התפתחות המיתולוגיות הקדומות וסיפורי הבריאה ממגילות קומראן

סיכומי השוואות לפי נושאים[1]

תוכן

א.            הבריאות שלפני בראשית:. 2

1. המשיח מחנוך מח' (ופב') לנצרות:. 2
2. החוכמה היא התורה שקדמה לבריאה:. 2
3. התכנון שקדם לבריאה - לוגוס:. 5
4. הכסא (רק בספרים חיצוניים ומדרשי חז"ל):. 5
5. ירושלים והמקדש באחרית הימים שמוקבלות לגן עדן:. 6
6. בריאות נוספות בספרות יהודית שאינה במגילות קומראן:. 8

ב.            מטרת הבריאה – לשון השבח לבורא:. 8

ג.             המגילות כמקור לסיפור הבריאה המיתולוגיים וספרות עמי קדם. 9

7. על הספר קדימותו של ספר חנוך:. 9
8. השבת ולוחות השנה מחנוך הן הבסיס לעמי קדם ולייוונים:. 10
9. סתירותיהם של ספרים חיצוניים ופילוסופים למגילות קומראן:. 11

ד.            הבריאה הראשונה בבראשית:. 11

10. שמים וארץ. 11
11. האור והחושך, דואליזם רשויות בני האור נגד בני החושך:. 13

ה.            בריאות שקשות להבנה:. 15

12. תוהו ובוהו:. 15
13. ים תהום ותנינים גדולים:. 16
14. תחילת היממה:. 17

ו.             בריאות שאינן מצוינות בבראשית:. 17

15. החושך:. 17
16. המים:. 18
17. שמי השמיים/השמיים העליונים:. 18
18. אי-ציון בריאת המלאכים ומהות הפער בין המסורות המשלימות:. 18

א.      הבריאות שלפני בראשית:

1.       המשיח מחנוך מח' (ופב') לנצרות:

חנוך מח' 3 ו-6 מציין כי המשיח ואף שמו נבראו ונקראו עוד לפני בריאת הכוכבים והתבל. פסחים נד' גם משמרת מסורת זו,[2] ובנצרות ייחוסוה לישו.[3] אלו מרומזים או נדרשים מתהילים עב' 5 ו-17.[4]

לפי חנוך מו' 5-1 ^[5] המשיח של אחרית סוף כל הימים יושב בשמיים וממתין לירידתו ארצה. בספר החיצוני שאינו במגילות אך גם אין בו סתירות - חזון ברוך נג' 1, המשיח מוצג שבא מברק סערה ועושה צדקה ומשפט לכל העמים.[6]

חנוך ב' (הסלאבי) י' 8 מציין כי 'כל הנשמות הוכנו לפני בריאת העולם', ופילון (De somn I 22) מורה שהאטמוספירה מלאה נשמות והקרובות מהן ביותר אל הארץ והנמשכות על ידי הגוף נכנסות לתוך בני תמותה, ויוספוס (מלחמות ב' ח' 11) מציין שהאיסיים מחזיקים בתורה זו. תנחומא פקודי ג' מציין שכל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף כל העולם נבראו בששת ימי בראשית והן ניתנות באוצר (ספרי דברים, סוף סימן שמ"ד) שהוא ברקיע השביעי (חגיגה יב' II).

2.       החוכמה היא התורה שקדמה לבריאה:

לפי משלי ח' 22 ('מאז') לידת החכמה קדמה לבריאת העולם (השוו: ישעיהו טז' 13; מח' 7, ועוד), ובמשלי ח' 27 מצוין: 'בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם'. איוב לח' 4 ממחיש את הטענה שהחוכמה קדמה לבריאה, שכן לפיה ברא הבורא את היצירות ומערכות תפעוליהם. החוכמה הינה כלי עזר ותרומה להליך הבריאה, משכך, היא ראתה את כל מעשה הבריאה כולם, ואין דבר בבריאה שנעלם מעיניה.[7] איוב לח' 28 סותר מעט פסוקים קודמים שהאדם לא יכול להשיג חוכמה.

מגילות קומראן תואמות למסורת שהחכמה קדמה לבריאה: כך בחנוך לט' 11, ובפרק מב' 2 מצוין שהחכמה ירדה מהשמיים, אך לא מצאה לה מקום בארץ ולכן התיישבה עם המלאכים,[8] לעומת החמס שכן התמקם בארץ, בדומה לאיוב כד'. לעומתו, לפי בן סירא כד' 9, 13-12[9] החוכמה הונחלה לעם ישראל בירושלים, וההבדל נעוץ בנקודת הזמן שחנוך מיוחס אליה – טרם מתן תורה, אם כי חנוך מתאר את בית שני (צ' 29) והחשמונאים (צ' 16-9), ואך מציין 'תורת עולם' בפרק צט' 2. מאידך, גם בחנוך צ' 29,[10] ובדומה בבן סירא לו' (לג') 21-13[11], התורה המלאה מיוחסת לאחרית הימים, כאשר בן סירא אף מציין שהקדושה חסרה בזמנו – בעיצומו של בית השני העומד על תילו ולצד תיאורי עבודת הכהן הגדול שמעון הצדיק.

היובלים ב' 2 מציין: 'כי ביום הראשון ברא את השמים ממעל ואת הארץ... והחשך והאור והבקר והערב אשר הכין בדעתו', והסברים דומים יש בכתביהם של פילון האלכסנדרוני (על בריאת העולם, 31) וחזון אברהם יז' 18 שמכנים זאת 'לוגוס'.

בן סירא א' 4, מגילת ההודיות ז' 14-13 ובר"ר א' ד' ממשיכים בקו זה, כאשר סרך היחד ג' 15-ד' 1[12] וברית דמשק ב' 8-3 מרחיבים את החוכמה לידיעה מראש על מעשי בני האדם, כפי שמציין ישעיה מט' 10: "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה" (וראה גן: בן סירא כג' 34; חנוך ט' 11; לט' 11).

לפי חנוך מב' 2 החוכמה התיישבה עם המלאכים (השווה: בראשית ג' 5[13]), ובן סירא כד' 25 זיהה את החוכמה עם התורה, כפי שמצוין במדרש משלי (בובר) ח' 22 וגם בבראשית רבה א ד' (ובסדר קצת שונה בפסחים נד').

בן סירא[14] פותח את ספרו בחוכמה האוניברסאלית (א' 4-1), ובפרק כד' מייחד לה חטיבה, בסגנון משלי ח'. בפסוקים 6-3 ו-10 מתואר מעשי החכמה בשלבי הבריאה,[15] כאשר בפסוק 9 מונחלת לעם ישראל ובפסוקים 12-10 ו-25 למקדש בירושלים - כפי שנרמז בדברים ד' 6[16], ישעיה ב' 3[17] ומפורשות בברוך ג' 37-36[18] ועבודה זרה ב' II.[19] זאת לאחר נדידה וחיפוש בכל העולם והעמים (פס' 6-5). בפסוק 30 מאדירה יותר מאחת הבריאות המוקדמות – התהום: 'כי מים רב שכלה, ועצתה מתהום רבה', בעוד איוב יא' 9 ציין בדומה רק בהשוואה לים,[20] אך אין אמירה מפורשת על קדימות החוכמה לבריאת העולם המוחשי. בפסוק 34 בן סירא השווה אותה לאור,[21] ועל כך הרחיב אריסטבולוס (סופר פילוסוף יהודי-הלניסטי מאלכסנדריה שבמצרים בן המאה השנייה לפה"ס)[22] שציין שהחוכמה תואמת למשלי ח', לאור ולקול. בריאת האור נובעת מהחכמה, וזהו האור הראשון של שבת שמגיע לנחים ועוסקים בחוכמה (שם, 9), כדוגמת פילולאוס. יש ללכת בעקבות אור זה ומדגיש שזוהי חוכמה שקדמה לבריאה, כפי שציין שלמה. למרות שייחס את החכמה לאוניברסלית, הוא ציין שהיא 'נחלת אבותינו', בדומה לבן סירא כד' 9. הקול של אלוהים אינו כקול אנושי, אלא כהוראות הבריאה, כפי שייחסו לעצמם מקצת הפילוסופים היוונים. פילון האלכסדרוני סבור שהמילה הראשונה 'בראשית' אינה מתייחס לזמן, כיוון שזה נברא (על בריאת העולם 26), והבריאה הראשונה היא השמיים הבלתי-גשמיים – ואכן כך לפי חנוך ב' (הסלאבי) יא' 14-12 שמתאר את האור כ'מראה של כל הבריאה' ונמצא מעל כל. האור הוא הבריאה השביעית שהוא הלוגוס שקיבל מקום מרכזי בכלל וגם בהתייחס לבריאה בחיבורו 'על בריאת העולם' והוא 'מגשר על התהום שבין האלוהים והחומר'. 'יותר ויותר הורגש ההבדל היסודי והמרחק שבין הספרים של ההויה האמיתית ובין העולם של ההתהוות, בין הרוח והחומר, ובאותה מדה הורגש גם הצורך למצוא חוליה מתווכת את היסודות השונים והניגודיים. אל הטרנסצנדטליות של האל במקרא הצטרפה השניות האפלטונית של עולם האידיאות ועולם העצמים החומריים'; 'ישות רבת פנים זו [הלוגוס] היא החוליה המקשרת בין האל נעדר-הגישה, והבריאה: הוא המגלם את נוכחות האל בעולם'.

ספר ברוך[23] מתאר את החוכמה האוניברסאלית כאיוב כח' (ופחות כמו משלי ח'), המדבר באי-היכולת להשיג את החוכמה, בדומה לבן סירא כד'. ישנן הקבלות של החוכמה עם התורה (ב' 37; ד' 1), והחורבן מוסבר כתולדת עזיבת התורה בקריאה לשוב אליה: 'שובה יעקב והחזק בה, התהלך לנגהה לפני אורה'.

איוב לח 3 מתאר את בריאת העולם בידי ה' שמונחי בנייה, ובספרות המסופוטמית האל אא הוא אל החוכמה, שהוא גם פטרון האומנים ובעלי המלאכה.

מראשו של זאוס נולדה בתה של מטיס, אתני, ואף היא אלת החוכמה. בכך כאן היא מאוחרת למקורות בנ"ך המקדימים אותה לבריאה.

לשון חלק מתרגומי המקרא הארצישראלים למילים הראשונות בתורה: "בחוכמ(ת) ברא".

3.       התכנון שקדם לבריאה - לוגוס:

היובלים ב' 2 מציין: 'אשר הכין בדעתו', הגיע לאפלטון בדבר קיומו של עולם אידיאות ('עולם שבמחשבה' או 'עולם מושכל'), בתודעתו או מחשבתו של האל, וקודם לבריאת העולם המוחשי.

4.       הכסא (רק בספרים חיצוניים ומדרשי חז"ל):

תהילים צג' 2 מציין: "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה", המרמז ש"מאז" זה בתחילת הבריאה, ומתחזק עם הקבלה מירמיהו יז' 12: "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ" ומשלי ח' 27: ????, שאלו כתפקידי השמים והארץ: "כֹּה אָמַר יי הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי" (ישעיה סו' 1).

זה מתואר בחנוך ב' (הסלאבי) יא' 13[24], ולאחר מכן גם בראשית רבה א' ד' (ובסדר קצת שונה בפסחים נד').

5.       ירושלים והמקדש באחרית הימים שמוקבלות לגן עדן:[25]

בחזון ברוך ('ברוך הסורי') [26] ד' 2 מובא כי המקדש הוכן עם גן עדן,[27] ובפסוק הבא (3) ירושלים העתידית נקשרת לגן העדן,[28] אשר הוראתה לאדם ולאברהם אבינו.[29] זהו אינו המקדש השני, אלא עיר שמימית שהוראתה לאדם ואברהם אבינו ולמשה רבינו וממתינה לצידו של האל (ד' 6). אם אכן חזון ברוך חובר בשלהי הבית השני, הרי שבמגילות קומראן יש מספר מסורות זהות קדומות לו: מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5^[30] שעליה פשר 4Q174 האסכטולוגי ג' 13-1^[31]; יובלים א' 17, 27^[32]; ספר טוביה יד' 5^[33]; חזון עזרא ז' 26[34].

פסוק 8: בעלילת גלגמש מסופר על גן אלוהי מופלא השוכן מן העבר הזה של "ים המוות" ומפריד בין עולמנו לבין "גן העדן" האכדי, מקום מושבו של אתנפשתים, גיבור המבול בן האלמוות. לפי האפוס האכדי מלא הגן עצים העשויים אבנים יקרות. לפי שני אפוסים אכדיים האדם החמיץ הזדמנות לזכות בחיי נצח מתוך חולשה או רשלנות. במיתוס השומרי "אנכי וננחרסג" מספור על אי גדי קדוש וטהור בשם דלמן שניתן לאנכי, אלוהי החוכמה, ולזוגתו ננחרסג. שם היה שלום בין כל החיות ולאדם ולא היתה זקנה ומחלות. המלה "עדן" קרובה למילה האכדית edinu ששאולה מן השומרית edin ומשמעותה שם טופוגראפי כללי שהוראתו: מדבר, ערבה, מקום חיות הבא ומרעה הצאן, ולא נמצאה בספרות השומרית עדות להימצאותו  של גן העדן האלוהי ב"ערבה".

פסוק 9: מקבילה קרובה ל"עץ החיים" היא "צמח החיים" במיתוס השומרי "ירידת איננה לשאול", שנכתב בסוף האלף השלישי לפה"ס (שורה 280), ובו מסופר כי שליחי אנכי, אל החוכמה, והמאגיה, הצליחו להקים לתחייה את איננה, אלת האהבה והפיריון, אלת האהבה והפיריון, שהומתה ע"י אחותה, מלכת השאול, באמצעות "צמח החיים" ומי החיים". בספרות האכדית מצוין "לחם החיים" ובספרות השומרית גלגמש תר אחרי חיי האלמוות.

6.       בריאות נוספות בספרות יהודית שאינה במגילות קומראן:

• האבות - מתפילת יוסף
• המקדש – חוכמת שלמה, חזון ברוך
• התשובה – עליית משה, השיב לב אבות על בנים

ב.      מטרת הבריאה – לשון השבח לבורא:

חנוך יד' 2-1: 'ראיתי בחלומי אשר אגיד עתה בלשון בשר וברוח פי, אשר חלק הגדול לבני אדם לדבר בם ולהבין בלב';[35] חנוך פד' 1: 'ואברך את הקדוש הגדול ואדבר פי ובלשון בשר אשר עשה אלהים לאנשים בני הבשר למען ידברו בה ויתן להם רוח ולשון ופה למען ידברו בהם'. אלו מקבילים לתהילים עא' 8: 'יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ כָּל הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ';[36] ישעיה מג' 21: 'עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ'; נז' 19: 'בּוֹרֵא נוב [נִיב] שְׂפָתָיִם',  ובהקשר עקיף גם לדברים כח' 27: 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל'.

מגילת המזמורים כו' 12 מציינת: 'אז ראו כל מלאכיו וירננו כי הראם את אשר לא ידעו', עדת קומראן התעלתה לרמת מלאכים בשבתות ושרה את שירות עולת השבת.

הודיות ט' מפרטת את השלבים הראשונים לבריאה:

• בטרם הבריאה (שורות 10-9)
• יצירת רוחות בני האדם ('אתה יצרת כול רוח', שורות 11-10)
• בריאת השמים וכל אשר בהם ('אתה נטית שמים', שורות 15-11)
• בריאת הארץ ובני אדם, פקודתם וכו' ('אתה בראת ארץ', שורות 22-15)[37]
• אפסותו של האדם ('ואני יצר החומר', שורות 29-23), וממנה נגזרת חוסר יכולתו לשבח במילים בעלות משמעות ('מה אדבר בלוא נודע ואשמיעה בלוא סופר', שורה 25)[38]
• בריאת רוח בלשון ('אתה בראת רוח בלשון', שורה 29)[39] ונתינתה לבני אדם בתוך כללים מדויקים של מידה ומשקל 'להודיע כבודך ולספר נפלאותיך' (שורות 33-29)[40]

המסקנה גוזרת אנלוגיה בין בריאת העולם לבין בריאת הלשון: כפי שבריאת העולם היתה מדודה ושקולה, כך יש להבין גם את בריאת הלשון.[41] המזמור נא בין נפלאות האל בבריאת העולם (בתים א'-ד') לבין נפלאותיו בבריאת הרוח בלשון (בית ו'). כך ניכר מן האנפורה 'אתה יצרתה / נטיתה / בראתה'. אולם בין הנפלאות הללו חוצצת האפסות האנושית (בית ה'), הפוגעת ביכולתו של האדם הבודד לעמוד בפני בוראו.

הודיות ה' 33-24 מציין את מטרת בריאת צבאות השמיים שהיא גם מטרת האדם, אך האדם שפל וקרוץ מחומר שאין במעלתו לדעת לשבח את הבורא.

ג.       המגילות כמקור לסיפור הבריאה המיתולוגיים וספרות עמי קדם

7.       על הספר קדימותו של ספר חנוך:

הספר הראשון מכונה גם האתיופי/החבשי כיוון שכולו שרד רק בגעז ומחולק לחמישה כרכים (שמכונים גם ספרים): (א) ספר העירים (חנוך א'-לו'); (ב) ספר המשלים (לז'-עא'); (ג) החיבור האסטרונומי (עב'-פב'); (ד) ספר החלומות (פג'-צ'); (ה) איגרת חנוך (צא'-קה'); ושני נספחים: לידת חנוך (קו'-קז') ודברי חנוך על אחרית הימים (קח'). ספר (שאינו בין הכרכים לעיל) חנוך השני מכונה גם חנוך הסלאבי, ולאחרונה התגלה קטע קדום ממנו בקופטית (ראה: אורלוב והאגן 2009). חנוך ב' (הסלאבי) י' 9 מציין שחנוך כתב 366 ספרים. הספר הראשון החבשי (בעל חמשת הכרכים) שרד כולו רק בגעז (ולכן מכונה חנוך האתיופי/חבשי), ובמגילות נמצאו ארבעה (זולת כרך המשלים) קטעי כרכי ספר א' במקורן הארמי (ולכן שם זה אינו נכון).[42] אברהם כהנא תיארך בעמוד כו' שהספר נגמר לפני מותו של יהודה המקבי בחלק הרביעי (פג'-צ'), ולאחר מציאת הספר בקומראן, והוא מוזכר ברוב מגילות הקדמונים, מקובל לתארכו למאה השלישית לפה"ס (למשל, דימנט, כלים שלובים, עמ' 38), זולת כרך המשלים שמתוארך בין המאה השנייה לפה"ס למאה השלישית לספירה (כיוון שמנבא את החשמונאים, וזאת למרות שלא נכון להפרידו משאר הכרכים).[43] יש לציין כי ספר העירים מתאר את הענקים,[44] אלו נמצאו גם לפני כמה עשרות שנים בספר מחוץ למגילות קומראן - בדת הגנוסיס-מניכאיזם בטורפן בדרך המשי לסין מהמאה ה-3 לספירה, כאשר חוקרים סבורים שאלו לקחו מקומראן, אך ללא הסבר כיצד.[45] בתוך כך ספר חנוך כולל דימיון רב לספרות עמי קדם, כפי שהוא מציין בעצמו: צא' 1 ולמתושלח בנו (עו' 14, עט' 1, פב' 1), וכך הוא מוזכר בצוואות השבטים וביובלים ד' 25-16. גם בנצרות עשו בו שימושים, ובחז"ל בעיקר בספרות היכלות, אם כי גם יצאו נגדו כמֶטָטְרוֹן שנענש בארבעה שנכנסו לשדה וקטרוג על סיבת עלייתו לשמיים.

8.       השבת ולוחות השנה מחנוך הן הבסיס לעמי קדם ולייוונים:

חנוך מספר שהוא הראשון שהביא את לוחות השמש והירח, אותם אנו מכירים גם ממסופוטמיה.

פסוק 3 בעלילת הבריאה המיתית שב'אנומה אליש' האכדית המספר שבע נחשב למספר שלם ומקודש: גודרה, המושל השומרי של לגש (שחי במאה ה-22 לפה"ס), חגג את חנוכת מקדש אננו במשך שבעה ימים, ולפי המסורות השומרית והאכדית, המבול נמשך 7 ימים. ב'עלילת אקהת' האוגריתית דנאל עשה משתה של שבעה ימים לאחר שנתבשר שיוולד לו בן. בלילית בעל בניית ביתנו נמשכה 6 ימים והושלמה בשביעי. מקובל ע"י חוקרים שהשבת הינה ה-sapattu המסופוטאמי, שהרי הכינוי "יום מנוחת הלב" מזכיר את מנוחת השבת, ובלוחות השנה יש יחידות זמן ירח של 7, אם כי חלקם מסמלם רוע מזל והונהגו בתענית.

אריסטבולוס (ראו עליו לעיל) מציין כי הסיודוס הביא ב'מעשים וימים' 770 את הימים הקדושים ארבע ושלושים (בנוסף לשביעי), ושניהם מספרים דומיננטיים בלוח השנה השבתי-שמשי הקומראני: 4 הוא יום בריאת המאורות שמתחיל כל שנה או חלוקת החודש כשבוע השמי ואחמני שבהמשך גם זרתוסטרה הקדיש לאל הבלתי נברא; שלושים הוא החודש (במדבר יא' 21-19) השמשי (בעוד כמחצית מהחודשים הירחיים הם 29).[46]

9.       סתירותיהם של ספרים חיצוניים ופילוסופים למגילות קומראן:

במגילות קומראן נמצאו קטעים מ-7.5 ספרים חיצוניים בהגדרה הרחבה של ספרות בית שני. עם זאת, ישנם למעלה ממאה ספרים חיצוניים, כך שמבחינת כמותית, הרי שרק מעט מספרים החיצוניים נכנסו ומקובלים על עדת קומראן, ומאידך חוקרים מתארכים את רובם לאחר תקופת עדת קומראן (זולת ספר שושנה, וכמובן עם מציאת המגילות ותיארוכן המדעי – חוקרים תיקנו והקדימו את תיארוך הספרים החיצוניים שכן נמצאו במגילות).

להלן כמה מהסתירות על סיפורי הבריאה מספרים חיצוניים שלא שרדו במגילות (כנראה בגלל סתירות כמו אלו):

• יש מאין או חומר קדמון בספר החיצוני חכמה שלמה יא' 17: ראו להלן אפשרות הקריאה לעיל כי השמים והארץ כבר היו בעת הבריאה, והנה חומר קדמון מתואר בספר החיצוני חכמה שלמה יא' 17, וכך גם במדרש בראשית רבא פר' י"ב אות ב'; שמו"ר פר' א' אות ב' ו'[47]; שמו"ר פר' ל'; ספר הבהיר (מרבי נחוניא בן הקנה)[48], ופילוסופים כינוהו "חומר היולי". מאידך, היובלים ב' 2; חנוך הסלבי כד' 2; ברוך הסורי יד' 17, מקבים ב' ז' 28, בר"ר א' ה' (עמ' 3-2) ובב"ר א' ט' (עמ' 8) מלמדים שהבריאה (כולה) היתה יש מאין, כמרומז למשל בישעיה מד' 6: "אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן" (וראה גם ישעיה מה' 6-5). אגדות סיפורי עמי קדם רווחות במלחמות שקדמו לבריאה ולאלים, ואינן מצוינות במקרא (זולת התהום והתנין כפי שיפורט בהמשך). חלק ממצדדי החומר הקדמון שייכוהו לתוהו ובוהו, עליו נדון בפרק ??? 'בריאות שקשות להבנה'.

ד.      הבריאה הראשונה בבראשית:

10.   שמים וארץ

לפי הכתוב בשלושת הפסוקים הראשונים בתורה, העולם מופיע בשלושה שלבים או מצבים שונים: אידיאלי, מציאותי, מתעלה. בפסוק הראשון מופיע העולם האידיאלי כפי שברא אותו הקב"ה. בפסוק השני מופיע העולם המציאותי, שבור ולא מוצלח. ואילו מפסוק 3 ואילך מופיע עולם המתעלה בהדרגתיות, על מנת להביא את העולם מהמצב של הפסוק השני למצב של הפסוק הראשון.

משכך, ולצד הקושי במשמעות התחבירית של המילה "בראשית"[49], הרי שישנן שתי אפשרויות למשמעות של בריאת השמים והארץ בפסוק הראשון[50]: השמים והארץ (ואולי גם התהום והחושך) היו כבר בראשית הבריאה, אך הקב"ה עשה בהם סדר, ולכן האמירה הראשונה של "ויהי" היא האור בפסוק 3[51]. האפשרות השנייה שהפסוק הראשון הוא משפט מפתח/כותרת שפירוטו יבוא בפסוקים הבאים: הארץ מתוארת בפסוק 2, והשמים היא הרקיע בפסוק 6 – ושניהם נוצרו בהתחלה זו, כמסוכם בפרק ב' 1: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". עיקרו של קושי זה מחוסר אמירת "ויהי" ופירוט בריאת הארץ, שאמנם מוזכר שוב בפרק ב' 4[52], אך עדיין יצירת השמים מופרדת מהארץ (ומצוינת בנפרד בתהילים צ' 2). ראה בעניין על הרקיע לעומת השמים העליונים.

חנוך כא' מתאר את המקום בוהו בהרחבה, אולי היא הארץ??

איוב כו' 9-7 מתאר את יצירת הארץ מים ושמיים בצורות מפורטות שלא נכללו בתיאור הכללי של בראשית, ביניהם את פריסת השמיים כיריעה נמתחת (למשל: תהילים קד' 2), תיאור הרווח בקטעי שירה ונבואה (כגון: איוב ט' 8; ישעיה מ' 22 ועוד), וחוק ההפרדה בין הים ליבשה. ההנחה כי לשון קצוות הארץ מלמדת על ארץ שטוחה, אך חוג הארץ מאפשר שמדובר בקצה המעגל/כדור[53].

פסוק 1: בלוח רביעי, 129-140, לאחר ביתור גופתה של תיאמת tâmtu) – תהום) יוצר מרדך מחלקי הגופה את העולם: מחלקה העליון -  ברא שמים כתקרה ליקום, מחלקה התחתון – ברא את הארץ.

אנליל, האל הלאומי של שומר, אל הרוח והסערה, הבדיל את השמים מן הארץ. אנכי, אל מי התהום, החוכמה והמאגיה, יישב את העולם וקבע בו סדרי תרבות וציווליזציה, מילא את הנהרות והביצות דגים ועופות, כיסה את האדמה בצמחייה, ברא את חיות השדה. נמו, אמו, כונתה יולדת שמים וארץ וכל האלים. לאחר שמרדוך ניצח את תיאמת וביתר את גופה (לוח רביעי 93-104 ), היללו אותו האלים ונאמר שהוא נח. רק אחרי המנוחה הוא החל במלאכת הבריאה. האל אפסו היה של מי התהום המתוקים, ובת זוגו תאמת של המלוחים. מזוג זה נולדו ונתרבו אלפי אלים של הפנתאון המספוטמי. זוג זה הוא גם החומר הקדמון שממנו נברא העולם.

איוב כו' 38-12 (וקוהלת א' 7-4) יש רמז לחלוקת החומר לארבעת היסודות: אדמה, אש, אוויר ומים, שמוכרת מהפילוסופיה היוונית ומתרבויות אחרות שהושפעו ממנה, וכנראה גם לפני ביצירה הבבלית 'אהלל את אדון החוכמה' שהוא שיר הלל למרדוך, אלהי בבל (לוח ד' שורות 112-107).

11.   האור והחושך, דואליזם רשויות בני האור נגד בני החושך:

תיאולוגית שני הפרשנויות קשות, אך אחת עדיפה מהשנייה: עדיף לפרש שהבריאה הראשונה היא תוהו ובוהו, מאשר שתוהו ובוהו כבר היה.

בראשית א' 3 מציין: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר". שאלה ידועה היא על איזה אור מדובר, שכן המאורות (שמש ירח וכוכבים) נבראו רק ביום הרביעי (פסוק 14). ייתכן ולכך מכוון דניאל ב' 22: '???'.

חנוך ב' יא' 12 מציין שאור זה נגנז, וכן במגילת 392Q4 קטע 1 שו' 6-4 מופיע: הוא ב̇רא חשך̇[ וא]ו̇ר לו  ו̇במעונתו אור או֯רתם וכל אפלה לפנו נחה ואין ע̇מו להבדיל ב֯י̇ן האור לחשך כי לבני[ אד]ם֯ הבדילם לא[ור‏] יומם ובשמש לילה ירח וכוכבים'.[54] מהם חזון עזרא ד' 40 ובראשית רבה יב' ו' מפרש שאור זה נגנז. מעניין כי האור הינו הבריאה הראשונה לפי תיאוריית המפץ הגדול במחקר המדעי, ומכונה כדורי האש הקדומים שנבלעו בפלסמה[55].

ישעיה ל' 26[56] מתאר אור ראשוני זה שחזק שבעתיים מהשמש שיגיע באחרית הימים.

הבדלת האור מהחושך היא ההבדלה הראשונה, והיא כמלאכה מיוחדת ושונה מהיצירה והבריאה. הבדלה זו נשארה עיקר ההבחנה בתחומי החיים ולשונות הביטוי של עדת קומראן (וגם בחז"ל, כמו ברכת בהבדלה): בחנוך נח' 6-3 יש תיאור דואליסטי של הגאולה.[57] בסרך היחד[58] ג'-ה' ההבחנה בין עדת הבחירים לבין הרשעים בני העוול ההולכים בדרכי חושך אינה בין ישראל לעמים, אלא בין אלו שמקיימים את החוקים (ההלכה במונח יותר מאוחר) לפי תפיסתם של עדת קומראן. סרך היחד ג' 22-15 וברית דמשק ב' 8-3 מרחיבים את החוכמה לידיעה מראש על מעשי בני האדם,[59] 'ואין להשנות' (סרך היחד ג' 16-15) אותה. דברים אלו עולים כבר מהמקרא, החל מידיעת משה רבינו על עתידם של בני ישראל לחטוא (דברים לא' 29),[60] עובר לישעיהו מט' 10,[61] וממשיך בחנוך ט' 11, לט' 11, בן סירא כג' 34[62] וברית דמשק ב' 8-3.[63] עם זאת, אמירות כה מפורשות קיימות רק במגילות קומראן.[64] היפרדות היאוהתרחקות מעם הארץ[65] גזלנים[66] וחשודים (שבועות ז' ד') מצאנו גם בפרושים הראשונים. עם זאת, ייתכן ויש להבחין בין היודע עתידות לבין המצב בפועל בארץ, שהרי עדת קומראן הכניסה חברים חדשים לעדתה בהתאם למבחנים ידע והתנהגות שבחנה אותם, ובאלו לא נהירלנו אם הם מבטאים מבחן ארצי או שמימי, מה גם ישנן מגילות של בדיקות רוחניות, כמו בדיקה גם במולד האסטרולוגי (או 'בית מולדים'[67]) ופיזיונומי (מגילת Q18644QHoroscope-).

הודיות ז' 30-26 מתאר את "מועד הפקודה" שבו האל ישים קץ לרשעה[68] ושליט את האור והצדק שלטון מוחלט, כאשר כל זאת נעשה בהכנה טרם הבריאה ללא אפשרות חיצונית לשינוי ייעוד זה: 'הכינותה בטרם בראתו ואיכה יוכל כול להשנות את דבריכה רק אתה‏ [ברא]תה' (ז' 27).

ה'תעודה' מתקיימת בתבל, כיוון שהאל, שהוא השליט היחיד, קבע אותה מראשית הבריאה. אל הדעות: מונח אופייני לתורת הגזרה הקדומה.[69]

'ואתם בני אל תהיו כמוהם בעלי שני פנים לטוב ולרע כי רק בטוב תדבקו למען ישכן-בו אלהים ובני אדם ידרשהו' (צוואת גד ג' 1)

מקובל לציין כי הדת הזואואסטרית האיראנית, וחוקרים אף סוברים שהיה קשר בינה לבין עדת קומראן. לדעתי זואוסטר הוא דניאל או כורש קיבל כמתואר בישעיה מה' 7-1 המתארו כמשיח ה' לצד בריאת השלום ורע,[70] כאשר במגילת ישעיה השלמה מצוין טוב (במקום "שלום") ורע. למעשה, הקרבה ביניהם גבוהה מאוד ברוב התחומים, אך שונה למשל בדרך והכבוד לגופת הנפטר, ולעניינו – גם בסיפור הבריאה.[71]

ה.     בריאות שקשות להבנה:

12.   תוהו ובוהו:

מצוין בבראשית א' 2: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ", וביטוי זה חוזר בשש עשרה היקרויות בתנ"ך: דברים לב' 10; שמואל א' יב' 21; ישעיהו כד' 10; ישעיהו כט' 21; ישעיהו מ' 17: ישעיהו מ' 23; ישעיהו מא' 29; ישעיהו מד' 9; ישעיהו מה' 18; ישעיהו מה' 19; ישעיהו מט' 4; ישעיהו נט' 4;תהלים קז' 40; איוב ו' 18; איוב יב' 24; איוב כו' 7.

כפי שעולה מרובן, ומהארמית, משמעותן היא שממה (משמעות מאוחרת היא: אי-סדר, אנדרלמוסיה, כָּאוֹס) ורִיק, וכך גם בבראשית רבה ב' א'[72].

חנוך כא' מתאר את המקום "בוהו" בהרחבה.

המאפיין העיקרי של תפיסת היקום, כפי שהיא באה לידי ביטוי הן בתיאוגוניה להסיודוס והן במיתוסי בריאה יווניות אחרות הוא היעדר 'בריאת העולם' במובן המקובל של המלה. אף לא באחד משלבי ההתפתחות הזאת פעל או התערב כוח חיצוני. תחילה היו כָּאוֹס - "תהום פעורה" (תוהו ובוהו, חוסר סדר מוחלט), לאחר מכן שכבה גאיה - האדמה עם בנה אורנוס - הרקיע וילדה שנים עשר בנים ובנות  - הטיטאנים, האלים ששלטו פעם. גם חלקם תואמים לסיפור בראשית, כמו: ניקס – הלילה (שהוליד את היום), וחלקם שונים, כמו: השאול – טרטרוס, ארוס - היצר שבלעדיו אין חיים. בנוסף, הטיטנים אינם פועלים על-פי חוקים או על-פי כללים, והם מייצגים את כוחות הטבע (שמש, אוקיאנוס) וכן מושגים מופשטים (הזמן, הזיכרון וכדומה), בעוד האל בעל יכולות בלתי מוגבלות. בכל המיתוס היווני, בניגוד לסיפור המקראי, העולם אינו נברא על-ידי האל אלא מתפתח באופן אבולוציוני ופוליתיאיסטי (העולם אצל הסיודוס לא 'נברא' אלא נוצר או, ליתר דיוק, התהווה מכמה יסודות ראשוניים ומחלוקת האלים לזכרים ולנקבות). מושג הבורא כבעל רצון חופשי, המנותק מן העולם ועצמאי מכל הבחינות, היה ונשאר זר לתודעה היוונית הפגאנית.

13.   ים תהום ותנינים גדולים:

הים העצום הביא איתו כוחות גדולות שרשמיהם מצוינים במקרא, כמו איוב לח' 11-8. ייתכן שנוצר מהתהום המתואר בפסוק 2: "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" שהינו ים תת-קרקעי לפי תהילים קד' 6: "תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם" (וכן תהילים קלה' 6; חנוך יח' 11). יחד עם ישעיה נא' 10; חבקוק ג' 10-8 ותהילים לג' 7, הוא מושווה למיתוס על תיאמת, הים המורד שסמלו תנין, שמקשר לבראשית א' 21: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים", כפי שהיובלים ב' 11 מחבר בין שניהם. סיפור הריגת הנחש/תנין/לויתן רווח במקרא (כגון: ישעיה נא' 10-9; תהילים קמח' 7; איוב כו' 13-12; עד' 13), בספרות החיצונית (כגון: עזרא הרביעי ו' ד' 51-49; ברוך הסורי כט' 4).

תהילים כג' 2-1 וקלו' 6 מרמזים שהארץ הורמה על מצע נתון של מים או של תהום, מצע גולמי ופראי שרק מעוצב ע"י הבורא. גם באיוב לח' 11-8 הבורא מגביל את הים, ולא יוצרו.

איוב מ' 19 מקדים את יצירת הבהמות כ"ראשית דרכי אל" כפי שמציין היובלים ב' 11.

בספרות האוגריתית מופיע המילה "תהם" בהקבלה ל"ים". בספרות האכדית המילה "תהום" היא "תאמת" ו"ים". הקרבה לבראשית שה"תהום" מופיע כזכר ונקבה, ולעולם אינו מופיע בצירוף ה"ה הידיעה. התהום במקרא קרובה לתיאורים בספרות האכדית, המיתולוגיה הכנענית הקדומה והספרות האוגריתית. במיתוס הבבלי 'אנומה אליש' יש מלחמה עיקרית בין מרדוך לתיאמת, הים הקדמון – הכנעה שראינו גם במקרא. גם אי בריאת המים והיותו חלק מהתוהו ובוהו אפשרי בקריאה של בראשית א'.       המיתוס הבבלי 'אנומה אליש' מספר על אלת הים הקדמון תיאמת, המקבילה לתהום המקראית, שרצתה להשמיד את האלים, צאצאיה, כי הם הפריעו למנוחתה ולא אפשרו לה לישון. מרדוך, אל הסערה, נלחם והכניע אותה והקים מגוויתה את העולם, והוא מקביל כביכול לבורא המקראי. שורות 64-65 ו-10-95 תואמות לפסוקים 15-14 בפרק זה. דברים דומים יש ב'עלילת בעל' מאוגריתית.

14.   תחילת היממה:

שיוך האור ליום והחושך ללילה בפסוק 5 מצביע שתחילת היום לכאורה בערב, אם כי אפשר להסיק שתחילת היום היא עם בריאת האור – בבוקר. לפי שלושה אזכורי מועדים בתנ"ך (שמות יב' 8; ויקרא כג' 32; ישעיה ל' 29) הם מתחילים בערב, אך אפשר שיש להבדיל בין אופן שמירת המועדים לבין היממה, דבר שאולי מרומז בויקרא כג' 5-6: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ - בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח לַיי. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַיי", וכן ביובלים מט' 14-16[73].

לכאורה תחילת היממה קשורה לסוג לוח השנה: שמשי או ירחי (שכן ראיית הירח בלילה מתחילה את היממה, לעומת זריחת השמש בבוקר), הוא המחלוקת הגדולה בין עדת קומראן ליריביהם וחז"ל (אם כי כתבים על תפקיד הירח במגילות[74]), אך גם בברית דמשק י' 17-14 השבת מתחילה בערב (וכאמור גם המועדים בתורה), וכך גם ממגילת ברכות לימי החודש הראשון (503Q4). חז"ל מציינים את תחילת הקורבנות מהבוקר(כריתות פ"ו)[75], בהתאם לויקרא ז' 15. בכל הפרשיות הסיפוריות במקרא, היממה מתחילה בבוקר, ו"הלילה הולך אחר היום" (כגון: בראשית יט' 34-33; שופטים ו' 38; שמואל א' יא' 11, ועוד): "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" (תהילים קד' 23). חז"ל מתחילים את הקורבנות בבוקר (ברכות פ"ד).

ו.        בריאות שאינן מצוינות בבראשית:

15.   החושך:

אין בריאת חושך בבראשית (אלא רק הבדלה ושיוך לילה)[76], וניתן להסיק שהחושך הוא העדר האור, כברירת המחדל שקדמה לבריאה, ואילו ישעיה מה' 7 מציין: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יי עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה".

16.   המים:

אין בבראשית אמירה מפורשת על בריאת המים, והם נתון קיים בפסוק השני לאחר בריאת השמים והארץ שבפסוק הראשון. בריאת נהרות מוזכרת בבראשית ב' 14-10.

לפי ספר היובלים ספר היובלים ב' 2 המים נבראו ביום הראשון.

רבי עקיבא סבור שבמים העליונים אין מים (בחגיגה יד'), ואילו לפי היובלים יש מעל הרקיע מחצית המים.

17.   שמי השמיים/השמיים העליונים:

שמי השמיים מצוינים כמה פעמים בתנ"ך (כמו: דברים י' 14; מלכים א' ח' 27) וכבריאה בנחמיה ט' 6: "עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם". היובלים ב' 2 מציין את בריאת השמים העליונים ביום הראשון, שהם כנראה שמי השמיים (ואילו השמים הם הרקיע שנברא ביום השני [פסוק 4 לבראשית ופרק ב' 2 ליובלים]).שמיים עליונים אלו הם מקום מושבם של המלאכים:

18.   אי-ציון בריאת המלאכים ומהות הפער בין המסורות המשלימות:

אין בבראשית את בריאת המלאכים, ויש טוענים שאלו מרומזים בפסוק 2: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם"[77], ומוכרע מלשון הרבים בפסוק 26: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ".

איוב לח' 7[78] מרמז על בריאת מלאכים בין הארץ למים, ואילו בתהילים קד' 4[79] הם הופכים לרוחות ואש, לאחר הצבת המים העליונים.

לפי ספר היובלים ב' 2 המלאכים נבראו ביום הראשון ולהם תפקידים שונים, אך לפי בראשית רבה נבראו רק ביום השני. הנצרות מציירת אותם כברואים לפי הבריאה, שעוזרים לבריאת העולם.

בהקשר זה יש לציין כי מגילות קומראן והספרים החיצוניים (והנצרות בעקבותם) מתארים ומרחיבים תיאורי מלאכים יחסית לנוסח המסורה (אף שנוסח זה [קדם-מסורה] היה הנוסח הנפוץ ביותר בין כחמשת נוסחי המקרא (לצד המצע העברי לשבעים, קדם-שומרוני, ארמי וקומראני ייחודי) ששרידים מהם שרדו בקומראן. לדעתי נוסח קדם-המסורה שבקומראן הינו הנוסח המיועד לעם[80], ולכן בנוסח זה יש מיעוט בענייני מיסטיקה ותיאולוגיה מורכבים, כמו היחס בין מונותאיזם למלאכים, דבר שמאפיין מיתוסי הפַּנתֵּאוֹן באלילות עמי-קדם. כל זאת כדי להרחיק את העם מעיסוק ביחס שבין הכוחות העל-טבעיים שמימיים, שמא יתקרבו לפוליתאיזם, כפי שקרה בעמי קדם[81]. זולת מקרה זה (שבו נוסח המסורה אינו מציין בריאת מלאכים), ההבדל ידוע נוסף בין המצע העברי לשבעים (וליובלים) לעומת נוסח המסורה הוא בשירת האזינו: "לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל/אלוהים" (דברים לב' 8), הרחבת סיפור בני האלוהים עם בנות האדם, ותיאורים שונים. יש לציין שעדת קומראן אף ראתה עצמה במגילת שירות עולת השבת כמלאכים בשבתות.

[1]  בסימון הפרקים ?????.

[2] 'שבעה דברים נבראו קודם בריאתו של עולם, ואלו הן: תורה, וכיסא הכבוד, ובית המקדש, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, ושמו של משיח' (מקבילות בבראשית רבה א' ד' ומדרש משלי (בובר) ח' כב').

[3] ב'דיאלוג עם טרפון היהודי' סא' עמ' 173-171 ליוסטינוס מרטיק מזוהה ישו עם 'הלוגוס של החכמה', ובהמשך (עו' 7, עמ' 207) אף מוגדר 'לפני השמש והירח'. תיאור המשיח 'בן האדם' מובא לפני כן (חנוך מו' 5-1), ומספר מגילות נוספות היוו כנראה מקור לרעיון המשיח הנוצרי, כגון: מגילת דברי דניאל 4Q Apocryphon of Daniel (מכונת גם מגילת בן האל 246Q4, ייתכן וקשורה לתיאור שבדניאל ז' 13); 'בן האל' בצוואות השבטים (בעיקר: צוואת אשר ז' 2-ג' 4; צוואת זבולון ב' 8- ג' 8); מגילת המשיח ‎4Q521 (4QMessianic Apocalypse), 'מקדש אדם' (סרך היחד ח' 10-5 ופלוריגיום ג' 5 – הראשונה אל הקורינטים ג' 17-16, הראשונה אל לפטרוס ב' 5-4, ואל האפסים ב' 22-19).

[4] 'יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים'; 'יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ ינין [יִנּוֹן] שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ'. כנראה הפירוש הינו תיאור מרחב ולא זמן.

^[5] 'ושם ראיתי אחד אשר לו ראש הימים, וראשו לבן כצמר, עמו אחר שמראהו גבר (או אדם, איש) ופניו מלאים הדר כאחד המלאכים... ובן האדם אשר ראית יעיר את המלכים ואת התקיפים ממושבותיהם ואת בעלי השררה מכסאותיהם ויתיר את מתני החזקים וישבר את שני הרשעים'. השווה: דניאל ז' 13; מגילת חוכמת הרזים א' 7-5; עזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי;  מגילת a‎4471Q4 4QPolemical Text.

[6] כך גם בחזון השישי של בעזרא הרביעי. תיאורי כוחות הטבע לצד המשיח מתוארים בחנוך ס', וראה: פ' פולק, 'מהים ומבין העננים: דמות "כבר אנש'', יובל למגילות ים המלח, עורכים ג' ברין וב' ניצן, ירושלים 2001.

[7] מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא.

[8] גם בן סירא כד' 4 מציין זאת, אך בהמשך מציין שניתנה לישראל ובירושלים. כנראה ההבדל נעוץ בזמן מתן תורה, שכן חנוך מיוחס לדור השביעי לאדם הראשון, והוא עצמו הראשון שהשיג חוכמה מדע וכתיבה. וראה ספר ברוך ?? שמציין את עזיבת התורה בחורבן.

[9] 'ויאמר ביעקב שיכני, וישראל תירשי... במשכן קודש לפניו שרתי, ובכל בציון התיצבתי; בעיר אהובה כמוני נחתי, ובירושלים ממשלתי'.

[10] 'ועיני כולם נפקחו ויראו את הטוב ולא היה בתוכם איש אשר לא ראה'.

[11] 'אסוף כל שבטי יעקב, ויתנחלו כימי קדם; רחם על עם נקרא בשמך, ישראל בכור כיניתה; רחם על קרית קדשך, ירושלים מכון שבתיך; מלא ציון את הודך, ומכבודך את היכלך; תן עדות למראש מעשיך, והקם חזון דֻּבַּר בשמך; תן את פעֻלת קוויך, ונביאיך יֵאָמֵינו' (הטקסט לפי כתב-יד מן הגניזה, ללא שחזור תרגומים ליוונית וסורית).

[12] 'מאל הדעות כול הויה ונהייה, ולפני היותם הכין כול מחשבתם. ובהיותם לתעודותם כמחשבת כבודו ימלאו פעולתם ואין להשנות. בידו משפטי כול והואה יכלכלם בכול חפציהם. והואה ברא אנוש לממשלת תבל וישם לו שתי רוחות להתהלכ בם עד מועד פקודתו, הנה רוחות האמת והעול. במעון אור תולדות האמת וממקור חושך תולדות העול. ביד שר אורים ממשלת כול בני צדק, בדרכי אור יתהלכו. וביד מלאך חושך כול ממשלת בני עול, בדרכי חושך יתהלכו. ובמלאך חושך תעות כול בני צדק וכול חטאתם ועוונותם ואשמתם ופשעי מעשיהם בממשלתו לפי רזי אל עד קצו. וכול נגועיהם ומועדי צרותם בממשלת משטמתו, וכול רוחי גורלו להכשיל בני אור, ואל ישראל ומלאך אמתו עזר לכול בני אור. והואה ברא רוחות אור וחושכ ועליהון יסד כול מעשה ל֯‏[   ]הן כול עבודה ועל דרכיהן‏ [כו]ל̇‏ [ ]וד̇ה, אחת אהב אל לכול [מו]עדי עולמים ובכול עלילותיה ירצה לעד, אחת תעב סודה וכול דרכיה שנא לנצח‏'.

[13] "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".

[14] בן סירא היה כנראה כוהן, חי וכתב ספרו (שנקרא בשמו) בתחילת המאה השנייה לפנה"ס, המאופיין בחוכמה ופילוסופיה בדומה למשלי, אך לעומתו מסודר בחטיבות נושאיות. אין בו היבטים כיתתיים, וכאלו מגילות חוכמה נוספות מקומראן הקרובות לו (למשל: גרשון ברין הצביע על למעלה מעשרים מקבילות של לשונות וניבים במגילה 4Q424 לאלה שבספר בן סירא, ועוד הציע שמגילה זו הוצאה בחוגים קרובים לבית מדרשו של בן סירא), אך שיבח את חנוך (מד' 16) ובני צדוק הכוהנים (נא' 29). קטעים קטנים מפרק ו' (31-14) שרדו במגילת 18Q2 ושליש מפרקו האחרון (נא') נמצא במגילת התהילים/מזמורים של עדת קומראן (11Q5) Psalmsa  – . חשיבות דומה של מעמדו לצד הכתובים צוינה בחז"ל (ראה: סגל, עמ' 42-37, ולמשל: בבא קמא צב' II), אך נידויו המפורסם של ר' עקיבא נגדו (אם כי כנראה בוטל בירושלמי סנהדרין נ'). היחיד ששרד בקומראן, מצדה ובגניזת קהיר, ולפי עדות ראשי הכנסיות היה בשימוש היהודים במאות השלישית והרביעית. משלושת אלו שרד חלקית בעברית, וגרסאות מלאות יש ביוונית ולטינית. הפיוטים השתמשו בעיקר בבן סירא על האבות והכוהן.

[15] בפרט ייתכן שהיא מוקבלת בספק 3 ל'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם' (בראשית א' 2) הקרוב גם ללוגוס היווני. מיקומה של החכמה בשמים מקבילה לחנוך מב' כפי שידון בהמשך. כמו איוב כד' 14, רק החוכמה יכולה להקיף את כל חוג השמים כשם שמקיף אותה אלוהים, והשווה: אלא שהרקיע העוטף את הארץ רק הוא אלוהי ומושל ביקום' (פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1 גירוש ממצרים, הקטאיוס איש אבדרה).

[16] 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה'.

[17] 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יי מִירוּשָׁלָ‍ִם'.

[18] 'ויתנה ליעקב לבדו... אז על הארץ נראתה ובתוך אנשים התהלכה'.

[19]  'שהחזירה הקב"ה [את התורה] על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה'.

[20] 'אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם'. השווה: תהילים קלה' 6; חנוך יח' 11.

[21] 'עוד מוסר כבוקר אאיר, ואזריחנו עד למרחוק'.

[22] כאסכולה הפריפטטית, מיזג רעיונות מהתנ"ך עם רעיונות מהפילוסופיה היוונית. חיבורו נקרא, ככל הנראה, 'פרשנויות על כתבי משה'. טען שלא רק שהמשוררים היווניים העתיקים ביותר, הומרוס, הסיודוס, אורפאוס וכו', אלא אף הוגי הדעות היווניים המוערכים ביותר, ובמיוחד אפלטון, רכשו את רוב חוכמתם מחכמים יהודים ומכתבים עבריים עתיקים (אוסביוס, הכנה לבשורה, ספר 9, פרק 6).

[23] ספר ברוך הינו ספר חיצוני שמיוחס לעוזרו של הנביא ירמיה, הסופר ברוך בן נריה. חובר בעברית אך המקור אבד. מתוארך לימי חורבן בית שני. הספר בן 5 פרקים בלבד, כולל פרוזה וידוי ופיוט קינה ותנחומים בעיקר על ירושלים, שכן אלו ימי חורבנה שברוך ליווה את היהודים לגולה.                               בוועידת קרתגו שיזם אוגוסטינוס ב-397 לספירה, הכריזו על ספר ברוך שהוא מחובר לירמיהו ולפיכך הוא קדוש, וכן חמשת הספרים החיצוניים (טוביה, יהודית, חשמונאים א' ב', חוכמת שלמה, בן סירא) קדושים גם הם, ובכך זכו בהשראה אלוהי כדויטרו קנוניים (deutero = שניים) כלומר משניים בקדושתם.

[24] 'וארא כי טוב ואעמיד לי כסא ואשב עליו'.

[25] לנושא זה מוקדש מאמר נפרד: https://drive.google.com/drive/folders/0Bxpga5mXJlmjZ2RXelAwdjBNeUk

[26] גם ספר חיצוני לתנ"ך המיוחס לברוך בן נריה, עוזרו וסופרו של הנביא ירמיה. מכונה חזון כי פותח בגילוי של ברוך.  הספר עוסק בתיאור חורבן בית ראשון והגלות, שאלות על הנהגת העולם, תפילה ועידוד לעם. כהנא סבר שנכתב בימי חורבן הבית השני, ושמקורו בעברית שאבדה, וגם התרגום הראשון ליווני אבד.

[27] 'ההוכן מקדם, מאז עלה במחשבתי לברוא גן עדן'.

[28] 'לא זה הבנין הבנוי עתה בתוככם הוא הגלוי לפני ההוכן מקדם מאז היה עם לבבי לברוא גן עדן אף הראתיו את האדם עד לא חטא וכאשר עבר מצותי הרחק ממנו וגם גן עדן'. לפי פסחים נד' גם בריאת גן עדן קדמה לבריאה, אך לפי היובלים ב' 7 וחנוך ל' 2 גן העדן נברא ביום השלישי.

[29] השווה: חנוך ב' לא' 2; בראשית רבה מד' 21; נו' 10; מכילתר מסכתא דבשבט ט' (מהד' וייס, עמ' 79).

^[30] מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5: 'ורצית֯י֯ם֯ ו֯ה֯י֯ו֯ לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם‏ [ו‏]שכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה‏ [את מ]ק̇דשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הברכה אש̇ר אברא אני את מק̇ד̇שי להכינו לי כול ה̇ימים כברית אשר כרתי ע̇ם יעק̇וב בבית אל ‏[...] ואקדש‏ ועשי̇[תה‏...] למעלו̇ת מ[...] בבית אשר תבנה‏ [להיות] שמי עליו'.

^[31] כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology): 'כאשר בראישונה ולמן היום אשר [צויתי שופטים‏] על עמי ישראל' (שמ"ב ז' 11-10). הואה הבית אשר[ יכין‏] לוא‏ באחרית הימים כאשר כתוב בספר [משה‏  'מקדש‏] יי כוננו ידיכה יי ימלוך עולם ועד' (שמות טו' 17) הואה הבית אשר לוא יבוא שמה [איש אשר בב]שר[ו מום] עולם ועמוני ומואבי וממזר ובן נכר וגר עד עולם כיא קדושו שם יגלה [ וכבודו ל‏]עולם תמיד עליו יראו ולוא ישמוהו עוד זרים כאשר השמו בראישונה את מקדש ישראל בחטאתמה. ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מעשי תורה. ואשר אמר לדויד 'והניחותי לכה מכל אוביכה' (שמ"ב ז' 11-10) אשר יניח להמה מכול בני בליעל המכשילים אותמה לכלותמה באשמה כאשר באו במחשבת בליעל להכשיל בני אור ולחשוב עליהמה מחשבות און למען יתפשו לבליעל במשגת אשמה 'והגיד לכה יי כיא בית יבנה לכה והקימותי את זרעכה אחריכה והכינותי את כסא ממלכתו לעולם. אני אהיה לוא לאב והוא יהיה לי לבן' (דבה"י א' יז' 13-10) הואה צמח דויד העומד עם דורש התורה אשר [יקים] בציון באחרית הימים כאשר כתוב 'והקימותי את סוכת דויד הנופלת' (עמוס ט' 11) היא סוכת דויד הנופלת כאשר יעמיד להושיע את ישראל'.

^[32] 'ובניתי את מקדשי בתוכם ושכנתי עמם ואהיה להם לאלוהים והם יהיו לי לעם באמת ובצדק', 'ויאמר אל מלאך הפנים להכתיב למשה מן ראשית הבריאה עד היום אשר יבנה מקדשי בתועם לעולמי עולמים'.

^[33] 'ושב ורחם אותם האלוהים וישיב אותם האלוהים לארץ ישראל וישובו לבנות את הבית ולא כבראשונה עד עת [כי אם] עד אשר ימלא קץ העתים ואחרי זאת ישובו מן הגלות בכבוד כל יושבי ירושלים ובית האלוהים בתוכה יבנה כאשר דברו עליה נביאי ישראל'. קטעים דומים מצוינים בספר טוביה (נוסח ארוך) יג' 13-18 שתואמים לנוסח ארמי במגילה 186Q4 קטע 18.

[34] 'כי הנה ימים באים – והיה כאשר יבואו האותות, אשר אמרתי לך – ותיעלם העיר הנראית עתה, ותתגלה העיר הנסתרת עתה'.

[35] הנוסח כולל שברי מילים ממגילה 204Q4 vi 11-10.

[36] ובמדרש רבה בראשית יד' 8: "ר' לוי בשם ר' חנינא אמר: על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא. מאי טעמא? דכתיב: 'כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ' – כל הנשימה תהלל יה".

[37] ניוסם, העצמי, עמ' 225, מציעה כי שורות 20-7 בנויות במבנה קודקודי: הודעת האלוהית במעטפת, ובתווך בריאת השמים והארץ וכל אשר בם. ואכן, לפני תחילת בית ה' מצהיר המחבר 'אלה ידעתי מבינתכה כי גליתה אוזני לרזי פלא' (שורה 23).

[38] השווה: שירות עולת השבת 7 2 400Q4: '[ומה] תרומת לשון עפרנו בדעת אל[ים]'; נשמת כל חי: 'ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה... אין אנחנו מספיקים להודות לפניך'.

[39] השווה: הודיות ד' 29: 'מרוחות אשר נתת בי א[מ]צאה מענה לשון לספר צדקותיך'; מגילת המלחמה יד' 6; 'מוסר למבין' 17 i 1 471Q4: 'כתבנית קדושים יצרו ועוד לוא נתן הגיו לרוח בשר'.

[40] ארבון, 'ברית הדיבור', עמ' 16-15, מציעה חלוקה מפורטת של בית זה לשלוש יחידות משנה.

[41] רעיון זה קיים בבן סירא טז' 24 – יז' 23: 'אביעה במשקל רוחי / ובהצנע אוחה דעי ואחריה תיאור מפורט של בריאת האדם (יז' 8-1) כשבתומו ראשון מעשיו של האדם הוא: 'ויספרו מעשיו / ושם קדשו יהללו'.

[42] אם כי נמצאו בו כמה מילים עבריות שהן מקור אטימולוגי: ירד, חרמון, שמות המלאכים.

[43] ראה: סיוברג, 1946 עמ' 38; בלאק, 1980 עמ' 24; סוטר, 1981 עמ'  218; אוליג, 1984 עמ' 574 סוקר את רשימת התאריכים השונים שהוצעו לחיבור הספר מראשית המאה השנייה לפני הספירה ועד המאה השלישית לספירה. מיליק 1976, עמ' 92-91, איחר אותו למאה השלישית לספירה. דימנט, כלים שלובים, עמ' 317, תיארכה אותו למחצית הראשונה לספירה, אך מודה בעמ' 319 שבתקופה זו כבר אין כמעט כתבים של עדת קומראן.

[44] גלגמס/גלגמיש/חובבש, אוהיו וחמבבה. הם גיבורי מסופוטמיה מהאלף השלישי לפנה"ס.

[45] על ספר הענקים שנמצא גם בדת הגנוסיס-מניכאיזם בטורפן בדרך המשי לסין מהמאה ה-3 לפה”ס, ראה:

Goff, Matthew J., et al. Ancient Tales of Giants from Qumran and Turfan: Contexts, Traditions, and Influences. 2016.

[46] שבועיים אחרי יום רביעי של תחילת השנה זה פסח וארבעה ימים (וכנראה גם המקור ל'השבת הגדול' בתוספות למסכת שבת פז' II. ראו למשל: בן דב, '‫השנה בת 364 יום בקומראן ובספרות החיצונית', מגילות קומראן - מבואות ומחקרים ב' (תשס"ט) 435-476.

[47] תהו ובהו וחשך - הם ממה שהיה טרם הבריאה, ונפסלו בבריאה.

[48] טוען ש"והארץ היתה" - שכבר היתה. ומסיק ש"תהו" - זה תיאור מלפני הבריאה, ו"בהו" - זה מאחריה.

[49] הפועל הבא: "ברא" אינו בעבר מהופך כמו הלשון בסיפורי המקרא ובפרט בבראשית.

[50] כך גם חולקים חז"ל בבראשית רבא ג' א' עמ' 19-18.

[51] דעה כזו מובאת גם בתנחומא ויקהל ו'. ייתכן וישנו שוני בין שלוש קבוצות של אמירות: 'ויהי' + 'ויהי' (האור); רק 'ויהי' (קוסמוס); ללא 'ויהי' (הצמחים). היובלים ב' 23 מונה 22 מינים שמובאים ע"י פנחס בן יאיר כמדרש תדשא (ראה: עפשטיין, מדרש תדשא, עמ' קלג'-קלט'. פרקי דר"א פ' שלישי, ז"ל: "בעשרה מאמרות נברא העולם" – יותר קרוב לכמות האמירות של בראשית.

[52] "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם עֲשׂוֹת יי אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם".

[53] על כך ראה: אשבל רצון, תפישת מבנה היקום בספר חנוך, דוקטורט באונ' ת"א, 2012.

[54] ראו: קיסטר, על הרע ועל הטוב: הבסיס התאולוגי של עדת קומראן, עמ' 528.

[55] נתן אביעזר, בראשית ברא, רמת גן, 1994, עמ' 30-21. נגדו טוענים שהפלסמה מפזרת את האור ובכך ״חוסמת״ את התקדמותו החופשית, ובנוסף לכך פלסמה גם קורנת אור. לאחר התהוות אטומים מן הפלסמה התפתח היקום.

[56] "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים".

[57] 'והצדיקים יהיו באור חמה והבחירים באור חיי נצח... כי האיר כשמש על הארץ והחושך חלף... כי בראשונה ייכחד החושך והאורה תיכונן לפני אדון הרוחות'. תיאורים כאלו רווחים בנביאי המקרא והמגילות.

[58] מגילות הסרכים מורכבות משלושה מגילות של חוקי ארגון ותקנות כיתתיות של עדת קומראן, מורה הצדק לא מוזכר בהם, והם מבוססות ומפרטות את מגילת ברית דמשק. טווח התיארוך בין החוקרים הוא בין המחצית הראשונה למאה השנייה לפה"ס (למשל: דימנט, כלים שלובים, עמ' 37) למחצית השנייה לאותה מאה. לההדרה האחרונה של קימרון, ראה: קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 215 ואילך. אשתמש להלן במספורו.

[59] כפי שמציין ישעיה מט' 10 מייחס לבורא: "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה" (וראה גם: בן סירא כג' 34; חנוך ט' 11; לט' 11; מגילת ההודיות ז' 14-13 בן סירא א' 4, ובר"ר א' ד'.

[60] 'כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יי לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם'.

[61] 'מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה'.

[62] 'טרם נברא נברא הכל נודע – וכן אחרי כלות הכל יראה'. מ"צ סיגל סבור שקטע זה נספג לשיר 'אדון עולם', שמחברו אינו ידוע.

[63] ראה: קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 7.

[64] ראה סיכומו של פלוסר, קומראן, עמ' 12-11: 'פילוג העולם לשתי מפלגות נקבע על פי גזירת אל כר לפני בריאת העולם... האם קבע מראש מי יהיה צדיק ומי רשע'.

[65] מסכת תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב', ג': 'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב', ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב', ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. להרחבה: ספרו של ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 296. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו  - לא יכנס לבית המדרש' (בבלי ברכות כח' א'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה.

[66] למשל בסנהדרין כז'.

[67] ראה: מורגנשטרן, בית מולדים, עמ' 141-144. השווה בחירת רב כפני מלאך (מועד קטן יז').

[68] השווה: ישעיה יא' 9: 'לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי', לצד אזכורים שונים של אובדן הרשעה והישארות החוכמה: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יי כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים'; חנוך צא' 8: 'בימים ההם יעקר החמס משרשיו והרשעה והתרמית מתחת לשמים'. מגילת חוכמת הרזים א' 7-5 'בהסגר מולדי עולה וגלה הרשע מפני הצדק כגלות‏ חו̇שך מפני‏ ‏אור וכתום עשן ואיננו̇ עוד כן יתם הרשע לעד והצדק יגלה כשמש תכון תבל, וכול תומכי רזי פלא̇ אינמה עוד ודעה תמלא תבל ואין שם לעד אולת' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 130) כנראה תפילת העמידה של הימים הנוראים העתיקה ממגילה זו: 'ועולתה תקפץ פיה, והרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ'. בצוואת שמעון ו' 6: 'ואז יינתנו כל רוחות התוהו למרמס, ובני האדם ימשלו ברוחות הרעות', וצוואת יהודה כה' 3.

[69] עם זאת, ליכט מציין בעמ' 27: 'מכאן אמנם אסור לנו להסיק שתורת המגילות מזהה את עצם מעשה הבריאה עם ידיעתו של האל את מעשי הנבראים, כאילו היתה מחשבת הבריאה כמוה כבריאה עצמה. מפני שגיאה מעין זו מזהיר בצדק', וראה: נפתלי ב' 5-4: 'וכאשר ידע היוצר שרות כל כלי למה יכשר ככה יודע יי כל בשר את הגבול אשר עדיו יתהלך בטוב ומתי יחל הרע. כי אין יצור ואין מחשבה ויי לא ידעם כי את כל האדם ברא בצלמו'.

[70] 'כֹּה אָמַר יי לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אושר [אֲיַשֵּׁר] דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יי הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. אֲנִי יי וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָהּ כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יי וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יי עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה'.

[71] על-פי אגדה זורואסטרית מֶשַה (מיישה) ומֶשִינַה (משיאנה), הזוג האנושי הראשון, חיו באושר בעולם במשך כחמישים שנה, בלי להזדקק לאוכל ושתייה, ובלי כל כאב וצער. אז הופיע אחרימן, רוח הרע, בדמות זקן צדיק, ושכנע אותם לאכול מפרי העץ, עץ הרימון. ובכדי לשכנע אותם אכל הוא עצמו מן הפרי ומיד הפך להיות עלם צעיר ויפהפה. עם זאת, אגדה זו שרדה מציור שעבר לאיסלאם רק בשנת 1307 ע" אלבּירוּני, ולא ניתן לדעת כמה שינויים ועריכות יש בפער זמן ארוך זה.

.

[72] "ישב לו אותו העבד תוהא ובוהא".

[73] "בני ישראל לדורותיהם ישמרו את הפסח במועדו בארבעה עשר לחודש הראשון בין הערבים, בחלק השלישי ביום, עד החלק השלישי בלילה. כי שני חלקי היום נתונים לאור, והחלק השלישי לערב. זה הדבר אשר צוה ה' כי תעשה אותו בין הערבים".

[74] בעדת קומראן: סרך היחד י' 8-1 המעיד על תפקידו של הירח למועדים (כנראה פרפרזה לתהילים קד' 19 ובן סירא מג' 3), ומשמרות הכהונה (321/320Q4) ומגילות שבהם מועדי הירח כמו "דוקה".

[75] מניין הקטורת של 365 יום בשנה.

[76] ראה: אורבך, פרקי אמונות ודעות, עמ' 168.

[77] "מדרש תמורה" (מר' עקיבא ור' ישמעאל, פ"ב מובא ב"תורה שלמה" פ"א ש"כ מסיק ש"רוח", שמיוחדת הופעתו בעולם, שאינו כלום שיכולים לחושו. וא"כ הפסוק "רוח אלקים מרחפת על פני המים" היה - ואינו נברא.

[78] "בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים".

[79] "עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט".

[80] החזיון השביעי בעסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44 מציין שניתנו כד'-24 ספרי התנ”ך לכל העם, ואילו 70 ספרי סוד נוספים ניתנו לסופרים העוסקים בתורה: 'וכאשר תגמור את הספרים, שמהם תגלה, ומהם תמסור לחכמים בסתר' (יד' 26). אכן נמצאו עשרות ספרים נוספים על המקרא במגילות קומראן, וכמו הנוסחים הנוספים לתנ"ך, יחד אלו מהווים ספרות משלימה ונוספת רק לסופרים, כפי שמציין נכדו של בן סירא בהקדמתו לתרגום היווני: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'.

[81] זוהי גם טענת הרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פ"א ה"א. אך הכוחות השונים בבריאה הם שהביאו אותם לטעות הפולוטאיזם.

• קודם
• הבא