להלן בדף זה טיוטת פרק סיכום הספר:

סקירת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן והצעות להשתלשלות מסורותיהן בתושבע דרך החסידים

מחקרים ומסקנות (ללא מבואות) של תולדות ההלכה מעדת קומראן ופיזורה בספרות לעמי קדם (מחנוך), החשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים ובעיקר - בחז"ל

הספר כולו ניתן לקריאה בהורדה (כקובץ וורד (מעוצב עם תוכן עניינים והערות שוליים תחת כל דף) מקישור תיקיית גוגל-דרייב זו (יש ללחוץ על סימון/אייקון הקובץ):

https://goo.gl/kuoJEN

ניתן לקרוא את טיוטת כל הספר גם בדף זה באתר, אך החיסרון (יחסית לקובץ וורד שניתן להורדה מהקישור לעיל) שאין בדף זה את התמונות שבספר, והערות השוליים מופיעות במרוכז רק בתחתית כל הספר (ולא בתחתית כל דף בהתאמה):

https://www.deadseascrolls.co.il/%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%97/115-qumran-book

להלן טיוטת פרק סיכום הספר (הערות השוליים בתחתית הדף שבאתר):

א.     סיכום ומסקנות - שברי מגילות:[1] תובנות חדשות מול קיבעונות שגויים שנטמעו

מול מאות ספרים חיצוניים והלניסטים מחד, מדרשי הלכה אגדה ותרגומים ארמיים מאידך, מיתולוגיות עמי קדם מאחור, וזרמים מונוטאיסטים ודואליסטיים עד היום, עולות מגילות קומראן כהמשך אמיתי אחרון ובלעדי (שאינו חיקוי או ניסיון שחזור) של התנ"ך - ללא סתירות פנימיות, ללא סתירות מדעיות. מגוון הספרות שבמגילות קומראן כולל עדויות ותיאורי הקדמונים בדורות הראשונים מהבריאה, השלמות ונוסחים מרתקים לתנ"ך, נבואות מסתוריות וגלויות שלא הכרנו, ספרות ההלכה הראשונה בעולם, ספרות פוליטית אקטואלית, וספרות כוהנית ומקדשית סודית.

לצד מהות המגילות לעיל שכולן קודש, גם מחבריהם הם המיועדים לכך לפי התנ"ך – הכהונה הגדולה של בית צדוק, סופרים, חסידים – וחלקם תוך התגלות נבואית. יעודם זה ושמם הטוב מתועד ומודגש גם בחז"ל, כאשר הם: הכנסת הגדולה, זקנים ראשונים ונביאים, בחפיפה של זמן: טרום/תחילת התקופה החשמונאית, ומהות: נושאי ההלכה המיוחסים.

הרכב שני אלו (מהותן של המגילות ומחבריהם) מפריך והופך הם זיהויים ככת איזוטרית, שאותה יש לראות בהקשר המצב הדתי-פוליטי בתחילת היווסדותם: אלו שיא ימי ההתייונות - ולכן היה מוצדק להתבדל מהמתיוונים – כחשמונאים אחריהם, ולהתקיים זמנית כמו הההוראות המקראיות לעיר לווים/כוהנים. לאחר שחדלו המתיוונים, נמצא כי שוב מסורותיהם הוטמעו ע"י החשמונאים והצדוקים, ולאחר מכן בחז"ל.

תקומתה של עדת קומראן מתוארת להפליא כ'בית נאמן', שלא היה לפניו (מימי השופטים ספר התורה היה מוחבא: ב"ד ה' 5-2, ורק מורה הצדק השלים את ההלכה שנסתרה מהנביאים) ואחריו (איסיים ותֵרָאפּוֹיְטִים המשיכו בגניזת קהיר ואולי בזרמים קרובים לנצרות, אך אינם מגיעים לרמתם) כזאת תורה וקהילה חסידית. עדת קומראן זו, על מסורותיה החדשניים, פותרת את חידת מקור וראשיתה של ההלכה והמסורות הרבות שהמשיכו להתפתח ע"י חז"ל.

עם זאת, היות והמסורות עברו בתקופות פוליטיות ודתיות שונות (מתייוונים, חשמונאים בית הלל שמאי, איסיים, נצרות וחסידים), כאשר היתה יריבות פנימית בין הכתות– נחלשת ייחודה של עדת קומראן ומגילותיה בדיוק והמשך בלעדי בכתבי הקודש ובאופן הנכון של שמירת ההלכה. בכלל כתות אלו התפתחה ספרות היצירה והכתיבה התורנית, אשר בעיניי הרוב מטשטשות את ייחודיות ואמיתות המגילות: הספרות ההלניסטית של 'ספרות חיצונית לקומראן' ניסתה שלא כדין לשכתב ולהמשיך את המקרא (כגון מארתפּנוּס), וחז"ל חפצו להמשיך את הדיונים ופסיקות ההלכה – ובלית ברירה קבעו לעצמם שהלכותיהם המתקבלות הן ההלכה הנכונה (אחרת לפי מה ינהגו?!).

מבחינת התקופות ההיסטוריות, נמצא כי עדת קומראן נכחה והשפיעה בשלוש תקופות עיקריות (וכך מסודרות בחלקים בספר):

• 1) תקופת מורה הצדק שבימיו נוסדה הלכת קומראן על בסיס המגילות הקדומות שקיבלו וחידושיו בהתגלויות. בעקבות חסידי עדת קומראן, פעלו החסידים והחשמונאים וה'רבים' שבספרי המקבים (ובפרט שהחשמונאים תרו אחר המגילות והשתמשו בידע שהגיע אליהם מהמגילות, כמו מה"מ), כאשר יהודה המקבי מתואר כגיבור הירואי (ונשכח בחז"ל). מאבק עדת קורמאן במתיוונים ובקבוצות שנטשו אותם חל עד לאובדן רובן, כאשר מיעוטן נטמעו בעם בישראל. הכתיבה הקומראית המתייחסת לכתות בתקופה זו מאופיינת בכינויים של קבוצות ודמויות, ובכך מותירה אותנו באפלה וסימני שאלה לזיהויים ואף לזמנם, וההצעות תלויות ברמזים והקשרים עקיפים כ'הררים התלויין בשערה'. הצעתי שייסוד עדת קומראן חל לפי בתקופה הקשה של שיא ההתייוונות (טרום החשמונאים), וזאת בטרם נוסדו הפרושים והצדוקים (ואילו רוב החוקרים מאחרים את התקופה ולכן מזהים אותם כמתנגדיהם). אמנם הצעותיי לזיהוי קבוצות מתייוונים וביניים מטרום תקופת החשמונאים עד לימי הזוהר שלה, אך כך גם דעות החוקרים הנגדיות (ולמרות זאת התקבעו במחקר);
• 2) התקופה השנייה לאחר מות מורה הצדק עד סוף ימי החשמונאים: המתח והיריבות הגדולה שהיתה בין עדת קומראן למתיוונים נפוגו (היות והמתיוונים אבדו), וההתקרבות הספרותית לחשמונאים פרחה וגברה. גם עמ"י בכללותו חזר בתשובה וקיבל את חג חנוכה. במספר מגילות תקופה זו מתואר שגאולה, ואכן זוהר החשמונאים היה מרשים בהיבטים לאומיים ופוליטיים, אך במגילות גם מצוין מפורשות כי המימוש המלא של נבואות הגאולה אינו בבית המקדש השני, אלא בבית מקדש שלישי שיברא ע"י הקב"ה, ויש להמתין בסבלנות לקץ שמתארך (ולמרות זאת חוקרים מקובעים שעדת קומראן היתה כת משיחית אובססיבית בציפייה מיידית ועם אכזבה גדולה). אך אז קמו כתות בית שני המוכרות (צדוקים, פרושים, בייתוסים ועוד), שמגמתם, בניגוד למתיוונים, היתה לנסות לשמר את ההלכה כדעם התורנית, תוך שכמובן סברו שהלכתם היא הנכונה והקדומה. כנראה עדת קומראן עדת השפיעה מבחוץ, וכיוון שהלכות דורשי החלקות המתיוונים הוטמעו בעם מזה מספר דורות, ההלכה של עדת קומראן נראתה כחדשנית ושגויה למקובל באותן הדורות ע"י הפרושים שכינו אותם 'מסורת אבות' (אלא שחלקן היו 'מסורת מתיוונים'. מלכות חשמונאי המשיכה להתקרב לעדת קומראן ולהלכותיה, ובהדדיות עדת קומראן כתבה את המגילות האחרונות (הקבוצה החמישית), שכוללת שבח למלך יונתן וכנוריקות החשמונאים (שהיוו בסיס למגילת תענית הפרושית).
• 3) התקופה האחרונה מאז ימי הורדוס, ששיבש את ההגמוניות התורניות והדתיות שהתקינו החשמונאים בעצת עתד קומראן (בראשם 'חבר היהודים'). עדת קומראן הפסיקה בכתיבת חיבורי קודש (ובכלל), ומנה נפוצו איסיים וחסידים - שחלקם התמזגו עם חסידי-התנאים וכתות קדומות בנצרות (ובנו את מסורותיהם בקרבה לעדת קומראן), וקבוצות נוספות שרב הנסתר עליהם מן הגלוי, כמו בעליהם של מגילות קומראן במצדה ו-3 מגילות קומראן מגניזת קהיר. עם זאת, אין אנו יודעים איזה לוח השנה נהגו האיסיים, וחסידי-התנאים נהגו לי לוח ירחי, כך שקרבתם לעדת קומראן חלקית, או ייתכן שבשלב מסוים ויתרה עדת קומראן (או חלק מחסידיה) על הלכה עקרונית זו.

1.      סיכום החידושים העיקריים בספר זה:

לאחד עם הפרק 'חשיבותן העצומה של מגילות קומראן ותגליותן הבלעדיות'

• יש להבחין בין ספרות המגילות לבין ספרויות אחרות, והטשטוש וההכללה של כולן ביחד מטעה ומסתירה את מהותן של המגילות.
• המחקר מקובע ומתבסס על תיארוכים שגויים לקבוצות המגילות 1-3, ותיארוכם הנכון מוצע בספר זה "מסדר" את שלבי התורה עד הקמת עדת קומראן.
• המסורות של הקדמונים (ובפרט מחנוך) אומצו בעמי קדם ובספרות הסוד שבחז"ל.
• מסורות נוסחי התנ"ך, הנבואות והמסורות הנוספות מתקופות קדוומת לעדת קומראן – מעידות על עולם תורני שלא שיערו אבותינו וחוקרינו. מדרשי האגדה שמרו על חלקם, אך זאת לצד פיתוח המדרש, ולצד איסוף ויצירת ספרות אגדתית הפוכה ומגוונת – שהחלישה את מסורות הקדמונים (ואף הרחיבה רציונאליים מדעת תורה בכלל).
• יש להבין את הרקע הדתי והפוליטי הקשה והחמור של עדת קומראן בימי היווסדותה, שאלו מצדיקים את התבדלותה (שהרי ברחיחת החשמונאים נתפסת המוצדקת), לצד אופי אורח החיים האליטיסטי של עיר כוהנים וחסידים (במקום ההסתכלות הצרה והזיהוי רק ככת).
• עדת קומראן היא קהילה יהודית ועולמית יחידה מסוגה ונפלאותיה התורניים ובאורחות חייה. היא המקור להתעוררות עם ישראל בתרבות החדשה של לימוד תורה ושמירת מצוות וטהרה, שעוצבה בשינויים לאחר מכן בחז"ל ושוב ושוב עד היום.
• הקרבה בין החשמונאים לעדת קומראן ניכרת בכמה תחומים ומסורות, וזאת כאשר אין שום ראייה ישירה על המתח והיריבות ביניהם – כפי שמקובל במחקר.
• ספרות חז"ל התפתחה כהמשך של מגילות ממ"ת ו'מחלוקות', שמציינות לראשונה את דעת חברי עדת קומראן שאינם לפי התגלות/מסורת תורה. מכאן גם חז"ל (שבתוכם חסידים קרובים לעדת קומראן) חפצו להמשיך את המשך הדעתנות, וכך הספרות ההלכתית של חז"ל הורכבה משלוש אלו: מסורות עדת קומראן, מסורות דורשי החלקות, ומסורות מתחדשות לפי דיוני בית המדרש וצורך השעה. זו הסיבה שספרותן זו הטרוגנית, וכוללת מסורות זהות/קרובות מחד, וסותרות מאידך.

2.      סיכום מעבר מסורות עדת קומראן לחז"ל ומהות התושב"ע

מסורות ההלכה והפרשנות של עדת קומראן לעומת חז"ל מורכבים מ"דימיון ושוני". עם זאת, גם מקור רוב השוני הוא פיתוח של מסורות קרובות, ולעיתים השוני נובע רק מיתר פלפול ודרשנות לצד השוני בצורה שהפיעתי על מהותה ההלכה (למשל: גלגול הלכות הנישואים מטוביה, סדרן של הלכות שבת[2]). מיעוט מההלכה השונה מקורו בדורשי החלקות – אפרים, וזאת כיוון שבמשך כמה דורות של התיוונות בתקופה הטרום חשמונאית (וכן לפני כן בתחילת בית שני, ובחלק מבית ראשון [ תלוי בזיהוי וזמנו של 'עמוד צדוק' שבב"ד ???]) הלכת אפרים נטמעה בעם ובכהונה, ולכן לפיכך נראתה קדומה והנכונה למרות המהפכה הדתית של החשמונאים לצדוקיות ובקרבה למגילות ולעדת קומראן.

לכל זאת יש סייג היותר גדול מהמסקנה לעיל, והוא שחז"ל הם הראשונים (ועד היום כמעט הבלעדיים) לקבלה ושילוב דעות שונות ואף סותרות למסורות בכלל, ולהלכה למעשה בפרט. חידוש זה כנראה נובע מהתקבצות חכמים וחסידים שונים, שמרכיבים פסיפסים של קבוצות שיצאו מעדת קומראן מחד, מאפרים מאידך, ועם זרמי עם הארץ ומתגיירים שהוסיפו דעותיהם עד שעלה הדרשן עוקר ההרים על מעביר המסורות 'מסיני' (שלעיתים כאמור הייחוס מוטעה כי קיבלו מסורות מקלקולי אפרים). מיעוט הלכותיו של יוסי בן יועזר לעומת הספרות והסגנון המדרשי וההלכתי של סבוראים שבבל מעמיד אותם בשיוכים שונים. גיוון הדעות שבחז"ל פוסל כל אפיון חד-ערכי לסגנונם ואופיים ההלכתי, אף בנושאים שמרניים ומפתיעים, וכך גם לעיתים מקורם מפתיעים כבר בעדת קומראן, כמו ביטול עונש המוות שכנראה המקור לענישה הפלילית המקלה, וכנראה המקור למגמה המקלה בכלל.  החלוקה אחרת מבתים בתוך הפרושים וחז"ל (שהקרובים לעדת קומראן הם החסידים, דבי ר' ישמעאל, בית שמאי, ספרות ההיכלות והירושלמי). אין הצעה אם המרחק בין מי מזרמים פנימיים אלו בחז"ל קרוב או רחוק יותר מבין חז"ל לצדוקים ובייתוסים, ולדעתי אכן היו עשרות כתות בשלהי הבית השני (כמו במציינים כז"ל ואב הכנסייה ??). קרוב לוודאי כי כת טובלי שחרית ואנשי יריחו היו חלק או צאצאי ויותר עדת קומראן או כשאיסיים ביניהם, בשילוב קנאות מדינית של היישוב ה"קומראני" במצדה עם המגילות, מעלה תהיות וחידות על ההפרדה להלכה בכלל, ובפרט ליוחנן בן זכאי וליוספוס פביוס שמתונים עד משתפי פעולה העולים בגלגול השוואה לדורשי החלקות ואפריים, כפי שההיסטוריה חוזרת בפשרים.

ייתכן שבכלל הצעתי לעיל לחלוקה בין מעבירי מסורות (כר' אליעזר) לבין פלפלנים ודרשנים (ששלושת העיקריים הם: שמעון בן שטח, יוחנן בן זכאי ור' עקיבא) נולד (מלבד הפתח ממממ"ת  ['אנו חושבים'] והפער בין המסורות שהתמעטו להלכה שנצטרכה לציבורים השונים) היא אופיים הלוחמני נגד כתות, כאשר הלכות רבות מתבררות וניכרות שנדרשו ללא מסורת כלשהיא, לצד המובהקות שמסורות אלו שגויות, כגון: מ'עשתה ציפורניה' לנגד בן סירא שהיה מקובל ברוב הזרמים עד ימיי הביניים, ויכוחים עם ינאי המבורך, ויוחנן נגד הצדוקים. על אף הקרבה והמגמה האמורה לעיל, הרי שהקושי וההבדל נובע מכיוון אחר – פוליטי דתי וכיתתי: ששניהם אוחזים בהלכות קרובות לעדת קומראן, ואף בכהונה גדולה, מקשים על סיבת המרחק לחז"ל. העובדה שאין לנו כלל ספרות אוטנית של כתות אלו, מקשה עוד יותר לדעת קרבתן לעדת קומראן, או שמא אלו המשך מן הכוהנים הרשעים בירושלים שגינתה עדת קומראן (למשל: ???), והקרבה ההלכתית נובעת מעצם ההלכה הכוהנית ככלל.

ייתכן והפלפול הדרשני של חלק מהפרושים (בעיקר שמעון בן שטח, יוחנן בן זכאי ור' עקיבא) נובע ומפותח ממגילות הפשרים (הראשונות בדרש אקטואלי ייחודי), לצד הדעתנות בממ"ת (X פעמים 'אנו חושבים').

אך ייתכן כי למגמה המקלה מניעים אחרים, כמו מעצם טבעה של הגמוניה שאינה כוהנית, שאין לה ספרות קודש זולת התנ"ך בנוסח המסורה שמיועד לעם, ומהקשיים להטמעת הלכות בתקופות של אצל העם, בפרט בשינויים הדמוגרפיים והדתיים נוכח החורבן (אמנם אפרים היו מקלים כבר בתקופת המתיוונים טרום-החשמונאים, אך כנראה יש להבדיל בין הקלות אלו, כמו שיש להבדיל את השחיתות של צדוקים בסוף הבית השני, לבין ספר גזירתא והחמרתם הכללית).

(גם אם כי לחלק מבתי המדרש בחז"ל היו קווים מסוימים), ודאי שלא לכל תקופתם –מגילת ממ"ת הינה כתיבה בלשון רבים ואין בה טענה לנבואה, ובכך היא דומה לסגנון (ואף למטבעות הלשון) החז"ל, אלא שאין בה דעות שונות שבחז"ל. אין ספק שמגילה זו היא שלב מעבר לחז"ל, וחז"ל אכן קיבלו מסורות בע"פ – הן התושב"ע, אלא שהיא מחולקת לשלוש: 1) רובה ממורה הצדק; 2) מיעוטה מאפרים ומנשה; 3) מיעוטה מהר סיני ו/או מסורות שעברו בעם ישראל (ראו למשל הלכות הנישואים מטוביה ז'). הקרבה ולעיתים הזיהוי של ההלכות המחמירות בחז"ל למגילות קומראן יכולה להתפרש בשתי סיבות: 1) חז"ל (וליתר דיוק חלקם) היו מקלים בהלכה – כשם שהיו כתות מקלות מגונות ע"י עדת קומראן מראשיתה; 2) חז"ל מקבלים בהלכה כיוון שהתוואים השתנו – אין כתיבה בנבואה, המקדש חרב, אין הגמוניה כוהנית, ואולי בכלל ההלכה לעם אמורה להיות מקלה יחסית להלכה לקבוצת כוהנים סופרים וחסידים.

תחומי ההלכה העיקריים שאימצו חז"ל ונשארו קרובים לעדת קומראן הם: התרגום הארמי (בהודאה המפורשת מנוסח המקרא מארמית שבמגילות: 'שכחום חזרו ויסדום') טהרה, שבת, תפילה, חסידות. המחלוקת הגדולה ביותר היא כמובן לוח השנה, וייתכן שזרמים וקבוצות שיצאו מעדת קומראן, כמו חסידים שנטמאו בחז"ל (ובנצרות) ויתרו על תחום זה בעצמם, אך יותר נראה שהויתור חל החל ממ"ת וסרך היחד, והחידה קשה ומרתקת, במיוחד שלוחות שנה אלו עולות מחיבורים קומראניים ששרדו במצדה ובגניזת קהיר, וגם באלו לא ידוע לנו אם שרדו למרות שנהגו לוח ירחי בקנאות, או שפשוט לא הפריע להם כתבים עם לוחות שמשיים.

בהשוואה לצדוקים, לדעתי חז"ל קרובים מהם לעדת קומראן בדורות האחרונים לפני החורבן, ואילו הצדוקים קרובים מהם לעדת קומראן בתקופת החשמונאים, לצד העובדה והראיות שהחשמונאים היו צדוקים.

מוצע כי חז"ל התחילו את דענותם המדרשית נוכח מגילות ממ"ת ו'מחלוקות' המאופיינות בכתיבה בלשון רבים (קרי שכבר ואין תורה זו כחידושיו של מורה הצדק מנבואה והתגלות), ועוד עם אמירות של דרשה ודעה מובהקות (הקרובות ותואמות יותר לחז"ל מאשר לשאר המגילות) כמו 'ואנו חושבים'. הקרבה של בית מדרשו של דבי ר' ישמעאל למגילות קומראן היא הגבוהה ביותר (זולת חסידים, ואחריו ספרות ההלכות, בית שמאי, ירושלמי ותוספתא), והביטוי הרווח 'מכאן אמרו' מכוון אליהם (כהודאה על נכונות טהרת ממ"ת והצדוקים על טהרת המיטהר מאפר פרה אדומה [ומשני שבפועל תיקנו ההלכה כדי לא להוציא לעז על הראשונים – אפרים וא הפרושים הראשונים בניגוד לחלק האחר בחז"ל]).

היות והזיהוי המוצע שלי (וכן כהצעתם של ראולי ורבינוניץ) לדמויות והקבוצות הנסתרות של אפרים ודורשי החלקות מוקדם מימי יוסי בן יועזר (או ממש מתייחסים אליו/איתו), הרי שכת הפרושים מאוחרת יותר, והזיהוי הנכון וסותר הוא שמתייוונים הם אפרים דורשי החלקות. החוקרים סבורים שהפרושים הם דורשי החלקות, אך אינם מציגים זיהוי/הצעה למתיוונים, וזו רק אחת משגיהותיהם בזיהוי.

//

אמנם פרשנות שלושת פרושים אלו תמוהה בעיקר בהתנצחות הבלתי-ברורה על אסמכתאות מול הצדוקים, שמהותה נגד מסורת הצדוקים שאינה צריכה הוכחה מהכתובים, ובכל אופן ההוכחות של הפרושים אינן עולות מרוח הפסוקים, ולדעתי אלו שרידים של דורשי החלקות, כפי שכמה מחוקיהם שרדו אצל הפרושים. בכל אופן המשנה אינה מאופיינת בדרישת חלקות על הפסוקים (אף שיש בה מחלוקות פנימיות), ובית שמאי ומדרשי של ישמעאל מנסים לההמשיך קו פרשני ישיר של פשט אמיתי ותמים של 'דיברה תורה לבני אדם', ובימיהם של האמוראים הדיון הפרשני היה יותר נקי ממתחים כיתתיים ומסורות מעורבבות. אפילו הפרושים שאינם דורשי הפשט ו/או דרשניים עצמאיים ופחות מעבירי מסורות, עדיין מהותם ומגמתם היתה לחזר את שמירת המצוות (בפרשנותם), ויש לזכור שהמגילות מטיפות קשות נגד דורשי החלקות שעזבו את התורה המצוות (??). מאידך, קשה לפענח את הביקורת של עדת קומראן בעניין, שכן במקום אחר היא מטיפה נגד המקלים בהלכה, ומגמה זו מאפיינת את רוב חז"ל. תירוץ לכך ייתכן כי חז"ל בתקופה יותר מאוחרת, שבה התוואים השתנו: חורבן הבית (או כוהנים מושחתים), הגמוניה כוהנית מול חכמים שונים וגרים.  לכאורה שמירת הלכות הטהרה היו נהוגות גם בחז"ל עד ימי אושא, אך גם רובן חדלו משמירה, כשניצנים לכך יש כבר בראשוני התנאים, ואולי מיוסי בן יועזר ה'מקל' (שריא).

על זאת מתווספת העובדה שהמסורות שישו, יוספוס וחז"ל מספרים על הצדוקים – סותרים מהותית את עקרונות הלכת עדת קומראן.

לא זו גם זו, אפילו היחס בין בית שמאי להלכת הצדוקים מאשר לבית הלל אינו נהיר לנו. מדוע חז"ל התעמתו עםהאם יישובי מדבר יהודה היו יותר קרובים לעדת קומראן מאשר התנאים והאמוראים שבלוד יבנה והגליל?

כך או כך, החסידים שבחז"ל סוללים שבילים המאירים את הקשר למגילות, הן במסורות, והן בסגנון חייהם. בניגוד לצניעותם, בחז"ל היו מתפלפלי תורה שביקשו לעלות על שמם של גיבורי התנ"ך והמגילות, בעיקר רבי עקיבא נגד חנוך ומשה רבינו מחד, ושמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי בהתנצחויות דתיות מאידך.

לשלושת תנאים אלו מאפיין דומיננטי נוסף ועיקרי, והוא: דרישת הפסוקים למדרשי הלכה/תנאים.

///

כניסו לספרות חז"ל מסורות קרובות ביותר מעדת קומראן, שחלקן אפילו ממגילות כתובות (שכנראה כאלו היו רק לעדת קומראן בתקופה שחז"ל עדיין אסרו על הכתיבה ההלכתית).

המורכבות מתעצמת עם העובדה שיצירת חז"ל העיקרית, המשנה, הפוכה מהביקורת העיקרית של ראשוני הפרושים (בעיקר בן שטח ובן זכאי) נגד הצדוקים – 'הבאת ראייה מהתורה'. המשנה (בניגוד למדרשי התנאים) מביאה הלכותיה ללא אסמכתא מקראית, וכך גם מגילת ברית דמשק ומגילות הלכתיות שונות בקומראן. מדרש התנאים הוא כבר יצירה יותר דיונית של דרישת הפסוקים ע"י חכמים שונים, כשביניהם מבדילה הפרדת היחס: 'דבר אחר' (שאינה קיימת במשנה, למרות מחלוקות שבה, אלא זה או א' או ב'). מדרש רצוף על פסוקים אין במגילות קומראן, אם כי יש פשרים שמיישמים אקטואליזציה (פוליטית ולא הלכית) של פסוקי הנ"ך ברצף, ולעיתים אך מספר פירושים (שונים) לאותו פסוק.

מפתחים את ההלכה בתקופה שונה מהותית מעדת קומראן, כאשר אין אנו יודעים אם כיצד עדת קומראן גם היתה משנה ועוברת תקנות שלאחר החורבן. מאידך, עדת קומראן גם כך התרחקה מהמקדש בכתביה הראשונים, ואופי התנהלותה בקבוצות קרוב לאוטונומיה דתית.

מסקנתי: חז"ל קיבלו מסורות (בעיקר והלכות) ממקורות שונים, שחלקן כלל לא ידועות לנו (כמו מקורן של ספרי קדמוניות המקרא והישר שבעיקר מהם הגו את מדרשי ההגדה שאינם מקומראן, וחלקן אף סותרות), וכנגד זה כמה מהתנאים ניסו לצנזר (במוצדק, שכן רוב הסרים החיצוניים אינם בעדת קומראן). פלפוליהם ושל חכמים לאורך דורות התנאים ואמוראים לצד מסורות שהמשיכו להגיע מחוץ למשנה, קרבו את הלכת חז"ל להלכת עדת קומראן, וזאת בהתחשב בכך שהתוואים השתנו אפרים ומנשה, וגם שנאבקו באיסיים, עדיין ההטרוגניות של חסידיהם וממפלפוליהם שהתעצמו מדור יבנה, חזרו לדעת עדת קומראן, והשאר גם כך שונה נוכח השתנו התוואים – אין מקדש.

מנקודת מבט אוביקטיבית, קשה לקבל את טענת חז"ל כי התושב"ע שכתבו היא אכן מסורת שעברה אליהם ממשה רבינו: התנאים לא היו בעלי המסורה – הכוהנים, ודאי שלא נביאים (הם בעצמם פסקו שתמה הנבואה[3]), במסורותיהם מובנות מחלוקות הסותרות את מהות הטענה, והסגנון נראה כמנותק וזר לאופי ההלכה המקראי.

3.      טבלת השוואת תחומי מסורות מעדת קומראן לחז"ל

השוואת המסורות בין עדת קומראן לחז"ל קשה במיוחד כיוון שרוב המסורות במגילות אינן מרוכזות לפי נושאים. אמנם למשל מגילת המקדש כן דנה בנושאים לפי חטיבות, אך על רוב הנושאים יש תוספות וחידודים כיתתיים במגילות הכיתתיות, ומעטות הן המגילות הנושאיות כמו של תפילה (שגם כאלו יש עשרות מגילות שונות) ולטהרה (שהינו תחום רחב במיוחד). לכאורה המצב בספרות חז"ל יותר קל להשוואה, שהרי יש ששה סדרי משנה. אך הרבה מהמסורות הקרובות לעדת קומראן נמצאו דווקא בברייתות או במדרשי ההלכה והתרגומים הארמיים שהמשיכו להתפתח עד ימי הביניים. מלאכת השוואה שיטתית ומקיפה כזו הינה מפעל מעל ליכולותיי. עם זאת, גם היום ניתן לעמוד על קווים כלליים של הקרבה והשוני בין שתי הספרויות.

גם החוקרים וגם מטיפי דת מסכימים שבני צדוק והצדוקים היו כוהנים. עם זאת, שניהם אינם מבינים את המשמעות של אוצר ספרייה זו ועוד של כוהנים. החוקרים אינם יודעים להסביר איך אם הם איסיים שהטיפו ושנאו את הצדוקים בירושלים – עדיין שניהם מכונים צדוקים?! הדתיים אינם יודעים להסביר איך זה שהצדוקים היו קודמים בהלכתם, ובעיקר כיצד זה שיש להם מסורות כה רבות שיותר קרובות לפשט התורה והשלמתה. יתרה מזו, דתיים נוהגים לברוח מהתמודדות במהויות של המגילות בתשובה לאקונית של עיקום אף שהיו כתות כמו הצדוקים בבית שני שכבר מאז ועד היום לא קיבלום, אז אין מה להתעסק עם מגילותיהם. אבל רגע, אלו גם המגילות של בני צדוק הכוהנים, שגם אתם (וצריך להיות בעיקר אתם) מסכימים שהיא השושלת הנבחרת לכהונה הגדולה מאז דויד המלך ועד לבית חוניו שלפני החשמונאים, אז כך בהינף יד אתם מזלזלם במסורותיהם?! הלא קדוש ממסורות כאלו!

4.      זיהוי כפול או עם סתירות פנימיות: צדוקים או בני צדוק?

גם החוקרים וגם מטיפי דת מסכימים שבני צדוק והצדוקים היו כוהנים. עם זאת, שניהם אינם מבינים את רוב אלפי ההלכות שממגילות קומראן רובם דומות לחז"ל, וביתר דיוק - דומות לאחת מההלכות שנידונו בחז"ל או מחמירות מהן. מאידך, הדימיון הוא לתוכן ההלכה ולא לצורתה, אם כי לעיתים גם לרצף העניינים.

בספר הוכח כי רוב המסורות של עדת קומראן קרובות לחז"ל, וזאת בשל העתקות חז"ל וניסיות שימור ההלכה הקדומה, בשינויים שונים נוכח המקום הזמן והגישה שהתאפשרו. רק מיעוט המסורות הינו בגדר מחלוקת של ממש, ולא מחייב שכולם מסיבות אידיאולוגיות של מאבקי כתות או נכונות מסורות קדומות, שהרי המאפיין הייחודי של חז"ל הוא ריבוי הדעות והמחלוקות ההלכתיות. יתרה מזו, עד היום לא ברור מה ההבדל ההלכתי בין הצדוקים לבין בית שמאי. יש לציין שני עקרונות שהנחילו עדת קומראן והיו רלוונטים/אומצו ע"י חז"ל, וכך הם עד היום: חוסר רלוונטיות של הלכות בית המקדש, וביטול עונש המוות מהתורה.

לצד המסורות האנונימיות, כך הייחוס לזקנים ראשונים או לכנסת הגדולה, אינם לדומיות ספציפיות, וכפי שהודגם – חז"ל מתייחסים לרוב למהות ולמסודות עדת קומראן.

מסורות עדת קומראן הן כ'פטיש יפוצץ סלע', התפזרו בין כתות בית שני, ובתוך ספרות חז"ל בפרט. מסורת הפרושים היתה כמעט ללא הלכות בראשיתה, זולת אמרות מוסריות שרובן גם כך מבן סירא. מיעוט הידע עליהם מקשה מלהסיק אם גם הקלו במצוות התורה (עובדה שמשפיעה על זיהויים בעיני עדת קומראן). שיח ההלכה של בית הלל ובעיקר שמאי נותר קרוב לנושאי ההלכה מהמגילות, ומגמת קיצור ההלכה במשנה טשטשה מעט את הקרבה, כאשר לצד מאירים הלכות קרובות שמפוזרות בעיקר בתוספתות, בברייתות, ובירושלמי, ויותר מכל – אצל חסידי התנאים. טענתי שחז"ל מורכבים משלוש קבוצות: א) רובם מעם הארץ וגרים שהתעלו בלימוד תורה; ב) פליטי כת 'אפרים' דורשי החלקות המתבוללים; ג) האיסיים – אלו חסידי התנאים, ובמובהק שלושה מהם (שנדונו לעיל): רב איסי, פנחס בן יאיר, ורבי חנינא בן דוסא. שבחם של חז"ל על הסופרים-ראשונים וחשיבותם לדבריהם, עולים בקנה אחד עם הערצת החשמונאים את הסופרים והחסידים, וכן את יוספוס שהעריץ את האיסיים. במות שניים מחסידי-התנאים מהם צוינה סופה של תקופה, וזו תואמת לסוף תקופת האיסיים, ותחילתה של תקופה ללא מקדש וכהונה, ובעיקר ללא התורה המלאה של הסופרים (מגילות קומראן), שנטמנה עד לימינו. לשלושת הקבוצות האלו שבנו את חז"ל, אפשר להוסיף קבוצה רביעית (או חצי קבוצה), הם בעלי ספרות ההיכלות, ששימרו את ספרות הסוד שמקורה בעדת קומראן, ובפרט מספרי חנוך.

הרכב קבוצות אלו בחז"ל עונה גם על הסיבה מדוע חז"ל מקלים יותר בהלכה: עם הארץ מבקש לשמור הלכה שמקובלת על רוב העם ('אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה' [עבודה זרה לו']) או הפוך – החכמים רוצה להתקרב להלכת העם, ובנוסף, בעם נטמעו מקצת הלכות של כת אפרים ששלטו בעם ובירושלים. נוסיף לכך את הסיבה הטבעית-תורנית שעל כוהנים לשמור טהרה (והלכות נוספות) ברמה גבוהה יותר מישראל, ובפרט שעדת קומראן התקדשה לכמלאכים. פער טהרה הלכתי זה חיזק את טעות ההבחנה של חוקרים כי עדת קומראן היא כת ביחס לחז"ל.

הרכבים שונים אלו בחז"ל מעידים על יחסם הפנימי ההפוך למסורות קדומות: מצד אחד קידשו את הסופרים-ראשונים ודבריהם (אלו עדת קומראן), ומצד שני אסרו ספרים חיצוניים. מעמדם הפוליטי ורעיונותיהם הפילוסופים של הצדוקים-המאוחרים ככוהנים (ובפרט גדולים), לא הוסיפו לשייך את מקור ההלכה הקדומה לעדת קומראן. פיתוחם וכתיבתם של ספרים חיצוניים שאינם במגילות, חל בעיקר בתקופת כתיבת וביסוסה של הברית החדשה, וכנראה חז"ל יצאו גם נגדם[4] (לצד ספרות הלניסטית. עם זאת, 2 ספרים החיצוניים מתוך 4 שמובאים כדוגמא בחז"ל: בן סירא ואיוב בארמית, ואף ספר גזירתא קרוב - כי היה שייך לצדוקים). עם השנים איסור הספרים החיצוניים פחת, ובן סירא כובד צוטט רבות (כ-300 פעם), לצד ספרים חיצוניים נוספים ששילב למשל ר' משה החלפן. בגניזת קהיר נשמרו מסורות רבות ומגוונות שחלקן קראיות או סמי/טרום קראיות, וחלקן במובהק ממגילות קומראן, כמו שלושת המגילות (בן סירא, היובלים וברית דמשק). גם תרגומי האגדה והן תרגומי הפשט מצביעים על הקשרים ישירים ועקיפים למגילות. הקשר לתרגומים הארמיים מצריך מחקר ממוקד, שלא עלה בידי לסכמו. קבוצות אלו התגבשו עם שילוב הקבלה (מספרות ההיכלות ובעיקר חנוך), והגדרתם הנכונה היא ספרים פנימיים ולא חיצוניים[5], תוך השארת הספרים החיצוניים שאינם במגילות בספק וצריך עיון. בכל אופן ועדיין, מאות מסורות חז"ל אומצו מהספרים החיצוניים השונים.

מטרתו של איסור הכתיבה היה להימנע ממה שאכן קרה מתקופת האסלאם/הגאונים – ספרות מדרשית אגדתית שאין לה הורים לומר 'דבר בשם אומרו', ועלולים לשבש את ההלכה, פן שתי תורות יהיו לישראל.

בקשר בין עדת קומראן לספרות חז"ל הוצגו שלושה מעברים: הראשון "גנטי" של האנשים והקבוצות - מעדת קומראן, לאיסיים וכוהנים, לחסידים, ולתנאים. השני של מסורות תורה (רובם דרך קבוצות אלו), ובהם תחומי ההלכה העיקריים, לצד המסורות מנוסח ותרגומי המקרא לארמית. המעבר האחרון מגיע בשלבים ממסורות מחכמים וקבוצות שונות, חלקן אמוראים, חלקם מגניזת קהיר, והכל כאשר בוטל לחלוטין איסור הכתיבה, וחלה תנופת כתיבה אגדתית והלכתית, שהעלתה על נס גם מסורות קדושות שהושכחו לפני כן.

התובנה על מעבר המסורת בין עדת קומראן לחז"ל מבחינה בין המהות לצורניות והסגנון. רוב המסורות התקבלו לאחר מאות בשנים, בהן עמ"י עבר שלטונות ומאורעות שונים וחריפים (ביניהם: ההתייוונות, מרד החשמונאים, פריחת הכתות, מלכות חשמונאי, עליית הפרושים וכיבוש רומא, הורדוס, הנצרות, המרד הגדול והחורבן). לעומת זאת, שיטת המסורות הכתובות הגיעו ברובן בע"פ, בצורת ניסוח שונה, ומסורות כתובות שנשארו כתובות – נודו או מציינות פיסות קטנות מכדי להצביע על מהותם המלא, אם כי ההלכה הקדומה של עדת קומראן עולה מהן במובהק. מסורות רבות של חז"ל משייכות את מייסדי התקנות בעיקר לסופרים ולכנסת הגדולה – שאלו הם עדת קומראן.

הספר שמהווה עדות מובהקת ביותר על מסורת משלימה לתורה הוא ספר היובלים, וכנראה הוא שמכונה במגילות 'ספר התורה השנית'. מהותו כתורה נלוות לתורת משה, ובכך הוא תואם לטענת התושב"ע של חז"ל, מה גם פסוקי ההסתמכות של השניים על פסוקי מתן תורה - זהים. היובלים נדחה ע"י אפרים המתיוונים, ואילו חז"ל אימצו ממנו הלכות ואגדות בדרכים שונות.

נמצא שעדת קומראן וחז”ל דומים בשני העקרונות של מקור המסורת שלהן: שתיהן משלבות רפורמטיביות חלקית עם שמרנות של מסורות ייחודיות שלא היו לפניה. לשניהם טענה עקרונית זהה (מסורות ממתן תורה לצד חידושי דורם), אך ההבדלים מהותיים: עדת קומראן קיבלה בכתב וכתבה מנבואה, ואילו חז"ל קיבלו בע"פ ודחו את הפסיקה לפי מנבואה, אלא הסתמכו רק על חוכמתם.

יהדות וספרות מצרים נוגעת וקרובה לעדת קומראן לאורך כאלף שנה: החל מבה"כ הקדום ('פרוסאוכה'), תרגום השבעים ומהמאה השלישית לפני הספירה, עובר לחוניו הרביעי שבניו באו לעזרת יונתן אלכסנדר ינאי, ממשיך לאיסיים ולתֵרָאפּוֹיְטִים

 (רופאי הנפש) שמתאר פילון ב'על חיי העיון', ועד לגניזה הקהירית שכללה 3 מגילות כיתתיות: בן סירא, ברית דמשק וצוואת לוי הארמית. האם יש חוט מקשר בין קהילות אלו לאורך אלף השנים? האם קהילות אלו קשורות במישרין לעדת קומראן? אבקש לטעון בזהירות שכן, אם כי הראיות לתקופה המאוחרת של מצרים (ימיה הראשונים של גניזת קהיר) - דלות.

לא עלה בידי לצמצם את העפלה לגבי שלוש חידות, והותרתי אותן עם בשאלות עם הצעות עדינות לכיוונים אפשריים. הראשונה היא שמירת לוח השנה השבתי-שמשי בזרמים קרובים לעדת קומראן, השנייה היא הגישה המקלה של חז"ל למול אפרים ודורשי החלקות, והשלישית היא האם אכן סברה עדת קומראן שבימי אחרית הימים יתבטלו המצוות (סרך היחד ט' 11-10), ומכאן ביטלוה בנצרות.

מגילות קומראן מהוות פאזל תורני אינסופי שהתפשט ע”י שר ההיסטוריה בדרכים שאין בידינו להשיג כולם. ספר זה הצביע על המקורות והמשך הדרכים שנסללו, כאשר כולם מובילות למקור אוצר התורה הבלום של בני צדוק הכוהנים - עדת קומראן, הם ראשית וראש מסורות ישראל. המרחק שבין עדת קומראן ובין דרך המלך של עם ישראל ששמרו את התורה והמצוות אז והיום - קרוב הרבה יותר ממה שחשבנו, ובשבילים רבים ממשיך להתגלות ולהתרחב.

ב.      רשימת הקיצורים הביבליוגרפיים[6]:

אורבך, תרגום ותוספתא,     א"א, אורבך. תרגום ותוספתא. ספר הזיכרון  לרבי שאול ליברמן, בערריכת ש"י פרידמן, ניו יורק-ירושלים תשנ"ג, עמ' 63-53.

אלבק, הלכה חיצונה בתרגומים          חנוך, אלבק. הלכה חיצונה בתרגומי א"י ובאגדה. ספר היובל לב"מ לוין, בעריכת י"ל הכהן פישמן, ירושלים ת"ש, עמ' צג-קד'.

אליאור, תהום ונשייה           אליאור, רחל. זכרון ונשייה, סודן של מגילות מדבר יהודה. ת"א: הקיבוץ המאוחד, 2009.

ארדר, אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית.                        ארדר, יורם. אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004.

אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית                    אשל, חנן. מגילות קומראן והמדינה החשמונאית. ירושלים: יד בן צבי, תשס"ד/2004.

אשל, שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק                  אשל, חנן. שני הרבדים ההיסטוריים המתועדים במגילת פשר חבקוק. ציון עא [תשס'ו].

אשל, תפילת יוסף מקומראן                אשל, חנן. תפילת יוסף מקומראן — פפירוס מצדה והמקדש השומרוני בהר גריזים. ציון, נו (תשנ'א).

באומגרטן, הלכת קומראן בתרגומים

 Joseph M. Baumgarten, “Qumran and the Halakha in the Aramaic Targumim,” in Proceedingsofthe NinthWorld Congress of Jewish Studies: Panel sessions, Bible studies and ancient Near East, Jerusalem 1998, pp. 45-60.

באומגרטן, מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית               באומגרטן, אלברט. 'מקומה של המחלוקת כגורם לפלגנות כתתית'. יובל למגילות ים המלח. עורכים:  גרשון ברין, Jacob Licht , בלהה ניצן, בלה נתזן. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2001.

ביכלר, עם הארץ הגלילי       ביכלר, אברהם. עם הארץ הגלילי. ירושלים, תשכ"ד.

בן דב, לשון תפילה ונבואה                   בן דוב, יונתן. לשון תפילה ונבואה במגילות מדבר יהודה. מגילות יא'. עמ' 279-251. ירושלים: ביאליק, תשע"ו.

בן שלום,חסידות וחסידים   בן שלום, מנחם. חסידות וחסידים: בתקופת בית שני ובתקופת המשנה. הקיבוץ המאוחד, 2008.

בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.                         בר-אילן, מאיר. עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים.‫ שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום יא (תשנ"ז), 285-301..

ברושי, תשנ"ז                         ברושי, מגן. פולמוס אנטי-קומראני בתלמוד, י' הופמן ופ' פולק (עורכים), אור ליעקב: מחקרים במקרא ובמגילות מדבר יהודה לזכרו של יעקב ליכט, ירושלים - תל-אביב: מוסד ביאליק - אונ' תל אביב. תשנ"ז, 219-111.

ברין, פשר חבקוק                 : Shani L. Berrin (2004). The Pesher Nahum Scroll from Qumran: An Exegetical Study of 4Q169. BRILL, p. 271.

גולב, Who wrote the Dead Sea scrolls?                       Golb, &, נחום. (1996). Who wrote the Dead Sea scrolls? : The search for the secret of Qumran(First Touchstone ed.).

 COPY THE CITATION TO CLIPBOARD.

גיבסון, יוחנן המטביל           S. Gibson, The Cave Of John the Baptist. London: 2004.

גינזברג, ברית דמשק            Ginzberg, L. An Unknown Jewish Sect, New York: Jewish Theological Seminary of America, 1976

גפני, לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'              גפני, ישעיהו. לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'. ציון מה. (תשם) 81-95.

גרינץ , עדת היחד - איסיים - בית (א)סין           גרינץ, יהושע מאיר. 'עדת היחד - איסיים - בית (א)סין'. בתוך: פרקים בתולדות בית שני. ירושלים: ראובן מס, תשכ"ט.

דימנט, בין כתבים כתתים ללא כתתיים            דימנט, דבורה. 'בין כתבים כתתיים לכתבים לא כתתיים במגילות קומראן'. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך א'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס"ט.

דימנט,                                   Dimant, Devorah.  Parabiblical texts, part 4 : Pseudo-prophetc texts; partially based on earlier transcriptions. John Strugnell.

דימנט, היסטוריה על פי חזון החיות   דימנט, דבורה. 'אדאולוגיה והיסטוריה על פי חזון החיות (חנוך החבשי פה-צ)'. בתוך כלים שלובים, מגילות מדבר יהודה וספרות ימי הבית השני. ירושלים: מוסד ביאליק, תש'ע.

דימנט, תולדותיה של עדת קומראן    דימנט, דבורה. 'תולדותיה של עדת קומראן לאור חידושים בחקר מגילות קומראן'. בתוך כלים שלובים, מגילות מדבר יהודה וספרות ימי הבית השני. ירושלים: מוסד ביאליק, תש'ע.

הבלין, מסורת התורה שבעל פה          הבלין, זלמן משה. מסורת התורה שבעל פה. מכללת אורות, אלקנה-רחובות: תשע"ב.

הירשפלד, הערכה מחודשת של ממצאי החפירה               ‫ הירשפלד, יזהר. קומראן בתקופת בית שני - הערכה מחודשת של ממצאי החפירה. בתוך: קתדרה, 109 (תשס"ד) 5-50.

הלברטל, תולדות ההלכה    הלברטל, משה. תולדות ההלכהוהופעת ההלכה. דיני ישראל, כרך כט': תשע"ג.

הרמן. חסידים קדמונים.                     הרמן, דב. חסידים קדמונים - החסידים ומשנתם בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד. עבודת דוקטורט, או' בר אילן: תשמ"ז.

וייז, חיבור אנליסטי            Wise, M. O.. 'Primo Annales Fuere: An Annalistic Calendar from Qumran'. Thunder in Gemini. Sheffield: JSOT Press, 1994, 186-221.

ורד, בית שמאי וההלכה הכיתתית.     נעם, ורד. בית שמאי וההלכה הכיתתית. מדעי היהדות 41 (תשס"ב) 45-67.

ורמן, ספר היובלים              ורמן, כנה. ספר היובלים - מבוא, תרגום ופירוש. ירושלים: יד בן צבי, תשע"ה / 2015.

ורמן, אחרית הימים בהגות עדת קומראן                          ורמן, כנה. 'אחרית הימים בהגות עדת קומראן'. מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך ב'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי, תשס'ט.

ורמש, גילוי במדבר יהודה    Vermes, Geza. Discovery in the Judean Desert. New York, Desclee Co., 1956.

זוסמן, חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה          זוסמן, יעקב. חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה: הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מגילת 'מקצת מעשי התורה'. תרביץ, תש"ן-1989.

זיו, הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת.     זיו, יוסי. הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת, רמת גן: אונ' בר אילן, תשס"ט.

חיוטין, מגילת ירושלים החדשה          חיוטין, מיכאל. מגילת ירושלים החדשה. בבל: 2003.

חכם, לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו                        חכם, נח. לזיקתו של סרך היחד לתרגום ארמי לישעיהו. לשוננו סז,ב (תשס"ה) 147-152.

טלמון, האם נודעה מגילת אסתר                       טלמון, שמריהו. האם נודעה מגילת אסתר בקרב 'באי הברית החדשה'?. ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה. כה, 377-382.

ידין, ממ"ת

ידין, 30 שנות ארכיאולוגיה ידין, יגאל. שלושים שנות ארכיאולוגיה בארץ ישראל. ירושלים, תשמ"א (בעריכת ב' מזר)       

Yadin A., '4QMMT, Rabbi Ishmael  and the Origins of Legal Midrash,” Dead Sea Discoveries 10 (2003)

יוספוס, קדה"י                     יוספוס, פלביוס. קדמוניות היהודים. תרגום א' שליט, תשמ'ה-1985.

לוריא, ינאי המלך                לוריא, בן-ציון. ינאי המלך. ירושלים: קרית ספר, תשכ'א.

לוריא, מינאי עד הורדוס      לוריא, בן-ציון. מינאי עד הורדוס. ירושלים: קרית ספר, תשל'ד.

ליכט, מגילת הסרכים          ליכט, יעקב. מגילת הסרכים. ירושלים: ביאליק, תשנ'ו – 1996.

מיליק, גילויים                     Milik, J. T.. Ten years of discovery in the wilderness of Judaea. S.G.M. Press, London, 1959.

נאה ושמש, עדים זוממים   נאה, שלמה, ושמש אהרן. 'עדים וזוממים: לתולדותיה של פרשנות הלכתית קדומה'. מגילות יא'. ירושלים: ביאליק, תשע"ו.

ניצן, האמנם שני רבדים בפשר חבקוק                              ניצן, בלהה, 'האמנם שני רבדים בפשר חבקוק?', ציון עב/א, (תשס'ז).

נעם, המהפכה התנאית        נעם, ורד. מקומראן למהפכה התנאית - היבטים בתפיסת הטומאה. כותר, תש'ע.

סגל, בן סירא                        סגל, משה צבי. ספר בן-סירא השלם. ירושלים: ביאליק, תשי'ג.

סיגל, נוסח דניאל                 סיגל, מיכאל. נוסח ספר דניאל במגילות מדבר יהודה. מגילות יא'. ירושלים: ביאליק, תשע"ו.

סנדרס, 1992.                       E.P. Sanders, Judaism: Practice and Belief, London.

עפשטיין, מדרש תדשא        עפשטיין, אברהם. 'מדרש תדשא או ברייתא דרבי פנסח בן יאיר', בתוך מקדמוניות היהודים. ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ז, עמ' קלג'-קלט'.

עפשטיין, מבוא                     עפשטיין, אברהם. 'מדרש תדשא או ברייתא דרבי פנסח בן יאיר – מבוא', בתוך א"מ הברמן (עורך), כל כתבי ר' אברהם עפשטיין, ירושלים תש"י-תשי"ז, עמ' קל-קמג.

פורסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה         פורסטנברג, יאיר. טהרה וקהילה בעת העתיקה, מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה. מאגנס, 2016.

פיקסנר, הר ציון                   B. Pixner, "An Essene Quarter on Mount Zion?", Studia Hierosolimitana, Part I: Archaeological Studies, Jerusalem, 1976, pp. 245-284.

פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים                       דויד, פלוסר. 'פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום'. ספר זכרון  לגדליהו אלון. תל אביב:  קיבוץ המאוחד, תש"ל, עמ' 133-168.

פינקלשטיין, הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה   פינקלשטיין, א. הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה. ניו-יורק, תש"י.

פראד, כי יפלא ממך דבר                       פראד, סטיבן. "כי יּפָלא ממָך דבר" (דברים יז' 8–13) פירוש המקרא לפרשת בית הדין העליון — בין מגילת המקדש למדרש התנאים. מגילות יא'-יב', מחקרים במגילות מדבר יהודה. חיפה: ביאליק, 2014-2015: 199-218, עמ' 111-132.

פראנקל, 1846        פראנקל, זכריה. ההוכחה המשפטית בחוק דת משה התלמודי. 1846.

קימרון, התרנגול והכלב ומגילת המקדש.         קימרון, אלישע. התרנגול והכלב ומגילת המקדש – 11QTc. תרביץ סד (התשנ"ה), עמ' 473-476.

קאמפן, חסידים                    J.I. Kampen. The Hasideans and the Origin of Pharisaism: A Study in I and II Maccabees. Atlanata 1998

קלויזנר, תשכ"ו                     קלויזנר, יוסף. 'איסיים', האנציקלופדיה העברית, ג, תל אביב: תשכ"ו, 36-30.

קנוהל, בעקבות המשיח                        קנוהל, ישראל. בעקבות המשיח. שוקן, ירושלים ות"א, 2000.

ראסל גמירקין, מ' המלחמה חסידים ומקביםGmirkin, Russell. 'The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict', Pages 486– 496. in The Dead Sea Scrolls: Fifty Years after Their Discovery.  in Schiffman, Tov and Vanderkam (eds)

רביב, מוסד הזקנים בישראל לאור המקרא ותעודות חיצוניות.     רביב, חנוך. מוסד הזקנים בישראל לאור המקרא ותעודות חיצוניות, ירושלים, תשמ"ג.

רב צעיר, תולדות ההלכה    רב צעיר, טשרנוביץ, חיים. תולדות ההלכה. ניו יורק: תש"י.

רגב, הצדוקים והלכתם       איל, רגב. הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני. ירושלים: יד בן צבי, 2005.

רגב, יוסי בן יועזר וקומראן Regev, Eyal. 'Yose Ben Yoezer and the Qumran Sectarians on Purity laws: Agreement and Controversy'', J.M. Baugman, E.G. Chazon and A. Pinnick (eds.), The Damascus document: A Centennial of Discovery. (STDJ, 34), Leiden, Boston & Koln 2000, pp. 95-107, esp. n. 27ץ

רייך, מתקני המים בקומראן               רייך, רוני. מתקני המים המדורגים בקומראן הם, בכל זאת, מקוואות טהרה!. מגילות י', ביאליק: תשע"ג.

רפפורט, פירוש למקבים א' ספר מקבים א', מבוא תרגום ופירוש. א', רפפורט. ירושלים: יד בן צבי, 2004.

קאמפן, חסידים                   J.I. Kampen, The Hasideans and the Origin of Pharisaism: A Study in I and II Maccabees. Atlanata: 1998

קיסטר, השורש נד"ב           קיסטר, מנחם. 'השורש נד"ב במגילות וצמיחתם של טקסטים קומראניים: בין לקסיקוגרפיה לתאולוגיה'. מגילות, מחקרים במגילות מדבר יהודה. חיפה: ביאליק, 2015, עמ' 111-132.

 קיסטר, לתולדות כת האיסיים          קיסטר, מנחם. לתולדות כת האיסיים: עיונים בחזון החיות, ספר היובלים וברית דמשק. ‫ תרביץ נו' א' (תשמ"ז) עמ' 1-18.

קימרון, נזירות                    

Elisha Qimron, ‘celibacy in the the dead sea scrolls and the two kinds of sectararians’, J. Trebolle Barrera and L. Vegas Montaner (eds.), The Madrid Qumran Congress (STDJ, 19), Leiden, 1992, pp. 287-294.

קנוהל, לשאלת תיארוכה של ממ"ת   קנוהל, ישראל. לשאלת תיארוכה של מגילת מקצת מעשי התורה. ‫יובל לחקר מגילות ים המלח (עורכים: בריל ג' וב' ניתן), ירושלים: תשס"א, ע"מ 166-170

קרויס, בת האחות               Krauss, Samuel. 'Die Ehe zwischen Onkel und Nichte,' in Studies in Jewish Literature in Honor of Kaufmann Kohler, pp. 165- 175. Berlin: G. Reamer, 1913.

ראולי ורבינוביץ, פשר נחום H.H. Rowley, 4QpNahum and the Teacher of Righteousness', JBL 75 (1956), pp. 188-93; Isaac rabinowitz, “the Meaning of the Key ('Demetrius')—passage of the Qumran Nahum-Pesher ,” JAOS 98: (1978), 394–399

שוורץ, על כמה פפירוסים   שוורץ, דניאל. 'על כמה פפירוסים – מקורותיו של יוסף בן מתתיהו והכרונולוגיה שלו לתקופה הפרסית'. בתוך: ספר השומרונים (בעריכת א' שטרן וח' אשל), ירושלים תשס"ב.

שוורץ, כהונה ומלכות         שוורץ, דניאל. 'כהונה ומלכות בתקופה החשמונאית'. קהל ישראל השלטון העצמי היהודי לדורותיו העת החדשה. עורך: י' גפני, עמ' 13-26.

שוורץ ,מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית שוורץ, דניאל. 'מקורותיו של יוסף בן מתתיהו לתקופה הפרסית'. בתוך ספר השומרונים, עורכים: אפרים שטרן וחנן אשל. ירושלים: יד בן צבי ורשות העתיקות, תשס"ו-2006.

שוורץ, תשס"ט                      שוורץ, דניאל. 'כת מדבר יהודה והאיסיים'. מ' קיסטר (עורך), מגילות קומראן: מבואות ומחקרים (כרך שני), ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ט, 612-601.

שטרן, מותו של חוניו השלישי             שטרן, מנחם. 'מותו של חוניו השלישי'. ציון, 1960/תש'ך, עמ' 1-16.

שיפמן, מקומה של ממ”ת   Schiffman, Lawrence Harvey. 'The place of 4QMMT in the corpus of Qumran manuscripts'. Reading 4QMMT. (1996) 81-98

שרמר, בן אחות                    שרמן, עדיאל. 'בן אחות – כינויי שארות ונישואי פנים בתקופת המשנה והתלמוד'. ציון, ס (תשנ"ה).

שמש, דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי     שמש, אהרון. דרכי ההפצה של טומאת זב ובעל קרי. תרביץ פב, עמ' 523 ואילך.

שמש וורמן, לגלות נסתרות שמש, אהרון, וורמן כנה. לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן. ירושלים: ביאליק: 2011.

Davies, Philip R. 'Hasidim in the Maccabean Period.' In Sects and Scrolls: Essays on Qumran and Related Topics. Ed. by Davies, Philip R. Pages 5-21. SFSHJ 134 Atlanta, Ga.: Scholars Press, 1996.

Puech, Jonathan. le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân Puech, Émile: Jonathan le Prêtre Impie et les débuts de la Communauté de Qumrân, 4QJonathan (4Q523) et 4QPsAp (4Q448).

Jaubert, A.'The Calendar of Qumran and the Passion Narra- :tive in John'. in J.H. Charlesworth (ed.), John and Qumran, London 1972, pp. 62-76.

רשימת הספרות: ראו לעיל בהקדמה את רשימת הספרים המדעיים:

https://goo.gl/kuoJEN

[1] על לשון 'לוחות ושברי לוחות' (בבא בתרא יד').

[2] בכך אני מצדיק ומחזק את הצעתו של באומגרטן כפי שהבאתי לעיל, וכפי שביצעה יפה ורד נעם (השוואה בין ספר זה לספרה ראו בפרק 'סקירת ספרים דומים'): '???'. אני קורא ומבקש מגופי המחקרים והחוקרים, להוציא ספר מדעי על מגילת ברית דמשק, וכן לגבש ספרות מחקרית מרכזת ומסכמת

[3] מקור ??.

[4]  בדיאלוג פיידרוס e-274c-275b שם אפלטון בפי סוקרטס הסתייגות מהעלאת דברים על הכתב.

[5] גם בספר חנוך ?? יש ביקורת וגנאי על כתיבת ספר סרק.

[6] מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה חמישית: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/2217/5256 ולסגנון שיקגו (או טורביאן): http://harmanlib.huji.ac.il/NEW_SITE/HUJI_resources/Hebrew_Univ_resources/huji_inst/Humanities/9citation.ppsx

• קודם