עיקרון הרחבת פשט לדרש בנ"ך ובמגילות קומראן - "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל"

החומש מביא פעמיים את האיסור להטעיית העיוור, הראשון בין מצוות סוציאליות שבפרשת 'קדושים': "לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ--וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'" (ויקרא יט' 14), והשני בפרשיית הקללה להר עיבל: "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (דברים כז' 18). פירוש הפשט התכליתי והדקדוקי-מילולי של שני הפסוקים אחד הוא – אי הטעיית אדם בעל מום בעיניו בדרכו, ולפסוק בויקרא נוסף גם ע"י אמצעי-חפץ (פיזי) כלשהוא (כגון אבן או קורה וכדומה). לכאורה המצווה מינימליסטית, האיסור להשים מכשול לפני אדם חסר אונים וישע באופן נבזי שאינו חושף את המתעלל, ואפילו אין אפילו דרישה לעזור בפועל-אקטיבית לבעל המגבלה, ואף לא חובת גילוי והתראה במכשול קיים צפוי[1], אלא לכל הפחות לא להזיק לו, וגם זו בדרכו ולא בכל אורח חיו. אם כך, כדרכה של פרשנות, היה נדמה שלקיחתה למחוזות נוספים היה תחילה להרחבת סוגי המומים - מגבלות הגוף שמונעות צפי ממכשול ונזק מסוים. ברם, נראה כי מגבלת העיוורון היא העיקרית בגוף האדם[2], ומגבלת השמיעה, למשל, רלוונטית פחות למכשולים, וכבר ניתנה לה מצווה אחרת משלה - שהיא הצלע המקבילה (רישא) באותו פסוק בויקרא ל'מכשול', וזו דווקא מחזקת את המשמעות לפי פשוטו של מקרא.

הכתובים במקרא כבר הקבילו או רמזו על ההקבלה בין העיוור לישר/צדיק/תמים: "מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע - בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל, וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב" (משלי כח' 10), ומוספת בה גם הרחבה על השכר ועונש במידה נגד אותה מידה[3], אם כי הקללה לעיל הינה מידה כנגד מידה הפוכה – מפשע בסתר לעונש גלוי[4].

בנביאים ישנו שימוש בהשאלה של הפסוק בויקרא: "נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר, וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה; כָּשַׁלְנוּ בַצָּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף, בָּאַשְׁמַנִּים כַּמֵּתִים" (ישעיה נט' 10)[5].

חיזוק לפסוקים אלו בנ"ך הוא השימוש המטאפורי הנפוץ של ראייה (פיסית) [6] ומכשול[7] לתובנה שכלית הרווח בתנ"ך ובמגילות קומראן[8], מהווים כר נוח להרחבות נוספות, בתר-מקראיות. הרחבה יותר בהירה נמצאת גם הפסוק הסמוך-הקודם בדברים (כז' 17): "אָרוּר, מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן" שמשמעות פשטו לנחלת קרקע. משמעות פשט זו חוזרת אף פעמיים במשלי (כב' 28; כג' 10)[9], אך בהושע (ה' 10) הפסוק כבר מורחב באלגוריה[10] להתנהגות החורגת מהכללים (חוקי התורה): "הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה, כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל; עֲלֵיהֶם, אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם עֶבְרָתִי".

עיון בנוסחי המקרא המתורגמים מעלה שהראשון (בזמן) אמנם לא הרחיב הפסוקים (תרגום השבעים[11]), אך מינוחו של אונקלוס בויקרא (בלבד) לעיוור שונה ומיוחד[12]: "לָא תְלוּט דְלָא שָמַע וֻקדָם דְלָא חָזֵי לָא תְסִים תַקלָא וְתִדחַל מֵאְלָהָך אְנָא ה'"[13]) - תרגם את המילה 'עיוור' כמי שאינו רואה ("דְלָא חָזֵי"), כנראה מבחינה שכלית ולא פיזית (כמום גופני).

פאסידו יונתן כבר תירגם/הפך בדברים (בלבד)[14] את 'העיוור' כמו מ שאינו יכול לראות ('מדמי לסמיא'), כלומר, כל אדם שנמצא באירוע שהוא עלול לטעות ממשהו שמולו בניתוח המציאות, וגם החליף את העיוור בתואר של 'זר'/מטייל/אורח' ('אכסניא'): "לִיט דְיִטעֵי אכסניהֲא באורחא דהוא מדמי לסמיא הוון עניין כלהון כחדא ואמרין אָמֵן". בתרגומים מאוחרים יותר יש שימוש במינוחים אלו לסירוגין, אך אין חידושים נוספים. לצורך המשך השוואה לביקורת חז"ל נגד הכותים יצויין, שהתרגום השומרוני (FTV) תרגם אמנם את הפשט בויקרא, אך בדברים השתמש בביטוי: "אכסנייא באורחא דהוא מדמי לסמיא"[15], שהוא כאמור כבר הרחבה.

מגילות קומראן גם הרחיבו את הפסוקים לעניין בדיקות שידוך[16], כאשר העיוור הינו הארוס או הוריו[17], והמכשול הינו מומים גופניים של הכלה המיועדת (כפי שמפרטת המשנה בקידושין[18]), אם כי אולי ניתן לראות במומים גם היבטים נוספים כפי שיוצעו בהמשך. לא ברור אם ישנו קשר נסתר והפוך בין מום העיוור לבין המום בכלה – המכשול. הקטע האחרון של פרק ב' במגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין'[19] מצוטטת בפסוק ה'מכשול' מויקרא[20]:

"       ‏[      מתכונתה בכ֯]ול[‏ אחד             vacat] ה֯ בם כי כמוזני צד[ק‏           

2             ‏[ אשר לו]א יהיו ב֯‏[מ֯דה‏  כ]יא זאת תעלה וזאת‏ [תרד תכן כאחד]

3             ‏[למשקלמה וכ]אשר לוא [יתכנו לאיפה ו]איפה לעמר̇ ועומר‏ [כן  vacat]

4             ‏[ לא יתכנו כ]ל אשר לוא ביחד[‏   תכן אל את רוחהמה. ליפי מראיה‏   ]

5             ‏[  לו אין ת]כנונים כי לפ֯יֿא רוחות ית[כנו‏ אם תכנתה ביחד רוחמה‏ את]

6‏          [כ]ול מוֿמ̇י̇ה ספר לו ובגויֿתיה הבינ֯[ה֯ו‏ פן תונה את עמיתה ואשמתה‏]

7              ואז לפחת תהיה לו, כמכשול לפני֯ עור ואכן נגף באפלה והם אם

8             ‏ ישכלו וינגפו וֿחרה אפו בס‏[ודכה                                  ]

9          עם משקל תכוֿנה רוחם ביח‏[ד                                       ]

10         ל[ו]א֯ י̇כ̇שוֿל בה ואם ינגף ב֯‏[                                     ]

11           ו֯אם נפרד֯ה בהריֿתכה קח מ֯ו֯[לדיה‏                               ]

12           התהלכה התבונן מואדה אם נפרדה[ ואם נקבה‏                   ]

13           מכונֿיה לוא תמצא באלה בחנהה[‏   וא֯ז                   ]"

ואילו מגילת ברית דמשק[21] מביאה בפסוק הקללה/אררה מדברים[22]:
"1             ‏[                      ] בכסף‏ [                ]׺׺א̇‏[            ]

2             ‏[          ואם לוא ה]ש̇י֯גה דיו לה[גאל ] והגיע֯[ה‏ ]ש֯נת ה̇[יובל] יוציאנו

3             ‏[כי האדם יעזוב לאדם ]׺ ואל יעזוב ל‏[ו כול] עו̇ונותיו‏ vac אל‏ [י]ה̇י̇[ה לאיש בכיסו אבן]

4‏          [ואבן גדולה וקטנה ] כ֯אחת כי תועבה ה̇יא‏ vac ואשר אמר כי‏ [תמכרו]

5‏          [ממכר או קנה מיד‏ ]ע֯מ֯יתך לוא תונו איש את עמיתו‏ vac וזה֯ פרו̇[ש‏ המשפט]

6             ‏[ להודיע איש את רעהו] בכול אשר הוא יודע אשר ימצא‏ [וגם אל ]יתן

7             ‏[ איש לאחיהו כל דב]ר והוא יודע אשר הוא מועל בו ב̇אדם ו̇ב̇ה֯מ̇ה ואם

8‏          [את בתו יתן איש לאי]ש֯ את כול מומיה יספר לו למה יביא עליו אתמשפט

9             ‏[האררה ‏ אשר ‏ אמר ארו]ר֯ משגה֯ עור בדרך וגם אל יתנהה֯ לאשר לוא הוכןלהכי

10           ‏[הוא כלאים ש]ו֯ר וחמור ולבוש צמר‏ (ו)ו̇פ֯שתים יחדיו‏ vac אל‏ יבא‏ איש

11‏         [אשה בברית‏(?) הקו]דש אשר ידעה‏ לעשות‏ מעשה מׅׄבדבר ואשר ידעה

12‏         [מעשה בבית] א֯ביה‏ או‏ אלמנה‏ אשר‏ נשכבה מאשר התארמלה וכול

13‏         [אשר עליה‏ ש]ם‏ רע בבתוליה בבית אביה אל יקחה איש כי אם

14           ‏[בראות‏ נשים] נאמנות וידעות ברורות ממאמר המב֯ק̇ר֯ אשר על

15           ‏[הרבים‏ ואח]ר֯ יקחנה ובלוקחו אותה יעשה כמ[ש]פ֯ט֯‏ [ולוא] י֯גיד ע̇ל̇י֯‏[ה]"

ייתכן שההבדל בין השימוש בפסוקים מהמקרא במגילות הוא ש'רז נהיה'/'מוסר למבין', שהינה מגילת חוכמה ומוסר - מביאה איסור מוסרי כעצה חכמה (בלבד), ואילו ברית דמשק, שהינה מגילה הלכתית ברובה - מביאה אזהרה משפטית יותר חמורה, שכוללת גם את העונש – קללת האררה[23] במישור האישי.

שתי המגילות מנמקות את הטעם באיסור להתאמה הזוגית[24], כאשר 'רז נהיה'/'מוסר למבין' מנמקת את המכשול[25] בגלל אי-תכון (שאדון במשמעותו בהמשך) נכון, ואילו ברית דמשק מביאה נימוק פרשני מרחיב/אלגורי נוסף מהתורה: "כ̇יא הוא כלאים כחרוש בשור וחמור ולבוש צמר ופשתים יחדיו" (שורות 114-115 מתצלום לעיל) לאי-ההתאמה נכונה. הגדרת הזיווג הלא ראוי עד חוקי כ'כילאיים' מצוין גם בממ"ת (טור ד' 4-11)[26], ובשניהם מהווה הרחבה של שלושת הכילאיים המקראיות: בגד, שדה ובע"ח. בנוסף ("וגם אל") ברית דמשק מציינת את תוצאתו - הקללה/אררה, ביישום אישי (ולא קללת ציבור או משמיים).

כיצד מתבצע אותו 'תכון' (שקילת ומדידת הרוח) נכון להתאמה הזוגית[27]?    רוב ביטויי המקרא הם במשמעות של הכנה[28]. סרך היחד מביאה פירוט של התיכון[29], שהוא כנראה המקור לתפילת עלינו לשבח: 'לתכן עולם במלכות שדי' (מאוחר יותר התחלף ל'לתקן'[30]). 'רז נהיה'/'מוסר למבין' מצוטטת בשורות המצווה עסקינן הפסוק ביטויים מקראיים בהקשר של מסחר הוגן, כגון 'מוזני צדק'; 'איפה ואיפה' (שורות 123; 125), וברית דמשק מוסיפה את פסוק האיסור הגדול והרחב האוסר על מרמה: "לא תונו איש את אחיו" (ויקרא כה')[31], שגם הקשר פרשייתו למסחר, ועניינו דיוק בפרטי הסחורה ושוויה.  אך עיון בקטעים המקוטעים שלפני כן, בעיקר פרגמנט 9 ו-2, עולה שנושא הקטעים אחד הוא – חוכמת שלום הבית והזוגיות[32], כחלק מהבדיקות של ההתאמה הזוגית, ועל כך עמד פרופ' קיסטר[33]. גם המשך הקטע בברית דמשק מביא תנאים שעל הבחור לבדוק בכלה יחד עם עזרת קרוביו, בדיקות אלו מצריכות יכולת שכלית ובגרות המתאימים לסרך העדה (א' 9-12)[34], כך נראה שמדובר ב'הכנה' ובדיקה אישית של החתן משפחתו והעדה[35]. ייתכן שישנה בדיקה גם במולד האסטרולוגי (או 'בית מולדים'[36]) ופיזיונומי (מגילת Q18644QHoroscope-). בנוסף, שורות 4-5 ב-415Q4, קטע 11 + 418Q4, וקטע 167 עוסקות ברוח ומראה, ואולי הן כוללות את כל בדיקות אלו, כפי הצורך שעולה בבדיקה. ספר טוביה (ז', 11)[37] מציין רק גילוי נאות של עברה הקטלני של הכלה, שבהסתברות נמוכה שקשור או נכלל ב'מומים' שבשתי המגילות הנדונות, אם כי מתואר של המראה הטוב של הכלה והקשר המשפחתי כירושה (ואז לא היה צורך לבדוק ולציין זאת)[38]. פתרון אחר מטוביה (ו', 18) הוא שהשידוך הוא התאמה משמיים: "כי לך היא יעודה מעולם"[39], אך אין לכך ציונים במקרא[40]. דעתי שהמשמעות היא שעל האדם לבדוק ככל יכולתו את ההתאמה, ורק כאשר ישנה הרגשה אישית והסכמה חברתית שזה מתאים, יש 'תיכון' מלא. עיקרון זה דומה ל'גורל' בו נבחר חבר חדש להיכנס לעדה ואישור החלטות נוספות[41].

עניין נוסף בשתי המגילות היא ההוראה "ספר לו"/"יספר לו" (שורה 128/6; 8), שמשמעותה חובה אקטיבית לגילוי נאות יזום של המכשול, בכדי למנוע הטעייה ולגרום לעסקה כושלת/כוזבת, שגם מתחזקת עם: "לא תונו איש את אחיו" (ויקרא כה'). זאת כנראה מהמרווח שאולי אדם יכול להרשות לעצמו חטא זה, כיוון שהתורה מצווה במפורש על 'מדבר שקר תרחק'[42] וכדיבר התשיעי[43], אך לכאורה אין בהם איסור על שתיקה פאסיבית (מטעה) בלבד, כרוח הפתגם: "חצי אמת – שקר גדול".

נמצא שהרחבות אלו של עדת קומראן יכולות לשייך כל אדם כ'עיוור', אם בענייני מסחר גם מתוך איסורי מקרא דומים, ועד לזה המבקש לשאת אישה שעלול להיכשל ב'עסקת חיו', ובצד זאת נימוק הבעייתיות וכן תיאור הקללה ביישום אישי רק של הניזוק.

ספק אם היינו מצפים להרחבה כזו מעדה המצהירה על עצמה בפתיחה של אותה מגילת ברית דמשק: "לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏" (ברית דמשק, טז', 2)[44]. הסבר אפשרי לכך הוא מהמחלוקת עם חז"ל (לעניות דתי אף לכת שקדמה לחז"ל) לחיזוק מוסד הנישואין המונוגמי[45], לצד ספרות האישות שבמגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' ודומות לה המובאות לעיל, בן סירא כה'-כו' ומלאכי ב' 14-16. דוגמא דומה נוספת להרחבת פשוטו של פסוק, דווקא מפסוק סמוך-הקודם מפרשיית הקללה (דברים כז' 17), שגם לו יש מקביל נוסף בחומש (דברים יט' 14): "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים—בְּנַחֲלָתְךָ"[46] שמשמעות שניהם, פשט של נחלת קרקע. משמעות זו חוזרת אף פעמיים במשלי, אך בהושע (ה' 10) המצווה כבר מורחבת באלגוריה: "הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה, כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל; עֲלֵיהֶם, אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם עֶבְרָתִי" (הושע ה' 10)[47], ולכן כאן אין חידוש בחמשת השימושים האלגוריים של ביטוי זה במגילות[48]. יוצא שישנן שלוש הרחבות לפשט פסוקי התורה בעניין זה, אם כי רק להרחבת הכילאים לה אין הרחבה כלשהיא בנ"ך. מאידך, באף אחת מהן אין ביטול הפשט – פרשנות שמאפיינת לעיתים את חז"ל בהלכה. פרשנות מצמצמת שכן מבטלת את הפשט, היא ביטול מצוות עונש המוות[49] באמצעות נדר של עדת קומראן, אך חורגת מענייננו.

מבין שני המחברים היהודים ביוונית, יוספוס פלביוס הוא שהרחיב את ציווי המכשול גם לעסקים (מסחר)[50], ואף הביא טעם חדש – 'שמחה לאיד'. בנגד אפיון א' 31 ציין: "לחקור בייחוסה" של מועמדת לשידוך לכהונה. דברים דומים בחיי יוסף 2.

פילון האלכסנדרוני פירש פסוקים אלו בהקשר של תכונות הטוב והרע[51].

כמצופה, חז"ל דרשו והרחיבו בדרכים מגוונות, בעיקר על הפסוק מויקרא[52], ומעניין שכאילו כבר ברור היה להם שה'עיוור' הוא כל אדם שלא יכול לראות עניין מסוים (כנראה בעקבות אונקלוס והתרגומים הארמיים), וההרחבות עוסקות בעיקר להרחבת סוגי ה'מכשול'[53]. המקור הקדום המציין דוגמא הוא בספרא לויקרא יט' 14[54], לאחר הכללה של כל 'דבר' (קרי: אדם שחסר לו מידע בעניין מסוים), לאותה הרחבה של מגילות קומראן – שידוך: "ולפני עור לא תתן מכשל" – לפני סומא בדבר. אמר לך: "בת איש פלוני, מה היא לכהונה?" אל תאמר לו: "כשרה היא", והיא אינה אלא פסולה. היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו...". אמנם כשרות הכלה אינה חופפת למומיה, מה גם יש חובת גילוי מומים במשנה אחרת (קידושין, משנה ב' ב'[55]). מלבד תחום החוק/המצווה זה (שכהן שאינו יודע מה מצבה המשפחתי של אישה שהוא רוצה להתחתן איתה, עלול להיכשל באיסור, אם חבריו יתנו לו מידע שגוי) המדרש מדגים מתחום הביטחון האישי - אדם שאינו מכיר את תנאי הדרך עלול להגיע לסכנת חיים אם חבריו ייעצו לו לנסוע בדרך מסוכנת שניצול "עיוורונו" של חברו נעשה כדי להכשילו מתוך שמחה לאידו: "...לא תאמר לו: "צא בהשכמה" שיקחוהו לסטים. "צא בצהרים", שישתרב...", ואף מהתחום הכלכלי - אדם שאינו מכיר את האופציות הכלכליות ואת שווי נכסיו עלול להפסיד אם יקבל עצה רעה: "...אל תאמר לו: 'מכור את שדך וקח לך חמור', ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו...". ייחודה של דוגמה זו היא שנותן העצה עושה זאת כדי לנצל את המצב לטובתו.

מדרש אגדה מאוחר[56], פירש מקור זה ללא הדוגמאות לעיל, אך עם עוד הכללה – "עיצה שאינה הוכנת לו".

בין האזכורים הנוספים בתלמוד הבבלי נמצא הרחבה שהאיסור חל (גם) לנכרי[57], והוא פיתוי לאדם שאסור לו לעשות מעשה מסוים – הכשלה לחטא: "ר' נתן אומר: מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר: "ולפני עור לא תתן מכשל" (פסחים כב', ב' & עבודה זרה ו' ב')[58], מכירת בע"ח מסוכן או מזיק[59], וזאת לכאורה החמרה שאינה רלוונטית לפסוק, שהרי אם המוכר מיידע כראוי את הקונה בדבר הפגמים בסחורה (בע"ח במקרה זה), הרי אינו חוטא ומחטיא, שהרי המוכר לא יודע את מטרת הקנייה של הקונה ומה יעשה עם הסחורה בפועל ובעתיד[60] (וייתכן שלא יזיק/יסכם כלל).

הרחבה נוספת היא למעשה שלכאורה מותר, אך שעלול לגרום למעשה נגדי אסור: "דתניא: ולפני עור לא תתן מכשל - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר." (מועד קטן יז' א'(.

נמצא גם יישום להתנהגות מסחרית שעלולה להביא למכשול משפטי עתידי בעיני חז"ל: "אמר ר' יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום "ולפני עור לא תתן מכשול" (בבא מציעא עה' ב')[61].

המשנה במועד קטן ה' א'[62] מרחיבה את הפסוק אף כאזהרה ומניעה (כדי שהכוהנים לא יטמאו בחול המועד).

בספרות ההלניסטית ישנה מקבילה אצל קיקרו (על החובות ג' 54[63]) המציין דיון ובו דיעה הטוענת לדרך הנכונה והראויה בגלוי מומים נסתרים אחרת, ואף הבאת דוגמא שאדם נענש בקללה חברתית (ולא אישית).

לסיכום, ראינו כי ניצני הרחבת העיוור התחילו כבר בנביאים כתובים, כאשר המוטיב של ראייה שכלית נפוץ בתנ"ך, לצד המוטיב של מכשול המהווה בעיקר נפילה רוחנית או חטא. פסוק נוסף צמוד הובא בכתובים באלגוריה, וסביר שגם הוא השפיע על הפרשנות הבתר מקראית. ייתכן וזמנו תרגום השבעים לא הספיק להכיל המשך ההרחבה, וזאת למרות מסורת דומה גם בסטואה, אך הרחבות שונות מצאנו בהמשך התרגומים הארמיים.

ייתכן וההבדל בין מגילות קומראן המתעסקות בשידוך נכון ('תיכון') לבין חז"ל, שהאחרונים מביאים דוגמאות שונות וברובן עניני מסחר (אם כי נראה שעיקרון המסחר היה כרוך בעניין זה בקומראן, אך הביאו לו מקור פשטני אחר - 'לא תונו איש את עמיתו'), טמון ביכולת של הקונה לבדוק את הכלה למול הסחורה: את הכלה לא מקובל לבדוק וספק גם אם ניתן ללא בדיקות רפואיות מקיפות – שלא היו (כנראה) באפשרות אותם הימים, ואילו ברכישת דירה למשל, הקונה יכול ומקובל שבודק בכל פינה מבפנים ובחוץ, פיזית ו'רוחנית'-זכויות קנייניות ותכנוניות. יוצא אפוא, שיותר קשה להסתיר 'מומים' בסחורה פיזית שמוצגת למכירה בשוק הפתוח, ולכן כנראה עבירה בתחום המסחר פחות חמורה. לזאת כמובן מצטרף עניין החיתון והגירושין הקשה לתרופת ההטעייה, מאשר אפשרות של החלפת סחורה (ברוב מהמקרים, או לפיצוי כספי וכדומה). הרחבות בפרשנות קומראן אינן אופייניות, ההנחה שפרשנות מרחיבה זו מתאפשרת או אף מתבקשת מהחפיפה או הכללתה בפסוק מקביל שגם הובא בסמוך - 'לא תונו איש את עמיתו', כאשר נותנת לו נופך וחשיבות נוספת, לצד מגמת הנ"ך והרחבת המוסר ללא ביטול הפשט.

חז"ל כבר קיבלו מסורות אלו והרחיבו אותם למחוזות נוספות - כדרכם לדרוש, ונציין כאן את ההרחבה המיוחדת למי שאינו יכול לשלוט ביצרו ובתאוותו, וע"י כך ניתן לגרום נזק לנשמתו.

העיקרון המוסרי והמשפטי למסחר הוגן במציאות הכלכלית אז כיום היא כה מורכבת, כך שכל פעולה מסחרית משפיעה בהכרח גם על אחרים. רבים המקרים שצד ב' הרוכש והמקבל את התמורה אינו יודע לשאול את השאלות הנכונות והמלאות או אין זה מקובל ונעים לחקור יתר על המידה, והרחבת הפסוקים למשמעות מושאלת ומטפורית נותנת כיוון הגיוני ובעיקר מוסרי לדרך שיש לילך בה, גם כשאין שקר בריש גלי של המוכר.

מסורת מורחבת זו, הביאה לחקיקה מודרנית גם במדינת ישראל[64].

להוסיף:

טוביה - גילוי נאות למניעת האררה, וגם פרק ו' 12

קיצורים ביבליוגרפיים[65]:

באומגרטן djd                    DISCOVERIES IN THE JUDAEAN DESERT, QUMRAN CAVE 4, XIII, THE DAMASCUS DOCUMENT, OXFORD 1996

באומגרטן, עונש מות            Baumgarten, Joseph M., The Avoidance of the Death Penalty in Qumran Law, Leiden, Pages: 31-38.

ברין, שתי הוראות בענייני נישואין מקומראן                 ג', ברין, שתי הוראות בענייני נישואין מקומראן, בית המקרא, מ' (תשנ"ה), עמ' 231-231.

דימנט, אידאולוגיה והיסטוריה עפ"י חזון החיות              ד' דימנט, אידאולוגיה והיסטוריה עפ"י חזון החיות, בתוך כלים שלובים, מגילות קומראן והספרות החיצונית האפוקליפטית, ביאליק, ירושלים, תש"ע

חמיאל, המקרא ותרגומיו       חמיאל, המקרא ותרגומיו, פשט ודרש בתרגומים ארמיים למקרא, תשס"א-תשס"ט, ירושלים

ורמן ושמש, לגלות נסתרות   כ' ורמן וא' שמש, לגלות נסתרות, פרשנות והלכה בקומראן, ביאליק, 2011

יוספוס, קדמוניות, ספר 4      יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 4, תרגום א' שליט, מהדורה חדשה תשמ"ה 1985

כהנא, הספרים החיצוניים      כהנא, אברהם, הספרים החיצוניים, כרך שני, 'מסדה', ת"א, 1956

ליכט (תשט"ז)                    י' ליכט, 'המונח גורל בכתביה של כת מדבר יהודה'. בית מקרא א', (תשט"ז) עמ' 90-99, מגילת ההודיות, מהדורת י' ליכט, ירושלים תשי"ז

בר און, הטלת גורלות           ש' בר און, הטלת גורלות, אלהים ואדם במסורת היהודית מן המקרא ועד שלהי הרנסנס, אונ' עברית, ירושלים, 2011

מורגנשטרן, בית מולדים       Matthew Morgenstern, ‘The Meaning of

 בית מולדים

 in the Qumran Wisdom Texts’, Journal of Jewish Studies 51 (2000), pp. 141–144

נאופיטי 1, תרגום ארץ ישראל לתורה              נאופיטי 1, תרגום ארץ ישראל לתורה, כתב יד ותיקן, מקור, ירושלים, תשל"א

סמט, ישיבת הר עציון                       הרב אלחנן סמט, ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני), פרשת קדושים

פאלוך, אמי"ת אורות שאול                הרב מומי פאלוך, בית המדרש ישיבת ההסדר רעננה אמי"ת אורות שאול

קיסטר, ספרות החכמה בקומראן         מ' קיסטר, ספרות החכמה בקומראן, מבואות ומחקרים א', ירושלים, תשס"ט, עמ' 299-320

קיסטר, מדידה פיזית ומטאפיזית          M. Kister, Physical and Metaphysical Measurement Ordained by God in the literature of the Second Temple Peried, Pages: 153-176, In: Studies on the Texts of the Desert of Judah, VOLUME LVIII, brill, 2005.

קימרון, החיבורים העבריים   א' קימרון, החיבורים העבריים, כרך א', יד בן צבי, 2010; כרך ב', יד בן צבי, 2013; כרך ג', יד בן צבי, 2014.

קיקרו, על החובות               מרקוס טוליוס קיקרו, על החובות, תרגמה א' קציר, רמת-גן, תשס"ד

פילון, על החוקים לפרטיהם   פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם, תרגם ס' דניאל-נטף, ביאליק, תשמ"ו 1986-תשע"ב 2012.3

פילון, אלגוריות החוקים        פילון האלכסנדרוני, אלגוריות החוקים, ספר שלישי, תרגם י. עמיר, כרך ד', מאגנס, תשכ"ה

קארל, תרגום השבעים לתורה                        תרגום השבעים לתורה, צבי קארל, קרית ספר, ירושלים, תשל"ט

שפרבר, אונקלוס                 א' שפרבר, תרגום אונקלוס לתורה, כרך א', ליידן, בריל, 1959.

תוספות לעריכה:

מגילה Parallel: 4Q418a 4 (A4) 2–4: עמ' 658 במבואות ומחקרים ב':

ב‏]מסחורכה אל תערוֿב אשר[ לרעכה‏    ]

7          למה יהיה כלאים כ֯ב̇פרד והייתה כלוב[ש שעטנז‏ ]בצמר ובפשתים ועבודתכה כח̇ור[ש‏]

8             בשור ובח[מו]ר̇‏ [י]חד[ו‏ ]וג֯ם תבואתכה תה֯[יה לכה כ‏]ז֯ורע כלאים אשר הזרע והמלאה֯ ותבוא֯[ת‏]

9             ה[כרם‏] יֿקד֯[ש יחדו‏ (?)

במנה אבות א' א': "עשו סיג לתורה". דעות רבי שמעון בר יוחסי ורבי יוחנן במדרש משלי כב' (מהדורת ויסוצקי עמ' 156)

"הוא בעל ריב לכל מסיגי גבול" (4Q424)

איוב כט 15

עמ' 29 לספר 'לגלות נסתרות'

חשיבות המום הוא שאינו נכנס למקדש וגם לעדה! מופיע גם בצוואת לוי לא לקחת אשה כזו!

 

[1] אם כי ניתן להחיל פסוק אחר סמוך: "לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט' 16), לפי אחת מפרשנויותיו.

[2] יצוין המטפורה החוזרת פעמיים בתורה "כי השחד יעור פקחים" (שמות כ"ג, ח), "כי השחד יעור עיני חכמים" (דברים ט"ז, יט).

[3] ייתכן שעל דרך הקללה בדברים. דמיון מה מוזכר גם בספר היובלים ד' 5-6: "ארור מכה רעהו בזדון, וכל הרואים בו יאמרו אמן. והאיש אשר יראהו והחריש מלענות בו ארור כמוהו."

[4] בדומה לעונשו של דוד המלך: "כִּי אַתָּה, עָשִׂיתָ בַסָּתֶר; וַאֲנִי, אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל, וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ." (שמואל ב' יב' 12).

[5] אמנם ה"קיר" יכול להיות שימוש עזר כמקל, ולא הקבלה למכשול שבצלע המקבילה, אך אפשר שהוא מכשול ובכל אופן ה"מכשול" מופיע באותו הפסוק.      ראה בהמשך מדרש תהלים (בובר) מזמור קמו' 5.

[6] שם העצם 'עיוור' מופיע במקרא 26 פעמים ועוד 5 פעמים מופיע הפועל 'עִור'. לפחות כ-10 הופעות מאלו באות במשמעות מטפורית, רובן בספר ישעיהו (אף הפועל רא"ה משמש במקרא באופן רחב במשמעות מטפורית של הבנה-הכרה-הפנמה וכדומה).

[7] שם העצם 'מכשול' מופיע במקרא 14 פעמים, ועוד פעמיים מופיע השם 'מכשלה'. בכל הופעותיו הללו הוא משמש כמטפורה. אם נפרש בפסוקנו את המילה 'מכשול' במשמעות המילולית שלה "אבן נגף" או "צור מכשול", זו תהא הפעם היחידה במקרא שהמילה לא תשמש כמטפורה. ראוי לציין כי כמחצית ההופעות של המילה במקרא קשורות למכשול שהוא חטא ועוון (הצירוף 'מכשול-עוון' חוזר בספר יחזקאל 6 פעמים).

[8] "כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע" (בראשית ג' 5); "פֶּה-לָהֶם, וְלֹא יְדַבֵּרוּ; עֵינַיִם לָהֶם, וְלֹא יִרְאוּ" (תהילים קטו' 5; ירמיה ה' 21); "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" (קוהלת ב' 14); "ופעמים נפקחו עיניהם ופעמים עורו עיניהם עד אשר קם שה אחד וינהלם וישיבם כלם ועיניהם נפקחו" (חנוך פט' 41), ועוד רבים – ראה דימנט, אידאולוגיה והיסטוריה עפ"י חזון החיות, עמ' 290-291.

[9] "אַל-תַּסֵּג, גְּבוּל עוֹלָם - אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ "; "אַל-תַּסֵּג, גְּבוּל עוֹלָם;  וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים, אַל-תָּבֹא". (משלי כב' 28; כג' 10). בפסוקים אלו יש עיקרון דומה של לא לנצל את חולשתו החלש – היתום, כמו את העיוור והחרש.

[10] אם כי ייתכן וזהו פשט כ: "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ:  עַד אֶפֶס מָקוֹם, וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (ישעיהו ה' 8), ורש"י פירש שהיו גוזלים שדות.

[11] "You shall not speak badly of the deaf and put an obstacle before the blind, and you shall fear the Lord your God; it is I who am the Lord your God" ;"cursed be he who misleads a blind person on the road".
"לא תקלל חרש ולפני עור לא תיתן מכשול ויראת (את ה') אליהך אני ה' (אלהיכם)"; "ארור משגה עור בדרך ואמרו כל העם אמן." קארל, תרגום השבעים לתורה.

[12] ואילו בשאר פסוקים בתורה שבהם מדובר בבעל מום (ויקרא כ"א, יח; דברים ט"ו, כא; שם כ"ז, יח; שם כ"ח, כט), תרגם "עויר" או "עוירא". נמצא כי לדעתו 'חירש' ו'עיוור' שבפסוק שלנו אינם בעלי מומים.

[13] ("לא תקלל את שאינו שומע, ולפני זה שאינו רואה לא תשים תקלה ותירא מאלוהיך אני ה'"); "לִיט דְיִטעֵי עֲוִירָא בְאוֹרחָא וְיֵימַר כֹל עַמָא אָמֵן" (שפרבר, אונקלוס, כרך א'; אתר:  http://cal1.cn.huc.edu/).

[14] בויקרא תרגם כמו אונקלוס: "לָא תְלוּט דְלָא שָמַע וֻקדָם דְלָא חָזֵי לָא תְסִים תשוון תַוקלָא וְתִדחַל מֵאְלָהָך אְנָא ה'" (לא תקלל את שאינו שומע, ולפני זה שאינו רואה לא תשים תקלה ותירא מאלוהיך אני ה'). פאסידו יונתן, לונדונר הנדסכריפט, מ' גינזבורג, ברלין, 1903.

[15] "ליט יהווי גברא דמטעי אכסנייא באורחא דהוא מדמי לסמיא ויענון כל עמא ויימרו׳ אמן".

[16] כאן יוער, למרות שלא מענייננו, שהרחבה זו מחזקת את הסברה שהיו נשים ונישואין בעדת קומראן, במיוחד נוכח חשיבות הבדיקות הגופניות לאשה וייתכן אף ליופיה או לשלמותה.

[17] "א]בי הנערה" (502Q4, קטע 108, PAM 43.643, שורה 3).

[18] קידושין, משנה דף עב' ב': "המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים".

[19] קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160: עותק ד' קטע 167 – 418Q4 + עותק ה' קטע 15 - a418Q4 + עותק א' קטע 11 – 415Q4. מכונה באנגלית: QInstruction4.

[20] יצויין כי שמש, לגלות נסתרות, עמ' 261-265, חילק את חוקת העונשים של עדת היחד לשלוש קבוצות, כאשר הראשונה (והגדולה) היא פרפרזה של מצוות מפרשת 'קדושים'.

[21]  קימרון, החיבורים העבריים, כרך א', עמ' 34. קטע זה אינו נכלל בגניזת קהיר ולכן אינו משויך לטור.  4QDf,  270Q4 Frg. 3. ייתכן וקטע זה מחובר לאמירה לנשיאת נשים במגילה (ז' 6-7): "ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה וכמשפט היסורים כסרך התורה כאשר אמר בין איש לאשתו ובין אב לבנו".

[22] בספר דברים כב' יש גם את פרשת מוציא שם רע, וייתכן שאם הבדיקות שעשה החתן אינן מדויקות, והכלה אינה בתולה, היא הסיבה לאררה/קללה.

[23] האררה/קללה מקבלת משנה תוקף נוכח טקס הנישואין המתואר כנראה במגילת 502Q4 (4QpapRitual of Marriage).

[24] ייתכן וזוהי פרפרזה על הפסוק מתהילים סב' 10: "אַךְ, הֶבֶל בְּנֵי-אָדָם - כָּזָב בְּנֵי-אִישׁ: בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת; הֵמָּה, מֵהֶבֶל יָחַד" והמסורת עברה לחז"ל: בבלי סוטה ב' ע"א; סנהדרין כב' ע"א.    חז"ל גם דרשו על התאמת השידוך: "תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ - כאילו כופתה ומניחה לפני ארי" (תלמוד בבלי מסכת פסחים, דף מט', עמוד ב').

[25] במגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' כתוב שוב המילה "יכשול בה" בשורה 132/10, אך נדמה שהנושא זהה. כאן יצויין שהמונח 'מכשול' מופיע פעמים רבות במגילות קומראן (בעיקר אחרות) ככישלון עצמי רוחני של נפילה במצוות וקרבה לה', ואילו עסקינן במכשול לאחר – הכשלה בתרמית/הונאה.

[26]              "ועל הזונות הנעסה בתוך העם והמה ב[ני‏    ]

5          קדש משכתוב קודש ישראל ועל בה[מה טהורה‏]

6          כתוב שלוא לרבעה כלאים ועל לבוש֯[ים שלוא‏]

7          יהיה שעטנז ושלוא לזרוע̇ שדו וכ֯[רמו כלאים‏]

8‏          [ב]גלל שהמה קדושים ובני אהרון ק[דושי קדושים‏]

9             ‏[וא]ת֯ם̇ יודעים שמקצת ה֯כה̇נים ו̇ה֯‏[עם מתערבים‏]

10           ‏[ו‏]ה֯[ם‏ ]מ֯תוככים ומטמאי֯[ם‏ ]את זרע֯[ הקודש ואף‏]

11        את‏ [זרע‏]ם̇ ע̇ם̇ הזונ̇ו̇ת"
גם בבן סירא כה' יב'/8: "אשרי בעל אשה משכלת ואיננו חורש כשור וחמור יחדו".

[27] ניתוח מורחב ביאר קיסטר, מדידה פיזית ומטאפיזית, עמ' 171-173.

[28] להלן פסוקים מקראיים עם השורש: "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה, יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם:  כִּי אֵל דֵּעוֹת יי, ולא (וְלוֹ) נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (שמואל א' ב' 3); "לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל; וּמַיִם, תִּכֵּן בְּמִדָּה." (איוב כח' 25); "מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ, יי; וְאִישׁ, עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ." (ישעיה מ' 18); "כָּל דַּרְכֵי אִישׁ, זַךְ בְּעֵינָיו;  וְתֹכֵן רוּחוֹת יי" (משלי טז' 2); "כָּל-דֶּרֶךְ ִישׁ, יָשָׁר בְּעֵינָיו;  וְתֹכֵן לִבּוֹת יי" (משלי כא' 2). ישנם עוד אך לעניות דעתי פחות רלוונטיים.

[29] "אלה החוקים למשכיל להתהלכ בם עם כול חי לתכון עת ועת ולמשקל איש ואיש לעשות את רצון אל ככול הנגלה לעת בעת ולמוד את כול השכל הנמצא לפי העתים ואת חוק העת להבדיל ולשקול בני הצדוק‏ vacat‏ לפי רוחום ובבחירי העת להחזיק על פי רצונו כאשר צוה ואיש כרוחו כן לעשות משפטו ואיש כבור כפיו לקרבו ולפי שכלו להגישו וכן אהבתו עם שנאתו" (סרך היחד, טור ט' 12-16).

[30] כך בסידורי התפילה התימניים והרמב"ם (מהדורת אור וישועה עמ' 161). שינוי זה פותר בנקל את הבעיה הלשונית: הפועל "לתכן" משמעותו כינון, ביסוס, ואם כן כוונת המשפט היא שאנו רוצים לבסס את מלכות הקב"ה בעולם ולגרום לכל הגויים להמליך את הקב"ה.

[31] קימרון, אלישע, החיבוריים העבריים, כרך א', עמ' 34, שורה 110. זו הסיבה שקימרון בחר להשלים פסוק זה בהאדרתו במגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' (כרך ב', עמ' 160). מעניין שגם קיקרו הביא תיאור שמורכב משני איסורים קרובים אלו (יובא בהמשך).

[32] אולי המשך לכותרת מברית דמשק (ז' 6-7) היא: "על פי התורה vacat וכמשפט היסורים כסרך התורה כאשר אמר בין איש לאשתו".

[33] קיסטר, מבואות ומחקרים, כרך ראשון, עמ' 310-312. שמש, לגלות נסתרות, עמ' 155, ה"ש 26, חזר בו וקיבל את דעת פרופ' קיסטר.

[34] 8                                                                   "וב̇[ן] עשרים שנ[ה יעבר]

9‏          [על] הפקודים לבוא בגורל בתוך משפ[ח]תו ליחד בעד[ת] קודש ולוא י֯[קרב]

10         אל אשה לדעתה למשכבי זכר כיאם לפי מילואת לו עש[רי]ם֯ שנה בדעתו̇[ טוב]

11           ורע ובכן תקבל להעיד עליו מ̇שפטות התורא ולהת̇[י]צב במשמע משפטים

12           ובמלוא בו".

וכנראה גם למגילת4Q502 : "י]מ֯ל̇או ימיו ל̇ב̇[ו]א̇ ב̇מ֯[", אך אפשרי שהכוונה למילוי ימי האירוסין עד הנישואין (בראשית כט' 21).

[35] באומגרטן djd 18.175 177 אומר ש"לא הוכן" זה התאמה לא נכונה כמו הפרש גילים.

[36] ראה: מורגנשטרן, בית מולדים, עמ' 141-144.

[37] "נתתי אותה לשבעה אנשים מאחי וכולם מתו בלילה כאשר באו אליה ועתה בני אכול ושתה ואדני יעשה חסד עמכם" (כהנא, אברהם, הספרים החיצוניים, כרך שני, 'מסדה', ת"א, 1956).

[38] ברין, שתי הוראות בענייני נישואין מקומראן, עמ' 231-231, בחן את משמעות הצירוף 'הכן ל' במקרא והוא מסכם: "לפי פירוש זה נראה, שלפי תפיסת המחבר, לכלה כבר הוכן חתן ראוי. אולם נראה לי, שאין זאת אלא דרך דיבור לומר, שהזיווג כבר נגזר משמיים".

לשון 'הכנה' מוזכר שוב בברית דמשק י' 22-23, במשמעות של הכנת האדם.

[39] גם בחז"ל: בראשית רבה פרשה ס"א, ג'-ד';  בבלי, סנהדרין כב' ע"א; ויקרא רבא כט' ח'. יוסף בומגרטאן, עורך ההדרה של מגילה 271Q4 ציין שייתכן ומדובר באמונה של שידוך מהשמיים. קיסטר, מדידה פיזית ומטאפיזית, עמ' 171-173, ניתח זאת בהרחבה.

[40] הקרוב שאפשר: "מָצָא אִשָּׁה, מָצָא טוֹב; וַיָּפֶק רָצוֹן, מֵה'" (משלי יח' 22). ניתן לראות בסיפור מציאת עבד אברהם את רבקה שידוך משמיים.

[41] "ואם אין הוא בחון בכל אלה ואיש מהלוים בחון באלה ויצא הגו̇רל לצאת ולבוא על פיהו כל באי המחנה... וכל הנוסף לעדתו יפקדה̇ו למע̇שיו ו̇שוכלו וכוחו וגבורתו והונו וכתבוהו במקומו כפי נ̇ח̇ל̇תו בגורל האו֯ר֯‏" (ברית דמשק, טור יג' 3-4; 11-12. השווה: במדבר כז' 21); "ועל פי רוב אנשי היחד המחזקים בברית על פיהם יצא תכון הגורל לכול דבר לתורה ולהון ולמשפט" (סרך היחד, טור ה' 2-3); "ואחר בבואו לעמוד לפני הרבים ונשאלו הכול על דבריו וכאשר יצא הגורל על עצת הרבים יקרב או ירחק ובקורבו לעצת היחד" " (סרך היחד, טור ו' 15-16) ועוד רבים, אך כפי שליכט (תשט"ז) סיכם, ישנם מספר משמעויות ל'גורל'. להרחבה ראה גם: בר און, הטלת גורלות, מעמ' 101.

[42] שמות כג' 7.

[43] "לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר." (שמות כ', 12). ציטטתי את הגרסה משמות כיוון שבה מופיע הביטוי 'שקר'.

[44] כמובן שפירוש הפשרים הינו דומה למדרש ואלגוריה, אך אינם מפרשים את החומש, להוציא פשר בראשית.

[45] "הם ניתפשים בשתים בזנות לקחת שתי נשים בחייהם ויסוד הבריאה זכר ונקבה ברא אותם ובאי התבה שנים שנים באו אל התבה‏ vacat ועל הנשיא כ̇תוב לא ירבה לו נשים" (ברית דמשק, טור 4-5, 20-3).

[46] קשה להכריע אם הראשונים הם השבטים שכבשו והתנחלו עם יהושע בן נון. במשלי מופיעה פעמיים כשאחת כנראה בהקבלה בין נחלה לשדה: "אַל-תַּסֵּג, גְּבוּל עוֹלָם;  וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים, אַל-תָּבֹא". (משלי, כג' 10), אך ייתכן והמילה עולם הינה עילם.

[47] ללא ציון ה'ראשונים'.

[48] "מנתיבות צדק ולסיע גבול אשר גבלו ראשנים בנחלתם"; "ובקץ חרבן הארץ עמדו מסיגי הגבול ויתעו את ישראל"; "כאשר דבר היו שרי יהודה כמשיגי גבול עליהם אשפך כמים עברה" (ברית דמשק, טור א' 16; טור ה' 20; טור כא' 15-16); "בהושע ישר[אל את הראשונה‏ ובקץ חרבן הארץ‏] [עמדו מסיגי הגבול ו‏]י֯תעו את ישראל" (15Q6, 2-3); "‏[וה]ו֯א בעל ריב לכול מסיגי גבול‏" (424Q4). גם חז"ל עשו שימוש דומה בספרי, פסקה פו. (דברים יט' 14); משנה פאה ה', י'; תוספתא מסכת נדה (צוקרמאנדל) פרק ב' הלכה ז'.

[49] "‏[   אנש]י֯ א֯מת ושונאי בצע[‏ ] 4 ‏[ ונ]ד̇רו לא להמית איש֯[‏" (מגילה: 4Q275, Frg. 2, שורות 3-4). ראה מאמרו של בומגרטן, עונש מות.

[50] יוספוס, קדמוניות, ספר 4, סעיף 276: "חובה היא להראות את הדרך לאנשים, שאינם יודעים אותה ואסור להתעות אחרים ולהכשיל את עסקיהם, כדי לגרום לעצמו שמחה לאיד. כיוצא בו אסור לקוו עוור או חרש."

[51] על החוקים לפרטיהם ד': "(198) כעוול שעושים המגדפים את כבדי הפה ופגועי האוזן, עושים מי שמביאים עיוורים לידי מעידה ונותנים מיני מכשולים לפניהם. שכן, הואיל ומתוך חוסר ידיעה אינם מסוגלים לדלג עליהם, מן הסתם ייכשלו ולכן יסטו מדרכם ('ארור משגה עיוור בדרך') וגם ייפגעו ברגליהם."  
פילון, אלגוריות החוקים (בתרגום העברי: כרך ד', עמ' 109): "(107) ויאמר ה' אל הנחש... ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה'. כשם שהחדווה, שהיא ריגוש טוב, ראויה להתפלל עליה, כך התענוג ראוי לקללה, שהוא היפעלות המסיגה את גבולות הנפש וההופכת אותה מאוהבת הסגולה הטובה לאוהבת ההיפעלות. והרי בקללות אומר משה: 'ארור מסיג גבול רעהו': שכדי להיות גבול וחוק שם אלוהים בנפש את הסגולה הטובה. שהיא עץ החיים. ואותו העתיק מי שקבע כגבול את הרע, את עץ המות. (108) וכן הוא אומר: 'ארור עור בדרך' ו'מכה רעהו בסתר' – גם דברים אלה מעולל התענוג שנוא-האל, כי עיוורת היא התחושה מטבעה, באשר בלתי-תבונית היא. שהרי רק התבונה עושה את הראיה לראייה."

[52] לא אדון על הפסוק מדברים, אך דווקא מדרש תהלים (בובר) מזמור קמו' 5 מדגיש את פשוטו: "כך הקב"ה מצווה על העורים, שאין יסורין גדולים מהם. וכן הוא אומר: "ארור משגה עור בדרך" (דברים כז יח). וכשיבוא לרפאות העולם, אינו מרפא תחילה אלא העורים, שנאמר: "ה' פוקח עורים".

מעין שמדרש הנוסף (היחיד שמצאתי) גם חציו פשט (יצחק אבינו עיוור, אך אין כאן דרך): "אולי ימשוני אבי"… שמא ימששני אבי בצואר או בפנים או בידים וימצאני חלק: "והייתי בעיניו כמתעתע" – שאני אומר לו שאני עשו והוא ימששני וימצא חלק הרי נמצאתי כמתעהו בדרך. "והבאתי עלי קללה" – שהרי הוא מקללני על שאני מתעהו, וכן הוא אומר: "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" (דברים כז יח): "ולא ברכה" – אפילו ברכה אחת שהוא עתיד ליתן לי, בסוף לא יתן לי." (שכל טוב (בובר), בראשית כז' 12).

[53] מענין שהגמרא (דף נז' ע"א) שואלת מדוע אי אפשר לסמוך על הכותים שמפרשים את הפסוק כפשוטו: "והא לית להו (הרי אין להם) ולפני עור לא תתן מכשול?". עניין זה לא ברור, כי כמו שהוא לעיל, התרגום השומרוני לדברים (בלבד) הוא הרחבה לעיוור של הפשט.

[54] דף פח' ע"ד (מהדורת וייס). קשה לעמוד על מניעיו של נותן העצה: אין הוא או אחר מרוויח מעצתו הרעה, מדוע אפוא נתן עצה זו בידעו את תוצאתה? אין זאת אלא. משמעות האיסור על פי דוגמה זו היא אפוא כמו בפירוש הקודם של האיסור (2), וגם הקשר לאיסור 'לא תקלל חירש' הוא כמו שכתבנו שם.

[55] " המקדש את האישה... על מנת שאין בה מומין, ונמצאו בה מומין--אינה מקודשת; כנסה סתם, ונמצאו בה מומין--תצא שלא בכתובה:  שכל המומין הפוסלין בכוהנים, פוסלין בנשים".

[56] מדרש אגדה לויקרא יט' 14 (מהדורת בובר ב' 46): "ולפני עור לא תתן מכשול. מי שהוא עור בסחורה, או בדבר אחר, ותשיאנו עצה שהיא הוגנת לך ולא לו".

[57] וראה מסכת כלה רבתי פרק ט הלכה ח: "כל דבר של תקלה, אסור לעשות, דכתיב ולפני עור לא תתן מכשול. איבעיא להו: ירך שנתבשל בה גיד הנשה, מהו לשלחה לגוי? אבר מן החי לא תבעי לך, דאמר מר: בני נח מצווין אף על הסירוס, וקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול, אבל הכא לא, או דילמא לא שנא? תא שמע שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה עמה". מעניין מדוע עלה הנושא של גיד הנשה שאיננו בגדר שבע מצוות בני נח. ראה: סמט, ישיבת הר עציון; פאלוך, אמי"ת אורות שאול.

מסכת נדרים דף סב' עמוד ב': "רב אשי הוה ליה ההוא אבא, זבניה לבי נורא.21 א"ל רבינא לרב אשי: האיכא "לפני עור לא תתן מכשול"! אמר לו: רוב עצים להסקה ניתנו".

[58] יפה הביא זאת הרמב"ן בפירושו על ראשית פרק ג': "ולא אמר באשה "ותאכלי מן העץ", כי היא נענשה על אכילתה ועל עצתה, כאשר נענש הנחש… כי העונש על העצה גדול על האכילה. והנה מכאן נוכל ללמוד עונש למחטיאי אדם בדבר, כאשר לִמְדוּנוּ רבותינו (פסחים כב ב, ע"ז ו א) בפסוק ולפני עור לא תתן מכשול."

באותה דרך פסק הרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש יב, הלכה יב': "אסור למכור לעכו"ם (לעובדי כוכבים) כל כלי המלחמה... ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים.."; הלכה יד': "כל שאסור למכור לעכו"ם אסור למכור לישראל שהוא ליסטים (= שודד, עבריין) מפני שנמצא מחזיק יד עוברי עברה ומכשילו. וכן כל המכשיל עיור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עובר עברה, שהוא עיור ואינו רואה דרך האמת מפני תאוות לבו, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "ולפני עור לא תתן מכשול."" (ההקשר נלקח מדפי הפרשה של נחמה ליבוביץ).

[59] חולין ז' עמ' ב' (כולל תרגום פירוש): "כי אתא [כאשר בא] לביתו של רבי, איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא [הזדמן שנכנס בפתח אחד שהיו עומדות בו פרדות לבנות], אמר ר' פנחס: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו? משום שפרדות ממין זה היו מפורסמות כמזיקות בבעיטותיהן. שמע רבי נפק לאפיה [יצא לקראתו], אמר ליה [לו]: מזבנינא להו [מוכר אני אותן]. אמר ליה [לו] ר' פנחס: והרי בכך תעבור על "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד), שהרי לכל אחד מישראל נאסר להחזיק חיות מזיקות בביתו. אמר לו: מפקרנא להו [אפקיר אותם]. אמר לו: אם כן, מפשת היזקא [אתה מרבה את ההיזק], שעכשיו לא יהיו להם בעלים שישמרו עליהן, ויזיקו לכל. אמר לו: עקרנא להו [אני מעקר את פרסותיהן שלא יזיקו]. ענה לו: איכא [יש בכך] צער בעלי חיים. אמר לו: קטילנא להו אהרוג אותן]. אמר לו: איכא [יש בכך] איסור של "בל תשחית" (דברים כ, יט). הוה קא מבתש ביה טובא [היה רבי מפציר בו הרבה] שייכנס לביתו, גבה טורא בינייהו [הר ביניהם], ולא יכול היה רבי להמשיך ולדבר עמו. בכה רבי ואמר: מה בחייהן של צדיקים כך הם גדולים, במיתתן על אחת כמה וכמה! ... אגב שהוזכרו פרדות לבנות ("מלאך הבית בביתו של זה")".

עם זאת, דוגמאות אלו מזכירות לנו את הדוגמה של הכהן (המבקש לשאת אישה גרושה), כלומר עניינים הקשורים למצוות מן התחום הדתי-פולחני.

[60] למשל, ייתכן שהקונה מעונין לשחוט מיד את בעה"ח הנרכש, כך שאין משמעות להיות בע"ה מזיק/מסוכן.

[61] מלשון המשנה לא ברור מי עובר על מה, האם כולם עוברים על כל הלאווין? הגמרא מציינת

[62] "תניא: רמז לציון קברות מן התורה מניין? אמר אביי: "ולפני עור לא תתן מכשול"."

[63] "אם ירצה איש הגון למכור את ביתו בגלל פגמים כלשהם שהוא מהוא עצמו מכיר, אולם האחרים אינם יודעים דבר עליהם [...] אם המוכר לא יאמר זאת לקונים וימכור את המבנה במחיר גבוה בהרבה מכפי שסבר שעתיד הוא למכרו, האם מעשהו זה הנו בלתו הגון ומגונה?" תשובת אנטיפטר מטרסוס (מאה השנייה לפנה"ס): "אכן הוא כזה, כי במה זה שונה מאדם שאינו מראה את הדרך לאיש תועה, מעשה שבאתונה נאסר והוטלה עליו קללה מטעם הציבור?[...] זה אף חמור מאשר לא להראות את הדרך, כי אתה מטעה ביודעין את הזולת" (קיקרו, על החובות, עמ' 160). קיסטר, ספרות החכמה בקומראן, עמ' 303-304, השווה וניתח מקור זה.

[64] בשנת 1954, בפרשת וינשטיין נ' קדימה, קבע בית המשפט העליון שניתן לומר שעוולת הרשלנות חלה אף על נזק הנגרם עקב מצג שווא רשלני. בתיקון לחוק ניירות ערך, משנת 1988, הוטלה אחריות על החותמים על תשקיף של חברה מסחרית לנזקים הנגרמים למשקיעים המסתמכים עליו.

[65] הכללים לפי סדרת מגילות, מצוינים בכרך י' עמ' 247, ומשם הפנייה גם ל"לשוננו לעם" – כללי הכתיב והפיסוק של האקדמיה ללשון העברית שנתפרסמה בטבת התשס"ב.

כניסות: 6377
קטגוריה: הלכה תנאית שהועתקה ממגילות מדבר יהודה עידכון אחרון ב-חמישי, 20 ספטמבר 2018 נכתב על ידי עורך אתר הדפסה דואל

אתר מגילות קומראן/ים המלח The DeadDea Scrolls

תובנות (בעזרת מחקרים אקדמיים) מתומצתות (רובם עד מעט עמודים תוך הרחבה בהערות שוליים) על מגילות קומראן/ים-המלח/מדבר יהודה/הגנוזות, דרכם בפירוש התנ"ך, זיהוי עדת קומראן כבני-צדוק הכוהנים ו/או האיסיים, והמחלוקות עם הפרושים-חז"ל, צדוקים והרקע ההיסטורי עד ומול החשמונאים-מכבים. המיקוד נסוב על העתקות/שיבושי המסורת וסיבותיהן אל המשנה, גמרא וספרות הפרושים – תושב"ע.

 

חופשיות שימוש והעתקה

באתר מגילות ים המלח אין זכויות יוצרים: מותר להפיץ את ההצעות לעיל והמידע שבדף זה באופן חופשי, ללא צורך בציון המקור, וכן מותר לשנות ולעבד לצורך שימוש בתוכן למסמכים אחרים. ניתן לקבל מידע נוסף ומענה לשאלות בתחום באמצעות פנייה לדוא"ל: scrollsqumran@gmail.com
פנייה מקוונת באתר: לחץ כאן