ספר זה מבקש להציג את המהלכים העיקריים של גלגול המסורות השונות מעדת קומראן, כראשית וראש מסורות ישראל הבלום והקדום, ופיצולם בדתות והכתות המונוטאיסטיות אחריה, תוך התמקדות במסורת הרבנית – חז"ל. מטבע אופיו של סיכום נרחב שכזה, הכתיבה הינה תמציתית וקצרנית, ומכאן התנצלותי לקוראים שאינם בקיאים בספרות קומראן (ובכללה הספרים החיצוניים), שמתבקשים להכיר את המושגים והמקורות בחיפוש וקריאה עצמאית בנפרד[1]. זוהי מהדורת טיוטה טרום-ראשונה לפני הוצאה לאור של הספר. במהלכה יערכו ויושלמו נקודות בספר, הן לפי הערות קוראים נדיבים כמוך, שמוזמן לכתוב לי התרשמותך וכל הערותיך על הספר לאימייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.. אם הינך קורא את הספר מקובץ דיגיטלי (ולא מעותק פיזי מודפס), אנא הורד את הגרסה העדכנית של הספר מאתר זה: www.deadseascrolls.co.il , רגע לפני קריאתך.

המחקר על המגילות מאופיין במיקוד תת-נושאי[2] תוך סריקת מחקר רחבה והפניות למקורות, שמובילה לזהירות להסקת מסקנות רחבות השפעה ומשמעות. מגמת ספר זה הפוכה לחלוטין - הצגת והתייחסות מקיפה למכלול מגילות ים המלח (ומקצת הספרים החיצוניים) כמקשה/קודקס אחד, דהיינו כספרות קודש של עדה אחת[3], תוך פתרונות אוטנתיים להבדלים בין המגילות השונות (זמנם ומחברם), כשאופפים שלושה נתונים בסיסיים וייחודיים שמאפיינים את עדת קומראן: כמות גיוונם וקדמותם של המגילות, כותביהם מהכהונה הגדולה של בני צדוק, והשפעתם על היהדות וזרמים נוספים. כמובן שאין הספר מתיימר לנתח את רוב ההלכה של מגילות קומראן או הזרמים שהושפעו מהם, אלא לעמוד על השוואות ומחלוקות מהותיות ומייצגות להבנת רצף המעבר (וגם אלו ללא ניתוח אקדמאי כהשוואת נוסחים וסריקת מאמרים מלאה). במילים אחרות, זהו ספר מסכם של עשרות מאמרים נקודתיים על מגילות ים המלח, ושוטח קו רציף וחדש על מהותם ומשמעותם של עדת קומראן.

מתודת המהלכים בספר בנויה בפרקים של רצף רעיוני וכרונולוגי לסירוגין[4], בדגשים רלוונטיים אל המסקנות המוצעות במאורעות ההיסטוריים של עדת קומראן מראשיתה, עובר לכתביה האחרונים, וההשפעה ההלכתית אחריה. כך הפרק הראשון מסביר את המהויות השונות של עדת קומראן, שלדיאבון התקבעו במחקר ובדעת הציבור כהנחת יסוד שגויה כי עדת קומראן היתה כת שולית שדעותיה והלכותיה קיצוניים משיחיים וסגפניים/נזירים. טעות נוספת היא שיוך ותיארוך של מגילות קדומות לעדת קומראן, ולכך בוצעה חלוקת המגילות לקבוצות. הפרק השני סוקר את התנ"ך כרונולוגית עד להיווסדות עדת קומראן, ומהפרק השלישי מתחיל ניתוח השפעת העדה (מסורותיה ומחלוקותיה) על הכתות בנות תקופתה. הפאזל ההיסטורי והתורני מושלם בפרקים האחרונים הדנים על היטמעות מסורת עדת קומראן באיסיים ובחסידים, ומהם לחז"ל.

פרופ' ורד נעם פתחה במבוא לספרה מקומראן למהפכה התנאית (עמ' ???): 'עתה, לאחר פרסומה המלא של של ספרות קומראן, ולאור המחקר הענף והפורה של המקורות השונים לגופם, נראה שהגיעה העת להתחיל להתחקות מחדש אחר המכלול ההלכתי כולו, לזרמיו, לגלגוליו ולהתפתחותו, ממקור צמיחתו במקרא ובמסורת הקדומה, דרך הילוכו בגן השבילים המתפצלים של ימי הבית השני ועד המערכת המגובשת, המסועפת והמשוכללת המעוצבת בספרות התנאית'. לאחר מכן ציינה, בהמלצתו של יעקב זוסמן, חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה[5]: 'מפעל יומרני כזה צריך להיעשות פרקים פרקים, תוך מיפוי זהיר של תחומי הלכה' – מגמות אלו סיכמתי בפרק 'מהות המסירה והמסורות של הראשונים'. וכך סיכמה בספרה (עמ' 355): 'לכאורה מתבקשת כאן המסקנה הפשוטה, שההלכה התנאים מייצגת שלב התפתחות מאוחר מזה של ההלכה הקומראנית, ושההלכה של קומראן משקפת את המצע שעל גביו התחוללה המהפכה התנאית'.

ספר זה מבקש לשלב משיטתו של חנן אשל בספרו מגילות קומראן והמדינה החשמונאית. אשר סקר כרונולוגית את המנהיגים, הקבוצות והמחלוקות הפוליטיות והיסטוריות של עדת קומראן עם סובביה. עם זאת, אציע מסקנות סותרות לרוב הצעותיו, שנובעות בעיקר מזיהויים ותאריכים מוקדמים וחדשים.

רחל אליאור הציעה בספרה 'תהום ונשייה' שעדת קומראן היא הצדוקים (ושלא היו איסיים). הצעתה לא התקבלה במחקר, אך גם לא ניתן להכחישה, בעיקר נוכח הידע המועט על הצדוקים, שרובו מוטה, וכלום מטעמם. חוקרי המגילות קיבלו את זיהוי הצדוקים עם קבוצת 'מנשה' המגונה בכתבי עדת קומראן הכיתתים. אבקש לפסול זיהוי זה, הן מצד תיארוכו, והן מצד הקרבה החיובית ביניהם. בזיהוי הצדוקים אציע אבחנה בין הצדוקים-הראשונים שבימי החשמונאים לבין הצדוקים-האחרונים שבימי הנצרות, ובכך קרוב להצעתה של אליאור רק בנוגע לצדוקים הראשונים. בסוף בית שני הצעתי הפוך מאלאור, לא רק שהיו צדוקים (אך כן היו בני צדוק הכוהנים), אלא שהם גם החסידים שנטמעו בתנאים ובחז"ל (זאת מבלי לגרוע שמסורות רבות של עדת קומראן נטמעו בנצרות, היות והאיסיים הם רק חלק ממחנות עדת קומראן, וגם לאיסיים היו קבוצות שונות).

א. מהות המגילות והנחות היסוד בספר

2. זיהוי עדת קומראן: הכנסת הגדולה והסנהדרין, סופרים ונביאים, כוהני בית צדוק:

תהילים קמט' 1 מציין 'קהל חסידים', ובמק"א ז' 12-13 מתוארים 'קהל סופרים' כקבוצה פעילה. על עדת קומראן כחסידים יורחב בהמשך בפרק 'ו. בין איסיים לחסידים, ובין ספרות סוד למגילות ולחיצוניות', ועל היות סופרים שאחזו בספריית התורה של עמ"י – ראה בפרק הבא: '3. ספריית תורת המגילות וחלוקתה לקבוצות ותיארוכם'.

חז"ל מביאים הלכות שקיבלו מדברי סופרים[6] בחשיבות גבוה ביותר: 'חביבין דברי סופרים מדברי תורה' (שיר השירים רבה א' ב'); 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' ע"ב). הן מציינים את הכנסת הגדולה[7] והסנהדרין[8], וכן הלכות מה'ראשונים'[9].

כן כך עדת קומראן מייחסת למורה הצדק ואף לחבריה התגלות נבואית[10]. חז"ל מציינים על קודמיהם[11]: 'רוח הקדש עליהם, אם אין נביאין הן בני נביאין הן' (תוספתא פסחים ד' יג'-יד' ומקבילות); 'מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפלה הזאת (ירוש' ברכות ד' ע"ד; עי' מגילה יז'). החשמונאים ציינו שנביא חסר בקרבם[12].

התורה מקנה ללווים ולכוהנים את עיקר ההוראה השפיטה וההנהגה בישראל. לצדם אמורה להיות מלכות ונביאים, אך אלו התקיימו רק חלק מהזמנים, ואילו הכהונה אינה מותנת, ואכן היו ההגמוניה היחידה הרציפה, ובמיוחד בית צדוק החל מבן אחיטוב ששמר אמונים לדוד המלך ועד עד חוניו השלישי (או יאסון). בהמשך בפרק 'התבודדות מתבקשת' יורחב על הוראת התורה למגורי הלווים והכוהנים בערים נפרדות מעם. אמנם כוהני בית צדוק אינם עדה הידוע לנו כעדת קומראן^{^[13]}, כיוון שטרם היתה בידם רוב היצירה ההלכתית והנבואית של מורה הצדק, אם כי סביר שהם אלו שמסרו להם את שתי הקבוצות הראשונות של המגילות, אך אז עולה הקושיה מדוע לא קיימו את מצוותיהם, בעיקר בנוגע ללוח שנה: 'וי̇בן להם בית נאמן^{^[14]} בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה ה מחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לאמר "הכהנים והלוים ובני צדוק אשר שמרו את משמ̇רת מקדשי̇ בתעו̇ת בני ישראל מעלי"[יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2). יחזקאל ביקשו כהן צדק (מק"א יד' 41[15])

דניאל ז' מציין את קדושי העליון. עדת קומראן מזהה את עצמה כעדת קודש, שמתעלה בשבתות לכמלאכים (ראה: מגילת שירות עולת השבת). דניאל מציין רבות את 'המשכילים'[16], ואלו משוכתבים ומזוהים בפשר 4Q174[17] כעדת קומראן. אף שהם כמלאכי קודש שמחליפים את ציון (ירושלים): 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק... אשר יצי]ל‏[מה מי]ד̇ בליעל' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23), ולכן אינם מרשים לטמאים ובעלי מומים לשהות בעדתם (ברית דמשק 4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).

מכאן ההתאמה לקבוצה היחידה שיוספוס הילל ללא דופי - האיסיים, וזאת בכמות רבה של 43 מתוך 47 אזכורים על הכתות (4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים, למרות שמגדיר עצמו כפרושי)[18], וכן ייחס להם נבואה. המשך הקשר והיטמעות של עדת קומראן בחז"ל, דרך האיסיים והחסידים, מובא בהמשך בפרק ד' 'מעבר המסורות לחז"ל דרך האיסיים והחסידים'.

3. ספריית תורת המגילות וחלוקתה לקבוצות ותיארוכם

המגילות המקראיות בחמישה נוסחים ומגילות כהונה קדמונים לצד מסורות מגוונות שנמצאו בקומראן, מחזקות מעמדם. ספרייה מרכזית זו של קומראן היא המרכזית עד גניזת קהיר, נוכח כמות המגילות-ספרים והממצאים הארכיאולוגים של כתיבה[19] בקומראן, מתאימה באופייה התורני לספריית בית המקדש (שהוברחה מירושלים לקומראן)[20] ו/או המאפיינת את הכהונה הגדולה. לכן החשמונאים תרו אחרי הספרים מאבדו מירושלים (מק”ב ב' 13-14[21], ועוד רבים אחרי מגילת הנחושת).

כדי להתמודד עם השוני בין המגילות (סוג המחבר והנמען, במהות וסגנון הכתיבה), ובמיוחד עם התקופות השונות שבהן התחברו, אבקש לחלק את המגילות לחמש קבוצות אלו (שאשתמש בהם לאורך הספר):

הקבוצה הראשונה מכונה בשם 'המגילות הקדמוניות', וכוללת את ספר חנוך (שהינו גם ספר חיצוני), הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, ותפילות וצוואות הקדמונים (מאנוש ונוח עד לבני יעקב – שאלו ספרים חיצוניים). מסורותיהם של חנוך[22] והענקים[23] מהווים מיתולוגיות מובילות בתרבויות המזרח הקדום, אך גם ביוון.

בעוד הקבוצה הראשונה מאופיינת בכתב ארמי, מהותה של הקבוצה השנייה להלן בעברית, והסיבה לכך מפורטת ביובלים יב' 33-31[24], ותואמת את ממצאי המחקר הארכיאולוגי והפילולוגי.

הקבוצה השנייה מכונה בשם 'מגילות הר סיני' וכולל את מגילת המקדש, נוסחי התנ”ך/המגילות המקראיות [25] (חלקם מכונים שכתובים/עיבודים) וספר היובלים (היחיד מקבוצה זו שמוגדר ספר חיצוני, עליו נדון בהרחבה בהמשך). חלוקת קבוצה זו חשובה למחקר לתובנה שספרים אלו מהווים מסמכי יסוד עתיקים, שאינן רומזות על עדת קומראן כעדה, ובוודאי שלא ככת נזירית/שולית וכדומה, כפי שמורחב בפרק הבא. יתרה מזו, חלק מהלכות מגילות אלו אינן הלכה למעשה בעדת קומראן, ואף ביניהן סתירות מהותיות לחלק מהכתבים הכיתתיים של 'מורה הצדק' (להלן הקבוצה הרביעית'), כגון במגילת המקדש: חוסר רלוונטיות להלכות מלך ומקדש לעדת קומראן בימי היווסדותה[26], שאף אסרו על עלייה להר הבית להקריב קורבנות (ורוב החוקרים סוברים שהיו נגד המלכות, על כך ראה בפרק על ינאי). למרות חיובי התורה למתן מעשרות ותרומות, לא נמצאו חיובים כאלו בתוך העדה[27]; השיא בביטול עונש המוות בתורה ע"י נדר עדת קומראן (יורחב בהמשך). על חשיבותה וסודיותה של מ' המקדש ראה עוד בפרק 'ידע בלעדי'.

הקבוצה השלישית מכונה בשם 'המגילות ימי חורבן בית ראשון' כיוון שהיא מיוחסת לכותב בגוף ראשון מתקופה זו, כמו אפוקריפון או פאסידו של נביא[28] וטוביה (שהינו ספר חיצוני). תפילת מנשה למשל היא מגילה ששרדה גם כספר חיצוני, בעוד תפילת נבואיד לא שרדה כספר חיצוני. ספר בן סירא משויך לקבוצה זו, למרות שהוא מאוחר לחורבן.

חלוקת שלושת הקבוצות לעיל חשובה להסתכלות ולניתוח מעיני עדת קומראן, שראו בהן מגילות עתיקות וקדושות יותר, ולפיהן אינה כת רפורמטיבית, אלא מקבלת ושומרת הלכות עתיקות, או לכל היום מחדשת קיום הלכות שחלשו בקיומן. גם המחקר מצביע על אי התאמתם לסגנון תקופת ייסוד עדת היחד, זולת נבואות על מרד החשמונאים. יתרה מזו, לא סביר שמגילות אלו נכתבו בדור יסוד עדת קומראן או מרד החשמונאים[29] (כפי שסוברים החוקרים), שהרי כך היו מחרימים ספרות שקרית, במיוחד נוכח קנאותם לאמת בהיותה אמת, ולאמת התורנית בפרט[30]. הייתכן שחבר מעדת היחד יכתוב את מגילת המקדש שהינה התורה שקיבל משה ישירות מהאל וממנה ערך את רוב החומש? האפשר שחבר אחר יחבר מגילות בשם הנביאים? כיצד קיבלו מגילות עם ידע ששרד רק במזרח הקדום? עדת קומראן אינה מציינת מאין אספה לתוכה את שלושת קבוצות המגילות הראשונות, וההנחה שהן נמצאו ונאספו על-ידם בעת עזיבתם את בית המקדש (יחד עם רישום מסתורי אוצרות המקדש במגילת הנחושת), מהיותם הכהונה הגדולה (בני צדוק) ב-800 שנה האחרונות (על בית צדוק ראה בפרק: 'התבודדות זמנית ככת מתבקשת בתקופת ההתיוונות'). היווסדותה של עדת קומראן מאוחר לחלק מספרים (מגילות) אלו שמתוארכים לפי פחמן 14 למ-250 לפסה”נ, אך סביר שספרים אלו עתיקים ואותנטיים, שהרי מדובר על העתקים (וגם המחקר מייחס שנים רבות לקביעת ספר כקאנוני לכתבי קודש ולהעתקה).

הקבוצה הרביעית מכונה בשם 'מגילות מורה הצדק'[31], בה סגנון נבואי מובהק (כולל פרשנות לנבואות) המתייחס למאורעות או קבוצות ודמויות אקטואליות בכינויי סתר (בעיקר ב"ד, הפשרים, הודיות[32]). זמנה שיא ימי ההתייוונות עד תחילת ימי חשמונאי[33]. רוב מגילות אלו אכן כיתתיות/כוהניות באופיין. בין קבוצה זו לקבוצה הבאה משתבצות מגילות הסרכים[34]. אין בקבוצה זו ספרים חיצוניים.

את כל הקבוצות לעיל (4-1) תיארוכיי המוצעים מוקדמים מהתיארוכים המקובלים בקרב החוקרים. הסיבה לכך שעיקר תיארוך החוקרים היא על בסיס מדע הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה, אך החוקרים קבעו תקופות ללא כתבים יהודים אחרים שניתנים להשוואה מתקופה זו, ולכן העובדות המוצדקות הודאיות שלהן הן רק ההבדלים בין סוגי הכתב, שאינם מחייבים לתקופות שונות, אך גם אם כן, אלו יכולות להיות תקופות עוקבות קדומות יותר. בכל אופן, ההנחה שרוב הכתבים הן העתקים ולא מקוריים – שאלו ודאי קדומים בהרבה.

הקבוצה החמישית מכונה בשם 'מגילות כיתתיות תיעודיות' והיא המאוחרת בזמנה, מאופיינת בסגנון שאינו נבואי[35], אלא בציון של דמויות ספציפיות – אנשים (כ: יונתן המלך, שלומציון, הורקנוס, אמליוס, פוטליאיס), ללא אזכור של הקבוצות/כתות, או שחוברו ע”י סופרי העדה בלשון רבים (בדומה לממ”ת). זמנה סוף התקופה החשמונאית והלאה. גם בקבוצה זו אין ספרים חיצוניים.

מקובל לכנות את הקבוצות השלישית עד האחרונה כ'מגילות כיתתיות/כתבים כיתתיים'. יוצא שלמעשה חילקתי את המגילות הסמי/טרום כיתתיות לשלוש, ואת המגילות הכיתתיות לשניים. חוקרים הציעו חלוקות שונות, דבורה דימנט חילקה לפי המונחים הכיתתיים שבמגילות[36], אך בכולם יש חריגים וקשיים להגדרותיהם.

החלוקה המוצעת לעיל מיישבת את קושיות התיארוך שהמחקר מתקשה להתמודד איתם:

ציטוטים פנימיים (שתואמים לסדר כתיבתם): תיארוך היובלים לאמצע המאה השנייה לפסה”נ, למרות שמוזכר בברית דמשק יח' 3-4[37] שמקובל לתארכו ל-170 לפסה”נ. בדומה, תיארוך צוואת לוי הארמית שגם מוזכרת בברית דמשק ד' 15[38]. צוואות השבטים מזכירות פעמים רבות את חנוך ומצוותיו. היובלים מזכיר את חנוך וספרו.
חוקרים סוברים שחזון החיות שבכרך החלומות שבספר חנוך נכתב באמצע המאה השנייה לפסה”נ (לאחר מרד החשמונאים), אך כרך זה נמצא בין שאר הכרכים של ספר חנוך במגילות, שמאז מתוארך למאה השלישית לפסה”נ[39].
רוב החוקרים מתארכים החלק השני של דניאל לאחר מרד החשמונאים אותו הוא מפרט[40], אך נוכח שרידותו של דניאל יא' במגילת קומראן, ועליו פשר דניאל[41], תיארוך זה כבר (כמעט) אינו אפשרי.
הקדמה מחייבת של תיארוך מגילת טוביה נוכח תיאורו של אחיקר בפרק א' 21 כבן אחיו של טובי האב, מגולי מבני שבט נפתלי, כאשר ספר משליו של אחיקר נמצא ביב שבמצרים מהמאה החמישית לפנה"ס[42].

חלוקה אחרת של סוג המגילות, לפי מהותם ומטרתם להיות גלויים לכל העם או נסתרים מהם ומיועדים רק לעדת קומראן/סופרים, תובא בהמשך בפרק 'מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים'.

4. דוגמאות לידיעות בלעדיות ומדהימות מהמגילות:

במגילות הקדמונים יש מידע ומסורות מתוארים שהיו ידועים במזרח הקדום (כגון מלחמת טרויה[43]), ושחלקם לא היו ידועים במאות הראשונות לפסה”נ, כגון: פירוט חלק מגרמי השמיים בחנוך[44], הענקים[45], הגאוגרפיה הקדמונית במגילה חיצונית לבראשית וביובלים.
ישנה התאמה בין תקופת 100 השנה שבין מועד 390 שנה מהחורבן (או מהכיבוש הבבלי[46]) המצוין בברית דמשק א' 5-6 לבין מועד 490 שנה המצוין בדניאל ט' 24, פשר מלכיצדק ?? ואפוקריפון ירמיהו ??. יתרה מזו, ספירה זו היא הנכונה, כאשר יוספוס וחז”ל טעו בתקופה זו שארכה גם את התקופה הפרסית[47].
שילובו של לוח השנה הייחודי בן 364 יום במגילות מגוונות תוך סינכרונו במועדים משמרות מזלות, אלפי מזמורי תהילים, החצרות ושערי בית המקדש. מתברר שבמאה הקודמת (ה-19) הסיקו נציגי האומות למסקנה שלוח השנה בן 364 הינו היעיל והנכון ביותר, ולכן ניסו ליישמו ולהנחילו בכל העולם[48].
השליש האחרון של מגילת המקדש (טורים מז'-סז') הוא הרמוניזציה (האחדה)[49] מורחבת של המצוות (ללא הסיפורים) בסדר ארגוני ופלאי (ללא קונקורדנציה[50]) מספרי שמות עד ובעיקר דברים (שבהם יש חזרות ולעיתים אי-סדר, בפרט נאומי משה רבינו בספר דברים, ובכך נפתרת הקושיה שביקורת המקרא הדגישה בעניין), הכתוב בשיח ישיר בין ה' למשה, ולכן כולל צורת כתיב מלאה שבמלאה[51]. גדולי הסופרים ניסו לסדר את מצוות התורה אך לא התקרבו לרמה אלוהית זו[52]. לורנס שיפמן שמתמקד בחקר המגילה, ציין שעם השנים מתגלה לנו שמגילת המקדש מאחדת עם כל התנ”ך. גם תיאור בניית המקדש במקום המשכן, מצביע כנראה על המטרה הראשונה טרם חטא העגל וארבעים שנות המדבר[53]. ציווי-הוראות הבנייה מתאימות לבנייה בפועל של בית המקדש הראשון המתואר במלכים א' ו'-ז', כפי שה' נתן ציווי לבניית המשכן וכליו בפרשות תרומה-תצוה, ורק לאחר מכן יש תיאור של הוראות משה והבנייה עצמה בפרשות ויקהל-פיקודי. שרידי תיאורי המקדש מהמגילה נותרו ביוספוס, וחז”ל אף מציינים את מהות מסורת ראשונית זו שקיבל ישירות משה רבינו[54].

5. העדות העיקרית כבעלי המסורה: נוסחי המקרא, התפתחותם לנוצרים ולשומרונים

כ-250 ממגילות ים המלח מהווים את כל ספרי התנ"ך[55], בחמישה נוסחים שונים אלו:

הנוסח הקדם מסורתי: מהווה 80% מנוסחי המקרא, עבר והתקבל לידינו היום דרך בעל המסורה בן אשר שכתב את כתר ארם צובא. גם חז"ל השתמשו בנוסח דומה, אך לא שרד שום כתב מכתביהם (לא נוסח מקרא ולא משניות או אחר), אם כי שרדו מגילות מקראיות (רק) בנוסח זה ממרד בר כוכבא ומצדה.
הנוסח הארמי[56]: נמצאו רק 2 מגילות: ויקרא, איוב. התנאים מודים שאת התרגום הארמי הם 'שכחו וחזרו ויסדום' (מגילה ג' ע"א) – על כך יורחב בהמשך בפרק בשם זה, לצד התרגום בהארצישראלי שבגניזת קהיר והנאופיטי.
נוסח מצע עברי של תרגום השבעים (Septuagint): הנוסח מהמגילות בעברית כנראה קדום לתרגום השבעים שביוונית. נוסח השבעים התקבל בנצרות כברית הישנה (יחד עם עוד ספרים חיצוניים), עליה יורחב בפרק על הנצרות.
הנוסח הקדם-שומרוני: התקבל אצל השומרונים. לא אדון בשומרונים וקרבתם לעדת קומראן בספר זה[57], זולת שתי נקודות אלו: בנוסח אחד של מגילת ספר דברים ??, מופיע 'הר הגריזים' במקום 'המקום אשר יבחר'[58]; סיומות מוארכים של הגייה, כנראה אינם הכיתיים או העם הנבל שמגונה במגילה מגילה4Q372 [59].
נוסחים 'קומראניים' בלעדיים: לא הכרנו כתבים בנוסח זה בשום מקום ועדה. קרוב אליהם היא מגילת המקדש (עליה מורחב בנפרד).
קיומן של מגילות אלו מזעזע את הציפייה המתבקשת שעדה קפדנית והדוקה לשמירת בשמירת המצוות (כפירושה) ובאמת בפרט, תאחוז ותכתוב כחמישה נוסחים שונים של התנ"ך. לא מיותר לציין שעד אז סברו החוקרים שהיה נוסח קדום אחד של התנ"ך, שממנו התפצלו נוסחים שונים. היינו מצפים שעדת קומראן תקדש רק נוסח אחד, ולא תאפשר בו כל שינוי בו (אפילו לא באות אחת) – כפי שאכן עשו נאמנה בעלי המסורה מימי הביניים עד היום. התשובה לכך נעוצה במהותם של עדת קומראן ואופיים של כתבי הקודש והנבואה. המקרא עצמו מביא נוסחים פנימיים בתוכו, כדוגמא הבולטת ביותר היא עשרת הדיברות (שמות כ' – דברים ה'), ועד לחזרת חלקים בספרים שלמים כדברי הימים על שמואל ומלכים. לכן, גם למגילות הכיתתיות כמו מגילת המלחמה והסרכים היו נוסחים קרובים שאינם זהים.
דוגמת חשיבות לנוסחים נוספים למקרא נראה במגילת קומראן 4Q76: 'כי אם שנ(א)תה שלח', שהינה נוסח מיוחד לנוסח הקדם-מסורה למלאכי ב' 16: 'כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח, אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִסָּה חָמָס עַל-לְבוּשׁוֹ, אָמַר יי צְבָאוֹת; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם, וְלֹא תִבְגֹּדוּ'. נוסח המסורה משאירה ספק בנוגע מי מיהו השונא: האל את גירוש הבעל (ואז כחטא לגרשה) או הבעל את אשתו (ואז נכון לגרשה)? על כך נחלקו תנאים (בבלי גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א'). דוגמא לא הלכתית הינה ל'יישר הדורים'

ההנחה שרוב הנוסחים שאינם נוסח המסורה (או קדם-מסורה) היו יותר סודיים – ופחות מיועדים לעם (על ספרות סוד ראה במהשך בפרק ??). עדת קומראן אחזה בגרסאות של נבואות שחלקן מיועדות רק לכוהנים וסופרי התורה, וחלקם מיועדים לעם (ראה על כך בהמשך על ספרות סוד ובפרט חלוקת 94 הספרים ע"י עזרא ??), כאשר הנוסחים שאינם מיועדים לעם) הבלתי קדם מסורתיים (מאופיינים בתיאור מלאכים, שבגים טעו עמי קדם באלילות במקום מונוטאיסטיות[60]).

קשה להפריז בחשיבות התורנית של קיומן של נוסחי המקרא האלו, שהרי הן בלעדיות בקדימותן לכל נוסח שנמצא בידינו (אפילו לקטע הקדום ביותר עד אז: פפירוס נאש), וחלקן כאמור אף חדשות לנו. חלקן אף נכתבו ע”י אותו סופר של מגילות כיתתיות[61], משמע הן לא הובאו מחוץ לעדת קומראן והונחו בפינה, אלא היו חשובים להמשך העתקתם.

קיומן של מגילות אלו מזעזע את הציפייה המתבקשת שעדה קפדנית והדוקה לשמירת בשמירת המצוות (כפירושה) ובאמת בפרט, תאחוז ותכתוב כחמישה נוסחים שונים של התנ"ך. לא מיותר לציין שעד אז סברו החוקרים שהיה נוסח קדום אחד של התנ"ך, שממנו התפצלו נוסחים שונים. היינו מצפים שעדת קומראן תקדש רק נוסח אחד, ולא תאפשר בו כל שינוי בו (אפילו לא באות אחת) – כפי שאכן עשו נאמנה בעלי המסורה מימי הביניים עד היום. התשובה לכך נעוצה במהותם של עדת קומראן ואופיים של כתבי הקודש והנבואה. המקרא עצמו מביא נוסחים פנימיים בתוכו, כדוגמא הבולטת ביותר היא עשרת הדיברות (שמות כ' – דברים ה'), ועד לחזרת חלקים בספרים שלמים כדברי הימים על שמואל ומלכים. לכן, גם למגילות הכיתתיות כמו מגילת המלחמה והסרכים היו נוסחים קרובים שאינם זהים.

דוגמת חשיבות לנוסחים נוספים למקרא נראה במגילת קומראן 4Q76: 'כי אם שנ(א)תה שלח', שהינה נוסח מיוחד לנוסח הקדם-מסורה למלאכי ב' 16: 'כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח, אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִסָּה חָמָס עַל-לְבוּשׁוֹ, אָמַר יי צְבָאוֹת; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם, וְלֹא תִבְגֹּדוּ'. נוסח המסורה משאירה ספק בנוגע מי מיהו השונא: האל את גירוש הבעל (ואז כחטא לגרשה) או הבעל את אשתו (ואז נכון לגרשה)? על כך נחלקו תנאים (בבלי גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א'). דוגמא לא הלכתית הינה ל'יישר הדורים'

6. התפיסה השגויה להתבודדותם – ועוד בתקופת ההתייוונות:

אם מובנים ומתקבלים הפרקים הקודמים על זהותם וחשיבותם של עדת קומראן והמגילות, הרי שברי להניח שקבוצה נעלה בתורה ובקדושה מרוממת מעם הארץ, ובמיוחד אם חלק מהעם חוטא בהתווינות החריפה ששררה בתקופת הטרום-חשמונאית, הרי שהתבודדותם נכונה: '[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה' (ממ"ת ד' 7-8).

יתרה מזו, מקובל להעריץ את החשמונאים על מלחמתם ביוונים ובמתיוונים, והרי החשמונאים יצאו לאחר ובעקבות עדת קומראן, כפי שמוזכרים אף במק"א ?? מרידות קודמות. יתרה מזו, החשמונאים הקפידו בחומרה לא פחותה מעדת קומראן על טהרה, ואף אכלו רק עשבים[62]!

חוקרים נוטים להצטצמם להגדרה הסוציולוגית של כת (אף שדומות לקבוצות בימינו כמו קיבוצים ויחידות מובחרות בצבא), ואילו אם מצרפים להגדרות אלו את זהותם התורנית, הוראות התורה להתנהלותם וספרייתם היחידה, מתהפכת התמונה.

ולכן בחלק מההיבטים, אך כתביה ורוחה של עדת קומראן הובילו את העם ופיתוח ההלכה ברוב התקופות ולרוב הזרמים לאחר המתייוונים, והעובדה שעדת קומראן התבודדה בתקופה מסוימת וזמנית, כמו החשמונאים ה'רבים' והחסידים הראשונים, מטומאה, קיבעה מוסכמה מחקרית שמסיטה להגיע למסקנות מחקריות לכיוונים עיקריים, אף שאפשר להגיע אליהם בהתגברות על קביעות חברתיות-סוציולוגיות כלשהן. על כך יורחב בפרק '5. תפיסות שגויות על תורתם והשפעתם: ...התבודדות מתבקשת'.

אמנם עדת קומראן נטשה את עמ”י בימיה הראשונים למדבר, אך היא חזרה בהמשך לעמ”י, וזאת לצד הכהונה השלטת עם הצדוקים וההנהגה החשמונאית, כך שנטישה זמנית זו מובנת על רקע ההתבוללות והטומאה בימי המתייוונות, במיוחד שאחריהם יצאו למדבר החשמונאים החסידים וה'רבים'. עם זאת, אפשר שחזרתה היתה חלקית ואליטיסטית, אך העיקר הוא שהשפעה היתה מכרעת. הציווי המקראי לערי לווים (במדבר לה'), ומתוכם 13 ערי כוהנים (יהושע כא'; דברי הימים א' ו' 42-44; עזרא ב' 70; נחמיה ז' 72), מצריך בדיקת התאמה לאופיה של עדת קומראן, וזאת כאשר כבר הוסכם (עוד טרם מציאת המגילות) במחקר שההגמוניה הראשונית השלטת מימי המקרא היתה הכהונה, ובפרט שעדת קומראן הינה עדה כוהנית מבית צדוק הנבחר, שלא ידענו על קיומה לפני כן כעדה^{^[63]}. כוהני בית צדוק שכיהנו ברצף עד חוניו השלישי (או יאסון), אינם עדה הידוע לנו כעדת קומראן^{^[64]}, ואני מחזק את ההצעות של מורה הצדק כבין האחרונים מבית צדוק, אך לא אעסוק בכך.

את הזיהוי של עדת קומראן ככת (כפי שרוב החוקרים סוברים) או כבני צדוק הכוהנים (שבהגדרות סוציולוגיות לעומת תורניות אפשר שאין סתירה), ציין שיפמן^{^[65]} ציין נכונה כי יש לעשות לאחר שני שלבים של ?????. ספר זה בא לסכם את מידת השפעת עדת קומראן בעיקר לאחר ימי חיבוריה ומחלקותיה, כך שזיהוי ככת או כזרם מרכזי של כוהני וסופרי ישראל (זו הנחת יסוד בספר זה, שלאורכו הוכחות שונות), אינה מחייבת באשר להמשך ההלכה שהתפתחה בזכותה בדורות הבאים בזרמים המונותאיסטים.

לצד קדושת הקהילה הזו, החסד ואהבת החברים משולב בכל מעשיהם^{^[66]}, ואף ייסוד ה'קופה' (בלשון חז”ל^{^[67]}) לכל הנזקקים ובכללם אותם בעלי מומים וטמאים שמורחקים מהעדה! (ברית דמשק יד' 15-12^{^[68]}).

המחקר אינו עומד על מהות עדת קודש כוהנים זו, שדומה לעיר הכוהנים נוב שהקפידה בה על טהרה (שמואל א' כב'), ולקבוצות בימי עזרא??? . עדת כוהנים הינה מתבודדת מטבעה בהתאם לחוקי התורה לכוהנים, ובפרט להוראה לקיום נפרד של ערי לווים וכוהנים. דבר זה מקבל משנה תוקף כאשר אין בית מקדש, או כאשר בית המקדש אינו מקובל בעיניי הכוהנים. בתקופת קיומה של עדת קומראן ביישוב אחר מירושלים, היא ראתה את עדתה כעדת מלאכים, ושמרה על טהרה כמו לכוהנים בבית המקדש, אך עדיין הכניסה למקומה בעלי מום שאסורים לפי מגילת המקדש, וספק לגבי תרומות ומעשרות (אלו מפורטות רק במגילת המקדש שהינה תורה לקיומו של מקדש, אך כאמור העדה התנהלה כאילו אין מקדש, והפולחן המרכזי הוא תפילתה ב'בית השתחוות' שלה). עם זאת, כאמור, כאשר בית המקדש השני היה בשיאו (לצד שיא המלכות) – עדת קומראן התקרבה לשלטון החשמונאי, ומאז השפיעה לכל הכתות (ויותר מכולן).

יגאל ידין מסכם בספרו על מ' המקדש: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. הדבר נכון מאוד, אך גם הפוך – כלפי החוקרים עצמם. הן העולם האמוני-דתי והן העולם המחקר האובייקטיבי, אינם מכירים את רוממות הכהונה הגדולה, כנסת ישראל והסופרים, כפי שמעלתם היתה בתקופות מעטות בהיסטוריה היהודית, וכך בשיאה של עדת קומראן. מחסום תפיסתי גלותי זה מביא להגדרות סוציולוגיות צרות וכיתתיות, ובמקים קיצוניים אף לסלידה.

7. קדושת נישואים ומיניות - ולא נזירות:

סיבה נוספת לקיבעון המחקר כי עדת הינה כיתתית ונזירית, נובע מחיי הזוגיות שלהם. בשערות שנים האחרונות המחקר תיארך שלדים בקברות ששייכים לעדה, וביניהם של נשים וילדים, וההדרה חדשה של ברית דמשק יג' 17-16 החושפת היתר גירושים^{^[69]} - שממשיך את ההלכה העולה מנוסח מלאכי ב' 16 במגילת קומראן 4Q76 כלעיל. לאחר מכן פיתחה עדת קומראן ספרות טקסית לנישואין^{^[70]} המעידה על תיכון (התאמה) זוגי^{^[71]}. העיקרון העולה מכל המגילות הוא שהמשגל הינו לצורך הבאת ילדים (ולא לתענוג)^{^[72]}, וכך גם מציין יוספוס^{^[73]}. אמנם מספר גיבורים פרשו מנשותיהם, כמשה רבינו.

הוכחות לשילובה והשפעתה של עדת קומראן, בעיקר ממגילת ממ"ת, מובאות להלן בפרקים על יוחנון הורקנוס ובנו ינאי.

8. המשמעות הנכונה של אחרית סוף כל הימים והציפייה לגאולה:

רוב החוקרים סוברים שעדת קומראן ציפתה לכל הגאולות בימיהם (או בדור הבא אחריהם) ובפרט במה”מ^{^[74]}. אבקש לטעון כי מסקנה זו אינה מחייבת ואינה חד-משמעית בחלק מהמגילות^{^[75]}, למשל 'אחרית הימים' אינה בהכרח 'סוף כל הימים'^{^[76]}, ובשאר המגילות המסר הינו הפוך במפורש:

פשר חבקוק ו' 15 – ז' 8: 'למען ירוץ֯ ‏[הקורא בו‏ פשר הדב]ר֯ א֯[שר‏ וידבר אל אל חבקוק לכתוב את הבאות על {על‏} הדור האחרון ואת גמר הקץ לוא הודעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים כיא עוד חזון למועד יפיח לקץ ולוא יכזב‏ פשרו אשר יארוך הקץ האחרון^{^[77]} ויתר על כול אשר דברו הנביאים כיא רזי אל להפל{א}ה'; פסידו יחזקאל (4Q386-8): 'שמח את נפשי ויתבהלו הימים מהר עד אשר יאמרו האדם הלא ממהים הימים למען ירשו בני ישראל'^{^[78]}. לפנינו הסתייגות מלהסיק ולהודיע מתי או מהו 'גמר הקץ' (במיוחד נוכח פירושו המקובל של 'קץ' כתקופה), וזאת הרבה לפני 'סוף כל הימים'. כך למשל, פשר הושע מציין את: 'כוהן האחרון אשר ישלח ידו להכות באפרים', וודאי שמדובר בכוהן באותו הדור או שיבוא אחר הדור של נבואת פשר זה (ולא הכוהן של סוף כל הימים). מכיוון אחר, זיהוי ימיהם כ'אחרית הימים' בממ”ת א' 6^{^[79]} משמעו שכבר אז בימיהם היו אלו ימים טובים, כנראה כיוון שהסתיימו ימי המלחמות והתייוונות כפי שתוארו בברית דמשק ובפשרים, ולאחר 40 השנה ממות מורה הצדק^{^[80]}. גם מגילה 4Q248^{^[81]} מתארת את שיבת ה' לישראל לאחר גזירות אנטיוכוס שתוארו גם באפוקריפון ירמיהו, ובהן אין תמונת אחרית הימים שכוללת תחיית המתים או מהפכה קוסמית כלשהי. נוסף על כך מגילת 470Q4 שמזכירה את מיכאל צדקיהו וחידוש הברית האסכטולוגית בין ה' לישראל, אך אין בה ציון מועד, ובעיקר אין מימוש של מנהיג בשם צדקיהו בתקופתם.

לא זו גם זו, מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5^{^[82]} מוכיחה שעדת קומראן ידעה שהגאולה האחרונה תבוא רק לאחר חורבן הבית הנוכחי, עליה פשר4Q174 האסכטולוגי^{^[83]}, ולצידם והיובלים א' 17, 27^{^[84]} וספר טוביה יד' 5^{^[85]}. לכן, השערות חוקרים כי עדת קומראן סברה שהגאולה תבוא בימיהם או לאלתר ומיד (בעוד הבית השני עומד על תילו) – אינן עולות בקנה אחד עם המסר של מגילות אלו.

סרך היחד ז' 22-16^{^[86]} מתאר את תקופת הביניים^{^[87]} ללא משיח ובין משיחים, ספק אם עד ימי המשיח שאחרי מורה הצדק (ברית דמשק יט' 35-כ' 1, הצעתי לזהותו כאמור עם ינאי), או עד המשיח של אחרית סוף כל הימים שיושב בשמיים וממתין לירידתו ארצה לפי חנוך מ' 5-1^{^[88]} ודניאל ז' 13^{^[89]} (ועזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי). גם מגילת ‎4Q471a (4QPolemical Text) מתארת כישלון מלחמה, שסותר אפוקליפטית גאולת סוף כל הימים זו, וזאת כבר לאחר ניצחונות החשמונאים.

השפעה עקיפה באה מהאבחנה של האמונה בגזרה הקדומה הכפולה (פרדסטינציה דופלקס), אך אינה פשוטה כלל ועיקר. סתירה לכך היא אי היכולת להבין את שקילת הרוחות ('תיכון'^{^[90]}) מחד, ואת פסיקת עדת קומראן המשפטית-ארצית מאידך, שכוללת בפרט הרחקה או הכנסה של חברים לעדה. גורלו של אדם נתון בידי שמיים, אך רק בדיעבד/בסופו ניתן לדעת גזרתו. נדמה שכך הדברים גם בימינו.

גם אם היתה ציפייה למימוש מלא, הרי כך הם נבואות התנ”ך, וזהו עיקרון המימוש והיישום החלקי של מהות בית שני ומאורותיו.

ב. השלבים העיקריים בהתפתחות ההלכה וייסודה של עדת קומראן

9. השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה לאחר מות יהושע ופנחס, ולא נשמרה עד עמוד צדוק

היובלים ו' 39 מספר: 'כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר..'.

כך גם לפי ברית דמשק ה' 2-5 התורה (החומש) נשמרה תקופה קצרה של כשני דורות בלבד – בימיהם של משה ויהושע, ולאחר מכן נשמרה רובה במסורות מ'מגילות הקדמונים' ומגילות תורת סיני' שהתקבעו בעם, לצד חידושי נביאים, אך הספרים עצמם לא היו בקרבם: 'ועל הנשיא כ̇תוב 'לא ירבה לו נשים' (דברים יז' 17) ודויד לא קרא בספר התורה החתום אשר היה בארון כי לא‏ נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע ויושוע והזקנים אשר עבדו את העשתרת ויטמון נגלה עד עמוד צדוק ויעלו מעשי דויד מלבד דם אוריה'. מהו ספר התורה החתום ומי ומתי הוא 'עמוד צדוק'? עמ' 474 במחם בן שלום

מוצע בזאת שהספר שמצא חלקיהו הכוהן, מסר לשפן הסופר וקרא יאשיהו (מלכים ב' כב' 8): 'וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית-ה' וְכָל-אִישׁ יְהוּדָה וְכָל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ, וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל-הָעָם, לְמִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל; וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית, הַנִּמְצָא, בְּבֵית יי... כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים' (מלכים ב' כג' 22-2; דבה”י ב' לד') הוא מגילת המקדש (ולא ספר דברים כדעת רוב החוקרים) מהסיבה של שמגילת המקדש מרכזת את המונחים ברית ופסח יחדיו, ואילו הם מצויים בנפרד בדברים ובשמות. בתקופה זו מי ששמר את המצוות היו רק בני צדוק, ולכן יחזקאל מד' 15 מברכם: 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי', וביניהם חלקיהו הכוהן הנוכחי[91], וכן מגיע לעזרא הסופר שמציין: 'ככתוב בתורה' לגבי חג העצים (נחמיה י' 35[92]), שאינה מוזכרת בחומש[93], אלא רק מגילת המקדש מציינת אותה בסדר החגים לפי לוח השנה 364 יום[94].

ומוכח ממציאת המגילה שבה חידש: ועזרא שחידש את סוכות: 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (נחמיה ח' 17). בדומה טענו חז"ל: 'שכחום חזרו ויסדום' (מגילה ג' א'). על כך ראה בהמשך בפרק בשם מדרש חשוב זה.

בדברי הימים ב' טו' 3 מובא כי התורה לא היתה זמינה לעם: 'וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה'. ואכן ניכר העיוות התורני והמוסרי בימי השופטים, ובפרט בעניין ריבוי נשים. גם לאחר מכן, כאשר כבר היתה התגלות של שמואל, אזכורי תורת משה הם מעטים, והמגמה העולה היא שחלק התורה לא היתה מצויה לפניהם[95]. לאחר מכן, בימי מלכי יהודה וישראל, עיקר התיאור על טיבם של המלכים התרכז בסיכום של האם עשה הישר או הרע בעיניי יי, דהיינו, לא היתה הקפדה על רוב המצוות, ובוודאי שלא על הלכות רבות שטרם חוקקו (או שנחשפו לפחות למלכים הטובים).

בדומה חזיון השביעי 46 בעסדראס הרביעי/חזון עזרא (לא נמצא בין מגילות קומראן) שהתורה נשרפה והוא כתב אותה מחדש[96], כד'-24 ספרי התנ”ך לכל העם, ועוד 70 ספרי סוד לסופרים העוסקים בתורה.

גם מספרו של בן סירא, שנכתב בראשית המאה השנייה לפסה"נ, אין סימני הלכה של עדת קומראן, ואף חיבתו: 'הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו' (בן סירא נא' 29), מכוונת לכהונה הגדולה מאז צדוק בן אחיטוב ועד לבית חוניו ושמעון (השני) הצדיק בימיו, ולא לעדת קומראן שבאותה העת התבדלה מרוב העם, וייסדה את מסורות ישראל הפרטניות.

10. התגלויות החגים: יהודע – פסח, עזרא - סוכות, ושבועות - בעדת קומראן

שני הספרים החיצוניים לעזרא (חזון עזרא ועזרא הרביעי) לא נמצאו במגילות. מאידך, גם אם היו נמצאים, אין בהם חומר הלכתי דומה או עדות על קהילה שייסדה או שמרה על התורה כמו 'בית נאמן בישראל', ולכן אין חשיבות ומשמעות גדולה להימצאותם של ספרים חיצוניים אלו (אינן קרובות או סותרות במיוחד). בספר עזרא עצמו נכרתה אמנה וברית לשמירת המצוות, ואף הותקנו מספר תקנות, זוהי אכן התקרבות ממשית לקהילה תורנית, ובמיוחד שחידשו את חג סוכות: 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (נחמיה ח' 17), היו להם ספרי יוחסין (??), ומצאו ספר תורה??.

רפורמה מעין זו עם חידוש חג מתוארת ממציאת יאשיהו ספר תורה: 'כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים' (מלכים ב' כב'; דבה”י ב' לד'), וייתכן שגילוי זה 'עמוד צדוק' המתואר לעיל הוא דמשק ה' 2-5 (וראה שם 3 הצעות).

החג שעדיין לא חודש הוא שבועות, והנה הוא המודגש ביובלים ו' ועליו המחלוקת הגדולה ביותר בין הפרושים לצדוקים – 'למחרת השבת', שכנראה הד לפולמוסה שרד גם במגילת 513Q4 המזכירה את 'הנף העומר... ביום שבת... תעות עורון... לא מתורת משה".

11. שיא ההתייוונות למול ייסוד עדת קומראן ונטישתם את ירושלים

שלושה מקורות עיקריים מקומראן מתארים את התקופה הסלווקית בא'י: ספר החלומות בחנוך א'/החבשי (פג'-צ'[97]), אפוקריפון ירמיה[98], דניאל ז' ויא'. גם מגילות ברית דמשק והפשרים נכתבו ע”י מורה הצדק בתקופה הטרום חשמונאית עד תחילת ימי המרד[99], קרי לערך בין 220 ל-160 לפסה”נ, אך אין בהם תיאור אקטואלי (היסטורי בדיעבד) רחב[100].

אפוקריפון ירמיהו מתאר את שבעים השנים[101] שבין בין שנת 243 ועד 173 לפסה”נ[102] כשיא ההתייוונות, שבה קבוצת 'אפרים'[103]-דורשי החלקות הם המתייוונים ו'מרשיעי הברית'[104], מייסדיהם או ראשיהם הם שלושת הכוהנים הרשעים (אפוקריפון ירמיה[105]), שאחד האחרונים שבהם הוא כנראה יאסון או מנלאוס[106] ו/או איש הבליעיל, הלצון וכפיר החרון[107]. הם שלטו בירושלים (פשר חבקוק ז' 8-7[108]), וזאת כאשר החשמונאים הראשונים או הפרושים הראשונים לא שלטו בירושלים בתקופה זו (נקודה נוספת המצביעה על חוסר התאמה לזיהוי רוב החוקרים).

הם סירבו[109] לקבל את 'ספר התורה שנית'[110] (4Q177, שהוא כנראה ספר היובלים[111]) וגם את 'התורה אשר שלח א̇ליו' (פשר תהילים ד' 8-9)[112].

רוב העם התקרב וקיבל את עמדות מנהיגי 'אפרים'-דורשי החלקות[113], ולכן, נוכח אי-טהרת העיר והמקדש, בימים אלו עדת קומראן עזבה את המקדש וירושלים, וסירבה להשתתף ולעלות למקדש[114].

דבורה דימנט מציינת בעמ' 35 למאמרה 'תולדותיה של עדת קומראן': 'בגלל הנטייה לקשור את התחלות עדת המגילות למרד המקבים, לחילופי משפחות הכהונה הגדולה ולכרונולוגיה של אתר קומראן, הוזנחה האפשרות לחשב את המספר הנקוב בברית דמשק באופן שונה, לפי חישוב אחר שיש לו בסיס איתן במקרא. הלשון של הכתוב בברית דמשק מעידה שמדובר בתקופת השעבוד לנבוכדנאצר מלך בבל. לפי ירמיהו כה' 11, 1 התחיל שעבוד זה כבר עם עלייתו של נבוכדנאצר לשלטון, ושנה זו שימשה גם לחישוב שבעים שנות השעבוד לבבל שניבא עליו ירמיהו (דברי הימים ב' לו' 21; עזרא א' 1; דניאל א' 1). אנו מוצאים מספר זה שוב בחישוב שבעים השבועות בחזון החיות (חנוך החבשי פט' 66-59) כל אלה מעידים על מסורת קדומה המחשבת את תחילת השעבוד לבבל משנת עלייתו של נבוכדנאצר לשלטון, ולפי חשבוננו משנת 605

היות וידוע לנו מעט על התקופה הטרום חשמונאית, זיהוי אפרים ומנשה אינו מאפשר הצעות זיהוי ברורות. נציין מספר קבוצות אפשריות-מתייוונות מהתקופה: 'בית/אנשי טוביה' (Tobiads)[115] שהשפיעו מסוף כהונת חוניו השני, בני/משמרת בלגה שהתייוונו בין השנים 172-163 לפסה”נ, והאנטיוכים שיאסון קיבל לרשום בירושלים (מק”ב ד' 9).

בהמשך הימים, המתייוונים (ובכללם שלוש הקבוצות לעיל) איבדו את ההנהגה, ובנוסף אף אבדו[116] לחלוטין כפי שיפורט בהמשך.

12. קבוצות הביניים: החסידים החשמונאים[117] וה'רבים' למול בתי אבשלום ופלג:

זולת שלושת הקבוצות המוזכרות בספרי המקבים - החשמונאים החסידים וה'רבים'[118], לא ידועות לנו[119] קבוצות ששמרו בהדיקות על מסורות התורה (בעיקר בענייני טהרה) ולא נטו אחרי המתייוונים. פעילות קבוצות אלו קרובות גם לפעולותיהם של עדת קומראן בתחילת ימי החשמונאים, כגון: ירידה/בריחה למדבר[120], איסור המלחמה בשבת (עד שבוטל[121]), מתנדבים לתורה[122], מבקשי צדק ומשפט עם משפחותיהם[123]. בראש כל פעילויות וקבוצות אלו עומדים הסופרים של עדת קומראן - נוכח כמות המגילות-ספרים (ראה בהמשך הרחבה על 'הספרייה') וממצאים ארכיאולוגים של כתיבה[124] בקומראן, מוצע שהם גם המשכילים בדניאל[125] שמשוכתבים בפשר 4Q174[126], קדושי עליון שבדניאל ז'[127], והחסידים בשלושת אזכורי ספרי המקבים[128] (בהתאמה פחותה גם ל'רבים') ולחסידי התנאים (ראה בהמשך). בהמשך אזהה אותם עם דברי סופרים שמוזכרים בתנאים כמעבירי המסורת בתקופה זו.

נמצא כי בית חשמונאי לא היו כת עוינת/נגדית לעדת קומראן[129], ועוד שיש במגילות אזכור חיובי לבית יהויריב[130] ואין שום גנאי לשום משמר בבית המקדש (אדרבא, יש אזכורים על כוהני בית אהרון ללא ייחודיות לבית/בני צדוק[131]).

במגילות קומראן מתוארות שתי קבוצות[132] ששינו את עמדתם ופעילותם ומכונות כאן בשם כולל כ'קבוצות ביניים'. להלן הצעות קצרות וחלופיות לזיהויים:

'בית פלג': עזבה את ירושלים, כנראה יחד או בימים שעדת קומראן עזבה, ולאחר מכן קבעה שהוא טמא בעיניה[133] (או שבה וטימאה את המקדש), ובסוף הסתפחה ל'מנשה'[134].

אציע ארבע קבוצות חלופיות לזיהוי בית פלג: החסידים[135]; בית חוניו הרביעי שבמצרים[136]; החשמונאים[137]; הרבים.

'בית אבשלום': לא נטלו יוזמה ואמירה מוצהרת כנגד הקבוצה היריבה לעדת קומראן: 'פשרו על בית אבשלום ואנשי עצתם אשר נדמו בתוכחת מורה הצדק ולוא עזרוהו על איש הכזב' (פשר חבקוק ה' 9-11). היות וכך ציפו מהם עדת קומראן, ההנחה שבית אבשלום היו קודם למחלוקת זו כן קרובים לעדת קומראן, ולכן אפשר שהחשמונאים הם שלא עזרו לרצח 60 החסידים ע”י אלקימוס ובאקחידס (מק"א ז' 10-17), אם כי הרצח קשה מהשתיקה, והיה מצופה שהרצח יתואר במגילה, ולא רק מחדל השתיקה. לחלופין, אלו הצדוקים, כיוון שהיו קרובים ביותר הלכתית לעדת קומראן, ועדת קומראן התאכזבה מהם. תיעוד מאוחר שבמגילת תענית אולי משמר מחלוקות מעין אלו בהם הצדוקים מובכים בשתיקות אי-תגובתם[138]/ידיעתם[139] לתוכחות יוחנן בן זכאי.

13. החזרה בתשובה של עמ”י ועליית החשמונאים בעזרת מה”מ

לאחר גזרות[140] אנטיכוס הרביעי בשנת 167 לפסה”נ, קמו בית חשמונאי למרד עד לניצחונם ושליטתם בשלבים. איתם מתעורר עמ”י לשמירת תורה ומצוות, חוזר לעמדתו הלאומית-לאומנית בראשות החשמונאים ולמסורות תורניות: 'וככלות‏] נ֯פצ יד עם הק̇[דש[141]‏ תכלינה‏] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל‏][142]' (4Q248[143] שורות 9-10); 'פרצה טהרה בישראל' (בבלי, שבת יג' ע”ב[144]). זו נקודת המפנה הגדולה של בית שני, שבאה כדור לאחר היווסדות והחזרה בתשובה של עדת קומראן (ב"ד א' 5-6)[145]. לפיכך, מתוך כבוד[146] והערצה, כינו החשמונאים והעם את עדת קומראן 'חסידים'[147], כבקשה לקרבם ולצרפם לחיקם, בדגש על החוסר בנביא בקרבם[148]. שבח זה ימשיך על האיסיים, כפי שיפורט בהמשך.

14. יישומים חלקיים מנבואות ומגילות:

כפי שמובא בפרק על אחרית הימים, הגאולה מתעכבת ואין לדעת מתי תבוא. עם זאת, ההיסטוריה רצופה במאורעות הקרובים לתיאורי נבואות, אך רק החשמונאים היוו ניצחון מזהיר לעצמאות מדינית ודתית, ובכך הם המימוש הקרוב ביותר לדברי נבואה. ניצחונם ומדינת החשמונאים הפיחו רוחות מרד נוספים בהמשך, אך כולם כשלו[149].

מגילות הפשרים מפרשים נבואות ביישום חלקי (ודרשני, כפתרון-פשר חלום) על מאורעות שקרו בעיקר בימי חורבן בית ראשון, כשממחזרים אותם בהיקרות חוזרת ואקטואלית בתקופתם (או לנבואה בדורות אחריהם)[150]. מנגד, נבואות אחרית הימים, ובראשם חנוך זכריה דניאל ומה”מ, מנבאים עד מלחמות החשמונאים (זולת הגאולה האפוקליפטית), ואילו הפשרים בני התקופה אין עולים באותו קנה של נצחונות ניסיים ויישום מנבואות קודמות.

חזון החיות שבספר חנוך א', כרך החלומות, צ' 16-9[151] מתאר את ה'איל בעל הקרן הגדולה', שדומה לניצחונות (המדהימים) של יהודה המקבי בהכרעת הצבא החזק בעולם (ולכן רוב החוקרים מזהים אותו ומתארכים ספר זה לאחר מכן[152]), וגם לרוח הדתית של חבר מעדת קומראן (ומכאן חלק מהחוקרים מזהים אותו עם מורה הצדק[153]). מכאן זיהויו המחקרי המקובל. אך העובדה שיהודה המקבי נהרג[154] בשנת 161 לפסה”נ בקרב השמיני[155] - אלעשה, מלמדת שאין בו יישום המלא של ה'איל בעל הקרן הגדולה', אלא שהיישום המלא ממתין לאחרית הימים (ועד אז אפשר שיהיו עוד יישומים חלקים, אולי כבר-כוכבא[156]). היישום החלקי הוביל תוך כשני דורות (490 שנה מהחורבן) לגאולת השיא של בית שני – החל מהנהגתו של יוחנן הורקנוס ושיא במלכותו של יונתן אלכסנדר ינאי (במפורט בהמשך בפרק נפרד). כך גם בחנוך מ' 5-1[157] ודניאל ז' 13[158] (ועזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי) מוזכרים משיחי אחרית הימים, כך שוודאי אלו אינם תואמים ליהודה המקבי (או כל גיבור מבית שני).

דניאל ומה”מ מתארים מלחמות קשות הכוללות הפסדים, אך בסופם עמ”י ינצח בזכות קדושה כלים ושיטות מלחמה שמפורטות בסרך המלחמה - שגם החשמונאים השתמשו בהם[159],

the Warof the Sons ofLight and the Sons of darkness and Maccabean Warfare " . IEJ , 3 m

כגון: ?? . החשמונאים ביקשו כהן צדק (מק"א יד' 41[160]) ונביא, ואף תרו ואספו ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14[161]), נקודה שמחזקת את הנחתי שהיו בידם חלק מספריית עדת קומראן, וזאת במיוחד כאשר זוהי הספרייה היחידה הידועה לנו, שגם מתאימה באופייה התורני לספריית בית המקדש (שהוברחה מירושלים לקומראן)[162] ו/או המאפיינת את הכהונה הגדולה. אשר על כן, מלחמות החשמונאים הם יישום חלקי (נכון ומוצלח) לנבואות ניצחון המלחמה שבחנוך דניאל ומה”מ, ומאידך הפשרים שגם מיישמים נבואות לתקופה קדומה במקצת, אין בהן ולו רמז על גאולה קרובה בימיהם. למעשה, נראה שבית שני הינו יישום חלקי של הגאולה ושל בית המקדש השלישי (וראה בהמשך על נבואות הבית השלישי תוך ידיעה שבית שני אינו חזון הנביאים).

15. החלל התורני בתחילת ימי החשמונאים והפרושים הראשונים

נותר חלל תורני וכוהני בעמ”י מבית צדוק שכיהנו במשך כ-800 שנה[163] והלכות כוהנים מסורתיות (טרם אומצו רוב ההלכות הטהרה המפורטות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק[164] - חלקן יוצגו בהמשך). טענתי שלפני תקופת ההתייוונות הלכת בית צדוק היתה קרובה לצדוקים[165], מהסיבה הפשוטה שהכוהנים היו קרובים לפשט התורה, אך צדוקים כקבוצה/כת לא היו, וגם לא היו כתות בכלל, זולת כוהנים וחסידים שהיו מקפידים יתרה על טהרה והלכות שונות.

מאידך התחילו להתפשט בעמ”י מסורות מעורבבות מתרבות ומתייוונות בראשות 'אפרים'- דורשי החלקות, למשל: 'אינם מתנשאים בחוצפה לסתור את ההלכות שהונהגו' (קדמה"י יח' 12??). (?? כאן פירוש ודוגמת זכאי), שמחד היו אנטי-תורניות[166], ומאידך היו (רק) מקלות בפשט התורה[167] - מאפיין מובהק של הפרושים (?? כאן דוגמאות שמקלים). פער זה בגישתם לקיום מצוות התורה מקשה עלינו לזיהויים המוחלט ביניהם (הקושי הנוסף הינו לפי התיארוך).

רוב החוקרים סבורים ששמעון ו/או יונתן הוופסי הם הכוהנים המקוללים במגילות הכיתתיות של מורה הצדק וטסטימוניה (175Q4) – Q4Testimonia, אך כאמור כבר זיהיתי את הקבוצות המקוללות לעיל במתייוונים, והצעתי זיהויים לכוהנים רשעים – שכולם קדמו לימים אלו של החשמונאים. גם 'פשרו על הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) מתאים למתיוונים ולא אף אחד מהחשמונאים זולת חלקית ליונתן הוופסי[168]. ביטול ההצעה של 'איש הבליעיל' בטסטימוניה יותר קשה: בן סירא י' 28-27 מדגיש את הידוע מהתנ”ך: 'עת רעה תשכח תענוג וסוף אדם יגיד עליו; בטרם תחקור אדם אל תאשרהו כי באחריתו יאושר אדם; לפני מות אל תאשר גבר כי באחריתו ינכר איש', ומותו של שמעון התרסי יחד עם שני בניו ביריחו - ה'עיר חדשה' שבמגילה, מחליש את המקריות ביניהם[169]. הלל חזר וייסד הלכה שנשכחה: 'שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה' (סוכה כ') חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה'. 'רוח הקדש עליהם, אם אין נביאין הן בני נביאין הן' (תוספתא פסחים ד' יג'-יד' ומקבילות). על שכחת התורה ושחזורה קרוב למסורת עדת קומראן ראה בהרחבה בהמשך.

כך אמרו חז"ל (סנהדרין קיג, א): "לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו". כנראה מסורת חסידית, מנוגדת להלל ובני בתירא.

אישה המדברת יידיש, שסיפרה על בדידותה במקום הזר שאליו הגיעה כמה שבועות לפני פגישתן. בעלה הוא כנראה משה אברהם, שהתיישב ביריחו עם אחיו שסייע לו, הקים בית ועיבד חלקת אדמה — "הוא אחינו האחד אשר נשאר לפליטה מכל הישוב החדש אשר התכונן שמה לפני שנים אחדות".

לרשום שאעביר זאת לפרק נפרד בהמשך?

ההתיישבות היהודית המאה ה-19 גם נכחדה באופ דומה, כך מסרה אישה המדברת יידיש, שסיפרה על בדידותה במקום הזר שאליו הגיעה כמה שבועות לפני פגישתן. בעלה הוא כנראה משה אברהם, שהתיישב ביריחו עם אחיו שסייע לו, הקים בית ועיבד חלקת אדמה — "הוא אחינו האחד אשר נשאר לפליטה מכל הישוב החדש אשר התכונן שמה לפני שנים אחדות". אידיש עם פרושים, כמו הלל? מקלים? הלו הם היום כמחמירי כשרות הפוך להקלות יוסי בן יועזר, אך אין בעיה שבמחלוקות אחרות אפשר להחילן באופן יותר נרחב – השאלה אם נומילאליסטי וריאליסטי לדבריו של יהודה בן איסי.

שושן באיראן מזכיר שושנת יריחו, וכן מבורת על גאולת עבודת לשריד אחר נוסף.

העיר יריחו, הקרויה על שם פולחן אל הירח, מצוינת ברמזי הנבואה במגילת טסטימוניה???, מתאימה להלל הזקן בסיפורי הפרושים (סוטה מח' ב'; סנהדרין יא' א;' סופרים טז' ט'), לצד העובדה שמאז מיוחסת לו גם תחילת הנשיאות (לפי הפרושים וביטול-גנאי במגילה). גם אופיה של מגילת טסטימוניה מאפשר תיארוך שונה כמאוחר משאר המגילות, היות והמגילה אינה משתבצת בהתאמות לשתי סוגות המגילות הכיתתיות שהצעתי, שהרי אין מפיו של מורה הצדק או נבואה – ולכן אינה בין 'מגילות מורה הצדק', ומאידך אין בה ציון שמות כ'מגילות התיעודיות'. יוער כי המגילה מקללת גם את בניו, אך אין לנו ידיעות עליהם, זולת בנו שמעון שמסר הלכה אחת, וניתן לשער שנפטר צעיר נוכח ארבעת הנשיאים טרם החורבן (שבת טו' ע"א(. העובדה שלראשונה בנו ממשיך אותו, בניגוד לעיקרון הפרושים שעולים לגדולה לפי חוכמתם ולא לפי אבותם, קשורה לניסיונו לחידוש נשיאות. תקנתו הקיצונית לביטול הפרוזבול נוסתה להתבטל גם ע”י אמורא שמואל מהפרושים ??? אחריו (גיטין לו' ב').

במגילה ‎4Q339 (4QList of False Prophets ar) ישנה הצעה להשלמה של בנו, יוחנן (הורקנוס) בן שמעון, בין נביאי השקר, ואם בנו נביא שקר, אזי ההנחה ש'חומץ בן חומץ'. אך השלמת המהדיר מעט יותר מקובלת[170], ובהמשך טענתי שיוחנן הורקנוס קרוב ומשובח בעיני עדת קומראן.

החלשה חיצונית לזיהויים כמקוללים באה מהזיהוי המקובל כאמור של יהודה המקבי כגיבור מבורך, לצד התשובה הלאומית של העם המתוארת במגילה. בנוסף, גינויים כאלו נגד ראשוני גיבורי ישראל יהיו תמוהים, כאשר שנים ספורות בלבד לפני כן שלטו כוהנים מתייוונים, ולא מצופה וסביר שנגדם עדת קומראן לא תגנה ותקלל. גם סוג וסגנון טסטימוניה מתאים למגילות התיעודיות ולא לנבואיות של מורה הצדק, אם כי הדמות איש הבליעיל עיקרית בשניהם.

מה היתה הלכתם? המחקר מיושב שחשמונאים (הראשונים) אלו נהגו כפרושים יחד עם רוב העם, למרות שום ראייה ישירה מספריהם, או מכל מקור אחר. אמנם יוספוס מציין זאת (קדמה"י יג' 408), אך קשה להסתמך על דיוקיו. והנה, שלוש הלכות ממ”ת[171] תואמות להלכות הצדוקים לפי ספרות הפרושים, ומכאן מתבקשת המסקנה שהנמען בממ”ת הוא פרושי. שלוש הלכות בממ"ת גם התקבלו אצל חלק מהפרושים[172]. היות ואין מחלוקת שממ”ת לא נכתבה לאחר ימי יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי, נמצא שישנן הלכות פרושיות עוד לפניהם. עם זאת, מדובר על שלוש הלכות מתוך כעשרים ושתיים (זולת לוח השנה שהינה מחלוקת עיקרית). כמו-כן, הפרושים הראשונים ניסו להשלים חלל הלכתי מהתקופה שבית צדוק כיהנו, אך נוכח הימים הרבים שעברו מאז, וכשאר בדור האחרון שלטו אפרים המתייוונים ששאריות הלכותיהם המקלות היו ידועות – חלקן אומצו אצל הפרושים הראשונים.

אי-בהירות זו והסימנים להלכת הפרושים של שמעון ויונתן, הביאו את החוקרים לדעה שהתקבעה - כי שניהם פרושים ורובצת שנאה בינם לבין עדת קומראן. הצעתי שהשנאה העיקרית היא כאמור מאפיינת תקופה קודמת נגד קבוצות המתייוונים, ואילו קשה לעמוד על צדקותם או רשעותם של שני גיבורים אלו מעיני עדת קומראן, באשר ההתאמות חלשות מחד, ומהותם התורנית הפוכה מהמתייוונים מאידך.

גם הקשר לבית צדוק בניסיון ההתקרבות שבאיגרת פתיחת מק”ב הקוראת ליהודי וכוהני בית חוניו להתחבר להנהגתו של שמעון התרסי נראית חיובי, במיוחד כאשר הדבר צלח לאחר שתי דורות שצאצאי חוניו הרביעי באו לעזרת ינאי (יפורט בהמשך). גם הערצתו בתיאורי שכתוב הגאולה המקראית בסוף מק"א[173], מצביעות על ניסיונו למצוא חן בעיניי העם והכוהנים שטרם התחברו.

כאמור לעיל, רוב המתייוונים אבדו, והמעטים ששרדו נטמעו בעמ”י[174] – הם כנראה[175] הפרושים-הראשונים. היו אלו יחידים או זוגות בלבד, שלא העבירו מסורת מסודרת מקיפה ורחבה[176], שזהו (חוסר) המאפיין הבולט שלהם (שהפוך בתכלית לעדת קומראן), אלא מעט דרשות מוסר, וגם זאת, בחלק בלתי-מבוטל, הועתק מבן סירא (כולל אזכורו ע" הפרושים הראשונים כחלק מכתבי הקודש[177]. אם אכן שמם כמהותם – פרושים כדי לשמור על טהרה מעם-הארץ, הרי שמדור התנאים של אושא התכרסמה מגמה זו[178], עד שאבדה כמעט לחלוטין, ובימינו אין מקפידות על רוב ענייני הטהרה (זולת נידה, אך גם ברמה פחותה).

חלק מהתקנות ההלכתיות שכן נמסרו, היו מקלות או סותרות את התורה/המגילות, כגון הלכותיו של יוסי בן יועזר[179] ('שריה'). עם זאת, דווקא בעיקרון גדול וחשוב, דעתם של הפרושים היתה כעדת קומראן, ובניגוד לצדוקים (קדמה"י יג' 294; כ' 199): ביטול עונש המוות מהתורה בנדר (מורחב בפרק נפרד). עם זאת, נראה שאפילו הפרושים מודים על עצמם, שלא היתה להם בפועל תקופת שליטה משפטית או דתית מימי שמעון בן שטח שמאז לא דנו דיני ממונות (ירושלמי סנהדרין א'), כאשר לפני כן הסנהדרין שכיהנה היתה צדוקית (הגמרא/סכוליון על מ' תענית י'), ובמתח בינו לבין חוני החסיד[180]. נוסף על כך שגם ההלכה של בית הלל ושמאי מאופינית ללא נגיעות בחוק ומשפט[181].

הפרושים לא מוזכרים בספרי המקבים (בניגוד לחסידים וקהל הסופרים) - ואפילו הם עצמם (הפרושים) לא מתארים את קרבות החשמונאים הראשונים כשמי מהם לצידם או בצד כלשהוא[182], ומכאן שטרם התגבשו לכת בתקופה הטרום חשמונאית עד ימיה הראשונים[183]. בנוסף, השלטון והממשלה הראשון שהיה לפרושים היה מימי שלומציון המלכה, עובדה שאינה תואמת את פשר נחום ב' 4-3: 'פשרו על ממשלת דורשי החלקות'[184].

יש לציין שספרי המקבים אינם חלק מספריית קומראן, וגם לא של חז"ל, אם כי יוספוס השתמש בחלקם[185]. לכאורה הדבר מצביע על ריחוק בין עדת קומראן לחשמונאים, אך אם הקו שמציע בין עדת קומראן לחשמונאים נכון, הרי שאי-המיצאותם של ספרי החשמונאים טבעית, שכן עדת קומראן הכילה רק את כתביה (ולמעט מגילה כלכלית אחת, הכל כתבי קודש), והחשמונאים היו (מבחינתה) קבוצת משנה שניסו להתקרב אליה דתית, על אף שהיו בשלטון.

היות והפרושים שמרו את המצוות בראש חשיבותם ובאורח חייהם[186], לכן התיאורים החריפים במגילות הכיתתיות של אי-קיום המצוות (כגון: עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים[187], זולת שיבוש לוח השנה), אינם מתאימים להם (אלא רק למתייוונים שנטשו אורח חיים דתי, זולת כאמור: 'כיא בחרו בקלות' [פשר לתהילים לז', א' 26]).

לסיכום, הפרושים והצדוקים הם כתות תורניות, ואף אם היתה לעדת קומראן השגות על אופן שמירתם את התורה, הרי שיהיה תמוה ומעוות לייחס אליהם בהטפות קשות, כאשר דור לפניהם היו מתיונים שהפרו את התורה הצורה גסה הרבה יותר, ואילו המגילות יתעלמו לחלוטין מעלייה ברמתם הפרושים והצדוקים ביחס למתייוונים.

המשך הפרושים הראשונים יהיה בשינוי הרכבם ויצירתם מימי בית הלל ושמאי, על כך יורחב בהמשך בפרק 'סוף בית חשמונאי ותחילת הכתיבה התורנית'.

אם הפרושים והצדוקים הם אפרים ומנשה, הרי שתיאור החיבור בפשר תהילים ב' 18-19[188] אינו סביר[189] (ואם היה – תיעוד כזה מצופה היה לשרוד), אך לחוקרים אין הסבר לכך. להלן טענות גם לאי-זיהוי קבוצת 'מנשה' עם הצדוקים:

ג. אימוץ החשמונאים והצדוקים את הלכותיה של עדת קומראן

16. אימוץ הלכות עדת קומראן ע”י יוחנן הורקנוס והיווסדות הצדוקים

לעת חולפות ארבעים שנה[190] ממותו של מורה הצדק[191] - לא נותר זכר למתייוונים[192], ודניאל ט' 24 מתאר את המעבר משלב שבו תם עידן הנבואה ומתחיל עידן המלכות: 'שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל-עַמְּךָ וְעַל-עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן, וּלְהָבִיא, צֶדֶק עֹלָמִים[193]; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא[194], וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים[195]'. עידן זה מתאים לדור השלישי עד הרביעי של בית חשמונאי: החשמונאים הראשונים המשיכו את העקרונות של עדת קומראן - חזרה לשמירת קפדנית של המצוות והתרחקות מהמתייוונים. מדורו של יוחנן הורקנוס התחילה עדת קומראן סוג חדש של כתיבה – בלשון רבים (במקום מפיו של מורה הצדק או מלשון יחיד) וללא פרשנות נבואית: 'המגילות התיעודיות'.

כך היא אגרת מקצת מעשה התורה (להלן: ממ”ת) שמוצע בזאת שהנמען לה הוא יוחנן הורקנוס, בעיקר כיוון שקשה לראות את הביקורת והגנאי על הכוהנים ב'מגילות מורה הצדק' כנמען ממ”ת[196]. אמנם, ישנה אפשרות שהנמען הראשון היה 'הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) – וסירב לקבל את ההלכות שבה (ואולי אף היווה טריגר להתקפתו), ואילו יוחנן הינו הנמען השני של ממ”ת. אפשרות זו עולה משני עותקי ממ”ת שכוללים את התחלת המגילה[197], אך רק אחת מהן כוללת את תיאור הלוח – אך לא היא שנשלחה ליוחנן, כי הלוח הירחי היה טבוע במסורת בית חשמונאי, ועדת קומראן ויתרה על עקרון הלכתי זה מולם[198]. מאז קבלתו את המגילה, הוא ייסד (או אימץ) את כת הצדוקים. תיאור זה הולם גם את דברי יוספוס (קדמה"י יג' 294) וחז”ל (משנה מעשר שני ה' טו'; ברכות כט' א'. מדרש מקביל ליוספוס על ינאי בקדושין סו').

הצעתי שיוחנן הורקנוס קיבל מעדת קומראן עוד 3 הלכות ממגילת המקדש:

התקנת הטבעות לשחיטת הקורבנות )מגילת המקדש לד' 6[199] - מעשר שני פרק ה' טו'[200] וסוטה מח'[201]).
שמירת חג השבועות ביום ראשון (קדמה"י יג' 152; 252-251[202]( כצדוקים (למשל: מנחות י' ג') שהוא שיא המחלוקת כפולמוס שבמגילת 4Q513 שמקורה בלוח המפורט במגילת המקדש וביובלים ו'.
'חבר היהודים' (ה'חבורה' הממלכתית) - כרשום במטבעותיהם. מוצע שאלו 36 שרי המועצה/ממשלה (גרוסיה/סנהדרין) לפי מגילת המקדש נו' 11-15[203], שמטרתם ותפקידם קרובים לספרות תלמית ממצרים מהמאה השלישית לפסה”נ[204], ומהות תפקידם מהווה עד היום את שיא הדמוקרטיה של איזוני הפרדת הרשויות ??. הם כנראה המקור ל'חבורה' אצל התנאים, רק שהיו מונוגמים???. מנגד חבר יכל להיות כנכריי שאינם יהודים, כמו נוצרים היום? קרוב לפלטי של דוד?

הפרושים לא קיבלו את שינוי ההלכה ע”י יוחנן והצדוקים (קדה'י יג' 408, 297-296), וראו בהלכותיהם קדומות, כיוון שנהגו בדור/ות מאז עזיבת בית צדוק את המקדש בתקופה הטרום-חשמונאית. כך שרדו שלוש הלכות טהרה (פרק נפרד??, ראה פורסטנברג) של הצדוקים המתוארים בחז”ל (שרפת פרה אדומה ב'מעורבי שמש', טומאת עצמות בהמה וטומאת הניצוק).

אמנם הצדוקים 'גדולים'[205] לצידו של יוחנן, אך תיאור זה אינו עולה עם אחיזתם במלכות[206]. גם אם נקבל את תיאורו של יוספוס (קדה'י יג' 298) לגבי הצדוקים (הראשונים, שמובחנים בספר זה מהצדוקים האחרונים - ראה אבחנה בהמשך) שמחשיבים רק את ההלכות הכתובות, ולא מסורת אבות שלא נכתבו בתורת משה, הרי דבר זה אינו מדויק עד נכון – כיוון שרוב המחלוקות נסובות על פירוש ולא על תוספת, ובמגילות קומראן ישנן מגילות המיוחסות גם למשה, ביניהם היסודיות ביותר: המקדש ויובלים, לצד דברי נביאים ונוסחי מקרא.

גדולתו של יוחנן ניכרת גם מכתבי יוספוס וחז”ל שמעריצים אותו[207] (אם כי גם גינו וקינאו בו[208]). בנוסף, מותו הטבעי מלמד שהיה מבורך וצדיק, גם בעיני הכותבים אחריו.

איחוד זה של החשמונאים עם הצדוקים[209], סביר שכולל את עדת קומראן והבייתוסים, בפרט שהבייתוסים קרובים בשמם לאיסיים[210]. הרי אם קבוצה אחת מאלו החמירה, וקבוצה אחרת הקלה, אזי איזה הלכה נותרה לקבוצה השלישית (או מדוע שלא תצטרף לקבוצה זהה איתה) – ואם אין לקבוצה השלישית הלכה משלה, אזי איזה מן מאפיינים יש לקבוצה זו[211]? אשר על כן, אטען שהסבירות לאיחוד בין קבוצות היא כזו: הצדוקים מאז הם החשמונאים, והם קרובים ומאוחדים עם הבייתוסים שהם עדת קומראן, שבעבר כונו החסידים. ה'רבים' הצטרפו לעדת קומראן או לצדוקים.

דעת הארכיאולוגים העדכנית על ייסוד היישוב בקומראן הינה לרבע האחרון של המאה השנייה לפסה”נ[212]. אין מחלוקת שחלק נכבד מהמגילות חוברו טרם תקופה זו. הנה אם כן, יוצא שעדת קומראן התקרבה לירושלים (כנראה מדמשק/מדבר) בימיו כהונתו אלו של יוחנן (134-103 לפסה”נ).

17. מועד ושיא גאולת בית שני באיחוד עם יונתן אלכסנדר ינאי

'מיום האסף‏ מורה היחיד עד עמוד משיח מאהר̇ן ומישראל' (ברית דמשק יט' 35-כ' 1[213]): בימי אלכסנדר ינאי הגיע האיחוד/קרבה המשולשת/מרובעת של החשמונאים עם עדת קומראן והצדוקים (והבייתוסים) לשיאה בכתיבת מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך'[214], היא השבח המכובד ביותר וההצבעה הישירה של עדת קומראן כבני בריתו (כחסידים ככוהנים) ואולי אף מונו כשרים בממשלתו (כאמור מוצע שהם 'חבר היהודים'). ייתכן וגם מוזכר במגילה ‎4Q523 (4QJonathan), אך אין בה די כדי להכריע[215]. ברכה זו הינה המשך ברכות למנהיג בממ”ת, פרק ג' - גמול המצוות, שורות 32-18, וכן של הברכות למלך במגילת המקדש נט' 21-13.

ינאי היווה מלך צנוע[216] ותורני במישורים רבים[217], אויב המובהק של התרבות היוונית[218], שהצלחותיו המדיניות בכיבושים רחבים (פי 4 מהמדינה שקיבל) ללא כריתת ברית עם הרומאים[219] ותמיכה רחבה של העם, זולת הפרושים[220] (דבר שמצביע על דוחקם בשולי ההנהגה ובעם) שיוספוס (הפרושי) אימץ גנותם המעוותים (או לכל הפחות בלתי-מוצדקים)[221], בפרט בסיפורים מול יריבו שמעון בן שטח - זועקת צדקת ינאי בין השורות[222], ובגידתם עם האויב (דימיטריוס השלישי) שראויה לגינוי וכינוי כיתתיים והתבודדות (הגם שנהגו בדומה בחברות סגורה[223]) יתר על חוסר ממלכתיותם זו.

במגילת ‎4Q471a (4QPolemical Text) מתואר כישלון מלחמה[224], אך אין בה מספיק מידע כדי לשייכה לקבוצה או לתקופה כלשהיא[225]. המגילה סותרת את המגילות שניבאו על אחרית הימים, בפרט את מה”מ ופשר ישעיה. מוצע לשייכה לפרושים שעלו בסוף ימיו של ינאי או בתקופת שלומציון (ראה: הסכוליון על מ' תענית י'), או לקרבות נגד רומא עד שליטתו של הורדוס (44 לפסה”נ).

התמיכה בינאי הגיעה גם מבית חוניו - בניו של חוניו הרביעי, חנניה וחלקיה, שהיו גנרלים בצבא מצרים של קליאופטרה (קדמה"י יג' 353-355) והצטרפו למלחמתו נגד תלמי לתירוס (קדמה"י יג' 411). תמיכה זו הינה המשך של הקשר התורני בין יהדות מצרים לעדת קומראן שעומד על 3 נקודות (ראו בהמשך בפרק על תורתם והשפעתם).

כמלך ראשון (לפי סטרבון[226], או השני[227] כאשר הראשון היה פחות מוצלח) בבית שני, הוא מקביל לגדולתו של דוד המלך (אחרי שאול) - שהיא הגאולה לפי מועד 490 שנה[228] לפי דניאל ט' 24, פשר מלכיצדק[229] ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2[230] (גם קדמה"י יג' 301 מציין 480 שנה עד ליהודה אריסטובלוס). אך גאולה זו הינה רק גאולת בית שני המתוארת בדניאל ט' 24, ואינה גאולת אחרית סוף כל הימים, כמפורט בפרק נפרד בהמשך.

קבוצת ההמשך שלהם (עדת קומראן והצדוקים יחד או לחוד) – האיסיים, נשארה מושא להערצה בעיניי העם[231] עד לסופר המרכזי – יוספוס שמשבחם ב-43 אזכורים (לעומת 4 נוספים לכל שאר הכתות) ומתארם כנביאים[232].

לאיחוד מוצע זה נותרו שתי שאלות מרכזיות: מדוע עדת קומראן נשארה להתגורר וספרייתה ביישוב בקומראן? אפשר לתרץ זאת האיחוד לא היה מלא (בעיקר בגלל אי-אימוץ לוח השנה 364), אלא תמיכה ואהדה, והמסורות הועברו לינאי והצדוקים בקשרים טובים. כמו”כ, לא מן הנמנע שהמגילות היו בירושלים והועברו לקומראן רק מאוחר יותר. הקושיה השנייה היא מדוע אין במגילות קומראן את ספרי המקבים? אם החשמונאים אימצו את עדת קומראן, מדוע עדת קומראן לא אימצה את החשמונאים או ספריהם? ייתכן והתשובה לכך היא שכתיבת הקודש (ובכלל מלחמות ישראל) הותרה לדעת עדת קומראן רק להם כסופרי התורה, ואכן ספרי המקבים היו הראשונים להיתר הכתיבה של כתות – כפי שיורחב בהמשך..

18. מימוש סרך העדה לאחרית הימים – הסנהדרין

מורה הצדק אינו מופיע בסרך היחד, שהיא מעין פירוט מברית דמשק (שנכתבה ע"י מורה הצדק) לקהילה יותר מצומצמת. אחריה מגילת סרך העדה מתארת את הרכב והתנהלות כל העם באחרית הימים. כפי שמוכח בפרק '5. תפיסות שגויות על תורתם והשפעתם: ... אחרית הימים ', מדובר על תקופה בדורם של עדת קומראן, או בסמוך לכך כנבואה לקרוב, לדור הבא. והנה, גם חז"ל מתעדים סיפורים דומים:

כהונת בני צדוק לצד המלך:
סעודה עם המלך: ייתכן זו הסעודה המוזכרת כמחלוקת עם הצדוקים, שקמו בזאת לפי סרך העדה.
מעמד 'הקהל':
שפיטת בית הדין הגדול מעדת קומראן: חז"ל מודים שהסנהדרין היתה צדוקית.

סרך העדה ב' 17-13.

בסוף התקופה החשמונאית עדת קומראן ממשיכה בסגנון כתיבה בלשון רבים, דהיינו מורה הצדק כבר אינו המחבר (שכאמור נפטר טרם/בתחילת בית חשמונאי), ואינה פרשנות נבואית. בימים אלו עדת קומראן כותבת שש 'מגילות תיעודיות' (הקבוצה החמישית והאחרונה של המגילות), ובהן, לראשונה, בניגוד לכינויים הנסתרים של מורה הצדק, הם מציינים שמות דמויות פוליטיות[233]. זאת כנראה יתרה מזו, שמות אלו מעידים על ידיעותיהם ואף מעורבותם של עדת קומראן בפוליטיקה הלאומית (אם כי אין בקטעים אלו מידע מספק כדי להסיק בוודאות אם עמדתם חיובית כמו 'ברכה לשלום יונתן המלך').

19. העקרונות של הפרושים-הראשונים שקרובים לעדת קומראן יותר מהצדוקים

הקלה בעונש מוות: ראה בהמשך.
מסורות נוספות לתורה: ההבדל בעיקר באופי השימור: עדת קומראן מכנה אותה במונחים המובאים בפרק ??, ואילו יוספוס קורא לה 'מסורת אבות' וחז"ל: תושב"ע. ישנם הבדלים ומחלוקות על מסורות, אך רב המשותף על המנוגד.
בן סירא כספר קדוש[234]: אין לנו ראייה מהי דעת הצדוקים על הספר, ומחד אם הצדוקים אכן הביאו רק ראייות מהתורה, הרי שדווקא הפרושים הראשונים השתמשו בבן סירא כספר קאנוני של כתבי הקודש (ירושלמי ברכות ז' ב', ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצ"ב, קהלת רבה ז' יא'. בפועל המשיכו להשתמש בדבריו ורק החסירו שהוא המקור לציטוט, ראה סיגל, בן סירא, עמ' 38). מאידך, הספר נפסל לאחר מכן כספר חיצוני (משנה סנהדרין י'א א'), כנראה כי היה קרוב/בשימוש הצדוקים (יש לציין כי בן סירא הוא הספר היחיד שנמצא גם במצדה וגם בגניזת קהיר, זולת מקורו/קדמותו במגילות קומראן). למרות פסילתו ע'י התנאים, נראה שדווקא הפרושים-הראשונים עשו בו שימוש כבמקרא (נוכח פסילתו המאוחרת, הבבלי שינה את מקור הפסוק מבן סירא יא' 1 למשלי ד' 8).
כוהן בנפרד ממלך בסרך העדה, הרי עדיף לצדוקים הפרדת רשויות ולא לפרושים, שהרי הכהונה לצדוקים.
לא היתה סנהדרין לפני כן, אולי מועצה שייסד שמעון התרסי, אך בן סירא אינו מזכיר כזו או דומה לה.

ד. איסיים, נוצרים, פלשים – וחידת לוח השנה

20. איסיים

21. העתקת הנצרות:

הנצרות העֵתיקה (בעיקר בברית החדשה) מעדת קומראן רעיונות[235] (במיוחד מהות הברית החדשה[236] ולידת ישו כנח[237]), בעלי תפקידים[238] (במיוחד יוחנן שהטביל עם תשובה[239]), מטבעות לשון[240] והלכות[241], ובפרט תיאור הולדתו[242]. אך כוללת גם סתירות מהותיות[243], כשהעיקרית היא בין הקפדת עדת קומראן על שמירת המצוות למול הקלה ועד ביטולן ע"י תלמידי ישו[244].

הנצרות שמרה על חלק מספרי קודש של עדת קומראן בקאנון הברית הישנה, ומכאן הסבירות שגם הספרים החיצוניים שאינם במגילת קומראן, אך כן כלולים בברית הישנה – מקורם אחד הוא, ואינם בין המגילות מסיבה טכנית/אקראית של שרידות. יש להדגיש שהכנסיות שמרו רק על ספרים )חיצוניים( שהיו מיועדים לכל העם, ולא על ספרי סוד וכיתתיים. ישנם ספרים שאינם זהים למגילת, אך שקרובות אליהם, כמו הקרבה של חזון יוחנן למגילת ירושלים החדשה.

22. הפלשים (ביתא ישראל ויהודי יֵב:

הפלשים, ביתא ישראל מאתיופיה (כנראה בני שבט דן), אוחזים ב-70 ספרי קודש מעבר לתנ”ך המכונים מצהף קדוס, ביניהם שני ספרים שקודמים לעדת קומראן: ספר היובלים שממנו הלכות השבת שלהם (תזז סנבת), וספר חנוך, ומאידך גם ספרים מאוחרים[245]. לפלשים לא הגיע מהספרות המאוחרת-הכיתתית של עדת קומראן (קבוצות 4-5), וזאת מאחת האפשרויות (אין לנו ידיעות בעניין): שקיבלו ספרים אלו טרם היווסדות עדת קומראן, או שקיבלו הספרים לאחר מכן דרך הכנסיות הנוצריות, בראשן הכנסייה החבשית ששמרה על רוב הספרים החיצוניים והקרובה ביותר למסורת היהודית. אין עדיין מחקר משווה שיקבע אם התנ"ך בגעז - ה'אורית' הינה תרגום מנוסח תרגום השבעים, או מנוסח המצע העברי לתרגום השבעים מקומראן. אתיופיה גוסבלת גאוגרפית למצרים, ובפרט קרובה לעיר היהודית יב, שביניהם קרבה הלכתית ורעיונית: אפשר שהיתר הקרבת הקורבנות שהיו נהוגים בבתי הכנסת (מֶסְגיד/צְלותָ בֵּת/מֶקְדָס בֵּת/מסכיתא) של יהודי אתיופיה (ביתא-ישראל) נבע מבית מקדש יֵב ו/או חוניו.

יהודי יב חשובים לעניין של הוכחת חוסר ההלכה בתקופת הפרסית טרם היסוד עדת קומראן, ובפרט שלוח השנה שנהגו ירחי, כפי שעולה מאגרת פסח ?? (ראה בהרחבה בפרק חידת לוח השנה). לעומת יהודי יב, יהודי מצרים מהמאה השנייה לספירה אחזו בספרות רחבה וראה בהמשך על הקרבה לעדת קומראן יוניו וינאי. לוטה בערפל אם ישנו המשך גנטי בקפיצה של כאלף שנה לקראים שבגניזת קהיר שפוסטאט, בה נמצאו 3 מגילות קומראן (צוואת לוי הארמית, ברית דמשק), ואחת משותפת גם לשלוש מגילות קומראן (יובלים, שירות עולת השבת) שנמצאו במצדה ב-73: בן סירא.

23. חידת שמירת לוח השנה בזרמים קרובים לעדת קומראן

למרות הקרבה של הקבוצות לעיל לעדת קומראן, ובמיוחד למרות שרובם שמרו על ספר היובלים שמדגיש את לוח השנה בן 364 יום ואיסור ספירת החודשים לפי הירח, נותרת כחידה מדוע אף אחת מהקבוצות לא שמרה לוח זה, וחלקם אף ברור ששמרו לוחות אחרים.

עדת קומראן טוענת שלוח השנה שקוים ע”י עמ”י מימי השופטים לאורך תקופת בתי המקדש[246] עד אליהם (זולתם): 'כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר, למען יספרו בשנה רק שלוש מאות יום ושישים יום וארבעה ימים' (יובלים ו' 39) – הוא ירחי. טענה היסטורית זו תואמת לשמות החודשים הירחיים המופיעים רק בספרי הנ”ך האחרונים[247], בניגוד לרמזי המקרא לקיומו של לוח שמשי עד סוף החומש[248].

להלן נדון במצב אחריהם אצל החשמונאים והצדוקים, ללא האיסיים. קושיה וחידה[249] על ביתא ישראל (או על הכנסייה החבשית שלפי חוקרים ממנה קיבלה ביתא ישראל) היא: מדוע הם שומרים לוח ירחי כאשר הם אוחזים בספר היובלים המטיף נגד הלוח הירחי, במיוחד שספר זה המקור ל-22 הלכותיהם מתזז סנבת (שמקורו ביובלים[250]) המחמירות לשבת[251]?! האם הסיבה (אפילו חלקית) לכך היא שללא מסורת מלאה של אופן שמירת וסינכרון לוח שנה השמשי בן 364 יום[252], קיבלו/העדיפו את הלוח הבבלי/יווני הנפוץ והידוע לסנכרון? הייתכן שקושי זה השפיע באופן דומה על הצדוקים?

האם יתכן שהקרבה המתוארת לעיל בין עדת קומראן לחשמונאים והצדוקים היתה למרות שהצדוקים נהגו לפי לוח שנה שונה-ירחי, או שבתקופה זו לצדוקים היה את אותו לוח 364[253], ורק הצדוקים-המאוחרים (מימי בית הלל ושמאי) הם שאיבדו את לוח 364 ואימצו במקומו את הירחי[254]?

לכאורה האפשרות שהחשמונאים נהגו לפי לוח שמשי לא סבירה, שהרי ספרם מונה וחוגג לפי לוח ירחי. אין מחלוקת שהצדוקים והחשמונאים התחברו לכל המאוחר מימי יוחנן הורקנוס, כך שהחפיפה ביניהם נוטה לסברה שגם הצדוקים לא נהגו לפי לוח שמשי.

התנגדותם של הצדוקים לחיבוט ערבה בשביעי של סוכות החל בשבת[255], מועדי קצירת העומר והעצרת של 'למחרת השבת', ניסיונות החיבול בעדי ראיית הירח[256] ולפידי ההכרזה – מעידים על מחלוקת בלוח, אם כי קשה לפרשה אם נוטה ללוח שמשי, או רק ללוח ירחי שונה[257]. מקצת מחלוקות אלו קרובים למחלוקות המתוארות במגילות הכיתתיות, שקדמו בכמה דורות[258].

כך או כך, נותרת השאלה כיצד התקבלו הלכות ממ”ת אצל הצדוקים, ועדיין דחו/הבדילו אותן מלוח 364 שמפורט בתחילת ממ"ת?! פתרון אפשרי לכך עולה אם נבדיל ונחלק בין החשמונאים הראשונים שאחזו בלוח השנה הירחי (מהותם ניתחתי בפרק נפרד לעיל), לבין החשמונאים שנהיו צדוקים מיוחנן הורקנוס שנהגו לפי הלוח השמשי תקופה מסוימת. ייתכן וזו גם הסיבה שיש עותק של ממ”ת שאינו כולל את טבלת הלוח בתחילתה, קרי, עדת קומראן ויתרה על ניסיון שכנוע תחום זה[259], או לא חפצה בכך כי החליטו שאינם מצרפים נוספים לעדתם וסודתיהם: 'בשלום הקץ למספר השנים האלה' (ברית דמשק ד' 11-10). אם החשמונאים-צדוקים דחו את ממ”ת שכללה את לוח 364, הרי שמתחזקת דעת רוב החוקרים שהצדוקים הם המכונים ע”י עדת קומראן – 'מנשה' (או קבוצה מגונה אחרת, ראה ניתוח והצעות לעיל).

בכל אופן, הצדוקים-האחרונים (מימי בית הלל ושמאי) שמרו ונהגו לפי לוח הירחי, היות ואין לנו תיעוד אחר מלוח ירחי על כוהני הבית מימי הורדוס עד החורבן[260]. עם זאת, הצדוקים-האחרונים שונים גם בזהות ובמהות למול אבותיהם – הצדוקים-הראשונים[261]:

הצדוקים-האחרונים התערבבו עם כוהנים שעלו מהגולה ע”י הורדוס ונהיו אריסטוקרטיים[262], והכל לפי טעמיו המשתנים וחשדניים, כך שרצף כהונה מבית צדוק, או מכל משמרת (ובפרט חשמונאי-יהויריב), כבר לא שרד את מלכותו. אחד משלושת המאפיינים של הצדוקים-האחרונים לפי יוספוס (קדמה"י יח' 18; מלחה”י ב/ 166-162) חז”ל (אבות דרבי נתן נוסח ב' פ”י) והברית החדשה (מתי כב' 23, מרקוס יב' 18, לוקס כ'; מעשי השליחים כג' 8) הוא חוסר האמונה בתחיית המתים (בניגוד מובהק לקראים[263]), ושלושתם סותרים את גישתם להחמיר/להיצמד לפשט התורה[264]. אם הצדוקים-הראשונים אכן קיבלו את הלכותיהם ואמונתם של עדת קומראן, הרי שתחיית המתים היא בסיס אמוני במגילות שונות[265], ובפרט בפשר יחזקאל על חזון העצמות היבשות (שקטעו המקראי שרד במצדה, המשכה של חלק מעדת קומראן[266]), מלבד האמור בדניאל יב' 2 – פשוטו של מקרא. גם במישור הלאומי-פוליטי: משתיקתו של יוספוס למול החשמונאים הראשונים, ניתן ללמוד שהצדוקים-הראשונים בראשות אלכסנדר ינאי לא כרתו ברית עם הרומאים, המשך הצדוקים בראשות אריסטובלוס ואנטיגונוס הפסידו 3 פעמים לפרושים הורקנוס ואנטיפטרוס שהיו מקורבים לרומאים, ואילו הצדוקים של סוף בית שני היו קרובים לרומאים, לכאורה כמו יוחנן בן זכאי שהרבה לחלוק בם (ראה דוגמאות לכך בפרק עם שמעון בן שטח).

ספר טוביה הינו מגילה חיצונית שנמצאה במגילות ולפי כמות עותקיה גם בארמית ובעברית, ההנחה שמעמדה היה קדוש וגבוה, מה ישנה עדות חזקה לתיארוכו בזמנו (גלות בית ראשון) נוכח הימצאות הספר משלי אחיקר המוזכר בפרק א' 21 כבן אחיו של טובי האב. טוביה מפרט הלכות נישואין שעברו גם לחז"ל ובראשן את הביטוי לקידוש בנישואין: 'כדת משה וישראל' (ז' ??). מכאן נראה שהצדוקים-האחרונים לא אחזו בספר טוביה, היות וחז"ל משמרים מסורתם: 'קובלים הצדוקים שהלכה למשה מסיני על נישואין' (מסכת ידיים ד'). מכאן שהצדוקים לא אחזו בחלק מהספרים של עדת קומראן, ובפרק 'מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים'.

ה. מעבר המסורות לחז"ל דרך האיסיים והחסידים

24. בין עדת קומראן לאיסיים

פרק זה מהווה המשך לפרק 2 'זיהוי עדת קומראן: הכנסת הגדולה והסנהדרין, סופרים ונביאים, כוהני בית צדוק'.

עדת קומראן נוסדה בתחילת עד אמצע המאה השנייה לפסה"נ. לעומתם שלושת הסופרים (פליניוס הזקן[267], פילון האלכסנדרוני[268]; יוספוס פלביוס[269] הפרושי[270]) מתארים את האיסיים כקבוצה החיה במאה הראשונה לספירה. מעל מאתיים שנות הבדל מחד, ומאידך קרבה גבוהה באופי החיים וההלכה הדתית[271], שבגינם מקובל זיהויים המשותף.

התקופה החוצצת ביניהם כוללת את בית הלל ושמאי, התנאים הראשונים והנצרות. היות ואלו לא הזכירו את האיסיים, עולה הפקפוק באמינות קיומם של האיסיים[272], או שמא כינויים הוזכר בשמות אחרים. חוקרים כבר דנו בזאת, הדיון מובא בקבלת ובהתבסס על חלקם[273].

במגילת קומראן 4Q377 קטע 2א' משה רבינו הוא 'איש החסידים', כך גם פילון קשר את ראשיתם[274], ופיליניוס ציין שהם קיימים כבר אלפי שנים (אכן למגילות קומראן מגילות שמשויכות לקדמונים טרם מתן תורה ונוספות מהר סיני). חסידים ידועים בספרי המקבים א' וב' כגיבורים/צדיקים[275]. השם איסי תואם לשני איסיים (כשם שני/כיתתי) שציין יוספוס כנביאים[276]. בספרות חז"ל מוזכרים חסידים שונים[277] וראשונים[278], ותנאים בשם איסי ושמות קרובים שחלקם נרדפים (כיוסי ודוסא[279]). ניכר שהם תשתית מורי ההלכה. אבקש ללכת בדרכו של ספראי[280] שקבע שהחסידים היוו חוג נפרד מהתנאים, אך עדיין קרובים אליהם, ולחלוק עליו ולטעון כי לפחות חלק מהחסידים שבחז"ל, וחלק מהתנאים בשם איסי/יוסי – מקורם בכת איסיים[281], שמקור אלו בעדת קומראן. ניתוח החסידים בבית שני ובחז"ל נסקרו ונותחו ע"י מנחם בן שלום[282] ודב הרמן[283]. במאמר קצר זה אביא מקצת המקורות הרלוונטיים, ולמרות זאת אבקש להציגם כדוגמאות מייצגות ועקרוניות על קשרים וזיקות אלו.

נקודת המוצא של מאמר זה היא שהאיסיים הם המשך קרוב של עדת קומראן[284], כאחד המחנות המתוארים בברית דמשק ז 7-6: 'ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה'. הנחתי שהמחנות שיצאו מעדת קומראן, הם קבוצות וכתות הקרובות ביותר אליה (ביניהם רוב אלו מהערה 5 לעיל).

השערתי שהסיבה שהאיסיים נטמעו בחז"ל, בניגוד לקנאות והבדלנות של עדת קומראן, היא תחילה מכיוון שהתקופות שונות במהותן: לאחר החורבן כבר אין מתייוונים וכתות יריבות חריפות, ואפילו אין בית מקדש להתנגד אליו ו'היאה עת פנות הדרכ למדבר' (סרך היחד ט' 20-19). כמו"כ, עמ"י עבר גזירות אימפריות קשות מהיוונים שהשכירו תורות הרבה, ותקופות החשמונאים והורדוס שינו את פני החברה הישראלית, והכתות בתוכם. אדרבא, בימי התנאים רוב העם התאחד לשיקום מהמרד הגדול[285], והיה קונצנזוס לשמירת התורות והמסורות שעלולות להישכח, כאשר מחנה איסיי מצדה בראשם. לפיכך, אין ללמוד על גישתם של עדת קומראן ו/או האיסיים בתקופת התנאים הראשונים מכתביהם שלהם, היות ואלו כוונו לתקופה פוליטית דתית וחברתית אחרת במהותה, ואף חז"ל היו שונים (או שמא לא הם היו לפני כן) – לפניהם, בעידן הבית, היו הפרושים, ונעמוד על נקודת ההשקה עם תחילת הכתיבה. יתרה מזו, כנראה הפרושים אינם יריבם החריפים של עדת קומראן - אפרים ודורשי החלקות (כדעת רוב החוקרים[286]), כיוון שמהות הפרושים הוא הקפדה על טהרה ועל המצוות בכלל, ואילו הטפת עדת קומראן נגד יריביהם אלו היא בגין עבירותיהם על המצוות[287].

25. אלמוניות הראשונים בניגוד לכלל 'האמור דבר בשם אומרו':

חז"ל מוסרים לנו (מעשר שני פרק ה' טו'[288] וסוטה מח'[289]) שהיה עיוות טהרה בבית המקדש, ותיקנו הכוהן הגדול, יוחנן הורקנוס, בטבעות לשחיתת הקורבנות. לכך יש שתי תמיהות: הראשון, זהו חריג לעיקרון שנשמר בצורה קפדנית אצל חז"ל מהתנאים, אך לא ביחס לזוגות[290] ולחכמים הקדומים: 'האומר דבר בשם אומרו' (מגילה טז'). שנית, יוחנן הורקנוס הוא צדוקי, אז כיצד דווקא הובאו הלכותיו ועוד בשמו[291] (וכן ספרם הוגדר חיצוני ונשרף).

הסיבה העיקרית לכך היא שרוב תורות הראשונים הן אנונימיות, היא שמי שתיקן וייסדם היה מורה הצדק האנונימי, וכן גם חברי עדת קומראן אינם ידועים בשמם[292].

דווקא בנושא המחלוקת המפורסם בין הפרושים לצדוקים (פרה פ"ג משנה ז'), שמתועד גם בממ”ת ב' 16-13[293], הסכימו חלק מהתנאים-חז”ל (כנראה מבית שמאי), להודות שההלכה בעניין שרפת פרה אדומה ב'מעורבי שמש' (במדבר יט' 9) ראויה ומתקבלת עליהם (תוספתא פרה פ"ג ד'), וכך פעל ישמעאל בן פיאבי הכוהן. אך לאחר מכן חזרו (או תנאים אחרים) והורו לכוהן להיטמא כטבול יום בתואנה כדי 'להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית' (יומא ב ע"א[294]) או שבכך 'יוציאו לעז על הראשונים'. 'ראשונים' אלו ודאי שאינם החסידים הראשונים, שכן הם מקלים בטהרה, ואילו חסידים מקפידים/מחמירים בה. ייתכן ראשונים שונים אלו הם 'אפרים' דורשי החלקות שמתוארים במגילות כמתייוונים שרובם אבדו ומיעוטם נטמע בישראל[295] (הפרושים?), וזו כנראה הסיבה שיש ביד הפרושים מקצת מהלכותיהם[296].

לפני ראשונים אלו, יש את גיבורי התנ"ך. עדת קומראן משייכת בספר היובלים הלכות רבות לגיבורי ספר בראשית, וכן מסורת רבה שמפורטת בספרי חנוך, וגם למשל לדויד המלך מיוחסים כתיבת אלפי מזמורי תהילים, ולנביאים שכתבו במקביל לנבואותיהם הגלויות גם אפוקריפונים נסתרים. והנה, גם התנאים מייחסים לגיבורי מקרא ולסופרים לפניהם הלכות שונות: למשה רבינו מיוחסות מספר תקנות (ירושלמי כתובות פ"א ה"א; פסחים קיז' ע"א; שבת ל' ע"א; מגילה לב' ע"א; ירושלמי מגילה פ"ד ה"א עה' ע"א), כן ליהושע בן נון (ברכות מח' ע”ב; עירובין כב' ע”ב), לשלמה המלך מיוחסות 4 תקנות (עירובין כא'; ב"ק פ"א; ברכות מח'), ולעזרא הסופר 10 תקנות ובפרט קריאת התורה (בבא קמא פב' ע"א) שמתוארת אצל האיסיים והתירופאטים, ואכן המקרא מציין תקנותיו והיותו סופר מהיר, ובפרט שחידש את חג הסוכות שלא נחגג מאז יהושע בן נון (נחמיה ח' 17)[297]. יש לציין ששני ספרים חיצוניים רבי היקף יש על עזרא, אך אינם בין המגילות ששרדו (ולכן קשה לקבוע אמינותם).

בכל אופן, היות ובן סירא לא מזכיר סופרים או הלכות ראשונים לפניו, הוא הוכחה לכך שעדת קומראן כתבה אחריו (או במקביל אליו, או אף מעט לפניו, אך שהוא לא היה חבר בעדת קומראן, למרות שהיה בעל השקפות זהות).

26. בין שמעון בן שטח לחוֹנִי, ממנחם לשמאי:

כמה נקודות על שלושה חסידים בדורות שקדמו למאה הראשונה לספירה:

אמנם יוסי בן יועזר, הראשון מה'זוגות', הוא כנראה 'חסיד שבכהונה' (משנה חגיגה ב' ב'), ואם כך, ישנה סתירה להגדרתו כמקל (משנה עדיות ח' ד': 'וְקָרוּ לֵיהּ, יוֹסֵי שָׁרְיָא'), שמטילה עלטה על פשר הלכותיו המקלות בטהרה[298]. אם אכן מקל הוא, מתאים הוא לדמות המגונה בפשר לתהילים לז', טור א' 25-26: '[פשר‏]ו על איש הכזב אשר התעה רבים באמרי ש̇קר כיא בחרו בקלות'. לכן זיהויו והלכותיו נשארות בצריך עיון[299].

שמעון בן שטח היה פרושי (על מחלוקותיו עם ינאי ראה לעיל הערה 23), שכיבד את חוני החסיד, אך כמעט ונידה אותו[300], כנראה בגלל שבועתו. אם כן, מכאן ששבועתו/נדרו של חסיד אינה ניתנת להיתר (כדעתו של איסי בן יהודה[301]), וכך היא ההלכה של עדת קומראן שכוללת את איסור כתיבת ושבועה שאינה לצורך, וכנראה שדברי החסידים נשמרו ב משנה חגיגה א' ח': 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו', כשם שרובה תואמת להלכת חז"ל[302]. אפשר להניח שבן שטח לא מבקר כך את חוֹנִי, אילו חוֹנִי היה צדוקי - משנואי נפשו, אם כי נדמה שתמך באיריסטובלוס הצדוקי, או לפחות לא ביריבו הרוקנוס הפרושי (קדמה"י יד' ב' א' (21-24, למרות שבתקופה זו רוב העם הלך אחרי הפרושים (קדה'י יג' 288[303]). אם חוני אינו צדוקי ואינו פרושי, מה שנותר הוא - שהיה איסי, והדבר עולה עם שבחו של יוספוס עליו: 'חביב אלוהים', כיאה לתיאורים על האיסיים/חסידים.

מנחם שקדם לשמאי במשנה ב' בחגיגה פ"ב, הוא כנראה מנחם האיסי שמציין יוספוס כנביא הקרוב למלכות הורדוס[304]. לצידו בבא בן בוטא החסיד, מתלמידי שמאי, החכם היחיד שהורדוס בחר להשאיר חי (באבא קמא ג' ב'). שניהם יכולים להוות את ההרודיאנים המוזכרים בבשורות על פי מרקוס ומתי[305], במיוחד שהאיסיים היו קרובים להורדוס (קדמה”י טו' 397-372). ). עם זאת, נותר תיעוד לחזון שההלכה תחזור לבית שמאי[306].

בית שמאי הביא מסורת תושב"ע (שבת לא' א') קדומה[307], שמאי אמנם דבק. וההנחה המקובלת הינה שממנו התחילה ההלכה המקיפה של התנאים חז”ל[308], כאשר המקור העיקרי שלה משולב מהצדוקים והאיסיים[309]. כך למשל, חנניה בן-חזקיה השמותי[310] סינגר על ספר יחזקאל[311], ייתכן בעטיה של ארבעת אזכורים/הבטחות הכהונה הגדולה לבני צדוק (אם כי אין ספק שמדובר בספר נביא עיקרי),

עד שהפרושים הקנאים נגדם פסקו 'עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה' (ברכות יא' א', ובדומה: ירושלמי סנהדרין יא' ד'; ירושלמי ברכות ט' א').

על בית שמאי הצטרף והשתכלל בית הלל[312] שמסורותיהם (או חידושיהם) והגותם שוב מקלה יחסית, והשתלטה מימי יבנה[313], תוך שחידושיהם של חכמים מסוימים עיצבו וגיבשו עד ואת המשניות. כך למשל פילון ויופוס שחיו בין הבתים לחורבן/יבנה, הם עדים של מסורות מעורבבות מקומראן/צדוקים והתנאים[314].

27. מהות המסירה והמסורות של הראשונים:

דוגמא עקרונית המאפיינת את הכנסת הגדולה[315] היא 'עשו סייג לתורה' (פרקי אבות א')[316]. עיקרון זה מהווה בעצם את יצירת ההלכה של עדת קומראן, ואולי אף החמרתה היחסית. למשל, ההלכות שיסדו בדקדוק שבת - ניתן לראותן כסייג לשמירת השבת מהתורה, כגון איסור עבודה מאמצע יום שישי[317]. בעוד חז"ל מתארים את הלכות שבת כ"הררים התלויין בשערה" (חגיגה פא' מח'[318]), בברית דמשק ג' 13-15 כתוב: "ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל‏ שבתות קדשו ומועדי כבודו", ונושא זה נפתח בכותרת: 'על הש[ב]ת לשמרה כמשפטה' (י' 8) שמהותה מסכת 'שבת', ואף ישנה התאמה בחלק מרצף ההלכות הפנימי מנושא לנושא[319]. על הלכות שבת נוספות ראה בהמשך על איסי בן יהודה.

גם הציון בתוספתא מקוואות פ"ה שהשיעורים (מידות) הן דברי סופרים (בהתייחס לאלפיים אמה יציאה מהיישוב) הן מדויקות ומקורן בברית דמשק יא' 6-5[320].

הן ככלל אפשר לראות את ראשית וייסוד ההלכה מעדת קומראן (כשבניהם האיסיים והחסידים) לחז"ל, כאשר נושאי ההלכה המשותפים הם רבים, ובראשן 'פרצה טהרה בישראל', אותה שאבו הפרושים והכתות עד לחז"ל מעדת קומראן, כמו תקנות הראשונים לגזרת טומאת ארצות הניכר, כלי זכוכית, וכלה בדיני החבורה לאכילה בטהרה והבדלה מעמי הארץ[321]. בברית דמשק י' 10 כותרת: 'על הטהר במים' ובה הלכות שכוללות את חובת המקווה[322] וטומאת משקה שמקורה בברית דמשק ??, ומוגדרת כ'דרבנן' בפסחים יד' וכן טומאת נגיעת ידיים במעשר (פרה פ"יא מ"ה), ובמגילת 272Q4 יש כותרת: 'זה משפט תורת הצרעת לבני אהרן להבדיל לצרועים'. יאיר פורסטנברג סרק בספרו 'טהרה וקהילה בעת העתיקה' מגמות של מעבר ההלכה מקומראן לחז"ל[323], וורד נעם סיכמה בספרה 'מקומראן למהפכה התנאית' (עמ' 355): 'לכאורה מתבקשת כאן המסקנה הפשוטה, שההלכה התנאים מייצגת שלב התפתחות מאוחר מזה של ההלכה הקומראנית, ושההלכה של קומראן משקפת את המצע שעל גביו התחוללה המהפכה התנאית'[324].

נזכיר גם את הלכות עריות שבתוספתא ג' א' מוגדרת כ'שניות מדברי סופרים' וככזו היא בברית דמשק ובכותרת: 'על העריות' במגילת 251Q4 קטע 17 שורה 1. כותרת נוספת הינה: 'על השבועה' (ברית דמשק ט' 8), שגם היא משנה מסודרת אצל חז"ל: שבועות[325]. השיעורים שבמשנה זרעים קרובים לשיעורים שבברית דמשק ???[326].

דוגמא אחרת היא ספר טוביה יג' שמהווה מקור לרוב הלכות הנישואין, ואפילו למטבע הלשון: 'כדת משה וישראל' (פרק ז').

כותרות קרובות אלו בין הספרויות, לצד נושאים רבים שקיימים במגילות שלא הכרנו עד מציאתן, מחזקות את: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א').

על השוני הצורני בין ספרויות אלו, ועל מסורת עיקרית שאבדה ונוסה לחדשה, ראה בהמשך בפרק על 'שכחום וחזרו ויסדום'.

להלן דוגמא גם מתחום התפילה:

28. רב איסי הכהן, התפילה ובתי הכנסת לדרום:

כתובת ההקדשה בבית הכנסת בסוסיא (כנראה מהמאה השלישית לספירה): 'זכור לטובה קדושת מרי רבי איסי הכהן המכובד...' מתעדת כוהן מכובד בשם איסי. בב"כ זה נמצא גם פסיפס של לוח שנה הסופר לפי יובלים[327].

בהקשר זה אדגים את התפתחות ההלכה בתחום התפילה ואת ראשית בתי הכנסת – מעדת קומראן, שיסדה את תפילת הקבע לציבור במקום הקורבנות[328], במגוון עצום של תפילות מזמורים וברכות (שחלקם התקבלו בחז"ל וחלקן לא הכרנו)[329], אל האיסיים בדרום יהודה[330]:

'חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם' (משנה ברכות פ"ה משנה א')[331], ו'אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות' (ברכות לג'), תפילין הלכה למשה מסיני (מנחות לה׳)[332].
הקשר למצרים (לא רק בתפילה): מגילת טוביה שמזכירה את אחיקר בפרק א' 21 וזה נמצא ביב; תרגום השבעים באלכסנדריה למול המצע העברי התואם במגילות; הסופר המצרי דיודורוס סיקולוס בשמו של היקאטיוס איש אבדירה שאחז במספר הלכות ודעות קרובות לתורת המלך שבמגילת המקדש[333]; בית הכנסת ('פרוסאוכה'[334]) הראשון (מהמאה השלישית לפסה”נ) ממצרים, השני מקומראן - 'בית השתחוות' (ברית דמשק יא' 22); עזרת בניו של חוניו הרביעי לינאי; התיארופטים (רופאי הנפש) שמתאר פילון.
הקשר למצדה: נמצאו בה 3 מגילות קומראניות (היובלים, בן סירא, ושירות עולת השבת שמקצתה השתמר באזכורי המרכבה בתפילת בוקר בשבת) וישנם אלמנטים נוספים שייחודיים רק לקומראן ומצדה [335], כגון 'בתים' לבגדי כוהנים כמתואר במגילת המקדש לד' 13.
לוח השנה השמשי והמזלות (מגילת 4Q318) ללא ציור בעין גדי ולפסיפס יובלים בסוסיא[336], לצד קרבת כת טובלי שחרית לחסידים בתפילת הנץ (???).
אלמנטים נוספים מב"כ בדרום יהודה: קללת עונש מוות להולך רכיל כבמגילת המקדש סד' 6-8 ולמגילת ‎4Q159 (4QOrdinancesa) קטעים 4-2 ש' 6-4[337], סוד הקהילה בעין גדי[338], פתח מזרחי[339], כתובות בעברית (ועומת יוונית בגליל), כ-30 מקוואות[340] וקהילת כוהנים.

ו. בין איסיים לחסידים, ובין ספרות סוד למגילות ולחיצוניות

29. איסי בן יהודה: ממנחילי הפשט והלכות שבת מהמגילות, ואחרון האיסיים ככת:

בבא מציעא צב' א' (ומקבילה ב בבא מציעא צב'): 'דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהו איסי בן יהודה אומר 'כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ' [וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן' (דברים כג' 25)] - בביאת כל אדם הכתוב מדבר'. מגילת סתרים זו מוסרת פירוש של פשט המקראות, התואמת לדרך עדת קומראן לדקדוק לשוני בתורת משה[341] (ואף ביובלים[342]).

איסי ממשיך בגישתו לפשט המקראות בעניין נידה (פסחים קי"ג ע"ב(, וכן: 'מפני שיבה תקום' (ויקרא יט' 32) - על כל זקן, ואפילו [בניגוד לחכמים] מפני 'זקן אשמאי' (קידושין לב' ע"ב). בהקשר זה המדרש 'נוהג מנהג עמך' (באבא מציעא מח' ע"ב: ב"ב ד' ע"א[343]) על 'נָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר' (שמות כב' 27) התייחס ליריבו של מנהיג הפרושים, שמעון בן שטח[344]. הפרושים הסתייגו לכבד את יונתן אלכסנדר ינאי כמלך כיוון שלא שמר על הלכותיהם, ואילו עדת קומראן (ובית חוניו[345]) שיבחוהו במגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך'[346], ובמרומז גם בפשר מלכיצדק ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2[347]. לבדוק מי בעד ונגד משגל מיידע עם אשת יפת תואר.

יש להדגיש כי לעיתים מהות ופירוש הפשט אינו פשוט כלל[348], ולעיתים מפתיע ביותר: עדת קומראן ביטלה את עונש מוות בנדר:'אנשי אמת ושונאי בצע, ונדר לא להמית איש' (מגילה 4Q275, Frg. 2, שורה 4); בברית דמשק ט' 16-20: 'על כל דבר אשר ימעל איש בתורה וראה רעיהו והוא אחד אם דבר מות הוא וידיעו לעיניו בהוכיח למבקר והמבקר יכתבהו בידו רעיהו עד עשותו עוד לפני אחד ושב והודיע למבקר אם ישוב וניתפש לפני אחד שלם משפטו'; שם יב' 3-6: 'וכל אשר יתעה לחלל את השבת ואת המועדות לא יומת כי על בני האדם משמרו ואם ירפא ממנה ושמרוהו עד שבע שנים ואחר יבוא אל הקהל', וגינתה את כפיר החרון שהוציא להורג (פשר נחום א' 8-6[349]). מכאן התנאים אימצו את הגישה המקלה כ'סנהדרין קטלנית אחת לשבע שנים, ויש אומרים אחת לשבעים שנה' (מכות ז')[350]. אפשר לראות זאת סתירה לפשט (אם כי מקורו כבר ביחזקאל יח' 23[351]), או אף כעקירת מצווה מהתורה ע"י חז"ל (יבמות פט' צ')[352]. גישה זו קרובה דווקא לביטול הפשט של 'עין תחת עין', ובמקומו ממון – כדעת הפרושים (בבא קמא פד' משנה א')[353] נגד הצדוקים (מגילת תענית פ"ד) שגם מאופיינים בפשט המקראות.

פירוש אחר שאינו מוזכר/שרד במגילות, עומד בתווך נגד הקראים שאוסרים רק את החלב של אותו אם הגדי ('לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' [שמות כג' 19, שמות לד' 26, דברים יד' 21]), ואילו 'איסי אומר ולא תאכל הנפש עם הבשר (דברים יב'), להביא בשר בחלב שאסור באכילה'[354], ובחולין קדו' מוגדר כ'דברי סופרים'. פילון האלכסנדרוני מתאר את האיסיים: 'אחד מהם יוציא את הספרים (הקדושים) ויקרא בהם, ואיש אחר, מבעלי התורה, יעמוד על ידו, ויבאר את העניינים הסתומים. שהרי את מרבית (התורה) יפרשו בצורה פילוסופית דרך משל (אלגוריה) על יסוד שיטת דרוש ישנה נושנה' (על חירות הצדיק יב' 81-82). דוגמא לפירוש של עומק הפשט נמצאת במגילות למצווה 'לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט' 14) ו'אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ; וְאָמַר כָּל-הָעָם אָמֵן' (מדברים כז' 17) שהורחבה באלגוריה לחובת אי-הטעייה של שלמות הבת-הכלה בשידוך: [כ]ול מוֿמ̇י̇ה ספר לו ובגויֿתיה הבינ֯ה֯[ו‏ כיא נגף‏] ב֯או֯[פ]ל[‏ ]ת֯היה לו כמכשול לפני֯ו֯‏' (מגילת רז נהיה/מוסר למבין, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160); '[את בתו יתן איש לאי]ש֯ את כול מומיה יספר לו למה יביא עליו את‏ משפט ‏[הארור ‏ אשר ‏ אמ]ר֯ משגה֯ עור בדרך' (ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34. 4QDf, 270Q4 Frg. 3, שורות 9-8), וחז”ל המשיכו בקו זה בדוגמאות רבות ומגוונות[355].

בהקשר זה יוער כי למרות דרך הפשט של עדת קומראן לחומש, לנביאים אחרונים וכתובים יש לה פרשנות ייחודית המכונת 'פשרים', והיא כמדרש אלגורי, שאמנם לא דומה לתוספות אגדתיות בתרגומים הארמיים ובמדרשי האגדה, אך עדיין ייתכן שגם כאן הוא השורש לפיתוחים שונים בשלבי התרת הכתיבה. כיוון נוסף הוא דרישת המרכבה ע"י רבי יוסי החסיד (חגיגה יד' ב'), דבר שעולה עם ספרות ההיכלות שקרובה למספר מגילות קומראן, וכן רבי שמעון חסידא דרש בסוכה נב' ע"ב פשר על ארבעת החרשים (זכריה ב' 4-1) גם על כהן צדק (ובהמשך כמלכיצדק: פסיקתא דר"כ מהד' מנדלבוים, פסקה ה', עמ' 97), שעליו יש בקומראן מגילת פשר מלכיצדק[356].

כאן יצויין סוגה נוספת של פרשנות בעדת קומראן שכנראה ייחודית רק למורה הצדק, והיא מגילות הפשרים הרצופים המפרשים ספרי נביאים כתובים[357] בפרשנות אקטואלית, ופשרים נושאיים כגון פלורילגיום ומלכיצדק. פרשנות זו אינה מכוונת לפשט הכתובים, אלא מיישמת אותו בנוסף שנית על מאורעות שכבר קרו או שמכוונים בפשט למאורע עתידי וכדומה. זוהי למעשה פרשנות דרש אלגורית ראשונה לנ”ך, אותה אנו מכירים בהרחבה גם לתורה ע”י הפרושים, ובהרחבת עצימותה עד לביטול הפשט ע”י דימוי המצוות למשל בנצרות.

ביניהם יוער כי עפ”י רוב, הגמרא של הירושלמי פוסקת ואפילו אינה מזכירה דעות הרחוקות מהפשט כפי שהתלמוד הבבלי דן ולעיתים אף פוסק. כנראה הגנאי שתפסו חכמי א"י לבבליים[358] מסיבה זו, לצד אי שילובם אגדות בתלמוד[359].

הלכות שבת הינו תחום מובהק הקרוב בין עדת קומראן לחז"ל[360], והכללנה נאמר שבית שמאי מתווכים בתחום זה[361] (לצד תחום הטהרה) להקלה היחסית של חז"ל. 'איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת' (שבת ו' ב'; צו' ב'). ההנחה שמסורת זו הגיעה טרם או במהלך עריכת משנה מסכת שבת, שכן היא משובצת רק באמצעה (פרק ז' משנה ב'), ואילו היתה נאמרת אחריה – לא היה בה כל צורך וחידוש. העדות על החסידים הראשונים למשגל ברביעי כנראה כדי להימנע מטומאה בשבת (בבלי נידה לח' ע”א)[362], תואמת להלכת עדת קומראן (כנראה שלא יבואו לטומאה בשבת לפי היובלים נ' 8) וכנגד דעת שאר התנאים. הלכה קרובה נוספת היא של ר' יוסי הכהן החסיד לא נמצא כתב ידו בנכרי כדי שלא יחלל שבת על ידי כך שהנכרי יוליכנו בשבת (שבת יט' א'; ירושלמי שם פ"א ד' ע"א) – תואמת לב"ד ו' 2[363], לתיאור יוספוס על האיסיים (??), כשביניהם בית שמאי (שבת פ"א הלכות ז'-ח'). נוסיף שתוספתא ז' מזכירה את ה'ראשונים' (אך לא 'חסידים ראשונים', על כך ראה לעיל) וכן הלכות שהיו 'לראשונה'[364].

בהערה נועזת נאמר שאפשר שהחסיד ששתה ביום הכיפורים בלוח הירחי הרבני (תרומות פ"ח מ"ד), עשה זאת כי שמר על יום הכיפורים ביום אחר (לפי לוח 364 יום?) – מחלוקת שהתחילה נגד מורה הצדק (פשר חבקוק ו' 8-4[365]) ובתוך הלוח הירחי קרתה גם בין התנאים (ראש השנה פ"ב ה"ח[366]).

המשנה בסוטה ט' טו' מציינת שאיסי היה אחרון החסידים[367]. נמצאנו כי בימיו פסקו האיסיים (שמזוהים במאמר זה כחסידים), לפחות מהגליל (ובבל)!

לסיכום פרק זה, לפנינו ארבעה מאפיינים: מגילת סתרים, פשט המקראות ומסורות שונות, השם "איסי" ותום החסידות.

30. מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים:

מגילות יוחסין נזכרות ביבמות מט' ע"ב, בפסחים סב', בירושלמי תענית פ"ד ה"ב (סח' ע"א) ופ"ז ה"ו ובפסחים ה' ג' (לב' ע"א). ספר יוחסין מוזכר בפסחים סב' ע"ב; ירושלמי פסחים ה' ג' (לב ע"א). מגילות יוחסין של משמרות כהונה, ומגילות מסורות כוהניות בכלל, נכללות ומאפיינות את מגילות ים המלח.

מגילה חשובה היא מגילת תכנית בית המקדש. לחז"ל יש מסורת שמשה קיבלה ישירות מהאל[368], וכן כך היא בגוף ראשון במגילת קומראן, דבר העולה עם ההרמוניזציה (האחדה) שבה לחלקים ההלכתיים מהחומש. עדותם של תנאים נוספים שאינם זוכרים את מידות בית המקדש[369], מחזקת את המצב שמגילת המקדש אינה בקרב התנאים (היא נמצאת רק במגילות).

מגילות שהיו לאבותינו במצרים נזכרות בתנחומא פ' וארא, ובשמות רבה פ"ה. לאלו ניתן לשייך מגילות קומראן המשויכות לקדמונים או צוואות השבטים.

מגילת סממנים/סמנין[370] עניינה בסוד הקטורת, שייתכן המשך, או לפחות באותו עיקרון של מגילת קומראן 'ספר מדרש משה' 4Q249 שכתוב בכתב סוד להלכות טהרה, אך יש מגילות כהונה וטהרה שונות בקומראן. היות כוהני בית אַבְטִינַס נושאי מגילה: 'כתחלה כשניו בית אבא צנועין – היו מוסרין מגילותיהם זה לזה' (תוספתא יומא ??) מלמדת שני דברים קרובים ביותר לעדת קומראן – המגילות נישאות ע"י כוהנים, ואין זו מגילה זמנית שנכתבה בדור זה או אחר, אלא מסורת משפחתית העוברת מזה דורות. יש לציין שתחילה בית אַבְטִינַס נודו (???), וגם עובדה זו מלמדת על המתח והרצון של התנאים להחליף את הידע והסודות של הכוהנים (ראה בהמשך על החלפת ר' עקיבא את מטטרון ומשה רבינו).

מגילת נוספת שמוזכרת בחז"ל היא: "מגילת חסידים" (או משנת חסידים)[371], אך רק הלכות ספרות מובאות ממנה, וממעט זה אמנם לא מצאנו קשר ישיר למגילות קומראן, אך הקשר אטימולוגי והמהותי בין איסי-חסיד ברור.

חלק נכבד מספרות עדת קומראן סודית היא, וכוללת את תחומים מגוונים ורבים שמיועדת רק לבחירי התורה. אמירות כאלו רווחות בסרך היחד[372], היא מהותו של מורה הצדק בפשריו[373], והן כמימוש חזונו של חנוך ב' יא' 82 ואילך[374] - אותו חז"ל ניסו לגנוז מידיעות לכל העם, ואולי אף מתפקידו שכביכול הואצל לר' עקיבא[375] (הסיפור המפורסם של 4 נכנסו לפרדס ואילו מטטרון נענש בפולסא דנורא למרות שלא הזיק [סנהדרין לח' ע”ב; חגיגה יד'-טו']), והיות ובן סירא שיבחו ??, גם הוא נודה. מגמה זו בוצעה גם נגד משה רבינו שהוצג שאינו מבין את תורתו (מנחות כט' ע”ב)[376]. המשנה מזכירה ארבעה "פטנטים" סודייים שנראה ששייכים לכוהנים (ובעיקר לבני צדוק): עשיית לחם הפנים, עשיית הקטורת, אומנות השירה ואומנות הכתיבה. משלימים ומתווכים ביניהם האיסיים ששומרי סודותיהם (מלה"י ב' ח' ז'[377]) וכך גם סוד הקהילה בעין גדי (ראה לעיל בפרק על תפילה ובה"כ).

עם זאת, עדיין סודות רבים שקיבלו התנאים הועברו בסוד, כך היא החברות ביניהם (אבות דרבי נתן נו"א ח'[378]), הן סודות התורה ובמיוחד מעשה מרכבה (משנה חגיגה ב' א'[379]), שהוא חלק מספרות היכלות (שמקורה כנראה אינו בתנאים[380]), והיא ספרות רווחת במגילות, במובהק במגילת שירות עולת השבת ותיאורי שמיים ומלאכים בספר חנוך.

ממגילות אלו, וכן מהשימוש הרב בספר בן סירא (ראה בהמשך), עולה כי היו ביד או בקרבת חז"ל ספרים נוספים כתובים מעבר לכד' ספרי התנ"ך, שאולי ההגדרה הסמנטית הנכונה להם הם ספרים פנימיים ולא חיצוניים. פנימיים במשמעות של כבוד רב ויראה שהקפידו חז"ל לדברי הסופרים הראשונים: 'אמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כותבי הלכות כשורפי התורה, והלמד מהן אינו נוטל שכר' (תמורה יד' ע"ב), שמא ישונה פרט מהלכותיהם או יחשפו תורות מיסטיות/כוהניות להדיוטות שלא רשאים לכך – כאמור בקוהלת רבה (עפ"י כ"ד וטיקן 291/11): 'ויותר מהמה בני הזהר מהומה כת' שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו'. גם יוספוס מדגיש זאת (נא' א' 42-38), ומקורם כנראה מהחזיון השביעי 46 בעסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 6 שמציין שכד'-24 ספרי התנ”ך לכל העם, ואילו עוד 70 ספרי סוד לסופרים העוסקים בתורה. השווה: 'מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר' (ספרי דברים פז', מהד' פינקלשטיין, עמ' 151), שמקורם כנראה מעדת קומראן שגילתה את "הנסתרות" רק לחברי העדה[381], ואף נוסחי התנ"ך הנוספים שבידיהם על נוסח קדם-המסורה, כנראה יועדו להיות לסופרים, היות ואלו מאופיינים בתיאורי מלאכים ומיסטיקיה[382].

במילים אחרות, היות וחז"ל (וכבר החשמונאים הודו בכך [מק”ב ב' 13-14]) הצליחו לאסוף רק חלק מאוצר התורות הנוספות על התנ"ך שאבדו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א'), הרי שישנה הקבלה בין דברי סופרים לספרים חיצוניים, ואולי אפילו אותה קדושה והחמרה: 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' ע"ב), ולכן ההגדרה הנכונה שיש הרבה תורות, ולא רק תושב"ע אחת (ספרא, בחוקותי ח'[383]), וגם עדת קומראן מציינת שהתורות ניתנו ל'ראשונים' שדחו אותם[384], והם חידשו אותם שוב.

31. ספר היובלים ממסורת פנחס בן יאיר – קבלת העיקרון המקביל לתושב"ע בכתב:

ספר היובלים משכתב ומתייחס בפתיחתו לאותו פסוק עקרוני של מסורת נוספת מהר סיני: שמות כד' 12[385], אליו גם חז"ל ייחסו את המסורת התורה שבעל פה[386], וכך המונח 'מצוה' שומש כתקנה בסרך היחד ח' 17-16[387], לעומת 'תורת משה' בח' 22-11[388]. למעשה יש כאן אותה טענה של עדת קומראן וחז"ל למסורת נוספת מהר סיני, רק שהראשונה מציינת אותה ככתובה בספר היובלים (ובעוד ספרים ומגילות), והשנייה טוענת שמסורת זו עברה בע"פ. עדת קומראן כרתה ברית חדשה וגם חז"ל משייכים לתושב"ע ברית[389]. בספר זה נטען כי הסיבה שחז"ל טוענים שיש מסורת נוספת, היא כי היא קיבלה הסכימה והעתיקה לעיקרון של ספר היובלים, אך כיוון שמחד הושפעה מכת אפריים שנטמעו בה, אך דחו אותו לפני כן בימי התיוונותם[390]: ''תקע֯ו שופר בגבעה' (הושע ה' 8) השופר הואה ספר [התורה 'חצוצרה ברמה' החצוצרה הי]אה ספר התורה שנית *אשר֯ מאסו כ[ול א]נ̇ש̇י֯ עצתו וידברו עליו סרה' ‎4Q177 (4QCatena A) י' 13-14), ומאידך שספרות קומראן לא היתה נגישה לחז"ל, כך חז"ל ניסו לשמרה בזכרונות שבע"פ, מה גם בתקופה זו עדיין אסרו על עצמם לכתוב. אם אכן הזיהוי שלו 'ספר התורה שנית' בבמגילת 4Q177, הרי יש ספר תורה ראשון – החומש/מגילת המקדש, והשני/משני נשלח מקומראן לקבוצת אפרים, והיובלים המועמד הראשון לספר שני זה, לצד נקודות נוספות[391], ואולי הינו אף 'התורה אשר שלח א̇ליו' המוזכרת בפשר תהילים ד' 8-9[392].. והנה סיפור זה באופן דומה מתואר על הביתוסים בסכוליון למ' תענית (כ'י אוקספורד, מהד' נעם, עמ' 77-78, 206): 'שהיו ביתוסים כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר... 'על פי התורה אשר יורוך וגו'' (דברים יז' 11), מלמד שאין כותבין בספר".

התנא החסיד פנחס בן יאיר[393] שובח בעיניי חז"ל (משנה סוטה ט' טו') והעביר חלק ממסורות ספר היובלים לחז"ל כמדרש תדשא (22 מיני בריאה, ימי טהרה לכניסה לגן עדן, תאריכי הולדת השבטים, טומאת הרוח, עשרת ניסיונות אברהם). גם מדרש 'ויסעו' לקוח מפרק לד'. הלכות נוספות של היובלים התקבלו אצל חז"ל, להלן מספר דוגמאות:

ערבה והקפת המזבח והלל בסוכות (טז' 31-30[394]) למשנה סוכה ד' ה' ותוספתא פ"ג ה"א
הלל בפסח (מט' 6) והגדרת זמן בין ערביים לקורבן (מט' 12-10) למשנה פסחים י' ד', נח'
הלכות שבת (ראה לעיל)
מדרשי אגדה רבים (מובאים בפירושם של קסוטו וורמן) ובפרט: 'אסף הרופא' (מפרק י'), 'ויסעו' (מפרק לד'[395]), תאריכי הולדת השבטים, טומאת הרוח[396], עשרת ניסיונות אברהם

למעשה כל ספר היובלים התקבל אצל חז"ל כמדרש בראשית זוטא[397] או "ספרא דאדם הראשון" או "צוואת משה", אך אין בידינו מידע ע"י מי ואיך. חידה היא כיצד לוח השנה 364 יום לא הועבר והתקבל בשום כת, במיוחד אצל ביתא ישראל שאחזו בספר היובלים, ובפרט ב-22 הלכות שבת ממנו מתזז סנבת [398]. בנוגע לצדוקים, קשה לקבוע לפי איזה לוח שנה נהגו[399]. ייתכן והתשובה לכך מתחילה ונעוצה בשינוי הגרסה השנייה של ממ"ת, שאינה כוללת את לוח השנה בפתיחת האגרת.

לאחר שכל הכתות בסוף בית שני חיברו ספרי הלכה בעקבות ההיתר מחד של עדת קומראן והמחנות, ומאידך מהצורך שעלה והתבודדותם עם מסורות התורה וההלכה, האחרונים שהתחילו לכתוב היו התנאים[400], אך עדיין אסרו: 'אף הקורא בספרים החיצונים תנא בספרי צדוקים' (סנהדרין ק' ע”ב). מהו ספר הצדוקים החיצוני? הלא גזירתא, ספרם של הצדוקים המתואר בסכוליון למ' תענית כבר נשרף!

32. שתי מסורות להבחנה: מגילת נבונאיד מול תפילת מנשה

דוגמת תפילת מנשה מול נבונאיד, מדוע זה חיצוני ואף מקובל בחז"ל והשני לא? התשובה לכך שרק חלק שרד במגילות ורק חלק שרד בספרים החיצוניים, ורק חלק שרד בחז"ל, והיום עלינו להשלים את הפאזל ולהתגבר על המאבקים והמגמות. ביניהם.

‎4Q381 (4QNon-Canonical Psalms B)

ז. שחזורי תורת עדת קומראן ע"י חז"ל ואיחוד מסורות מהקראים

33. מההלכה הכיתתית אל התושב"ע: העקרונות, המונחים, הציטוטים:

לכאורה, עדת קומראן הינה קבוצה רפורמטיבית שיצרה וחידשה (לראשונה) מאות הלכות, ומאידך היא אוחזת באוצר הבלום הרחב המקיף והמגוון של תורת ישראל הכולל ספרים עתיקים שבהן מסורות והלכות דומות. מורה הצדק ואף חברי העדה ניכנו ביכולת נבואית לפירוש התורה, לצד המאורעות האקטואליים הפוליטיים. מאידך, המושג 'הלכה כיתתית', שמהווה את שלושת המגילות: ברית דמשק (וקטעים דומים לה), הסרכים השונים וממ”ת, אינו אלא פירוט ודקדוק של שלושה ספרים/'מגילות הר סיני': תורת משה (החומש) או מגילת המקדש, וספר היובלים. עיקרון זה מודגש בברית דמשק טז' 2, יח' 4-3 שהיא מגילת היסוד הכיתתית של מורה הצדק: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏'; 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם'.

ההבדל העקרוני במגילת 4QFlorilegium[401] לפירוש תהילים א' 1 לעומת ב' 2-1 מבחין בין מדרש לפשר. למדרש מובא פסוק מקראי להוכחת הפירוש, בעוד לפשר נעדרת הוכחה מעין זה. יתרה מזו, הפשר מובא רבות במגילות שונות המכונות 'פשרים', ושם אינו נדרש כפשט הכתובים, אלא כאלגוריה אקטואלית – שאינה רווחת בפרשנות חז"ל. יוער כי בעניינו כאן המונח 'מדרש' אינו מתייחס לפירוש אלגורי/אגדי המנוגד לפשט, כפי שמקובל היום.

עם זאת, רוב ההלכה של חז"ל במשנה (בניגוד למדרשים על רצף החומש כספרא והספרי[402]) גם נעדרת הבאת פסוק מקראי להוכחת/אסמכתא ההלכה, אף כפירוש לתורה. כך גם מגילת ברית דמשק המהווה מגילת היסוד הכיתתית של מורה הצדק, ובה מאות הלכות, ורק מעט מהן מסתמכות על הכתוב המקראי מהחומש.. להשלים מעמ' 114 שימל.

עדת קומראן יצרה חידשה וכתבה מאות הלכות מפורטות (שרובן בנויות וממשיכות את מצוות או רוח התורה וספר היובלים – כי שניהם ספרי דקדוק ??) בקבוצת ה'מגילות של מורה הצדק', שמקורן בברית דמשק – בה רוב הלכות ברית דמשק הן כלליות ומיועדות לכל העם, ולאחר מכן במגילות הסרכים – שבהן יועדו להרכב קהילתי (' ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה' [ב"ד ז' 7-6]). לעומת זאת, סרך העדה מיועד לכל העם, עליה פורט לעיל בפרק נפרד בימי ינאי.

מעבר ההלכה לחז"ל התגלגל בצורה מורכבת, אך גם במשנה יש, בעיקר התחום הטהרה, הלכות ל'חבורה' לעומת עם-הארץ, ומאידך הלכות כלליות לעם. היות ורמת ההקפדה על הטהרה היתה תחילה נמוכה אצל הפרושים הראשונים, ולאחר מכן גבוהה אצל האמוראים[403], ובסופו של דבר בוטלה כליל – לא נותר כבר שריד לאופי ואורח החיים בטהרה, זולת חלקית לדם נידה.

ההלכה הכיתתית גברה על מצוות התורה הקדמוניות, ולעיתים אף סתרה וביטלה אותם מפורשות, כשם שהנביאים עשו (הדוגמאות המרכזיות הן החלשת חשיבות בית המקדש וביטול עונש מוות – יורחב עליהן בהמשך).

המועד של ההתגלות בהיותם מתבודדים, אינו מחייב שההלכות הסרכים בעיקר הן כיתתיות, אלה רובן הלכות שרלוונטיות לכל העם, ולכל קבוצה דומה, ובאם אנשים שאינם בקבוצה, הרי שכיוון שלא הספיקו לפרטם גם למתכונת של קבוצות שאינם הומוגניות, וגדולות יותר כעיר ועד מדינה, הרי שיש להקיש מהלכות אלו למעגלים האחרים - כפי שעשו חז"ל, וזו סיבה נוספת להבדל ביניהם, שהרי חז"ל הטרוגניים ומכוונים לכל העם.

לסיכום, ההלכה הכיתתית בעדת קומראן מתאימה ונכונה לכל העם, בהתאמות הנדרשות. אמנם רוב העם מעולם לא שמר על רמת הטהרה הנדרשת בהלכה הכיתתית (והחז"לית), אך רוב הכתות והחסידים כן שמרו, וזו היתה התורה והציפייה הנדרשת.

להלן מובאים דוגמאות בודדות של ענייני הלכה, והקורא מוזמן ללמודם בהרחבה ואת רוב ענייני ההלכה בנפרד - בספרים ומאמרים ישנים והמתפרסמים חדשות לבקרים.

בניגוד לשלושת קבוצות המגילות הראשונות, עדת קומראן חוקקה והוסיפה הלכות רבות, נהלים פנימיים, ומידע מגוון – והכל מכוח התגלות. לעומתם, חז”ל סוברים שנגמרה ההתגלות והנבואה, אך כן מעידים שקיבלו הלכות ומסורות רבות ממעבירי המסורה שחוקקו לפניהם - החל ממשה ועד לתקנות סופרים.

להלן מספר מטבעות לשון של התורה (הכתובה) הנוספת של עדת קומראן, או במילים אחרות, המינוח ההלכתי במגילות[404]:

הנסתרות[405] הנגלות: ב"ד ג' 16-15, ו' 20-18; סרך היחד א' 9, ה' 12-7, ח' 16-15, ט' 14-13, 19-18.
פרוש: ב"ד ד' 10-7, ו' 15-13, יג' 7-4, יד' 19-17, טז' 4-2.
מצוה: ב"ד ז' 4-3, סרך היחד ח' 18-17.
משפט: ב"ד יב' 20-19, יד' 8-6, כ' 30-27, 31; סרך היחד ח' 26-24, ט' 15.
משפטים ראשונים[406]: ב"ד כ' 31, סרך היחד ט' 11-10.
יסורים: ב"ד ז' 9-5, סרך היחד ג' 6-5.
סרך: נפוצה במה"מ והסרכים.
מדרש/דרישה: ב"ד ו' 11-1; סרך היחד ה' 1 (חלק מכתבי היד), 12-7, ו' 7-6:
שיטת דרישת הפסוקים הרווחת של התנאים היא במטבעות הלשון 'מלמד' (700 פעם) ו'מגיד' (400 פעם). אלו מהווים המשך של הביטוי העיקרי במגילות מורה הצדק: 'פשרו'.

שני צורף (ברין) - 'נגלות ונסתרות: התגלות נמשכת בתחומי החכמה והחוק' במגילות קומראן, בהקבלה לדאורייתא ודרבנן. גם ליכט, הסרכים, כמ' ??, משייך את ??? לדרבנן.

עקרונות אלו לא נותחו כלל בספריפ על מהות התושב"ע מהדור האחרון[407].

34. תחילת הכתיבה של חז"ל בצורה שונה: 'שכחום חזרו ויסדום':

עדת קומראן נושאת בכתר מסורות התנ"ך המאפיין רק את ראש סופרי התורה (ראה לעיל זיהויים עם דברי סופרים וכו') בחמישה נוסחים. בהתפצלות מרתקת, שני זרמים התפתחו משני נוסחים אלו: המצע עברי של נוסח השבעים – לנצרות (שגם שמרו על מגילות ספרים חיצוניים, תרגום הנאופיטי ותיאולוגיה קרובה); וקדם-שומרוני – לשומרונים. רק הארמית מקומראן שכוללת 3 ספרי מקרא, ספרים חיצוניים[408] ומגילות כיתתיות, לא מצאה לה בית וזרם אחרי קומראן. הדבר מפתיע במיוחד נוכח שפת דיבור החול בארמית של עמ"י וחז"ל (בניגוד לעדת קומראן שדקדקה בעברית בקודש ובחול[409]). אשר על כן, עלה הביקוש לתרגום התורה לשפת העם המדוברת, ואיתו גם רוב המסורות המרחיבות (פירושים) הנלוות לתרגום מילולי מצומצם. היות ועדת קומראן התבודדה כשבידיה רוב מגילות ומסורות התורה, ובפרט את נוסח המקרא בארמית – משאלו לא היו נגישים לרוב העם וביניהם הפרושים, אחרונים אלו החליטו לנסות לשחזרו, כמתועד במגילה ג' א': 'אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה - אונקלוס[410] הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע; תרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו, מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה; יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם!? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל[411]! ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים[412] - יצתה בת קול ואמרה לו: דייך! מאי טעמא? משום דאית ביה קץ משיח. ותרגום של תורה, אונקלוס הגר אמרו? והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב 'וַיִּקְראה בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא': 'ויקראה בספר תורת האלהים' - זה מקרא; 'מפורש' - זה תרגום[413]; 'ושום שכל' - אלו הפסוקין; 'ויבינו במקרא' - אלו פיסקי טעמים, ואמרי לה אלו המסורת'? שכחום וחזרו ויסדום'. השווה: כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השנים והסכימו על דעת הראשונים (ירושלמי שבת פ"א ה"ד).

מדרש הודאה זה מאפיין בדייקנות תמציתית את גלגול המסורת מעדת קומראן, הטמנתה את רוב מגילות במערות, וחידוש המסורות (בצורה ספרותית שונה) ע"י התנאים - כמה דורות מאוחר יותר[414]. כך מתחזקת מסקנת יעקב ניוזנר שסגנון ההלכה התנאי העלים כמעט לחלוטין את דרכי ההבעה המגוונת תחת מכבש אחד שמחק כל זכר למקורות הקדומים[415], יחד עם השלמתו של שעיה כהן כי חכמי יבנה הסתייגו לכנות עצמם פרושים, ואף הצניעו עד דחו את צורת החיים הכיתתית האופיינית לפרושים בתקופת הבית, תוך הכלה מכוונת של כלל הזרמים בתוך התנועה הרבנית המתהווה, זולת התנגדותם לכתות הצדוקים והפרושים[416]. עמ' 104 בלגלות נסתרות.

יוצא אפוא, שהריני תומך בטענתו של כהן[417] כי היעלמות הכיתות אינה ביטוי לניצחון פרושי כי אם להוויה יהודית חדשה, כוללת, נטולת דימוי עצמי 'פרושי' או אקסלוסיבי אחר, אשר השכילה להכיל בתוכה את חילוקי הדעות בלא להתפלג לכיתות. גמישות חדשה זו נבעה לשיטתו מהסתלקותו של מוקד המחלוקת העיקרי של ימי הבית: עבודת המקדש וספיחיה, בצד קריסת המוסדות החברתיים וצמיחה של הלכה אינדבידואלית.

מגמת המחלוקת הפכה מקבוצתית ליחידים, ולא 'הלכה כבית הלל', אם כי לרוב לפי תנאים מסוימים.

חז"ל מייחסים גם לגיבורי המקרא שכחת הלכות וחידושם, החל ממשה רבינו (תנחומא כ'; סנהדרין פב'; פסחים ס'ו ע”ב), עובר ליהושע שכח 3,000 הלכות וחידשום בזמנו (תמורה טז' ע"א; תוספות תענית ד' א').

אמנם צורת ניסוח ההלכות שונה, אך ישנם קווי דמיון רבים במבנה. למשל, מסכת שבת פותחות בדיני הוצאה, היא הקדומה מיובלים, ולאחר מכן בברית דמשק ישנן הסתייגויות מקלות. כמות מדרשי האסמכתאות למקרא דומות, וכן הסדר (או יותר נכון חוסר הסדר, אלא אם טרם ברור לנו) דומה.

חידושים אלו סותרים את חז”ל טענו שקיבלו את רוב מסורותיהם בעל-פה ממתן תורה [418] (תחילה כונו ע”י יוספוס: 'מסורת אבות'[419]). סימוכין לתושב”ע תואמת לסימוכין של היובלים[420]: 'על-פי' משמות לד' 27 ודברים יז' 11: כאמור בסכוליון למסכת תענית: 'שהיו ביתוסין כותבין הלכות בספר, ואדם שואל, ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: 'על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל' (שמות לד' 27)[421]; 'על פי התורה אשר יורוך' וגו' (דברים יז' 11)?! מלמד שאין כותבין בספר' (כ'י אוקספורד, מהד' נעם, עמ' 206[422]), שהינו גם פסוק מרכזי בפתיחת ספר היובלים: ??. בהמשך ציינו: 'אפילו מרים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם' (ספרי דברים קנד'). לעומת זאת, הפסוק במגילת המקדש נו' 3-4 מורחב: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת'. נראה שהתרגום הארמי הארצישראלי (מגניזת קהיר) למילים 'על פי הדבר' שמר על מסורת זו: 'על מימר הלכת אוריתא'.

מכתיבה ראשונה של תרגום (רוב) התנ"ך בארמית, נפתחה הדלת ורשות הכתיבה גם אצל הפרושים (קדמו להם ספרי החשמונאים, והצדוקים את גזירתא[423]) בהתרתם את האיסור המקראי שנשמר עד אז בקנאות: 'לֹא-תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' (דברים יג' 1; ובדומה: דברים ד' 2; משלי ל' 6).

תקופת הכתיבה האחרונה של עדת קומראן היא בסוף ימי מלכות חשמונאי ובה שש 'מגילות תיעודיות' שמציינות שמות דמויות פוליטיות[424]. מימי ינאי עלו הפרושים ליותר השפעה והנהגה, והיו יריבים למספר קבוצות שקרובות לעדת קומראן. החריג לכלל איסור הכתיבה של התנאים (עירובין סב׳ ב׳) היא מסורתם הסדורה הראשונה, שהינה שבח לשימור ניצחונות החשמונאים – מגילת תענית[425]. לצידה מסורת של מצוה כמדברי סופרים[426] - (הדלקת נרות) חנוכה[427]. היגיון פשוט מראה שכיוון שרוב מסורות מ' תענית של (ועל) החשמונאים, וכיוון שרוב החשמונאים היו צדוקים (אמנם בספק בדור הראשון ושונים בדור האחרון), הרי שהתנאים אוחזים במסורת צדוקית ברובה. והנה, מגילה פרושית זו קרובה לשלוש מהמגילות התיעודיות (מכונות טקסטים כרוניסטיים: 331Q4- 333Q4) שמציינות משמרות כהונה ואירועים היסטוריים הדומים למגילת תענית[428], ולכן מייקל וייז כבר קרא להן 'כרוניקה חשמונאית'. אמנם מגילת תענית כוללת 10 ימים (מתוך 35) של ניצחונות (כביכול) של הפרושים על הצדוקים, אך אלו כנראה נוספו ומאפיינים תקופה מאוחרת של דור החורבן[429].

35. בן סירא כעיקרי בציטוט ומסורה:

בן סירא נא' 29 שיבח את בני צדוק הכוהנים[430], ובפרט את שמעון הצדיק (כנראה השני[431]) שמבית חוניו שמבית צדוק, נמנה בין מגילות ים המלח, ובברית הישנה של הכנסייה הקתולית וקרוביה. 5 עותקיו במצדה מצביעים על חשיבותו במחנה איסיי זה, שכנראה הינו המשך של עדת קומראן. בהיותו הספר/מגילה היחידה ששרדה בשני אתרים אלו וגם בגניזת קהיר, מלמדת על שרידותו וחשיבותו בעיניהם, והנה, לא במפתיע, חשיבותו גבוהה גם בעיניי רבים מחז"ל, שהרבו בכ-300 ציטוטים מספרו או אפילו מפיו כחכם-תנאי[432], וזאת למרות ציונו כדוגמא לספרים חיצוניים שאוסר לקרוא בהם (משנה סנהדרין י'א א')[433]! מענין שדווקא אזכורו הראשון בספרות הפרושים, ע"י שמעון בן שטח, הוא מצוטטו כמבין קאנון התנ"ך[434]!

36. מנוסח המקרא בארמית מקומראן לתרגום הארצישראלי[435] שבגניזת קהיר:

התרגום הירושלמי/ארצישראלי שנמצא בגניזת קהיר ובנאופיטי[436] מתוארך לסוף הבית השני[437], ומלמד על מסורות קרובות למגילות קומראן. בבדיקת התאמה בין שני קטעי הספרים היחידים ששרדו במגילות קומראן בארמית (ויקרא ואיוב) עולה ??.

דוגמא מהותית לכך היא התרגום/פירוש על המילים 'על פי הדבר' בשמות לד' 27[438]: 'על מימר הלכת אוריתא', שתואם למגילת המקדש נו' 3-4: "על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת" (וראה לעיל בהרחבה על המסורת הדומה בין היובלים לתושב"ע).

בספרות התלמודית אין זכר לתרגומים הארצישראליים[439], או ל"ירושלמי", או לתרגום יונתן לתורה. לפיכך, יש שתי אפשרויות: או שחז"ל בחרו/ערכו את תרגום אונקלוס, תוך נידוי והוצאת בכך את שאר התרגומים ו/או מדרשים שלא היו ברוח אמונותם דעותיהם פרשנותם והלכתם (בדומה להוצאת כספרים החיצוניים), אך ספק כאמור אם אכן ספרים אלו היו בקרבם, וגם אם כן, האם אחזו בהם חסידים נאמנים או רק כתות יריבות. אפשר להשוות ספרים חיצוניים בהגדרת הקלאסית הזו לספרים חיצוניים של עדת קומראן. מספר מגילות מציינות דמויות בסוף תקופת החשמונאים, ולמרות זאת, אין בין מגילות קומראן שום זכר לארבעת ספרי המקבים. הדבר קשה במיוחד, היות והצעתי שהחשמונאים הראשונים היו קרובים לעדת קומראן, כשמקובל לזהות את יהודה המקבי כ'איל הגדול' שבספר חנוך צ' ??, לצד מימוש נצחונותיהם כאמור בדניאל ??, וכן שימושם בשיטות מגילת המלחמה (או"ח).

גם בתרגומים הארצישראליים יש לעשות אבחנה, שכן התרגום המיוחס ליונתן נוטה לאגדה[440]. לכאורה פשט הינו הפוך וסתירה לאגדה, אך ספר היובלים למשל, מוסיף אגדתות והוא מקביל לחומש בדקדוקו לפשט. אמנם התפתחו ספרים אגדתות שונים שגם מבטלים את פשט המקראות, אך ישנן אגדתות שהן ממסורות קומראן, ואינן סותרות את הפשט, אלא משלימות סיפורי המקרא.

מקובל שהתרגום הנאופיטי[441] הינו הקדום מבין התרגומים הארמיים ואינו מתחשב בפירושי חז"ל, וכן שיש בו קווים משותפים לשני ספרי המקרא מקומראן (ויקרא ואיוב) והקשר לשוני למגילה החיצונית לבראשית[442]. מקומות רבים מוכיחים על קרבת הנוסח של הפנים של תרגום ניאופיטי לקטעי התרגומים של גניזת קהיר[443], אך גם שדומה לתרגום הירושלמי ב'[444].

בהשערה נועזת נאמר, כי התרגומים מהגניזה ירושלמי[445] ונאופיטי משמרים (בשינוי העתקה מקובלים) את נוסח המקרא הארמי ממגילות קומראן. הן מיקומם אצל הקראים שהיווי את עיקר הגניזה הקדומה[446], והנצרות תואם לתוכנן, כמו מגילות קומראן שהם/או ספרים חיצוניים ששרדו באלו.

מגילת איוב בארמית (11QtgJob) מקומראן כתובה בניב עתיק-מקראי[447]. מולו חז"ל החליטו לגנוזו (תוספתא שבת יג' ב'[448] ומקבילות), והדבר מלמד על תקופת קושי במסורתו, ייתכן כאמור בגלל יתרה קדושתו-פנימיותו, וכן באיסור כתיבתו של התרגום, בדומה לאיסור שחל על כתיבת תורה שבעל פה (אמנם מהמשך הסיפור למדים שבימיו של רבן גמליאל דיבנה היה קיים עוד נוסח של תרגום איוב, בניגוד להוראתו של רבן גמליאל הזקן).

תרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים אחרונים הוא מדרשי/אגדי[449]. מגילת אסתר כנראה שרדה במגילות קומראן רק בנוסח הארמי 4QPrEsther (4Q550)[450], אך המגילה כה קטועה, שאין לדעת אם היא בנופך מדרשי ואגדתי כמו שאר התרגומים. עם זאת, לעיתים יש התאמה לתרגום השבעים המורחב, למשל בתוספת תפילת צום אסתר (פרק ח' 15). לא רחוק מתרגום זה הם מדרשי האגדה, כפי שעל ספר אסתר נכתבו: 'פתשגן הכתב' ו'אבא גוריון' (וליקוטים ב'ילקוט שמעוני' ועוד). נוסח מגילת רות הארמית המכונה תרגום הדיוטות [451], גם כולל מספר הלכות מובהקות לעדת קומראן, כמו איסור ריבוי נשים (על כך ראה בפרק 'התבודדות מתבקשת), אך יש בה גם סתירה מובהקת של מועד הקציר.

37. הקראים:

לא אדון בקראים בספר זה, ואפנה לספרו המסכם של ארדר, אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית. אמנם בהלכות רבות הם דומים לעדת קומראן, אך הדבר מתבקש ונובע מעיקרון המשותף של ההיצמדות לפשט הדקדוקי, אך מאידך השוני גדול הרבה יותר - לקראים אין מסורות נוספות לתנ”ך[452] (כפי שלעדת קומראן יש בכמות עצומה, שמקצתה מתוארת בספר זה), ולכן בכך הם רחוקים מעדת קומראן לעומת חז"ל שאחזו/קיבלו מעדת קומראן את מסורות אלו בעל פה (על כך ראה בפרק ???). חריג לכך מהווים שלושת מגילות קומראן שנמצאו בגניזת קהיר, אך הדבר תלוי למי מגילות אלו היו שייכות, ואין בידיעתינו כיצד התגלגלו לשם ועל ידי מי[453]. היות והספרות הקראית שבידינו אינה מזכירה מגילות אלו[454], ואף מציינת 'כת מערות' כשונה ממנה[455], הרי שיוך הקראים לעדת קומראן אינה סביר. עם זאת, נשארת האפשרות שאם הצדוקים היו אכן דברים רק בתורה שבכתב וללא מסורות נוספות (דבר שמוכחש בספר זה, בפרט שהיה להם ספר גזירתא), הרי שהקרבה לקראים ברורה, ואכן כך ציינו מקצת הקראים והרבנים. למרות זאת, הקראים אינם כוהנים ולא מייחסים חשיבות לבית צדוק, ואין בידם שום כתב צדוקי (ואזכוים ספורים לספרים כאלו שקראו).

שלב נוסף של ריבוי הכתיבה ואף יצירת ספרים ומדרשים חדשים עולה בתקופה האיסלאמית שאיתה מאירה גניזת קהיר, ובה מגילת היסוד ההלכתית של עדת קומראן: ברית דמשק, וכן שתי מגילות שנשמרו גם בחלק מהכנסיות: צוואת לוי הארמית ובן סירא. על כך נוסיף את ציונו של 'ספר צדוק' בספרו של הקראי יעקב קרקסאני: 'שא.א. הרכבי', וכנראה מתכוון למגילת ברית דמשק (שניהם מתייחסים לאיסור נשיאת אחיינית); עדותו ב'המאורעות והתצפיות' שהקראות בזמנו לא הייתה חטיבה אחת, עדותם על 'כת המערות' ופילון (כנראה האלכסנדרוני) שאבדה[456]. אלו הובילו לשיא הכתיבה ההלכתית בימים אלו. דוגמא מיוחדת לכך הוא ר' משה הדרש שדרש רעיונות מהספרים החיצוניים (יובלים וחנוך) שהיו בידיו בנוסח העברי (שאינו מצוי בידינו היום).

ח. התמודדות עם חולשות הצעות שבספר

38. הסברים למחלוקות שסותרות את היטמעות המסורות

תחילה מבחינה כמותית: ישנן רק מחלוקות ספורות בין עדת קומראן לחז"ל, לעומת תאימות וקרבה ברוב ההלכה.

שנית, בחלק מהמחלוקות הנ"ל, אפילו בחז"ל יש דעות ביניים שמעדנות את המחלוקת, ולעיתים אף דעה שתואמת או קרובה יותר לעדת קומראן - כפי להודגם לעיל על בית שמאי, החסידים ורבי אליעזר.

שלישית, אנו לא ממש יודעים או בטוחים באשר למקורן של הלכות חז"ל (או לפרושים לפניהם), הן באשר לזמנים ולסיבות של מסורות שונות אלו. כפי שהובא לעיל, רוב המחלוקות התחילו בין עדת קומראן לקבוצת אפרים-דורשי החלקות, והיות ואלו נטמעו בעם (???), הרי שחלק מדעותיהם והלכותיהם שרדו ונהגו גם בעם, ובכלל זה גם בפרושים וחז"ל שצמחו מהעם.

דוגמא להלכה שכנראה במחלוקת (פרשנות פסוק זה לא שרד במגילות) אך כנראה הינה טעות גרידא של אמוראים, ללא קשר למחלוקת או דעות קבוצות יריבות וכדומה: 'וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר... וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר... בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו; וְהַמֵּת, יִהְיֶה-לּוֹ... וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ, וָמֵת... שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ' (שמות כא' 36-33). פשט הפסוק אחד הוא[457] – על המזיק לשלם את מלוא שווי השור החי, ולקחת את השור המת שאולי יחזיר לעצמו קיצת מהנזק שגרם. למרות זאת, בדיון ההלכתי שבבבא קמא י', הוכרע שהניזוק יקבל וטירח בשוק המת, ויקבל רק את שווי ההפרש בין השור החי למת. יש לציין שלעיתים ישנן מספר אפשרויות להלכה, אך מקרה זה מאפשר רק 2 אפשרויות: למזיק או לניזק.

למרות מחלוקות אלו, הרי ש:

39. חזרתם של חז"ל ורבנים מאוחרים להלכות עדת קומראן:

לא לכל הקושיות יש בספר זה התייחסות וודאי שלא תירוצים משביעי רצון, אך מאידך גם באופן מרתק, ניתן לראות שגם התנגדויות חריפות שהיו בקו המרכזי של הפרושים/התנאים, התהפכו בשלב מסוים ואימצו את ההלכה המקורית של עדת קומראן. להלן מספר דוגמאות:

נשים: חיתון עם אחיינית ופוליגמיה (להרחבה ראה בפרק 'קדושת נישואים ומיניות - ולא נזירות'.
הריגת (כשחיטת) דג לאכילתו
אכילת בשר חולין ללא מום (בטהרה/כקודשים, אם כי בניגוד לכך שאר סוגי המזון ללא הקפדת טהרה)

לא זו גם זו, אלא שהעיקרון ההלכתי המאפיין ביותר את ראשית מחלוקות חז"ל, מודה ש: 'באחרית הימים ההלכה כבית שמאי'.

ט. סיכום[458]

הוצגו שלושה מעברים: הראשון "גנטי" של האנשים והקבוצות - מעדת קומראן, לאיסיים וכוהנים, לחסידים, ולתנאים. השני של מסורות תורה דרך קבוצות אלו, ובהם תחומי ההלכה העיקריים, לצד המסורות מנוסח ותרגומי המקרא לארמית. המעבר האחרון כסוגר מעגל של שימוש ע"י קבוצות קראיות (או קרובות אליהן) בשתי המסורות לעיל, כשבצידה תנופת כתיבה אגדתית והלכתית שחלקה ממקור התורה של עדת קומראן, וחלקה מתרבות כתיבה אסורה/פסולה, אותה ניסו חז"ל למנוע ע"י הרחבת ספרים חיצוניים.

שני צדדים ביחס של חז"ל למסורות קדומות: מצד אחד קידשו את הסופרים ודבריהם, ומצד שני אסרו ספרים חיצוניים.

מהמגילות השונות המוזכרות בחז"ל, אצל החסידים, ממגילות קומראן (שכוללת את רוב הספרים החיצוניים, ובפרט בן סירא), ומנוסח המקרא בארמית מקומראן שתרגומים קרובים אליו נמצאו בגניזת קהיר ובנאופיטי, מוכח כי היו ביד או בקרבת חז"ל ספרים נוספים כתובים מעבר לכד' ספרי התנ"ך, ואלו היו בידם מתורות כוהנים עתיקות (החשובה בהן היא מגילת המקדש ל'איש החסידים' – משה רבינו, אך לצידה בין מגילות קומראן יש מגילות קדומות למתן תורה ונוספות למתן תורה, ונוספות של נביאים אחריה) לעדת קומראן לאיסיים לחסידים וכלה בתנאים. היות וקבוצות אלו התקרבו אט אט, ולחלק מחז"ל עדיין היו בלתי-מוכרים או חסידים נבדלים, וסיבות נוספות כגון קדושת וסודות הספרים (כתורות מיסטיות/כוהניות להדיוטות שלא רשאים לכך), הגדרתם המהותית הנכונה להם הם ספרים פנימיים ולא חיצוניים[459].

נוסף על כן, סביר שרוב מגילות ים המלח היו טמונות בתקופת חז"ל, ולכן רק חלק ממסורותיהם הגיע לחז"ל בע"פ. מכאן הבדל השינויים המהותיים (בעיקר מקלים) לפי ראות עיניהם של חכמי הדור, החל מהלל ושמאי, ובמובהק יותר, ההבדל הצורני של אופן ניסוח ההלכות.

חז"ל, כמו החשמונאים ויוספוס, העריצו את עדת קומראן בחסידותם ותורתם הקפדנית והנעלה. רק להם כסופרים היתה הסמכות לחדש תורה, ומהרגע שסכר זה נפרץ ע"י כיתות אחרות, היה נכון לעשות זאת ביתר זהירות.

היעלמותם של עדת קומראן ואף האיסיים עולים עם צמצומם של חסידים מהמאה השנייה לספירה בספרות חז"ל ובמיוחד בתלמוד. מוצע שהם חסידי עדת קומראן והאיסיים, שנטמעו בין התנאים והאמוראים, ובמגוון פלורליזם הדעות שביניהם, לרוב אפשר להצביע על הדעה שקרובה להלכה מהמגילות, אך עם הדורות פחתו הקשרים ה"גנטיים".

מטרתו של איסור הכתיבה היה להימנע ממה שאכן קרה מתקופת האסלאם/הגאונים – ספרות מדרשית אגדתית שאין לה הורים לאמר דבר בשם אומרו, ועלולים לשבש את ההלכה, פן שתי תורות יהיו לישראל. סגירת המעגל של שלב נוסף בספרות היהודית בתקופת הגאונים/האסלאמית רבו הספרים והמהומות מבית ומחוץ. כך עולה ממדרשי אגדה שונים ורבים, לצד ספרות מהגניזה הקהירית שקרובה לעדת קומראן (3 ספרים חיצוניים ונוסח/תרגום המקרא לארמית), וביניהם קראים או טרום קראים, שייתכן ומקורם גם במחנות עדת קומראן. מחנה נוסף הוא זרמים בנצרות שקידשו את הספרים החיצוניים, וכן את נוסח המקרא הארמי בתרגום נאופיטי.

כדי להבהיר את שיקולי ומהלכי פרקי הספר, הוסבר תחילה על מהות עדת קומראן, תורתה והשפעתה, השונים (וחולקים) משהתקבע במחקר. נקודות אלו מסתמכות על עובדות-ממצאים פשוטים, שמשמעות משקלם ראוי לנסוק, ולהעיד על ייחודה ומעמדה העליון, כסופרים וכוהנים גדולים של תורת ישראל, וזאת בנפרד מכתבים ומחלוקות כיתתיים, עליהם יותר קשה לעמוד ולפענח.

שאלת קושי חוסר ההלכה הפרטנית מימי השופטים ועד לתקופה הטרום חשמונאית (זולת שני גילויי ספרי תורה ורפורמות דתיות בנ"ך), ומדוע פרצה דווקא באמצע בית שני (בראשות עדת קומראן), נפתרת בהודאה שספר התורה היה מוחבא בכל התקופה הזו (ב"ד ה' 5-2), ועדת קומראן חידשה בגילויים רפורמה דתית רחבה, שהתפשטה לזרמים וקבוצות בתוך עמ"י ולדתות מונותאיסטיות נוספות, בראשן הנצרות.

עם זאת, היות וייסוד עדת קומראן חל בתקופה קשה של שיא ההתייוונות (טרום החשמונאים), קמו נגדם בירושלים שתי קבוצות נגדיות – אותן זיהיתי כמתייוונים מאשר ההצעות המקובלות במחקר של פרושים וצדוקים, מכיוון שאין תיעוד על כך שאלו האחרונים פעלו והבריחו את מורה הצדק לדמשק (או שהיא שם קוד), ובעיקר נוכח התיארוך המוקדם – טרם היווסדותם, והרי הם שמרו על עיקרי ההלכה בצורה דומה לעדת קומראן, אם כי הקלו ממנה (ועל כך עדת קומראן גם מטיפה). אמנם הצעותיי לזיהוי קבוצות מתייוונים וביניים מטרום תקופת החשמונאים עד לימי הזוהר שלה תלויים על רמזים והקשרים עקיפים, והינם כ'הררים התלויין בשערה', אך כך גם דעות חוקרים נגדיות, ולמרות זאת אלו התקבעו כאמיתות היסטוריות.

המגמה מתחזקת עם העובדה שממרד החשמונאים וייסוד חנוכה רוב עמ"י חזר בתשובה (שלפני כן הרוב התייוון), וניצחונות החשמונאים מרשימים בשימוש במה”מ. ממגילות נוספות (בעיקר מספרי חנוך ודניאל), מוסכם על רוב החוקרים שיהודה המקבי היה דמות חיובית, וזו סתירה למסקנתם השלילית על החשמונאים הראשונים שהחליפו אותו. יתרה מזו, בהמשך דורות החשמונאים, עולה קרבה הלכתית של יוחנן הורקנוס לעדת קומראן (ולצדוקים), ושיאה במגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך', שהיא כבר ראייה ישירה וחזקה על הקרבה או אף האיחוד בין קבוצות אלו.

עם זאת, כל הזיהויים והיישומים על החשמונאים אינם מימוש מלא של דניאל ומגילות נבואה לתקופה, אלא הם מודל יישום חלקי, שכן נבואות אלו מכוונות לאחרית הימים ולבית המקדש השלישי, כפי שניבא טוביה ??.

מרכז העדה התיישב בקומראן, ובה נאספו ארבעת סוגי המגילות לספריות במערות הסמוכות, ולאחר שהתחברו עם הצדוקים והחשמונאים מימי יוחנן הורקנוס, יצרו את הסוג האחרון של המגילות – 'התיעודיות', שאינם כבר סגנון נבואי, אלא בלשון רבים או באזכורי גלויים לדמויות. המשך צאצאיהם האיסיים והתיאורטיים התיישבו בישובים שונים, אך כבר לא היתה בידם את כל ספריית בני צדוק הכוהנים.

אם נוסיף את ראשוניות ההלכה והמסורות ששרידיהן נפוצו לזרמים שונים, הרי שמתפתחת ספרות המצביעה על קדמוניות מקורות המסורת מחד, אך ההקשרים המתבקשים נותרים כחידה בין השורות, מאידך.

זולת מגילות הכיתתיות ואחריהם ספרי המקבים, תיעודי הזיכרונות הבאים (בעיקר חז”ל ויוספוס) כבר מאוחרים במאות שנים, ולכן גם לצד אמינותם פחותה, עד שספק אם סיפוריהם מכוונים לדמות ולדור המתואר, בין במכוון, ובין מטעויות וסטיות גלגולי הדורות. עם זאת, מסורות ומחלוקות שנשארו אצל חז”ל מעידות על קרבתן או התנגדותם לעדת קומראן[460], שגם באלו חלו תמורות. הבאתי אמירות ומסורות שמובילות למסקנה מורכבת, שהיא שחז"ל אימצו את מסורות עדת קומראן – אותם זיהו לרוב כ'סופרים', ממסורת בע"פ של מס' דורות מצומצם, וזאת כאשר בניגוד לכך, דחו ונידו עקרונית את שאריות מסורות בכתב, אלו הספרים החיצוניים (אם כי מעידים על רסיסי מגילות סתרים שהגיעו אליהם - וללא דחייה).

בסיום הספר ניסיתי לעמוד על פתרון החידה המרתקת שתיארה ורד נעם (??) בלשון נהירה: 'התהוותו של העולם ההלכתי הבתר-מקראי לוטה בחשיכה הפרושה על מאות השנים שבין סופה של תקופת המקרא לבין ימי החשמונאים. קורפוס זה של חיים יהודיים מגיח אלינו בגילוייו הראשונים בשתי המאות האחרונות לקיומו של המקדש השני מתוך סערת מחלוקת... ומתמצק לכלל מסורת אחת... במאות השנים שאחר החורבן, בתוך יצירתם הספרותית של חז”ל. מערכת הלכתית זו של חז”ל, המשתרעת על פני מאות רבות של שנים, מחורבן הבית השני ועד לחתימת התלמודים... משקפת תרבות יהודית חדשה, נבדלת כמעט לחלוטין מזו המקראית שקדמה לה'.

התובנה על מעבר המסורת בין עדת קומראן לחז"ל מבחינה בין המהות לצורניות והסגנון. רוב המסורות התקבלו לאחר כשלוש מאות שנה, בהן עמ"י עבר שלטונות ומאורעות שונים וחריפים (ביניהם: ההתייוונות, מרד החשמונאים, פריחת הכתות, מלכות חשמונאי, עליית הפרושים וכיבוש רומא, הורדוס, הנצרות, המרד הגדול והחורבן), זולת מחלוקות מעטות. לעומת זאת, שיטת המסורות הכתובות הגיעו ברובן (ישנן עדויות על מספר מגילות סתרים) בע"פ, בצורת ניסוח שונה. עם זאת, מסורות רבות של חז"ל משייכות את מייסדי התקנות בעיקר לסופרים ולכנסת הגדולה – שרובן תוקנו ע"י עדת קומראן.

תחזית אחרית הימים בעדת קומראן מורכבת מדורות הבאים, מתקופת ביניים של המתנה, וגאולה רחוקה שבה יד ה' מתערבת במציאות עם בניית המקדש האחרון בידי שמיים (בניגוד ל'מקדש אדם' במ' 4Q174). התפיסה המחקרית כי עדת קומראן ציפתה לישועה מיידית ורצופה באכזבות - שגויה ביסודה, ומסיטה את התובנות על עיקרי השפעתה בתקופתה ולזרמים שהתפתחו ממנה.

יהדות וספרות מצרים נוגעת וקרובה לעדת קומראן לאורך כאלף שנה: החל מבה"כ הקדום ('פרוסאוכה'), תרגום השבעים ומהמאה השלישית לפני הספירה, עובר לחוניו הרביעי שנעמן למק”ב, ושבניו באו לעזרת יונתן אלכסנדר ינאי, עובר לאיסיים ולתיארופטים (רופאי הנפש) שמתאר פילון, ועד לגניזה הקהירית שכללה 3 מגילות כיתתיות: בן סירא (שהוכתר גם כ'חיצוני'), ברית דמשק וצוואת לוי הארמית. האם יש חוט מקשר בין קהילות אלו לאורך אלף השנים? האם קהילות אלו קשורות במישרין לעדת קומראן? אבקש לטעון בזהירות שכן, גם כאן אין ראיות להוכחה.

ההגמוניה השלטת ימי הבית עד ימי טרום החשמונאים היתה כהונת בית צדוק - שאינם עדת קומראן שקמה בימיה האחרונים. בתקופת טרום החשמונאים שלטו המתייוונים, אך הם אבדו לחלוטין כקבוצה, ורק מעט מהלכותיהם שולבו במסורות הפרושים, שאלו ערבבו ואימצו עם הלכות עדת קומראן, ובכלל זה את הזכות לתקן הלכות חדשות (וכתיבה בכלל). באמצע תקופת החשמונאים הם היו צדוקים מובהקים, וזוהי גם תקופת השיא שבה עדת קומראן היתה בהרמוניה עם השלטון – היא שיא תקופת בית שני במלכות ותורניות. לאחר מכן מימי שלומציון חזרו הבעיות הפוליטיות והתורניות למתחים ויריבות שהחליפה תדיר את השלטון. ספר זה אינו מנתח תקופה זו, וחולק על הדעות ש'מגילות מורה הצדק' חוברו או אפילו מכוונות לתקופה זו[461]. בדילוג לימי הורדוס ובית הלל ושמאי, נראה ששוב הצדוקים היו רוב הכוהנים הגדולים, וכנראה גם האיסיים היו קרובים למלכות, אך סיכמתי רק את ההיבט ההלכתי – כיצד אופיים התורני (ולא סגנונם הספרותי) של התנאים-חז”ל (הבתים הלל ושמאי, התנאים והאמוראים) קרוב ודומה לעדת קומראן, מאשר הפרושים חסרי מסורות ההלכה.

היא, ממנה הגזע היחיד שממנו התפצל במקומות שונים והתאחד באחרים, ובא לידי ביטוי בשיטות הלכתיות שונות, שעיקריהם (מסדר עולה ליורד): האיסיים, הבייתוסים, הצדוקים, הכוהנים, בית שמאי, ולבסוף גם בתנאים-חז”ל. אמנם תחילה בתקופת ההתייוונות הפיצול היה לכתות שדחו את תורת קומראן, אך אלו התמעטו לאורך התקופות, ותהליך ההיטמעות נספג יותר מאשר נדחה בתנאים-חז”ל, באופן שממשיך לאורך הגלות, זולת תחומים שאבדו (כמו טהרה ופולחן).

נמצא שהמתח והיריבות הגדולה שהיתה בין עדת קומראן לשאר הכתות, לצד התבודדותה, נפוגו, וההתקרבות הספרותית פרחה וגברה בכל המישורים. אמנם שרידים של מחלוקות נשארו אצל התנאים-חז”ל, אך אלו מעטים שאינם מעידים על רוב ההלכה – אותה סיפחו מתורת עדת קומראן.

נמצא שעדת קומראן וחז”ל דומים בשני העקרונות של מקור המסורת שלהן: שתיהן משלבות רפורמטיביות חלקית עם שמרנות של מסורות ייחודיות שלא היו לפניהם (בעיקר של עדת קומראן, נמצאים יותר ויותר מקורות של מסורות ייחודיות אצל חז”ל ממגילות ים המלח).

הטענה אותה טענה עקרונית, אך ההבדל שמכתב עבר לבע"פ וחזר לבכתב, והתהפכו הכתות.

סוף דבר, מגילות קומראן מהוות פאזל תורני אינסופי שהתפשט ע”י שר ההיסטוריה בדרכים שאינינו משיגים, אך התוצאות מובילות לאוצר בלום זה - ראשית וראש מסורות ישראל.

קיצורים ביבליוגרפיים[462]:

אליאור, תהום ונשייה אליאור, רחל. זכרון ונשייה, סודן של מגילות מדבר יהודה. ת"א: הקיבוץ המאוחד, 2009.

ארדר, אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית. ארדר, יורם. אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004.

אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית אשל, חנן. מגילות קומראן והמדינה החשמונאית. ירושלים: יד בן צבי, תשס'ד/2004.

אשל, שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק אשל, חנן. שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק. ציון עא [תשס'ו].

אשל, תפילת יוסף מקומראן אשל, חנן. תפילת יוסף מקומראן — פפירוס מצדה והמקדש השומרוני בהר גריזים. ציון, נו (תשנ'א).

באומגרטן, מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית באומגרטן, אלברט. 'מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית'. יובל למגילות ים המלח. עורכים: גרשון ברין, , Jacob Licht, בלהה ניצן, בלה נתזן. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2001.

ביכלר, עם הארץ הגלילי ביכלר, אברהם. עם הארץ הגלילי. ירושלים, תשכ"ד.

בן שלום,חסידות וחסידים בן שלום, מנחם. חסידות וחסידים: בתקופת בית שני ובתקופת המשנה. הקיבוץ המאוחד, 2008.

בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים. בר-אילן, מאיר. עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.‫ שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום יא (תשנ"ז), 285-301.

ברושי, תשנ"ז ברושי, מגן. פולמוס אנטי-קומראני בתלמוד, י' הופמן ופ' פולק (עורכים), אור ליעקב: מחקרים במקרא ובמגילות מדבר יהודה לזכרו של יעקב ליכט, ירושלים - תל-אביב: מוסד ביאליק - אונ' תל אביב. תשנ"ז, 219-111.

ברין, פשר חבקוק : Shani L. Berrin (2004). The Pesher Nahum Scroll from Qumran: An Exegetical Study of 4Q169. BRILL, p. 271.

גינזברג, ברית דמשק Ginzberg, L. An Unknown Jewish Sect, New York: Jewish Theological Seminary of America, 1976

גפני, לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א' גפני, ישעיהו. לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'. ציון מה. (תשם) 81-95.

גרינץ , עדת היחד - איסיים - בית (א)סין גרינץ, יהושע מאיר.' עדת היחד - איסיים - בית (א)סין'. בתוך: פרקים בתולדות בית שני. ירושלים: ראובן מס, תשכ'ט.

דימנט, בין כתבים כתתים ללא כתתיים דימנט, דבורה. 'בין כתבים כתתיים לכתבים לא כתתיים במגילות קומראן'. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך א'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס'ט.

דימנט, Dimant, Devorah. Parabiblical texts, part 4 : Pseudo-prophetc texts; partially based on earlier transcriptions. John Strugnell.

דימנט, היסטוריה על פי חזון החיות דימנט, דבורה. 'אדאולוגיה והיסטוריה על פי חזון החיות (חנוך החבשי פה-צ)'. בתוך כלים שלובים, מגילות מדבר יהודה וספרות ימי הבית השני. ירושלים: מוסד ביאליק, תש'ע.

דימנט, תולדותיה של עדת קומראן דימנט, דבורה. 'תולדותיה של עדת קומראן לאור חידושים בחקר מגילות קומראן'. בתוך כלים שלובים, מגילות מדבר יהודה וספרות ימי הבית השני. ירושלים: מוסד ביאליק, תש'ע.

הבלין, מסורת התורה שבעל פה הבלין, זלמן משה. מסורת התורה שבעל פה. מכללת אורות, אלקנה-רחובות: תשע"ב.

הרמן. חסידים קדמונים. הרמן, דב. חסידים קדמונים - החסידים ומשנתם בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד. עבודת דוקטורט, או' בר אילן: תשמ"ז.

וייז, חיבור אנליסטי Wise, M. O.. 'Primo Annales Fuere: An Annalistic Calendar from Qumran'. Thunder in Gemini. Sheffield: JSOT Press, 1994, 186-221.

ורד, בית שמאי וההלכה הכיתתית. נעם, ורד. בית שמאי וההלכה הכיתתית. מדעי היהדות 41 (תשס"ב) 45-67.

ורמן, ספר היובלים ורמן, כנה. ספר היובלים - מבוא, תרגום ופירוש. ירושלים: יד בן צבי, תשע'ה / 2015.

ורמן, אחרית הימים בהגות עדת קומראן ורמן, כנה. 'אחרית הימים בהגות עדת קומראן'. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך ב'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס'ט.

ורמש, גילוי במדבר יהודה Vermes, Geza. Discovery in the Judean Desert. New York, Desclee Co., 1956.

זוסמן, חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה זוסמן, יעקב. חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה: הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מגילת 'מקצת מעשי התורה'. תרביץ, תש"ן-1989.

זיו, הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת. זיו, יוסי. הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת, רמת גן: אונ' בר אילן, תשס"ט.

חיוטין, מגילת ירושלים החדשה חיוטין, מיכאל. מגילת ירושלים החדשה. בבל: 2003.

חכם, לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו חכם, נח. לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו. לשוננו סז,ב (תשס"ה) 147-152.

טלמון, האם נודעה מגילת אסתר טלמון, שמריהו. האם נודעה מגילת אסתר בקרב 'באי הברית החדשה'?. ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה. כה, 377-382.

ידין, ממ"ת

Yadin A., '4QMMT, Rabbi Ishmael and the Origins of Legal Midrash,” Dead Sea Discoveries 10 (2003)

יוספוס, קדה'י יוספוס, פלביוס. קדמוניות היהודים. תרגום א' שליט, תשמ'ה-1985.

לוריא, ינאי המלך לוריא, בן-ציון. ינאי המלך. ירושלים: קרית ספר, תשכ'א.

לוריא, מינאי עד הורדוס לוריא בן-ציון. מינאי עד הורדוס. ירושלים: קרית ספר, תשל'ד.

ליכט, מגילת הסרכים ליכט, יעקב. מגילת הסרכים. ירושלים: ביאליק, תשנ'ו – 1996.

מיליק, גילויים Milik, J. T.. Ten years of discovery in the wilderness of Judaea. S.G.M. Press, London, 1959.

נאה ושמש, עדים זוממים נאה, שלמה, ושמש אהרן. 'עדים וזוממים: לתולדותיה של פרשנות הלכתית קדומה'. מגילות יא'. ירושלים: ביאליק, תשע'ו.

ניצן, האמנם שני רבדים בשפר חבקוק ניצן, בלהה, 'האמנם שני רבדים בשפר חבקוק?', ציון עב/א, (תשס'ז).

נעם, המהפכה התנאית נעם, ורד. מקומראן למהפכה התנאית - היבטים בתפיסת הטומאה. כותר, תש'ע.

סגל, בן סירא סגל, משה צבי. ספר בן-סירא השלם. ירושלים: ביאליק, תשי'ג.

סיגל, נוסח דניאל סיגל, מיכאל. 'נוסח ספר דניאל במגילות מדבר יהודה'. מגילות יא'. ירושלים: ביאליק, תשע'ו.

סנדרס, 1992. E.P. Sanders, Judaism: Practice and Belief, London.

עפשטיין, מדרש תדשא עפשטיין, אברהם. 'מדרש תדשא', בתוך מקדמוניות היהודים. ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי'ז, עמ' קלג'-קלט'.

פורסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה פורסטנברג, יאיר. טהרה וקהילה בעת העתיקה, מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה. מאגנס, 2016.

פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים דויד, פלוסר. 'פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום'. ספר זכרון לגדליהו אלון. תל אביב: קיבוץ המאוחד, תש'ל, עמ' 133-168.

פינקלשטיין, הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה פינקלשטיין, א. הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה. ניו-יורק, תש"י.

פראנקל, 1846 פראנקל, זכריה. ההוכחה המשפטית בחוק דת משה התלמודי. 1846.

קימרון, התרנגול והכלב ומגילת המקדש. קימרון, אלישע. התרנגול והכלב ומגילת המקדש – 11QTc. תרביץ סד (התשנ'ה), עמ' 473-476.

קאמפן, חסידים J.I. Kampen. The Hasideans and the Origin of Pharisaism: A Study in I and II Maccabees. Atlanata 1998

קלויזנר, תשכ"ו קלויזנר, יוסף. 'איסיים', האנציקלופדיה העברית, ג, תל אביב: תשכ"ו, 36-30.

קנוהל, בעקבות המשיח קנוהל, ישראל. בעקבות המשיח. שוקן, ירושלים ות"א, 2000.

ראסל גמירקין, מ' המלחמה חסידים ומקביםGmirkin, Russell. 'The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict', Pages 486– 496. in The Dead Sea Scrolls: Fifty Years after Their Discovery. in Schiffman, Tov and Vanderkam (eds)

רב צעיר, תולדות ההלכה רב צעיר, טשרנוביץ, חיים. תולדות ההלכה. ניו יורק: תש"י.

רגב, הצדוקים והלכתם איל, רגב. הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני. ירושלים: יד בן צבי, 2005.

רגב, יוסי בן יועזר וקומראן Regev, Eyal. 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy'', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery. (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27ץ

רייך, מתקני המים בקומראן רייך, רוני. מתקני המים המדורגים בקומראן הם, בכל זאת, מקוואות טהרה!. מגילות י', ביאליק: תשע"ג.

רפפורט, פירוש למקבים א' ספר מקבים א', מבוא תרגום ופירוש. א', רפפורט. ירושלים: יד בן צבי, 2004.

קאמפן, חסידים J.I. Kampen, The Hasideans and the Origin of Pharisaism: A Study in I and II Maccabees. Atlanata: 1998

קיסטר, השורש נד'ב קיסטר, מנחם. 'השורש נד'ב במגילות וצמיחתם של טקסטים קומראניים: בין לקסיקוגרפיה לתאולוגיה'. מגילות, מחקרים במגילות מדבר יהודה. חיפה: ביאליק, 2015, עמ' 111-132.

קרויס, בת האחות Krauss, Samuel. 'Die Ehe zwischen Onkel und Nichte,' in Studies in Jewish Literature in Honor of Kaufmann Kohler, pp. 165- 175. Berlin: G. Reamer, 1913.

שוורץ, על כמה פפירוסים שוורץ, דניאל. 'על כמה פפירוסים – מקורותיו של יוסף בן מתתיהו והכרונולוגיה שלו לתקופה הפרסית'. בתוך: ספר השומרונים (בעריכת א' שטרן וח' אשל), ירושלים תשס'ב.

שוורץ, כהונה ומלכות שוורץ, דניאל. 'כהונה ומלכות בתקופה החשמונאית'. קהל ישראל השלטון העצמי היהודי לדורותיו העת החדשה . עורך: י' גפני, עמ' 13-26.

שוורץ ,מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית שוורץ, דניאל. 'מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית'. בתוך ספר השומרונים, עורכים: אפרים שטרן וחנן אשל. ירושלים: יד בן צבי ורשות העתיקות, תשס'ו-2006.

שוורץ, תשס"ט שוורץ, דניאל. 'כת מדבר יהודה והאיסיים'. מ' קיסטר (עורך), מגילות קומראן: מבואות ומחקרים (כרך שני), ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ט, 612-601.

שטרן, מותו של חוניו השלישי שטרן, מנחם. 'מותו של חוניו השלישי'. ציון, 1960/תש'ך, עמ' 1-16.

שיפמן, מקומה של ממ”ת Schiffman, Lawrence Harvey. 'The place of 4QMMT in the corpus of Qumran manuscripts'. Reading 4QMMT. (1996) 81-98

שרמר, בן אחות שרמן, עדיאל. 'בן אחות – כינויי שארות ונישואי פנים בתקופת המשנה והתלמוד'. ציון, ס (תשנ'ה).

שמש וורמן, לגלות נסתרות שמש, אהרון, וורמן כנה. לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן. ירושלים: ביאליק: 2011.

Davies, Philip R. 'Hasidim in the Maccabean Period.' In Sects and Scrolls: Essays on Qumran and Related Topics. Ed. by Davies, Philip R. Pages 5-21. SFSHJ 134 Atlanta, Ga.: Scholars Press, 1996.

Puech, Jonathan. le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân Puech, Émile: Jonathan le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân, 4QJonathan (4Q523) et 4QPsAp (4Q448).

Jaubert, A.'The Calendar of Qumran and the Passion Narra- :tive in John'. in J.H. Charlesworth (ed.), John and Qumran, London 1972, pp. 62-76.

מפתח מקורות:

[1] לדיאבון, הרשויות והמוסדות האקדמיים טרם קידמו והנגישו את מלל כל המגילות (וקדה"י) במרשתת, במיוחד לקורא שאינו חוקר ונגיש למאגרים אקדמאיים. נקווה שפרויקטים כאלו יקודמו, שכן יקדמו גם המודעות הציבורית והמחקר. הספרים החיצוניים נגישים במרשתת בתרגום כהנא שתמו זכויות יוצריו, בתרגום שלמה ראבין באתר דעת, אך עדיף לעיין במהדורות מדעיות שקיימות לחלק מהספרים. חלק מהמושגים והמגילות מסומנות בצבע כחול עם קו תחתון, שמשמעותו קישור לקריאה באינטרנט.

[2] מיכאל חיוטין, מגילת ירושלים החדשה, סיכם בספרו על כל המגילות, אך הצעותיו נדחות להלן, אם כי יש בדבריו עניין רב.

[3] יש לציין שלדעת רוב החוקרים חלק מהספרים החיצונים והמגילות הובאו מבחוץ לעדת קומראן, ואינם חלק מהקאנון או מכתבי הקודש של עדת קומראן, למרות שאין ראייה לכך, והגדירום: סמי/חוץ/טרום/פרוטו כיתתיות. אבקש לחלוק על גישה זו, ובמאמר ההתייחסות כי כל ספר שנכלל בספרייה, הימצאו מעיד על קדושתו בעיניי עדת קומראן, ויש לראותו כהמשך ספרותי והלכתי, תוך עמידה על הבדלי התקופה.

[4] הקורא מוזמן "לקפוץ" ישירות לנושא שמענין אותו מתוכן העניינים האוטומטי הנגיש במעבר אוטומטי לפרק הנבחר בלחיצה עליו.

[5] עוד הוסיף זוסמן במאמרו חשוב זה: 'לחוקרי ספרות חז”ל - להפנות יותר תשומת לב והתעניינות לחקר המגילות, ולשוב ולדון בתחום החשוב של תולדות ההלכה, מצוידים בכלים אשר לא שערום ראשוני החוקרים של המאה הקודמת'.

[6] ייתכן ואף הציון של 'חסידים' לצד 'פליטת בית סופריהם' בתפילת 18 מרמז על עדת קומראן שאספו איתם את ספריית התורה.

[7] יש לציין שכנסת ישראל אף מייצגת את כל עמ"י. מעניין פירושו של רבי עובדיה מברטנורא על אבות פ"א ה"ב: "משיירי [הכנסת הגדולה] - משיורי, שלאחר שמתו כולן נשתיירה הקבלה בידו".

[8] כיוון שלפי ??? הסנהדרין הוחלפה מצדוקית לפרושית רק בימיו של שמעון בן שטח, יש לתמוה איזה מסורות פרושיות של הסנהדרין הגיהו לחז"ל. ראה בהקשר זה את התקנות שביצע יוחנן הורקנוס הצדוקי והתקבלו ע"י חז"ל.

[9] ייתכן ואפילו האיסיים כינו את עדת קומראן 'ראשונים': 'הם שוקדים בכל כוחם ללמוד את ספרי הראשונים ויותר מכולם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם' (מלה"י ה' ח' ו').

[10] ברית דמשק 4QDc 11-17 5-6(מספור של קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6): 'ויגל עיניהמה בנסתרות ואוזנם פתחו וישמעו עמוקות ויבינו בכל'; ג' 18-19: 'בכל הנגלה‏ להם'. גם באפוקריפון ירמיה 4Q390 ב' (כנראה) 5: 'את כול חקותי ואת כל מצותי אשר אצוה א֯[ותם ואשלח בי]ד̇ עבדי הנביאים'.

[11] בעוד שבימיהם קבעו שפסקה הנבואה, ואכן בתקופתם כבר עדת קומראן הפסיקה לכתוב.

[12] מק"א ד' 42-47: 'ויבחר כוהנים תמימים, חפצים כתורה ,והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא; ויויעצו על אודות מזבח העולה המחולל, מה יעשו לו; ותיפול להם עצה טובה להורסו, לבל יהיה להם לחרפה, כי טימאוהו הגויים, ויתצו אותו; ויניחו את האבנים בהר הבית, במקום מתאים, ער אשר יבוא נביא ויורה על אודותן'; ט' 27: 'ותהי צרה גדולה בישראל, אשר כמוה לא הייתה מן היום אשר לא נראה להם נביא'.

^{^[13]} לכוהנים היו הלכות בעיקר בענייני פולחן וטהרה, ובשאר כנראה נצמדו לפשט המקראות מסורות, אך אין לנו מידע רב בעניין. חז”ל טוענים שחלק מהמשניות (ועוד יותר שאבדו), היו הלכות כוהנים.

^{^[14]} מימוש שמואל א' ב' 25: 'וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן, כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה; וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי-מְשִׁיחִי כָּל-הַיָּמִים'.

[15] 'עד יעמוד כהן צדק'.

[16] דוגמאות לשימוש ב'משכיל' בדניאל יא' 33-35: 'וּמַשְׂכִּילֵי עָם, יָבִינוּ לָרַבִּים; וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה, בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם, יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט; וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים, בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ, לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַדעֵת קֵץ: כִּי עוֹד, לַמּוֹעֵד'. בעזרא ונחמיה ובספרי התקופה האחרים (כדברי הימים) רבים הביטויים מן השורשים 'הבן' 'דרש' 'שכל' שלהם משמעות טכנית לגבי למוד הכתובים. כגון: 'משכילים' ו'מבינים' מציינים סוג של בעלי תפקיד, מורים המלמדים תורה. והם שמות נרדפים לסופר. ועליהם נאמר שבאו 'להשכיל אל דברי התורה' היינו להתבונן ולחקור בה.

[17] כונתה תחילה: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: 'היאה עת המצרף הב[אה על בית י]ה֯ודה להתם[‏את הפושעים אשר הכשילם] בליעל ונשאר שא֯ר֯‏ [ו מע]ם‏ [ישר]אל ועשו את כול התורה֯ [כאשר צוה ה' ביד] מושה הואה ה֯[דבר אש]ר‏ כתוב בספר דניאל הנביא להרשי֯[ע רשעים ולוא יבינו‏] וצדיקים‏ י֯ת֯[בררו‏ ויתלב]נו‏ ויצטרפו‏ ועם‏ יודעי‏ אלוה‏ יחזיקו‏ המ֯[ה אנשי] ה֯[אמת]‏' (ההדרה משולבת עם קימרון, החיבורים העבריים, כרך ב', עמ' 290). גם סרך הברכות מתחיל ב: 'דברי ברכה ל[משכיל לברך] את בני צדוק הכוהנים...'. במגילות הלא מקראיות יש 47 ציונים של 'משכיל'.

[18] יוספוס פלביוס, מלחמת היהודים ב' 119-161. המקורות הנוספים: קדמוניות היהודים יג 171-173; טו 371-379; יח' 18-22.

[19] ביניהם שולחנות בחדר הכתיבה/ספרייה (ומדפים) ו-4 כסתות דיו. מנשה נזכרת בפשרי תהילים ב' (על פרק לז' 14-15) ונחום ג' 3 - ד' 6.

[20] המגילות הבולטות להשערה זו הן המקראיות, הקדמוניות, אך גם מגילת הנחושת מתקופתם. השערת הספרייה מירושלים טען פרופק קרל היינריך רנגסטורף מאונ'ינסטר ב-63', ובשנות ה-80 הצטרפו נורמן גולב, יזהר הירשפלד, יצחק מגן, יובל פלג, ורחל אליאור. עיקר טענותיהם שרשימת האוצרות שבמגילת הנחושת יכלה להיכתב רק בירושלים, בשל אופי המקומות והאוצרות הרשומים בה. במגילות יש מגוון רב של רעיונות סותרים, מה שמראה שהן לא נכתבו כולן בידי אותה הכת. כמות של כ-150,000 מילים בכ-15,000 כתבי יד שונים ובכ-250 חיבורים חדשים (לא כולל מאות מגילות ותהילים נוספים שהעיד הפטריארך טימותיאוס הראשון שנמצאו ליד יריחו במאה ה-8 לספירה, שכנראה קשורים לעדת קומראן וספרייתם) מעידים רק העתקי סופרים של טקסטים דתיים שונים - כשאריות מספריות, ושהן לא נכתבו קרוב למקום שנמצאו בו. מגוון כזה של מגילות יכול היה להגיע רק מהמרכז האינטלקטואלי והדתי הראשי בתקופה זו - ירושלים.

[21]: 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו'.

[22] למשל, מסורת מסופוטמית מספרת על המלך השביעי בשורת מלכים שמלכו לפני המבול (שבעת מלכי שומר הקדומים), Enmeduranki מלך סיפר (עיר מרכז עבודת אל השמש), והחכם שלו Utuabzu. אנמדוראנכי מצטייר כמי שזכה לשבת על כסא זהב לפני האלים שמש ואדד, שהעניקו לו את חוכמת הניחוש על פי אותות (במיוחד לפי השמן והכבד), שאותה העביר לבני אדם. על החכם שלו, אותואבזו נשתמרו מסורות, שלפיהן "עלה לשמיים". נחשב לאביהם של המנחשים, גם כאבי תורתם וגם כאביהם ממש. עליית חנוך לשמיים דומה לאובברתותו עליית אתנפשתם: האלים לקחוהו והושיבוהו ב"פי הנהרות" והעניקו לו חיי נצח (עלילת גיגמש, לוח יא', 196). פי הנהרות מוזכר באותו ההקשר גם בספר חנוך החבשי כאחד המקומות בו סיירו המלאכים עם חנוך במרחבי העולם.

[23] הענקים הינו הספר היחיד מתקופתו של חנוך, ושניהם מציינים את הענקים השליטים הקדומים: גלגמס/גלגמיש/חובבש, אוהיו וחמבבה, שהם גיבורי מסופוטמיה מהאלף השלישי לפנה"ס. גרסה קרובה לספר הענקים מהמגילות נמצאה גם בדת הגנוסיס-מניכאיזם בטורפן בדרך המשי לסין מהמאה ה-3 לפסה"נ: Ancient Tales of Giants from Qumran and Turfan.

[24] ??

[25] ראה: טלשיר, המגילות המקראיות ממדבר יהודה.

[26] על כך דנתי בהרחבה בנפרד במאמרי בנושא: 'דיונים בתורת המלך שבמגילת המקדש'.

[27] שמש וכנה, 'לגלות נסתרות', פרק שישי, עמ' 238-189.

[28] בקבוצה זו נכללים גם הטקסטים המיוחסים לדמויות מקראיות: משה, דוד, אליהו, אלישע, ירמיהו, יחזקאל ודניאל.

[29] אכן יש בשלושת קבוצות אלו אמירות להיחלשות עמ"י במצוות, אך בהיסטוריה היהודית היו הרבה תקופות כאלו, ואין זה נכון לשייכם לתקופה זו רק בגלל סימן זה (במיוחד נוכח הטענות שלהלן).

[30] המונח 'אמת' רווח ב'מגילות מורה הצדק', ומעט גם ב'מגילות הקדמוניות', ולהלן דוגמא ממגילת המקדש נו' 3-4: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת'.

[31] אמנם בסרכים אין את שמו של מורה הצדק, וכנראה הם פיתוח של ברית דמשק, אך הם נכללים בקבוצה זו. אין זיהוי מוצע למורה הצדק. יש שהציעו שהוא שמעון הצדיק או חוניו השלישי שנרצח ???. ייתכן וחז"ל רומזים עליו: 'כל האשכולות שעמדו להן לישראל משמת משה ועד שעמדו יוסי בן יועזר' (ב"ק פ"ח 13).

[32] על אף שהסרכים (כולל המלחמה - מציינת את נשיא העדה) אינם מזכירים את מורה הצדק – הם נכללים בקבוצה זו. מגילות התפילה והמזמורים שייכים לקבוצה זו, אם כי אין בהם ראיה תואמת ובקריטריונים אלו מתאימים לקבוצה האחרונה.

[33] דבורה דימנט מציינת בעמ' 35 למאמרה 'תולדותיה של עדת קומראן': 'בגלל הנטייה לקשור את התחלות עדת המגילות למרד המקבים, לחילופי משפחות הכהונה הגדולה ולכרונולוגיה של אתר קומראן, הוזנחה האפשרות לחשב את המספר הנקוב בברית דמשק באופן שונה, לפי חישוב אחר שיש לו בסיס איתן במקרא. הלשון של הכתוב בברית דמשק מעידה שמדובר בתקופת השעבוד לנבוכדנאצר מלך בבל. לפי ירמיהו כה' 11, 1 התחיל שעבוד זה כבר עם עלייתו של נבוכדנאצר לשלטון, ושנה זו שימשה גם לחישוב שבעים שנות השעבוד לבבל שניבא עליו ירמיהו (דברי הימים ב' לו' 21; עזרא א' 1; דניאל א' 1). אנו מוצאים מספר זה שוב בחישוב שבעים השבועות בחזון החיות (חנוך החבשי פט' 66-59) כל אלה מעידים על מסורת קדומה המחשבת את תחילת השעבוד לבבל משנת עלייתו של נבוכדנאצר לשלטון, ולפי חשבוננו משנת 605 לפני הספירה. בעבר הצעתי אפוא לחשב את 390 השנים של יחזקאל מתאריך זה. חשבון כזה יביא את התחלותיה של העדה ל-214 לפני הספירה ויקבע את הופעתו של מורה הצדק לשנת 194 לפני הספירה. אם כן, לפי חישוב זה יש לעגן את התחלותיה של העדה כישות ארגונית נבדלת בערך בשנת 200 לפני הספירה, כשארץ ישראל עברה מידי בית תלמי לשלטון הסלווקים. פתרון זה מרחיק עוד יותר את התחלותיה של העדה מן הכרונולוגיה של אתר קומראן. יתרה מזו, משעה שבטל הקשר בין התחלות העדה למשבר ההלניסטי ולתולדות הכהונה הגדולה יש לעיין מחדש בזיהוי הנפשות הפועלות בתולדותיה של העדה, כמו מורה הצדק והכוהן הרשע, דורש התורה ומטיף הכזב' (הדגשות שלי). כך בהמשך (עמ' 142), היא מונה עצמה עם החוקרים שמתארכים את ספר היובלים למחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה.

[34] מורה הצדק אינו מופיע בסרכים, דבר המרמז כי נסיבות הכתיבה שחיבורים אלה היו שונים, או בעיקר היו בתקופות אחרות. בהמשך אציע תקופה. בכל אופן הסרכים המשיכו להוביל ולשמש לחיי קהילה בפועל לתקופות הרבה, ועקרונותיהם והלכותיהם בנויות על ברית דמשק.

[35] גם דניאל ט' 24 מציין מעבר משלב שבו תם עידן הנבואה אל תחילת עידן המלכות.

[36] דימנט, בין כתבים כתתיים ללא כתתיים, חידדה את הצעתה להגדרת כתבים כתתיים לפי מונחים מיוחדים לעדה וארגונה, תולדותיה ופולמוסיה, תורת שתי הרשויות ומטבעות לשון מיוחדים. דינמט אמנם הגדירה את העיקרון השני מנקודת מבטו של המחבר, אך הצעתי שכל המגילות הם מנקודת מבטם של עדת קומראן, ואוטנטיים למחברם ולתקופת תיאורם.

[37] 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם'. מקצת החוקרים לא הסכימו שאזכור זה מכוון לספר היובלים, אם כי נדמה שעיקר טענתם בגלל קושי תיארוך זה.

[38] 'שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב'.

[39] קושיה נוספת שאינה נוגעת במישרין לתיארוך היא, מהי ההצדקה להמשך שימוש בהצעת חלוקת הספר לחמישה כרכים, כאשר ארבעה מהם (זולת כרך המשלים) נמצאו במגילות (אמנם בקטעים נפרדים, אך זאת כנראה מאופי השרידות של רוב המגילות ובפרט אלו)? צ'רלס 1912 ומיליק 1976 קבעו והטמיעו את חלוקת ספר חנוך ל: (א) ספר העירים (חנוך א'-לו'); (ב) ספר המשלים (לז'-עא'); (ג) החיבור האסטרונומי (עב'-פב'); (ד) ספר החלומות (פג'-צ'); (ה) איגרת חנוך (צא'-קה'); ושני נספחים: לידת חנוך (קו'-קז') ובדברי חנוך על אחרית הימים (קח').

[40] יתרה מזו, חוקרים מצביעים לאחרונה על כך שמגילה 248Q4 קודמת ומקור לספר דניאל (ראה אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 18). לכך נוסף הטווח הקצר עד לכתיבת מק"א בו הוא מוזכר בפרק ב' 60. כנראה דימיטריוס הראשון גם מוזכר כקרן השלישית בדניאל.

[41] 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: 'כתוב בספר דניאל' (כנראה על יב' 10). על כך ראה: סיגל, נוסח דניאל, עמ' 198-171. יוער כי ס' דניאל מוזכר גם במק"א ב' 62.

[42] יש לציין שלפני שטוביה נמצא במגילות וביב, חוקרים תיארכו אותו למאה הראשונה לספירה, אך היום מתארכים אותו לתקופה הפרסית, וזאת למרות שסוג הארמית שבו מאוחר לארמית שבספרי חנוך ומגילה חיצונית לבראשית, ואלו מתוארכים היום אחריו.

[43] חנוך א' פרק י' 4-15 (ויובלים ה' 7-9) תואם ומקור למלחמת טרויה, מתאר את מלחמת המלאכים והשמדת הגיבורים. בחיבור קיפריה מלחמת טרויה החליפה את המבול. פפירוס ברלין 10560 משמר חלקים מהספר החמישי והאחרון של 'קטלוג הנשים' (אהויאי) המקביל לבראשית ו' 1-4.

[44] פרקים ???.

[45] לא ידוע לחוקרים שגיבורים אלו היו ידועים במאות האחרונות לפני הספירה (אלא רק במאות השנה האחרונות), ולכן יש קושי לתיארוך לתקופה זו שבה הוא נמצא – המאה השנייה לפסה"נ.

[46] דניאל ט' 24; פשר מלכיצדק ??; אפוקריפון ירמיהו ??.

[47] המחקר סופר כ-200 שנה בין כורש - 539 לאלכסנדר מוקדון - 332. חז”ל סברו שהבית השני עמד על כנו 420 שנה (בבלי, עבודה זרה, ח' ע”ב ועוד), היות והניחו שהתקופה הפרסית היתה פרק בזמן קצר של 34 שנה (ייתכן שהטעות נבעה מהשימוש בשמות זהים למלכים שונים: שלושה ארתחשסתא ושלושה דריווש). גם יוספוס טעה בחישוב זה, ראה: שוורץ ,מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית, עמ' 128-107.

[48] הניסיונות כידוע לא צלחו, בעיקר בגלל מחלוקות על שיטת סינכרון ללוח השמש בן 365.25 יום. על כך ראה:

McGrath, Molly E.K. 'The Elisabeth Achelis Story.' TWCA-The Elisabeth Achelis Story, The World Calendar Association, 11 Dec. 2011, www.theworldcalendar.org/TWCA-Then.htm.

לוח כה מדויק ומחזורי אינו מתאים לכת קטנה ומתבודדת, ולאחרונה פוענח שיטת הסינכרון החודשים של השמש עם הירח (מגילה 317Q4 כוללת חיבור אסטרונומי של שלבי מילוי הירח וגריעתו יום אחר יום ויחסם אל השמש, לצד מגילות: 4Q321a, 4Q321, 3204Q) מדי 3 שנים: 30 + 354 X 3 = 1,092 = 364 X 3.

[49] להלן 2 דוגמאות (אונס/פיתוי בתולה, חלוקת שלל לאחר מלחמה) מספר של ידין (עמ' 92-88): https://drive.google.com/open?id=0Bxpga5mXJlmjNjEtN2F5bWVNUjQ. ספרו זה של ידין מומלץ כספר מבוא להכרת מגילות קומראן ובמגילת המקדש בראשן.

[50] ידין, מגילת המקדש, עמ' 87, כבר נפעם מכך.

[51] צורת כתיב מלא שכזה מאפיינת את שירת הים, וחלקית בהגייה השומרונית. סיומות נפוצות הן: הואה (הוא), אתמה (אתם) שמופיעה גם בשירות הספרותיות במקרא (כשירת הים). השם יששכר שבמסורת בן אשר נהגת עם ש' אחת, הינה שתי מילים במ' המקדש: יש שכר.

[52] למשל, יוספוס כותב בהקדמתו לפרק בספרו קדמוניות היהודים טו' 197: 'החידוש שחידשנו הוא שסידרנו כל דבר לפי מינו, הואיל והדברים שנכתבו על-ידו (משה) נשארו מפוזרים, לפי שנודעו לו דבר דבר מאלוהים. מטעם זה חשבתי להכרח לי לסמן זאת מראש, כדי שלא יתרעם עלי קורא ספרי שהוא מבני-עמי ויאמר שטעיתי'.

[53] כך בענייני טהרה, כגון במקום 'אוהל' שבחומש, במ' המקדש מובא 'בית'.

[54] מדרש שמואל, מהדורת באבער, עמ' 92; אגדת בראשית, מהודרת באבער, עמ' 75-76; מגילה פ"א הלכה א' ע' עמ' א'.

[55] הנחתי שכולל מגילת אסתר, שכנראה גרסה בארמית המצאה במגילת 4Q550. על כך ראה: ראה: טלמון, האם נודעה מגילת אסתר, וראה אזכורה בהמשך בפרק על התרגום הארצישראלי.

[56] במגילות הלא המקראיות נמצאו עוד ספרים בארמית, 5 מ'הקדמוניות': חנוך, מגילה חיצונית לבראשית, צוואת קהת, צוואת לוי הארמית, חזונות עמרם, ו-3 מ'מגילות חורבן בית ראשון': טוביה, תפילת נבונאיד, ירושלים החדשה.

[57] ז' בן-חיים (עורך), תיבת מקרא (תשמ"ח), תיארך את המקור השומרוני הפרשני הקדום היחידי 'מימר מרקא' למאה הרביעית לספירה.

[58] זאת כמובן במקום ירושלים, שהיתה ידועה ומצוינת בספר הקדמונים, ובעיקר בספר חנוך, אך לא בחומש (זולת הרמזים בבראשית יד' 18: 'וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם'; כב' 14: 'בְּהַר יי יֵרָאֶה').

[59] במגילה4Q372 מתואר גוי נכר נבל שיושב בשומרון על אדמת בני יוסף – ההשערה שהכוונה לשומרונים/כותים. השומרונים מקדשים את לימוד 'פרשת האזינו' שהינה חלק ממגילות ליטורגיה.

[60] ייתכן ואף הפנטאון שברא עמד אותו האל, אך עדיין חטאו בעשותם פסלים ויתר כח.

[61] הסופר של סרך היחד כתב את מגילת שמואל. ההתאמה כמובן לפי כתב היד הזהה.

[62] חיזוק להלכות טהרה של החשמונאים עולה מ-11 המקוואות שנמצאו בארמונות יריחו, לצד הקפדתם על כלי האוכל הטהורים. הטהרה מודגשת בספרי המקבים, למשל הזהירות מלאכול טמא: מק"א א' 62-63: 'ורבים בישראל התאמצו והתחזקו לבלתי אכול טמא; ויבחרו למות, פן יטמאו במאכלים ויחללו ברית קודש, וימותו'; מק"ב ה' 27: 'באכלם מזון עשבי הם התמידו לא ליטול חלק מן הטומאה'. איגרת בתחילת מק"ב מציגה עצמם כבעלי טהרה וקדושה הזכאים לחנוך את המזבח במקדש. רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 211, מסכם את ההלכות הדומות והשונות של הצדוקים עם עדת קומראן.

^{^[63]} על כך יורחב בפרק: 'תפיסות שגויות לגבי תורתם והשפעתם'.

^{^[64]} לכוהנים היו הלכות בעיקר בענייני פולחן וטהרה, ובשאר כנראה נצמדו לפשט המקראות מסורות, אך אין לנו מידע רב בעניין. חז”ל טוענים שחלק מהמשניות (ועוד יותר שאבדו), היו הלכות כוהנים.

^{^[65]} שיפמן, הלכה בכת מדבר יהודה, עמ' 14.

^{^[66]} 'לעשות אמת יחד וענוה צדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת בכול דרכיהם' (ברית דמשק ה' 4-3) וכדומה עוד רבים. גם המבקר מנהיג ברכות אוהבת לנתיניו: 'וזה סרך המבקר למ̇חנה ישכיל את הרבים במעשי אל ויבינם בגבורות פלאו ויספר לפניה̇ם נהיו̇ת עולם בפרתיה וירחם עליהם כאב לבניו וישק̇ה̇ ל̇כל מדהובם כרועה עדרו יתר כל חרצובות קשריהם לב̇ל̇תי ה̇י֯ו֯ת עשוק ורצוץ בעדתו' (בברית דמשק יג' 10-7 (פרק ד', עמ' 48 בקימרון, החיבורים העבריים א').

^{^[67]} בבא בתרא פרק א'; ירושלמי שבת פרק י' ועוד. הלכה זו דומה לעיקרון הביטוח הלאומי היום.

^{^[68]} 'ו֯ז֯ה֯ ס̇ר̇ך הרבים להכין כל חפציהם שכר ש̇ני י̇מ̇ים̇ לכל חדש לממ̇ע̇י̇ט ונתנו על יד̇ ה̇מבקר והשופטים מ֯מ̇נ̇ו̇ יתנו בעד̇‏ [פ]צ̇ע̇ם ומ̇מנו יחזיקו ביד עני ו̇אביון ולזקן אשר [יכר]ע̇ ו̇לאיש אשר ינו̇[ג]ע ולאשר ישבה לגוי נכר ולבתולה אשר [אי]ן֯ לה ג̇[וא]ל̇ ו֯לנ֯ע̇ר֯[ א]שר אי̇ן̇ לו̇ ד̇ורש כל עבודת̇ ה̇ח̇ב̇ר ולא [יכרת בית החבר מיד]ם̇‏'.

^{^[69]} 'וכן ל[כ]ל ל[וק]ח אש[ה]... וכן למגרש'. היתר זה עולה עם נוסח מלאכי ב' 16 ממגילת קומראן 4Q76: 'כי אם שנ(א)תה שלח', קרי, ישנו היתר לאיש לגרש – אם הוא שונא את אשתו, ואין מדובר באל ששונא את הגירוש (השווה: בבלי גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א'). בנוסף ישנם אזכורים שונים על חשיבות וקדושת הנישואין במגילת טקס הנישואין 4Q502 (4QpapRitual of Marriage), לצד בדיקות לשידוך ראהי (ברית דמשק 4QDf, 270Q4 Frg. 3 (קימרון, החיבורים העבריים, כרך א', עמ' 34); מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' עותק ד' קטע 167 – 418Q4 + עותק ה' קטע 15 - a418Q4 + עותק א' קטע 11 – 415Q4. מכונה באנגלית: QInstruction4).

אמנם יוספוס מציין שיש 2 קבוצות בין האיסיים, שרק אחת מהן אינה נושאת נשים, אך אין לכך סימוכין מהמגילות (אם כי חוקרים ניסו להצביע על רמזים כאלו).

^{^[70]} טקס הנישואין מתואר כנראה במגילת טקס הנישואין 502Q4 (4QpapRitual of Marriage).

^{^[71]} טוביה ו' 18: 'כי לך היא יעודה מעולם', ברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160: עותק ד' קטע 167 – 418Q4 + עותק ה' קטע 15 - a418Q4 + עותק א' קטע 11 – 415Q4): 'וגם אל יתנהה֯ לאשר לוא הוכן‏ לה'.

^{^[72]} יובלים ???, טוביה???, מגילת איסור זנות עם האשה ???.

^{^[73]} ???

^{^[74]} למאמר מסכם בעניין ראה: ורמן, אחרית הימים בהגות עדת קומראן, עמ' 549-529.

^{^[75]} אם אכן מ' המלחמה מיועדת לכוהנים במלחמה האחרונה שבאחרית הימים, עדיין אפשר שאחרית הימים אלו מיושמים חלקית – ממש כמו 5 הפשרים השיטתיים/רצופים שממחזרים חלקית וביישום מסוים אירועים היסטוריים בהתאמה אקטואלית, כך המלחמות ה'קטנות' מיישמות חלק מהתרחישים של אופן המלחמה הנבואית-עתידית.

^{^[76]} ורמן בעמ' 534 מאמרה לעיל מתנגדת לכך, אך לא הביאה הוכחה. בברית דמשק א' 13-11: 'ויודע לדורות אחרונים את אשר עשה בדור אחרון בעדת בוגדים הם סרי דרך', 'דורות אחרונים' הם הדורות הבאים ו'דור אחרון' הוא דורו של בעל המגילה. כך גם בפ'ח ב' 7.

^{^[77]} השווה: 'יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא' (תענית, פד' ה'ה).

^{^[78]} ראה עמ' 37: D. Dimant, Parabiblical Texts, Part 4: Pseudo-Prophetic Texts, Cave 4, 21, DJD 30, Oxford 2001.

^{^[79]} 'וזה הו̇א אחרית̇ הימים שישובו בישרא֯ל֯' (פרק ג' – גמול המצוות, 21).

^{^[80]} ברית דמשק כ' 15-13: 'ומיום האסף יורה היחיד ‏<היחד‏> עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים‏'.

^{^[81]} מכונת 4QHistorical Text A / מעין דניאל.

^{^[82]} מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5: 'ורצית֯י֯ם֯ ו֯ה֯י֯ו֯ לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם‏ [ו‏]שכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה‏ [את מ]ק̇דשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הברכה אש̇ר אברא אני את מק̇ד̇שי להכינו לי כול ה̇ימים כברית אשר כרתי ע̇ם יעק̇וב בבית אל ‏[...] ואקדש‏ ועשי̇[תה‏...] למעלו̇ת מ[...] בבית אשר תבנה‏ [להיות] שמי עליו'. מ' המקדש הינו ציווי בנייה של בית המקדש הראשון, כפי שנבנה ע'י שלמה המלך במלכים א' וז', אך אין הבדל אם נתייחס לבית המקדש השני, היות ושניהם נבנו ע'י אדם.

^{^[83]} כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology) א' 7-1, 13-11: 'כאשר בראישונה ולמן ה̇יום אשר [צויתי שופטים‏] ע֯ל עמי ישראל הואה הבית אשר[ יבנה‏] ל[וא‏ ]ב֯א֯חרית הימים כאשר כתוב בספר [משה‏ מקדש‏] ה' כ֯[]ו֯ננו ידיכה ה' ימלוך עול֯ם̇ ו֯ע̇ד הואה הבית אשר לוא̇ יבוא שמה [ ]׺[עד‏] ע֯ולם וע֯מ֯וני ומואבי וממזר ובן נכר וגר עד עולם כיא קדושי שם יג֯[ל]ה֯[ כבודו‏ ל‏]ע̇ו̇ל̇ם תמיד עליו יראה ולוא ישמוהו עוד זרים כאשר השמו ברא֯ישונה את מקד֯[ש י]שראל בחטאתמה ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מ̇ע֯ש̇י תורה... הואה צמח דויד העומד עם דורש התורה אשר [ ]בצי֯[ון ב‏]א֯חרית'. יש להדגיש כי אין בכל מגילות קומראן טענה כי לצידם ככוהנים ודורשי תורה עומד מנהיג מבית דוד, ולכן הכרח כי 'אחרית ימים' זו אינה בימיהם (מלבד כמובן שאין זה אותו מקדש).

^{^[84]} 'ובניתי את מקדשי בתוכם ושכנתי עמם ואהיה להם לאלוהים והם יהיו לי לעם באמת ובצדק', 'ויאמר אל מלאך הפנים להכתיב למשה מן ראשית הבריאה עד היום אשר יבנה מקדשי בתועם לעולמי עולמים'.

^{^[85]} 'ושב ורחם אותם האלוהים וישיב אותם האלוהים לארץ ישראל וישובו לבנות את הבית ולא כבראשונה עד עת [כי אם] עד אשר ימלא קץ העתים ואחרי זאת ישובו מן הגלות בכבוד כל יושבי ירושלים ובית האלוהים בתוכה יבנה כאשר דברו עליה נביאי ישראל'. קטעים דומים מצוינים בספר טוביה (נוסח ארוך) יג' 13-18 שתואמים לנוסח ארמי במגילה 186Q4 קטע 18.

^{^[86]} 'עד קצ אחרון... ואז תצא לנצח אמת תבל כיא התגוללה בדרכי רשע בממשלת עולה עד מועד משפט נחרצה ואז יברר אל באמתו כול מעשי גבר יזקק לו מבני איש להתם כול רוח עולה מתכמי בשרו ולטהרו ברוח קודש מכול עלילות רשעה ויז עליו רוח אמת כמי נדה מכול תועבות שקר והתגולל ברוח נדה להבין ישרים בדעת עליון וחכמת בני שמים להשכיל'.

^{^[87]} תקופה זו מתוארת רבות גם בברית החדשה, כגון: לוקס כד' 27-25, 47-44; מעשי השליחים א' 12-6; שם ב' 44-41, כא' 20; אל התסלוניקיים א' ד' 18-13; שם ב' ב' 9-1; הראשונה אל הקורינתיים יג' 3-2, 14-12; אל הרומים יא' 27-25; אל העברים ח'.

^{^[88]} 'ושם ראיתי אחד אשר לו ראש הימים, וראשו לבן כצמר, עמו אחר שמראהו גבר (או אדם, איש) ופניו מלאים הדר כאחד המלאכים... ובן האדם אשר ראית יעיר את המלכים ואת התקיפים ממושבותיהם ואת בעלי השררה מכסאותיהם ויתיר את מתני החזקים וישבר את שני הרשעים'.

^{^[89]} 'חָזֵה הֲוֵית, בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם-עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא; וְעַד-עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה, וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי'.

^{^[90]} ה'תיכון' מופיע במספר מגילות כגון ב'מוסר למבין'/'רז נהיה', ראה: קיסטר, מידות, עמ' 174-171.

[91] כך גם סוברים רבין וגינצבורג 1970, עמ' 20.

[92] "וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל-קֻרְבַּן הָעֵצִים, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם--לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית-אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים, שָׁנָה בְשָׁנָה: לְבַעֵר, עַל-מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ, כַּכָּתוּב, בַּתּוֹרָה". יודגש כי 'מְזֻמָּנִים' מתייחס כנראה למועד מסוים, שגם הוא מצויין רק במ' המקדש.

[93] בכלל זה לא בויקרא כג' המפרט את החגים וקורבנותיהם, אלא רק 'עצים' מצוינים בויקרא ו' 5-6 כמקור לאש המזבח.

[94] בסוף החודש השישי (אלול הירחי), לאחר 3 חגי 50 יום (שבועות הלחם, היין והיצהר). החג מוזכר גם במגילה 4Q409 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 158).

[95] אמנם במלכים א' ב' 3 מצוין: ' וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת יי אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֺתָיו, כַּכָּתוּב, בְּתוֹרַת מֹשֶׁה', ולאחר מכן שלמה חוטא בריבוי נשים ואף נכריות. נראה שגם הביקורת במלכים א' יא' 2: 'מִן-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אָמַר-יי אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת-לְבַבְכֶם, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם--בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה, לְאַהֲבָה' היא רק על כך ששלמה המלך לקח נשים נכריות, כנראה לפי דברים ז' 3: 'וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם', ואין שום ביקורת על כך שלקח הרבה נשים בניגוד לדברים יז' 17: 'וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים', ובוודאי שלא לפי מ' המקדש נז' 15-19, שכוללת גם איסור חיתון עם נכריות.

[96] ‏השווה: 'תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל' (סנהדרין כא' ע”ב).

[97] למשל בחנוך פט' 74: '... וימסרו אותם לרוב בידי רועיהם להשמיד וירמסו את הצאן ברגליהם ויבעלום'. ה'כיתיים' מקבילים לעופות הטורפים בחנוך צ' 2: 'ואחרי כן ראיתי במראי את כל עוף השמים באים הנשרים הדיות האיות והעורבים והנשרים היו מנהלים את העופות ויחלו לבלוע את הצאן ולנקר את עיניהם ולבלוע את בשרם'.

[98] למשל במגילת4Q248 (4QHistorical Text A / מעין דניאל) מזוהה עם אנטיוכוס הרביעי: ' ]מ֯צ֯ר̇ים וב֯י̇ון ו[ [ ]ם̇ ה̇גדי֯[ל‏ ]ב֯כן יאכלו‏ [ ‏[ בנ]י֯ה̇ם ובנו̇תי̇‏[ה]ם במצור ב[ [וה]ע֯ביר ‏''`''' רוח[‏ ]א֯רצ̇ותיהם וש֯‏[ [ו‏]ב֯א למצרים ומכר את עפרה ואת[ה‏] אל עיר המקדש ותפשה עם כ[ל ו̇ה̇פך בארצות גוים ושב למצר̇י֯[ם'.

[99] דניאל ט' 27-26 מתאר את שנת 434 (7*62 שבועים) מחורבן הבית הראשון: 'וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ; וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה, נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת : וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם'; יא' 30-31: 'וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים, וְנִכְאָה, וְשָׁב וְזָעַם עַל-בְּרִית-קוֹדֶשׁ, וְעָשָׂה; וְשָׁב וְיָבֵן, עַל-עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ. לא וּזְרֹעִים, מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ; וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז, וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד, וְנָתְנוּ, הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם'; יב' 11: 'וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד, וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם--יָמִים, אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים' .

[100] התיאור העיקרי הינו: 'וראש הפתנים הוא ראש מלכי יון הבא לעשות בהם נקמה' (ח' 11-12). היות ומיד לאחר מכן (ח' 12) כתוב: 'ובכל אלה לא הבינו' שמתייחס ל'נקמה' לעיל, הרי שהכיבוש של מלך יוון, שהוא כנראה אנטיוכוס הרביעי ב-167 לפסה"נ, כבר קרה.

פשר נחום א' 2-3: 'פשרו‏ על דמי]טרי֯ס מלך יון אשר בקש לבוא ירושלים בעצת דורשי החלקות [ולא נתן אל את ירושלים] ב֯יד מלכי יון מאנתיכוס עד עמוד מושלי כתיים ואחר תרמס [העיר ונתנה ביד מושלי הכתיים]'. אציע לזהותו כסוטר בן סליקוס הראשון ששלט בשנים 150-162 לפסה"נ. כיוון שצוין רק שמו הפרטי/הראשון ללא שמו המלא או מספרו כמלך, מלמד שכנראה מדובר על דימיטריוס הראשון ששלט בשטחים רחבים של המזרח התיכון. אמנם דימיטריוס הראשון כבר שלט בירושלים ע'י בקחידס וניקנור, כך שהדבר קשה ל: ' אשר בקש לבוא ירושלים', אך שליטה זו לא היתה מלאה. את ראש 'דורשי החלקות' אזהה בדרכם של ראולי ורבינוביץ, עם אלקימוס הכוהן הרשע, עליו יפורט במספר נקודות בהמשך, ותיארוך זה משתלב עם הצעתי לזיהוי של 'דורשי החלקות' כמתייוונים, הם הנתלים חיים (נצלבים). כיוון שפשר נחום מתאר את נפילת ירושלים ביד: 'מושלי כתיים ואחר תרמס' שהם הרומאים, החוקרים תיארכו את המגילה לאחר הכיבוש הרומאי (לכל המוקדם ב-63 לפסה"נ Terminus Post Quem), ולא מיד לאחר כיבושו של אנטיוכוס הרביעי (או אנטיוכוס השביעי סידטס שתקף את שמעון ויוחנן בשנים 134-132 לפסה"נ, אך לפי יוספוס [מלה'י יג' 247-236] כיבושו היה סמלי), או הציעו שהמגילה מורכבת משתי תקופות ומחברים (ראה בעניין המחלוקת בין ניצן, האמנם שני רבדים בפשר חבקוק, לאשל, עוד לפשרו של פשר חבקוק).

בפשר תהילים ו' 8-4 מתואר ניסיון אפרים המתייוונים לפגוע בעדת קומראן: 'פשרו על הכוהן הרשע אשר רדף אחר מורה הצדק לבלעו בכעס חמתו אבית גלותו ובקץ מועד מנוחת יום הכפורים הופע אליהם לבלעם ולכשילם ביום צום שבת מנוחתם'. אילו לפני כן כבר אירעה גזירת המועדים והשבת של אנטיוכוס הרביעי, הרי שניסיון פגיעה שכזה היה פחות חמור בעיניהם של עדת קומראן. המסקנה אפוא, שאירוע זה קרה טרם כיבוש אנטיוכוס הרביעי.

[101] השווה: 'וארא עד אשר עשרים ושלשה היו רועים וישלימו בעתותיהם שמונה וחמישים זמנים' (חנוך א' החבשי, כרך החלומות, פט' צ' 5.

[102] 390Q4 (קימרון מכנהו 'עתידות היובלים'): 'ומתום הדור‏ ה̇הוא ביובל השביעי חרבן הארץ ישכחו חוק ומועד ושב̇ת וברית ויפרו הכול ויעשו בעיני‏' (שורות 9-7). יובל שביעי הסתיים 434 שנה לאחר חורבן בית ראשון – מתחיל משנת 243 ועד 173 לפסה"נ. קטע דומה שמהווה כנראה את טור ב' (שורות 11-9): 'את מקדשי יטמאו [את שבתותי יחללו‏ ]את[ מו]עדי י֯ש֯[כח]ו֯ ובבני[ נכר‏ ]י֯ח֯ל̇ל̇[ו‏ ]א֯ת זר[ע‏]ם כוהניהם יחמסו'. זנות דומה מתוארת בממ"ת (טור ד' 4-11), בצוואת לוי יד' 5, ובמק"ב ו' 4.

[103] אפרים בעל קונוטציות שליליות בנבואות הושע.

[104] דניאל יא' 32; ב"ד כ' 26; מה”מ א' 2.

[105] 4Q385a 5-4: 'כהנ֯ים שלושה אשר‏ לא‏ יתהלכו‏ בדרכ̇י̇ ‏[הכהנים ה‏]ר֯אשנים על שם אלהי ישראל‏ יקראה ‏[והורד‏ ]ב̇ימיהם גאון מרישיעי ברית֯ ועבדי נאכר ויתקרע ישראל בדור הה[וא‏] להלחם א̇[י]ש ברעהו על התורה ו̇על הברית'. השווה: צוואת לוי פרקים יד'-יז'.

[106] מחסור בתיאורים היסטוריים שלהם מקשה על זיהויים. השווה: 'וי[ח]ל[ו‏] להריב אלה באלה' (טור 1, קטע 2, 6); 'ויריבו אלה באה... בגלל התורה והברית' (יובלים כג' 19): 'איבת עולם בין מפלגות' (סרך היחד ד' 17). הצעתו של קאמפן למנלאוס הקרובה ביותר: The Books of the Maccabees: History, Theology, Ideology. Kampen John. גם הזיהוי של ראסל גמירקין, מה”מ חסידים וחשמונאים בקונפליקט, שהכוהן האחרון הוא הכוהן הרשע המתואר בפשרים.

[107] רוב החוקרים מזהים את כפיר החרון עם אלכסנדר ינאי, שכאמור מוצע שאינו בתקופת מגילות מורה הצדק שחוברו וכוונו למתייוונים בתקופה הטרום-חשמונאית. אך הצעת החוקרים קשה אפילו עם הצעותיהם המקבילות לדמויות הנוספות המגונות במגילות מגילות מורה הצדק, כיוון שלדעתם אלו שמעון התרסי ויונתן הוופסי, ובכל מקרה יש כחמשים שנה של פער בין המגילות האלה, תקופה שאינה סבירה לאותו כותב, ואפילו לא לממשיכיה של העדה, כיוון שהפוליטיקה וההלכה כה השתנתה במהלך חמישים שנה אלו, ובעיקר הכתות המכונות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק (אפרים, מנשה, דורשי החלקות ועוד).

[108] 'פשרו הקריה היא ירושלם אשר פעל בה הכוהן הרשע'.

[109] אזכורים דומים: 'והנה טלאים נולדו לצאן הלבנים ויחלו לפקוח עיניהם ולראהת ולקרוא אל הצאן; הם צעקו אליהם ואלה לא האזינו אל דבריהם כי חרשים היו מאוד ועינים כהו מאוד מאוד' (חנוך צ' 6-7) ; ברית דמשק ז' 15 (על עמוס ה' 26-27): 'המלך הוא הקהל וכיניי הצלמים וכיון הצלמים הם ספרי הנביאים אשר בזה ישראל את דבריהם'; מגילה 390Q4: 'ואדברה בהמה ואשלחה אליהם מצוה ויבינו בכול אשר עזבו הם ואבותיהם'; ובפשר חבקוק ב' 5-9 'פשר הדבר[ על הבו]גדים לאחרית א הימים המה עריצ̇[י הבר]ית אשר לוא יאמינוא בשומעם את כול הבא֯[ות ע]ל֯[‏ ]הדור האחרון מפי הכוהן אשר נתן אל ב‏[לבו בינ]ה לפשור א֯ת̇ כול דברי עבדיו הנביאים[ אשר‏ ]ב֯ידם ספר אל את כול הבאות על עמו וע֯[דתו‏ ]'. אוֹרִיגֶנֶס (מאבות הכנסייה מהמאה השלישית) ראה בידי היהודים ספר 'סרבת סרבני האל', שפירושו: מלחמת לוחמי ה'. ג. אלון, מחקרים בתולדות ישראל, עמ' 20, סבר שמדובר במגילת אנטיוכוס, אך מילולית מזכיר את הסירוב של ספר תורה שנית.

[110] ‎4Q177 (4QCatena A) י' 13-14: ''תקע֯ו שופר בגבעה' (הושע ה' 8) השופר הואה ספר [התורה 'חצוצרה ברמה' החצוצרה הי]אה ספר התורה שנית *אשר֯ מאסו כ[ול א]נ̇ש̇י֯ עצתו וידברו עליו סרה' (כלומר, יש ספר תורה ראשון - החומש, והשני גם נשלח מקומראן). השווה לסכוליון למ' תענית (כ'י אוקספורד, מהד' נעם, עמ' 77-78, 206): 'שהיו ביתוסים כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר... מלמד שאין כותבין בספר'. ראה גם: ספר 'סרבת סרבני האל'.

[111] נקודת הזיהוי הקרובה ביותר היא מיובלים ו' 21-22: 'כי חג שבועות הוא וחג בכורים הוא, כפל חג הוא ולשני מינים החג הזה. כאשר כתוב וחרות עליו תעשה אותו; כי כתבתי בספר התורה הראשון אשר בו כתבתי לך'.

ממהותו של 'ספר תורה השנית' שאגרת שנשלחת לקבוצה אחרת, למדים שמטרתו להיות גלוי: מ' המקדש הינה כמגילת קודש נסתרת שהינה מסר ישיר בין האל למשה (בפרט מד' 5), בהנחה שתורת המלך היתה אמורה להימסר למלכים (נז' 1 מציינת שהיא 'וזאת התורה', במקום 'משנה התורה' שבדברים יז' 18). אמנם גם היובלים מסופר בגוף ראשון ממלאך הפנים למשה, אך הניסוחים בו מכוונים לכל העם, ובעיקר הוא היחיד ששרד מחוץ לקומראן בזרמים שונים, לצד שלושה מדרשים שמבוססים עליו: 'אסף הרופא', 'תדשא', 'ויסעו'. שימושו היה גם נפוץ בעדת קומראן עצמה, שכיבדה אותו בב"ד יח' 3-4: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם', וכתבה עליו פשר פאסדו יובלים 4Q255.

ההנחה ש'ספר התורה שנית' נדחה (גם) בגלל מחלוקת על לוח שנה (ובפרט חג השבועות שמגילת 513Q4 מציינת את התנגדותם להנף העומר בשבת), שאמנם לוח השנה 364 מופיע בשני ספרים אלו, אך ההדגשות ביובלים הן ציווים ואזהרות נגד לוח הירח.

בניגוד לטענת מאמר זה, ייתכן שכאשר החשמונאים שינו את איסור המלחמה בשבת (מק"א ב' 29-33), בכך דחו את היובלים שבו הלכה זו (יובלים נ' 12), ואז יותר נכון לזהות את החשמונאים עם אפרים.

[112] במחקר התקבלה הקביעה שתורה זו היא ממ"ת, אך אבקש לדחות זיהוי זה: ממ"ת הינה בלשון רבים וכאן מצוין שנשלח בגוף יחיד; לפי התיארוך שיפורט בהמשך, וכאן רק יצויין שהתיאור אינו של ימי ההתייוונות הקשים כמו בברית דמשק והפשרים, אלא: 'וזה הו̇א אחרית̇ הימים שישובו בישרא֯ל֯' (פרק ג' – גמול המצוות); גם החלוקה לשתי קבוצות והעם ביניהם או שנוטה לטובת הקבוצה הנמענת, אינו תואם את כמות הקבוצות שמתוארות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק. עם זאת, תחילה הפנייה לוקחת בחשבון שהנמען אוהד אותם (ג' 9-8), עובדה שאינה סבירה לאפרים, אך כן ל 'פשרו על הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) ולכן אציע במקביל (יפורט בהמשך) שמגילה זו אמנם נשלחה תחילה לאפרים, אך בהמשך ובעותק שאינו כולל את הלוח בתחילת המגילה, גם ליוחנן הורקנוס. התאמה מוקדמת לממ"ת ב' 60-58: 'ואין להביא למחני הקודש כלבים שהם אוכלים מקצת עצמות המקדש והבשר עליהם כי ירושלים היאה מחנה הקדש' מגיעה מתעודת כתב זכויות שמציין יוספוס בקדמה”י יב' 146-145, כי אנטיוכוס השלישי הורה על הלכות: 'ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר... ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים... גם אסור להכניס את העורות (של אלה)... רק בהמות המקובלות (על היהודים) מאבותיהם...', אם כי הלכות איסור הכנסת עורות טמאים ותרנגולות יש גם במגלת המקדש מז'-מח' – הקדומה יותר. להרחבה ראה: קמרון וסטרנגל, מקצת מעשה התורה, 59/58, וכן: Schwartz, Daniel R. 'Josephus and Nicolaus on the Pharisees.' JSJ 14 (1983): 157–71. 'MMT, Josephus, and the Pharisees.' In Kampen and Bernstein, Reading 4QMMT, 67–80; קימרון, התרנגול והכלב ומגילת המקדש.

[113] פשר מיכה (1QpMic, Frgs. 8–10): '[אשר הואה יתעה את ה‏]פ֯ת֯אים'; פשר נחום ב' 8: 'אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים'. איני טוען שאלו הפרושים, היות ומדובר בתקופות שונות, אך השווה: 'וכל כך גדול כוחם של אלה [הפרושים] אצל ההמון, שאפילו אומרים דבר נגד המלך וגם נגד הכוהן הגדול, מיד מאמינים להם' (קדה'י יג' 288). דוגמאות קרובות לדרישת חלקות עולים מהסיפורים המעוותים של שמעון בן שטח ורבן יוחנן בן זכאי – ראה בהמשך.

[114] טורים ד'-ה' בב"ד מפרטים את החטא השלישי של טימוא המקדש, ובטור ו' 11-16: 'וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי̇‏ ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש'. ברית דמשק יא' 18-21: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון'. השווה: יוספוס על האיסיים: 'בשל כך [בשל טהרותיהם השונות] הם נמנעים (מלבוא) לעזרה המשותפת' (קדמה”י יח' 19).

[115] יוספוס, קדמה”י, ספר 12, 236-154.

[116] פשר נחום ג' 8-3: 'פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל... פ̇ש֯ר֯ו֯[‏ ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות‏ [ ]קהל ופת[אים‏] לא יחזקו עוד את עצתם'; ב"ד ז' 21: 'בהפרד שני בתי ישראל שר (=סר) אפרים מעל יהודה וכל הנסוגים הו̇סגרו לחרב'.

[117] כדי להבחין בין הספרים למשפחת חשמונאי, השתמשתי לספרים בכינוי האקדמאי המקובל: 'מקבים' (ובקיצורים), ולמשפחה: 'חשמונאים'.

[118] בספרי מקבים יש גם אזכורים שונים למונח, אך כמו בדניאל (מזכיר את מונח 'רבים' 17 פעמים), אך קשה להכריע אם הכוונה לקבוצה מסוימת או לתיאור של כמות גדולה מעמ'י. דניאל, אך קשה להכריע אם מתכוון לקבוצה מסוימת או בתיאור של כמות גדולה מעמ'י; במגילות קומראן שאלה זו נפתרת, כינוי זה ניתן לעדה בהרכבה המורחב ו'הרבים' (עם ה' הידיעה) מוזכרים 74 פעמים. השווה: אגרת ראשונה לקורינתים יא' 17-14, איגרת אל הרומים יב' 5-4; משנה קידושין ד' 5, ירושלמי קידושין פ"ד ה"ה, עו' ע"א, יבמות פו' ע"ב; מלה"י יב' 146.

[119] אמנם יש מדרשים כגון: 'בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. בגדי קודש מדרס לחטאת' (משנה חגיגה ב' ז'); 'לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים' (משנה ירושלמי סנהדרין י' 5), אך אין להם תיארוך ושיוך, וקשה להקדים לתחילת ימי החשמונאים.

[120] כגון: 'בשוב גולת בני אור ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים' (בני האור נגד בני החושך א' 3), סרך היחד יח' 12-16: 'ובהיות אלה ליחד בישראל בתכונים‏ האלה יבדלו מתוך מושב הנשי העול ללכת למדבר לפנות שם את דרכ הואהא כאשר כתוב במדבר פנו דרך ׻׻׻׻ ישרו בערבה מסלה לאלוהינו היאה מדרש התורה א̇[ש]ר֯ צוה ביד מושה לעשות ככול הנגלה עת בעת וכ֯אשר גלו הנביאים ברוח קודשו' (השווה יובלים לו 20); 4Q176 (4QTanḥ) א' 7-8: 'כפ̇לים בכול ח‏[ ]ט̇ותיהא קול קורה במדבר פנו דרך ׻ ׻ ׻ ׻ ישר ב̇[ערבה‏ ]מ̇סלה לאלוהי̇נ̇[ו‏]'.

[121] ייתכן שכאשר החשמונאים שינו את איסור המלחמה בשבת (מק"א ב' 29-33), בכך דחו את היובלים שבו הלכה זו (יובלים נ' 12), ואז ניתן לזהותם כאפרים. הלכה זו אומצה ע'י התנאים-חז”ל: שבת סג' א'; יבמות כד' א'. מקורה של מסורת זו בבית שמאי, אך עדיין רבי אליעזר הוא שתמך בנשיאת נשק בשבת (שבת סג'), ומעניין שדווקא על זה העירו לו שאין המקרא יוצא מדע פשוטו.

[122] ראה: קיסטר, מגילות יא'-יב', השורש נד'ב, עמ' 130-111.

[123] סרך היחד א' 1-6: '[ספר סר]כ היחד לדרוש אל ב̇[כול לב ובכול נפש‏ ]ל̇עשות הטוב והישר לפניו כאשר צוה ביד מושה וביד כול עבדיו הנביאים ולאהוב כול אשר בחר ולשנוא את כול אשר מאס לרחוק מכול רע ולדבוק בכול מעשי טוב ולעשות אמת וצדקה ומשפט בארצ'; ו' 1- 4: 'וזה הסרכ לאנשי היחד המתנדבים לשוב מכול רע ולהחזיק בכול אשר צוה לרצונו להבדל מעדת אנשי העול להיות ליחד בתורה ובהון ומשובים על פי בני צדוק הכוהנים שומרי הברית ועל פי רוב אנשי היחד המחזקים בברית על פיהם יצא תכון הגורל לכול דבר לתורה ולהון ולמשפט לעשות אמת יחד וענוה צדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת בכול דרכיהם'; ח' 1-2: 'בעצת היחד שנים עשר איש וכוהנים שלושה תמימים בכול הנגלה מכול התורה לעשות אמת וצדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת איש אמ רעהו'; רז נהיה/מוסר למבין Frg. 121, PAM 43.4751: '‏[ ]מ̇שפט֯ צ̇ד̇ק תע֯[שה‏ ]'; ברכי נפשי ב' 4: 'אורח‏ חיים ללכת באה]ב֯ת֯‏ חסד ובמשפט צדק ולהצניע֯ ללכ֯ת֯'; מק"א ב' 29-33: 'אז ירדו רבים, בבקשם צדק ומשפט, אל המדבר, לשבת שם. הם ובניהם ונשותיהם ומקניהם, כי כבדו הרעות עליהם'. קאמפן, חסידים, עמ' 48: מנתח את דורשים צדק ומשפט.

[124] ביניהם שולחנות בחדר הכתיבה/ספרייה (ומדפים) ו-4 כסתות דיו. מנשה נזכרת בפשרי תהילים ב' (על פרק לז' 14-15) ונחום ג' 3 - ד' 6.

[125] דוגמאות לשימוש ב'משכיל' ביא' 33-35: 'וּמַשְׂכִּילֵי עָם, יָבִינוּ לָרַבִּים; וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה, בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה—יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם, יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט; וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים, בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן-הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ, לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן--עַד-עֵת קֵץ: כִּי-עוֹד, לַמּוֹעֵד'. בעזרא ונחמיה ובספרי התקופה האחרים (כדברי הימים) רבים הביטויים מן השורשים 'הבן' 'דרש' 'שכל' שלהם משמעות טכנית לגבי למוד הכתובים. כגון: 'משכילים' ו'מבינים' מציינים סוג של בעלי תפקיד, מורים המלמדים תורה. והם שמות נרדפים לסופר. ועליהם נאמר שבאו 'להשכיל אל דברי התורה' היינו להתבונן ולחקור בה.

[126] כונתה תחילה: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: 'היאה עת המצרף הב[אה על בית י]ה֯ודה להתם[‏את הפושעים אשר הכשילם] בליעל ונשאר שא֯ר֯‏ [ו מע]ם‏ [ישר]אל ועשו את כול התורה֯ [כאשר צוה ה' ביד] מושה הואה ה֯[דבר אש]ר‏ כתוב בספר דניאל הנביא להרשי֯[ע רשעים ולוא יבינו‏] וצדיקים‏ י֯ת֯[בררו‏ ויתלב]נו‏ ויצטרפו‏ ועם‏ יודעי‏ אלוה‏ יחזיקו‏ המ֯[ה אנשי] ה֯[אמת]‏' (ההדרה משולבת עם קימרון, החיבורים העבריים, כרך ב', עמ' 290). גם סרך הברכות מתחיל ב: 'דברי ברכה ל[משכיל לברך] את בני צדוק הכוהנים...'. במגילות הלא מקראיות יש 47 ציונים של 'משכיל'.

[127] העולים בקנה אחד עם מהותם ותפקידם בשירות עולת השבת.

[128] סופרים ממעלה ראשונה (לפי דיוק לשון התרגום היווני נראה שהכוונה לראשונים במעלה, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס): 'וראשונים החסידים היו בבני ישראל' (מק"א ז' 12-14); 'ותאסף אליהם כנסת חסידים, כוח רב מישראל, כל איש השומע לתורה' (מק"א ב' 42); מק"ב ו' 18. קאמפן, חסידים, עמ' 92, 115-122: מסכים שהסופרים הם החסידים ושהם מכובדים בעיני החשמונאים. השווה: 'וי̇בן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה ה מחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לאמר הכהנים והלוים ובני צדוק אשר שמרו את משמ̇רת מקדשי̇ בתעו̇ת בני ישראל מעלי' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2).

[129] שכאמור התייחסו למתייוונים בתקופה קודמת, אך בפרקים הבאים אציע לחלופין שהיו בין 'קבוצות הביניים'.

[130] אדרבא, במגילת 320Q4 (לוח משמרות א') משמר ייריב מוזכרת לפחות 3 פעמים, ועוד ב-15 לחודש הראשון (פסח, מועד של כבוד), כפי שמיקומו בדה"א כד' 18-7, בניגוד לנחמיה יב' 20-12. גם לחז"ל אין גנאי על בית יהויריב, אלא רק על נטילת מלכות עם הכהונה (ירושלמי הוריות ג' ב'; שקלים ו' א') שמקובל לשייך זאת נגד החשמונאים, אך הדבר לא מחייב.

[131] בצוואת ראובן ו' 11 לוי יהיה נביא ומלך על כל הגויים.

[132] בפשר חבקוק א' 16 – ב' 10 מוזכרים עוד שלוש קבוצות ('הבוגדים עם איש הכזב', 'הבוגדים בברית החדשה', 'הבוגדים לאחרית הימים'), שלא אנתחם כאן, בהנחה שהם נכללים בשתי הקבוצות הביניים. השווה: 'כן כל האנשים אשר באו בברית החדשה בארץ דמשק ושבו ויבגדו ויסורו מבאר מים החיים לא֯ יחשבו בסוד עם ו̇בכתב̇ם̇ לא יכתבו' (ברית דמשק ט' 35-33).

[133] 'בית פ̇לג אשר יצאו מעי̇ר הקדש וישענו על אל בקץ מעל ישרא̇ל ויטמאו את המקדש ושבו ע̇וד אל ד̇ר̇ך העם בדברים מעט[ים' (ברית דמשק כ' 20). אשל ניתח כמקור זה (בניגוד למקור הבא) כחיובי, אך אין הכרח שכך. השווה: ישעיה מח' 1-2.

[134] ''[פוט ולובים היו בעזרתך]' (נחום ג' 9) פשרו הם רשע[י מנש]ה ב֯ית פלג הנלוים על מנשה̇' (פשר נחום ד' 1). ההנחה שב"ד קודמת לפשרים. אם ההדרה נכונה, הרי שמכאן בית פלג אינם קבוצת ביניים, אלא קבוצת קצה קיצונית – הרשעית יותר ממנשה. תיאורים קרובים על בגידה יש בפשר חבקוק א' 16; ברית דמשק יט' 33-כ' 1.

[135] תחילה הצטרפו ליהודה המקבי כקבוצה נפרדת (לפי מק"א ז' 13-16 סברו בנאיביות שאלקימוס לא יפגע בהם, למרות שיהודה המקבי לא האמין לו), ובסוף הסתפחו ליהודה המקבי מאוחדים כקבוצה אחת (במק"ב יד' 6 טוען אלקימוס שהחסידים גורמים צרות למלכות ושיהודה המקבי הוא מנהיגם).

[136] כאשר נקראים חזרה בתחילת מק"ב ע'י החשמונאים, הם אכן חזרו (או כבר חזרו והאיגרת באה להציג זאת כרקע והצדקה), תוך שניסיונות השכנוע כללו הצדקה של רמת טהרה ואף תיאורי אש התמיד שעברה במסורת בין גולי בית ראשון (מק"ב א').

על בית חוניו ראה: ר' ינקלביץ, 'מקדש חוניו - מציאות והלכה', בתוך: יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד - מחקרים לכבודו של שמואל ספראי (בעריכת א ' אופנהיימר, י' גפני ומ' שטרן (ירושלים תשנ'ג, עמ' 115-107; R. Hayward , 'The JEWISH Temple at Leontopolis: Aa Reconsideration', Journal of JEWISH Studies, 33 (1982), pp. 429-443. E. Gruen, 'The Origins and Objectives Onias' Temple', Scripla Classica israelica, XVI (1997), pp. 47-70.

[137] ברין, פשר חבקוק, אימצה את הצעתו של החוקר דופון שומר – שבית פלג הם החשמונאים. זיהוי זה קשה לפי 3 סיבות: שהחשמונאים הם קבוצה משנית שהסתפחה לקבוצה אחרת – מנשה (בין אם הם הצדוקים ובין אם הם המתייוונים); אם הסתפחו למנשה כצדוקים, סותר את מגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך' שמיוחסת לאלכסנדר ינאי (אלא אם תקופות שונות או שהובאה מבחוץ), נראה שהצדוקים היו קבוצה קטנה ומשנית מבית חשמונאי, ושנוסדו כרונולוגית לפני בית חשמונאי; אם הסתפחו למנשה כמתייוונים, הרי שהחשמונאים המשיכו לשלוט והמגילה היתה מתוקנת. הקושי ההפוך – שבית פלג הם הצדוקים שנטמעו בחשמונאים (מנשה), יותר מצומצם, ומשאיר רק את בעיית מגילת 'תפילה לשלום יונתן המלך'.

[138] 'ב. מן תמניא ביה ועד סוף מועדא אתותב חגא דילא למספד ודילא להתענאה: ... אמר לו: בכך אתה מוציאני?'; 'יב. בעשרין וארבעה ביה תבנא לדיננא: ... אמר לו: בכך אתה מוציאני?'. ורד נעם, מגילת תענית, עמ' 177, טוענת שזו תוספת מלאכותית.

[139] 'י. בארבעה בתמוז עדא ספר גזרתא, די לא למספד: מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקים ספר גזרות: אלו שנסקלין ואלו שנשרפין אלו שנהרגין ואלו שנחנקין. וכשהיו יושבין ואדם שואל ומראין לו בספר, אומר להם, מנין שזה חייב סקילה וזה חייב שרפה וזה חייב הרגה וזה חייב חניקה, לא היו יודעין להביא ראיה מן התורה.'; 'יב. בעשרין וארבעה ביה תבנא לדיננא: בימי מלכות יון היו דנין בדיני הגויים. וכשגברה ידם של בית חשמונאי בטלום, חזרו לדון בדיני ישראל. אותו היום שבטלום עשאוהו יום טוב. שהיו הצדוקין דנין בדיניהם לאמר: הבת יורשת עם בת הבן. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: מנין לכם? ולא היו יודעים להביא ראיה מן התורה'; 'יט. בעשרין ושבעה ביה תבת סלתא למסק על מדבחא: מפני שהיו הצדוקין אומרין: אוכלין מנחת בהמה. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: מנין לכם? ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה'; 'כד. בעשרין ותמניא בטבת יתיבת כנשתא על דינא: מפני שהיו הצדוקין יושבין בסנהדרין ינאי המלך, ושלמינון המלכה יושבת אצלו, ולא אחד מישראל יושב עמהם חוץ משמעון בן שטח. והיו שואלין תשובות והלכות, ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה'.

[140] אפוקריפון ירמיהו ‎4Q388a (4QapocrJer C-c): 'בימים‏] ההמה יקום מלך ‏ [לגו]ים̇ גדפן ועשה רעות ובי̇מ֯‏[ו אעביר‏] את‏ ישראל‏ מעם‏ בימו‏ אשבור‏ את‏ מלכות מצרים [‏ ] את מצרים‏ ואת‏ ישראל‏ אשבור‏ ונתתו לחרב‏ [והשמותי‏ את הארץ‏] ורחקתי‏ את‏ האדם̇[ ו‏]ע̇זבתי את‏ הארץ בה[שמה ושבו‏ כהני‏ ירושלים‏] לעבוד‏ אלהים‏ אח[רים ולעשו]ת֯ כתוע̇בות̇[‏ הגוים‏'; מגילת אפוקריפון ירמיהו 390Q4 - Frg. 1, PAM 43.506, שורות 9-12): 'והסתרתי פני מהמה ונתתים ביד איביהם והסגרת֯[ים‏] לחרב והשארתי‏ מהם פ̇ליטים למע[ן‏] אשר לא י֯[כ]ל[ו‏ ]בחמתי‏ [ו‏]ב֯ה̇סתר פ֯[ני‏] מהם ומשלו בהמה מלא̇כי המש̇[ט]מות ומ֯[אסתים‏ ו‏]ישוב̇[ו‏] ו֯י֯עשו‏ [את‏] הר֯ע֯ ב֯עינ̇‏[י‏] ויתהלכו בשר֯[ירות לבם'; פסידו יחזקאל ב' 5: 'התירוש ותזיז לא יעשה דבש'.

[141] לא אעסוק בשאלה האם אנטיוכוס אפיפנס כבש פעם אחת או פעמיים ומתי את ירושלים. ראה בעניין זה: אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, עמ' 16.

[142] ההשלמה מדניאל יב' 7: '...כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי, וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד-עַם-קֹדֶשׁ--תִּכְלֶינָה כָל-אֵלֶּה', אך אין המשך לתיאור פסוק זה. נראה כי פסוק זה מקביל או קרוב לט' 27: 'וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם'.

[143] מכונת 4QHistorical Text A / מעין דניאל.

[144] אמנם נוכח המילה 'פרצה' ניתן לפרש זאת לשלילה, אך הנחתי שהכוונה למשמעות החיובית – שהטהרה התחילה וגדלה.

[145]ברית דמשק, ברית האל, קטע 2 א', שורות 10-14 (מספור לפי קימרון, החיבורים העבריים א'): 'ובקץ חרון שנים שלוש מאות ותשעים לתיתו אותם ביד נבוכדנאצר מלך בבל פקדם ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם' (ברית דמשק א' 5-9). חלק מהחוקרים סבורים שהמספר אינו מדויק, כיוון שעדת קומראן לא ידעה מתי בדיוק היה חורבן בבל או ספירת שנים עקבית ומדויקת. אבקש לדחות טענה זו, היות שעדת קומראן אחזה בלוחות משמרות הכוהנים בדיוק ודקדקנות. לאחר 20 שנה נוספות של התגבשות עדת קומראן (183 לפסה"נ בממוצע), מתחבר לעדת קומראן ומתמנה להיות מנהיגם הרוחני - מורה הצדק: 'ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם ויהיו כעורים וכימגששים דרך שנים עשרים' (ברית דמשק א' 7-10).

(מ-586 לפסה"נ יוצא - 196 לפסה"נ, אך אם מתחילים לספור מאז כיבוש הבבלי[145] ב-600, אז יוצא - 210 לפסה"נ.

[146] למרות הביקורת החלקית/מרומזת על החסידים בספרי המקבים.

[147] זיהויים של החסידים כאבות (הרוחניים) של האיסיים מקובל מאז ורמש, גילוי במדבר יהודה, עמ' 69-68: 'Ther can be no doubt that the community was closely connected with the Hasidean movment'..

על פי פילון האלכסנדרוני, ייתכן כי מקורו של השם הוא בשיבוש יווני של המילה (hosiotes)'חסידות' :'הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראהיים לכינוי זה.'

[148] מק"א ד' 42-47: 'ויבחר כוהנים תמימים, חפצים כתורה ,והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא; ויויעצו על אודות מזבח העולה המחולל, מה יעשו לו; ותיפול להם עצה טובה להורסו, לבל יהיה להם לחרפה, כי טימאוהו הגויים, ויתצו אותו; ויניחו את האבנים בהר הבית, במקום מתאים, ער אשר יבוא נביא ויורה על אודותן'; ט' 27: 'ותהי צרה גדולה בישראל, אשר כמוה לא הייתה מן היום אשר לא נראה להם נביא'.

[149] מה”מ יא' 6 (וברית דמשק ז' 19 וטסטימוניה) משתמשת בנבואה של במדבר כד' 17: 'דרך כוכב מיעקוב קם שבט מישראל', כאשר ברית דמשק וסרך העדה מפרידות בין הנשיא כשליט המדיני (המקור מיחזקאל לד' 24 ועזרא א' 8: 'שֵׁשְׁבַּצַּר, הַנָּשִׂיא, לִיהוּדָה') למנהיג הדתי (לרוב הכוהן הגדול). כשזיכרון ניצחון החשמונאים מהדהד בכל מרידות עמ'י, מדרש זה נשאר המוטיב עד לבר כוזבא שכנראה היה מנהיג מדיני ולצידו כוהן בכיר/מנהיג דתי (אלעזר?/המודעי?).

[150] הוכחה לכך היא באזכור מימוש נבואת נחום בטוביה יד'. פשר לנחום אף שרד במגילות קומראן, ובו הוא רק נותן לו פירוש נוסף וחוזר (ולא הפשט הראשון).

[151] 'וארא עד אשר צמחו קרנים לטלאים והעורבים גדעו את קרניהם וארא עד אשר צמחה קרן גדולה לאחד מן הצאן ועיניהם נפקחו; ויבט אליהם ועיניהם נפקחו ויקרא אל הצאן והאילים ראההו וכולם רצו אליו; ועם כל אלה [ראיתי] עד אשר הנשרים והדיות והעוריות והאיות היו טורפים את הצאן ויעטו אליהם ויבעלום עד אשר נדמו הצאן אך האילים הם בכו ויצעקו; והעורבים נלחמו ויריבו אתו ויבקשו להוריד את קרנו ולא יכלו לו; וארא עד אשר באו הרועים והנשרים והדיות והאיות ויקראה אל העורבים כי ישברו את קרן האיל ההוא וילחמו ויריבו אתו והוא רב אתם ויקרא לעזרו כי יבוא; וארא עד אשר בא האיש אשר כתב את שמות הרועים ויביאם לפני אדני הצאן בא ויזרעהו ויושיעהו ויראהו הכל הוא ירד לעזרת האיל'. (תרגום כהנא, הספרים החיצוניים).

[152] בעיקר לפי ניצחון ישראל על הגויים במלחמות המתוארות באופן סמלי (צ' 13-12). ראה למשל צ'רלס 1912, עמ' liii, 208; מיליק 1976, עמ' 44; בלאק 1985, עמ' 20. קרוב לכך טילר 1993. דימנט, היסטוריה על פי חזון החיות, עמ' 268, חיזקה זיהוי זה לאור המצאותו של ספר חנוך במגילות והתאמה למגילות נוספות. מאידך, דימנט, ירושלים והמקדש בחזון החיות, עמ' 295, מציינת: 'קבוצת הבחירה זהה לעדת המגילות - לתאריך שקודם למרד המקבים, כלומר בשנת 200 לפני הספירה, כשהשלטון על ארץ ישראל עבר מידי מלכי בית תלמי לידי שליטי בית סלווקוס'.

[153] אך כאן יש לחוקרים סתירה פנימית, שהרי אם תיארוכם לאחר המאורעות, הרי שמורה הצדק לא ניצח במלחמותיו, ואז כיצד יכתבו ספר שכולם ידעו שפריו לא נכונים?!

[154] דברים דומים אומר הרמב'ם על שמעון בר כוכבא, שעצם מיתתו ודאי שאינו המשיח )משנה תורה - מלכים י'א ,ג').

[155] ייתכן שלמספר 8 של הקרבות והיותו הפסד, גם קשור ומתואר בסרך המלחמה, בה מתרחשים שלוש מערכות-קרב: בתחילה, בני האור מנצחים 'שלושה גורלות יחזקו בני אור לנגוף רשעה'); במערכה השנייה, יד בני החושך על העליונה ('שלושה גורלות יתאזרו חיל בליעל'); במערכה השלישית, אלוהים, המלאך גבריאל וצבאות מלאכיו מסייעים לבני אור ('ובגורל השביעי יד אל הגדולה מכנעת קדושים יופיעו באחרית [חסר] לכלות בני חושך'). ייתכן שכיוון שהגורל השביעי נגמר, נגמרה גם השגחת השמיים הניסית. רפפורט, פירוש למקבים א', עמ' 208, מסכם שמלחמות יהודה המקבי כשלו לאומית צבאית ומדינית, אך ביטלו את הגזרות הדתיות.

[156] דברים דומים אומר הרמב'ם על שמעון בר כוכבא, שעצם מיתתו ודאי שאינו המשיח )משנה תורה - מלכים יא' ג'). ראה לעיל הערה 68??.

[157] 'ושם ראיתי אחד אשר לו ראש הימים, וראשו לבן כצמר, עמו אחר שמראהו גבר (או אדם, איש) ופניו מלאים הדר כאחד המלאכים... ובן האדם אשר ראית יעיר את המלכים ואת התקיפים ממושבותיהם ואת בעלי השררה מכסאותיהם ויתיר את מתני החזקים וישבר את שני הרשעים'.

[158] 'חָזֵה הֲוֵית, בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם-עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא; וְעַד-עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה, וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי'.

[159] חזרת בני האור מגלות המדבר לירושלים ושליטה בה (ג' 11; ז' 4-3; ה' 2); מלחמת החשמונאים בששת השנים הראשונות תואמת למה”מ; זהות בכמות מספרי הכוחות בין מה”מ למק"א; קרבה בתוכן ובסגנון של נאומי המלחמה של יהודה המקבי ובתפילות ההודיה לאחר הניצחון; שימוש בשמות האל/מלאכים (מה”מ, טורים ג'-ד' - מק"ב ח' 23; מק"ב יג' 15); עזר של מלאכים כלוחמים; שימוש בחצוצרות (5 אזכורים במק"א – מה”מ, ז' 12 – ט' 9 ועוד); הלימה של ריבוי העמים שנלוו ליוונים-הסלווקים עם העופות שבחנוך צ' [159]; מפלת האויב (סוף טור יז' – יח' 8). להרחבה: Russel Gmirkin, The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict

הצעתי שמה”מ הינה תיאור אוטופי של מלחמת אחרית הימים, אך קרבות החשמונאים מהווים יישום חלקי שלה, כפי שיהודה המקבי הינו יישום חלקי של 'האיל בעל הקרן הגדולה' (חנוך צ' 9-16). ייתכן שגם חלוקת הצבא הנלחם בחזית הקרב לבין השומרים על הערים והגבולות לפי מ' המקדש נח' 17-1, היא המקור לדרכם של החשמונאים הדומה (מק"א ה' 19-17, 62-55).

[160] 'עד יעמוד כהן צדק'.

[161]: 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו'.

[162] המגילות הבולטות להשערה זו הן המקראיות, הקדמוניות, אך גם מגילת הנחושת מתקופתם. השערת הספרייה מירושלים טען פרופק קרל היינריך רנגסטורף מאונ'ינסטר ב-63', ובשנות ה-80 הצטרפו נורמן גולב, יזהר הירשפלד, יצחק מגן, יובל פלג, ורחל אליאור. עיקר טענותיהם שרשימת האוצרות שבמגילת הנחושת יכלה להיכתב רק בירושלים, בשל אופי המקומות והאוצרות הרשומים בה. במגילות יש מגוון רב של רעיונות סותרים, מה שמראה שהן לא נכתבו כולן בידי אותה הכת. כמות של כ-150,000 מילים בכ-15,000 כתבי יד שונים ובכ-250 חיבורים חדשים (לא כולל מאות מגילות ותהילים נוספים שהעיד הפטריארך טימותיאוס הראשון שנמצאו ליד יריחו במאה ה-8 לספירה, שכנראה קשורים לעדת קומראן וספרייתם) מעידים רק העתקי סופרים של טקסטים דתיים שונים - כשאריות מספריות, ושהן לא נכתבו קרוב למקום שנמצאו בו. מגוון כזה של מגילות יכול היה להגיע רק מהמרכז האינטלקטואלי והדתי הראשי בתקופה זו - ירושלים.

[163] לשושלת הכוהנים הגדולים מבני צדוק, ראה: דברי הימים א' ה' 41-29 ; נחמיה יב' 11-10; יוסיפוס, קדמוניות יא' 347 , 302 , 297; יב' 237, 225-224 , 157; יב' 44-43; כ' 234. להבטחה ביחזקאל ראה: מ' 46; מג' 19; מד' 15; מח' 11. ייתכן שממשיכים את שמו של מלכיצדק (תהילים קי' 4) שעליו יש גם מגילת פשר מלכיצדק 13Q11. להרחבה ראה: י' ליוור, חקרי מקרא ומגילות מדבר יהודה, ירושלים תשל'ב, עמ' 146-144. בני צדוק הכוהנים מוזכרים רבות גם במגילות הכיתתיות של מורה הצדק, אך כאן התייחסתי לבית צדוק המקראי.

[164] עדת קומראן טוענת שהיא חידשה הלכות בתחומים שונים בזכות התגלות חבריה ובראשם מורה הצדק (ראה הערה 192 בהמשך). חלק נוסף של הלכותיה, או לפחות מקורם הרחב-עקרוני, הוא מ'המגילות הקדמוניות' ו'המגילות ימי חורבן בית ראשון', אך עדת קומראן אינה מציינת ולא נרמז מדבריה אם 2 סוגי מגילות ראשונות אלו היו אצל הכוהנים שלפניהם.

[165] סנדרס, 1992, עמ' 12; 472-471, טוען שהיהדות מאז שיבת ציון היתה דת שמנהיגיה היו הכוהנים, והיא סבבה בעיקר סביב פולחן המקדש. זוהי גישתו של גייגר, תש"ט, עמ' 69, 88-84, שההלכה הצדוקית היא הקדומה והפרושית היא הרפורמטיבית, ואחריו שיכללו זאת חוקרים שונים, למשל לישנצקי 1912, עמ' 141-138, ובמיוחד ריבקין 1978.

[166] כגון: עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים, זולת שיבוש לוח השנה (ראה למשל: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14; ו' 11-14; פשק חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10).

[167] אמנם מדובר בשתי אידאולוגיות שונות ומהותיות לזיהוי הקבוצה. פשר תהילים לז' א' 25-26: '[פשר‏]ו על איש הכזב אשר התעה רבים באמרי ש̇קר כיא בחרו בקלות' קרוב ותואם לפרושים שמאופיינים כמקלים, ובפרט יוסי בן יועזר, הראשון מבין חמשת הזוגות, נשיא ישראל לפי מסורת הפרושים, איש צרדה שכונה 'המקל': 'וְקָרוּ לֵיהּ, יוֹסֵי שָׁרְיָא' (משנה עדיות ח' ד') בגלל שלושת הלכותיו בענייני טומאה וטהרה במשנה זו (שבארמית - המצביעה על קדמותה ההלכה, ואולי אף המסורת הקדומה ביותר של הפרושים): 'עַל אַיִל קַמְצָא, דָּכָן' (התרת אכילת מין חגב); 'וְעַל מַשְׁקֵה בֵית מִטְבְּחַיָּא, דְּאִינּוּן דַּכְיָן' (התרת הנוזלים הטהורים שהמגיעים מבית המטבחיים שבמקדש כמותרים לשימוש - אף על פי שדם הקורבן התערב בהם), בניגוד למגילת המקדש לב' 12-15; 'וּדְיִקְרַב בְּמִיתָא, מִסְתָּאָב' (קיצור ימי טומאת הנוגע בטמא-מת רק עד הערב ולא שבעה ימים) בניגוד לפשט המפורש בבמדבר יט' 14-16. הלכותיו אלו, ובנו שהלך לתרבות רעה, שונות עד הפוכות מדרכה הקפדנית של עדת קומראן. מאידך, לפי בראשית רבה סה', יוסי בן יועזר היה בדרכו להיצלב, ואין זה קרוב לתיאור המוות במשפטי אש וגופרית שבפשר חבקוק י' 5-13 על איש הכזב, ויועזר אף מכונה 'חסיד שבכהונה' (משנה חגיגה ב' ב') אולי כיוון שהקפיד על ענייני טהרה וגזר על טומאת ארצות הניכר ועל כלי זכוכית. אך ייתכן שכינוי חיובי זה הינו הקבלה הפוכה ל'כוהן הרשע' שבמגילות הכיתתיות, ומידה פחותה אף החלטתו להקדיש את חלק מרכושו לבית המקדש, בוצעה כנגד שיתוף הרכוש וההון בעדת קומראן. בימיו גם נתעוררה המחלוקת הראשונה בהלכה: אם סומכים את הידיים על ראש הקרבן ביום טוב או לאו (משנה חגיגה ב' ב'), וזוהי מחלוקת ברורה שאינה יכולה להתקיים בלוח השנה של עדת קומראן לפיו החגים לעולם לא יחולו בשבת. חוקרים שניסו לזהות את 'איש הכזב' עם יוסי בין יועזר: E. Regev, 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27.

מדרש חנוכה, יעללינעק, חדק א', עמ' 134, הביא דמות קרובה שאפשר שהינה אחת מהמגונות במגילות: 'הרבה מישראל נהפכו למינות, והיה שם משומד אחד בליעל, תתני בן פחת שמו, שהיה יועץ עצות רעות על ישראל'. הוא יעץ לבטל תמיד של של שחר ושל בין הערבים, להכשיל את היהודים בזנות, לאסור עליהם הדלקת נרות בבית המקדש ולאסור אזכרת שמו של הקב'ה.

[168] אף מותו היה אכזרי נרצח ע'י טרפון בייסורים ב-143 לפסה"נ (מקבים א' יב' 39; יב' 39-13 כה'), מתיאור המתאים ל'עשו בו ונקמות בגוית בשרו' (פשר חבקוק ט' 2); 'אשר ישופטנו אל לכלה‏' (שם יב' 5). חיזוריהם של דמיטריוס הראשון ואלכסנדר באלאס אחריו מזכירים את: 'ויאספו אלו כול הגוים ויקבצו אלו כול העמים' (שם ח' 5). בכל אופן, להמתיוונים יותר מתאים תיאורים אלו, ויש מהכוהנים שמתאימים שאפשר שתחילה נראה כטובים, כגון מֶנֶלָאוֹס שהיה בן לשמעון הצדיק (לפי יוספוס), יאסון שהי אחיו של חוניו הרביעי.

[169] להרחבה ראה: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 56-81.

[170] 'נ̇ב̇יא̇י‏ [ש]קרא ד̇י קמו ב̇[ישראל‏] ב̇לעם‏ [בן‏] בעור [ה‏]ז֯קן מ̇ביתאל [צד]ק̇יה בן כ̇[נ]ע֯נ̇ה [אחא]ב̇ בן ק[ול]י֯ה [צד]קיה̇ בן מ֯[ע]שיה̇ [שמעיה הנ]ח̇ל̇מ̇י [חנניה בן עז]ו̇ר [נביאה די מן גב]עון'. הוא היחיד שמובא בשורה נפרדת את מקור מגוריו, למרות שזה רשום בירמיה ח', ומאידך, זה הנביא שקר היחיד שכתוב במקרא מקום מגוריו. כתוב פעם אחת בשורה 3 ובאותה שורה, מקום מגוריו של הנביא, אך זאת כיוון שאין לו שם. מאידך ייתכן וזוהי הנגדה (סמויה) לסיומו של ספר מק"א שבא להראהת שיוחנן הורקנוס מתאים להנהגה וכהונה. להרחבה ראה: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 80.

[171] ראה ניתוח בהמשך על הצדוקים וממ"ת.

[172] שלוש ההלכות הן מר' ישמעאל ודבי ר' ישמעאל הדרישה להביא ביכורים, הלכות שחיטת חולין והאיסור לשחור בהמה הרה. להרחבה ראה: ידין, ממ"ת, עמ' 149-130; שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 143-141.

[173] שיר הלל לשמעון התרסי במק"א יד' משתמש בתיאורי הגאולה מהמקרא, כגון: ויקרא כו', זכריה ח' 4, מיכה ד' 4.

[174] '... עזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל' (פשר נחום ג' 5, בדומה: ב"ד ז' 21).

[175] או שהם בית אבשלום או בית פלג שפרשו מעדת קומראן לפני כן - ומכאן מקור שמם. ואולי היו חלק מה'רבים'.

[176] הראשון - אנטיגנוס איש סוכו, מסר מסורת תורנית-הלכה אחת בלבד; יוסי בן יועזר איש צרדה העביר 4 הלכות (שהם במחלוקת עם פשט התורה ועדת קומראן – הרחבה על כך בנפרד); יהושע בן פרחיה הכוהן העביר רק הלכה תורנית אחת (שמעידה על כך שלוח השנה שובש); נתאי הארבלי לא העביר מסורת הלכתית; יהודה בן טבאי גזר החמרה בטהרה (טומאת מתכות) והקל בהריגת עדים. במשך שלש מאות שנה ומעלה נמנו 6 זוגות בלבד. בתקופת הזוגות נתגבשו גם המסגרות הספרותיות, שהגיעו לשיאם הספרותי, סגנוני, צורני וכמותי, בתקופת התנאים. והם כידוע מחמישה סוגים: תרגום, מדרש, משנה, אגדה ומסתורין. הממצאים מועטים מכדי להשיב בלא מחקרים אינטנסיביים מקיפים במקורות התנאיים, ומחקרים כאלה הם בודדים. מענין שגם יוספוס לא ציין שהלכות האבות ממשה הן המשנה, ובאמירה כוללנית יהיה נכון לומר שהמשנה יותר דומה למסורות קומראן מאשר לפרושים הראשונים (ראה עוד בפרק על התנאים-חז”ל).

[177] סגל, בן סירא, במיוחד בעמ' 42, הביא את דרשות חז”ל הרבות המועתקות/תואמות לדברי בן סירא. למרות פסילתו ע'י התנאים (משנה סנהדרין י'א א'), נראה שדווקא הפרושים-הראשונים עשו בו שימוש כבמקרא (ירושלמי ברכות ז' ב', ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצ'ב, קהלת רבה ז' יא'), ובירושלמי ציטט אותו כחכם-תנא.

[178] ממוביליה ר' שמעון בן אלעזר: 'הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן' (תוספתא סוכה טו' ב'; מעשר שני ה' ל'; סוטה ט' יג').

[179] ראה לעיל על הלכות יוסי בין יועזר וקרבתו לפשר תהילים לז', טור א' 25-26: '[פשר‏]ו על איש הכזב אשר התעה רבים באמרי ש̇קר כיא בחרו בקלות'.

[180] סיפור חוני המעגל - תענית ע"א, מרדכי כהן, גיליון מס' 3 - תשס"ז * 2006:

http://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=1&id=147

[181] ניוזנר, מפוליטיקה, עמ' 66; לוין, המעורבות הפוליטית, עמ' 27-25.

[182] להוציא יוסי בן יועזר מול אלקימוס (בראשית רבה סה' כז', מהדורת תאודור-אלבק, עמ' 741-744), אך הוא כראשון טרם הזוגות, ובכל אופן ימיו לאחר מרד חשמונאי ולא בימי ב"ד. על הלכותיו יפורט בהמשך.

[183] שאלת התיארוך הינה גדולה ועסקו בה רבים. ברושי, כת האיסיים וזרמים דתיים בימי הבית השני, טוען בעמ' 4 שבתקופה הנ”ל טרם היו הפרושים. יוספוס מזכירם רק מימי יונתן הוופסי בן מתתיהו (קדמה”י יג' 171-173), וטענתי שגם בשלב זה היו מעטים שטרם התגבשו לכת גדולה ידועה ומשפיעה.

[184] ולכן טוען פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום, עמ' 143, 159, שהממשלה מתייחסת לשלומציון המלכה.

[185] על כך ראה למשל: גפני, לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'.

[186] בכתבי יוסף בן מתתיהו – מלחמת היהודים: הפרושים ידועים בתור שומרי החוקים ותומכי החוק (א' ‏110); הפרושים שומרים על החוק בדייקנות והם האסכולה הראשונה (ב' ‏162). קדמוניות היהודים: הפרושים מעבירים לעם חוקים שנמסרו מדורות קודמים ואינם כתובים בתורת משה (יג' ‏297). הם גאים בידיעה המדוקדקת של החוקים (יז' ‏41); הם רואים חשיבות בשמירה על החוקים שנמסרו להם ומכבדים את הזקנים (יח' ‏12). חיי יוסף: הפרושים ידועים בתור מומחים בחוקי אבותיהם (‏191). בברית החדשה – פאולוס מעיד ששמר על מסורת אבותיו בהיותו פרושי (אל הגלטיים א' 14); במעשי השליחים (כב' 3 מתואר גמליאל כמלומד בדברים השייכים לאבות. שם גם מעיד פאולוס שהפרושים הם הקבוצה המקפדת ביותר על חוקי האבות (דו' 5). במרקוס ז' 15-1 מתוארים הפרושים כדבקים במסורת המצווה עליהם ליטול את ידיהם ודבקים גם במסורות אחרות. מתי כג' 4-2 מספר שהם יושבים על כיסא משה ומכבידים על העם בחוקיהם.

[187] ראה למשל: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14 ובפרט ה' 12: 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו'; ו' 11-14; פשק חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10.

[188] 'פשרו על רשעי אפרים ומנשה אשר יבקשו לשלוח יד בכוהן ובאנשי עצתו'.

[189] אפילו אם היה להם יריב משותף, למרות הפתגמים: 'לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשְּׂנְאַת הָמָן'; 'האויב של האויב שלי הוא החבר שלי'. לא מצאתי הסבר של חוקרים שמתרץ זאת.

[190] ברית דמשק כ' 15-13: 'ומיום האסף יורה היחיד עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים'; פשר תהילים ב' 9-5: 'ועוד מעט ואין רשע ואתבוננה על מקומו ואיננו פשרו על כול הרשעה לסוף ארבעים השנה אשר יתמו ולוא ימצא בארץ כול איש [ר]שע'. ההנחה שמורה הצדק נפטר בשנים הספורות טרם מרד החשמונאים או ממש בתחילתו, וארבעים שנה ממותו מביא טרם עלייתו של יוחנן הורקנוס לשלטון ב-135 לפסה"נ. ארבעים שנה הוא מספר טיפולוגי ומתאים להחלפת דור המדבר, על כך ראה: Eshel, Hanan, 'The Meaning and Significance of CD 20:13-15,' in Parry and Ulrich, eds., Provo International Conference, 330-330.

[191] אולי גם 'קבר צדוק' במגילת הנחושת יא' 3 נכתב אז, והוא בסגנון דומה של כתיבה שאינה מאפיינת את מורה הצדק (אם כי אינה בלשון רבים).

[192] אמנם ישנם בעלי תפקידים ומנהיגים בכל הזרמים עם שמות מתייוונים, אך אין בשמות בלבד או בכלל כדי להצביע על אורח חייהם. חיזוק לכך הוא תרגום השבעים ומגילות מקראיות שנמצאו בקומראן וכתובות ביוונית. לשמות משלחת לרומא בה שרדו שמות יהודים יוונים, ראה: מ' שטרן, 'על היחסים בין יהודה ורומא בימי יוחנן הורקנוס', ציון, כו' (תשכ'א), עמ' 1-22.

[193] זוהי תשועה, שאין אחריה עוד שיעבוד. לפירוש זה ראה דעת מקרא על המקום (עמ' רלז').

[194] לאמת ולקיים את הכתוב בחזון שבאחרית הימים תבוא גאולת ישראל.

[195] לקדש את בית המקדש.

[196] ישנה אמנם אפשרות שהגישה והכתיבה שונה עד הפוכה מעצם קהל הקוראים של המגילות השונות, כשבעוד 'מגילות מורה הצדק' מיועדות רק לפנים הקהילה – מאפשרות ביקורת חריפה, ואילו ממ"ת שמיועדת לכוהן חיצוני – הניסוח עדין ומכובד.

[197] ראה: קימרון וסטרנגל, מקצת מעשי התורה, עמ' 203. הם מניחים שלעותק שלא היה בו תיאור הלוח היה עותק לשימוש פנימי של חברי העדה, שאינם זקוקים לפרטים אלו של הלוח. משום מה עניין זה אינו מוזכר בהקדמת לההדרת המגילה בקימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 204. אולי בגלל שלילתו של שיפמן, מקומה של ממ"ת, עמ' 98-81 (במיוחד עמ' 84 הערה 14.

[198] חיזוק מה אפשר בקישור לפרסום עדכני של רצון ובן דוב בכתב העת Journal of Biblical Literature לפיו במגילה בת כ-60 פרגמנטים בכתב סוד, ופוענכה כמועדי יין ושמן. אך מועדים אלו כבר מפורטים במגילת המקדש, אז מדוע אם כן היה צורך לכתובם בכתב סוד? תשובה לכך יכולה להיות חלק מטענה זו.

[199] 'אוסרים את̇ ר֯א֯ש̇י ה̇פ̇רים אל הטבעות ו[‏ ] ב֯טבעות... אחר יהיו ט̇ובח̇ים אותמה...'.

[200] 'יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר. אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפים. ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי'. כתבו על כך ושהטבעות המשיכו לשמש במקדש כשדעת חכמים היתה נוחה עימן: אורבך, תרומתו של יגאל ידין למדעי היהדות, עמ' ;6 רוקח, הערות אכסניות, עמ' 263-264.

[201] 'היו מסרטין לעגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו אתא איהו בטיל משום דמיחזי כי מומא במתניתא תנא שהיו חובטין אותו במקלות כדרך שעושין אותו לפני עבודת כוכבים. אמר להם עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח נבילות הא שחיט להו אלא טריפות שמא ניקב קרום של מוח עמד והתקין להם טבעות בקרקע' (תרגום: היו עושים שריטה לעגל כדי שיהיה יותר קל לשחוטו, בא יוחנן וביטל מעשיהם משום שנראה שעושים בעגל מום. בברייתא נתנו פירוש שונה ל'נוקפים' – שהיו מהממים את העגל כמו שהיו עושים לפני עבודה זרה. אמר להם יוחנן, עד מתי אתה עד מתי אתם מאכילים נבלות למזבח, ושאולים האם עגלים אלו נהיו נבלות? הרי שחטו אותם ולא מתו בעצמם. אלא הכוונה שבמכותיהם ניקב קרום המוח נעשו טריפות, ולכן עמד יוחנן והתקין להם טבעות בקרקע שיקשרו את הבהמות לנוחות שחיטתם).

[202] אמנם לפי טבלאות של פרקר ודוברשטיין שנדונו אצל שוורץ (תשנ'ו [ב], עמ' 98), בשנה זו (130 לפנה'ס, לפי עדויות אסטרונומיות ואשורולוגיות) חל טו' ניסן (הירחי) ביום ראשון (ולכן לכאורה לא ניתן ללמוד על פי מי נהגה ההליכה בשנה זו בלבד.

שיפמן, הלכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה (ירושלים 1993), עמ' 92: ממקורות הבית השני עולה המגמה שלא להילחם בשנת השמיטה. סרך המלחמה (או”ח) אינה כוללת את שנת השמיטה בשנות המלחמה. מלה'י א' 60 ומקדה'י יג' 234 מספר יוספוס על נטישת מצור בשנת השמיטה.

[203] 'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'. החוקרים רגב איל (חבר היהודים והאידאולוגיה הפוליטית של החשמונאים) ורפפורט אוריאל ('למשמעות 'חבר-היהודים'') דנו אם 'חבר היהודים' הם כסנהדרין או כל עמ'י, אך לא העלו ודנו בהצעה זו של מועצת המלך ממ' המקדש, והדבר תמוה במיוחד שהמגילה מתוארכת לפי רוב החוקרים לתקופה זו, והרי זו היצירה העברית הקרובה ביותר לחשמונאים. חבר היהודים גם מתאים כניגוד למלכות הרודנית של ההלניסטים (ולמרות שיש סמל דומה: 'קרן השפע'). ביטוי דומה מופיע בהושע ו' 9: 'וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים, חֶבֶר כֹּהֲנִים, דֶּרֶךְ, יְרַצְּחוּ-שֶׁכְמָה: כִּי זִמָּה, עָשׂוּ'; ברית דמשק יב' 7-8: 'וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חבור (4QDb: 'חבר') ישראל'. יש לבחון את הקשר בין ההון לחבור ישראל, נוכח ההטפה החוזרת של בביטוי 'הון' בפשרים (פירוש למ' ברית דמשק, בן ציון, עמ' 342); חזון עמרם ב' 14: 'שמועת קרב מ֯בהלה תאב̇[ה חבו]ר֯תנא לארעא מ[צרין'.

[204] בעיקר לתיאור דיודורוס סיקולוס בשמו של היקאטיוס איש אבדירה [ספר א' 70]: 'באשר למשל שלהם (של מלכי מצרים) אף אחד מהם לא היה עבד מקנת כסף או יליד בית כי אם כולם בני כהנים מצטיינים ביותר, בני עשרים שנה ומעלה ומחונכים טוב יותר משאר בני עמם כך שהמלך, בהחזיקו את האצילים הדואגים לגופו והשומרים עליו יום ולילה, לא יטא למעשה חטא';' סופר כהן יקרא מספרי הקודש לפני המלך על מעשיהם המצטיינים של האנשים המשובחים כדי שילמד מכך'.

ראה בנוסף - אגרת אריסטראס שבה נקודות רבות הקרובות למועצת המלך, כגון בסעיפים 280-281: 'אמר כי יפה דיבר גם-זה ושאל לסמוך את מי צריך למנות לשרי-הצבא; והוא אמר את השונאים רע ובהחקותם את מנהגו שלו למען יהיה להם שם טוב לעולם ישעו צדק... והוא השיב את המצוינים בגבורה ובצדק'. ראה בעניין מאמרו של מנדלס, דורון: 'חוקת המלך ואגרת אריסטיאס'.

[205] יוספוס מציין שהצדוקים היו קציני צבא של החשמונאים, כגון: קדמה”י יג' 411, ותיאורים כמו עמיתיו של דיוגנס כ'יקירים', 'אנשי מעלה' ו'אלה הראהיים לכבוד גדול ביותר'.

[206] הצדוקים לא היו מלכים, ואף יוחנן לא היה מלך, ולכן פשר נחום ד' 3 אינו מתאים להם: 'פשרו על מנשה לקץ האחרון אשר תשפל מלכותו'.

[207] האתוס על יוחנן הורנוס נשמר אצל יוספוס (קדמה"י יא' י' ז' 8; מלחה"י א' ב' 8): 'ניהל את המדינה באופן נעלה... הוא איחד בנפשו את שלשת הדברים המעניקים את האושר הגדול ביותר: הנהגת האומה, הכהונה הגדולה ומתת הנבואה', וחז”ל (ירוש'סוטה ט' יד'), שתואם לצוואת לוי ח' 15. חז"ל אף השאירו שמו לברכה ולתהילה (ידין פ"ד ו') למרות שנהיה צדוקי בסוף ימיו (ברכות כט'). יש הסוברים שהוא דמות המגונה (אם בכלל מרומז על גינוי דמות) במגילת טסטימוניה (לעיל הבעתי ספק לגבי התאמת טסטימוניה לאביו שמעון או ליונתן דודו), אך אם כן ישנה התאמה, הרי שיש כאן סתירה לקרבתו עם עדת קומראן.

[208] קנאת הפרושים ביוחנן מתוארת במלחמה'י א' ב' ח' 67 ובקדמה”י יג' 288.

[209] חוקרים סבורים שעד ימי יוחנן הורקנוס החשמונאים היו באופוזיציה, בגלל שמאז עלו לשלטון. ראה למשל: שוורץ, כהונה ומלכות, עמ' 19. רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 251, מסכים להתקרבות בין הצדוקים לחשמונאים, אך גם מסתייג.

[210] הביתוסים כתובים באחד מנוסחי כתב היד לתוספתא ידיים ב' כ' כ'בייתוסין' שאולי משמעותו בית-א/סין = איסיים? בכל אופן משפחת איסי מוסרת את דבירה על מסורות הפשט לזקן ולמלך ולכל אדם בשדה לאכול בתורה סוציאלית, שהיא מגילת סתרים. ואם היא היתה במסורות התנאים ובמשנה, הרי שאפשר שכך למשל המסורת בע"ל על מגילת המקדש, ואף אינה סותרת מגילות קדומות כתובות, אלא מתווספת עליהן, כמו נבונאיד ויותר כמו חנוך, ובכלל על גיבורי התנ"ך, אם כי יותר הנכרים והמלאכים והכוחות, ולכן הן ביוונית, או בארמית? וארמית ידעו פחות טוב? בתקופה הזו היה יוונית? ????

ראה: גרינץ, עדת היחד - איסיים - בית (א)סין', עמ' 105-142. חיזוקים אטימולוגים נוספים לכך: מארמית – מרפאים, ועל פי פילון האלכסנדרוני, ייתכן כי מקורו של השם הוא בשיבוש יווני של המילה (hosiotes)'חסידות:' הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראהיים לכינוי זה.' https://www.haaretz.co.il/1.1785897

[211] להרחבה ראה: באומגרטן, מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית.

[212] על תאריכה של קומראן אין במחקר חילוקי דעות; האתר נושב לכל המאוחר בשנת 100 לפסה"נ, ונקבע על סמך חרסים, מטבעות, שיקולים פליאוגרפיים (תארוך המתבסס על צורת כתב) ובדיקות רדיו-קרבוניות. להלן מאמרים בעניין:

E.-M. Laperrousaz, Le cadre chronologique de l'existence à Qoumrân de la Communauté essénienne du Maître de Justice', idem, Qoumran et les manuscripts de Mer Morte: Un cimpumtenaire . Paris 1997, pp. 75, 94 ; H. Stegemann, The Library of Qmran, Grand Rapids, Mich. & Leiden 1998, p. 51; J.-B. Humbert, 'Qumran, esseniens et Architecture', B. Kollmann, W. Reinbold & A. Streudel (eds.), Antikes Judentum und friihes Christentum: Festschrift fur harimul Stegemann zum 65 Geburtstag (BZNW, 97), Berlin 1999, p. 196; J. Magness, TheArchaeology of Qmran and the Dead Sea Scrolls, Grand Rabids, Mich, 2002, pp. 65-66.

[213] חוקרים חלוקים אם מדובר על משיח אחד או שניים. כאן הנחתי שאחד.

[214] מגילת 448Q4 ב' 1-9: 'עור קדש על יו̇נתן המלכ וכל קהל עמכ ישר̇א̇ל אשר בא̇ר̇ב̇ע רוחות שמים. יהו̇ שלום כלם וע̇ל ממלכתכ י̇ת̇ברכ שמכ'. איני מקבל את סברת החוקרים שמגילה זו הובאה לעדת קומראן מבחוץ, דבר כזה אינו סביר בקהילה הדוגלת באמת הצרופה וקיצונית בדעותיה. ורמש הציע שאחד מחסידיו של יונתן בן מתתיהו כינה אותו מלך, על אף שהוא נשא רק בתואר כוהן גדול.

[215] שתי האותיות האחרונות בשם חסרות (שורה 2). גם שאר המגילה מקוטעת והמהדיר פואש לא הציע פירוש קוהרנטי. ראה: #8498 : Puech, Jonathan le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân.

[216] למשל בסיפורו שמבקש לאכול מלוחים לאחר המלחמה (קידושין סו'), מבליט ומוכיח את ענוותנותו (בדרך אבותיו שאף נמנעו להכתיר עצמם כמלכים), בניגוד להצגתו כמתהולל. גם יוספוס מתארו: 'שעלה על אחיו בגילו ואורך רוחו' (קדמה”י יג' יב' 1; מלח' א' ד' 1).

[217] למשל (להרחבה ראה: לוריא, ינאי המלך):

גיור האדומים והגלת הנכרים שסירבו להתגייר (קדמה”י יג' 258-257).
כתיבת ספר תורה שאזכרותיה היו מזהב (מסכת סופרים ט'). השווה: מסכת סופרים פ'ד, ה'ה.
כד' פלחים/טופרכיות (משנה תענית ד' ב') תואמות לכד' משמרות כהונה במקדש.
התקנת גפן של זהב בפתח ההיכל (מידות ג' ח'; קדמה”י יד' ג' א').
דיונו על הקורבן הנאה ביותר (כריתות כח' ע”ב).
'דבית ינאי מן דעלי' (בר'ר צח' ח'; ירושלמי תענית פד' ה'ה).
בית ינאי בהר המלך (בבא מציעא פא' ע”א; ע'ז נ' ע”א).

[218] על כך ראה: The History of the Jewish People in the Age of Jesus Christ (175 B.C.-A.D. 135), Edinburgh 1973, p. 228 ; מ' שטרן, 'ניקולאוס איש-דמשק כמקור לתולדות ישראל בימי בית הורדוס ובית חשמונאי', בתוך: המקרא ותולדות ישראל: מחקרים לזכרו של יעקב ליוור, תל-אביב תשל'ב, עמ' 391 ואילך.

[219] היות שיוספוס לא מציין זאת, אמנם קשה להסיק מהשתיקה, אך הדבר הולם את אופיו התורני-פוליטי.

[220] יש גם לציין שהספרות התלמודית מוסיפה תמיד את הכינוי 'מלך' לשמו של ינאי; עיין, למשל, בחומר הנדון אצל י' אפרון, חקרי התקופה החשמונאית, תל-אביב תש'ם, עמ' 194-131.

[221] לצד העתקתו מסופרים יוונים ורומאים שלא אהדו את יוחנן הורקנוס וינאי. להלן מספר דוגמאות:

זריקת האתרוגים של העם על ינאי ותקנת חיל להרחקתם מהמקדש (מלחה"י א' ד' ג'; קדמה”י יג' יג' ה'; משנה סוכה ד' ה' ועוד): לוריא, מינאי עד הורדוס, עמ' 125, מוכיח שהתקנת הגדר היתה לשימרת טהרה (קדמה”י יג' יג' ה').
יוספוס (קדמה”י יג' יד' ב') מתאר את לקיחתו זונות. זנות דומה מתוארת בממ"ת (טור ד' 4-11), בצוואת לוי יד' 5, ובמק"ב ו' 4. לוריא, ינאי המלך, עמ' 76, מוכיח שינאי שמכבד את אשתו ובונה על שמה עיר וצנוע בהלכותיו - אינו מתאים לאופנה הסובבת את ניקולאוס של חצרות ברומי ונציביהם במזרח.

[222] להלן מספר דוגמאות:

שמעון רימה את ינאי בתשלום להתרת הנזירים (‫ירושלמי ברכות פ'ז הב' [יא' ע”ב]; בראשית רבא פרשה צא' ג'), לאחר שהתיר נדר, הלכה שאפילו התנאים-חז”ל הגדירו אותה: 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו' (משנה חגיגה א' ח').
שמעון היה כפוי טובה לינאי למרות שאירח אותו לסעודה עם יהודי פרס (ירושלמי ברכות פ'ז הב'; בראשית רבא פרשה צא' ג').
ששמעון החליף את הצדוקים מהסנהדרין בגלל שלא ידעו להביא ראיה מהתורה, אך דרכם של הפרושים לטעון שיש להם מסורת אבות/בע'פ שאינה כתובה בתורה (הגמרא/סכוליון על מ' תענית י').
שמעון ביקש לשפוט את ינאי בגלל עבדו בעמידה, בניגוד לרוב השופטים, ולאחר מכן עוד קילל והמית אותם (סנהדרין יט' א'-ב').

בנוסף בעיתיות הלכותיו שלא קשורות לינאי: עדים זוממים הפוך מפשט המקרא והצדוקים (חגיגה טז' ע”ב), תליית 80 נשות אשקלון ביום אחד (משנה סנהדרין ו' ד').

אמנם יוחנן בן זכאי הינו פרושי מאוחר לשמעון בן שטח, אך מחלוקותיו ותשובותיו התמוהות לצדוקים דומות, למשל פגיעתו באוזנו של צדוקי (תוספתא פרה ב'), וענישת תלמידים לא קשובים לגלי עצמות (עונש שנפסק כנראה בהטפה לרבי שמעון בר יוחאי כשיצא מהמערה), ואף דרישת חלקות לבני בתירא בפסיקת שופר בשבת (משנה ראש השנה פרק ד' משנה א').

[223] מסכת תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב', ג':'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב', ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב', ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. להרחבה: ספרו של ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 296. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש' (בבלי ברכות כח' א'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה.

[224] ' ]ל֯עת צוית֯ם֯ לבלתי ]׺ם ותשקרו בבריתו ות]א֯מרו נלחמה מלחמותיו כיא גאלנו ]׺יכם ישפלו ולוא ידעו כיא מאס ]׺׺ תתגברו למלחמה ואתם נחשבתם ‏] בקואו‏ vac משפט צדק תשאלו ועבודת ] תתנשאו‏ vacat ויבחר ב‏[ם‏ ]׺[ ] לזעקה ] ותשית̇ו֯‏ [ ]׺מתוק'.

[225] אמנם לא ידוע לנו על מלחמות נוספות בתקופה זו מאז בית שני, כך שהחשמונאים הראשונים הם המושא הסביר למגילה כיתתית זו, או אחריהם בימי הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, כך שמגילה זו הינה חלק מ'המגילות הכיתתיות התיעודיות', והינה תיאור מימוש נפילת ירושלים כאמור בפשר נחום א' 3-2.

[226] אומנם לפי סטראבון (גיאוגרפיה טז' ב' מ = שטרן (M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, I Jerusalem 1974, pp. 26-35) אלכסנדר ינאי הוא שהיה המלך החשמונאי הראשון, אך יש להניח שהוא לא שמע על כך שאריססובולוס - שמלך שנה אחת בלבד - קדמו בכך. ראה : שטרן, שם , עמ' 307.

[227] מלחמה'י א' 70; קדמה”י יג' 301.

[228] ראה:

J. Vanderkam, Sabbatical Chronologies in the Dead Sea Scrolls and Related Literature ' . ; t . H . Lim ( ed . ) . the Dead Sea Scrolls in their Historical Context . Edinburgh 2000 . pp . 159-178; Devorah Dimant, 'The Seventy Weeks Chronology (Dan 9,24–27) in Light of New Qumranic Texts,' in The Book of Daniel in the Light of New Findings, Leuven 1993, pp. 57-70.

[229] מגילת 13Q11 מזכירה את 490 השנה של דניאל ט' 24 ומציינת את השבעים השבועות כעשרה יובלים (10 * 49 = 7 * 70 = 490 שנה).

[230] 'ובק]ש[ו‏] פ֯[נ‏]י֯ בצר להם ולא֯ אדרש להם בעבור מעל֯ם‏ [א]ש֯ר֯ מעל[ו‏ ]ב֯‏[י‏ ]עד שלמות עשרה יבלי שנים וה֯ת֯ה֯[ל]כתם ב֯ש֯[געון‏ ]ובעורון ותמהן'. קשה לפרש אם לאחר 490 תבוא רעה על הארץ, או עשרת היובלים מתייחסים רק לתקופה הקשה עד מלוא 490 שנה.

[231] כך ממ'מ ג' 9-8: 'ו̇א̇תם י[ודעים שלוא‏] [י]מ̇צא בידנו מעל ושקר ורעה'.

[232] עוד מתאר את האיסיים שאינם טועים כמעט בנבואותיהם ומביא 3 דוגמאות לנבואתם: יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80), המקרה השנה הוא של מנחם על הורדוס כילד (שכבר דור 3 לגיור לפי המגילות), והמקרה השלישי הוא של שמעון האיסיי על חלומו של ארכאלוס (מלחמת היהודים ב' 111-113).

[233] 'ברכה לשלום יונתן המלך'; שלומציון (331Q4, קטע 1 ב', 7); הורקנוס (332Q4, קטע 2, 6), אמליוס (333Q4, קטע 1, 4 ו-8 מזוהה כאיש הצבא הרומי M. Aemilius Sacurus שפומפיוס מינה כנציב סוריה מיד לאחר כיבוש ארץ-ישראל בשנת 63 לפסה"נ), פוטליאיס, '{יוסף בן קומ]דיוס' (תעודה כלכלית 4Q348).

[234]

[235] בצוואות השבטים יש פסוקים שלא ידוע אם הם תוספות נוצריות מאוחרות, כמו: 'עד אשר יפקוד עליון את הארץ. והוא בא כאדם, עם אנשים אוכל ושותה, ובשקט משבר את ראש התנין במים. הוא יושיע את ישראל ואת כל הגויים, אלוהים מתראה כאדם' (צוואת אשר ז'2-ג'4); 'ותראה את אלוהים בדמות אדם ותראה את אדוני במקום אשר בו יבחר אדוני, בירושלים למען שמו. ירושלים שמו' (צוואת זבולון 8ב'-8ג'). חיזוק לקיומן עולה ממגילת דברי דניאל 4Q Apocryphon of Daniel בה מתוארת בארמית דמות המשיח או דמותו היהירה של שליט אשר יקום כ'בן האלוהים' או כ'בן עליון'. ‎4Q521 (4QMessianic Apocalypse): קטע 2 טור ב' + קטע 4: '[כי הש]מים והארץ ישמעו למשיחו [וכל א]שר בם לוא יסוג ממצות קדושים [...] כי אדני חסידים יבקר, וצדיקים בשם יקרא, ועל ענוים רוחו תרחף, ואמונים יחליף בכחו,‏ כי יכבד את חסידים על כסא מלכות עד, מתיר אסורים, פוקח עורים זוקף כפ[ופים‏] [...] ופר[י מעש]ה טוב לאיש לוא יתאחר ונכבדות שלוא היו יעשה אדני כאשר ד[בר‏], כי ירפא חללים ומתים יחיה, ענוים יבשר ו[דלי]ם̇ ישבי[יע] נתושים ינהל ורעבים יעשר'. פרשנות הפשר מופיעה למשל במעשי השליחים ד' 25-27 (על תהילים ב' 1-2): 'אשר אמרת בפי עבדך דו: למה רגשו גויים ולאמים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו. כי אמנם נוסדו הורדוס ופונטיוס פילטוס עם הגויים ולאומי ישראל על ישוע עבדך הקדוש אשת משחת'. רעיון הדואליזם ואור וחשוך רחב משותף.

[236] מגילת ברית דמשק היא מגילת היסוד הכיתתית (ממנה יצאו קבוצות ביניהם האיסיים ואיתם מגילות יותר כיתתיות ומאוחרות - הסרכים) שמפרשת את התורה ומפרטת הלכות גלויות ונסתרות שמהן נפוצו ליהדות ולנצרות. שמה זה ניתן לה ע'י חוקרים במציאתה, למרות ששמה הנכון כפי שהוא מופיע בתוך המגילה עצמה ('ברית דמשק') – כבר נתפס ע'י הנצרות, למרות שנכתבה כ-200 שנה מאוחר יותר בימי סוף בית שני.

[237] מדעותיו של ישו נראה שהיה יהודי קנאי, ואולי הטפותיו נגד הפרושים (והצדוקים) תואמים לגינויים העדה נגד אפרים ומנשה. לישו היו מספר מטבעי לשון של המגילות הכיתתיות (בפרט 'בני האור'), ובעיקר למורו יונתן המטביל ששהה באזור מדבר יהודה היו מנהגים דומים כ??. פרופ' פראנק קרוס: 'הקבלות אלו, בין האבנגליון לפי יוחנן ואיגרות יוחנן לבין כתבי האיסיים, יפתיעו רק את אלה מהחוקרים שניסו למצוא באבנגליון לפי יוחנן השפעה יוונית חזקה. כעת מסתבר – כפי שסברה קבוצה קטנה של חוקרים זה זמן רב – כי קשריו החזקים ביותר של מחבר האנגליון היו לא עם העולם היווני או עם היהדות הפילונית, כי אם דווקא עם היהדות הארץ ישראלית – תפיסת האמת, הדעת, הרוח ואף ה'דבר' – מקורה לא בפילוסופיה היוונית או הגנוסטית, כי אם בתורת היהדות הכיתתיות. לפיכך, האבנגליון לפי יוחנן אינו ההלניסטי ביותר מבין האנגליונים, אלא במונים מסוימים היהודי מכולם'.

[238] המבקר תואם לבישוף. הפקיד.

[239] תשובה כחלק מטבילה היא חידוש של סרך היחד: '??', אך ייתכן שזהו האמור בישעיה א' 17: 'רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ - הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ'. הליך הקבלה לעדת היחד ארך כשנתיים בשלבים (כשלא מצוין בסופו דווקא טבילה, אך כן כניסה לטהרה היחד), ואילו יוחנן המטביל ביצע הטבלה מיידית מתוך הטפתו לגאולה הקרבה בפתח, אך בכל זאת לא התקרב למאכליהם (לוקס ז' 33-34 ועוד).

[240] אור, רוח בשר.

[241] דוגמאות להלכות: וידוי לכוהן (שעבר לכומר) ככפרה על חטא - penanace, הרבים הפכו להיות ה'קהל' - הכנסייה, סלע כיסוד הקהילה; תוכחה מסרך היחד ה' 20 – ו' 1 -אל– מתי יח' 15-17. להרחבה: שני מאמרים בעניין במגילות קומראן, מבואות ומחקרים ב'.

[242] ספר חנוך א' פרק קו' 1-12 ומגילה חיצונית לבראשית (דף 2) מתארים את לידתו של נח שנולד דומה למלאך, ולכן אביו למך פנה לאשתו לבירור. בספר חנוך ב' (הסלאבי) כג' מתואר שניר (אחיו של נוח, אביו של מלכיצדק) חושד באשתו צופמינה שבגדה עם איש אחר, כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה כי שימש ככוהן גדול. יתכן והעובדה שחנוך ומלכיצדק (עלה השמיימה במבול [חנוך ב' הסלאבי כג' 36, 63]) לא מתו, שימשה בידי הנוצרים טיעון לאישוש עלייתו של ישו השמיימה. תיאור איש הימים בחנוך מו'???

[243] - ישו היה מקל (וודאי שהדורות אחריו כפאולוס שביטל המצוות) וסבר שאינו מעל המצוות (למרות שמקומות אחרים טען שלא בא לשנות) ובפרט בעניני טהרה. לעומת זאת, עדת בית צדוק היתה מקפידה ומדקדקת בכל התורה (אם כי יש אפשרות לפרש פסוק במגילת עדת היחד לביטול המצוות באחרית הימים). עדת קומראן מאופיינת בהקפדה על המצוות לפי הלכתה, אך לעומתה ישו היה מקל ותלמידיו-שליחיו אף ביטלו כליל את המצוות.

- ישו גם אינו מתאים למשיח המתואר בישעיה א' ויא' כמלך לוחם ומנצח את הגויים (תיאורים אלו מיועדים לאחרית כל הימים עם גאולת ה' לפי: חנוך מ' 5-1, דניאל ז' 13 ועזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי) בתואנה שהוא גואל הנשמות ולא מהרומאים (מעשי השליחים א' 8-6). בעניין זה יודגש שישנה מגילה של 'בן האל' (246Q4) וגם היא מתוארת את ניצחונות בן האלוהים.

- ישו הוגדר כמעל כוהן מבית אהרון (יוחס לבית דויד, ואילו מורה הצדק היה כוהן), ואילו במגילות יש תיאורים למשיחים מאהרון וישראל באחרית הימים.

[244] עם זאת, אולי ניתן לפרש את הפסוקים של עדת קומראן שבאחרית הימים המצוות יתבטלו: 'ונשפטו במשפטים הרשונים אשר החלו אנשי היחד לתיסר בם עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל‏' (סרך היחד ט' 11-10). זוהי גם דרשת חז"ל על פורים שישאר החג היחיד והחזיר שיותר לאכילה. לבדוק עמ' 470 ו-472 במנחם בן שלום.

[245] במצהף קדוס נמצאים גם צוואות האבות משה ואהרון שאינן במגילות ים המלח, אך ישנן צוואות קרובות. כמו"כ, ישנם ספרים חיצוניים שונים שמיעוטם בין מגילות קומראן, אך ההנחה שהתווסף מאוחר מהשפעה נוצרית, כיוון שנכלל בביבלייה כחלק מהברית הישנה, וכן כיוון שהמצהף קדוס כולל ספרים של חכמי הקהילה שנכתבו מאוחר מאוד - במאות האחרונות.

[246] גם ביובלים א' 10-7: ' בטרם אשכנם בארץ אשר נשבעתי לאבותם... וילכו אחר הגוים ואחר גלוליהם... כי עזבו את חוקותי ואת מצותי ואת מועדי בריתי ואת שבתותי'. אמנם המשך פס' 10 נוגע לבית המקדש הראשון, אך נראה שאין מדובר על תקופה זו, אלא על תיאור נוסף לעזיבת המצות.

[247] השמות הבבליים, המקובלים גם היום, מופיעים בספרי: זכריה א' 7, אסתר ב' 16, ג' 7, ח' 9, עזרא ונחמיה א' 1, ו' 15. בשמות אחרים מופיעים במלכים א' ו' 37, ו' 38, ח' 2, עם זאת, ראה טענתי לעיל בעניין בית חוניו ובית הכנסת ('פרוסאוכה') עם מגילת המזלות האסטרולוגיה 4Q318. בכך אני מסכים חלקית עם מחקריה (1953-1957) של אני ז'ובר (Jaubert) שאכן רשימת המסעות של בני ישראל בספר במדבר הינה לפי לוח 364, אך לא לגבי חיבורים אחרים מימי גלות בבל ואילך. ג'יימס ונדרקם בחן את מסקנותיה ואישש את עיקרן, תוך שהוא מתארך את הנהגת הלוח הירחי השמשי במקדש לימי גזרות אנטיוכוס (על פי דניאל ז' 25). אין בידי תשובה לשינוי המתואר דניאל ז' 25, זאת ועוד שהוא מתואר גם באפוקריפון ירמיה.

בין ספרי המקרא האחרונים מופיעים שמות חודשיים ירחיים, וכך גם בקאלו פסח שביב. בסיפור על ראש החודש הכפול בשמואל א' כ' מצביע על ראש חודש ירחי כפול, אם כי עדיין ייתכן שמדובר בראש חודש של לוח 364 שאחריו יום הפגע בין העונות. פסוקים מתהילים ובן סירא מעניקים לירח תלות לקביעת מועדים (עם זאת יודגש שעדיין במגילות של עדת קומראן יש את מועדי התגלות הירח ומלואו, וכן סינכרונו עם השמש אחת לשלוש שנים – ראה הערה 153 לקמן).

[248] תקופת המבול (בראשית ז'-ח'), ימיו של חנוך (שם, ה' 23), תחילת השנה באביב (שמות יב' 2; דברים טז' 1), חודש בן 30 יום (במדבר יא' 19) ותחילת היום בבוקר (ויקרא כג' 5-6, יובלים מט' 16-14, בניגוד לערב כיפור ושבת). קיסטר, עיונים בממ"ת, עמ' 47-44 התמקד רק בלוח המבול, והביא ראיות שונות. רבנים בודדים הודו שהלוח מהתורה אינו ירחי, כגון אי גאון וחיים זעליג וסלאנימסקי.

[249] השאלה אינה מתייחסת לתיארוך והזמן של אימוץ הספר/הלכותיו, ומרתקת לגבי לוחות שנה רבים הקרובים ללוח 364 יום של עדת קומראן, ובפרט את 3 הניסיונות של אומות העולם מהמאה ה-20 לקבוע לוח כזה בכל העולם (בעיקר נוכח הדיוק והמחזוריות המדהימה שמקלה על חישובי פיננסים וחשבונאות), שכשלו בגלל התנגדות רבנים וחוסר הדיוק לסינכרון – בעיית החידה ללוח המגילות עד היום.

[250] ראה: זיו, הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת.

[251] בניגוד מסוים לברית דמשק י' 14-יב' 6 (ובמגילות: ‎4Q421, 4Q264a, 4Q265 ) שבה פירוט ואבחנות שחלקן מקלות.

[252] יש לציין שאתיופיה היא המקום היחיד בעולם שעדיין נוהג לפי לוח שמשי מצרי של 360 יום לפי 12 חודשים בני 30 יום, ושסופו 5 ימי חג ראש השנה. כך שדווקא לביתא ישראל היה קרבה פיזית ללוח שמשי היותר קרוב ליובלים.

מרתקת העובדה שמעולם (זולת עדת קומראן) לא הצליחו ליישם את הלוח 364 יום, ובפרט את 3 הניסיונות של אומות העולם מהמאה ה-20 לקבוע לוח כזה בכל העולם (בעיקר נוכח הדיוק והמחזוריות המדהימה שמקלה על חישובי פיננסים וחשבונאות), שכשלו בגלל התנגדות רבנים וחוסר הדיוק לסינכרון – בעיית החידה ללוח המגילות עד היום.

[253] כך סבר שטמברגר (1995, עמ' 86-85): לפי מעשה הטעיית הבייתוסים את בית הדין שקידש את החודש. אם הצדוקים סוברים שמועד קציר העומר הוא ממחרת השבת שבתוך חג הפסח, היה עליהם לחרוג ממנהגם זה כששבת וחג ראשון של פסח מצטלבים.

[254] להרחבה ראה: רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 90-97. הוא הוטה לסברה שהצדוקים והבייתוסים נהגו לפי לוח ירחי.

[255] תוספתא, סוכה ג' א' (מהדורת ליברמן, עמ' 266). ראה: רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 70-66. גם ביתא ישראל דחו חגים מפני השבת, וביום הכיפורים אפילו אכלו פיסת לחם כדי לא לעבור על איסור הצום מהיובלים.

[256] תוספתא, ראש השנה טו'. מהקשרם של הדברים נראה שהבייתוסים ניסו להטות בערמה את תאריך קידוש חודש ניסן בידי בית הדין כדי להביא לכך שמועד קצירת העומר, וממלא מועד חג השבועות, ייפלו בימים שיתאמו את הלכתם במוצא'ש-ראשון.

[257] משנה, ראש השנה א' ז', אך לא מוזכר בה הצדוקים.

[258] על פולמוסים קומראניים בנוגע ללוח השנה ראה למשל טלמון, 1989, עמ' 199-149. זולת המחלוקת העיקרית של חג השבועות, מענין שהמחלוקת על יום כיפור (פשר חבקוק יא' 8-4) נשמרה באופן שונה (פנים לוח ירחי) בין הפרושים המאוחרים של יבנה.

[259] ראה לעיל בפרק ' אימוץ הלכות עדת קומראן ע'י יוחנן הורקנוס והצדוקים' על טענתי לגבי שני העותקים השונים של תחילת ממ"ת וכשבאחת מהן אין תיאור הלוח.

[260] במיוחד מלמדת ההסכמה של פילון ויוספוס (קדמה”י ב' 318; ג' 240, 248) עם הפרושים בענייני הלוח הירחי, שהיה רווח גם מחוץ לחוגי הפרושים. גם באיגרת אל הגלטים ד' 10-9 מרומז שתלמידו של ישו פול מציין שכולם חגגו ראש חודש ירחי, ומאידך הלוח הנוצרי שמשי וקרוב יותר ללוח 364, אלה שעבר שינויים רבים.

[261] ובכך אני מחלק את מסקנתו של גייגר, שהצדוקים לא היו כת חילונית-אריסטוקראטית ומתיוונת, אלא קבוצה דתית שמרנית ומחמירה. על כך בהערה הקודמת על גייגר, וכן במבוא של שכתב י' קלוזנר למהדורה בעברית של 'המקרא ותרגומיו' (גייגר, תש'ט עמ' 34-30).

[262] מושחתים הרודפים אחר מנעמי החיים, מתבוללים בתרבות היוונית ומבקשים עושר וכבוד.

[263] העיקרון השני החשוב של התאולוגיה המעתזלה שהפכה לתו היכר של התנועה הקראית הינו רעיון הצדק (עדל). ברעיון זה טמונה האמונה בבחירה החופשית ובגמול ובעונש שבעולם הבא. הואיל והאדם חופשי לבחור בין טוב לרע, הוא ניצב בבוא יומו לפני משפט הצדק האלוהי, אשר מענישו על מעשיו הרעים או גומל לו על מעשיו הטובים.

[264] וייתכן שיש ערבוב ספרותי עם הכותים, כפי שציין רשב'ג: 'כל מצווה שהחזיקו בה כותים מדקדקים בה יותר מישראל' (קדושין עה' א').

[265] תחיית המתים מוזכרת ב: חנוך, צוואות השבטים, פסידו-יחזקאל, 4Q521.

[266] ההוכחה העיקרית לכך היא קיומם של ספר היובלים בן סירא ומגילת שירות עולת השבת. יוספוס מציין שישבו במצדה מנהיגי 'הפילוסופיה הרביעית' (קדמה”י יח' 23), ומקובל דעתו של מ' שטרן (תשנ'א עמ' 343-340) הפרושים. שאלו הקנאים הסיקריים. בן שלום הראה בספרו (תשנ"ד, עמ' 175-171) שהאידיאולוגיה הקנאית באה במובהק מקרב בית שמאי. ראה בהמשך לגבי ההבדל בין הצדוקים-המאוחרים למול הצדוקים-הראשונים.

[267] בחיבורו Naturalis Historiae 5:17. התרגום עפ"י ידין, תשי"ח, עמ' 222-223. יש לציין כי ישנה גם עדות של דיו כריסוסטומוס (המאה ה-3 לספירה), אך נראה כי הוא לקח את הדברים מפליניוס ולכן לא נהוג להחשיב עדות זו כראיה.

[268] פילון האלכסדרוני תיאר את האיסיים בשניים מחיבוריו: 'שכל אדם ישר הינו בן-חורין' ו'סנגוריה על היהודים'.

[269] מלחמות היהודים ב' ח' 161-119; קדמוניות היהודים יג' 173-171, טו' 379-371, יח' 22-18; חיי יוסף 12-10.

[270] היות ויוספוס הגדיר עצמו כפרושי, מתמיה כיצד ייתכן שהתנאים בדורו ובדורות הסמוכים אחריו התעלמו האיסיים.

[271] עם זאת, על הזיהוי הקרוב ביותר לעדת קומראן, ובמקביל הרחוק ביותר לחז"ל, הוא לוח השנה – האם האיסיים נהגו לפי שמשי או ירחי. על כך אין מקור מפורש, רק רמז בדברי יוספוס שמתפללים לכיוון השמש. ראה בנוסף בפרק על חידת לוח השנה של הצדוקים.

[272] זוהי טענתה של אליאור, תהום ונשייה.

[273] היו שהצביעו על רמזים 'חז"ליים' לאיזכור של האיסיים (חסידים, ביתוסים, טובלי שחרית, 'דרך אחרת' ועוד – ראו קלויזנר, תשכ"ו, עמ' 24, ברושי, תשנ"ז, עמ' 301-302, שוורץ, תשס"ט, עמ' 612-614). ראה בנוסף: אליאור, תהום ונשייה. חז"ל מציינים שהיו 24 כתות של מינים טרם חורבן הבית (ירושלמי סנהדרין י' ה').

השאלה המתבקשת מאליה – לו חז"ל אכן התייחסו לאיסיים, מדוע לא הוזכרו אלו בפירוש אלא רק ברמזים דקים?!

[274] 'מחוקקנו אימן רבים מתלמידיו לחיי שיתוף... הם גרים בערים רבות ובכפרים רבים ביהודה, בקהילות גדולות מרובות-חברים' (פילון האלכסנדרוני, היפותטיקה, קטע שני).

[275] שלושה אזכורים: 'וראשונים [לפי דיוק לשון התרגום היווני נראה שהכוונה לראשונים במעלה, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס] החסידים היו בבני ישראל' (מק"א ז' 12-14); 'ותאסף אליהם כנסת חסידים, כוח רב מישראל, כל איש השומע לתורה' (מק"א ב' 42); מק"ב יד' 6: 'אלה מן היהודים המכונים "חסידים'', אשר מנהיגם יהודה המקבי, מנהלים מלחמה ומורדים ואינם מאפשרים לממלכה למצוא יציבות'. מק"ב ו' 18 מזכיר סופר שייתכן והוא גם חסיד. להרחבה ראה: קאמפן, חסידים.

[276] יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80), מנחם על הורדוס כילד (קדמה”י טו' 372-9), ושמעון האיסיי על חלומו של ארכאלוס (מלחמת היהודים ב' 111-113). בהקשר זה נציין שני חסידים: חוני המעגל שתפילתו כנבואה (ראה בהמשך), וחנינה בן דוסה החסיד "נחשד" כנביא (ברכות לד' ב').

[277] למשל: 'חסידים ואנשי מעשה' (משנה סוכה פ"ד).

[278] שמואל ספראי סבור שהמונח 'ראשונים' אינו בא להפליגם לימים ראשונים כלומר מאות שנים לפני כתיבת או המסורת לימי החשמונאים, אלא 'ראשונים לדור מוסר המסורת' כהלל ושמאי, וכראייה לכך הוא שהצירוף מופיע גם ב'זקנים ראשונים' (תוספתא ידיים, מהד' צוקרמנדל, פ"ב הט"ז). ביכלר, עם הארץ הגלילי, זיהה אותם עם חז"ל. פינקלשטיין, הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה, זיהה אותם עם חסידים מימי עזרא הסופר.

[279] ייתכן אף ששמות קרובים קשורים, כמו רבי חנינה בן דוסה החסיד, בפרט שהלכתו לנדר נזיר תואמת לחסידים ראשונים (בבא קמא ל'). יש לציין שר' עזריה מן האדומים רשם את האייסים כ'איסיאי' בספרו 'מאור עיניים'.

[280] שמואל ספראי עסק בדמות החסיד בכמה מאמרים. לדעתו, ובניגוד לצרפתי, החסידים אכן היוו תנועה או זרם חברתי. הם היוו חוג הקרוב לעולמם של החכמים הפרושים, אך לא זהה לו. ספראי מונה במאמריו השונים אפיונים שונים להתנהגותם ולתורתם של אותו חוג חסידים. כך הוא מציין את קרבתם היתרה לאלוקים המתבטאת בדימוי השכיח כ"בני בית" לפניו' את ייחודה של אמונתם המוחלטת בכך שזכותו של האדם מגנה עליו מכל רע אפשרי, את מעשי החסד המרובים שלהם ואת כוח תפילתם. נסים ומופתים תופסים מקום נכבד בסיפורים עליהם, תופעה שהיא נדירה למדי בסיפורים על חכמים אחרים. במאמר מאוחר יותר, "חסידים ואנשי מעשה", עמד שמואל ספראי על אפיונים ייחודיים נוספים של דמות החסיד. העניות היא אחד מקווי האופי שלו, כאידיאל. ספראי מייחס תפיסה זו לבן האי האי: "לפום צערא אגרה" (משנה אבות ה' כה').

[281] מהמאה ה-19 ביקשו מספר חוקרים לזהות את החסידים עם האיסיים, ראה: פראנקל, 1846; גייגר, 1871; קושלר, 1920. ביכלר, 1922, הכחיש טענותיהם.

[282] בן שלום, חסידות וחסידים. בספרו הציג כל חכם פרושי ורבני שנהג במידה טובה, ולא התמקד בחסידים שמצוינים מפורשות, ואף דחה את קשרם לעדת קומראן, על אף שהודה שהקו המרכזי ביניהם זהה – לפני משורת הדין.

[283] הרמן. חסידים קדמונים. . במאמרו ביקש להוכיח שההלכה החסידית משקפת רובד קדום ביותר בתוך הפרושים, שממנה נבנתה ההלכה המאוחרת, אך לא ניתן את ספרות קומראן וספרים חיצוניים.

[284] על כך ראה: שוורץ, כת מדבר יהודה והאיסיים.

[285] אם כי ייתכן ויש קשר לפילוג בין הקנאים למתונים. גרץ (H. Graetz, Geschichte der juden, 3 II, Leipzig 1906, pp. 797-799) משייך את מחלוקת בית הלל ושמאי למחלוקת בין מתונים וקנאים טרם המרד הגדול. נדמה שהקנאים ניסו לשחזר את ניצחונות החשמונאים כאמור בשימוש מה”מ בניצוח עדת קומראן והחסידים.

[286] אימצו את קביעתו של פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים.

[287] עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים. ראה למשל: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14 ובפרט ה' 12: 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו'; ו' 11-14; פשק חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10.

[288] 'יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר. אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפים. ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי'. כתבו על כך ושהטבעות המשיכו לשמש במקדש כשדעת חכמים היתה נוחה עימן: אורבך, תרומתו של יגאל ידין למדעי היהדות, עמ' ;6 רוקח, הערות אכסניות, עמ' 263-264.

[289] 'היו מסרטין לעגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו אתא איהו בטיל משום דמיחזי כי מומא במתניתא תנא שהיו חובטין אותו במקלות כדרך שעושין אותו לפני עבודת כוכבים. אמר להם עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח נבילות הא שחיט להו אלא טריפות שמא ניקב קרום של מוח עמד והתקין להם טבעות בקרקע' (תרגום: היו עושים שריטה לעגל כדי שיהיה יותר קל לשחוטו, בא יוחנן וביטל מעשיהם משום שנראה שעושים בעגל מום. בברייתא נתנו פירוש שונה ל'נוקפים' – שהיו מהממים את העגל כמו שהיו עושים לפני עבודה זרה. אמר להם יוחנן, עד מתי אתה עד מתי אתם מאכילים נבלות למזבח, ושאולים האם עגלים אלו נהיו נבלות? הרי שחטו אותם ולא מתו בעצמם. אלא הכוונה שבמכותיהם ניקב קרום המוח נעשו טריפות, ולכן עמד יוחנן והתקין להם טבעות בקרקע שיקשרו את הבהמות לנוחות שחיטתם).

[290] הזוגות העבירו מסורת מועטה ובעיקר מוסר: הראשון - אנטיגנוס איש סוכו, מסר מסורת תורנית-הלכה אחת בלבד; יוסי בן יועזר איש צרדה העביר 4 הלכות (שהם במחלוקת עם פשט התורה ועדת קומראן – הרחבה על כך בנפרד); יהושע בן פרחיה הכוהן העביר רק הלכה תורנית אחת (שמעידה על כך שלוח השנה שובש); נתאי הארבלי לא העביר מסורת הלכתית; יהודה בן טבאי גזר החמרה בטהרה (טומאת מתכות) והקל בהריגת עדים. במשך שלש מאות שנה ומעלה נמנו 6 זוגות בלבד. בתקופת הזוגות נתגבשו גם המסגרות הספרותיות, שהגיעו לשיאם הספרותי, סגנוני, צורני וכמותי, בתקופת התנאים. והם כידוע מחמישה סוגים: תרגום, מדרש, משנה, אגדה ומסתורין. הממצאים מועטים מכדי להשיב בלא מחקרים אינטנסיביים מקיפים במקורות התנאיים, ומחקרים כאלה הם בודדים.

[291] בכל אופן, המקור ממגילת המקדש לד' 6: 'אוסרים את̇ ר֯א֯ש̇י ה̇פ̇רים אל הטבעות ו[‏ ] ב֯טבעות... אחר יהיו ט̇ובח̇ים אותמה...'.

[292] עדת קומראן צנועים ואלמונים, אין לנו שום שם. רוב השמות הן מהמגילות התעודיות ומהמגילה הכלכלית 4Q348. מעניין שגם חז"ל לא זוכרים את השמות של הפרושים הראשונים שחלקו לגבי טהרת הכהן לאפר פרה אדומה. ייתכן שאלו היו מכת אפרים דורשי החלקות, או שהתביישו לציינם.

[293] 'ואף על טהרת פרת החטאת השוחט אותה והשורף אותה והאוסף את אפרה והמזה את מי החטאת לכל אלה להעריבו השמש להיות טהורים'.

[294] יהודה בן טבאי להוציא להורג שלא כהלכה כדי "להוציא מליבן של צדוקין" (מכות ה:): "אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון".

[295] פשר נחום ג' 8-3: 'פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל... פ̇ש֯ר֯ו֯[‏ ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות‏ [ ]קהל ופת[אים‏] לא יחזקו עוד את עצתם'; ב"ד ז' 21: 'בהפרד שני בתי ישראל שר (=סר) אפרים מעל יהודה וכל הנסוגים הו̇סגרו לחרב'.

אמנם גם הצדוקים אבדו, אלא אם אפשר לראות את הקראים כהמשכם או כהיטמעות בהם כחלק מעמ'י, אך גם ניתן לראות את אובדן הפרושים הראשונים והיטמעותם בחז”ל (כפי שיוצע בהמשך).

[296] דוגמאות להלכות הפרושים שסותרות למגילות, ושמצאו במגילות כמנהגם של 'אפרים' דורשי החלקות: פוליגמיה, נשיאת אחיינית. עם זאת, ישנן עוד הלכות רבות שאינן זהות ביניהם, אך אינן רשומות כמחלוקת גלויה – שהדעה הנגדית היא של 'אפרים' דורשי החלקות.

[297] ראה: ה' אלבק, מבוא למשנה תשי'ט עמ' 38-26, המשפט העברי, עמ' 452-450. בדרך כלל חוקרי התושב'ע מיעטו לתאר את פעילותה של הכנסת הגדולה בתחום ההלכה, משום שאין בידינו ממצאים ברורים. אבל הם נטו ליחס פעילות רבת משמעות בתולדות התושב"ע לעזרא הסופר, ולסופרים שאחריו, על יסוד התיאורים שבספרי עזרא ונחמיה.

[298] בגלל שלושת הלכותיו בענייני טומאה וטהרה במשנה זו (שבארמית - המצביעה על קדמותה ההלכה, ואולי אף המסורת הקדומה ביותר של הפרושים): 'עַל אַיִל קַמְצָא, דָּכָן' (התרת אכילת מין חגב); 'וְעַל מַשְׁקֵה בֵית מִטְבְּחַיָּא, דְּאִינּוּן דַּכְיָן' (התרת הנוזלים הטהורים שהמגיעים מבית המטבחיים שבמקדש כמותרים לשימוש - אף על פי שדם הקורבן התערב בהם), בניגוד למגילת המקדש לב' 12-15; 'וּדְיִקְרַב בְּמִיתָא, מִסְתָּאָב' (קיצור ימי טומאת הנוגע בטמא-מת רק עד הערב ולא שבעה ימים) בניגוד לפשט המפורש בבמדבר יט' 14-16.

[299] בימיו גם נתעוררה המחלוקת הראשונה בהלכה: אם סומכים את הידיים על ראש הקרבן ביום טוב או לאו (משנה חגיגה ב' ב'), וזוהי מחלוקת ברורה שאינה יכולה להתקיים בלוח השנה של עדת קומראן לפיו החגים לעולם לא יחולו בשבת. חוקרים שניסו לזהות את 'איש הכזב' עם יוסי בין יועזר: E. Regev, 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27.

[300] 'אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נדוי' (משנה תענית ג' ח').

[301] נזיר כד': 'איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים'.

[302] עדת קומראן אסרה את הגיית שם יי: 'וא]ש̇ר יזכיר דבר בשם הנכבד על כול הכ‏[ ] ואם קלל או להבעת מצרה או לכול דבר אשר לו‏ [ ] הואה קורה בספר או מברכ והבדילהו ולוא ישוב עוד על עצת היחד' (סרך היחד ו' 27 - ז' 2). במגילות התפילות והברכות כינוי יי הינו בעיקר 'אדני' ואחריו 'אל', וכך גם מדגישה תוספתא ברכות ז' ו' (ושאסור להשתמש ב'אל' ו'אלוהים' בתחילת הברכות). שבועה מותרת רק באלה: 'וכל האובד ולא נודע מי גנבו ממאד המחנה אשר גנב בו ישביע בעליו בשבועת האלה והשומע אם יודע הוא ולא יגיד ואשם' (ברית דמשק ט' 12-10, כנראה על ויקרא ה' 1). במקום השם המפורש, נהוגה במגילות קומראן הלא-מקראיות (כגון: מגילת טוביה הארמית 4Q196, קטע 18) ומכתבי תורה שלא מקומראן, כתיבה בארבעה קווים קצרים: "". מצורת כתיבה זו השתלשלה צורת הכתיבה 'יי' (ודומותיה) לשם הויה, כמצוי בסידורי תפילה רבניים עד ימינו. להרחבה ראה, שיפמן, הלכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה': השבת אבידה וגזילה והשימוש בשם ה'.

[303] 'וכל כך גדול כוחם של אלה [הפרושים] אצל ההמון, שאפילו אומרים דבר נגד המלך וגם נגד הכוהן הגדול, מיד מאמינים להם'. גם שתי מגילת מתארת כך את אפרים דורשי החלקות: 'אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים' (פשר נחום ב' 8), אך לעניות דעתי היא מכוונת למתייוונים בתקופה הטרום-חשמונאית.

[304] על מנחם כאיסי ראה יוספוס קדמה”י טו' 372-9: 'מן האיסיים ומנחם שמו, שהכל היו מעידים על מידותיו הטובות והיפות באורח חייו, וגם כי ניתן לו מאת אלוקים לדעת עתידות מראש'. על כך ראה: קנוהל, בעקבות המשיח, עמ' 108-100.

[305] ופעם אחת בייתוסים! על כך ראה: ידין, מגילת המקדש, עמ' 97; רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 58-50.

[306] המקור ישיר הראשון מאוחר (מהאר'י), אך אמרו על ר' אליעזר הגדול השמותי שהלכה כמותו לעתיד לבוא, ראה משך חכמה בראשית לב' טו'.

[307] כך מקובל, ראה: גילת תשכ'ח; בן שלום, תשנ'ד. מעדויות שבמקורות תנאיים אנו למדים שבמסורת ההלכה הקדומה של בית שמאי היו הלכות הקרובות למסורת הצדוקים והכותים יותר מאשר למסורת התושב'ע המקובלת בדורות שאחרי החורבן. כגון: 'כל עצמן של ב'ש לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מיטתו וכל כלי תשמישו לשם' (ערובין ל ע”א ירושלמי פ'ג ה'א) וזהו כדעת הצדוקים. השנאה לבית שמאי המשיכה בימי יבנה שקבעו מאז רק את הלכות בית הלל ??, ואף קיללו: כל השומר הלכת בית שמאי חייב מיתה (תוספתא ??).

כך סיכמה נעם, בית שמאי וההלכה הכיתתית, עמ' 67: 'אפשר שיתחזק הרושם העמום כי תפיסה הלכתית קדמונית, חמורה ותובענית, ששורשה בסמכות ובמסורת ולא בסברות ובהבחנות משוכללות, שפניה אל צורכי גבוה ולא אל נסיבות הדיוט, שעיניה נשואות אל אחידות, פרישות וטהרה במעשה היומיומי כמו בהגדרת הערונות המופשטת – הדיה של הלכה זו נשמעים מחלונות בית-המדרש של בית שמאי וממערות קומראן כאחד'.

מאידך בתרגום ארמי ובשרידי 'פשר' של כת יהודית-נוצרית (שהובאו בפירושו של הירונומוס לפסוק), דורשת על בית הלל ושמאי שהם מתעי העם, שיהיו לנגף ולמכשול (יש שם 'אטימולוגיות של דופי' לשמות הלל ושמאי: לגבי האטימולוגיה לשמו של שמאי ראה: אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, ירושלים 1957, עמ' 17: ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל אביב תשכ'ז, עמ' 187, הערה 336). לדעת קיסטר, לתולדות כת האיסיים, הערה 79, 'שמאי' נדרש מן השורש 'שמם'=להחריב, ו'הלל' מן 'חלל', ושמא כדאי להשוות לירושלמי חגיגה ב' ג' [עח' ע”א]: 'ישמו בתיהם של אלו שישמו את בית אלוהינו', ובבית שמאי הדברים אמורים; 'אמרו: ראהי זה לחלל עליו את השבת' בסיפור תחילתו של הלל (בבלי יומא לה' ע”ב).

[308] תוספתא עדויות א' א': 'אמרו: נתחיל מהלל ושמאי'; תוספתא סוטה ז' יב': 'אף אתה עשה לבך חדרי חדרים והכניס בו דברי בית שמיי ודברי בית הלל, דברי המטמאין ודברי המטהרין'; 'בעלי אסופות' – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. תקופת התנאים ארכה כ-200 שנה עד מותו של ר' יהודה הנשיא (סוף המאה ה- 2) והורישה ספרות רחבה של מקורות הלכתיים בנושאים רבים ושונים, בסגנון הלכה פסוקה, בלשון קצרה ובעברית רהוטה ובהירה. מתקופה זו שרדו מסגרות ספרותיות ענפות ושלמות של תרגום, משנה, מדרש, ואגדה). בתקופה זו גבר והלך מעמדם של חכמים, תנאים ושוני משניות. המשנה היתה הביטוי הספרותי של הקבלה והמסורת מרב לתלמיד.

[309] זוסמן, תש'ן, הערות 206, 237, דן בשאלה למי בית שמאי יותר קרובים – לצדוקים או לפרושים? והשאיר זאת בצריך עיון. ראה גם: א' באומגרטן, תשנ'ו, עמ' 394, הערה 6; נעם, תשס'ב; תשס'ד, עמ' 215-211.

[310] סברה היא שהיה שמותי (מבית שמאי), שכן בעלייתו נפסקו 18 הלכות כבית שמאי. גם ממהות 18 הלכות אלו ניתן לראות שבית הלל היו יותר קרובים לעם שהקל בהלכות טהרה ונכרים לעומת בית שמאי שקיבל מהכוהנים. קרב 18 הלכות אלו מהווה קל וחומר לזיהוי של שהפרושים והצדוקים כאפרים ומנשה, כיוון שפשר תהילים ב' 18-19 מתאר חיבורם יחדיו – דבר שלא סביר.

[311] 'אמר רב יהודה אמר רב זכור אותו האיש לטוב וחנינא בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל' (מסכת שבת יג').

[312] ראה קמינקא א. בית שמאי ובית הלל בהלכה בצרון כרך ה'. ז. פרנקל דרכי המשנה עמ' 57-47.

[313] יבמות טז' ע”א, ירושלמי יבמות פ'א ה'ו ג'. ע”ב ושם: 'יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם אבל הלכה כב'ה והיכן יצאה בת קול רב ביבי בשם ר'י ביבנה יצאה בת קול'. גם המדרש החשוב של תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט' ב') בו נאמר 'נצחוני בניי' בא להנחיל עליונותם על בית שמאי וזרמים אחרים.

[314] נחמן, ההלכה בכתבי יוסף בן מתתיהו, מסכם בעמ' 320 את 10 המקומות (הפחתתי 2 כיוון שהם גם במגילות) שבהם יוספוס מחזיק בדעת הפרושים, למול 13 מקומות של הצדוקים ועדת קומראן (3 לצדוקים ו-10 לעדת קומראן, אך עם הערות והסתייגויות מהותיות.

[315] ראה: ה' אלבק, מבוא למשנה תשי"ט עמ' 38-26, המשפט העברי, עמ' 452-450. בדרך כלל חוקרי התושב"ע מיעטו לתאר את פעילותה של הכנסת הגדולה בתחום ההלכה, משום שאין בידינו ממצאים ברורים. אבל הם נטו ליחס פעילות רבת משמעות בתולדות התושב"ע לעזרא הסופר, ולסופרים שאחריו, על יסוד התיאורים שבספרי עזרא ונחמיה.

[316] בסנהדרין מו' (וביבמות צ' ב'; ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב): 'שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך'. הלכה זו היתה בעדת קומראן 'וכל איש אשר יעשה מלאכה, וילך בדרך, ויכלכל את בהמתו בבית או במקום אחר, ואשר יבעיר אש, או ירכב על כל בהמה' (יובלים נ' 12), והתקבלה בהשך אצל חז"ל (ביצה פ"ה מ"ב; ר"ה לב').

[317] ברית דמשק ח' 14: 'אל יעש איש ביום {מל̇‏} השישי מלאכה מן העת אשר יהיה גלגל השמש רחוק מן השער מלואו כי הוא אשר אמר שמור את יום השבת לקדשו' – ברייתא פסחים נ' ע"ב: 'העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם'.

[318] ואכן אין שום פסוק כאסמכתא למשנה שבת. מאידך ברית דמשק פותחת וסוגרת את פרק השבת בפסוקים. ייתכן וגם מספר 24 פרקי המשנה בא בעקבות 22 הלכות שבת שביובלים (כמספר הדורות עד יעקב [???], וכמספר האותיות).

[319] שניהם מתחילים בהלכות על ישעיהו נח' 13, עוברים להכנות לשבת, ואז לדיני הוצאה. בשניהם יש רצף הלכות הקשורות לנוזלים.

[320] 'אל ילך איש אחר הבהמה לרעותה חוץ מעירו כי אם אלפים באמה'. ב"ד י' 21-20: 'אל יתהלך איש בשדה לעשות את עבודת חפצו השבת אל יתהלך חוץ לעירו‏ {א̇‏} על אלף באמה'.

[321] מסכת תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב', ג':'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב', ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב', ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש' (בבלי ברכות כח' א'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה. להרחבה: פוסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה.

[322] אין בתורה חובת טבילה במקווה, אך מויקרא יא' 36: 'אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה-מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר', אלו שיא הטהרה. קשה להכריע אם עדת קומראן התירה בדיעבד רחיצה רק במים נקיים: ??.

[323] אם כי אך מצאתי להביא מסקנות מפורשות מסיכומיו.

[324] אמנם בהמשך סיכומה עידנה טענתה זו. גם דבריה במבוא נכוחים: 'עתה, לאחר פרסומה המלא של של ספרות קומראן, ולאור המחקר הענף והפורה של המקורות השונים לגופם, נראה שהגיעה העת להתחיל להתחקות מחדש אחר המכלול ההלכתי כולו, לזרמיו, לגלגוליו ולהתפתחותו, ממקור צמיחתו במקרא ובמסורת הקדומה, דרך הילוכו בגן השבילים המתפצלים של ימי הבית השני ועד המערכת המגובשת, המסועפת והמשוכללת המעוצבת בספרות התנאית'.

[325] שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה' (עמ' 239-205) עמד על הקרבה ביניהם.

[326] להרחבה ראה: שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' ??.

[327] 'זכורין לטובה ולב(רכה) כל הקהל הקדוש שהחזיקו ועשו... הש(ני)ה של שבוע... (שנת) ארבעת אלפי(ם) ו... מאות ו... שנה משנברא העול(ם)... לי בו יהי של(ום) על המקם הזה'.

[328] סרך היחד ט' 5-4: 'ותרומת שפתים למשפט כניחוח צדק'; 11Q5 (תהלים קנד' בפשיטתא): 'ואדם מפאר עליון ירצה כמגיש מנחה כמקריב עתודים ובני בקר כמדשן מזבח ברוב עולות כקטורת ניחוח מיד צדיקים'; ברית דמשק יא' 21-18: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון'.

[329] עיקרון 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ' (הושע יד' 3) אומץ אצל חז"ל ביבנה לאחר החורבן. להלן מספר דוגמאות: ברכות תפילת העמידה (18) קרובות לבן סירא נא', סרך היחד יא' 15, מגילת יג' 20 יח' 14, יט' 29, מגילה 4Q284 ב' 5. חנוך לט' 13-12 מביא את ה'קדושה' בחזרת הש"ץ. 4Q503-6 מכונות 'דברי המאורות'. תפילות למועדים וחגים נמצאו: לחודש הראשון - 4Q503, ליום הכיפורים 4Q508 2 2-6. ברכה ראשונה (נהנין) על הלחם והיין בסרך היחד ו' 4-6 וי' 15-13. מאות מגילות תפילה שונות, ביניהם אזכור ל-4,500 מזמורי תהילים, סדרי המנונים לשירה מיסטית ולשירה מאגית, שירות מלאכים, שירי לחש נגד מזיקים, ועוד.

[330] גם רבי פנחס בן יאיר החסיד מוזכר ביישובי הדרום (דברים רבה ג' ג').

[331] להרחבה ראה: שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 162.

[332] ליטורגית 30 קלפי התפילין ו-8 המזוזות לצד פרקים נבחרים ספר דברים נמצאו במגילות.

[333] למשל ספר א' 70 (מובא אצל דיודורוס סיקולוס ובספרו האפולוגטי של יוספוס פלביוס נגד אפיון): 'באשר למשל שלהם (של מלכי מצרים) אף אחד מהם לא היה עבד מקנת כסף או יליד בית כי אם כולם בני כהנים מצטיינים ביותר, בני עשרים שנה ומעלה ומחונכים טוב יותר משאר בני עמם כך שהמלך, בהחזיקו את האצילים הדואגים לגופו והשומרים עליו יום ולילה, לא יטא למעשה חטא'; 'סופר כהן יקרא מספרי הקודש לפני המלך על מעשיהם המצטיינים של האנשים המשובחים כדי שילמד מכך'.

[334] כתובתו מתארת יהודים שהקדישו את בית התפילה למלך תלמי ואשתו ברניקי.

[335] בקרוב גיא שטיבל אמור לפרסם ממצאים על שכונה קומראנית במצדה.

[336] ממנה הועתקה המסורת לספר המזלות שמקשרים בין מזל למלאך וחודש (בשם) ירחי, ראה גם: ברכות, דף לב' ב'; אסתר רבה פרשה ז', פסקה יא', זהר פר' ויחי.

[337] מנוגד '[עשרה מישראל‏] וכוהנים שנים ונשפטו לפני שנים העשר האלה‏ [ וכי יהיה‏] דבר בישראל על נפש על פיהם ישאלו ואשר ימרה‏ [את פיהם ולוא ישמע אל דבריהם‏] יומת אשר עשה ביד רמה'.

[338] 'זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא ייתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה'. קללה זו קרובה להרחבת הפשט כמובא לעיל 'לפני עיוור לא תיתן מכשול, וכן לסרך היחד ט' 17 ('ולסתר את עצת התורה בתוך אנשי העול') וב"ד טו' 13-10. יצויין כי פלביוס הזקן את מיקום האיסיים בעין גדי.

[339] כך תיאורו של יוספוס על האיסיים (???), הוא הדין לפי תוספתא מגילה פ"ג הכ"א: 'אין פותחים בתי כנסיות אלא למזרח, שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח, שנאמר: והחונים לפני המשכן קֵדמַ‏ה לפני אהל מועד מזרחה', אך הלכה זו לא באה לידי ביטוי בבתי הכנסת בשאר אזורי הארץ. השווה: 'המברך על החמה הרי זו דרך אחרת' (תוספתא ברכות ו'), אך זאת כנראה נוכח חטאם של בתי הכנסת בגליל שציירו את אל השמש (אולי הקלו בדו-מימדיות בניגוד לפסל תלת מימדי) בניגוד לעבודה זרה ג' ג'.

[340] באתר קומראן נמצאו לפחות 10 מקוואות מטויחות, אך ללא 'אוצר' (רייך, מתקני המים בקומראן). להלכות טהרה במים ראה ברית דמשק י' 13-10.

[341] בברית דמשק טז' 2: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏'. קראים או ממחנות גניזת קהיר גם דגלו בשיטה, ראה בהמשך על מורכבות הבנד נקודות שהיום הם בקונצזניוס, ושמא התקבעו שלא. המגילות הנוספות, אך לא פחות המסורת הארמית, היא ששימשה את משה הדרשן באותו ידע על ספרים חיצוניים, ששניים מהם משותפים למצדה: יובלים ובן סירא, והמרחק לא רב בין שירי עולת השבת לצוואת לוי הארמית.

[342] ברית דמשק יח' 4-3: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם'.

[343] נרא שלאחר מכן חז"ל אימצו גישה ממלכתית ואפילו למנהיג נכרי: ' הוי מתפלל בשלומה של מלכותז, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו' (פרקי אבות ג' ב').

[344] יש לציין שגם צדקת/פשט ינאי מול בן שטח דומה:

שמעון רימה את ינאי בתשלום להתרת הנזירים (‫ירושלמי ברכות פ'ז הב' [יא' ע”ב]; בראשית רבא פרשה צא' ג'), לאחר שהתיר נדר, הלכה שאפילו התנאים-חז”ל הגדירו אותה: 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו' (משנה חגיגה א' ח').
שמעון היה כפוי טובה לינאי למרות שאירח אותו לסעודה עם יהודי פרס (ירושלמי ברכות פ'ז הב'; בראשית רבא פרשה צא' ג').
ששמעון החליף את הצדוקים מהסנהדרין בגלל שלא ידעו להביא ראיה מהתורה, אך דרכם של הפרושים לטעון שיש להם מסורת אבות/בע"פ שאינה כתובה בתורה (הגמרא/סכוליון על מ' תענית י').
שמעון ביקש לשפוט את ינאי בגלל עבדו בעמידה, בניגוד לרוב השופטים, ולאחר מכן עוד קילל והמית אותם (סנהדרין יט' א'-ב').

[345] התמיכה בינאי הגיעה גם מבית חוניו - בניו של חוניו הרביעי, חנניה וחלקיה, שהיו גנרלים בצבא מצרים של קליאופטרה (קדמה'י יג' 353-355) והצטרפו למלחמתו נגד תלמי לתירוס (קדמה'י יג' 411). על קשרים נוספים בין עדת קומראן ליהדות מצרים, ראה בפרק על התפילה לעיל.

[346] מגילת 448Q4 ב' 1-9: 'עור קדש על יו̇נתן המלכ וכל קהל עמכ ישר̇א̇ל אשר בא̇ר̇ב̇ע רוחות שמים. יהו̇ שלום כלם וע̇ל ממלכתכ י̇ת̇ברכ שמכ'. איני מקבל את סברת החוקרים שמגילה זו הובאה לעדת קומראן מבחוץ, דבר כזה אינו סביר בקהילה הדוגלת באמת הצרופה וקיצונית בדעותיה.

[347] לפיהם הגאולה לפי מועד 490 שנה לפי דניאל ט' 24 (גם קדמה"י יג' 301 מציין 480 שנה עד ליהודה אריסטובלוס).

[348] 'אין המקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת סג' א'; יבמות כד' א'); 'אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית, יהודה ברבי, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים' (ספרי פרשת דברים פיסקא א'). פשט כמשמעו מציין גם ר' עקיבא (סוטה ח') שמדבריו משתמע ששאר פירושי התורה אינם כמשמעו)?! לצידה דרישות כמו שרבי עקיבא דחה את המוסכמה שיש 2 תורות (ספרא, בחוקותי ח'). רב כהנא מעיד על עצמו ש'כד הוינא בר תמני סרי שנין הוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא (=כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה כבר למדתי את כל התלמוד, אך לא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה). בבלי, שבת סג' א'). מקרה נוסף של הלכה זו מוזכר גם בבבלי מכות כ' ב'.

[349] ' פשרו על כפיר החרון [ ]מות בדורשי החלקות אשר יתלה אנשים חיים [ ]בישראל מלפנים כי לתלוי חי על ה֯ע֯ץ֯‏'. יש לקשור מגמות אלו למחלוקת על עדת זוממים, על כך ראה: נאה ושמש, עדים וזוממים, עמ' 315-293.

[350] מאידך היו תנאים שהתפארו על הופכם תלמידים סוררים/רשעים לגל עצמות.

[351] "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי ה': הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה".

[352] ביטול זה של עונש מוות מהתורה מקשה להבין את מהותה של הטפת עדת קומראן על יריביהם המקלים.

[353] מאידך ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ג: 'יכול אם הרגו בסייף יהרגנו בסייף, במקל יהרגנו במקל' (בניגוד לסנהדרין פ"ט ה"א ופ"ז ה"א) ומקורו כנראה מיובלים ד' 33. יש לציין את הלכתו של אליעזר השמותי ??? והנצרות שהפרושים נהגו כך בימי הבית ????

[354] ראה גם: 'איסי בן גוריא אומר, נאמר כאן קדושה ונאמר להלן קדושה. מה להלן אסור באכילה אף כאן אסור באכילה' (מכילתא רל' על שמות כג' 19). לדאבון, לא שרדה הלכה מהמגילות (בהנחה שהיתה כזו) בנוגע לפירוש איסור זה, ולכן לא ניתן להכריע כי מסורת זה מקורה בקומראן. עם זאת, ישנן מסורות רבות של חז"ל שנלקחו מעדת קומראן, ורק בודדות לקראים, למרות שנפנפו בשיטת הפשט, אך גם חלק מחז"ל דגלו בשיטה זו, וכאמור – הפשט אינו פשוט..

[355] ספרא לוויקרא יט' 14; קידושין, משנה ב' ב'; מועד קטן יז' א'; מדרש אגדה לוויקרא יט' 14 (מהדורת בובר ב' 46); פסחים כב', ב' & עבודה זרה ו' ב'; חולין ז' ב'; בבא מציעא עה' ב'; מסכת כלה רבתי פרק ט' הלכה ח'. להרחבה: מאמרי; סמט, ישיבת הר עציון; פאלוך, אמי"ת אורות שאול.

[356] אמנם אין קשר ישיר בין מדרש זה למגילת מלכיצדק (13Q11), אך מהותה דומה, ושרד ממנה אך מעט.

[357] ישנו פשר אחד על ספר בראשית (מגילה 4Q252 ד' 3), אך אינו פירושו פשט, ומקובל שאינה נכלל בסוגת הפשרים.

[358] 'הוֹשִׁיבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם אמר ר' ירמיה זה תלמודה של בבל' (סנהדרין כד' א'); רבי זירא צם 100 תעניות כדי לשכוח את התלמוד הבבלי ולעלות וללמוד תלמוד ארץ ישראל ביישוב הדעת ודעה צלולה (בבא מציעא פה' א').

[359] ייתכן שהירושלמי ממעט גם באגדות היא שבארץ ישראל היו ספרים אחרים שמיוחדים לאגדה, כגון מדרש רבה, פסיקתא ומכילתא.

[360] במגילת ב"ד וביובלים יש קבצים של דיני שבת שניכרים בהם קווי דמיון לדיני חז”ל, שאינם מפורטים במקרא (משנה, חגיגה א' ח'), להלן חלק מההלכות המשותפות: זמן כניסת השבת, משא ומתן, דיבור בענייני חול, עבודה בשדה, הליכה מחוץ לעיר, בישול והכנת אוכל, שאיבה, עבודת נוכרי, איסור הוצאת רכוש, מוקצה (מדברי סופרים), הוצאת היונק, עבד ושכיר, יילוד בהמה, הקמת בהמה שנפלה לבור, מקום השביתה, אדם שנפל לבור, איסור ניגון. להרחבה ראה: גינצרברג, 1976; שיפמן, 1993, עמ' 135-90. יש לזכור שהחוקרים ל' גינצבורג וח' רבין ראו בברית דמשק חיבור פרושי נוכח הדמיון ההלכתי לחז”ל, במיוחד בענייני השבת. מרתק שגם ביתא ישראל קיבלה הלכות שבת יותר מפורטות מהתנ"ך ביובלים (תאזאזה סנבת), אך לא את המפורטות דיה כברית דמשק.

[361] על כך ראה: ורד, בית שמאי וההלכה הכיתתית.

[362] 'דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת'. בהקשר זה יצוין שמחלוקת בין עדת קומראן לאפרים היא על מונוגמיה, ובעוד מסתמן שהחשמונאים היו מונוגמיים, הפרושים אימצו את הפוליגמיה.

[363] 'אל ישלח את בן הנכר לעשות את חפצו ביום השבת'.

[364] תוספתא שבת פ”יד מ'א [ליברמן]: 'בראשונה היו אומרים: שלשה כלים ניטלין בשבת'.

[365] 'פשרו על הכוהן הרשע אשר רדף אחר מורה הצדק לבלעו בכעס חמתו אבית גלותו ובקץ מועד מנוחת יום הכפורים הופע אליהם לבלעם ולכשילם ביום צום שבת מנוחתם'. ראה גם פשר לתהילים ב' 11-10: 'עדת האביונים אשר יקבלו את מועד התענית ונצלו מכול פח̇י בליעל'. תכנון התנקשות מתואר גם בנחמיה ו', אך ללא קשר ללוח השנה.

[366] 'גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך'.

[367] בדומה, משנה ט"ו בסוטה פרק ט' משנה מעידה על רבי חנינא בן דוסא כי 'משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה'. עדות זו קרובה לחורבן מצדה שבה שכנו איסיים.

[368] המדרשים על דברי הימים א' כח' 13-11: 'וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת-תַּבְנִית הָאוּלָם... וּלְכָל-כְּלֵי, עֲבוֹדַת בֵּית-ה', הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יי': 'מגילת המקדש שמסר הקדוש ברוך הוא למשה בעמידה... עמד משה ומסרה ליהושע בעמידה... עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה... עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה... עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה... עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה' (מדרש שמואל, מהדורת באבער, עמ' 92); 'ריבונו של עולם, העמידני בשביל (מגילת) בית המקדש שמסר לי שמואל הנביא, אלא בבקשה ממך תן לי... שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש...' (אגדת בראשית, מהודרת באבער, עמ' 75-76). בנוסף: מגילה פ"א הלכה א' ע' עמ' א'.

[369] בשני מקומות במסכת מידות אומר רבי אליעזר בן יעקב על לשכה מסוימת במקדש: 'שכחתי מה הייתה משמשת'. מכאן הסיק התלמוד הבבלי שהוא התנא שהורה את מסכת מידות בכללותה על פי זכרונו, מלבד הפרטים ששכח, ובדומה עם הסתייגות גם בירושלמי.

[370] נזכרת ביומא לח'; ירושלמי פ"ג ה"ט; שקלים פ"ה ב' (מט ע"א); שה"ש רבה פ"ג.

[371] נזכרת בראשית חכמה; ב"כ הל' סופרים; ירושלמי ברכות י' ח' (יד ע"ד); ספרי, דברים מח'. ראה גם פירוש הרשב״א: 'כן שנויה באגדת (במדרש) שמואל, במגילת חסידים מצאו כתוב אם תעזבנה יום יומים תעזבך, ובירושלמי תרומות סוף פ׳ האשה וב״ר פצ״ד מייתי לה בשם משנת חסידים. וכן כתוב בבן סירא (כ״ח ה׳)'.

[372] למשל: 'וברזי פלא֯כ֯ה֯ הודעתני' (ז' 27); 'כ̇י̇ הודעתני סוד אמת' (יט' 16);

[373] 'פשרו על מורה הצדק אשר הודיעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים' (פשר חבקוק ז' 5-4).

[374] 'ועתה חנוך, את אשר אמרתי לך ואת אשר הבינות ואת אשר ראית בשמים ואת אשר ראית בארץ ואת אשר כתבת בספרים... ולקחת את הספרים אשר כתבת אתה... ונתת להם את הספרים הכתובים בידך וקראו והכירו אותי... ומסרו את הפסרים הכתובים בידך בנים לבנים ודור לדור ומשפחה למשפחה... ובאחרית הדור ההוא אראה להם את הספרים הכתובים בידך וביד אבותיך, ושומרי הארץ יראום לאנשי אמונים עושי רצוני אשר לא יקראו בשמי לשוא'.

[375] נקודות החלפה נוספות של לעקיבא במקום חנוך, כגון הבאת מסורות שירת מלאכים משמיים (היכלות רבתי, ס' 106), גילוי נסתרות (אבות רבי נתן, נוסח ב' יב'; פסיקתא דרב כהנא, פסקה ד'), 'קושר כתרים לאותיות' (מנחות כט'; סינופסיס, 16-17). להרחבה ראה: אלאור, תהום הנשייה.

[376] בעוד התנאים התנסחו בביטוי ציטוטי התורה שלא כללו את המונח 'תורת משה', האמוראים כבר הרבו בשימוש מונח זה. כך גם האמוראים הקפידו על מסירת התורה ללא עיבוד: 'כל תורה שאין לה בית אב – אינה תורה' (ירושלמי פסחים לט' ע"א; שבת פז' ע"א).

[377] 'ולא יגלה סודותיהם לזרים'.

[378] ''"וקנה לך חבר" – כיצד? מלמד שיקנה אדם חבר לעצמו: שיאכל עמו וישתה עמו ויקרא עמו וישנה כמו וישן עמו וילה לו סתריו, סתרי תורה וסתרי דרך ארץ' (מה' שכטר, עמ' 36).

[379] 'אין דורשין בעריות בשלה, ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו'.

[380] ראה: ש' ליברמן, 'משנה שיר השירים', בתוך: מחקרים בתורת ארץ-ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 36-44; מ' בר-אילן, סתרי תפילה והיכלות, רמת-גן תשמ"ז.

[381] ב"ד ג' 16-15, ו' 20-18; סרך היחד א' 9, ה' 12-7, ח' 16-15, ט' 14-13, 19-18. להרחבה ראה: בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.

[382] הדוגמה המפורסמת היא שוני הנוסח בדברים לב' 8: 'יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל/אל'. גם בספר החיצוניים, ובפרט חנוך ויובלים ב' (בה השמש מודגשת בבריאת יום רביעי, ובפרק ה' מפורטים המלאכים על בראשית ו' 1-4), במגילה חיצונית לבראשית (בה שלושת האנשים שביקרו את אברהם אבינו הם מלאכים), בטוביה (בו מלאך מלווה ומנגד אשמדאי).

[383] '"אלה החוקים והמשפטים והתורות" (ויקרא כו' 46): החוקים - אילו המדרשות. והמשפטים - אילו הדינים. והתורות - מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל אחד בכתב ואחד בעל פה. אמר ר' עקיבא: וכי שתי תורות היו להם לישראל? והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל: זאת תורת העולה. זאת תורת המנחה. זאת תורת האשם. זאת תורת זבח השלמים זאת התורה אדם כי ימות באהל. בהר סיני ביד משה - מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני' (קיב' ע"ג)

[384] ברית דמשק כ' 9-8, 32-32: 'כי אררוהו כל קדושי עליון וכמשפט הזה לכל המאס בראשונים ובאחרונים... והתיסרו במשפטים הראשונים אשר נשפטו בם אנשי היחיד ‏<היחד‏> והאזינו לקול מורה צדק'.

[385] 'וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם'.

[386] 'אמר רבי לוי בר חמא אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"... 'והתורה' - זה מקרא 'והמצוה' - זו משנה' (ברכות ה' ע"א).

[387] "וכול איש מאנשי היחד ברית היחד אשר יסור מכול המצוה" (סרך היחד ח' 16-17): ה'מצווה' היא ככל הנראה מצווה של 'החבורה'-הכת-העדה, מעבר לתורת משה שכלליה מקובלים על כל ישראל, ולכך מוקדשת פרשה זו (5) בסרך. כוונת התקנות (שלרובן אין בסיס מקראי) היא להבטיח שחיי החבורה יתנהלו ללא חיכוכים וללא מריבות ולמנוע מרידות ופגיעות בסדריה הטובים וברכושה של החבורה. זוהי חוקת עונשין משמעתית מובהקת. השווה להגדרת המשנה כ'מצוה' בברכות ה'.

[388] "כול איש מהמה אשר יעבר דבר מתורת מושה" (סרך היחד ח' 21-22): כפשוטו, זהו האיסור הראשון והמרכזי – תורת משה. אך סרך זה מביא מקצת איסורי תורת משה ולרוב אין גם מקור מקראי ישיר, כנראה כיוון שסרך זה בא לכוון הנהגת ומשמע קהילתית-כיתתית-עדתית, ואילו תורת משה הינה הכללים והעקרונות שמכוונות בעיקר לכל העם כקהילות.

[389] השווה ברית על התושב"ע אצל חז"ל: שמות רבא מז' א'; ירושלמי פאה ב'-ד'; גיטין ס' ב'; סנהדרין נט' א'. מנגד, היו כאלו שכפרו בברית זו (כמו צדוקים שכפרו ב'מסורת אבות'/תושב"ע): 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו' (ברית דמשק ה' 12).

[390] אזכורים למגמת הדחייה: 'והנה טלאים נולדו לצאן הלבנים ויחלו לפקוח עיניהם ולראות ולקרוא אל הצאן; הם צעקו אליהם ואלה לא האזינו אל דבריהם כי חרשים היו מאוד ועינים כהו מאוד מאוד' (חנוך צ' 6-7) ; ברית דמשק ז' 15 (על עמוס ה' 26-27): 'המלך הוא הקהל וכיניי הצלמים וכיון הצלמים הם ספרי הנביאים אשר בזה ישראל את דבריהם'; מגילה 390Q4: 'ואדברה בהמה ואשלחה אליהם מצוה ויבינו בכול אשר עזבו הם ואבותיהם'; ובפשר חבקוק ב' 5-9 'פשר הדבר[ על הבו]גדים לאחרית א הימים המה עריצ̇[י הבר]ית אשר לוא יאמינוא בשומעם את כול הבא֯[ות ע]ל֯[‏ ]הדור האחרון מפי הכוהן אשר נתן אל ב‏[לבו בינ]ה לפשור א֯ת̇ כול דברי עבדיו הנביאים[ אשר‏ ]ב֯ידם ספר אל את כול הבאות על עמו וע֯[דתו‏ ]'. אוֹרִיגֶנֶס (מאבות הכנסייה מהמאה השלישית) ראה בידי היהודים ספר 'סרבת סרבני האל', שפירושו: מלחמת לוחמי ה'. ג. אלון, מחקרים בתולדות ישראל, עמ' 20, סבר שמדובר במגילת אנטיוכוס, אך מילולית מזכיר את הסירוב של ספר תורה שנית.

[391] נקודת הזיהוי הקרובה ביותר היא מיובלים ו' 21-22: 'כי חג שבועות הוא וחג בכורים הוא, כפל חג הוא ולשני מינים החג הזה. כאשר כתוב וחרות עליו תעשה אותו; כי כתבתי בספר התורה הראשון אשר בו כתבתי לך'. היובלים מתאים ל'ספר הברית' המוזכר בשמות כד' 7, היות ורווחות בו מילה זו לצד 'תעודה' ו'לוחות שמיים'.נ

בניגוד לטענת ספר זה, ייתכן שכאשר החשמונאים שינו את איסור המלחמה בשבת (מק"א ב' 29-33), בכך דחו את היובלים שבו הלכה זו (יובלים נ' 12), ואז יותר נכון לזהות את החשמונאים עם אפרים.

[392] במחקר התקבלה הקביעה שתורה זו היא ממ"ת, אך אבקש לדחות זיהוי זה: ממ"ת הינה בלשון רבים וכאן מצוין שנשלח בגוף יחיד; לפי התיארוך שיפורט בהמשך, וכאן רק יצוין שהתיאור אינו של ימי ההתייוונות הקשים כמו בברית דמשק והפשרים, אלא: 'וזה הו̇א אחרית̇ הימים שישובו בישרא֯ל֯' (פרק ג' – גמול המצוות); גם החלוקה לשתי קבוצות והעם ביניהם או שנוטה לטובת הקבוצה הנמענת, אינו תואם את כמות הקבוצות שמתוארות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק. עם זאת, תחילה הפנייה לוקחת בחשבון שהנמען אוהד אותם (ג' 9-8), עובדה שאינה סבירה לאפרים, אך כן ל 'פשרו על הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) ולכן אציע במקביל שמגילה זו אמנם נשלחה תחילה לאפרים, אך בהמשך ובעותק שאינו כולל את הלוח בתחילת המגילה, גם ליוחנן הורקנוס. התאמה מוקדמת לממ'ת ב' 60-58: 'ואין להביא למחני הקודש כלבים שהם אוכלים מקצת עצמות המקדש והבשר עליהם כי ירושלים היאה מחנה הקדש' מגיעה מתעודת כתב זכויות שמציין יוספוס בקדמה”י יב' 146-145, כי אנטיוכוס השלישי הורה על הלכות: 'ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר... ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים... גם אסור להכניס את העורות (של אלה)... רק בהמות המקובלות (על היהודים) מאבותיהם...', אם כי הלכות איסור הכנסת עורות טמאים ותרנגולות יש גם במגלת המקדש מז'-מח' – הקדומה יותר. להרחבה ראה: קמרון וסטרנגל, מקצת מעשה התורה, 59/58, וכן: Schwartz, Daniel R. 'Josephus and Nicolaus on the Pharisees.' JSJ 14 (1983): 157–71. 'MMT, Josephus, and the Pharisees.' In Kampen and Bernstein, Reading 4QMMT, 67–80; קימרון, התרנגול והכלב ומגילת המקדש.

[393] אפשטיין, מקדמוניות היהודים, עמ' קלז'-קלח', כבר זיהה אותו כ'איסיי לכל משפטיו וחוקותיו'.

[394] ראה גם במגילת4Q409 .

[395] ראה: ורמן, ספר היובלים, עמ' 30-28.

[396] ראה: עפשטיין, מדרש תדשא; הימלפרב, הדים, 126-123.

[397] ישנו עוד ספר אחר בשם זה.

[398] ראה: זיו, הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת.

[399] התנגדותם של הצדוקים לחיבוט ערבה בשביעי של סוכות החל בשבת, מועדי קצירת העומר והעצרת של 'למחרת השבת', ניסיונות החיבול בעדי ראיית הירח (תוספתא, ראש השנה טו') ולפידי ההכרזה – מעידים על מחלוקת בלוח, אם כי קשה לפרשה אם נוטה ללוח שמשי, או רק ללוח ירחי שונה (משנה, ראש השנה א' ז'). להרחבה ראה: שטמברגר (1995, עמ' 86-85); רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 90-97.

[400] בשאלה מתי נאסרה ומתי לראשונה הן הועלו על הכתב, דנו: אפשטיין, תש"ח, עמ' 692 ואילך; אלבק תשי'ט, עמ' 115-111; אורבך, תשכ'ט, עמ' 278-254, י' באומגרטן, שם.

[401] שמה העדכני: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology.

[402] כנראה מדרשים אלו שמסודרים על ספרי התורה מאוחרים מרוב המשנה, וכן מעורבבים באגדה, ודעות שונות (כ'דבר אחר').

[403] כגון אצל חכמי אושה. על כך ראה ספרו של פוסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה.

[404] להרחבה ראה: שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות, עמ' 89-45.

[405] את הנסתרות יש לגלות רק לחברי העדה, כך גם בחזון עזרא יד' 6 וספרי דברים פז' (מהד' פינקלשטיין, עמ' 151): 'מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר'.

[406] התנאים השתמשו במונח 'בראשונה' או 'משנה ראשונה' להזכרת מנהגים קדומים שהוחלפו בחקיקה חדשה.

[407] הספרים האחרונים שיצאו על התושב"ע: הרב אריאל שמואל, נטע בתוכנו – פרקים ביסודות תורה שבעל פה; הרב יהושע ענבל, תורה שבעל פה סמכותה ודרכיה; הרב מישאל רובין, חיי עולם נטע בתוכנו; הרב פרופ' הבלין, מסורת התורה שבעל פה; חיים שימל, תורת חז"ל תורה מן השמיים; מבוא לתורה שבעל פה, האוניברסיטה הפתוחה.

[408] ספר טוביה למשל שרד גם בעברית וגם בארמית, עובדה המצביעה שכך כנראה היו ספרים נוספים בארמית, והדבר מחזק את ההשערה ששרד נוסח מגילת אסתר בארמית 4QPrEsther (4Q550), שהינה בקבוצה/תקופה הקרובה אליו.

[409] הוכחה מכרעת לכך היא השפה העברית הגבוה והמרתקת במגילות השונות. מגילת התעודה כלכלית 4Q348 מוכיחה כי העברית היתה גם שפתם המדוברת/מסחרית.

[410] חז"ל החשיבו תרגומו כמופת תרגומי: 'תרגומא דידן' (קידושין מט').

[411] השווה: 'משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות' (תוספתא חגיגה פרק ב' הלכה ט').

[412] הראשון שהזכיר תרגום כתובים היה רב האי גאון. לדבריו: 'תרגום שאצלכם מניין לכם? ומי אמרו? כי מכדי יונתן בן עוזיאל לא גילה תרגום הכתובים כל עיקר. אין זה המצוי אצלכם אילא תרגום של הדיוטות. ולא עוד אלא שיש כאן בבבל תרגום אסתר כמה גונים משונים זה מזה, אחד יש בו תוספת הרבה ומדרשות ואחר אין בו' (ל. גינצבורג , גנזי שכטר ב', ניו יורק תרפ"ט, 86). תרגומו של יונתן בן עוזיאל 'אמר נביא וצדיקי אדהימנּו באלין במיתי עקא לא יזדעזעּון' על ישעיהו הנביא כח' 16: 'לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ' – תואם לפרפרזה של סרך היחד ח' 8-7: 'היא חומת הבחן פינת יקרבל יזדעזעו יסודותיהו ובל יחישו ממקומם'. להרחבה ראה: חכם, לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו.

[413] השווה" 'וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה" (נחמיה ח' 7), וברש"י: 'שהיו מתרגמין לעם דברי תורה'.

[414] ספרי דברים, פ' עקב, מח': 'הרי הוא אמ': 'ישוטטו לבקש א' דבר ה' ולא ימצאו' (עמוס ח' 12)... ר' שמע' בן יוחי אומר: לומר שהתורה עתידה להשתכח מישראל, [וכבר נאמר] 'כי לא תשכח מפי זרעו' (דברים לא' 21). אלא איש פלוני אוסר איש פלוני מתיר איש פלוני מטמי איש פלוני מטהר – 'ולא ימצאו' דבר ברור'; בימי שמאי והלל נעשתה התורה כשתי תורות (סנהדרין פח' ע”ב).

[415] כך למשל הוא כותב: 'איננו יכולים להגדיר או לתאר מקורות אלו... מאשר שהמשנה ניסחה לגמרי מחדש את כל סוגי החומרים שעמדו לרשותה במגוון רחב של אוספים, עד כדי מחיקה גמורה של צורתם הספרותית ותבניתם המקורית' (ניוזלר, היסטוריה, כרך 21, עמ' 315).

[416] כהן, משמעותה של יבנה.

[417] S.J.D. Cohen, ‘The Signidicace of Yavneh – Pharisees, Rabbis and the end of Jewish Sectarianism’, HUCA, 55 (1984), pp. 53-27.

[418] 'הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת אבות, שלא נכתבו בתורת משה' (קדמה”י יג' 288), וכן בקדמה”י יג' 297, 408. המונח, אם כי תרגום מיוונית, מוזכר במק"ב ד' 14. ראה גם דבריו של פילון ('על חיי משה', ספר ראשון ‏4):'ואספר את קורות האיש כפי שלמדתי הן מספרי הקודש שהניח לדורות כמזכרת נפלאה לחכמתו, הן מפי זקני האומה' (פילון האלכסנדרוני, כרך א', ירושלים תשמ"ו, עמ' ‏213). הדברים עשויים להתפרש כהבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ראה על כך חיים טשרנוביץ (רב צעיר), תולדות ההלכה, חלק א, עמ' ‏6; גדליהו אלון, מחקרים בתולדות ישראל, חלק ב', תל אביב תש"ל, עמ' ‏238.

[419] המושג 'תורה שבעל פה' מופיע לראשונה בחז”ל ואין הכרח שהוא פותח כבר על ידי הפרושים (ראה: י' באומגרטן 1972). הבדל בין שני מושגים אלו הוא, שהמונח 'תורה שבעל פה' מתייחס לאופן מסירתן, דהיינו: שאסור לכותבן ויש למסורן בעל פה. בהקשר אחר, יש לציין שמלבד שלעדת קומראן מגילות קדמוניות עם מסורות שונות שלהם, היובלים מתאר מסורתם כטרום תורה.

[420] בנוסף ראה: ורמן ושמש, לגלות נסתרות, עמ' 90-83. לסקירת מחקר בעניין טובה של המחלוקת הכיתתית על התורה שבעל פה ראה: נעם, מגילת תענית, עמ' 216-206. טענות אלו וסגנונן מחזקות את דבריו של א' באומגרטן (1972, עמ' 72, 77), שהעובדה שהפרושים ניסו להעניק תוקף להלכה שלהם על ידי הטענה שיש בידיהם מסורת קדומה, מצביעה על כך שזו בדיוק היתה נקודת החולשה של ההלכה הפרושית: היו בה חידושים והיה צריך להצדיק אותם.

[421] "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה" (גיטין ס').

[422] 'דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב... ואי אתה כותב הלכות' (גיטין ע”ב; תמורה יד' ע”ב).

[423] 'שהיו ביתוסים כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר... מלמד שאין כותבין בספר'. ראה גם: ספר 'סרבת סרבני האל'. 'בארבעה בתמוז עדא [נשרף] ספר גזירתא [ספר ההלכות הצדוקי]' (מגילת תענית, מהדורת נעם, עמ' 45).

[424] 'ברכה לשלום יונתן המלך'; שלומציון (331Q4, קטע 1 ב', 7); הורקנוס (332Q4, קטע 2, 6), אמליוס (333Q4, קטע 1, 4 ו-8 מזוהה כאיש הצבא הרומי M. Aemilius Sacurus שפומפיוס מינה כנציב סוריה מיד לאחר כיבוש ארץ-ישראל בשנת 63 לפסה"נ), פוטליאיס, '{יוסף בן קומ]דיוס' (תעודה כלכלית 4Q348). זאת כנראה נוכח חלוף פחדם של עדת קומראן כקבוצה נרדפת ע"י המתייוונים וממשיכי דרכם, ואילו בשעה זו הם עדיין אהודים הקרובים לשלטון החשמונאי. כך גם סברה: E. Eshel, 'Personal Names in the Qumran Sect', A. Demsky, J.A. Reif & J. Talbory (eds.), These are the Names: Syudies in Jewish Onomastics, Ramat Gan 1997, pp. 39-52.

[425] אפיפניוס מסלמיס אמר שמסורות הזקנים נקראות אצל היהודיות משניות והן ארבע: אחת הנקראת בשמו של משה (משנה תורה); השנייה של רבי עקיבא; השלישית של יודא (משנת רבי); הרביעית של בני חשמונאי.

[426] אמנם אינה רשומה כמצות סופרים במסכת שבת המפרטת את הלכות הדלקת הנרות, אך כך היא במהותה, ולכן גם הרמב"ם הגדירה כך (הלכות חנוכה פ"ג ה"ג). אמנם מצוות פורים קודמות ואינם בתרי"ג מצוות התורה, אך הן כלולות בקאנון התנ"ך.

[427] למרות זאת, דווקא למסורת חנוכה אין מסכת משל עצמה.

[428] וייז, חיבור אנליסטי. גם מיליק, גילויים, עמ' 73, סבר שברשימה נרשמו תאריכים שהיה צורך לזכור אותם בכל שנה.

[429] למשל: הסכוליון/גמרא על משנה כה' שמשייכת את היום טוב יז' באדר (שאין סיבה במשנה סיבה לאיסור המספד) ליום מותו של ינאי יחד עם הורדוס. גם מבבלי מסכת סוטה כב' ע”ב קשה להבין מי הוא פרושי אמיתי וטוב, ומי פרושי מזויף: 'אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין'. להרחבה ראה: נעם, מגילת תענית, עמ' 20 ואילך.

[430] 'הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו'.

[431] ההנחה המקובלת שבן סירא חי בתחילת המאה השנייה לפסה"נ, וומתאר את שמעון הצדיק השני שבדורו. אך גם אם מתאר את סבו, בנו של יַדּוּעַ שמוזכר בנחמיה יב' 11-10, הייחוס זהה ונשאר לבית צדוק. להרחבה ראה: רב צעיר, תולדות ההלכה ד', עמ' 140-134.

[432] בירושלמי הוא הוצג כחכם-תנאי.

[433] אמוראים הביאו פירושים/תירוצים שונים כפתרון לשימוש בחוכמתו, למרות האיסור של רבי עקיבא.

[434] ירושלמי ברכות ז' ב', ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצב', קהלת רבה ז' יא'.

[435] על מאפייניו של התרגום של התרגום הארצישראלי ראה:

A.DIEZ MACHO, "The Recently Discovered Palestinian Targum", SVT 1 (1960). pp. 238-244 ; Geoffrey J. Cowling, in his doctoral disserta tion, “The Palestinian Targum: Textual and Linguistic Investigations in Codex Neofiti I and Allied Manuscripts” (University of Aberdeen, 1968; M. C. Doubles, 'Indications of antiquity in the orthography and morphology of the Fragment Targum', In M emoriam P. Kahle, BZAW 103 (1968); Foster, Julia Adair. The language and text of Codex Neofiti 1 in the light of other Palestinian Aramaic sources. Harvard (18th ed.) FOSTER, J. A. (1969).

[436] The best text is to be found in Manuscripts A and E of the Cairo Geniza: the distinctive readings of this latter text are also to be found - amongst others - in the margin of Neofiti I.

[437] גייגר ובאכר סברו שהתרגומים הירושלמיים קדמו לת"א, אם כי לא בצורתם הנוכחית. ברלינר, באספרוינד ואחרים התנגדו לדעה זו וניסו להוכיח את קדימתו של ת"א, אבל בימינו שבו קאהלה ודיאז מאצ'ו inriDym על קדמותו של ת"י. לדעתם נוצר ת"י בסוף ימי בית שני, ונשתמרו בו מסורות מלפני תקופת התנאים ומלפני ימי הנצרות.

[438] "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל".

[439] להלן סקירתם וקיצורם: ת"י – התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (על-פי מהדורת י. רידר, ירושלים תשל"ד); ת"נ – התרגום הארמי שבכתב-יד ניאופיטי 1 שמן הוואטיקאן (על-פי A. Diez Macho, Neofiti 1, Madrid-barcelona, I-Iv, 1970-1974; ספר דברים לא ראה אור במהדורה זו); תי"ק(ג) – תרגום הקטעים, כתב-יד פאריס (על-פי: מ. גינזבורגר, תרגום ירושלמי לתורה, פאריס, ברלין תרנ"ה); תי"ק (ד) – תרגום הקטעים, נוסח הדפוסים וכתבי-יד אחרים (על-פי: M. Doubles, The Frogment Targum, Diss., St. Andrews Univ. 1962); תי"ק – תרגום הקטעים, במקום שישנה זהות בין תי"ק(ג) לבין תי"ק (ד); ש"נ – הערות השוליים הבאות בכתב-יד ניאופיטי; שמן הוואטיקאן (על-פי הנ"ל); שה"ת – שרידי התרגום מן הגניזה (על-י: P. Kahle, Masoreten des Westens, II, Stutgart 1930). יש לציין גם את התרגום הארמי נוצרי סורי ארישראלי שמתוארך לכל המאוחר למאה ה-4 לסה"נ, וההצעות בהמשך לשיוכם או קרבתם למסורת הארמית מקומראן, נכונות גם לגביו.

[440] http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=17402

[441] תרגום נאופיטי הוא תרגום ארץ-ישראלי לתורה, שנמצא במנזר למומרים בספרד. חוקרים מתאריכים אותו למאה ה-1 לספירה. תרגום זה הוא פשטי (אין בו קטעי אגדה, כמו המיוחס ליונתן), ומתרחק מהגשמה עוד יותר מתרגום אונקלוס. עיקרון הרחקת ההגשמה מתואר גם ע"י הסופר המצרי דיודורוס סיקולוס בשמו של הקָטָאיוֹס איש אבְּדֵרה (20.0 20.1 20.2 20.3 תרגום מאנגלית: להד לזר, יוּדוֹפובּיה, עמ' 31-30, 42, 55): 'הוא לא רצה שייעשה להם ולו צלם אחד של האלים, מאחר שסבור היה שאלוהים אינו בן דמות אנוש; אלא שהרקיע העוטף את הארץ רק הוא אלוהי ומושל ביקום'.

[442] ראה: אנציקלופדיה מקראית, עמ' 755-754.

[443] תרגומה של התיבה נערה (קרי: בר' לד' 12) בתרגום ניאופיטי: רביתה, וכן בגניזת קאהיר רביתא. בשני התרגומים הכתוב: ולקחתי אתכם לי לעם (שמ' ו' 7) מתורגם: 'ואפרש יתכון למשיי לעם קדישין' (בקטע מהגניזה: קדיש [במ' כח' 8]). בתרגום ניאופיטי: 'ביומא קדמיה יום טבא וארוע קדיש כל עבידה דפלחן לא תעבדון', ובדומה לזה בקטעים מגניזת קאהיר: 'ביומא קדמיא יום טב וארוע קדיש כל עבידה דפלחן לא תעבדון'. קשר זה מלמד על חשיבותו הרבה של תרגום ניאופיטי, הדומה לקטעים של התרגומים מגניזת קהיר הנחשבים כמעולים ביותר.

[444] תרגום ירושלמי ב' (תרגום הקטעים, ת"י ב') - בשם זה נקרא האוסף המכיל תרגומי פסוקים לתורה, שנשאר בששה נוסחאות שונות והודפס לראשונה בוונציה במקראות גדולות מהדורות בומברג (1518-1517). מספר הפסוקים המשותפים בכתבי היד עולה על 850.

[445] תרגום א"י מן הגניזה: M.L.Klein, Genizah Manuscripts of Palestinian Targum to the Pentateuch (Cincinnati, 1986).

[446] הזרם הרבני/פרושי השתלט על העיר פוסטאט (חארת אל יהוד - קהיר העתיקה) שבמצרים רק במאה ה-14 (לפני כן שלט הזרם הקראי).

[447] על קיומו של תרגום קדום לס' איוב מעידה התוספת £ k xfj <; LupiaKfig / 7 / fiAov שבשבעים לאיוב מב' 17 רומזת על תרגום ארמי לס' איוב. לדעת סוקולוף הארמית של תרגום איוב מקומראן ממצעת בין הארמית המקראית לארמית של המגילה החיצונית לבראשית. במילון של תרגום איוב כ-490 מלים, כמחציתן משמשות בארמית של המקרא ויתרן בארמית של הטקסטים מקמראן. למשל, שימושה של האות נ' נעשתה לרוב לפי דיסימילאציה, ואין היא נשמטת, כגון מנדעא (כו' 13); חכנא (כט' 10); אנפוהי (לג' 26); וינפק (לז' 10); אנפי (לז' 12); להנחתה (לח' 26); ולהנפקה (לח' 27); אנתה (מא' 9). אך יש גם דוגמאות לאסימילאציה: מדע (לז' 17); יפק (לח'24); לט' 24; יפקון (מא' 13). הביטוי: לא איתי (לב' 11) משמש ללא צמצום, בניגוד לארמית של התרגומים (לית). מילית היחס די משמשת כמלה נפרדת כמו בספרי דניאל ועזרא. התרגום משתמש במילית החיבור הן (במובן אם) כמו בס' דניאל ועזרא, ולא במילית אן כמו בתרגומים, והביא כמה מלים ארמיות המופיעות בארמית המקראית. למשל: ארו (פעמים רבות), אשתדור (לח' 23; לט' 25), צדא (ל' 12). התרגום מילולי לרוב, ובזה הוא סוטה מתרגום איוב הרבני, במקום שזה מוסיף תוספות דרשניות. לרוב גם אין התרגום מקומראן מרחיק את ביטויי ההגשמה.

[448] 'אמר ר' יוסי: מעשה שהלך ר' חלפתא אעל רבן גמליאל לטבריא ומעא שהיה יושב על שולחנו של יוחנן בן נדף ובידו ספר איוב תרגום והיה קורא בו . אמר לו ר' חלפתא: זכור הייתי ברבן גמליאל הזקן אבי אביך שהיה יושב על גבי מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמ' לבניי (= לבנאי) וגנזו תחת הנדבך'.

[449] בתרגום ליונתן לחבקוק א' 16: 'עַל כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ' נאמר: 'על כן מדבח לזיניה ומסיק בוסמין לסויתיה' המלעיגה על רומי ופולחן ה'סיגנה' המקובל בצבאותיה, וזה נקשר עם פשר חבקוק ו' 5-3: 'אשר המה זבחים לאותותם וכלי מלחמותם המה מוראם'.

[450] ראה: טלמון, האם נודעה מגילת אסתר.

[451] ראה: הבלין, מסורת התורה שבעל פה, עמ' 340-327.

[452] אך הם כנראה היו בעלי המסורה של כתר ארם צובא, בהנחה שבן אשר היה קראי.

[453] ייתכן מגילו אלו הן חלק ממאתיים מגילות התהילים שנמצאו ביריחו במאה השמינית לספירה ע'י הפטריארך טימותיאוס הראשון, אך מזמורי תהילים אין בגניזת קהיר. עם זאת, מגילת תהילים 11QPs כז' מציינת שדוד כתב 4,050 מזמורי תהילים, שרובם לא בידינו.

[454] עם זאת, הקראי קרקסאני כותב בספרו 'שא.א. הרכבי' על 'ספר צדוק', ומתכוון כנראה למגילת ברית דמשק. אך גם אם כן מתכוון לב"ד, הרי שהוא מתייחס אליו כספר של כת אחרת מהקראים. קראים נוספים מציינים שבידם 'כתבי הצדוקים' – ראה: ארדר, אבלי ציון הקראים, עמ' 124 והערה 34; 153, אך כידוע אין בידינו כתב צדוקי, ובכל אופן ספק גדול אם היה ביד הקראים כתבי הצדוקים מבית שני. על כל מתווסף הזיהוי האפשרי ובלתי ברור של הצדוקים עם הבייתוסים ועם עדת קומראן, לפחות בנוגע לצדוקים הקדמונים.

[455] החכם יפת בן עלי, בפירושו לשמות לב' 1-4: 'כת מערות' האוחזת בלוח שנה השמשי, וששר המשטמה הוא המצאת הצדוקים למלאך/אל משני שאליו נמסר ההנהגה בעולם (לפי ספר היובלים שר המשטמה מנהיג את כוחות הרשע כנגד מלאך הפנים, ומופיע גם בברית דמשק ה' 17-19).

[456] ראה: ארדר, אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית, עמ' 180-1??. יש לציין שמספר קראים ציינו שבידם 'כתבי הצדוקים' – ראה: ארדר, אבלי ציון הקראים, עמ' 124 והערה 34.

[457] כך מחייבת ההבנה הדקדוקית-לשונית, וכך גם תרגמו לארמית התרגום הארצישראלי (עליו ראה בהרחבה) ואפילו אונקלוס.

[458] עדיין בעריכה או בשילוב עם מאמר מקיף זה: https://drive.google.com/drive/u/2/folders/1T3mpPjctslggQEnIkeA8LJMVghX3UPSc

[459] גם בספר חנוך ?? יש ביקורת וגנאי על כתיבת ספר סרק.

[460] למשל: 'תנאים מבלי עולם' (סוטה כב' א'), ובדומה: 'איבת עולם בין מפלגות' (סרך היחד ד' 17).

[461] זולת כמובן הנבואה על כיבוש ירושלים ע'י הכיתים (פשר נחום א' 2-3).

[462] מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה חמישית: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/2217/5256 ולסגנון שיקגו (או טורביאן): http://harmanlib.huji.ac.il/NEW_SITE/HUJI_resources/Hebrew_Univ_resources/huji_inst/Humanities/9citation.ppsx

בסימון הפרקים בציון מראה מקום המקורות הוספתי גרש ' (בניגוד למקובל) לאחר ובצמוד לאות.
מספרי פסוקים הובאו בספרות.
אם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין.

כניסות: 18142

קטגוריה: תיאור ופירוש מגילות ים המלח עידכון אחרון ב-ראשון, 22 אפריל 2018 נכתב על ידי מנהל אתר הדפסה דואל

1. מבוא- הקדמה: