ירושלים באחרית הימים ממגילות קומראן, ספרים חיצוניים, נצרות וחז"ל
מגילת תנחומים לירושלים: 176Q4, קימרון ג', עמ' 31-29.
חנוך צ' 29: 'בית חדש גדול וגבוה מן הראשון ויקימהו במקםום הראשון אשר כסה. כל עמודיו היו חדשים וצעצועיו היו חדשים וגדולים מן הראשון הישן'. אין כאן "מגדל" ואילו "הבית" כולל מרכיבים המתאימים לתיאור של מקדש ולא לתיאור של עיר (עמודים, קירות). בירנבאום, מעמדה ההלכתי של ירושלים, עמ' 8.
462Q4 מזכירה את ירושלים לאחריםת הימים הקרובים ליעשיהו ס' 62; סה' 21-18; סו' 12-10 ותמונת התשתית מפרק נב'. סיגל, בין פרשנות לכיתתיות, עמ' 10.
בדעת מקרא של בראשית יש פרק בהקדמה על 'גן עדן והמשכן'.
ירושלים מוזכרת 667 פעמים בנ"ך, מקצתם בתיאורה לאחרית הימים, בפאר גודלה ויופיה. בספרים החיצוניים המיוחסים לשלמה ברוך ועזרא, העיסוק בירושלים העתידית רחב יותר. שתי מגילות קומראן מתמקדות בירושלים של אחרית הימים (ירושלים החדשה, מזמור אהבה לירושלים), טוביה (שהשתמר גם כספר חיצוני) הקדיש לה מזמור והבהיר את מועד מימוש גאולתה, ומגילת דברי המאורות הזכירה כבודה המיוחל. בעבודה זו אבקש לסקור ממקורות אלו, לצד נגיעות בספרות חז"ל והנצרות.
ספר טוביה הינו אחד משבעה (ואולי עוד שבספק) ספרים חיצוניים שנמצאו במגילות קומראן[1], ומתוארך ע"י חוקרים לתקופה הפרסית עד ההלניסטית[2]. הספר הינו אחת המגילות היחידות שנמצאו בשתי שפות (עברית וארמית), וייתכן שזו הסיבה שהתפתחו ממנו מספר נוסחים בנצרות, הארוך (הקרוב ביותר לשרידי המגילות) והקצר[3] ביוונית, וכן נוסח הוולגאטה בלטינית[4] (הורונימוס מציין שתרגמו מארמית).
סיפור העלילה נסוב על אב ובנו שעוברים ניסיונות וחוויות בגלות בית ראשון בנינוה[5], ומוזכר גם בן משפחתם - אחיקר, שספר משליו נמצא בתעודות יֵבּ שבמצרים. טוביה מתפלל להצליח במאורעותיו וניסיונותיו, ותפילתו השלישית בפרק יג' 18-13 (ראה להלן נספח טקסט א') הינה היפה והמיוחדת בכמה היבטים: תחילה כיוון שמציינת שבירושלים יבנה מקדש אחר מזה שאמור להיבנות בה (כוונתו לאחר הבית השני, ראה להלן), שנית - הברכות מופנות ישירות לירושלים בגוף ראשון (כמו בישעיה נד' 17-11, מזמור אהבה לירושלים, ובספרים החיצוניים), ושלישית - נוכח העובדה שאינה קשורה לדמויות או לסיפור. בעיקר בשל היבט אחרון זה, חוקרים סברו שתפילה זו חוברה לאחר/בנפרד הספר, אך היות וגם תפילה זו שרדה בין קטעי הספר שבמגילות[6], נראה שהיא מקורית. תפילתם של חנה (שמ"א ב' 10-1) ויונה (ב' 10-3) דומה בכמה נקודות לתפילתינו, וכך התקבלה הגדרתה כמזמור (hymn)[7].
אחרי מזמור זה, דבריו של טוביה בפרק יד' 5 כי לא בית המקדש השני הוא זה שאליו התכוונו הנביאים – מרתקים במיוחד: "ושב ורחם אותם האלוהים וישיב אותם האלוהים לארץ ישראל וישובו לבנות את הבית ולא כבראשונה עד עת [כי אם] עד אשר ימלא קץ העתים ואחרי זאת ישובו מן הגלות בכבוד כל יושבי ירושלים ובית האלוהים בתוכה יבנה כאשר דברו עליה נביאי ישראל". כטוביה, גם מגילת המקדש כט' 10-7 מרחיקה את הבית השלישי לקץ העיתים, ואף מציינת שיבנה ע"י האל: "ורציתים והיו לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם ו]שכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה [את מ]קדשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הבריה אשר אברא אני את מקדשי להכינו לי כול הימים, כברית אשר כרתי עם יעקוב בבית אל". בדומה מציינים זאת היובלים א' 17, 27[8] ופשר4Q174 ג' 13-1[9]. מסורת זו הגיעה גם לחז"ל[10].
גם בתיאור העיר (ולא המקדש) עסקה עדת קומראן, וזאת בשני מזמורים לירושלים המיוחלת: הראשון הוא קטע מהתפילה של מגילת דברי המאורות[11] (ראה להלן נספח טקסט ב') המתאר את הצביון האידיאלי של הזמן והמקום שבהם ישררו השלום והשלווה, הצדק והאמת, שבהם תתגלה אהבת האל לעמו ולעירו.
השני הוא מזמור אהבה לציון ממגילת תהילים 5Q11 כב' (ראה להלן נספח טקסט ג'), שמיוחד בשפתו היפה, במבנהו כאקרוסטיכון, ובקרבתו להמנון התקווה המודרני[12]. המזמור עומד על תיאור העיר העתידית, גם בפנייה ישירה ובהיבטים מגוונים, אך מתעלם מהמקדש עצמו, ואולי רק מרמז עליו בריח הקטורת והקורבנות: "ערבה באף תשבחתך, ציון, מעלה לכל תבל"[13]. המזמור גם מציין: 'שקר ועול נכרתו ממך', כפי שמתואר למשל בישעיה יא' 9: "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי", לצד אזכורים שונים[14] של אובדן הרשעה והישארות החוכמה: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יי כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים"; חנוך צא' 8: "בימים ההם יעקר החמס משרשיו והרשעה והתרמית מתחת לשמים".
עבמזמור זה אין מאפיינים כיתתיים (כמו ארגון כיתתי, פולמוס עם מתנגדים, מטבעות לשון כיתתיות), וזאת כאשר ידועה עמדת עדת קומראן החריפה נגד קבוצות יריביה ששלטו בבירה, שבכלל מחלוקת זו עזבה את ירושלים[15] לטובת עיר כוהנים במדבר/דמשק/קומראן, והגדירה את עצמה 'ציון': "כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך [צי]ון ה[יאה] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י] הברית הסרים מלכ̇ת [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה [מלכי צדק... אשר יצי]ל[מה מי]ד̇ בליעל" (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23), - נראה שזהו מימוש 490 השנה בימי ינאי
נוכח זיהויה העצמי ככהונה הגדולה מבית צדוק[16], ואסרה להעלות למקדש כיוון שנטמא בעיניה[17].
למרות היריבות הפוליטית, הציפיה לירושלים העתידית מתבקשת בעדת קומראן לא רק כהמשך לסגנון המקראי, אלא מתבטאת בהחלפת ה'מקום אשר בחר' בדברים[18] עם הר ציון וירושלים ביובלים[19]. כמו כן, מגילה כיתתית מובהקת, ממ"ת[20], מזהה לראשונה את ירושלים כמעגל הראשון (מבין שלושה) הקדוש ביותר – 'מחנה הקודש': "כי ירושלים היא מחנה הקדש והיא המקום שבחר בו מכל שבטי ישראל כי ירושלים היא ראש מחנות ישראל" (ממ"ת, פרק ב' – דברי התורה, שורות 62-59 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 209-208]).
אך מסורות אלו כסותרות את הנבואות האחרונות שבתנ"ך אשר קוראות בתחילת ימי הבית השני להתעוררות בתשובה ומצוות כי הגאולה והשכינה צפויה להגיע בקרוב בימיהם, ומשתמע שאף בבית מקדש שני זה: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר יי צְבָאוֹת" (מלאכי ג' 1); "כִּי כֹה אָמַר יי צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא... וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה, כָּבוֹד אָמַר יי צְבָאוֹת... גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר יי צְבָאוֹת" (חגי ב' 9-6). כלומר, התקווה והציפייה במהלך ימי הבית השני היתה מקבילה וממשיכה לאורך קיומו של המקדש[21]. כך למשל מציין בן סירא[22] לו' [לג] 21- 13 (ראה להלן נספח טקסט ד'), וביטויים דומים שנמשכו גם לתפילות חז"ל[23] קרוב כבר לימי החורבן, בפרט כמו המונח 'רחם'. גם באוונגליון מסופר על שמעון: "איש צדיק וחסיד מחכה לנחמת ישראל" (לוקס ב' 25), ועל הנביאה: "הודתה ליי ותדבר עליו [על ישו] באוזני כל המחכים לגאולה בירושלים" (שם, ב' 38).
בין בספרים החיצוניים שאינם בין מגילות קומראן, ספר ברוך[24] מתמקד בירושלים, וסגנונו קרוב לירמיהו רבו. הספר כולל מזמור על ירושלים בפרקים ד' 30-ה' 9 (ראה להלן נספח טקסט ה'), ודויד בורקה ציין קווי דמיון למגילת ההודיות[25]. יש לציין עושר ויופי גן עדן, אבני החושן וכמובן מהכנעת הרוע והרשע[26]
להוסיף מראה מקומות לכך עם ברוך מירמיה וישעיה
בהמשך לתיאורי מגילות קומראן לעיל, גם הספר החיצוני סיביליות ה' תכ' מתאר בדומה: "וישימה כאבן חן בתוך העולם ויבן היכל". יתרה מזו, הספר החיצוני חזון עזרא[27] ז' 26 [ליכט, עמ' 42]) מציין במפורש כי ירושלים של מעלה כבר קיימת ורק ממתינה ליום בואה: "כי הנה ימים באים – והיה כאשר יבואו האותות, אשר אמרתי לך – ותיעלם העיר הנראית עתה, ותתגלה העיר הנסתרת עתה". אך בניגוד למגילות, קשה להבין אם כוונת שני ספרים חיצוניים אלו לבית השני[28] (במתכונת אחרת) או לאחרית הימים (במקדש שלישי לאחר חורבן הקודם), מה גם תיארוכם המקובל מאוחר למגילות וממוקם בשלהי הבית השני. ישעיה ו' 6[29] אמנם מתאר מזבח בהיכל השמימי, ומגילת שירות עולת השבת מתארת את שיתוף/עליית עדת קומראן כעדת כוהני קודש לדרגת המלאכים שבשמיים, אך אין בכך אמירה על איחוד הממלכות (שמיים וארץ) באחרית הימים, או לירושלים בפרט. מסורת דומה מובאת בחז"ל: "'כל ישראל חברים' – 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו"' (תנחומא פקודי א'); "א"ל רב נחמן לר' יצחק מאי דכתיב 'בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר' (הושע יא' 9), משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר? א"ל הכי א"ר יוחנן: אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה! ומי איכא ירושלים למעלה? אין דכתיב: 'יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו' (תהילים קכב' 3)" (תענית ה'[30]); "אמר ר' פנחס בשם ר' ראובן: עתיד הקב"ה להביא סיני ותבור וכרמל, וליתן ירושלים עליהם בראשם, שנאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים" (מדרש שוחר טוב, מזמור לו' [מהדורת ש' בובר, וילנא תרנ"א, עמ' קכו']), וכן בנצרות: "אצל ירושלים של מעלה חופשיה היא והיא אם כולנו" (אל הגאלטיים ד' 28-17), ואף באיסלאם[31].
חזון ברוך א' [או ברוך הסורי][32] ד' 3 מקשר את ירושלים העתידית לגן העדן: "לא זה הבנין הבנוי עתה בתוככם הוא הגלוי לפני ההוכן מקדם מאז היה עם לבבי לברוא גן עדן אף הראתיו את האדם עד לא חטא וכאשר עבר מצותי הרחק ממנו וגם גן עדן"[33]. ישעיה נד' 12-11 מציין כי ירושלים שלעתיד לבוא תיבנה ב: "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ". פסוק זה זכה לפירוש בפשר ישעיה ד' (4Q164, קטע 1 [קמרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 58]), (ראה להלן נספח טקסט ו') שמציין שנים עשרה כוהנים או ראשי שבטי ישראל, כנראה באחרית הימים ומתוך עדת קומראן או לפי כתורתם.
שערי העיר לבית שני/שלישי מתוארים לפי מספר השבטים ביחזקאל מח'[34] (ובחזון יוחנן כא' 22-10, 5; כא' 21-11, אך ללא ציון השבטים[35]), ואילו מגילת המקדש לט'-מא' מתארת את שערי השבטים למקדש[36] (כוונתה לראשון ולא לאחרון). מגילת ירושלים החדשה[37] מפרטת את שניים עשר שערי העיר העתידית, וכנראה כל אחד מהם זוכה לעיטור אבן מאבני החושן ("כָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ". מוזכרים גם בספרים החיצונים, אך ללא שיוך של אבן לשער).
יחזקאל כח' 14-13 מתאר תשעה אבנים (בנוסח תרגום השבעים מצוינות שתים עשרה[38]) בגן עדן ומקשר אותם להר האלוהים: "בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב; מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ; וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ", וכנראה הפירוש של "אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ" הוא גדר/לבוש[39] המקיף את הגן ומשובץ באבני החושן של שמות כח' 20-15. הקשר בין ירושלים של אחרית הימים מרומז גם בחנוך המתאר את גן עדן השמימי שמיועד צדיקים[40], והיובלים ח' 20-19[41] מייחד קדושתם יחד עם הר סיני. גם בנצרות ירושלים של מעלה זוהתה בין היתר עם גן עדן (מוזכרת 3 פעמים), משכנו של אלוהים, עיר האלוהים לפי איגרת אל העברים והרקיע השלישי כמקום השכינה לפי פאולוס[42].
בין ירושלים העתיקים לגן עדן יש עוד הקבלות: כמו מיקומם על הר[43] והנהרות היוצאים מהם: 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה' (זכריה יד' 8).
תיאור גדילתה של ירושלים באחרית הימים רווח כבר בדברי הנביאים, כגון: "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי; הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי" (ישעיהו נד' 2); "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ" (זכריה ב' 8), אך המידות לגודלה של העיר מפורטות לראשונה במגילת ירושלים החדשה (ארמית[44]) א' 17-11[45], עובר לספר זרובבל[46], כאשר חז"ל הוסיפו את מימד הגובה[47].
לסיכום, בית שני לא עמד בתיאורי נבואות בית המקדש, העם וסופריו המשיכו את רוח תקוות הגאולה הקרבה. קהילות גדולות של העם נשארו בגלות (בעיקר בבבל ומצרים), בית המקדש נבנה קטן ושודרג בשלבים (ומאידך בירידה ברמת טהרתו/קדושתו), לא היה בו את ארון הברית והאפוד, רוב תקופת הבית לא היתה ריבונות ישראלית ומשיח שמקובל על כל העם, ומתקופת ההתייוונות החלו מאבקים פוליטיים קשים על זהות ושליטת הכוהנים הגדולים, לצד כיתתיות פירוש התורה והלכתה. יחד עם זאת, עדת קומראן כבר קיבעה את מעמדו של הבית השני, לצד יחסה המורכב לירושלים ביריבות הפוליטית עכשוית למול מטרתה והאידיאל המיוחד. ניכר כי מסורות נמשכו לספרים חיצוניים, לחז"ל ולנצרות, כאשר לעיתים הוסיפו גיוון ונופך חדש. אך הכל מסכימים ומאירים את ירושלים של אחרית הימים בציורים שמימים של בנייה ע"י האל, עושר ויופי גן עדן, אבני החושן וכמובן מהכנעת הרוע והרשע[48] לגאולות הצדק והשלום עם התגלות הבורא ומשיחו[49].
נספחים:
נספח א' - טוביה יג' 18-13:
אור בהיר יאיר על כל ירכתי הארץ; גוים רבים מרחוק יבואו לך ויושבי כל קצוי הארץ לשם קדשך ובידם מתנותיהם למלך השמים דורי דורים יתנו בך רינה ושם [העיר] הבחורה לדורות עולם; ארורים כל דוברי קשות ארורים יהיו כל אורריך ופורצי חומותיך ונותצי מגדליך ושורפי משכנותיך וברוכים יהיו לעולם כל יראיך אז תלכי ותרוני בבני הצדיקים כי כולם יקבצו ויברכו את אדוני העולם אשרי אוהבי ואשרי השמחים בשלומך; ואשרי ל בני האדם הנעצבים על כל מכותיך כי ישמחו בך ויראו כל שמחתך לעולם ברכי נפשי את יי המלך הגדול; כי ירושלים תיבנה בעיר ביתו לעולמים אשרי נפשי אם עתידה שארית זרעי לראות את כבודך ולהודות למלך השמים ושערי ירושלים יבנו בספיר ובברקת ובאבני חפץ כל חומותיך מגדלי ירושלים יבנו מזהב וחליה מפז טהור רחובות ירושלים רצופות נופך ואבן מאופיר; ושערי ירושלים יאמרו שירי רינה וכל בתיה יאמרו הללויה ברוך אלוהי ישראל וברוכים יברכו את שמו הקדוש לעולם ועד.
נספח ב' – מגילת דברי המאורות, עותק א', טור ד' (קמרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 58):
"משך(כ)נך(כ)ה [...] למנוחה, בירוש[לים אשר בח]רתה בה מכול הארץ להיות שמכה שם לעולם כיא אהבתה את ישראל מך(כ)ול העמים ותבחר בשבט יאודה ובריתכה הקימותה לדויד להיות מזרעו נגיד על עמך(כ)ה יושב על כסא ישראל לפניך כול הימים. וך(כ)ול הגויים ראו את ך(כ)בודכה אשר נקדשתה בתוך עמכה ישראל ולשמך(כ)ה הגדול ויביאו מנחתם ך(כ)סף וזהב ואבן יקרה עמ כול חמדת ארץ(צ)ם לכבד את עמך(כ)ה ואת ציון עיר קודשכה ובית תפארתך(כ)ה ואין שטן ופגע רע כי אם שלום וברך(כ)ה מר[...] ויאכלו וישבעו וידשנו...".
נספח ג' - מזמור אהבה לירושלים[50]:
"אזכירך לברכה ציון בכל מודי אני אהבתיך ברוך לעולמים זכרך;
גדולה תקותך, ציון, ושלום תוחלת ישועתך לבוא;
דור ודור ידורו בך ודורות חסידים תפארתך;
המתאווים ליום ישעך וישישו ברוב כבודך;
זיז כבודך יינקו וברחובות תפארתך יעכסו;
חסדי נביאיך תזכורי במעשי חסידיך תתפארי ;
טהר חמס מגוך שקר ועול נכרתו ממך;
יגילו בניך בקרבך וידידיך אליך נלוו;
כמה קוו לישועתך ויתאבלו עליך תמיד;
לא תובד תקותך, ציון ולוא תשכח תוחלתך;
מי זה איבד צדק או מי זה מלט בעולו?
נבחן אדם כדרכו איש כמעשיו ישתלם;
סביב נכרתו צריך, ציון ויתפזרו כל משנאיך;
ערבה באף תשבחתך, ציון מעלה לכל תבל;
פעמים רבות אזכירך לברכה בכל לבבי אברכך;
צדק עולמים תשיגי ברכות נכבדים תקבלי;
קחי חזון דובר עליך וחלומות נביאים תתבעך;
רומי ורחבי, ציון;
שבחי עליון פודך;
תשמח נפשי בכבודך".
נספח ד' – בן סירא[51] לו' [לג] 21- 13:
פרק לו' (לג') 21-13:
"אסוף כל שבטי יעקב ויתנחלו כימי קדם;
רחם על עם נקרא בשמך ישראל בכור כיניתה;
רחם על קרית קדשך ירושלים מכון שבתיך;
מלא ציון את הודך ומכבודך את היכלך;
תן עדות למראש מעשיך והקם חזון דֻּבַּר בשמך;
תן את פעֻלת קוויך ונביאיך יֵאָמֵינו"[52].
מקור נוסף של בן סירא נא' 29-26, 33:
"הודו למקבץ נדחי ישראל כי לעולם חסדו;
הודו לבונה עירו ומקדשו כי לעולם חסדו;
הודו למצמיח קרן לבית דוד כי לעולם חסדו;
הודו לבוחר בבני צדוק לכהן כי לעולם חסדו...
הודו לבוחר בציון כי לעולם חסדו".
נספח ה' – ספר ברוך ד' 30-ה' 9:
"אל תיראי ירושלים אשר נקרא שמו עליך הוא ינחמך; [והביא] שוד למעניך ולשמחים לאידך; שוד לערים אשר העבידו את בניך שוד לגוזלת את בניך; כי כאשר שמחה לאידך וששה לשבריך כן תעצב על שוממותה היא; ומשוש המונה אשבית ממנה ועליצותה אהפוך לאבל; כי אש מעם יי תבוא עליה לימים רבים והיתה מושב לשעירים לנצח נצחים; שאי עניך מזרחה ירושלים וראי השמחה הבאה לך מאת אלוהים; הנה בניך אשר שילחת יבואו לך נקבצים ממזרח וממערב בדבר קדוש [ישמחו] בכבוד אלוהים יעלוזו; הסירי ירושלים בגדי אבלך ועוניך לבשי תפארת כבוד אלוהים לעולם; עטי מעיל צדקת אלוהים ושימי על ראשך פאר כבוד יי; כי תחת כל השמים יראה אלוהים הדרך; וקורא לך מאת אלוהים שם עולם שלום צדקה וכבוד יראת יי; קומי ירושלים ועמדי על הר גבוה ושאי עיניך מזרחה וראי בניך נקבצו ממערב שמש וממזרחה שמחים לאמרת קדוש כי זכרם אלוהים; כי ברגל מעמך יצאו נהוגים ביד אויב וכעל כסא מלוכה מובלים בכבוד יביאם לך אלוהים; כי כל הר גבוה וגבהות עולם בדבר אלוהים ישפלו וגיאיות ינשאו למישור הארץ למען ילכו ישראל לבטח לכבוד אלוהים; ויערות כל עצי בושם בדבר אלוהים על ישראל יסוכו; כי בשמחה יוביל אלוהים את ישראל באור כבודו ובחסד ובצדקה מאיתו".
נספח ו' – מגילת פשר ישעיהו ד' (4Q164, קטע 1 [(קמרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 58]):
['הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך' פשרו אשר יתן אל את עדת היחד] בתוך כול ישראל כפוך בעין, 'ויסדתיך בספי[רים' פשרו על אשר יסדו את עדת היחד [כ]כוהנים והעמ[ידו בישראל את] עדת בחירו כאבן הספיר בתוך האבנים [ואשר אמר 'ושמתי כדכוד] כול שמשותיך' פשרו על שנים עשר [ראשי הכוהנים אשר יהיו] מאירים במשפט האורים והתומים [לישראל את כול המצוות] הנעדרות מהמה כשמש(ל) בכול אורו, 'וכו[ל שעריך לאבני אקדח'] פשרו על ראשי שבטי ישראל לא[חרית הימים איש לפי] גורלו מעמדו ו[כבודו ]".
קיצורים ביבליוגרפיים[53]:
אורבך, ירושלים של מטה וירושלים של מעלה אפרים אלימלך. ירושלים של מטה וירושלים של מעלה. ירושלים לדורותיה (1968) 171-156. הכינוס הארצי הכה' לידיעת הארץ. ירושלים: תשכ"ט.
אליאור, גן בעדן מקדם אליאור, רחל. גן בעדן מקדם, מסורות גן עדן בישראל ובעמים. מאגנס, ירושלים: 2010.
בורק, ברוך
Burke, David G. The Poetry of Baruch:A Reconstruction and nalysis of the Original Hebrew Text of Baruch 3:9-5:9. Chico, Calif. Scholars Press, 1982.
גרינברג, יחזקאל M. Greenberg, Ezekil 21-37: A New Translation with Introduction and Commentary (AB), New York 1997.
הנדרסון, מזמורי ירושלים בבית שני Henderson, Ruth. Second Temple Songs of Zion
A Literary and Generic Analysis of the Apostrophe to Zion (11QPsa XXII 1-15); Tobit 13:9-18 and 1 Baruch 4:30-5:9. Berlin and Boston: de Gruyter, 2014.
ורמן, אחרית הימים ורמן, כנה. אחרית הימים בהגות עדת קומראן. מגילות קומראן, מבואות ומחקרים ב'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי: תשס"ט.
מור, טוביה
Moore, C.A.. Tobit, A New Translation with Introduction and Commentary. New York: 1996.
פיצמייר, טוביה
Fitzmyer, J.A. Tobit. Berlin: 2003.
קוק, יחזקאל G.A., Cooke. A Critical and Exegetiol Commentary on the book of Ezekil (ICC). Edinburth 1936 (1960]
קיסטר, מנחם. 'ירושלים והמקדש בקומראן'. מגילות קומראן, מבואות ומחקרים ב'. עורך: מנחם קיסטר. ירושלים: יד בן צבי: תשס"ט.
קראץ, המקום אשר בחר עפ"י ממ"ת ריינהרד, קראץ. "המקום אשר בחר" — לזיהוי מקום הפולחן בדברים פרק יב' ובויקרא פרק יז' על פי מגילת מקצת מעשי התורה. מגילות, מחקרים במגילות מדבר יהודה, כרך ה'-ו', (תשס"ח): עמ' 80-57.
רצון, היכן גן עדן רצון, אשבל. היכן גן עדן? השינויים בתפיסת מקומו ותפקידו של גן העדן לאור תהליך החיבור והעריכה של ספר חנוך. מגילות יא-יב', חיפה, ביאליק: 2015.
[1] והם: חנוך, כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא. בספק לגבי שושנה 551Q4 ואגרת ירמיהו. בועידת קרתגו שיזם אוגוסטינוס הוכרזו 6 ספרים חיצוניים כקדושים (בהשראה אלוהית, מכונים: דויטרו קנוניים [deutero=שניים], כלומר משניים בקדושתם).
[2] למחקר העדכני ראה: מור, טוביה; פיצמייר, טוביה.
[3] יש לציין שגם לספרים שמואל וירמיה בקומראן נמצאו נוסחים ארוכים וקצרים, כך שייתכן והיה במקור גם נוסח קצר לטוביה.
[4] זהו התרגום של פרענקיל לפי הקדמת כהנא [עמ' ש'], אך בכותרת פרענקיל מציין שמיוונית.
[5] ובהרחבה: טובי הינו צדיק משבט נפתלי שגלה לנינווה בגלות עשרת השבטים (ימי מלכותו של הושע המלך [ב-722 לפנה"ס אשור כבשה בהנהגת שלמנאסר החמישי ואחר כך תחת סרגון השני]), ומצא חן בעיני שלמנאסר ונהיה פקיד בממלכה. נוכח עושרו (ונדיבותו) הוא נתן הלוואה לגבאל קרובו. לאחר מכן איבד משרתו זו בגלל שהיה קובר מתי ישראל. לפיכך אחיקר קרובו מימן וכלכל אותו. בסעודת שבועות טוביה בנו ראה מת וקרא לאביו לקבור אותו, ולאחר שקבר אותו התעוור מצואת ציפור. התרושש עוד מנכסיו ולכן שלח את טוביה בנו להביא לו את ההלוואה מגבאל קרובו שבמדינת מדי, שמצא אדם טוב ונאמן שיודע את הדרך, הוא המלאך רפאל. המלאך לקח אותו לעיר רגא (היא טהראן) ששם טוביה מצא כלה וקידש אותה בביטוי המפורסם 'כדת משה וישראל' עם הלכות ייחוד וקידושים נוספות, ובימי המשתה המלאך אסף את ההלוואה. כשטוביה חזר נשוי לאביו טובי, הוא גם ריפא אותו בעזרת מרקחת גד שלימד אותו המלאך בדרך, ואז הוא גם התגלה להם שהוא מלאך. הסוף טוב, טובי ובנו ברכו הלל לבורא וחידשו נבואות, הארוכה שבהן היא הברכה לירושלים בקץ העיתים - שבה נתמקד. לאחר מות האב, טוביה עזב לבית הורי אשתו ואחיקר חזר לגדולה אחרי שהאחיין שלו בגד בו (ובספר משליו הוא התפלל וכתב ספר תחנונים שיוולד לו בן).
[6] קטע זה שרד חלקית בשתי מגילות: 4Q196 (4QpapTob-a); 4Q200 (4QTob e)).
[7] לסיכום והשוואה של מזמורי ירושלים מטוביה וברוך, ראה: הנדרסון, מזמורי ירושלים בבית שני.
[8] "ובניתי את מקדשי בתוכם ושכנתי עמם ואהיה להם לאלוהים והם יהיו לי לעם באמת ובצדק', 'ויאמר אל מלאך הפנים להכתיב למשה מן ראשית הבריאה עד היום אשר יבנה מקדשי בתוכם לעולמי עולמים" (ורמן, היובלים, עמ' 131).
[9] האסכטולוגי, כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: "'כאשר בראישונה ולמן היום אשר [צויתי שופטים] על עמי ישראל' (שמ"ב ז' 11-10). הואה הבית אשר [יכין] לוא באחרית הימים כאשר כתוב בספר [משה 'מקדש] יי כוננו ידיכה יי ימלוך עולם ועד' (שמות טו' 17) הואה הבית אשר לוא יבוא שמה [איש אשר בב]שר[ו מום] עולם ועמוני ומואבי וממזר ובן נכר וגר עד עולם כיא קדושו שם יגלה [ וכבודו ל]עולם תמיד עליו יראה ולוא ישמוהו עוד זרים כאשר השמו בראישונה את מקדש ישראל בחטאתמה. ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מעשי תורה. ואשר אמר לדויד 'והניחותי לכה מכל אוביכה' (שמ"ב ז' 11-10) אשר יניח להמה מכול בני בליעל המכשילים אותמה לכלותמה באשמה כאשר באו במחשבת בליעל להכשיל בני אור ולחשוב עליהמה מחשבות און למען יתפשו לבליעל במשגת אשמה 'והגיד לכה יי כיא בית יבנה לכה והקימותי את זרעכה אחריכה והכינותי את כסא ממלכתו לעולם. אני אהיה לוא לאב והוא יהיה לי לבן' (דבה"י א' יז' 13-10) הואה צמח דויד העומד עם דורש התורה אשר [יקים] בציון באחרית הימים כאשר כתוב 'והקימותי את סוכת דויד הנופלת' (עמוס ט' 11) היא סוכת דויד הנופלת כאשר יעמיד להושיע את ישראל".
[10] מכילתא דר"י שירה פ"י עמ' 150; ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה, הק ע"ב-ע"ג. לאחר מכן באמוראים כבר התקבע לשון נפוצה כ"הקב"ה יבנה ביתו והיכלו" (תנחומא בהעלותך אות ו').
[11] שמה של מגילה זו נכתב מאחורי העותק העיקרי שלה 504Q4 (עותק א' קטע 8). החיבור כולל תפילות לכל אחד מימי השבוע, כשבשבת הנוסח שונה וכולל הודיה ושבל לאל.
[12] "לא תובד תקותך, ציון": פסוק זה לקוח מחזון העצמות של הנביא יחזקאל לז' 11: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (השווה: "וַתֵּרֶא כִּי נוֹחֲלָה, אָבְדָה תִּקְוָתָהּ; וַתִּקַּח אֶחָד מִגֻּרֶיהָ, כְּפִיר שָׂמָתְהוּ" [יט' 5]), ושימש גם בימינו את המנון 'התקווה': "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ".
[13] השווה: "וְעָרְבָה לַיי מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם - כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת" (מלאכי ג' 4), ומאידך, יש הסוברים כי עדת קומראן ראתה בתפילתה תחליף לקורבנות: "ואדם מפאר עליון ירצה כמגיש מנחה, כמקריב עתודים ובני בקר, כמדשן מזבח ברוב עולות, כקטורת ניחוח מיד צדיקים" (5Q11 יח' 10-7).
[14] מגילת חוכמת הרזים א' 7-5 'בהסגר מולדי עולה וגלה הרשע מפני הצדק כגלות חו̇שך מפני אור וכתום עשן ואיננו̇ עוד כן יתם הרשע לעד והצדק יגלה כשמש תכון תבל, וכול תומכי רזי פלא̇ אינמה עוד ודעה תמלא תבל ואין שם לעד אולת' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 130) כנראה תפילת העמידה של הימים הנוראים העתיקה ממגילה זו: 'ועולתה תקפץ פיה, והרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ'. בצוואת שמעון ו' 6: 'ואז יינתנו כל רוחות התוהו למרמס, ובני האדם ימשלו ברוחות הרעות', וצוואת יהודה כה' 3.
[15] "[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה" (ממ"ת ד' 7-8).
[16] במגילות הכיתתיות יש כ-22 אזכורים ושיוכים של עדת קומראן לבני צדוק הכוהנים.
[17] טורים ד'-ה' בב"ד מפרטים את החטא השלישי של טימוא המקדש, ובהמשך המגילה: 'וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי̇ ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש' (טור ו' 11-16); 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון' (טור יא' 18-21). השווה: יוספוס על האיסיים: 'בשל כך [בשל טהרותיהם השונות] הם נמנעים (מלבוא) לעזרה המשותפת' (קדמה”י יח' 19).
[18] מופיע עשרים ואחת פעמים בספר דברים.
[19] ראה: קראץ, המקום אשר בחר עפ"י ממ"ת.
[20] אם כי כנראה לא נכתבה ע"י מורה הצדק כמו ברית דמשק והפשרים שבהם נכוח הגנאי נגד קבוצות יריבות, והגוף ראשון בה הוא רבים.
[21] וראה ההסבר של עדת קומראן לכך: "למען ירוץ֯ [הקורא בו פשר הדב]ר֯ א֯[שר וידבר אל אל חבקוק לכתוב את הבאות על {על} הדור האחרון ואת גמר הקץ לוא הודעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים כיא עוד חזון למועד יפיח לקץ ולוא יכזב פשרו אשר יארוך הקץ האחרון ויתר על כול אשר דברו הנביאים כיא רזי אל להפל{א}ה" (פשר חבקוק ו' 15 – ז' 8).
[22] בן סירא היה כנראה כוהן, חי וכתב ספרו (שנקרא בשמו) בתחילת המאה השנייה לפנה"ס, המאופיין בחוכמה ופילוסופיה בדומה למשלי, אך לעומתו מסודר בחטיבות נושאיות. אין בו היבטים כיתתיים, אך שיבח את חנוך (מד' 16) ובני צדוק הכוהנים (נא' 29). קטעים קטנים מפרק ו' (31-14) שרדו במגילת 18Q2, ושליש מפרקו האחרון (נא') נמצא במגילת התהילים/מזמורים של עדת קומראן (11Q5) Psalmsa – . חשיבות דומה של מעמדו לצד הכתובים צוינה בחז"ל (בבא קמא צב' ע"ב), אך אמירתו המפורסמת של ר' עקיבא מכוונת נגדו (אם כי כנראה בוטלה בירושלמי סנהדרין נ'). היחיד ששרד בקומראן, מצדה ובגניזת קהיר, ולפי עדות ראשי הכנסיות היה בשימוש היהודים במאות השלישית והרביעית. משלושת אלו שרד חלקית בעברית, בגרסאות מלאות ביוונית ולטינית.
[23] ברכת ירושלים של ט' באב, ירושלמי ברכות ד' ג' [דף ח' ע"א]: "רחם ה' אלוהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל עמך ישראל ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודיך" אם כי המשך הברכה מדובר "על העיר האבלה והחרבה והשוממה וההרוסה". אם החלק הראשון נפרד וקדום – אז הוא דומה לבקשת השכינה לבית שני שבנוי; ברכת המזון, ברכות ההפטרה, תפילת 18: "רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מלכות בית דוד משיחך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו"; "רחם על ציון...". יש לציין שתפילות חז"ל נוספות דומות ללשונו וסגנונו של בן סירא, ובפרט תפילת 18/העמידה.
[24] ספר ברוך הינו ספר חיצוני שמיוחס לעוזרו של הנביא ירמיה, הסופר ברוך בן נריה. חובר בעברית אך המקור אבד. מתוארך לימי חורבן בית שני. הספר בן 5 פרקים בלבד, כולל פרוזה וידוי ופיוט קינה ותנחומים בעיקר על ירושלים, שכן אלו ימי חורבנה שברוך ליווה את היהודים לגולה. בוועידת קרתגו שיזם אוגוסטינוס ב-397 לספירה, הכריזו על ספר ברוך שהוא מחובר לירמיהו ולפיכך הוא קדוש, וכן חמשת הספרים החיצוניים (טוביה, יהודית, חשמונאים א' ב', חוכמת שלמה, בן סירא) קדושים גם הם, ובכך זכו בהשראה אלוהי כדויטרו קנוניים (deutero = שניים) כלומר משניים בקדושתם.
[25] בורק, ברוך, עמ' 36.
[26] ראה: ורמן, אחרית הימים, עמ' 539-534.
[27] חזון עזרא (או עזרא הרביעי) הוא ספר חיצוני לתנ"ך המיוחס לעזרא הסופר. הספר כולל ששה עשר פרקים, אך חוקרים סוברים שארבעה מהם נוצרים, ולכן אברהם כהנא ויעקב ליכט השמיטום במהדורותיהם העבריות. תוכנו של הספר אפוקליפטי, ובשבעה חזיונות הוא מתאר בעיקר את חזון אחרית הימים ונחמת חורבן ירושלים. הספר נכתב במקור בעברית, אך זה אבד, וגם התרגום היווני אבד. כהנא סבר שנכתב בימי חורבן הבית השני.
[28] על-אף שרוב הספרים החיצוניים, ובפרט אלו, מתוארכים לסוף ימי הבית השני.
[29] "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה; בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ".
[30] זהו המקור היחיד בחז"ל ל"ירושלים של מעלה".
[31] כעב אלאחבאר הינו סופר יהודי שהתאסלם, הביא מסורת דומה בשירו 'שבחי ירושלים': "ירושלים <וההיכל> אשלח אליך את עבדי (עבד אלמלכ) יבנה אותך ויקשטך, ואשיב לירושלים את מלכותה הראשונה, ואעטרה בזהב ובכסף ובמרגליות, ואשלח אליך את ברואי, ואשים על הסלע כסאי ואני ה' המלך ודויד מלך בני ישראל". קיסטר, ירושלים והמקדש בקומראן, מבואות ומחקרים ב', עמ' 484, העיר בעניין: "זיהוי זה הוא שהביא להיקלטותו של החומר היהודי הטהור שציטט כעב במסורת המוסלמית. הקשר של המסורת המוסלמית הכוונה לבניית מסגד כיפת הסלע בידי עבד אלמלכ, אבל במקורם של דברים הכוונה כמובן לבנייתה של ירושלים באחרית הימים".
[32] גם ספר חיצוני לתנ"ך המיוחס לברוך בן נריה, עוזרו וסופרו של הנביא ירמיה. מכונה חזון כי פותח בגילוי של ברוך. הספר עוסק בתיאור חורבן בית ראשון והגלות, שאלות על הנהגת העולם, תפילה ועידוד לעם. כהנא סבר שנכתב בימי חורבן הבית השני, ושמקורו בעברית שאבדה, וגם התרגום הראשון ליווני אבד.
[33] ראה דבריו של קיסטר, ירושלים והמקדש, הערה 55: "בקטע מחזון ברוך בולט התפקיד שרעיון ירושלים של מעלה יכול למלא לשם השלמה עם אבדנה וחורבנה של ירושלים. תפקיד דומה מילא רעיון בית המקדש שלמעלה בכת לשם השלמה עם אבדן הקשר עם בית המקדש משום שנטמא". להרחבה ראה:
M . Stone. Fourth Ezra. Minneapolis 1990, pp 213.
[34] שער אפרים לעיר מוזכר במלכים ב' יד' 13.
[35] "אור נוגהה כאבן יקרה מאוד [...] ויש לה חומה גדולה וגבוהה ושנים עשר שערים לה [...] שערים שלושה ממזרח שערים שלושה מצפון שערים שלושה מדרום ושערים שלושה ממערב. ולחומת העיר שנים עשר יסודות ועליהם שנים עשר שמות לשנים עשר שליחי השה, וביד המְדבר אלי היה קנה זהב לָמוד בו את העיר ואת שעריה ואת חומתה. ומושב העיר מרובע ואורכה ברוחבה וימד את העיר בקנה המידה שנים עשר אלף ריס אורכה ורוחבה וקומתה שווים הם [...] ובניין חומתה אבן ישפה והעיר זהב מופז [...] ויסודות חומת העיר מורבעות בכל אבני חפץ [...] ורחוב העיר זהב מופז".
[36] שער בנימין לבית המקדש מוזכר בירמיהו כ' 2.
[37] מגילה זו מתארת בפרטי פרטים ארכיטקטוניים את העיר ירושלים שלעתיד לבוא, באחרית הימים, בדומה ליחזקאל מ'-מג', ולא ברור מדוע מגילה זו נכתבה ושונה מיחזקאל. את פרטי הבנייה של המקדש הראשון מתארת מגילת המקדש.
[38] חנוך יח' 8-6 מתאר שבעה הרים העשויים מאבנים יקרות, ואילו במקבילה שלהם בפרקים כד'-כה' מוזכר גן שצומח בו עץ החיים, שכנראה מכוון לגן עדן.
[39] כך סבר גרינברג, יחזקאל, עמ' 582-581. פרשנים מסורתיים ומודרניים אחרים סברו שמשמעות המילה היא לבוש (לדוגמה: קוק, יחזקאל, עמ' 515). המילה פרדס שאולה מן הפרסית ומשמעותה 'מוקף בחומה'.
[40] גן עדן אמנם לא מצוין, אך בפרק לב' 6 מצוין גן שעץ הדעת בתוכו "שממנו אכל אביך הזקן ואמך הזקנה, אשר לפניך"; בפרק ס' 23 (ספר המשלים) מוזכר גן הצדיקים, ובפרק סא' 12 מכונה גן החיים.
[41] "וידע כי גן עדן קודש קודשים ומשכן אלוהים הוא; והר סיני באמצע המדבר והר ציון באמצע טבור הארץ. שלושתם, זה נגד זה, לקדושה נבראו".
[42] ראה: אליאור, גן בעדן מקדם; רצון, היכן גן עדן.
[43] גן עדן של בראשית אינו מוזכר על הר (וזה מוזכר בחנוך כה' 3), אך אפשר להניח שזהו חלק מתיאורו נוכח הנהרות היוצאים ממנו. בכל אופן, זהו קשר נוסף לירושלים. ייתכן וגם החוכמה המוזכרת מספר רב של פעמים בפרק זה מרמזת לעץ הדעת טוב ורע.
[44] "מזרח שבצפון שלושים וחמישה ריסים (מִדת אורך) ושֵם [השער הזה קוראים לו שער] שמעון, ומן השער הזה ע[ד] השער האמצעי [מדד שלושים וחמישה ריס ו]שם השער הזה ש[קור]אים לו שער [לוי. ומן השער הזה מדד עד השער הד]רומי שלושים וחמישה ריס [ושם השער הזה קוראים לו שער יהודה, ומן] השער הזה מדד עד זוית [דרום מזרח? שלושים וחמישה ריס ו]מן הזווית הזאת למערב [...]".
[45] "]ומדנחא די בצפונא ]ראסין תלתין וחמשה ושם [תרעא דן קרין לה תרע] שמעון ומן תרעא דן ע[ד] תרעא מציעא [משח ראסין תלתין וחמשה ו]שם תרעא דן די [קר]ין לה תרע [לוי. ומן תרעא דן משח עד תרע ד]רומא ראסין תלתין וחמשה [ושם תרעא דן קרין לה תרע יהודה ומן] תרעא דן משח עד זוית [מדנחא די בדרומא ראסין תלתין וחמשה ו]מן זויתא דא למערבא [...]".
[46] ספר זרובבל (נוסח י' לוי מספר הזכרונות לירחמאל, כתב יד בודליאנה 2729) עמ' 133, 141-140: "ויבנה בית עולמים, ויכונננו עד מרומים, ארכו שלש מאות לעולמים, ורחבו ארבע מאות תמימים, ו[משער התי]כון ע[ד] אבטינס אלפים אמה [שלימי]ם... ועוד הוחלתי לשאל למטטרון שר צבא ה' אדוני הראיני ירושלים כמה ארכה וכמה רחבה ובניינה, והראני חומות ירושלים סביב לה חומות של אש מן המדבר הגדול עד הים האחרון עד נהר פרת, ויראיני ההיכל והבית, וההיכל בנוי על חמשה ראשי הרים אשר כהר ה' לשאת מקדשו לבנון והר המוריה ותבור וכרמל וחרמון".
[47] "יפה נוף... כתאינה הזו ששורשה בארץ ומתמרת ועולה וענפיה יוצאים מכל צד והיא נאה, לכך הוא קורא את ירושלים יפה נוף שכך היא עתידה להיות מרחבת ועולה..." (פסיקתא רבתי פי' מא', קעב' ע"ב); "עתידה ירושלים להיות מגעת עד לדמשק [...] עתידה ארץ ישראל להיות מורחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו שצרה מלמטה ורחבה מלמעלה" (ספרי דברים א' [מהדורת פינקלשטיין, עמ' 7]); "אמר ריש לקיש: עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלם אלף טפף גינואות, אלף קפל מגדלים, אלף ליצוי בירניות, אלף ושני שילה טוטפראות, וכל אחת ואחת הויא כצפורי בשלוותה" (בבא בתרא עה' ע"ב); "'ונבנתה על תלה' (ירמיהו ל' 18) [...] שאינה עתידה לזוז ממקומה, אלא מתרחבת ועולה מכל צדדיה והגלויות באות וניחוחות תחתיה, לקיים מה שנאמר 'כי ימין ושמאל תפרוצי' (ישעיהו נד' 3) [...] הרי לאורך ולרוחב, לגובה מניין, 'ורחבה ונסבה למעלה למעלה לצלעות' (יחזקאל מא' 7) [...] תני ר' אליעזר בן יעקב: עתידה ירושלים להיות רמה ועולה עד שתהא מגעת לכסא הכבוד ואומר להק[ב"ה] 'צר לי המקום גשה לי ואשבה' (ישעיהו מט' 2)" (פסיקתא דבר כהנא, רני עקרה [פסקה כ'; מהדורת מנדלבוים, עמ' 318-317]); "בנות ירושלים, עתידה ירושלים להעשות מטרופולין לכל הארצות" (שמו"ר כג' י', הוספה לתנחומא דברים מהדורת בובר, אות ב' עמ' 4).
[48] ראה: ורמן, אחרית הימים, עמ' 539-534.
[49] ראה: שם, עמ' 546-542.
[50] סימני הפיסוק אינן במקור. המזמור נשמר גם בשני טורים במגילת תהילים אחרת 88Q4, אך בצורה מקוטעת הרבה יותר, ששונה בחילופי נוסח אחדים, אך אינם בעלי חשיבות של ממש לתוכן. פירוש למזמור במאמרו של פרופ' קיסטר, ירושלים והמקדש בקומראן, מבואות ומחקרים ב', עמ' 480.
[51] סימני הפיסוק אינן במקור. המזמור נשמר גם בשני טורים במגילת תהילים אחרת 88Q4, אך בצורה מקוטעת הרבה יותר, ששונה בחילופי נוסח אחדים, אך אינם בעלי חשיבות של ממש לתוכן. פירוש למזמור במאמרו של פרופ' קיסטר, ירושלים והמקדש בקומראן, מבואות ומחקרים ב', עמ' 480.
[52] הטקסט לפי כתב-יד מן הגניזה, ללא שחזור תרגומים ליוונית וסורית.
[53] מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה חמישית: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/2217/5256 ולסגנון שיקגו (או טורביאן): http://harmanlib.huji.ac.il/NEW_SITE/HUJI_resources/Hebrew_Univ_resources/huji_inst/Humanities/9citation.ppsx
סימוני הציטוטים הובאו בגישה המקוצרת: ציטוטים תוחמו בגרש אחד; בסימון הפרקים/טורים מהמקורות (תנ"ך ומגילות) הוספתי גרש ' וללא פסיק למספר (ולא כאות) הפסוק/שורה שאחריו; מראה המקורות מספרי המקבים הובאו מהספרים המדעיים של רפפורט ושוורץ. משניות מזוהות לפי ציון הפרק, גרשיים " ואות הפרק (וכן כך למספר המשנה); התלמוד הינו הבבלי אלא אם צוין ירושלמי, ואם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין.
כניסות: 7575