייני השעה. נביא דוגמה אחת של נוסח ברכת הלבנה שנכתבה בשלב מאוחר, כאשר באזור אחר?? היו עדיין נוהגים לומר 'ברוך מחדש חודשים'.

62.  מונחי ההלכה והפסיקה שחז"ל העתיקו מכת היחד

הסדר ההלכתי של מגילות קומראן דומה לסדר המקראי: כנספח לסיפור רלוונטי או בהקשר מסוים להלכות אחרות. מיוחדת היא מגילת המקדש שבה סדרי דיני התורה שהתפצלו לחומש, מספר מגילות שהתייחדו לנושא אחד (בעיקר בענייני טהרה ותפילה), ולעיתים ישנן כותרות לנושאים הלכתיים במגילות, כגון: 'על השהת לשמרה כמשפטה (ב"ד י' 14 ראו ניתוח לעיל); על הטהר במים (ב"ד י' 10 ראו ניתו לעיל); על שבועת האשה (ב"ד טז' 10); 'על כסף הערכים' (159Q4 קטע 1 טור ב' ש' 6 [קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 24]). לחז"ל כידוע ששה סדרי משנה, אך ההלכה רחבה הרבה יותר: לנושאים מסוימים אין מסכת מסוימת, עניינים מסוימים נכללים במסכתאות אחרות, ומדרשי ההלכה כוללים מסורות שאינם במשניות.

להלן דוגמאות למונחים הלכתיים - מטבעות לשון של התורה (הכתובה) הנוספת של עדת קומראן, או במילים אחרות, המינוח ההלכתי במגילות:[863]

• יסורים: ב"ד ז' 9-5, סרך היחד ג' 6-5.
• 'ככתוב': דוקטורט של יקיר פז[864].
• מדרש/דרישה: ב"ד ו' 11-1; סרך היחד ה' 1 (חלק מכתבי היד), 12-7, ו' 7-6. שיטת דרישת הפסוקים הרווחת של התנאים היא במטבעות הלשון 'מלמד' (700 פעם) ו'מגיד' (400 פעם), והן כהמשך לביטוי העיקרי במגילות מורה הצדק: 'פשרו'.
• מונחים מספרות חז"ל בממ"ת: המונח 'מעשה' (פעמיים בממ"ת) הוא המונח הקדום ל'הלכה'[865], 'ראוי להיזהר' – 'חומרא', 'גב'.[866]
• מצוה: ב"ד ז' 4-3, סרך היחד ח' 18-17.
• משפט: ב"ד יב' 20-19, יד' 8-6, כ' 30-27, 31; סרך היחד ח' 26-24, ט' 15.
• משפטים ראשונים[867]: ב"ד כ' 31, סרך היחד ט' 11-10.
• סרך: נפוצה במה"מ והסרכים.

מונחי פירוש ופסיקה אלו קרובים למונחים של ספרות התנאים.

עיקרון הלכתי מעניין של חז"ל הוא 'בדיעבד' (המונח 'בדיעבד' משמש לשונית להכשרה לאחר מעשה, אך מקובל להשתמש בו גם לאפשרות שנייה מקלה ופחות עדיפה – כפי שבעסקינן). שלושה כאלו נמצאו כבר במגילות, ולהלן דוגמה לאחת מהן, אך במשמעות של אפשרות משנית, ולא לשונית – כלאחר מעשה: בפרגמנט 2 במגילת טהרות א' (4Q274, 4QTohorot A, (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 213): '[וכול]֯ הנוגע בשכבת הזרע מאדם עד כול כלי יטבול והנושא אות̇ו̇ [יטב]ו֯ל והבגד אשר תהיה עליו והכלי אשר ישאנה יטבול ‏[במי]ם֯', ולאחר מכן מציינת אפשרות לטהרה יותר מקלה כאופציה משנית: 'ואמ במחנה יהיה איש אשר לוא השי̇גה ידו ורח֯[ץ] ‏[ולבש כו]ל הב̇גד̇ אשר לוא נגעה בו. רק אל יג̇ע̇ בו את לחמו'. והנה, גם חז"ל מסרו (בין יתר הדעות) הלכות זהות: 'עזרא לא תיקן תקנה קבועה בכל דיני בעל קרי, אלא עזרא תקן לבריא המרגיל שחייב לטבול בארבעים סאה, ובריא הרואה קרי לאונסו - די לו בתשעה קבין' (ברכות כב' ב'); 'אמר רבי ינאי. שמעתי שמקילין ומחמירין בה. שמעתי שמקילים ומחמירים בה. וכל המחמיר בה מאריך ימים בטובה' (ירושלמי פ"ג  ה"ד, כז' ע"ג).[868] עיקרון שמבדיל בין שתי הקבוצות: עדת קומראן מורכבת מכוהני בני צדוק שמהותם להתקדש, והלכתם הכיתתית פונה תחילה לעצמם. לעומת זאת חז"ל פונים לעם, וההלכה לעם יכולה להיות על הצד המקל: 'אין גוזרין גזירה על הצבור, אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה' (עבודה זרה לו'). בדיעבד נוסף (או יותר נכון באפשרות שנייה): ברית דמשק יג' 7-4: 'ואם משפט לתורת נגע יהיה באיש ובא הכהן ועמד במחנה והבינו המבקר בפרוש התורה̇‏. ואם פתי הוא - הוא יסגירנו, כי להם המשפט‏'. הספרא לויקרא יג' דורש זאת מלשון הפסוק או אל אחד מבניו הכהנים 'ואף כהן בעל מום או שוטה', ומשנה נגעים יב' ה' קובעת שאפילו בן לוי או ישראל תלמיד חכם אינו רשאי להורות פסק מוחלטת בתחום זה. אולי מכאן נאמר: 'ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול' (משנה הוריות ג' ח'). מפתיע.

63.  דוגמאות לתחומי מסורות שעברו מעדת קומראן לחז"ל: תפילה, שבת, נישואין, בעל קרי

בהמשך לדוגמאות בפרק 'מונחי ההלכה והפסיקה שחז"ל העתיקו מכת היחד' ולדוגמאות בפרק 'הלכות מחסידי-התנאים', נעמוד כאן על כהמ תחומי הלכה (על האגדה ראו בפרק בעניין) רחבים שבהם ניכרת הקבלה והשמירה (העתקה) של מסורות מעדת קומראן לחז"ל:

עדת קומראן ייסדה את תפילת הקבע לציבור במקום הקורבנות,[869] במגוון עצום של תפילות מזמורים וברכות שחלקם התקבלו בחז"ל וחלקן לא הכרנו, כגון:

• ברכות תפילת העמידה (18) קרובות לבן סירא נא', סרך  היחד יא' 15, מגילת יג' 20 יח' 14, יט' 29, מגילה 4Q284 ב' 5.
• מגילות ליטורגיות של תפילה שכללו פרקים נבחרים כמו עשרת הדיברות ו'שמע ישראל' – כפי שחז"ל מעידים שכך היתה התפילה בימי הבית[870] (פפריוס נאש ממצרים גם משמר שילוב שתי פרשיות אלו).
• חנוך לט' 13-12 מביא את ה'קדושה' שנכנסה לחזרת הש"ץ בתפילת 18/העמידה ועוד תפילות.[871]
• מגילת 'דברי המאורות' (4Q503-6) הינה תפילה לזריחה ושקיעה.
• תפילות למועדים וחגים נמצאו: לחודש הראשון - 4Q503, ליום הכיפורים 4Q508 2 2-6.
• ברכת המזון: לפני האכילה (נהנין[872]) על הלחם והיין בסרך היחד ו' 4-6, י' 15-13.
• שירה מיסטית ומאגית (כולל שמות שדים ולילית), שירות מלאכים ותיאור תפקידיהם, תפילות לחש נגד מזיקים[873] (מלאכים ותפילות כאלו רווחים בסיפורי הקדמונים, בטוביה ובמגילות הכיתתיות)
• 'חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם' (ברכות ה' א'),[874] ו'אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות' (ברכות לג'), 'תפילין הלכה למשה מסיני' (מנחות לה׳).[875]
• מאות מגילות תפילה שונות, לפי מזמור 11Q5 (11QPs-a) כז' 10 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 355), ספר תהילים כולל 4,050 מזמורים למחזור שמיטה (ואכן נמצאו מאות מזמורים שקשה לשייכם)!
• עשרה אנשים למניין (סרך היחד ב' 22, ועוד).

על התפילה יש להוסיף את ראשית בתי הכנסת – ראו עליהם בפרק לוח השנה.

הלכות שבת הוא תחום מובהק של קרבה בין עדת קומראן לחז"ל,[876] ולהלן חלק מההלכות המשותפות: זמן כניסת השבת, משא ומתן, דיבור בענייני חול, עבודה בשדה, הליכה מחוץ לעיר, בישול והכנת אוכל, שאיבה, עבודת נוכרי, איסור הוצאת רכוש, הוצאה[877] ובפרט היונק (שהגדירוהו תקנה), עבד ושכיר, יילוד בהמה, הקמת בהמה שנפלה לבור, מקום השביתה, אדם שנפל לבור, איסור ניגון, כלי טוח. ובהכללה נאמר שבית שמאי מתווכים בתחום זה[878] (לצד תחום הטהרה) להקלה היחסית של חז"ל מצד בית הלל, וחסידי-חז"ל הקפידו והחמירו עליהם יותר מהתנאים.[879] 'איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת' (שבת ו' ב'; צו' ב'), שהיא מספור ושיעור בתפקיד סופר לפי הירושלמי שקלים ה'.[880] ההנחה שמסורת זו הגיעה טרם או במהלך עריכת משנה מסכת שבת, שכן היא משובצת רק באמצעה (פרק ז' משנה ב'), ואילו היתה נאמרת אחריה – לא היה בה כל צורך וחידוש (לעומת זאת ההשוואה למלאכות המקדש הינה מאוחרת והיא חידוש מדרשי שאינו מההלכה הקדומה). העדות על החסידים הראשונים למשגל ברביעי כנראה כדי להימנע מטומאה בשבת (בבלי נידה לח'),[881] יחד עם גזרת אכילת שום בערבי שבתות (???) כנראה להרחקה מריח הפה (הבבלי בבוא קמא פב' הביא טעם הפוך), תואמות להלכת עדת קומראן (נראה שלא יבואו לטומאה בשבת לפי היובלים נ' 8) ונגד דעת שאר התנאים. הסיפור על החסיד בויקרא רבא לד׳ 16 ?? תואם להלכה בברית דמשק י' 20: 'אל יתהלך איש בשדה לעשות את עבודת חפצו', וכנראה חומה בגובה 1 מטר שהיתה בין היישוב קומראן לעין פשחה היא "תחום השבת", כשם שכזו נמצאה בכתובת 'תחום גזר' מהמאה ה-2 לפה"ס.[882]

מוקצה: מקורה של ההמשגה הנפוצה בחז"ל "אינו מן המוכן" שהתפתחה למושג מוקצה, מגיע מיובלים נ' 9 וברית דמשק י' 23-22. בעוד חז"ל מתארים את הלכות שבת כ'הררים התלויין בשערה' (חגיגה פ"א מ"ח[883]), בברית דמשק ג' 13-15 המקור מיובלים והתגלות: 'ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל‏ שבתות קדשו ומועדי כבודו', ונושא זה נפתח בכותרת: 'על הש[ב]ת לשמרה כמשפטה' (י' 8), שמהותה - מסכת 'שבת'. מרתק לראות כי ישנה אפילו התאמה בחלק מרצף ההלכות הפנימי בין הנושאים.[884] דוגמא לעיקרון שמאות הלכות תלויות בו – 'מן המוכן' בהמשגה של חז"ל ל"מוקצה": 'ולא תעשו ביום השבת כל מלאכה כי אם לאכול ולשתות מן המוכן ביום הששי ולנוח ולשבות מכל מלאכה ביום הזה, ולברך את יי אלוהיכם אשר נתן לכם יום שמחה וקדוש' (היובלים נ' 9); 'אל יאכל איש ביום השבת כי אם מן המוכן ומן האובד בשדה' (ברית דמשק י' 23-22) – ובחז"ל מלבד הההלכה הזהה בשמה לעניניי אוכל, הורחבה ל: 'זה הכלל כל שהוא מן המוכן מטלטלין אותו וכל שאינו מן המוכן אין מטלטלין אותן' (תוספתא שבת יד' ח'), כאשר: 'בראשונה היו כל הכלים ניטלין בשבת. כיון שנחשדו להיות מחללין ימים טובים ושבתות. הדא היא דכתיב (נחמיה יג') בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת ועומסים על החמורים וגו'. ואסרו להן הכל. כיון שנגדרו היו מתירין להן והולכין עד שהתירו להן את הכל' (ירושלמי פ"יז מ"א, פב; מקבילות בתוספתא פ"יד מ"א; בבלי קכג' ב'), ואכן ישנן ספקות באשר להיתרי הכלים בעדת קומראן.[885] דיוני חז"ל על הלכה מרכזית זו התרחבה לתחומים שונים - שכן הגדרת חפץ קובעת את דינו ההלכתי הזה, והיא ממחישה את תהליך הקודיפיקציה של חז"ל מההלכה הקדומה של בית שני.

הלכות הנישואין מפורטות לראשונה בספר טוביה ז', ואכן הוא קרוב ולכן מקור לרוב הלכות הנישואין שבחז"ל (מסכת קידושין), ואפילו זהה מטבע הלשון המפורסם והמשומש עד היום: 'כדת משה וישראל' (ו' 13; ז' 13, 14[886]). בפרק על הצדוקים ?? יצויין כי הם התנגדו למסורת זו, למרות שטוביה היה ספר חיצוני.

כותרות ודינים קרובים אלו בין הספרויות, לצד מסורות רבות שקיימות במגילות שלא הכרנו עד מציאתן, ועוד שחלקן בכמות בלתי ידועה שלא שרדו, מחזקות את מסורת ההולמת של חז"ל על שכחת מסורות כאלו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א'). ואכן, מסורות כברייתות ותוספתות שצוינו בתלמוד מחזקות טענה זו.

טהרת בעל קרי:[887]  מגילת טהרות א' (4Q274, 4QTohorot A) פרגמנט 2 מפרטת הלכות בנוגע לטהרת בעל הקרי:

'1) ‏יא[וכל ואחר אש]ר֯ יזו עלי̇ו̇ את֯‏ הרישונה ירח̇ץ ויכבס טרם ישנ[ה 2) ואם יח]ו̇ל עליו השביעי ביומ ה֯שבת֯ אל יז בשבת כי 3) ‏[אמר שמור] את יום ה֯שבת רק אל יגע בטהרה עד אשר ישנה. 4) [וכול]֯ הנוגע בשכבת הזרע מאדם עד כול כלי יטבול והנושא אות̇ו̇ 5) [יטבו?]֯ל והבגד אשר תהיה עליו והכלי אשר ישאנה יטבול 6) ‏[במי]ם֯. ואמ במחנה יהיה איש אשר לוא השי̇גה ידו[888] ורח֯[ץ] ‏7) [ולבש כו]ל הב̇גד̇ אשר לוא נגעה בו. רק אל יג̇ע̇ בו את לחמו. והנו̇ג֯[ע] 8) ‏[בזב במשכ]ב֯[ו ובמ]ו֯שבו אמ לוא נגע בו ב֯[גדו ורחץ?] ב̇מים ואם 9) [נגע בגדו בטמא] וכבס ולכול הקודשים יכ̇בס ו֯[רחץ?[889]] במים את' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 213, עם מספר מחיקות השלמה שלי).

כנראה קטע זה מבחין לראשונה בין הטבילה לרחצה. בכך מתאששת סברת רבים - שעדיפה וגבוהה הטבילה על הרחצה, ויש כאן עיקרון מעין הלכתי של 'בדיעבד'[890] (לא במשמעות המילולית, אלא במשמעות של אפשרות שנייה מקלה בשעת דוחק. מהו אותו דבר 'אשר לוא השי̇גה ידו' (ש' 6) – האם מדובר במקווה או בבגד? או בשאלה פתוחה – מה לא מצליח המיטהר להשיג כדי לקיים את הטבילה שבעדיפות הראשונה?

אכן ויקרא טו' 17 מציין את ההבחנה בין בגד שנגע בו: 'וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע - וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב', וממנו עולה לכאורה כי שאין צורך לכבס בגד שלא נגעה בו שכבת זרע, וכאן הקטע ששמגילתינו (ש' 7) מוסיף דין המקל על ויקרא טו' 17 בכך שמבטל טומאת יום אם המיטהר טבל את הבגד שנגע בו שכבת הזרע. ייתכן שנוסף כאן עוד דין לגבי בגד שלא נגע בו אך הוא נוגע במיטהר שרק רחץ (לא יכל לטבול), אך נוכח החוסר במגילה, לא ניתן להכריע בדין זה.

הקטע במגילה עוסק רק בכיבוס בגד שנגעה בו שכבת זרע, ואינו מתייחס למצב שבו למיטהר אין אפשרות לטבול, ואין לו בגד אחר. לדעתי ההוראה על איסור אכילת לחם (ש' 7: 'רק אל יג̇ע̇ בו את לחמו') חלה גם למי שלובש בגד שלא נגע טומאת קרי, כאשר המיטהר רק רחץ ולא טבל. אך למעשה אין בהחמרה זו מאומה, שכן גם אם רק יטבול את הבגד המלוכלך בשכבת זרע, עדיין הרי לפי ויקרא טו' 17 הוא ישאר טמא יום/מעורב שמש, ולכן הדין של איסור נגיעת הלחם (אם מקביל לקודשים) – זהה. מאידך, לכאורה הקטע במגילה מחמיר בכך שאם המיטהר לא מצליח לטבול, ורק רוחץ, עדיין עליו ללבוש בגד נקי שלא נגעה בו שכבת זרע.

מהנוסח הירושלמי: 'שלא יהו ישראל כתרנגולים הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל' (ברכות פ"ג מ"ד, ו' ע"ג), עולה שהאיסור מתייחס לאכילה, ולא לתלמוד תורה כנוסח הבבלי.[891] אם כך, הרי שהירושלמי משמר מסורת קרובה לעדת קומראן של איסור אכילה לאחר המשגל.

למרות הלכות כלליות אלו, התלמוד מביא בברייתא חיצונית (שהמשנה לא כללה זאת בהלכותיה, לא ידוע אם במכוון או מאי ידיעתה)[892] תקנה מיוחדת וספציפית שייחסוה לעזרא הסופר (ובירושלמי שבת פ"א להלל ושמאי[893]) זו: 'עשרה תקנות תיקן עזרא [...] ושתהא אשה חופפת[894] וטובלת... תיקן טבילה לבעלי קריין' (בבא קמא פב'), וכן בברכות פ"ג מ"ה-מ"ו: 'וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַעַל קֶרִי: לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יְקַצֵּר. יָרַד לִטְבֹּל... זָב שֶׁרָאָה קֶרִי, וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע, וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת שֶׁרָאֲתָה נִדָּה, צְרִיכִין טְבִילָה. וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר'.

כבר כאן ישנה זהות לתקנה שבקטעינו שבמגילת טהרות א' – הטבילה לבעל הקרי (אם כי עדיין אפשרי ששני המקורות פירשו בנפרד ועצמאית רחיצת כל הגוף כטבילה), ואף זמנה ממוקם באמצע של שתי המסורות על תקנה זו: הראשונה לעזרא הסופר כלעיל, ולפי ה??? התקנה מיוחסת להלל ושמאי – ביניהם חי מורה הצדק שהוא כנראה חיבר את מגילת טהרות א' ובה תקנה זו. עם זאת, בין התקנות המיוחסות לעזרא יש תקנה של אכילת שום בערב שבת (באבא קמא פב'; ירושלמי מגילה ד' א'). אם הסיבה היא חיזוק היצר המיני, הרי שדווקא תקנה זו מתאימה להלל ונוגדת למורה הצדק, שכן בחז"ל שיבחו את המשגל בשבת, ואילו לפי היובלים נ' 8 זהו חילול שבת, ואם כך – באה ההלכה נגדם בנדרים ג' י'.[895]

 מלבד העובדה שאין מסורת כתובה ישירה של אלו, ומסורת חז"ל נהגה לשייך ולצמצם בגיבורי התורה של בית שני.[896]

מסורת זו עולה עם 'טובלי שחרית' וחסידים,[897] שהתפלמסו עם חז"ל, וכנראה יותר עם מחלישי הלכות הטהרה מהתורה (ולא רק למדי בוקר או תפילה).

בברכות כב' ב' ממש כמו מגילת טהרות א': 'עזרא לא תיקן תקנה קבועה בכל דיני בעל קרי, אלא עזרא תקן לבריא המרגיל שחייב לטבול בארבעים סאה, ובריא הרואה קרי לאונסו - די לו בתשעה קבין'. אחר כך אתו אמוראי ופליגי (באו האמוראים) ונחלקו בחולה – שלו כבר מצוין היתר במקוואות פ"ג מ"ד ובתוספתא ג' ח'. גם מסורתו של ינאי בירושלמי פ"ג  ה"ד, כז' ע"ג מלמדת על אפשרות משנית של רחצה: 'אמר רבי ינאי. שמעתי שמקילין ומחמירין בה. שמעתי שמקילים ומחמירים בה. וכל המחמיר בה מאריך ימים בטובה'.[898]

לסיכום: מעיקרי תחומי הלכה אלו אנו למדים גם שאינם כמדרש הלכה/תנאים המסתמך ועוקב אחר פסוקי התורה. והאמת שכך גם המשנה, שהיא המיוחסת ל"מסורת אבות". אלו הפוכים וסותרים לדרכם של הפרושים המתנצחים על הצדוקים (בעיקר: שמעון בן שטח ור' יוחנן בן זכאי) בכך שלא הביאו ראייה מהכתובים?!

64.  סיכום הקרבה של הספרויות השונות בחז"ל למגילות קומראן

להלן נסקור את עיקרי הספרויות של חז"ל לקרבתם לספרות ומסורות של עדת קומראן:

בית שמאי לעומת בית הלל: בית שמאי קרובים יותר ראו בפרק בעניין.

מדרשי ההלכה/תנאים (בית מדרשו של רבי ישמעאל לעומת עקיבא): למרות שמדרכי התנאים/הלכה מבית מדרשו של רבי עקיבא רחוקים מפירוש הפשט, המשנה מורכבת בעיקר מהמדרשים מבית מדרשו של עקיבא (ופחות מבית מדרשו של רבי ישמעאל). זו הסיבה שהלכות יותר קרובות יותר לעדת קומראן מצויות בתוספות ובנספחים למשנה, ביניהם: הברייתא, התוספתא ומסורות מהתלמוד וכאמור בעיקר מבית מדרשו של רבי ישמעאל. גם בתלמוד הירושלמי יש מסורות קרובות יותר לפשט מאשר הפלפול הבבלי, וכנראה זו לא הסיבה היחידה לקרבתו למסורות עדת קומראן. השלמות אלו, מזכירות את ניסיון הדחיקה של מסורות בית שמאי ורבי אליעזר, שגם בחלק ממסורותיהם יש קרבה הלכתית גבוהה יותר לעדת קומראן.

היכלות ומרכבה:

המשנה:

התוספתא:

התלמוד הירושלמי לעומת הבבלי:

י.       הנגלות - דקדוק פשט תורת משה; הנסתרות – השלמות; הפשרים – פירושים לנ"ך

65.  ההתגלות במגילות מורה הצדק בחלוקה בין המשנה למדרש תנאים/הלכה

מגילות מורה הצדק (ברית דמשק, הפשרים, ואף הסרכים אחריו) מאופיינים בכתיבה אשר מקורה בהתגלות נבואית של מורה הצדק, ואף לחברי עדת קומראן (מקורות ??). כתיבת קודש זו היא ההיתר של הוספת כתבי קודש, שכנראה היתה אסורה עד אז לפי המנהג שנותר עד הפרושים. בן סירא חורג לאלו (וגם ספר משלי אחיקר לפניו, אך לא נכנס לקאנון המגילות). קבוצת המגילות ה-5 והאחרונה כבר אינה בהתגלות, אלא היא דבריהם ודעותיהם בסוף התקופה החשמונאית ואולי עד תחילת ימי הורדוס – אשר פיתחה את ספרות הפרושים הראשונה (ראו על כך בפרק ???). אין בספרות הכיתתית (קבוצות מגילות 5-4) שום ספרות אגדה (השלמות למקרא). ההתגלויות היא המאפיין העיקרי גם בקבוצות המגילות הראשונות 3-1, אך אלו התגלויות חלקיות למול התורה השלמה שחידשו עדת קומראן. ייחודיות הן מגילת המקדש והיובלים שמהוות את תורת הר סיני שמהן דקדקו את ההלכות החדשות.

ההתגלות (יש להבחין בין 'התגלות' ל'נגלות') של עדת קומראן נחלקת לשני סוגים:[899]

• הנגלות: הבהרות על תורת משה לפי הפשט (ב"ד ג' 16-15, ו' 20-18; סרך היחד א' 9, ה' 12-7, ח' 16-15, ט' 14-13, 19-18)
• הנסתרות: הנסתרות הן גם כתבי סוד –[900] ראו פרק בעניין, אך בחלק/שער זה אציע להם זיהוי ומשמעות נוספת. הנסתרות נחלקות לשני סוגים:
  • הנסתרות ההלכתיות: אלו השלמות לתורת משה, שתואמות לפשט, אך לא ניתן להסיקן מהפשט.
  • הנסתרות המפרשות סיפור: אלו הפשרים.

בהתאמה, גם לחז"ל יש שתי סוגות ספרותיות הלכתיות עיקריות:

• מסורת שאין לה אסמכתא מכתבי הקודש (בעיקר לחומש), לעיתים מכונה 'מסורת אבות' או 'הלכה למשה מסיני'. כך היא רוב המשנה (אם כי חסרים בה מספר גופי הלכות[901]).
• מדרש הלכה ואגדה (מכילתא, ספרא וספרי[902]) שמבוסס (ולרוב עוקב ורציף) על הפסוקים, הרווח במדרשי התנאים/הלכה.

במחקר מקובל לחלק את ההלכה בין מדרש מקיים למדרש יוצר. המדרש היוצר מאפיין יותר את מדרשי האגדה (וחוקרים שסבורים שכך גם רוב הספרים החיצוניים[903]), וחלוקים אם מדרשי ההלכה הם מדרש מקיים שמסתמך על פסוקי מקרא כדי לאשר ולקיים מנהגים מקובלים, או שהוא מדרש יוצר, שהיינו 'שמתוך העיון והחקירה בפסוק נולדה ונוצרה ההלכה, ואילולא מדרשו של הפסוק לא הייתה קיימת כלל ועיקר' (אלון, המשפט העברי, עמ' 256-243). מאידך, יותר מתאים שמדרשי ההלכה יהיו המדרשים היוצרים, שכן יש בהם דיון מפורט על הכתובים, ובסופו הסקת מסקנות, ורק לאחר מכן מועברת הלכה גמורה ומקוצרת – כפי שנערכה במשנה. עיקר ספרות חז"ל היא ניסיונות שימור ושחזור – כפי שהודו מפורשות: 'שכחום חזרו ויסדום' (מגילה ג' א'; יומא פ'; שבת קד'), וכפי שיפורט בפרק בנושא זה. יש לציין שמדרשי ההלכה בנויים על אותו מבנה של מגילות הפשרים התמטיים, אך אלו אינם הלכתיים (זולת פשר בראשית).

ישנן הצעות רבות למשמעותם של שני מונחים חשובים אלו,[904] כאשר חלקן משתלבים עם הצעתי זו (כגון דאורייתא ודרבנן), אך חלקן סותרות (כמו מה שהתגלה עד-לפני עדת קומראן לעומת מה שהם מתחדשים בימיהם).

ברית דמשק 4QDc  11-17 5-6(קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6): 'ויגל עיניהמה בנסתרות ואוזנם פתחו וישמעו עמוקות ויבינו בכל'; ג' 18-19: 'בכל הנגלה‏ להם'.

גם מסורות של חז"ל מעידות על רשות של עדת קומראן בתקופה זו: [905] + סדר עולם רבא עד מוקדון.

עליהם יפורט בשני הפרקים הבאים:

66.  הלכת ה'נגלות': פשט המורחב מהיקשים עם אסמכתא מקראית למקרים דומים

תחילה יש להבחין בין 'התגלות' ל'נגלות'. ההתגלות היא קבלת נבואה/רוח הקודש מכל סוג (וכאלו היו לפני ואחרי[906] מתן תורה, וראו בפרק השכחה הראשונה), ו'הנגלות' היא אחד הסוגים של הנבואה/רוח הקודש, או שניתן להבינה גם ללא הנבואה/רוח הקודש – לפי ההיגיון הישר/פירוש הפשט.

יש לזכור שאין זו ההתגלות הראשונה, כבר היובלים וחז"ל מזכירים כמה וכמה שכחות וחידושים בהתגלות עד מורה הצדק (חלקם מפורטים בפרקים לעיל).

ההלכות הנגלות לעדת קומראן הן הלכות שניתן להסיקן לפי בקיאות בתנ"ך (הקשר בפרקה והקבלות מכל התנ"ך) תוך ביצוע היקשים להרחבת המצווה למקרים דומים שהמצווה המקראית לא ציינה אותם. לרוב הפירוש יהיה מלווה באסמכתא מקראית לביסוס הפירוש. עם זאת, השימוש של עדת קומראן בפרשנות זו הוא דל, וזאת כנראה כיוון שמבחינתם רוב תורה משה היא בעצמה נגלית ומובנת: : 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏' (ברית דמשק טז' 2); 'תורת מושה לכול הנגלה ממנה לבני צדוק הכוהנים שומרי הברית ודורשי רצונו' (סרך היחד ה' 10-8); 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם' (י רית דמשק  ח' 4-3). כיוון שלחז"ל לא היה מקור או הסבר להלכות שהתקבלו אצלם מאפרים-דורשי החלקות, לכן כנראה הפרושים תלו זאת כ'מסורת אבות' (ראו פרק בעניין), ואחריהם חז"ל ניסו במדרשיהם להביא להלכותיהם 'ראיה מן התורה', בסוברם כי בכך הם גוברים על הצדוקים (מנחות סה' ומגילת תענית פ"ד י' בארבעה בתמוז). ייתכן שמסורתם של הצדוקים שלא ראו צורך להביא ראיה מהתורה להלכתם התקבלה מעדת קומראן ללא עוררין, ולעיתים גם ללא צורך בפירוש הפשט – כי כאמור את הפשט הנגלה – אין צורך לפרש, וגם במקרים המועטים שכן – אינו יכול לסתור את הפשט.[907]

התחום העיקרי של ההלכות הנגלות הוא הטהרה, הוא התחום המובא במגילה הגלויה ביותר – אגרת ממ"ת, והוא התחום שחז"ל מציינים יפה בלשון חכמים: 'רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר, קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה - הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת' (אבות ג' יח').

חז"ל הצהירו רבות על דרך פירושם כפשט, אלא שרוב המסורת המשלימה אינה קלה להבנת הפשט, ולרוב קשה להכריע על פרטי הלכות אם הן עולות עם הפשט, כל עוד אינן סותרות לו במפורש (ואז ודאי שאין זו מסורת פשט, אלא התגברות מדרש יוצר מפולפל על סיני או גישה מקלה או מסורת מהכת היריבה - מאפרים- דורשי החלקות). נדגים זאת בדעתו של רבי יהודה שתואם פעמיים למסורת עדת קומראן ולפשט: פעם בקולה נגד כל החכמים בסוברו ש'כל שאינו בידי אדם אינו אהל' (אהלות ג' ז'), ופעם בעניין טומאת כלים ממשקה לפי ויקרא יא' 34: 'וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא'.[908]

להלן דוגמה לפרשנות עם 3 אסמכתות מקראיות (מתוחמות בגרשיים ומנוקדות) ב-6 שורות בברית דמשק ט' 8-2: 'ואשר אמר "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא יט' 18) וכל איש מביאו̇ ‏<מבאי‏> הברית אשר י̇ביא על ר̇עהו דבר אשר לא בהוכח לפני עדים והביאו בחרון אפו או ספר לזקניו להבזותו נוקם הוא ונוטר ואין כתוב כי אם "נֹקֵם הוא [במסורה: יי] לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו" (נחום א' 2) אם החריש לו מיום ליום ובחרון אפו בו דבר בו בדבר מות ענה בו יען אשר לא הקים את מצות אל אשר אמר לו "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת רעיך [במסורה: עֲמִיתֶךָ] וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. הביאור בפירוש הפשט הקל ביותר הוא היתר הנקמה לנכרים – ואכן מסורת זו נמצאת גם בחז"ל (קוהלת רבה ח' ד').[909]

דוגמה אחרת היא המסורת של ממגילת המקדש נו' 9: 'כי יפתה איש נערה בתולה אשר לוא אורשה והיא ר(א)ויה לו מן החוק ושכב עמה', שהתקבלה בלשון זהה בכתובות ג' ד'.

הלכות הנגלות מקבילה לדרכה של העדה הקראית (ראו עליה בפרק בעניינה). הקראים דגלו  בעיקרון פירוש הפשט – וכך זכו להתקרב להלכות הנגלות. הבעיה שהקראות לא קיבלה במסורה מעדת קומראן או בשינוי הצורה שבמסורת חז"ל את ההלכות הנסתרות, וכך היא מחמיצה וחסרה תחום שלם של הלכה. לקראים חסרים גם הספרים החיצוניים-הפנימיים לקומראן, אך אלו פחות הלכתיים (אם כי מהווים הרמוניה חשובה במכלול).

להלן מספר דוגמאות של פרשנות פשט במגילות מדבר יהודה:

פוליגמיה: יש לציין שאיסור זה כתוב במפורש במגילת המקדש ?? למלך, שאמנם מגילה זו כנראה סודית, ובברית דמשק ד' 20-ה' 10 ממחישים את האסמכתאות לפשט לכל העם: 'הם ניתפשים בשתים בזנות לקחת שתי נשים בחייהם ויסוד הבריאה זכר ונקבה ברא אותם ובאי התבה שנים שנים באו אל התבה‏, ועל הנשיא כתוב "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" [דברים יז' 17] ודויד לא קרא בספר התורה החתום'.  הפירוש של חז"ל ל-18 נשים אינו פשט (ריבוי זה מעל אחת), והפרושים כנראה דרשוהו כדי לתמוך במנהג הקיים שלהם ('מדרש מקיים') חיזוק הפוליגמיה שנה נו ממנה הפרושים ו/או נוכח חוסר ההסבר איך דויד לא ידע וחטא בכך.

העובדה שאין הטפה נגד כמות הנשים שנשא דויד יכולה להיות בגלל פרשנותו את כמות היתר הנשים בדברים יז' 17[910] - כפי שחז"ל פירשו - היתר עד 18 נשים (סנהדרין ב' 5[911]). אמנם פירוש הפשט, שהיה היחיד בבית ראשון, הינו כי ריבוי הוא אפילו שתיים, וכך גם פירשו עדת קומראן בהמשך

אחיינית: 'ולוקחים איש את בת אחיהו ואת בת אחותו‏, ומשה אמר אל אחות אמך לא תקרב שאר אמך היא (ויקרא יח' 13 בשינוי[912]) ומשפט העריות לזכרים הוא כתוב וכהם הנשים'[913] (מגילת ברית דמשק ה' 7-10) – בניגוד ל'לא ישא אדם אשה עד שתגדל בת אחותו' (קידושין א' ד', וגם יבמות סב'[914]).

שעטנז לכוהנים:

'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל': מצווה מורחבת לתחומים שונים לפי העיקרון של הונאת דברים (כשאחותה היא הונאת הממון שמצויה יחד במגילה ???). כנראה הובאה לראשונה ע"י פנחס בן יאיר החסיד דרך האיסיים (חולין ז' II).

'אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ' (ויקרא (כ' 2): פסוק זה מפורש ביובלים ל' 10-7 כאיסור לחיתון עם נכרייה, למרות שהמשמעות לכאורה היא העברת הילדים באש. מסורת זו מצויה בחז"ל (התרגום המיוחס ליונתן, מגילה כה'), ויש בה אפילו התנגדות במגילה ד' ט'.

67.  הלכת ה'נסתרות': עיבוי והרחבת מצווה מקראית לפרטי הלכות

הלכות נסתרות של עדת קומראן מצוינות במפורש לגבי הלכות השבת: 'ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל‏ שבתות קדשו ומועדי כבודו' (ברית דמשק ג' 13-15). דיני שבת אלו שחודשו לראשונה ע"י עדת קומראן, עברו והתקבלו כמעט במלואן בחז"ל (ראו בפרק 'דוגמאות למעבר המסורות: דיני שבת ומוקצה'), ומסורת 'נסתרות' אלו צוינה במפורש ובמדויק בלשון חכמים כי אלו: 'הררים התלויין בשערה' (חגיגה א' ח').

ברוב ההלכות של מגילות קומראן קשה לעמוד על מקורן במצווה המקראית (אם כי המחקר עומד יותר ויותר על הקשרים כאלו), ולכן רוב ההלכות של עדת קומראן הן נסתרות. והנה, גם רוב המשנה של חז"ל היא ללא אסמכתא מקראית (בניגוד למדרשי התנאים/הלכה שמתוארכים מאוחר יותר – באו לחזק ביסוס מקראי למשנה לצד המשך פלפול דרשני יוצר) שהוצגה כסוד המיוחד לעם ישראל – ראו בפרק על מסורות הסוד מהחסידים.

נראה שגם המושג והטענה של 'מסורת אבות' המיוחסת לפרושים ע"י יוספוס (??), מתייחסת להלכות נסתרות, אחרת לא היתה סיבה לצדוקים לא לקבלן (אם כי הסיבה המצוינת היא שאינן כתובות, אלא שאם ניתן להסיקן בפירוש פשט – הרי זו כוונת התורה גם בלי מסורת).

יש לציין שישנן מגילות של נבואות גנוזות ונסתרות, אך ככל הנראה אינן ה"נסתרות" שנגלו לעדת קומראן, אלא מגילות אלו הן חלק מקבוצות המגילות הקדומות (קבוצות 3-1) שהגיעו לעדת קומראן. בין מגילות אלו יש נבואות המכונות נכונה אפוקריפונים, כיוון שהן גנוזות/נסתרות למול הנבואות הגלויות של אותם נביאים: ירמיהו ויחזקאל.[915]

אחד הביטויים שחז"ל נתנו למסורות 'הנסתרות' שקיבלו מעדת קומראן הוא: "הלכה למשה מסיני'. אלו הן כמה עשרות הלכות שלא ניתן להסיקן מהכתובים, ואכן הם קרובים עד תואמים למסורות של עדת קומראן. כאן יש לציין שישנם מאות הלכות משני הספרים העיקריים המיוחסים למשה מסיני: מגילת המקדש וספר היובלים, וכנראה הלכותיהם הם בין ה'נסתרות' (הדברים קשורים ל'ספר התורה שנית' – ראו פרק בעניין).

גם הביטוי 'כך מקובלני מבית אבי' שאומר רבן גמליאל על המסורת לאורך חודש הירח (ראש השנה ב' ח'), מקורו ממגילות לוח השנה שמפרטות את אותותיו ומחנוך ?? (וממנו לבבלים ראו בפרק על לוח השנה/מסורות עמי קדם).

גם ענייני אגדה יכולים להיות בכלל 'נסתרות', שכן ההגדרה הנכונה של מדרשי אגדה לתורה הם השלמת הסיפור המקראי (למול ההגדרה האקדמאית של כל מה שאינו הלכה). בהשלמה יש לציין, לרוב אין רלוונטיות לפשט, כיוון שהיא משלימה חלל שלא ניתן להשוות אותו למקור מקראי אחר או לדקדוק הלשוני של הפסוק (ואם ניתן לסתורו, אז ודאי זה מדרש אגדי שקרי ראו בפרק בעניין). כך למשל מגילות הקדמונים משלימים מאות פרטים אגדה על ספר בראשית, ולא ניתן לסתורם, כיוון שהם משלימים חלל מקראי שאינו סותר למקור מקראי כלשהוא. היות 'נסתרות' מתאים נוכח היותם במגילות אלו שלא היו מיועדות ונגישות לרוב העם, בשל אותם הטעמים שנוסחי התנ"ך שאינם נוסח המסורה הוסתרו מרוב העם (ראו בפרק 'העדויות לבעלי המסורה: נוסחי המקרא').

הלכה נוספת שהיא ככל הנראה בין ה'נסתרות' היא ביטול עונש המוות, עליה נדון בפרק הבא:

68.  נסתרת מהותית - ביטול עונש המוות בנדר בעדת קומראן, ומקורה להקלה בפלילים

בחומש עונש המוות רווח, בנביאים-כתובים יישומו רווח במערות המשפט, המלחמה והנקמה האישיים. להבדיל, כך הדברים עדיין בקוראן וברוב האיסלאם.

עדת קומראן ביטלה את עונש מוות בנדר: 'אנשי אמת ושונאי בצע [  ונ]דר(ו) לא להמית איש' (מגילה 4Q275, Frg. 2, שורות 4-3[916]); 'על כל דבר אשר ימעל איש בתורה וראו רעיהו והוא אחד אם דבר מות הוא וידיעו לעיניו בהוכיח למבקר והמבקר יכתבהו בידו רעיהו עד עשותו עוד לפני אחד ושב והודיע למבקר אם ישוב וניתפש לפני אחד שלם משפטו'[917] (ברית דמשק ט' 16-20); 'וכל אשר יתעה לחלל את השבת ואת המועדות לא יומת כי על בני האדם משמרו ואם ירפא ממנה ושמרוהו עד שבע שנים ואחר יבוא אל הקהל' (שם יב' 3-6), וגינתה את כפיר החרון שביצע הוצאה להורג (פשר נחום א' 8-6[918]).

אין הכרח שהלכה עקרונית זו היא חידוש מה'נסתרות' כמוגדר לעיל (בעיקר כיוון שהיא ייחודית כנדר), אך ודאי והיא עולה עם כמה ממאפיינה. פרק זה מהווה גם מבוא לפרק 'חידת דורשי החלקות והטהרה'.

ההנחה שהלכה זו הינה מ'הנסתרות', שכן היא סותרת את פשט התורה בה עונש המוות רווח לעבירות שונות. מאידך, אפשר להסיק גישה זו כפי שאמורה ביחזקאל יח' 23: 'הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יי: הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה'. גם ההשוואה לעונשי מוות בתנ"ך קשה, שכן רוב המלכים עשו הרע בעיניי ה', כך שהוראותיהם להוצאה להורג אינם מלמדים על הדין הראוי, ובכל אופן שהו חידוש של עדת קומראן. עם זאת, האם למקושש העצים חל דין מיוחד של כ'למען יראו ויראו' לדורות?

שאלה נוספת לגבי דין זה – האם הביטול חל רק בנוגע בעונשים פנים-כיתתיים, או גם בעונשים לאומיים כמו של המלך?  לפי שכאמור עדת קומראן גינתה את כפיר החרון שהוציא להורג (פשר נחום א' 8-6), נראה שהדין כוללני ומוחלט, אך דווקא הפרושים היו בעלי גישה פלילית מקלה, לעומת הצדוקים-הראשונים שהיו בעלי גישה פלילית מחמירה (יוספוס ???):

מסתמא שזהו מקור התנאים לגישה המקלה כ'סנהדרין קטלנית אחת לשבע שנים, ויש אומרים אחת לשבעים שנה' (מכות ז'),[919] ואף לתחומים קרובים כמו: 'בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות' (סנהדרין עא'); ביטול הטקס ודין הסוטה (סוטה פ"ט מ"ט).[920] ייתכן כי רוח גישה מקלה זו השפיעה בחז"ל על תחומי הלכה אחרים כמו הטהרה בה חז"ל הקלו, ועל כך ראו בפרק חידת על הטהרה בין עדת קומראן לפרושים).

זהו לא רק סתירה לפשט (אלא אף כעקירת מצווה מהתורה – שחז"ל המשיכו גם בה (יבמות פט' צ'). גישה זו קרובה דווקא לביטול הפשט של 'עין תחת עין',[921] ובמקומו ממון – כדעת הפרושים (בבא קמא פד' משנה א'),[922] בניגוד לדעת הצדוקים (מגילת תענית פ"ד[923]) שנוהגים לכאורה (לפי עדותם של חז"ל ויוספוס) לפי פשט המקראות.

סוגיה מפתיעה זו מלמדת שלא רק שאנינו יכולים לצפות את ההגות וההלכה של עדת קומראן, כיוון שאפשרות שההלכות הנסתרות שבה סותרות את הפשט, ומשכך – גם מסורות של ראשוני הפרושים הפשטנים, ובעניין זה - רבי אליעזר שדגל ב'עַיִן תַּחַת עַיִן' וענישה פלילית מחמירה. כך גם זרמים ביהודות ומחוצה לה המשיכו בקו של פשט התורה הנגלה לעונש מוות, ומערכת המשפט שלהם בעלת גישה מחמירה לעונשים פליליים: אתיופים, צדוקים, קראים, מוסלמים.

דין סותר לתורה זה מקשה להבין את מהותה של הטפת עדת קומראן על יריביהם המקלים בעיקר בענייני טהרה. וכי יש להבדיל בין גישה מקלה של חטאים שונים לבין הקפדה על טהרה? (על גישת ההקלה בטהרה ראו פרק בעניין).

יש לציין כי כמעט כל העונשים של עדת קומראן הם הרחקת החבר החוטא מהעדה, כאשר העונש החמור ביותר הוא סילוק ללא החזרתו (אם כי לפי יוספוס לעיתים ריחמו עליו והחזירוהו). אמנם כאמור בפרק ??? גם בפרושים היו חברים נאמנים ויחסים דומים של מי חלק מהכת, מי לא וכיצד ניתן להצטרף, אך בחז"ל העונשים יותר מגוונים וכלולים בהם מלקות שאפילו מכפרות על עונש הכרת שכנראה דינו משמיים.[924]

69.  נסתרות הפשרים – פירושים למה שאינו תורת משה (בראשית ונ"ך), אולי ביישום חוזר

נוכח החלוקה לעיל של הפירושים של עדת קומראן לתורת משה – שהיא אמנם החומש, אך מצוות התורה משמות ועד דברים, ואילו בבראשית יש מעט מצוות הקדמונים והאבות, לפיכך כנראה ישנה מגילת פשר על ספר בראשית (מגילה 4Q252), שהיא פרשנות פשט סיפוריה. בין היתר היא מסבירה את 2 ימי הפער של המבול, היות האורחים של אברהם אבינו כמלאכים, וחטאו של ראובן.[925]

בניגוד לדקדוק תורת משה, שאר נבואות הנביאים מאופינות ב: 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת' (במדבר יב' 8). בניגוד לפשר בראשית, ובניגוד לפיתרון פשר החלום המוזכר 34 פעמים בדניאל, 8 מגילות הפשרים לנ"ך[926] מאופיינות בפירוש מאוחר לזמן מתן הנבואות ותיאור מימושן (רוב הנבואות לחורבן בית ראשון), בעיקר לזמן פעילותה של עדת קומראן (תחילה המאה השנייה לפה"ס - אקטואליזציה) תוך תיאור נסתר של יריביה הפוליטיים והדתיים, ולעיתים בפירוש לאחרית הימים. כאן יש 2 אפשרויות: הראשונה שזהו הפירוש היחידי (לפי עדת קומראן); השני שזהו מימוש נוסף וחוזר לכוונת ומימוש הנבואה שכבר קרתה (כאמור לרוב בימי חורבן הבית הראשון).[927] על מימוש חוזר ראו בפרק ???.

בכך מאופינים הפשרים כפירושים רציפים, שזהו העיקרון של מדרשי תנאים/הלכה. עם זאת, ישנם פשרים וציטוטים פסוקים כאסמכתאות גם בפשרים לא רציפים (מכונים ???) ואף במגילות הלכתיות מובהקות, שהעיקרית שבהן היא ברית דמשק.

ההבדל העקרוני במגילת 4QFlorilegium [928] לפירוש תהילים א' 1 לעומת ב' 2-1 מבחין בין מדרש לפשר: למדרש מובא פסוק מקראי להוכחת פירושו, בעוד לפשר נעדרת הוכחה מעין זה. כך גם מגילת ברית דמשק שהוא מגילת היסוד הכיתתית של מורה הצדק, ובה מאות הלכות, ורק מעט מהן מסתמכות על הכתוב המקראי מהחומש. יוער כי בעניינו כאן המונח 'מדרש' אינו מתייחס לפירוש אלגורי/אגדי המנוגד לפשט, כפי שמקובל היום (להסבר על הפשרים ראו בפרק על הדרש האלגורי).

מגילות הפשרים לנ"ך הן הפירושים הקרובים ביותר לדרש האלגורי של חז"ל שאינו מכוון לפשט הכתובים, אך כאמור יש להם כללים מיוחדים ומתוחמים של פרשנות מסוימת, וזאת בהדבר העיקרי שאינן משנות של הפשט הדקדוקי של מצוות תורת משה. ככל הנראה חז"ל (ובנצרות) קיבלו חלק ממסורות אלו של עדת קומראן – פשרים על הנ"ך, והרחיבו אותן בטעות גם על מצוות התורה, כאשר אט אט ניסו לשחזר ולהשלים את כל המסורות שאבדו, בהתרת המדרש היוצר והכתיבה, לצד העצמת עוקרי ההרים המפולפלים (ראו פרק בעניין). לפשר הקומראני יש דימיון לצורת פירוש מאוחרת (מהאמוראים) בחז"ל המכונה 'פתירה' שבה מפענחים אותו בדרך אינטר-טקסטואלית לדמות או לאירוע מהמקרא או שקודם לתקופתם.[929] ה'פתירה' החז"לים מאופיינת בהבאת אפשרויות שונות של הפיענוח (וכידוע דבר זה מאפיין מובהק של הפלורליזם החז"לי רב הדעות). לכאורה גם המקור למספר פירושים לאותו פסוק קיים כבר בכמה מקרים בודדים בפשרים אלו,[930] אך גם באלו אין ריבוי פירושים במובן של פירושים חלופיים.

בהיקרות חוזרת ואקטואלית בתקופתם (ולעיתים לנבואה בדורות אחריהם). ייתכן שאירועים חוזרים זה הפירוש לקוהלת ג' 15: 'מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף'.[931]

יא.  ממורה הצדק-דורש התורה לעוֹקְרֵי הָרִים נגד ה'סִינָי' והפשט, ונגד גיבורי התנ"ך

70.  התנאים הרפורמטיבים 'עוֹקְרֵי הֶהָרִים' להחלפת את מורה הצדק - 'דורש התורה'

כבר עמדנו על כך שחז"ל ראו בתקופת עדת קומראן את סיום לימוד התורה הנכונה והנבואה, ואף זיהו את עדת קומראן באנונימיות עם פרמטרים שונים (שמות ההגמוניות והלכותיהם - ראו פרקים בעניינים אלו). כך עומדים חז"ל כמה דורות לאחר מכן ומבקשים לשחזר את התורה המשלימה הרחבה של עדת קומראן, ואף להמשיך בדרכה ע"י מדרשי-יצירה. ככל הנראה הם עושים זאת בשני המישורים של הנגלה והנסתר, כפי שהצעתי בחלק/שער הקודם בעניין. והשאלה הנדונה כאן – כיצד הם עושים זאת, ובאיזה סמכות?

עוקר הרים – 69 ביורם טהרלב. זה בעצם המגלה פנים בתורה שלא כהלכה 100.

כדי לענות על הסמכות, צריך קודם לעמוד על הצורך במדרש יוצר, והוא מהותו של החכם בשתי דרכים: ריבוי המוסר והדבקות בבורא, ופרפרזות לתורה כדי לשננה ולהבינה. שתיהם ראויות וחיוביות לעיני כל, הקושי מתחיל כאשר המדרש היוצר חורג וממשיך לתחומים אחרים, במיוחד לפירושים והלכות שאינן עולות מפשט התורה.

ובאשר למקור הסמכות, דורשי המדרש היוצר בחז"ל יכלו להישען על הספרות המשלימה והמגוונת בדרכיה של מורה הצדק, הוא 'דורש התורה' (????), כדרשן הטוב והחכם. שגם שכנראה לא שמעו עליו ישירות, עדיין תורתו תקנותיו וחידושיו היו אופפות ומהוות את רוח השעה והסגנון. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שבעוד שמור הצדק-דורש התורה היתה רוח קודש ונבואה, והיא עיקר סמכותו, דורשי המדרש היוצר בחז"ל מודים בעצמם שלא היתה להם רוח הקודש ונבואה (וגם בת הקול של רבי אליעזר בן הורקנוס נודתה).  הרי שהמבחן למי שיכול לעשות זאת, ולהמשיך בדרכו של מורה הצדק שהיה ואכן, מדרשי ההלכה/תנאים (כספרא והספרי) מאופיינים בגישת המדרש המפרש היוצר לכתובים ובהם יתר ריבוי דעות (כ'דבר אחר), למרות שהם מאוחרים למשנה (ולמגילת תענית – ראו עליה בפרק בנפרד). יתרה מזו, רוב דיוני התנאים במשנה נעדרים מהבאת פסוק מקראי להוכחת/אסמכתא ההלכה, אף כשהיא מפרשת ומפרטת את תורה ומצוותיה.

מזווית הסתכלות מקרבת, ניתן לראות כי הטענה העיקרית של עדת קומראן והפרושים דומה – שניהם טוענים למסורות משלימות לתנ"ך. ההבדל העיקרי ביניהם הוא הסגנון - אם בכתב או בע"פ, למרות שחז"ל גם מודים שהיו מסורות בכתב שאבדו, והם חזרו וכתבו אותם (על כך ראו בפרק 'שכחום חזרו ויסדום'). ההבדלים שנוצרו בהמשך הם פועל יוצא של אובדן המסורת מהעדת קומראן כהגמוניה האנונימית אל הלכות חדשות.

משכך, התפתחה בחז"ל תחרות דרישת פסוקים לפירושיהם וניסיונות שכנוע לקבלת ההלכה של הדרשן הטוב והחכם ביותר, ובהמשך אף מיוחסים לו תכונות מוערצות. זוהי תחילתה של רפורמה וקודפיקציה.

השורש למדרש היוצר הוא העיקרון התורני לחיזוק המוסר והאמונה. ואכן הפרושים הראשונים  מסרו בעיקר הגיגי מוסר ולא היו דרשנים ומפולפלים, ודבריהם מעטים מאוד, אך אלו העיקר (על כך ראו בפרק עקרונות הרוח מחסידי עדת קומראן לחסידי-התנאים ועד היום – גוברים על המחלוקות).

יישום ה'נגלות' של עדת קומראן התפתח בפרושים ולאחר מכן בחז"ל באופן טבעי של הפשט (ראו בפרק הבא), אך הדבר יצר מחלוקות מול עוקרי ההרים ומסורות מדורשי החלקות-אפרים.[932] קושי יותר גדול היה לשיחזור והמשך יצירת ההלכות ה'נסתרות': '"וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דברים יג' 9) – גַלה מסתריו' (מדרש תנאים, דברים, עמ' 66).

אחת התוצאות של מפעל חוזר זה היא פירוט דקדוקי של ההלכה – הקודיפיקציה. ספרות חז"ל מאופיינת ברגישות גבוהה לכאשר בעדת קומראן מצאנו יחסית מעט בהיקף כזה.[933] לכאורה הדבר מצביע על פיתוח ויצירה רבה יותר בחז"ל (ואולי גם נוח מגמתם לעמוד על הקלות מהכללים הנוקשים בהלכה הקדומה), אך הסיבות העיקירות לכך הן טכניות: לא שרדו לידינו כל מגילות (ואף המגילות שבידינו שבידינו לרוב קטועות מאוד), ורוב ספרות חז"ל הינה פלפולי דעות בניסיון להגיע להלכה הכי צודקת – דבר שיוצר פרטנות ועומק להבחנות. מאידך, בתחום ששרד היטב במגילות קומראן ואילו לחז"ל לא היה צורך/מימוש הלכתי בו, הוא הלכות המלחמה, ואכן בין מגילות קומראן (בעיקר מגילת המלחמה – בני האור נגד בני החושך), יש פירוט הלכתי רחב (קודיפיקציה) של שיטות וכלי המלחמה (מקצתם משווים לקרבות החשמונאים הראשונים בפרק בעניין). יש לציין שמגילה זו (מה"מ/או"ח) מאופיינת בדרישת פסוקים רבים מהחומש, ופרשנות פשט, וייתכן שהיא מהווה אבן דרך להמשך מדרשי ההלכה שבחז"ל.

התנאים הבולטים בכך: שמעון בן שטח, יוחנן בן זכאי, ורבי עקיבא. היות ויריבותם של השניים הראשונים מתוארים בפרקים אחרים, נתמקד כאן במפעלו של עקיבא:

רבי עקיבא הוא הדוגמה המובהקת לרפורמטור. תחילה כיוון שהוא גר, ובכך אינו דומה למעביר מסורת של שושלת כוהנים כבמקרא ובעדת קומראן, או של בית אביו וסבו. שנית, ברוב המקרים דעתו מאפיינת חשיבה יצירתית ונלמדת מהאירוע. שלישית, אינו נרתע להתווכח עם תנאים לפניו ולשנות את הלכתם (למשל: כריתות ג' י'[934]). רביעית, זו הסיבה שאינו מודה במהות התושב"ע כמו חבריו, אלא לגרסתו יש תורות שונות שאותן יש לדרוש ולהרחיב (ספרא, בחוקותי ח'). חמישית, הוא אמיץ הלכתית, מעז לעבר שנים ולצאת נגד מוסכמות דתיות וגיבוי התורה כמו חנוך-מטטרון (סנהדרין לח' II) משה רבינו (???) ובן סירא (חגיגה יד'-טו'; מנחות כט' II; ירושלמי, סנהדרין פ"י ה"א [דף נ']), כנראה כדי לחזק את גישתו (הסותרת להם) וקבלת חידושיו.

דברי שבח רבים נאמרו על חוכמתו של עקיבא, וחלקם ממה דומים ל'דורש התורה': 'עליך נאמר "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר' (איוב כח' 11) – דברים שהיו מעולמים ומסותרים מן הבריות הוציא רבי עקיבא לאורה' (אבות דרבי נתן נו"ב פי"ב עמ' 29).

בסיפור באבות דרבי נתן ו' ב' ניכרים שתי תכונות כאלו (מודגשות בשחור): 'הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו: רבי למדני תורה. אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה, תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני ר' יהושע. אמר להם: רבותי, פתחו לי טעם משנה. כיון שאמר לו הלכה אחת, הלך וישב לו בינו לבין עצמו. אמר: אלף זו למה נכתבה? בית זו למה נכתבה? דבר זה למה נאמר? חזר ושאלן והעמידן בדברים. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לסתת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו, והלך וישב על ההר, והיה מכה ממנו צרורות דקות. ובאו בני אדם ואמרו לו: מה אתה עושה? אמר להם: הרי אני עוקר ומטילו בתוך הירדן. אמרו לו: אי אתה יכול לעקור את כל ההר! היה מסתת והולך, עד שהגיע אצל סלע גדול. נכנס תחתיו, סתרו ועקרו והטילו אל הירדן. ואמר לו: אין זה מקומך אלא מקום זה. כך עשה להם רבי עקיבא לרבי אליעזר ורבי יהושע. אמר לו רבי טרפון: עקיבא, עליך הכתוב אומר (איוב כח) "מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור". דברים המסותרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה. בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים. חציה מוכר ומתפרנס, וחציה מתקשט בה. עמדו עליו שכניו ואמרו לו: עקיבא, אבדתנו בעשן. מכור אותן לנו, וטול שמן בדמיהן, ושנה לאור הנר. אמר להם: הרבה סיפוקים אני מסתפק בהן: אחד, שאני שונה בהן; ואחד, שאני מתחמם כנגדן; ואחד, שאני יכול לישן בהם'. בקקע הראשון ניתן לראות כי עקיבא היה מראשיתו מאופיין בעקירת עקרונות ותכני הלימוד, חריף ומפולפל. משכך, אין פלא שתורתו היא מרובת חידושים על חשבון התנאים השמרנים (סיני). הקטע השני מלמד כי גם כשהזיק לבריות ואף לשכניו (אליו הוא מחויב ביתר זהירות מהפרעה), לא השכיל להפסיק או לפחות לעדן נזקו, אלא תרץ זאת ב"חוכמתו".

דוגמה של רפורמת יצירה שהתפתחה בחז"ל ואינה ממגילות קומראן (וגם לא ממקורות זרים) הוא מסכת סוכה (בנפרד מארבעת המינים[935]). מדוע אין הלכות סוכות במגילות קומראן (בהנחה שלא היו ולא מכיוון שלא שרדו)? יש את מצוות הסוכה המקראית במגילת המקדש ??? שהיא בניית סוכה בעיר המקדש (ולא בנחלות בשבטי ישראל בפזורות בארץ). החשמונאים בנו סוכותיהם במערות (מק"ב י' 7-6), מצוות בניית הסוכה בבית התפתחה רק עם החורבן, שכן לפני כן חג הסוכות נשמר רק במקדש – וכך לפי כל העדויות מימי הבית (???). אם כן, הרי שיש כאן מסכת חדשה שמקורה אינו מהמגילות. והשאלה המתבקשת – האם ראוי ונכון מדרש יוצר זה? מדובר על התאמת מצווה לאורח חיים ללא מקדש, הרי בניית סוכה בכל בית בעולם. ודאי שיש כאן שימור יפה של המצווה, אך עם זאת יש לזכור שזו תקנה/מנהג לתקופת הגלות – נקודה שאבדה בהתקנתה במסכת ייעודית לה.

כבר טען יפה א.א. אורבך שהיה מעבר היסטורי ממדרש מקיים למדרש הלכה יוצר. כפי שראינו, דברים אלו ניכרים בבית שמאי ותנאים הראשונים השמרניים, למול עקיבא ושאר הדרשנים המפולפלים.

על אף הביקורת לכאורה נגד התנאים יוצרי המדרשים החדשים והחולקים על מסורות קדומות, יש לציין כי עדיין בשלבים אלו חסרה בחז"ל רוב המסורת המשלימה לתורה, ובכללה ההלכה במגוון תחומי החיים, לצד דינים המשתנים ומתחדשים לפי אורחות החיים של דור ודור (אמנם הפיתוחים הטכנולוגיים היו איטיים, אך לפחות השינויים הפוליטיות והדתיות היו רועשים). כאשר המדרשים היוצרים השלימו כמה סדרים שניתן להרכיב מהם תחומי הלכה, נוכח הסמכויות שאספו לעצמם תנאים, כבר היה טבעי שיכתבו אותם, וכך נוצרה המשנה. 

לפי העולה מרוב תורת עדת קומראן (ובפרט ל'ספר התורה שנית') זהה למהות התושב"ע - שתיהן הן מסורות משלימות לתנ"ך. אמנם אופן המסירה שונה - הראשונה בכתב והשנייה בע"פ, אך זאת בגלל שעדת קומראן גנזה את הספרים נוכח ההתבוללות, וכן כי חלק מהמסורת הינה סודית ומיועדת רק לסופרים.

אהרון שמש חילק בספרו[936] את היחס בין ההלכה של עדת קומראן לחז"ל בין שני מודלים: דיאכרונית לבין סינכרונית (פיתוח משני לעומת נפרד - כהונה מול מקלים, אנכי ואופקי). הצַעַתי כי בספרות חז"ל ישנן מגמות שונות סותרות ומעורבבות. מעצם העובדה הפשוטה כי ספרות הפרושית מאוחרת לעדת קומראן, כבר חזקה שהפיתוח משני של חז"ל על ההלכה הקדומה של עדת קומראן, ואילו בחז"ל פיתחו והשתכללו ברגישות הלכתית מדוקדקת לשיעורים והפרדות מקלות (על מגמת ההקלה ההלכתית של הפרושים ראו בפרק 'כיא בחרו בקלות') שהן נפרדות מעדת קומראן.

כך סיכמה ורד נעם בעמ' 343 לספרה מקומראן למהפכה התנאית: 'המחקר כבר עמד על הנטייה לשכלול ולהפשטה כמגמה המאפיינת את הלכת חז"ל. הדוגמה המרכזית לתופעה זו בתחום מחקר זה [טומאת מת] היא הפיתוח ההלכתי הקיצוני של המונח המקראי 'אהל'. בעוד מגילת המקדש הסתפקה בהרחבה צפויה של נסיבות הציווי המקראי מן האהל והמדבר אל הבית והעיר, הרי ההלכה התנאית הרחיבה את אהל המת המקראי לכלל הפשטה הלכתית גמורה. היא הפקיעה אותו מהגדרת מקום מגורים, נייד או קבוע, והפכה אותו משם עצם לתיאור מצב, העשוי לאפיין, בנסיבות חולפות, בני אדם, בעלי חיים, צומח ודומם בשעה שהם סוככים על המת. הרחבה מושגית זו יוצרת חומרה הלכתית רבת השלכות, ורק ההשוואה אל ההלכה הקומראנית היא המעמידה אותנו על עצמת החידוש שבה. תפיסה זו אינה מתועדת בשום מקור חוץ רבני מימי הבית השני. להגדת 'אהל' זו אין כל זכר, גם לא דרך פולמוס, במגילת המקדש ובברית דמשק, וגם לא אצל פילון ויוספוס'.

דבריו של יוספוס על הסופרים היוונים מתאימים גם לספרות חז"ל: 'הם מרבים להכחיש את דברי עצמם בספריהם ואין הם יראים לספר דבר והפכו' (נגד אפיון, מאמר ראשון, ג').

הוכחה נוספת לכך שהפיתוח והשכלול של חז"ל הינו יצירה שאינה מסורת קדומה, היא מהדיונים התיאורטיים שאינם מציאותיים שהתלמוד מוסיף, ומתרץ אותם שמטרתם לתת שכר לדורשיהם ולומדיהם. אלו מלמדים על חידושים מפותחים שחורגים מההלכה למעשה שמאפיינת את ראשוני חז"ל עד האמוראים.

גם רבן גמליאל ביקש לדרוש את התורה בפירושי דרש: אמן להן גמליאל לחכמים: סופרים, הניחו לי ואדרשנה כמין חומר' (בבלי סוטה טו').

כתוצאה מעליית בעלי הדעות על בעלי המסורות, לצד ריבוי המדרשים מכל הסוגים, פחת המשקל של התושב"ע ככלל, ושל יכולת האבחנה בין מהו הלכה למשה מסיני או התהוות והכרעה בין דעות ומחלוקות. לכך גם השפעה שלילית על מגילות קומראן הדתי, שבמקרה הטוב מעניקים להם עוד דעה מבין שלל הדעות בימי בית שני (ובמקרה הגרוע דיעה שלכתחילה פסולה כי אינה מבית מדרשם של חז"ל). ראו בהרחבה בחלק/שער על דתיים והלכה להיום.

הצדוקים קיבלוהו ללא ניסיון לחקותו – כיוון שלא היתה להם התגלות.

71.  דורשי הפשט אליעזר וישמעאל הם ה'סִינָי' שומרי מסורות הנגלות שסולקו:

זולת ההתגלות של עדת קומראן הרפורמטיבית (היא רוב ההלכה הכיתתית המכונה במחקר גם ההלכה הקדומה, כיניתי אותה הקבוצת המגילות ה-4 של מורה הצדק), עדת קומראן אוחזת באוצר הבלום הרחב המקיף והמגוון של תורת ישראל הכולל מגילות שקדומות לימי היווסדה (קבוצות 3-1. גם המחקר טוען כך לגבי חלקן ראו לעיל בפרק על חלוקת המגילות), לצד מגילות שחיברה בעצמה – וכלן עולות עם פשט התורה: 'לשוב אל תורת משה כי בה הכל מדוקדק‏' (ברית דמשק טז' 2); 'תורת מושה לכול הנגלה ממנה לבני צדוק הכוהנים שומרי הברית ודורשי רצונו' (סרך היחד ה' 10-8); 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם' (י רית דמשק  ח' 4-3).

עם זאת, המשמעות של חידושיה היא שניתן לדרוש ולהוציא הלכות מפורטות מתוך עקרונות תורת משה (בכללה מגילת המקדש) והיובלים, והמחקר אכן מוצא יותר ויותר דוגמאות לכך. כך עולה ממשמעות

לפיכך (עד כאן), עדת קומראן היא שמרנית של מסורות קדומות לה.

מנגד לתנאים שנסקרו לעיל כ'עוֹקְרֵי הָרִים' רפורמטיבים, ה'סִינָי' הוא הגדרה לתנא שמרני שהעביר את מסורת אבותיו ורבותיו, ללא חדשנות מפולפלת מעצמו. ה'סִינָי' ממשיך את מסורות עדת קומראן או לפחות קרוב אליהן לפי שלוש נקודות (תוך צמצומם בסייגים):

• המסורות הקדומות הן לרוב פשט, למול פלפולים דרשניים ויוצרים;
• רוב המסורות הקדומות הן מעדת קומראן, ורק מיעוטן הוא מההלכה שהתקבעה מאפרים דורשי החלקות (הסייג).
• הפשט הוא דרך הפירוש ההלכתית (בניגוד לפשרים) של עדת קומראן (ברית דמשק ??);

טרם נגיע לתנאים הפשטיים, נציין את קודמיהם שגם היו בצידי המקובלות הפרושים:

• מנחם קדם לשמאי (חגיגה ב' ב'). מנחם זה הוא כנראה מנחם האיסי שמתאר יוספוס כנביא הקרוב למלכות הורדוס.[937] לצידו היה בבא בן בוטא החסיד, מזקני בית שמאי (ביצה כ'; כריתות פ"ו מ"ג), החכם היחיד שהורדוס הותיר חי (בבא קמא ג' ב'[938]). שניהם יכולים להוות את ההרודיאנים המוזכרים בבשורות על פי מרקוס ומתי,[939] במיוחד שהאיסיים היו קרובים להורדוס (קדמה”י טו' 397-372).
• בית שמאי נודו - 'עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה' (ברכות יא' א', ובדומה: ירושלמי סנהדרין יא' ד'; ירושלמי ברכות ט' א').

מלבד חסידי-התנאים שנותחו בפרק נפרד, ננתח להלן שני דורשי פשט מובהקים ומעבירי מסורת קדומה בחז"ל - 'סִינָי':

אליעזר בן הורקנוס: הועד עליו שמעולם לא אמר דבר שלא מפי רבותיו (תוספתא יבמות פ"ג ה"ד[940]), דהיינו, מפיו הלכות קדומות, יחסית לחידושי התנאים. יתרה מזו, הועד עליו שבת קול בדעה אחת עם כל הלכותיו (בבא מציעא נט' ב'), אך דווקא בסיפור זה - 'תנורו של אכנאי', הוא נודה וכנראה מכאן גינויו כ'שמותי', כנראה מבית שמאי  (שכאמור נודו).  כאן יש לציין שאפשר שנידוי זה היה תוצאה ותמורה של הנידוי הראשון של בית שמאי את בית הלל, ויצא כ'הפוסל במומו פוסל', שכן כנראה בית שמאי ראו בתורת בית הלל כ"ספרות חיצונית", כיוון שהם לא ציטטו או קיבלו כלום מהלכת בית הלל.

זהו מדרש שבא להצדיק את ההגות הארצית החדשה גוברת על המסורת הקדומה - עד כדי שאמר הקב"ה כיביכול 'נצחוני בניי'. אם נפרש מדרש זה לפי פשוטו, אין מדובר אלא במגלומניה של עקיבא מול הענו באדם - משה רבינו. דרגתו הנמוכה )מבזה עד כופרני) של המדרש מדגיש כמה קשה היה לחז"ל (או לעם) לקבל את חידושיו של עקיבא.

נדגים את מסורתו של אליעזר בן הורקנוס מול עקיבא (???) בפירוש לדברים כא' 12: 'וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ' – האם (לפי הפשט) ה"עשייה" היא קיצוץ או גידול-הארכה? כאן אנו רואים 2 מתוך שלוש עקרונות הפשט:

• ההקשר מהפרשייה: מדובר על המשך לגילוח שיערה ופעולת אבל לכיעור
• השוואה למקור אחר בתנ"ך: 'וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ' (שמ"ב יט' 25) – לא קיצץ/גזר/חתך שפמו
• שורש לשוני-דקדוקי: חסר כאן - לא רלוונטי (אמנם "עשייה" משתמעת כפעולה מיידית ולא גידול איטי, אך לא ניתן להכריע לשונית)

רבי אליעזר הוכיח טענותיו כי המשמעות היא אכן כפשט - קיצוץ הציפורניים, ולכן מצטרפים אפילו מסורות עתיקות יותר של תרגום השבעים ופילון, אך בסופו של דבר, ההלכה בעניין נפסקה הפוך, כדעתו של רבי עקיבא. זוהי דוגמה של ניצחון עוֹקֵר הָרִים על הסִינָי, שהוכרע מבחינת הרבנים כהלכה שאסור להופכה (ולתקנה), וממחישה 2 נקודות חשובות:

• המחלוקת היא גם על מהות ההלכה ולא על פרטיה (יש רק 2 אפשרויות לפרש את המצווה). בכך דוגמה זו מהווה מחלוקת יותר חריפה מרוב המחלוקות של הפרושים עם הצדוקים ועדת קומראן.
• מחלוקת זו ממחישה ומאמתת את האמור כבר בדברי חז"ל עצמם: 'אבל אמרם משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל' (סוטה מז' II; ירושלמי חגיגה פ"ב עז').

רבי ישמעאל: דגל בעיקרון הפשט לפי 'דיברה תורה כלשון בני אדם' (מופיע כ-20 פעם) כדי לא לתת משמעות לכפל מילים בפסוק, וכך הוא מואשם שאין לו את היכולת לדרוש את הפסוקים ('דקל הרים').[941] לפי א"י השל הבחין בין בתי המדרש של רבי לישמעאל בפשט הנותנת יתרון לשכל, לעקיבא בדרש הנותנת יתרון למסתורין ולרגש.[942] (

במגמות אלו שדחקו את הצדוקים, בית שמאי, רבי אליעזר ומגילות חסידים לשולי הוגי ההלכה, מתחזקת מסקנת יעקב ניוזנר שסגנון ההלכה התנאי העלים כמעט לחלוטין את דרכי ההבעה המגוונת תחת מכבש אחד שמחק כל זכר למקורות הקדומים.[943] לעומת זאת, בפרק הבא נעמוד על נקודות הדימיון. כך גם הצעתו של שעיה כהן כי חכמי יבנה הסתייגו לכנות עצמם פרושים, ואף הצניעו עד דחו את צורת החיים הכיתתית האופיינית לפרושים בתקופת הבית, תוך הכלה מכוונת של כלל הזרמים בתוך התנועה הרבנית המתהווה, זולת התנגדותם לחלק מהכתות.[944]

היעלמות הכיתות אינה ביטוי לניצחון פרושי כי אם להוויה יהודית חדשה, כוללת, נטולת דימוי עצמי 'פרושי' או אקסלוסיבי אחר, אשר השכילה להכיל בתוכה את חילוקי הדעות בלא להתפלג לכיתות. גמישות חדשה זו נבעה לשיטתו מהסתלקותו של מוקד המחלוקת העיקרי של ימי הבית: עבודת המקדש וספיחיה, בצד קריסת המוסדות החברתיים וצמיחה של הלכה אינדבידואלית. כך גם טענתו של כהן.[945]

72.  עוקרי ההרים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון, נח, משה רבינו ואליהו הנביא

בהמשך למחלוקת המתוארת בפרק הקודם בין עקיבא לישמעאל, ישנה גם הערצה ומקור שעקיבא ביקש לסלק ולהכריע כנגד ישמעאל – הוא מטטרון, חנוך בן ירד, הגיבור המקראי הנסתר, ובעל ספרות סוד רחבה ביותר – עליו בנוי ספר חנוך ב' הסלאבי (שאינו במגילות קומראן) וספרות היכלות ומרכבה בספרות המיסטית של חז"ל, ובה ספר שאף המכונה חנוך השלישי/ג'.

להלן כמה מסורות של חז"ל מחנוך א' החבשי:

• ספרות סוד ומיסטיקיה: ספר רזיאל המלאך, היצירה, ספרא דאדם הראשון, ספרות היכלות ומרכבה (ראו פרק בעניין) ותיאור העולמות העליונים[946]
• גן עדן וגיהנום[947]
• האסטרולוגיה שניכרת גם בפסיפסי בתי הכנסת בגליל, כאשר במגילות קומראן יש מגילת המזלות ((4Q318 שמקורה באותות של הכוכבים (חנוך א' לג' 3; עה' 8-6; יובלים ח' 3; חנוך ב' י' 4; יא' 54-51). ראו פרק בעניין
• מיקום הנשמות ושכרם לגלגול נשמות[948]
• ברכת ה"קדושה" בתפילה
• המשיח שלפני הבריאה (חנוך מח' 3 ו-6)[949]
• סעודת הלויתן/תנינים (ס' 24)

כאן המקום להזכיר שגם הנצרות בנויה על חלקים מספר חנוך, כגון הרקע להולדת ישו בספק אם היה קשר מיני בין ההורים - מקבילה לשני סיפורים בספרי חנוך: א' החבשי קו' 1-12;[950] ב' הסלאבי כג'.[951] יש לציין שחוקרים מתארכים ספר חנוך ב' הסלאבי למאה הראשונה לספירה, ואכן סגנונו קרוב להלניסטיות ולנצות (ראו עליו בפרק הספרים החיצוניים). אנדריי אורולוב (מסורת חנוך-מטטרון) אף רואה בחנוך ב' הסלאבי עדות לשלב ביניים בין חנוך (א' החבשי) – גיבור האפוקליפטיקה ובין חנוך ג' - מטטרון של ספרות היכלות. בכל אופן חנוך א' החבשי צוטט ושומש בברית החדשה בחיוב,[952] אך מיד לאחר מכן כבר אוריגנס (מאה 3) דחה אותו, והוא שרד רק בכנסייה המזרחית.

בניגוד לנצרות, חז"ל אמנם לא קיבלו את רוב המגילות בשלמותן כספרים, אך מאידך, עדיין קיבלו מעדת קומראן מסורות רבות, וכמודגם ברשימה לעיל,  כאשר דוגמאות רבות נוספות ולפי סדרן מובאות בפירושי הרטום וכהנא לספר. עם זאת, המסורות שהגיעו לחז"ל לרוב עברו שינויים כלשהן, וזהו טבען של מתהגלגלות מסורות, כפי שראינו בשינויים שעיצבו עמי קדם למסורות חנוך ושאר הקדמונים. תחום עיקרי שחז"ל קיבלו הוא תחום ספרות הסוד, וזו הועברה בחברות תנאים הראשונים (אבות דרבי נתן נו"א ח'[953]) וחסידים כמו רבי יוסי החסיד (חגיגה יד' ב') ווחסידים ומגילות כמובא בפרקים בעניין.

חלק ממסורות אלו נערכו ושוכתבו יחד עם המדרש היוצר בחז"ל (ראו פרק בעניין), ומהותם דומה למסורות הקדמונים מהמגילות, כגון: ספר רזיאל המלאך, היצירה, ספרא דאדם הראשון. נזכיר גם את רבי שמעון חסידא שדרש בסוכה נב' II פשר על ארבעת החרשים (זכריה ב' 4-1) ועל כהן צדק (ובהמשך כמלכיצדק: פסיקתא דר"כ מהד' מנדלבוים, פסקה ה', עמ' 97), שעליו יש בקומראן מגילת פשר (נושאי) מלכיצדק.[954] מסורות נוספות מצויות במדרשים מסוימים, כגון פרקי רבי אליעזר (ראו עליו בפרק על דורשי הפשט), חוכמת הפנים הרבנית (שקרובה למגילת Q18644QHoroscope-). ספרות הזוהר והקבלה הרחיבה ופיתחה מסורות מסיתיות ומאגיות מעדת קומראן, ביניהן שירות מלאכים ותיאור תפקידיהם, תפילות לחש נגד מזיקים (כולל שמות שדים ולילית ומעשיהם), דרכי הנהגת הבורא בעולם, מקור תכונות הנפש[955] ועוד.

בחז"ל, או בזרם קרוב להם, מצויים כ-25 ספרים הנכללים בתוך ספרות ההיכלות והמרכבה, המתארים גרמי שמיים ומלאכים, כאשר התנאים ראו במרכבה סוד מיוחד (חגיגה ב' א'[956]). קטעים מספרות זו המשיכו בספרות הקבלה (כגון הזהר, ובו פרט מרתק (ומקביל) כי קבוצת יהודים פרשה למדבר על מנת לעסוק בתורה וקראו לעצמם ”פורשי מדבר“;[957] וספר אורה לרבי יעקב הכהן שמאדירו עוד יותר). טענתי שספרות ההיכלות בנויה על מסורות ממגילות קומראן, ובעיקר מאלו: חנוך (א' וב' שאינו במגילות), שירות עולת השבת,[958] צוואות השבטים וההודיות. כאמור בספרות פרושית זו ישנו ספר שאף מכונה חנוך השלישי, ובו כשמותם הנוספים: 'ההתגלות של מטטרון' ו'ספרו של רבי ישמעאל הכהן הגדול'.

דבריה של אלאור על מהותן של ספרות ההיכלות, עמ' ???.

אף על פי כן, חנוך (או מטטרון) אינו מוזכר כלל במשנה. כנראה שהתעלמות זו נובעת ממבוכתם בין הפשט החיובי[959] ומסורות רחבות חיוביות (החל מתרגום השבעים, בן סירא מד' 16,[960] וכאמור בספרות היכלות זו), לבין מדרשי-אגדה שקיטרגו על סיבת עלייתו לשמיים – שכנראה שאבו זאת מהספר החיצוני לקומראן (ראו את סתירתו למגילות בפרק הספרים החיצוניים למגילות): חוכמת שלמה ד' 11-10.[961]

אך הדברים מחירים, כאשר עקיבא ותומכיו מגנים מדיחים ומענישים בחומרה (פולסא דנורא) מעניקים של מטטרון במדרש המפורסם 'ארבעה נכנסו לפרדס' (היכלות זוטרתי, 42-45; חגיגה יד'-טו'; סנהדרין לח' ע”ב ומקבילות).

והנה התוצאה הלא מפתיעה לכך היא שעקיבא הוא המחליף של חנוך ונוטל תפקידיו: הבאת מסורות שירת מלאכים משמיים (היכלות רבתי, ס' 106), גילוי נסתרות (אבות רבי נתן, נוסח ב' יב'; פסיקתא דרב כהנא, פסקה ד'), 'קושר כתרים לאותיות' (מנחות כט'; סינופסיס, 16-17). כל זאת, באבסורד משווע שמטטרון כלל לא חטא.

להלן כמה הצעות תשובות לסיבה זו:

• בגלל לוח השנה בן 364 יום
• בגלל שהתנא יריבו לספרות ולהלכה – ר' ישמעאל, היה קרוב והסתמך על מטטרון[962]
• בגלל שחנוך/מטטרון קרוב/חלק לספרים החיצוניים אותם נידה ר' עקיבא (צוינו רק בן סירא ו'ספר הצדוקים')
• ספרות ההיכלות כמו רוב ספרות חז"ל הינה בעריכה אנושית ולעיתים תוך גוזמה, והיה צורך לאזן את "ניפוח הסיפורים"
• הרצון להרחיק את עם הארץ מהענקת כוח למלאכים עד פוליתאיזם (ראו פרק בעניין)

סיבה נוספת אפשרית היא מגלומניה של ר' עקיבא, וזו עולה גם ממנחות כט' II[963] בה רבי עקיבא המשיך וניסה לנשל ולהחליף אפילו את משה רבינו בהצגה חמורה שאינו מבין את תורתו.

נקודה שאולי קשורה רוחנית הוא המדרש 'היכלות רבתי', בו ר' ישמעאל עולה להיכלות העליונים כדי לברר האם נגזר גורלם של עשרת הרוגי מלכות. ראו את משמעות "הנגלות והנסתרות" של עדת קומראן בפרק על כך, ומשם עולה השאלה מה דין העונש של חוטאים שעברו על הלכת נגלות או נסתרות, האם מה מהם נחשב תעייה בשגגה – ואז העונש אינו חמור כמו ב"יד רמה" – מזיד?[964]

מאידך, אחרים בחז"ל קטרגו על גיבורי המקרא ללא סיבה והקשר לסיבות המוצעות לעיל. כך גינו ללא הצדקה (בחנוך ?? נולד כמלאך, וראו מסורותיו בפרק על הקדמונים) את נינו - נח (סנהדרין ???), והענישו את אליהו הנביא (בבא מציעא פה' II, מעניין שזה היה עקב אי-הגעתו לראש חודש ירחי-פרושי).

חז"ל מצייינים על משה רבינו שלא שינה כלום ממה ששמע בסיני,[965] ולאחר מכן 'לא היה יודע מה הם אומרים???' – וזה כמו שאמרו הצדוקים שהם 'לא ידעו להביא ראיה מהתורה'!

73.  סתירות ב-5 המדרשים לסמכות מהות התושב"ע; וכניסיון להמשך השלמת הנסתרות

מטרת מדרשי חז"ל בתחום של הצגת התהוות סמכות ומקור ספרות חז"ל היא הסבר ושכנוע הסתירות של שאר המדרשים, כמו גם הצדקה ואמינות להמשך דרשה של התורה בימיהם, וזכותם הם כחכמים במקום ההגמוניות הקודמות והתורניות (ראו בפרק סופרים זקנים וכו'). אך גם כאן, 5 מהמדרשים העיקריים (להצגת התהוות סמכות ומקור ספרות חז"ל) סותרים זה את זה:

• כל מה שתלמיד יחדש זה תורה למשה מסיני (ירושלמי פאה י״ג א' ומקבילות).
• אלו ואלו דברי אלוהים חיים, ובית הלל זכו בהלכה כיוון שחזרו קודם על דברי בית שמאי ((עירובין יג' II).
• תנורו של עכנאי – אחרי רבים להטות, וחרם נידוי על ר' אליעזר בן הורקנוס (בבא מציעא נט' II).
• 70 פנים לתורה (סנהדרין לד')
• משה רבינו אינו מבין כביכול את תורת עקיבא שהיא הלכה למשה מסיני (מנחות כט' II)

אין אלו דומים לסתירות כשבמדרשי-הלכה (ופחות מכך למדרשי-האגדה), שכן עליהם מונח משקל כבד להסבר ושכנוע הסתירות של שאר המדרשים, כמו גם הצדקה ואמינות להמשך דרשה של התורה בימיהם, וזכותם הם.

הסבר הסתירות: אם כל מה שתלמיד יחדש זה תורה מסיני, אז מדוע דווקא סיבה החזרה של בית הלל על דברי בית שמאי מזכה אותנו בהלכה כמותם?! ואם זה המבחן של זכייה בהלכה, מדוע אינו חל על שום פוסק/ים לאחר מכן בחז"ל (או ברבנים)?! ואם ראוי לחזור על דברי מי שחולקים עליו, מדוע החרימו בנידוי את ר' אליעזר בן הורקנוס?! הרי בית שמאי לא התחיל לנהוג בהלכת בית הלל מאותו יום. יתרה מזו, במסכת ??? מצוין כי תלמיד חכם שיודע שהאמת ההלכתית איתו רשאי וצריך להמשיך בה, אז מדוע לא אפשרו זאת לאליעזר (או חיפשו איתו הסדר אישי וראוי)?! וזה מעגלי, הרי ישנם 70 פנים לתורה, והתורה של  ר' אליעזר בן הורקנוס ראויה לפי כל מכריו להיות בין התורות החכמות והגבוהות ביותר, אז תורתו תושתק ותיגנז שאפילו לא תישמע דעתו בין שאר הדעות?! אם כאשר לר' עקיבא אין ראייה לתורתו (בלי קשר לעובדה המחרידה שזו הלכה למשה מסיני), הרי שכאן ר' עקיבא הוא צדוקי – שכן זו הטענה העיקרית של שמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי נגד הצדוקים (שאינם יודעים להביא ראייה מהתורה), וכנראה גם תירוצו/טענתו של ר' עקיבא שזו הלכה למשה מסיני – היא אותה טענה שסברו הצדוקים במחלוקות אלו – אז מדוע לו מותר (ועוד שהלכתו אינה מוכרת למשה רבינו), ואילו לצדוקים אסור (ועוד שחלק מהלכותיהם מגובות במגילות קומראן?!

מסתורין וקושי אחר בתנורו של עכנאי הוא שר' אליעזר בן הורקנוס היה בעל הדעה המקלה, ובזאת בניגוד לרוב פשט התורה המחמיר (וכך בהתאמה עדת קומראן והצדוקים יותר מחמירים בטהרה) – ראו בפרק בחידת דורשי החלקות וטהרה. מרתק שגם ר' יהודה סבר גישה מקלה בעניין ???? (כנגד כל שאר התנאים), ואף התעקש על פשט התורה בעניין ???.

המדרש על הצדקת חידושיו של עקיבא למרות אי-ידיעתו של משה רבינו מוסברת גם שעליו 'נאמר "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר" (איוב כח' 1) – דברים שהיו מעולמים ומסותרים מן הבריות הוציא רבי עקיבא לאורה' (אבות דרבי נתן נו"ב פי"ב עמ' 29) – זוהי ממש הגדרת הנסתרות של עדת קומראן!

נדמה כי כל מדרש ניסה להכשיר ולהצדיק את התושב"ע ומסורת חז"ל לפי דעתו, ולא הכיר או לא התחשב בשאר המדרשים העקרוניים האלו, וכך ישנה תוצאה של סתירה בין המדרשים העקרוניים האלו. סתירה זו שונה מעט מהסתירות בין מדרשי ההגדה ואפילו ההלכה, כי כל מטרתם היא יישוב הסתירות והקשיים של שאר מסורת חז"ל, ואם גם באלו יש סתירות, אך אין כבר דרך ליישוב עקרוני של המסורת.

הקושי הגדול המתבקש לשאול על סגנונם של חז"ל לדרוש בלעדיות ונידוי דעות סותרות (למרות שהיא מרכיב פנימי בספרותם) הוא, מדוע הפריע להם שיש חסידים שמקפידים יותר מהם על המצוות? בין אם היו כוהנים צדוקים איסיים או כל כת שתהיה, הרי העיקרון של "המחמיר תבוא עליו הברכה" מקביל ל"הלוואי וכל העם היו נביאים" (במדבר ??). מדוע במעורב שמש של הכוהן לפרה אדומה אסור לנהוג כעדת קומראן וכצדוקים, ואילו בטהרת תקנת עזרא שהיא תיקון מורה הצדק מותר לחסידים להמשיך בהלכה? החשש הסביר ביותר הוא שהמחמירים ישפיעו עד יקבעו את ההלכה באופן מחמיר מהם, אך לכאורה מדובר בקבוצות שונות שאין בהם השפעה הלכתית. עם זאת, כנראה המלחמה היא השפעה על העם וקביעת ההלכה לדורות. בכל אופן, אחת הטעויות הגדולות היא הכללת עדת קומראן והאיסיים עם המינים שהם אפיקורסים, שהם מפרידים בין ישראל לקב"ה (???). וההפך הוא הנכון.

74.  מהות היריבות של חז"ל נגד הכתות השונות בימיהם

עיקר היריבות של חז"ל היתה להתרחקות מהנוצרים, ועל כך גם ברכת המינים בתפילה העמידה/18 (הנוצרים אף מוזכרים בברכה זו בנוסחי תימן מהרמב"ם). בנוסף ישנם גינויים נגד הכיתיים (ראו בפרק על השומרונים). לא אדון בשני זרמים אלו.

עם זאת, דווקא המחלוקות הקדומות בחז"ל מכוונות לכתות אחרות: הצדוקים, הבייתוסים, כת טובלי שחרים, ומינים לא ידועים. אחת הבעיות היא שימוש שונה או החלפה של שם הכתות בסיפורים שונים ולעיתים באי-התאמה לאופיה של אותה כת. הבחנה חשובה יש בין הצדוקים-הראשונים שדווקא בתורה כחשמונאים, לעומת הצדוקים-האחרונים שכנראה הושחתו והתיוונו כאריסטוקרטיים, ועל כך ראו בפרק בעניינים.

מורכב עוד יותר אלו המינים של הפרושים שהיו בתוך או קרובים לחז"ל (תוספתא ברכות ג' כה' [כולל של מינים בשל פרושין, ושל גרים בשל זקנים ושל דוד בבונה ירושלים, אם אמר אילו לעצמן ואילו לעצמן יצא]; ברשימת 7 כתות של פרושין (ירושלמי ברכות י' יג' II; סוטה ה' כ' III; סוטה כב' II) 5 מהם שליליים), וכנראה ביניהם גם זרמי חסידויות, עליהם ראו בפרק בעניינם.

שאלת המפתח היא, מה מפריע לחז"ל שיש יחידים או כתות ששומרים ומקפידים על טהרה ושמירת המצוות ברמה גבוה יותר?

זוהי בדיוק ההגדרה של חסידות, ועקרונות כאלו יש גם בחז"ל, כמו : 'קדש עצמך במותר לך' [יבמות כא' II]). והנה חז"ל יצאו נגד בתוקף נגד נוהגי חסידויות שונות כאמור חסידים מחמירים כמו במגילה ד' ח'-ט' ונגד כתות מחמירות, שחלקן נהגו בעדת קומראן (בגדי לבנים בתיאור האיסיים, ברכת 'אמן ואמן' במגילות).

יב.   מעבר מסורות הפשט והסוד דרך החסידים; עיקרי תחומי ההלכה:

75.  ספרות הסוד כרוב המסורת של עדת קומראן והאיסיים; מגילות בחז"ל והמשנה כסוד

חז"ל אמנם לא קיבלו את רוב המגילות בשלמותן כספרים, אך עם זאת, עדיין קיבלו מסורות רבות מהם (ניתן להקביל זאת למסורות שהתקבלו אצל עמי קדם, בשיבושים השונים, שגם הן דומות לתהליך ושימוש קבלת המסורות של חז"ל למסורות, אם כי בתוכן מסורות הקדמונים קדומות לרוב המסורות שאימצו חז"ל). תחום עיקרי שחז"ל קיבלו הוא תחום ספרות הסוד שהועברה בחברות תנאים הראשונים (אבות דרבי נתן נו"א ח'[966]) וחסידים כמו רבי יוסי החסיד (חגיגה יד' ב').

התורה מציינת מפורשות שיש תורת סתר שאינה לרשותינו: 'הַנִּסְתָּרֹת לַיי אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (דברים כט' 28), ועל כן ההמלצה: 'מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי' (תהילים יט' 13). מאידך: 'סוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם' (תהילים כה' 14); 'לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָהּ' (תהלים קמז' 20).

קצוות אלו של אי-יכולת לדעת את הסודות למול הזכות והברכה של הנבחרים לגלותם, היא נחלתם העיקרית של עדת קומראן: 'ולסתר את עצת התורה בתוך אנשי העול' (סרך היחד ט' 17); 'וכל דבר הנסתר מישראל ונמצאו לאיש הדורש – אל יסתרהו מאלה' (סרך היחד ח' 12 – 13), ועוד אזכורים רבים מהמגילות.[967] יש לציין שתהליך הכניסה לעדת קומראן והמחנות כולל שבועות אמון ובדיקת שמירת סודות, כפי שמזמר בעל ההודיות ו' 18-17: 'ובשבועה הקמותי על נפשי לבלתי חטוא לך ולבלתי עשות מכל הרע בעניך וכן הוגשתי ביחד כל אנשי סודי'. תודות לאל שנתן לחברי העדה את ידיעת התורה האמיתית וסודותיה רווחות במגילת ההודיות,[968] היא מהותו של מורה הצדק בפשריו,[969] והן כמימוש חזונו של חנוך ב' יא' 82 ואילך.[970]

גם יוספוס מציין שחבר האיסיים נשבע 'שלא יסתיר דבר מפני חברי הכת ולא יגלה לאחרים דבר מדברים אלה' (מלחמות ב' 141), ומדגיש ייחוד המסורות לסופרים (נא' א' 42-38). המלה "נוצרים" פירושה בעברים "שומרים" ובדרך כלל משתמשים בה בהקשר של שמירת סוד (”נוצר בלבו"). לאור הממד האזוטרי שישוע נותן לתורתו לא מן הנמנע שהשם "נוצרים" פירושו פשוט "שומרי הסוד", כגון: 'שאלוהו תלמידיו: "מה פשר המשל הזה?" השיב: "לכם נתן לדעת את סודות מלכות האלוהים, אבל לאחרים - במשלים, למען ראו לא יראו ובשמעם לא יבינו' (הבשורה על פי לוקס ח' 10-9).

ומדוע אסור לגלות תורות סוד אלו לשאר בני ישראל (ואולי לשאר העולם)?

כנראה בגלל הטעויות של הבנת עם הארץ סוגיות תיאולוגיות או רגישות דתית, כגון:

נביא לכך כמה דוגמאות:

• צמצום הסיפורים על המלאכים ותפקידם: התנ"ך בנוסח המסורה (בניגוד לשאר ארבעת הנוסחים הנוספים שבמגילות – ראו פרק בעניין) מצנזר רבות את פעולותיהם של המלאכים (החל מאי-בריאתם; חטאם בבנות האדם היפות; שליחותיהם ושימוש בשמותיהם; 'לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (דברים לב' 8) בנוסח המסורה למול 'למספר בני אל' במצע העברי ותרגום השבעים היווני שתורגם ממנו;[971] יחנה ואחיהו[972]) יחסית ולמול מגילות קומראן (כולל כאמור נוסחי המקרא האחרים) והספרים החיצוניים (בעיקר הפנימיים – ראו פרק בעניין).[973] ומדוע זאת? כיוון שאמונה או הבנה חלשה ביחסי הכוחות והשליחות של המלאכים מול הבורא, עלולים להוביל לתפיסה פולתאיסטית, והרי התנ"ך הוא ספר המונוטאיסטי ועיקר מסרו והוראתו (ואכן היה קושי להפסיק לזבוח בבמות בבית ראשון[974]). כמפורט בפרק על חנוך ועמי קדם, אלו קיבלו מסורות מהקדמונים שהשתבשו אצלהם והפוליטאון הפך למיתולוגיות ופולותיאזם מגוחך.
• מורכבות לוחות השנה וסינכרונם: שוב כאן ישנו חשש ל"עבודת כוכבים" פשוטה כשמשמעה (שהתפתחה לגלגל המזלות בפסיספס בתי הכנסת בגליל -ראו בפרק בעניין), ו'לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' (ויקרא יט' 26).
• נשים: בתנ"ך המסורה כנראה מחינוך לצניעות לנשים.[975] במגילות קומראן יש זכויות יתר לנשים (ראו בפרק על נישואים ומיניות), ובעיקר ביובלים יש הרחבה על בנות הזוג ומקצת מעשיהן.
• ההלכה של ה"נסתרות": ראו על כך בפרק בעניין.
• מגילות מיסטיות של לחשים (ותפילות אפוטרופאיות[976]) ופיזונומיה, החלטות ה'תיכון' ודעת גורל: אלו מצריכים דעת גבוהה וקדושה יתרה, שאינם מתאימים לעיסוק עם-הארץ.
• אי-ציווי מפורש על הגבלת המיניות (אלא כחוקי טהרה ועוד).

יוצא איפוא שתורות הסוד מיועדים בעיקר לסופרים (כוהנים/זקנים ושאר הכינויים של האליטה – ראו זיהויים בפרק נפרד). בתנ"ך רבות מהתורות מיועדות בעיקר לכוהנים, ודינים מסוימים אמורים להיפסק רק על-ידם (למשל יחזקאל מד' 24-23[977]). דברים מעין מצוינים גם בחזיון השביעי בעסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44, לפיו ניתנו כד'-24 ספרי התנ”ך לכל העם, ואילו 70 ספרי סוד נוספים ניתנו לסופרים העוסקים בתורה: 'וכאשר תגמור את הספרים, שמהם תגלה, ומהם תמסור לחכמים בסתר' (יד' 26).

וכנראה האמור במגילת המקדש ?? על 'ספר התורה הכתוב באמת' אמור להיות לעיניי המלך הכוהנים והסופרים בלבד (ואילו הנוסח לעם הוא ספר דברים).

ומהי התורה של חז"ל? גלויה או סודית?

עקרונות דומים מצויינים גם בחז"ל, כגון: 'מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר' (ספרי דברים פז', מהד' פינקלשטיין, עמ' 151); 'ושלא יגלו מסתורין שלהם' (שיה"ש ב׳ 7), ואפשר שכפי שמציינים המדרשים - כל ומהותה של המשנה היא סוד בפני הנכרים.[978]

'אמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כותבי הלכות כשורפי התורה, והלמד מהן אינו נוטל שכר'; 'דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב... ואי אתה כותב הלכות'. (תמורה יד'II ; גיטין ??), שמא ישונה פרט מהלכותיהם או יחשפו תורות מיסטיות/כוהניות להדיוטות שלא רשאים לכך – כאמור בקוהלת רבה (על פי כ"ד וטיקן 291/11): 'ויותר מהמה בני הזהר מהומה כת' שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו'.[979] ייתכן וקשורה לכך העובדה שהשם הנכבד אינו נזכר אפילו פעם אחת במשנה.[980]

מאידך, יש לזכור שהתוספתא פ"יז' ה"א מגדירה אחרת את הספרים החיצוניים,[981] וכן אפשר שכוונת ספרים חיצוניים הם בעיקר לספרות הנוצרית הרבה שנכתבה החל מהמאה הראשונה לספירה (מאות שנים לאחר סיום הכתיבה של עדת קומראן), ואפילו בנצרות עצמה נחלקו איזה מספריהם הם קודש ואיזה יוכנסו לברית החדשה.[982] ניכוסם ועלית ערכם ע"י המאמינים הנוצרים, פסק כמעט לחלוטין השימוש בהם בקרב היהודים.

במילים אחרות, היות שחז"ל (והחשמונאים כבר הודו בכך [מק”ב ב' 13-14]) הצליחו לאסוף רק חלק מאוצר התורות הנוספות על התנ"ך שאבדו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד'), ולא רק שמסורות כברייתות ותוספתות שצוינו בתלמוד מחזקות טענה זו, אלא ישנן הקבלות בין דברי סופרים בחז"ל לספרים חיצוניים, ואולי אפילו אותה קדושה והחמרה: 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' ע"ב), לכן ההגדרה הנכונה היא כמו דעתו של ר' עקיבא: 'וכי שתי תורות היו להם לישראל? והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל' (ספרא, בחוקותי ח'[983]), וגם עדת קומראן מציינת שהתורות ניתנו ל'ראשונים' שדחו אותם,[984] והם חידשו אותם שוב, כאשר ההתגלות מגיעה בשלבים בין הדורות. אף אם הפרושים דחו אותם, הרי שכבר בחז"ל התירו אותם. לחלופין, מדובר על ספרים חיצוניים שלא התקבלו בעדת קומראן, כמו ספרי הנצרות.

יש לזכור שאין בספרים החיצוניים הלכות רבות. בנוסף, חלקם אינם מוסיפים אפילו להקשר של עדת קומראן. למשל שני הספרים החיצוניים לעזרא (חזון עזרא - בעסדראס הרביעי ועזרא החיצוני/השלישי) שלא נמצאו במגילות: אינם קרובות או סותרות למגילות, ואין בהם חומר הלכתי דומה או עדות על קהילה שייסדה או שמרה על התורה כמו 'בית נאמן בישראל'. חנוך אלבק סיכם ב'מבוא למשנה' (עמ' 24): 'מעתה נוכל לאמור שההלכות והמנהגים שבספרים החיצוניים, בין אלו שמתאימים להלכה שלנו ובין אלו המתנגדים לה, עדים הם לקיום הלכה ראשונה בזמן קדום ולהמשך התורה שבעל פה מן הנביאים ועזרא ונחמיה עד חכמי המשנה'.

לסיכום, מגילות קומראן מכילות שני סוגים של ספרויות: גלויים וסודיים. ספרות הסוג מכילה את ספר חנוך וקדמונים, אפוקריפונים של נביאים, כתבי סתרים, הלכות כוהנים (בכללם טהרה, סינכרון לוח שנה, פיזונומיה ועוד).[985] רוב המסורות עברו בספרות הגלויה, אך עם השנים והקבוצות שהתפצלו מעדת קומראן, הורחבה גם ספרות הסוד לחלקים מהעם, ובה נראית מגמת המתח והמחלוקת.

למרות איסור הכתיבה שאסרו חז"ל על עצמם, עדיין חדרו וצוינו במשניות מגילות כתובות, ולהלן העיקריות שבהן:

• מגילת יוחסין[986] נזכרות ביבמות מ"ד ה"יג'[987], מט' ע"ב, בפסחים סב', בירושלמי תענית פ"ד ה"ב (סח' ע"א) ופ"ז ה"ו ובפסחים ה' ג' (לב' ע"א); ספר יוחסין מוזכר בפסחים סב' ע"ב; ירושלמי פסחים ה' ג' (לב ע"א); מגילת באשורית (סנהדרין צז' II[988]). מגילות יוחסין של משמרות כהונה, ומגילות מסורות כוהניות בכלל, נכללות ומאפיינות את מגילות ים המלח.
• חז"ל מציינים בכמה מדרשים כי משה קיבל את הוראות בניית המקדש הראשון ישירות מהאל,[989] ואכן ממש כך מגילת המקדש (חלקה הראשון) עוסקת בכך (להרחבה על מהותה של מגילת המקדש ראו בפרק עליה). עדותם של תנאים נוספים שאינם זוכרים את מידות בית המקדש,[990] מחזקת את המצב שמגילת המקדש אינה בקרב התנאים (היא נמצאת רק במגילות), אם כי מסכת מידות ??? מציינת את גודלו את חצר בית המקדש 500 אמה – כפי שמצוין במ' המקדש.
• חז"ל מציינים שהיו לאבותינו במצרים מגילות (תנחומא פ' וארא, בשמות רבה פ"ה). לאלו ניתן לשייך מגילות קומראן המשויכות לקדמונים ולצוואות השבטים, כמפורט לעיל בקבוצת המגילות הקדמוניות.
• מגילת סממנים/סמנין[991] עניינה בסוד הקטורת, שייתכן והיא המשך, או לפחות באותו עיקרון, של מגילת קומראן 'ספר מדרש משה' (4Q249) שכתוב בכתב סוד להלכות טהרה, אך יש מגילות כהונה וטהרה שונות בקומראן. היות כוהני בית אַבְטִינַס נושאי מגילה: 'כתחלה כשניו בית אבא צנועין – היו מוסרין מגילותיהם זה לזה' (תוספתא יומא ב' ג') מלמד שני דברים הקרובים לעדת קומראן – המגילות נישאות על ידי כוהנים (ולא תלמידי חכמים/פרושים), ואין זו מגילה זמנית שנכתבה בדור זה או אחר, אלא מסורת משפחתית העוברת מזה דורות. יש לציין שתחילה בית אַבְטִינַס נודו (???), וגם עובדה זו מלמדת על המתח ועל הרצון של התנאים להחליף את הידע ואת הסודות של הכוהנים (ראו בהמשך על החלפת ר' עקיבא את מטטרון ומשה רבינו). המשנה מזכירה ארבעה "פטנטים" סודייים שנראה ששייכים לכוהנים (ובעיקר לבני צדוק): עשיית לחם הפנים, עשיית הקטורת, אומנות השירה ואומנות הכתיבה, ואין מתאים מעדת קומראן לכתיבה (על עדת קומראן כסופרים ראו פרק בנושא זה). משלימים ומתווכים ביניהם האיסיים ששומרי סודותיהם (מלה"י ב' ח' ז'[992]) וכך גם סוד הקהילה בעין גדי (ראו לעיל בפרק על תפילה ובה"כ).
• מגילת נוספת שמוזכרת בחז"ל היא: "מגילת חסידים" (או משנת חסידים, כך: ?????),[993] אך אין בהלכות ספרות שבה כדי לעמוד על קשר למגילות קומראן. עם זאת, הקשר אטימולוגי והמהותי בין איסי-חסיד ברור.
• ממגילות אלו, וכן מהשימוש הרב בספר בן סירא (ראו בפרק עליו), עולה כי היו ביד או בקרבת חז"ל ספרים נוספים (כתובים) מעבר לכד' ספרי התנ"ך. ההגדרה הסמנטית הנכונה למגילות אלו שביד חז"ל היא ספרים פנימיים ולא חיצוניים.[994] פנימיים במשמעות של כבוד רב ויראה כפי שהקפידו חז"ל לדברי הסופרים הראשונים: 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' II). לעומתם, שני ספרי האגדה שמהם שאבו חז"ל (ספר הישר וקדמוניות המקרא) ראויים להיות מוגדרים כספרים חיצוניים פסולים (ראו ניתוחם בפרק על האגדה), ולא ספרים חיצוניים-פנימיים כמו 7.5 מהספרים החיצונים שנמצאו בקומראן, ואפילו לא כמו שאר הספרים החיצוניים שנמשמרו בנצרות, אלא הם החיצוניים ביותר מבחינת קרבתם לתנ"ך, באמינותם וקדושתם.
• מהקדמת נכדו לתרגום היווני: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'.

76.  בין עדת קומראן לאיסיים[995] ולחסידי-התנאים בראשות משפחת איסי

פרק זה מהווה המשך ישיר לפרק 'הכנסת הגדולה והסנהדרין, סופרים ונביאים, כוהני בית צדוק' (ומומלץ לקרואו טרם המשך קריאת פרקים אלו).

עדת קומראן נוסדה בתחילת עד אמצע המאה השנייה לפה”ס (על היווסדות העדה ומינוי מורה הצדק – ראו לעיל בפרק על כך). לעומתם ארבעת הסופרים (פילון האלכסנדרוני;[996] יוספוס פלביוס,[997] פליניוס הזקן,[998] דיו כריסוסטום[999]) מתארים את האיסיים כקבוצה החיה במאה הראשונה לספירה. תקופה מעל מאתיים שנות הבדל מחד גיסא, ומאידך קרבה גבוהה באופי החיים וההלכה הדתית,[1000] שבגינם מקובל במחקר זיהויים המשותף, וחוקרים כבר הציעו זיהוי/איחוד בעיקר עם קבוצות אלו: חסידים, ביתוסים, טובלי שחרית, אנשי יריחו.[1001]

התקופה החוצצת ביניהם כוללת את בית הלל ושמאי, התנאים הראשונים והנצרות. היות שאלו לא הזכירו את האיסיים,[1002] עולה הפקפוק באמינות קיומם של האיסיים,[1003] או שמא כינויים הוזכר בשמות אחרים. לפיכך רחל אליאור הציעה שלא היו כלל איסיים.[1004]

בספר זה נטען שהאיסיים הם המשך ותחליף ישיר או קרוב של עדת קומראן,[1005] כאחד המחנות המתוארים בברית דמשק ז' 7-6: 'ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה'.[1006] מכאן המקורות מכירים את עדת קומראן כאיסיים, שחלקם מכונים גם חסידי חז"ל – כיוון שהשתלבו בהם, כפי שיובהר להלן.

שני שלבים אלו מהווים קבלה חלקית של הצעת אליאור: החלק הנכון בהצעתה שהאיסיים הפסיקו במתכונותם מכתקופת התנאים, היות ואז הם השתלבו עם חסידי-התנאים (אך היו גם היו במאה הראשונה ולפני כן, בכתות המוזכרות לעיל ועוד): המשנה בסוטה ט' טו' מציינת שאיסי היה אחרון החסידים.[1007] נמצאנו כי בימיו פסקו האיסיים (שמזוהים במאמר זה כחסידים), לפחות מהגליל (ובבל)!        אמרה דומה יש גם על: 'משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה', שגם הוא היה חסיד גדול, ואולי אביו קשור אטימולוגית לבית האיסיים, וכן הוא מוזכר יחד עם פנחס בן יאיר החסיד, עליו נדון בהמשך. השם איסי תואם לשני איסיים (כשם שני/כיתתי) שציין יוספוס כנביאים.[1008]בספרות חז"ל מוזכרים חסידים שונים[1009] וראשונים[1010] (עוד עליהם ראו בפרק על זיהוי עדת קומראן), ותנאים בשם איסי או בשמות קרובים שחלקם נרדפים (כיוסי ודוסא[1011]).

הסיבה שהאיסיים נטמעו בחז"ל, בניגוד לקנאות והבדלנות של עדת קומראן, היא תחילה מכיוון שהתקופות שונות במהותן: לאחר החורבן כבר אין מתייוונים והיריבות חריפה בין הכתות, ואפילו אין בית מקדש להתנגד אליו, ולהתרחק מהעבודה בו שאינה כפירוש תורתם: 'היאה עת פנות הדרכ למדבר' (סרך היחד ט' 20-19). כמו"כ, עמ"י עבר גזירות אימפריות קשות שהשכיחו הרבה מסורות, ותקופות החשמונאים והורדוס שינו את פני החברה הישראלית, והכתות בתוכם. אדרבא, בימי התנאים רוב העם התאחד לשיקום מהמרד הגדול,[1012] והיה קונצנזוס לשמירת התורות והמסורות שעלולות להישכח. לפיכך, אין ללמוד על גישתם של עדת קומראן ו/או האיסיים בתקופת התנאים הראשונים מכתביהם שלהם, היות שאלו כוונו לתקופה פוליטית דתית וחברתית אחרת במהותה (טרום-חשמונאית), ואף חז"ל היו שונים (או שמא לא הם היו לפני כן) – מהפרושים לפניהם. בעידן הבית, היו הפרושים, ובפרקים אחרים נעמוד על נקודת ההשקה עם תחילת הכתיבה. יתרה מזו, כנראה הפרושים אינם יריביהם החריפים של עדת קומראן - אפרים ודורשי החלקות (כדעת רוב החוקרים[1013]), כיוון שמהות הפרושים הוא הקפדה על טהרה ועל המצוות בכלל, ואילו הטפת עדת קומראן נגד יריביהם אלו היא בגין עבירותיהם על המצוות.[1014] חסידי חז"ל ו'אנשי מעשה' מתוארים בסיפורי אגדה של מופתים, כשולטים בכוחות הטבע (חוני המעגל מוריד גשמים כרצונו [תענית פ"ג מ"ח]; נחשים המכישים חסידים מתים] תוספתא ברכות מ"ג פ"ח]; פנחס בן יאיר גוזר נהר [חולין ז']; חנינא בן דוסא מורה על החומץ להדליק הנר [תענית כה'), וייתכן זהו יישום חלקי של פתיחת מגילת 251Q4 קטע 2 טור ב' + קטע 4 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 132, 'ימות המשיח'): '[כי הש]מים והארץ ישמעו למשיחו'.[1015]

נקודה אחרונה נלמדת משבחו של יוספוס על האיסיים, וזאת במיוחד שהגדיר עצמו פרושי, וכך ניסה לגונן עליהם בכתביו. אין סיבה לחשוד שרק יוספוס שיבח את האיסיים בניגוד לשאר הפרושים, אלא נכון לראות את שבח התנאים על החסידים – כאותה מגמה, קל וחומר שזיהויים והלכותיהם קרובים.

במגילת קומראן 4Q377 קטע 2ב' משה רבינו הוא 'איש חסדים'.[1016] כך גם פילון קשר את ראשיתם.[1017] פיליניוס ציין שהם קיימים כבר אלפי שנים, ואכן במגילות קומראן יש מגילות שמשויכות לקדמונים טרם מתן תורה. בספרי המקבים א' וב' חסידים ידועים כגיבורים/צדיקים.[1018] ניכר בספרות חז"ל שהחסידים היוו את תשתית מורי ההלכה (ולהלן יובאו דוגמאות לכך). בתפילת העמידה/18, לצד 'פליטת בית סופריהם', חז"ל מזכירים את 'חסידים', וייתכן שפליטה זו מרמזת על שרידי הסופרים/חסידים והתורה שנשארו מעדת קומראן (זו היתה הספרייה היחידה כל התקופה), שהתושב"ע היא ניסיון שמירתה. כך היא הצעתו של ספראי שקבע שהחסידים היוו חוג נפרד מהתנאים, אך עדיין קרובים אליהם.[1019] אפתח דבריו כי לפחות חלק מהחסידים שבחז"ל, וחלק מהתנאים בשם איסי/יוסי – מקורם בכת איסיים,[1020] ומקור האיסיים כאמור בעדת קומראן. ניתוח החסידים בבית שני ובחז"ל נסקרו ונותחו על ידי מנחם בן שלום[1021] ודב הרמן[1022]. כאן אביא מקצת המקורות הרלוונטיים, ולמרות זאת אבקש להציגם כדוגמאות מייצגות ועקרוניות על קשרים וזיקות אלו.

לימוד בלילה – שמעון החסיד

77.  מגילות דקדוק ועומק הפשט של איסי בן יהודה, והגעתן מהמערות

מרדכי הכהן זיהה את איסי בן יהודה כאיש מחתרת שחי במערות (נדרים פא'; ירושלמי שביעית פ"ח ה"ה; ירושלמי נדרים פ"יא ה"א), בעל שמות רבים,[1023] אך הזכיר רק בנגיעה כי הוא קרוב לאיסיים.[1024] דעתו התקבלה כמעט תמיד להלכה, אפילו נגד דעות רוב, וזאת כאשר לא למד עם חבריו (ירושלמי נדרים לו' ב'[1025]), ובעצמו גם נידה חלקם (מנחות יח' ב').

'דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים[1026] בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר[1027] 'כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ [וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן' (דברים כג' 25)] - בביאת כל אדם הכתוב מדבר' (בבא מציעא צב'). על מגילות סתרים במשמעות של ספרי סוד נדון בהמשך בפרק ??, ורק יצויין שבמגילות קומראן הכיתתיות ישנם כתבי סתרים כגון מסוג צופן אתב"ש, וגם התנא שמעון מצא כנראה ספר חיצוני שאינו במגילות: עליית ישעיהו, לפיו מנשה הרג את ישעיהו[1028]. מסורתו זו של איסי הינה פירוש פשט המקראות (בניגוד לשאר דורשי פסוק זה בחז"ל), ותואמת לדרכה הדקדוקית-לשונית של עדת קומראן לחומש: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏' (בברית דמשק טז' 2). מסורת זו קיימת במפורש גם בחז"ל: 'מלמד שניתנה התורה, הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני' (ספרא בחוקותי, פרשה ב', פרק ח'),[1029] 'אין המקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת סג' א'; יבמות כד' א'); 'אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית, יהודה ברבי, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים' (ספרי פרשת דברים פיסקא א'). פשט כמשמעו מציין גם ר' עקיבא (סוטה ח') שמדבריו משתמע ששאר פירושי התורה אינם כמשמעו)?! לצידה דרישות כמו שרבי עקיבא דחה את המוסכמה שיש 2 תורות (ספרא, בחוקותי ח'). רב כהנא מעיד על עצמו ש'כד הוינא בר תמני סרי שנין הוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא [=כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה כבר למדתי את כל התלמוד, אך לא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה] (שבת סג'). מקרה נוסף של הלכה זו מוזכר גם בבבלי מכות כ' ב'.

עדת קומראן משתמשת בפירוש זה גם ליובלים: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם' (ברית דמשק יח' 4-3). אמנם לצד פירוש זה, לעדת קומראן מסורת אגדתית רחבה לחומש, שגם עליה נדון בהמשך, ונעיר שככלל אינה סותרת את הפשט, לפחות לא את הפשט שעדת קומראן פירשה בכתביה השונים.

איסי ממשיך בגישתו לפשט המקראות בעניין נידה (פסחים קיג' ע"ב([1030], וכן: '"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (ויקרא יט' 32) - אפילו כל זקן המשמע, בניגוד לחכמים שרק אם חכם ואינו אשמאי (קידושין לב' II).

מסורת זו של איסי מתפלמסת (בכוונה או רעיונית) עם המדרש נגד ינאי המלך, שנהג לפי הלכת הצדוקים (ולא הפרושים): 'נוהג מנהג עמך' (בבא מציעא מח' ע"ב: בבא בתרא ד'[1031]) שמצמצם את הציווי בשמות כב' 27: 'וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר' (על המחלוקות של שמעון בן שטח, מנהיג הפרושים, נגד ינאי – ראו בפרק עליו). מהמתרס השני, עדת קומראן (ובית חוניו[1032]) שיבחוהו במגילת 'ברכה לשלום יונתן [אלכסנדר ינאי] המלך',[1033] ובמרומז גם בפשר מלכיצדק ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2[1034] (להרחבה ראו לעיל בפרק על ינאי).

פירוש שאינו מוזכר/שרד במגילות מדבר יהודה, עומד בתווך נגד הקראים שאוסרים רק את החלב של אותו אם הגדי ('לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' [שמות כג' 19, שמות לד' 26, דברים יד' 21]), ואילו 'איסי אומר ולא תאכל הנפש עם הבשר (דברים יב'), להביא בשר בחלב שאסור באכילה',[1035] ובחולין קדו' איסור זה (של כל בשר) מוגדר כ'דברי סופרים' (לזיהוי עדת קומראן כ'סופרים' ולדוגמאות נוספות ראו בפרק בנושא זה). מאידך, פילון התיר זאת[1036] ויוספוס אינו מזכיר זאת.

פילון האלכסנדרוני מתאר את האיסיים: 'אחד מהם יוציא את הספרים (הקדושים) ויקרא בהם, ואיש אחר, מבעלי התורה, יעמוד על ידו, ויבאר את העניינים הסתומים. שהרי את מרבית (התורה) יפרשו בצורה פילוסופית דרך משל (אלגוריה) על יסוד שיטת דרוש ישנה נושנה' (על חירות הצדיק יב' 81-82); 'כי דברי הפשט הם בעיניהם לשון סמל לאמת נסתרת הנרמזת בהם בדרך הסוד' ("כתביו הפילוסופיים של פילון", מבחר ערוך בידי יוחנן לוי, (תרגום לעברית: יהושע עמיר), הוצאת מגנס, תשל"ה, עמודים 42-41).

דוגמה לפירוש של עומק הפשט נמצאת במגילות למצווה 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט' 14) ו'אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ; וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן' (דברים כז' 17) שהורחבה באלגוריה לחובת אי-הטעייה של שלמות הבת-הכלה בשידוך: '[כ]ול ומוֿמ̇י̇ה ספר לו ובגויֿתיה הבינ֯ה֯[ו‏ כיא נגף‏] ב֯או֯[פ]ל[‏  ]ת֯היה לו כמכשול לפני֯ו֯‏' (מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין', קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160); '[את בתו יתן איש לאי]ש֯ את כול מומיה יספר לו למה יביא עליו את‏ משפט ‏[הארור ‏ אשר ‏ אמ]ר֯ משגה֯ עור בדרך' (ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34. 4QDf, 270Q4 Frg. 3, שורות 9-8), וחז”ל המשיכו בקו זה בדוגמאות רבות ומגוונות.[1037]

'שאלוהו תלמידיו: "מה פשר המשל הזה?" השיב: "לכם נתן לדעת את סודות מלכות האלוהים, אבל לאחרים - במשלים, למען ראו לא יראו ובשמעם לא יבינו' (הבשורה על פי לוקס ח' 10-9). המלה "נוצרים" פירושה בעברים "שומרים" ובדרך כלל משתמשים בה בהקשר של שמירת סוד (”נוצר בלבו"). לאור הממד האזוטרי שישוע נותן לתורתו לא מן הנמנע שהשם "נוצרים" פירושו פשוט "שומרי הסוד".

כאן יוער כי עפ”י רוב, התלמוד הירושלמי פוסק קרוב יותר לפשט מאשר התלמוד הבבלי, וכן שילב אגדות בצורה יותר פשוטה ורציונאלית.[1038] ייתכן וזו אחת הסיבות, לגנאי שתפסו חכמי א"י את חכמי בבל.[1039]

78.  אימוץ ספר היובלים ע"י פנחס בן יאיר - התורה המשנית ובסיסה לתושב"ע

לאחר שאפרים-דורשי החלקות דחו את 'ספר התורה שנית' (ראו פרק בעניין זה לעיל, פרק זה מהווה המשך ישיר לכך).

לאחר שעמדנו על מאפיינים של מגילות פנימיות ודרכי הסוד בקומראן ובחז"ל, ננתח את מהותו של ספר היובלים. היובלים מספר את סיפורי בראשית עד מתן תורה בהשלמת תאריכים עובדות ומצוות (עוד על הספר ראו בקבוצת מגילות הר סיני) לפי לוח שנה שמשי ויובלי, והוא מיועד להיות גלוי לכל העם. היובלים משלים את סיפורי האבות בצורה מאירה על התנהגותם שלעיתים נראית תמוהה רק מספר בראשית; אחד הסיפורים המפורסמים הוא שבירתו של אברהם אבינו את אלילי תרח אביו, שהתקבל לבראשית רבא ??, וכך יש בבברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 56, שו' 14-13) עונש על המבקר את האבות. לעומת זאת אינו משנה את חטאו של ראובן (???, וכן פשר בראשית ??) כפי שעשו חז"ל ב???, ומשתלב עם מסורות צוואות השבטים שמפרטים את חטיאהם, ומאידך שעשו תשובה מלאה (שגם עולה מהתנהגותם עם יוסף במצרים בבראשית). לכן נכתב עליו מגילת השלמת סוד - פאסידו יובלים 4Q225, שמציינת בפרק ב' 7-5 למשל את הדואליות של בכי מלאכי השרת לעומת שמחת מלאכי המשטמה בעקדת יצחק[1040] (וכאמור עמדנו על תיאור מלאכים כאפיין עיקרי של ספרות הסוד). הספר משכתב ומתייחס בפתיחתו לאותו פסוק עקרוני של מסורת נוספת מהר סיני - שמות כד' 12: 'וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם', אליו גם חז"ל ייחסו את המסורת התורה שבעל פה,[1041] וכך המונח 'מצוה' שומש כתקנה בסרך היחד ח' 17-16,[1042] לעומת 'תורת משה' בסרך היחד ח' 22-11.[1043]

למעשה יש כאן אותה טענה של עדת קומראן וחז"ל למסורת נוספת מהר סיני, רק שהראשונה מציינת אותה ככתובה בספר היובלים (ובעוד ספרים ומגילות), והשנייה טוענת שמסורת זו עברה בע"פ. עדת קומראן כרתה ברית חדשה וגם חז"ל משייכים לתושב"ע ברית.[1044]

בספר זה נטען כי הסיבה שחז"ל טוענים שיש מסורת נוספת, היא כי חז"ל קיבלו והסכימו והעתיקו לעיקרון של ספר היובלים, אך כיוון שמחד הושפעה מכת אפריים שנטמעו בה ('עזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל' [פשר נחום ג' 5]), אך דחו אותו לפני כן בימי התיוונותם[1045]. בנוסף, ספרות קומראן לא היתה נגישה לחז"ל, ולכן חז"ל ניסו לשמרה בזכרונות שבע"פ, מה גם בתקופה זו עדיין אסרו על עצמם לכתוב.

התנא החסיד פנחס בן יאיר העביר חלק ממסורות ספר היובלים לחז"ל במדרש תדשא (22 מיני בריאה, ימי טהרה לכניסה לגן עדן, תאריכי הולדת השבטים, טומאת הרוח, עשרת ניסיונות אברהם).[1046] הלכות נוספות של היובלים התקבלו אצל חז"ל, ולהלן עיקרי הדוגמאות:

• ערבה והקפת המזבח והלל בסוכות (טז' 31-30[1047]) למשנה סוכה ד' ה' ותוספתא פ"ג ה"א
• הלל בפסח (מט' 6) והגדרת זמן בין ערביים לקורבן (מט' 12-10) למשנה פסחים י' ד', נח'
• הלכות שבת רבות ושונות ראו לעיל בפרק על השבת
• מדרשי אגדה רבים (מובאים בפירושם של קסוטו וורמן) ובפרט: ספר 'אסף הרופא' (מפרק י'), מדרש 'ויסעו' (מפרק לד'[1048]), תאריכי הולדת השבטים, טומאת הרוח[1049], עשרת ניסיונות אברהם
• מסורת מחסיד נוסף, אליעזר בן יעקב, שגם הביא מגילת יוחסין לחז"ל – והלכה של שמירת שבת (איסור רכיבה – סנהדרין מו') מהיובלים ???

למעשה כל ספר היובלים התקבל אצל חז"ל כמדרש בראשית זוטא[1050] או "ספרא דאדם הראשון" או "צוואת משה", אך אין בידינו מידע על ידי מי ואיך. חידה היא כיצד לוח השנה 364 יום לא הועבר והתקבל בשום כת, במיוחד אצל ביתא ישראל שאחזו בספר היובלים, ועל כך מורחב בפרק על חידת לוח השנה.

פנחס בן יאיר החסיד מאופיין במסורות נוספות המעידות על קרבתו לאיסיים ולתורת המגילות, ביניהן: הערצתו לראשונים לעומת נמיכות קומה של דורו (שבת קיב' II[1051]), כאשר זיהיתי את הראשונים עם עדת קומראן בפרק; הביא את הרחבת הפשט מהמגילות ל'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ראו בפרק הלכת ה'נגלות': פשט המורחב מהיקשים עם אסמכתא מקראית למקרים דומים); ציין שלבים ברמות הקדושה שקרובים לטהרה שבמשנה חגיגה ב' ז' (עבודה זרה כ' II).  לבסוף, בדומה לשבח של יוספוס ופילון על האיסיים, כך גם חז"ל שיבחוהו (משנה סוטה ט' טו').

79.  עקרונות הרוח תואמים לכל החסידים אז ועד היום, וגוברים על מחלוקות הלכתיות

אף שביהדות תמיד הדברות בבורא יתברך באה בד בד עם הקפדה מדוקדקת על המצוות, ועל אלו כידוע היו חילוקי דעות גדולים בבית שני (ואף היום בעניינים שונים), עדיין מעל שמירת רוב אופני המצוות, נמצאים בדרגה הראשונה – משפט היושר והצדק, החסד, אהבת הצדיקים והבריות, הדבקות בקב"ה, הארת השגחתו והנהגותיו בעולם, חיזוק הצניעות ומידות האדם. בעקרונות אלו, כמו בחידוש פירושי הפשט, קשה לשער אם אכן עברו במסורת והתקבלו אצל חלק מחז"ל (בעיקר חסידי-התנאים), או שהם הבינו אותם כחלק טבעי ובסיסי מאורח החיים התורני. ניתן כמה דוגמאות שכנראה לא עברו במסורת:

• חנוך א' (האתיופי) ד' ?? מציין שיש ללמוד את פלאי הבורא מיצירותיו בטבע הבריאה. דברים דומים אומר הרמב"ם (??).
• חסידי עדת קומראן לא היו אוכלים אוכל שלא הכינו בעצמם – כך נהגו יוחנן המטביל (??) ופנחס בן יאיר (???).
• צוואת יוסף י' 2-1 מציינת שחן על הצם לכבוד ה', וטוביה נגאל בזכות ויתור על סעודתו[1052] – וכך נהגו חסידים בחז"ל[1053] ואף דרשו: 'כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה' (פרקי אבות ו' ד'), וכך חסידים/מקובלים עד ימינו (הבאבאסאלי במיוחד)
• עדת קומראן דגלה בשיא הקדושה והטהרה – עד היום מקובלים דורשים זאת בתורתם וכמובן מרבים בטבילות (על טהרת קרי מעדת קומראן ראו בפרק ??) וכשרויות
• עדת קומראן היא המקור לספרויות סוד/איזוטריות של פיזונומיה, מזלות וגִּימַטְרִיָּה[1054] שהמשיכו להתפתח אצל חסידים ו'מקובלים' (העושים בתורת הקבלה) עד היום
• לבוש בבגדים לבנים: אמנם אין ציון כזה מהמגילות, אך כך מתוארים האיסיים (מלחה"י ב' ח' ג'), וכך מתוארים במגילה ד' ח' לצד תיאורי מינים וחיצונים, לצד היותם עולים עם פעמיים אמן.[1055] כך נוהגים חסידים ומקובלים גם בימינו.

אחת ההוכחות לעליונות עקרונות אלו על הבדלים הלכתיים היא הניסים והמופתים שעשו עדת קומראן (על המעין בזמנם ראו ??, נבואותיהם יסוד במגילות) והאיסיים (יוספוס מעיד שהאיסיים נביאים), וכך אולי ישו, חסידי-התנאים (סיפורי הניסים), ורבנים 'מקובלים' (העוסקים בתורת הקבלה) עד היום (כבאבאסאלי ונכדו דוד אבוחצירא).

בין עקרונות הרוח האלו לבין דקדוקי ההלכה, יש את עיקרי המצוות, וברית דמשק ד' 19-12 מטיפה נגד יריביה 3 מהן: 'ובכל השנים האלה יהיה בליעל משולח בישראל כאשר דבר אל ביד ישעיה ה̇נ̇ביא בן אמוץ (כד' 17) לאמר "פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ"‏ vacat פשרו שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב אשר הוא תפש בהם בישראל ויתנם פניהם לשלושת מיני הצדק הראשונה היא הזנות השנית ההון השלישית טמא המקדש העולה מזה יתפש בזה והניצל מזה יתפש בזה‏'.

-            הצדק

-            הזנות: סיפורי התרחקות חסידים מרובים בחז"ל; ריבוי נשים בוטל בתקנת רבינו בחיי; נשיאת אחיינית חדלה לחלוטין (בזכות הוכחה רפואית).

-            ההון: עדת קומראן כינתה עצמה עדת אביונים, והיא עיקר בתורה להתעלות כתכונת השופטת 'שונאי בצע' (שמות ??), 'טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף' (תהילים קיט' 72), 'אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר' (משלי כג' 4) ועוד.

אך הם היו חסידים ואין חיוב ברמה זאת לרוב העם. ריסון ואיזון האדם מרדיפת הממון או קמצנותו עד רמיסת ערכים אחרים על חשבון הזולת באה מאידיאל אנושי (עד אמוני) שהתרבות המערבית המסחרית אינה מחנכת אליו במדיה.

יג.    הספרים החיצוניים הפנימיים לקומראן מול הדחויים; מדרשי אגדה ותרגומי ארמית

אחת הטעויות היסודיות של חוקרים, היא התייחסות זהה לכל הספרים החיצוניים ולמדרשי האגדה שבחז"ל.[1056] את אלו יש לחלק ל-4/3 קבוצות שלהלן, כאשר האחרונה היא גם אוסף מקטעים מכול הקבוצות הקודמות, לצד יצירתה החדשנית:

• ספרות משלימה לתנ"ך ממגילות קומראן: בה 7.5 מהספרים החיצוניים הידועים לנו, ועוד כמה מגילות/ספרים מקוריים שנחשפו לראשונה עם המגילות הגנוזות. קבוצה זו האמינה היחידה בוודאות, ותנותח בפרק הבא
• ספרים חיצוניים שאינם במגילות ים המלח ואף יש בהם סתירות למגילות: קבוצה זו הבלתי-אמינה בוודאות, ותנותח בפרק אחר הבא
• ספרים חיצוניים שאינם במגילות ים המלח אך אין בהן סתירות למגילות: קבוצה זו קשה לעמוד על מקורה ואמינותה, ותנותח בפרקים הבאים
• אגדות חז"ל: מכילות מסורות משלושת הקבוצות לעיל, לצד איסוף ממסורות עם ואגדות זרות, וכן ממדרש יוצר עצמאי של חז"ל (גם תנותח בהמשך)

המקרא מרחיב בסוגות כגון משפחתולוגיה וקורבנות, ואילו נתונים מעניינים כמו קורותיהם של אברהם ומשה רבינו טרם בחירתם – נותרים עלומים. כך גם למשל המלאכים אינם בין היצירות בבריאה בבראשית, ורב הנסתר על הגלוי בנוגע למעשיהם של בני האלוהים עם בנות האדם בבראשית ו' 4-1. דוגמאות סיפורים אלו מושלמים בעיקר בספרי הקדמונים (קבוצה 1): חנוך, מגילה חיצונית לבראשית, צוואות וחזונות; ובספר היובלים (קבוצה 2).

בחז"ל התקבלו מדרשים רבים ממגילות אלו. עם זאת, כאמור בחז"ל חלו כמה תהליכים במקביל, כאשר העיקרי והמשפיע ביותר מביניהם הוא התגברות 'עוקרי ההרים' על ה'סיני', קרי, המדרש היוצר על המסורות הקדומות. תהליך זה ניכר הן בהלכה והן בספרות האגדה של חז"ל, כך שבמדרשי האגדה נמצאים מדרשים שונים, שחלקם אפילו סותרים, על אותו עניין.

במדרשי האגדה בעיקר חל תהליך נוסף של איסוף מסורות מהספרות ההלניסטית (בעיקר ממצרים), שרוב אלו סותרים את הספרות המשלימה למקרא ממגילות קומראן. ההשערה המקובלת במחקר היא שחלק גדול מהספרות החיצונית של בית שני נכתבה ע"י יהדות מצרים, וזאת לצד המשך עריכת "ותיקוני" תרגומי השבעים לתנ"ך ול-7.5 הספרים החיצוניים שכנראה גם תורגמו ליוונית באלכסנדריה (אחרת היו אובדים, כשבמגילות מצאנו שרידיהם בשפת המקור).[1057] יש להדגיש כי כתיבה יהדות מצרים בתקופה זו החלה כשפרושים עדיין אסרו את כתיבת התושב"ע (גיטין ס' II; תמורה יד' II),[1058] כך למשל כתב ארתפּנוּס (בהנחה שהוא יהודי דתי) במאה השנייה לפה"ס, ופילון האלכסדרוני במאה ה-1 לספירה (אך אין לנו מושג מי ומתי נכתבו הספרים החיצוניים ההלניסטיים, ואין להשערות חוקרים כדי להכריע).

בסוף ימי הביניים הצטברו בספרות הרבנית עשרות אלפי מדרשי אגדה שונים וסותרים, מפנה קיצוני עד אבסורדי מול הפרושים הראשונים שהיו בעלי המסורות המעטות ואסרו כתיבת התושב"ע.

בוועידת קרתגו שיזם אוגוסטינוס ב-397 לספירה, הכריזו על ספר ברוך שהוא מחובר לירמיהו ולפיכך הוא קדוש, וכן חמשת הספרים החיצוניים (טוביה, יהודית, חשמונאים א' ב', חוכמת שלמה, בן סירא) קדושים גם הם, ובכך זכו בהשראה אלוהי כדויטרו קנוניים (deutero = שניים) כלומר משניים בקדושתם.

80.  2 מ-3 הקבוצות מהספרים החיצוניים: 'ספרים פנימיים מהמגילות'; 'ספרים קרובים לעדת קומראן שכנראה לא שרדו'

בפרק זה נעמוד על שלוש סוגי ספרויות שהוגדרו עד מציאת מגילות קומראן כ"ספרים חיצוניים" (באנגלית מובחנים ביניהם לאפוקריפה ופסידו-אפיגרפיים, אך חלוקה זו אינה נכונה ורלוונטית): 1) 7.5 "הספרים החיצוניים" שנמצאו בקומראן ומעתה יקראו הספרים הפנימיים בקומראן; 2) "ספרים חיצוניים" שאינם בין מגילות קומראן, אך היות והם קרובים למגילות ואין בהם סתירה אליהם – יכונו "ספרים חיצוניים קרובים שכנראה לא שרדו" בגלל סיבות טכניות של שרידות; 3) "ספרים חיצוניים" שסותרים את מגילות קומראן (ובכללם את הקבוצה הראשונה לעיל: 'הספרים הפנימיים לקומראן') - ינותחו בפרק הבא.

תחום מעניין וחשוב שדורש סיכום בנצרות הוא עמידה על הספרים החיצוניים שהכנסיות שמרו – למול הנוסח התואם שנמצא במקור של מגילות קומראן. ייתכן ועמידה על כנסיות אלו תשפוך אור על ספרות חיצונית קרובה מול סותרת לספרים החיצוניים שנמצאו בקומראן, כפי החלוקה המובאת כאן ובפרק הבא.

ספרים חיצוניים ששרדו במגילות קומראן – ומכאן שהמגילות הן מקורן:

תפילת מנשה: תפילת מנשה היתה ספר חיצוני שששת פסוקיו הראשונים (מתוך 15) נמצאו בעברית במגילת קומראן4Q381  Frgs. 33a, b + 35   (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 338). כך נחלשו השערות החוקרים לתיארוכה המאוחר ומקורה ביוונית[1059] (וייחוסה לנוצרים, למרות שהספר היה חלק מתוך סידור תפילה של יהודי מצרים), אם כי ישנם הבדלי נוסח בין המגילה לספר החיצוני. תשובתו של המלך מנשה מוזכרת ב???, וחז"ל דנו בה ???. לכן, היה מצופה שתהיה כזו מגילה, ומאידך, לא ציפו שהיא תהיה אותנטית וקדומה כמו שנמצאה בעדת קומראן. בדברי הימים לג' 18 מצוין שהיא כתובה בדברי מלכי ישראל. האם משמע שביד עדת קומראן ספרי דברי מלכי ישראל?!

תפילת נבואיד: מגילה זו לא היתה ידוע לנו כספר חיצוני או בכלל עד מציאתה בקומראן. היא מובאת כאן להמחשה כי היא מתאימה להיות ספר חיצוני בדומה לתפילת מנשה ואגרת ירמיהו, אך היא פשוט לא שרדה. נבונאיד הינו נבוכנדצאר האחרון שדניאל ??? מספר את גירושו לארץ תימן 7 שנים, כעונש על גאוותו. לא מסופר על תשובתו או תפילתו, אך ברור מהסיפור שמטרת הורדתו לחיה היא כדי שיכיר בגדולת האל. מגילת קומראן ??? מציינת את תפילתו זו.

שתי מגילות אלו הובאו לשם הדגמה והבחנה, שלמרות שהן מוגדרות חיצוניות, אין בהן שום בעייתיות לתנ"ך או למסורת. אדרבא, הן אמונתיות גרידא, ורק מחזקות את הסיפור המקראי, ללא שום סתירה לכתוב. הסיבה שהן 'חיצוניות', היא שהן לא היו נגישות לרוב העם. למה הן לא היו נגישות לרוב העם? ובכן, שאלה זו מחזירה אותנו אחורה בספר לפרק מדוע יש כחמישה נוסחי מקרא, וכיצד זה שלא שמרו על רוב התורה בתקופת בית ראשון.

ספרים חיצוניים נוספים שהם פנימיים למגילות ולא אפרט עליהם כאן: חנוך, היובלים, איגרת ירמיהו.

ספרים חיצוניים שלא שרדו במגילות קומראן, אך שתוכנם קרוב לעדת קומראן ואין בהם סתירה – ומכאן ההנחה שהן פשוט לא שרדו בין המגילות:

עליית ישעיה: ספר "עליית ישעיה" הינו ספר חיצוני שנמצא רק בגעז, ולא תורגם לעברית (כיוון שכהנא תירגם רק ספרים שסבר שמקורם יהודי, וזה סבר שנוצרי). תיאור רציחת ישעיה הנביא מקביל לרציחת ישו, והשאלה מי קדם ולקח ממי. פרקים נז'[1060] ונט'[1061] בישעיה מלמדים על הרשע והדם בתקופה, לצד ההליכה למדבר שמצוינת וקוימה ע"י עדת קומראן ויוחנן המטביל. השומרוני הרע הפך לשומרוני הטוב בברית החדשה. מעניין גם שמו: "בלכירע" שמזכיר את "מלכירשע" שמצוין פעמים במגילות: 4Q280 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 56) וחזונות/צוואת/דברי עמרם(4Q548-3 (4QVisions of ʿAmram) . שני החסידים במסכת יבמות מט' מציינים את המסורת מגמילת יוחסין. מגילה כזו מנוגדת לאיסור הכתיבה של חז"ל, ועולה עם טענתי שחסידים הביאו מסורות פשט וממגילות קומראן, בעיקר כמו איסי בן יהודה (ראה בספרי). האזכור החטוף בחז"ל מזכיר את תפילת מנשה מדברי הימים ב' לג' 18 שנמצאה במגילת קומראן4Q381   (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 338) ובחז"ל (ויקרא רבה ל'; דברים רבה ב'; רות רבה ה').  ישעיה מהווה את הכקדוש המעונה (מַרְטִיר) הראשון, כפי שמתואר בספר חנוך ??. כנראה תיאור קשה ומדהים זה הביא את סיפור העינוי של ישו ב???. הספר החיצוני שנמצא רק כנספח של התנ"ך בגעז – עליית ישעיה, כבר שויך ע"י דוד פלוסר כסיפור שנכתב על מורה הצדק[1062], ואילו כך חז"ל סוברים שהיא חלק ממגילות המשפחתולוגיה של כוהנים: "שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש, וכתוב בה: משנת ר` אליעזר בן יעקב קב ונקי, וכתוב בה: מנשה הרג את ישעיה' (יבמות מט' ב'). והנה, שלושה קודקסים יש בגעז לספר זה, ובאחד מהם (בלבד, הן מכל נוסחי הגעז שתורגמו מיוונית), כתוב 'למחרת השבת' בויקרא כג' 11, ולא למחרת היום החמישה עשר, דהיינו 'מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח' (יהושע ה' 11, שאותו זיהו אפרים כשבת, ומחלוקת גדולה זו מתוארת כמובן בספרות חז"ל נגד הבייתוסים – בית-אסין, וביטוי זה חסר בתרגום השבעים). חיזוק נוסף לקדימותו ושהוא ממגילות קומראן, כי רק בשלושה קודקסים אלו נמצאו ספרי חנוך.

לעזרא הסופר משויכים כמה ספרים חיצוניים שלא נמצאו בקומראן, וכפי שמצוין בפרק על חלוקת הספרים החיצוניים לאמינים או פסולים', חזון עזרא נמנה בין האמינים (היות ורבות מסורותיו הקרובות למגילות, ואין לו סתירה אחת אליהן). והנה, חזון עזרא הוא גם הספר החיצוני הקרוב ביותר לדת הזורואסטרית, שגם היא מתוארכם קרוב לימיו (גלות בית ראשון/תחילת בית שני).

יוסף ואסנת: ספר זה עדיין בשיא המחלוקת אם הוא מבית יוצר יהודי או נוצרי, ובכל אופן החוקרים מתארכים אותו לכל המוקדם לימי מקדש חוניו (המאה השנייה לפה"ס). בין הטענות המעניינות של רבקה ניר לנוצריות הספר, שאין בו את הפרטים כמו למשל בספר יהודית, אךניתן להסתכל על הספר כאותנטי – בתקופת טרום-התורה, ואכן תקופה זו דומה לנצרות המאופיינת בערכי המוסר והחסד (ראו פרק בעניין). שיקול נגדי (נוסף על טיעוניו של ??? בעיקר) הוא ההנחה שרוב הספרות החיצונית הדחויה לעדת קומראן נכתבה במצרים בשלהי בית שני (ראו בפרק הבא).

הסיביליות: 4 ספרים שקשה לעמוד על מקורם, מה גם הם שונים בסגנונם מכל שאר הספרים החיצוניים. שבהן נבואות אנטי-רומיות, וסבורים שמקורם יהודיות-נוצריות.

4 מזמורי תהילים שנמצאו בגניזת קהיר: פותחים במילים: 'אשרי שימצא כבוד בחפצי רצונך'; 'כי הוא רופא לנשברי לב'. מזמורי תהילים אלו יחידאיים (שאינם בשום מקום אחר), וייתכן שגם מקורן ממגילות קומראן, שכן לפי מזמור 11Q5 (11QPs-a) כז' 10 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 355), ספר תהילים כולל 4,050 מזמורים למחזור שמיטה! כך שגם אם נכליל את המזמורים הרבים שנמצאו במגילות קומראן ואינינו יודעים אם לשייכם לספר תהילים או לא, הרי שאבדו אלפי מזמורי תהילים. אך באחת מהן מצוין חודש ירחי?: "בשלשה בחדש אייר ראיתי' (על קושי זה ראו בפרק לוח השנה).מזמורים אלו לא נמצאו במגילות קומראן.   אוריגינס הזכיר דברים דומים במאה השלישית לספירה.[1063] בכתבי יד סוריים של התנ"ך (פשיטתא) יש 5 פרקי תהילים נוספים על 150 מהמסורה, ששלושה מהם ממגילת המזמורים מקומראן (קנא', קנד', קנה'). לחז"ל אין מסורת קרובה לכך. במאה ה-9 תועד כי הפטריארך טימותיאוס הראשון נחשף למציאת 200 מגילות תהילים ממערות יריחו. טימותיאוס כתב בסורית, וההנחה שממצא זה הוספו לתנ"ך הסורי.

עוד הרבה ספרים חיצוניים כנראה דחויים לקומראן, ואינם נסקרים כאן.

81.  קבוצת הספרים החיצוניים ה-3: 'ספרים חיצוניים שסותרים ודחויים למגילות קומראן'

בניגוד לשני סוגי ה"ספרים חיצוניים" המוגדרים ומפורטים בפרק הקודם, כאן ינותחו ספרים חיצוניים שסותרים ודחויים למגילות קומראן. אין מדובר בספרי חול או הבל או סרק או ברמת הספרות הגבוה והמענגת (כמו שחז"ל תייגו בטעות/זדון את בן סירא עם הרונימוס), ואפילו לא בחינת האמת מול השקר (כפי שהנצרות למשל דחתה ספרי הבל ושקר בימיה הראשונים[1064]), אלא מבחן פסלותם הוא התאמתם לתורת עדת קומראן – אם משתלבים הם או יש בהן סתירות, ואפילו אחת.

ככל שיש סתירה בין ספר חיצוני כלשהוא לתורת עדת קומראן, מלבד שכאמור הוא מוגדל כדחוי למגילות הגנוזות, הרי שראוי לעמוד על מקורותיו – מדוע כתבו סתירות אלו לתורה ולמגילות?! מאין שאבו סמכות להמציא סיפורים שקריים וחלקם בייחוס לגיבורים ידועים – פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה (המחקר מייחס בטעות פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה גם לשתי הקבוצות הקודמות). האם הם כתבו זאת בעצמם – כמדרש היוצר של חז"ל, או פשוט אספו סיפורי עם וסברו שהם עורכים אותם בצורה יותר נכונה?

כמעט ואין לנו תשובות על מקורות אלו, וההנחה שנכתבו בהשפעות הליסטיות ביהדות מצרים – ולכם לאלו אכן מתאימה הגדרה ייחוס מזויף זה (פסאודס ביוונית משמעו שקר). כאן יצויין כי גם לברית החדשה של הנצרות ישנם ספרים חיצוניים רבים, אך אינם נידונים בספר זה.

להן רשימת וניתוח הסיבות ל'ספרים חיצוניים שסותרים ודחויים למגילות קומראן':

ספר חנוך ב' הסלאבי:[1065] מציין שאבותיו כתבו מגילות, בעוד ב?? מצוין שהוא הראשון שכתב; אינו מציין את הלוח השבתי-שמשי בן 364 יום, אלא רק לוח שמש מלא של 365.23 (ו' 11, 21) ומציין שהחודשים לפי הירח כשנתן להם שמות (יג' 14[1066]); הנוטריקון של הרכבת האדמה לאדם מארבעת כיווני השמיים מתאים רק ביוונית (???) וסותר את חנוך א' ס' 8. גם בכללי סגנון הספר הלניסטי (אמנם כאמור היוונים קיבלו ואימצו מסורות מחנוך א' החבשי, היובלים והתורה, אך קיבלו מהויות שהתעצבו ונוסחו בסגנונם).[1067]

ספר חוכמת שלמה: מציין שהיה חומר לפני הבריאה ("יש מיש" ולא "יש מאין") שזו סתירה לפשט למגילות ???. ביקורתו נגד חנוך ד' 11-10 (ראו בפרק 'עוקרי ההרים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון'). ייתכן וחוכמת שלמה החיצוני מהווה המשך או פיתוח של מגילת 'חוכמת שלמה המלך א' וב', המכונים כך לפי קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 128-113. למשל המונח 'אשרי' המופיע כמה פעמים בעמ' 114 בקימרון, מופיע גם כמה פעמים במזמורי שלמה.

איוב החיצוני: מציין את חיתון דינה עם איוב לאחר ניסיונו,[1068] ואילו היובלים ?? מציין שהיא נפטרה רווקה.

עליית משה: סותר ליובלים בתאריך של יציאת מצרים.

ספר אדם וחווה: סותר את היובלים על חנוך שהוא הראשון שכתב (ד' 18-17[1069]) והקטיר (ד' 25[1070]).

נוספים וקרובים לאלו הם ספרי הנצרות שמחולקים גם לשניים: הספרים שנכנסו לברית החדשה, והספרים שלא נכנסו לברית החדשה. לצערי ראוי לסכם את השוואת תהליכי היצירה וההיטמעות/דחייה של ספרות נוצרית זו בנצרות, לעומת קבוצת פרק זה (ספרים חיצוניים שסותרים ודחויים לקומראן), אך טרם עלה בידי לעשות זאת.

הספרים החיצוניים הדחויים האלו למגילות, עולים בקנה אחד עם מדרשים יוצרים של חז"ל – כולם פרי הגותם של חכמים סופרים שאין להם מקור תורני קדום או רוח הקודש (על המדרש היוצר ראו בפרק בעניין), ולהלן נרחיב בעניין מקורות האגדה של חז"ל:

82.  ריבוי איסוף אגדות בימי הביניים ומקורותיהם ההליסטיים לעומת מ' הקדמונים (קבוצה 1):

מדרשי אגדה שבחז"ל (כולל מדרשים מאוחרים לחז"ל) מורכבים מארבעה מקורות: א) מגילות קומראן; ב) ספרים חיצוניים שאינם בקומראן (קבוצות 2 ו-3 לעיל); ג) ספרות זרה (בעיקר הליניסטית); השלמה לפי הדעה והמחשבה של החכם הדורש והיוצר.

על פי רוב, בשלושת המקורות לעיל שאינם מהמגילות, יש גם הבדל מהותי שמבחין את אותם מהמגילות (או מהתנ"ך), והוא הסתירה לפשט התנ"ך או למסורות משלימות ממגילות קומראן. הבדל נוסף ומשני הוא שעל פי רוב מסורות האגדה יותר אגדתיות ומגזימות אל הדמיון ועל-טבעי,[1071] מאשר ההשלמות של מגילות קומראן (אמנם גם התנ"ך בחר להמעיט בסיפורי ניסים ומופתים, ואלו הורחבו בספרות המשלימה). בכמה עשרות מדרשי אגדה בודדים (מתוך אלפים), מבקרים מגנים או תוקפים חכמים את דורשי האגדה שאינם לרוחם.

מדרשי אגדה שבחז"ל שמורכבים ממגילות קומראן (א'): סקרנו לעיל דוגמאות כמו 3 ספרי מדרשי אגדה מהיובלים (תדשא, ויסעו, אסף הרופא), ויחס עם הספרים חיצוניים (ב') – ניתן לקראות אלפי מסורות כפי שסיכמו בפירושם הרציף כהנא והרטום למשל. דמות חשובה לחיבור בין המגילות לספרות האגדה החז"לית הוא ר' משה הדרשן. זהדרש רעיונות רק ממגילות (ולא מהספרים החיצוניים-הדחויים): חנוך, צוואות השבטים והיובלים, וזאת אף בנוסח העברי שהיה בידיו, ולדיאבון אינו מצוי בידינו היום.[1072]

מדרשי אגדה שבחז"ל שמקורן ממקור זר כהלניסטי (ג'): דוגמה מובהקת למקור אגדתי למדרש והתפתחותו היא מלחמת משה רבינו בכושים ונישואיו למלכה/נסיכת כוש. לכך בספרות היהודית ארבעת המקורות: המקור הראשון (הקדום) הוא ההיסטורגרף היהודי-הלניסטי ארתפּנוּס בן המאה ה-2 לפנה"ס (הרחיב בספרו 'על היהודים' על אברהם אבינו, יוסף הצדיק ומשה רבינו, ספרים לא שרדו וקטעים ציטטו אֵוסֵביוס וקלמנס מאלכסנדריה). האם זה בדה מליבו אגדה זו או פשוט העביר אותה ממסורת עתיקה קיימת? לדעת שנאן וגוטמן כי הוא שילב בין השניים, בין היתר כאשר ביקש להתעמת עם מַנֶתּוֹן שקדם לו בכמה שנה וקיטרג על היהודים.[1073] היות חלק ממסורותיו היו ידועות במסורת המצרית העתיקה,[1074] קשה לייחס לו המצאות משלו, אפילו כאשר חלק מהמסורות סותרות את ספר היובלים[1075] (וכנראה הוא לא ידע על המסורת הקומראנית הזו, ובכל אופן לא כיבד אותה). מסורות אלו שולבו בשני ספרי מדרשי-אגדה: 'ספר הישר'[1076] ו'דברי הימים למשה רבינו',[1077] ובספרות האגדה של חז"ל קיימים מאות מדרשי-אגדה שתואמים לספרים אלו (איני יודע מה קדום למה[1078]). תשובה, לפחות חלקית, ניתן ללמוד מהצגת התיאטרון שחיבר יחזקאל הטרגיקן, בה כבר אין ספק שערך סיפור לפי פרשנותו את החומש (מטבעם של תסריט ובימוי תיאטראלי), ואולי גם שילב קטעים מסיפורים עם (כמו של ארתפּנוּס). הצגה שכזו היא דוגמה טובה להוכחת מקור אגדתי יוצר, וככל שהתפרסמה, כך התגלגלה ושולבה בספרות חז"ל (בניגוד לספרות המגילות).

מדרשי אגדה שבחז"ל שמקורן ממדרש עצמאי יוצר (ד'): תחילה חשוב להכיר מהי רמת ההפרזה והגוזמה של שני ספרי אגדה אלו של חז"ל בהשלמת פשט הסיפור המקראי?  נדגים זאת בשתי מקורות מהמגילות המשלימות את סיפורי התנ"ך שהגיעו לאגדות חז"ל בשיבוש וגוזמה:

• צוואת גד א' 6-8 (לא שרדה במגילות קומראן, אך שתי צוואות אחרות כן) מספרת את סיבת הדיבה: 'ויאמר יוסף אל אבינו: בני זלפה ובלהה זובחים את הבהמות הטובות ואוכלים אותן חרף דעת ראובן ויהודה; כי ראה כי לקחתי טלה מפי הדב ואהרגהו ואזבח את הטלה כי נעצבתי על אשר לא יכל לחיות ונאכלהו, ויגד לאבינו; ובגלל זאת כעסתי על יוסף עד יום מכירתו'. לעומת זאת, כך הוא מדרש האגדה של חז"ל: '"ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם", מה אמר? רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון. רבי מאיר אמר: חשודין הן על אבר מן החי' (בראשית רבה, פרשה פ"ד ז'; ירושלמי פאה פא' ה"א, טו' ד'). ניכר כי חז"ל קיבלו מסורת קרובה לצוואת גד, וכנראה נוכח המרחק מהמקור המדויק/כתוב בצוואה , חז"ל שימרו את ההשלמה בצורה שונה במקצת.
• מגילת 4Q373 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 80), מביאה את כוחו ומידותיו של עוג מלך הבשן, המסתברות עם דברים ג' 11[1079], ואת סיפור הריגתו בעזרת קלעי מזור (שורה 7). לעומת זאת, מדרש האגדה בברכות נד' IIלא חסך בהפרזה על גודלו (300 אמה) ונס של נמלים שהפילו את אבן בגדול ההר על ראשו. מהות הסיפור דומה בין המקורות, וגם כאן ניכר כי המידות והתיאורים לא הגיעו במדויק ובכתב לחז"ל, ולכן שחזרו אותם כפי שזכרו, לאחר מספר דורות של סיפורי עם.
• שבירת האלילים ע"י אברהם לתרח אביו: כאן המקורות (יובלים ??? – בראשית רבה ??) די דומים ולא ינותחו (הדוגמא הובאה נוכח היותו של מדרש זו מוכר).

העובדה שחז"ל אינם מציינים מהיכן הם דורשים את אגדותיהם לא מוסיפה לכך,[1080] וכך גם המסורות שבכלל אגדה שהכניס פנחס בן יאיר החסיד לספרות חז"ל (ראו בפרק על ??). כמו כן, בעוד אין ספרות קומראן ספרי אגדות בנפרד מהלכה,[1081] ואילו שני ספרים אלו הינם אגדה מובהקים שלא נמצא בהם הלכות. לא פלא שרבנים חילקו בין מסורות הלכה למסורות אגדה מהתלמוד, למרות שבו היא מעורבבת, וכוללת גם אגדות של התנאים עצמם.

תנועה מעניינת נוספת היא שככל שהמסורות מאוחרות יותר – הן היו פחות יוצרות (מהגות הדרשן), אלא היוו איסוף ממסורות זרות – בעיקר מהספרות ההלניסטית שרווחה בעיקר באלכסנדריה שבמצרים:

למרות היהדות החזקה תורנית והקרובה לעת קומראן לפני ובתקופת עדת קומראן (ראו פרק בעניין), לאחר מכן יהדות מצרים הלכה ונחלשה, והושפעה יותר ויותר לאלגוריה המאפיינת את היוונים (שאומצה/אוחדה בהמשך ע"י הנצרות), והיתה כר פורה לכתיבה יוצרת בספריות ובמוזיאונים. חוקרים אף סבורים שהביקורת של חכמי אלכסנדריה כלפי הטקסט הביאה לתיקונם בו לפי תוצאות מחקריה, ובכך סברו שהם מגיעים למובנו הנכון.[1082]

כאן יש להדגיש את האבסורד, שלא רק שמסורות ומדרשים אלו סותרים את התורה והמגילות, הרי שאלו היו ראויים להיכנה "ספרים חיצוניים" שנדחים, ואילו דווקא אלו התקבלו כמדרשי אגדה מאוחרים, וחלק ממדרשיהם משולבים במסורות התנאים והאמוראים. לסיכום, שני ספרי האגדה שמהם שאבו חז"ל ראויים להיות מוגדרים כספרים חיצוניים, ולא ספרים חיצוניים-פנימיים כמו 7.5 מהספרים החיצונים שנמצאו בקומראן, ואפילו לא כמו שאר הספרים החיצוניים שנשמרו בנצרות, אלא הם החיצוניים ביותר מבחינת קרבתם לתנ"ך, באמינותם וקדושתם.

ספר מסורות נוספות שולבו דרך ספרים חיצוניים אחרים, כמו: 'קדמוניות המקרא'.[1083]

כאן יש לציין הבדל והבחנה נוספת וחשובה בין מגילות ים המלח שהן כספרות המשלימה לסיפורי התנ"ך לבין מדרשי האגדה שבחז"ל. תחילה, אין בכלל מגילות שהן רק משלימה לסיפורי התנ"ך במגילות. אמנם ברוב ספרות זו יש סיפורים מאשר מצוות, אך זאת כיוון שהם היו לפני מתן תורה.

מדרש סדר עולם (ב' 7-6) מציין כי גילו של יעקב אבינו כאשר בא לבית לבן היה 77 שנה, ואילו היובלים ?? מציין שגילו באותה עת היה ?? שנה בלבד. סדר עולם גם שוגה בספירת התקופה הפרסית, כפי שהובא לעיל בפרק ????. מאידך, סדר עולם ג' 4 מציין 210 לבני ישראל במצרים, ותקופה זו עולה מחישוב היובלים, ומצוינת במפורש ב-???, כך שאין ספק שדיוק בתקופה זו הינה מסורת שעברה מעדת קומראן לחז"ל.

העניין היותר חשוב הוא האם הם סותרים את הספרות המשלימה של קומראן על התנ"ך, שרובה מהקבוצה הראשונה – המגילות הקדמוניות? ובכן, לשניהם ישנן מעט סתירות לשני ספרי אגדה האלו שבו את ספרות חז"ל,[1084] אך מאידך יש סגנון או חיקוי דומה, ויש יותר מסורות משותפות, שההנחה שהועתקו מספרות המשלימה של עדת קומראן.

https://www.mayim.org.il/publications/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%95-2/#gsc.tab=0

הלכה קרובה נוספת היא של ר' יוסי הכהן החסיד לא נמצא כתב ידו בנכרי כדי שלא יחלל שבת על ידי כך שהנכרי יוליכנו בשבת (שבת יט' א'; ירושלמי שם פ"א ד' ע"א) – תואמת לב"ד ו' 2[1085], לתיאור יוספוס על האיסיים (??), כשביניהם ?? בית שמאי (שבת פ"א הלכות ז'-ח'). נוסיף שתוספתא ז' מזכירה את ה'ראשונים' (אך לא 'חסידים ראשונים') וכן הלכות שהיו 'לראשונה'[1086] (אלו מזוהים כעדת קומראן ראו בפרק על בית נאמן).

לסיכום פרק זה, לפנינו ארבעה מאפיינים: מגילת סתרים, פשט המקראות ומסורות שונות, השם "איסי" ותום החסידות.

כפי שפורט לעיל, ישנם ?? ספרים חיצוניים שסותרים את מגילות קומראן, וזו הסיבה שהם לא נמצאו בין מגילות קומראן שכולן אחידות ותואמות, ללא כל סתירות (כמו בספרות חז"ל הפלורליסטית בדעות ומסורות שונות ואפילו סותרות).

מקורם של ה"ספרים הסותרים לקומראן" מורכב מכמה מקורות, שאין לנו ידיעות מי חיברן, איך בכלל יכל לכתוב חיבורי שקר שהלעיזו והרחיקו את ספרות התורה, האם היה יהודי דתי או הלניסטי, האם סבר מסורותיו אמת שראוי לשמרן או היה חובב אגדות או להאגדת שמו כסופר.

מהתיאור של נוטריקון השם אדם לארבע רוחות השמים בחנוך ב' הסלאבי ?? (ראו בפרק הקודם סיבות נוספים לסתירותיו), עולה כי היה שימוש במסורת יוונית, אך עדיין זה מרתק ומפליא שהנוטריקון מתאים, ועוד שהחוקרים סבורים שמקור החיבור בעברית, אז איך הוסיפו נוטריקון ליוונית בחיבור שמקורו בעברית?

(כאן על האגדה).

ולאחר שראינו את המדרשים הרבים שהועתקו מהספרים החיצוניים והמגילות לספרות חז"ל, נציין את ייחודיות מגילות הפשרים, וכמה דוגמאות להשתלשלות אגדות.

83.  ריבוי מסורות נוספות בימי הביניים: תרגומי ארמית קרובים למגילות קומראן

בניגוד לעיקרון איסור הכתיבה בבימיהם הראשונים של חז"ל (ראו פרק בעניין) והרחקת ספרים חיצוניים (ראו פרק בעניין), התפתחה בחז"ל מגמה שהלכה והתעצמה עד ימי הביניים (המאה ה-12), וזו גם הכילה מסורות אגדה סותרות זו את זו, וזאת ללא קושי גדול כמו בהלכה, היות ואין הכרח להכריע מה נכון וכיצד לפעול הלכה למעשה בין הטענות השונות והסותרות.

כאמור התנאים חידשו את הנוסח הארמי למקרא: 'שכחום חזרו ויסדום' (ראו פרק בעניין), ופיתחו רק שני תרגומים ארמיים: אונקלוס/עקילס לחומש (קרוב לנוסח הארמית המקראית של עדת קומראן - לפי קווי הלשון מהשריד הקטן של מגילת ויקרא בארמית מקומראן [‏156‏Q‏4[1087]](, ויונתן בן עוזיאל לנביאים (דומה עם מעט מדרשי אגדה). [1088]

אך בהמשך התקופה האמוראית ובימי הביניים (במאות האחרונות לאלף הראשון לספירה), צצו עוד תרגומי ארמית למקרא שלא היו ידועים עד אז. יתרה מזו, אלו כנראה גם לא יצאו מבית מדרשם של חז"ל, ומכונים התרגומים הירושלמיים (או ארצישראליים).[1089] לפי חלק מהחוקרים, תרגומים אלו קדומים יותר משני התרגומים לעיל של חז"ל.[1090] בנוסף, מסורות התרגומים הירושלמיים קרובות יותר למסורות האגדה וההלכה של עדת קומראן. כאמור, בין מגילות קומראן שרדו קטעים משני  ספרים של נוסח המקרא בארמית: ויקרא טז', איוב ג'-ה', יז'-מב', אך במגילות קומראן ישנה ספרות ענפה בארמית (הקדמונים [קבוצת מגילות 1], קבוצת מגילות 3 ובפרט טוביה שלו נוסח עברי וארמי, ייתכן מגילת אסתר, ירושלים החדשה ועוד). אמנם קטעי תנ"ך בארמית אלו מהמגילות אינם זהים לקטעים מהתרגומים הירושלמים ששרדו, אך הם כן קרובים להם בכמה מאפיינים, ולהלן נעמוד עליהם בסקירה קצרה של כל תרגום[1091]:

המיוחס ליונתן בן עוזיאל (מכונה במחקר פאסידו יונתן, ובקיצור: ת"י): תרגום רק לחומש שיוחס בטעות ליונתן כיוון שכאשר נמצא כותרתו היתה ת"י, וכנראה הכוונה היתה ל"תרגום ירושלמי" (וכאמור יונתן תרגם רק את הנביאים). אמנם על בראשית כא' 21 יש אזכור לאסלאם אך מרכיב מסורות עתיקות כמו על החשמונאים. אפרים יצחקי מצא בתרגום זה כמאה ועשרים הלכות שונות ממסורות חז"ל[1092], שחלקן קרוב למסורות עדת קומראן. דוגמא לקשר "גנטי"-מהותי היא על הפסוק בדברים יז' 11: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה", וכך תורגם במיוחס ליונתן: 'על מימר הלכת אוריתא/על מימר אורייתא דילפונכון', וכך תואם למגילת המקדש נו' 3-4: "על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת" - ובניגוד לספרי דברים קנד': 'אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם'.[1093]

תרגומי הקטעים (ת"ק): שלושה תרגומים מקוטעים לתורה[1094]. מספר הפסוקים המשותפים בכתבי היד עולה על 850. דוגמא למסורת זהה לעדת קומראן היא בכי המלאכים על עקדת יצחק (פאסידו יובלים ב' 5 – כ"י ירושלמי 577.49). תרגומים מגניזת קהיר: בגניזת קהיר נמצאו קטעי (כ-850 פסוקים) תרגומיים ארמיים לחומש שמכונים ת"ג ונכללים בתרגומים הירושלמיים/ארצישראל.

תרגום ניאופיטי (ת"נ): לפני כחמישים שנה בלבד נמצא תרגום מלא לתורה במנזר למומרים[1095] ולפיכך הוא מכונה – נאופיטי.[1096] הוא מתוארך למאה ה-1 לספירה. מקומות רבים בת"נ מוכיחים על קרבת נוסח לקטעי התרגומים של גניזת קהיר,[1097] אך גם שדומה לתרגום הקטעים (הירושלמי ב'). תרגום מלא זה מתוארך לסוף בית שני, וחלק מהחוקרים הגדירו חשיבותו כממצא הארכיאולוגי החשוב ביותר אחרי מגילות קומראן. מקובל שהתרגום הנאופיטי הינו הקדום מבין התרגומים הארמיים ואינו מתחשב בפירושי חז"ל, וכן שיש בו קווים משותפים לשני ספרי המקרא מקומראן (ויקרא ואיוב) והקשר לשוני למגילה החיצונית לבראשית.[1098] הרב ראובן מרגליות בספרו 'ניצוצי אור' על בבא במציעא צט' הוכיח שהתרגום היה מוכר לרשב"ם.

תרגום הפשיטתא: אינו בקבוצת התרגומים הירושלמים. ניב ארמית סורית ובו מסורות קדומות מנוסח המסורה (בעיקר החומש) בשילוב תרגום מהשבעים – ייתכן שקשור לעובדה שישנם נוסחי תנ"ך רבים יחסית מקומראן. התגבש במחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה.

מסורות נוספות שקשורות לתרגומים ארמיים: מגילת אסתר כנראה שרדה במגילות קומראן רק בנוסח הארמי 4QPrEsther (4Q550),[1099] אך המגילה כה קטועה, שאין לדעת אם היא היא מילולי או עם נופך מדרשי ואגדתי, כפי שתוספות כאלו מצויות ב: 1) בתרגום השבעים יש תוספת של תפילת צום אסתר (פרק ח' 15). על מגילת אסתר יש מדרשי האגדה כמו: 'פתשגן הכתב', 'אבא גוריון' וליקוטים ב'ילקוט שמעוני'. תוספת נפוצה על היא תיאור כסא שלמה (שרק אחשורוש זכה לשבת עליו).          כמו שאר 21 ספרי התנ"ך, גם מגילת רות נמצאה במגילות, אך ישנו תרגום ארמית מהמאה ה?? שכונה תרגום הדיוטות[1100], והוא כולל מספר הלכות קרובות לעדת קומראן, כמו איסור ריבוי נשים (על כך ראו בפרק נזירות), אך יש בה גם סתירה מובהקת של מועד הקציר.

לסיכום, תרגומי הירושלמי צמודים לפשט, אך בניגוד לאונקלוס, יש בהם גם מדרשים המרחיבים בשיעורים אתיים ודתיים, בעיקר בעזרת משלים. שמירת תרגומים אלו בסתר בסתר (אם כי ייתכן שסתם היו פחות פופולריים, כמו התלמוד הירושלמי) תואמת את שמירת מגילות קומראן והיא, בין היתר, שהביאה את המחקר לכינוי התקופה שבין עדת קומראן לבין גניזת קהיר וכתר ארם צובא לכינוי: "תקופה הדממה". ניתן להניח כי תרגומי הירושלמי/ארצישראלי ונאופיטי משמרים (בשינוי העתקה מקובלים או בגלגול מסורות בגלל ריחוק המגילות) את נוסח המקרא הארמי ממגילות קומראן, או לפחות (ובניסוח יותר עדין) - המסורות המשוקעות בתרגום הירושלמי משמרות מסורות תרגום שהיו לפני כותבי מגילות קומראן, כפי שמצוין בפרק על הספרים החיצוניים.

בהערת אגב יצויין כי מגילת איוב בארמית (11QtgJob) מקומראן כתובה בניב עתיק-מקראי,[1101] ולפי אוריגינס: 'כי מצא כתוב במגילה קדמונית איך משה רבינו ע"ה היה מוליך ומביא בידיו את ספר איוב לאחד אחד מזקני-ישראל בשעבוד מצרים, למען ישמעו ולמען ילמדו כי יש תקוה לכל הבטוח בה', שאחר הרע יקבל גם טוב וחסד ממנו'. כנגד זאת, חז"ל החליטו לגנוזה (תוספתא שבת יג' ב'[1102]; שבת קטו'; ירושלמי שבת טז' א' [טו' ע"ג]), והדבר מלמד על התקופה בה היה חשד ומאבקים פוליטיים על מקורות המסורת, או נוכח יתרת קדושתו-פנימיותו (לצד איסור כתיבת תרגום לכתובים).

הקשר ל'מסורת אבות' ו'דברים כתובים' – אך השאלה כתובים בתנ"ך או גם במגילות שיש בהן את הנסתרות!

נראה התפתחות אגדתית בתרגומים הירושלמים (בעיקר במיוחס ליונתן[1103], ובתוספתות להפטרות בנביאים[1104]).

ספר זה עדיין בשליבה עריכה סופיים, לקריאת הספר בגרסה העדכנית, מומלץ להורידו מקישור מתעדכן זה: https://goo.gl/kuoJEN, להערות: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it., יונתן לוי

יד.   סיכום: מגילות ושברי מגילות – מסקנות ושברי מסקנות:[1105]

להלן פרק הסיכום של הספר. את טיוטת הספר המלא ניתן להוריד מקישור מתעדכן זה: https://goo.gl/kuoJEN, להערות: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it., יונתן לוי

לאחר כאלפיים שנות הסתר תורני מספרות קודש אותנטית בתר-מקראית, שבות מגילות קומראן הגנוזות ומאירות בגוונים וחידות בתעצומות שמעמידות אותנו בפליאה וקושי להרכיבן חזרה לפאזל המקורי, נוכח רסיסי מסורותיהם המפוצלים ואורחות החיים שעברו תהליכים וגלגולים. מול מאות ספרים חיצוניים והלניסטים מחד, מדרשי הלכה אגדה מאידך, מיתולוגיות עמי קדם מאחור, וזרמים מונוטאיסטים ודואליסטיים עד היום, ייחודיות הן מגילות קומראן בהיותן ההמשך האמיתי האחרון (שאינו חיקוי או ניסיון שחזור) של התנ"ך - ללא סתירות פנימיות,[1106] וללא סתירות היסטוריות ומדעיות (הרווחות בספרות חז"ל). מגוון הספרות שבמגילות קומראן כוללת עדויות ותיאורי הקדמונים בדורות הראשונים לבריאה, בעיקר מסורותיו של חנוך בן ירד שהופצו בעמי-קדם (כגון תיאורי הבריאה והמלאכים שחטאו עם בנות האדם), ולאחר מכן מוזכרים גם בתורה - ולכן נדמה שהתורה העתיקה מעמי-קדם; השלמות ונוסחים מרתקים ומדויקים מנוסח המסורה לתנ"ך – והמהווים מקור לזרמים שהתפתחו ואימצו אותם (נצרות את תרגום השבעים; השומרונים את השומרוני; חז"ל את הארמי שבהודאתם שאבד להם המקור שבמגילות) וכוללים שכתובים בהרמוניה תנ"כית שאין ביד אדם לכתובה (ללא קורקונדציה ומחשב); נבואות מסתוריות וגלויות שלא הכרנו; ספרות ההלכה הראשונה בעולם שמהווה בסיס לרוב ההלכה והקבלה עד ימינו; ספרות פוליטית אקטואלית של מורה הצדק שייתכן והיא מקור מדרש האסמכתאות המקראיות; ספרות כוהנית מקדשית מיסטית וליטורגיות (שחז"ל הזכירום) המשולבת בלוח השנה בן 364 יום (הנעלה והמומלץ מכל הלוחות בעולם העתיק והמודרני) עם כל מערכות הקודש – והיחיד שתואם לחלק מתקופות התנ"ך בהם עמ"י שמר את המצוות (כפי שהוכיחה אני ז'ובר).

לצד מהות המגילות לעיל שכולן קודש (אין כלל כתבי מסחר וענייני חול), גם מחבריהן הם האליטה המיועדת לכך לפי התנ"ך – הכהונה הגדולה של בית צדוק, סופרים, חסידים, ולפניהם ספרות גיבורי הקדמונים והנביאים לאורך התנ"ך, שחלקם נחשפו זה לראשונה. תקומתה של עדת קומראן מתוארת כ'בית נאמן', שלא היה לפניו (מימי השופטים ספר התורה היה מוחבא [ב"ד ה' 5-2], והתורה התגלתה שוב בשלבים ובמלואה ע"י מורה הצדק) ואחריו, עד היום. מפליא כ'פטיש יפוצץ סלע' פיזור צאצאיה של עדת קומראן: סופרים וחסידים, האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים, כתות כ'כת טובלי שחרית' ו'אנשי יריחו' בעלי מסורות דומות, זרמים נעלמים שהשאירו שלוש מגילות קומראן בגניזת קהיר, זרמים שהיו קרובים לנצרות, וכמובן זרמים בתוך 7 כתות הצדיקים שמזכירים חז"ל בתוכם, ובעיקר חסידי-התנאים ומבית מדרשו של ר' ישמעאל (מאידך בחז"ל היו מסורות/זרמים מנוגדים, אשר חז"ל מורכבים מנגד גם מזרמים שמקורם מפליטי כת 'אפרים' דורשי החלקות (יריביהם של עדת קומראן מהתקופה הטרום-חשמונאית), כשבאמצע הזרם המרכזי של עם הארץ שמורכב מעם הארץ וגרים שהתעלו בתורה והתקבלו לחוג החכמים.

למרות הפיצולים והשינויים הפוליטיים בתקופות הסוערות בין עדת קומראן לתנאים שבימי חורבן הבית, עדיין אנונימיותם של עדת קומראן תואמת להגמוניות האנונימיות של חז"ל לכנסת הגדולה, סנהדרין, זקנים וסופרים, ראשונים ונביאים, וחז"ל אף שימרו והדגישו את יעודם ושמם הטוב. לכך נוסף ייחוס הזמן חופף: טרום/תחילת התקופה החשמונאית, ואת התאמה העיקרית של זהות/קרבה בנושאי ההלכה המיוחסים לעדת קומראן וחז"ל, לפי מדגם הדוגמאות שהובאו לעיל, שמעליהן מרפחת ומהדהדת העדות הכמותית המתאימה שאבדו 600/700 סדרי משניות (חגיגה יד').

שבח חז"ל על ההגמוניות הקדומות לעיל תואם את שבחם ופירוטם בהוד של פילון פיליניוס ויוספוס[1107] על הצאצאים העיקריים של עדת קומראן בשלהי בית שני - התיאורפטים והאיסיים. יוצא אפוא כי כולם שיבחו והעריצו את עדת קומראן וצאצאיה, ונוכח המורכבות הפוליטית והכיתתית – האפלה והסתרת המגילות, הביאה זהותם וחלק מתורתם לאיזוטריה, במקרים קיצוניים אף לנידוי. זהו שיא השיבוש הפוליטי-היסטורי של חז"ל, שבמקום לכבד ולהעריץ את שיא גאולת בית שני במלכות דתית בעלת הישגים כבידים בכל מישורי החיים והמדינה, הותירה מסורת גנאי מגוחכת של מאבקי כיתתיות קטנים ועלובים, כיוון שלפי סיפוריהם עצמם (הפרושים) עולה שהם הטועים והמשנים, למשל כעולה מהמחלוקות בין ינאי לשמעון בן שטח, או בהטחות נגד אליעזר בן הורקנוס וישמעאל שאינו דרשן עוקר הרים. לכך מצטרפת הטעות שבה אוחזים החוקרים - שהתקבעו על יחס איבה שלילי בין עדת קומראן והחשמונאים, וכדי להמשיך בתזה זו אף תירצו (באופן לא סביר) את קיומה של מגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך' שכביכול הושחלה מבחוץ ע"י כת נגדית ונותרה מונחת בטעות בין המגילות (ובכלל טועים חלקם הסבורים שהמגילות הן אוסף ספרייה ממקורות שונים), כאשר בפועל החשמונאים התפתחו אחרי החסידים ועדת קומראן, ביקשו קרבתם וספריהם, עד שאימצו הלכותיהם כצדוקים, והתקינו את 'חבר היהודים' שבמטבעותיהם, הוא מועצת המלך מהמגילות.

הרכב שני אלו (מהותן של המגילות וזהות מחבריהם) מפריך והופך את זיהויים שהתקבע בטעות ככת איזוטרית. חשוב לעמוד ולהבחין במצב הדתי-פוליטי של תחילת היווסדותם של עדת קומראן: אלו שיא ימי ההתייונות - ולכן היה מוצדק להתבדל מהמתיוונים – כחשמונאים אחריהם (שהתקבלו בעמ"י למרות מחלוקות עם הפרושים). משכך, ההתנהלות ומיקום הקהילה הנכון הוא הרחק מהשפעת המתייונים, וזאת לצד הוראות מקראיות לאליטת לווים וכוהנים בערים נפרדות (ואכן יישוב קומראן מתאים לעיר לווים/כוהנים), כפי שנוב היתה בימי בית שאול ודוד, וכפי שהמשיכו בימי חז"ל מספר ערים כאלו ברחבי הארץ.

התעוררות דתית ופרץ נבואות קמו בשתי נקודות, כאשר באחת משתי אלו קם 'עמוד צדוק' (ב"ד ה' 5, או לפני כן בימיו של צדוק בן אחיטוב): בימי חורבן בית ראשון בישראל ואף בכורש משיחו (הדת הזורואסטרית שקרובה לעדת קומראן), ומטרום הטמאת אנטיוכוס הרביעי (כאשר הראשון מנבא בעיקר בכתבי סוד גם על השני). ביניהם (במחצית הראשונה של בית שני) היו ירידות ועליות שכללו את עזרא הסופר שמצא ספרים וחידש הלכות רבות (בפרט את חג הסוכות), כמתואר באפוקריפון ירמיה, עד שנוסדה עדת קומראן.

עדת קומראן בתקופתה הראשונה (סוף המאה ה-3 או תחילת המאה ה-2 לפה"ס) קרובה ליהדות מצרים ובית חוניו: בזכות המצע העברי של תרגום השבעים שהתגלה במגילות קומראן, מתברר שתרגום השבעים נוסד בעדת קומראן - והיא שאוחזת בגרסה המקורית הנכונה והמדויקת שלו. גם חמשת בתי כנסת ('פרוסאוכה') מהמאה ה-3 במצרים תואמים ל'בית השתחוות' בברית דמשק יא' 22. בית חוניו מתקשר ומתאחד עם בית חשמונאי: חוניו השלישי/רביעי מבית צדוק בנה מקדשו במצרים מאותה גישה של עדת קומראן לא להשתתף במקדש החולל ע"י המתיוונים בירושלים; פניית אגרת פתיחת מק"ב לשמירת חנוכה; עזרת חנניה וחלקיה בני חוניו למלחמתו של ינאי הצדוקי ששובח ע"י עדת קומראן במגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך'; תיאור האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים (רופאי הנפש) המוערצים ע"י פילון. אך בהמשך יהדות מצרים התקרבה להליניזם והתיוונות, ומיהדות זו יצאו רוב הספרים החיצוניים שפסולים ודחויים לקומראן. עם זאת, ייתכן ושרדו במרד התפוצות (115 לספירה) קבוצות שהעבירו את 3.5 מגילות קומראן (בן סירא, ברית דמשק, צוואת לוי הארמית ו-4 מזמורי תהילים) עד גניזת קהיר - כאלף שנה לאחר מכן.

חז"ל הם הזרם האחרון שקיבל ואסף את מסורות עדת קומראן. תחילה, נוכח החלשותם ועד אובדנם של המתיוונים מישראל, מסורותיהם של עדת קומראן הוטמעו ע"י החשמונאים והצדוקים, ולאחר מכן הנוצרים ניסו להחיות יישום על הספרות המשיחית והקהילתית שמהמגילות. עד שלהי בית שני בין קבוצות אלו היו גילגולים פוליטיים ודתיים סוערים (מתייוונים, חשמונאים, צדוקים, פרושים, הורדוס, בית הלל שמאי, נצרות איסיים וחסידים) שהחלישו את ייחודה של עדת קומראן, מה גם ניסתה לשמור את רוב מגילותיה ומסורותיה בסתר.

התוצאה של הסתרת אוצר התורה של המגילות לצד עליית כוחם של הגמוניות פוליטיות ודתיות חדשות מימי הורדוס – הביאה ל'עת לעשות לה'' – כתיבת המסורת, היא החלק של רוב המסורות הקדומות בספרות חז"ל הנכונות להיקרא - תושב"ע. עד אז רוב תורות אלו היו סודיות הן בעדת קומראן והן בחז"ל (כאשר המשנה היתה כסוד והבדלה מהנכרים). זהו הפיתרון לחידת מקור וראשיתה של ההלכה וקיומה תוך המשך פיתוחה בחז"ל (בגוונים שונים כפי שיוסבר להלן).

לא רק שחז"ל האחרונים שהתירו והתחילו לכתוב, אלא העובדה שראשוני הפרושים היו בעלי הלכות ספורות (חלקם בעלי פתגם מוסרי אחד), מלמדת על ההלכה הדלה בתקופה זו (מהחשמונאים עד הלל ושמאי), וכן שבין הפרושים לתנאים מצטרפת מגילת תענית שמורכבת מהלכות פרו-חשמונאיות (צדוקיות), ולמרות שזו היחידה שהתקבלה מכת הפרושים, אלו ביטלו הלכותיה ומועדיה. גם הביקורת שהטיחו הפרושים נגד הצדוקים כי אינם יודעים לדרוש מקורות ואסמכתאות למסורותיהם תמוהה והפוכה, שהרי המשנה מאופיינת באי-דרישה עוקבת לפסוקי התורה, בדומה לרוב המגילות הכיתתיות ההלכתיות. עלטה זו על ראשוני הפרושים ניכרת כבר ובעיקר בזיהוי ושיוך יוסי בן יועזר. מחד הוא כונה 'חסיד שבכהונה' – תואר שקרוב לעדת קומראן לצד שנלחם באלקימוס המתיוון, ומאידך, כונה גם 'המקל' – וגינוי זה מצוין מפורשות בפשר תהילים לז' א', ואף מאפיין את ביקורת עדת קומראן על דורשי החלקות 'כי בחרו בקלות' העולה עם המגמה ההלכתית של הלל וכמותו.

עם זאת, עדיין הצליחו בחז"ל (בעיקר כאמור מהקבוצות הנ"ל מתוכם) לאסוף ולבנות בעיקר ממסורות עדת קומראן הלכה מקיפה, ואף חז"ל הם האוחזים בכמות הגדולה ביותר של תחומי ההלכה ששרדו מעדת לחז"ל, כגון דיני שבת, תפילה ונישואים. אמנם עיקר התאימות היא בתוכן ובמהות ההלכות, ופחות בסדר הסגנון והצורה, וזאת כיוון שספרות חז"ל קרובה ללשון דיבור, ואילו לשון המגילות קרובה ללשון המקרא, לצד היותה אחידה ואנונימית (תמיד הלכות קצובות, בלא ערעור, בלא ריבוי דעות ובלא משא ומתן). עם זאת, במסורות שהתקבלו מחז"ל מחסידים וכוהנים, בראשם איסי בן יהודה, פנחס בן יאיר, בית אַבְטִינַס, אליעזר בן יעקב (מסכת מידות), אליעזר בן הורקנוס ורבי ישמעאל, התקבלו הלכות כמעט ללא עוררין וסתירות! נסכם כי מסורת חז"ל מורכבת מ-3 מרכיבים אלו: מסורות מקומראן; מסורות מאפרים-דורשי החלקות; מדרש-יוצר של התנאים המפולפלים.

השאיבה של דקדוקי ההלכות בעדת קומראן לתורת משה, לצד פרצי נבואה בין נכבדי חבריה, היא שהביאה את חז"ל לכלול את כל התושב"ע כ'תורה למשה מסיני'.[1108] זאת ועוד, רוב המסורות חודשו ע"י עדת קומראן (הכתבים הכיתתיים), וחז"ל שקיבלו מהם, המשיכו ביצירה אנושית של פלפולי בית המדרש (המדרש היוצר), עד שמפעלם הביא ליצירה הנראית חדשה ושונה. תורות נוספות יש במגילות קומראן, ואף אין בידינו קצה חוט כיצד התגלגלו לידיהם של עדת קומראן, ובהם: ספרות הקדמונים, שאר הנבואות ממתן סיני וגלות בבל (3 קבוצות המגילות הראשונות), שהם תואמים גם למושג המקביל שיוחס לפרושים: "מסורת אבות". בראשן מגילת המקדש והיובלים, וקשה להכריע מי מביניהם הוא גם 'ספר התורה השנית' שמהווה כנראה את תחילת המחלוקת על ספרות המשלימה לתנ"ך (שבאופן פרדוקסאלי היא ספרות חז"ל ושחלק מחכמיה המשיכו להתנגד לחלקים מספרות מגילות קומראן זו). ייתכן ואך התנגדותם של אפרים-דורשי החלקות לספר זה ('ספר התורה שנית') התקבלה בחז"ל בהמשך דחיית ספרים חיצוניים (פנימיים לקומראן) כאלו, ומאידך ישנם ספרים חיצוניים דחויים ופסולים למגילות קומראן, כך שלחלק מהספרים חיצוניים (ממקורות פסולים וזרים) יש הצדקה לנידויים.

זולת איסוף המסורות של חז"ל בעיקר ממגילות קומראן (וזולת איסוף ממקורות זרים), חז"ל יצרו מסורות חדשות, שלא היה להן מקור של מסורת אבות קדומה, אלא היא מדרש יוצר לפי דעתו ותפיסת עולמו של אותו חכם. גם הזכות לספרות זו מקורה כנראה ממורה הצדק שהיה 'דורש התורה' בעדת קומראן, אך בחז"ל המדרש היוצר התפתח בכיוונים שונים שכוללים ריבוי דעות שונות עד סותרות. בתקופה האחרונה של עדת קומראן (שלאחר מכן התפצלה לאיסיים וחסידים), היא כתבה למנהיג בבית המקדש איגרת המכונה 'מגילת מקצת מעשי התורה' (וכנראה גם מגילה 'מחלוקות' 513Q4), וזו, בניגוד למגילות שחיבר מורה הצדק (וכמובן לשאר קבוצות המגילות לפני כן), מאופיינת בדעתנות ומטבעות לשון הקרובים לסגנון של ראשוני חז"ל (בעיקר לשון רבים כ'ואנו חושבים' במקום התגלות מוחלטת). לפיכך יש התאמה גם בשילוב של שני המוטיבים שמאפיינים עדת קומראן וחז"ל: שמרנות ויצירה. ניכר כי חכמים שונים ניסו להתעלות על חבריהם (ולא רק נגד כתות יריבות), וכך ומגורמים נוספים, מוטיב היצירה גבר על מוטיב שמירת המסורות (כנראה גם העובדה שמסורות הגיעו ממקורות זרים נוספים וסותרים, חיזקה את כוח החכם היוצר והמכריע לפי שכלו החריף – 'עוקר הרים'). עניינים אלו ניכרים במחלוקות של ר' אליעזר בן הורקנוס למול ר' עקיבא, וכן בין בתי מדרש התנאים/הלכה (עקיבא-ישמעאל), שממשיכים את היחס בין הלל ושמאי, בשינויים שונים.

כך גרם המדרש היוצר בספרות חז"ל, לצד רוב הספרים החיצוניים (הדחויים שאינם במגילות קומראן, קבוצה 3 בפרק בעניין), להאפיל ולהפחית את האמינות והאוטנטיות של מגילות קומראן, בעיקר של שלושת הקבוצות הראשונות של המגילות, וזאת כיוון שאלו חיבורים אנושיים הטוענים הממציאים סיפורים עתיקים.

על זאת יש להוסיף את מגמת ההקלה של בית הלל על שמאי, שתנאים המשיכו בקו זה, והמדרש היוצר לרוב יוצר הקלה, יחסית למסורות הקדומות שהן מחמירות, כיוון שפשט התורה מחמיר, בעיקר בענייני טהרה – אלו התבטלו כמעט כליל. ישנם מספר מקורות וסיבות נוספים להקלה בחז"ל: גישה מאפרים דורשי החלקות שכבר הוגדרו 'כיא בחרו בקלות'; הוראות התורה להלכה המיועדת לעם הארץ נמוכה בדרגתה מההלכה הנדרשת מהכוהנים; שינוי החברה והמציאות - המקדש חרב (ואיתו מאות הלכות שלא ניתן לקיימן).

כאשר בחז"ל פירשו לפי דרך הפשט, קשה לשער אם זהו 'מדרש מקיים' של מסורת קדומה מעדת קומראן שדיקדקה התורה לפי הפשט – הוא ה"נגלות", או חידוש במדרש יוצר פרשני/הגותי (ואפשר שהתפתח ממגילות הפשרים), או. יוצא אפוא, כי בכל אופן מדרש יוצר שמכוון לפשט אמור להיות זהה לנגלות, למעט בקשיי פענוח משמעות הפשט וחריגים, כגון: העיקרון המפתיע (אם כי מצוי כבר בנביאים, כך שבתורה מהותו הרתעה חינוכית) של ביטול עונש מוות בתוך עדת קומראן (ייתכן שהעיקרון אינו תקף ביישום לכל העם) שאולי חיזק את מגמת ההקלה הפלילית עד ההלכתית בכלל ובחז"ל. נמצא כי החסידים העמיקו והחמירו בפשט המצוות, כגון: כיבוד כל זקן ממרא; רשות לכל אדם עובר בשדה לקטוף ענבים; איסור הריגת כל חיב בשבת.

גילוי חשוב נוסף של עדת קומראן הוא "הנסתרות", כמו הלכות שבת – שאינן ניתנות להסקה מהפירוש הפשט. בעדת קומראן ישנן גם פרשנות מרחיבה של הפשט, כמו יישום עיקרון 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' וה"כילאיים" לתחומים שונים (ראו ניתוח בפרק הלכת ה'נגלות': פשט המורחב מהיקשים עם אסמכתא מקראית למקרים דומים), ושניהם התקבלו והמשיכו להשתכלל בחז"ל. מהרחבות כאלו (ועוד), חז"ל ביצעו גם מדרשים הקרובים להרחבות, שהם מעין הרחבות לבין פירושי דרשים שונים של 'מדרש מקיים', והדגומה המובהקת לכך היא ההלכות השונות שסמכו חז"ל על 'לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם' (ויקרא יט' 26).[1109] אלו כנראה נכללים בנגלות, אך לעיתים קרובים לתחום המחבר בין שני סוגי פרשנות והוספות אלו – שהוא גם העצים את המדרש היוצר:

כל עוד חז"ל שמרו על המסורות שקיבלו (כרבי אליעזר בן הורקנוס שהעביר רק דברי רבותיו) מעדת קומראן (אף שחלק התקבלו מאפרים דורשי החלקות), או לפחות דרשו מסורות (הלכה ואגדה) לפי עקרונות הפשט וללא הקלות, הרי שמסורות אלו נצרכות וחיוביות - אחרת לפי מה ינהגו בכל התחומים שאבדו 600/700 סדרי משנה שהם כנראה מגילות קומראן?!          אך כאמור ישנן גם את המגמות לעיל (התנצחות במדרש יוצר, הקלה, מסורות ממקורות זרים) ולכן ישנן גם סתירות בין עדת קומראן לחז"ל, שלהלן נסכמם יחד מול הצדוקים. אך קודם לכן יש להדגיש כי המחלוקות המקוריות בין המסורות הקדומות הן יחסית יחסית מעט, לעומת הרוב הדומה, שבתוכו יש:

• מחלוקות שורשיות (דעה סותרת לפשט מדעה/מסורת קדומה): לוח השנה (אך אין עדויות ישירות בחז"ל נגד עדת קומראן, רק נגד הצדוקים שלא ברור מהו הלוח שלהם, אך גם בתוך חז"ל יום הכיפורים); ריבוי נשים ואחיינית; בן סירא ואיוב בארמית (אם כי היו בחז"ל שסברו הפוך); אגדות עקיבא נגד מטטרון ומשה רבינו; היתר נדרים
• מחלוקות בענפים (תלוי בפרשנות אפשרית): הקלה בטהרה;
• מחלוקות בדקדוקי הלכה: כבר תוצאה של השיטות לעיל או מגמת השכלול וההפשטה בחז"ל.

ועתה נשווה זאת לסתירות פנימיות בתוך חז"ל:

• מחלוקות שורשיות (היפוך הפשט ודעות סותרות): דוגמה קלסית לכך היא הפירוש לדברים כא' 12: 'וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ' - עקיבא אינו מכבד פירוש/הלכת רבו אליעזר שכנראה הביא מסורת אבות קדומה (מגילת המקדש ??, פילון והתרגומים זולת אונקלוס), או אם הוא דרש פשט לפי ההקשר (אבלות והסרת היופי) ומהקבלה מקראית לשמ"ב יט' 25.
• מחלוקות בענפים (תלוי בפרשנות אפשרית): המחלוקת בין הלל ושמאי אם לשכב בפועל בתפילת 'שמע ישראל' עולה ממגילה ליטורגית של קטע זה, ובכלל ייסוד שתי התפילות ביום של עדת קומראן, אך אלו מיועדת לעדה ולכוהנים, ואילו אין חיוב ליהודי הפשוט – וגם דעתם של כמה מחז"ל שאין תפילת קבע אלא מתחנונים.
• מחלוקות בדקדוקי הלכה:

נמצא כי המחלוקות בתוך חז"ל אינן רק ב"ענפים" כפי שניסו לתרץ רבנים, אלא חכמים חלקו ביניהם על אופני שמירת המצוות. יתרה מזו, הרבה מהמחלוקות הפנימיות בחז"ל שורשיות וגדולות אפילו ממחלוקותיהם מול הצדוקים. ודעתם של 'עוקרי הרים' אף גברה לרוב על מסורת קדומה או על הפשט. לפיכך, חכמים תירצו זאת במהות ודרכה של התורה עצמה, בסוברם שיש מט' פנים לאיסור ומט' פנים להיתר (חגיגה ג'; ומקבילות במדרשים) ותפקידם הוא להכריע בפלפולם או לפי רוב. בכל אופן, נוכח המחלוקות היותר מהותיות בין חז"ל עצמם לעומת בינם לבין הצדוקים, מתבקשת השאלה למי כוון אישום השנאת חינם שבגינו חרב הבית (וכיצד שעד עתה זה לא תוקן – ראו בנספח בעניין). אולי כאן על השבח?

אמנם יש כמה מחלוקות שורשיות בין עדת קומראן לחז"ל, אך המחלוקות בין חז"ל לצדוקים הן בעיקר 'ענפים' שמתאימים לרוח וסגנון המחלוקות והדיונים שבתוך חז"ל. נראה שהשנאה הפוליטית-כיתתית היתה גבוה וחזקה מהלכה

במגילות קומראן שרדו 7.5 מתוך כ-90 ספרים חיצוניים, אך יש לחלק בין מקורות ומהות של הספרים החיצוניים לשלושה: 1) 7.5 הספרים שבמגילות נמצאו תואמים לשאר ספרות עדת קומראן; 2) מספר ספרים חיצוניים שאינם במגילות אך קרובים אליהם וללא שום סתירה, וכנראה פשוט לא שרדו בין המגילות; 3) שאר רוב הספרים החיצוניים שמקורותיהם מערבוב מסורות זרות (ספרות הלניסטית בעיקר ממצרים [כארתפּנוּס ל'דברי הימים למשה רבינו'/'ספר הישר'] ועד ספרות חיצונית לברית החדשה מדרשים מאוחרים) או כאשר כוללות סתירות למסורות עדת קומראן (כדוגמאות בפרק לעיל בעניין), ולכן אלו פסולות ודחויות למגילות קומראן. קבוצה שלישית זו הטילה צל ודחייה גם על הקבוצה הראשונה הקטנה (והשנייה בספק/באמצע), וכך זו מצדיקה לכאורה (ללא יכולת בירור ואבחנה) את הדחייה ל'ספר התורה שנית' ששלחו עדת קומראן לקבוצה בימיה שיקבלו הספר והמסורות. עם זאת, בתקופתה הראשונה של עדת קומראן לא היתה הקבוצה השלישית, ולכן היא כנראה לא רלוונטית ונכונה, אלא מתייחסת יותר לססיבת הדחייה של חז"ל לספרים החיצוניים. עם השנים ושכוח הכיתתיות, מגמה זו התהפכה בחז"ל: המדרש היוצר המשיך, המסורות התרבו ונכתבו, ולצידם המשיכו להגיע מסורות קדומות משלושת קבוצות הספרים החיצוניים, וכך בסוף ימי הביניים נמצאה ספרות חז"ל (שכבר יותר נכון להגדירה ה"הספרות הרבנית") כוללת מאות מדרשי הלכה ויצירה, שלא רק הפוכה לפרושים הראשונים שהעבירו בקושי מסורות בודדות של מוסר (בעיקר מאנטיגנוס איש סוכו עד שמעיה ואבטליון), אלא בתוכה מדרשים שלמים ומסורות רחבות משלושת קבוצות הספרים החיצוניים, תוך המשך הסתירות ביניהם (אך הרקע הפוליטי דתי נחלש עד אבד).

מגמת ההכלה ואיסוף המסורות הסותרות קרתה גם לצד תהליך חיובי חשוב בחז"ל (החל לערך מהאמוראים) של הארת הדרך הישרה של פירוש התורה ויישוב סתירות בתלמוד (בניגוד להתנצחויות מפולפלות ועקומות של שמעון בן שטח, יוחנן בן זכאי ור' עקיבא). כמו-כן, קבוצות חסידים ובלתי-מוגדרות או שלא ידועות לנו, המשיכו לפעול לפחות עד סוך האלף הראשון לספירה, ביניהם קבוצות טרום-קראיות, בעלי 4.5 מגילות קומראן שבגניזת קהיר, ר' משה הדרשן שהשתמש בספרים מקבוצת הספרים החיצוניים הפנימיים למגילות (ללא שימוש בספרים חיצוניים ודחויים למגילות).

לסיכום, במקומות שה"תיקונים" של חכמים דרשנים מפולפלים, "עוקרי ההרים" שגברו על בעלי המסורת מ"סיני", בין אם כיוון שהעדיפו פרשנות דרש על הפשט, רגשית על רציונאלית, ובין אם מאינטרסים אישיים של נצחנות פנים חז"לית לכבוד המכריע או יצירת הגמוניה חדשה נגד כתות או גיבורי התנ"ך, ובן סירא שכבר צוטט לפני ואחרי כמבין כתבי הקודש, השתבשה מהותה ודרכה של התושב"ע האמיתית.

לאחר גישת הקלה וסוג הפרשנות, נתייחס לכת היריבה העיקרית לפרושים, ואילו הלכתית קרובה לעדת קומראן: הצדוקים. תחילה הקרבה ההלכתית לעדת קומראן מסויגת והפוכה משלוש המחלוקות הפילוסופיות-עיקריות שתיאר יוספוס את הצדוקים ב???: דטרמיניזם - גורל האדם, עולם הבא ותחיית המתים, ולאלו מצטרפת המסורת כי הצדוקים סברו שהלכות הנישואים אינן הלכה למשה מסיני – בניגוד מוחלט לטוביה. (רק) לפיכך, דווקא הפרושים הם הממשיכים את העקרונות הפילוסופיים של עדת קומראן. יתרה מזו, הצעתי לחלק את הצדוקים לשתי קבוצות הפוכות זו מזו, כשראשונה היא בית חשמונאי שאכן היו קרובים עד מאוחדים עם עדת קומראן, והשנייה הם הכוהנים של שלהי חורבן הבית השני, עת השחיתות חזרה (כטרום-חשמונאי) לנסוק, וצאצאי עדת קומראן – האיסיים והחסידים, התרחקו מהם. איבוד מסורת עדת קומראן מסביר את ההפסדים במרידות וחורבן הבית (למול נצחונות החשמונאים), אף שעדיין אחזו בהלכות יבשות של טהרה. בכל אופן רב הנסתר על הגלוי בנוגע לזהותם ומהותם של הצדוקים הראשונים והאחרונים נוכח חוסר כל מסורת צדוקית אותנטית, למשל: באיזה לוח שנה נהגו הצדוקים הראשונים? האם ספר גזירתא (שבעצמו סותר את הטענה שאין להם מסורות אבות) הוא אחת ממגילות קומראן או הלכות שאספו מהם? אם בית שמאי קרוב אליהם יותר מאשר לבית הלל?!       

באופי ומגמות שונות ניצבת הנצרות, שאצלה דווקא סגנונות דומים לעדת קומראן. תחילה כמובן בניסיון יישום המשיחיות, וזאת לאור קבלתם ושמירתם על ספרים ומסורות רבות של משיחיות, קהילתיות וטרמינולוגיה מהמגילות. הכנסיות הן אלו ששמרו לנו על 7.5 ספרים החיצונים הפנימיים שנמצאו במגילות קומראן, אך מאידך אספו ויצרו מאות ספרים חדשים, כנראה ברוח בליעיל תועה ומטעה. חידה גדולה של עול וקיום המצוות עומדת על פירוש מילים בודדות של 'ונשפטו במשפטים הרשונים אשר החלו אנשי היחד לתיסר בם עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל‏' (סרך היחד ט' 11-10), שאם משמעותן אכן ביטול המצוות (כמסורת שהגיעה גם לחז"ל), הרי שלעתיד לבוא (ולדעת הנוצרים מימי ישו) ניתן להפסיק בייסורי המצוות. ייתכן ומכאן הגישה ההפוכה של פנייה לנכרים וקבלתם לדת החדשה.

להלן חלוקת תקופתה של עדת קומראן (200 השנים שלפני הספירה) לשלוש תקופות עיקריות (וכך מסודרות בחלקי בספר):

• 1) תקופת מורה הצדק שבימיו נוסדה הלכת קומראן על בסיס המגילות הקדומות שקיבלו וחידושיו בהתגלויות. בעקבות חסידי עדת קומראן, פעלו החסידים והחשמונאים וה'רבים' שבספרי המקבים (ובפרט שהחשמונאים תרו אחר המגילות והשתמשו בידע שהגיע אליהם מהמגילות, כמו מגילת המלחמה), כאשר יהודה המקבי מתאים לגיבור ההירואי שבמגילות (ואילו בחז"ל נשכח). מאבק עדת קורמאן במתיוונים ובקבוצות שנטשו אותם חל עד לאובדן רובם, כאשר מיעוטם נטמעו בעם בישראל. הכתיבה הקומראנית המתייחסת לכתות בתקופה זו מאופיינת בכינויים של קבוצות ודמויות, ובכך מותירה אותנו באפלה וסימני שאלה לזיהויים ואף לזמנם, וההצעות תלויות ברמזים והקשרים עקיפים כ'הררים התלויין בשערה'. הצעתי שייסוד עדת קומראן חל לפי בתקופה הקשה של שיא ההתייוונות (טרום החשמונאים), וזאת בטרם נוסדו הפרושים והצדוקים (ואילו רוב החוקרים מאחרים את התקופה ולכן מזהים אותם כמתנגדיהם);
• 2) התקופה השנייה לאחר מות מורה הצדק עד סוף ימי החשמונאים: המתח והיריבות הגדולה שהיתה בין עדת קומראן למתיוונים נפוגו (היות והמתיוונים אבדו), וההתקרבות הספרותית לחשמונאים פרחה וגברה. גם עמ"י בכללותו חזר בתשובה וקיבל את הנהגת בית חשמונאי שהתקינו הלכות כטבעות המקדש ו'חבר היהודים' מהמגילות. במספר מגילות לתקופה זו מתוארת גאולה, ואכן זוהר החשמונאים היה מרשים בהיבטים לאומיים ופוליטיים, אך במגילות גם מצוין מפורשות כי המימוש המלא של נבואות הגאולה אינו בבית המקדש השני, אלא בבית מקדש שלישי שיברא ע"י הקב"ה, ויש להמתין בסבלנות לקץ שמתארך (ולמרות זאת חוקרים מקובעים שעדת קומראן היתה כת משיחית אובססיבית בציפייה מיידית ועם אכזבה גדולה). אך אז קמו כתות בית שני המוכרות (צדוקים, פרושים, בייתוסים ועוד), שמגמתם, בניגוד למתיוונים, היתה לנסות לשמר את ההלכה כדעם התורנית, תוך שכמובן סברו שהלכתם היא הנכונה והקדומה. כנראה עדת קומראן עדת השפיעה מבחוץ, וכיוון שהלכות דורשי החלקות המתיוונים הוטמעו בעם מזה מספר דורות, ההלכה של עדת קומראן נראתה כחדשנית ושגויה למקובל באותן הדורות ע"י הפרושים שכינו אותם 'מסורת אבות' (אלא שחלקן היו 'מסורת מתיוונים'). מלכות חשמונאי המשיכה להתקרב לעדת קומראן ולהלכותיה, ובהדדיות עדת קומראן כתבה את המגילות האחרונות (הקבוצה החמישית), שכוללת שבח למלך יונתן וכרוניקות החשמונאים שהיוו בסיס למגילת תענית הפרושית שבוטלה.
• 3) התקופה האחרונה מימי הורדוס. הוא שיבש את ההגמוניות התורניות והדתיות שהתקינו החשמונאים בעצת עדת קומראן (בראשם 'חבר היהודים'). עדת קומראן הפסיקה בכתיבת חיבורי קודש (ובכלל), וממנה נפוצו איסיים וחסידים - שחלקם התמזגו עם חסידי-התנאים וכתות קדומות בנצרות (ובנו את מסורותיהם בקרבה למגילות קומראן, בעקרונות השינויים כלעיל), וקבוצות נוספות שרב הנסתר עליהם מן הגלוי, כמו בעליהם של מגילות קומראן במצדה ו-3.5 מגילות קומראן מגניזת קהיר.

אסיים במחלוקת העיקרית שלכאורה לא נותר לה שריד בעמינו, אך מתעוררת באו"ם בניסיונות ליישום קרוב – לוח השנה בן 364 יום, נוכח יתרונותיו המדהימים והבלעדיים של מעגליות מיסוי נוחות ודיוק. לוח שנה שבתי-שמשי זה כבר הוכרע לכאורה בהתאמתו לשתי תקופות שמירת המצוות הנכונה בעמ"י בתנ"ך (קוים חלקית גם בקדמונים ובמלואו בעדת קומראן): ביציאת מצרים במדבר, ומגלות בבל עד 'וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת' (דניאל ז' 25), לפי ממצאי מחקריה המדהימים של אני ז'ובר. לסוגיית לוח השנה ניתן למצוא שרידים וסימנים לניסיונות חידוש והתקנת לוח השנה הירחי במסורות הקדומות של ספרות חז"ל (למשל: קורבן פסח בשבת; מועדו של יום הכיפורים והינף העומר; עיבורי השנה). עדיין נותרת החידה איזה ומתי הם ימי העצרת לסינכרון והשלמת 365.25 יום, וכן כיצד נהגו החשמונאים הראשונים, הצדוקים-הראשונים והאיסיים? האם ייתכן שהעובדה שיש נוסחים של מגילות  עם וללא מסורות לוח שנה מעידה על כך שכבר חסידי עדת קומראן נטשה את מסורת לוח השנה?           

בסיום הספר ניסיתי לעמוד על פתרון החידה המרתקת שתיארה ורד נעם (??) בלשון נהירה: 'התהוותו של העולם ההלכתי הבתר-מקראי לוטה בחשיכה הפרושה על מאות השנים שבין סופה של תקופת המקרא לבין ימי החשמונאים. קורפוס זה של חיים יהודיים מגיח אלינו בגילוייו הראשונים בשתי המאות האחרונות לקיומו של המקדש השני מתוך סערת מחלוקת... ומתמצק לכלל מסורת אחת... במאות השנים שאחר החורבן, בתוך יצירתם הספרותית של חז”ל. מערכת הלכתית זו של חז”ל, המשתרעת על פני מאות רבות של שנים, מחורבן הבית השני ועד לחתימת התלמודים... משקפת תרבות יהודית חדשה, נבדלת כמעט לחלוטין מזו המקראית שקדמה לה'.

זולת מגילות הכיתתיות ואחריהם ספרי המקבים, תיעודי הזיכרונות הבאים (בעיקר חז”ל ויוספוס) כבר מאוחרים במאות שנים, ולכן גם לצד אמינותם פחותה, עד שספק אם סיפוריהם מכוונים לדמות ולדור המתואר, בין במכוון, ובין מטעויות וסטיות גלגולי הדורות. עם זאת, מסורות ומחלוקות שנשארו אצל חז”ל מעידות על קרבתן או התנגדותם לעדת קומראן,[1110] שגם באלו חלו תמורות.

ההגמוניה השלטת מימי הבית הראשון ועד ימי טרום החשמונאים היתה כהונת בית צדוק. בית צדוק אלו אינם הצדוקים שנגדם התפתחה שנאה תהומית ע"י הפרושים, וייתכן שהצדוקים-האחרונים (בניגוד לצדוקים-הראשונים) נשאו לשווא את שמם של בית צדוק, בעוד לא קיימו את הלכת בית צדוק. בית צדוק אלו גם אינם עדת עדת קומראן, שכן עדת קומראן, על אף שבראשונה עומדים כוהנים מבני צדוק, נוסדה רק בתחילת המאה השנייה לפסה"ד, ובעיקר חידשה הלכות רבות בעיקר ע"י מורה הצדק. בתקופת טרום החשמונאים שלטו המתייוונים, אך המתיוונים אבדו לחלוטין, ורק מעט מהלכותיהם שולבו במסורות הפרושים, הפרושים והחסידים אימצו את מסורות עדת קומראן ואת חברי העדה. בכלל זה, קבוצות שונות התירו לעצמם את הזכות לתקן הלכות חדשות, וכתיבה בכלל (שאינה נבואית). באמצע תקופת החשמונאים עדת קומראן היתה קרובה לצדוקים-הראשונים, וזוהי גם תקופת השיא שבה עדת קומראן היתה בהרמוניה עם השלטון – היא שיא תקופת בית שני של מלכות ממלכתית ותורנית. לאחר מכן מימי שלומציון חזרו הבעיות הפוליטיות והתורניות למתחים ויריבות, והשלטון הוחלף תדיר. ספר זה אינו מנתח תקופה זו בהרחבה, היות ו'מגילות מורה הצדק' לא חוברו או אפילו מכוונות לתקופה זו[1111] (בניגוד לדעת חלק מהחוקרים). אלא עומד על אזכורים עיקריים של סוף תקופת החשמונאים וימי הורדוס, עד הרכבת ספרות חז"ל במאות הראשונים לספריה בדילוג לימי הורדוס ובית הלל ושמאי, נראה ששוב הצדוקים היו רוב הכוהנים הגדולים, וכנראה גם האיסיים היו קרובים למלכות, אך סיכמתי רק את ההיבט ההלכתי – כיצד אופיים התורני (ולא סגנונם הספרותי) של התנאים-חז”ל (הבתים הלל ושמאי, התנאים והאמוראים) קרוב ודומה לעדת קומראן, מאשר הפרושים חסרי מסורות ההלכה.

ממנה הגזע היחיד שממנו התפצל במקומות שונים והתאחד באחרים, ובא לידי ביטוי בשיטות הלכתיות שונות, שעיקריהם (מסדר עולה ליורד): האיסיים, הבייתוסים, הצדוקים, הכוהנים, בית שמאי, ולבסוף גם בתנאים-חז”ל. אמנם תחילה בתקופת ההתייוונות הפיצול היה לכתות שדחו את תורת קומראן, אך אלו התמעטו לאורך התקופות, ותהליך ההיטמעות נספג יותר מאשר נדחה בתנאים-חז”ל, באופן שממשיך לאורך הגלות, זולת תחומים שאבדו (כמו טהרה ופולחן).

אט אט יבינו יותר ויותר כי השבח הגדול של כנסת ישראל הוא לבני צדוק הכוהנים.

בנספחים שלאחר חלק/שער סיכום זה, אעמוד על היחס בין הדתיים היום למגילות קומראן, פשר המגמות המתעוררות בעקבות חידוש התורות מהמגילות, והקבלות בין כתות בית שני לזרמים השונים היום בחברה הישראלית, בעיקר ביחס לציונות וממלכתיות.

עד כאן פרק הסיכום של הספר. את טיוטת הספר המלא ניתן להוריד מקישור מתעדכן זה: https://goo.gl/kuoJEN, להערות: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it., יונתן לוי

84.  טבלת השוואת תחומי מסורות מעדת קומראן לחז"ל

השוואת המסורות בין עדת קומראן לחז"ל קשה במיוחד כיוון שרוב המסורות במגילות אינן מרוכזות לפי נושאים, אמנם למשל מגילת המקדש כן דנה בנושאים לפי חטיבות, אך על רוב הנושאים יש תוספות וחידודים כיתתיים במגילות הכיתתיות, ומעטות הן המגילות הנושאיות כמו כמה מגילות שמוקדשות רק לתפילה וטהרה (ועליהן כאמור יש שכבות קדומות של מגילות ומהמקרא). לכאורה המצב בספרות חז"ל יותר קל להשוואה, שהרי יש ששה סדרי משנה, אך מסורות מצויות במסכתאות שלא להן (בכלל זה ברייתות ותוספתאות), מסורות רבות בין מדרשי ההלכה האגדה התרגומים והספרות האזוטרית. מלאכת השוואה שיטתית ומקיפה כזו הינה מפעל מעל ליכולותיי, ואבקש רק להצביע כמה דוגמאות וקווים כלליים של הקרבה והשוני בין שתי הספרויות:

נושא (לפי א"ב)	כמות המסורות שעברו	אופי הדימיון	השוני/תוספות/הקלות	הסיבות/מקורות להבדלים
ארמית אונקלוס	80%	היצמדות לפשט הדקדוקי	שילוב מעט מסורות מאוחרות	מגילה ג': 'שכחום חזרו ויסדום'
טהרת בעל קרי	80%	מהות ההלכות	הרוב בוטל	צינה, גישת ההקלה
טהרת המקדש	30%	חלק מפשט התורה		הקלות מפליגות גם יחסית לתורה
כתיבת קודש שאינו בקאנון, ספרים חיצוניים	60%, התהפכות	מאיסור להיתר שהרחיב מדרשי אגדה והלכה סותרים ומפוזרים		רוב הספרים החיצוניים אינם במגילות. ספר הישר ומדרש דבי הימים למשה שאבי כנראה מאוסביוס
לוח שנה	5%	פסיפסי יובלים ומזלות, 365 מני קטורת,	קבלת הלוח הירחי, כנראה מתקופת השופטים או מגזרת אנטיוכוס הרביעי	מגילת המקדש וספר היובלים, עוד מגילות כיתתיות
מדרשה אגדה והקבלה (ללא מחשבה) למקרא	40%	השלמות על סיפורים ש	סתירות פנימיות למדרשים אחרים של חז"ל, וחלקם גם לעדת קומראן	חז"ל העתיקו בעיקר מהספרים החיצוניים ואוסביוס
מדרשי מחשבה והקבלה (בתוך האגדה) למקרא	20%		סתירות פנימיות למדרשים אחרים של חז"ל, וחלקם גם לעדת קומראן
מוסר וחוכמה	40%	הרבה מבן סירא	מקורות החוכמה ממשיכים לפי חוכמת הדורש בעיקר מהמקרא	חוסר בצוואות השבטים, חלק מבן סירא, מגילות ספרות החוכמה
מועצת המלך, חבר ישראל והעיר	80%		התאמה למבנה החברתי בשלהי הבית השני
נישואים	80%		מנהגים מתקופתם	חוסר במגילות ברכה לנישואין
נשים	10%		היתר אחיינית ופוליגמיה	חיסרון מגילת המקדש וקבלת ברית דמשק
ספרות היכלות	70%	עיקרי התיאורים והייחוס לחנוך-מטטרון		כנראה ניסיון שחזור ממסורות עדת קומראן, ספר חנוך וצוואת לוי
צדקה	80%	נושאי התיאורים ופרטיהם	מקור המסורת
שבת	80%	מהות ההלכות, סדר ההלכות, אנשי יריחו	הרחבת המושגים, הקלות, לט' מלאכות
תפילה	60%	2 תפילות ביום, עשרות סוגי הברכות, פתיחות וסיומות	קיבעון לתפילות חוזרות	חוסר באלפי מזמורי תהילים ותפילות שבקומראן

85.  סיכום החידושים והממצאים על מהותן של מגילות קומראן ותגליותן הבלעדיות:[1112]

שלושה נתונים בסיסיים וייחודיים שמאפיינים את עדת קומראן: כמות גיוונם וקדמותם של המגילות, כותביהם מהכהונה הגדולה של בני צדוק,[1113] והשפעתם על היהדות וזרמים נוספים. להלן נמנה כמה מהדוגמאות הממחישות את חשיבותן הההיסטורית והתורנית של המגילות הגנוזות:

• במגילות הקדמונים יש מידע ומסורות שהתפשטו למזרח הקדום, כגון: פירוט חלק מגרמי השמיים בחנוך, הענקים, הגאוגרפיה הקדמונית במגילה חיצונית לבראשית וביובלים.
• שילובו של לוח השנה הייחודי בעולם בן 364 יום במגילות מגוונות תוך סינכרונו בעשרות מועדים ושבתות קבועים ומחזוריים בשנה, משמרות כהונה במשך יובלים, מזלות ושעון שמש ייחודי ומסתורי, אלפי מזמורי תהילים, חצרות ושערי בית המקדש. במאה הקודמת (ה-19) הסיקו נציגי האומות שלוח השנה בן 364 הוא היעיל הידידותי והנכון ביותר, ולכן ניסו ליישמו ולהנחילו בכל העולם.
• עדת קומראן היא המקור המייסד של תפילת הקבע הסדורה ובית הכנסת, הטהרה והמקוואות.
• במגילות יש חמישה נוסחי המקרא שאומצו בזרמים ודתות (ראו על כך בפרק הבא), ובפרט קדימותו של המצע העברי במגילות שקדם ותואם לחלקים בנוסחי תרגום השבעים ביוונית (שאחד מהם אומץ ע"י הנצרות). גם נוסח המקרא הארמי מקומראן שהשיחזור בחז"ל על ידי אונקלוס ויונתן בן עוזיאל מציין את מהות התושב"ע תוך הודאה מפורשת שהיה נוסח קדום שאבד: 'שכחום חזרו ויסדום' (מגילה ג').
• מספר מגילות מוכיחות את הנבואות על החשמונאים,[1114] בכך שמתארות את נצחונם – ולראשונה מוכח שמגילות אלו נכתבו לפני החשמונאים.
• במ' המקדש נו' 11-15 שיטת הממשל צודקת רלוונטית ועדיפה על הדמוקרטיה בימינו: היא מגבילה את שלטונו של מלך (ובימינו ראש ממשלה או נשיא, לפי חוק יסוד סעיף, 39.ד') שאינו רשאי להחליט לבדו ללא 36 שרי ממשלתו. ממשלה זו היא כנראה 'חֶבֶר היהודים' (ה'חבורה' הממלכתית) - כרשום במטבעות החשמונאים.
• עדת קומראן דייקה בתיארוך המחצית הראשונה של בית שני, כאשר חז"ל טעו באלו (ראו בפרק 490 שנה), והמשמעות של כך היא שמסורת חז"ל משובשת לתקופה זו, ובעם לא עברה מסורת בתקופה זו, זולת כמה מגילות קדמוניות ומהר סיני.
• המקורות לשיטות מלחמות החשמונאים ממגילת המלחמה, מקורות לתקנות יוחנן הורקנוס.
• ההלכה הקדומה והראשונה בישראל.
• פיתוח הנצרות ומשיחיות מהמגילות.
• ספרות הסוד (מחנוך ונוסחי מקרא עם תיאור מלאכים, אל פיזונומיה ועוד כתבי סוד) אל ספרות ההיכלות (כתיאור הרקיעים והמלאכים) בחז"ל, ועד לקבלה ולספר הזוהר.
• יש להבחין בין ספרות המגילות לבין ספרויות אחרות. הטשטוש וההכללה של כל הספרויות יחד מטעה ומסתיר את מהותן של המגילות.
• המחקר מקובע ומתבסס על תיארוכים שגויים לקבוצות המגילות 1-3, ותיארוכם הנכון מוצע בספר זה "מסדר" את שלבי התורה עד הקמת עדת קומראן.
• היובלים מסביר את הסיבה לכך שממצאי השפה העברית מאוחרים לשפות השמיות העתיקות, וכן מצדיקה את זכות הירושה הראשונה והכיבוש הבלתי-מוצדק בין בניו של נח: חם משם.
• מסורות נוסחי התנ"ך, הנבואות והמסורות הנוספות מתקופות קדומות לעדת קומראן – מעידות על עולם תורני שלא שיערו אבותינו וחוקרינו. מדרשי האגדה שמרו על חלקם, אך זאת לצד פיתוח המדרש, ולצד איסוף ויצירת ספרות אגדתית הפוכה ומגוונת – שהחלישה את מסורות הקדמונים (ואף הרחיבה רציונאליים מדעת תורה בכלל).
• יש להבין את הרקע הדתי והפוליטי הקשה והחמור של עדת קומראן בימי היווסדותה, שאלו מצדיקים את התבדלותה (שהרי ברחיחת החשמונאים נתפסת המוצדקת), לצד אופי אורח החיים האליטיסטי של עיר כוהנים וחסידים (במקום ההסתכלות הצרה והזיהוי רק ככת).
• הקרבה בין החשמונאים לעדת קומראן ניכרת בכמה תחומים ומסורות, וזאת כאשר אין שום ראייה ישירה על המתח והיריבות ביניהם – כפי שמקובל במחקר.
• עדת קומראן היא קהילה יהודית ועולמית יחידה מסוגה ונפלאותיה התורניים ובאורחות חייה. היא המקור להתעוררות עם ישראל בתרבות החדשה של לימוד תורה ושמירת מצוות וטהרה, שעוצבה בשינויים לאחר מכן בחז"ל ושוב ושוב עד היום.
• ספרות חז"ל התפתחה כהמשך של מגילות ממ"ת ו'מחלוקות' הדומות ללשון חכמים, ומציינות לראשונה את דעת חברי עדת קומראן ללא התגלות או מקורותיהם התורניים. מכאן גם חז"ל (שבתוכם חסידים קרובים לעדת קומראן) חפצו להמשיך את המשך הדעתנות, וכך הספרות ההלכתית של חז"ל הורכבה משלוש אלו: מסורות עדת קומראן, מסורות דורשי החלקות, ומסורות מתחדשות לפי דיוני בית המדרש וצורך השעה. זו הסיבה שספרותן זו הטרוגנית, וכוללת מסורות זהות/קרובות מחד, וסותרות מאידך.
• במגילות הגנוזות אין טעויות מדעיות כמו שיש בספרות חז"ל, דבר שמצביע על אמיתותם וקדושתם.

טו.  אקטואליזיציה השוואתית; יחס ההלכה הרבנית; הצעה להשפעה הלכתית מהמגילות היום

86.  מה בין עדת קומראן בבית שני למצב הדתי היום? [1115]

טענת מרכזית של ספר זה היא שבעיקר חסידים מעדת קומראן והאיסיים הכניסו לספרות חז"ל את רוב ההלכות שמקורן מעדת קורמאן, כאשר חלקן עברו עיבודים נוכח גלגולי ההיסטוריה הפוליטית והכיתתית, הזיכרון בע"פ לצד המדרש היוצר, והבדלים בין הלכה לעם לבין הלכה של חסידים וכוהנים. משכך, נקודת הפתיחה שבין עדת קומראן לחז"ל מצטמצמת הרבה יותר יחסית לאלו שסוברים שאלו היו זרמים/קבוצות יריבות, מה גם רוב תקופתם אינו חופף. נקודת הזמן שלנו אף מקרבת ביותר, שכן רבים דורשי התורה, ולצידם חילונים דורשי האמת בכלים המחקריים, על אף כמה הנחות יסוד שגויות בעניינו בביקורת המקרא המיושתמת גם על המגילות.

עם זאת, ישנם הרבה מחלוקות וסתירות שקבוצות ממשיכות לעדת קומראן, ביניהם טובלי שחרית, צדוקים בייתוסים וגינויים שונים בחז"ל, שהמשיכו בהלכה של עדת קומראן, והשאלה כעת, אם ההנחה שההלכה המקורית והנכונה היא של עדת קומראן (ובהנחה שלא נכון לשנותה), אזי לפי מי ראוי לנהוג? (תשובה לכך בעוד 2 פרקים)

הבדל נוסף חשוב להיום הוא שהרכבם ומעמדם של הקהילות פחת, קל וחומר יחסית לכתות של בית שני (אף שישנם מעט כתות וקבוצות חסידים בעיקר בעולם החרדי, אך לרוב אינם מחזיקות מעמד בפני המודרניציה או לאורך דורות). היות שאין קבוצה הקרובה לעדת קומראן (כאמור בפרק על חסידים היום יש ברמת ההלכה, אך ללא קשר ישיר לתורתם [יש עקיף]), הרי שההלכה להיום היא לפרט, למול עדת קומראן שייצגה את ישראל בתקופת ההתייונות ולאחר מכן היתה קרובה להנהגה החשמונאית (ראו בפרק בעניין). יוצא אפוא, שנקודת המבט של הקולקטיבית יותר מורכבת, וכוללת גם התייחסות לציונות וממלכתיות (עליה הורחב בפרק על ינאי).

הבדל נוסף בין עדת קומראן להיום הוא שלמות התורה. זכינו להיחשף לחלקים מתורתה של עדת קומראן, ומגילות רבות מקוטעות וחסרות מהקטעים ששרדו לרמת קריאתם. תודות לנצרות הצלחנו להשלים רק 7.5 מהספרים שמוגדרים כחיצוניים (ראו פרק בעניין), אך איננו יודעים לקבוע אם עשרות ספרים חיצוניים הם ממקורות זרים ופיקטיביים, או ממקור קודש הוא, במיוחד כאשר כמה בודדים סותרים לתורה/מגילות ובכך סביר שאינם אמיתיים. הלכות המונחות בפנינו יכולות לקבל משמעות מצמצמת או מרחיבה אילו היו בידינו הקטעים החסרים במגילות הקטועות, ומי יודע כמה מגילות בכלל לא שרדו לידינו ויש בהן תורה רלוונטיות לסוגיות כאלו ואחרות. אך אין לדבר סוף, עד בוא אליהו, משיח או נביא.

אף על פי כן, זכינו לכ-200 חיבורים שמאירים את התורה וההיסטוריה מונחים לפנינו, והחידושים והתיקונים מרתקים, ובעיקר – מוכחים כאמת הצרופה. במאמרים רבים של מבקרי חז"ל (כמו חוקרים, נוצרים משיחיים וחילונים כופרים) מובאים דוגמאות של סתירות מדעיות והיסטוריות של חז"ל. העובדה שמסורת חז"ל רצופה נעלמים היסטוריים גדולים ומהותיים (ראו בפרק ??), והפרושים האחרונים כמעט ולא הביאו שום מסורת הלכתית בניגוד למדרש שהיו 600/700 משניות שאבדו (חגיגה יג'), מלמדת שהמידע מספרות חז"ל לראשית ההלכה ב-200 השנים שלפני הספירה היא מועטה ומוגבלת. דוגמאות אלו מחלישות את הילת הקדושה של חז"ל, וכאן עולה השאלה הקשה האם עצימת העיניים של דתיים/חרדיים היום למדע העדכני נכונה או ארכאית הזקוקה לתיקונים? בכל אופן אין ספק כי היא ממחישה את הפריזמה הצרה בה דתיים לומדים תורה, בעוד המדע וההיסטוריה שופכים אור, וצריך להודות ולתקן - אך לכך צריך ערך אמת שגדול מערך אמונת חכמים עיוורת. יש לציין כי באף אחת מההפרכות המדעיות וההיסטוריות אין פגיעה במסורות של מגילות קומראן. צא ולמד מהי מסורת אבות ומה דרשנות ופלפולים. הנה כי בעוד דלת נסגרת, מגילות גנוזות שופכות אור חדש הראוי לבחינה גם בעולם הדתי הסגור בפלפולי פסיקה מאוחרים. כך מגילות ים המלח חושפות מידע חדש ומרתק שבחלקו לא הגיע כלל לחז"ל, וחלקו גם אינו מתנגש או בעייתי להלכתם. דוגמה לכך היא מועצת המלך והמשפט ממגילת המקדש נו' שאומצה ע"י החשמונאים ומוזכרת במטבעותיהם כ'חבר היהודים', והיא מערכת השלטון והמשטר הנאורה והמאוזנת ביותר בעולם הקדום ואף בימינו (ראו פרק בעניין). דווקא הדתיים הם שצריכים להתגאות ולעודד תורות שכאלו – 'כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' (דברים ו' 6).

למרות זאת, המשך פיזור תחומי היהדות שיהודים לומדים ומפתחים ממשיך, שלרוב לעצמו מבורך, אך יש לאוספו ולהשוותו נוכח המגילות הגנוזות, לצד חזרה ללימוד ודרישת תנ"ך כעדת קומראן וחז"ל.

87.  יחסם של הדתיים-הרבניים לעדת קומראן ולתורת המגילות

הידיעה והיחס של החברה הדתית (ובכללה החרדית) היא נִישְׁתִיּוֹת למגילות קומראן, הנעה בין חוסר עניין של הכללה אנטגוניסטית לכתות (השונות) בימי הבית השני (למשל: היו צדוקים מעוותים או כופרים בבית שני [כאמור בפרק בעניין הצדוקים-האחרונים שונים בתכלית מאמונות עדת קומראן], שמאז ועד היום לא קיבלום, אז אין מה להתעסק עם מגילותיהם), בשילוב האיסור לקריאת הספרים החיצוניים, שעדיין רווח היום לפי רמת הדתיות (ראו בפרק הספרים החיצוניים כי רוב הספרים החיצוניים אינם בין מגילות קומראן ורובם אפילו סותרים אותן, ודווקא בימי הביניים הזרם הרבני אסף או חיבר מדרשי אגדות דומים - שחלקן שאבו מספרים חיצוניים סותרים אלו). משכך, כמת הדתיות כך קמת הקנאות לחז"ל ורמת הנטייה לברוח מהתמודדות בהרחבת ידע מהמגילות (כמו לרוב המדע המודרני) והשוואתה לחז"ל.

ריחוקם של דתיים קנאים נובעת גם מהתרחוקתה מהמגמות האקדמאיות של ביקורת המקרא, שאכן יש בה הרבה הנחות יסוד שגויות, לצד ביקורת לספרות חז"ל (שזו דווקא נכונה), וכך נחשפים פחות לחידושים החשובים של המחקר בתחום המגילות. למרות זאת, לשניהם (חוקרים ודתיים) יש מסקנת הנחת יסוד שמנונפים בה בהגדמה והכללה לעניינים רבים שאינם קשורים וגם אינם נכונים – כי עדת קומראן הינה אזוטרית כת מתבודדת שפרשה מעם ישראל (ראו בעניין פרק על טעות התבודדותם, ועל הקרבה והאיחוד עם החשמונאים).

מעניין שהדתיים הקנאים והחוקרים הגיעו לאותה מסקנה לזיהוי הפשוט של בין צדוקים (שמקובל שהיו חוג כהונה, לצד בייתוס) – לכוהני בית צדוק (עדת קומראן). הדברים כאמור הרבה יותר מורכבים, למשל: איך הם אותה קבוצה (אפילו הלכתית) אם עדת קומראן הטיפה ושנאה את הצדוקים בירושלים, כולל את הלכותיהם? איך דתיים מעיזים לצאת נגד בני צדוק הכוהנים? ואם הצדוקים אינם מבני צדוק, מאיפה יש להם את כל המגילות האלו, וזאת כאשר מקורה של רוב ספרות חז"ל היא מעדת קומראן, בעוד הצדוקים התנגדו לתושב"ע/מסורת אבות?!

ביניהם נמצאים הדתיים המסורתיים אשר אינם לומדים תורה כערך גבוה, וגם אם לומדים כתרבות הידע וההשכלה המודרנית, ארון הספרים היהודי הוא כה רחב בימינו, במיוחד כשאר ספרות מגילות קומראן אינה נגישה לקורא שאינו עוסק במחקר בתחום (ולשם כך מוגש ספר זה).

כדי להשוות בין הלכת עדת קומראן להלכה הרבנית/אורטודוקסית לגווניה היום, יש תחילה להכיר בעובדה החשובה כי ההלכה היום אינה כהלכה של הפרושים בימי הבית השני, בלפחות שלוש נקודות עיקריות:

• הטהרה סבבה את אורח והלכת חיו של הפרושי, ותחום זה אבד כמעט כליל מחיינו
• הפרושים זילזלו והפרידו עצמם מעם הארץ, והיום נקודה זו תלויה בהשתלבות והשפעה שבין חרדים לדתיים לאומיים, ובין מקרבים למתרחקים
• הפרושים עסקו וידעו בעיקר תנ"ך,[1116] חלקם גם משניות ומדרשים. היום מלומדים (זולת חרדים סגורים) בונים את השקפתם והלכתם ממקורות וחוכמות מגוונים, שגם נבנו על קומות של דעות רבנים מגאונים ומדורינו
• בימינו עיקר הנגישות למגילות קומראן היא באמצעות האינטרנט והאקדמיה. עם זאת, עדיין רוב הרבנים שעולמם נושק לאקדמיה, והאינטרנט להם הוא כלי עבודה והפצה מרכזי, עדיין אינם אוחזים ומכירים בספרות קומראן ומחקריה. משכך, גם כשלרובם נטיית זלזול של כת או שלא משנה מה – אין לכך קשר והשפעה על ההלכה שנחתמה, הרי שניתן להשוות זאת לכל תחום בו אדם שאינו מתמצא, מסכמו בהינף יד, כמו מהי חשיבותה של המתמטיקה בנוגע לטכנולוגיה, או כמו לשוחח על בור שאינו מכיר בתנ"ך, על חשיבותם של ספר ויקרא ומשלי, למשל. להבדיל, שני רבנים שעוסקים במגילות הם הרב יואל בן נון ולורנס שיפמן, וכך הערכתם למגילות גבוהה מאוד, ומכירים כי היא היתה ההלכה הקדומה, אם כי לא בכל הנטען בספר זה.
• רבנים אחרים שמתמצאים במדרשי חז"ל נגד הצדוקים והבייתוסים, מסתפקים בגנאי זה, ומחילים אותו גם על האיסיים (למרות שעדת קומראן שהתה מחוץ לירושלים והצדוקים בתוכה, ואין אזכור של האיסיים בחז"ל, אלא רק שבח ביוספוס).
• אין היום כיתתיות או קבוצות סגורות, למעט בכמהקהילות חרדיות ונוצריות. מאידך, יש הרבה מעגלים חברתיים שלא היו פעם, וגם להם יש השפעות בתחומים שונים. בכל אופן, הרבניים הדתיים לאומיים של היום אינם כפרושים ואפילו כתנאים של שלהי בית שני[1117], מאידך, ישנם רעיונות שכן כמוהם.
• דוגמאות לדינים קרובים שכנראה גם עדת קומראן היא מקורן: סדר דיבור בקהל, איסור התחצפות לרב, לבוש צנוע,
• לטענת אלי מלכי, מורה הרוחני, גיאורג איבאנוביץ' גורדייף, פגש איסיים ופעל פי תורתם למדיטציית קונדליני.
• האם נכון היה לשנות את ההלכה? האם זו זכותם של חכמים? האם השתנו התוואים? התשובה לאלו שלילית ביחס לתחילת עדת קומראן, אך ייתכן והשתנתה בהמשך, ואילו היתה לכך תשובה הולמת – ניתוח המצב הדתי וההלכתי בשלהי בית שני ועד היום היה יותר פשוט..

88.  הלכות רבניות שהתגלגלו וחזרו כפי דעתם המקורית של עדת קומראן:

דתיים אינם יודעים שבהרבה סוגיות והלכות הם אוחזים היום בהלכה הקומראנית, כאשר מי שיתנגד לאלו בשלהי בית שני היו דווקא הפרושים! (זאת בנוסף לרוב הלכת חז"ל שמקורה מעדת קומראן). איך זה קרה? שכל ישר והיגיון בריא של ההלכה – שהיא פשט התורה עם הרוח שהנחילו החסידים מעדת קומראן ולאורך הדורות. מה למשל?

• נשים: איסור חיתון עם אחיינית ופוליגמיה (להרחבה ראו בפרק 'קדושת נישואים ומיניות - ולא נזירות'[1118]), חיתון הבכירה לפני הצעירה (יובלים כח' 6[1119]).
• כשרות: הריגת (כשחיטת) דג לאכילתו (חז"ל התירו לאוכלו חי), אי-אכילת מומים בקודשים לחולין (ראו תקנת יוחנן בטבעות ממגילת המקדש)
• איסור פתיחת כלי טוח בשבת[1120]
• טהרת בעל קרי[1121]
• מעשר בהמה[1122]
• הריגת דגים טרם אכילתם (מבואות ומחקרים ב')

נציין גם את בית הקברות הענק (יחסית לגודל היישוב) בקומראן שבו כ-1,200 קברים, ומבנהו וסדרו כפי בתי הקברות היום ואף הצבאיים, כאשר בין הקברים שורות שורות. עניין זה לא נמצא בהלכה הקומראנית, אך היא המקור וכך התקבע עם הדורות.

יתרה מזאת, ידועה האמרה שמהווה עיקרון ההלכתי כי 'באחרית הימים ההלכה כבית שמאי' (על קרבת בית שמאי לעדת קומראן ראו בפרק בעניין).

אמנם הדברים גם לא מפתיעים, שכן בעוד חז"ל בעצמם הכילו דעות שונות ואף סותרות, המשך הספרות הרבנית המשיכה להתפתח, והיום בקצוות של העולם האורטודוסי יש דעות ותפיסות עולם רחוקות והפוכות מההלכה המרכזית וה"גדר ההלכתי". כך במאתיים שנה האחרונות התפתחו מגמות המבקשות להתרחק מאוקימתות ומדרכי פרשנות קרובות להן, ולחתור אל עבר פשוטם של המקורות המקדומים.[1123] המגזר הדתי-לאומי מהווה חלק נכבד מהמחקר האקדמאי במקרא תלמוד והיסטוריה של בית שני, ולמרות חוסר הנגישות של ספרות המחקר ובעיקר מלל המגילות, גם רבנים מהמגזר מתעניינים ומתייחסים למגילות, כגון: הרב אורי שרקי (שאף מפרש את איסור הקריאה בספרים החיצוניים כאיסור החשבתם בתנ"ך, אך מותר וכדאי ללמודם, ובפרט את בן סירא), ד"ר מיכאל בן ארי (למשל שמסנגר על ינאי הצדוקי למרות שחז"ל ויוספוס גידפוהו), והרב ד"ר יואל בן נון (שעסק בהשוואה למגילות בכשליש מספרו האחרון: 'זכור ושמור').

כפי שמובא בפרק עקרונות הרוח מחסידי עדת קומראן ועד לחסידים/מקובלים עד היום, העקרונות האלו קוימו בידי מעטים לאורך הדורות וגם היום, וזאת ניתן לקיים גם מלימוד נכון של התנ"ך או מספרות חז"ל (למרות שכמובן היא פלורליסטית וניתן להוציא ממנו גם היגדים הפוכים), והמשיכה להתפתח בספרי אמונה ומוסר שרובם טובים ומבורכים, וכל זאת ללא ספרי חוכמה ומוסר רבים וטובים שאבדו במגילות קומראן (ראו בפרק אופן ושמירה חלקית של ספרות החוכמה והמוסר ממגילות מדבר יהודה – בנצרות). אורח חיים צנוע אמוני ישר וחסידי, הוא עיקר העיקרים, והוא כאמור גובר על מחלוקות הלכתיות אלו היום (וחלקית בימי הבית, וזו אחת הסיבות העיקריות שחסידי עדת קומראן והאיסיים נטמעו בעדת קומראן).

89.  הצעות לתיקוני הלכה נוכח ממצאי המגילות - הוספת מקורות והפרדת המוץ מהבר:

ספרות ההלכה הרבנית לוקה בחוסר 3 מקורות קדומים שאינם נבדקים ונכללים כמקור ישיר ועיקרי להלכה: התנ"ך; מגילות קומראן; המידע מהחשמונאים. יש לציין את האבסורד שחז"ל בעצמם היו דורשים (בעיקר במדרשי תנאים/הלכה) את התנ"ך להלכה, ואילו אחירהם נחתם ונפסק גישה זו. האבסורד קיים גם בנוגע למגילות קומראן, שכאמור וכספר זה הן המקור העיקרי להלכת חז"ל, אלא שמעבר זה מורכב ונסתר.

לעומת ספרות ההלכה הרבנית, המחקר האקדמאי משווה את ספרויות אלו לספרות חז"ל (ללא הספרות הרבנים המאוחרת), ואף משווה לספרות חיצונית של עמי קדם, ספרות בית שני (שמלמד המגילות עיקרה בשאר הספרים החיצוניים, פילון ויוספוס), שומרונים, ביתא ישראל, קראים, וביקורות שונות. ספר הלכתי חשוב כזה הוא 'הלכה הליכה ומשיחיות' של יהודה שיפמן.

כפי הנטען בספר זה, יש בספרות חז"ל ניסיון לשמר ולשחזר את מסורות עדת קומראן, ומאידך חז"ל הגדילו לעשות ופיתחו בעצמם מסורות ומדרשים שאינם מעדת קומראן, ושאף סותרים את עדת קומראן, ואף את עצמם. לפיכך יש להפריד (לבור) את המוץ מהבר, לבדוק בכל עניין וסוגיה אם יש לה מקור במגילות, ואם לא, איך היא מתפרשת לפי רוח ועקרונות עדת קומראן.

הצעה למדנית/טכנית זו אינה כמובן הבעיה, אלא המקום הדתי-אמוני, ולכן יש לשלב בעיקר את יסוד בחינת המקורות השונים וקביעת אמינותם ומעמדם. חז"ל ציינו את דברי הימים ב' לו' 16: 'וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו' לזלזול בחכמים, והאמת שמדובר על זלזול בנביאים – ואת מעמדה כבודה ואמיתותה יש לחקור ולהשוות לספרות חז"ל.

כפי שהוכח בפרק זיהוי של עדת קומראן ככנסת הגדולה סנהדרין זקנים וראשונים, הרי שהתפילה: 'והשב כוהנים לעבודתם' מקבלת ביטוי ראשוני של מקור תורני, ואינה רק כ'מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה' (ישעיהו כט' 13). בכך יש לבטל המשך טעויות היסטוריות: 'שִׁמְעוּ דְּבַר יי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ; אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יי וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ'.

נוכח הממצאים כי חז"ל ציינו הגמוניות בדורות שלפניהם, הם התכוונו באופן בלתי-מודע (נוכח פער הזמן, אלמוניותם, התבודדותם והסתרת המגילות, תהפוכות הורדוס והמחלוקות הכיתתיות) לעדת קומראן. הקשר ה"גנטי" הלך והתחלש עם הדורות, ובדורינו פחת הבנת המשמעות של משמרת הכהונה הגדולה והסופרים כפי שהיה באמצע בית שני.

זכרונות אלומים אלו השאירו את האמרה של חז"ל חסרת תוכן: 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' (מגילה טז'), שכן יושמה בעיקר מהלל שמאי והתנאים, אך כאמור לא ביחס לזוגות (שגם כך העבירו מעט הגיגי מוסר[1124]), ובעיקר לא לאליטות לפני תקופת החשמונאים. הסיבה העיקרית לכך היא שרוב תורות הראשונים הן אנונימיות, היא כיוון שמי שתיקן וייסדם היה בעיקר מורה הצדק האנונימי, וכן גם חברי עדת קומראן אינם ידועים בשמם.[1125] כך גם חסידי-חז"ל וקהילות ביהודה לאחר החורבן המשיכו בצניעותם להעברת מסורת ללא חידושים ופרסומים עצמיים (בניגוד להתפלפלות והתנצחות של חלק מהחכמים שבסופו של דבר ביקשו להגדיל שמם עד אשר הגו את המדרש 'נצחוני בניי'.[1126]

90.  איזה גישה נכונה: לימוד בשקט או פרסום עד ויכוח על התורה וההלכה?

כמובן שעצם כתיבת ספר זה הינו הלכה למעשה פרסום, אך עדיין, כפי שניסוח הדברים ואמירות מפורשות, אין רצון, וברוב המקרים גם אין אפשרות טכנית – בגלל קוצר ידינו במגילות, לפסוק הלכות כאלו או אחרות, מה גם שאלות תורניות רבות מרחפות על הרלוונטיות שלהן היום, כמו חידוש הטהרה כפרטים, שמירת דיני הוצאה בשבת ועוד.

עם זאת, יש לזכור שדווקא ההלכה הרבנית דרשה דברים חריפים כדי להוציא את האמת לאור: 'וכן תלמיד שהיה יושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר אם שתק הרי זה עובר משום לא תגורו מפני איש ועל זה נאמר מדבר שקר תרחק ומנין לדיין שלא יושיב תלמיד בור לפניו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק' (רמב"ם, משנה תורה, סנהדרין כב' ב').

91.  בִּיבְּלִיּוֹגְרַפְיָה, מפתח עניינים ומקורות, קרדיט צילומים:

רשימת הקיצורים הביבליוגרפיים מוצגת בדף נפרד באתר: 

https://www.deadseascrolls.co.il/biblical-law-from-the-dead-sea-scrolls/121-bibliography

כמו כן, בחלק/שער ההקדמה לעיל הובאה רשימת הספרים המדעיים של פירוש מגילות, וכן מפתח מקורות/עניינים (מקורות, שמות, מקומות):

היות ובגרסה דיגיטלית זו ניתן למצוא מילים לפי חיפוש במחשב (Ctrl F), אין כאן בגרסה זו רשימת מפתח מקורות ועניינים (אשר תתווסף במהדורה המודפסת). כאמור, חלק משמות המגילות הממוספרות הוקלדו בסדר הפוך של המספרים (לפני מול אחרי מספר המערה), וזאת כדי להציגם בסדר נכון בכתיבה עברית שמימין לשמאל, אך הדבר מצריך גם חיפוש במחשב (Ctrl F) הפוך של שמות המגילות (קודם מספר המגילה, לאחר מכן Q ואז מספר המערה) או ובכל אופן ניתן למצוא את רוב המגילות גם בשמם העברי וגם בשלוש ספרותיהם כאשר הם ממערה 4.

קרדיט לצילום תמונות מגילות ים המלח ומוצגי ארכיאולוגיה:

כד: האוניברסיטיה העברית בירושלים, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים (עמ' 3)

שעון שמש: אוסף רשות העתיקות, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי פטר לני (עמ' 9)

גילגל רפאים (רוג'ום אל-הירי): יובל גסר

סרך היחד א'-ה' (עמ' 22), ח'-ט' (עמ' 113): היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי קונדאשה

קסתות דיו: אוסף רשות העתיקות, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי אברהם חי (עמ' 23)

פשר חבקוק ו'-ז': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים (עמ' 47)

מלחמת בני האור נגד בני החושך יא'-יב': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי ארדון בר חמא (עמ' 67)

מגילת המקדש לב'-לד': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי דוד חריס (עמ' 67)

מגילת המקדש נו'-נח': היכל הספר, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי ארדון בר חמא  (עמ' 67)

ציור סמלי השבטים: האמן אילן אטלן www.ilanatlan.com

שאר זכויות המלל של הספר חופשיות: 'אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר' (משלי כג' 23).

קישור להורדת טיוטת ספר עדכני זה: https://goo.gl/kuoJEN

 

 

[1] לצפייה במצגת מבוא והכרות עם המגילות, ראו: מוזיאון רוקפלר-מגילות ים המלח מצגת שישית - קלריטה ואפרים מצגות. ווסטון פילרס ציין שכשלושים קטעי מגילות המצויים בידיים פרטיות ועדיין לא פורסמו.

[2] קאולי 15 מיְב שבמצרים מציין "עדה" כהרכב הניהולי/שיפוטי של הקהילה.

[3] הקורא מוזמן "לקפוץ" ישירות לנושא שמענין אותו מתוכן העניינים האוטומטי הנגיש במעבר אוטומטי לפרק הנבחר בלחיצה עליו.

[4] יש לברך על חוג לימודי קומראן והמגילות באוניברסיטת לוגאנו בשוויץ, ומומלץ לפתוח חוג כזה גם באוניברסיטאות ישראל.

[5] היות ומטרת הספר לעודד המשך קריאה ומחקר לציבור הרחב, רוב ההפניות בו הן למחקרים ומאמרים חופשיים במרשתת, וזאת אף אם יש מחקרים או מאמרים יותר טובים או עדכניים (וכאשר אלו יעלו למרשתת באופן חופשי – הם יעודכנו בספר).

[6] במרשתת ניתן לקרוא חלק ממגילות ים המלח, כגון:

• ויקי-טקסט
• Dead Sea Scrolls Handbook (מהדורת בריל)

[7] המגילות בארמית מופיעות במהדורת בריל, וכן באתר "כאל", ובו יש להיכנס ללשונית:

Middle Aramaic

[8] תמו זכויות היוצרים של הספר. ניתן לקרוא אותם גם באתר דעת, אך תרגומם פחות מדויק ומקובל. עדיף לעיין במהדורות מדעיות שקיימות לחלק מהספרים, כמו ליהודית והמקבים.

[9] עדיפות לקריאת המבוא והפירוש של כנה ורמן, הוצאת יד בן צבי, 2015, אך לדיאבון ספרה טרם עלה למרשתת (לדיאבון, גם כאשר הוצאת בן צבי מעלה ספרים באמצעות אתר 'כותר', היא דורשת עבורת תשלום/מנוי – דבר מגביל את רוב הציבור הרחב להעמיק בחקר המגילות).

[10] חיסרון במהדורות הדיגיטליות האלו של קימרון בפידיאף הוא שלא ניתן לבצע בהן חיפוש אלקטרוני במחשב של מילה (F Ctrl), וכן מספור העמודים אינו תואם למספור העמודים שבספר (כל ההפניות הן למספור בספר, אותו ניתן לראות בתחתית כל דף). מאידך, קימרון א' וב' (כרך ג' טרם עלה) ניתנים לצפייה חיפוש מילים ואף העתקה למי שיש מנוי ב'כותר'. יש לציין שישנן קבצים של כל המגילות באינטרנט, וניתן למצואן גם בחיפוש לפי הציטוטים המובאים בספר זה. בניגוד לתלונה בהערה הקודמת, כאן מגיעה להוצאת יד בן צבי תודה רבה.

[11] מומלץ לקרוא את המבוא והפירוש של יעקב ליכט, ביאליק, תשכ"ה (ניתן להורידו מאתרי ספרים חופשיים).

[12] מומלץ לקרוא את המבוא והפירוש של יעקב ליכט, ביאליק, תשכ"ה (ניתן להורידו מאתרי ספרים חופשיים).

[13] מומלץ לקרוא את המבוא והפירוש של בלהה ניצן, ביאליק, 1986 (אינו מצוי כלל [גם לא במנוי ספריות] במרשתת).

[14] כאן המקום להודות ל'ספריית דוד וימימה יסלזון' דרך 'יד יצחק בן צבי' והוצאת 'ביאליק' שהפיקו את סדרת הספרים 'בין מקרא למשנה' וספרי מחקר בתחום.

[15] דבריו של מגן ברושי (כתבה ב-YNET מה-6.2.11, 'ההשראה של ישו מהמגילות הגנוזות'), שהיה אוצר במוזיאון ישראל במשך 30 שנה הם אבסורד (שכן היה עליו להנגישם לציבור): 'הציבור לא יודע שום דבר על מגילות קומראן", מבהיר ברושי. "מצד אחד, זה בגלל שלבורות אין שיעור, אבל חלק מזה זו אשמת אנשי המדע שלא הגישו את זה לציבור. בין הספר של ידין לספר שלי חלפו 50 שנה, וכמעט לא הופיע שום דבר שהציבור יכול היה ללמוד ממנו. מדובר במגילות בעלות חשיבות עצומה, כך שאפשר לראות בספר הזה בעיקר שירות לציבור'.

[16] https://goo.gl/kuoJEN

[17] אמנם בחירות זו גדלה סכנת הטעות. לא כל הציטוטים הובאו מעדי נוסח מהימנים ובפרט המשנה מכתב יד קאופמן.

[18] מראה המקורות מספרי המקבים הובאו מהספרים המדעיים של רפפורט ושוורץ, שהם שונים במקצת (מתקדמים) למספרי הפסוקים של תרגום יצחק זעקיל פרענקיל לחשמונאים א' וב' הנגיש באתר דעת.

[19] מגן ברושי כתב ספר: המגילות הגנוזות קומראן והאיסיים, אך אנו יורד לעומק ולניתוח המגילות, וכן הוא שבוי בקבעונות המחקריים שספר זה יוצא נגד. גם מיכאל חיוטין סיכם בספרו 'מגילת ירושלים החדשה', את כל המגילות ובדבריו עניין רב, אך הצעותיו נדחות להלן.

[20] נעם, המהפכה הקומראית, עמ' 11-10, הסבירה זאת כך: 'נדמה שדורינו המחקרי, שנתברך בעושר של מקורות ומחקרים שלא שעורם קודמינו, אינו דור של מפעלי ענק ואינטואיציות גאוניות, כי אם דור של חקירה זהירה ויסודית בתחומים צריך ומוגדרים היטב'. שני סיפורים רווחים על כך במסדרונות האקדמיה עצמה: 'משל שרואים צל של אדם בלי ראש (ענק נרא קפלוס) – בהתחלה חוקרים נותנים לכך הסברים, ולאחר מכן ההסברים משכיחים את העובדה שמדובר באדם בלי ראש, ונשארים רק עם ההסברים' (כך המחקר אינו עומד על מכלול תורת עדת קומראן); השני סיפור עם: 'היה פעם חוקר שרצה לברר אם בני האדם הם יצורים חיים. אז הוא ניתח בני אדם לחלקים וחקר אותם, ולבסוף הגיע למסקנה שכל בני האדם הם מתים, כי באף אחד מאלה שחקר לא נמצאו סימני חיים. וככה זה עובד גם עם ניתוחים אקדמיים מחקריים למיניהם: 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה' (שמות שמות ו' 9). מי שמנתח משהו לחתיכות כדי לחקור אותו, אל יתפלא אם לא ימצא בו רוח חיים'.

[21] עוד הוסיף זוסמן במאמרו חשוב זה: 'לחוקרי ספרות חז”ל - להפנות יותר תשומת לב והתעניינות לחקר המגילות, ולשוב ולדון בתחום החשוב של תולדות ההלכה, מצוידים בכלים אשר לא שערום ראשוני החוקרים של המאה הקודמת'.

[22] J.M. Baumgarten, “Tannaitic Halakhah and Qumran – A Re-Evaluation” Rabbinic Perspectives: Rabbinic Literature and the Dead Sea Scrolls, ed. S.D., Fradde, A. Shemesh, & R.A. Clements, Leiden 2006, עמ' 12-1.

[23] תיאור מקובל בעניין הוא מלשונו של ר' עזריה מן האדומים, מאור עיניים יד': 'ננס הרוכב על הענק'.

[24] יש לציין את האבסורד שחלק ממגילות אלו שרדו במצב יותר טוב ממה שבידינו היום – חלקיקי מגילות קרועות, והסיבה המרכזית למצבן זה היא הקריעות לקטעים שביצעו הבדוהים על מנת לקבל יותר כסף במכירתם לאוספי המגילות, ומקצתה בשימוש שגוי של החוקרים הראשונים.

[25] עיקר הקרבה או היריבות בין עדת קומראן לצדוקים תלויה בתיארוך: כאשר עדת קומראן ישבה מחוץ לירושלים היא ביקרה והטיפה נגד מספר קבוצות חוטאות שבהנהגת ירושלים, או התומכות בהנהגה. הצעתי שבתקופה זו טרם נוסדו ירושלים, והדברים מכוונים למתיוונים לפניהם. רוב החוקרים סבורים שעדת קומראן כתבה זאת בתקופת החשמונאים והצדוקים, ולכן מתחייב שיש יריבות ביניהם. אלאור לא התייחסה בהריחבה לתיארוך ולזיהוי הקבוצות.

[26] להלן הדוגמאות מהערה 13 במאמר: 'ראו למשל זוסמן עמ' ‏21:'הרושם המרשים ביותר העולה מהם הוא הקרבה הגדולה לעולם ההלכה של חז"ל – קרבה בלשון, במינוח בפרטי הלכות ובכל עולם מושגיהם'; שם, עמ' ‏51, הערה ‏192:'מתברר שתופעות היסטוריות ומושגים הלכתיים קדומים בהרבה ממה שהיה נראה למחקר הביקורתי'. לעומת זאת כנה ורמן ואהרן שמש הדגישו כי 'ההבדל בין ההלכה הקומראנית והצדוקית ובין ההלכה התנאית הוא רב [...] גישות שונות אלו יצרו מערכות הלכה שונות ונבדלות זו מזו באופן מהותי', ראו כ' ורמן וא' שמש, 'ההלכה במגילות מדבר יהודה', מ' קיסטר (עורך), מגילות קומראן – מבואות ומחקרים, ב, ירושלים תשס"ט, עמ' ‏433.אלה ואלה מתבססים על אותם ממצאים

ומתמודדים עם אותם קשיים מתודולוגיים, אך מדגישים היבטים שונים של היחסים שבין שרידי

ההלכות הקומראניות עם אלה החז"ליות.

[27] דבריו של מגן ברושי (כתבה ב-YNET מה-6.2.11, 'ההשראה של ישו מהמגילות הגנוזות'), שהיה אוצר במוזיאון ישראל במשך 30 שנה הם אבסורד (שכן היה עליו להנגישם לציבור): 'הציבור לא יודע שום דבר על מגילות קומראן", מבהיר ברושי. "מצד אחד, זה בגלל שלבורות אין שיעור, אבל חלק מזה זו אשמת אנשי המדע שלא הגישו את זה לציבור. בין הספר של ידין לספר שלי חלפו 50 שנה, וכמעט לא הופיע שום דבר שהציבור יכול היה ללמוד ממנו. מדובר במגילות בעלות חשיבות עצומה, כך שאפשר לראות בספר הזה בעיקר שירות לציבור'.

[28] 7.5 ספרים חיצוניים שנמצאו במגילות: חנוך, כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא. החצי הינו הספק לגבי שושנה 4Q551 ואגרת ירמיהו.

[29] יש לציין שלדעת רוב החוקרים חלק מהספרים החיצונים והמגילות הובאו מבחוץ לעדת קומראן, ואינם חלק מהקאנון או מכתבי הקודש של עדת קומראן, למרות שאין ראייה לכך, והגדירום: סמי/חוץ/טרום/פרוטו כיתתיות. אבקש לחלוק על גישה זו, ובמאמר ההתייחסות כי כל ספר שנכלל בספרייה, הימצאו מעיד על קדושתו בעיניי עדת קומראן, ויש לראותו כהמשך ספרותי והלכתי, תוך עמידה על הבדלי התקופה.

[30] הייתי מעדיף לקרוא למגילות קדמוניות בלשון נקבה, אך העדפתי להבדיל מקדמוניות היהודים של יוספוס והספר החיצוני קדמוניות המקרא.

[31] ואכן למשל צוואת קהת (4Q542 –  4Q TKohath (TQahat)) היא העתיקה ביותר לפי תיארוך פחמן 14: המאה הרביעית לפה"ס. יש לציין שזולת ספר חנוך וצוואות השבטים, לא שרדו מגילות אלו בכנסיות, וייתכן ודבר תואם לכך שיוספוס מספר שספרי הקדמונים הם הסודיים ???.

[32] 'ויאמר לי [אברהם אבינו] יי אלוהים פתח פיו ואוזניו לשמוע ובלשונו לדבר בשפה ברורה (גלויה) כי כלתה מפי כול בני האדם מיום המפולת; ואפתח פיו ואוזניו לשמוע ושפתיו ואחל לדבר עמו עברית, בלשון הבריאה; ויקח את ספרי אבותיו והספרים עברית הם, ויעתיקם ויחל ללמדם מאז, ואני הודעתיו כול אשר אינו יכול. וילמדם בששת חודשי הגשם'.

[33] ראו: טלשיר, המגילות המקראיות ממדבר יהודה; טוב, המגילות המקראיות ממדבר יהודה.

[34] זולת הקורבנות והפולחן במקדש, כנראה גם הסוכה למשל. ראו גם: 'דיונים בתורת המלך שבמגילת המקדש'.

[35] בקבוצה זו נכללים הטקסטים המיוחסים לדמויות מקראיות: משה, דוד, אליהו, אלישע, ירמיהו, יחזקאל ודניאל, אף שחלקם קדומים יותר.

[36] אכן יש בשלושת קבוצות אלו אמירות להיחלשות עמ"י במצוות, אך בהיסטוריה היהודית היו הרבה תקופות כאלו, ואין זה נכון לשייכם לתקופה זו רק בגלל סימן זה (במיוחד נוכח הטענות שלהלן).

[37] המונח 'אמת' רווח ב'מגילות מורה הצדק', ומעט גם ב'מגילות הקדמוניות', ולהלן דוגמא ממגילת המקדש נו' 3-4: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת'.

[38] ארכיאולוגים מרחבי העולם חיפשו אוצרות בישראל בעקבות מגילת הנחושת (סה"כ מפורטים בה כ-150 טון זהב), המפורסם בהם וונדל ג'ונס (ייתכן שעליו הסרטים של אינדיאנה ג'ונס) שמצא במערה מצפון למערה 3 פכית חרס עטופה בסיי תמר, ובה נוזל שמנוני שיוסף פטריך זיהה כשמן האפרסמון. במאה ה-17 פורסמה מסכת עלים ע"י ר' נפתלי הירץ בספר 'עמק המלך' (1648) שתיארה בדומה למגילת הנחושת את מיקומם של אוצרות המקדש וכמויותיהם, להרחבה ראו: ספראי, אוצרות מגילת הנחושת.

[39] לתיארוך הספרים הישן ניתן לראות בהקדמות של כהנא למהדורתו של הספרים החיצוניים, וכמובן במחקרים מלפני 1947.

[40] אמנם בסרכים אין את שמו של מורה הצדק, וכנראה הם פיתוח של ברית דמשק, אך הם נכללים בקבוצה זו. אין זיהוי מקובל למורה הצדק, וראו הצעותיי בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן, יחסו לבן סירא ושמעון הצדיק'.

[41] על אף שהסרכים (כולל המלחמה - מציינת את נשיא העדה) אינם מזכירים את מורה הצדק – הם נכללים בקבוצה זו. מגילות התפילה והמזמורים שייכים לקבוצה זו, אם כי אין בהם ראיה תואמת ובקריטריונים אלו מתאימים לקבוצה האחרונה.

[42] המגילות הכיתתיות לא רומזות על מידע מארבעת ספרי המקבים, ואילו ספרי המקבים כאן רומזים ומשתמשים במידע מהמגילות הכיתתיות (כפי שיפורט בהמשך הספר).

[43] דבורה דימנט מציינת בעמ' 35 למאמרה 'תולדותיה של עדת קומראן': 'בגלל הנטייה לקשור את התחלות עדת המגילות למרד המקבים, לחילופי משפחות הכהונה הגדולה ולכרונולוגיה של אתר קומראן, הוזנחה האפשרות לחשב את המספר הנקוב בברית דמשק באופן שונה, לפי חישוב אחר שיש לו בסיס איתן במקרא. הלשון של הכתוב בברית דמשק מעידה שמדובר בתקופת השעבוד לנבוכדנאצר מלך בבל. לפי ירמיהו כה' 11, 1 התחיל שעבוד זה כבר עם עלייתו של נבוכדנאצר לשלטון, ושנה זו שימשה גם לחישוב שבעים שנות השעבוד לבבל שניבא עליו ירמיהו (דברי הימים ב' לו' 21; עזרא א'  1; דניאל א' 1). אנו מוצאים מספר זה שוב בחישוב שבעים השבועות בחזון החיות (חנוך החבשי פט' 66-59) כל אלה מעידים על מסורת קדומה המחשבת את תחילת השעבוד לבבל משנת עלייתו של נבוכדנאצר לשלטון, ולפי חשבוננו משנת 605 לפני הספירה. בעבר הצעתי אפוא לחשב את 390 השנים של יחזקאל מתאריך זה. חשבון כזה יביא את התחלותיה של העדה ל-214 לפני הספירה ויקבע את הופעתו של מורה הצדק לשנת 194 לפני הספירה. אם כן, לפי חישוב זה יש לעגן את התחלותיה של העדה כישות ארגונית נבדלת בערך בשנת 200 לפני הספירה, כשארץ ישראל עברה מידי בית תלמי לשלטון הסלווקים. פתרון זה מרחיק עוד יותר את התחלותיה של העדה מן הכרונולוגיה של אתר קומראן. יתרה מזו, משעה שבטל הקשר בין התחלות העדה למשבר ההלניסטי ולתולדות הכהונה הגדולה יש לעיין מחדש בזיהוי הנפשות הפועלות בתולדותיה של העדה, כמו מורה הצדק והכוהן הרשע, דורש התורה ומטיף הכזב' (הדגשות שלי). כך בהמשך (עמ' 142), היא מונה עצמה עם החוקרים שמתארכים את ספר היובלים למחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה.

[44] מורה הצדק אינו מופיע בסרכים, דבר המרמז כי נסיבות הכתיבה שחיבורים אלה היו שונים, או בעיקר היו בתקופות אחרות. בהמשך אציע תקופה. בכל אופן הסרכים המשיכו להוביל ולשמש לחיי קהילה בפועל לתקופות הרבה, ועקרונותיהם והלכותיהם בנויות על ברית דמשק.

[45] גם דניאל ט' 24 מציין מעבר משלב שבו תם עידן הנבואה אל תחילת עידן המלכות.

[46] אמנם המקוואות כנראה הם הראשונים ומהם התפתחו לראשוני המקוואות בירושלים ובחשמונאים. על תאריך אתר קומראן אין במחקר חילוקי דעות; האתר נושב לכל המאוחר בשנת 100 לפה”ס, ונקבע על סמך חרסים, מטבעות, שיקולים פליאוגרפיים (תארוך המתבסס על צורת כתב) ובדיקות רדיו-קרבוניות. להלן מאמרים בעניין:

E.-M. Laperrousaz, Le cadre chronologique de l'existence à Qoumrân de la Communauté essénienne du Maître de Justice', idem, Qoumran et les manuscripts de Mer Morte: Un cimpumtenaire . Paris 1997, pp. 75, 94 ; H. Stegemann, The Library of Qmran, Grand Rapids, Mich. & Leiden 1998, p. 51; J.-B. Humbert, 'Qumran, esseniens et Architecture', B. Kollmann, W. Reinbold & A. Streudel (eds.), Antikes Judentum und friihes Christentum: Festschrift fur harimul Stegemann zum 65 Geburtstag (BZNW, 97), Berlin 1999, p. 196; J. Magness, TheArchaeology of Qmran and the Dead Sea Scrolls, Grand Rabids, Mich, 2002, pp. 65-66.

[47] דימנט, בין כתבים כתתיים ללא כתתיים, חידדה את הצעתה להגדרת כתבים כתתיים לפי מונחים מיוחדים לעדה וארגונה,  תולדותיה ופולמוסיה, תורת שתי הרשויות ומטבעות לשון מיוחדים. דינמט אמנם הגדירה את העיקרון השני מנקודת מבטו של המחבר, אך הצעתי שכל המגילות הם מנקודת מבטם של עדת קומראן, ואותנטיים למחברם ולתקופת תיאורם.

[48]חמשת כרכי חנוך א' האתיופי/חבשי/געז: (א) ספר העירים (חנוך א'-לו'); (ב) ספר המשלים (לז'-עא'); (ג) החיבור האסטרונומי (עב'-פב'); (ד) ספר החלומות (פג'-צ'); (ה) איגרת חנוך (צא'-קה'); ושני נספחים: לידת חנוך (קו'-קז') ובדברי חנוך על אחרית הימים (קח'). צ'רלס 1912 ומיליק 1976 קבעו והטמיעו את חלוקת ספר חנוך לכרכים אלו, ואכן ישנה הפרדה כזו במגילות (כמו בין פרשיות תורה). בספר חנוך י' 9 מוזכר שחנוך כתב 366 ספרים, אך ראו בפרק הספרים החיצוניים הדחויים שספר זה אינו אמין למגילות (ואינו נמצא בהן).

[49] לסקירת ספרות על תיארוך צוואת לוי, ראו: מאלי, ממקדש למדרש, עמ' 188, הערה 685.

[50] יתרה מזו, חוקרים מצביעים לאחרונה על כך שמגילה 248Q4 קודמת ומקור לספר דניאל (ראו אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 18). לכך נוסף הטווח הקצר עד לכתיבת מק"א בו הוא מוזכר בפרק ב' 60. כנראה דימיטריוס הראשון גם מוזכר כקרן השלישית בדניאל.

[51] 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: 'כתוב בספר דניאל' (כנראה על יב' 10). על כך ראו: סיגל, נוסח דניאל, עמ' 198-171. יוער כי ס' דניאל מוזכר גם במק"א ב' 62.

[52] מגילות אלו בארמית,4Q538  זוהתה כצוואת בנימין: 4Q538 –  4Q TBenjamin  ע"י דבורה דימנט, לאחר שהיתה מזוהת עם צוואת יהודה. ראו גם צוואת יוסף: 4Q539 –  4Q TJoseph . קמרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 195, מציע שמגילה 4Q460   הינה דברי לוי בעברית.

[53] וכאמור יש צוואות קרובות כמו: צוואת קהת: 4Q542 –  4Q TKohath (TQahat)  שהיא העתיקה ביותר לפי תיארוך פחמן 14: המאה הרביעית לפה"ס.

[54] 'שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב'.

[55] 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם'. מקצת החוקרים לא הסכימו שאזכור זה מכוון לספר היובלים, אם כי נדמה שעיקר טענתם בגלל קושי תיארוך זה.

[56] יש לציין שלפני שטוביה נמצא במגילות וביב, חוקרים תיארכו אותו למאה הראשונה לספירה, אך היום מתארכים אותו לתקופה הפרסית, וזאת למרות שסוג הארמית שבו מאוחר לארמית שבספרי חנוך ומגילה חיצונית לבראשית, ואלו מתוארכים היום אחריו.

[57] 'חכמים' נזכרים 555 פעמים במשנה, ו-610 בתוספתא; 'זקנים' נזכרים 33 פעמים במשנה, ו-53 פעמים בתוספתא; 'סופרים' נזכרים 23 פעמים במשנה, ו-22 פעמים בתוספתא; 'תנאים' נזכרים פעם אחת ולגנאי: 'התנאים מבלי עולם, שפוסקים הלכה מתוך שנתם' (סוטה עב').

[58] דוגמאות לשימוש ב'משכיל' בדניאל יא' 33-35: 'וּמַשְׂכִּילֵי עָם, יָבִינוּ לָרַבִּים; וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה, בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם, יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט; וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים, בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ, לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ:  כִּי עוֹד, לַמּוֹעֵד'. בעזרא ונחמיה ובספרי התקופה האחרים (כדברי הימים) רבים הביטויים מן השורשים 'הבן' 'דרש' 'שכל' שלהם משמעות טכנית לגבי למוד הכתובים. כגון: 'משכילים' ו'מבינים' מציינים סוג של בעלי תפקיד, מורים המלמדים תורה. והם שמות נרדפים לסופר. ועליהם נאמר שבאו 'להשכיל אל דברי התורה' היינו להתבונן ולחקור בה.

[59] כונתה תחילה: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: 'היאה עת המצרף הב[אה על בית י]ה֯ודה להתם[‏את הפושעים אשר הכשילם] בליעל ונשאר שא֯ר֯‏ [ו מע]ם‏ [ישר]אל ועשו את כול התורה֯ [כאשר צוה ה' ביד] מושה הואה ה֯[דבר אש]ר‏ כתוב בספר דניאל הנביא להרשי֯[ע רשעים ולוא יבינו‏] וצדיקים‏ י֯ת֯[בררו‏ ויתלב]נו‏ ויצטרפו‏ ועם‏ יודעי‏ אלוה‏ יחזיקו‏ המ֯[ה אנשי] ה֯[אמת]‏' (ההדרה משולבת עם קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 290). גם סרך הברכות מתחיל ב: 'דברי ברכה ל[משכיל לברך] את בני צדוק הכוהנים...'. במגילות הלא מקראיות יש 47 ציונים של 'משכיל'.

[60] קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 12.

[61] מכאן כנראה הפטור של בעלי מומים בחז"ל לשמירת מצוות. לפירוש הרחקת המומים בעדת קומראן, ראו: שיפמן, ההלכה המשיחית של כת יהודה, עמ' 309-298.

[62] דוגמאות רבות נוספות יש בחז"ל שמתאימות לעדת קומראן, הן ממהות ההלכה שמוזכרת בעדת קומראן, הן לאופיה, והן לתקופתה. תבוא הברכה על המסדר ומסכם השוואות אלו.

[63] ברית דמשק  4QDc   11-17 5-6(מספור של קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6): 'ויגל עיניהמה בנסתרות ואוזנם פתחו וישמעו עמוקות ויבינו בכל'; ג' 18-19: 'בכל הנגלה‏ להם'. גם באפוקריפון ירמיה 4Q390  ב' (כנראה) 5: 'את כול חקותי ואת כל מצותי אשר אצוה א֯[ותם ואשלח בי]ד̇ עבדי הנביאים'.

[64] בעוד שבימיהם קבעו שפסקה הנבואה, ואכן בתקופתם כבר עדת קומראן הפסיקה לכתוב.

[65] 'הוא אלכנסדר מוקדון, שמלך יב' שנה. עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (מהד' רטנר, עמ' 140).

[66] איגרת אנטיוכוס השלישי משנת 190 לפה”ס המובאת בקדמוניות יב' 138: 'הכוהנים והסופרים של בית המקדש'.

[67] 'ויבחר כוהנים תמימים, חפצים כתורה ,והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא; ויויעצו על אודות מזבח העולה המחולל, מה יעשו לו; ותיפול להם עצה טובה להורסו, לבל יהיה להם לחרפה, כי טימאוהו הגויים, ויתצו אותו; ויניחו את האבנים בהר הבית, במקום מתאים, ער אשר יבוא נביא ויורה על אודותן'; 'ותהי צרה גדולה בישראל, אשר כמוה לא הייתה מן היום אשר לא נראה להם נביא'.

[68] עוד מתאר את האיסיים שאינם טועים כמעט בנבואותיהם (מלחמת היהודים ב' פ"ח 158-154) ומביא 3 דוגמאות לנבואתם: יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80), המקרה השנה הוא של מנחם על הורדוס כילד (שכבר דור 3 לגיור לפי המגילות), והמקרה השלישי הוא של שמעון האיסיי על חלומו של ארכאלוס (מלחמת היהודים ב' 111-113).

[69] מנשה נזכרת בפשרי תהילים ב' (על פרק לז' 14-15) ונחום ג' 3 - ד' 6.

[70] למעשה שם היישוב 'קומראן' הוא מוסלמי ומאוחר לתקופת העדה, אך כיוון ששם זה הוטמע והתקבע, אשתמש בו גם בספר זה. שם היישוב המקראי הינו 'סככה' שיושב בגבעת חוואר הלשון. נכון היה לקרוא לעדה בשמה 'עדת היחד' או 'בני צדוק הכוהנים', אך הראשון פחות מוכר ועל השני יש חוקרים שחולקים, מה גם הוא משאיר אי-בהירות בנוגע לכת הצדוקים.

[71] כך גם דרש שמעון חסידא (ברכות ג' II).

[72] 'ואל ימש במקום אשר יהיו שם העשרה איש דורש בתורה יומם ולילה תמיד עליפות‏ <חליפות‏> איש לרעהו והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט' (סרך היחד ו' 8-6 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 220]). עליפות הן חליפות גם בתוספתא תענית ??). יש לציין שיוספוס ציין שהם עבדו רק 5 שעות (מלחמת ב' ח' ה') כהמלצת שלמה לא לרדוף להעשיר (משלי כג' 4, כח' 20).

[73] 'ומן נע[וריו] ‏[יל]מ̇דהו בספר ההגי וכפי יומיו ישכילוהו בחוקי הברית ול̇[פי שכלו לי]סרו במשפטיהמה. עשר שנים [י]בוא בטפ וב̇[ן] עשרים שנ[ה יעבר על] הפקודים לבוא בגורל בתוך משפ[ח]תו ליחד בעד[ת] קודש' (סרך העדה א' 6-9 [קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 235]); 'והוא ייס̇[ר] את בניהם [ובנותיהם‏] וטפם [ברו]ח ענ̇ו̇ה̇ ובאהבת חסד֯ ואל יטור להם [בקנאה ו]באף ועבר על פשעיהם' (ברית דמשק, יג' 17-18 [קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 49]).

[74] המגילות הבולטות להשערה זו הן המקראיות, הקדמוניות, אך גם מגילת הנחושת מתקופתם.          השערת הספרייה מירושלים טען פרופק קרל היינריך רנגסטורף מאונ'ינסטר ב-63', ובשנות ה-80 הצטרפו נורמן גולב, יזהר הירשפלד, יצחק מגן, יובל פלג, ורחל אליאור. עיקר טענותיהם שרשימת האוצרות שבמגילת הנחושת יכלה להיכתב רק בירושלים, בשל אופי המקומות והאוצרות הרשומים בה. במגילות יש מגוון רב של רעיונות סותרים, מה שמראו שהן לא נכתבו כולן בידי אותה הכת. כמות של כ-150,000 מילים בכ-15,000 כתבי יד שונים ובכ-250 חיבורים חדשים (לא כולל מאות מגילות ותהילים נוספים שהעיד הפטריארך טימותיאוס הראשון שנמצאו ליד יריחו במאה ה-8 לספירה, שכנראה קשורים לעדת קומראן וספרייתם) מעידים רק העתקי סופרים של טקסטים דתיים שונים - כשאריות מספריות, ושהן לא נכתבו קרוב למקום שנמצאו בו. מגוון כזה של מגילות יכול היה להגיע רק מהמרכז האינטלקטואלי והדתי הראשי בתקופה זו - ירושלים. יש לציין שקטעים של מגילות נמצאות בידיים פרטיות ועדיין לא פורסמו!

[75] ארכיאולוגים מרחבי העולם חיפשו אוצרות בישראל בעקבות מגילת הנחושת, המפורסם בהם וונדל ג'ונס (ייתכן שעליו הסרטים של אינדיאנה ג'ונס). במאה ה-17 פורסמה מסכת עלים ע"י ר' נפתלי הירץ בספר 'עמק המלך' (1648) שתיארה בדומה למגילת הנחושת את מיקומם של אוצרות המקדש וכמויותיהם, להרחבה ראו: ספראי, אוצרות מגילת הנחושת.

[76] 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו'.

[77] אלו מוזכרים פעמים רבות, כגון: מרקוס ז'; יב' 40-38; לוקס יא' 54-37; כ' 47-45; הבשורה על-פי מתי, ה'; כג', ולעיתים אף עם הכוהנים: הבשורה על-פי מתי, טז'; הבשורה על פי מרקוס י'; הבשורה על-פי מתי כא'. חיזוק לכך שלפרושים היו רק שני סופרים באותה תקופה: רבי מאיר וישבב המוזכר בין עשרת הרוגי מלכות.

[78] 'אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יי אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים'.

[79] 'אין ספק שזו תופעה מופלאה ביותר שלא נשתמר אף שם אחד משמות חכמי התקופה הזאת' (קויפמן). ראו גם: רנ"ק, מורה נבוכי הזמן, קצד'.

[80] כמו:'דקדוקי סופרים', 'עיטור סופרים', 'תיקון סופרים', 'פירושי סופרים', 'דברי סופרים'. ראו את הרשימה שאסף אפשטיין, מבואות תנאים, עמ' 504-503: 'הסופרים שאחרי עזרא המשיכו את פעולותיו... פירשו את... ספר התורה, ולימדו אותו לעם, על כן נקראו מורה-התורה מימי עזרא ועד הזוגות, ובהשאלה – עד סוף ימי הבית – סופרים... הסופרים "הבינו בתורה ודרשו בחכמת הראשונים", פירשו התורה, הלכותיה, דקדוקיה ושיעוריה, תיקנו תקנות וגזרו גזרות ו"עשו סייג לתורה". "שניות (לעריות מדברי סופרים", חומר בדברי סופרים מדברי תורה... כזית מן הנבלה.. שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים; החדש אסור מן התורה בכל מקום... והכלאים מדברי סופרים...; אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה ולא דברי סופרים מדברי סופרים. יח' דבר נקראים "דברי סופרים"; עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות חוץ מדבר אחד וכו', אפילו דבר אחר מדקדוקי סופרים... ונזכרו גם הלכות ש"חידשו סופרים": "עשר חדש" (ירמיהו כו' 10; לו' 10) – ששם חידשו סופרים את ההלכה". ורבי יהושע אומר על כמה הלכות שנשנו בכלים (פי"ג מ"ז) וטבול יום...: "דבר חדש חידשו סופרים ואין לי מה אשיב'.

[81] 'אם יש בהן [בדברי סופרים] ממש, מפני מה לא נכתבו?! (עירובין כא' II). ראו גם פסיקתא רבתי ג'. הרבה מהדרשות על קוהלת יב' 12 דנות בסמכותם של הסופרים.

[82] ייתכן ואף בנ"ך יש 10 אזכורים לסופרים.

[83] ראו: ה' אלבק, מבוא למשנה תשי'ט עמ' 38-26, המשפט העברי, עמ' 452-450. בדרך כלל חוקרי התושב'ע מיעטו לתאר את פעילותה של הכנסת הגדולה בתחום ההלכה, משום שאין בידינו ממצאים ברורים. אבל הם נטו ליחס פעילות רבת משמעות בתולדות התושב"ע לעזרא הסופר, ולסופרים שאחריו, על יסוד התיאורים שבספרי עזרא ונחמיה.

[84] יש לציין שהלכת עדת קומראן איסור ל'נשיאת השם הכנבד' (????) בדומה ל: 'אומרים צדוקים: קובלנו עליכם טובלי שחרית, שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה' (סוף התוספתא למסכת ידים [צוקרמאנדל פ"ב ה"כ]). שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה' (עמ' 239-205) עמד על הקרבה ביניהם.

[85] הבבלי קידושין ל' מביא סיבה אחרת לקריאתם סופרים (מספור פרקים וכדומה).

[86] 'אל ילך איש אחר הבהמה לרעותה חוץ מעירו כי אם אלפים באמה'. ב"ד י' 21-20: 'אל יתהלך איש בשדה לעשות את עבודת חפצו השבת אל יתהלך חוץ לעירו‏ {א̇‏} על אלף באמה'.

[87] להרחבה ראו: שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' ??.

[88] כגון: חמשה לא יתרמו; חמשה דברים חייבים בחלה; חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן; ששה ושלשים כריתות בתורה; יג' דברים בנבלת עוף טהור; ארבעה אבות נזיקין.

[89] להלן כל הדף ששרד (שורות 7-1): 'לו]א֯ יסור שליט משבט יהודה בהיות לישראל ממשל [לוא י]כ֯ר֯ת יושב כס̇א לדויד כי המחקק היא ברית המלכות ‏[ואל]פי יש̇ראל המה הדגלים‏ עד בוא משיח הצדק צמח דויד כי לו ולזרעו נתנה ברית מלכות עמו עד דורות עולם אשר שמר‏ [את הברית ואת כל מצוות] ה֯תורה עם אנשי היחד כי ‏[ הוא אשר אמר ולואי קהת עמים] היא כנסת אנשי [היחד     ] נתן'.

[90] ח"ד מנטל בספרות 'אנשי כנסת גדולה' מייחס פרק בשם 'על עתיקות ההלכות', ובו הוא משווה את הלכות חז"ל לעשות מקבילות הספרים החיצונים הקדומים.

[91] יש לציין שכנסת ישראל אף מייצגת את כל עמ"י. מעניין פירושו של רבי עובדיה מברטנורא עלשמעון הצדיק: "משיירי [הכנסת הגדולה] - משיורי, שלאחר שמתו כולן נשתיירה הקבלה בידו" (אבות פ"א ה"ב).

[92] לפי פרקי אבות, "הם אמרו" – הכנסת הגדולה, בפעם הראשונה, דהיינו זו אותה טענה של עדת קומראן, שעד אליהם לא חידשו הלכות בתורה, ואפילו לא קיימו את רובה.

[93] כיוון שלפי הסכוליון על מ' תענית י' הסנהדרין הוחלפה מצדוקית לפרושית רק בימיו של שמעון בן שטח, יש לתמוה איזה מסורות פרושיות של הסנהדרין הגיהו לחז"ל. ראו בהקשר זה את התקנות שביצע יוחנן הורקנוס הצדוקי והתקבלו ע"י חז"ל.

[94] 'לוא ישיב בטרם ישמע, ולוא ידבר בטרם יבין; בארך אפים ישיב פתגם, ובמחקר צדק ימצא תוצאותיה'.

[95] ראו: ה' אלבק, מבוא למשנה תשי"ט עמ' 38-26, המשפט העברי, עמ' 452-450. בדרך כלל חוקרי התושב"ע מיעטו לתאר את פעילותה של הכנסת הגדולה בתחום ההלכה, משום שאין בידינו ממצאים ברורים. אבל הם נטו ליחס פעילות רבת משמעות בתולדות התושב"ע לעזרא הסופר, ולסופרים שאחריו, על יסוד התיאורים שבספרי עזרא ונחמיה.

[96] בסנהדרין מו' (וביבמות צ' ב'; ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב): 'שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך'. הלכה זו היתה בעדת קומראן 'וכל איש אשר יעשה מלאכה, וילך בדרך, ויכלכל את בהמתו בבית או במקום אחר, ואשר יבעיר אש, או ירכב על כל בהמה' (יובלים נ' 12), והתקבלה בהשך אצל חז"ל (ביצה פ"ה מ"ב; ר"ה לב'). ביבמות מט' ב' מציין שהביא מסורת על כך שמנשה הרג את ישעיה – ראו על כך בפרק נפרד.

[97] או לפחות כתוספת קודש לחול: 'אל יעש איש ביום {מל̇‏} השישי מלאכה מן העת אשר יהיה גלגל השמש רחוק מן השער מלואו כי הוא אשר אמר שמור את יום השבת לקדשו' (ברית דמשק י' 17-14. קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 45) – 'העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם' (ברייתא פסחים נ' II). חצוצרה??

[98] 'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'. החוקרים רגב איל (חֶבֶר היהודים והאידאולוגיה הפוליטית של החשמונאים) ורפפורט אוריאל ('למשמעות 'חֶבֶר-היהודים'') דנו אם 'חבר היהודים' הם כסנהדרין או כל עמ'י, אך לא העלו ודנו בהצעה זו של מועצת המלך ממ' המקדש, והדבר תמוה במיוחד שהמגילה מתוארכת לפי רוב החוקרים לתקופה זו, והרי זו היצירה העברית הקרובה ביותר לחשמונאים. חבר היהודים גם מתאים כניגוד למלכות הרודנית של ההלניסטים (ולמרות שיש סמל דומה: 'קרן השפע'). ביטוי דומה מופיע בהושע ו' 9: 'וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים, חֶבֶר כֹּהֲנִים, דֶּרֶךְ, יְרַצְּחוּ-שֶׁכְמָה: כִּי זִמָּה, עָשׂוּ'; ברית דמשק יב' 7-8: 'וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חבור (4QDb: 'חבר') ישראל'. יש לבחון את הקשר בין ההון לחבור ישראל, נוכח ההטפה החוזרת של בביטוי 'הון' בפשרים (פירוש למ' ברית דמשק, בן ציון, עמ' 342); חזון עמרם ב' 14: 'שמועת קרב מ֯בהלה תאב̇[ה חבו]ר֯תנא לארעא מ[צרין'.

[99] ייתכן ואפילו האיסיים כינו את עדת קומראן 'ראשונים': 'הם שוקדים בכל כוחם ללמוד את ספרי הראשונים ויותר מכולם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם' (מלה"י ה' ח' ו').

[100] על כך ראו: רביב, מוסד הזקנים בישראל לאור המקרא ותעודות חיצוניות.

[101] 'וכאשר נגמרה קריאת הספרים קמו הכהנים וזקני המתרגמים ובני הקהילה ומנהיגי הקהל ואמרו: אחרי אשר התרגום נעשה יפה ובדיוק בכל טוב כי ישאר כאשר הוא עתה וכי לא יעשה בו כל תיקון'.

[102] מלחמת היהודים ב' 119-163. מקורות נוספים: קדמוניות היהודים יג' 171-173; טו' 371-379; יח' 18-22. קיצורים

[103] 'יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר. אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפים. ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי'. כתבו על כך ושהטבעות המשיכו לשמש במקדש כשדעת חכמים היתה נוחה עימן: אורבך, תרומתו של יגאל ידין למדעי היהדות, עמ' ;6 רוקח, הערות אכסניות, עמ' 263-264.

[104] 'היו מסרטין לעגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו אתא איהו בטיל משום דמיחזי כי מומא במתניתא תנא שהיו חובטין אותו במקלות כדרך שעושין אותו לפני עבודת כוכבים. אמר להם עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח נבילות הא שחיט להו אלא טריפות שמא ניקב קרום של מוח עמד והתקין להם טבעות בקרקע' (תרגום: היו עושים שריטה לעגל כדי שיהיה יותר קל לשחוטו, בא יוחנן וביטל מעשיהם משום שנראה שעושים בעגל מום. בברייתא נתנו פירוש שונה ל'נוקפים' – שהיו מהממים את העגל כמו שהיו עושים לפני עבודה זרה. אמר להם יוחנן, עד מתי אתה עד מתי אתם מאכילים נבלות למזבח, ושואלים האם עגלים אלו נהיו נבלות? הרי שחטו אותם ולא מתו בעצמם. אלא הכוונה שבמכותיהם ניקב קרום המוח נעשו טריפות, ולכן עמד יוחנן והתקין להם טבעות בקרקע שיקשרו את הבהמות לנוחות שחיטתם).

[105] 'אוסרים את̇ ר֯א֯ש̇י ה̇פ̇רים אל הטבעות ו[‏  ] ב֯טבעות... אחר יהיו ט̇ובח̇ים אותמה...'.

[106] הזוגות העבירו מסורת מועטה ובעיקר מוסר: הראשון - אנטיגנוס איש סוכו, מסר מסורת תורנית-הלכה אחת בלבד; יוסי בן יועזר איש צרדה העביר 4 הלכות (שהם במחלוקת עם פשט התורה ועדת קומראן – הרחבה על כך בנפרד); יהושע בן פרחיה הכוהן העביר רק הלכה תורנית אחת (שמעידה על כך שלוח השנה שובש); נתאי הארבלי לא העביר מסורת הלכתית; יהודה בן טבאי גזר החמרה בטהרה (טומאת מתכות) והקל בהריגת עדים.          במשך שלש מאות שנה ומעלה נמנו 6 זוגות בלבד. בתקופת הזוגות נתגבשו גם המסגרות הספרותיות, שהגיעו לשיאם הספרותי, סגנוני, צורני וכמותי, בתקופת התנאים. והם כידוע מחמישה סוגים: תרגום, מדרש, משנה, אגדה ומסתורין. הממצאים מועטים מכדי להשיב בלא מחקרים אינטנסיביים מקיפים במקורות התנאיים, ומחקרים כאלה הם בודדים.

[107] עדת קומראן צנועים ואלמונים, אין לנו שום שם מקבוצת המגילות של מורה הצדק. רוב השמות הן מהמגילות התעודיות וממגילה 4Q348. מעניין שגם חז"ל לא זוכרים את השמות של הפרושים הראשונים שחלקו לגבי טהרת הכהן לאפר פרה אדומה. ייתכן שאלו היו מכת אפרים דורשי החלקות, או שהתביישו לציינם.

[108] 'ואף על טהרת פרת החטאת השוחט אותה והשורף אותה והאוסף את אפרה והמזה את מי החטאת לכל אלה להעריבו השמש להיות טהורים'.

[109]  יהודה בן טבאי להוציא להורג שלא כהלכה כדי "להוציא מליבן של צדוקין" (מכות ה:): "אמר רבי יהודה בן טבאי: אראו בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון".

[110] פשר נחום ג' 8-3: 'פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל... פ̇ש֯ר֯ו֯[‏  ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות‏ [ ]קהל ופת[אים‏] לא יחזקו עוד את עצתם'; ברית דמשק ז' 21: 'בהפרד שני בתי ישראל שר (=סר) אפרים מעל יהודה וכל הנסוגים הו̇סגרו לחרב'.

אמנם גם והחשמונאים הצדוקים כנראה אבדו, אך זאת בתקופה יותר מאוחרת. יש הרואים את הקראים כהמשך הצדוקים – ראו בפרק עליהם. לדעתי ומוצע בספר זה שגם הפרושים-הראשונים אבדו וניטמעו בחז”ל – שהם מסורותיהם רחבות ורבות מעדת קומראן.

[111] דוגמאות להלכות הפרושים שסותרות למגילות, ושמצאו במגילות כמנהגם של 'אפרים' דורשי החלקות: פוליגמיה, נשיאת אחיינית. עם זאת, ישנן עוד הלכות רבות שאינן זהות ביניהם, אך אינן רשומות כמחלוקת גלויה – שהדעה הנגדית היא של 'אפרים' דורשי החלקות.

[112] צורת כתיב מלא קיימת מספר פעמים בנוסח המסורה, בעיקר בשירת הים (שמות טו'), וחלקית בהגייה השומרונית. סיומות נפוצות הן: כיא (כי), לוא (לא), הואה (הוא), אתמה (אתם) שמופיעה גם בשירות הספרותיות במקרא (כשירת הים). השם יששכר שבמסורת בן אשר נהגת עם ש' אחת, הינה שתי מילים במ' המקדש: יש שכר.

[113] אם כי 4Q174 (כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium, ולפי קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 289, 'פשר על אחרית הימים א'') משייכת פסוק זה למקדש אחרית הימים: 'כאשר בראישונה ולמן היום אשר [צויתי שופטים‏] על עמי ישראל' (שמ"ב ז' 11-10), הואה הבית אשר[ יכין‏] לוא‏ באחרית הימים כאשר כתוב בספר [משה‏ 'מִקְּדָשׁ‏] יי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ; יי יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד' (שמות טו' 18-17) הואה הבית אשר לוא יבוא שמה [איש אשר בב]שר[ו מום] עולם ועמוני ומואבי וממזר ובן נכר וגר עד עולם כיא קדושו שם יגלה [ וכבודו ל‏]עולם תמיד עליו יראו ולוא ישמוהו עוד זרים כאשר השמו בראישונה את מקדש ישראל בחטאתמה'.

[114] כך בענייני טהרה, כגון במקום 'אוהל' שבחומש, במגילת המקדש מובא 'בית'.

[115] מדרש שמואל, מהדורת באבער, עמ' 92; אגדת בראשית, מהודרת באבער, עמ' 75-76; מגילה פ"א הלכה א' ע' עמ' א'.

[116] גם פשר ישעיהו 29-26 חוזר על מ' המקדש נח' 21-18 שהמלך המשיח כפוף להוראת הכוהנים וכי אין הוא רשאי להחליט לבדו על יציאה למלחמה, אך פשר זה אינו מיועד לשליחה מחוץ לעדה.

[117] להלן 2 דוגמאות (אונס/פיתוי בתולה, חלוקת שלל לאחר מלחמה) מספר של ידין (עמ' 92-88): https://drive.google.com/file/d/18Ix4y81yhPfnIDBGryCHh34HrQ75zKlG/view?usp=sharing. ספרו זה של ידין מומלץ כספר מבוא להכרת מגילות קומראן ובמגילת המקדש בראשן.

[118]  שלא כל מה שאמר ה' למשה הוא העביר לבני ישראל. ראו: ליפשיץ, ההלכה על דעת המקום, עמ' 46.

[119] למשל, יוספוס כותב בהקדמתו לפרק בספרו קדמוניות היהודים טו' 197: 'החידוש שחידשנו הוא שסידרנו כל דבר לפי מינו, הואיל והדברים שנכתבו על-ידו (משה) נשארו מפוזרים, לפי שנודעו לו דבר מאלוהים. מטעם זה חשבתי להכרח לי לסמן זאת מראש, כדי שלא יתרעם עלי קורא ספרי שהוא מבני-עמי ויאמר שטעיתי'.

[120] ידין, מגילת המקדש, עמ' 87, כבר נפעם מכך. שיפמן, הלכות שחיטה על פי מגילת המקדש, עמ' 273, מציין שהמחקר ממשיך לגלות את מקורות האחדת המצוות מהמגילה.

[121] ראו את מגילות 364Q4 עד 367Q4 ('תורה מעובדת', קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 140-97). במגילות אלו גם קטעים של בראשית מעובדת, ואין בידינו להכריע אם אלו קשורים למגילת המקדש.

[122] גם כאן אבקש כי הרשויות יקימו ועדת חיפוש לאיתור 15 רצועות אלו, כפי שלמשל ייסדו רשמית את "המחתרת" לחיפוש 200 דפי כתר ארם צובא. יורם סבו, התקדם מעט בספרו: 'סוחר המגילות'. יש להדגיש כי בקומראן נמצאו 26 עותקים של ספר דברים, הכי הרבה משאר ספרי החומש.

[123] הנחתי שמגילת אסתר כלולה המגילות בגרסה בארמית, והיא הקטע שבמגילת 4Q550. על כך ראו: טלמון, האם נודעה מגילת אסתר, וראו אזכורה בהמשך בפרק על התרגום הארצישראלי.

[124] 5 מ'הקדמוניות': חנוך, הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, צוואת קהת, צוואת לוי הארמית, חזונות עמרם; 3 מ'מגילות חורבן בית ראשון': טוביה (גם בעברית), תפילת נבונאיד, ירושלים החדשה. שאר המגילות הארמיות הן בין4Q569 – 4Q529 , וייתכן שבין אלו גם מגילת אסתר (4Q550) וספר שושנה (551Q4). ניתן לקרואן חופשי באתר: http://cal1.cn.huc.edu . מתוך כ-930 מגילות קומראן, כ-130 קטעי מגילות הן בארמית.

[125] שלושת נוסחי טוביה בעברית הם: הארוך והקצר שתורגמו מיוונית בספרים החיצוניים של כהנא, ונוסח פרענקיל שתורגם מהוולגטה הליטינית (בכותרת ספרו 'כתובים האחרונים' כתוב מיוונית לכולם, אך כהנא מציין בעמ' ש' שבהקדמתו [כנראה הראשונה בצרפתית משנת תקצ'] צייין זאת. הנוסח הארוך (כהנא) הינו הקרוב למקור בעברית/ארמית של 7 מגילות טוביה מקומראן.

[126] נוכח שילוב שפות זה בצוואות, ובמיוחד כיוון שחוקרים חושדים בתוספות נוצריות לקטעים משיחיים, החוקרים סבורים שהצוואות חוברו או נערכו בימי הנצרות הראשונים. ייתכן וישנן עוד קטעי מגילות של צוואות השבטים, אך המחקר אינו בטוח בזיהויים אלו (ביניהם צוואת בנימין ויהודה).

[127] המגילות המקראיות הדומות לנוסח תרגום השבעים היווני: 4Q51, 4Q72a, 4Q71 (ירמיה), 4Q1 (בראשית-שמות), 4Q119 (ויקרא). 'תרגום השבעים עבר גלגולים רבים, בעיקרו הגיע לידינו בכתבי יד מן המאה הרביעית והחמישית לסה"נ (והעיקריים שבהם: וטיקנוס, סינאיטיקוס ואלכסנדרינום) לעתים בצורה רחוקה למדי מדמותו המקורית. קיבל מעמד סמכותי והיה למקור שממנו תורגמו תרגומים אחרים, תרגומי הבת של תרגום השבעים. כך התרגום הלטיני הקדום (Vetus Latina), וכך שורת תרגומים לשפות שונות שתורגמו ישירות מן היוונית. התרגום הלטיני הקדום, שרק שרידים ממנו נותרו בידינו, חשוב לתולדות הנוסח אף שאינו מעיד ישירות על נוסח עברי, מפני שמשתקפת בו דמותו של תרגום השבעים במאות הראשונות לסה"נ, לפני שהתערבו בו ידי עורכים מאוחרים' (טלשיר, המגילות המקראיות ממדבר יהודה, עמ' 51).

[128] דוגמא להוכחה לקדימותו הוא המילה 'להבריך' במגילת קומראן ג' 27 (4QSama), שהינה משורש ב.ר.א בלשון יחיד, בדומה לנוסח המסורה לשמ"א ב' 29: 'לְהַבְרִיאֲכֶם' (בלשון רבים), כאשר נוסח השבעים היווני הבין כנראה בטעות ממגילת קומראן זו את השורש ב.ר.כ כ"ברכת שבח".            דוגמה נוספת היא מפרשת נחש העמוני שבשמואל א' י' 27: 'וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ', ולא ברור מהו "כְּמַחֲרִישׁ"? בפסוק הבא (שפותח פרק חדש – יא'): 'וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד'. בנוסח של תרגום השבעים היווני: 'ויהי לאחר כחודש', כלומר קיים הקשר הסיבתי שביזו את נחש העמוני ולא הביאו לו מנחה, ולאחר כחודש הוא כבש את יבש גלעד, ובמצע העברי מקומראן יש אף תוספת: 'נחש מלך בני עמון הוא לחץ את בני גד ואת בני ראובן בחוזקה וניקר להם כל עין ימין ונתן אימה ופחד על ישראל, ולא נשאר איש בבני ישראל בעבר הירדן אשר לא ניקר לו נחש מלך בני עמון כל עין ימין, רק שבעת אלפים איש נסו מפני בני עמון ויבואו אל יבש גלעד. ויהי כמו חודש ויעל נחש העמוני ויחן על יבש גלעד'.                                דוגמאות נוספות בטלשיר, שם, עמ' 128-127, ובעיקר בספר שמואל. מעניינת דעתו של פילון שתרגום השבעים הוא נס, והוא כנראה מכוון לנוסח תרגום השבעים הקדום ונכון לנוסח שבידינו היום. יש חוקרים שמתרצים את קדימותו של נוסח המצע העברי מקומראן בהמצאת נוסח אב קדום שממנו העתיקו גם קומראן בנוסח זה וגם תרגום השבעים, אך אין לכך שום סימן, והסבירות נמוכה. תירוץ זה נובע מאי-הכרתם במהותם של עדת קומראן ומגילותיהם.       כמאתיים שנה מאוחר יותר, נתגלתה במערה בנחל חבר מגילת תרי עשר הכתובה ביוונית, ובה תופעה זהה וייחודית לאופן כתיבת שמות יי – כמו בחלק ממגילות קומראן.

[129] למשל: טלשיר, המגילות המקראיות ממדבר יהודה, עמ' 113: 'התרגום העתיק היחיד שתורם תרומה של ממש לתולדות נוסח המקרא הוא התרגום היווני של התנ"ך, תרגום השבעים. התרגום הזה מתעד את הנוסח העברי בטרם התגבש'; עמ' 127: 'עדיף לומר שטקסט מן הטיפוס שהגיע למצרים ותורגם שם, עבר עיבוד נוסף עד שנוצר הנוסח ששמור היום במגילה'. יעל פיש, תרגום השבעים, לא ציינה זאת כלל; מגן ברושי, המגילות הגנוזות, קומראן והאסיים, עמ' 69: 'מגילות ספר שמואל שבידיונ אינן זהות לטקס המסורתי וכי הן קרובות דווקא לנוסח שהיה כנראה לעיני מתרגמי תרגום השבעים'.

[130] כך מציין מפורשת יוספוס: 'להניח את התרגום, מאחר שעלה יפה כל כך, כמו שהוא ולא לשנות ממנו. יראה איש (בתרגום) דבר נוסף על התורה או חסר (בו) יחזור ויעיין בדבר ויגלהו ויתקנהו' (קדמה"י יב' 109-108). לעומת זאת באיגרת אריסטיאס שיא'-שיב' נאסר על שינוי הנוסח: 'וכאשר נגמרה קריאת הספרים קמו הכהנים וזקני המתרגמים ובני הקהילה ומנהיגי הקהל ואמרו: אחרי אשר התרגום נעשה יפה ובדיוק בכל טוב כי ישאר כאשר הוא עתה וכי לא יעשה בו כל תיקון', ולטענת פילון היה זה העתק אלוהי (??).

[131] כגון החלפת אזכורי החמור לבקר, כיוון שיצא לעז 'עלילת החמור'.

[132] הנוצרים קיבלו את תרגומו של הירונימוס (הוולגטה) שחיברו מכמה נוסחים, ומהם יצר נוסח חדש. הפרוטסטנטים מקדשים לאחרונה את נוסח המסורה העברי (לא התרגום).

[133] גרסאות שונות לכך מופיעות גם במקורות התלמודיים (מגילה ט'; (סדר עולם רבה כד') ופילון מציין זאת.

[134] הסופר של סרך היחד, תיקן את מגילת ישעיהו השלמה, כתב עותק של ספר שמואל, וערך את מגילת טסטימוניה. ההתאמה כמובן לפי כתב היד הזהה (כתבו חצי פורמאלי).

[135] ראו בהקשר זה את דברי דן בצוואתו (ו' 2): 'קרבו אל אלוהים ואל המלאך המתפלל בעדכם כי הוא העומד בין אלוהים ובין בני האדם ולשלום ישראל נגד ממלכת האויב יעמוד'.

[136] מהד' תיאודור-אלבק, עמ' 924-923.

[137] במיוחד מלמדת ההסכמה של פילון (מקור ??) ויוספוס (קדמה”י ב' 318; ג' 240, 248) עם הפרושים בענייני הלוח הירחי, שהיה רווח גם מחוץ לחוגי הפרושים.

[138] בידע מדעי ממסופוטמיה שנאסף וגובש במסמך AO 6478 העוסק בכוכבי ziqpu (חלק מתעודה K 9794) יש ציון של 364 מעלות (במקום 360 המשומש שם, ועד היום) לפי מערכות הכוכבים, אך לא היה זה לוח שנה. תעודה BM מזכירה משך זמן של 364.5 יום בין זריחות הכוכב סיריוס בחודש תמוז. בקובץ האסטרונומי מול-אפין (Mul.Apin) אין ציון 364, אלא ניתן להסיקו בחלוקה לממוצע משנתיים ירחיות של 354 ועוד שנה מעוברת בת 384.  למעשה חנוך ??? יצא נגד לוח השנה שנהגו במסופוטמיה בן 360 יום.

[139] 24 משמרות * 7 ימים * 13 שבועות = 2,184 ימים. אם נחלק זאת ל- 24 משמרות הכהונה נקבל את 91 הימים שבעונה שבה 13 שבתות. אותם 2,184 ימים ממלאים ב-6 שנים עד השמיטה: 364 * 6 = 2,184. 20 משמרות משרתות פעמיים בשנה + 4 משמרות משרתות 3 פעמים בשנה = 24 = סה"כ ב-6 שנים שהם 13 משמרות לכל משמרת 24 * 13 = 52 * 6 ובחלוקה לעונות 4 * 2,184 = 8,736 וכשנחלק לשבעה ימים בשבוע 8,736: 7 = 1,248.

[140] 'וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט) בְּמִשְׁפָּטַי ושפטהו (יִשְׁפְּטֻהוּ) וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ'.

[141] פולמוס ער קיים גם סביב זמן המעבר של משפחות הכוהנים צפונה והתיישבותן ביישובי הגליל, כפי שמשתקף מן הברייתא המשוחזרת של משמרות הכהונה (קליין, 1967, 68-62; ספראי, תשמ"ה, 205-196; וספרות רחבה נוספת). השאלה הנשאלת היא  האם התרחש המעבר בעקבות המרד (ספראי, תשנ"ג, 270), או שמא בתקופה אחרת (לדעה המאחרת זאת למאה השלישית לפחות, ולסיכום הדעות האחרות, ראה: טריפון, תש"ן). ראו גם: יוסף סטפנסקי, הכתובת 'יוסף בן אלעזר בן שילא איש חורשה' מטבריה.

[142] 'א"ר ברכיה יהויריב יה הריב עם בניו על שמרו וסרבו בו, ידעיה עמוק ציפורים ידע יה עיצה עמוקה שבליבם והגלם לציפורין'.

[143] רבי אלעזר הקליר,  קינות לתשעה באב, איכה ישבה חבצלת השרון - קינה מבוססת על סדר א"ב, בנויה על כ"ד משמרות כהונה, (עמוד 14); בקדושתאות של הדותא גניזת קהיר יש לוח שנה עם משמר הכהונה שאמור לתפקד בה, עם סיומת תפילה - הרחמן יחזיר עבודת המקדש במהרה.

[144] ראו מאמרים בעניין בעברית ובאנגלית:             http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=176 

https://www.ministrymagazine.org/archive/1949/05/calendar-reform

 http://www.daat.co.il/mishpat-ivri/skirot/120-2.htm

http://www.toviapreschel.com/he/%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%91%D7%A7-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%97/

[145] 'וב]קשו לעצמם הספר, וןהחכמה והאמת. וקראתי לפניהם בספר דברי חנוך; ולא הסכימו לקום, עד שאהיה מסביר להפ בבירור (את) כול ספרי דברי [חנוך]'.

[146] תקופת המבול (בראשית ז'-ח'), ימיו של חנוך (שם, ה' 23), תחילת השנה באביב (שמות יב' 2; דברים טז' 1), חודש בן 30 יום (במדבר יא' 19). 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם' (שמות יב' 2) מתאים לחודש שהכירו וידעו בני ישראל – והוא החודש המצרי (ולא למדרש האגדי על הצבעת הירח). רבנים בודדים הודו שהלוח מהתורה אינו ירחי, כגון אי גאון וחיים זעליג וסלאנימסקי. קיסטר, עיונים בממ"ת, עמ' 47-44 התמקד בלוח המבול, והביא ראיות שונות.

[147] גם ביובלים א' 10-7: 'בטרם אשכנם בארץ אשר נשבעתי לאבותם... וילכו אחר הגוים ואחר גלוליהם... כי עזבו את חוקותי ואת מצותי ואת מועדי בריתי ואת שבתותי'. אמנם המשך פס' 10 נוגע לבית המקדש הראשון, אך נראה שאין מדובר על תקופה זו, אלא על תיאור נוסף לעזיבת המצות.

[148] 'וּמִלִּין לְצַד עליא (עִלָּאָה) יְמַלִּל וּלְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין יְבַלֵּא; וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ, עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן' (תרגום: 'וּדְבָרִים לְצַד הָעֶלְיוֹן יְדַבֵּר, וְאֶת קְדוֹשֵׁי הָעֶלְיוֹנִים יְעַנֶּה, וְיַחְשֹׁב לְשַׁנּוֹת זְמַנִּים וְדָת. וְיִנָּתְנוּ בְיָדוֹ עַד מוֹעֵד וּמוֹעֲדִים וַחֲצִי מוֹעֵד'). איסור שבתות ומועדים מצוין גם במק"א א' 45 מרומז גם במק"ב ו' 7-6. דברים דומים מובאים במגילת אנטיוכוס ??.

[149] יונתן בן-דב, 'השנה בת 364 יום בקומראן ובספרות החיצונית', בתוך: מגילות קומראן, מבואות ומחקרים, כרך שני, עמ' 442.

[150] קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 94-93. השמות המצוינים במגילות אלו הם: שלמציון (קטע 2 שורה 4), הרקנוס קטע 2 שורה 6), אמליוס קטע 1 שורה 4). דמויות נוספות מתוארות גם בשאר מגילות הכרוניקה החשמונאית, אך לא שרד בהם תיאור משמרות הכהונה או תיאור השבוע למינויים.

[151] עצם סברת הפרושים כי הגויים הולכים לפי השמש וישראל לפי הירח (מסכת סוכה כט'; מכילתא דרבי ישמעאל בא', מסכתא דפסחא, סוף פרק א') – עובדה שאינה נכונה, מצביעה על תקופה מאוחרת שכבר שכחו המחלוקות על הלוח שנה שמשי או ירחי.

[152] 'רבי עקיבא עיבר שנים זו אחר זו' (סנהדרין יב').

[153] זוהי המסורת הראשונה – אם פסח חל בשבת (פסחים סו'). רבי עקיבא ניסה למנוע מהעדים לעלות לירושלים להעיד בשבתות (ראש השנה כא' ב'); פסחים ע' II; ספרא אמור טו' 5 (קב' ע"ג). המחלוקת החריפה ביותר בין התנאים היתה על מועדו של יום הכיפורים (ראש השנה ב' ט'), ובהערה נועזת נאמר שאפשר שהחסיד ששתה ביום הכיפורים בלוח הירחי הרבני (תרומות פ"ח מ"ד), עשה זאת כי שמר על יום הכיפורים ביום אחר.

[154] 'בין בזמנן ובין שלא בזמנן' (ראש השנה ב' ט', בבלי כה'); 'אל תקרי אותם במועדם, אלא אתם, אתם אף אם שוגגים, אף אם מזידים'.

[155] עם זאת, תשובה זו מתקבלת מפניית יב אל דליה ושלמיה בני סנבלט מושב שומרון.

[156] גם בצוואת נפתלי ב' 6.

[157] מגילה 317Q4 כוללת חיבור אסטרונומי של שלבי מילוי הירח וגריעתו יום אחר יום ויחסם אל השמש, לצד מגילות: 4Q321a, 4Q321, 3204Q) מדי 3 שנים: 30 + 354 X 3  = 1,092  = 364 X 3.

במגילת 4Q319 שהינה חלק מעותק e של סרך היחד – 4Q259 ישנו חיבור המכונה 'אותות' Otot, שכולל מחזורים תלת-שנתיים ושש-שנתיים, כך שכל תחילת שנה רביעית נקבע 'אות', שעדיין לא ברור מהו, אך כנראה הוא מסמל את חזרת השמש והירח למצבם הראשוני כבעת הבריאה ביום הרביעי בבראשית. רשימת האותות משתרעת על פני שישה יובלים שהם 294 שנה (49X6) שהוא גם המספר הקטן ביותר שמכיל את מכפלות מס המפתח 3, 6, 7, 49, וייתכן שאז זהו המחזור הגדול לאיחוד כל המחזורים הקטנים של מספרים אלו.

[158] 'וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יי אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם'. וכך זה מאפשר שכן שמרו את יום הכיפורים, בעוד חז"ל הציעו שבאותה שנה לא שמרו את הכיפורים (???).

[159] 'פשרו על הכוהן הרשע אשר רדף אחר מורה הצדק לבלעו בכעס חמתו אבית גלותו ובקץ מועד מנוחת יום הכפורים הופע אליהם לבלעם ולכשילם ביום צום שבת מנוחתם'. ראו גם פשר לתהילים ב' 11-10: 'עדת האביונים אשר יקבלו את מועד התענית ונצלו מכול פח̇י בליעל'. תכנון התנקשות מתואר גם בנחמיה ו', אך ללא קשר ללוח השנה.

[160] על פולמוסים קומראניים בנוגע ללוח השנה ראו למשל טלמון, 1989, עמ' 199-149.

[161] במגילת 4Q319 שהינה חלק מעותק e של סרך היחד – 4Q259, ישנו חיבור המכונה 'אותות' Otot, שכולל מחזורים תלת-שנתיים ושש-שנתיים, כך שכל תחילת שנה רביעית נקבע 'אות'.

[162] השאלה אינה מתייחסת לתיארוך והזמן של אימוץ הספר/הלכותיו, ומרתקת לגבי לוחות שנה רבים הקרובים ללוח 364 יום של עדת קומראן, ובפרט את 3 הניסיונות של אומות העולם מהמאה ה-20 לקבוע לוח כזה בכל העולם (בעיקר נוכח הדיוק והמחזוריות המדהימה שמקלה על חישובי פיננסים וחשבונאות), שכשלו בגלל התנגדות רבנים וחוסר הדיוק לסינכרון – בעיית החידה ללוח המגילות עד היום.

[163] ראו: זיו, הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת.

[164] בניגוד מסוים לברית דמשק י' 14-יב' 6 (ובמגילות: ‎4Q421, 4Q264a, 4Q265 ) שבה פירוט ואבחנות שחלקן מקלות.

[165] יש לציין שאתיופיה היא המקום היחיד בעולם שעדיין נוהג לפי לוח שמשי מצרי של 360 יום לפי 12 חודשים בני 30 יום, ושסופו 5 ימי חג ראש השנה. כך שדווקא לביתא ישראל היה קרבה פיזית ללוח שמשי היותר קרוב ליובלים.

מרתקת העובדה שמעולם (זולת עדת קומראן) לא הצליחו ליישם את הלוח 364 יום, ובפרט את 3 הניסיונות של אומות העולם מהמאה ה-20 לקבוע לוח כזה בכל העולם (בעיקר נוכח הדיוק והמחזוריות המדהימה שמקלה על חישובי פיננסים וחשבונאות), שכשלו בגלל התנגדות רבנים וחוסר הדיוק לסינכרון – בעיית החידה ללוח המגילות עד היום.

[166] ולפי כן באיגרת אל הגלטים ד' 10-9 מרומז שתלמידו של ישו פול מציין שכולם חגגו ראש חודש ירחי, וכן היו מחלוקות של ראשי הכנסיות כיצד להזיז את הפסחא בתאריך ירחי מהפסח הפרושי-ירחי. עם זאת, חנוך מצוין ב-???, ואם כן יש לשאול אם כל ספר א' החבשי/אתיופי היה ברשות הנצרות, ואם כן – מדוע לא יישמו את לוח השנה בן 364 יום? ניתן ללמוד לוח זה ביתר בהירות וחריפות מספר היובלים, אך הוא היה מצוי רק בחלק קטן מהכנסיות.

[167] 'אין פותחין פתחי בתי כנסיות אלא למזרח, שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח'.

[168] כך סבר שטמברגר (1995, עמ' 86-85): לפי מעשה הטעיית הבייתוסים את בית הדין שקידש את החודש. אם הצדוקים סוברים שמועד קציר העומר הוא ממחרת השבת שבתוך חג הפסח, היה עליהם לחרוג ממנהגם זה כששבת וחג ראשון של פסח מצטלבים.

[169] להרחבה ראו: רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 90-97. הוא הוטה לסברה שהצדוקים והבייתוסים נהגו לפי לוח ירחי.

[170] משנה, ראש השנה א' ז', אך לא מוזכר בה הצדוקים.

[171] תוספתא, סוכה ג' א' (מהדורת ליברמן, עמ' 266). ראו: רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 70-66. גם ביתא ישראל דחו חגים מפני השבת, וביום הכיפורים אפילו אכלו פיסת לחם כדי לא לעבור על איסור הצום מהיובלים.

[172] תוספתא, ראש השנה טו'. מהקשרם של הדברים נראה שהבייתוסים ניסו להטות בערמה את תאריך קידוש חודש ניסן בידי בית הדין כדי להביא לכך שמועד קצירת העומר, וממלא מועד חג השבועות, ייפלו בימים שיתאמו את הלכתם במוצא"ש-ראשון.

[173] ברוב העותקים של סרך היחד באים בסופו שירי המשכיל, ואילו במקצת העותקים באים אותות.

[174] הניסיונות כידוע לא צלחו, בעיקר בגלל מחלוקות על שיטת סינכרון ללוח השמש בן 365.25 יום. על כך ראו:

McGrath, Molly E.K. 'The Elisabeth Achelis Story.' TWCA-The Elisabeth Achelis Story, The World Calendar Association, 11 Dec. 2011, www.theworldcalendar.org/TWCA-Then.htm.

[175] על שעון השמש מקומראן ראו: ????ההפניה מהמאמר של בן דב והורביץ במגילות א'????.

[176] לגילגל הרפאים יש מבנים בבנייה מגליתית דומים במקצת, כמו הסטונהנג' שאולי גם בו היה שימוש בקרני השמש, ואולי מבוך. לניתוח שני השעונים ראו: שאול אדם, שעוני שמש עתיקים בארץ, 1998, עמ' 6-5. ויטרוויוס מזכיר בספר התשיעי מתוך סיפרו 'אודות האדריכלות' (ספר תשיעי, עמ' 208, 265) שעון שמש אופקי בצורת "דיסק עגול שהונח במישור', אם כי איננו מוסר בחיבורו זה פירוט לגבי המבנה המדויק של שעון הדיסק העגול ולגבי אופן השימוש בו.

[177] הצעות נוספות של המונח "דוקה"/"דוק": היום שאחר הירח המלא, שבו הירח מתחיל לגרוע.

[178] אם כך, הרי שזהו שעון יום שכנראה מסמל בני האור (ולא אנשי החושך המתוארים בעיקר ביובלים כעובדי הירח).

[179] השוו: 'העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם' (ברייתא פסחים נ' II).

[180] לפי חז"ל (פרקי דרבי אליעזר, סוף פרק ה') גלגל השמש בצד אחד הוא השמש החמה, ובצד השני קור וברד. תיאור זה שנוגד כל היגיון ומדע אינו מספר חנוך או מממגילה אחרת, וכנראה מדרש יוצר או מסורת מתרבות זרה (על כך בהרחבה ראו בפרק ??).

[181] כך טוענים החוקרים יונתן מזרחי ואנתוני אבני לפי חישוביהם המדוקדקים. כמו כן טוענים שאמת מידה שהיתה מקובלת במסופוטמיה ובמצרים.

[182] 'והשמש יהי הולך בכל עיגול המזלות; ושנים עשר עגולי מזלות לסוב את הירח; ואשים שמותיהם ורעם לפי עגול המזלות ומולדת ומשפט שעותיהם פי הסיבם'.

[183] ראו למשל היובלים ו'.

[184] או פרוסיוכי. כתובתו מתארת יהודים שהקדישו את בית התפילה למלך תלמי ואשתו ברניקי, אך לא נמצאו לו שרידים ארכיאולוגיים. p.Genove IV 144 [CPJ 599b]. ב-CPJ 129 מתואר בית הכנסת כמקלט לגנבים השומר (ניקומכוס) משנת 218 לפה"ס.

[185] אולי הקלו בדו-מימדיות בניגוד לפסל תלת מימדי.

[186] תרגום השבעים (שמקורו במצע העברי מקומראן) מציין במל"א ח' 12 את השמש, שחסרה בנוסח המסורה.

[187] כך תיאורו של יוספוס על האיסיים (???), הוא הדין לפי תוספתא מגילה ג' יד': 'אין פותחים בתי כנסיות אלא למזרח, שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח', אך הלכה זו לא באה לידי ביטוי בבתי הכנסת בשאר אזורי הארץ. השוו: 'המברך על החמה הרי זו דרך אחרת' (תוספתא ברכות ו').

[188] באתר קומראן נמצאו לפחות 10 מקוואות מטויחות (ועוד 6 ברכות), אך ללא 'אוצר' (רייך, מתקני המים בקומראן). יש אחת מהמקוואות מקומראן היא השנייה בגודלה בעולם, רובן כוללות מדרגות וסימוני הפרדה (הנזכר בספרות חז"ל, כגון בשקלים פ"ח מ"ב) בין הטמאים לטהורים, וחלקן עם 4 הפרדות שאין בידינו להבין פשרם. להלכות טהרה במים ראו ברית דמשק י' 13-10.

[189] מנגד: '[עשרה מישראל‏] וכוהנים שנים ונשפטו לפני שנים העשר האלה‏ [  וכי יהיה‏] דבר בישראל על נפש על פיהם ישאלו ואשר ימרה‏ [את פיהם ולוא ישמע אל דבריהם‏] יומת אשר עשה ביד רמה'.

[190] 'זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא ייתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה'. קללה זו קרובה להרחבת הפשט כמובא לעיל 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל', וכן לסרך היחד ט' 17 ('ולסתר את עצת התורה בתוך אנשי העול') וב"ד טו' 13-10. יצויין כי פלביוס הזקן את מיקום האיסיים בעין גדי.

[191] 'זכורין לטובה ולב(רכה) כל הקהל הקדוש שהחזיקו ועשו... הש(ני)ה של שבוע... (שנת) ארבעת אלפי(ם) ו... מאות ו... שנה משנברא העול(ם)... לי בו יהי של(ום) על המקם הזה'.

[192] ספר המזלות מקשר בין מזל למלאך וחודש (בשם) ירחי, ראו גם: ברכות, דף לב' ב'; אסתר רבה פרשה ז', פסקה יא', זהר פר' ויחי.

^[193] טוביה ו' 18: 'כי לך היא יעודה מעולם', ברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160: עותק ד' קטע 167 – 418Q4 + עותק ה' קטע 15 - a418Q4 + עותק א' קטע 11 – 415Q4): 'וגם אל יתנהה֯ לאשר לוא הוכן‏ לה'.

[194] 'אל‏ יבא‏ איש [אשה בברית‏(?) הקו]דש אשר ידעה‏ לעשות‏ מעשה מׅׄבדבר ואשר ידעה [מעשה בבית] א֯ביה‏ או‏ אלמנה‏ אשר‏ נשכבה מאשר התארמלה וכול [אשר עליה‏ ש]ם‏ רע בבתוליה בבית אביה אל יקחה איש כי אם ‏[בראות‏ נשים] נאמנות וידעות ברורות ממאמר המב֯ק̇ר֯ אשר על ‏[הרבים‏ ואח]ר֯ יקחנה'. גם יוספוס מתאר שהאיסיים בדקו כך נשותיהם (מלחמת היהודים ב' פ"ח 159 – ציטוט לקמן).

[195] '[כ]ול ומוֿמ̇י̇ה ספר לו ובגויֿתיה הבינ֯ה֯[ו‏ כיא נגף‏] ב֯או֯[פ]ל[‏  ]ת֯היה לו כמכשול לפני֯ו֯‏' (מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין', קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160); '[את בתו יתן איש לאי]ש֯ את כול מומיה יספר לו למה יביא עליו את‏ משפט ‏[הארור ‏ אשר ‏ אמ]ר֯ משגה֯ עור בדרך' (�