סיפורן של מגילות ים המלח; ראשית המסורת מעדת קוּמְרָאן לחסידות ולתושב"ע בחז"ל

מהות ומשמעות, סיכום ומסקנות של: ספרים קדמונים, מהר סיני ובית ראשון לצד דברי גד החוזה, ספרים חיצוניים, המגילות הכיתתיות של עדת קומראן - בהסברי פיזורם ב: עמי קדם (ע"י חנוך), חשמונאים, צדוקים, פרושים נוצרים ובעיקר - חז"ל (תמונת כריכה)

להלן תוכן עניינים אוטומטי (ניתן ללחוץ על שם הפרק ולקפוץ למיקומו בספר):

תוכן

1. תקציר הספר: 'הרכבת מגילות ים המלח; מעדת קוּמְרָאן לחסידי-חז"ל והשתלשלות מסורותיה בתושב"ע':. 5
2. תקצירים של טענות הספר:. 6
3. ממחקר נקודתי והצבעה על מיזוג פרפרזות מקראיות למול סיכום בספר. 14
4. הנגשת ספר זה, מלל מגילות ים המלח והספרים החיצוניים; בעיית הנגישות לקריאה. 16
5. סקירה ספרותית (והשוואה לספר זה) 21

א.                       בין הקדמונים לבית ראשון ושני – מאורעות וקבוצות קודמות. 25

6. מסורות מחנוך והיובלים שהתקבלו בשיבוש בעמי קדם והיוונים. 25
7. מסורות וחידושים מתקופת האבות והשבטים, ובפרט חג השבועות. 29
8. המוסר האוניברסאלי והקדום לברית עם ישראל; גבירתו על מחלוקות הלכתיות. 32
9. השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים עד 'עמוד צדוק' 38
10. גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים. 42

ב.                       זיהוי ושיוך מחברי מגילות ים המלח; אורחות חייהם; עדותם כבעלי המסורה. 46

11. התאמת עדת קומראן ל: נביאים, כנסת, זקנים, סופרים, חכמים, ראשונים. 46
12. אלמוניות עדת קומראן וההגמוניות שחז"ל מייחסים להם (בכוונה או ללא ידיעה) 53
13. 'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים': כוהנים כמלאכים; רופאים. 56
14. כמה מהמאפיינים העיקריים של עדת היחד. 60
15. היחס לנשים: קדושת הנישואים, מונוגמיה, הגבלת מיניות, ונזירות זמנית בגדולי התורה. 64
16. העדויות לבעלי המסורה: מ' המקדש; נוסחי המקרא (והתפתחותם לנוצרים ולשומרונים) 69
17. העדות המשנית למסורות התנ"ך: התפתחות בתי הכנסת. 77

ג.                        עדויות לוח השנה המקראי מול לוח 364 יום ומיקרו-מזלות של הלוח הירחי 78

ד.                       הספרייה: חלוקת המגילות ל-5 סוגים ותקופות; היחס לספרים החיצוניים וסוגיהם. 78

18. חלוקת ספריית מגילות ים המלח לפי תיארוך וסוג: 3 הקבוצות הראשונות. 78
19. חלוקת ספריית מגילות ים המלח לפי תיארוך וסוג: 2 הקבוצות האחרונות. 82
20. הספרים החיצוניים לסוגיהם, ויחסם לעדת קומראן הנצרות וחז"ל. 85
21. 7.5 'הספרים הפנימיים מהמגילות' ששרדו בכנסיות; טעויות חוקרים בתיארוכם. 87
22. קבוצה 2 לספרים החיצוניים: 'ספרים קרובים לעדת קומראן שכנראה לא שרדו':. 91
23. הקבוצה ה-3: 'הספרים החיצוניים שסותרים ודחויים למגילות קומראן' 94
24. היחס הכפול של חז"ל לספרים החיצוניים; המקורות השונים של מדרשי האגדה. 97

ה.                       עזיבת ירושלים עם הספריה, ההתבודדות הזמנית, היחס למקדש ולירושלים בהווה ובעתיד. 103

25. מקורם חלק מקבוצות המגילות 3-1 מהמקדש בירושלים, והיותה ספרייה אחידה. 103
26. הסיבות לעזיבת עדת קומראן מירושלים למדבר/קומראן והתקהלותם כעיר כוהנים. 105
27. עדת קומראן חזרה לעם ולירושלים בתקופת החשמונאים לאחר הסתגרותה בכיתתיות. 110
28. הבלבול בדטרמיניזם ודואליזם; הוספת חברים בהקבלה לגיור; אובדן בני הבליעיל. 112
29. המשמעות הנכונה של המשיחיות ואחרית סוף כל הימים והציפייה לגאולה. 117
30. יחס עדת קומראן לירושלים בהווה, המקדש שייבנה ע"י האל וחזרה לימי גן עדן 120

ו.                        התקופה הראשונה של עדת קומראן; בין מורה הצדק לדורשי החלקות. 126

31. מינוי מורה הצדק על עדת קומראן; קרבתו לבן סירא, שמעון הצדיק, חוניו ויוסי בן יועזר. 126
32. האירועים ההיסטוריים בראשית ייסוד עדת קומראן ותיארוכם. 132
33. היחס והפער בין עדת קומראן לחסידים שבספרי המקבים ולקבוצות הביניים. 135
34. החלל התורני בתקופה הראשונה של עדת קומראן ובתחילת ימי החשמונאים. 137
35. אפרים-דורשי החלקות דחו את 'ספר התורה שנית' (4Q177 י' 13-14) והצעות לזיהויו 139
36. בין אפרים לפרושים-הראשונים בטהרה: חידת 'דורשי החלקות' ו'כיא בחרו בקלות' 143

ז.                        הצעה לזיהוי משולש של עדת קומראן: כחסידים לצד החשמונאים, איסיים וחסידי-חז"ל. 150

37. זיהוי עדת קומראן כחסידים המוזכרים בספרי החשמונאים. 151
38. זיהוי האיסיים כאחד מהמחנות שהמשיכו את עדת קומראן, למול אי-ציונם. 151
39. זיהוי חסידי-התנאים כממשיכי עדת קומראן והאיסיים. 154

ח.                       יחס בין הכתות וזיהויים: דורשי החלקות, הפרושים, הצדוקים הראשונים לעומת האחרונים. 158

40. יחסה של עדת קומראן למי שאינו חבר העדה - ליריב (היהודי) 158
41. זיהוי ותיארוך אפרים ומנשה - דורשי החלקות עם המתייוונים, ולא עם הפרושים והצדוקים. 160
42. היווסדות הפרושים ויחסם לעדת קומראן: 'אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם' 162
43. הפער והשוני בין הצדוקים-הראשונים לצדוקים-האחרונים. 164
44. בסיפורי המחלוקות של הפרושים נגד הצדוקים, הצדוקים צודקים (ועד היום עיוורים) 169
45. האם עדת קומראן והאיסיים הם קנאים או מתונים באידיאולוגיה הלאומית-פוליטית? 170
46. מהיחס של הפרושים/חז"ל למרד הגדול לחוסר הסכמה פנים חז"לית כללית. 174

ט.                       אימוץ החשמונאים והצדוקים את הלכותיה של עדת קומראן – מקרבה לאחדות. 174

47. שימושי החשמונאים הראשונים במסורות ממגילת המלחמה (אור וחושך) 177
48. יהודה המקבי וה'איל בעל הקרן הגדולה'; מ'דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב' לבר-כוכבא. 179
49. אימוץ הלכות כת מדבר יהודה ע”י יוחנן הורקנוס, והיווסדות הצדוקים. 182
50. מועצת המלך והמשפט ממגילת המקדש נו' היא מערכת השלטון הנאורה ביותר. 185
51. 'חבר ישראל' בברית דמשק; 'חֶבֶר היהודים' במטבעות החשמונאים. 187
52. איסור החרמה לנכרים; יישום הרכבי הנהגה ושפיטה דומים בחז"ל ועד היום. 191
53. כינון המלכות במועד 490 שנה ומגילת ברכה לשלום יונתן (אלכסנדר ינאי) 194
54. טענות הפרושים נגד ינאי שמקורם במגילות הגנוזות: שני משיחים, מונוגמיה ואם שבויה. 197
55. ההתאמה והתמיכה של משפחת חוניו (ומקדשו) מבית צדוק במצרים. 200
56. 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (דברים יז' 18) – תורת המלך, ותורת ינאי מזהב. 200

י.                        המאה הראשונה לפה”ס: ממ"ת, הורדוס, בית שמאי 202

57. התמורות מהפיכת ההגמוניות ע"י הורדוס; ממ"ת בתקופתו ואימוץ לשונה לחז"ל. 202
58. דימיון ושוני בין עדת קומראן לצדוקים ולבית שמאי 204
59. המסתורין על אי-ציון קבוצת האיסיים בספרות חז"ל ובברית החדשה. 206
60. תרשים עיקרי האירועים בתקופת עדת קומראן והאיסיים לפי תאריכים. 207

יא.                      זרמים ובעלי מסורות קרובות ביהדות ומחוצה לה, לפני ואחרי כת מדבר יהודה. 208

61. הקרבה לדת הזורואסטרית הפרסית והסיבה לכך. 208
62. הערות על השומרונים. 209
63. יהודי מקדש יֵב בגבול מצרים עם אתיופיה וקהילת ביתא ישראל. 210
64. יהודי מצרים בתקופת עדת קומראן; האם עדת קומראן גם הקריבו קורבנות. 211
65. העתקות הנצרות ממגילות מדבר יהודה; מהקפדה על המצוות לביטולן 213
66. קרבת יהודי דרום הארץ באלף הראשון - מ'בית ההשתחוות' לב"כ. 217
67. מגילות וכתבים בגניזת קהיר בפוסטאט; תרגומי ארמית ירושלמיים/א"י 220
68. סתירות בין עדת קומראן לקראים, והסיבות לאופי התפתחותם. 221

יב.                      חיבור 'מסורת אבות' למגילות התקופה, והמעבר לתושב"ע וכתיבתה. 223

69. האם עדת קומראן החזירה מסורות 'גבול ראשונים' שנחלשו או Aחידשה יש מאין? 224
70. החיבורים: בן סירא, גזירתא, מ' תענית ויחסם ל'מסורת האבות' עד לתושב"ע. 226
71. מסורות כתובות בחז"ל בניגוד לאיסור הכתיבה שאסרו על עצמם. 232
72. החלל התורני ותחילת הכתיבה של חז"ל בצורה שונה: 'שכחום חזרו ויסדום' 233
73. דימיון בסוגי ספרויות, הקבלות צורניות ובמונחי ההלכה - שעברו מעדת קומראן לחז"ל. 238

יג.                      דורש התורה: נגלות - דקדוק פשט תורת משה; נסתרות – השלמות; הפשרים – פירושי הנ"ך. 242

74. ההתגלות במגילות מורה הצדק בהשוואה לחלוקה בין המשנה למדרש תנאים/הלכה. 242
75. הלכת ה'נגלות': פשט המורחב מהיקשים עם אסמכתא מקראית למקרים דומים. 244
76. הלכת ה'נסתרות': עיבוי והרחבת מצווה מקראית לפרטי הלכות. 247
77. נסתרת מהותית - ביטול עונש המוות בנדר בעדת קומראן, ומקורה להקלה בפלילים. 248
78. נסתרות הפשרים – פירושים למה שאינו תורת משה (בראשית ונ"ך), אולי ביישום חוזר. 250
79. מורה הצדק כ'דורש התורה' הראשון שייסד את ההלכה והשלים את התורה. 252
80. המדרש היוצר בחז"ל: סיבות חיוביות ושליליות, והתוצאות - במדרש היוצר בחז"ל. 253
81. דורשי הפשט אליעזר וישמעאל הם ה'סִינָי' שומרי מסורות הנגלות שסולקו 255
82. 'עוֹקְרֵי הֶהָרִים' שניסו להחליף את מורה הצדק כדורש התורה וחטאו במגלומניה. 258

יד.                      תוצר הקודיפיקציה; טעויות מדעיות; מחלוקות; העתקות בתחומי הלכה; טהרה וכשרות. 259

83. התוצר – קודיפיקציה; משמעותה, יתרונותיה וחסרונותיה. 259
84. טעויות מדעיות בחז"ל: ידע עולמי, רפואה עממית, חטא בגנטיקה, כרונולוגיה היסטורית: 262
85. עוֹקְרֵי הֶהָרִים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון, נח, משה רבינו ואליהו הנביא. 264
86. בין מחלוקות מסומנות מראש לבין מחלוקות ממדרש יוצר שמנוגד לנגלות הפשט. 267
87. משפט העברי: חילוקים בדין המשפטי ודיני נזיקין 267
88. 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם': תחומי מסורות לחז"ל: תפילה, שבת, נישואין, בעל קרי 269
89. דיסוננס ביטול הטהרה לחולין בקדושה - כשרות; איבוד ערכים כצער בע"ח בהגזמות כבשר וחלב. 276
90. חוסרים בהלכות וספק בפרטיה ההלכות של עדת קומראן 279
91. בירור הקושי של חז"ל על עצם המקפידים על המצוות יותר מהם. 280

טו.                      מעבר מסורות הפשט והסוד דרך חסידי-חז"ל. 281

92. ספרות הסוד כרוב המסורת של עדת קומראן והאיסיים; מגילות בחז"ל והמשנה כסוד. 281
93. 5 הסיבות שחז"ל דחו את רוב הספרים החיצוניים, ובראשם כי הם ספרות סוד. 285
94. מגילות דקדוק ועומק הפשט של איסי בן יהודה, והגעתן מהמערות. 287
95. אימוץ ספר היובלים ע"י פנחס בן יאיר - התורה המשנית והברית לתושב"ע. 289

טז.                         סיכום: מגילות ושברי מגילות – מסקנות ושברי מסקנות. 291

96. סיכום נקודות הספר:. 292
97. רשימת החידושים והמסקנות על מהותן של מגילות קומראן ותגליותן הבלעדיות. 301

יז.                      נספח - מגילות ים המלח בדת ובהלכה הרבנית היום, ובין הציבורים השונים. 303

1. מה בין עדת קומראן בבית שני למצב הדתי היום? 303
2. יחסם של הדתיים-הרבניים בימינו - לעדת קומראן ולתורת המגילות. 305
3. הלכות רבניות שהתגלגלו וחזרו כפי דעתם המקורית של עדת קומראן 306
4. ממלכתיות; מדיניות; אידיאולוגיה; פוליטיקה. 307
5. מה עושים עם החידושים ההלכתיים ממגילות קומראן? 308
6. בִּיבְּלִיּוֹגְרַפְיָה, מפתח עניינים ומקורות, קרדיט צילומים. 310

ספר זה מונגש בכמה אתרים וסוגי מסמכים לקריאה:

• הורדת הספר העדכני בקובץ וורד (WORD) ללא התמונות שבו:[1] http://bit.ly/3aH815G
• הספר להורדה בקובץ PDF כולל תמונות (פחות עדכני): http://www.deadseascrolls.co.il/images/PDF/qumranbook.pdf
• הספר באתר (פחות עדכני; כל הערות השוליים בתחתית, ללא תמונות) ומאמרים נוספים: deadseascrolls.co.il
• ערוץ הוידאו וסרטוני ההרצאות: https://www.youtube.com/channel/UCsHXnD-QxnZxLc6prb1AmVQ/featured
• קורא המעונין לרכוש ספר זה מודפס בגרסתו העדכנית כולל משלוח בדואר החל ממחיר של 40 ₪, מוזמן לבצע הזמנה בדף זה
• המחבר: יונתן לוי. ניתן לפנות שאלות או הערות לאימייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. או אנונימית בדף צור קשר

המחבר: יונתן לוי[2]

ספר זה מונגש בכמה אתרים וסוגי מסמכים לקריאה:

• הספר העדכני בוורד (WORD) ללא התמונות שבו: http://bit.ly/3aH815G
• הספר להורדה בקובץ PDF כולל תמונות (פחות עדכני): http://www.deadseascrolls.co.il/images/PDF/qumranbook.pdf
• הספר באתר (פחות עדכני; כל הערות השוליים בתחתית) ומאמרים נוספים: deadseascrolls.co.il
• ערוץ הוידאו וסרטוני ההרצאות: https://www.youtube.com/channel/UCsHXnD-QxnZxLc6prb1AmVQ/featured
• הזמנת הספר מודפס בדואר: https://www.deadseascrolls.co.il/sales/128-order-book

1.      תקציר הספר: 'הרכבת מגילות ים המלח; מעדת קוּמְרָאן לחסידי-חז"ל והשתלשלות מסורותיה בתושב"ע':

לאחר כאלפיים שנות הסתר תורני מספרות קודש אותנטית בתר-מקראית, שבות מגילות קומראן הגנוזות ומאירות בגוונים וחידות בתעצומות שמעמידות אותנו בפליאה וקושי להרכיבן חזרה לפאזל התורני ההיסטורי והחברתי, נוכח רסיסי מסורותיהם המפוצלות ואורחות החיים ללא מקדש נבואה וכהונת בית צדוק, עם השתכללות הטוואים.

מול מאות ספרים חיצוניים והלניסטים מחד, מדרשי הלכה אגדה מאידך, מיתולוגיות עמי קדם מאחור, וזרמים מונותאיסטים ודואליסטיים עד היום, ייחודיות הן מגילות קומראן בהיותן ההמשך האמיתי והחוליה המקשרת של התנ"ך - ללא סתירות פנימיות היסטוריות ומדעיות, וברצף מופלא החוזר ומפתיע במסורות רחבות מקוריות וסודיות. ספר זה מבקש לפתוח צוהר לשבילים העיקריים לפיענוחם תוך סקירת את התובנות העולות ממגוון מגילות ים המלח, לצד סיווגים ותיארוכים חדשים:

• מגילות הקדמונים טרם מתן התורה שמסורותיהם רווחות (בשיבוש) בעמי-קדם ושמהווים את המוסר הבינלאומי שהתקבל כ-7 מצוות בני נוח, כ'דרך ארץ קדמה לתורה'.
• המגילות שמעידות על עדת קומראן כבעלת המסורה – 6 נוסחי המקרא שמהם התפתחו שלושה זרמים (חז"ל - 'שכחום חזרו ויסדום', נוצרים - השבעים, שומרונים); עליונותה וקדמותה של מגילת המקדש ההרמוניסטית לחומש בהרמוניה תנ"כית, כשבה מסורת (שנשמרה גם בחז"ל) לבית המקדש הראשון, משנה התורה למלך.
• נבואות גנוזות (אפוקריפונים) המשלימות מידע חיוני על הנבואות הגלויות בתנ"ך כולל ימי הבית השני. אלו חופפים לחלק מהספרים החיצוניים - שמתוכם 7.5 שרדו במגילות, ובספר ינותחו לפי תורות סוד אמינות לעומת ספרים דחויים ושקריים.
• 36 שרי הממשלה (מגילת מקדש נו' – צילום קטע המגילה שבכריכה) בהרכב איזון כח ההנהגה הנאור ביותר, המזוהים בספר זה עם 'חבר היהודים' שבמטבעות החשמונאים, המשיך בחז"ל כ'חבר-עיר', ודומה למועצות חכמים ורבנים היום ובפרט להרכב הממשלה; עדת קומראן חיזקה את אלכסנדר ינאי במגילת 'ברכה ליונתן המלך' לניצחונותיו.
• ייסוד ההלכה ע"י עדת קומראן בתקופה הטרום-חשמונאית בהרכב כיתתי של חסידים: 'בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים', שזכרונם נצרב לטובה כהגמוניות אלמוניות, כגון: הכנסת הגדולה, הסנהדרין, זקנים, נביאים, ראשונים, סופרים, אלא שנוכח 4 סיבות לא קוים העיקרון הגדול דווקא לעיקר זה: 'האומר דבר בשם אומרו', ואלו הן: צניעותם ללא שימוש בשמותם; התבודדותם בחלק מהתקופה; גניזת המגילות במערות; הסערות והמהפכות הפוליטיים והדתיים בעיקר בראשות המתייוונים, החשמונאים והורדוס. משכך, חז"ל אספו זיכרונות המסורות שאבדו: 'משענה — אלו בעלי משנה.. שש מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א'), שהיו סודיות: 'מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר' (ספרי דברים פז'); 'מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה..' (בבא מציעא צב'); 'כתחלה כשניו בית אבא [אַבְטִינַס] צנועין – היו מוסרין מגילותיהם זה לזה עכשיו הילך מגילה זו והזהר בה שהיא מגילת סמנים' (תוספתא יומא ב' ג'). מנגד, ישנן גם מחלוקות שאומצו ממסורות של המתייוונים ודורשי החלקות לפני הפרושים, וכן מדרישת התורה בחוכמה פחותה ובגישות חדשות, כגון ביטול רוב הטהרה.
• ההתבודדות של עדת קומראן כעיר כוהנים בתקופת ההתייוונות שבעקבותם ברחו החשמונאים למדבר, היחסים עם החשמונאים והצדוקים; מחנות נוספים קרובים שהמשיכו מסורות: האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים, יהדות מצרים ומקדש חוניו מבית צדוק, יהודי דרום הארץ ובפרט מצדה, טובלי שחרית ואנשי יריחו, חסידים שהמשיכו ומסורותיהם בגניזת קהיר, חסידי חז"ל, חסידי הנצרות. תחומי מסורות ודוגמאות מאפיינות לייסוד ההלכה ע"י עדת קומראן ומעבריהן לחסידי חז"ל ולנצרות; עמידה על תכונות קרובות ושונות של זרמים אלו. היפוך המגמה של חז"ל והסופרים משבח על החסידים איסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים, לעומת צמצום וגנאי לאלו ששמרו בהדיקות על מסורות תורה שאינם כקונצנזוס של חז"ל.
• מהותו וקסמיו של לוח השנה בן 364 יום; חידתו עם שעון שמש מקומראן; מיקרו-מזלות לפי חודשים ירחיים ממגילה אסטרולוגית ופיזונומיה; שילוב מגילות, מסורות תפקידים מחזורים ופולחניים בלוח; ניסיונות ליישמו באומות העולם נוכח נוחיותו.
• הרקע והנסיבות לפערים בין סוגי הספרויות של עדת קומראן וחז"ל: חידושיו של מורה הצדק דורש התורה בפשרים על הנ"ך מול מדרשים אלגוריים על החומש, ובין ל'עוֹקְרֵי הָרִים' על ה'סִינָי'; ספרות משלימה גלויה ונסתרת לתורה מול איסוף אגדות ומדרש יוצר על דרך הפשט והרגש; נגישות לספרות קודש סודית כתובה מול נגישות חלקית ומגלומניה בין חכמים; עליית הנצרות וספריה למול ספרי תורה עתיקים וסודיים; דקדוק מהתורה שהיא עקרונות או שכללה פרטי פרטים שאבדו ויש לחדשם; מגמות ההקלה בעיקר בטהרה; מאיגרת מקצת מעשה התורה ללשון חכמים.

ספר זה מונגש בכמה אתרים וסוגי מסמכים לקריאה:

• הספר העדכני בוורד (WORD) ללא התמונות שבו: http://bit.ly/3aH815G
• הספר להורדה בקובץ PDF כולל תמונות (פחות עדכני): http://www.deadseascrolls.co.il/images/PDF/qumranbook.pdf
• הספר באתר (פחות עדכני; כל הערות השוליים בתחתית) ומאמרים נוספים: deadseascrolls.co.il
• ערוץ הוידאו וסרטוני ההרצאות: https://www.youtube.com/channel/UCsHXnD-QxnZxLc6prb1AmVQ/featured
• הזמנת הספר מודפס בדואר: https://www.deadseascrolls.co.il/sales/128-order-book

2.      תקצירים של טענות הספר:

• פירוש התורה והשלמת מסורות עליה לפי עדת קומראן, צדוקים ופרושים:

יוספוס פלביוס מספר שעיקר המחלוקת בין שתי כתות בית שני היתה: 'הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורות אבות שלא נכתבו בתורת משה, ומשום כך דוחה אותם כת הצדוקים האומרת שיש לחשוב לחוקים (רק) את הכתובים, ואילו אלה שבמסורת אבות אין (חובה) לשמור' (קדמה”י יג' 288).[3] מגילת תענית (הפרושית) פ"ד מגנה מחד שלצדוקים היה ספר הלכות כתוב: 'גזירתא', ומאידך העלתה לאחר מכן על הכתב מסורות דומות: 'אלו הן הנהרגין.. הנשרפין.. הנסקלין.. הנחנקין.. אלו הן הלוקין' (מסכתות סנהדרין ומכות).

נוכח אוצר מגילות קומראן שהתגלה לנו, הכולל ספרויות תורה רבות ומגוונות, בכללן ספרויות דומות לאלו של חז"ל (לצד ספרויות ששרדו בנצרות, חסידים, איסיים, כוהנים טובלי שחרית ועוד), מתבקשת השאלה -  למי דומה עדת קומראן בהגדרה זו של יוספוס – לצדוקים או לפרושים?

כמובן שלצורך כך צריך להגדיר ולהדגים "מסורת אבות" (ולצידה/אחריה את התושב"ע), אך במגילות קומראן יש מושג חדש: 'ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל‏ שבתות קדשו ומועדי כבודו' (ברית דמשק ג' 13-15); לפיו, עדת קומראן ייסדה לראשונה את ההלכה הפרטנית (בהמשך קטע זה את הלכות שבת – שהתקבלו ונשמרו בדומה במשנה מסכת שבת של חז"ל). יתרה מזו, מאות ממגילות קומראן הן מסורות קדומות המיוחסות לקדמונים, לאבות, לשבטים, למתן תורה ולנביאים. אם כן לעדת קומראן יש לא רק כמה מסורות שאינן כתובות בתורה, אלא אלפי מסורות מעין אלו.

לפיכך, נראה שדווקא הפרושים, ולא הצדוקים, הם שיותר קרובים למסורת עדת קומראן. זאת כיוון שלעדת קומראן היה תורות קדומות רבות ומגוונות שנוספות על תורת משה, וגם ייסדה בעצמה הלכות חדשות בטענה שהחוקים הראשונים שאבדו/נשכחו/תעו – כאשר אלו לא כתובים בתורה (וזוהי הטענה של הפרושים לפי יוספוס לעיל).

מאידך, עדת קומראן טוענת: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏' (ברית דמשק טז' 2; כך גם על היובלים בפסוק הבא). האם דקדוק זה גלוי או נסתר? האם צריך את עדת קומראן כדי להבין את דקדוק תורת משה, או כל מי שלומד ביסודיות ובכנות יבין את התורה? האם מהדקדוק יוצא 'מסורת אבות' שאינה כתובה בתורת משה?

ניתן לסכם כי בתחום הטהרה, הצדוקים היו אלו ששמרו על הדקדוק של תורת משה, בהנחה שהמשמעות של "דקדוק" הוא פשט המקראות. אך דוגמא הפוכה שממחישה את המורכבות של שני המושגים לעיל, היא הלכת הנישואים מתורת משה; לפי חז"ל, הצדוקים לא אחזו בה: 'קובלים הצדוקים שהלכה למשה מסיני על נישואין' (ידיים ד'). היות וספר טוביה ו' 13; ז' 13, 14 (שנמצא במגילות קומראן) מהווה את המקור להלכה ולפתגם: 'כדת משה וישראל', לצד רוב הלכות הנישואים הידועות במסורת חז"ל עד היום, הרי שלפחות בעניין זה, שוב הפרושים הם אלו ששימרו את ההלכות הנוספות על מהתורה, שאין להן מקור ישיר ומפורש, ואילו הצדוקים לא רק שלא אחזו בהלכה זו, אלא כנראה גם לא שמעו או קיבלו את הספר החשוב זה.

• מייסוד ה'בית נאמן' האלמוני – להערצה להגמוניות וחסידים ללא 'האומר דבר בשם אומרו':

ברית דמשק ג' 19-ד' 2 מציין: 'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" [יחזקאל מד' 15]'. 'בית נאמן' זה - 'עדת קומראן', התנהלה בחסידות ובעושר תורני שלא הכרנו בקהילות ישראל, אלא שלא נמצא במגילות קומראן הכיתתיות, שם של מנהיגי או חברי עדת קומראן;[4] הם שמרו על אנונימיות.

ואכן, לא ידוע על שום קבוצה לפני עדת קומראן שידעה (ושמרה) על התורה לפי ההלכות שנוסדו בעדת קומראן (היו בני נביאים בבית ראשון, ועשו אמנה בשיבת ציון, אך לא היתה בידם כל התורה), ואחרי עדת קומראן קמו זרמים וקבוצות הקרובים במסורותיהם, כשהעיקריות מביניהם (שגם שרדו) הם חז"ל ובנצרות.

בעיון העדויות של הקבוצות מתקופת עדת קומראן (כמו החשמונאים) ואחריה (שאר הזרמים וההיסטוריונים), נימצא כי כולם שיבחו והעריצו את עדת קומראן, אך זאת כשלרוב לא ידעו לתת שם לקבוצה זו או לשמות גדוליה, וכך כינו אותם:

• לפני עדת קומראן: דניאל ציין שיקומו משכילים וקדושי עליון.
• החשמונאים ניסו לקרב אליהם קבוצות חסידים, וציינו על חוסר בנביא.
• יוספוס על האיסיים: הקדיש להם 43 אזכורי שבח מתוך 47 אזכורים על כל הכתות (4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים), וטען שהם בעלי נבואה.
• פילון האלכסדרוני העריץ ביותר את התֵרָאפּוֹיְטִים הנעלים, ואת האיסיים כחסידים.
• חז"ל מציינים הגמוניות מתקופת עדת קומראן: נביאים, כנסת, סנהדרין, זקנים, סופרים, חכמים, ראשונים. זאת כאשר מאות מסורות והלכות שחז"ל משייכים להגמוניות אלו - תואמות למסורות במגילות קומראן.
• חז"ל מציינים בימיהם 'חסידים ראשונים' ו'אנשי מעשה' שהיו מביאים מסורות כתובות ומחוללי נפלאות בזכות קדושתם. מקובל שקבוצות אלו היו זרם קרוב אך נפרד מהתנאים.

לפיכך, המדרש 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' (מגילה טז') לא שומש לעיקר מטרתו, וזו הסיבה שגם עד היום אין בדיקה ולימוד של המקורות של ספרות חז"ל (ועוד ספרויות) מתוך מגילות קומראן.

• מגילת המקדש כעיקר תורת משה ובראש 6 נוסחים של התנ"ך

מלבד תאימות המסורות והיות של עדת קומראן הקבוצה הקדומה והעיקרית בהתאמתה להגמוניות של חז"ל לעיל, היו ביד עדת קומראן גם את שתי המסורות המובהקות ביותר לכהונה ולסופרים, הן מגילת המקדש ונוסחי התנ"ך.

מגילת המקדש (בחלקה הראשון) היא תכנית של בניית המקדש, דהיינו הציוויים-הוראות לבניית בית המקדש הראשון, כאשר במלכים א' ו'-ז' מתואר אופן בנייתו בפועל (בדומה למשכן לפרשות תרומה-תצוה מול ויקהל-פיקודי). ביד חז”ל מסורת זהה על כך שמשה רבינו קיבל את הוראות המקדש ישירות מהאל והעבירה לנביאים עד לשמואל הנביא,[5] וכן מציינים את 'ספר העזרה' שהיה בארון הברית ואינו מקבל טומאת ידיים (בבא בתרא יד'), ומאידך אחד משלושה שהיו בו נוסחי מילות שונות (סופרים ו' ד').[6]

מגילת המקדש כט' 10-7 גם מציינת שירושלים של מעלה/ירושלים של אחרית הימים/בית מקדש שלישי ירד משמיים[7] (ומגילת ירושלים החדשה בארמית מתארת את פרטיה), וספר טוביה יד' 5 מציין מפורשות שאין זה בית המקדש השני עליו שאליו התכוונו הנביאים.[8]

החלק השני של מ' המקדש הוא הרמוניזציה (האחדה) מורחבת של מצוות התורה (ללא סיפורי 3.5 החומשים האחרונים), והוא פלא ספרותי (ללא מחשב/קונקורדנציה) שלא הכרנו,[9] ושפרשני המקרא ניסו לעשות (כגון: יוספוס, הרא"ש, הרמב"ם, ספר החינוך ועוד).

לצד/מתחת למגילת המקדש, בקומראן נמצאו מגילות מקראיות בנוסחים שונים:

• נוסח הקדם-מסורה: מהווה כ-60% מנוסחי המקרא שבמגילות, עבר והתקבל לידינו כנוסח המסורה ע"י בן אשר הקראי שערך את כתר ארם צובא.
• הנוסח הארמי: 2 קטעי מגילות מקראיות בארמית: ויקרא ואיוב. חז"ל מודים שאת התרגום הארמי הם 'שכחו וחזרו ויסדום' (מגילה ג'), ואמירה זו מאפיינת את מהות מפעלם של חז"ל ביחס למסורת הקדומה של עדת קומראן שנשכחה בכמה דורות שביניהם.
• נוסח המצע העברי של תרגום השבעים (Septuagint, מהווה כ-5% מהמגילות המקראיות(: המקור הנכון והמדויק (בנוסח ובלשון) לתרגום השבעים. כלומר, השינויים המקורים בין נוסח המסורה לנוסח תרגום השבעים היו כבר בנוסח קדום בעברית. לאחר מכן יהודי מאלכסנדריה ביצעו שינויים נוספים בנוסח שלהם, אך אין בידינו את הנוסח המקורי שלהם ולא את שלבי התיקונים שלהם, אך מנוסח זה שבקומראן מתברר שהתרגום לנ"ך גם היה מוקדם (ולא בשלבים כפי שסברו). מכאן שהסיפור על תרגום השבעים בהזמנת תלמי השני פילדלפוס לפי איגרת אַרִיסְטֵיאַס (ומדרשי חז"ל הקרובים לו) כנראה אינם נכונים.
• נוסח יווני הקרוב לתרגום השבעים: בהמשך לאמור לעיל על המצע העברי של תרגום השבעים. הנוסח היווני במגילות קומראן שרד בקטעים קטנים רק לחומש התורה ולספר חנוך (שמקורו הארמי שרדו 7 עותקים).
• הנוסח הקדם-שומרוני (מהווה כ-5% מהמגילות המקראיות): התקבל אצל השומרונים שנסיבות ההיפרדות וזמנן אינן נהירות לנו (יש מגילת גנאי נגד הכותים, והשומרונים היו אויבי החשמונאים).
• נוסחים 'קומראניים' בלעדיים ובלתי מזוהים (מהווים כ-30% מהמגילות המקראיות): לא הכרנו כתבים בנוסח זה בשום מקום ועדה. חלקם על גבול המדרש.

נוסף על הנוסחים השונים של המקרא, יש גם סוגי כתב שונים: המגילות של החומש הן בכתב העברי הקדום - פליאו (דע"ץ); כתב ביוונית שגם כמה קטעי חומשי התורה בו (ייתכן וזהו נוסח השבעים אך החלקים מקוטעים וקשה לשייך), לצד קטע מספר חנוך; כתב סוד לויקרא.

נוסחים קדומים ומרתקים אלו עושים מהפכות במחקר נוסח וביקורת המקרא, וקרובים למדרש חז"ל שיהושע כתב את התורה בשבעים שפות על הר עיבל ושדברי התורה נחלקים לשבעים לשון.[10]

• הממשלה הנאורה לאיזון כח היא ממ' המקדש, שמומשה כ'חבר היהודים' אצל החשמונאים

במגילת המקדש נז' 11-15 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 196) מצוין שיטת ממשל נאורה ביותר מבחינת איזון כוחות במשטר: 'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'. שיטה זו דומה רלוונטית ועדיפה על הדמוקרטיה בימינו, שכן היא מגבילה את שלטונו-כוחו של מלך/ראש ממשלה/נשיא, יותר למשל מסעיף 39.ד' לחוק יסוד הממשלה (המקנה קול כפול בשוויון בלבד).

36 שרי ממשלה אלו מהווים כנראה את 'חֶבֶר היהודים' כרשום במטבעות החשמונאים: יוחנן (הורקנוס); יהודה (אריסטובלוס); יהונתן (אלכסנדר ינאי); מתתיה (אנטיגונוס).

עם זאת, מגילת המקדש מיוחסת לתורת משה, ואילו מגילת ברית דמשק שחוברה בימיה של עדת קומראן (שנוסדה קיצת לפני החשמונאים), פירטה הלכות אקטואליות, ובהן הלכות אלו: 'וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חבור (4QDb[11]: 'חבר') ישראל' (יב' 6-8); 'וזה סרך הרבים... וינתן על יד המבקר והשופטים... ולכל עבודת [בית] החֶבֶר ולו יכרת בית החבר מידם‏' (יד' 17-12).

הרכבים אלו היו נקראו יותר מאוחר הסנהדרין וכדומה, ובספרות חז"ל מצוין כ-5 פעמים: 'חבר עיר'.[12]

• ממלכות כורש למלכות יונתן אלכסנדר ינאי

בימי ובמקביל לדניאל, זרתוסטרה, מייסד הדת הזורואסטרית-האיראנית, מינה ב-590 לפה”ס את וישטספה, כמבוזי והמפורסם מכולם - המלך הנכרי היחיד שזכה לתואר המכובד: 'כֹּה אָמַר יי לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ' (ישעיה מא' 1).[13] המשך הפרשייה בישעיה מה' 7-1[14] מציינת את עקרונות הדואליסטים, ששתי קבוצות אלו (הזורואסטרים ועדת קומראן) דוגלות בהן, לצד קרבה אידיאולוגית והלכתית רבה ביניהן.

כידוע, כורש דחף ומימש את זכויות שיבת ישראל לבניית מדינת היהודים והמקדש השני (שהם ראש ועיקר הציונות עד היום), אך לפי -          מגילת פשר מעשי מלכיצדק ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2, 70 שנות הגלות שמציינים ירמיה כט' 10 ודניאל ט' 24 מוכפלים ב-7, כך שהגאולה צפויה להגיע לאחר 490 שנה – ואז עלתה מלכות חשמונאי ע"י יונתן אלכסנדר ינאי שהגדיל את שטחה של מדינת ישראל/יהודה פי 4, ואימץ, בדרכו של אביו יוחנן הורקנוס, מסורות נוספות ממגילות קומראן, ואולי אף התאחד עמם, שכן עדת קומראן יישמה את ירמיהו כט' 7: 'וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל יי כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם', ובידיה מגילת 'ברכה לשלום יונתן [אלכסנדר ינאי] המלך',[15] המזכירה את נוסח ברכה לשלום המדינה שהותקנה בדור הקמת המדינה.

אך לינאי היו אויבים מבית – הפרושים, שלא כיבדוהו לפי שמות כב' 27: 'וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר' (על אף שאליהו הנביא רץ לפני המלך אחאב לכבדו), ואף בגדו ונלחמו נגדו כשהצטרפו לאויב מבחוץ, דימיטריוס השלישי, מלך סוריה.

• 7 ספרים במגילות קומראן; 70 ספרי קודש סוד שלכן הם חיצוניים; 700 משניות שאבדו

ישנם כ-90 ספרים חיצוניים ביהדות, בודדים התקבלו בשלמות כמדרשי חז"ל בימי הביניים, ומרובם התקבלו מסורות מקוטעות בכל ספרות חז"ל (כמעין ברייתות). בספר החיצוני עסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44 מסופר כי כד'-24 ספרים (התנ”ך) נתנו לכל העם, ואילו עוד 70 ספרי סוד מיועדים רק לסופרים העוסקים בתורה.[16] כיוון שכך, נאסר או הורחקה הגישה של רוב העם לספרים אלו, וכנראה זו הסיבה העיקרית להיותם והגדרתם 'חיצוניים', ואילו לפי ביתא ישראל אלו: מצהף קדוס.

מתוך 70 ספרים חיצוניים אלו, במגילות קומראן שרדו כ-7.5 ספרים חיצוניים: חנוך, כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא. החצי הינו הספק לגבי שושנה ואגרת ירמיהו, וישנם 2 מזמורי תהילים חיצוניים (ששרדו בנוסח תרגום השבעים/הסורי): קנא', קנד', קנה'. ישנם גם כמה ספרים חיצוניים בודדים שסותרים לספרות קומראן (כנראה חוברו מהשפעה זרה או נוצרית – שלזו לבד יש ספרות חיצונית רבה שלא נכנסה לברית החדשה שלה). עם זאת, בין מגילות קומראן יש ספרים רבים שמיוחסים לקדמונים (כגון: הענקים, נח) ולנביאים (כגון: אפורקיפונים - נבואות גנוזות), וספרים אלו אינם בין הספרים החיצוניים.

חז"ל מודים ומציינים בחגיגה יד': 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא  וחביריו.  פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (דהיינו: אבדו 700/600 משניות). טענה זו מתאימה לעובדה  שהיו מגילות כמו אלו שנטמנו במערות קומראן (זולת בודדות שהועתקו למצדה וגניזת קהיר), וכמו הספרים החיצוניים ששרדו בעיקר בכנסיות הנוצריות.

אלא שהספרים החיצוניים מאופיינים במיעוט הלכה, ואילו במגילות קומראן יש כמה מגילות גדושות בענייני הלכה, כגון: מגילת המקדש, ברית דמשק, טהרות, סרך היחד, ממ"ת. החלוקה בין אגדה להלכה היא עיקר היצירה של עדת קומראן.

• שיבושים במסורות ההלכה והאגדה נוכח העלאת זיכרונות בע"פ ומדרש יוצר

מצוקת הגישה למסורות הכתובות כמו מגילות קומראן שנטמנו במערות, הביאו את חז"ל לשנן אותן בע"פ. אך ימי סוף בית המקדש השני היו רווים במלחמות תהפוכות ושלטונות אכזריים בתוך ומחוץ לישראל (מלחמות פנימיות של אחרוני החשמונאים ונגד רומא, שיגעונות הורדוס והנציבים, מאבקי הכתות). אלו הקשו על שמירת המסורות ע"י חסידים וחכמים שלא הורשו לכתוב דברי תורה נוספים זולת התנ"ך ('דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב... ואי אתה כותב הלכות' [גיטין ס' II; תמורה יד'II ]), ובזכות הזיכרונות של התנאים, נוצר מפעלם הגדול ביותר של חז"ל – שמירת ההלכות הקדומות.

המסורת בע"פ אצל חז"ל עברה לעיתים שכלולים ולעיתים שיבושים, במהלכים משולבים עם מסורות מזרם אפרים-דורשי החלקות ולצד מדרש יוצר ההכרחי להשלמת המסורות ולפי צרכי השעה והדור (כמו הלכות חנוכה שנוסדו לאחר חתימת התנ"ך ועדת קומראן). להלן דוגמה:

• מגילת טהרות א' פירטה לראשונה הלכות בנוגע לטהרת בעל הקרי,[17] כאשר מבחינה לראשונה בין הטבילה לרחצה, ואוסרת על אכילת לחם למי שרק רחץ – בבלי וירושלמי עם ברייתא: 'עשרה תקנות תיקן עזרא(/שמאי והלל) [...] ושתהא אשה חופפת[18] וטובלת... תיקן טבילה לבעלי קריין'; 'עזרא לא תיקן תקנה קבועה בכל דיני בעל קרי, אלא עזרא תקן לבריא המרגיל שחייב לטבול בארבעים סאה, ובריא הרואה קרי לאונסו - די לו בתשעה קבין'; 'שלא יהו ישראל כתרנגולים הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל'.

הספרים החיצוניים מהווים חלק נכבד מהספרות האגדתית של חז"ל (וקיצת ההלכתית, היות שאין בהם כמעט הלכות), הגם שחלקם התנגדו והחרימו חלקם, ולהלן דוגמאות:

• צוואת גד א' 6-8 (צוואות דומות שרדו במגילות): 'ויאמר יוסף אל אבינו: בני זלפה ובלהה זובחים את הבהמות הטובות ואוכלים אותן חרף דעת ראובן ויהודה; כי ראה כי לקחתי טלה מפי הדב ואהרגהו ואזבח את הטלה כי נעצבתי על אשר לא יכל לחיות ונאכלהו, ויגד לאבינו; ובגלל זאת כעסתי על יוסף עד יום מכירתו' - בראשית רבה פ"ד ז': 'חשודין הן על אבר מן החי'.
• מגילת 4Q373 7 מספר את הריגת עוג מלך הבשן בעזרת קלעי מזור - ברכות נד'  IIמתאר גודלו ב-300 אמה ומותו בנס כשנמלים הפילו אבן בגודל הר על ראשו.
• היובלים 8-1, 14-12: מחלוקות אברהם אבינו נגד אביו תרח ואחיו - בראשית רבה לח' יג': שינוי למחלוקת עם לקוחה ונמרוד.
• מדרש חז"ל מציין שבת יוחנן הכוהן רצחה את מלך יוון. לא ידוע לנו על מלך יוון כזה שנרצח ע"י בת ישראל, וכנראה זה שיבוש וערבוב מהספר החיצוני יהודית יג' 9-7.
  • השפעות חנוך והקדמונים על ספרות עמי קדם

חנוך בן ירד, דור 7 מהאדם הראשון, זכה להיות הסופר הראשון שיצר את הכתיבה (יובלים ד' 18-17), ולהתהלך ברחבי העולם בסיור מודרך של המלאכים ('וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים [בראשית ה' 24]). קטעים מספרו שרדו במגילות קומראן, והוא מוזכר בכמה ספרים ומגילות של הקדמונים: מגילה חיצונית לבראשית, צוואות השבטים והיובלים. לפיכך, מקובל לתארכו בין הספרים המוקדמים ביותר.

חנוך מתאר ונשלח להטיף ולהעניש את המלאכים שחטאו עם בנות האדם היפות, ואת ילדיהם הנפילים. מגילה נוספת, ספר הענקים, גם מתארת זאת, ובהם כמה מהענקים שידועים לנו ממסופוטמיה: גלגמס/גלגמיש/חובבש, אוהיו, חמבבה.

מאות מסורות קרובות יש לספר חנוך עם הכתבים המסופוטמיים, וכן עם ספרות יוון. המסורות כוללות סיפורי בריאה, תפקידי מלאכים וחנוך בפרט, תיאורי מסעותיו בארץ ובשמיים, מחזורי השמש הירח ושערי השמיים.

לטענות קצרות נוספות, ראו: נושאי נקודות קצרות בהרצאות.

יגאל ידין ציין בעמ' 171 למאמרו על שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. דוד פלוסר, מגדולי החוקרים בדור השני למגילות, היה נוהג לומר כי ישנו אדם ענק שמתהלך, ואנו רואים את צילו. פעם היום יודעים שזה צל, היום רק מנתחים את הצל ללא הענק. עם המלצות חשובות אלו לשבירת תקרת הזכוכית, הקורא מוזמן בפתיחות הדעת לעקוב אחר רצף הטענות שמתחברות לציור היסטורי ותורני, שמוביל למסקנה כי עדת קומראן ומגילותיה הן ראשית וראש מסורות ישראל הבלום והקדום.

ספר זה מונגש בכמה אתרים וסוגי מסמכים לקריאה:

• הספר העדכני בוורד (WORD) ללא התמונות שבו: http://bit.ly/3aH815G
• הספר להורדה בקובץ PDF כולל תמונות (פחות עדכני): http://www.deadseascrolls.co.il/images/PDF/qumranbook.pdf
• הספר באתר (פחות עדכני; כל הערות השוליים בתחתית) ומאמרים נוספים: deadseascrolls.co.il
• ערוץ הוידאו וסרטוני ההרצאות: https://www.youtube.com/channel/UCsHXnD-QxnZxLc6prb1AmVQ/featured
• הזמנת הספר מודפס בדואר: https://www.deadseascrolls.co.il/sales/128-order-book

3.      ממחקר נקודתי והצבעה על מיזוג פרפרזות מקראיות למול סיכום בספר

כ-930 מגילות קומראן[19] מהוות את התגלית הארכיאולוגית והתורנית הגדולה בעולם (בלשונו של ידין: 'התגלית החשובה ביותר שנתגלתה בארץ-ישראל בתחומי המקרא, ההיסטוריה ותולדות היהדות והנצרות'), שמאירה על המעבר בין המקרא לספרות הבתר-מקראית וראשית ההלכה, על מאורעות בית שני ועל הזרמים שהתפתחו אחרי בעלי המגילות – המכונים להלן "עדת קומראן" (ידועים גם ככת מדבר יהודה; האיסיים; עדת היחד;[20] בני צדוק הכוהנים ועוד). ספר זה מתיימר להציג את המסורות המצביעות על המהלכים העיקריים שמגילות קומראן היוו מקור לספרויות, דתות וכתות מונותיאיסטיות אחריהן, תוך התמקדות במסורת הרבנית הקדומה – ספרות חז"ל. לא אפרט על סיפור מציאתן של המגילות בשלבים (בסמיכות המועדים המרגשת החל מכט' בנובמבר 1947, ונדמה שעיסוק בפרטי הגילוי ההיסטורי משמש העצמה לתזה של אזוטריות המגילות) והתגלגלות עד להתפזרותם במוזיאונים שונים, ורק אייחל התמקדות והשקעה ארכיאולוגית תוך שמירה לאומית על המשך גילוי הממצאים שלדעתי צפויים במדבר יהודה, כפי שלאחרונה נחשף מקווה בעל 3 גרמי מדרגות (ו-4 מחיצות) בחברון העתיקה (הקרוב ביותר למקוואות הראשונים ובקומראן).

מטבע אופיו של סיכום נרחב שכזה, הכתיבה היא תמציתית וקצרנית, ולצידה אף מוצגות מסקנות חדשות, כרוויזיוניזם היסטורי. לשם כך נבחרו דוגמאות ומחלוקות רלוונטיות וייצוגיות (בשילובן בפרקים לפי הרצף התוכני), אבני דרך במאורעות ההיסטוריים ונקודות ההשפעה ההלכתיים לרצף המעבר, ולהלן מתווה מתודת חלוקת הספר בפרקים של רצף רעיוני וכרונולוגי לסירוגין:[21]

• (לאחר החלק הראשון של פרקי הקדמה האלו), חלק ב' עוסק בהרכבת מהותה וזיהויה של עדת קומראן. במחקר ובציבור התקבעה הנחת יסוד שגויה כי עדת קומראן הייתה כת שולית שדעותיה והלכותיה קיצוניות, משיחיות וסגפניים/נזירים, אלא אדרבא, היא ההגמוניה המבורכת אף בחז"ל (סופרים, זקנים, הכנסת הגדולה). טעות נוספת היא תיארוך המגילות (שכן ראשיתן קדם-מקראיות ואחריתן משיקות לחז"ל), ולכך בוצעה חלוקת המגילות לקבוצות (וכך יוזכרו לאורך הספר). לאחר סיכום הספר, ניגע (באופן חלקי) ברלוונטיות של מסורות עדת קומראן לימינו היום, וביחס של המגילות בימינו
  • אופיו של המחקר בשנים האחרונות – ממוקד ומצביע על מיזוג פרפרזות מקראיות:

כמו רוב תחומי המחקר האקדמאי, גם המחקר על מגילות קומראן מאופיין במיקוד תת-נושאי,[22] תוך סריקת מחקר והפניות לנקודות רלוונטיות שלא הובאו בו, ובעיקר – תוך זהירות בהסקת מסקנות רחבות וסיכומי תחומים (לצד ספקנות וביקורתיות).[23] הגדירה זאת יפה נעם ורד: 'נדמה שדורנו המחקרי, שנתברך בעושר של מקורות ומחקרים שלא שערום קודמינו, אינו דור של מפעלי ענק ואינטואיציות גאוניות, כי אם דור של חקירה זהירה ויסודית בתחומים צרים ומוגדרים היטב' (מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 11-10). יתרה מכך, בשנים האחרונות המחקר מתמקד בקריאות חדשות של קטעי מגילות קטנים וחיבורם עם קטנים נוספים (שזו מלאכה חשובה, אך אין להתמקד בעת כאשר התובנות הגדולות עדיין מונחות בפינה) מאידך, דווקא ספר היסטוריה כללית מסכם מאוד כמו 'קיצור תולדות האנושות' של יובל נוח הררי, זכה לעניין ציבורי נרחב.

אחת התובנות הגדולות והעיקריות שהמחקר מצביע עליהן, היא ההקבלות של המגילות השונות למקרא (וראו לאחרונה בסיכום של גולדמן, 'המחזיקים במצוות אל; עדת קומראן ופירושיה למקרא בראי הפשרים במגילת ברית דמשק'(. המחקר אף מתפעל ונדהם מכך, אך למעשה אין הדבר ייחודי לעדת קומראן, אלא זהו מאפיין עיקרי של הנ"ך עצמו על התורה ובתוך המקרא עצמו בין הנבואות והכתבי הקודש השונים. השוואות והקבלות כאלו מובאות במקצת הפרשנים, ובעיקר במהדורות מדעיות כמו סדרת הפירוש על התנ"ך: 'דעת מקרא', שבסופו של כל ספר מובאים השוואות והקבלות בין פסוקי אותו ספר לשאר המקרא.

אלא שקומה נוספת מעל להקבלות והפרפרזות, לעדת קומראן יש יכולת מיזוג בין המקראות, ובהגעה לתוצר של שכתוב עם מיזוג בין ההקשרים והרמזים הרלוונטיים, הוא הלכת ה"נגלות" (בניגוד ל"נסתרות"), עליהם יורחב בשער/חלק 'דורש התורה: נגלות - דקדוק פשט תורת משה; נסתרות – השלמות; הפשרים – פירושי הנ"ך'.

אף שאין כך ספרות חז"ל והרבנית אחריה, עדיין זהו רוב מהותה של ספרות חז"ל ורבנים ופרשנים כאחד – ניסוח מצוות ומסורות התורה בתחום ההגות והמוסר (פחות בתחום ההלכה) בלשונם. לפיכך, גם שהניסוח בין מסורות אלו שונה, עדיין המסר דומה ותואם למקרא.

• מטרתו וייחודו של ספר זה:

גישה מחקרית כספר מסכם בתחום זה ראויה להתבצע כהמלצתו של יעקב זוסמן ב'חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר-יהודה':[24] 'מפעל יומרני כזה צריך להיעשות פרקים, תוך מיפוי זהיר של תחומי הלכה', ובדומה הדגיש יוסף באומגרטן את הצורך למצות את המסקנות העולות מן המסורות המשותפות למגילות ולספרות חז"ל באשר לתולדות ההלכה.[25] על אף שכבר יש עושר מקורות ומחקרים ממוקדים – שהם מעולים מבחינה אקדמאית,[26] אלו לרוב מבוססים או קובעים הנחות יסוד או מסקנות שגויות, כגון תפיסת הכיתתיות והתיארוך, בכל אופן חסר סיכומם ומאקרו השוואה להמשך המסורות אחריהם.

לפיכך, ספר זה מאמץ וממנף את המלצה זו, ומבקש להאיר שבילים המובילים לדרך רחבה שמוציאה את הסמוי מן העין. מוצג כאן קו רציף וחדש של מהלכי ההיסטוריה ומעבר המסורות, שנדבך מרכזי שלהם הוא ההלכה. פועל יוצא כי ספר זה הינו ההפך הגמור מהמיקוד האקדמאי, הוא לא רק מסכם תחומים שלמים ללא סקירות, אלא אף עובר ומכסה תחומים נושקים עד היום.

יובהר כי ספר זה אינו פרי מחקר אקדמאי, כפי שבידם של חוקרי בית שני לכתוב. אייחל כי הספר יקדם מחקרים וספרים אקדמאיים כאלו ע"י חוקרים בתחום, וכאמור גם ינגישו אותם לציבור הרחב במרשתת. יתרה מזו, ספר זה מציג בעיקר מסקנות (אינו סוקר את רוב המידע העובדתי – המחקרי וההשוואתי), ואלו מנוגדים לשני אקסיומות שהתקבעו במחקר: תיארוך מאוחר של התנ"ך ושל רוב המגילות; מהותם וזהותם של עדת קומראן.

4.      הנגשת ספר זה, מלל מגילות ים המלח והספרים החיצוניים; בעיית הנגישות לקריאה

• הנגשת ספר זה לציבור הרחב בכמה אתרים וסוגי מסמכים לקריאה:

• הורדת הספר העדכני בקובץ וורד (WORD) ללא התמונות שבו:[27] http://bit.ly/3aH815G
• הספר להורדה בקובץ PDF כולל תמונות (פחות עדכני): http://www.deadseascrolls.co.il/images/PDF/qumranbook.pdf
• הספר באתר (פחות עדכני; כל הערות השוליים בתחתית) ומאמרים נוספים: deadseascrolls.co.il
• ערוץ הוידאו וסרטוני ההרצאות: https://www.youtube.com/channel/UCsHXnD-QxnZxLc6prb1AmVQ/featured
• קורא המעונין לרכוש ספר זה מודפס בגרסתו העדכנית כולל משלוח בדואר החל ממחיר של 40 ₪, מוזמן לבצע הזמנה בדף זה

הקורא מוזמן לכתוב למחבר יונתן לוי שאלות או הערות לאימייל:  This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. או אנונימית בדף צור קשר

• קישורים לקריאה חופשית של מלל מגילות ים המלח:

אחת הסיבות העיקריות למודעות הציבורית של מגילות ים המלח, היא הנגשת המלל-טקסט של המגילות. להלן המקומות לעיון חושפי במלל המגילות בעברית ובארמית:

• מלל וההדרה של כל המגילות בעברית הלא-מקראיות ב-3 כרכיו של אלישע קימרון מאתר יד בן צבי:[28] המגילות העיקריים (שגם שרדו באחוזים גבוהים) הם בכרך א': ברית דמשק (במספור חדש ושונה מגזיזת קהיר), מגילת המקדש (שבה המצוות ההרמוניסטיות בשליש האחרון), הודיות (פירוש ליכט),[29] הסרכים (פירוש ליכט),[30] פשר חבקוק;[31] ובכרך ב': מקצת מעשה התורה. לנוחיות הקורא, ציטוט מגילה בעברית שהוהדרה בקימרון, יובא עם הפניה לאותו הכרך ולעמוד.
• מלל רוב המגילות בעברית באתר 'מאגרים' של האקדמיה ללשון עברית
• מלל רוב המגילות בארמית באתר:[32] http://cal.huc.edu
• מהדורת בריל: Dead Sea Scrolls Handbook
• צילומי המגילות באתר הספרייה המקוונת ע"י ליאון לוי
• כמה מהמגילות באתר ויקי-טקסט
• ספרים דיגיטליים לצפייה חופשית: מגילה חיצונית לבראשית; סרך הברכות; סרך ההודיות

ספר זה אינו רקע או מבואות להכרת מגילות קומראן או אורחות חייה של עדת קומראן, אלא הוא ניגש ישירות לעובדות העיקריות, הטענות, התובנות והמסקנות - וזאת כדי להציג ספר מסכם ותמצתי (ולמרות זאת כבר ארוך ומורכב). קורא שאינו מתמצא במגילות והספרות החיצונית (כמו גם תנ"ך והספרות חז"ל), יצטרך לקרוא מחוץ לספר מבואות לאותן המקורות, לפחות באותה סוגיה.

היות ורוב המגילות מקוטעות, וכ-7.5 מהן ידועות לנו בגרסתם המלאה כספרים חיצוניים שנשמרו בכנסיות הנוצריות, אפשר לקרוא ספרים אלו בעברית (חלקם במהדורות מדעיות עם מבוא ופירוש) באופן חופשי באתרים אלו:

• חנוך א':[33] מהדורת אברהם כהנא- יעקב פייטלוביץ; מהדורת אליעזר לָזָרוּס גולדשמידט (ניתן לבצע בה חיפוש)[34]
• צוואות השבטים: מהדורת אברהם כהנא; אתר 'דעת'; ויקיטקסט
• היובלים: מהדורת אברהם כהנא; אתר 'דעת'; מהדורת כנה ורמן המדעית והעדיפה זמינה רק לבעלי מנוי 'כותר'
• טוביה (גרסה ארוכה)[35]: מהדורת אברהם כהנא; אתר 'דעת' (גרסה קצרה);
• תפילת מנשה: אתר 'דעת'; ויקיטקסט
• אגרת ירמיה: אתר 'דעת'; ויקיטקסט
• בן סירא: אתר 'דעת'; ויקיטקסט ; מהדורת סגל המדעית והעדיפה זמינה רק לבעלי מנוי 'כותר'
• שושנה (נספח לספר דניאל): אתר 'דעת'; ויקיטקסט.
• 3 פרקי תהילים שבנוסח הסורי פשיטתא שנוספים על המסורה: קנא', קנד', קנה'. ניתנים לקריאה בנוסחם המקורי ממגילות קומראן: קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 350-348.

ההוצאות העיקריות של 7.5 המגילות שנשתמרו גם בספרים החיצוניים הם:

• הספרים החיצוניים בהוצאת אברהם כהנא: רובם נגישים להורדה מאתר זה.
• הספרים החיצוניים באתר 'דעת' (מהדורת יצחק זעקיל פרענקיל זמינות גם בהיברובוס).
• הספרים החיצוניים בהוצאת הרטום: מהדורה זו פחות מקובלת במחקר נוכח תרגומה, אך הפירוש בה מורחב וחשוב - בעיקר כיוון שמביא השוואות רבות לספרות חז"ל. על ספריו יש עדיין זכויות יוצרים, ואינם נגישים במרשתת (מי שבידו לעזור בהנגשתם – תבוא עליו הברכה).
• הספרים החיצוניים באתר וויקיטקסט

ראו בספר זה כמה פרקים על הספרים החיצוניים. לניתוח יותר עמוק של הספרות מומלץ לקרוא מהדורות מדעיות שיצאו לחלק מספרים/מגילות אלו (כמפורט לעיל; בדף הקישורים הרשימה המלאה). זולת ספרות הקדמונים שמושוות לספרות עמי קדם, רוב המגילות משוות לספרות בית שני, וכדאי גם להכירם: (מלבד המגילות הגנוזות), הספרים החיצוניים (מגוונים בסוגיהם ומקורותיהם, ידונו להלן בפרק בספר), פילון האלכסדרוני, יוספוס פלביוס ומגילת תענית. חוקרים כוללים גם את תרגום השבעים, אך היות וכבר נוסח זה ומצעו העברי נמצא במגילות, אז נכון לכלולו בהן.

• הפנייה למחקרים ומאמרים לאורך הספר:

היות ומטרת הספר לעודד המשך קריאה ומחקר לציבור הרחב, רוב ההפניות בו (צבועות בכחול עם קו תחתון) הן למחקרים ומאמרים חופשיים במרשתת, וזאת אף אם יש מחקרים או מאמרים יותר טובים או עדכניים (וכאשר אלו יעלו למרשתת באופן חופשי – הם יעודכנו בספר).

אף שספר שואף למצות את עיקרי מהות מגילות קומראן ויחסם לזרמים קרובים, ודאי שאין בו סקירות מחקריות מלאות בכל סוגיה וסוגיה, אפילו בחלקים היותר מפורטים שבו. לשם כך מומלץ לבצע חיפוש באתר הביבליוגרפיה של מכון אוריון לחקר המגילות שאוסף את כל המחקרים על ספרות בית שני: http://orion-bibliography.huji.ac.il,[36] או בגוגל-סקולר, ומברך על ריבויים 'חדשות לבקרים'.[37]

שמות המחקרים (ספרים ומאמרים) שמובאים בספר זה, מובאים בשמם המלא או הכמעט מלא (בניגוד לקיצור הרווח לאחרונה בשיטת המחקר), וזאת כדאי לאפשר מציאת המחקרים המוזכרים בחיפוש פשוט, ומבלי הצורך לגשת ל'מפתח הקיצורים' של הביבליוגרפיה כדי למצוא את שמם המלא ושאר פרטיהם.

• אופן הצגת ציטוטי המקורות ומראה המקומות בספר:

מלל המגילות העבריות מובא בעיקר מההדרתו של קימרון, בשילוב מהדורות מדעיות שונות, ולעיתים תוך תיקוני ההדרה מעטים שלי. ספרות חז"ל לרוב אינה מובאת בציטוטים מלאים (מומלץ להיעזר באתר ספריא המעולה, בתקווה שיוסיף גם את המגילות), אלא בסינתזה של מקורות מחיבורים שונים (ללא רציפות ביצירה אחת), ללא חקר הטקסטים המכילים אותם (בניגוד למגבלות 'האסכולה הירושלמית').[38] סימוני הציטוטים הובאו בגישה המקוצרת: ציטוטים תוחמו בגרש אחד; בסימון סוף אותיות הפרקים/טורים מהמקורות הוספתי גרש ' (שלא כמקובל, כדי להבחין בקלות במראה מקום ולעיתים גם למנוע בלבול עם מילים קצרות. ככלל לא קיצרתי שמות בגרש ' (זולת גרשיים/מרכאות " לקיצור שם כפול) וללא פסיק למספר (ולא כאות) הפסוק/שורה שאחריו;[39] משניות מזוהות לפי שתי אותיות נפרדות (הראשונה לפרק והשנייה להלכה); התלמוד ללא ציון הוא הבבלי אלא אם צוין הירושלמי, אם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין, וכאשר הוא עמוד ב' – הוא מצוין בספרה הרומית II;[40] ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר בין שתי אותיות) משמשות לראשי תיבות של ספרים בעלי שני שמות בלבד: שמואל (שמ"א/ב), דברים הימים (דבה"י א'/ב'), מקבים (מק"א/ב), קדמוניות היהודים (קדמה"י), או למילה/ביטוי שאול.

• בעיית הנגשת ספרות המחקר לציבור הרחב:

רוב פרסומי הספרים הם בהוצאת אתר 'כותר' של מט"ח, אך אתר זה דורש עבור עיון דיגיטלי תשלום/מנוי – דבר מגביל את רוב הציבור הרחב להעמיק בחקר המגילות. כאן המקום להודות ל'ספריית דוד וימימה יסלזון' דרך 'יד יצחק בן צבי' והוצאת 'ביאליק' שהפיקו את סדרת הספרים 'בין מקרא למשנה' ומעלים ל'כותר' את רוב ספרי המחקר בתחום. לפיכך, מבוקש מ'כותר' של מט"ח שיואילו להנגיש לציבור את הספרים המדעיים של מגילות קומראן באופן חופשי במרשתת, ללא צורך במנוי ותשלום. בקשה זו מופנת גם לרשויות המדינה (ובפרט למט"ח ומשרד החינוך) ולאקדמיה (ולמכון אוריון), להקמת אתר במרשתת שינגיש לציבור באופן חופשי וחינמי את מלל המגילות בההדרה ידידותית לקריאה וחיפוש, וכן את ספרי המחקר החשובים והשונים בתחום.[41] ככל שהנגשת הספרות תיפתח לקהל הרחב, כך גם תורחב המודעות הציבורית, המחקר והתורות הישנות-חדשות, והציבור יואיל להתעמק ולעסוק בחידות והפרשנויות בתחום. זו חשיבות תורנית ולאומית ראשונה במעלה, כאומר הקב"ה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, אני מבקש ליתנה לישראל, בואו וקראו המגילות (פרפרזה לשבת י' II).

דוגמה לחוסר משווע של נגישות לספר מחקרי ראשון מעלה – הוא לספרו המונומנטלי של יגאל ידין על מגילת המקדש (פירוש מעולה ויסודי על אחת המגילות החשובות ביותר) משנת 1977 (בין הספרים הראשונים) עדיין אינו מונגש במרשתת (אפילו לא לבעלי מנוי ל'כותר'/ספריות). דוגמה נוספת הוא ספרו של מאיר בר-אילן (הוצאה עצמית) על 'דברי גד החוזה', שאפילו מלל הספר חסר במרשתת (ומונגש בחלקו כאן).

עם זאת, רוב המחקרים (בעיקר המאמרים) מפוזרים במרשתת, ולרשות הקורא דף עם קישורים והנחיות להמשך חיפושים. נגישות קלה ומהירה יותר יש לסטודנטים שדרך המוסד האקדמאי יש להם דרכי גישה ומנויים לספריות ומאגרים שבהם ניתן לקרוא דיגיטלית את רוב המאמרים, וכן לספריות הפיזיות בהם מצויים רוב הספרים המודפסים.

מאמרים רבים נמצאים באתר www.jstor.org שמנגיש חלק מהמאמרים לקריאה חופשית באתר (ללא הורדה והעתקה). יותר ויותר חוקרים מעלים את מחקריהם באתרים שונים, וראוי לציין לשבח את האתר: www.academia.edu המאפשר הורדת המאמרים.

• בעיית הקטיעות של המגילות והצורך בההדרה:

עניין נוסף הוא העיכוב בפרויקט פרסום חלק מהמגילות שנדחה עד לתחילת שנות ה-2000, שרק אז פורסמו בעיקר רוב קטעי המגילות המצויות בכרכים ב'-ג' של קימרון, ולכן המחקר עד אז טרם יכל לחקור ולהתייחס למגילות אלו כראוי, קל וחומר שלא למחקר מאקרו מסכם. בקטעי מגילות אלו (כרכים ב'-ג' של קימרון) יש חיבורים מגוונים ומרתקים הדורשים העמקה וניתוח טקסטואלי והשוואתי, אך לדיאבון יש קושי רב להסיק מהן מסקנות, שכן רובם שרדו (כנראה רוב הנזק מהקריעות של הבדוהים שחפצו להתעשר ממכירת קטעים קטנים, ופחות מנזקי הזמן והטבע) בקטעי שורות ואף מילים, ומלאכת ההדרה חשובה כדי להשלים ולהבין משמעות הקטעים, ואנו רחוקים מהכרת התוכן והמהות של רוב מגילות אלו.

התובנה העיקרים שאנו למדים ממאות מגילות קטועות אלו שכאמור רובן מקימרון, החיבורים העבריים ב', ובעיקר בכרך ג'), שאנו לא יודעים וחשופים לרוב התורה של עדת קומראן! לכן, כל המחקר והמסקנות בערבון מוגבל, שכן ייתכן וקיימות פרשנויות והשלכות שונות על המגילות והקטעים שכן נהירים לפנינו.

יש לציין שהחוקרים הראשונים בתחום המגילות היו בעיקר נוצרים,[42] נוכח המצב המדיני של מיקום קומראן בין ישראל וירדן בין מלחמת העצמאות לששת הימים, והיום המחקר פורח בישראל.

5.      סקירה ספרותית (והשוואה לספר זה)

תחום מגילות קומראן מאופיין בריבוי מאמרים – אלו לא יסוקרו בספר זה, אלא רק מקצת הספרים המשמעותיים להבנת מגילות קומראן. הסקירה מובאת לפי סדר חשיבות:

פרופ' ורד נעם פתחה בעמ' 9 לספרה 'מקומראן למהפכה התנאית': 'עתה, לאחר פרסומה המלא של ספרות קומראן, ולאור המחקר הענף והפורה של המקורות השונים לגופם, נראה שהגיעה העת להתחיל להתחקות מחדש אחר המכלול ההלכתי כולו, לזרמיו, לגלגוליו ולהתפתחותו, ממקור צמיחתו במקרא ובמסורת הקדומה, דרך הילוכו בגן השבילים המתפצלים של ימי הבית השני ועד המערכת המגובשת, המסועפת והמשוכללת המעוצבת בספרות התנאית', ובסוף הספר סיכמה (עמ' 355): 'לכאורה מתבקשת כאן המסקנה הפשוטה, שההלכה התנאים מייצגת שלב התפתחות מאוחר מזה של ההלכה הקומראנית, ושההלכה של קומראן משקפת את המצע שעל גביו התחוללה המהפכה התנאית'. הניתוחים והמסקנות בספר זה ברמה גבוהה ביותר ויצוטטו בספר זה. עם זאת, ספרה התמקד בטומאת מת, ויש לאסוף את תחומי ההלכה למכלול המסורות והאירועים ההיסטוריים. בשנת 2017 הוציאה ורד נעם ספר נוסף עם אילן טל: 'בין יוספוס לחז"ל' שבו יש ניתוחים חשובים של המגילות בבית שני, במיוחד המאמר על 'הקרע עם הפרושים' (עמ' 285-255), אך עדיין הספר הוא אוסף של מאמרים נקודתיים, ולא תזה הוליסטית ומקיפה למגילות.

מאיר בר-אילן כתב ב-2015 ספר מבוא ופירוש ל'דברי גד החוזה' שנמצא בקוצ'ין לפי כ-200 שנה. לדעתי ספר דברי גד החוזה הוא אכן ספר אותנטי, ועליו ניתוחי בפרק 'ספרים קרובים לעדת קומראן שכנראה לא שרדו'. פירושו של בר-אילן מצוין, אך הוא לא נתן מספיק משקל והשוואות למגילות קומראן, וכן הוא שבוי בטעויות המחקריות על המגילות. ספר דברי גד החוזה וספרו של בר-אילן לא התקבלו במחקר, וחבל. אלא שדחייה מחקרית זו דומה לאי-הבנת או נתינת המשקל הראוי למגילות קומראן, בין במודע ובין בהסתכלות החילונית/מחקרית/ביקורתית ששבוייה באיחור כתבי קודש בהכללתם עם כתבים שאכן מאוחרים.

חנן אשל ז"ל הציע פירוש רמזים והשפעות של מאורעות היסטוריים בספרו 'מגילות קומראן והמדינה החשמונאית' מ-2010 (אודה לאתר 'כותר'/מט"ח להעלותו למרשתת, ועדיף ומבוקש בגישה חופשית ללא תשלום/מנוי). אשל סקר כרונולוגית את המנהיגים, הקבוצות והמחלוקות הפוליטיות והיסטוריות של עדת קומראן עם סובביה. עם זאת, אציע מסקנות סותרות לרוב הצעותיו, שנובעות בעיקר מזיהויים ותאריכים מוקדמים וחדשים.

רחל אליאור הציעה בספרה 'תהום ונשייה' מ-2009 שעדת קומראן היא הצדוקים, ושלא היו איסיים. היחס בין הצדוקים לעדת קומראן חידתי וניתן להתפרש לשני הצדדים, ואף איל רגב שהוציא ספר: 'הצדוקים והלכתם', לא הצליח להכריע בעניין, בעיקר נוכח הידע המועט על הצדוקים, שמגיע באופן מוטה מיריביהם, כך אין בידינו דבר אותנטי מכתביהם. הצעתה לא התקבלה במחקר (אם כי גילתה עניין ציבורי גדול יחסית), למרות שגם לא ניתן להכחישה,[43] והתקבעה זהותם של הצדוקים עם קבוצת 'מנשה' המגונה בכתבי עדת קומראן הכיתתיים,[44] ומאידך מוסכם שעדת קומראן היא חלק מההלכה הצדוקית. בזיהוי הצדוקים אציע אבחנה בין הצדוקים-הראשונים שבימי החשמונאים לבין הצדוקים-האחרונים שבימי הנצרות, ובכך אמשיך בהצעתה של אליאור רק בנוגע לצדוקים-הראשונים, תוך תיקון שהיו קרובים עד מאוחדים רק בשיא תקופת החשמונאים. בסוף בית שני הצעתי הפוכה מאליאור: לא רק שהיו איסיים (שהם אחד המחנות העיקריים שיצאו מעדת קומראן), אלא שאיסיים אלו הם גם החסידים שנטמעו בתנאים ובחז"ל (זאת בלי לגרוע שמסורות ומחנות נוספים של עדת קומראן שנטמעו בנצרות, פיתחו ספרות קרובה כתרגומים ארמיים והשאירו מגילות בגניזת קהיר). כמו"כ, אליאור מציגה מחלוקת ישירה בין לוחות השנה, אף על פי שאין חפיפה בין הקבוצות והזמנים, ועוד שכבר בספרי המקבים הלוח ירחי שולט ללא רמז וזכר ללוח שמשי/364 יום. מחלוקת זו התקבעה כשורש ושיא המחלוקת, אשר תנותח בפרק על חידת לוח השנה. בעיה אחרת בספרה, שהוא חוזר ומשכתב כמה נושאים עיקריים (שגם תיארוכם המשותף אינו נכון) כמו לוחות השנה, חנוך והיובלים והגמוניית החכמים. מאידך, כמעט אינו מביא ומנתח את הכתבים הכיתתיים (קבוצות מגילות 5-3).

שתי סדרות חשובות יצאו בחקר המגילות: כתב עת 'מגילות' של אונ' חיפה (עד היום יצאו 13 כרכים), ו'מבואות ומחקרים' א' וב' למגילות קומראן בעריכת מנחם קיסטר. ספר זה הוא פיתוח ותיקון מסקנות על ספר זה (כמובן בשוני וסגנון הספר); כתב העת 'מגילות' הוא אוסף מאמרים שונים וחשובים, אך אין לו מגמת מחקר מסוימת. סדרת 'מבואות ומחקרים' כוללת גם סדרה קודמת על המקרא, וסדרה אחרונה (2018) ספרות חז"ל הארץ-ישראלית (שלצידה חלקים ו'-ח' בספר זה), ואלו מבקשות לכסות את תחומי האיפיון העיקריים של נושאים אלו. עם זאת, אציין דוגמה שממחישה את הקושי והצורך של ספר מסכם שכזה, שבגללה אף ציינתי בכותרת המשנית של ספר זה 'סיכומים ומסקנות (ללא מבואות)': בעמ' 477 לכרך ב' של 'מבואות ומחקרים' לספרות חז"ל הארץ-ישראלית מצוין במאמרם של דוד לוין ועוזיאל פוקס 'ההלכה בספרות חז"ל' כך: 'ובייחוד מגילות מדבר יהודה – מאירים את ההלכה של חז"ל אך עם זאת היחס בין המצוי בהם לבין המצוי בספרות חז"ל אינו פשוט כלל ועיקר. הספרות היהודית של בית שני מתעדת תקופה מוקדמת יותר, ובדרך כלל קבוצות חברתיות שאינן ה'פרושים', המטרימים בצורה זו או אחרת את ה'חכמים' של ספרות חז"ל. מימלא, מידת ההתאמה הצפויה בין ה'הלכה' המשוקעת בה לבין המצוי בספרות חז"ל אינה ברורה; ואמנם הממצאים אינם חד-משמעיים. יש מקורות מן הבית השני התואמים את המצוי בספרות חז"ל – הן בפרטים או בכללים בהלכה, הן בצורות לשון, הן בקטגוריות הלכתיות, הן בכיווני פרשנות. לעומת זאת יש ממצאים סותרים או שונים שינוי ניכר מן המצוי בספרות חז"ל. בהתאם לכך הבליטו חוקרים שונים את מידת ההתאמה או השוני בין ספרות הבית השני לבין ההלכה שבספרות חז"ל. יש חוקרים שהתפעלו מן ההתאמה או מן המצע המשותף לשתי המערכות ההלכתיות, ואילו אחרים הבליטו דווקא את ההבדל, החידוש או המהפכה'. אמנם דברים אלו נכונים, אך בדיוק בגלל מורכבות זו המשך מלאכת הבירור והסיכום של חוקרים כל-כך נדרשת וחשובה. יתרה מכך, היה מצופה שבסדרה יהיו לפחות חלק מדעות החוקרים בעניין, אך אינם במאמר זה, ואף חסרות בכל הסדרה, ואין שום מאמר שמוקדש לסוגיה חשובה זו. הדעות שמאמר זה בחר להביא (בהערה 13)[45] הם שני חוקרים, אך גם במאמרים המופנים אלו אין סקירה וסיכום מסודר בעניין.     סדרת 'מבואות ומחקרים' על המקרא רואה, ככל המחקר, את קדימות ומקור מסורות עמי-קדם אל התנ"ך. כנגדה מובא הפרק על עמי-קדם שעוסק בהוכחת הקדימות של ספרות הקדמונים (קבוצת מגילות 1), כך שספרות המגילות (שקדומות, אף שהגיעו לקומראן רק באמצע הבית השני) הן המקור לספרות עמי קדם ולתנ"ך (אם כי במישור האמוני התנ"ך הינו כתיבת נבואה והתגלות שעולה על שיוך לזמן כתיבתה). עניין מרתק זה דומה באופיו למחלוקות גדולות של היחס לתורה לעומת המחקר העדכני, כמו סוגיית תורה ומדע, לאחר שבספרות חז"ל נמצאים קשיים ואף סתירות למדע האמפירי (כמובן שחלק מהמדע טוען גם לסתירות מול התנ"ך, אך אלו טענות של מדע תיאורטי-השערתי ולא אמפירי; בדומה כך גם לחז"ל יש טעויות מדעיות רפואיות והיסטוריות – ראו בפרק בעניין).

המגילה החשובה ביותר להבנת ההלכה ותחילתה של עדת קומראן היא מגילת ברית דמשק. לדיאבון, מגילה זו טרם זכתה לספר מדעי הכולל מבוא ופירוש (ראו רשימת הספרים המדעיים למגילות בפרק 'הפנייה להכרת מגילות קומראן' לעיל) שיעזור לכולם להתמודד את רזיה של מגילת יסוד נפלאה זו, ותשפוך אור על תחומים רבים במחקר של בית שני. אאחל שטובי החוקרים, שמקצתם מוזכרים לעיל, יואילו ויזכו להוציא ספר זה. ליאורה גולדמן הוציאה ספר ב-2019 שסוקר 4 נאומים לא הלכתיים בברית דמשק: 'המחזיקים במצוות אל; עדת קומראן ופירושיה למקרא בראי הפשרים במגילת ברית דמשק'. גולדמן התפעלה בעמ' 325 משזירת המקראות והרמזים המקראיים של עדת קומראן בברית דמשק, אלא שלא השכילה כי כך הם כתבי נבואה (והדברים דומים לשאר כתבי הנבואה – כפי שניתן להיווכח בהשוואות שהביאו בסדרת הפירושים 'דעת מקרא' בין כל ספר לספרי תנ"ך אחרים).

למרות שספר זה ובפרט פרק זה אינו מביא סקירת ספרים בשפות זרות, נציין שני ספרים חשובים לעניין:

הכרך השלישי של בית הספר הצרפתי למקרא וארכיאולוגיה של האבות הדומיניקנים בירושלים (פרי עטם של ז'אן בטיסט הומברט וצוותו). כרך ארכיאולוגי זה טוען שההתיישבות של עדת היחד ביישוב קומראן היתה מאוחר – רק בסוף התקופה החשמונאית. אם טענה זו נכונה, הרי שיש לכך משמעות גדולות על התיאוריות המקובלות ואף על המוצעות הספר זה. להלן כמה מהמשמעויות העולות מכך:

• עדת קומראן ברחה מהפרושים או מהרומאים, ועד אז היא ישבה בירושלים עם הצדוקים החשמונאים.
• כת טובלי שחרית ואנשי יריחו כבר קרובים לתיאורים אלו.
• מחזק טענתי שהמחלוקת העיקרית של מורה הצדק עם אפרים ודורשי החלקות אינה עם הפרושים, כי הצדוקים אינם מנשה (שהרי הם הצדוקים או שעדת קומראן ישבה עם הצדוקים בירושלים עד שעזבה). מחלוקת זו קדומה יותר.

לורנס שיפמן ביקש בספרו מ-1995: 'Reclaiming the Dead Sea Scrolls: The History of Judaism, the Background of Christianity, the Lost Library of Qumran' התחיל במגמה דומה לספר זה, ואכן היום המחקר מקבל ועומד על סוגיות אלו, אך עדיין מסקנות ספר מבקשות להרחיק לכת ולשבור מוסכמות וקבעונות אדישים עד שגויים. ספרות רבה ורחבה יש באנגלית, אך בספר זה ההפניות והמחקר מתמקד בשפה העברית.

מגן ברושי כתב ב-2010 ספר הכרות ומבוא רוחבי מצוין: 'המגילות הגנוזות, קומראן והאיסיים'. חסרונותיו שהוא בעצמו (כרוב החוקרים) מערבב בין העובדים לדעותיו/המקובל במחקר, וכן ספרו יקר ואינו נגיש במרשתת, ומאידך הוא תמה על בורות הציבור בעניין.[46] ברושי גם לא התייחס לרוב המגילות שבכרכים ב' וג' של קימרון, וספר זה מבקש להוכיח מסקנות אחרות מרוב מסקנותיו (שמקובלות במחקר).

ברכיה ליפשיץ אסף בספרו: 'ההלכה, על דעת המקום או על דעת הקהל' מהתשע"ט, סקירות מעמיקות בין הלכת חז"ל לצדוקים ועדת קומראן. נוכח הוצאתו לאחרונה (2018), הספר משמש כמבוא ומקור לסקירת ספרות מחקר (חבל שאין לספר 'מפתח מקורות/עניינים' בסופו, ובעיקר גישה מקוונת שכוללת חיפוש פנימי) למסקנות שמובאות כאן בספר לגבי חז"ל (חלקים/שערים יא'-יד'). זהו ספר מעולה, אך הפוך מגישת ומטרת ספר זה, שכן כמעט אין בו טענות ומסקנות, ואף בנוי מנקודות שקשה לחברן למהלכים היסטוריים בעלי הקשרים רציפים לוגיים או נושקים, ובעיקר חסר סיכומים רחבים. אין גם שילוב של הצגת התקופות ההיסטוריות השונות והתמורות בגין המהפכות הפוליטיות והדתיות.

אבנר גליקליך כתב את ספרו: 'הדרך לקומראן; הכוהנים ופולחן הקורבנות מן המקרא עד המגילות הגנוזות' בהתמקדותו על רקע ההתייונות ביהודה, ואכן ראוי להדגיש רקע מהותי זה לפרישת עדת קומראן, כמו גם הבנת המציאות באותה תקופה. אלא שגליקליך תומך בהתייונות וכך בנויות כל מסקנותיו, שחלקן אבסורדיות היסטורית (כמו שהחשמונאים היו גם מתיוונים). גליקליך לא השכיל לעמוד על 2 הנקודות החשובות שהן תוצאת מלחמת עדת קומראן במתיוונים: הצטרפות החשמונאים למלחמה זו, וניצחון מסחרר שהכריע וחיסל את ההתיוונות בישראל (והעובדה שהורדוס החזיר מגמות התייונות אינה רלוונטית לתקופה זו).

א.     בין הקדמונים לבית ראשון ושני – מאורעות וקבוצות קודמות

6.      מסורות מחנוך והיובלים שהתקבלו בשיבוש בעמי קדם והיוונים[47]

כפי שחולקו לעיל מגילות קומראן לקבוצות, קבוצת המגילות הראשונה היא ה'קדמונים', והיא מיוחסת לקדמונים מבריאת העולם והשושלת הנבחרת עד מתן תורה (כולל ועד בני יעקב – צוואות השבטים).

לפי ספר יובלים ד' 18-17, חנוך בן ירד, השביעי מאדם הראשון, הוא הראשון לכתיבה להקרבת קטורת ערב, ולמסורות רבות.[48] ספר חיצוני שאינו במגילות ואף סותר להן, 'אדם וחווה', מיוחסים לזוג הראשון מסורות סותרות קדומות (ראו בפרק הספרים החיצוניים הדחויים). עם זאת, נמצאה מגילת תפילת אנוש הינה המסורת הקדומה ביותר (נכדו של אדם וחוה). מספר מגילות נוספות מזכירות את חנוך או מידע מספרו, ביניהם: צוואות השבטים, פשר על הקיצים א (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 297), פשר מלכיצדק ועוד.

חנוך הדמות המסתורית בתנ"ך, כיוון שנוסח המסורה של המקרא מרחיק מהעם את סודות היקום ההנהגה והמלאכים (קרו פרק על המלאכים בקומראן ועל ספרות הסוד). חנוך מוזכר בבראשית ה' 24 בתיאור של פועל אחד (בבניין כבד) כרקע לעלייתו לשמיים: 'וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים', ובאותו הפועל גם על נינו - נח (שגם אותו חז"ל גינו – סנהדרין קט', ראו בפרק על 'עוֹקְרֵי הֶהָרִים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון, נח, משה רבינו ואליהו הנביא'), אברהם אבינו ופעמיים בתהילים[49] – כולם בהקשר חיובי. מהות העלייה לשמיים גם חיובית לפי שרק אליהו הנביא זכה לכך. חנוך חלק מהשושלת הקדמונים הנבחרים, ולכן מוזכר גם בתחילת דברי הימים (א' א' 3), ואף דורו מאז האדם הראשון תואם ל'שביעין חביבין' (ויקרא רבה כט' יא'). בספרו חנוך הינו המורה והמחנך (מכאן מקור שמו) הראשון בעולם, נבחר למלאך (הידוע כמטטרון), המעניש של המלאכים הרעים - העירים (המפורסם הוא המלאך עֲזָאזֵל שזה מקום קורבן יום הכיפורים), רואה את פלאי ראשית הבריאה (כגון התוהו ובהו, תהום ותנין), סודות היקום, שכר ועונש לצדיקים ורשעים והמשיח, ונביא ההיסטוריה עד אחרית הימים. זה המקום לציין כי לפי עדת קומראן חטא המלאכים הזה הינו חטא מתגלגל עד המבול של מקור הרע,[50] ואילו הנצרות מתמקדת בחטא האדם הראשון.

ספר חנוך העיקרי מכונה במחקר בכמה שמות שגויים: חנוך א', חנוך הכושי/חבשי/אתיופי (כיוון ששרד בשלמות בגעז, טרם מציאת המגילות ולפיהן המקור בארמית). חנוך א' זה חולק ע"י חוקרים ל-5 כרכים (שאפילו מכנים אותם ספרים אלו: א) ספר העירים (חנוך א'-לו'); (ב) ספר המשלים (לז'-עא'); (ג) החיבור האסטרונומי (עב'-פב'); (ד) ספר החלומות (פג'-צ'); (ה) איגרת חנוך (צא'-קה'); ושני נספחים: לידת חנוך (קו'-קז') ודברי חנוך על אחרית הימים (קח'). חלוקה זו מתבררת שכבלתי-נכונה, כיוון ש-4 כרכים (ללא כרך המשלים) שרדו ב-7 קטעי מגילות בקומראן – וזאת ללא חלוקה בין הכרכים המומצאים האלו (קל וחומר לספרים).[51] לדיאבון, החוקרים טרם השכילו להודות בטעותם, וכך גם משוכנעים בתיארוכו למאה ה-3, למרות שאין שום שיוך היסטורי למאה זו (ראו בהרחבה בפרק שגגות התיארוכים).

בעקבות התגלות כרכי ספרי חנוך במגילות הגנוזות, והיות והוא מוזכר (לשבח) במגילות המתוארכות (ע" חוקרים) לתחילת המאה השנייה לפנה"ס, המחקר הקדים את תיארכו למאה השלישית לפה"ס (אך אלו כאמור תאריכים "לכל המאוחר"), זולת כרך החלומות (פג'-צ') שמתוארך בין המאה השנייה לפה"ס למאה השלישית לספירה (כיוון שמנבא את החשמונאים, וזאת למרות שלא נכון להפרידו משאר הכרכים, מה גם קטעיו נמצאו יחד עם קטעים משלושה כרכים נוספים של חנוך א' האתיופי). הספר השני מכונה "חנוך הסלאבי" (גם כיוון ששרד במלואו רק בשפה הסלאבית) או חנוך ב': מספר זה לא שרדו קטעים ממגילות בקומראן, ובפרק 'קבוצת הספרים החיצוניים ה-3: ספרים חיצוניים שסותרים ודחויים למגילות קומראן' אדון באמינותו.

לצפייה בתמונה של חנוך B-359897:

https://drive.google.com/open?id=1uUEnZM2qgNJSBIvc3T_tV8w0lqyQVMHl

צוואות השבטים מייחסים לחנוך מסורות שאינן מצוינות בשני הספרים שבידינו, ולכן סבירה/קרובה האמור בחנוך ב' (הסלאבי) י' 9 כי חנוך הותיר 366 ספרים. ספר חנוך הינו היחיד מבין מגילות קומראן שגם תורגם ליוונית, כמו כמה מספרי התנ"ך.

הפוליתאיזם והפנטאון השונים בעמי קדם נוצרו בעיקר מחיבור שלוש מסורות: 1) כוחות הים והתנינים; 2) תפקיד המלאכים ועזרתם בבריאת האדם; 3) חטאם של המלאכים שהיו בעלי בשר – כפי שכתוב במגילת חנוך.[52] ואכן, בדיוק בגלל שיבושים אלו בעמי קדם של פיתוח מיתולוגיות ועיוותם, רוב סיפורים אלו הודחקו וצונזרו מהתנ"ך (התנינים למשל הוזכרו מעט ברמז ובשירה), ונשמרו בהרחבה בסוד בספרות מגילות קדמוניות אלו – כשהם מיועדים לסופרים ולכוהנים.[53]

להלן עיקרי מסורות חנוך והענקים שנפוצו ומהווים מיתולוגיות מובילות בתרבויות המזרח הקדום:[54]

• שמו, היותו 7 לנבראים, תפקידו, עלייתו לשמיים, זכייה בחיי נצח.[55]
• חנוך הראשון שהביא את לוחות הזמנים לפי השמש הירח ושערי השמיים, וממנו הגיעו למסופוטמיה ובבל (ובהמשך למול-אפין: [56]Api, ששמרו על שלושת הזמנים המקודשים ביוון: השבת (ה-Sapattu^m המסופוטאמי),[57] 4 ו-30.[58] עם זאת, במסורותיהם היו שיבושים לקידוש ראש חודש ירחי ו-49 יום, עם צפייה וכתובות מהעירים.[59] חנוך הוכר ביוון כהרמס ביוון.
• תיאור הבריאות הראשונות שהוראו לו: תוהו ובוהו כא' 2, התנין ללוייתן בתהומות ובהמות כדונדין במדבר (ס' 7).
• מכרך העירים (א'-לו') שבספר חנוך יש גם מגילה-ספר נפרד עם מסורות דומות – ספר הענקים. ספר זה שנמצא בגרסה דומה גם בדת הגנוסיס-מניכאיזם בטורפן בדרך המשי לסין מהמאה ה-3 לספירה.[60] המניכאיםהאדירו בכלל את הקדמונים (וחנוך ביניהם), כזורואסטרים שקרובים לעדת קומראן בכלל ולדואליזם בפרט. מסורות אלו מתארים את הענקים הידועים בבבל מאלף השלישי לפה"ס (גלגמס/גלגמיש/חובבש, אוהיו וחמבבה) והטיטאנים מיוון.
• מחנוך י' 4-15: פפירוס ברלין 10560 משמר חלקים מהספר החמישי והאחרון של 'קטלוג הנשים' (אהויאי) המקביל לבראשית ו' 1-4. החיבור גנאלוגי שבמוקדו ניצבות נשים שילדו במשכבן עם האלים את הגיבורים והאבות האפנוימיים היוונים, החל מדאוקליון, גיבור המבול, וכלה בקצו של דור הגבורים שלחם במלחמת טרויה: זאוס החליט לשים קץ לדור הגיבורים ולתקופה שבה הלכו האלים והאדם יחדיו, כי אמר להשמיד את חצאי האלים, הם בניהם של האלים ובנות התמותה.בחיבור קיפריה החליפה מלחמת טרויה (הענקים-טיטנים) את המבול.
• למדע המודרני: חנוך פט' 9 מתאר את שלושת מיני האדם המפותח מבני נוח, כפי שממצאי הגנטיקה/אבולוציה מצביעים כיום (הומו ספיינס, הומו ארקטוס והומו הביליס); חנוך כא' 6-1 מתאר כוכבים מורדים בשמיים – אלו תואמים לחורים שחורים או מטאורים.

מסורות נוספות מוזכרות גם בספר היובלים. כיוון שהיובלים מאוחר מחנוך (משויך לקבוצת מגילות הר סיני), הוא מהווה מקור בעיקר לספרות היוונית – המאוחרת לבבלית, כגון:

• יובלים ב' 11 מתאר את 'תיאמת' שהתהווה כמיתוס בבלי
• יובלים ד' 19 מציין את דנאל, חמו של חנוך, שהתפרסם גם בעמי קדם וביחזקאל יד'[61]
• היובלים ה' 7-9[62] (וכאמור חנוך א' פרק י' 4-15) תואם ומקור למלחמת טרויה,[63] מתאר את מלחמת המלאכים והשמדת הגיבורים)
• היובלים כג' להסיודוס ('מעשים וימים')[64]
• היובלים מו' למנתון('נגד אפיון'),[65] ומפרק מט' ליחזקאל הטרגיקן[66]
• סיפורי הקרבות ביובלים, בעיקר של בני יעקב, מחזקים את זיהוי בני ישראל עם חַ'בִּרוּ (או חבירו/עפירו)[67]
• היובלים ח'-ט' ומגילה חיצונית לבראשית ז' מתארים את המפה האיונית – כפי שהתקבלה אצל היוונים[68]

במגילה חיצונית לבראשית ה' 29 מצוין 'ספר נח' (מארמית: 'כתב מלי נח'), ויש לו מסורות גם ביובלים יב', צוואת לוי וספר אסף הרופא.[69] נח גם מסר ביובלים ז' 39-20 צוואה מוסרית - שיחד עם בראשית ט' 6-4 ודברי גד החוזה ד' רו'[70] התגבשו בחז"ל ל"7 מצוות בני נח".[71] ראו עוד בעניין בפרק מוסר דרך ארץ קדמה לתורה.

מצוואות השבטים (בני יעקב) שרדו כמה קטעי מגילות, והכי הרבה עותקים ונוסחים בכנסיות הנוצריות. צוואות אלו מדגישות את המוסר והמידות שראוי לאדם לדבוק בהן (ראו מאמרי בעניין), לצד כמה נבואות אחרית הימים.

מגילת ירושלים החדשה בארמית אמנם מתייחסת לירושלים העתידית, אך היא כוללת ידע תכנוני וארכיטקטוני מדוקדק ומדהים שנהג גם בעמי קדם (ראו בספריהם של מיכאל חיוטין; אבי סולומון); ראו על כך בפרק ירושלים העתידית.

המחקר רואה את מסורות עמי-קדם כקדומות וכמקור למסורות התנ"ך, כך שהתנ"ך העתיק מהם. אך אם נראה את מסורות הקדמונים (קבוצת המגילות הראשונה) לפי מגילות קומראן כאותנטיים לזמנם, הרי שהן המקור למסורות עמי-קדם, וכן גם לתנ"ך (כך שהן מהוות מקור קדום ומשותף לשתיהן, ולכן הן דומות). עם זאת, התנ"ך אינו מבצע שכתוב למסורות הקדמונים, אלא כתבי קודש נכתבים בסוג ואופי התגלותם, בידע שאינו תלוי באחר וזמן ובמקום, וטענות אלו תלויות בתחום האמוני, מה גם יכולות ההוכחה לתקופה קדמונית זה תלויות על חוט השערה. יש לציין שב-200 שנה האחרונות המחקר האקדמאי-ביקורתי על התנ"ך עבר כמה גלגולים, בין היתר בזכות ממצאים ארכיאולוגיים (ורבים ממנו מחזקים את התנ"ך). יוער כי לאחרונה נמצאה עיר עתיקה ענקית: "תֵּל אֵסוּר" שמתוארכת לתקופת הקדמונים, והיא סותרת הנחות יסוד על כמות וגודל ערים עתיקות, וכנראה נשמע ממנה עוד בשורות מרתקות (כולל למשל: השוואה לאדריכלות של מגילת ירושלים החדשה בארמית).

7.      מסורות וחידושים מתקופת האבות והשבטים, ובפרט חג השבועות

ספר היובלים מביא הלכות (רובן כ'חוקות שמיים') שחידשו האבות תוך הסבר המאורע שהוביל לתיקון חיקוקן, ושהתקבלו בחוקי השמיים ובהלכה הקומראנית. סיבות וטעמים למצוות קיימים גם בתורה ובנביאים, כגון בראשית לב' 33 ושמ"א ל' 25.[72] בשיח החופשי של חז"ל, דרשו שונות ואף סותרות לגבי הרקע של המצוות, ובפרט לגבי שמירת המצוות ע"י האבות (יומא כח' II).

סיפורי היובלים על בראשית משתלבים עם צוואות בני יעקב-השבטים (ללא גרסאות שונות וסתירות, לעיתים בהשלמת זווית נוספת לסיפור), ושניהם נשענים ומצוטטים את חנוך. אופן המסירה מצוין לעיתים, כמו ביובלים מה' 16: 'ואת כול ספריו [יעקב] וספרי אבותיו נתן ללוי בנו לשמרם ולחדשם לבניו עד היום הזה'.

הרחבה רווחת היא תיאור אחי יוסף את הסבירות החרטה והתשובה (שמרומזים בנגיעה בתורה) בגין רצונם להרוגו ומכירתו. הצוואות מהוות ספרות הגות ומוסר חשובה העולה עם האמרה 'דרך ארץ קדמה לתורה', על כך בפרק 'המוסר האוניברסאלי והקדום לברית עם ישראל; גבירתו על מחלוקות הלכתיות'.

סופרים קדומים מספרים על אברהם אבינו ומשה רבינו שהיו בכלי מסורות במצרים.[73]

• חג השבועות:

אחת המסורות שחידשו אברהם אבינו מנח (היובלים יד' 20),[74] ויעקב אבינו בירידתו מצרימה (מד' 5-4[75]), הוא חג השבועות. זוהי המסורת הקדומה שהתקבלה בחז"ל לייחוס חג זה עם מתן תורה – שקורה בפתיחת ספר היובלים, ומלמד שמשמעות חג זה כפולה (יובלים ו' 21): ביכורים (תבואה ראשונה לכוהנים: מ' המקדש יח') ושבועות – היא כנראה ברית, מלשון שבועה (שהיתה בהר סיני), אותה יש לחדש מדי שנה, וכך קיימוה: יהושע בהר עיבל (ח' 35-35, וגם קדמוניות המקרא כג' 2);[76] אסא (דברי הימים ב' טו');[77] ירמיהו ה' 24.[78] כמובן ישנו גם את הקורבן במקדש, אך לפי התפילה במגילת 509Q4 (קטעים 131-132, טור ב', שורות 5-12),[79] הביכורים הם העיקר, והינף העומר משנה וטפל לו.

בעדת קומראן היה טקס שנתי של שבועה (ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 57, שורה 49) בחודש השלישי, וכנראה זה התקיים במועד השבועות (ואילו ממסורת חז"ל אין מסורת כלשהיא,[80] זולת מנהגים מאוחרים). גם בסרך היחד ה' 11-8 יש שבועה שאף כוללת 'לשוב אל תורת מושה ככול אשר צוה בכול לב ובכול נפש... ואשר יקים בברית על נפשו להבדל מכול אנשי העול ההולכים בדרך הרשעה כיא לוא החשבו בבריתו', וטקס מעבר בברית בסרך היחד ב' 19-ג' 12 (וייתכן גם מגילה 5Q13 עוסקת בשבועות).

ככל הנראה המשמעות הכפולה של החג היא ההיבט ה"חסר" שלה יחסית לפסח וסוכות שלהם מסורות נלוות (מצה, סוכה וארבעת המינים) שגם נשכחו, אך חזרו בתקופת המקרא. יצויין שאין בידינו מידע מהמגילות כיצד עדת קומראן קיימה את חגים אלו, זולת תעניתם ביום הכיפורים. ייתכן ואף לא קיימו את המסורות הנלוות לחגים, אלא רק תפילות (ראו פרק על התפילה), כיוון שעדת קומראן לא שהתה זאת בתקופתה הראשונה במקום מושבה הטבעי – המקדש, כפי שמגילת המקדש מציינת את מיקומי בניית הסוכה בחומות מקדש (אך בנחמיה ח' 17 בכל ירושלים).

תחילת חג שבועות, הינף העומר, הוא המחלוקת הגדולה ביותר בין הפרושים לצדוקים – 'מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת' (ויקרא כג' 11),[81] שכנראה הד לפולמוסה שרד גם במגילת 513Q4 (קימרון, החיבורים העבריים ב' , עמ' 199, קטעים 4-3 שורות 5-2): 'הנף העומר... ביום שבת... תעות עורון... לא מתורת משה'. הפרושים כנראה דרשו את מועד החג לפי יהושע ה' 11: 'וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח - מַצּוֹת וְקָלוּי', אך אין מדובר על שעורים, אלא על חיטה, וכן על מצות – כמצוות החג. יתרה מזו, חג השבועות חל 'עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת' (ויקרא כג' 16), ואין לפרושים שום שבת-בראשית או שבתון כפסח ביום שלפני חג השבועות, לצד ראיות וטענות רבות שנטענו בעניין.

• מועדי 50 יום וקורבן העצים:[82]

שלושה חגים מרתקים ממשיכים את ספירת החמישים לאחר חג השבועות, והם: מועד התירוש ב-3/5 ומועד היצהר ב-22/6. אלו התואמים לתקופת הביכורים מחודש שלישי עד שביעי לפי דבה"י ב' לא' 7.[83] פילון ציין כי התֵרָאפּוֹיְטִים מתוועדים כל 50 יום,[84] וסעדיה גאון אפילו הביא בשמו של פילון את שני המועדים של התירוש והיצהר.[85] ביתא ישראל שומרת על חג הסיגט, אם כי בתקופה אחרת של מיום הכיפורים.

לאחר מכן החג השלישי הינו קורבן העצים שחל 6 ימים רצופים (כנראה בהפסקה לשבת) החל מ-23/6. חג זה אינו מצוין במפורש בתורה,[86] אך עזרא (נחמיה י' 35)[87] מציינו 'כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה' במועד מסוים 'מְזֻמָּנִים',[88] וזו אחת ההוכחות שמגילת המקדש מג' עמדה בפניו. מסורות על החג מובאות גם אצל פילון וחז"ל.

על מחלוקות לוח השנה ראו בפרק בעניין.

8.      המוסר האוניברסאלי והקדום לברית עם ישראל; גבירתו על מחלוקות הלכתיות

פרק זה מהווה המשך לפרקים: 'דטרמיניזם ודואליזם' ו'יחסה של עדת קומראן ליריבים'.

ישנה חלוקה של התורה לשני סוגי מצוות-חיובים: החלק המוסרי (רובו בין אדם לחברו - רלוונטי לכל אדם, גם לנכרים) לעומת החלק של הברית בין הקב"ה לעמ"י (שבת, ציונות ליישוב א"י, התרחקות מנכרים, ברית מילה וכדומה). בשניהם ניתן להקפיד ולדקדק בפרטי המצוות ומעלתן. נקרא לחלוקה זו בקיצור: 'חלוקת התורה בין מוסר לברית', ולפיה ינותחו הפרקונים הבאים:

• מחוכמת ראשית הבריאה למוסר 'דרך ארץ קדמה לתורה' אוניברסאלי:

פרקון זה ממשיך את הפרק: 'מסורות מחנוך והיובלים שהתקבלו בשיבוש בעמי קדם והיוונים'.

לפי משלי ח' 22 ואיוב לח' 4, החוכמה ירדה לעולם טרם הבריאה, וכך מתארה היובלים ב' 2: 'אשר הכין בדעתו'. מוסכמות אלו היו בסיס לפילוסופיה היוונית (בכללם 'עולם שבמחשבה' או 'עולם מושכל' של אפלטון בדבר קיומו של עולם אידיאות קודם העולם המוחשי). כך גם הגו הפילוסופים היהודים-הלניסטים בתקופה התלמית.[89] פילון האלכסדרוני (על בריאת העולם, 31) וחזון אברהם יז' 18 מכנים זאת 'לוגוס', והזוהר נותן לכך את האמרה המפורסמת: 'קודשא בריך הוא הסתכל באורייתא וברא עלמא' (פרשת תרומה, ח"ב קסא') שהולמת גם את הרישום על 'לוחות השמיים' הרווח ביובלים. זו גם אחת הסיבות שארבעה סופרים מראשית התקופה ההלניסטית, מדברים על היהודים (תָאלֵס איש מילֵטוֹס, תיאופראסטוס, היקאטאיוס, מגאסתנס וקליארכוס) באור חיובי עד כי היהודים גזע פילוסופי. לפי חנוך מב' 2, החוכמה של טרום הבריאה אבדה ונשמרה אצל המלאכים.

מקורן של 'מצוות בני נח' מהיובלים ז' 39-20, יב'; במגילה חיצונית לבראשית ה' 29 מצוין 'ספר נח' (מארמית: 'כתב מלי נח'); בראשית ט' 6-4; דברי גד החוזה ט' רג'-רה': 'לך אמור אל אחי אל חירם כה אמר דוד אחיך ירא את יי העושה שמים וארץ את הים ואת היבשה את הלח את היבש את החום ואת הקור את הדומם ואת הצומח את החי ואת המדבר;[90] את הגלגלים את הכימה ואת הכסיל את השמש והירח את הגשמי ואת הרוחני את כוכבי לכת את החושים ואת הכל; כל אלה ברא ועשה בלי מה אל שדי יי שמו; ואם אתה עושה כן ועשית את המצוות אשר נצטוו לבני נח אביכם אזי טוב לך כל הימים'.[91] אלו התגבשו בחז"ל ל"7 מצוות בני נח".[92]

בעיקר ספרי חנוך וצוואות השבטים כוללים הנחיות מוסר (ראו בפרק חנוך והקדמונים). כך שיוצא, שהעיקרון של 'דרך ארץ קדמה לתורה' נכון ומתאים להפליא למגילות הקדמוניות (הקבוצה ה-1), ומקורו אף יהודי/קומראני (טרום מתן תורה), ובפועל הנצרות היא ששימרה/קידשה אותם, ושאבה מהם ישירות מוסר (ליהדות הגיעה חלקים יותר קטנים ובצורה יותר עקיפה).

היובלים ב' 23 מספר על בחירת יעקב אבינו כדור 22 לבריאה, כשם שנבראו 22 מינים בששת ימי בראשית. מאז התחיל ישראל, שקבלת התורה בסיני היתה השלמתו כעם, ובה, מלבד כריתת הברית הייחודית בין עמ"י לאדון הרוחות, שוב ירדה (שיא) החוכמה והשוותה לתורה, והפעם הונחלה לעם ישראל (בן סירא כד' 25; נרמז בדברים ד' 6,[93] ישעיה ב' 3[94] ומפורשות גם בברוך ג' 37-36[95] ועבודה זרה ב' II).[96]

• מעקרונות המוסר לתורות ומגילות שאבדו לישראל ונשמרו בנצרות לצד ספרים חיצוניים:

מן המפורסמות שנביאי הנ"ך הטיפו בעיקר על עקרונות המוסר הגדולים (לצד הרחקה מעבודה זרה). גם ברית דמשק ד' 19-12 מטיפה על עקרונות המוסר נגד יריביה: 'ובכל השנים האלה יהיה בליעל משולח בישראל כאשר דבר אל ביד ישעיה ה̇נ̇ביא בן אמוץ (כד' 17) לאמר "פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ"‏, פשרו שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב אשר הוא תפש בהם בישראל ויתנם פניהם לשלושת מיני הצדק הראשונה היא הזנות השנית ההון השלישית טמא המקדש העולה מזה יתפש בזה והניצל מזה יתפש בזה‏'. נעמוד על שלושתם בקצרה:

• הצדק: עיקרון יסוד/מצווה רחבה
• הזנות: ראו על כך בפרק 'קדושת הנישואים, מונוגמיה, הגבלת מיניות, ונזירות זמנית בגדולי התורה'
• ההון: עדת קומראן כינתה עצמה 'עדת אביונים' (ראו בהשוואה לנצרות), והיא עיקר בתורה להתעלות כתכונת השופטת 'שֹׂנְאֵי בָצַע' (שמות יח' 21), 'טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף' (תהילים קיט' 72), 'אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר' (משלי כג' 4) ועוד. ריסון ואיזון האדם מרדיפת הממון או קמצנותו עד רמיסת ערכים אחרים על חשבון הזולת באה מאידיאל אנושי (עד אמוני) שהתרבות המערבית המסחרית אינה מחנכת אליו בעיקר בערוצי המדיה.

הדתות המונותאיסטיות בעקבות היהדות (הגדולות הנצרות והאסלאם) קיבלו גם את עקרונות המוסר והחסד  של התנ"ך: 'לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָהּ כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יי וְאֵין עוֹד' (ישעיה מה' 6 ומקבילות בתהלים קיג' 3; מלאכי א' 11), אלא שהנצרות גם קידשה שמרה על עשרות ספרים חיצוניים (חלק מהכנסיות ובשלבים), ש-7.5 מהם נמצאו במגילות קומראן[97] (ועוד כמה אמינות, כך שסביר שפשוט לא שרדו לידינו; ראו בפרק הספרים החיצוניים). כל 7.5 מגילות קומראן ששרדו במלואן בכנסיות הנוצריות בעלות 2 מאפיינים:

• אינן כיתתיות, אלא שייכות לקבוצות מגילות 3-1 (ראו פרק לחלוקתן ל-5 תקופות) שחוברו לפני היווסדות עדת קומראן. מאפיין נוסף של 7.5 מגילות/ספרים (חיצוניים) אלו, שהם מיועדים לכל העם;
• אינן ספרי סוד (על ספרות הסוד ראו פרק בנושא זה).

מאפיינים אלו תואמים להגות הנצרות והספרים החיצוניים להתמקדות במוסר (סיפורי אגדה ורעיונות פילוסופיים) ופחות בהלכה (יהודית). 2 ספרים מוסר וחוכמה מובהקים של מגילות קומראן שגם שרדו בנצרות ובגניזת קהיר,[98] הם: צוואות השבטים ובן סירא (ראו עליו גם בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן; קרבתו לבן סירא, שמעון הצדיק, חוניו ויוסי בן יועזר'). גם ספר משלי-אחיקר נכלל בקטגוריה זו, אלא שלא נכלל במגילות הגנוזות, וגם שרד בכמה מקומות.

צוואת ראובן ב'-ג' מפרטת את סוגי הרוחות המשפיעות על האדם, משבע רוחות הבריאה למעשה האדם (ונוספת שמינית),[99] ועד שבע רוחות שגגה שמתמזגות איתן[100] (השוו: מל"א כב' 21; ישעיה ה' 20). מניינים אלו מזכירים את משלי ו' 19-16,[101] ואת שבע המידות הטובות[102] מול שבעת החטאים כפי שהוגדרו על ידי אפלטון ואריסטו, ואומצו על ידי אבות הנצרות.[103] עוד על השפעת הרוחות על האדם, ראו בפרק בית נאמן מלאכים ורופאים.

• רשימת תחומי/דוגמאות מוסר מצוואות השבטים, בן סירא וספרות החוכמה מקומראן:

צוואות השבטים הוא ספר של כל בני יעקב המספרים טרם מותם את עיקרי חייהם, דגשיהם המוסריים ונבואותיהם לאחרים הימים.[104] במגילות קומראן ובספרים החיצוניים יש עוד הרבה צוואות (ותחום כזה חזר ליהדות הרבנית המאוחרת),[105] וכן ספרי בראשית ודברים מסתיימים בדברי המוסר האחרונים של גיבורי התורה (יעקב אבינו משה ומשה רבינו).

אין בתנ"ך, בברית החדשה ובחז"ל רשימה סגורה או מסודרת של מידות המוסר, וחלק מהנושאים/מידות/תכונות קשורות או משפיעות על אחיותיהן. עם זאת, ישנן מספר מצוות שמורות ישירות על מידות הנפש, כגון: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ... לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט' 17-16); 'לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו' (דברים יז' 20); 'לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ' (דברים כה' 12); 'וְהַצְנֵעַ לֶכֶת' (מיכה ו' 8). לאלו כמובן ניתן למצוא מקבילות בתנ"ך (בעיקר במִשְׁלֵי) ובספרות חז"ל, אלא שספרות חז"ל, ובהמשך הספרות הרבנית עד היום, פירשו והגו בדברי מוסר לפי אופי המחבר ומקורותיו השונים, עד שחלקם התרחקו מהדיוק של מקורות אלו מצוואות השבטים (מסודר לפי א"ב של שם הנושא ללא הבאת הציטוטים; רק מראה מקורות - הצוואות נגישות במרשתת):

• אורך רוח: ראובן ב' 7; יוסף ב' 7, י' 1, יח' 3
• אכילה: ראובן ב' 7; לוי יד ' 5; יששכר ב'; ד' 2; יוסף ג' 5-4; י' 2-1
• אהבת הבצע: ראובן ג' 6; יהודה טז'-יט', כא' 8-6; יששכר ד' 2; זבולון ג' 2; נפתלי ג' 1
• אהבת ויראת ה': נפתלי א' 5; ויששכר ד' 3; בנימין ג' 3
• אמת שקר: ראובן ג' 8; יהודה כ', יששכר ז' 5-4; דן א' 3; בנימין י' 3
• בושה והשפעות היין: ראובן ג' 14-13; יששכר ז' 3; יהודה יג'-יד', טז'.
• גאוה: לוי יד' 7 ; יהודה יג' 3-2; יוסף י' 4. לעג: לוי ד' 8
• גבורה: שמעון ב' 5-3; יהודה; יוסף ב' 4
• התרחקות מיופי נשים/זנות: ראובן; שמעון ה'; לוי ו'-ז', ט' 9, יד' 6; יהודה טו'; יששכר ג' 5, ד' 3, ז' 2; נפתלי ח' 8; אשר ב'; בנימין ט' 2, ועד פרישות ונזירות חלקית
• חריצות: יששכר ג' 5, ה' 3. עצלנות: ראובן ג' 7
• טהרה/טומאה: לוי ח'-ט', טו'-טז', בנימין ח' 3-2
• כיבוד הורים: יהודה א' 5-4, זבולון ג' 5
• כעס: שמעון ב' 13-11; דן ד' 6; גד א' 9-8
• שמירת הסוד בעת מריבה: גד ו' 6
• מעצימת עיניים לרוע למחשבה טובה: זבולון א' 4; יששכר ד' 6; יוסף טז' 6-5; יז' 2; יח' 2; בנימין ה' 5-1
• צניעות: יהודה כו' 3; יוסף י' 6-5
• קנאה: המידה העיקרית בצוואת שמעון ודן, שזהו חטאם ועליו עשו תשובה עם אזהרה לדורות; יהודה יג' 3; יששכר ד' 5; בנימין ח' 1
• רחמים ויתור-סליחה וצדקה: יששכר ג' 8, ז' 6-5; זבולון א' 7-ב', ה'-ח', גד ו'; אשר ב' 6-6; בנימין ד' 2-1; זבולון ח' 1-4; שמעון ד' 7-3, ה'
• רכילות: יששכר ג', ה' 2; יוסף טז' 5
• שנאה: ראובן ג' 5; יששכר ה' 2, ז' 6, זבולון ח' 5, גד א' 9; גד ו' 3-1, אשר ב' 4-3, יוסף יא' 1, יז' 5-3, בנימין ג' 3, ח' 1). שנאה למזויפים: אשר ד'. גד ב'-ה', ז' 7.  בנימין ח' 1.  נפתלי א' 6
• שמחה: צוואת קהת א' 12. עצבות: שמעון ד' 1; דן ד' 5; זבולון י' 1; גד א' 9-8
• תוכחה: ראו בפרק יחסה של עדת קומראן ליריב
• תשובה: יהודה יח' 5, גד ה' 8-7

מהלכיו ופניניו של בן סירא הן שיא תובנות החוכמה והמוסר בתמציתיות (כ'לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה' [שבת צד']), הוראותיו אקטואליות ורלוונטיות להיום, והוא מדקדק ומבחין בין ניואנסים, ללא עיסוקי בדיני הלכתיים קלאסיים כמו טהרה ושבת. היותו הספר היחיד שנמצא בשלושת אוצרות הגניזה היהודיים הקדומים (קומראן, מצדה וגניזת קהיר), לצד אזכורים שהיהודים למדוהו במאה ה-4 (לפי אבות הכנסייה, וכן בפיוטים, הידוע 'אדון עולם'), מלמדת כמה חשוב היה גם בשימוש בפועל, וחבל שרבנים כמו עקיבא והרמב"ם לא השכילו בגדולתו (אלא אף יצאו נגדו), בעוד הוא נשען על ספרי האבות (ואולי הצוואות לעיל).[106] ראוי להחזיר ספר חשוב זה ללימוד בראש לימודי המוסר היהודיים. בעוד ספר מִשְׁלֵי לרוב משנה את נושאו מפסוק לפסוק, בן סירא מאופיין בחטיבות נושאיות (שכוללות התייחסויות משלימות לרשימת הנושאים מצוואות השבטים לעיל), ולהלן עיקרי תחומי המוסר שבן סירא מנתח:[107]

• ענוה (ג' 22-16); בושה רעה ושאר מידות רעות (ד' 36-21); אומץ וכיבוש הדיבור והיצר (ה' 13-ו' 3); גאוה (י' 18-6); כבוד (י' 20-יא' 10); הנאת העולם הזה (יג' 29-יד' 22); היחס לרע (כב' 31-33); מוסר פה (כג' 23-9).

בנוסף לשתי מגילות אלו, במגילות קומראן יש ספרות חוכמה/רזים/משכיל שונות,[108] כגון מגילות 'רז נהיה'/'מובן למבין' (4QInsruction),[109] שכוללת המלצות חוכמה המכוונות למסגרות שונות, כמו ל: בעלי נחלה, יחס לאשה, הלוואות, חכמת ידיים. ספרות זו בלעדית ואין לה זכר בשום זרם ממשיך. לספרות החוכמה בקומראן אין הקשרים כיתתיים, זולת מגילת 4Q421 )שבה הטור הראשון עוסק בסדרי היחד של עדת קומראן שאלו כתביים כיתתיים מובהקים, שני הטורים האחרונים כוללים הוראות למקדש, ורק החלק האמצעי מכיל אמרות מספרות החוכמה (אודות איש משכיל ונבון, איש עניו ונכה שכל, איש נאמן). משמעות עיקרון חקירת 'רז נהיה'/'מוסר למבין' היא ידיעת האמת וההבחנה בין הטוב והרע יחד בעזרת ידיעות הטבע וההנהגה האלוהית, וזאת מהתבוננות ב'קדמוניות' והסקת לקח העבר על סוד העתיד להתגשם או להתגלות:: 'ה[סיפו לק]ח... הו[סיפו ד]עת[ י]מי תעודה... בעבוד תבינו בקץ עולמות ובקד[מ]וניות תבינו לעדת' (במגילה 4Q298 קטע 4-3, ב' 5, 10-8). לשון אחר, כדי ללמוד על 'האחרונות' יש להתבונן ב'ראשונות', כלומר ללמוד מן העבר.[110] עיקרון זה קיים מפורשות וברמיזות חוזרות במקרא, כגון: 'זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ' (שירת משה, דברים לב' 7). מעניין להשוות זאת גם להגיגים מודרניים שציינו זאת בדומה בלשונם.[111] להלן כמה דוגמאות לנקודות מוסר עיקריות בספרות זו (לפירושם עם השוואות למגילות נוספות ולחז"ל, ראו במאמרי: פירוש קטעים בספרות החוכמה מקומראן(:

• תוכחה עצמית ועני בריבך: 'היה בעל ריב לחפצכה ואיש [תוכחות] לכול נעוותכה (עוונותיך). דבר משפטיכה כמושל צדיק. אל תקח [לשונכ]ה ואל תעבור על [פש]עיכה. היה כאיש עני בריבך משפטכ[ה מרצונכה] קח ואז יראה אל ושב אפו ועבר (סלח) על חטאתכה כיא לפני אפו לוא יעמוד כול ומי יצדק במשפטו ובלי סליחה איכה [יקום לפניו כול]' (מגילת מוסר וחוכמה 'ב. בין איש לרעהו' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 152, ש' 16-12).
• סבלנות בשיח: 'לוא ישיב בטרם ישמע, ולוא ידבר בטרם יבין; בארך אפים ישיב פתגם, ובמחקר צדק ימצא תוצאותיה' (מגילת 'חוכמת תום הדרך', ש' 15-13 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 188]).
• כיבוד הורים: 'כבוד אביכה בריֿשכה ואמכה במצער֯/דיכה, כי כאל/ב לאיש כן אביֿהו,ֿ וכאדנים לגבר כן אמו, כי המה כ̇וֿר הוריכה וכאשר המשילמ̇ה בכה וֿיֿצו ע֯ל ה̇רוח כן עובדם, וכאשר גלה אוזנכה‏ ברז נהיה כבדם למען כבודכה וב֯‏[כל מאדכה] ה̇ד̇ר̇פ̇ניהמה למען חייכה וארוך ימיכה' (חוכמת רז נהיה, פרק ב' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 156, ש' 70-66).

למעשה, המצוות המוסריות שבין אדם לחברו ראויות לשמירה ויישום בישראל ובעמי ניכר. המצב עד גילוי מגילות קומראן, שרוב ספרות זו נשמרה/התקדשה בנצרות, ראוי להשתנות בכך שעמ"י ידרוש  ויחזיר לראש התורה את תחומי רוח אלו, שהם עקרונות הצדק ויראת ה': 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים' (דברים ד' 6).

• הפחתת המוסר מתירה התרחקות עד שנאה בין קבוצות בעם ישראל:

היות שביהדות הדבקות בבורא יתברך באה בד ובד עם הקפדה מדוקדקת על המצוות (או מובילה לכך), על אלו כידוע היו חילוקי דעות גדולים בבית שני, ואף היום בעניינים שונים (למרות שהיום רוב המחלוקות ההלכתיות של בית שני אינן רלוונטיות כיום, וגם הקבוצות שונות). כל זאת, כשהכל מסכימים שיש היררכיה של המצוות, כשבדרגה הראשונה נמצאים דרכי היושר והצדק, החסד, יראה אהבה ודבקות בקב"ה, אהבת הצדיקים והבריות, הארת השגחתו והנהגותיו בעולם, חיזוק הצניעות ותיקון מידות האדם. הדרגה הפחותה היא אופן שמירת המצוות, ובעיקר הפרשנות ודקדוקי ההלכות.

הפרושים-הראשונים המוזכרים מתחילת התקופה החשמונאית, והיו יחידים או זוגות, לא העבירו מסורת מסודרת מקיפה ורחבה, אלא מעט דרשות מוסר, וגם אלו ברובן הועתקו מבן סירא.

למרות זאת, ולמרות שרוב התורה של חז"ל היא אוסף זיכרונות של מסורות עדת קומראן ומדרש יוצר משלים, דרשו שבגלל שנאת חינם חרב בית המקדש (יומא ט' II), אלא שבאותה נשימה הרבו שנאת חינם תהומית נגד הצדוקים. על כך ראו גם בפרק יחסה של עדת קומראן ליריבים.

הצד/חלק של התורה שהינו הברית בין הקב"ה לישראל, נבנה רק אם עם ישראל שומר על רמה מוסרית גבוהה (הצד/חלק המוסרי של התורה שרובו בין אדם לחברו). כך בנבואות הטפה רבות בנ"ך, וכאן נעוץ הבדל היחס שלעדת קומראן וחז"ל ליריביהם:

• עדת קומראן שנאה וגינתה את אפרים-דורשי החלקות המתיוונים, כיוון שירדו לרמה מוסרית נמוכה ביותר, שכללה בחלקה הקלות במצוות בין אדם למקום, כגון: עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים[112] (אם כי לפי ספרי המקבים המתיוונים גם הפרו מצוות הברית בין הקב"ה לעמ"י);

לעומתם:

• חז"ל שנאו וגינו את הצדוקים בגלל שרק לא שמרו על הלכות הברית כפי שהם פירשו: לרוב באופן אבסורדי בגלל שהקפידו באופן מחמיר יותר מהם, ולעיתים חריגות (ייתכן בגלל שיבושי נוסח) השוו אותם לכותים, אך מיוספוס והנצרות עולה שהצדוקים-המאוחרים היו מושחתים.

עם זאת, במגילות מורה הצדק (קבוצה 4) ישנם גם תיאורים יותר מורכבים, וכן קבוצות ביניים שמגונות על בגידה וכדומה (ראו בקבוצות בעניינים).

9.      השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים עד 'עמוד צדוק'

במגילת קומראן ברית דמשק יש טענה ביחס להבדל של קיום המצוות בין בית ראשון לשני:

'ועל הנשיא כתוב "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" [דברים יז' 17] ודויד לא קרא בספר התורה החתום אשר היה בארון כי לא‏ נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע[113] (ויושוע) והזקנים[114] אשר עבדו את העשתרת ויטמון נגלה עד עמוד[115] צדוק ויעלו מעשי דויד מלבד דם אוריה' (ברית דמשק ה' 2-5; קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 11).

קטע זה מסביר שמלפני בית ראשון לא שמרו על המצוות (בפרט על איסור פוליגמיה), אך זאת לא מכיוון שהם שהם טרם נחקקו/הונהגו, או לא מכיוון שטרם קמה הגמוניה כזו או אחרת שתאכוף אותם, אלא מכיוון שתורה מסוימת ('ספר התורה החתום'), הוחבאה והוסתרה ע"י רשעים שהנהיגו את העם מתקופת השופטים (טענה דומה מצוינת בדברים לא' 29: 'כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם', ויובלים ו' 39, בה מלאך הפנים מספר למשה רבינו: 'כי אחרי מותך ישחיתו בניך את הדבר', אך שניהם אינם מפרטות מתי ואיך, ובמיוחד מתי בדיוק יחזר עמ"י לשמור על התורה והמצוות (ראו גם: 'שִׁכַּח יי בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת' [איכה ב' 6], בן סירא מט' 6-5). מסורת שכחה זו הועברה גם לחז"ל (תמורה טז'; תוספות תענית ד' א'),[116] ובדומה דרשו על משה רבינו (תנחומא כ'; סנהדרין פב'; פסחים ס'ו II). רבנים שונים ניסו לתרץ זאת מסיבות שונות.[117] במילותיו של משה הר: 'בניגוד לחכמים היו אפוא אנשי הכת מנסחים תפיסתם כך: משה קיבל תודה מסיני ומסרה ליהושע (ואלעזר) ויהושע לזקנים ומכאן ואילך לא היתה תורה ידועה כלל, הואיל והיתה סגורה בארון, ואף משחזר הארון ונפתח, היתה לא-מובנת ותעו בה כל ישראל עד שעמד מורה הצדק, מייסד הכת'.[118]

ואכן, גלוי וידוע שבבית ראשון רוב העם והמלכים לא שמרו על התורה והמצוות, ואזכורים כאלו יש מפורשים בנ"ך.[119] חיסרון שמירת התורה עולה גם בפרט בעניינו של המונוגמיה מול הפוליגמיה בתקופות התנ"ך: משה רבינו כנראה פרש זמנית מאשתו (ראו בפרק על נזירות), ואשתו וילדיו של יהושע בן נון לא מוזכרים; העיוות התורני והמוסרי שבספר שופטים, ובפרט בעניין ריבוי נשים; דוד ושלמה כאמור הרבו לעצמם נשים; ומימי חזקיהו ועד החשמונאים – חזרו למונוגמיה (ואחריהם אפרים והפרושים שוב חזרו לפולוגמיה, ונגדם פולמוס זה בב"ד). גם אזכורי תורת משה מעטים לאורך תקופת השופטים, אזכורים ספורים יש בתקופת שמואל דוד ושלמה, וכמה פעמים נוספות למלכים אחריהם. יתרה מזו, רוב השופטים נסקרים על מהות טיבם ועמידה על קנקנם – לפי אם עשו הטוב או הרע בעיניי שופט כל הארץ, ואין טענות נגדם שעברו על מצוות כלשהן מתורת משה. לפיכך, אפשר להניח שהתורה בכללותה בבית ראשון לא היתה נגישה ונשמרת, מה גם טענה זו מצוינת מפורשות לפחות פעמיים בתנ"ך: 'וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה' (דברי הימים ב' טו' 3); 'כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן [חג סוכות] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (נחמיה ח' 17; יש לציין שאפילו בחניכת בית המקדש הראשון בחודש השביעי [מל"א ח'], לא רמוזה שום הלכה לגבי סוכה או ארבעת המינים). על אמירה שנייה זו מנחמיה לגבי סוכות נדון בפרק השכחה הראשונה.

נחזור לשתי ביטויים חשובים מב"ד ה' 5-2 שמצריכים ביאור, כדי לזהות מהו 'ספר התורה החתום' ומתי הוא נמצא (מתי קם 'עמוד צדוק' שמצא את הספר)?

היות וגם מגילת המקדש נז' 15-19 מפרטת את מצוות המלך (מכונה: "תורת המלך"), הן בהרחבה על מונוגמיה, היא המועמדת הטבעית להתאים ל'ספר התורה החתום'. עם זאת, מגילת המקדש מתאימה להיות הוראות הבנייה של המקדש הראשון לפי מל"א ו'-ז', ואפשר שמגילת המקדש היתה מחולקת להוראות בניית המקדש (כמסורת חז"ל – ראו בפרק על מ' המקדש), ובנפרד המצוות ההרמוניסטיות שכוללות את תורת המלך. מגילת המקדש אף מפרטת את מועדי הלוח השבתי-שמשי, והשאלה אם קוימו בימי בית ראשון, ראו בפרק לוח השנה.

ומיהו 'עמוד צדוק'? האפשרות ה-1 היא שמדובר על צדוק בן אחיטוב הכוהן ששמר אמונים לדוד המלך וחנך את בית המקדש עם שלמה, כיוון שדוד חיבר בנבואה מאות מגילות תפילה שונות, ולפי מזמור 11Q5 (11QPs-a) כז' 10 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 355), ספר תהילים כולל  4,050 מזמורים למחזור שמיטה, דהיינו, דויד שלט היטב ברזי לוח השנה בן 364 וסנכרוניו עם השמש הירח והכוכבים. מאידך, חטאו דוד שלמה רחבעם ואביה בריבוי הנשים – כך שלא סביר ש'עמוד צדוק' חל בימיהם - והם התעלמו ממנו (במיוחד שהיו מלכים צדיקים רוב ימיהם). זאת במיוחד כאשר חטא שלמה מובא רק לעניין נשיאת נשים נכריות - ולא נשים רבות (מלכים א' יא' 2;[120] נחמיה יג' 26), עניין שמצוין מפורשות למלך רק מגילת המקדש נז' 15-19.[121] גם מלשון הקטע נראה שהכוונה שהספר נותר חתום בימיהם ונמצא מאוחר יותר.

כאן יוער כי העובדה שחז"ל לא הטיפו נגד כמות הנשים שנשא דויד יכולה להיות בגלל פרשנותם הזהה (דויד המלך וחז"ל) לגבי כמות היתר הנשים בדברים יז' 17[122] - היתר עד 18 נשים (סנהדרין ב' 5),[123] ולא (רק) בגלל אימוצם את הלכת הפוליגמיה מדורשי החלקות. פירוש הפשט, שהיה היחיד בבית ראשון, מלמד שריבוי (בכלל, כולל נשים) מתייחס אפילו ל-2, וכך גם פירשו עדת קומראן בהמשך ברית דמשק ד' 20-ה' 10.[124]

האפשרות ה-2 היא שחלקיהו הכוהן (נכדו של צדוק בן אחיטוב)[125] שמצא את ספר תורה ומסרו לשפן הסופר שקראו יאשיהו (מלכים ב' כב' 8): 'וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית יי וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ, וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל הָעָם, לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל; וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּלדִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יי... כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים' (מלכים ב' כג' 22-2 ומקבילה בדבה”י ב' לד').[126] גם כאן, רק מגילת המקדש מרכזת את המונחים ברית ופסח יחדיו, ואילו בדברים ובשמות מונחים אלו מובאים בנפרד. אותם כנראה יחזקאל מד' 15 מברך: 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי'.

האפשרות ה-3 היא שהוא עזרא הסופר, אך זמנו לאחר ברכת יחזקאל מד' 15. אמנם הוא כבר מודע ומטיף נגד חיתון עם נשים נכריות (ט' 2-1), ואף הביטוי 'כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה' שבנחמיה י' 35[127] מתאים בעיקר למגילת המקדש מג' מאשר לחומש, כיוון שהיא מציינת במפורש את חג העצים ש'מְזֻמָּנִים' (כנראה במועד מסוים ),[128] למרות שאינו שלא מבוהר בחומש.[129] גם חידוש חג הסוכות בנחמיה ח' 17 ('כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל') מתאים יותר למגילת המקדש מב' 17-12, שמפרט הלכות סוכות שאינן בחומש. גם ספרי יוחסין[130] שהיו ביד נחמיה מעידים שהגיעו אליו ספרי קודש. מכאן שמגילת המקדש היתה כבר בידיו של עזרא, וזאת כבר הציע הרטמות שטגמן שכינה את המגילה: 'הספר השישי של התורה'.[131]

אם נכונים זיהויים אלו, הרי שיש לתארך את מועד מציאת 'ספר התורה החתום' לתחילת בית שני, ולייחס את 'עמוד צדוק' לסבו של חלקיהו הכוהן, הוא צדוק הראשון, בן אחיטוב. האפשרויות המאוחרות לכך הם שמעון הצדיק (הראשון או השני) או מורה הצדק עצמו, אם כי לא סביר שהוא יכתוב על עצמו 'עד עמוד צדוק'.

10.  גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים

תחילת ימי בית שני ושיבת ציון, דומה ומקבילה בהיבטים רבים לתקופת הציונות ערב ותחילת הקמת מדינת ישראל בימינו: הצהרת כורש – בלפור; כמות העולים; גיור; פער בין שכבות האוכלוסייה; חיסרון המלכות. עם זאת, עם התעצמות כוחה של מדינת ישראל וההתעוררות הדתית בה בשנים האחרונות, מלמדות על התקרבות לעליית בית חשמונאי, ששיאם הוא המלכות – כפי שיפורט בפרקים הבאים.

חז"ל ספרו את התקופה הפרסית כ-34/52 שנה בלבד (למרות שבתקופה זו כיהנו 6 כוהנים גדולים לפי עזרא ונחמיה),[132] בעיקר כיוון שאיחדו בין שלושת מלכי פרס שכונו ארתחשסתא: 'תנא: הוא כורש, הוא דריוש, הוא ארתחשסתא' (סדר עולם רבה ל'; ראש השנה ג' ב'),[133] וכן מנו את כל ימי הבית השני במניין 420 שנה (עבודה זרה ח' II ועוד), כנראה מחיסור 70 שנות גלות מ-490 של דניאל ט' 24, אם כי לפי מקור זה אמורה להגיע בסוף התקופה גאולה.[134] לעומתם, הסופרים היוונים כתבו בצמוד ובסמוך לתקופה הפרסית, ספרו את התקופה הפרסית כ-200 שנה. עם גילויין של תעודות פרסיות,[135] תעודות יב ממצרים[136] ומגילות קומראן,[137] הוכרע כי התקופה הפרסית היתה לאורך של כ-200 שנה (אם כי דוגלי אמונת חז"ל עדיין סוברים שחז"ל לא טעו).[138] טעות זו של חז"ל דומה אמנם לטעויות מדעיות אמפיריות וברפואה שסברו בתקופתם, אך משמעותה כאן יתרה שכן היא קוטעת את רצף טענת המסורות שהגיעו אליהם כתושב"ע, היא מקור סמכותם ל'תורה למשה מסיני'.

מגילת קומראן 390Q4 'עתידות היובלים' (קימרון, החיבורים העבריים ב', 249-248), טוענת ממש הפוך – שהיו שני דרדורים תורניים במחצית הראשונה של ימי הבית השני (ראו להלן). אין לנו כמעט שום ידע היסטוגרפי משתי תקופות אלו,[139] אלא רק מעת החזרה לתורניות וחידוש ההלכה נוסדה מההתגלות למורה הצדק וחברי העדה, זולת מגילות קדמוניות ומסיני שכנראה נשמרו בכתב (ראו לעיל חלוקת המגילות לקבוצות וסוגיהן).

• להלן סדר מועדים ואירועים של 490 השנה מאז חורבן בית ראשון (586 לפה"ס) לפי מגילות קומראן:

• 343 שנה מחורבן בית הראשון: בין 243-173 לפה”ס: 'ומתום הדור‏ ה̇הוא ביובל השביעי חרבן הארץ ישכחו חוק ומועד ושב̇ת וברית ויפרו הכול ויעשו בעיני‏' (390Q4, קטע 1, שורות 9-7 [קימרון, החיבורים העבריים ב', 'עתידות היובלים', 248]).[140] לפי קטע זה, במשך תקופה ארוכה של 343 שנה עמ"י שמר על המצוות, ואכן הדברים ניכרים מספרי עזרא ונחמיה (כמו כריתת האמנה הברית לשמירת המצוות ותקנות חדשות, ובפרט חידוש חג סוכות: 'כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [נחמיה ח' 17], ספרי יוחסין[141] וכנראה גם מגילת המקדש). לאחר מכן חלה התדרדרות תורנית בעמ"י במשך 70 שנה אלו (שבין 243-173 לפה”ס).
• בין שנת 243 ועד 173 לפה”ס:[142] אפוקריפון ירמיהו מתאר את שבעים השנים[143] האלו כשיא ההתייוונות, שבה קבוצת 'אפרים'-דורשי החלקות הם המתייוונים ו'מרשיעי הברית'.[144]
• 390 שנה לאחר חורבן בית ראשון: 196 לפה”ס: 'ובקץ חרון שנים שלוש מאות ותשעים לתיתו אותם ביד נבוכדנאצר מלך בבל פקדם ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם' (ברית דמשק א' 5-9; קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6, שורות 10-14). זוהי היווסדות עדת קומראן, אך ייתכן שאף כמה שנים קודם: 'לתיתו אותם ביד'.[145] ראו על כך בפרק היווסדות עדת קומראן.
• 410 שנה לאחר חורבן בית ראשון: 176 לפה”ס: 'ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם ויהיו כעורים וכימגששים דרך שנים עשרים' (ברית דמשק א' 7-10 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6]). אלו 20 שנה נוספות עד שעדת קומראן מינתה עליה את מורה הצדק עליהם. מורה הצדק נאבק ומטיף נגד קבוצות יריבות עיקריות: אפרים ומנשה, שפיתו את רוב העם אליהם, וכאלו שהתפצלו מהם: בית אבשלום ופלג. תהליך ההתפקחות מהעיוורון מוזכר בעוד 2 מגילות המתייחסות לתקופה זו.[146]
• בין 172-165 לפה”ס: 'ו֯[ת]הי ממשלת בליעל בהם להסגירם לחרב שבוע֯ שנים̇' ('עתידות היובלים', קטע 2א', שורות 4-3 [שם, עמ' 249]). הפסוקים הקודמים לפסוק זה מקוטעים, ההנחה שמדובר ב-7 שנות החורבן שמתוארות גם בדניאל ט' 25: 'וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף', וזאת לאחר 70 השנים לעיל מקטע 1 שורות 9-7 המבואות במגילת 'עתידות היובלים' לעיל.
• בין 167-164 לפה”ס: הניצחונות הראשונים של מתתיהו ויהודה המקבי. אין מגילה שמציינת תאריך לנצחונות אלו. מקובל לשייך את נבואות חנוך צ' 16-9[147] ודניאל יא' 34.[148] חלק משיטות מלחמות החשמונאים קרובות לתיאורי מגילת המלחמה (ראו בפרק בעניין לעיל). לדעתי פשר ישעיהו א' (161Q4, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 264-263) שמתאר את מפלת הכיתאיים המכוונת לניצחונות אלו, אך חוקרים סבורים שמתארת את מפלתו של תלמי לטירוס מפני אלכסנדר ינאי וקלאופטרה השלישית.[149]
• בין 94-164 לפה”ס: 'וביובל ההוא[150] יהיו מפרים את כול חקותי ואת כל מצותי אשר אצוה אש֯[ בי]ד̇ עבדי הנביאים וי[ח]ל[ו‏] להריב אלה באלה שנים שבעים מיום[151] הפר ה[אלה וה‏]ברית' (קטע 2א', שורות 6-4, שם, עמ' 249). 70 שנה נוספות אלו מאופיינות במריבות פנימיות בתוך העם, תיאור שמתאים עם שפיכות הדמים הפנימים בתוך עמ"י בהנהגת החשמונאים.
• 586 לפה”ס: משנת 152 לפה”ס: 'וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם[152] תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק הָעִתִּים', כי לפני כן היה חורבן הארץ: 'וְעַד קֵץ מִלְחָמָה, נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת' (דניאל ט' 26-25). לאחר הניצחונות הראשונים של החשמונאים, הם בנו חזרה את היישוב היהודי עד להקמת מדינה יהודית עצמאית ב-140 לפה”ס (מק"א יד' 44).
• בין השנים 136-151 לפה”ס: 'וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ' (דניאל ט' 25). זהו כנראה תיאור של פטירת מורה הצדק (יש הסוברים כי זהו רצח חוניו השלישי או מותו של יהודה המקבי).
• בין 96-111 לפה”ס: 40 השנה למותו של מורה הצדק (שמת כאמור בין 136-151 לפה"ס): 'ומיום האסף יורה היחיד ‏<היחד‏> עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו[153] ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים‏' (ברית דמשק א' 35-36 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 20]); 'ועוד מעט ואין רשע ואתבוננה על מקומו ואיננו פשרו על כול הרשעה לסוף ארבעים השנה אשר יתמו ולוא ימצא בארץ כול איש [ר]שע' (פשר תהילים ב' 9-5 [)קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 301]). דורשי החלקות נשמדים[154] בין ימי הנהגתו של יוחנן הורקנוס[155] עד תחילת ימי מלכותו של יונתן אלכסנדר ינאי, והנחתי שאלו ימיו של הורקנוס, כיוון ש: הרס את מקדש השומרונים (קדמה"י יג' 281-275, 256); גייר את האדומים (שם, 258-257)?; התקין שתי תקנות ממגילת המקדש: 'חבר היהודים'-מועצת המלך וטבעות לשחיטה המקדש (ראו בפרק בעניינו).
  • מועד הגאולה של 490 השנה:

דניאל ט' 24 מפרש את 70 שנות הגלות של ירמיהו כט' 10[156] כפול 7, קרי - 490 שנה: 'שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים'. מועד גאולה זה יוצא תחילת המאה הראשונה לפה”ס בקירוב, וכאמור בו כבר תמה המלחמה ואבדו הרשעים. מועד 490 השנה מופיע גם בשתי מגילות בהכפלת תקופה טיפולוגית אחרת - של יובל: 49 שנה כפול 10:

• הראשונה היא מגילת פשר מעשי מלכיצדק: 'ב֯ש֯ב֯ו֯ע֯ היובל ה֯ראיש֯ון אח̇ר֯ ת֯ש֯[עה ה‏]יובלים. וי̇[ום הכפ]ו֯רים ה[וא]ה ס֯[וף‏ ]ה֯[יו]בל העשירי לכפר בו על כול בני‏ [אור ו‏]א̇נש[י‏ ]ג̇ורל מל[כי‏ ]צדק' (11Q13 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 279] ש' 8-7).[157] יום כיפורים זה מביא את הצדק לבני האור ומשפט העונש לבני הבליעיל.

לצפייה בתמונה של מלכיצדק B-483340:

https://drive.google.com/open?id=1Y0lpqhx6cOlkPOhBA4PgomvhezhTAV_L

• השנייה היא מגילת אפוקריפון ירמיהו ב' 4-2: 'ובק]ש[ו‏] פ֯[נ‏]י֯ בצר להם ולא֯ אדרש להם בעבור מעל֯ם‏ [א]ש֯ר֯ מעל[ו‏ ]ב֯‏[י‏] עד שלמות עשרה יבלי שנים וה֯ת֯ה֯[ל]כתם ב֯ש֯[געון‏] ובעורון' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 97). כלומר ממועד זה, האל יחזור ויברך את עמ"י.[158]

למגילות אלו מצטרף התיארוך שמציין יוספוס: 480 שנה מחורבן הבית הראשון למלכותו של יהודה אריסטובולוס בשנת 104 לפה”ס (מלחמה"י א' 70; קדמה"י יג' 301),[159] אחיו של יונתן אלכסנדר ינאי.[160]

במועד גאולה זה מנצחת מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' שהיללה את אלכסנדר ינאי (בשמו העברי).  ראו בפרק בעניינו. עוד 9 דמויות היסטוריות מתקופת החשמונאים והרומאים מצוינות במגילות נוספות, אך הן מקוטעות מדי כדי להבין הקשרם (ראו בהמשך: 'כרוניקה חשמונאית'), אם כי מעצם ציון שמם אפשר להסיק שאין זו תקופה שבה עדת קומראן כותבת חיבורים בכינויי סתר כמו קבוצת המגילות ה-4 של מורה הצדק, ואינם חוששים עוד מההנהגה - החשמונאית.

בתחילת חלק-שער החשמונאים, אפרט על היחס החיובי בין החשמונאים לעדת קומראן, בניגוד לתזה במחקר.

ב.      זיהוי ושיוך מחברי מגילות ים המלח; אורחות חייהם; עדותם כבעלי המסורה

11.  התאמת עדת קומראן ל: נביאים, כנסת, זקנים, סופרים, חכמים, ראשונים[161]

• קבלת מסורות מנביאי התנ"ך, לצד נבואות בעדת קומראן:

הכינוי "עדת קומראן" בספר זה (וברוב המחקר) מתייחס לקבוצת חסידים שחיו ופעלו ביישוב קומראן, תוך שאחזו בספרים ומסורות קדומות (ראו בפרק מסורות הקדמונים; מגילת המקדש ונוסחי המקרא), ושמם עלה למספר כינויי קרוב בקרב עם ישראל בהמשך ימי בית שני. כאן נתאר את עיקרי המסורות שעברו לידיהם דרך הנביאים (על מסורות הקדמונים ראו פרק בעניין):

מספר מגילות מדבר יהודה מיוחסות למשה רבינו, ביניהן שכתובי קטעי החומש ומגילת טהרה שבה כותרת אחורית בשם: 'מדרש משה' (אם כי יכול להיות הכוונה מדרש על משה, ולא שמיוחס למשה).[162] גם חז"ל מייחסים למשה רבינו תקנות,[163] ולעיתים בכללי את כל תורתם ואף חידושים שעוד טרם נולדו (ראו על כך בפרק על מדרשי חז"ל).

יהושע בן נון מתאר במגילות הגנוזות (4Q175, 4Q379) אירועים נוספים ממה שמצוין בתנ"ך. חז"ל מייחסים לו כמה הלכות (ברכות מח' II; עירובין כב' II), ומציינים כי שכח 3,000 הלכות וחידשום בזמנו (תמורה טז'; תוספות תענית ד' א'). על שכחה זו ראו בפרק 'השכחה הראשונה' (ולאחר עדת קומראן שוב – בפרק 'שכחום חזרו ויסדום').

לפי מזמור 11Q5 (11QPs-a) כז' 10 א' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 355) המכונה 'רשימת חיבורי דוד',[164] ספר תהילים (או קאנון מזמורי רחב) כולל 4,050 מזמורים למחזור שמיטה כפי שדויד הכין את בית המקדש בדבה"י א' טו'-טז': 'ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש וסופר ונבון ותמים בכול דרכיו לפני אל ואנשים ויתן לו יי רוח נבונה ואורה ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות ושיר לשורר לפני המזבח על עולת תמיד לכול יום ויום לכול ימי השנה ארבעה וששים ושלוש מאות ולקורבן השבתות שנים וחמשים שיר ולקורבן ראשי החודשים ולכול ימי המועדות ולי[ו]ם הכפורים שלושים שיר ויהי כול השיר אשר דבר ששה וא[ר]בעים וארבע מאות ושיר לנגן על הפגועים ארבעה ויהי הכול ארבעת אלפים וחמשים כול אלה דבר כנבואה אשר נתן לו מלפני העליון'.

משלמה המלך לא שרדו מגילות בקומראן, ואילו בספרים חיצוניים (שאינם בין מגילות קומראן) מיוחסים לו 2 ספרים. חז"ל מייחסים לשלמה ארבע תקנות (עירובין כא'; ב"ק פ"א; ברכות מח'), כאשר אחת מהן - הייחוד, מצוינת כבר בצוואת ראובן ו'.

במגילות קומראן מובאות נבואות גנוזות של כמה מהנביאים המפורסמים של התנ"ך. אלו אכן הצליחו להישמר בסתר, שגם לנצרות אין ספרים חיצונים כאלו (יש קרובים, כמו ספר וחזון ברוך), וגם לחז"ל אין מסורות קרובות לתוכנן.

לעזרא ודניאל מיוחסים מספר ספרים חיצוניים שאינם במגילות, זולת ספר שושנה (נספח לדניאל/החיצוני) שישנה הצעה כי קטע ממנו שרד במגילה 551Q4.

בפרק זה אמנם ראינו שעדת קומראן וגם חז"ל מייחסים ספרים ומסורות לגיבורי המקרא, אך הקרבה בין מסורות אלו מעטה. הסיבה לכך לרוב ספרים אלו נחשבים בעדת קומראן כתבי סוד, זולת ספר היובלים.

• עדת קומראן כנביאים האחרונים:[165]

'מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר' (מגילה יז' II; ירושלמי ברכות ב' ד'), ואכן התפילה היא אחד התחומים המובהקים שעברו מקומראן לחז"ל – ראו בפרק 'דוגמאות למעבר המסורות'. עדת קומראן מייחסת למורה הצדק ואף לחבריה התגלות נבואית,[166] וחז"ל מציינים על קודמיהם:[167] 'רוח הקדש עליהם, אם אין נביאין הן בני נביאין הן' (תוספתא פסחים ד' יג'-יד' ומקבילות); 'הוא אלכסנדר מוקדון, שמלך יב' שנה. עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה פ"ו, מהד' רטנר, עמ' 140), וזאת קרוב לזמנם של עדת קומראן, כאשר ישבו ככוהנים וסופרים בירושלים טרם ההתיוונות.[168] גם יונתן בן עוזיאל מתרגם פעמים רבות סופר במקום נביא. החשמונאים ציינו שנביא חסר בקרבם (מק"א ד' 42-47, ט' 27),[169] ואטען שהכוונה לעדת קומראן, כיוון שעדת קומראן נטשה את ירושלים והעם מספר שנים לפני מרד החשמונאים (ראו בשער/חלק על החשמונאים). אף יוספוס מתאר את האיסיים כנביאים.[170] ההודאה החשובה של חז"ל: 'שכחום חזרו ויסדום' (מגילה ג'; שבת קד'; יומא פ') מלמדת על זיכרון דהוי של מסורת נבואית מלפני כמה דורות, שכיוון שנשכחה – קמה חובת חידוש הכתיבה לחז"ל, למרות שמודים שאין בהם נבואה (בדומה לתמורה יד': '"עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל').

• ממשכילים להגמוניית 'חכמים' וסופרים שחז"ל ניסו להמשיך:

דניאל מציין רבות את 'המשכילים'.[171] משכילים אלו משוכתבים ומזוהים בפשר 4Q174[172] כעדת קומראן. משכיל במהותו קרוב לחכ; מקורו בברית דמשק ו' 3-2:[173] 'ויקם מאהרן נבונים ומישראל חכמים'. חז"ל, כהגמוניה הבאה, העצימו את ההגמוניה הזו (היות והיו חסרי נבואה וכהונה גדולה; מענין שתואר ה"חכמים" ניתן להגמוניה בעדת קומראן שאינה כוהנית – אלו ה"נבונים"). במגילות קומראן ישנה ספרות חכמה שאינה מובאת מסמכות אלוהית כמו כמצוות התורה וההתגלויות של החברים הבכירים של עדת קומראן, אלא מציגה חוכמת ניסיון חיים, ערכי מוסר והשקפות עולם, בדומה לבן סירא (ניגע בה בפרק המוסר).

עיקרון חוכמת הסופרים מאפיין ביותר את עדת קומראן (לצד שמירת ההלכה כחסידים וכוהנים), שכן בעוד בזרמים ובקבוצות רבות בכל העולם, הסופרים והחכמים היו מעטים יחסית בקבוצה (ובפרט למשל בהשוואה ליהדות מקדש יב שלא היו למדנים), ואילו כאן, בעדת קומראן, כמות הספרות והממצאים מצביעים על שקדני הלמדנים:

• כמות ספרים עצומה, במגוון שפות ונוסחים (ראו למשל בפרק על נוסחי המקרא)
• כלי לימוד שנמצאו באתר קומראן: שולחנות בחדר הכתיבה/ספרייה, מדפים ו-3 כסתות דיו;[174] בטהרה: כ-11 מקוואות מהסוג הקדום שנמצא רק בירושלים).
• הקדשת שליש מהלילות ללימוד;[175] במהלך היום אחד מעשרה יושב ללמוד (סרך היחד ו' 7-6);[176] לצד הלכות הוראה לילדים (כבית-ספר);[177] החיוב ללימוד הוא לכל אדם: 'אביון אתה, אל תאמר רש אני ול[וא] אדרוש דעת' (חוכמת רז נהיה, פרק ב' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 156, ש' 64-63). לאחר מכן ובהתאם לכך, חז"ל דרשו שמהם ייסדו את בתי הספר, מדרשי אגדה כמו חלוקת העבודה ולימוד בין זבולון ליששכר, והעצמת חשיבות הלימוד והחוכמה בכלל (אלא שחלקם הגזימו למגלומניה – ראו בפרק על חיקוי דורש התורה).
• כללים מקפידים על הרמה, כמו: 'וכול אשר איננו ממהר להבין וכול אשר נקל בלשון או איש טרוד דבר לבלתי פצל דברו להשמיע ]...[לוא יקרא בספר התורה' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 26). כנראה מדובר על קריאה ללא ניקוד, באותה מסורת שקיבלו חז"ל (ואז השאלה איך נוסדה והתפתח הניקוד?). הלכות דומות יש במגילת ברית דמשק, הלכה נוספת: 'אל ימש איש כהן מבונן בספר ההגי̇ על פיהו ישקו כולם‏ ואם אין הוא בחון בכל אלה ואיש מהלוים בחון באלה ויצא הגו̇רל לצאת ולבוא על פיהו כל באי המחנה' (שם, עמ' 48).[178] בעניין ידיעת הספר הוא מרתקת נוספת שנלקחה לחז"ל ואף סברו שהיא בכלל הבדל מהותי ועקרוני בין הכהונה לחכמי הספר.
• במק"א ז' 12-13 מתוארים 'קהל סופרים'. זוהי תקופת פריחתם של עדת קומראן, הרואים את עצמם הממשיכים של הסופר הראשון – חנוך (ראו בפרק בעניינו). יוספוס מציין את תום תקופת הסופרים בפתיחתו ל'מלחמת היהודים': 'הרבו כבר יהודים לפני לכתוב את דברי ימי אבותינו באר היטב... על כן אחל את חבורי זה מן הזמן אשר בו פסקו הסופרים האלה ונחתמו דברי נביאינו... ואספר כי אנטיוכוס הנקרא אפיפנס כבש בחוזק יד את ירושלים'. גם בתפילת 18 מצוין: 'פליטת בית סופריהם' שמרמז על שרידי הסופרים/חסידים והתורה (אם כי כנראה מקורה בבריחה מינאי לפי הסכוליון ליז' באדר במגילת תענית). ספריית קומראן נשארה הספרייה העיקרית עד גניזת קהיר, וראו בפרק 'ספרות אותנטית אחידה ולא ספרייה שהתנקזו אליה ספרים שונים במקריות'. בברית חדשה סופרים מוזכרים כחוג שלצד הפרושים,[179] ומובן שלכל זרם וכת היו סופרים משלהם (נגדם יצא ירמיהו ח' 8).[180] חז"ל ייחסו מסורות לסופרים אנונימיים (ראו על כך בפרק בעניין) לפניהם (לעיתים בצירוף מונח לביטוי עם משמעות יותר קונקרטית),[181] וקבעו גם שהם מחליפיהם: 'מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא ]החלו החכמים להיות כמו הסופרים[ וספריא כחזניא, וחזניא כעמא וארעא' (סוטה מט' II). אולי לשם כך ניסו גם לערער במעמדם,[182] אך לרוב עדיין העריכו את הסופרים הקודמיהם יותר מדבריהם:[183] 'חביבין דברי סופרים מדברי תורה' (שיר השירים רבה א' ב'); 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' II); 'דברי סופרים צריכים חיזוק' (תוספתא תענית ב' ו').
• חז"ל מייחסים לעזרא הסופר עשר תקנות[184] ובפרט קריאת התורה (בבא קמא פב') שקוימה ע"י האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים (פילון, שכל אדם ישר הינו בן-חורין ו' 82-81) יש לציין ששני ספרים חיצוניים רחבים מיוחסים לעזרא, אך אינם בין המגילות ששרדו (ולכן קשה לקבוע אמינותם, וראו הצעתי בפרק על כך כי הם קרובים לפנימיים).
• ייחוס הלכות טבילת בעל קרי לעזרא הסופר כאשר מורה הצדק תיקן זאת (ראו פרק בעניין).
• בדיני עריות שבתוספתא ג' א' מובא 'שניות מדברי סופרים', וסביר כי מקורה בכותרת ברית דמשק (מגילת 251Q4 קטע 17 שורה 1): 'על העריות'.
• 'על השבועה' (ברית דמשק ט' 8), שגם היא משנה מסודרת אצל חז"ל: שבועות, ובחלוקה דומה של פיקדון לעדות.[185]
• תוספתא מקוואות פ"ה שהשיעורים (מידות) הן דברי סופרים[186] (בהתייחס לאלפיים אמה יציאה מהיישוב), והן במדויק כברית דמשק יא' 6-5.[187] גם מידת 10 גרגרים בלקט ועוללות מקורה בברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 32) ושרידיה במשנה פאה, ו-1 מ-30 לזית לדעת בית שמאי בתוספתא תרומות ה' ג'.[188]
• חז"ל מציינים שטומאת משקים זו גזרת חכמים (פסחים יד'), אך זו מצוינת כבר במגילת המקדש מט' 8-7.[189]
• ישנה קרבה גם בין זיהוי הסופרים בחז"ל עם סופרי כמויות המצוות בתורה ובהלכה,[190] ובפרט מסורתו של איסי בן יהודה על לט' הלכות שבת (ראו פרקון בענין בפרק תחומי המסורות שעברו).

נמצאנו בפרקון זה שעדת קומראן היא תקומתה של קבוצת חכמים-סופרים חסידים. בעקבותיה ניסו קבוצות (בכללם הזרמים והכתות של שלהי בית שני) להמשיך את החוכמה הקבוצתית כמוה, כמפורט ברוב ספר זה.

• עדת קומראן היוו את אנשי הכנסת והסנהדרין:

מגילה 4Q252 ה' 6 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 254), מזהה כנראה (המגילה מקוטעת) את 'אנשי היחד' (עדת קומראן) כ'כנסת'.[191] אין קבוצה שמתאימה לכנסת ישראל כעדת קומראן, הן כי כוהני בית צדוק הם עיקרי ההוראה לפי התנ"ך (ראו פרק בעניין). אזכורי חז"ל בפתיחת מסכת פרקי אבות לכנסת הגדולה[192] מתאימים לתקופת עדת קומראן (ובכללה הטענה שעד אז לא נמסרו הלכות);[193] שמעון הצדיק מתאים לכוהניה (גנטית ומהותית; ראו פרקון בעניינו), וכן ייחוסם לתקנות (בפרק 'מהות המסורות שעברו' מובאים הלכות שתואמות לתקנות עדת קומראן). מק"א א' 42 מציין את החסידים כ'קהל' או 'כנסת', לצד מאפיינים כ'גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה', ומק"א יד' 28 מציין: 'באספה גדולה/הכנסת הגדולה[194] של כוהנים ועם, וראשי עם, וזקני ארץ נודע לנו'. תיאור זה תואם לביטוי של חז"ל בפתיחת מסכת אבות. גם המלצה של הכנסת הגדולה בפרקי אבות: 'הוו מתונים בדין', קרובה למגילה 4Q421 טור אמצעי ש' 2-1.[195] דוגמה עקרונית המאפיינת את הכנסת הגדולה[196] היא 'עשו סייג לתורה' (פרקי אבות א') מפיו של החסיד אליעזר בן יעקב שהביא מגילת יוחסין (יבמות מט' II) והלכה זו מהיובלים נ' 12 על רכיבה בשבת (סנהדרין מו').[197] עיקרון זה מהווה בעצם את יצירת ההלכה של עדת קומראן, ואולי אף את החמרתה היחסית. למשל, אפשר לראות את ההלכות שיסדו בדקדוק שבת כסייג לשמירת השבת מהתורה, כגון איסור עבודה מאמצע יום שישי.[198] גם האמור בחז"ל שהתענו בצומות שלא התעשרו – מתאים לאופיים כסופרים עניים (עיקרון העניות ועדת אביונים הוא עיקרון מנחה במגילות הכיתתיות עובר לנצרות): 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו' (פסחים נ' II). במקביל או לאחר מכן, חז"ל מציינים את הסנהדרין (מיוונית), למרות שלפיהם עד סוף ימי החשמונאים היתה צדוקית ולא פרושית (הסכוליון למ' תענית י'), ולפני היווסדות עדת קומראן לא מוזכרת סנהדרין או כנסת וכדומה (אין ממש היסטוריוגרפיה משיבת ציון עד עדת קומראן זולת בן סירא  – שאינו מציינם). לפי חז"ל, ספר העזרה היה מוגה 'מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם' (דברים יז' 18) שבסנהדרין (בבא בתרא יד' II). הדבר מתאים למגילת המקדש או לנוסחי המקרא שיש במגילות קומראן. חז"ל ציינו שבסנהדרין ישבו חכמים שידעו 70 שפות (מנחות סה'), ועל אף הספק בדבר, נציין בהקשר זה את כמות נוסחי התנ"ך שנמצאו במגילות (ראו פרק בעניין).

לצפייה בתמונה של בתי תפילין וקלפיה:

https://drive.google.com/open?id=1NWZpxW2fWQm2IURUGsaQ9ogoRMwpg7qn

https://drive.google.com/open?id=19uVXxnPp-fWxC3YQrjKh48q8_BP9cdzi

מקור מניין 70 חברי הסנהדרין מהמקרא, אך מגילת המקדש נז' 11-15[199] מציינת ממשלה של 36 שרים שהם מועצת המלך, שהוא חייב להיוועץ בם ולקחת החלטות ברוב דמוקרטי (כנראה אפילו אין לו זכות וטו). אלו כנראה 'חֶבֶר היהודים' הכתובים במטבעות החשמונאים (על כך וקרבת החשמונאים בימי יוחנן וינאי ראו בפרקים עליהם). הרחבה על כך בפרק על 'חבר היהודים'.

• תיאורי הזקנים והראשונים בחז"ל גם מתייחסים לעדת קומראן:

חז"ל (ואף האיסיים)[200] מייחסים הלכות חשובות וכבוד רב ל'ראשונים', וביטוי הולם לכך ניתן לראות ב'אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים' (שבת קיב' II). יש לבחון כל מקור בחז"ל שמציין: "בראשונה", וכל הקשר להלכה של ראשונים או קודמת, ולהשוותו להלכת קומראן.[201]

במשנה נזכר התואר 'זקנים' 30 פעמים.[202] מקורו בחכמי ומנהיגי ישראל שנזכרו כבר אצל משה רבנו ויהושע, אך חז"ל מתכוונים לחכמים שלפניהם – גם ובעיקר לחברי עדת קומראן (אנונימית, מבלי להכירם – ראו פרק בעניין), ובמשנה ידיים פ"ד מ"ג מקבילים אותם לנביאים,[203] וכן: 'מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדרה' (מגילה יז' II; ירושלמי ברכות ב' ד'). התיארוך של מורה הצדק תואם לתיאור של חז"ל: 'מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת' (סוטה ט' ט' שמפורט בתמורה טו' II).

איגרת אַרִיסְטֵיאַס 310 מציינת כמה קבוצות שבתוכם כוהנים וזקנים מישראל,[204] ולמרות שיש קושי מזיהוי הקבוצות מישראל, אין להתעלם מהעובדה המרתקת שהמצע העברי של תרגום השבעים שנמצא בקומראן קודם ומקורי לתרגום השבעים (ראו בפרק על נוסחי המקרא).

לסיכום, הגמוניות קדמוניות שחז"ל מזכירים, עולים עם מהותם של עדת קומראן, ולא פלא הוא שיוספוס הילל ללא דופי רק את האיסיים, בכמות רבה של 43 מתוך 47 אזכורים על הכתות (לעומת 4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים, אף על פי שהגדיר עצמו כפרושי),[205] וכאמור גם ייחס להם נבואה. עוד על התאמתם של עדת קומראן לאליטות אלו, ראו בפרק על 'בית נאמן בישראל'.

12.  אלמוניות עדת קומראן וההגמוניות שחז"ל מייחסים להם (בכוונה או ללא ידיעה)

נמצא כי כאשר חז"ל ציינו הגמוניות בדורות שלפניהם, הם התכוונו באופן בלתי-מודע (נוכח פער הזמן, אלמוניותם, התבודדותם והסתרת המגילות, תהפוכות הורדוס והמחלוקות הכיתתיות) לעדת קומראן. בכל אופן אין שום קבוצה אחרת שיכולה להתאים לתיאורי אליטות והגמוניות שלעיל, זולת עדת קומראן. קויפמן כבר טען כי 'אין ספק שזו תופעה מופלאה ביותר שלא נשתמר אף שם אחד משמות חכמי התקופה הזאת'.[206]

ההקשר ה"גנטי" הלך והתחלש עם הדורות, ובדורינו פחת הבנת המשמעות של משמרת הכהונה הגדולה והסופרים כפי שהיה באמצע בית שני. כך התפילה: 'והשב כוהנים לעבודתם' הינה כ'מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה' (ישעיהו כט' 13), כיוון שממחזרים טעויות היסטוריות: 'שִׁמְעוּ דְּבַר יי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ; אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יי וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ'.

חריג לעיקרון זה אנו מוצאים בנוגע לכוהן הגדול, יוחנן הורקנוס. חז"ל מוסרים שהיה עיוות בהכנת הקורבנות בבית המקדש (מעשר שני ה' טו'[207] וסוטה מח'),[208] ומי שתיקנו היה יוחנן, ע"י בניית טבעות לשחיטת הקורבנות (בה יש אינסטיקט אלחוש בצוואר חיות כשרות). בזכות מגילות קומראן מתברר שמקורה במגילת המקדש לד' 6[209] (ראו בפרק על יוחנן הורקנוס). החריג חריף במיוחד, נוכח העובדה שיוחנן הורקנוס היה צדוקי (והפרושים אף שרפו את ספר הצדוקים 'גזירתא' וחגגו זאת כיום טוב – מגילת תענית פ"ד), אז כיצד הובאו דווקא (כמעט רק) הלכותיו ועוד בשמו?!

דמות אחרת שחז"ל משתמשים בחוכמתו רבות – למעלה מ-300 ציטטות ממנו ללא ציון המקור (ייתכן ובגלל המחלוקת/חרם/נידוי עליו ע" חלקים שונים בחז"ל) הוא שמעון בן סירא, שכתב ספר מוסר וחוכמה (הקרוי על שמו). על קרבתו לעדת קומראן ראו בפרק בעניינו.

כותרות ודינים קרובים אלו בין הספרויות, לצד מסורות רבות שקיימות במגילות שלא הכרנו עד מציאתן, ועוד שחלקן בכמות בלתי ידועה שלא שרדו, מחזקות את מסורת ההולמת של חז"ל על שכחת מסורות כאלו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד'). יש לציין שגם בתוך ספרות חז"ל מפוזרות משניות עלומות המכונות "ברייתות", כמחציתם מצוינות ב"תוספתא" שהינה אוסף משניות שלא נכנסו לנוסח המשנה החתום של רבי יהודה הנשיא, ואילו ישנם דעות נוספות בספרות מדרשי ההלכה/תנאים הרציפים על התורה. בכל אופן, בברייתות ובתוספתא ישנן הלכות יותר קרובות למסורות עדת קומראן, מאשר במשנה. ייתכן והעובדה שרבי חייא שאסף את הברייתות היה חסיד, בכך עולמו היה פתוח לדעות והלכות כאלו.

זיכרונות אלומים אלו השאירו את האמרה של חז"ל חסרת תוכן: 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' (מגילה טז'), שכן זו יושמה בעיקר מהלל שמאי והתנאים, אך כאמור לא לפניהם ביחס לזוגות (שגם כך העבירו רק מעט הגיגי מוסר),[210] ובעיקר לא לאליטות לפני תקופת החשמונאים, שבראשם עדת קומראן. הסיבה העיקרית לכך היא שרוב תורות הראשונים הן אנונימיות, היא כיוון שמי שתיקן וייסדם היה בעיקר מורה הצדק האנונימי (אז ועד היום), וכן גם חברי עדת קומראן אינם ידועים בשמם.[211] בניגוד לכך, היו בחז"ל מגלומנים שניסו (וחלקם אף הצליחו) להגדיל את שמם, ועל כך ראו בחלק/שער 'ממורה הצדק-דורש התורה לעוֹקְרֵי הָרִים נגד ה'סִינָי' והפשט, ונגד גיבורי התנ"ך'.

בשאלה מי ניצח בהיסטוריה או מה נשאר מהם, אנו רואים שלא רק רוב ההלכה הקדומה היא מעדת קומראן, אלה גם הייחוס המכובד להם בהגמוניה שהיתה נסתרת לסירוגין. משכך, לא נכון לקבוע שעדת קומראן חדלה מלהתקיים, שכן אינינו יודעים כמה קבוצות הן הממשיכות הגנטיות או המושפעות רבות או מעט ממנה, מה גם חלק מקבוצות אלו בשלהי בית שני אינם מוכרים לנו דיה – ראו למשל את קהילות דרום הארץ ויריחו באלף הראשון לספירה, שהיו צנועים ואנונימיים בניגוד לדעתנות עם הציון האישי בספרות חז"ל בגליל ובבבל.

• אלמוניות נגדית של מסורת אפרים-דורשי החלקות כ"ראשונים":

לסיום פרק זה נביא כאן דוגמא למסורת המעורבבת שקיבלו (ונערכו) חז"ל בעניין זה. אחד מנושאי המחלוקת המפורסמים בין הפרושים לצדוקים ועדת קומראן הוא - האם העוסקים באפר פרה אדומה צריכים להיות טהורים 'מעורבי שמש' (ראו פרק בעניין חידת הטהרה), ושם מצוין: 'יוציאו לעז על הראשונים'. ודאי ש'ראשונים' אנונימיים אלו אינם עדת קומראן או החסידים הראשונים (ראו פרק על חסידי-חז"ל), שכן ראשונים אלו מקלים בטהרה, ואילו עדת קומראן והחסידים מקפידים/מחמירים בה. סביר ש'ראשונים' הפוכים ונבדלים אלו הם 'אפרים' - דורשי החלקות, שמתוארים במגילות כמתייוונים, כאשר רובם אבדו ומיעוטם נטמע בישראל[212] – וכך נשארו מקצת מסורותיהם בפרושים עד לחז"ל.[213] טעות דומה מובאת בפסחים סו': 'אם אין נביאים הן - בני נביאים הן' (ראו על הרקע לכך בשיבוש השבת בפרק לוח השנה).

המשך לפרק זה בפרק 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם – תחומי המסורות לחז"ל: שבת, תפילה, בעל קרי'.

13.  'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים': כוהנים כמלאכים; רופאים

'ויבן להם בית נאמן^[214] בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" [יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2).[215] לפני עדת קומראן ואחריה – עד היום, לא מצאנו קהילה שמתקרבת לאפס קצה של עדת קומראן, בכל הבחינות: בכתיבה התורנית והנבואית, בהלכה וטהרה, בספרויות בתחומים מעל שהכרנו ושלא הכרנו, ובמלחמה. אף צאצאיה - האיסיים תוארו בשבח נעלה ע"י סופרי התקופה, ונזכיר למשל את אמרתו של פילניוס הזקן: 'המופלאה מכל הכתות שבעולם'.

• מקורם וראשית כהונת בית צדוק:

ראשון מוזכר 'וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן' (בראשית יד' 18). לפי מגילת פשר מלכיצדק 13Q11 הוא יחזור באחרית הימים (אולי כמלאך) נגד מלכירשע.[216] מלכיצדק מוזכר בעוד מקורות.[217] ייתכן שעדת קומראן בזיהויים העצמי 'בני צדוק הכוהנים', ממשיכים את שמו של מלכיצדק (תהילים קי' 4), ובכל אופן מהות שם זה הינו העיקר: "צדק". כך גם היה המלך האחרון של ממלכת יהודה, ולפי ירמיה כג' 6: 'וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ'.

ההגמוניה הכוהנית במקרא הוענקה לבית צדוק, כנראה תחילה נוכח נאמנותו של צדוק בן אחיטוב לדוד המלך (וכן זכה לחנוך את בית המקדש הראשון),[218] דרך כוהנים גדולים בבית ראשון – שאותם או חלקם כנראה הנביא יחזקאל שיבח והעניק להם תפקידי בכורה 4 פעמים, כגון:  'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי' (יחזקאל מד' 15). גם חונכי בית המקדש השני היו מבית צדוק, החל מיהושע בן יהוצדק ועזרא הסופר, ועד לאחרון: חוניו השלישי (או יאסון), כאשר בסוף ימי בית שני יש כמה אזכורים לבית צדוק, אך לא ברור מעמדם וזיהויים, מה גם לא ברור הקשר לכת הצדוקים. לפני היה שמעון הצדיק (שספק אם הראשון או השני) ששובח גם בן סירא (שקרוב לעדת קומראן – ראו הרחבה בפרק עליו), וממנו גם חז"ל ייחסו את מעבר התושב"ע מהכנסת הגדולה.

התורה מקנה ללווים ולכוהנים את עיקר ההוראה השפיטה וההנהגה בישראל. לצידם אמורה להיות מלכות ונביאים, אך אלו התקיימו רק בחלק מתקופת התנ"ך, ובימי בית שני רק/בעיקר בעדת קומראן (מלבד הדורות הראשונים של שיבת ציון). הכהונה לעומת זאת אינה מותנת, ואכן הכהונה היתה ההגמוניה היחידה הרציפה עד לחורבן הבית השני.

• בין בית צדוק מהמקרא לעדת קומראן (כ'בני צדוק הכוהנים') ולכת הצדוקים:[219]

עדת קומראן מייחסת את ראשיה לבני צדוק הכוהנים (בכמה נוסחים של הסרך היחד מצוין רק כוהנים), כאשר היה בידיה לוחות משמרות כהונה של כל 24 המשמרות (ראו פרקון בעניין). היות וכינויים העצמי של עדת קומראן הוא 'עדת היחד', נכון היה לקרוא לעדה בשמה 'עדת היחד', ואילו הכינוי 'בני צדוק הכוהנים' נדרש בברית דמשק ד' 4-2 באופן שאולי אינם אותה משפחה גנטית: 'הכהנים הם שבי ישראל היוצאים מארץ יהודה והנלוים עמהם, ובני צדוק הם בחירי ישראל קריאי השם העמדים באחרית הימים' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 94-88]).

אחת החידות ההיסטוריות הגדולות בנוגע לכתות ולמגילות קומראן, הוא היחס בין עדת קומראן לצדוקים. האם זו אותה קבוצה? אם לאו, במה היו המחלוקות ביניהם? האם גם הצדוקים מייחסים את עצמם לכוהני בית צדוק מהמקרא? רוב החוקרים סבורים שמחד הצדוקים היו כת יריבה לעדת קומראן (מכונים 'מנשה' שישבה בירושלים), ומאידך שהיו לשניהם את אותם עיקרי הלכות. אני מציע להפריד בין הצדוקים-הראשונים שהיו קרובים עד מאוחדים לעדת קומראן, לעומת הצדוקים-האחרונים שהם בעלי אידיאולוגיה אחרת וסותרת לעדת קומראן, ולכך מוקדש פרק בעניין.

במחקר מקובל לראות את ההלכה הכוהנית כקדומה וכצדוקית. הגדרה זו נכונה חלקית, כי לפני עדת קומראן לא היו צדוקים, וגם עם נגדיר את הלכת עדת קומראן כצדוקית, הרי שהרבה מהלכות עדת קומראן לא היו לפניה – כי היא ייסדה את רוב ההלכה (כנראה היו ידועים למשה רבינו ונשכחו – ראו בפרק השכחה הראשונה). כאמור טרם עדת קומראן כבר היו כוהנים גדולים מבית צדוק במשך כ-800 שנה, ויש לציין את ההבדל ביניהם לבין עדת קומראן: כוהני בית צדוק הקדומים, ואף כוהנים אחרים (ככוהני העיר נוב המוזכרים בשמ"א כא'), לא ידעו וקיימו את כל פרטי התורה, היות ואלו נגלו וחודשו ע"י עדת קומראן. דברים אלו נתמכים מעדויות המקרא והארכיאולוגיה ועד תעודות אל-יהודו בבבל ויהודי יֵבּ שבמצרים. חלק מבני ישראל (בעיקר בממלכת יהודה) הקפידו בימי בית ראשון על ההלכה שהיתה ידועה להם עד אז, ועיקרה היה בענייני פולחן וטהרה, כשבשאר כנראה נצמדו לפשט המקראות מסורות, אך אין לנו מידע רב בעניין. יש להדגיש כי עדת קומראן קיבלה לידיה ספרים מהקדמונים עובר למקרא וספרות משלימה רבה ומגוונת לפניה, שגם באלו יש הלכות שונות, ולא ברור אם ספרים אלו נקראו ע"י הכוהנים שקדמו לעדת קומראן, ואם נקראו – האם קיימו אותם?[220]

• קדושי העליון (דניאל ז' מציין) כמלאכים, רוחות ויצרים:

דניאל ז' מציין את קדושי העליון. יכולת קבלת הנבואה של עדת קומראן נבעה מרמת הטהרה הגבוהה ביותר שהקפידה, כששיאה היא קרבתם למלאכים: 'מלאכי הקודש בעצתם' (ברית דמשק טו' 18-15; סרך היחד ב' 9-8); 'להתיצב במעמד עם צבא קדושים ולבוא ביחד עם עדת בני שמים' (סרך היחד יא' 23-22). הכוהנים שביניהם מוזכרים בסרך היחד ח' 4-10, ט' 6-3 כ'קודש קודשים' (השוו ל"חבריא קדישא" [מארמית: החברים הקדושים] שבספר הזוהר החדש ['כי תבוא' ג']), ולצד הגדרתה את קהילתה כמקדש (ראו בפרק על ירושלים), הרחיקו טמאים ובעלי מומים מעדתם (ברית דמשק 4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).[221] עדת קומראן שרה בשבתות יחד המלאכים, ולכך יש מגילה ייעודית: 'שירי עולת השבת', כפי שמציין מלאכי ב' 7: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יי צְבָאוֹת הוּא'. דברים אלו נותחו בהרחבה ע"י רחל אליאור, מקדש ומרכבה, עמ' 268: 'בשירות עולת השבת מתרחשת מטמורפוזה מיסטית-ליטורגית של חזון יחזקאל וכל חלקי המרכבה הופכים לישויות שמימיות מוארות, מואנשות, מרננות, מהללות ומברכות בהשראת עבודת הכוהנים והלויים. הצביון הרבוע המודגש באופן בולט בחזון יחזקאל מטושטש בשירה המקוטעת במזכירה במקום אחר את 'ארבעת מוסדי רקיע הפלא', אולם המרכבה, הדביר, הכיסא, מושב הכבוד, האופנים, הגלגלים וקודש הקודשים מצטרפים זה לזה ברצף ליטורגי'.

נציין תיאור נועז של מחבר ההודיות (כנראה מורה הצדק): 'אני עם אלים אתחשב ומכוני בעדת קודש מי לבוז נחשב בי... כיא אני ישבתי ב[   ] בשמים מי כמוני באלים' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 108, שו' 5-1).

הידע על המלאכים הוא אחת הסיבות העיקריות לסודיותה של רוב ספרות עדת קומראן (קבוצות מגילות 4-1); על כך ראו בפרק 'מעבר מסורות הפשט והסוד דרך החסידים', ונציין רק את דברי יוספוס פלביוס שמספר שהאיסיים היו מסתירים בסוד את שמות המלאכים (מלחה"י 142 II).

מלאכים הם לפעמים גם רוחות,[222] רוחות הן לפעמים יצרים/רגשות,[223] יצרים/רגשות הם לפעמים מחשבות.[224] המקרא מספר שהרוחות שולטות על מהות מעשה האדם,[225] וישנם שטנים ארציים כמו נגד שלמה המלך (מל"א יא' 14). רוח אל עליון הטובה באדם מובאת גם בצוואות השבטים,[226] ואמירות קרובות יש גם במגילות קומראן, כמו: 'ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מעשי תורה'.[227] כנגדם רווח בספרות קומראן אזכורי רוחות עיוועים בליעיל וחושך במלחמתם השמימית נגד מלאכי האור (ראו בפרק דואליזם), ובספרות התפילה בקומראן יש גם תפילות לחשים נגד מזיקים (ביניהם נגד לילית), כולל מלחמות פנימיות (כבשירי המשכיל). מקובל להגדיר את כולם כמידות הנפש: 'ועתה בני יראו את יי והשמרו מפני השטן[228] וכל רוחותיו... ועל כן השמרו בני מכל מעשה רע והסירו מאתכם כל כעס וכל כזב ואמת וארך רוח אהבו' (צוואת דן ו' 1, 6). אזכורי רוחות רווחים בצוואות השבטים, כגון: 'יצר האיש הטוב לא נתן ביד רוח חטא בליעל כי מלאך השלום ינהל נפשו' (בנימין ו' 1), וכן בחז"ל.[229]  צוואת לוי יג' 6 ובנימין ה' מסיקים את תוצאת ההרגשות לפי טוב המעשים, וצוואת בנימין ז' 2 מציין כמה מידות רעות כתוצאת עונש החרב. המשך לעניינים אלו ראו בפרק 'מוסר האוניברסאלי והקדום לברית עם ישראל; גבירתו על מחלוקות הלכתיות'.

• רפואה בעדת קומראן והאיסיים:

מאפיין נוסף של האיסיים הוא: 'שוקדים על הספר הקדמונים ובוחרים מתוכם בייחוד את מה שמועיל לנפש ולגוף. מתוך הכתבים הללו הם חוקרים את שרשי המרפא ותכונות האבנים' (מלה"י ב' 136), מלבד שייתכן שפירוש שמם הוא רופאים (כך בארמית; לדעת פילון: חסידים מיוונית), וזהו משמעות המונח של קבוצת התֵרָאפּוֹיְטִים לפי פילון – רופאי נפש. אמנם לא שרדו לידינו כתבים רפואיים,[230] אך שרדו מגילות לחש שמטרתם רפואת הנפש (ראו בפרק התפילה), ופעולת ריפוי רוחנית מובהקת מצוינת במגילה חיצונית לבראשית כ'[231] (לאחר מכן ישו והחסיד ?? גם סמכו ידו לריפוי). היובלים י' 14-1 מזכיר את ספר הרפואה שלמד נוח מהמלאים ומסר לבנו שם (ממנו התפתח ספר אסף הרופא בימי הביניים), ולפני כן מציין לימוד פסול כזה חנוך ז' 1; ח' 3 שבני המלאכים הרשעים לימדו את בני האדם. בספר החיצוני איגרת רחבעם האב – שלמה המלך, מודיע לבנו – רחבעם את השימוש בצמחים, בתפילות ובאבנים. בספר 'משלי סעיד בן באבשאד/המשלים הבלתי מחורזים/'משלי המידות' מצוינות אמירות קרובות: 'תחלואי הגשם [הגוף] יבריא סמים [תרופות], ותחלואי הנפש רפואתה חכמה... העוסק לבנות גשמו יהרוס רוחו ונשמתו' (ו' 15, טו' 8).

"ומן בני הכוהנים רוקחי המרקחת לבשמים" (דבה"י א' ט' 30), ומלבד שצמחים אלו ריחניים ומשמחי אלוהים ואנשים, הרי שניחוחות אלו מרפאים, לצד העיסוק בצמחים של הנשים "וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת" (שמ"א’ ח’ 31). לפי חנוך א' ז' 1, המלאכים החוטאים בבנות האדם גילו לנשים שלקחו את סודות הצמחים. אפשר שמכאן לשון הנקבה במצווה: 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה'. על 7 מהגופות בבית הקברות של היישוב קומראן נמצא הצמח הפואה, שידוע בעולם העתיק גם לריפוי.

בפרק הנסתרות מובא הפירוש של עדת קומראן ל'סַפַּחַת' (ויקרא יג' 2) ודרך רפואתה.

14.  כמה מהמאפיינים העיקריים של עדת היחד

האם עדת קומראן היו קיצוניים? סגפנים-נזירים? תחילה חשוב לזכור שאורחות החיים בסוף בית שני היו שונות מהיום, בעיקר בתחום הטהרה, קל וחומר לחילוניות הכללית מול הדת המקראית ולהלכתית שייסדה עדת קומראן וששוכללה ושובשה ע"י חז"ל. רבקה ג׳ויס פריי הגדירה 9 מאפיינים של פונדמנטליסטים,[232] שאמנם רובם תקפים לאופיה של עדת קומראן. אלא שכמעט לכל מאפיין יש מורכבות ונקודות שאינן נכונות לשיבוץ כללי, עד יוצאי דופן מרתקים.[233]

• הלמדנות: ראו בפרק זיהוייַם כסופרים וחכמים, ובפרק 'המוסר האוניברסאלי והקדום לברית עם ישראל; גבירתו על מחלוקות הלכתיות'.
• גילוי הנבואה: מעידים על עצמם לחברים יש גילויי רוח הקודש, בראשם מורה הצדק. גם יוספוס מעיד עליהם שנביאים. עוד בעניין ראו בפרק זיהויים כנביאים.
• ההיצמדות לתורת משה אך עם הרחבות רבות: מדקדקים ונשבעים לשמירת תורת משה, אך זה בפרשנותם, ולצד ספר היובלים.
• החסד ואהבת החברים:^[234] אלו יסודות דרכם בין חברי העדה, והפוך מכך למתנכרים להם או לתועים בתורה (אנשי החושך, המתייונים בימיו של מורה הצדק). בכלל זה עדת היחד נהגה בצדקה וסיוע לחלש בקהילה שכללה תקנה שכנראה המקור ל'קופה' בלשון הידועה בחז"ל,[235] והיא אף מהות הביטוח לאומי גם בימינו.
• שיתופיות ברכוש ובהון כקיבוץ הראשון (סרך היחד א' 11-12, ב' 5, ו' 2-3, 14-23, ז' 6-8; מלחה"י ב' ח' ג'). עם זאת, בברית דמשק אין הלכות אלו, וכך גם בספרות החוכמה הקומראנית. יש הסוברים שעדת קומראן היתה כת סגפנית המסתפקת במועט, אך לפחות לפי הממצאים הארכיאולוגיים במקום – הם היו די עשירים.
• טהרה וקדושה: נושא רחב. ראו מקצתו בפרק הקלה בטהרה בהשוואה עם הפרושים.
• בין צניעות הגוף וחומריותו לאסתטיקה ועירום: במגילת ההודיות ניכרים תיאורי חומריות ואפסות הגוף.[236] במגילת הטהרות טבלו עם בגדים לאחר ברכה (וכך הדין בברייתא לברכות נא').[237] בסרך היחד ז' 12 נאסר להיחשף עירום,[238] והאיסיים הצניעו את גופם בשעת הטבילה ובצרכיהם (מלחה"י ב' פ"ח 161-159).[239] גליקליך, הדרך לקומראן, עמ' 250-245 יצא סובר שגישה היא תגובה לאסתטיקה בהתיוונות (בה הוא תומך), ואינו רואה שכך היא דרכה של תורה (אף שהביא כמה פסוקים מקבילים לכך מהמקרא). היופי החיצוני מבטא לעיתים[240] צדיקות גבוהה: 'ולכן היה יוסף יפה תאר וטוב ראי כי כל רע לא היה בו' (שמעון ה' 1); יופיה של שרה אימנו לצד חוכמתה ומידותיה הטובות במגילה חיצונית לבראשית כ' 8-2. במגילות קומראן ישנה מגילת פיזיונומיה המתארת את טיבו/רוחו של האדם לפי חלקי/איברי הגוף וכמויות/יחידות האור שבהן.[241] רבי ישמעאל (הקרוב יחסית למסורות עדת קומראן, ראו בפרק בעניינו) ברייתא חיצונית: 'ספר תולדות אדם שמסר סוגיה שר הפנים לרבי ישמעאל לדעת בין צדיק לרשע', והמשיכה להיערך ע"י חכמי הקבלה.[242]
• במגילת 4Q512 (קימרון כינה אותה: 'ברכות למיטהר') הברכה לאחר הטבילה, כפי שכך הדין בברייתא לברכות נא', בניגוד לרוב הברכות שנאמרות לפני המעשה (פסחים ז' II). במגילה גם מופיע הביטוי 'כסה] את בגדיו' (עותקים 38-36 שורות 11), שיתכן מאמת את דברי יוספוס על כך שהאיסיים נוהגים לכסות את גופם בשעת,
• סדר ארגוני ומעמדות: מעמד כל חבר ניתן לו לפי שכלו. נצרכת רשות כדי לשוחח בפני הרבים. כניסה לחברות מלאה לוקחת שנתיים בכמה שלבים.
• וידוי וכפרה במקום קורבן: 'אלה המ[שפטים א[שר ישפטו[ בם כל המתיסרים. כל איש אשר [שגג בדב]ר, יבוא וידיעהו לכוהן [המ]ופקד על הרבים, וקבל את משפטו מרצונו, כאשר אמר ביד מושה ע[ל] הנפש אשר תחטא בשוגגה אשר יביאו את חטתו ואת אשמו' (ברית דמשק [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 57-56]). הצדקה היא תחליף לקורבנות כפי שבדניאל ד' 24[243] ובמגילות,[244] כאשר חז"ל המשיכו במסורת אך דרשו אותה בטעות על הושע יד' 3: 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ' (הפשט הינו תשלום הנדרים שנדרו בשפתם), ובנצרות זה הווידויי לכומר: Penance.

ההיסטוריונים מימי החורבן מתארים ביתר פירוט את אורחות החיים של התֵרָאפּוֹיְטִים והאיסיים (לקריאת המקורות ראו כאן). חלק נכבד מתיאורים אלו קרוב ואף תואם לעדת קומראן, ומכאן הזיהוי המקובל. לדעתי עצם העובדה שמדובר על כמה דורות הפרש בזמן, נכון להגדיר קבוצות אלו רק כחלק מ'המחנות' שיצאו מברית דמשק ז' 7-6,[245] כאשר אחת הטענות העיקריות בספר זה היא שמסורות עדת קומראן נפוצו לדתות זרמים וקבוצות נוספות.

• נקודות דומות בחסידות היום והמלצה ללמוד מהמקורות:

בפרק התבודדות עדת קומראן הוסבר שאחת הסיבות להתבודדותה הזמנית היא היותה עיר כוהנים השומרת על טהרה וקדושה ברמה הגבוהה מרוב העם. עיקרון זה מאפיין קבוצות אליטה מכל זאת, בכללם חסידים. דבקות בבורא ושמירת מצוות ברמה גבוהה וחסידית מביא להשגחה פרטית עד לרוח הקודש ועשיית מופתים. אלו רווחים בגיבורי המקרא החסידים והנביאים, במגילות הסוד של עדת קומראן, בתיאורים על האיסיים כנביאים ורופאי הנפש, בסיפורים על ישו, במדרשי האגדה על חסידי-התנאים, וברבנים ו'מקובלים' (העוסקים בתורת הקבלה) עד היום. להלן כמה דוגמאות על תחומי ומושגי חסידות בתפיסה המודרנית שלנו לחסידות:

• צום: צוואת יוסף י' 2-1 מציינת שחן על הצם לכבוד ה', טוביה נגאל בזכות ויתור על סעודתו,[246] אין אזכור במגילות הכיתתיות על הסתפקות במעט אוכל, ומאידך יש אזכור על הענשת רביעית מכמות המזון למי שחטא בחלק מתקנות עדת היחד (סרך היחד ו' 24) – חסידים בחז"ל הסתפקו במעט מזון,[247] ופרקי אבות ו' ד' אף דרשו: 'כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה', וכך חסידים/מקובלים עד ימינו (למשל הבאבא סאלי)
• ספרויות סוד/איזוטריות של פיזונומיה, מזלות וגִּימַטְרִיָּה:[248] מקורן בעדת קומראן והמשיכו להתפתח אצל חסידים ו'מקובלים' (העוסקים בתורת הקבלה)
• לבוש בבגדים לבנים: אמנם אין ציון כזה מהמגילות, אך כך מתוארים האיסיים (מלחה"י ב' ח' ג'), וכך מתוארים במגילה ד' ח' לצד תיאורי מינים וחיצונים, לצד היותם עולים עם פעמיים אמן.[249] כך נוהגים חסידים ומקובלים גם בימינו.
• טהרת בעל קרי (ראו פרק בעניין)
• התוועדויות וסעודות משותפות
• הגבלת מיניות
• העלאת המוסר ותיקון המידות בראש שמירת התורה
• עיקרון ההידמות וההבנה החלקית של החוכמה האלוהית: 'כי כאשר היוצר את הכלי כמה יכיל ולפיהו יביא חומר, ככה יצר גם ה' את הגוויה בדמות הרוח, ולפי כוח הגוף ייפח הרוח. ולא יהיה יתרון בינותם עד לשלישית השערה, כי במשקל ובמידה ובקו נוצר כל יצור...' (נפתלי ב' 2);[250] 'שמע ישראל אלהיכם ואלהי אחד יחיד ומיוחד ואין יחיד כיחודו נעלם מכל הוה הוה ויהיה הוא ממלא את מקומו ואין מקומו ממלא אותו רואה ואינה נראה מגיד ויודע עתידות לא נמצא ראשיתו וסופו כי הוא אל בלי סוף ואין סוף לסופו כל יכול אל אמת מלא כול העולמות כבודו; וביד האדם נתן הבחירה ואם בא להיטיב עזר לו ואם להרע דרך פתוח לו' ('דברי גד החוזה' ח' קפג'- קפד', ט' רג'-רה').
• התבוננות בפלאי הבורא מיצירותיו בטבע הבריאה: חנוך א' (האתיופי) ד' מציין שיש ללמוד מאלו. דברים דומים אומר הרמב"ם (יסודי התורה ב').

יש לציין שתהליך דומה קרה לאורך ההיסטוריה: כפי שספרות הסוד במגילות קומראן ובספרים החיצוניים כוללת ומשלבת ענייני מוסר ותיקון המדינות, כך תורת הסוד הקבלית (ותורת החסידות החדשה) כוללת ספרות מוסר.

בכל דור ותרבות (כולל בחיינו המודרניים), המוסר הינו כלי חינוכי מרכזי, הוא היראה, הוא ההכוונה של טוב ורע, שכר ועונש, ימין מקרבת לשמאל מרחיקה. נוכח חשיבותו מחד (גישה זאת עלולה להגיע גם מצער שסופה חזרה למסקנות בדרך הפוכה, כגון פוגרומים והשואה שחיזקו את הציונות ואת החינוך הלמדני), והנזק העלול להירדם באי-ידיעה והעברתו כראוי מאידך, יש ללמוד את המוסר ממקורו האמין והנכון: צוואת לוי יג'; עדת קומראן הקדישה שליש מהלילות ללימוד; במהלך היום אחד מעשרה יושב ללמוד (סרך היחד ו' 7-6), 'אביון אתה, אל תאמר רש אני ול[וא] אדרוש דעת';[251] 'והמשכיל יבין וזכור את מלכי ישראל והתבנן במעשיה שמי מהם שהיא יראו ממשפטי התורה היה מצול מצרותוהם מבקשי התורה'.[252] כאן יש גם הנחיות לכמות הלימוד ונושאיו, כאשר בציבור הדתי-חרדי ישנו עידוד ללמוד כל היום (אף שזה חזון אחרית הימים, בבן סירא כה' 22 מבוזה המשתכר מאשתו),[253] ובעיקר נושאי הלימוד הם שונים, כאשר אינם כוללים את המקורות העיקריים הקדומים והיסודיים של השלמת התנ"ך וראשית ההלכה – המגילות הגנוזות.

ספר זה עדיין בשלבי עריכה סופיים, וקורא לקורא ללמוד את הטקסטים במקורם (קישורים והנגשות מובאים בפרקים הראשונים לספר), ולקרוא בביקורת את מחקרי הביקורת, שכן ספר זה בא לסדר את הרכבת המגילות ולהוכיח טעויות מחקריות שהתקבעו במחקר, וכהמלצתו של יגאל ידין: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי' (שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י, עמ' 171), 'כי המעשה הוא שורש ושמיעה היא הזרע והעץ הוא אמונה והפרי הוא צדקה' (דברי גד החוזה ח' קפח').

15.  היחס לנשים: קדושת הנישואים, מונוגמיה, הגבלת מיניות, ונזירות זמנית בגדולי התורה

הנישואים בעדת קומראן הן 'ברית קודש'. מטרימה להם בבדיקת התאמה (תיכון) זוגי^[254] ובתולי האשה (ב"ד 4QD ^f Frg. 3 15-10),[255] וחובת גילוי מומי הכלה.[256] מספר מגילות קטועות מתארות ספרות טקסית לנישואין,[257] שכנראה הן פיתוח של הלכות החיתון מספר טוביה שממנו האמירה המפורסמת בחתונה שעברה למסורת חז"ל ועד ימינו: 'כדת משה וישראל' (ו' 13; ז' 13, 14),[258] ומטוביה התקבלו הלכות חיתון נוספות שונות,[259] כגון: כתובה, ייחוד, עדים, נדוניה, ברכות ועוד (אך חז"ל לא ידעו/ציינו שמקורם ממנו). שמות יח' 2 ובמדבר יב' 8-1 מרמזים על התנזרותו של משה רבינו מציפורה אשתו (המדרש בשבת פז' מסביר זאת).[260] אף שלא לא נמצאה שום אמירה מפורשת לאיסור נישואים בשום מגילה (וכאמור סותרת לכמה מגילות), ייתכן שמורה הצדק ואולי גם חברי העדה ברמה הגבוהה (שכן גם להם מיוחסת נבואה במגילות מורה הצדק), פרשו באופן זמני/קבוע מנשותיהם, וחוקרים מתבססים על פסוקים אלו מברית דמשק ז' 7-4 להבחין בין שתי קבוצות: 'כאשר הבדיל אל להם כל המתהלכים באלה בתמים קדש על פי כל יסורו ברית אל נאמנות להם לחיותם אלף דור‏, ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה‏', אך כנראה אין זו חלוקה ופירוש נכון.[261] ישנם הלכות לגבי נשיאת תינוק בשבת ולימוד ילדים קטנים ומתבגרים. ייתכן ודברים אלו אינם כתובים כדי לא ללמד הלכה זו לרבים. כך או כך, ההיסטוריונים לאחר כ-200 שנה מתארים את הקבוצות הקרובות יותר לעדת קומראן (מחצית מהאייסים והתֵרָאפּוֹיְטִים), שנמנעו כליל מנישואין (מלחמת היהודים ב' פ"ח;[262] היפותיטיקה 11.14).

כידוע, בחז"ל יש הטרוגניות של דעות ולעיתים אף היתרים הפוכים, כמו למשל בן עזאי שלא נשא אישה.[263]

מונוגמיה: אידיאל המונוגמיה והנאמנות מודגש בתנ"ך,[264] תוך התייחסות למצבים של מספר נשים בביקורת או בדיעבד.[265] הנישואים לאשה אחת היתה מחלוקת עיקרית בין עדת קומראן (ברית דמשק ד' 20- ה' 2)[266] למתנגדיהם אפרים-דורשי החלקות שנהגו בפוליגמיה (לדעתי אלו המתיוונים, ראו פרק בעניין), שאומצה ע"י הפרושים וחז"ל (כנראה כיוון שלא מסרו נפשם עליה: ספרי דברים יב' כג'; סנהדרין סג II).[267] מגילת המקדש נז' 15-19 מצווה אפילו על המלך לשאת רק אשה אחת (שזהו למעשה הפשט של דברים יז' 17: 'לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים'), וראו על כך בפרק המונוגמיה של החשמונאים. במגילת דברי/חזון/צוואת עמרם (4QVisions of Amram) ב' 7-6 עמרם משובח על אי-נשיאתו אשה נוספת, למרות שהיה רחוק מאשתו יוכבד 41 שנה,[268] כיוון שנתקע בחברון לאחר שהגיע לקבור את בני יעקב ונשאר לשפץ את קבר האבות למרות החשש ממלחמה שנפתחה בין מצרים לכנען ופלשת (מלמד עד זכותו לבן כמשה רבינו כאמרת טוביה ד' 12; ו' 24). בניגוד לכך, ובניגוד לאליעזר בן יעקב החסיד,[269] האמוראים נהגו: 'רב שנקלע לעיר דרדיש הכריז: מי תהייה אשתי להיום? רב נחמן שנקלע לעיר כשנציב הכריז: מי תהייה אשתי להיום?' (תלמוד בבלי, יומא יח II). הלכה פרושית (שהתקבלה כהלכה סופית) דומה היא היתר 'אשת יפת תואר' בבעילתה בכפייה מיידית (מכות ב'), בניגוד לפשט נשיאתה רק לאחר חודש אבלות (דברים כא' 13-10; וכך גם במגילת המקדש סג' 15-10).

לאחרונה נחשף היתר גירושים לברית דמשק יג' 17-16^[270] (תודות לההדרתו החדשה של אלישע קימרון). ראייה חותכת זו מחזקת ממצאים קודמים של קברי נשים וילדים בודדים סמוך ליישוב בקומראן,[271] וההלכה המתפרשת מהמגילה המקראית 4Q76 שהינה נוסח ייחודי למלאכי ב' 16 שכבר התירה גירושים: 'כי אם שנ(א)תה שלח'.[272] גם בן סירא, שהיה כנראה חבר בעדה (ראה אליו בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן ויחסו לבן סירא'), התיר גירושין מסיבות דומות (כה' 29[273]), ובדומה תלוי הפירוש לשמות יח' 2: 'וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה - אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ'. יש הטוענים שגירושים הותרו אך היה איסור להינשא שנית (לבן-זוג אחר) כל עוד בן הזוג הקודם-הגרוש חי, כי כך רמוז במגילת המקדש נז' 18: 'כי היא לבדה תהיה עמו כול ימי חייה', על בסיס הטפת ישו בעניין: 'כל המשלח את אשתו ונושא אחרת נואף הוא, וכל הנושא את הגרושה נואף הוא',[274] אך ההקשר ביניהם אינו מחייב, ואפילו אינו סביר. לעומתם בית הלל הקלו בגירוש האשה: 'אפילו הקדיחה תבשילו', והפליג עקיבא: 'אפילו מצא אחרת נאה הימנה' (גיטין י' י'; וזאת בניגוד פרדוקסלי למדרשו 'שכל כתובים קדש, ושיר השירים קודש קדשים' [ידיים ג' ה']), וכן אמר וקיים כאשר גייר את אשתו של הנציב הרומי טורנוסרופוס (טיניאוס רופוס) כדי להינשא לה (נדרים נ' II).[275]

עם מי להתחתן – אחיינית או בת הדוד: לצד המקרא, במגילות הקדמוניות עד מגילות חורבן הבית (קבוצות 3-1) מודגשת מצוות חיתון עם כלה ממשפחת האב.[276] היות ואין לכך שום אזכור במגילות הכיתתיות של מגילות מורה הצדק (קבוצה 4), ייתכן שעדת קומראן ביטלה חוק זה. על כך מעידה מסורת חז"ל: 'הותרו השבטים להתחתן זה עם זה' (תענית ל' II). מאידך, עדת קומראן הטיפה נגד חיתון עם אחיינית (מגילת המקדש סו' 17-15; ברית דמשק ה' 7-10),[277] כפי שכך נהגו אפרים-דורשי החלקות והפרושים בעקבותם (קידושין א' ד'; יבמות סב'),[278] עד שבמאות שנים האחרונות ביטלו זאת בגלל שהבינו שזה גורם למחלות גנטיות (בעיקר טאי זקס; כרומוזום ה-X נושא את רוב המחלות, ואילו Y בריבוע משביח, אך הידע שלנו עליו מועט).

• הגבלת המיניות:

• צוואת יששכר ב' 1: 'וירא אז מלאך יי אל יעקב ויאמר שני בנים תלד רחל כי בחלה (מאסה) במשכב בעלה ותבחר הנזר (בנזירות)'.[279]
• מגילת המקדש מה' 12-11 (וב"ד יג' 2-1) אוסרת על משגל בעיר המקדש.[280] ככל הנראה עדת קומראן ראתה בעדתה תחליף למקדש (ראו בפרק המלאכים), ומשכך קיים איסור משגל במתחם היישוב או באזורים המקודשים שבו.
• היובלים נ' 8 אוסרת על משגל בשבת (ויש הצעה חלשה שגם בב"ד יא' 4: 'אל יתערב איש מרצונו בשבת), ומסורת זו נשמרה בנידה לח': 'דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת' (שמקורה כנראה במגילת המקדש מה' 12-11).[281] אלו מתחברים עם שירות עולת השבת שעדת קומראן התעלה לרמת מלאכים בשבתות (ראו בפרק על המלאכים).
• בסרך היחד לא מוזכרות נשים. מאידך בנספח שלו - סרך העדה א' 10-9, מצוין גיל 20 כמינימאלי לנשיאת אשה, שכן רק אז 'בדעתו [טוב] ורע'.[282]
• בעדת קומראן (וחז"ל)[283] הודגשה מטרת המשגל להבאת ילדים - ולא לתענוג (צוואת יששכר ב' 3; טוביה ח' 7), ^[284] לצד איסור הזנות עם האשה (-אשתו) (4QDb 4Q267  7 א' 13-12).[285] מאידך, במגילה חיצונית לבראשית ב' מתואר עונגה המיני של אשת למך בויכוחם על פשר הילד שנראה כמלאך.[286]
• מגורי האבות באוהלים נפרדים מהאימהות גם מצביעים על גישה זו (בראשית כד' 67; היובלים כג' 4).[287]
• למך חושד בבגידת אשתו עם מלאך [חנוך א' קו' 1-12; מגילה חיצונית לבראשית ב'), כיוון שהיא בהריון והוא לא שכב איתה, כנראה כי שימש ככוהן גדול (זהו כנראה המקור לסיפור הולדת ישו, אם הספר חובר לפני הנצרות, וישנו גם סיפור בחנוך ב' [הסלאבי] כג' שיותר קרוב).[288] מהסיפור משתמע כי למך כנראה פרש מאשתו בתקופת ההריון, כפי שנהגו האיסיים (מלחה"י ח' 13), ואילו לפי עדת קומראן, כנראה (ההלכה מקוטעת ופירשה אינו ודאי) היה מותר משגל בהריון: 'ישכב עם אשה הרה מקוץ דם' (ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 23, שו' 16-15).

כך למשל החסידויות המודרניות יותר מקפידות על הגבלת המיניות (וראו עוד בפרק השוואת עדת קומראן לחסידויות המודרניות, ואת ספרה של נאוה וסרמן, 'מימי לא קראתי לאשתי, זוגיות בחסידות גור' לעומת שמואל בוטח: 'סקס כשר').

• יופי ומעמד האשה בהשוואה לחז"ל:

 חלק מנוסחי המקרא מקומראן (ראו פרק בעניין) מרחיבים על פועלם ויופיין של נשים שונות,[289] וכך בספרים החיצוניים,[290] שבחלקן נשים הן אפילו הגיבורות. הסיבה לכך היא שנוסח המסורה צינזר וצמצם ענייני נשים (ועניינים נוספים כמו מיסטיקה). מאידך, צוואת ראובן ה' 3 אוסרת על נשים אפילו מלהתאפר (השוו: ישעיה ג' 16-ד' 1). בטוביה ד' 3 יש הוראת כיבוד האם,[291] ובבן סירא לאשה נאמנה.[292] לעומתם, חז"ל צמצמו את זכויות ומעמד האשה, בית הקלו לשאת אשה בשווה פרוטה במקום שווה דינר של בית שמאי (קידושין א' א'), וזאת אולי כדי שיוכלו לשאת יותר נשים/גם את האחיינית. כאן יוער שמגילות קומראן (במיוחד שלושת הקבוצות הראשונות), כוללים יותר תיאורי נשים. הסיבה העיקרית לכך היא כנראה שנוסח המסורה מיועד להצניע את מעשיהם ויופים של הנשים (ראו עוד בפרק על נוסחי המקרא), כגון: שירת מרים מורחבת, ייתכן וספר שושנה שרד במגילות, הספר החיצוני יהודית, תוספות חיצוניות למגילת אסתר ועוד. בהקשר זה יצוין שפילון מתאר מחיצה שיויונית אצל התיאורופטים, ורוב החוקרים סבורים שלא היתה הפרדה/מחיצה ברורה בין גברים לנשים  בבתי הכנסת העתיקים ובקריאת התורה בימי הבית השני (וכך למשל בין עלי לחנה),[293] והפרדות אלו התעצמו בהשפעת האיסלאם.

• ייחוד והפרדה בין גברים לנשים:

מקור הלכת הייחוד של חז"ל כנראה מצוואת ראובן ו' 2: 'ואותן צוו אשר לא תתחברנה עם הגברים'. אלא שההקפדה על כך אצל התירופאטיים (אחיהם של האיסיים) לפי פילון כוללת לימוד ושהות משותפת עם מחיצה שיוויונית (בדומה לקהילות שיויוניות בימינו), והשירה אפילו מעורבת (בעוד חז"ל אסרו שירת נשים).

לא הגיעה אלינו קטע ממגילת קומראן שמרחיבה את ספירת ימי הנידה כמו שהתקבל בחז"ל (חומרא דרבי זירא) כ"שבעת ימים נקיים". הייתכן שלמרות ההחמרה הכללית של עדת קומראן לעומת חז"ל בתחום זה ובטהרה, דווקא חז"ל הם שהחמירו בעניין זה?

16.  העדויות לבעלי המסורה: מ' המקדש; נוסחי המקרא (והתפתחותם לנוצרים ולשומרונים)

מגילת המקדש היא מגילת יסוד במגילות קומראן, כנראה הקדושה ביותר – כיוון שהינה דברי המצוות שמסר הקב"ה למשה רבינו ישירות ובגוף ראשון (ולא כדברי משה בספר דברים) שממנה חולקו 3.5 ספרי החומש מהר סיני שלהם נוספו ושולבו סיפורי מדבר סיני ותורות ובריתות נוספות (אוהל מועד וערבות מואב). גם העובדה שצורת הכתיב בה הוא מלא שבמלא,[294] מעיד על נוסח אלוהי. ספרו המדעי של יגאל ידין עדיין מהווה ספר מבוא ופירוש מעולה ויסודי למגילה זו (מומלץ), ומבוקש כאמור כי הרשויות ומוסדות האקדמיה ינגישוהו באופן חופשי במרשתת לציבור הרחב. ורד נעם סיכמה בספרה 'מקומראן למהפכה התנאית' כי עדת קומראן (ובעיקר מגילת המקדש) אינה מחמירה, שכן המונח החמרה צריך להתייחס להחמרה יחסית לחומש התורה, ולא יחסית לפרושים/חז"ל (שלרוב הקלו), ואילו עדת קומראן (ובעיקר מגילת המקדש שעוסקת בענייני טהרה הנלווים למקדש) תואמת ועולה בקנה אחד עם הוראות התורה, ומי שמקל יחסית לתורה (ולעדת קומראן) הם לפרושים/חז"ל (ראו על כך פרק נפרד). יוצא אפוא, כי זהו סיכום מדויק למהותה של מגילת המקדש – מקור/שכתוב של החלק החוקתי של התורה, בלשונה, בדרכה ובסדרה כמקורית, ובדיוקה. המגילה כנראה סודית נוכח קדושתה (בדומה לנוסחי המקרא זולת המסורה ראו להלן), וממ"ת נשלחת כאגרת גלויה לשכנוע, והיא חוזרת על מקצת הלכות מגילת המקדש (במקום להפנות למגילת המקדש או לצטטה).[295]

החלק הראשון במגילה הוא תיאור הוראות בניית בית המקדש הראשון (וטהרות הנלוות לכך) – כבר בהר סיני, כי זה היה מטרת יציאת מצרים המצוינת בשירת הים: 'תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יי מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ', כפי שנדרש במגילת 4Q174.[296] מגילת המקדש היא רק התכנית של בניית המקדש, דהיינו הציווים-הוראות לבנייה המקדש. אלו מתאימות לבנייה בפועל של בית המקדש הראשון כמתואר במלכים א' ו'-ז'. שני שלבים אלו (תכנית מול תיאור הבנייה בפועל) מפורטים גם על בניית המשכן וכליו, כאשר בפרשות תרומה-תצוה מובאים הציווים לבניית המשכן, ואילו תיאור הוראות משה והבנייה עצמה מתוארות רק לאחר מכן בפרשות ויקהל-פיקודי. משכך, אין סתירה או קדימות בין תורת המקדש לתורת המשכן בספר שמות, שכן אפשר ואלו נתנו במקביל, כאשר המשכן היה אמור לשמש לכשנה של מסע המדבר (אילו לא היה מתארך לארבעים בגלל חטא המרגלים) והזמן בתוך ישראל עד בניית המקדש. למשל, במקום 'אוהל' שבחומש, במגילת המקדש מובא 'בית'. בחלק זה (הראשון), המגילה מציינת מערכות טהרה שונות ומדהימות בכל הארץ, ולמשל מערכת הביוב בירושלים (מגילת המקדש מו' 16-13) כוללת 2,000 אמה – שחלקה נחשף ע"י צ'רלס וילסון ב-1864.[297] שרידי מסורות תואמות למבנה המקדש לפי מגילת המקדש עולים מכתבי יוספוס ומעמי קדם, אך ביד חז”ל אף מסורת מדהימה ותואמת על כך שמשה רבינו קיבל את מגילת הוראות המקדש ישירות מהאל והעבירה לנביאים עד לשמואל הנביא,[298] וכן מציינים את 'ספר העזרה' שהיה במקדש ואינו מקבל טומאת ידיים (בבא בתרא יד' II). ייתכן שאף השיפוץ והגדלת המקדש ע"י הורדוס היא בהשפעת חשיפתו (ישירות/בעקיפין) לגודל המקדש הראוי להיבנות לפי מגילת המקדש (שגדול מהמקדש הקודם בבית שני, וראו בפרק בעניין על קרבתו לאיסיים). בכל אופן, עדת קומראן כבר ידעו ממגילה זו וממגילות נוספות על כך שירושלים של מעלה/ירושלים של אחרית הימים/בית מקדש שלישי ירד משמיים, ואף היה להם מגילה המתארת אלו במפורט: מגילת ירושלים החדשה בארמית. ראו על אלו בפרק 'יחס עדת קומראן לירושלים בהווה, המקדש שייבנה ע"י האל וחזרה לימי גן עדן'.

החלק השני של המגילה (טורים מז'-סז') הוא הרמוניזציה (האחדה) מורחבת של המצוות (ללא סיפורי 3.5 החומשים האחרונים), ובעיקר מספר דברים שהינו נאומי משה, ללא ברית ערבות מואב (ותורות אוהל מועד). יגאל ידין הציג יפה שתי דוגמאות להאחדת מצוות משמות ודברים: פיתוי ואונס הבתולה, וחלוקת השלל לאחר המלחמה.[299] ברוב מצוות אלו של מגילת המקדש של גם תוספת, וזו אחת הדעות שבבבא בתרא טו'.[300] האחדת המצוות, סדרן וספירתן היתה מפעלם של גדולי התורה לאורך הדורות (מיוספוס,[301] הרא"ש, הרמב"ם, ספר החינוך ועוד). אף אחד אינו מתקרב למהות ולסדר הארגוני והפלאי שבמגילת המקדש – וכל זאת ללא (בטרם ייסוד) קונקורדנציה.[302] בין מצוות אלו קיימת פרשייה מורחבת של תורת המלך שבמגילת המקדש (דפים נו' 12-נט') הפותחת בכותרת 'וזאת התורה', כנראה במקום 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' שבדברים יז' 18. כלומר, תורת המלך כנראה מרחיבה ומוסיפה הלכה מהפרשייה הקצרה שבדברים יז' 18-14 העוסקת בהלכות המלך, והיא 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (וראו בפרק על תורת הזהב של ינאי). בפרק על יוחנן אפרט את ההלכות שהחשמונאים אימצו ממגילת המקדש ובראשן את מועצת המלך והמשפט מתורת המלך – היא 'חבר היהודים' המצוינים במטבעות מנהיגי בית חשמונאי. האחדת המצוות במגילת המקדש מהווה פתרון עקרוני לשתי ביקורות מקרא "גבוהות" המפותחות במחקר האקדמאי:

• הסבר לסגנונו השונה של ספר דברים, מרכזיות הפולחן בו (עד שיחסוהו ליאשיהו המלך).
• השערת התעודות (או תורת המקורות, או השערת ולהאוזן) ואכן מגילת המקדש מציגה מקור נפרד מסיפורי החומש (כאשר החומש הינו שילוב שניהם עם חזרות חלקיות ושונות)[303]

לצפייה בתמונה של מגילת המקדש נח':

https://drive.google.com/open?id=1YNWNh2awE9-0ftcfGXXqOaVphZKxnEHt

התיארוך המוצע של המגילה ע"י רוב החוקרים הוא אמצע עד סוף המאה השנייה לפה"ס. לדעתי לא רק שתיארוך זה שגוי מן היסוד, אלא שהינו אבסורד שאינו עולה עם ההיגיון. הייתכן שבתקופה שעדת קומראן בשיאה הקבוצתי והכתיבתי לפי רוב החוקרים (לטעמי כ-70 שנה לפני כן) יכתוב חבר מגילה זו ויציגה לשאר החברים כחיבור חדש – וזה יתקבל כאמת לאמיתה ואמין שיקדשוהּ?! (ראו עוד על פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה בפרק על הספרים החיצוניים האמינים). יתרה מזו, אט אט אנו מגלים כמה מגילת המקדש מהווה מקור ובסיס עקרוני-הלכתי לרוב ההלכה הכיתתית של עדת קומראן, כך שהמגילה כבר היתה מושרשת בהגותה ובהלכתה.

לסיום יצויין ההחמצה הגדולה מהאספן מוזס וילהלם שפירא שניסה ב-1883 למכור 15 רצועות של ספר דברים בנוסח שונה משמעותית מנוסח המסורה של ספר דברים[304] (שכאלו נמצאו במגילות, ראו להלן בנוסחי המקרא), בטענה כי נמצאו בנחל ארנון (קרוב לקומראן). נוכח 5 נוסחי התנ"ך שבמגילות קומראן, ובפרט הנוסח ההרמוניסטי של מגילת המקדש לספר דברים – סביר כי אכן רצועות אלו היו של מ' המקדש או נוסח קדום לתנ"ך.[305]

• 5 נוסחי המקרא העיקריים: כ-250 ממגילות ים המלח מהווים את כל 24 ספרי התנ"ך[306] (שמכונים המגילות המקראיות), בחמישה נוסחים שונים אלו:
• נוסח הקדם-מסורה:

מהווה כ-60% מנוסחי המקרא שבמגילות, עבר והתקבל לידינו כנוסח המסורה ע"י בן אשר הקראי שערך את כתר ארם צובא (על הקראים ראו פרק נפרד). גם חז"ל השתמשו בנוסח דומה, אם כי למעלה מ-1,000 ציטוטיהם של פסוקי מקרא אינם בנוסח המסורה שבידינו.[307] אך לא שרד שום כתב מקראי מכתביהם (למעשה גם לא מהמשניות והמדרשים הקדומים, מה גם חלקם הועלה על הכתב רק בימי הגאונים), אם כי שרדו מגילות מקראיות (רק) בנוסח זה ממצדה וממרד בר כוכבא. לפיכך, התקופה שבין עדת קומראן לבין גניזת קהיר וכתר ארם צובא מכונת "תקופה הדממה".

• הנוסח הארמי:

• נמצאו רק שתי קטעי מגילות מקראיות בארמית: ויקרא ואיוב (מהווים רק כ-1% מהמגילות המקראיות). התנאים מודים שאת התרגום הארמי הם 'שכחו וחזרו ויסדום' (מגילה ג') – על כך יורחב בהמשך בפרק בנושא זה. במגילות הלא-המקראיות (כל השאר) נמצאו עוד כמה בארמית,[308] חלקם גם בגרסה מקבילה גם בעברית (ביניהם ספר טוביה ולכן כנראה התפתחו לידינו היום כשלושה נוסחים שונים שלו,[309] וצוואת לוי בארמית למול צוואת נפתלי בעברית)'[310] ואלו כל השאר (לפי סדרן): חנוך (גם ביוונית), ספר הענקים, מגילת ירושלים החדשה, חצר פרס (קרוב למגילת אסתר), תפילת נבונאיד, תפילות לחש. יצויין כי מגילת איוב בארמית (11QtgJob) מקומראן כתובה בניב עתיק-מקראי,[311] ולפי אוריגינס: 'כי מצא כתוב במגילה קדמונית איך משה רבינו ע"ה היה מוליך ומביא בידיו את ספר איוב לאחד אחד מזקני-ישראל בשעבוד מצרים, למען ישמעו ולמען ילמדו כי יש תקוה לכל הבטוח בה', שאחר הרע יקבל גם טוב וחסד ממנו'. כנגד זאת, חז"ל החליטו לגנוזה (תוספתא שבת יג' ב'[312]; שבת קטו'; ירושלמי שבת טז' א' [טו' ע"ג]), והדבר מלמד על התקופה בה היה חשד ומאבקים פוליטיים על מקורות המסורת, או נוכח יתרת קדושתו-פנימיותו (לצד איסור כתיבת תרגום לכתובים). התנאים חידשו את הנוסח הארמי למקרא: 'שכחום חזרו ויסדום' (ראו פרק בעניין), ופיתחו רק שני תרגומים ארמיים: אונקלוס/עקילס לחומש (קרוב לנוסח הארמית המקראית של עדת קומראן - לפי קווי הלשון מהשריד הקטן של מגילת ויקרא בארמית מקומראן [‏156‏Q‏4](,[313] ויונתן בן עוזיאל לנביאים (דומה עם מעט מדרשי אגדה).[314]

מסורות נוספות שקשורות לתרגומים ארמיים: מגילת אסתר כנראה שרדה במגילות קומראן רק בנוסח הארמי 4QPrEsther (4Q550),[315] אך המגילה כה קטועה, שאין לדעת אם היא היא מילולי או עם נופך מדרשי ואגדתי, כפי שתוספות כאלו מצויות ב: 1) בתרגום השבעים יש תוספת של תפילת צום אסתר (פרק ח' 15). על מגילת אסתר יש מדרשי האגדה כמו: 'פתשגן הכתב', 'אבא גוריון' וליקוטים ב'ילקוט שמעוני'. תוספת נפוצה על היא תיאור כסא שלמה (שרק אחשורוש זכה לשבת עליו). כמו שאר 21 ספרי התנ"ך, גם מגילת רות נמצאה במגילות, אך ישנו תרגום ארמית שכונה תרגום הדיוטות,[316] והוא כולל מספר הלכות קרובות לעדת קומראן, כמו איסור ריבוי נשים (על כך ראו בפרק נזירות), אך יש בה גם סתירה מובהקת של מועד הקציר.

• נוסח המצע העברי של תרגום השבעיםSeptuagint : והנוסח היווני

מהווה כ-5% מהמגילות המקראיות(:[317] המקור הנכון והמדויק (בנוסח ובלשון) לתרגום השבעים (ובפרט ספר שמואל).[318] כלומר, השינויים המקורים בין נוסח המסורה לנוסח תרגום השבעים היו כבר בנוסח קדום בעברית. בכל אופן, היות ונוסחים אלו שבמגילות קומראן כוללים קטעים מהנ"ך, הם מלמדים שהחוקרים טעו שהתנ"ך תורגם בעיקר באלכסנדריה בשלבים לאחר החומש. המסקנה לדעתי בעקבות שני ממצאים עיקריים ומהפכניים אלו, היא שיהודי אלכסנדריה קיבלו נוסח ממגילות קומראן ובו ביצעו שינויים נוספים בנוסח שלהם, אם כי אין בידינו את הנוסח המקורי שלהם ולא את שלבי התיקונים שלהם - תרגום השבעים ביוונית (Septuagint) שבידינו אינו בנוסח אחד, אלא יש נוסחים שונים וביניהם שינויים שונים. על כך מעיד כבר נוסח הכספלה של אב הכנסייה אוריגנס במאה ה-3 לספירה, ובעיקר אי-תאימות מלאה ל'מצע העברי של תרגום השבעים במגילות קומראן' - שהוא המקור הנכון והמדויק, אם כי במגילות קומראן יש גם נוסחי תורה ביוונית (ואפילו לספר חנוך), ואיני יודע אם יש הבדלי נוסח ביניהם (בין: 'המצע העברי של תרגום השבעים במגילות קומראן' ל'נוסח היווני מקומראן').  כנראה שעיקר השיבושים של תרגום השבעים היווני ביחס למקור המצע העברי הם מה"תיקונים" שביצעו עורכים/מעתיקים הנובעים משתי סיבות עיקריות: 1) בהמשך הם נתקלו בנוסח המסורה השונה – ורצו לצמצם את ההבדלים (ובכך סברו שהם מבצעים "תיקונים");[319] 2)  התאמות מגמתיות להתאמה לחיים תחת השלטון והתרבות ההלניסטית (זאת בהשפעה יותר הלניסטית).[320] שיבושים כאלו בתרגום השבעים הביאו את המחקר לסבור בתקופה טרם גילוי הנוסח המדויק של המצע העברי מקומראן, כי תרגום השבעים משובש וקלוקל!    נוסח השבעים אומץ בנצרות כברית הישנה (עם עוד ספרים חיצוניים שחלקם מהמגילות [ראו פרק בעניין], ולאחר מכן עברו לוולגטה הלטינית),[321] ומקובל לתארכו למאה ה-3 לפה”ס לפי אגרת אריסטיאס[322] – והרי שיש בידנו נוסח מקורי ונכון שקדום לו! יש להרחיב את הדעת והדיון של המשמעות הזו של נוסח המצע העברי המהווה המקור וכיצד הגיע נוסח זה לקומראן? יש לציין שבין מגילות קומראן שנמצאו, קיימים גם 5 קטעי מגילות בודדות לחומש התורה ביוונית ואחת לספר חנוך. עוד מגילות ביוונית של תרי-עשר נמצאו בנחל חבר מתקופת בר-כוכבא. כיוון שמדובר בקטעים קטנים, לא ניתן לדעת אם אילו תרגומים מנוסח זה של המצע העברי של תרגום השבעים. המחקר נוטה לא לציין עובדה מדהימה זו מפורשות[323] (אולי נוכח קושיים להסבירה והמהפך שיצרה לתיאוריות הקודמות של המחקר על תרגום השבעים).  יש לציין כי התנגדותם לקרוא לאדם 'אדון', מזכירה את התרגום היווני למקרא, שמקורו בנוסח המקראי מעדת קומראן: 'המצע העברי לתרגום השבעים', בה שם ה' מתורגם כך ("האדון" – תאוס), וזו הלכת עדת קומראן לא לקרוא בשם הנכבד.[324]

לצפייה בתמונה של תרגום השבעים לבמדבר B-472843:

https://drive.google.com/open?id=1iH4DtTMqYuAONNyPE3gVB211afUEGAc-

• הנוסח הקדם-שומרוני:

(Q4paleoExm וב-Q4numb, מהווה כ-5% מהמגילות המקראיות. התקבל אצל השומרונים שנסיבות ההיפרדות וזמנן אינן נהירות לנו (ראו על השומרונים בפרק על זרמים קרובים).

מילים היתרות 'מול שכם' בדברים יא 30 , ובמיוחד לדיבר הנוסף, בסוף עשרת הדיברות בשמות כ ובדברים ה, המורה על הקמת מזבח בהר גרזים. הצו הורכב מאלמנטים 7 )מה שכבר מעיד — 30 ו־כז 2 — המצויים בנוסח המסורה )=נוה"מ( בדברים יא 29 על אופיו האפיגוני של נו"ש בעניין זה(; בצו זה גורס נו"ש 'בהר גרזים' במקום 'בהר עיבל' של נוה"מ. ולפי שבחירת הר גרזים כבר הוכרזה בעשרת הדיברות, כל כתוב בספר דברים, שנאמר בו בנוה"מ 'המקום אשר יבחר ה' ' נו"ש גורס כנגדו 'המקום אשר בחר ה'.

• נוסחים 'קומראניים' בלעדיים ובלתי מזוהים:

מהווים כ-30% מהמגילות המקראיות. לא הכרנו כתבים בנוסח זה בשום מקום ועדה. קרוב אליהם מגילת המקדש (עליה הורחב בתחילת פרק זה).

נוסף על הנוסחים השונים של המקרא, יש גם סוגי כתב שונים: המגילות של החומש הן בכתב העברי הקדום - פליאו (דע"ץ); כתב ביוונית שגם כמה קטעי חומשי התורה בו (ייתכן וזהו נוסח השבעים אך החלקים מקוטעים קשה לשייך), לצד קטע מספר חנוך; כתב סוד לויקרא: 4Qpap cryptA Text Leviticus A–B.

קשה להפריז בחשיבות התורנית של קיומן של נוסחי המקרא האלו, שהרי הן בלעדיות בקדימותן לכל נוסח שנמצא בידינו (אפילו לקטע הזעיר של עשרת הדברים הקדום ביותר שהיה עד להימצאותן: פפירוס נאש), וחלקן כאמור אף חדשות לנו. חלקן אף נכתבו ע”י אותו סופר של מגילות כיתתיות,[325] משמע הן לא רק הובאו מחוץ לעדת קומראן והונחו בפינה (בעיקר כמו בשתי הקבוצות המגילות ראשונות), אלא סופרי העדה היו בעלי המסורה והמשיכו להעתיקם.

• סיכום המגילות המקראיות:

קיומן של כחמישה נוסחים שונים של התנ"ך במגילות קומראן מנוגד לדעה המחקרית הרווחת שעדת קומראן היא כיתתית (ולכן מגדירים מגילות אלו כקדם-כיתתיות), אלא הכיתתיות היא מצב זמני נוכח ההתייונות (ראו בפרק בעניין), ואוצר הספרים הוא תהליך ואוסף של אלפי שנים. היינו מצפים שעדת קומראן תקדש רק נוסח אחד, ולא תאפשר בו כל שינוי בו (אפילו לא באות אחת) – כפי שאכן עשו נאמנה בעלי המסורה מימי הביניים עד היום. לא מיותר לציין שעד אז סברו החוקרים שהיה נוסח קדום אחד של התנ"ך (Urtext), שממנו התפצלו נוסחים שונים, ושהיתה עריכה כוהנית קדומה (מכונת: P). התשובה לכך נעוצה במהותם של עדת קומראן ואופיים של כתבי הקודש והנבואה: המקרא עצמו מביא נוסחים פנימיים בתוכו, כדוגמה הידועה של נוסחי עשרת הדיברות (שמות כ' – דברים ה'), ועד לחזרת חלקים בספרים שלמים כדברי הימים על שמואל ומלכים (ועתה יש להוסיף שני נוסחים חשובים: דברי גד החזוה ונוסח המצע העברי של ספר שמואל לתרגום השבעים). לכן, גם למגילות הכיתתיות כמו ברית דמשק, מגילת המלחמה והסרכים - ישנם נוסחים קרובים שאינם זהים (לעומת זאת, בהמשך יוצע סיבה אידיאולוגית לשוני בקטעי לוח השנה שבנוסחי סרך היחד וממ"ת). נזכיר את המדרש המעניין של חז"ל כי כתיבת התורה בסיד על הר עיבל היתה בשבעים שפות (סוטה ז' ה'),[326] והקרבה מדהימה.

ההנחה שרוב הנוסחים שאינם נוסח המסורה (או קדם-מסורה) היו סודיים יותר – ופחות מיועדים לעם, וזאת כיוון שהם מאופיינים בתיאור המלאכים ותפקידיהם, ומידע זה פחות מתאים לעם הארץ, אשר עלול לטעות באלילות (פוליתאיזם) במקום מונותאיזם, כפי שכנראה טעו עמי קדם.[327] נוסחי סוד אלו תואמים לספרות סוד - ראו עליהם בפרק 'מגילות בשימוש התנאים, וספרות סוד פנימית לספרים חיצוניים', ובפרט על 70 הספרים הנוספים לתנ"ך שמצוינים בחזון עזרא יד' 47-44.

נדגים את חשיבות נוסחי המקרא ממגילת קומראן 4Q76 שהיא נוסח קדם-מסורה לקטע ממלאכי ב' 16: 'כי אם שנ(א)תה שלח', ששונה במקצת מנוסח המסורה בימינו: 'כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר יי צְבָאוֹת; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ'. נוסח המסורה משאיר ספק בנוגע מיהו השונא: האם האל את גירוש הבעל (ואז כחטא לגרשה) או הבעל את אשתו (ואז נכון לגרשה)? על כך נחלקו תנאים (גיטין צ' ב'; ירושלמי קידושין ב' א'). דוגמה אחרת למטבע לשון שנטמע בימינו: ל'יישר הדורים' (ישעיהו מה' 2) מנוסח המסורה, אך אין מה ליישר 'הדורים'!, והנוסח הנכון במגילת ישעיהו הוא ל'יישר הררים'. מאות תיקונים כאלו מלמדים שיש לתקן שגיאות סופרים בנוסח המסורה המאוחר (כתר ארם צובא של בן אשר הקראי), ויפה שעה אחת קודם.

בחלק מהנוסחים יש גם הרחבות (ולא רק נוסח יותר מקורי ונכון) שמשלימות מידע מקראי חשוב. נדגים זאת לעניין הכשרות: בבראשית לב' 33 מצוין: 'עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה', ואילו מגילה 158Q4 (1 שו' 13-12) מציין: 'ויאמר אל תוא[כל     ] על שתי כפות הירך עד ה[יום הזה]'. דעה זו זהה לדעתו של ר' יוסי במדרש בראשית רבה עח' ו':[328] 'ר' יהודה אומר, באחת מהן נגע ואחת מהן נאסרה. ר' יוסי אומר, באחת מהן נגע ושתים נאסרו'. עוד על כשרות ראו בפרק בעניין.

השורה התחתונה כאן היא שעדת קומראן הינה הגמונית הסופרים שהכילה והמשיכה להעביר את כל סוגי מסורות התורה, כאשר המגילות המקראיות היא אחת החשובות, וכנראה גם סודיות שבהן. המפליא מבחינה תורנית-ספרותית, שאין בכל תוספות אלו שום סתירה לתנ"ך או להלכת עדת קומראן, דבר שידוע (וכמפורט בפרקים בהמשך) השתנה ע"י פרשנות ויצירת חז"ל. המשך לכך ולפרק זה בפרק: 'ספרות אותנטית אחידה ולא ספרייה שהתנקזו אליה ספרים שונים במקריות'.

17.  העדות המשנית למסורות התנ"ך: התפתחות בתי הכנסת

רב הנסתר מהגלוי על מהות ופרטי לוח השנה התנ"כי, ואפילו בבית שני עד תקופת הורדוס.[329] במגילות ים המלח מתואר לוח שנה שבתי-שמשי בן 364 יום שאין לו תקדים בהיסטוריה,[330] ומהווה לוח השנה היעיל והנוח בעולם בזכות יתרונותיו העיקריים האלו:

• נוחות התאריכים שתמיד יחולו באותו יום, כגון יד' לחודש הראשון יהיה תמיד יום ד' (ערב פסח). הלוח מסודר מעגלית כך ששום מועד חג או ראש חודש לא חל באף שנה בשבת.
• אין ימי עודף שבועי בסוף השנה (מתחלק ב-7), כך שאין צורך לחישובי שארית וחלקי שבוע בסוף שנה (דבר שעשה בעיות חישוב ומס בעולם העתיק ואף בימינו).
• לוחות מפורטים (מגילות 4Q322 – 4Q321, 330Q4) התואמים ל-/26 משמרות הכהונה (דה"א כד') בהחלפה שבועית (ומחזורים נוספים – רק בפרקון בעניין) לצד מועדים או אותות שונים, ומסונכרנים עם מזמורי התהילים, שירות עולת השבת ומגילת המלחמה. מידע כוהני מובהק זה מוקנה לכוהנים מבני צדוק (יחזקאל מד' 24).[331] תיעוד של משמרות הכהונה שרד ב-5 מקורות נוספים מאוחרים:[332] בירושלמי תענית ד' ה';[333] בכמה בתי כנסת מכאמצע האלף הראשון לספירה (קיסריה, נצרת, מסגד בתימן); בפיוטים הקדומים (הקליר, ט' באב); בפיוטים.[334] בכל אלו לא שרד החיבור ללוח השנה הקומראני (בחלקם להקשרים עקיפים לזמנים, היות והמשמרות התחלפו של שבוע בשבת).

בשל טיבו זה האו"ם ניסה לחדש (עוד טרם מציאת המגילות) וליישם לוח מושלם זה 3 פעמים.[335] כנראה המסורת שבשבת עה' התקבלה מעדת קומראן, וכן אין בה תיקון ללוח ירחי דווקא: 'כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: 'וְאֵת פֹּעַל יי לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ' (ישעיה ה' 12). אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: מנין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר: 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים' (דברים ד' 6); ואיזו היא חכמה ובינה לעיני העמים: הוי חישוב תקופות ומזלות'. דברים אלו מורחבים בפרק הבא:

ג.       עדויות לוח השנה המקראי מול לוח 364 יום ומיקרו-מזלות של הלוח הירחי

דברים אלו ערוכים בינתיים בטיוטת מאמר זה:

https://www.deadseascrolls.co.il/364-day-calendar-and-micro-zodiac

ד.      הספרייה: חלוקת המגילות ל-5 סוגים ותקופות; היחס לספרים החיצוניים וסוגיהם

18.  חלוקת ספריית מגילות ים המלח לפי תיארוך וסוג: 3 הקבוצות הראשונות

ההתייחסות בספר היא למכלול מגילות ים המלח (ובכללם מקצת הספרים החיצוניים כפי שיפורטו להלן) כמקשה/קודקס אחד, דהיינו כספרות קודש של עדה אחת,[336] בתוך פתרונות אותנטיים להבדלים בין המגילות השונות (זמנם ומחברם), בניגוד לפֵּרוּק (דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה) הרווח באקדמיה (בעיקר בשל מגילת קדם-כיתתיות בתקופתן, או ללא הקשרים כיתתיים, או נוגדות וסותרות את התזה המחקרית).

עם זאת, ישנם הבדלים אוטנטיים בין המגילות. היות ומגילות קומראן כוללות ספרים של הקדמונים מסמוך לבריאת העולם ועד לסוף ימיהם, והיות והם חיו חיי קהילה/קומונה שחלק מחיבוריהם היו סודיות ואילו חלק היו מיועדים להפצה כאגרות, הרי שיש לחלק את המגילות לפי מ-3 רכיבים: זהות המחבר, תקופת המגילה, וקהל היעד. לפיכך, להלן חלוקת המגילות לחמש קבוצות (שיוזכרו לאורך הספר):

הקבוצה הראשונה מכונה בשם 'הקדמונים',[337] ובה ספרות של/על גיבורי התנ"ך עד למתן תורה, ובעיקר: ספר חנוך, הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, תפילות (קהת) וצוואות הקדמונים (אנוש, נוח, קהת ועמרם)[338] עד לבני יעקב (שרדו 5-3 קטעי ספרים מצוואות השבטים),[339] לצידם ישנם ספרים חיצוניים (שאינן במגילות) על גיבורי מקרא מהתקופה.[340] חידה מרתקת האם ספרים חיצוניים אלו אמורות להיות במגילות קומראן (2 מהם כן), ורק לא שרדו לידינו, או שהן מבית יוצר פסול ודחוי מעיניהם של עדת קומראן (למשל שכוללים סתירות בפרטים), ומקצתם ידונו בחלק הספרים החיצוני שבהמשך). על חלק מקבוצה זו יורחב בפרק אחרי הבא: 'מסורות מחנוך והיובלים לעמי קדם ודתות מונוטואיסטיות/דואליסטיות', ועל צוואות השבטים ראו מאמרי: מקורות והשפעות מידות הנפש והלב בצוואות השבטים.

לצפייה בתמונה של צוואת קהת B-370774:

https://drive.google.com/open?id=1Y1Vffo_hgM1o-ByGW6c6VGaohT78qOng

בעוד קבוצה ראשונה זו מאופיינת בכתב ארמי, מהותה של הקבוצה השנייה שלהלן בנוסחים שונים ושלוש שפות (עברית יוונית וארמית), כאשר עליית השפה העברית מוסברת ביובלים יב' 27-25,[341] ותואמת את ממצאי המחקר הארכיאולוגי והפילולוגי – מדוע נראית השפה העברית מאוחרת בין השפות השמיות. גם המחקר טוען שרוב ספרים/מגילות אלו קדומים לעדת קומראן, וחוברו/הועתקו במאה השלישית לפה"ס (אפשר שהועתקו במאה זו, אך חוברו הרבה לפני כן. בכל מקרה דעתם היתה יותר נכונה אילו היו מוסיפים לה ציון: "לכל המאוחר").

הקבוצה השנייה מכונה בשם 'מגילות הר סיני', בראשה מגילת המקדש, ממנה נוסחי התנ”ך/המגילות המקראיות[342] (להן מוקדש פרק: 'העדות העיקרית כבעלי המסורה: נוסחי המקרא'; בכללן מגילות המיוחסות למשה רבינו) וספר היובלים (ידון בהרחבה בפרק עם פנחס החסיד). גם כאן המחקר מסכים כי ספרים אלו (זולת חלק מהחוקרים לתיארוך היובלים) קדומים לעדת קומראן. חלק מהלכות מגילות אלו אינן הלכה בפועל בעדת קומראן, ואף ביניהן סתירות מהותיות לחלק מהכתבים הכיתתיים של 'מורה הצדק' (להלן 'הקבוצה הרביעית'), כגון חוסר רלוונטיות להלכות מלך ומקדש (ממגילת המקדש) לעדת קומראן בימי היווסדותה[343] (אם כי בפרק על חבר היהודים אציע שחלופות להלכות המלך התקבלו בהמשך אצל יוחנן וינאי החשמונאים); ביטול עונש המוות בתורה על ידי נדר עדת קומראן (ראו בפרק בעניין); בית הקברות של היישוב קומראן סמוך ליישוב ואינו בין 4 ערים (מח' 14-13). על מהותה חשיבותה ותיארוכה של מ' המקדש, לצד נוסחי התנ"ך, ראו בפרק 'העדויות לבעלי המסורה: מ' המקדש; נוסחי המקרא (והתפתחותם לנוצרים ולשומרונים)'.

הקבוצה השלישית מכונה בשם 'מגילות ימי וגלות בית ראשון', ביניהן: 4,050 מזמורי תהילים, טוביה, תפילת מנשה ונבונאיד, מגילות סתר (אפוקריפון) של נביאים (כתובות בגוף ראשון בשמם, מכונות או בטעות פאסידו) מהתקופה, כגון: אגרת ירמיה, אפוקריפון ירמיה ופסיאודו יחזקאל. גם קטעי ספר בן סירא נמצאו במגילות והוא משויך לקבוצה זו (אף על פי שחובר באמצע בית שני). רוב הספרים החיצוניים מיוחסים לתקופה זו, ועיקריהם: דברי גד החוזה, ספרי ברוך בן נריה, תוספות לדניאל (ייתכן ושושנה כן במגילות), תוספת לעזרא.

• סיכום שלושת הקבוצות הראשונות ויחסם לשתי הקבוצות הבאות:

בשלושת קבוצות המגילות הראשונות כמעט ואין סימנים כיתתיים, שעיקריהם: מטבעות לשון, ארגון ותקנות. עדת קומראן קיבלה ספרים אלו באופן שלא ידוע לנו כיצד, אך הנחה שהן נמצאו ונאספו על-ידם בעת עזיבתם את בית המקדש (ראו בפרט את הרישום המסתורי של אוצרות המקדש במגילת הנחושת)[344] בראשית ימי היווסדה, מהיותם הכהונה הגדולה (בני צדוק) ב-800 שנה האחרונות. ואכן, חלק ממגילות אלו מתוארכות לפי פחמן 14 למ-250 לפה”ס, ובפועל הספרים שלהם עתיקים ואותנטיים עוד יותר, שהרי מדובר על העתקים, ולא מקור-אוטוגרף (וגם המחקר מייחס שנים רבות לקביעת ספר כקאנוני לכתבי קודש ולהעתקה).[345]

המינוח המקובל לכשלושת קבוצות אלו הוא המגילות הקדם-כיתתיות (לעיתים מכונה בטעות גם הספרות הבָּתַר-מקראית, והיא טעות - כיוון שכולם חוברו בתקופת המקרא [וחלק אף לפני מתן תורה בסיני], ולא רק אחריה [בָּתַר = אחרי בארמית]).

במחקר נוהגים לפתור מגילות קדומות או שאין בהם טרמינולוגיה של ארגון כיתתי, אך כיוון שחלקם עולים בקנה אחד עם האידיאולוגיה ו/או לוח השנה בן 364 יום של עדת קומראן (כמו: חנוך, מ' המקדש, היובלים,11Q5 ), חוקרים המציאו "חוגים קרובים" או סתם ספר "קדם-כיתתי". טענות אלו חסרות יסוד, כיוון שאין אסמכתא ישירה או אפילו עקיפה לכך. זו טענה מחקרית ואקדמאית חלשה, שדומה לטענות השגויות של תיארוך ספרים אלו; ראו למשל על חוסר ההוכחות של ספר חנוך למאה ה-3 לפנה"ס, שכן לדעת החוקרים רוב ספרות זו נכתבה בתקופה זו, אך לאף אחד מהספרים אין שום הקשר למאה זו, זולת לנוסחי המקרא ביוונית, וגם לאלו יש נוסחי מצע עברי לתרגום השבעים (ראו בפרק על נוסחי המקרא). הדברים גם עולים עם עיקרון הטענה הפשוטה ביותר (תַערו של אוקאם [([Occam's razor.

כל הספרים החיצוניים הפנימיים/אמינים חוברו בתקופות אלו, ולעומתם, כל הספרים החיצוניים השקריים חוברו לאחר תקופה זו (ויוחסו בשקר ובזיוף למחבר קדום - פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה). בפרקים הבאים יידון התיארוך וספרים החיצוניים.

• בעיות התיארוך שמציע המחקר מול הצעות והוכחות לתיארוך הנכון שבספר:

אחת הסיבות המרכזיות לתיארוך שגוי לדעתי של חוקרים לארבעת הקבוצות הראשונות היא התבססות החוקרים על מדע הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה (תיארוך לפי כתב-יד). חולשתו (שחוקרים אינה עומדים עליה) היא שהחוקרים קבעו תקופות ללא השוואה לכתבים יהודים אחרים – מהסיבה הפשוטה שאין עוד כתבים אחרים מתקופה זו או לפניה (יש ממצאים של מילים ספורות בארכיאולוגיה, אך לא מגילות, זולת בודדים כמו: פפירוס נאש ולוחיות ברכת כהנים). בנוסף, וזה רלוונטי גם לתיארוך פחמן 14, רוב המגילות הן העתקים ואינן החיבורים המקוריים (אוטוגרף), כך שהצגת תיארוך העתקי הפָּלֵאוֹגְרַפְיָה יותר מטעה מאשר מכוון לתיארוך המקור.

גם מסיבה פנימית לעדת קומראן – לא סביר שמגילות אלו יתוארכו לתקופתה של עדת קומראן (מהתקופה הקדם-חשמונאית עד להרודיאנית); עדת קומראן נשענה על מגילות אלו ככתבי קודש, וכעדה הדוגלת וקנאית לאמת ולכתיבת קודש,[346] לא סביר שהיתה מסכימה לקבל שמי מחבריה יכתוב ספר וייחס אותו בשקר ובזיוף למחבר קדום (פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה), אלא הייתה מחרימה אותו ואת ספריו.[347] משכך, לא סביר שמגילות אלו נכתבו בדור יסוד עדת קומראן[348] (כפי שסוברים החוקרים), שהרי אם כך – עדת קומראן היתה מחרימה ספרות שקרית כזו. עדת קומראן אינה מציינת מאין אספה לתוכה את שלוש קבוצות המגילות הראשונות, היווסדותה של עדת קומראן מאוחרת לחלק מספרים.

יתרה מזו, חלק ממגילות האלו הן ספרי יסוד של העדה (כגון: חנוך, מגילת המקדש, היובלים), ועליהן עדת קומראן חיברה ספרות פרשנית המתבססת ואף מצטטת אותן (ראו לקמן: קבוצת מגילה 4). גם המחקר מכיר ומחשב הליך של קאנון לספרים שלוקח לפחות עשרות שנים.

בין שלושת קבוצות ראשונות אלו מצויים 7.5 ספרים מכ-90 ספרים חיצוניים (ראו בפרק הספרים החיצוניים). החוקרים שתיארכו את הספרים החיצוניים בתקופה שלפני גילוי מגילות קומראן עד אמצע המאה ה-20, כולל כהנא),[349] תיארכו רובם (זולת בן סירא וספר יהודית; לחלקם הציעו תאריכים שונים), כולל רוב מ-7.5 ספרים חיצוניים-פנימיים שנמצאו בקומראן, לכימי חורבן הבית השני (המאה ה-1 לספירה). בעקבות חשיפת המגילות הגנוזות, חוקרים התאימו והקדימו את כל התיארוכים של 7.5 ספרים חיצוניים אלו לימי כתיבת החיבורים הכיתתים של עדת קומראן (להלן קבוצות 5-4). טעות זו של חוקרים מצביעה על הקושי הרב של התיארוך, ושהיא מוכרעת בסופו של דבר לתקופה האחרונה שבה הם סברו שהיה ספרות בסגנון זה. אמנם בבית ראשון היה נידוי והרחקה של התורה וכתיבת ספרי קודש (ראו בפרק 'השכחה הראשונה'), אך בין יחידים צדיקים בתקופת הקדמונים, ובעושר וגיוון גילוי הר סיני ונבואות, היתה ספרות תורנית רבה, והיא עולה ומשתקפת היטב משלושת קבוצות אלו של עדת קומראן. נמצא אפוא, כי מעתה יש להוסיף לתיארוכים האקדמאיים של מגילות קומראן סיומת: "לכל המאוחר".

למעשה, אין הבדל בין תיארוך מאוחר של רוב ספרי התנ"ך ע"י חוקרים, לתיארוך המאוחר הניתן לארבעת קבוצות המגילות הראשונות. לכל אלו אין לחוקרים הוכחות, ועם השנים התיארוכים מוקדמים נוכח גילויים ארכיאולוגיים. גם ההנחות על העתקות מילים משמות שמות עתיקות יותר אינן נכונות או לפחות מחייבות, היות שאין הכרח שמילה בספר מסוים הינה העתק משפה זרה, מאשר סיבות שונות להיותה מופע ראשוני שם.

19.  חלוקת ספריית מגילות ים המלח לפי תיארוך וסוג: 2 הקבוצות האחרונות

הקבוצה הרביעית מכונה בשם 'מגילות מורה הצדק',[350] ומאופיינת בסגנון נבואי (או פרשנות לנבואות) המחדש את התורה הברית והמצוות לייסוד ההלכה, לצד פרשנות מיוחדת לנבואות הנ"ך לפי מאורעות או קבוצות ודמויות אקטואליות בכינויי סתר. המגילות העיקריות בתקופה זו הן: ברית דמשק, הפשרים, הודיות. על אף שהסרכים (כולל המלחמה - מציינת את נשיא העדה) אינם מזכירים את מורה הצדק – הם נכללים בקבוצה זו. מגילות התפילה והמזמורים שייכים לקבוצה זו, אם כי אין בהם ראיה תואמת ובקריטריונים אלו מתאימים לקבוצה האחרונה. הכתיבה הסמויה במגילות אלו מקשה על זיהוינו היום לבני פלוגתם. אטען כי בתקופה זו של מורה הצדק לא היו הכתות המוכרות לנו (=הפרושים והצדוקים. לדעתי בתקופה זו היו המתיוונים למיניהם, ראו הצעות לזיהויים בפרק בעניין), והיא מהווה את עיקר תקופת הסופרים/ראשונים שמוזכרים בחז"ל.

כאן אני מסכים עם המחקר שמגילות אלו כיתתיות באופיין. הגדרה זו מתקבלת בעיקר מסיבות אלו: קיים פולמוס (מחלוקות) מול כתות יריבות או יש ריבוי מטבעות לשון המאפיינות מגילות אלו, ארגון קהילתי/כיתתי ותקנות קהילתיות/כיתתיות.[351] עם זאת, הארגון והכתיבה של עדת קומראן היה אילוץ השעה נוכח ריבוי המתיוונים, ובתקופות אחרות (כמו למשל בחלק מהתקופה שבה היה קרבה ואיחוד עם החשמונאים – ראו שער/חלק בעניין, וייתכן גם בתקופה שלפני ההתייוונות, אולי סמוך ובהקשר של בן סירא). דברים אלו מחייבים לצורך הסקת מסקנות חברתיות וביחס האישי מול המדיני, וראו על כך בפרקי הממלכתיות והיחס האישי וקבוצתי.

בין קבוצה זו לקבוצה הבאה משתבצות מגילות הסרכים, שהן כחוקה פנימית למחנות המרחיבות את ברית דמשק, וספרות החוכמה – שהן הוראות מוסר לא כיתתיות. עוד על קבוצה זו ראו בפרק בעניינה. הקבוצה החמישית והאחרונה מכונה בשם 'מגילות כיתתיות תיעודיות' והיא המאוחרת ביותר – להערכתי בין סוף התקופה החשמונאית עד ימי הורדוס, ומאופיינת בלפחות אחד ממאפיינים אלו: 1. סגנון שאינו נבואי;[352] 2. ציון של דמויות ספציפיות – אנשים (כ: יונתן המלך, שלומציון, הורקנוס, אמליוס, פוטליאיס); 3. ללא אזכור של הקבוצות/כתות מהקבוצה הרביעית; 4. חוברו ע”י סופרי העדה בלשון רבים (בדומה לממ”ת).

בתקופת קבוצה זו קמו הכתות המוכרות לנו (פרושים, צדוקים, בייתוסים, איסיים ועוד), כנראה כיוון שמורה הצדק הפסיק לכתוב (חי כמה דורות לפני כן), וניסו לשמר את ההלכה הרבה שכתב, לצד מגמת החזרה התשובה של עמ"י בעקבות ייסוד עדת קומראן, שהתחרתה על המשכיות ההלכה הנכונה והמסורות הקדומות (בכללן בכתב מול בע"פ). לאחר תקופה זו החלה תקופת התנאים והנצרות, שאספו את מסורות קומראן, כאשר חלק מהחסידים של עדת קומראן והאיסיים השתלבו בהם ופיתחו זרמים אלו.

דעת הארכיאולוגים העדכנית על מועד ייסוד היישוב בקומראן היא לרבע האחרון של המאה השנייה לפה”ס.[353] עם זאת, בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה 'האקול ביבליק' טוען בספרו העדכני כי האיסיים התיישבו בקומראן לאחר שנת 40 לפה"ס עד שנת 68 לספירה, שכנראה אז חלקם עברו למצדה (וכך טוען גיא שטיבל).

ימים אלו תואמים לחיבורם של מגילות קבוצה חמישית בלבד. שאר המגילות (קבוצות 4-1) קדומות יותר (או כאמור הועתקו שוב בתקופה זו ואחרי כן).

כינויים מקובלים למגילות במחקר ושישומשו גם בספר זה: קבוצות 3-1 מכונות טרום-כיתתיות; קבוצות 5-4 מכונות 'מגילות כיתתיות/כתבים כיתתיים' וגם 'ההלכה הקדומה' (יחד עם מ' המקדש וספר היובלים מקבוצה 2.

• להלן תרשימי השוואה בין חלוקת המגילות המקובלות לזו המוצעת בספר זה לעיל:

     

יש לציין כי ישנה חלוקה מהותית אחרת שאינה משתבצת בחלוקה לפי תקופות לעיל, והיא בין מגילות שמיועדות להיות גלויות לכל העם (ואכן אלו נפוצו ונשמרו יותר בספרים חיצוניים וממסורות שונות), לבין ספרי סוד שמיועדים להיות רק לסופרים (ובראשם עדת קומראן). על כך נדון בפרק על ספרות סוד פנימית וספרים חיצוניים.

ביקורת המקרא: כידוע, הנחת היסוד של ביקורת המקרא הכביכול-מדעית היא שלא תיתכן אפשרות של נבואה (ולכן המחקר מנסה לבדוק מתי חובר החיבור, על ידי מי [כמה מחברים, ובאחת או בשכבות - פֵּרוּק/דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה], לאיזה צורך וכדומה). הנחות אלו הן מסקנות מחייבות לפי מהותן של ספרויות עמי-קדם ועד כולל חז"ל, ואכן צריך דעת וקדושה להבין את ייחודיות כתבי הקודש, במיוחד שגם הם בנוסחים שונים (החל מעשרת הדיברות וכלה בנוסחים שונים של הכתבים הכיתתים. ראו פרק בעניין נוסחי המקרא). להלן הוכחות לפיהן ניתן לראשונה להוכיח זו כי ספר/מגילה חובר לפני המאורע שקרה, וזאת בכלים המדעיים של תיארוך ואחדות הספר:

החזקות ביותר הפעם הראשונה והפשיטא שאם לחוקרים יש בעיה עם התורה והנבואה, כחלק מביקורת המקרא (שכורסמה והתהפכה רבות, ובפרט כעת עם נוסחי המקרא ומ' המקדש מהמגילות), אינה מצדיקה עיוות תיארוכי, במיוחד כאן שלראשונה יש תיארוך מוקדם של החוקרים עצמם. יש לציין כי אין לחוקרים ברירה להודות על טעויות רבים בתיארוך חלק מ-7.5 הספרים החיצוניים שבהם, היות שחלקם תוארכו למאה ה-1 לספירה, ואילו כעת מתוארכים בין המאה ה-2 ל-1 לפנה"ס. עם זאת, אין בדברים אלו לפגוע, ויש להקיר תודה על התרומות הגדולות של חקר המקרא לפירוש התנ"ך, כמו השוואת השפה ופירוש מילים קשות לשפות שמיות עתיקות ולמנהגי עמי-קדם, אך גם כאן יש הנחות יסוד שגויות – שכן השאלה איזה מסורות היו קודם, ועל כך בפרק על חנוך ועמי-קדם.

20.  הספרים החיצוניים לסוגיהם, ויחסם לעדת קומראן הנצרות וחז"ל

ישנם 5 הגדרות/מעגלים של ספרים חיצוניים (רובם יפורטו בפרקונים הבאים זולת סעיף 2 שתואר לעיל):

1. 16 ספרים שמוזכרים בתנ"ך ואינם בתנ"ך (ואלו הם),[354] ולכן ספרים אלו (לחלקם יש ניסיונות זיוף) יש מעמד קודש ואמינות כמו התנ"ך (לפי התנ"ך עצמו). רק ספר אחד מאלו שרד לידינו (ועוד מקהילה יהודית), ולדעתי הוא אכן הספר שדברי הימים ב' ט' מציינו: דברי גד החוזה'.
2. 3 קבוצות המגילות הראשונות של מגילות קומראן: אלו כמה עשרות ספרים שרובם לא שרדו בשום מקור אחר (מתוכם רק 7.5 ספרים הם מגילות קומראן ששרדו בכנסיות בנצרות). אלו אינם ספרים חיצוניים, אלא ספרי קודש בדרגת אמינות הגבוהה ביותר – כתנ"ך (אלא שרובם אמורים להיות סודיים). לא הוגדרו כאן 2 קבוצות המגילות האחרונות כיוון שהן כיתתיות (ראו בפרק הקודם). 'אז ידעתי סוד אחר כי ספרים ינתנו לצדיקים ולחכמים להיות לשמחה וליושר ולחכמה רבה. ולהם ינתנו הספרים והם יאמינו בהם וישמחו עליהם' (חנוך קד' 12).
3. 90 ספרים חיצוניים שרובם שרדו בכנסיות הנצרות (מהם 7.5 שרדו במגילות; מקצתם דחויים למגילות; 1 ספר דברי גד החוזה ששרד בקהילה יהודית בלבד). הכנסיות הנוצריות (בעיקר האתיופית) שמרו על ספרים חיצוניים עתיקים ולכן חלקן כללו אותם ב'ברית הישנה'; כאמור 7.5 מהם במגילות קומראן.
4. ספרי הנצרות: 27 ספרי הברית החדשה ועוד כ-120 ספרים נוצריים שלא נכנסו לברית החדשה. אין מדובר בספרים החיצוניים שמוזכרים בסעיף הקודם (שרובם קדם-נוצריים).
5. כמה עשרות ספרים חיצוניים שרובם מדרשי אגדה בחז"ל (רובם מאוחרים בימי הביניים). חלקם חופפים במלואם ורובם חופפים במסורותיהם למגילות קומראן או לספרים החיצוניים או לספרות זרה כהלניסטית.

כיוון שהוסבר לעיל, מגילות קומראן הן ספרות אותנטית אחידה ללא סתירות פנימיות כלשהן, הרי שבעזרת עיקרון גדול זה לבחון ככלי ראשון כל מקור אחר נוסף. המקורות הקרובים ביותר לעדת קומראן הן חלק מהספרים החיצוניים (שאינם בין מגילות קומראן), הן מבחינת זמנן והן מבחינת סגנונם.

ההבנה של רוב הבריות לגבי 'ספרים חיצוניים' שגויה לחלק מהספרים שבקטגוריה זו, שכן חלק מספרים אלו קדושים באותה רמה של התנ"ך עצמו, מכיוון שהתנ"ך בעצמו ציין אותה ככתבי קודש שהמשך הדברים כתובים בהם באותו רמה, כגון:

השאלה מדוע הם לא נכללים בקאנון כד'-24 ספרי התנ"ך, אינה פוגעת ברמת קדושתם או אמינותם, אלא התשובה נעוצה בנחיצות שלהם לכל העם. הספר החיצוני חזון עזרא יד' 47-44 ש-70 ספרי סוד נכתבו ומיועדים רק לסופרים העוסקים בתורה, ורק כד' (24) ספרים נתנו לכל העם (התנ”ך).[355] ספר זה כמובן מיוחס לעזרא הסופר (וכך רוב הספרים החיצוניים: קוֹרוֹת קְדוֹשִׁים [הַגְיוֹגְרַפְיָה]),[356] ואילו בלשון המחקרית "זכה" להגדרה של פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה, דהיינו, ספר המיוחס בשקר ובזיוף למחבר קדום. רק לביתא ישראל ולכנסייה האתיופית יש רשימה מסודרת של 70 ספרי הקודש (מצהף קדוס), אך ייתכן ואלו עורבבו עם ספרים חיצוניים לברית החדשה (ויש כ-120 כאלו מהמאות הראשונות לספירה, ואינם מוזכרים בספר זה), או ממחברים שונים בזמנים שונים שאינם כאמת ספרי הקודש (ראו להלן – קבוצה 2).[357]

המחקר באנגלית מבחין בין שני סוגי ספרים חיצוניים: אפוקריפה ופסידו-אפיגרפיים. אך חלוקה זו אינה נכונה ורלוונטית, שכן במגילות קומראן שרדו 7.5 מהספרים החיצוניים משתי קטגוריות אלו – ולצידם עשרות מגילות עלומות דומות (כספר הענקים, מגילה חיצונית לבראשית, צוואות וחזונות, אפוקריפונים ודברי נביאים, תפילת נבונאיד,[358] ועוד). זאת ועוד, שהרי שהקרבה בזמן ובמקום ל-70 ספרי הסוד מתקרבת ומתאמתת, במיוחד כאשר מגילת דברי ירמיה מציינת שהיתה פרצת נבואה בתחילת בית שני, ושוב כזו בימיו של הגדפן – זה אנטיוכוס הרביעי,[359] כשהנבואה בימיו היא של מורה הצדק וכמה מחברי עדת קומראן. יוזכר כי החוקרים עד גילוי מגילות קומראן (אמצע המאה ה-20) טעו בתיארוך רוב הספרים מה-7.5 ששרדו בקומראן וראו על כך בסיכום על 3 קבוצות המגילות הראשונות.

לצפייה בתמונה של תפילת נבוניד B-496214:

https://drive.google.com/open?id=1z2Vb9QorMHZxMMfaDi952O2H0OwOCcmQ

המאפיין הבולט ביותר בין ספרות חז"ל לספרים החיצוניים, הוא מקור הסמכות: בספרים החיצוניים – לנביא או גיבור תנ"כי (או גיבור מהתקופה, כמו טוביה ויהודית) לרוב עם גילוי אלוהי/מלאכי,  ואילו בחז"ל – הייחוס הוא לתנא/חכם או רבו (מקור אנושית, להוציא סיפורי אגדות וספרות ההיכלות). במגילות קומראן יש את שני הסוגים הללו, כולל סוגי ביניים ונוספים (ראו בחלוקת 5 קבוצות המגילות בפרקים הראשונים).

מאפיין נוסף של הספרים החיצוניים הוא מיעוט פירוט או הוספת הלכות, ודאי שביחס לקבוצת המגילות הרביעית של מורה הצדק ולמשניות של חז"ל (אך גם הפרושים הראשונים לא הוסיפו הלכות). הסיבה לכך היא שעדת קומראן קיבלה נבואה לחדש את הברית והתורה, כשהם מגלים את נסתרות המצוות (ראו בפרק על "הנסתרות").

בפרקים שלהלן זה נעמוד על שלוש סוגי ספרויות שהוגדרו עד מציאת מגילות קומראן כ"ספרים חיצוניים". לפיכך, להלן חלוקת הספרים החיצוניים ל-3 קבוצות שלהלן, אשר ינותחו בשני הפרקים להלן:

• ספרות משלימה לתנ"ך ממגילות קומראן: בה 7.5 מהספרים החיצוניים הידועים לנו, ועוד כמה עשרות מגילות/ספרים מקוריים שנחשפו לראשונה עם המגילות הגנוזות. קבוצה זו האמינה היחידה בוודאות
• ספרים חיצוניים שאינם במגילות ים המלח אך אין בהן סתירות למגילות: קבוצה זו קשה לעמוד על מקורה ואמינותה, וישנה סבירות שמקורה יהודי ככתב-קודש, אלא שפשוט לא שרדה במגילות קומראן
• ספרים חיצוניים שאינם במגילות ים המלח ואף יש בהם סתירות למגילות: קבוצה זו הבלתי-אמינה בוודאות
  • גם יוספוס (יוסף בן מתתיהו) חילק כנראה בין שני סוגי ספרים חיצוניים:

מספר: 'כי הספרים (כך, בלשון רבים) שחיבר והשאיר אחריו דניאל, נקראים אצלנו גם כיום' (קדמוניות היהודים י' 267), לעומת: 'ימי ארתששתא עד זמננו זה נכתבו כל מיני ספרים, אך לא זכו להיאמן עלינו כספרים הקודמים להם, כי לא קמו עוד יורשים כשרים לנביאים... כי בדורות שעברו עליהם לא ערב איש את לבו להוסיף עליהם הספרים האלה ולא לגרוע מהם ולא לשנות בהם דבר' (נגד אפיון I 42-41). אכן לספר דניאל יש 3 ספרים שהם הרחבות/נספחים בספרים החיצוניים, כאשר אחד מהם, ספר שושנה, ייתכן ושרד באופן קטוע מאוד במגילות קומראן (ולכן הזיהוי בספק).

21.  7.5 'הספרים הפנימיים מהמגילות' ששרדו בכנסיות; טעויות חוקרים בתיארוכם

כאמור בתחילת פרק זה, במגילות קומראן כוללות 7.5 מהספרים החיצוניים שהכרנו אותם לפני כן מכנסיות נוצריות. משכך, ספרים אלו מוגדרים בספר זה כ"ספרים חיצוניים-פנימיים", כיוון שהיותם במגילות קומראן מעלה אמינותם לדרגה הגבוהה ביותר מתחת לתנ"ך.

• תיארוכי הספרים שהמחקר טעה לגביהם והצבעות על תיארוכים שגויים היום:

• חוקרים מתארכים את ספר חנוך למאה השלישית לפה”ס, בעיקר כיוון שמוזכר במגילות אלו: צוואת לוי (ובעוד צוואות שלא שרד אזכורו זה במגילות), יובלים, ספר הענקים ובמגילה חיצונית לבראשית, זולת הכרך[360] השני שבו: כרך החלומות (פג'-צ'), כיוון אף על פי כן, שחזון החיות שבו מנבא את ניצחונות החשמונאים (צ' 16-9 ראו בפרק על כך). משכך, חוקרים הפרידו כרך זה מתיארוך של/שאר הספר, וזאת באופן אבסורדי כאשר כרך זה (החלומות: פג'-צ') נכלל בקטעים שנמצאו במגילות קומראן יחד עם קטעים משלושה כרכים נוספים, ותיארכו רק אותו לאחר המאורע הנבוא המתואר - מרד החשמונאים, קרי במאה ה-2 לפה"ס (כ-100 שנה מאוחר יותר). בפועל אין למחקר אין שיוך של ספר חנוך למאה ה-3 לפנה"ס, אלא רק הקדמתו לספרים אחרים (שגם בחלקם הם טועים בתיארוך), ונבוכים ביחסו ותיארכו מול חנוך (שכן למרות שיש ביניהם קרבה בכמה תחומים, יש ביניהם יותר תחומים שונים). הקרבה של ספר חנוך למאות מסורות קדמונים מספרויות חיצוניות הגיונית ומתבקשת לתארך אותו סמוך אליהם, מה גם במחבר העיקרון שיש לקבל את הטענה שהיא הסבירה והפשוטה ביותר. לפיכך, ההגדרה האקדמאית הנכונה צריכה להיות תמיד על ציון והדגשה כי תיארוכם הוא "לכל המאוחר", וראו בפרק ה'קדמונים' על קרבתו לספרות עמי קדם בסמוך לשמות חיו האמיתיות.
• טרם מציאת המגילות סברו במחקר כי צוואות השבטים התגבשו או נערכו ע"י הנצרות, אך עתה שנמצאו לפחות שתי צוואות במגילות (צוואת לוי בארמית4Q213 ); צוואת נפתלי בעברית (4Q215); כנראה גם צוואת בנימין או יהודה - 4Q538, ועוד)[361] לצד צוואות וסיפורים בגוף ראשון בעיקר של הקדמונים[362] (אך גם של נביאים ממתן תורה עד גלות בבל). מהקטעים המועטים ששרדו במגילות קשה להכריע בנוגע אם היתה או לא היתה עריכה מאוחרת של הנצרות, אך היות והכנסיות הקדומות שמרו בדיוק רב על שבעת הספרים החיצוניים האחרים שנמצאו במגילות, משכך אין סיבה להאשימם בכזו עריכה. מאידך הנצרות חיברה עשרות ספרים חדשים בתקופתה, שחלקם שולבו וחלקם לא הוכנסו לקאנון הנוצרי: 'הברית החדשה'. במחקר מקובל כי ספר היובלים העתיק מצוואת (תעודת/כתב) לוי הארמית. דברי לוי מצוטטים גם בברית דמשק ד' 15.[363] קדימויות אלו תואמות לסדר קבוצותיי.
• צוואת לוי[364] חייבת להיות מוקדמת לברית דמשק, שכן היא מזכירה אותה (ד' 15).[365]
• רוב החוקרים מתארכים את ספר היובלים לאמצע המאה השנייה לפה”ס (בעיקר כיוון שמייחסים לו תיאור מרד החשמונאים). אך היות וחלק מהחוקרים מתארכים את ברית דמשק לכ-170 לפה”ס (ספר זה מתארכו לשנים בודדות לפני כן),[366] ובברית דמשק יח' 3-4[367] מצוטט ספר היובלים[368] – מתחייב כי ספר היובלים מוקדם מברית דמשק. בנוסף, ספר היובלים הינו מקור למסורות יוונים (ראו בפרק על עמי-קדם). קדימות זו תואמת לסדר קבוצותיי.
• טוביה מספר על חייו אביו וקרובו אחיקר בתחילת גלות עשרת השבטים. חלק מהחוקרים במאה ה-19 ותחילת ה-20 תיארכו את הספר (שהיה מוכר רק כספר חיצוני) למאה הראשונה לספירה. לאחר שהספר נמצא בין מגילות ים המלח, התחייב להקדים תיארוכו. חיזוק לתיארוכו הקדום מגיע מספר משליו של אחיקר שנמצא במאה ה-19 ביֵבּ (אלפנטינה) שבמצרים מהמאה החמישית לפנה"ס.[369] אחיקר מוזכר בפרק א' 21 כבן אחיו של טובי האב, וגם היה מגולי מבני שבט נפתלי. יש לציין שהארמית של מגילה חיצונית לבראשית קדומה לארמית טוביה, אך עדיין מתארכים אותם בסדר הפוך.
• תפילת מנשה היה מוכרת כספר חיצוני שתוארך למאות הראשונות לספירה, וסברו שמקורו יווני. כעת שהחיבור נמצא בעברית במגילות קומראן (ראו פירוט עליו בפרק הספרים החיצוניים), ברור שהספר קדום במאות שנים. משכך, זוהי עוד הוכחה שלא הנצרות (או זרם של המאות הראשונות לספירה) היא שחיברה אותו.
• בדומה לתיארוך המאוחר של כרך אחד מספר חנוך א' לאחר מרד החשמונאים, כך גם רוב החוקרים מתארכים הפרקים האחרונים של ספר דניאל (ז'-יא') לאחר מרד החשמונאים - כיוון שהוא מתאר ביא' 34 את ניצחון המרד.[370] קטעי ספר דניאל נמצאו במגילות (ובפרט פרק יא'), ואף ישנה מגילת פשר על דניאל.[371] גם מק"א ב' 62 מזכירו. היות והמחקר בעצמו סבור שצריך לפחות כמה עשרות שנים עד שספר מתקבל להיות קדוש/קאנוני, ורק לאחר מכן כותבים עליו פירוש כפשר, הרי שיוצא שכבר כמעט בלתי-אפשרי לתארך את חיבור דניאל לאחר מרד החשמונאים.
• למרות זאת, גם כאן אני מציע תיארוך מוקדם לזה המקובל במחקר (טרום החשמונאים[372] לעומת יונתן הווספי עד ינאי). זהו פער של עשרות שנים בלבד,[373] אך עדיין השוני גדול, שכן ישנה משמעות מי היה בשלטון ונגד מי התפלמסו, ובעד מי היו.[374] אחת המגילות המשמשות "הוכחה" לתיארוך במחקר בינה פשר נחום, ופשר זה מתאר את שיא ימי ההתייוונות, אך ממשיך ומנבא עד הכיבוש הרומי. כידוע, עולם המחקר החילוני-ביקורתי אינו מכיר בנבואה (הדבר בא לידי ביטוי בביקורת המקרא והצעות מגוחכות כמו למשל תיארוך החומש לתקופה הפרסית [מכונה גם 'אסכולה הניהיליסטית']), ולכן חוקרים מתארכים את הפשר למאורע האחרון המוזכר בו, דהיינו שנת 63 לפנה"ס (פומפיוס). לדעתי נכון לתארך אותה למועד חיבורה יחד עם שאר חיבוריו של מורה הצדק, אף שכוללת נבואות מדויקות.
• לאחרונה (2015) מאיר בר-אילן עמד על טעויות החוקרים שכטר ואברהמס בתיארוך הספר החיצוני דברי גד החוזה לימי הביניים,[375] אך לא ציין הטעויות של רוב החוקרים המודרניים לתיארוך רוב 7.5 הספרים החיצוניים שנמצאו בקומראן (כמסוכם לעיל).
  • הקרבה הספרותית והתוכנית בין ספרים חיצוניים פנימיים לבין ספרות נוצרית:

מגילות/ספרים חיצוניים פנימיים אלו אינם כיתתיים, אלא שייכים לקבוצות מגילות 3-1 (ראו פרק לחלוקתן ל-5 תקופות) שחוברו לפני היווסדות עדת קומראן. כנראה אלו גם אינם ספרי סוד (על ספרות הסוד ראו פרק בנושא זה). המשמעות של כך היא שאין בהם כמעט ענייני הלכה (יהודית), אלא בעיקר סיפורים משלימים למקרא, הגות ומוסר. מאפיין זה דומה למהותה של הנצרות – ביטול המצוות והתרכזות בעקרונות הרוח והמוסר (ראו על כך בפרק 'המוסר האוניברסאלי והקדום לברית עם ישראל; גבירתו על מחלוקות הלכתיות').

אך הנצרות גם החזיקה במסורות רבות של עדת קומראן (ראו בפרק על הנצרות), בכללן מסורות מ-2 הקבוצות האחרונות (המגילות הכיתתיות). למשל, חזון יוחנן הינו ספר נבואי מהברית החדשה שקרוב במסורותיו לספרים החיצוניים ולמגילות קומראן, אך שמרמז על ביטול הברית בין ראש כל הימים לעם ישראל. לעומתו ספר דברי גד החוזה מכחיש אפשרויות זו (וראו על כך בספר זה בקבוצה 2 בהמשך).

העובדה שרק הכנסיות הנוצריות שמרו על 7.5 מגילות קומראן-הספרים החיצוניים-הפנימיים האמינים, זולת דברי גד החוזה ועוד כמה שהם יותר מדרשי אגדה כמו ספר הישר שידון בקבוצה ה-3, מצריכה עיון. חוקרים סבורים שהנצרות אף ערכה חלק מספרים אלו, העיקרי שביניהם הוא צוואות השבטים שכולל קטעים משיח-אדם. לדעתי קטעים אלו מקוריים (מה גם יש קטעים דומים במגילות אחרות), והנצרות רק אימצה ויישמה אותם על ישו. לעיתים עדיין נמצאים ספרים חיצוניים ושונים בכנסיות השונות, ויש לעודד במחקר חיפוש ופרסום ספרים כאלו (למשל: קטעי ספר חנוך א' נמצא בכנסייה הקופטית לפני כמה שנים).

כל 7.5 מגילות קומראן-הספרים החיצוניים-הפנימיים האמינים נכללים בספרים שהתקדשו בחלק מהכנסיות ובשלבים.[376] יהושע אפרון טען בספרו 'התהוות הכנסייה הנוצרית הראשונית' שאלו שגם הספרים החיצוניים-הפנימיים לקומראן (הרשימה בפרק הקודם) גם נכתבו ע"י הנצרות הקדומה, ויש לדחות הצעתו זו ולהשיב: 'ארבע מאות שנה בין אלו ובין אלו מהם?' (פרפרזה לבראשית כג' 15), דהיינו יש כ-400 שנה לפחות בין חלק מהספרים החיצוניים-פנימיים של עדת קומראן לנצרות הקדומה, מלבד כל שאר ההבדלים והתכונות שעמדתי עליהם לעיל בפרק הקודם. תחום מעניין וחשוב שדורש סיכום בנצרות הוא עמידה על הספרים החיצוניים שהכנסיות (בעיקר האתיופית בגעז) שמרו – למול הנוסח התואם שנמצא במקור של מגילות קומראן. ייתכן ועמידה על כנסיות אלו תשפוך אור על ספרות חיצונית קרובה מול סותרת לספרים החיצוניים שנמצאו בקומראן.

הנצרות מחזיקה גם בספרים חיצוניים מאוחרים ושקריים שחוברו בהשפעות זרות – זו קבוצה 3 של הספרים החיצוניים לפי החלוקה (בפרקים הבאים), ומגמה כזו קרתה גם בתוך הנצרות:

• הדמיון לחלוקת ספרים פנימיים מול חיצוניים בתוך הנצרות:

 בתוך הנצרות יש כ-120 ספרים מהמאות הראשונות לספירה שלא הוכרו כספרי קודש/זיוף ושלא נכנסו לברית החדשה. אלו מתארים את ישו או תקופתו; לרשימתם ראו: http://www.earlychristianwritings.com מיסתיקנים נוצריים ייחסו את דבריהם לאישים קדומים, והידוע שבהם הוא קובץ החיבורים המיוחס לדיונוניסיוס איש האראופגוס (Dionysius Areopagita).

להלן כמה מהסיבות שאבות הכנסייה דחו ספרים אלו להכירם ככתבי קודש בימיה הראשונים: טרטוליינוס (De Spectaculis 23, 29): 'מחבר האמת [האל] שונא כל שקר. הוא מחשיב כניאוף כל דבר שאינו אמתי [...] ואם אתה מתענג על ספרות התיאטרון, יש לנו ספרות בשפע – שירים וחרוזים – ואין היא דימיונית אלא אמתית, לא תעתועי האמנות אלא מציאות פשוטה'; מוניקיוס פליקס שיבח את אפלטון על כך שגירש את המשוררים ממדינתו האידיאלית (Octavios 22); לקטנטיוס גינה את 'ממתקי המשוררים שמסתירים רעל' (Jerome, Epistle 22).

עלינו ללמוד כמקרה מבחן דומה זה שכבר חל בנצרות, וראוי לסכם את השוואת תהליכי היצירה וההיטמעות/דחייה של ספרות נוצרית זו בנצרות, לעומת קבוצת פרק זה (ספרים חיצוניים שסותרים ודחויים לקומראן), וראוי לעודד כך את המחקר.

ליחס של חז"ל לספרים החיצוניים, ראו בפרק: 'הסיבה העיקרית שחז"ל דחו את רוב הספרים החיצוניים – ספרות סוד'.

22.  קבוצה 2 לספרים החיצוניים: 'ספרים קרובים לעדת קומראן שכנראה לא שרדו':

אלו הספרים החיצוניים שנמצאו במגילות קומראן:

• חנוך(ראו עליו בפרק חנוך והקדמונים ובפרק על מטטרון)
• כתב לוי הארמי (אחד מ-12 צוואות השבטים; ראו המוסר שבו בפרק 'המוסר האוניברסאלי והקדום לברית עם ישראל; גבירתו על מחלוקות הלכתיות')
• צוואת נפתלי (אחד מ-12 צוואות השבטים; ראו המוסר שבו בפרק 'המוסר האוניברסאלי והקדום לברית עם ישראל; גבירתו על מחלוקות הלכתיות')
• יובלים (השלמת סיפורי בראשית עד מתן תורה לפי שמיטות)
• טוביה (ראו למשל על הלכות הנישואים ממנו בפרק בעניין)
• 'תפלה למנשה מלך יהודה' -תפילת מנשה[377]
• בן סירא (ראו עליו בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן; קרבתו לבן סירא' ופרק החיבורים: בן סירא, גזירתא, מ' תענית ויחסם ל'מסורת האבות' עד לתושב"ע')

ל-7 ספרים אלו יש עוד כמה ספרים שזיהויים מוטל בספק: ספר שושנה (4Q551) ואגרת ירמיהו. ספק זה הגדרתי כחצי, ולאורך הספר ספרים אלו יקראו "7.5 הספרים החיצוניים-פנימיים מקומראן". קיומם של ספרים אלו מלמד שעדת קומראן ראתה בהן ספרי קודש ואמת, וההכרעה לכך באה נוכח העובדה שכמה מהם אף מהווים ספרי יסוד שעליהם עדת קומראן נשענת בכתביה שלה (החיבורים הכיתתיים – קבוצה 4), ולעיתים מצוטטת ממנה (למשל היובלים וצוואת לוי מצוטטים בברית דמשק).

• ספרים חיצוניים שלא שרדו במגילות קומראן, אך שתוכנם קרוב לעדת קומראן ואין בהם סתירה – ומכאן ההנחה שהן פשוט לא שרדו בין המגילות (מסודרים לפי סדר אמינות וחשיבות):

בספרים אלו אין סתירה למגילות קומראן, ורק נתון זה מצביע על אמינות גבוהה, שכן ספרות קומראן רחבה, ואי-קיומו של סתירה אפילו בפרט אחד, מצביע על דבר קודש של תאימות. מסורדים לפי סדר אמינותם:

דברי גד החוזה: ספר מרתק זה הינו הספר החיצוני היחיד שנמצא בקהילה יהודית (בקוצ'ין שבהודו) במאה ה-18 ובעברית (ועובדות אלו מחזקות אמינותו), ובו לשון וסגנון מקראי והלכות שאומצו ע"י חז"ל (ראו בפרק תחומי ההלכה). הספר השתמש בכמה תיאורים ששרדו רק בנוסח שמואל מקומראן,[378] דבר שמחזק עד מכריע את תיארוכו הקדום. לדעתי ספר זה אוטנטי, ולכן הוא מצוטט בספר זה לצד מגילות ים המלח.

חזון ברוך ב': בפרק ג' 6 מציין את המספר 363, כנראה כמספר שכמעט שלם - לפני שהצליחו (בוני מגדל בבל) להגיע ל-364. מספר זה מהווה את ימי השנה בלוח הקומראני (ראו פרק בעניין), ואינו מופיע בשום ספר חיצוני שלא שרד בקומראן. לאחר מכן, בפרק ד' 7, מצוין המספר 360, שהוא מהווה חלק מהלוח (אם כי עמי-קדם טעו בו – חנוך ה' 2).

עליית ישעיה: ספר "עליית ישעיה" הינו ספר חיצוני שנמצא רק בגעז,[379] ולא תורגם לעברית (כיוון שכהנא תירגם רק ספרים שסבר שמקורם יהודי, וסבר שזה נוצרי). תיאור רציחת ישעיה הנביא קרוב להריגת ישו, והשאלה מי קדם ולקח ממי. פרקים נז'[380] ונט'[381] בישעיה מלמדים על הרשע והדם בתקופה, לצד ההליכה למדבר שמצוינת וקוימה ע"י עדת קומראן ויוחנן המטביל. השומרוני הרע הפך לשומרוני הטוב בברית החדשה. מעניין גם שמו: "בלכירע" שמזכיר את "מלכירשע" שמצוין פעמים במגילות: 4Q280 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 56) וחזונות/צוואת/דברי עמרם(4Q548-3 (4QVisions of ʿAmram) . שני חסידי-חז"ל מציינים את המסורת ממגילת יוחסין (יבמות מט' II), וכן מסורת רציחת ישעיה מצוינת בספר החיצוני: 'חיי הנביאים' (מסקר 20 מחייהם ומקומות קבורה של נביאי התנ"ך).[382] מגילה כזו מנוגדת לאיסור הכתיבה של חז"ל, ועולה עם טענתי שחסידים הביאו מסורות פשט וממגילות קומראן, בעיקר כמו איסי בן יהודה (ראו פרק בעניין). האזכור החטוף בחז"ל מזכיר את תפילת מנשה (ראו לעיל). ישעיה מהווה את הקדוש המעונה (מַרְטִיר) הראשון. כנראה תיאור קשה ומדהים זה הביא את סיפור העינוי של ישו בנצרות (שמבוסס על ישעיה נג'). הספר החיצוני שנמצא רק כנספח של התנ"ך בגעז – עליית ישעיה, כבר שויך ע"י דוד פלוסר כסיפור שנכתב על מורה הצדק.[383]

לעזרא הסופר משויכים כמה ספרים חיצוניים שלא נמצאו בקומראן, וכפי שמצוין בפרק על חלוקת הספרים החיצוניים לאמינים או פסולים', חזון עזרא נמנה בין האמינים (היות ורבות מסורותיו הקרובות למגילות, ולא מצאתי לו סתירה אחת אליהן).[384] והנה, חזון עזרא הוא גם הספר החיצוני הקרוב ביותר לדת הזורואסטרית, שגם היא מתוארכם קרוב לימיו (גלות בית ראשון/תחילת בית שני).

'חיי הנביאים': ספר שמתוארך למאה ה-1 לספירה ומספר בעיקר היכן קבורים 22 נביאים. התיאור הקרוב ביותר לסתירה הוא חיי הנביאים" הוא הסתת נתן איש גבעון מאזהרת דוד המלך מחטוא עם בת שבע, בכך שבליעל, השטן, שם בדרכו לירושלים גופת אדם מת, וכך התעסק בקבורת 'מת מצווה', אך לכן הגיע לירושלים מאוחר מדי. לפי טוביה ב' 4 יש מצווה גדולה להתעסק בקבורת מת במקום אכילת סעודת החג, אך כאן זו טובת הנאה אישית ושם זו משימת נביא שאסור לו לחרוג ממנה (ועל כך כמה סיפורים בתנ"ך).

2 פרקי תהילים חיצוניים מכתבי יד סוריים של התנ"ך (פשיטתא): בתנ"ך הסורי יש 5 מזמורים נוספים על 150 מנוסח המסורה; שלושה מהם ממגילת המזמורים מקומראן: קנא', קנד', קנה' (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 350-348). לפיכך, אפשר להניח ששני המזמורים הנוספים בנוסח הסורי מקורם בקומראן, אלא שלא שרדו לידינו. שלושה חיזוקים נוספים לכך: לפי מזמור 11Q5 (11QPs-a) כז' 10 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 355), ספר תהילים כולל 4,050 מזמורים למחזור שמיטה! כך שגם אם נכליל את המזמורים הרבים שנמצאו במגילות קומראן (אפילו את מגילת ההודיות המחולקת לחמישה ספרים/יחידות – כמו חלוקת ספר תהילים בנוסח המסורה), הרי שאבדו אלפי מזמורי תהילים; אוריגינס הזכיר דברים דומים במאה השלישית לספירה;[385]  במאה ה-9 תועד כי הפטריארך טימותיאוס הראשון נחשף למציאת 200 מגילות תהילים ממערות יריחו. טימותיאוס כתב בסורית, וההנחה שממצא זה הוספו לתנ"ך הסורי. להבדיל, ראו להלן על 4 מזמורים מגניזת קהיר:

• ספרים חיצוניים שלא שרדו במגילות קומראן, ואין לי הצעה ונטייה על אמינותם ומעמדם:

הסיביליות: 4 ספרים שקשה לעמוד על מקורם, מה גם הם שונים בסגנונם מכל שאר הספרים החיצוניים. שבהן נבואות אנטי-רומיות, וסבורים שמקורם יהודיות-נוצריות.

4 מזמורי תהילים חיצוניים מגניזת קהיר: 4 שנמצאו בגניזת קהיר (פלוסר וספראי כינו אותם: 'שירי דוד החיצוניים'): פותחים במילים: 'אשרי שימצא כבוד בחפצי רצונך'; 'כי הוא רופא לנשברי לב'. מזמורי תהילים אלו יחידאיים (שאינם בשום מקום אחר). באחד ממזמורי גניזת קהיר מצוין חודש ירחי: 'בשלשה בחדש אייר ראיתי'.  תאריכים ירחיים אמנם קיימים במגילות קומראן, אך אלו רק בכתבי סוד, כאשר יש איסור לחשב את לוח השנה לפיו (ראו בפרק לוח השנה), וכן אין מזמורים בתיארוך ירחי שנמצאו במגילות קומראן.  

23.  הקבוצה ה-3: 'הספרים החיצוניים שסותרים ודחויים למגילות קומראן'

בניגוד לשני סוגי ה"ספרים חיצוניים" המוגדרים ומפורטים בפרקים הקודמים, כאן ינותחו ספרים חיצוניים שסותרים ודחויים למגילות קומראן. אין מדובר בספרי חול או הבל או סרק או ברמת הספרות הגבוה והמענגת (כמו שחז"ל תייגו בטעות/זדון את בן סירא עם הרונימוס), ואפילו לא בחינת האמת מול השקר, אלא מבחן פסלותם הוא התאמתם לתורת עדת קומראן – אם משתלבים הם או יש בהן סתירות, ואפילו אחת.

חוקרים שתירגמו ספרים חיצוניים (כהנא המפורסם מבניהם), לא תירגמו ספרים בעיקר מקבוצה זו, כיוון שסברו שאינם יהודיים במקורם.[386]

ככל שיש סתירה בין ספר חיצוני כלשהוא לתורת עדת קומראן, מלבד שכאמור הוא מוגדר כדחוי למגילות הגנוזות, הרי שראוי לעמוד על מקורותיו – מדוע כתבו סתירות אלו לתורה ולמגילות?! מאין שאבו סמכות להמציא סיפורים שקריים וחלקם בייחוס לגיבורים ידועים – פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה (פסאודס ביוונית משמעו שקר; המחקר מייחס בטעות פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה גם לשתי הקבוצות הקודמות, ומונח זה מתאים רק לקבוצה זו). האם הם כתבו זאת בעצמם – כמדרש היוצר של חז"ל, או פשוט אספו סיפורי עם וסברו שהם עורכים אותם בצורה יותר נכונה?

כמעט ואין לנו תשובות על מקורות ספרים חיצוניים אלו, וההנחה שרובן נכתבו בהשפעות הלניסטיות ביהדות מצרים (ואלכסנדריה בראשה) בשלהי בית שני. ואכן אחד המבחנים לבדיקת הספרים הוא זמנם, שלפחות חלקם ברור מועד כתיבתם – אך דווקא אלו הם אמינים לזמנם וספרותם אינה קשה וסותרת, כיוון שיש בה בעיקר סיפור היסטורי בתקופתם ומוסר, כמו: משלי אחיקר, בן סירא, איגרת אַרִיסְטֵיאַס (אם כי ראו המצע העברי של תרגום השבעים), החשמונאים.

4 ספרי המקבים אינם נכללים ואף לא מוזכרים בין מגילות קומראן, אף שחלק מתקופת הפעילות (האחרונה) של עדת קומראן היא גם בעת שלטונם ואף מלכותם של החשמונאים, העת בה חוברו רוב ספרי המקבלים. כמה אפשרויות מוצעות לכך: 1. בתקופה זו עדת קומראן כבר הפסיקה לכתוב (היות ולא היה ביניהם כמורה הצדק בעל רוח הקודש), ולכן גם אם ספרי המקבים היו קרובים לדעותיהם, הקודקס שלהם כבר נחתם ונסגר; 2. ישנה היררכיה בין עדת קומראן לחשמונאים, כאשר הכתות(ובכללם החשמונאים) מאמצים את ספרי ומסורות עדת קומראן שהצליחו לקבל (שאינן סודיות), ועדת קומראן אינה מאמצת מסורות וספרים מכתות נמוכות ממנה; 3. עדת קומראן התירה רק כתיבת קודש, ואילו ספרי החשמונאים אינה מזוהים בעיניה כספרי קודש. יש לציין שספרי המקבים הם אכן הספרות הקרובה ביותר בזמן לספרות עדת קומראן, וכל כך מורחב בפרק בעניין.

• להלן רשימת וניתוח הסיבות ל'ספרים חיצוניים שסותרים ודחויים למגילות קומראן' לפי סדר עוצמת סתירותיהם:

אדם וחווה: א' 2 מספר שאדם וחווה ישבו בקדם 18 שנה עד שהולידו את קין, ואילו לפי היובלים ג' 17, הגירוש היה בשנה ה-7 לבריאה, והולדת קין היתה בין השנים 70-64 לבריאה; אדם וחווה ג' 3-2 מספר שאדם לא התאבל על הבל בנו, ואילו היובלים ד' 7 מספר שאדם ואשתו התאבלו על הבל 4 שבועי שנים; אדם וחווה ה' 1 מספר שאדם הוליד 30 בנים ו-30 בנות, ואילו היובלים ד' 10 מספר שאדם הוליד עוד 9 בנים אחרי מות הבל, ו-2 בנות (אם כי סביר שהיובלים לא מונה את כולן). ועוד סתירות רבות, גם באופיו. הספר מסתיים בהמשכו של שת וייתכן שזהו מקור לגנוסיס.

איוב החיצוני: מציין את חיתון דינה עם איוב לאחר ניסיונו והביאו 20 ילדים[387] – ואילו היובלים לד' 20 מציין שהיא נפטרה בחודש שיוסף נמכר לעבדות (כנראה רווקה).

האפוקליפסה של אליהו (או: ספר אליהו): 3 נוסחים בקופטית שלפי המחקר אינם בספר שעריכתם נוצרית: מתאר את אנטי-כריסטוס (אויבו של ישו) באחרית הימים כשמולו יופיע ישו. יש גם נוסחים עבריים שמתוארכים מאוחר יותר.

ספר הישר: אינו בין הספרים החיצוניים ה"קלסיים", אלא ספר כנראה מאוחר, רצוף אגדות שתואמות לחז"ל, אך סותר בעלילות משה רבינו בארץ כוש ומלכתם, אך לפי התיארוכים ביובלים – שני תיאורים אלו מתנגשים (ולפיכך אחד מהם לא נכון).

חוכמת שלמה: מציין שהיה חומר לפני הבריאה ("יש מיש" ולא "יש מאין") שזו סתירה לפשט התורה וליובלים. ביקורתו נגד חנוך ד' 11-10 (ראו בפרק 'עוקרי ההרים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון'). ייתכן וחוכמת שלמה החיצוני מהווה המשך או פיתוח של מגילת 'חוכמת שלמה המלך א' וב', המכונים כך לפי קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 128-113. למשל המונח 'אשרי' המופיע כמה פעמים בעמ' 114 בקימרון, מופיע גם כמה פעמים במזמורי שלמה. יש לו גם מסורות קרובות ליובלים.

חנוך ב' הסלאבי:[388] מציין ביא' 93 שאבותיו כתבו מגילות, בעוד היובלים ד' 18-17 מצוין שהוא הראשון שכתב;[389] אינו מציין את הלוח השבתי-שמשי בן 364 יום, אלא רק לוח שמש מלא של 365.23 (ו' 11, 21) ומציין שהחודשים לפי הירח כשנתן להם שמות (יג' 14; אם כי שמות חודשים ירחיים יש במגילת האסטרולוגיה – ראו בפרק לוח השנה);[390] הנוטריקון של הרכבת האדמה לאדם מארבעת כיווני השמיים מתאים רק ביוונית (יא' 63) אולי סותר את חנוך א' ס' 8. גם בכללי סגנון הספר הלניסטי (אמנם כאמור היוונים קיבלו ואימצו מסורות מחנוך א' החבשי, היובלים והתורה, אך קיבלו מהויות שהתעצבו ונוסחו בסגנונם).[391] לפיכך המסקנה שהוא חיצוני ופסול.

יוסף ואסנת - הוידוי והתפילה אשר לאסנת בת פוטיפרע הכהן:[392] ספר זה מתאר סיפורי פנטזיות שאין להן זכר במגילות קומראן שמתארות תקופה זו (היובלים וצוואות השבטים), ויש בו גם סתירה טכנית (קטנה לכאורה) – גילו של בנימין: לפי כז' 2 בנימין בן 18 שנה בעת ירידתו עם יעקב אבינו מצרימה, ותאריך זה לא סותר לפי בראשית מא' 46 שמציין: 'וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם', ועל זאת יש להוסיף את 14-7 שנות השובע וחלק מהרעב (לפי היובלים מה' 1 יעקב ירד מצרימה בשנת 2172). כיוון שלפי היובלים הפער ביניהם יוסף (נולד ב-1.4.2134) לבנימין (נולד ב-10.8.2143), הינו 9 שנים, הרי שגילו של בנימין צריך להיות באותה שעה – 29 שנה. כך גם החמלה של לוי על בן פרעה בפרק כט' 3 תמוהה, שכן לוי לא נהג כך באנשי שכם, ודבריו של דויד המלך הפוכים: 'אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם' (תהילים יח' 38). לסיכום, כנראה ספר זה לא הכיר את היובלים וצוואות השבטים (וכמובן גם הפוך).

עליית משה: בפרק א' 2 סותר ליובלים בתאריך של מות משה רבינו. לאחר מכן גם מציין מנין אנשי המזרח, דבר שאינו קיים בתנ"ך ובספרים החיצוניים האמינים.

קדמוניות המקרא:[393] סתירה לנישואיה לאיוב בילדיה ממנו (ח' 8), בעוד ביובלים לד' 20 היא מתה אחרי מכירת יוסף.

עוד הרבה ספרים חיצוניים כנראה דחויים לקומראן, ואינם נסקרים כאן. הספרים החיצוניים הדחויים האלו למגילות, עולים בקנה אחד עם מדרשים יוצרים של חז"ל – כולם פרי הגותם של חכמים סופרים שאין להם מקור תורני קדום או רוח הקודש (על המדרש היוצר ראו בפרק בעניין), ולהלן נרחיב בעניין מקורות האגדה של חז"ל:

24.  היחס הכפול של חז"ל לספרים החיצוניים; המקורות השונים של מדרשי האגדה

חז"ל ציינו מפורשות שאבדו להם כ-694/594 משניות: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א'), ואף ציינו מגילות סתרים/יוחסין ועוד (כמפורט בספרות. מסורות רבות של ספרות חז"ל לקוחות ממגילות קומראן (כמורחב בכמה פרקים בספר זה) ומהספרים החיצוניים, ומכאן שבכך חז"ל מודים שהיו ספרים או קודקסים עתיקים כתובים שאבדו להם, מה גם מגילות קומראן קדומות בכמה מאות מתקופת התנאים, וכן חלק מהספרים החיצוניים קדומים לימיהם. לפיכך, זוהי סתירה לדחייתו ונידויו של רבי עקיבא: ואלו שאין להם חלק לעולם הבא.. אף הקורא בספרים החיצונים' (סנהדרין י' א').

כאן אמור להשתבץ הפרק: 'הסיבה העיקרית שחז"ל דחו את רוב הספרים החיצוניים – ספרות סוד', שכעת משובץ בשער/חלק של מעבר מסורות הסוד, וכדאי לקרואו טרם המשך קריאת פרק זה.

יתרה מזו, בחז"ל, או אולי יותר נכון מתקופה ימי הביניים שניתן לכנותה: ה"רבניים", התרבו מדרשי אגדה כיחידות שלמות וחדשות, שלא הכירו אבותיהם התנאים והאמוראים, וניתן לחלק את המקורות שלהם ל-4 (ויפורטו בפרקונים הבאים):

• ממגילות קומראן;
• ספרים חיצוניים (שאינם בקומראן; קבוצות 2 ו-3 לעיל);
• ספרות זרה: בעיקר מהליסטים שערבבו מסורות מתרבויות אחרות (כמו במובהק מארתפּנוּס דרך אוסביוס: ספר הישר, דברי הימים למשה רבינו).
• מדרשים יוצרים לפי דעה ומחשבה להשלמה הנראית לאותו דרשן היוצר;

העובדה שלרוב חז"ל אינם מציינים מהיכן הם דורשים את אגדותיהם לא מוסיפה לכך.[394] כמו כן, בעוד אין בספרות קומראן חלוקה בין ספרי אגדות שנפרדות מספרות ההלכה,[395] אלא יש רק חלוקה בין 5 הסוגים שחילקתי את המגילות, ובפרט לעניינו החלוקה בין ה-3 הראשונים ל-2 האחרונים, כך ישנם חלוקות וניסיונות רבניים להפריד בין מסורות ההלכה למסורות אגדה (בעיקר בתלמוד וביחס לספרי/מדרשי אגדה שונים), למרות שהערבוב ביניהם קיים בכל הבחינות (כולל הזהות של הדרשנים). תהליכים ומקורות דומים קיים בחז"ל גם להלכה.

• מדרשי אגדה חז"ליים שבמגילות קומראן (שחלקם אף מקבילים לספרים חיצוניים בנצרות):

לספרות הרבנית הוכנסו ספרים שלמים או נוסחים חלקיים ממגילות קומראן שנכללים בין 7.5 הספרים החיצוניים ששרדו בנצרות, והם: בראשית זוטא (היובלים; מכונה גם: צוואת משה או גילוי משה), צוואת לוי ונפתלי (מצוואות השבטים),[396] מעשה טוביה (או על אליהו הנביא), מעשה שושנה (נספח חיצוני לדניאל), בן סירא.

שלב נמוך יותר של אימוץ ושילוב מגילות קומראן במדרשי אגדה בחז"ל/רבניים, הוא עריכת יחידות שלמות על קטעים מסוימים ממגילות קומראן. הנה על שני הספרים העיקריים – חנוך והיובלים:

• ספר היכלות (בנוי על ספר חנוך א' החבשי, או אולי נבנה על ספרים אחרים של חנוך שלא שרדו לידינו (וידוע שיש כאלו יחידות, ספרות היכלות מוגדרת אמנם כספרות סוד וקבלה, אך גם בה יש מדרשיים דומים המבוססים על צוואת לוי)
• ספר הקדמת 'אסף הרופא' (מפרק י' ביובלים)
• מדרש 'ויסעו' (מפרק לד' ביובלים) [397]
• מדרש תדשא (מפרקים ראשונים ביובלים): כגון, תאריכי הולדת השבטים, טומאת הרוח,[398] עשרת ניסיונות אברהם

תחילה יש לציין כי עיקר הספרות המשלימה של קומראן על התנ"ך שאינה נבואית או הלכתית, היא ברובה מהקבוצה הראשונה (המגילות הקדמוניות).

באופן חלקי יותר, גם פרקי רבי אליעזר.

דמות חשובה לחיבור בין המגילות לספרות האגדה החז"לית הוא ר' משה הדרשן. זה דרש רעיונות רק ממגילות (ולא מהספרים החיצוניים-הדחויים): חנוך, צוואות השבטים והיובלים, וזאת אף בנוסח העברי שהיה בידיו, ולדיאבון אינו מצוי בידינו היום. חיבוריו הידועים לשיוך אליו (בראשית רבתי. פרשיות במדבר ונשא שבמדרש במדבר רבה) מבוססים למעשה בעקיפין על כמה מגילות קומראן שמשה הדרשן עסק בהם (חנוך; היובלים; הצוואות).[399]

שלב נמוך יותר של אימוץ ושילוב מגילות קומראן במדרשי אגדה בחז"ל/רבניים, הוא מקורות מהמגילות המשלימות את סיפורי התנ"ך שהגיעו לאגדות חז"ל בשיבוש וגוזמה. הנה כמה דוגמאות:

• צוואת גד א' 6-8 (לא שרדה במגילות קומראן, אך שתי צוואות אחרות כן) מספרת את סיבת דיבת יוסף: 'ויאמר יוסף אל אבינו: בני זלפה ובלהה זובחים את הבהמות הטובות ואוכלים אותן חרף דעת ראובן ויהודה; כי ראה כי לקחתי טלה מפי הדב ואהרגהו ואזבח את הטלה כי נעצבתי על אשר לא יכל לחיות ונאכלהו, ויגד לאבינו; ובגלל זאת כעסתי על יוסף עד יום מכירתו'. לעומת זאת, כך הוא מדרש האגדה של חז"ל: '"ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם", מה אמר? רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון. רבי מאיר אמר: חשודין הן על אבר מן החי' (בראשית רבה פ"ד ז'; ירושלמי פאה פא' ה"א, טו' ד'). ניכר כי חז"ל קיבלו מסורת קרובה לצוואת גד, וכנראה נוכח המרחק מהמקור המדויק/כתוב בצוואה, חז"ל שימרו את ההשלמה בצורה שונה במקצת.[400]
• מגילת 4Q373 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 80), מביאה את כוחו ומידותיו של עוג מלך הבשן, המסתברות עם דברים ג' 11[401], ואת סיפור הריגתו בעזרת קלעי מזור (שורה 7). לעומת זאת, מדרש האגדה בברכות נד' IIלא חסך בהפרזה על גודלו (300 אמה) ונס כשנמלים הפילו אבן בגודל הר על ראשו. מהות הסיפור דומה בין המקורות, וגם כאן ניכר כי המידות והתיאורים לא הגיעו במדויק ובכתב לחז"ל, ולכן שחזרו אותם כפי שזכרו, לאחר מספר דורות של סיפורי עם.
• היובלים 8-1, 14-12: מחלוקות אברהם אבינו נגד אביו תרח ואחיו - בראשית רבה לח' יג' בשינוי למחלוקת עם נמרוד.

במדרש סדר עולם (ב' 7-6) יש כמה מסורות שלקוחות ממגילות קומראן, למשל: יעקב אבינו היה בן 77 שנה כאשר הגיע לחתנו לבן (יובלים כח' 2);[402] תקופת בני ישראל במצרים היתה 210 שנה (4Q464a [קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 203) - סדר עולם ג' 4).[403] עם זאת, סדר עולם שוגה בספירת התקופה הפרסית, כפי שהובא לעיל בפרק 'גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים'.

• מדרשי אגדות חז"ל שמקורן בספרים החיצוניים שאינם בין מגילות קומראן:

כדי להיווכח בכמות הרבה של מדרשי אגדה שבחז"ל שמורכבים ונאספו מהספרים חיצוניים – ניתן לקרוא אלפים כאלו בפירושם הרציף כהנא והרטום לספרים אלו.

כאן נציין 2 מדרשי אגדה חז"ליים שיש להם מקבילות בספרות החיצונית ששרדה בנצרות:

• ספר אליהו הנביא (בהיברובוס: אליהו ופרקי משיח) - Apocalypse of Elijah[404]
• שמעון (בן) כיפא (אוצר המדרשים ע' 557) – פטרוס/שמעון בר יונה (מתי ד', טז').
  • ספרות זרה: בעיקר מהליסטים שערבבו מסורות מתרבויות אחרות (כמו במובהק מארתפּנוּס דרך אוסביוס: ספר הישר, דברי הימים למשה רבינו):

במדרשי האגדה בעיקר חל תהליך של איסוף מסורות מהספרות ההלניסטית (בעיקר ממצרים), שרוב אלו סותרים את הספרות המשלימה למקרא ממגילות קומראן. ההשערה המקובלת במחקר היא שחלק גדול מהספרות החיצונית של בית שני נכתבה ע"י יהדות מצרים (ובפרט באלכסנדריה), וזאת לצד המשך עריכת "ותיקוני" תרגומי השבעים לתנ"ך ול-7.5 הספרים החיצוניים שכנראה גם תורגמו ליוונית באלכסנדריה (אחרת היו אובדים, כשבמגילות מצאנו שרידיהם בשפת המקור). יש להדגיש כי כתיבה יהדות מצרים בתקופה זו החלה כשפרושים עדיין אסרו את כתיבת התושב"ע (גיטין ס' II; תמורה יד' II),[405] כך למשל כתב ארתפּנוּס (בהנחה שהוא יהודי דתי) במאה השנייה לפה"ס, ופילון האלכסדרוני במאה ה-1 לספירה (אך אין לנו מושג מי ומתי נכתבו הספרים החיצוניים ההלניסטיים, ואין להשערות חוקרים כדי להכריע).

בסוף ימי הביניים הצטברו בספרות הרבנית עשרות אלפי מדרשי אגדה שונים וסותרים, מפנה קיצוני עד אבסורדי מול הפרושים הראשונים שהיו בעלי המסורות המעטות ואסרו כתיבת התושב"ע.

למרות היהדות החזקה תורנית והקרובה לעת קומראן לפני ובתקופת עדת קומראן (ראו פרק בעניין), לאחר מכן יהדות מצרים הלכה ונחלשה,[406] והושפעה יותר ויותר לאלגוריה המאפיינת את היוונים (שאומצה/אוחדה בהמשך ע"י הנצרות), והיתה כר פורה לכתיבה יוצרת בספריות ובמוזיאונים. חוקרים אף סבורים שהביקורת של חכמי אלכסנדריה כלפי הטקסט הביאה לתיקונם בו לפי תוצאות מחקריה, ובכך סברו שהם מגיעים למובנו הנכון.[407]

דוגמה מובהקת למקור אגדתי למדרש והתפתחותו היא מלחמת משה רבינו בכושים ונישואיו למלכה/נסיכת כוש. לכך בספרות היהודית ארבעת המקורות: המקור הראשון (הקדום) הוא ההיסטוריוגרף היהודי-הלניסטי ארתפּנוּס בן המאה ה-2 לפנה"ס (הרחיב בספרו 'על היהודים' על אברהם אבינו, יוסף הצדיק ומשה רבינו, ספרים לא שרדו וקטעים ציטטו אֵוסֵביוס וקלמנס מאלכסנדריה). האם זה בדה מליבו אגדה זו או פשוט העביר אותה ממסורת עתיקה קיימת? לדעת שנאן וגוטמן כי הוא שילב בין השניים, בין היתר כאשר ביקש להתעמת עם מַנֶתּוֹן שקדם לו בכמה שנה וקטרג על היהודים.[408] היות חלק ממסורותיו היו ידועות במסורת המצרית העתיקה,[409] קשה לייחס לו המצאות משלו, אפילו כאשר חלק מהמסורות סותרות את ספר היובלים[410] (וכנראה הוא לא ידע על המסורת הקומראנית הזו, ובכל אופן לא כיבד אותה). מסורות אלו שולבו בשני ספרי מדרשי-אגדה: 'ספר הישר'[411] ו'דברי הימים למשה רבינו',[412] ובספרות האגדה של חז"ל קיימים מאות מדרשי-אגדה שתואמים לספרים אלו (איני יודע מה קדום למה[413]). תשובה, לפחות חלקית, ניתן ללמוד מהצגת התיאטרון שחיבר יחזקאל הטרגיקן, בה כבר אין ספק שערך סיפור לפי פרשנותו את החומש (מטבעם של תסריט ובימוי תיאטראלי), ואולי גם שילב קטעים מסיפורים עם (כמו של ארתפּנוּס). הצגה שכזו היא דוגמה טובה להוכחת מקור אגדתי יוצר, וככל שהתפרסמה, כך התגלגלה ושולבה בספרות חז"ל (בניגוד לספרות המגילות).

יש לציין שכאן יש את מדרשי האגדה הרחוקים ביותר מהפשט, שחכמים פרשנים ורבנים התמודדות איתם בצורות שונות (בתקופת הרציונאליזם למשל הבדילו אותם מההלכה). מדרשים כאלו אכן בעייתים ליהדות, וכנראה היוו דירבון להרחקת חכמים ורציונאליסטים להבנת התורה, כגון המדרשים ששמשון הגיבור היה גידם (סוטה י'), 'פרעה אמה ואיברו אמה' (מועד קטן יח'), מידותיו של עוג מלך הבשן (המנוגדות לדברים ג' 11) ושנתלה על תיבת נוח, וכדומה.

• מדרשים יוצרים לפי דעה ומחשבה להשלמה הנראית לאותו דרשן היוצר:

כמובן קשה לנו לנתח ולשער מתי אכן מדרש אגדה (וכך גם הלכה) של דרשן הינו מדעתו מחשבתו ויצירתו האישית, אך נוכל להיות ודאים בעניין כאשר הדבר מצוין מפורשות בדבריהם – ואכן יש כמה וכמה טענות כאלו בדיוני חז"ל, חלקם אפילו חריפות נגד מדרש יוצר זה:

• 'אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית, יהודה ברבי, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים' (ספרי פרשת דברים פיסקא א').
• דבריו של ר' זעירא בירושלמי מעשרות ג' ד' (נא'): 'סיפרי קיסמי' [ספרי קסמים]... היא הפכה והיא מהפכה. לא שמעינן מינה כלום! [האגדה הופכת את הפסוקים ומהפכת במשמעות שלהם, ואי אפשר ללמוד ממנה דבר]'. בהמשך יעץ לבנו, ר' ירמיה, שיניח לאגדה ויחזיר בהלכה שהיא הטובה מכל.
• אמר רבי יהושע בן לוי: 'הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק, והדורשה מתחרך והשומעה אינו מקבל שכר' (ירושלמי שבת טז').

בכמה עשרות מדרשי אגדה בודדים (מתוך אלפים), מבקרים מגנים או תוקפים חכמים את דורשי האגדה שאינם לרוחם.

כמובן שייתכן שמדרשי אגדה נוספים הם מדרשים יוצרים, וזאת אם אינם בכלל 3 המקורות האחרים למדרשי האגדה, אך זאת לא נוכל לשלול, כיוון שיש ספרות רבה שלא שרדה לידינו היום (זרה, חיצונית ומהמגילות) וגם ממה שכן בידיני, מעטים החוקרים שעשו בדיקות רחבות כאלו.

בכל אופן, המאפיין הבולט ביותר של חז"ל בכלל, ובפרט בעניין זה, הוא המדרשים הסותרים זה את זה.

על מדרשי חז"ל ראו בהרחבה בשער/חלק בעניין.

• סיכום על 3 מקורות האגדה לעיל לעומת המקור ממגילות קומראן:

בפרקון הבא יובאו מדרשי אגדה שנלקחו, רובם בשיבוש, כנראה בגלל הצורך לזכורם בע"פ במשך כמה דורות עד כתיבתם שוב, ממגילות קומראן. אך לפני כן, נציין כי על פי רוב, בשלושת המקורות לעיל שאינם מהמגילות, יש גם הבדל מהותי שמבחין את אותם מהמגילות (או מהתנ"ך), והוא הסתירה לפשט התנ"ך או למסורות משלימות ממגילות קומראן.

הבדל נוסף ומשני הוא שעל פי רוב מסורות האגדה יותר אגדתיות ומגזימות אל הדמיון ועל-טבעי,[414] מאשר ההשלמות של מגילות קומראן (אמנם גם התנ"ך בחר להמעיט בסיפורי ניסים ומופתים, ואלו הורחבו בספרות המשלימה). עניין זה פחות מצוי בספרים החיצוניים האמינים. עקרון זה סותר חלק מחז"ל שיצאו נגד עיוות הפשט: 'אין המקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת סג' א'; יבמות כד' א'); רב כהנא מעיד על עצמו ש'כד הוינא בר תמני סרי שנין הוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא [=כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה כבר למדתי את כל התלמוד, אך לא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה] (שבת סג').

כאן יש להדגיש את האבסורד, שלא רק שמסורות ומדרשים אלו סותרים את התורה והמגילות, וכן סותרים את עצמם, אלא מעל הכל אלו שראויים להכנה "ספרים חיצוניים" שנדחים, ואילו דווקא אלו התקבלו כמדרשי אגדה מאוחרים, וחלק ממדרשיהם משולבים במסורות התנאים והאמוראים. לסיכום, שני ספרי האגדה שמהם שאבו חז"ל ראויים להיות מוגדרים כספרים חיצוניים, ולא ספרים חיצוניים-פנימיים כמו 7.5 מהספרים החיצונים שנמצאו בקומראן, ואפילו לא כמו שאר הספרים החיצוניים שנשמרו בנצרות, אלא הם החיצוניים ביותר מבחינת קרבתם לתנ"ך, באמינותם וקדושתם.

• החרגת מדרשי מחשבה:

יש הנוהגים לכולל בכלל מדרשי האגדה של חז"ל, גם מדרשים שהם רעיונות תורניים מוסריים וחסידיים, מוסר השכל וחוכמות חיים. אמנם גם מדרשים יוצרים, אך המגמה שלהם חיובית, אלו באים להרבות את הדבקות בבורא, את מוסר התורה וערכיה.[415] כל עוד ידוע לקורא שאין אלו האמת היחידה והבלעדית, הרי שזה תוצר מבורך לכל העוסק בתורה. גם בעדת קומראן יש מדרשים כאלו, אך ההבדל הוא שכנראה לפחות רובם נכתבו ברוח הקודש, וחז"ל תחילה העבירו אותם בע"פ (מה גם רובם נהגו לצורך דיוני בתי מדרש ודרשות בבתי כנסת), ולאחר מכן הרבו בכתיבתם.

ה.     עזיבת ירושלים עם הספריה, ההתבודדות הזמנית, היחס למקדש ולירושלים בהווה ובעתיד

25.  מקורם חלק מקבוצות המגילות 3-1 מהמקדש בירושלים, והיותה ספרייה אחידה

כפי שפורט בפרק 'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים': כוהנים כמלאכים; רופאים', עדת קומראן התיישבה ביישוב קומראן כבעיר כוהנים. אלא שלפני כן כוהני בית צדוק היו בירושלים, ולהלן עיקרי הטענות לכך:

כאמור בחלק/שער 'הספרייה: חלוקת המגילות ל-5 סוגים ותקופות; היחס לספרים החיצוניים וסוגיהם', המגילות הגנוזות שכוללות כ-200 החיבורים, נחלקות ל-5 קבוצות לפי זמנים, כאשר רובן (3 מתוך 5) כלל לא נכתבו ע"י עדת קומראן, אלא חוברו עוד לפני כן, והגיעו אליה במסורה מכוהני בית צדוק ונבואה. גם כל החוקרים מסכימים שיש לחלק בין כתבים כיתתיים לבין בלתי-כיתתיים בתותכם מכילים גם כמה מגילות מאוחרות כמו 'ברכה לשלום יונתן המלך'), וההסבר שלהם להימצאות המגילות הבלתי-כיתתיות הוא – קומראן היתה ספרייה שהתנקזו אליה ספרים רבים.[416]

לדעתי טענה זו נכונה חלקית. כלומר, הרבה יותר מסתם ספרייה (או ארכיון), אלא היא "הספרייה", שהינה אחת ויחידה, ואליה לקומראן הגיעו (הוברחו) גם ספרי הקודש מירושלים-המקדש. ספרות זו אותנטית ואחידה, ולא ספרייה שהתנקזו אליה ספרים שונים במקריות. נמנה להלן כמה נקודות עיקריות המחזקות את טענת הספר שעדת קומראן היא היא כוהני וסופרי הקודש שקיבלו והמשיכו את ספרות הקודש בישראל:

• מגילת הנחושת מתארת את מסתורי אוצרות המקדש.[417] ידע זה יכול להיות רק למי שמכיר היטב את ירושלים.
• מגילות נוספות מעידות או משתמע מהן כי מקורן ומהותן להיות בירושלים ובבית המקדש, כגון: מגילת המקדש, משמרות הכהונה ועוד.
• בבדיקות מעדה נמצא שמגילת המקדש היא בעלת מבנה רב שכבתי, כשהטקסט נכתב על שכבה אורגנית בצבע שנהב, המורכבת ברובה ממלחים שאינם מגיעים מהמערות ואינם שכיחים באזור ים המלח, בצד הפנימי של העור - ולה שכבה נוספת של חומר לא אורגני שסייעה בשמירתו.
• בברית דמשק ז' 18-14 מתוארים עדת קומראן כלוקחים עמם את ספרי התורה והנביאים מן המקדש ('מאהלי'), משום שישראל ביזו את הספרים האלה.
• הסופר של סרך היחד, תיקן את מגילת ישעיהו השלמה, כתב עותק של ספר שמואל, וערך את מגילת טסטימוניה. ההתאמה כמובן לפי כתב היד הזהה (כתבו חצי פורמאלי). משמע הן לא רק הובאו מחוץ לעדת קומראן והונחו בפינה (בעיקר כמו בשתי הקבוצות המגילות ראשונות), אלא סופרי העדה היו בעלי המסורה והמשיכו להעתיקם.
• מגוון וכמות של כ-150,000 מילים בכ-15,000 כתבי יד שונים ובכ-250 חיבורים חדשים מגילות יכול היה להגיע רק מהמרכז האינטלקטואלי והדתי הראשי בתקופה זו - ירושלים. למרות הגיוון המדהים של המגילות השונות מסוגים קטגוריות ותקופות שונות, כל המגילות הן כתבי קודש בלבד (ללא כתבי חול כמו מסחר ואגרות כלכליות), ובעיקר אין שום סתירה הלכתית או מהותית ביניהן! (זאת בניגוד למאפיין העיקר של חז"ל בפלורליזם הדעות השונות שבכללן סותרות ראו בחלקים/שערים בעניין).
• התיאוריה של המגילה העיקרית בת התקופה שלטענת חוקרים הובאה מבחוץ והונחה בטעות או למרות אידיאולוגיה הפוכה של עדת קומראן היא מגילת 'ברכה לשלום יונתן'. כפי שיוכח בחלק/שער על החשמונאים, דווקא מגילה זו תואמת לקרבה בין עת קומראן לחשמונאים.
• אין עוד (לפחות לא מצאנו) ספריות כאלו בכל עם ישראל. הביטוי: "תקופת הדממה" הולם את מהות התקופה בין ספריית קומראן לסוף ימי הביניים (היתה ספרייה גם ליהדות מצרים, אך היא לא שרדה). ספרייה כזו מתאימה להיות רק של כוהני וסופרי התורה, ושאוחזים בה רק הראויים לכך.
• החשמונאים אף תרו ואספו ספרים אבודים בתיאור שמתאים למגילות שנמצאו בקומראן: 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו' (מק”ב ב' 13-14). הדבר מעיד על ספריית בית המקדש שאבדה.
• בשנת 2009 נמצאה בהר-ציון כוס מדידה הכתובה בכתב סוד ארמי הקיים רק במגילות קומראן.[418]
• עדת קומראן מציינת כמה פעמים שעזבה את ירושלים או ברחה למדבר – כפי שמפורט בפרק הבא:

26.  הסיבות לעזיבת עדת קומראן מירושלים למדבר/קומראן והתקהלותם כעיר כוהנים

חוקרים אוהבים להתמקד בתיאור שלהם על עדת היחד שהיא היתה כיתתית ומחמירה בטהרה. זוהי אבחנה שגויה מראשיתה, שכן בכל ימי בית שני, עם ישראל, על סוגיו וזרמיו (זולת המתיוונים ועמי הארץ חלקית), הקפיד על טהרה גבוהה. משכך, לא נכון לאפיין את עדת קומראן בהנהגה זו שאינה ייחודית לה, ואדרבא, היא היתה מאפיינת את רוב העם ברוב תקופת בית שני. כמובן שייתכן ועדת קומראן הקפידה יותר מקבוצות אחרות על טהרה, אך ידועות לנו קבוצות רבות שהקפידו על טהרה גבוהה, החל מכוהנים וכלה בקבוצות ויחידים בתוך כת הפרושים. לדעתי מחלוקות הטהרה הראשונות היו נגד המתיוונים, לאחר מכן בממ"ת זה היה לימוד לצדוקים, ולאחר מכן חז"ל כבר הקלו עוד ועוד בענייני הטרה עד לביטול רובם, ועל כך ראו בפרק חידת דורשי החלקות.

באשר לכיתתיות והתבודדות של עדת קומראן, הרי שגם כאן לעדת היחד היו סיבות טובות ונכונות להתבודד:

• מהות וסיבת ההתבודדות הוא שמירה על טהרה, ובעקבות עדת קומראן – כך נהגו חסידים והחשמונאים, ומאוחר יותר הפרושים ויוחנן המטביל. עדת קומראן אף טוענת שהיא ישראל האמיתיים (ראו בפרק בית נאמן), ואכן היה עליה לשמור מרחק מהמתייוונים והעבודה המשובשת במקדש
• התורה עצמה מורה על הקמת ערי לויים וכוהנים הנפרדים משאר העם, ומחנה קומראן דומה להם
• עדת קומראן נרדפה ע"י אפרים-דורשי החלקות ולכן ברחה והסתתרה ככת

יהודה שיפמן ציין יפה: 'אין כל הצדקה לדון רק בקבוצת הלכות אחת, ויש לדון בחומר כולו. שנית יש להשתמש בשיטה ההשוואתית למטרות פרשניות ואולי אף היסטוריות. שלישית, יש להשאיר פתוחה את שאלת זיהוי הכת עד לסיום ההליך'. ^[419] השיטה ההשוואתית אינה אפשרית, כי כנראה חברי עדת קומראן (וחסידים) היו שומרי התורה והמצוות היחידים בתקופת טרום החשמונאית של ההתיוונות שרווחה ברוב העם: 'כי המקדש היה מלא על ידי הגויים ניאוף והוללות בהתעלסם עם זונות ובחצרות הקודש היו קרבים אל נשים ומביאים שמה דברים אשר לא יובאו... ואי-אפשר היה לשבות ולא לשמור את חגי האבות ולא להיקרא בשם יהודי בכלל' (מק"ב ו' 4, 6).

בפרק 'מלכות המבורכת של יונתן אלכסנדר ינאי, לעומת בגידת וקללת הפרושים' לקמן, מנותח הכיבוד ותפילת הברכה של עדת קומראן לינאי, והקרבה להחרגה וסייגים של מצוות:

ההשוואה להפרדת המזון הטהור אינה קיימת בימינו ונראית קיצונית. אך זהו פשט התורה (למשל: חגי ב' 13), וכך נהגו אחריהם גם החשמונאים, יוחנן המטביל, נזירים[420] והפרושים (וחז"ל ביטלו זאת בתקופת האמוראים).

התורה מסמיכה את הכוהנים לראש השופטים ומנהיגי הרוח והדת (לצד נביאים, שרובם גם היו כוהנים/לויים), וחוקרים (עוד טרם מציאת המגילות) מסכימים שההגמוניה הראשונית השלטת מימי המקרא היתה הכהונה. החוקרים אף מסכימים שעדת קומראן היא מחוג הכהונה הקדומה, ואף מהמשמרת הנבחרת של בית צדוק שכיהנה ברצף עד חוניו השלישי (או יאסון). עם זאת, מה מבחין בין כוהני בית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני לבין עדת קומראן?

• לפני עדת קומראן לא ידענו על קיומה של קבוצה חסידית כזו, או קבוצה דומה לה (ראה: 'בית נאמן').[421]
• המגילות הכיתתיות (מהקבוצה השלישית בעיקר) שטרם נכתבו.

לפיכך ההנחה שבית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני אחזו ושמרו על מגילות שתי קבוצות הראשונות (הקדמונים והר סיני), אך רב הנסתר וכאין גלוי באשר לכך. כנראה שבית צדוק של בית ראשון עד אמצע בית שני שמרו על מסורות כוהנים בעיקר בענייני פולחן וטהרה מהתורה (כמו: ויקרא כב' 16-1; יחזקאל מד' 31-17), בחלק מהתקופות גם לפי מגילת המקדש שהיתה ביד עזרא, ובכל אופן לפי פשט המקראות (על אף שפרשנותם לא תמיד קלה ועל נסובו מחלוקות רבות).

חז”ל טוענים שחלק מהמשניות (ולדעתם אבדו 600/700 משניות [חגיגה יד']), היו הלכות סודיות רק של כוהנים. מסורות סוד אלו מהוות סיבה נוספת להתבדלות הכוהנים מהעם.

• עיר כוהנים כנוב וסודים ככוהני בית אַבְטִינַס וגרמו:

התורה מצווה על רמת הקפדה הלכתית בעיקר בענייניי טהרה, יותר גבוהה לכוהנים. משכך, ונוכח תפקידם כמורי התורה ושופטים, לכוהנים מוקדשות 13 ערים בישראל (על כך ראו בפרק על התבודדות מתבקשת).[422]

לפיכך, עיר כוהנים כעדת קומראן מקבלת חיזוק משנה תוקף כאשר אין בית מקדש, או כאשר בית המקדש אינו בניהולם, ויש להם ביקורת כלפי השולטים בעיר, וטהרת המקדש והכוהנים בה. לפיכך עדת קומראן מחליפה את ירושלים/המקדש בקדושתה העצמית כעדת קודש: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23), ולכן, כפי שהתורה אוסרת על כוהנים בעלי מום לשרת במקדש (ויקרא כא' 17), כך גם עדת קומראן אינה מרשה לטמאים ובעלי מומים לשהות בעדתם (ברית דמשק 4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).

בהקשר כהונת עדת קומראן במקדש, נטישתו וחזרה בשלבים במהלך תקופת החשמונאים, יש לציין את מגילת המקדש, מגילת ירושלים החדשה (בארמית) ומזמורי אהבה לירושלים. לכאורה מגילות אלו מצביעות על זיקה ישירה למקדש, אך מגילת המקדש מיוחסת למתן תורה (כך שאין לה קשר להתבודדותה הזמנית ולעדת קומראן כקבוצה, אלא רק לאחיתה ושימושה); מגילת ירושלים החדשה בארמית מתייחסת לפרטי הבנייה ארכיטקטוניים של ירושלים באחרית הימים;[423] ומזמורי האהבה לירושלים בתקופה שעדת קומראן במדבר – אלו מצביעים שהפרישה הינה זמנית וירושלים בראש שמחתם. ראו בהרחבה בפרק על ירושלים בעבר הווה ועתיד.

אם עדת קומראן היא כעדת כוהנים/לווים, הרי אורח חייהם בעיר נפרדת היא היא מצוות תורה מפורשת של ערי לווים (במדבר לה'), ומתוכם 13 ערי כוהנים ). האם נטען שכל ההגמוניות הכוהניות שהיו לאורך תקופת התנ"ך היו מתבודדות או נזירות? וכי אופיה של עיר הכוהנים בענייני טהרה, כפי שמובא לגבי 'נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים' (שמואל א' כב' 19), אליהו הנביא מתשבי (חיי הנביאים 27; בימי שיבת ציון נמצאו בין שבי הגולה כהנים שהתייחסו לבית ברזילי הגלעדי - עזרא ב' 61; נחמיה ז' 63) וחז"ל מציינים עיר כוהנים בתקופתם: 'גופנית' (ברכות מד'; וכן כוהנים בג'רבה למשל חיו בנפרד), שונה מעדת קומראן? שאל את עצמך – אם היית מוצא ספרייה של עיר כוהנים שבה היה המשכן כמו נוב, האם היית מגדיר אותה ככת או כתורת כוהנים? האם הספרייה שלה תהיה יותר קרובה למגילות קומראן או לספרות חז"ל?

יתר על כן, התאמתה ואופיה הטבעי והתורני של עדת קומראן לעיר כוהנים נפרדת המקפידה על טהרה, הרי שבראש עדת קומראן כיהנו כוהנים מבני צדוק (מוזכרים כך כ-22 במגילות הכיתתיות), ואילו הנביא יחזקאל שמציינם ארבע פעמים – כולם בתפקיד כהונה במקדש. השאלה המתבקשת אם כן היא, מדוע עדת קומראן יושבת במדבר ובקומראן ולא במקדש?! בספר זה נטען כי יש לחלק את תקופת עדת קומראן לשלושה תקופות, שהשאלה והתשובה מתייחס רק לאמצעית מהן: בתקופה הראשונה טרם ההתבוללות וטרום החשמונאים (תחילת המאה השנייה לפה”ס, עדת קומראן כיהנה במקדש בירושלים; בתקופה השנייה עדת קומראן נדדה למדבר (ובכללו ליישוב בקומראן) – על כך נענה להלן; בתקופה השלישית עדת קומראן התקרבה לחשמונאים, ואולי אף כיהנה בבית המקדש. ישנה תקופה נוספת מאוחרת לאלו - ימי הורדוס והחורבן, אך היא מזוהה בספר זה עם האיסיים, וכן עם הכוהנים שהיו במתח עם חז"ל (כמו אנשי יריחו – ראו עליהם בפרק על דרום הארץ): 'כתחלה כשניו בית אבא [אַבְטִינַס] צנועין – היו מוסרין מגילותיהם זה לזה עכשיו הילך מגילה זו והזהר בה שהיא מגילת סמנים' (תוספתא יומא ב' ג').

לאן עזבה/ברחה/נטשה עדת קומראן (שם זה מטעה, שכן זה כינוי מודרני שניתן רק לאחר התיישבותם בקומראן, וכאן מדובר על התקופה לפני כן כאשר היו בירושלים)?    אפשרות אחת שלפי פשט תיאוריה במגילות הכיתתיות של מורה הצדק – לעיר דמשק שבסוריה ממש, אלא שאין בידינו שום עדות על כך; אפשרות נוספת שעברו תחילה/בהמשך ליישוב קומראן, ואם עברו ישירות לקומראן, אז "דמשק" מהווה שם קוד כמו כינוי הסתר לקבוצות והמנהיגים היריבים.[424] למעשה שם היישוב 'קומראן' הוא מוסלמי ומאוחר לתקופת העדה, אך כיוון ששם זה הוטמע והתקבע במחקר בימינו, אשתמש בו גם בספר זה. שם היישוב המקראי הינו 'סככה' שיושב בגבעת חוואר הלשון. היות וכינויים העצמי של עדת קומראן הוא 'עדת היחד', נכון היה לקרוא לעדה בשמה 'עדת היחד' או 'בני צדוק הכוהנים', אך הראשון פחות מוכר, ועל השני זה מדרש בברית דמשק ד' 4-2,[425] מה גם הוא משאיר אי-בהירות בנוגע לכת הצדוקים (ועל כך ראו בפרק מלאכים ורופאים).

• בריחה ראשונה מרדיפה מרצון: החשמונאים בעקבותם:

אפשר שעדת קומראן עזבה פעמיים את ירושלים או את העם או את ההנהגה, וסברה זו עולה מכמה מגילות וניתוח תיארוכים שונים. הפעם הראשונה היתה בהיווסדות עדת קומראן, כאשר המתיוונים (דורשי החלקות – אפרים ומנשה) רדפו אחרי מורה הצדק: פשר חבקוק ו' 8-4; פשר לתהילים ב' 11-10; פשר תהילים ו' 8-4; הודיות יג' 10-8. המקורות על רדיפת ובריחת הצדיק מהרשעים במגילת ההודיות מקבילה לבריחת דויד משאול ונוספים שרדפו אחריו, מה גם מגילת ההודיות מחולקת לחמישה ספרים/יחידות (לפי שפותחים במילה 'למשכיל', וכך מקביל לספר תהילים של נוסח המסורה (או לחלקו, שכן במגילות קומראן היו עוד אלפי מזמורים תהילים – ראו בפרק הספרים החיצוניים). 

אחרי עדת קומראן עזבו או ברחו גם החשמונאים. כך גם מתואר עזיבת חסידים ו"הרבים" לצד החשמונאים בספרי המקבים.

לאחר מכן היתה מלחמת החשמונאים שניצחו כנראה בעזרת עדת קומראן ולפי מגילת המלחמה (או"ח): 'בשוב גולת בני אור ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים' (בני האור נגד בני החושך א' 3). על כך ראו בפרק בעניין. מגילת המלחמה נתפסה כדוגמה מובהקת לדואליזם (ראו פרק בעניין) של בני האור (עדת קומראן) כנגד בני החושך (כל השאר), אך שוב זו קריאה חלקית, שהרי מציינת שבטים שלמים של ישראל כבני האור (ולא רק שבט יהודה שאיתו הזדהתה עדת קומראן, או שבט לוי).

• נטישה שנייה מרצון: מתבודדים מהמתיוונים - והחשמונאים בעקבותם:

הפעם השנייה כנראה היתה עזיבה מרצון, כהודאתם: '[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה' (ממ"ת ד' 7-8); 'ובהיות אלה ליחד בישראל בתכונים‏ האלה יבדלו מתוך מושב הנשי העול ללכת למדבר לפנות שם את דרכ הואהא כאשר כתוב במדבר פנו דרך ׻׻׻׻ ישרו בערבה מסלה לאלוהינו היאה מדרש התורה א̇[ש]ר֯ צוה ביד מושה לעשות ככול הנגלה עת בעת וכ֯אשר גלו הנביאים ברוח קודשו' (סרך היחד יח' 12-16); 'כפ̇לים בכול ח‏[ ]ט̇ותיהא קול קורה במדבר פנו דרך ׻ ׻ ׻ ׻ ישר ב̇[ערבה‏ ]מ̇סלה לאלוהי̇נ̇[ו‏]' (4Q176 (4QTanḥ) א' 7-8). כך כבר המליץ ירמיהו ט' 1: 'מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם: כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים' (וראו: ירמיה ב' 2; יחזקאל מז' 2-1; זכריה יד' 8; הושע ב' 17-16; יובלים לו' 20; עליית ישעיה ב' 8). ולמעשה, אין הבדל בין עדת קומראן שהתרחקה מהמתייונים וירדה למדבר, לבין בריחת החשמונאים למדבר אחריהם ובעקבותם (מק"א ב' 33-29),[426] וקבוצות חסידים ונזירים כאלו ידועות בנצרות ובזוהר (בחלק ב', דף קפ"ג, עמוד ב', מצוין: 'פרישי מדברא'). מק"ב ה' 35 מתאר את ירידת יהודה המקבי עם 9 חבריו רק לאחר הטמאת אנטיוכוס את המקדש): 'וינוס יהודה המכבי עם תשעה אנשים המדברה, ויאכלו את עשב האדמה כבהמות השדה, למען הינזר משיקוץ הגויים'.

לאחרונה כנה ורמן הציעה שהמרידות/בריחות ראשונות בספרי המקבים מכוונות לעדת קומראן,[427] על פניו החשמונאים הקפידו בחומרת טהרה דומה לעדת קומראן, למשל באוכלם רק עשבים,[428] וקדימות וקרבת המקוואות וכלי האוכל שבארמונותיהם ביריחו. מעניין שבעוד מקובל להעריך ואף להעריץ את החשמונאים בשל כך, בימינו לא השכילו לייחס הערכה זו גם, וכאמור אף קודם ויותר - לעדת קומראן. כאשר הכיתתיות של עדת קומראן נבחנת מול ההתייוונות ההמונית בתקופה הטרום חשמונאית, הרי שהתרחקותם מהעם ומישראל מובנת ואף מתבקשת, כמנסה לשמור על גחלת היהדות. מאידך, דווקא הפרושים שגינו והדירו את עם הארץ בתקופות מאוחרות יותר, כאשר כבר לא היתה ההתייוונות, אלו לכאורה יותר כיתתיים.

יש לצאת שזו טענה ראשונה וייחודית של ספר זה. חוקרים עדיין סבורים שהיתה שנאה תהומית והמאבק העיקרי היה בין עדת קומראן לחשמונאים. הוכחות נוספות יובאו בכרך/שער בעניין.

• גם הפרושים היו כת בעקבות עדת קומראן:

יש לזכור שגם הפרושים הראשונים, היו קרובים מאוד בתפיסתם החברתית והקהילתית,[429] כאשר נוכח החורבן ואיבוד תפקיד הכהונה, מתקופת האמוראים בוטלו הלכות טהרה שונות, ובשלבים פתחו את שעריהם לכל החפץ ללמוד (ברכות כח').

למעשה, הפרושים היו אפילו יותר כיתתיים מעדת קומראן, שכן זולת התרחקותם מעם הארץ, החמור מכל – הם בגדו במלכות ישראל (ראו על כך בפרק על ינאי וממלכתיות).

• נביאים כקיבוץ שיתופי:

מורה הצדק הנחה להקים מחנות שאורח החיים בהם שיתופי כקיבוץ (ראו בפרק על אופיים). תקנות אלו מותאמות למעגל קבוצתי קטן ממעגל העם, אך ישנם גם תקנות לכל העם כמו בסרך אחרית הימים, וספרות החוכמה במגילות מופנית לכל איש בהמלצות מוסר. אורח החיים העתיק התרכז על פי רוב בקהילות, ורבות מהלכות אלו קיבלו הפרושים והנוצרים הראשונים (בעיקר דרך החסידים-איסיים, כפי שיפורט בפרק בנושא זה). יש לציין שגם בני הנביאים – תלמידי שמואל ואלישע, הם בעלי מאפיינים דומים, וכן האמנה שבנחמיה ט'-י'. גם מסורות כיתתיות כאלו עברו למסורת חז"ל, והשיא שסותר את קיבעון ההחמרה וההקצנה של עדת קומראן, הוא הההלכה של ביטולה של עדת קומראן את עונש המוות בתורה על ידי נדר (ראו בפרק נפרד). מדוע בני הנביאים של אלישע למשל לא היו בבית המקדש? מה, הם פרשו? התבודדו? עוד על זיהוי עדת קומראן כנביאים, ראו בפרק זיהויים ככנסת, זקנים, ראשונים וכו'.

27.  עדת קומראן חזרה לעם ולירושלים בתקופת החשמונאים לאחר הסתגרותה בכיתתיות

כאמור לעיל, לאחר תקופת ההתבודדות של הפרישה מהמקדש בגלל המתייוונים, ולאחר שחוסלה ההתייוונות (כנבואת 40 השנה [ברית דמשק כ' 15-13]) בכימי יוחנן הורקנוס, חזרה עדת קומראן בתקופה השלישית לירושלים והמקדש, ואלו ימי שיא השפעתה לצידו של יונתן אלכסנדר ינאי – (בניגוד לפרושים שהיו יריבים לשני אלו). מגמה זו נמשכה בין בחפצת הורדוס את האיסיים, ועל כך יפורט בפרקים המיועדים לכך בהמשך.

מגילת ברית דמשק נכתבה לכל המחנות (קהילות) של עדת קומראן, ואילו הסרכים הם מגילות לקהילה יותר ממוקדת. אך גם מהלכות כיתתיות של שני סוגים אלו, הועתקו והועברו הלכות רבות לספרות חז"ל, ורלוונטיות למעגלי הפרט והקהילה, וחלקן לכל העם (וחלקן אכן חסר לנו לכל העם ראו בפרק 'ההלכה להיום'). נזכיר הלכה מפתיעה בברית דמשק ו' 2, שמציינת שיש לשמור דיני הקהילה גם 'עיר מגוריהם', שאלו כנראה בגלות/ניכר לפי יחזקאל כ' 38, מה גם מצוין שהם שוכנים בדמשק (אם אינה שם קוד למקום אחר) וקהילות דומות היו במצרים (ראו פרק על יהודי מצרים).

אף על פי כן, חוקרים נוטים לצמצם את עדת קומראן להגדרה הסוציולוגית של כת מתבודדת, אף שעד היום הגדרות אלו תואמות לקבוצות נעלות ונבחרות, כמו מיונים ונהלים של קיבוצים ויחידות מובחרות בצבא (למרות שככלל הקהילה החברתית בעולם המודרני רחוקה מחיי הקהיתיות העתיקים). יגאל ידין מסכם בעמ' 171 למאמרו על שלושים שנות ארכיאולוגיה בא"י: 'האתגר הגדול העומד עתה לפני החוקרים הוא להאיר בעזרת המגילות את אחת התקופות החשובות ביותר בתולדותינו: שלהי תקופת בית שני. הדבר אפשרי רק אם יוסר המחסום הרוחני, ההיסטורי והדתי'. הדברים יפים, אך גם הפוך – כלפי החוקרים עצמם. הן העולם האמוני-דתי והן העולם המחקר האובייקטיבי, אינם מכירים את רוממות הכהונה הגדולה של בית צדוק בהיותם כנסת ישראל והסופרים, למרות שמעלתם זו היתה בתקופות מעטות בהיסטוריה היהודית, ולמעלה מכל כבשיא ימי עדת קומראן. מחסום תפיסתי גלותי זה קיבע הגדרות סוציולוגיות צרות וכיתתיות, ובמקרים קיצוניים אף לסלידה. אדרבא, יש להבין את רוממותם של עדת קומראן לצד מהותם התורנית כמצב נכון וטבעי למעמד הכהונה והסופרים - היא ההגדרה הסוציולוגית הנכונה. נקודת המבט המודרנית שכת הינה התארגנות נחותה דחויה או מיושנת, יסודה בטעות. כת, או יותר נכון – קבוצת עלית, היא ככנסת ישראל בעולם העתיק, אך גם בהגמוניות הנהגה שונות לאורך ההיסטוריה. יתרה מזו, טבע האדם לא השתנה, סולם מאסלו מציב נאמנה את הצורך במקובלות חברתית, וייתכן שנוכח התפוררות הקהילתיות בעולם המודרני – קשה להבין גיבושה וערכה של עדת קומראן.

פסוק זה מראה שבניגוד לצורך בהתבודדותם, כאשר ההנהגה חזרה להיות תורנית וטובה, חוזרים עדת קומראן להשתלב בה: 'ו̇ז̇ה סרך מושב ה֯מח֯[נו]ת֯ ה֯מ̇תהלכ̇י̇ם̇ ב̇א̇לה בקץ הרשעה עד עמוד משוח‏ <משיח‏> אהר̇ן וישראל' (ב"ד יא' 22 – יב' 1). עדת קומראן מציגה את עצמה כקבוצה שפרשה מן הרוב החוטא בישראל, ופרישה זו מוגדרת באמצעות השורשים פר"ש, סו"ר ובעיקר בד"ל. בני הכת מצווים 'להבדל מבני השחת', 'להבדל מעדת אנשי העול', ומנמקים בכך את המגורים במדבר: 'יבדלו מתוך מושב הנשי העול ללכת למדבר'. 'ויבדלו חכמי ישראל'.

בכל אופן, דווקא בדורות האחרונים של עדת קומראן (שלדעתי אז החל שילובם כחסידים בחז"ל ובנצרות), פילון מספר על 4,000 איסיים שיושבים בירושלים,[430] ויוספוס מספר על שער האיסיים בצד מערבי לבירה (כאשר בצפון-מערב אזור המצורעים ובית הצואה לפי מגילת המקדש מו'),[431] ולאלו נוסיף את כוס המדידה שנמצאה בשנת 2009 בהר-ציון הכתובה בכתב סוד הקיים רק במגילות קומראן.[432] גם קרבתם להורדוס מלמדת על חשיבות ומעמדת אפילו בעיני המלכות. מיקום כמות וקרבה למלכות אלו מאפיינים של אליטה בחברה, ולא כת בדלנית להתרחקותה מהעם.

סיבה נוספת שבגינה נדמה לחוקרים שעדת קומראן הינה כיתתית, היא ספרות הסוד שבמגילות. כפי שינותח בפרק על כך בהמשך, רוב המגילות שאינן מקראיות, הן ספרות סוד שאמורות להיות חשופות ונלמדות ע"י חברי העדה בהתאם לדרגתם. כך גם הדבר בספרות הסוד של חז"ל, ובמיוחד כאשר ספרויות הסוד בין שני זרמים אלו דומות במיוחד (דהיינו, חז"ל העתיקום מעדת קומראן, וכבר הצביעו חוקרים שספרות היכלות למשל אינם החוג המרכזי של חז"ל). על כך יורחב בפרק על כך.

יש לציין כי על אף שחלק נכבד מהחיבורים של עדת קומראן חיברה הן כיתתיים (קבוצה 4), עדיין רוב ההלכות בהן רלוונטיות לכל העם, ולכל קבוצה דומה, תוך ביצוע התאמות.

החלשה נוספת לטענת ההתבודדות היא כמות הספרים שהגיעו לעדת קומראן מבחוץ או שקיבלו מסופרים לפניהם (קבוצת המגילות 3-1). זאת במיוחד כאשר רוב ספרים אלו לא הגיעו לאף זרם אחד שלטענת החוקרים היה יותר מרכזי.

יש לזכור שעדת קומראן וגם האיסיים ביצעו תחליפים פולחניים לבית המקדש כבר בעומדו על תילו, ולכן מבחינתם לא היתה משמעות מלאה לחורבנו ('קמח טחון טחנת, בית חרב החרבת' [גיטין נא' II]). אדרבא, מי שאימץ לאחר החורבן את התחליפים למקדש היו חכמי יבנה (אם כי הרבה עקרונות ומסורות אימצו גם לפני כן).

בפרק סעודות לפי סרך הברכות והעדה מובאים הסעודות שהן חלק מההלכה והמנהגים של עדת קומראן שהמשיכו בשינויים ביהדות הרבנית והנצרות, אך דעכו עם השנים, קל וחומר בתרבות החילונית – ראו בפרק ההלכה היום.

נקודה נוספת שלפיה חוקרים סבורים שמדובר בכת מתבודדת היא עקרון הדואליזם; עליו נפרט בפרק הבא:

28.  הבלבול בדטרמיניזם ודואליזם; הוספת חברים בהקבלה לגיור; אובדן בני הבליעיל

• בין דטרמיניזם לדואליזם:

חוקרים סבורים שעדת קומראן היתה קנאית קיצונית נבדלת שרואה עצמה כ'בני האור' ונגדה כל שאר העולם שהם 'בני החושך' והעוול, ומבססים את טענתם על העקרונות הרוחניים המורכבים של עדת קומראן המכונים: דטרמיניזם ודואליזם.

כפי שהוסבר לעיל, תיאור זה נכון חלקית, כיוון ש:

• התיאור מוצדק בתקופת ההתייוונות, וזה עיוות ועקמומיות לראות בעין אחת את עדת קומראן, ובעין שנייה את החשמונאים, שדעותיהם היו זהות ועוד שהחשמונאים פעלו בעקבות עדת קומראן.
• התיאור מבטא מצב קיים, אך אינו מונע אפשרות לשינוי
• אלו יסודות עקרונות אלו מהמקרא, כגון: 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה...' (דברים יא' 26), וכך גם ברוב עמי קדם,[433] וחלקם בלשון חכמים גם בחז"ל, כך שאינם חדשים או ייחודיים לעדת קומראן, וייחוס להם, בהדגשת קיצוניות, אינו אלא אבחנה שגויה. נזכיר את העיקרון שרוב התורה הקומראנית היא פרפרזה למקרא (זולת בעיקר הנסתרות של ייסוד ההלכה והפשרים שלא נודעו עד עדת קומראן). הטווח בין 'הכל צפוי והרשות נתונה' (אבות ג' טו') לבין 'הכל מַכְּתוּבּ' (פתגם ערבי) קשה ואפור לתיחום גבולות. ברוב הספרויות (מהתנ"ך, עמי קדם, מגילות קומראן, הנצרות, חז"ל ואף בבתרבות השיח העממית  בימינו) ניתן למצוא פסוקים ואמרות שלכאורה סותרות בין תחומים אלו.[434]
• חלוקת הטוב והרע היא חלוקה שמתקיימת במלואה בשמיים, בה כמעט אין תזוזה של תפקידים למלאכים (אם כי פעם אחת חלק מהמלאכים הטובים חטאו בנשים היפות, ובמל"א כב' 23 נביאים הוטעו). בתנ"ך, ובעיקר במגילות, מתוארים הסנגורים והקטגורים השמימיים בעניינים שונים, כאשר לפי עדת קומראן, בראש מלאכי האור עומד רפאל/שר האורים, ואילו בראש מלאכי הרשע עומד משטמה (ראו למשל את הדואליות של בכי מלאכי השרת לעומת שמחת מלאכי המשטמה בעקדת יצחק [פאסידו יובלים 4Q225]).[435] לעיתים יש להם נציגים ברורים בארץ, כמו יחנה ואחיהו (ברית דמשק ה' 19-18; ידועים בשמותיהם היוונים: יניס וימבריס). מגילת פשר מעשי מלכיצדק מתארת את המלחמה הזו באחרית הימים נגד מלכירשע[436] (וכך גם בחזון יוחנן; כריסטוס "המורה" מקביל למלכיצדק נגד ארמילוס בן בליעל מספר זרובבל). נח התפלל נגד הרשעת הרוחות הרעות נגד האנושות (וצמצמם לעשירית; יובלים י' 8), וכן יש מגילות לחש נגדן (ראו בפרק התפילה). ראו עוד בפרק המלאכים.

מידות הנפש הן חלק/ענפים/בנות ממידות קרובות לעקרונות אלו,[437] ולעיתים רבות אלו נגזרות ממושגי יסוד, כמו: טוב (מול רע),[438] אמת[439] (מול שקר), אור (מול חושך),[440] צדק (מול רשע), טהרה (מול טומאה), בשר/גשמי (מול רוח).[441] עקרונות מוסריים או מושגי יסוד אלו רווחים בתנ"ך,[442] בספרות בית שני, ובעיקר בצוואות השבטים. היחידה העיקרית בצוואת אשר א'-ו' (ובנימין ו' 7-6; לוי יט' 1) שמביאה את תורת שתי הדרכים/רשויות.[443] זו ידועה כאחד המאפיינים של עדת קומראן בדטרמיניזם ודואליזם (האמונה בגזרה הקדומה הכפולה; פרדסטינציה דופלקס), אך כאן היא גם מגדירה ומזהירה מהצביעות וערבוב המטעה בין הערכים והמעשים השונים,[444] עד 'כי סוף בני האדם יוכיח על צדקתם' (אשר ו' 4, וכך בן סירא י' 28-27).[445] יש לשלב אלו עם צוואת יהודה כ' 2: 'והרוח התיכונה היא רוח תבונת השכל אשר תט לכל אשר תחפץ',[446] שבה הבחירה החופשית של האדם (המנוגדת להגדרת הדטרמיניזם והגזרה קדומה המיוחסת לאדם, ופחות לידיעות אלוהיות עתידיות, כחזונות אחרית הימים בצוואות), כאשר כל בני יעקב ממליצים לדבוק בדרך ה'.[447] מידת האמצע/שביל הזהב/ממוצעת היתה מוכרת בעולם העתיק (מהבודהה לאריסטו)[448] ובחז"ל[449] (ובהמשך כידוע הרמב"ם אימץ אותה, תוך הדגשות על חסידות הנוטה לקצה הטוב, ושני חריגים לכלל (ענווה ומיניות).[450] המשך לפרק זה בפרק 'מוסר ודרך ארץ קדמה לתורה'.

גם במבחן בפועל אין יסוד לחלוקה זו בארץ ע"י עדת קומראן, שכן עדת קומראן דרשה שמרה והענישה מי שלא קיים את המצוות כראוי וכפרשנותה: 'וביד האדם נתן הבחירה ואם בא להיטיב עזר לו ואם להרע דרך פתוח לו' (נדגים מ'דברי גד החוזה' ט' רה'). קביעה שעדת קומראן אחזה רק בתפיסה דואליסטית דטרמיניסטית של גזרה הקדומה הכפולה, לא רק שאינה נכונה, אלא שהיא מרוקנת מתוכן עקרונות תורה ומצוות רבות (דבר שהפוך מהקפדתה של עדת קומראן לתורה ולמצוות. גם בצד השני, עדת קומראן התירה חזרה של החוטאים למיניהם, ואפילו חברים מבחוץ:

• אפשרות ההצטרפות לעדת קומראן תואמת לגיור נכרים לעם ישראל:

מצוות רבות בתורה מורות ישירות בעקיפין על התרחקות והתבדלות מנכרים, ובעיקר מאלו העובדים עבודה זרה (לעומת יחס מטיב לאוהבי ישראל). למרות זאת, התורה מתירה את הגיור על 'אשת יפת תואר' (דברים כא' 14-10); אך זולת שאלו הלכות לאשה (בגניזת קהיר ישנה צוואה לפיה למדו הלכות גיור מ'אשת יפת תואר'; בצוואת לוי יד' 6 מצוין: 'ובנות גויים תקחו לנשים, בטהרכם אותן שלא כחוק'), לא ברור הדין לגיור לגבר (וכן כך במגילת רות). דברי גד החוזה ג' ט' חידש את ההיתר: 'מואבית ולא מואבי', ובפרק ט' (לדברי גד החוזה) הודגש הדחייה לגיור גבר מואבי (שמצויה חלקית במגילת רות א') בדחייתו כ'ארור'. עם זאת, דויד המלך קיבלו לתפקיד בכיר בשלטון המלכות, ובפרק ח' קצב'-קצד' דיבר על אהבת כל אדם (בדומה לצוואת השבטים וחלק מחז"ל).[451]

היתה כפייה ישראלית על נכרים להפסקת עבודה זרה (כגון עבדים וגרי-תושב;[452] במזרח הירדן ??; אסתר ח' 17; קדמה"י יג' 318-257), ולפי מגילת המקדש מ' 6 לוקח 4 דורות עד כניסת הגר לחצר ישראל במקדש. כנה ורמן סיכמה את הגיור בבית שני.[453]

עדת קומראן התירה הצטרפות יהודים לעדתה בתהליך של שלבים שארך שנתיים. ליאורה גולדמן סבורה שאף היו נכרים שהתגיירו והצטרפו לעדה.[454] גם לאחר מכן היו מעמדות בעדת קומראן - כל אדם לפי שכלו.[455] העובדה שישנה אפשרות כניסה לעדת קומראן בדומה לגיור לעמ"י, מלמדת שאנשי החושך והיריבים של עדת קומראן אינם מוחלטים, ויכולים לשנות את דרכם וגורלם, וזאת עד לימי המשיח: 'ובשלים הקץ למספר השנים האלה אין עוד להשתפח לבית יהודה' (ברית דמשק ד' 11-10).

בתשובתו זו של דברי גד החוזה ג' הותר להתחתן עם אשה מואבייה, והאיסור נשאר רק על הגברים: 'מואבי ולא מואבית'.[456] הלכה זו התקבלה בחז"ל: יבמות ח' ג'. כאן אנו חוזרים לצוואות השבטים יש אמירות של אהדה גם לנכרי,[457] כנראה מהאהבה הרבה והסנגוריה המורעפת גם לחוטאים ולרשעים (ראו על כך במאמרי: 'מקורות והשפעות מידות הנפש והלב בצוואות השבטים').

• חוסר יכולת להבין את מושגי הרוח והסוד של עדת קומראן:

יתרה מזו, עקרונות רוחניים אלו קשים ביותר לפירוש והבנה, כפי שקשה לתפוס את הביטוי הקרוב של חז"ל: 'הכל כתוב והרשות נתונה', כשבתוך זה מחבל 'ובמלאך חושך תעות כול בני צדק' (סרך היחד ג' 22-21) גם בצדיקים וישנם מעשים מעורבבים, למשל כצוואת אשר א'-ו' שמגדירה ומזהירה מהצביעות.[458] להלן דוגמה לשני מונחים רלוונטים רווחים במגילות מורה הצדק (קבוצה 4) שקשה להבין משמעותית החד-ערכית, אפילו אם הם נתונים להחלטה ארצית-אנושית או שמימית:

• "גורל": האם בפועל מטילים 'גורל' או שזה הבנה לפי התגלגלות ורמזים משמיים? האם הוא קרוב ל'אורים ותומים' (בניגוד ל"נחש" בעמי קדם)?[459]
• "תיכון": איך שוקלים את הרוחות ('תיכון')? האם נעזרים באסטרולוגיה ופיזונומיה? תיכון זה התקבל בחז"ל בתפילת 'עלינו לשבח' ('לתכן עולם במלכות שדי'), אך בהמשך "תוקן" בטעות ל"לתקן".^[460]
• אי-ההבנה של שילוב הגזרה הקדומה עם מעשיו של האדם. למשל, מגילות 'רז נהיה' מפורשות כאקסיומה דטרמיניסטית-אפוקליפטית, אך מגילות אלו דורשות התנהגות ועשייה מסוימת, שרק קיומה מבטיח השכר המצוין בה. דברים אלו עולים עם ירמיה לב' 19: 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו'.

בן סירא שהיה קרוב באמונתו ודעותיו לעדת קומראן (ראו אף הצעתו כמועמד למורה הצדק) מתאר הבחנה חדה לחיוניות המעשה הארצי: 'אל תאמר מאל פשע, כי אשר שנא לא עשה; פן תאמר הוא התקילני, כי אין צורך באנשי חמס; רעה ותועבה שנא ה', ולא יאננה ליראיו; אלוהים מראשית ברא אדם, ויתנהו ביד יצרו' (טו' 14-11).

מגילת המלחמה (בני האור נגד בני החושך) נתפסת ע"י החוקרים כדוגמה מובהקת לדואליזם. דווקא בה הטובים הם שבטי ישראל (בני האור),[461] ולא רק שבט יהודה שאיתו הזדהתה עדת קומראן במגילות מורה הצדק (קבוצה 4), או שבט לוי.

סיבה נוספת למסקנה השטחית של דואליסטיות, היא כי היא ההצגה הנוחה להבלטת הפער בין קבוצות ואידיאולוגיות בשיח יריביות הנוטה להנגיד את הטוב והאמת מול הרע והשקר. מצב זה רווח בספרויות וקבוצות רבות. הנה למשל דוגמה אקטואלית מהמחלוקת בין הרב אמנון יצחק לרב יוסי מזרחי שבה הוטח: 'אשרי המבדיל בין טהור לטמא ובין אמת לשקר'. וזאת, יש להדגיש, כאשר שניהם עוסקים בהגות ובציבור זהה.

עיקרון קרוב הינו האמונה בגזרה הקדומה הכפולה (פרדסטינציה דופלקס). הקושיות לעיל רלוונטיות גם עליו, אך מענין שזהו אחד מנושאי המחלוקת הגדולים שמציין יוספוס בין הפרושים לצדוקים. על כך ראו בפרק הפער והשוני בין הצדוקים-הראשונים לצדוקים-האחרונים.

• הוכחת נכונות היסטורית – אובדן דורשי החלקות:

בכל אופן, אף אם נניח שתורת שתי הרוחות אינה כתיאור שמימי או תפילה (למרות שמקובלת עד היום ודיכוטומיה כזו נעשית ברוב החלוקות החברתיות), ואף אם נניח שאינה כמו תיאוריים מקראיים דומים (ראו בפרק מיזוג פרפרזות), וכן אם נניח שאין סתירה בכך שבני החושך והבליעיל יכולים פשוט להצטרף לעדת קומראן, הרי שבסופו של דבר - הקללות של עדת קומראן נגד בני החושך והבליעיל התקיימו – המתייונים אבדו! [462]

• פשר נחום ג' 8-3: 'פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל... פ̇ש֯ר֯ו֯[‏ ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות‏ [ ]קהל ופת[אים‏] לא יחזקו עוד את עצתם';
• ברית דמשק ז' 21: 'בהפרד שני בתי ישראל שר (=סר) אפרים מעל יהודה וכל הנסוגים הו̇סגרו לחרב'.
• ברית דמשק כ' 15-13: 'ומיום האסף יורה היחיד עד תם כל אנשי המלחמה אשר שבו ע̇ם איש הכזב כשנים ארבעים';
• פשר תהילים ב' 9-5: 'ועוד מעט ואין רשע ואתבוננה על מקומו ואיננו פשרו על כול הרשעה לסוף ארבעים השנה אשר יתמו ולוא ימצא בארץ כול איש [ר]שע'.

 מי שנותר אלו הצדוקים הראשונים והחשמונאים שנהגו כעדת קומראן ועם ישראל שחזר בתשובה (ראו בפרקים בעניינם). כמובן, בתקופה יותר מאוחרת גם חסידי-חז"ל שרדו והעבירו עקרונות תורת עדת קומראן (ראו שער/חלק בעניין).

29.  המשמעות הנכונה של המשיחיות ואחרית סוף כל הימים והציפייה לגאולה

רוב החוקרים סוברים שעדת קומראן ציפתה לכל הגאולות בימיהם (או בדור הבא אחריהם) ובפרט במגילת המלחמה (או"ח).^[463] אבקש לטעון כי מסקנה זו אינה מחייבת וכן אינה חד-משמעית בחלק מהמגילות^[464], למשל 'אחרית הימים' אינה בהכרח 'סוף כל הימים',^[465] ובשאר המגילות המסר דווקא הפוך במפורש:

בפשר בראשית ד' 3-1 (4Q252. פשר בראשית א', קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 253) מצוין 'תמנע היתה פילגש לאליפז בן עשיו ותלד לו את עמלק הוא אשר הכ̇[ה] שאול, כאשר דבר למושה באחרית הימים תמחה את זכר עמלק מתחת השמים‏'. כאן עולה מפורש ביטוי זה שמכוון על תקופה מאוחרת, אך שאינה הגאולה של 'סוף כל הימים'.

מגילה 4Q252 ה' 6-1

פשר חבקוק ו' 15 – ז' 8: 'למען ירוץ֯ ‏[הקורא בו‏ פשר הדב]ר֯ א֯[שר‏ וידבר אל אל חבקוק לכתוב את הבאות על {על‏} הדור האחרון ואת גמר הקץ לוא הודעו אל את כול רזי דברי עבדיו הנבאים כיא עוד חזון למועד יפיח לקץ ולוא יכזב‏ פשרו אשר יארוך הקץ האחרון^[466] ויתר על כול אשר דברו הנביאים כיא רזי אל להפל{א}ה';

לצפייה בתמונה של פשר חבקוק ו'-ז':

https://drive.google.com/open?id=1t-hw3trCGH5IJkUb40vHeS9GmMn8VQxp

פסידו יחזקאל (4Q386-8): 'שמח את נפשי ויתבהלו הימים מהר עד אשר יאמרו האדם הלא ממהרים הימים למען ירשו בני ישראל'.^[467] שני מקורות אלו הן הסתייגות מלהסיק ולהודיע מתי או מהו 'גמר הקץ' (במיוחד נוכח פירושו המקובל של 'קץ' - כתקופה), וזאת הרבה לפני 'סוף כל הימים' - שאותה מגילת חוכמת הרזים א' 7-5 מקשרת עם תום הרשעה והישארות החוכמה בלבד.[468] גם מגילה 4Q248^[469] מתארת את שיבת יי לישראל לאחר גזירות אנטיוכוס שתוארו גם באפוקריפון ירמיהו, ובהן אין תמונת אחרית הימים שכוללת תחיית המתים או מהפכה קוסמית כלשהי (כפי שמפורט למשל בקטע זה שחוקרים שהינו תוספת נוצרית מאוחרת לחזון עזרא). מגילת 470Q4 מזכירה את מיכאל צדקיהו וחידוש הברית האסכטולוגית בין ה' לישראל, אך אין בה ציון מועד, ואין מנהיג בשם צדקיהו בתקופתם (ככל שידוע לנו). פשר הושע מציין את: 'כוהן האחרון אשר ישלח ידו להכות באפרים', וודאי שמדובר בכוהן באותו הדור או שיבוא אחר הדור של נבואת פשר זה (ולא הכוהן של סוף כל הימים). דוגמא נוספת היא זיהוי ימיהם כ'אחרית הימים' בממ”ת א' 6^[470]. משמעו שכבר אז בימיהם היו אלו ימים טובים, כנראה כיוון שהסתיימו ימי המלחמות והתייוונות כפי שתוארו בברית דמשק ובפשרים, כנבואת 40 השנה ממות מורה הצדק בברית דמשק כ' 15-13^[471] ופשר תהילים א' 9-5.[472]

מגילת המקדש כט' 7 – ל' 5^[473] מוכיחה שעדת קומראן ידעה שהגאולה האחרונה תבוא רק לאחר חורבן הבית הנוכחי (השני), וזאת בהתייחסה לבית המקדש הראשון.[474] בעקבותיה הוכחות הובאו גם בפשר 4Q174 האסכטולוגי ג' 13-1^[475]. לצידם מציינים זאת: היובלים א' 17, 27^[476]; ספר טוביה יד' 5^[477]; חזון עזרא ז' 26.[478] לכן, השערות חוקרים כי עדת קומראן סברה שהגאולה תבוא בימיהם או לאלתר ומיד (בעוד הבית השני עומד על תילו) – אינן עולות בקנה אחד עם המסר של מגילות אלו.

סרך היחד הינה כחוקה פנימית המרחיבה את ברית דמשק שחקק מורה הצדק כעיקר ההלכה הכיתתית. בפרק ז' 22-16^[479] מתארת המגילה את תקופת הביניים^[480] בין משיחים - וללא משיח. ספק אם הכוונה עד ימי המשיח שאחרי מורה הצדק (ברית דמשק יט' 35-כ' 1 ראו הצעתי לזהותו בהמשך עם ינאי, יחד עם סרך העדה), או עד המשיח של אחרית סוף כל הימים שיושב בשמיים וממתין לירידתו ארצה לפי חנוך מו' 5-1^[481]; דניאל ז' 13^[482]; מגילת חוכמת הרזים א' 7-5; עזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי (ספר חיצוני שאינו במגילות). מגילת ‎4Q471a (4QPolemical Text) מתארת כישלון מלחמה, שסותר אפוקליפטית גאולת סוף כל הימים זו, וזאת כבר לאחר ניצחונות החשמונאים (לפחות לדעת החוקרים).

גם אם היתה לעדת קומראן ציפייה למימוש מלא (למרות שכאמור מוכח שלא סביר), הרי נבואות כאלו רווחות כבר מהתנ"ך (וכאמור רוב ספרות עדת קומראן היא פרפרזה מקראית, כגון לעניינינו: 'קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת' [ישעיה נו' 1]), ועדת קומראן פיתחה עיקרון של מימוש ויישום חלקי למהותו של בית שני ובכלל זה המאורעות שבימיו – ועל כך יובא בפרקים 'ירושלים בהווה ובעתיד' ו'יישום חלקי של האיל בעל הקרן הגדולה'. עקרונות אלו מפיחים רוח תקווה שמחה וחיים בעיקר נדכאים, ובאמת העולם לאוב מתקדם ומשתפר (קוהלת ז' 10).[483]

ראו עניינים קרובים בפרק על הנצרות.

30.  יחס עדת קומראן לירושלים בהווה, המקדש שייבנה ע"י האל וחזרה לימי גן עדן

בעוד בחומש התורה אין ציון מפורשת של העיר ירושלים, היא מוזכרת מפורשות בחנוך וביובלים (למשל: ה'מקום אשר בחר' שבדברים[484] מוחלף עם הר ציון וירושלים).[485] בתיאור מרתק ממגילת דברי יהושע ג' (4Q522) ב' מוסבר הסתרה זו מהתורה: 'ל֯ו̇א̇‏ [נוכל לבוא לצי]ו֯ן֯ להשכין שם את אהל֯ מו[עד ואת ארון הברית‏/עדות עד סוף‏/קץ‏] העתים כי הנה בן נולד לישי בן פרץ בן יה[ודה בן יעקוב והוא ילכוד‏] את סלע ציון ויורש משם את כל האמורי מיר֯[ארה/ירושלם יבהלונו‏] לבנות את הבית ליי אלוהי ישראל זהב וכסף[ נחושת יכין ועצי‏] ארזים וברושים יבי֯א[ מ‏]ל֯בנון לבנותו ובנו הק֯טן [יבננו וצדוק הכוהן‏] יכהן שם ראיש̇ו֯ן֯ מ̇[בני פינ]ח̇ס[ ואהרון‏] ואותו֯[ יר]צ֯ה ב֯[כול ימי חיו ויברך‏] [בכו]ל֯‏ [מ]ע֯ון מן השמי֯[ם כי‏] ידיד יהו̇[ ‏] י̇שכון לבטח י̇[רושלם לרוב‏/כל‏] [ה‏]י̇מים[    ]ע̇מו ישכון ל֯ע̇ד ועתה האמו̇רי שם והכנענ[י בקרבנו] יושב אש̇ר החטיוני̇ אשר לוא דרשתי א֯[ת מ]שפט֯ ה֯[אורים והתומים‏] מאתכה והשלוני וה[נ]ה֯ נתתיו עבד ע[ם בני יש]ר֯א[ל    ] ועתה נ[ש]כינה את א[הל מ]ו֯עד רחוק מן [      וישאו‏] אלעזר֯[ וישו]ע את א֯[הל מו]עד מבית‏ [אל להשכין אותו לשלה'.

לצפייה בתמונה של דברי יהושע ג B-499672:

https://drive.google.com/open?id=1d4LGsLwycTrwqHXRdoG28GYToLTCAX9w

בית ראשון נבנה לפי תכנית הציווים-הוראות הבנייה של מגילת המקדש, וכך לאחר מכן תואמים לתיאורי ההבנייה בפועל של בית המקדש הראשון ככתוב במלכים א' ו'-ז'. שני שלבים אלו (תכנית מול תיאור הבנייה בפועל) מפורטים גם על בניית המשכן וכליו, כאשר בפרשות תרומה-תצוה מובאים הציווים לבניית המשכן, ואילו תיאור הוראות משה והבנייה עצמה מתוארות רק לאחר מכן בפרשות ויקהל-פיקודי (ראו עוד על מגילת המקדש בפרק 'המגילות המקראיות').

כפי שמוסבר בפרקים לעיל, בתקופה הראשונה של עדת קומראן היא נטשה את ירושלים לטובת עיר כוהנים במדבר/דמשק/קומראן, בגלל: '[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה' (ממ"ת ד' 7-8), או עקב רדיפת אפרים-דורשי החלקות המתיוונים אחרי עדת קומראן. מורה הצדק גם פסק שאסור להעלות למקדש ולהקריב בו קורבנות: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון' (ברית דמשק יא' 18-21). טורים ד'-ה' בברית דמשק מפרטים את החטא השלישי של טימוא המקדש, ובהמשך המגילה: 'וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי̇‏ ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש' (טור ו' 11-16). לאחר מכן גם האיסיים נהגו בדומה: 'בשל כך [בשל טהרותיהם השונות] הם נמנעים (מלבוא) לעזרה המשותפת' (קדמה”י יח' 19).

איסור זאת תואם את מעלת קיום התורה והתפילות של עדת קומראן - שעולות על הקורבנות: 'ואדם מפאר עליון ירצה כמגיש מנחה, כמקריב עתודים ובני בקר, כמדשן מזבח ברוב עולות, כקטורת ניחוח מיד צדיקים' (5Q11 יח' 10-7, וכן: סרך היחד ג' 6-12;[486] ח' 4-10;[487] ט' 6-3),[488] וייתכן ועדת קומראן ראתה את עצמה כתחליף ל"ציון": 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק... אשר יצי]ל‏[מה מי]ד̇ בליעל' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23); 'ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מעשי תורה'.[489] מסורת דומה התגלגלה גם לחז"ל (ראו: קיסטר, ירושלים והמקדש בקומראן, עמ' 493).

עם זאת, המצב הפוליטי דתי הזמני לא גרע במהותה האוטופי ייעודי של ירושלים הנבחרת. כידוע, ירושלים מוזכרת 667 פעמים בנ"ך, מקצתם בתיאורה לאחרית הימים, בפאר גודלה ויופיה. מהות הבקשות ההלכתיות של אגרת ממ"ת (פרק ב' – דברי התורה, שורות 62-59 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 209-208]) היא ליישם את ירושלים כ"מחנה הקודש" של מדבר סיני: 'כי ירושלים היא מחנה הקדש והיא המקום שבחר בו מכל שבטי ישראל כי ירושלים היא ראש מחנות ישראל'). בנוסף, עדת קומראן חיברה או אחזה במסורות ליטורגיות מגוונות על קדושתה של ירושלים, כמו מגילת תנחומים לירושלים 176Q4 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 31-29); חנוך יד'; צוואת לוי ג' 6-5, יח'; סרך עולת השבת; סרך הברכות מקומראן ד' 22 – ה' 19.

בית המקדש השני המתין לעלייה בקדושתו והציפייה לכך היתה לאורך כל הימים שעמד: [490] 'הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר יי צְבָאוֹת' (מלאכי ג' 1); 'כִּי כֹה אָמַר יי צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא... וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה, כָּבוֹד אָמַר יי צְבָאוֹת... גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר יי צְבָאוֹת' (חגי ב' 9-6); 'אסוף כל שבטי יעקב, ויתנחלו כימי קדם; רחם על עם נקרא בשמך, ישראל בכור כיניתה; רחם על קרית קדשך, ירושלים מכון שבתיך; מלא ציון את הודך, ומכבודך את היכלך; תן עדות למראש מעשיך, והקם חזון דֻּבַּר בשמך; תן את פעֻלת קוויך, ונביאיך יֵאָמֵינו' (בן סירא לו' [לג] 21- 13). ביטויים דומים התקבלו גם בתפילות חז"ל, בפרט כמו המונח 'רחם',[491] ולנצרות.[492]

תקוות אלו לא הצליחו להגיע למימוש מלא בבית שני (ראו בפרק על יישום חלקי), ועדת קומראן היא בעלת המסורות הראשונות של ירושלים והמקדש באחרית הימים, וזאת בחיבורים קדומים לה (קבוצת מגילות 3-2 - שאין בהם סימנים כיתתים כמו ארגון כיתתי, פולמוס עם מתנגדים, מטבעות לשון כיתתיות) לצד מגילות מורה הצדק (קבוצת מגילות 4):

• חנוך צ' 29: 'בית[493] חדש גדול וגבוה מן הראשון ויקימהו במקום הראשון אשר כסה. כל עמודיו היו חדשים וצעצועיו היו חדשים וגדולים מן הראשון הישן'.
• מגילת המקדש כט' 10-7 מרחיקה את הבית השלישי לקץ העיתים, ואף מציינת שיבנה ע"י האל: 'ורציתים והיו לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם‏ ו]שכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה‏ [את מ]קדשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הבריה אשר אברא אני את מקדשי להכינו לי כול הימים, כברית אשר כרתי עם יעקוב בבית אל'. בדומה מציינים זאת היובלים א' 17, 27;[494] פשר4Q174 ג' 13-1;[495] וחז"ל.[496]
• יובלים ד' 26: 'ירושלים בריאה חדשה' (השוו: יחזקאל מ' 2).
• טוביה יג' 18-13[497] מתפלל (בפעם השלישית) שבירושלים יבנה מקדש אחר מזה שאמור להיבנות בה (כוונתו לאחר הבית השני).
• טוביה יד' 5 מציין שלא בית המקדש השני הוא זה שאליו התכוונו הנביאים: 'ושב ורחם אותם האלוהים וישיב אותם האלוהים לארץ ישראל וישובו לבנות את הבית ולא כבראשונה עד עת [כי אם] עד אשר ימלא קץ העתים ואחרי זאת ישובו מן הגלות בכבוד כל יושבי ירושלים ובית האלוהים בתוכה יבנה כאשר דברו עליה נביאי ישראל'.
• בתיאור העיר (ולא המקדש)[498] במזמור לירושלים המיוחלת מהתפילה של מגילת דברי המאורות[499] (ראה להלן נספח טקסט ב') המתאר את הצביון האידיאלי של הזמן והמקום שבהם ישררו השלום והשלווה, הצדק והאמת, שבהם תתגלה אהבת האל לעמו ולעירו, ובמזמור אהבה לציון ממגילת תהילים 5Q11 כב' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 353), שמיוחד בשפתו היפה, במבנהו כאקרוסטיכון, ובקרבתו להמנון התקווה המודרני.[500] המזמור גם מציין: 'שקר ועול נכרתו ממך' (7), כפי שמתואר למשל בישעיה יא' 9: 'לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יי כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים', ואובדן הרשעה והישארות החוכמה מנובא במגילות נוספות.[501]
• מגילה 462Q4 מזכירה את ירושלים לאחרית הימים, בדומה לישעיהו ס' 62; סה' 21-18; סו' 12-10 ותמונת התשתית מפרק נב'.
• גם בספרים החיצוניים שאינם בין מגילות קומראן (ראו פרק בעניין) יש תיאורי ירושלים באחרית הימים, כגון: ספר ברוך ד' 30-ה' 9 כולל מזמור על ירושלים; סיביליות ה' תכ': 'וישימה כאבן חן בתוך העולם ויבן היכל'; חזון עזרא ז' 26 [ליכט, עמ' 42]): 'כי הנה ימים באים – והיה כאשר יבואו האותות, אשר אמרתי לך – ותיעלם העיר הנראית עתה, ותתגלה העיר הנסתרת עתה'. אך בניגוד למגילות לעיל, קשה להבין אם כוונת שני ספרים חיצוניים אלו לבית השני[502] (במתכונת אחרת) או לאחרית הימים (במקדש שלישי לאחר חורבן הקודם), מה גם תיארוכם המקובל מאוחר למגילות וממוקם בשלהי הבית השני (ולעומת זאת ראו דעתי על אמינותם בפרק 'הספרים החיצוניים' שלעיל).

תיאורים אלו בספרים החיצוניים שאינם במגילות קומראן מוסיפים את ירידת כל ירושלים משמיים. ישעיה ו' 6[503] אמנם מתאר מזבח בהיכל השמימי, ומגילת שירות עולת השבת מתארת את שיתוף/עליית עדת קומראן כעדת כוהני קודש לדרגת המלאכים שבשמיים, אך אין בכך אמירה על איחוד הממלכות (שמיים וארץ) באחרית הימים, או לירושלים בפרט. מסורת דומה מובאת בחז"ל: '"כל ישראל חברים' – "יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהילים קכב' 3)' (תנחומא פקודי א'); 'א"ל רב נחמן לר' יצחק מאי דכתיב 'בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר' (הושע יא' 9), משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר? א"ל הכי א"ר יוחנן: אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה! ומי איכא ירושלים למעלה? אין דכתיב: "יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהילים קכב' 3)' (תענית ה');[504] 'אמר ר' פנחס בשם ר' ראובן: עתיד הקב"ה להביא סיני ותבור וכרמל, וליתן ירושלים עליהם בראשם, שנאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים' (מדרש שוחר טוב, מזמור לו' [מהדורת ש' בובר, וילנא תרנ"א, עמ' קכו']), וכן בנצרות: 'אצל ירושלים של מעלה חופשיה היא והיא אם כולנו' (אל הגאלטיים ד' 28-17), ואף באיסלאם.[505]

חזון ברוך א' [או ברוך הסורי] ד' 3 גם מקשר את ירושלים העתידית לגן העדן: 'לא זה הבנין הבנוי עתה בתוככם הוא הגלוי לפני ההוכן מקדם מאז היה עם לבבי לברוא גן עדן אף הראתיו את האדם עד לא חטא וכאשר עבר מצותי הרחק ממנו וגם גן עדן'.[506] פשר ישעיה ד' (4Q164, קטע 1 [קמרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 58])[507] על ישעיה נד' 12-11[508] מציין שנים עשרה כוהנים או ראשי שבטי ישראל, כנראה באחרית הימים ומתוך עדת קומראן או לפי כתורתם.

שערי העיר לבית המקדש השני/שלישי מתוארים לפי השבטים ביחזקאל מח'[509] (ובחזון יוחנן כא' 22-10, 5; כא' 21-11, אך ללא ציון השבטים[510]), ואילו מגילת המקדש לט'-מא' מתארת את שערי השבטים למקדש[511] (כוונתה לראשון ולא לאחרון). מגילת ירושלים החדשה[512] מפרטת את שניים עשר שערי העיר העתידית, וכנראה כל אחד מהם זוכה לעיטור אבן מאבני החושן.

יחזקאל כח' 14-13 מתאר 12/9 אבנים בגן עדן ומקשר אותם להר האלוהים,[513] וכנראה הפירוש של "אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ' הוא גדר/לבוש[514] המקיף את הגן ומשובץ באבני החושן של שמות כח' 20-15. הקשר בין ירושלים של אחרית הימים מרומז גם בחנוך המתאר את גן עדן השמימי שמיועד צדיקים,[515] והיובלים ח' 20-19[516] מייחד קדושתם יחד עם הר סיני. גם בנצרות ירושלים של מעלה זוהתה בין היתר עם גן עדן (מוזכרת 3 פעמים), משכנו של אלוהים, עיר האלוהים לפי איגרת אל העברים והרקיע השלישי כמקום השכינה לפי פאולוס.[517]

בין ירושלים העתידית לגן עדן יש עוד הקבלות: כמו מיקומם על הר[518] והנהרות היוצאים מהם: 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַ‍ִם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה' (זכריה יד' 8).

תיאור גדילתה של ירושלים באחרית הימים רווח כבר בדברי הנביאים (ישעיהו נד' 2;[519] זכריה ב' 8[520]), אך המידות לגודלה של העיר מפורטות לראשונה במגילת ירושלים החדשה א' 17-11[521] (21X30 ק"מ = 6,300 קמ"ר – כשטח יהודה ושומרון!) עובר לספר זרובבל,[522] וחז"ל הוסיפו את מימד הגובה.[523] חזון יוחנן כא' 16 העצים את שטחה של ירושלים ל-6 מיליון קמ"ר.

מגילת ירושלים החדשה בארמית היא המגילה העיקרית של ירושלים העתידית. היא גם המגילה המפורטת ביותר בתיאורי ירושלים העתידית, ובאופן מדהים ומופלא יש בה הרבה נתונים שראויים להיות בעקרונות פיתוח התשתיות של העיר גם עתה בימינו. בעוד מגילת המקדש מו' 16-13 מתארת מערכות ביוב עצומות (שכנראה חלקן נמצאו ע"י נחשף ע"י צ'רלס וילסון ב-1864),[524] מגילת ירושלים החדשה מתארת מערכות עיר ענקיות פי כמה וכמה (ראו בספריהם של מיכאל חיוטין; אבי סולומון).

• ירושלים אצל במאה ה-19 ע"י החרדים והרפורמים:

ריחוקה של עדת קומראן מירושלים לצד ההגות הדואליסטית למקדש, מעניינים להשוואה לשני זרמים עיקריים ביהדות אירופה אלפיים שנה לאחר מכן, במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20: החרדים והרפורמים. 

שניהם דגלו באנטי-ציונות שעיקרה עלייה לישראל, ושניהם מחקו את ירושלים: חלק מהחרדים ציינו את ליטא במקומה; הרפורמים ותנועת הבונד מחקו את ירושלים מסידורי התפילה שלהם. עם זאת, אפשר לראות את הגדרת ליטא במקום לירושלים כהעתקה דומה למה שעשתה עדת קומראן לירושלים (אם כי עשו לקהילתם ולא למקום), ואילו מחיקת ירושלים בכלל, ללא העלאת קדושה זמנית אחרת, היא פעולה המנוגדת לחלוטין לעדת קומראן (ולכל התורה).

עוד על ציונות ראו בפרק הממלכתיות ובנספח לספר.

ו.       התקופה הראשונה של עדת קומראן; בין מורה הצדק לדורשי החלקות

31.  מינוי מורה הצדק על עדת קומראן; קרבתו לבן סירא, שמעון הצדיק, חוניו ויוסי בן יועזר

לאחר עשרים שנה שבמהלכם עדת קומראן חזרה בתשובה והתאגדה, היא מוצאת וממנת עליה את מורה הצדק. שלוש עובדות עיקריות אנו יודעים עליו: כוהן, ברח מירושלים (וניצל מניסיון התנקשות), וכתב עשרות מגילות כיתתיות. אך למרות היותו מנהיג עיקרי, אינו מוזכר בספרות חיצונית למגילות. האם זה כיוון שנותר אלמוני, או כיוון שחייו והשפעתו היו בתקופת תחילת המאה השנייה לפה”ס, שכאמור מימים אלו בקושי יש בידינו מידע היסטורי?

שלושה כוהנים צדיקים קרובים לעדת קומראן מתקופה זו: בן סירא, שמעון הצדיק השני וחוניו.

שמעון הצדיק השני: כוהן גדול מבית צדוק שחי וכיהן בסוף המאה השלישית עד תחילת המאה השנייה לפה”ס. הן חז"ל (פתיחת פרקי אבות) והן בן סירא נ' מברכים את שמעון הצדיק, אך היות והיו שניים כאלו – סב (כיהן בתחילת המאה השלישי לפנה"ס; היום מכונה 'שמעון הראשון') ונכדו (מכונה השני - הנ"ל), ואין די היסטוריוגרפיה ופירוט עליהם, קשה להכריע למי מהם התכוונו. נוכח השבחים עליו, היינו מצפים שהמגילות שנכתבו בתקופה קרובה אליו יזכירו אותו, אך אין כזה אזכור (אם כי לא צוין גם שום כהן או מנהיג אחר מבית שני). ישנה אפשרות ששמעון זה הוא מורה הצדק, כאשר תחילה ורוב ימיו כיהן ככוהן גדול בבית המקדש, ובסוף ימיו ברח נוכח התגברות ההתיוונות, כפי שמצוין על בריחת מורה הצדק (פשר חבקוק ו' 8-4).[525]

חוניו השלישי/הרביעי עזב את ירושלים והקים את מקדש חוניו בלאונטופוליס ­(תל אל-יהודיה), כנראה בגלל כהונת אלקימוס (ראו ניתוחו בהמשך).[526] התרת בניית המקדש במצרים, בניגוד לריכוז הפולחן במקדש בירושלים, הותרה כנראה נוכח רקע היחס של משפחתו-בני צדוק למקדש בירושלים (לעדת קומראן היה 'בית השתחוות' [ב"ד יא' 22] וכנראה היא עצמה היוותה תחליף זמני למקדש), כאשר סירבו להעלות בו קורבנות, ואפשר שיחס זה התפתח לרוב יהודי מצרים.[527] בין מקדש חוניו לעדת קומראן ישנם מספר אלמנטים דומים נוספים: המנורה היתה בעלת נר אחד בתקרה, כמסמלת את השמש – היא מרכז לוח השנה הקומראני; בסוף 343 שנים תבוא הגאולה – גאולה דומה יש בעדת קומראן לאחר 490 שנה (ראו בפרק 'גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים') לצד נכדיו של חוניו שעזרו לינאי (ראו פרק בעניין). איני עוסק בשאלה אם ואיך יהודי מצרים התייחסו למקדש שסותר את מרכזיות הפולחן המקראי, לעומתו אזכורו בישעיה יט' 19 (שמובדל בין נוסח המסורה לשבעים לישעיהו השלמה: חרס [איוב ט' 7; חנוך עח' 1]/צדק/שמש), אך אעיר כי הסכמתם או התעלמותם כנראה קשורה לכך שהתירו שילוב מסורות הלניסטיות (ובפרט כמו במובהק מארתפּנוּס דרך אוסביוס: ספר הישר, דברי הימים למשה רבינו), ואלו השתלבו מסורות האגדה של חז"ל. כמה מהחוקרים הציעו שמורה הצדק הוא חוניו השלישי,[528] ועליי קשה ההכרעה.

• קרבתו של בן סירא לספרות עדת קומראן ולמורה הצדק:

חי וכתב ספרו (שנקרא בשמו) בתחילת המאה השנייה לפנה"ס, כאשר בתקופה זו  הפרושים אסרו כתיבת קודש, ובכך הוא דומה לחיבוריים הכיתיים של עדת קומראן, ובפרט לספרות החוכמה בה. ספר דומה שנכתביו לפניו הוא משלי אחיקר (בו דודו של טוביה) שנמצא במקדש יֵבּ. בן סירא מד' 16[529]) שיבח את חנוך המהווה ספר נפוץ וכנראה מרכזי בעדת קומראן (מצוטט בצוואות וביובלים, לצידו ספר הענקים, ייתכן ועליו פשר - ראו בפרק בעניינו), בני צדוק הכוהנים (נא' 29[530]), ובפרט את שמעון (בן יוחנן) הצדיק (פרק נ', אך כאמור קשה להכריע אם את שמעון המקדש הראשון או השני[531]). קטעים קטנים מפרק ו' (31-14) שרדו במגילת 18Q2, ושליש מפרקו האחרון (נא') נמצא במגילת התהילים/מזמורים הגדולה של עדת קומראן (11Q5) Psalms^a[532] – דבר המצביע על מעמד ספרו כקדוש/קאנוני בעיני עדת קומראן. בנוסף, ספרו של בן סירא קרוב לסגנון ולטרמינולוגיה של ספרות חוכמה של עדת קומראן:[533] שניהם מאופיינים בחטיבות נושאיות (לעומת ספר משלי שחוכמתו שונה לרוב מפסוק לפסוק) והלכות דומות, בפרט ציון שם הקב"ה כ'עליון'/'אל' (ראו בפרק נוסחי המקרא). גרשון ברין הציע שמגילה 4Q244 נוצרה בחוגים קרובים לבן סירא, נוכח שורת ניבים ולשונות מקבילים ואף זהים. משכך, אפשר שבן סירא הינו מורה הצדק הנסתר, וזאת כאשר את ספרו כתב ספרו זה בטרם התחבר לעדת קומראן, או שכתב במקביל ספרו הגלוי וספרי סוד רק לעדה במגילות מורה הצדק, כפי שספרים כאלו יש ביד עדת קומראן ומיוחסים לנביאים (הגלוי – ספרי הנביאים; הנסתר – אפוקריפון). אך העובדה שנכדו לא מציין אזכור שקרוב לכך שבן סירא יכול היה להיות מורה הצדק, הצעה זו חלשה.

למרות שכידוע חז"ל נידו את ספר בן סירא (על הסיבה לכך ראו בפרק 'החיבורים: בן סירא, גזירתא, מגילת תענית ויחסם ל'מסורת האבות' עד לתושב"ע'), חלק מחז"ל ציטטו את בן סירא כמבין הכתובים: 'ומשולש בכתובים' (בבא קמא צב' II; ירושלמי ברכות ז' ב' [ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצב', קהלת רבה ז' יא']) וחלקית 'דכתיב', והמשיכו לשכתב דבריו כ-300 פעם[534] ללא ציון שהוא המקור (בניגוד לכלל 'האומר דבר בשם אומרו'),[535] אלא רק כתריסר פעמים בציטוט מלא בשמו, ועוד כפעמיים כינוהו חכם ותנא.[536] ספרו של בן סירא הינו היחיד שנמצא גם בשני אוצרות הספרים הנוספים (כשביניהם תקופת הדממה): מצדה ב-73 לפה”ס (5 עותקים[537]), וגניזת קהיר (ראו הרחבה על שניהם בפרקים הרלוונטים) – עובדה המצביעה על שימושו הרב בקרב קבוצות חסידים, לצד העובדה שביניהם מעידים אבות הכנסייה (המאה השלישית והרביעית לספירה) שהספר היה מצוי בעברית.

העניינים שבן סירא אינו מזכיר, חשובים ביותר, היות ומלבד מגילות קומראן, אין לנו ספרות נוספת מדורו (ייתכן וכמה מהספרים החיצוניים-הדחויים נכתבו בימיו, אך אין תיארוכים ברורים לגביהם):

• בן סירא אינו מזכיר את הסנהדרין או הכנסת הגדולה, נראה שהגמוניה זו (המזוהה בספר זה עם עדת קומראן) קמה רק לאחר מכן – בתקומתה של עדת קומראן. חיזוק לכך עולה גם מגרסת חז"ל שמשייכים את אחרון כנסת הגדולה לשמעון הצדיק ואחריו אנטיגנוס איש סוכו.
• בן סירא אינו מציין דקדוקי הלכה כמו בדיני טהרה ושבת. אמנם חלק מדיני הטהרה והשבת תוקנו ע"י מורה הצדק כנראה מעט אחרי ספרו, אך הסיבה העיקרית היא כנראה שהמשיך בקו ובנושאים של ספרי החוכמה מהכתובים: משלי וקוהלת (וכך עשו בפרקי אבות). לפיכך, קשה לפסוק שזו ראייה שבתקופתו לא היתה הלכה סדורה. מאידך, אין לבן סירא מחלוקות הלכתיית, וכל הוראותיו אקטואליות ורלוונטיות להיום, והוא מספרי החוכמה והמוסר היסודיים שאבדו לארון הספרים היהודי (ראו על כך בפרק 'אופן ושמירה חלקית של ספרות החוכמה והמוסר ממגילות מדבר יהודה – בנצרות').
• לפי נכדו של בן סירא, הוא למד את ספרי האבות הנוספים.[538] מהם ספרים אלו? האם אלו צוואות השבטים ודומיהם שבמגילות קומראן? האם כבר היו ספרים חיצוניים-דחויים?
  • העדויות ההפוכות על יוסי בן יועזר הפרושי:

דמות חשובה נוספת שייתכן שהיא מורה הצדק, היא יוסי בן יועזר הפרושי, ראשון ל'זוגות', שמעמדו יחסית לעדת קומראן לוקה בערפל בגלל כינויו מעשיו והלכותיו, שנחלקם כאן בין הטובים והמחמירים לבין הרעים/מקלים או שהשיוך אינו חד-משמעי:

	טובים/מקפיד	רעים/מקל
כינויו כ'חסיד שבכהונה'[539]	אין יותר קולע מהגדרה זו למורה הצדק שהיה ראש החסידים וככוהן גדול	עדיין היתה מעליו על רמת טהרה. ייתכן שכינוי חיובי זה הינו הקבלה הפוכה ל'כוהן הרשע' שבמגילות הכיתתיות[540]
שלושת הלכותיו שבחגיגה ב' ב'	קיים קושי בניסיונות הביאור של הלכותיו אלו ואם הן ומגמתו להקל או להחמיר	ורד נעם סבורה כי אלו מקלות[541]
כינויו ('המקל' [משנה עדיות ח' ד'])[542]		הזיהוי היחיד (והחשוב) המלמד על דרכו ההלכתית, ובכך מקביל לפשר תהילים לז'  א' 27-26:[543] '[פשר‏]ו על איש הכזב אשר התעה רבים  באמרי ש̇קר כיא בחרו בקלות ולוא שמ̇[עו‏] למליץ דעת'.
גזרותיו על טומאת ארצות הניכר ועל כלי זכוכית (שבת יד' II)	נדמות כמחמירות, קרובות להלכת עדת קומראן	הראשונה כנראה כבר היתה נוהגת לפניו
נאבק במתיוונים שאף רדפוהו (בראשית רבה סה'; מק"ב יד' 6)[544]	ניסיון התנקשות מתואר גם במגילות הכיתתיות,[545] המלמד שהיה רחוק  מהמתייונים (שהם אפרים  דורשי החלקות לטעמי)	העובדה שנרצח אולי מעידה שזה חטא על התייונותו, וזה  כמו כפיר החרון שצלב את דורשי החלקות
אחרון האשכולות[546]	מתאים למורה הצדק או גדול תורה	מאידך אפשר שמתאים לדורש חלקות גדול (למשל ממדרש חנוכה)[547]

לכל אלו מתווספים התיארוך המקביל/קרוב של ימי חייהם ופועלם (סוף המתיוונים – תחילת החשמונאים) כאשר גם בסופם המסורות תואמות לסוף אנשי הנבואה (ראו בפרק 5 על קבוצת המגילות החמישית והאחרונה שאינה נבואית וכן תיאורי התקופה מארבעים שנה לאחר מות מורה הצדק).[548]

בין הצעות לזיהוי אלו נציין גם את מנחם האיסיי שמזכיר יוספוס, שהוא כנראה מנחם שקדם לשמאי. היות והוא חי מאוחר לימיו של מורה הצדק, עליו יפורט בפרק 'בין שמעון בן שטח לחוֹנִי, ממנחם לשמאי'. במחקר הוצעו עוד כמה דמויות לזיהוי מורה הצדק, ביניהם צדוק שפרש מאנטיגונוס בן סוכו, יוחנן המטביל, ג'יימס אחיו של ישו ועוד.

32.  האירועים ההיסטוריים בראשית ייסוד עדת קומראן ותיארוכם

שלושה מקורות קודש עיקריים מתארים את התקופה הסלווקית בא"י: ספר החלומות בחנוך א'/החבשי (פג'-צ'),[549] אפוקריפון ירמיה,[550] דניאל ז' ויא'.

• תיארוך ייסוד עדת קומראן וכתיבת מגילות מורה הצדק לבין 210 ל-160 לפה”ס:

מגילות ברית דמשק והפשרים (קבוצה 4) חוברו ע”י מורה הצדק בתקופה הטרום חשמונאית עד תחילת ימי המרד,[551] קרי לערך בין 210 ל-160 לפה”ס. תיארוך זה נובע מהתאמות לידיעות מספרות חיצונית לקומראן וידיעות היסטוגרפיות, מהן אני ומקצת החוקרים מזהים את היריבים העיקריים של עדת קומראן כמתייוונים (בניגוד לרוב החוקרים שמזהים אותם עם הפרושים), ואלו הן:

• התיאור העיקרי הינו: 'וראש הפתנים הוא ראש מלכי יון הבא לעשות בהם נקמה' (ברית דמשק ח' 11-12). היות ומיד לאחר מכן (ח' 12) כתוב: 'ובכל אלה לא הבינו' שמתייחס ל'נקמה' לעיל, הרי שהכיבוש של מלך יוון. 3 מלכי יוון אפשריים ל'ראש מלכי יון' זה: אנטיוכוס השלישי שכבש את א"י ב-202 לפנה"ס;[552] אנטיוכוס הרביעי שנגדו התמרדו החשמונאים ב-167 לפה”ס;[553] אנטיוכוס שערך מסע מלחמה בימי יוחנן הורקנוס.
• התיאור העיקרי השני הוא: 'פשרו‏ על דמי]טרי֯ס מלך יון אשר בקש לבוא ירושלים בעצת דורשי החלקות [ולא נתן אל את ירושלים] ב֯יד מלכי יון מאנתיכוס עד עמוד מושלי כתיים ואחר תרמס [העיר ונתנה ביד מושלי הכתיים]' (פשר נחום א' 2-3 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 283]). אציע לזהותו כסוטר בן סליקוס הראשון ששלט בשנים 150-162 לפה”ס. כיוון שצוין רק שמו הפרטי/הראשון ללא שמו המלא או מספרו כמלך, מלמד שכנראה מדובר על דימיטריוס הראשון ששלט בשטחים רחבים של המזרח התיכון. אמנם דימיטריוס הראשון כבר שלט בירושלים ע"י בקחידס וניקנור, כך שהדבר קשה ל: 'אשר בקש לבוא ירושלים', אך שליטה זו לא היתה מלאה.
• בפשר תהילים ב' 18-19 מצוין: 'פשרו על רשעי אפרים ומנשה אשר יבקשו לשלוח יד בכוהן ובאנשי עצתו'. היות ולא ידוע לנו, וגם לא סביר שהיה, איחוד כזה בין הפרושים והצדוקים, הרי שמדובר במתיוונים לפניהם.
• במגילות מורה הצדק מתואר ניסיון אפרים המתייוונים לפגוע בעדת קומראן ולהתנקש במורה הצדק (פשר חבקוק ו' 8-4; פשר לתהילים ב' 11-10; פשר תהילים ו' 8-4; הודיות יג' 10-8). אילו לפני כן כבר אירעה גזירת המועדים והשבת של אנטיוכוס הרביעי, הרי שניסיון פגיעה שכזה היה פחות חמור בעיניהם של עדת קומראן. המסקנה אפוא, שאירוע זה קרה טרם כיבוש אנטיוכוס הרביעי.
• התאריכים המדויקים של עדת קומראן לתחילת היווסדותה ופעילותה בתחילת המאה השלישית לפנה"ס (ראו בפרק 'גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים').
• מייסדיהם או ראשיהם של דורשי החלקות הם שלושת הכוהנים הרשעים (אפוקריפון ירמיה),[554] שאחד האחרונים שבהם הוא כנראה יאסון או מנלאוס,[555] או אלו דמויות נוספות ממגילות מורה הצדק (קבוצה 4): איש הבליעיל, מטיף הלצון וכפיר החרון.[556] כוהנים רשעים אלו שלטו בירושלים (פשר חבקוק ז' 8-7),[557] וזאת כאשר החשמונאים הראשונים או הפרושים הראשונים טרם שלטו בירושלים בתקופה זו (נקודה נוספת המצביעה על חוסר התאמה, בניגוד לזיהוי המקובל על-ידי רוב החוקרים).
• ראולי ורבינוביץ הציעו את זיהוי ראש 'דורשי החלקות' עם אלקימוס הכוהן הרשע (מק"א ז' 25-1),[558] ואני מחזק הצעתם. על זיהוי דורשי החלקות ראו בפרק בעניין.
• מאזכורי הספרים ומעצם כתיבת הספרים בתקופה, ישנם איחולים ובקשות המופנות לקיומו של נביא (מק"א ד' 42-47; ט' 27).[559] אלו כנראה מתייחסות לעדת קומראן – שכבר פעלו בתקופה זו או אף לפני כן.
• החשמונאים אספו ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14)[560] – וספרי קודש הוברחו מירושלים לעדת קומראן (ראו בפרק 'ספרות אותנטית אחידה ולא ספרייה שהתנקזו אליה ספרים שונים במקריות').
• שליטתם המופלאה של עדת קומראן במועדים תאריכים ומשמרות כוהנים מחורבן הבית הראשון ועד סוף תקופת החשמונאים (ראו פרקון בעניין), לצד שליטתם המופלאה במועדי בית שני (ראו פרק בעניין), מצביעה על תחילת פועלם המוקדמת לחשמונאים (כשאז היו מתנגדיהם החריפים המתוארים במגילות מורה הצדק).

לדיאבון, רוב העם התקרב ואף קיבל את עמדות מנהיגי 'אפרים'-דורשי החלקות (ראו בפרק לזיהויים), ולכן, נוכח אי-טהרת העיר והמקדש, בימים אלו עדת קומראן עזבה את המקדש וירושלים, וסירבה להשתתף בקורבנות ולעלות למקדש:

• בברית דמשק ד'-ה' מפורטים את החטא השלישי של טימוא המקדש
• ברית דמשק ו' 11-16 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 13): 'וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל "מי בכם יסגור דלתי̇‏ ולא תאירו מזבחי חנם" (מלאכי א' 10) אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש'
• ברית דמשק יא' 18-21 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 46): 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון' (השוו למדרש חז"ל: שמ"ר יט' א')[561]
• השוו: יוספוס על האיסיים: 'בשל כך [בשל טהרותיהם השונות] הם נמנעים (מלבוא) לעזרה המשותפת' (קדמה”י יח' 19).

במגילות מורה הצדק מוזכרים כחמש קבוצות שניתן להם כינויי סתר, והם:

• אפרים ומנשה (המתנגדים העיקריים לעדת קומראן – ינותחו בפרק בעניינם).
• בית פלג ואבשלום (קבוצות הביניים, ינותחו בפרק בעניינם).

בהמשך הימים, כנראה בדור השלישי לחשמונאים, המתייוונים (ובכללם שלוש הקבוצות לעיל) איבדו את ההנהגה, ואף אבדו לחלוטין,[562] כפי שיפורט בהמשך.

טענתי שהפרושים וחז"ל אימצו את ההלכות שהצליחו לאסוף, באופן שלא תמיד ידעו את מקורן של הלכות אלו, כך שאצל חז"ל התערבבו הלכות נכונות שהתקבלו מחד מעדת קומראן, והלכות אנטי-תורניות מאפרים-דורשי החלקות מאידך. יתרה מזו, כיוון שבתקופה מסוימת אפרים דורשי-החלקות הצליחו להשפיע על רוב העם להתיוון (פשר נחום ב' 8; קדה"י יג' 288),[563] עדת קומראן או מחנותיה בתקופות שונות, הצטיירו ותויגו ככתות משנה שאינן בזרם המרכזי של עם ישראל. משכך, חז"ל סברו שיש להמשיך להתקרב למנהגים המקלים שרווחו אצל רוב העם, בין אם כך קיבלו ממסורת, ובין מכיוון שעם הארץ נוהג, מעצם טבעו, בפחות הקפדה על מצוות התורה ובעיקר דקדוקי הלכה.

33.  היחס והפער בין עדת קומראן לחסידים שבספרי המקבים ולקבוצות הביניים

זולת שלוש הקבוצות המוזכרות בספרי המקבים: החשמונאים[564] החסידים וה'רבים',[565] לא ידועות לנו[566] קבוצות ששמרו בהדיקות על מסורות התורה המפורטות והלכתיות של עדת קומראן (אמנם גם  הפרושים ואחריהם חז"ל שמרו על המצוות, אך בספר זה מוצע שהיווסדותם מאוחרת לתקופה המתוארת בספרי המקבים). מתיאור שלושת קבוצות אלו בספרי המקבים, עולה שהם שמרו בעיקר על טהרה ופולחן, ולא נטו אחרי המתייוונים.

על היחס בין עדת קומראן לחשמונאים מוקדש פרק בנפרד להלן, ואכן אדון פעילות קבוצות אלו קרובות גם לפעולותיהם של עדת קומראן, כגון: ירידה/בריחה למדבר[567] (השוו ל'פורשי מדבר' בזוהר),[568] איסור המלחמה בשבת (עד שבוטל),[569] מתנדבים לתורה,[570] מבקשי צדק ומשפט עם משפחותיהם.[571]

בראש השבח של ספרי המקבים הם החסידים, שמוצע בזאת שהם עדת קומראן,[572] ובהתאמה פחותה גם/לחלופין ל'רבים':

• מק"א ב' 41: 'אז נאספו אליהם קהל/כנסת [התרגום מיוונית אפשרי לשניהם] חסידים, גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה': 3 מאפיינים תואמים לעדת קומראן: על 'קהל/כנסת חסידים' ראו בפרק זיהוי עדת קומראן כמועצת המלך והמשפט וחבר ישראל והיהודים שבמטבעות החשמונאים; 2. על כותבי ולוחמי מגילת המלחמה ('גיבורי חיל') ראו בפרק מגילת המלחמה ששושמה במלחמה נגד היוונים והמתיינים , ושומרים התורה בהקפדה הגבוהה ביותר לצד שימוש רב במגילות במונח נ.ד.ב.[573] שני המאפיינים הנו
• מק"א ז' 12-14: 'ויאספו אל אלקימוס ואל באקחידס קהל סופרים לבקש צדק; וראשונים החסידים היו בבני ישראל, ויבקשו מהם כי אמרו: איש מזרע אהרון בא בחיל ולא ירע לנו'. 'קהל סופרים' זה מהותם של עדת קומראן – ראו על כך בפרק בנושא זה. 'ראשונים.. בבני ישראל' הוא תיאור שמדרג את החסידים כסופרים ממעלה ראשונה (לפי דיוק לשון התרגום היווני, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס), וכך הסיפור על אלעזר הסופר הראשי במק"ב ו' 18. הסתמכותם על הכוהנים מצביעה על קרבתם לכהונה. יש לציין כי האיסיים מתוארים כפציפיסטים ע"י פילון, אך ראו בפרק מגילת המלחמה כי לדעתי ספרות עדת קומראן היתה בשימוש המלחמה נגד היוונים והמתיוונים (שאליה הצטרפו החשמונאים).
• מק"ב יד' 6: 'אלה מן היהודים המכונים חסידים, אשר מנהיגם יהודה המקבי, מנהלים מלחמה ומורדים ואינם מאפשרים לממלכה למצוא יציבות'. גם תיאור זה עולה עם מהות מגילת המלחמה.

בשער/חלק 'מעבר מסורות הפשט והסוד דרך חסידי-חז"ל' אזהה את החסידים שבחז"ל שהיו קרובים עד חלק המחנות של עדת קומראן והאיסיים.

במגילות קומראן מתוארות שתי קבוצות[574] ששינו את עמדתם ואת פעילותם ומכונות כאן בשם כולל כ'קבוצות ביניים'. להלן הצעות קצרות וחלופיות (הן לאלו שהוצעו כבר מקודם) לזיהויים:

'בית פלג': קבוצה זו עזבה את ירושלים לפי ברית דמשק כ' 20: 'בית פ̇לג אשר יצאו מעי̇ר הקדש וישענו על אל בקץ מעל ישרא̇ל ויטמאו את המקדש ושבו ע̇וד אל ד̇ר̇ך העם בדברים מעט[ים'. עזיבה זו היתה כנראה יחד או בימים שעדת קומראן עזבה, ולאחר מכן קבעה שהוא טמא בעיניה[575] (או שהגדירה לעצמה שהמקדש טמא בעיניה), ובסוף הסתפחה לקבוצה נגדית אחרת - 'מנשה'.[576]

מוצעים ארבע קבוצות חלופיות לזיהוי בית פלג (עם מעט נימוקים בהערות השוליים): החסידים;[577] בית חוניו הרביעי שבמצרים;[578] החשמונאים;[579] הרבים.

קבוצה נגדית נוספת היא 'בית אבשלום': קבוצה זו לא נטלה יוזמה ואמירה מוצהרת נגד הקבוצה היריבה לעדת קומראן: 'פשרו על בית אבשלום ואנשי עצתם אשר נדמו בתוכחת מורה הצדק ולוא עזרוהו על איש הכזב' (פשר חבקוק ה' 9-11). היות שכך ציפו מהם עדת קומראן, ההנחה שבית אבשלום היו לפני למחלוקת זו כן קרובים לעדת קומראן. אם כך, הרי שאפשר שהחשמונאים הם שלא עזרו לרצח 60 החסידים ע”י אלקימוס ובאקחידס (מק"א ז' 10-17), אם כי הרצח קשה מהשתיקה, והיה מצופה שהרצח יתואר במגילה, ולא רק מחדל השתיקה. לחלופין, בית אבשלום הוא הצדוקים, כיוון שהצדוקים היו קרובים בהיבט ההלכתי לעדת קומראן, ועדת קומראן התאכזבה מהם בהמשך (באופן שאינו ידוע, אך כנראה שהיתה תקופה שבה עדת קומראן היתה מחוץ לירושלים ואילו הצדוקים שהו או אפילו הנהיגו בבירה). תיעוד מאוחר שבמגילת תענית אולי משמר מחלוקות מעין אלו בהם הצדוקים מובכים בשתיקות אי-תגובתם[580]/ידיעתם[581] לתוכחות יוחנן בן זכאי (ראו פירוט בפרק על הצדוקים).

גם בית שמאי אפשרית לקבוצת ביניים, על כך יפורט בפרק נושא שמה בהמשך.

34.  החלל התורני בתקופה הראשונה של עדת קומראן ובתחילת ימי החשמונאים

למרות התחזקות החשמונאים והצטרפות חלקים גדולים מהעם אליהם, עדיין נותר חלל תורני וכוהני בעמ”י מבית צדוק שכיהנו במשך כ-800 שנה (מאז צדוק בן אחיטוב ששמר אמונים לדויד המלך וחנך כהונה בבית ראשון). בית צדוק אלו נהגו כפשט התורה, דהיינו כהלכה הצדוקית (אך בהמשך אטען שהצדוקים ככת טרם נוסדו),[582] אלא שתחום הטהרה היה במודעות ומושגים שונים משלהי בית שני (קל וחומר לימינו), וההלכה הצדוקית לא היתה זהה להלכות הטהרה המפורטות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק – כיון שאלו חוברו ע"י מורה הצדק רק בסוף תקופה זו. מאידך, בתקופת עזרא נשמרו חלק מהלכות מגילת המקדש,[583] אך לאחר מכן חלה ירידה תורנית (ראו בפרק 'גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים').

משכך, התחילו להתפשט בעמ”י מסורות מעורבבות מתרבות ומתייוונות בראשות 'אפרים'-דורשי החלקות, בניגוד לדרך האיסיים: 'אינם מתנשאים בחוצפה לסתור את ההלכות שהונהגו' (קדמה"י יח' 12). הלכת 'אפרים'- דורשי החלקות היתה חד היו אנטי-תורנית,[584] ומאידך היתה (רק) מקלה בפשט התורה - מאפיין מובהק של הפרושים, ולכן נותר בגדר חידה למי לייחסו - ראו בנושא זה להלן בפרק נפרד הבא.

ספרי המקבים אינם חלק מספריית קומראן, וגם לא של חז"ל. הנצרות קידשה ספרים אלו ויוספוס השתמש בחלקם.[585] לכאורה הדבר מצביע על ריחוק בין עדת קומראן לחשמונאים, אך אי-הימצאותם של ספרי החשמונאים בספריית קומראן הינה דרכה של עדת קומראן - שהכילה רק את כתבי הקודש, והחשמונאים היו (מבחינתה) קבוצת משנה שניסו להתקרב אליה דתית, ואף על פי שהיו בשלטון – אינם עדת קודש של סופרי התורה הרשאים לכתוב ספרות קודש.

איגרת פתיחת מק”ב (ובפרק ב' 19-18) קוראת ליהודי וכוהני בית חוניו (מבתי צדוק) להתחבר להנהגתו של שמעון התרסי. ניסיון ההתקרבות לבית צדוק נראה חיובי, במיוחד כאשר הדבר צלח לאחר שני דורות כאשר צאצאי חוניו הרביעי באו לעזרת ינאי (יפורט בפרק על ינאי בהמשך). גם הערצת שמעון התרסי בתיאורי שכתוב הגאולה המקראית בסוף מק"א,[586] מצביעות על ניסיונו למצוא חן בעיניי העם והכוהנים שטרם התחברו אליו. העובדה שאין התייחסות במגילות קומראן לחוניו השלישי הרביעי (שאחד נרצח ואחד ברח למצרים והקים מקדש) מתמיהה (על חוניו ראו בפרק נפרד בעניינו).

במגילה ‎4Q339 (4QList of False Prophets ar) ישנה הצעה להשלמה של בנו, יוחנן (הורקנוס) בן שמעון, בין נביאי השקר, ואם בנו נביא שקר, ומכאן משתמע שהינו כ'חומץ בן חומץ'. אך השלמת המהדיר מעט מקובלת יותר[587], ובהמשך טענתי שיוחנן הורקנוס קרוב ומשובח בעיני עדת קומראן.

מה היתה הלכת החשמונאים הראשונים?                        המחקר סבור שחשמונאים (הראשונים) נהגו כפרושים עם רוב העם, למרות שאין שום ראייה ישירה מספריהם, או מכל מקור אחר, זולת יוספוס שמציין זאת (קדמה"י יג' 408) - אך קשה להסתמך על דיוקיו, במיוחד כשמתאר כ-250 שנה לפניו. והנה, 3 הלכות ממגילת אגרת מקצת מעשה התורה[588] תואמות להלכות הצדוקים לפי ספרות הפרושים (ראו בפרק על יוחנן), ומכאן מתבקשת המסקנה שהנמען בממ”ת הוא פרושי (כאשר המחבר הינו צדוקי או קרוב לו). מאידך, שלוש הלכות בממ"ת גם התקבלו אצל חלק מהפרושים.[589] עם זאת, מדובר על סה"כ שש הלכות מתוך כעשרים ושתיים (זולת לוח השנה שהוא המחלוקת העיקרית).

כאמור לעיל, רוב המתייוונים אבדו. המעטים ששרדו: 'עזבו את מתעיהם[590] ונלוו על ישראל' (פשר נחום ג' 5). אין זה אומר שאפרים נהיו צדיקים ושמרו ברמה גבוהה על התורה (לפי הלכת קומראן או כפי שהיתה לפניהם), אלא שאפרים הפסיקו עם העבירות שלהם נגד התורה, והתערבבו עם כל עם ישראל. הקבוצה הקרובה ביותר לעמ"י מאמצע התקופה החשמונאית היא הפרושים-הראשונים, עליהם אדון בפרק חידת הפרושים ודורשי החלקות.

35.  אפרים-דורשי החלקות דחו את 'ספר התורה שנית' (4Q177 י' 13-14) והצעות לזיהויו

מגילת‎4Q177  (4QCatena A) י' 13-14 מציינת את סירוב אפרים-דורשי החלקות (אותם זיהיתי לעיל עם המתיוונים; רוב החוקרים סבורים שאלו הפרושים) לקבלת: 'תקע֯ו שופר בגבעה' (הושע ה' 8) השופר הואה ספר [התורה 'חצוצרה ברמה' החצוצרה הי]אה ספר התורה שנית *אשר֯ מאסו כ[ול א]נ̇ש̇י֯ עצתו וידברו עליו סרה'. כלומר, לדעת עדת קומראן, יש ספר תורה ראשון – החומש (תורת משה), ויש ספר תורה שני – שאותו ננסה לזהות לקמן.

תחילה נביא מקורות נוספים (לפי סדר כרונולוגי של חיבורם) לדחיית ספר כלשהוא (לא ידוע אם מדובר באותו ''ספר התורה שנית'):

• חנוך צ' 6-7 מתאר בנבואתו: 'והנה טלאים נולדו לצאן הלבנים ויחלו לפקוח עיניהם ולראות ולקרוא אל הצאן; הם צעקו אליהם ואלה לא האזינו אל דבריהם כי חרשים היו מאוד ועינים כהו מאוד מאוד'.
• מגילה 4Q390 (אפוקריפון ירמיה):[591] 'ואדברה בהמה ואשלחה אליהם מצוה ויבינו בכול אשר עזבו הם ואבותיהם'.
• פשר תהילים ד' 8-9:[592] 'התורה אשר שלח אליו', דהיינו: מורה הצדק שלח תורה למנהיג אפרים-דורשי החלקות, אך זה לא רק שלא קיבל את התורה, אלא אף ניסה להתנכל למורה הצדק. היות לתורה זו ישנה התאמה והצעה גם לאגרת מקצת מעשה התורה (ראו עליה בפרק נפרד, ונקודות משניות אלו[593] בעניין זה).
• ברית דמשק ז' 15:[594] 'המלך הוא הקהל וכיניי הצלמים וכיון הצלמים הם ספרי הנביאים אשר בזה ישראל את דבריהם'
• פשר חבקוק ב' 5-9:[595] 'פשר הדבר[ על הבו]גדים לאחרית א הימים המה עריצ̇[י הבר]ית אשר לוא יאמינוא בשומעם את כול הבא֯[ות ע]ל֯[‏ ]הדור האחרון מפי הכוהן אשר נתן אל ב‏[לבו בינ]ה לפשור א֯ת̇ כול  דברי עבדיו הנביאים[ אשר‏ ]ב֯ידם ספר אל את  כול הבאות על עמו וע֯[דתו‏]'.
• אוֹרִיגֶנֶס (מאבות הכנסייה מהמאה השלישית) ציין שבידי היהודים ספר 'סרבת סרבני האל'.[596]

נחזור למקור הראשון:

התורה הקרובה והמקבילה ביותר ל'ספר התורה שנית' היא האמורה ביובלים ו' 21-22: 'כי חג שבועות הוא וחג בכורים הוא, כפל חג הוא ולשני מינים החג הזה. כאשר כתוב וחרות עליו תעשה אותו; כי כתבתי בספר התורה הראשון אשר בו כתבתי לך'. כלומר, היובלים אומר שיש ספר תורה ראשון – החומש (תורת משה), ויש ספר תורה שני – זהו ספר היובלים.

• טיעונים נוספים, אך חלשים, להתאמת 'ספר התורה שנית' ליובלים:

• סיפור דומה מתואר על הביתוסים (בית-[א]סין) בסכוליון למ' תענית (כ'י אוקספורד, מהד' נעם, עמ' 77-78, 206): 'שהיו ביתוסים כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר... "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וגו'' (דברים יז' 11), מלמד שאין כותבין בספר'. עם זאת, כאן הכוונה לספר גזירתא שנכתב באותה עת, ואילו ספר היובלים קדום בהרבה לתקופה.
• ממהותו של 'ספר התורה שנית' כאגרת שנשלחת לקבוצה אחרת, למדים שמטרתו להיות גלוי. למרות שהיובלים מסופר בגוף ראשון ממלאך הפנים למשה, הניסוחים בו מכוונים לכל העם,[597] ושימושו היה גם נפוץ בעדת קומראן עצמה, שכיבדה אותו בברית דמשק יח' 3-4: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם', וכתבה עליו פשר פאסדו יובלים 4Q255. ממרכזיותו זו חז"ל אימצו ממנו הלכות ומדרשים שלמים מהיובלים (ראו בפרק 'אימוץ ספר היובלים ע"י פנחס בן יאיר'). אימוץ זה הינו פרט בגישה הכללית של חז"ל שאימצו את רוב התורה של עדת קומראן (עם הקלות ושינויים במדרשים יוצרים), לעומת אפרים-דורשי החלקות שעזבו את רוב המצוות ואף רדפו אחרי עדת קומראן.
• ההנחה ש'ספר התורה שנית' נדחה (גם) בגלל מחלוקת על לוח שנה (ובפרט חג השבועות שמגילת 513Q4 מציינת את התנגדותם להנף העומר בשבת – ראו בפרק על שבועות), שאמנם לוח השנה 364 מופיע בעוד מגילות (כולל מ' המקדש), אך רק ביובלים יש הן ציווים ואזהרות נגד לוח הירח.

תורה אחרת שגם מתאימה למהותה של 'ספר התורה שנית', אך בהתאמה יותר חלשה, היא מגילת המקדש – מסיבות אלו להתאמתה ולאי-התאמתה:

• מגילת המקדש אומצה ע"י החשמונאים (ראו בפרקים בעניין), ולכן סביר שנשלחה לפני כן לאפרים-דורשי החלקות.
• מגילת המקדש הינה כנראה מגילת סוד מפאת קדושתה של שיח ודברים ישירים בין האל למשה (בפרט מד' 5) אשר אין ממנה ציטוטים והוכחות ישירות,[598] ולכן פחות סביר שתישלח לקבוצה נגדית. ראו עוד על מגילת המקדש בפרק בעניינה.

ישנו סיכוי נמוך שגם ממ"ת הינה 'ספר התורה שנית' (ראו פרק על ממ"ת).

לצידם ישנם 2 ספרים נוספים שזיהויים אינו בטוח:

• ספר ההגי/ו: כנראה אינו ספר התורה, כיוון שהוא מצוין לצידו.[599]
• מדרש התורה האחרון.[600]
• לעומתם, החשמונאים ביקשו לאיסוף ספרים, וכתבו מאורעותיהם בספריהם עד יוחנן

החלק/שער הבא מוקדש ליחס שבין עדת קומראן לחשמונאים, אך שבפרק הקודם עסקנו ב'ספר התורה שנית' שנדחה ע"י אפרים-דורשי החלקות, חשוב לעמוד כאן על הסתירה המהותית למול גישתם ופועלם של ראשוני החשמונאים – אשר:

• חיפשו ספרים ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14)[601]
• פנו באגרת בתחילת מק"ב ליהודי מצרים (ייתכן ולחוניו השלישי/רביעי שברח לאחרונה לשם)
• כתבו שלושה ספרים (מק"ג מתייחס לתקופה קודמת במצרים)
• ציינו שחסר להם נביא.

ממעשים אלו ניתן ללמוד כי לפחות בתקופה של יהודה המקבי, החשמונאים אינם מתאימים להיות הנמענים של מגילות אלו.

מאידך, לפי מק"א ב' 29-33 החשמונאים ביטלו את איסור המלחמה מהיובלים נ' 12,[602] וייתכן שזה מצביע על היפרדותם ההלכתית מעדת קומראן, אם כי ייתכן ואפילו עדת קומראן החליטה לשנות הלכה זו (בדומה לקביעתה לביטול עונש המוות הפלילי – ראו פרק בעניין).

החשמונאים הראשונים וכתיבת מק"א מתוארכת לכל המוקדם לתחילת ימיו של יוחנן הורקנוס (בה מסתיים מק"א). השאלה המתבקשת היא מדוע אין ספרי המשך של קרבות החשמונאים, הרי הקרבות המשיכו באותה משפחה חשמונאית?        לעניות דעתי החשמונאים הצדוקים קיבלו בשלב זה את הלכת עדת קומראן לצד קבלת סמכותה - כסופרים (וכבעלי רוח הקודש?) בעלי הזכות היחידה והבלעדית לכתיבת כתבי קודש (או מעין קודש), כפי שהספרייה בקומראן כוללת רק כתבי קודש.[603] זוהי גם הלכת הפרושים (גיטין ס' II; תמורה יד' II).[604]

השאלה נוספת שמתבקשת היא, אם עדת קומראן התקרבה ואולי התאחדה עם החשמונאים, מדוע אין את ספרי המקבים בין מגילות קומראן?     חוקרים סבורים שהעדרם של ספרי מקבים מספריית קומראן הם מחמת הביקורת שעדת קומראן מתחה על שלטונם.[605] הצעתי לכך היא או שאלו מאוחרים מדי, או שעדת קומראן אמנם תמכה בהם חלקית, אך אין זה אומר שהתירה להם או ראתה בהם סופרי קודש (ולאום), כי תחום זה ניתן רק לכוהני בית צדוק ובעלי בריתם.

בעוד החשמונאים הפסיקו לכתוב ספריהם, אז דווקא התחילה עדת קומראן לכתוב בגלוי (בניגוד למגילות מורה הצדק) על החשמונאים. החיבור העיקרי הוא מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' (ראו פרק בעניין, ולצידה המגילות המכונות טקסטים כרוניסטיים: 331Q4 - 333Q4, 4Q468e),[606] שאפשר שאלו כהמשך לספרי דברי הימים ואולי אף ליובלים, נוכח היותן מציינות את האירועים והדמויות אשר קרו במועדים שונים. אך כאן יש ייחוד של מועדים לפי לוח שנה שאינו מפורט כלל בתנ"ך (ומאידך, אין בתנ"ך גם פירוט על ברית מילה, שחיטה, חמץ, תפילין ועשרות מצוות אחרות שאותן חידש מורה הצדק). בכל אופן, כתב הקודש הבא (שהגיע אלינו) היה שילוב שעיקרו מסורות על ניצחונות בית חשמונאי, וזאת מבית מדרשם של הפרושים הראשונים: מגילת תענית. אומנם מגילת תענית כוללת עשרה ימים (מתוך 35) של ניצחונות (כביכול) של הפרושים על הצדוקים, אך אלו כנראה נוספו ומאפיינים תקופה מאוחרת של דור החורבן.[607]

לסיכום הפרק: בתקופה זו של מנהיגי חשמונאי יוחנן וינאי הפסיקו החשמונאים לכתוב את ספרי המקבים, כיוון שקיבלו את הלכות עדת קומראן, שבצידם היא קבלתם סמכותם כסופרים היחידים שראויים לכתוב ספרות קודש או מעין קודש. מבין שלל ההלכות שהחשמונאים והצדוקים קיבלו בתקופה זו, שרק קובץ דוגמאות שרד לידינו בזכות זיכרונות מאוחרים של יריביהם (יוספוס וחז"ל), הלכה אחת אותנטית מתקופתם - היא 'חבר היהודים' שבמטבעותיהם.

הפרושים לא קיבלו את שינוי ההלכה ע”י יוחנן והצדוקים (קדה"י יג' 408, 297-296), וראו בהלכותיהם (של הפרושים) קדומות. אפשר להבין דעתם ואמונתם זו של הפרושים, היות וההלכות שנהגו בשנים שלפי החשמונאים היו של אפרים המתיונים, ואלו ההלכות שהעם והם זוכרים.

גדולתו של יוחנן ניכרת מכתבי יוספוס וחז”ל שמעריצים אותו[608] (אם כי גם גינו וקינאו בו).[609] כמו כן, מותו הטבעי מלמד שהיה מבורך וצדיק, גם בעיני הכותבים אחריו (וראו כאמור את תיאור בן סירא י' 28-27 בעניין).[610]

36.  בין אפרים לפרושים-הראשונים בטהרה: חידת 'דורשי החלקות' ו'כיא בחרו בקלות'

רוב החוקרים מזהים את קבוצת אפרים-דורשי החלקות עם כת הפרושים,[611] אבותיהם הרוחניים של חז"ל. זיהוי זה אכן מתאים משתי סיבות עיקריות:

• פשר נחום ב' 8: 'אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים' - קדה"י יג' 288: 'וכל כך גדול כוחם של אלה [הפרושים] אצל ההמון, שאפילו אומרים דבר נגד המלך וגם נגד הכוהן הגדול, מיד מאמינים להם'
• הפרושים/התנאים דרשו בחלקלקות (פרשנות שגויה בתירוצים דחוקים) במחלוקות נגד הצדוקים (ראו דוגמאות לצדק המעוות שמעון בן שטח ורבן יוחנן בן זכאי – בפרק על הצדוקים) ובינם לבין עצמם, וכך היא חלק מההתפלפלות ההלכתית, הדרש האלגוריה והמדרש היוצר הסוטה מפשט התורה (ראו פרקים בעניינים אלו, וכן להלן).

למרות זאת, אני בספק אם אכן הפרושים הם קבוצת אפרים-דורשי החלקות, ובפרק זה אנתח זאת בעיקר במישור ההלכתי הרחב של הטהרה:

בראש נושאי ההלכה המשותפים של הזרמים בסוף בית שני הוא: 'פרצה טהרה בישראל', אותה שאבו הפרושים והכתות (כולל חז"ל) מעדת קומראן. עדויות כאלו יש מסוף המאה השלישית לפנה"ס התואמות לטהרת של הלכת קומראן (כמו איסור הכנסת עור טמא לירושלים).[612]

גדליהו אלון הציעה שהיו שתי גישות: מרחיבה מול מצמצמת, שחז"ל אחזו באחרונה אך עדיין היו להם כמה אותות שנשארו מהגישה המרחיבה,[613] בה אחזו הכוהנים והאיסיים.

מגילת המקדש ומגילות כיתתיות שונות מפרטות הלכות טהרה רבות. נזכיר בקצרה שגם טומאת המשקים, אותם חז"ל מציינים שהיא גזרת חכמים (פסחים יד'. כנראה כוונתם לעדת קומראן – ראו בפרק זיהויים כסופרים), מצוינת כבר במגילת המקדש מט' 8-7[614] (ויושמה בעדת קומראן). כמו"כ, טומאת נגיעת ידיים במעשר (פרה יא' ה') מקורה בברית דמשק ??. במגילת 272Q4 יש כותרת: 'זה משפט תורת הצרעת לבני אהרן להבדיל לצרועים', ולחז"ל יש מסכת נגעים.

וכן תקנות ראשוני הפרושים על גזרת טומאת ארצות הניכר, כלי זכוכית, וכלה בדיני החבורה לאכילה בטהרה והבדלה מעמי הארץ (בעיקר מתוספתא דמאי).[615] מאלו ניכר הדמיון להלכות עדת קומראן.

כאמור לעיל, עדת קומראן היא המייסדת של ההלכה בכלל, ובפרט בעניין טהרה. ברית דמשק י' 10 פותחת פרשייה בכותרת: 'על הטהר במים' ובה הלכות גודל המקווה,[616] ואכן בקומראן יש את המקוואות העתיקים בעולם,[617] כשארבעה מהמקוואות העתיקות בירושלים הן בעלי מאפיינים בנייה דומים. אלו התקבלו בחז"ל כ'ארבעים סאה'/אוצר/'אמה על אמה ברום שלוש אמות' (כלים יח' א'). יוחנן המטביל קרא לטבול במים חיים בירדן (הרמה הגבוהה ביותר של הטהרה גם לפי חז"ל [משנה מקוואות א']), כפי שנהנו עדת קומראן מהמעיין שזרם ביישוב קומראן בזמנם,[618] ולבוא למדבר – קריאה מקבילה (או יותר סביר - מועתקת) לעדת קומראן בראשית דרכה (ראו לעיל בפרק על היווסדות העדה). לאלו יש להוסיף כי יוחנן המטביל קרא לתשובה יחד עם הטבילה,[619] שזהו חידוש[620] של סרך היחד ג' 5-4 (ומקבילה בה' 14-13): 'לוא יזכה בכפורים ולוא יטהר במי נדה ולוא יתקדש בימים ונהרות ולוא יטהר בכול מי רחצ טמא טמא יהיה כול יומי מואסו במשפטי אל'.

• יחסית למקרא - האם חז"ל הקלו או עדת קומראן החמירה?

אין זה סוד, שהפרושים וחז"ל ביטלו את רוב דיני הטהרה המקראיים, וזאת ללא חידושים תורניים, אלא הנושא דעך ולא נשמר. תהליך זה קרה גם מגנאי של חז"ל על זרמים אחרים ששמרו על הטהרה יותר מהם.

למרות זאת, סיכמה יפה ורד נעם בעמ' 325 לספרה 'מקומראן למהפכה התנאית': 'נראה שנקודת המוצא הלא מודעת של החוקרים הייתה פעמים רבות ההלכה של חז"ל, ולפיכך תפסו את ההלכה הכתתית כמחמירה במיוחד. ברבים מהמקרים שנבחנו בספר זה, ההלכה הקומראנית אכן מחמירה בהשוואה להלכה הרבנית, אבל בדיקה מקרוב מעלה שהיא משקפת היסקים פשוטים ומתבקשים מן הכתוב (המקרא), בעוד הקולה התנאית היא המצייצת מהפכה מפתיעה כלפי פשט המקראות', ובדומה בעמ' 330-329.[621]

ידועים דברי הנביאים שעקרונות המוסר והצדק קודמים לפולחן ולקורבנות, אך דווקא הנביאים האחרונים (כגון חגי ב' 13-11) – שדבריהם קרובים (מהותית) לתקופה הנדונה (וגם להיום), הדגישו את שמירת דיני הטהרה המקראיים, ונבואות מפורטות על כך מובאות בספר החיצוני דברי גד החוזה כ'-כג'.[622]

• 2 הקולות הקיצוניות עד דיסוננס – הטמאת הכוהן המטהר את הפרה אדומה והמת עצמו בהר הבית:

• אחת המחלוקות הגדולות בין עדת קומראן והצדוקים מול-נגד הפרושים היא ברמת טהרתו של הכוהן השורף את אפר פרה אדומה: טהור (טבול יום) או חצי-טהור/טמא (מעורב שמש). עדת קומראן ציינה במגילה 277Q4 ב' 2:[623] 'איש טהור מכל טמאתו יעריב ש[משו]', ועל כך חז"ל דרשו בעיוות: 'טהור מכל טומאה' (ספרי, במדבר קכד').[624] גם ממ”ת ב' 16-13[625] גילתה שדעתם של הצדוקים (לפי חז"ל: פרה ג' ז') ועדת קומראן - זהה. חלק מהתנאים (כנראה מבית שמאי וישמעאל) הסכימו להודות שההלכה בעניין ראויה ומתקבלת עליהם כדעת הצדוקים ועדת קומראן (תוספתא פרה פ"ג ד'), וכך פעל תקופה ישמעאל בן פיאבי הכוהן (המהולל), אך לאחר שחלק מהתנאים (כנראה מבית הלל) חזרו והורו לכוהן להיטמא כטבול-יום, בתואנה כדי 'להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית' (יומא ב'). [626] לפיכך, זהו מקרה מייצג של ניגודיות (דיסוננס) פנימי עד אבסורדי בחז"ל, שכן התורה וגם חז"ל מדגישים את רמת הטהרה הגבוהה הנדרשים בכל שלבי הכנת אפר הפרה האדומה, הכוללת גידול פרחי כהונה טהורים בהרחקת מכל טומאה ואף מהאדמה, ועוד.[627]

כך סיכמה יפה ורד נעם: 'מכיוון שההלכה התנאית החזיקה במסורת הקדומה שצירפה את שילוחו של טמא המת אל זה של משפחת הטומאות הקלות, הותר גם הוא בכניסה להר הבית כמותן, בניגוד להנחות היסוד המקראיות והתנאיות גם יחד. בשלב השני התרחשה בהלכה התנאית מהפכה מדימה ממש – הטמא עצמו הותר בהכנסה אל תוך הר הבית. טיבו המאוחר והמהפכני של היתר זה ניכר בבירור מאופיו המתריס ומהיגדים ומ'סולמות טומאה' תנאיים מוקדמים יותר, הסותרים אותו בעליל... הסתירה במעמדו החמור של המת במקורות אחדים לבין ההיתר המפתיע להכניסו להר הבית קרובה לסתירה בין הסלסול הגדול בטהרת פרה הפרה האדומה, לבין ההיתר המתריס לעשותה בכוהן טבול יום' (מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 340).

להלן סיכום עיקרי הטענות בנוגע לפרושים כקרובים למסורות עדת קומראן, ומאידך לאחר מכן - כקרובים למסורות אפרים:

• מסורות הפרושים וחז"ל שקרובים לעדת קומראן:

• הפרושים שמרו את המצוות בראש חשיבותם ובאורח חייהם,[628] לכן התיאורים החריפים במגילות הכיתתיות של אי-קיום המצוות (כגון: עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים,[629] זולת שיבוש לוח השנה) אינם מתאימים לתיאורי עבירות אלו (אלא רק למתייוונים שנטשו אורח חיים דתי).
• הפרושים הראשונים סידרו והקפידו על מסכתאות שלמות בענייני טהרה, ובכללם הלכות הסותרות את הקלת חלקם בתחום בעניינו: 'אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור, עד שיטבול' (יומא פ"ג מ"ג),[630] ואף התרחקו מעם הארץ שלא קיבל על עצמו לאכול חולין בטהרה ('חולין על טהרת הקודש', אך ביטלו רוב הלכות אלו בהמשך).
• יוסי בן יועזר כונה 'חסיד שבכהונה' (חגיגה פ"ב מ"ב), הקפיד על ענייני טהרה וגזר על טומאת ארצות הניכר ועל כלי זכוכית, ותיאור מותו אינו תואם למות איש הכזב. ייתכן ואף הלכה קצרה שקשה להבין פשרה, עולה עם מגילות קומראן דווקא. לפיכך מוצע לעיל שהינו אחד המועמדים לזיהוי עם מורה הצדק. מאידך, בהלכות נוספות הקל בטהרה (ראו לקמן). ראו בהרחבה בפרק בעניינו.
• ביטול מעשי של עונש מוות בחז"ל – לאחר שעדת קומראן ביטלוהו בנדר (ראו פרק בעניין). זאת בניגוד לגישת הצדוקים (קדמה"י יג' 294; כ' 199).
• כוהן בנפרד ממלך (קידושין סו'), כאמור באזכורי המגילות על כהן עם משיח ישראל (סרך העדה 2 ועוד).
• 'ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול' (משנה הוריות ג' ח').[631]
• המבקר הינו הבוחן והמלמד של כהן פתי שאינו בקי הלכות נגעים (ברית דמשק יג' 7-4).[632]

הפרושים, בניגוד לחז"ל, היו כת שנאבקה על ההנהגה, בעיקר נגד הצדוקים בתקופת החשמונאים, ונגד הורדוס. הפרושים גינו נזירים, שהם כתר הפרישות (נזר-כתר) ואחיי הנביאים (עמוס ב' 11),[633] כנראה מכורח היות קרובים לזרמים אחרים של טובלי שחרית איסיים וחסידים שמקפידים על טהרה יותר מהם.

• מסורות הפרושים שקרובים לאפרים ובמיוחד ל: 'כיא בחרו בקלות' [פשר לתהילים לז', א' 26]:

• התירו טומאה בציבור (פסחים עז'; ספרא במדבר א') ולכולם בעלייה לרגל ??, בניגוד לפשט התורה ובפרט לדברי הימים ב' ל' 20, ובפרט טומאת מת בהר הבית, ואפילו את המת עצמו! (פסחים סז'; נזיר מה'),[634] וכאלו הלכות שונות לעניין המקדש.[635] מאידך, דווקא רבי אליעזר בן הורקנוס השמותי, הוא שטיהר כלים שונים בניגוד להחמרות של חז"ל (ובפרט שעל 'תנורו של אכנאי' נידוהו).
• דרשו בחלקות: חז"ל עיוותו 'טהור מכל טומאה' (ספרי, במדבר קכד')[636] בהציגם את הטבול יום, כאשר בפשט התורה ברי שהינו כחצי טהור (ראו הרחבה בפרקון '2 הקולות הקיצוניות עד דיסוננס – הטמאת הכוהן המטהר את הפרה אדומה והמת עצמו בהר הבית'). בדומה, איש עתי אפילו בטומאה (ספרא, אחרי מות ד' 8).
• הכו קודשים ללא שחיטה בטבעות (ראו בפרק על יוחנן) ואכלו דגים ללא הריגתם (ראו בפרק הכשרות).
• הלכותיו המקלות של יוסי בן יועזר תואמות לכינויו 'שריה' (המקל) לפי חז"ל, וכן ל'איש הכזב' לפי עדת קומראן. מאידך נקרא 'חסיד שבכהונה' – ולפיכך ראו לעיל בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן, יחסו לבן סירא ושמעון הצדיק' על קרבתו עד ניתוח האפשרות שהוא מורה הצדק.
• עדת קומראן (ופשט התורה) קרובה לדעת בית שמאי ב-18 המחלוקות עם בית הלל, כגון: טומאת כלים ממשקה לפי ויקרא יא' 34: 'וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא'.
• עדת קומראן מציינת שאפרים-דורשי החלקות משפיעים על העם, וכך גם יוספוס מספר על הפרושים (ראו פרק בענין).
• רבי עקיבא ניסה (והצליח במידה רבה) לדחוק ולהחליף את כבודו ותפקידו של חנוך בן ירד (סנהדרין לח' II; חגיגה יד'-טו'). ראו פרק בענין.
• דרכם של הפרושים וחז"ל לפירוש החומש היתה דרישת החומש במדרש אלגורי (בניגוד לדרך הפשט הדקדוקי של עדת קומראן [ברית דמשק טז' 2]) וייתכן ועל כך הטיפה עדת קומראן: 'דורשי החלקות'. זוהי במובהק דרכם של שמעון בן שטח נגד ינאי (על כך בפרק על ינאי), ושל יוחנן בן זכאי נגד הצדוקים (ראו בפרק 'בסיפורי המחלוקות של הפרושים נגד הצדוקים, הצדוקים צודקים'). יתכן שחז"ל אימצו את הפרשנות הפשרים האלגורית של עדת קומראן לנביאים-כתובים, ויישמו אותה על התורה – ראו בפרק בעניין. בנצרות כבר יש הטפה חריפה עם אסמכתאות אטימולוגיות קרובות לבתי שמאי והלל,[637] וכך גם פירש מנחם קיסטר את מקור שמם.[638]
• נטע רבעי (ויקרא יט' 25-23) ניתן לכוהנים לפי ברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' ??) בניגוד למעשר שני ה' הסובר שניתן לבעלים. בהמשך המגילה נפסק שמצווה זו חלה גם ב'ארץ מגורים', מהשוואה ליחזקאל כ' 38,[639] היא כנראה הגולה. חז"ל נחלקו בעניין.
• פטור של הבית וכלי האבן מטומאה, צמצום מרחבי השילוח אל גבולות ירושלים, פטור של הבית וכלי האבן מטומאה, צמצום מרחבי השילוח אל גבולות ירושלים, פטור מטומאת עובר מת, מיעוט המשקים המכשירים לטומאה, החלת החובה להרחיק קברים על ערי לווים בלד, צמצום הטומאה בכלי חתום למי חטאת ולקודשים.[640]

רוב דיני הטהרה נחלשו עד שבוטלו בחז"ל, כרוח האמרות: 'הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן' (תוספתא סוכה טו' ב'; מעשר שני ה' ל'; סוטה ט' יג'); 'משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות' (סוטה ט' טו). אולי פירשו את זכריה יג' 2: 'וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ' כביטול טומאה כשלב מביטול המצוות (ראו על כך בפרק הנצרות).

• הסברים למגמת ההקלה ההלכתית של הפרושים יחסית לעדת קומראן:

• התורה היא שמצווה את הכוהנים (ובכללם עדת קומראן והצדוקים) להלכות מחמירות יחסית לעם (וגם חז"ל מציינים זאת, כגון: 'וקדשתו' – קדימות הכהנים). היות וחז"ל אינם הגמוניה כוהנית, הרי שאינם נדרשים לקיום רמת ההלכה הכוהנית הגבוהה – ומכאן עיקר הפער. הפרושים הראשונים ניסו לקבל על עצמם 'חולין בקדושה ולשמור רמות טהרה גבוהות, אך בסופו מתקופת התנאים רוב ההלכה שנפסקה היתה במגמת הקלה.
• קבוצת אפרים-דורשי החלקות נטמעה בעם: 'עזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל' (פשר נחום ג' 5). הפרושים יצאו מהעם (ואף מגרים). מכאן שאפרים-דורשי החלקות נטמעו גם בפרושים, וכך הפרושים קיבלו-אימצו מספר הלכות מקלות של אפרים. היות ובשלבים שונים החשמונאים והעם גם אימצו חלק מההלכה הקומראנית, זו גם נטמעה בפרושים. מאוספי שאריות אלו ניסו הפרושים להרכיב הלכה מלאה, והיות והכלל שאימצו ונקטו הינו כדרכם של בית הלל: 'כוח דהיתרא עדיף'.
• ייתכן וגישה מקלה זו הושפעה כתוצאה מביטול עונש המוות בנדר ע"י עדת קומראן - תחום שהוטמע היטב בחז"ל _ראו פרק בעניין)).

מאז שנטמעו חסידים-איסיים בחז"ל פחתו דרישת החלקות וההקלות בחז"ל, ונדמה ששיא הטהרה היה בימי אושה,[641] שהקפידה על הלכות 'חבורה' לעומת עם-הארץ. החל מהאמוראים וביתר שאת מהגאונים, מגמת הרבנים היה לדרוש בתמימות את התורה, ולנסות לתקן כמה שאפשר קשיים פרשניים ומסורות תמוהות. מאידך, הלכות הטהרה נדחקו ונחלשו. אפשר שההבחנה בין הפרושים לחז"ל מקורה בהיטמעות חסידי עדת קומראן בפרושים וקבוצות נוספות, שדחקו את הפרושים, ומאז הם חז"ל, שהתחילו ומאופיינים בריבוי ומיסוד ההלכה.

טענתי שהפרושים וחז"ל אימצו את ההלכות שהצליחו לאסוף, באופן שלא תמיד ידעו את מקורן של הלכות אלו, כך שאצל חז"ל התערבבו הלכות נכונות שהתקבלו מחד מעדת קומראן, והלכות אנטי-תורניות מאפרים-דורשי החלקות מאידך. יתרה מזו, כיוון שבתקופה מסוימת אפרים דורשי-החלקות הצליחו להשפיע על רוב העם להתיוון (פשר נחום ב' 8; קדה"י יג' 288),[642] עדת קומראן או מחנותיה בתקופות שונות, הצטיירו ותויגו ככתות משנה שאינן בזרם המרכזי של עם ישראל. משכך, חז"ל סברו שיש להמשיך להתקרב למנהגים המקלים שרווחו אצל רוב העם, בין אם כך קיבלו ממסורת, ובין מכיוון שעם הארץ נוהג, מעצם טבעו, בפחות הקפדה על מצוות התורה ובעיקר דקדוקי הלכה. השערתי שהפרושים-הראשונים ניסו להשלים חלל הלכתי מהתקופה שבית צדוק כיהנו, אך נוכח הימים הרבים שעברו מאז, וכשאר בדור האחרון שלטו אפרים המתייוונים ששאריות הלכותיהם המקלות היו ידועות והתקבעו בעם – חלקן אומצו ע"י הפרושים הראשונים, וכך נותרה אצל הפרושים מסורת מעורבבת. ובלשונה של ורד נעם: 'פעמים שהשיטה ההלכתית החלוקה והקדומה של עדת היחד חופשת את השורשים העתיקים המשותפים לה ולהלכה התנאית המאוחרת. בכך היא מאפשרת היכרות עם כיברת הדרך הארוכה שעברה ההלכה התנאית למן ימי הבראשית שלה, והבנה חדשה של ההעזה מעוררת ההשתאות שאפיינה את עיצובה של ההלכה הזאת ('המודל האנכי'). במקרים אחרים נוצר הרושם ששתי המערכות ההלכתיות – הקומראנית והתנאית – חלוקות מעיקרן ('המודל האופקי')' (מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 337).

משכך, כאשר קיימות מסורות רבות דומות עד זהות בין עדת קומראן לחז"ל, ומאידך מגמות ומסורות גם נגדיות ומקלות מעט עד בצורה קיצונית ותמוהה, קשה להכריע זיהויים של הפרושים-הראשונים לפי הגדרותיהם של עדת קומראן. אפשר שהפרושים הם קבוצות הביניים (בית אבשלום או בית פלג, ראו פרק בעניינים) שפרשו מעדת קומראן לפני כן (ואולי כך מקור שמם). ייתכן והפרושים היו חלק מה'רבים' וכך נשארו קרובים וחלק מהעם. מה שבטוח הוא שיש ביד חז"ל חלק ממסורות אפרים דורשי-החלקות, והרבה ממסורות עדת קומראן, והשינויים והמהפכות שהתחוללו בימי עדת קומראן, המשיכו להתחולל גם בימיהם של חז"ל, ובתוך חז"ל, כאשר בין חז"ל הראשונים (הפרושים) לחז"ל המאוחרים (אמוראים ועד ימינו) – ישנם הבדלים יותר גדולים מאשר בין עדת קומראן לפרושים הראשונים.

ז.       הצעה לזיהוי משולש של עדת קומראן: כחסידים לצד החשמונאים, איסיים וחסידי-חז"ל

תהילים קמט' 1 מציין 'קְהַל חֲסִידִים', אלא שכפי שמציינת עדת קומראן, למרות שבתנ"ך מצוינים בני נביאים וערי לויים וכוהנים, לא מצאנו קבוצה כעדת קומראן: 'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" [יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2; ראו פרק בעניין).

במגילת קומראן 4Q377 קטע 2ב' משה רבינו הוא 'איש חסדים'.[643] התנ"ך מציין חסידים רבים, גם אם לא מכנה אותם בשבח זה, אלא שכולם יחידים. זהו הבדל מענין בין תקופת התנ"ך לתקופה שאחריה: בראשונה חסידים ונביאים רבים יחידים, אך אין קהילות חסידיות גבוהות ומסגור הלכה, והפוך בתקופה השנייה. אמנם פילון קשר את ראשיתם מאז משה רבינו,[644] וגם פיליניוס ציין שהם קיימים כבר אלפי שנים, אך למרות ששלוש הקבוצות הראשונות של מגילות קומראן הן קודמות למועד היווסדות עדת קומראן, הרי עדת קומראן בעצמה מספרת על היווסדותה בתקופה הטרום חשמונאית, ולכן יש לדחות השערותיהם.

37.  זיהוי עדת קומראן כחסידים המוזכרים בספרי החשמונאים

כאמור בספר זה, עיקר מפעלה וחייה של עדת קומראן הוא במאה ה-2 לפנה"ס עד תחילת המאה ה-1 לפנה"ס. בתקופה זו מוזכרים כלהלן חסידים רק בספרי המקבים א' וב', [645] והם מתאימים לאופיים של עדת קומראן - כגיבורים/צדיקים, כפי שהיטב לנתח זאת ראסל גמירקין.[646]

• מק"א ב' 41: 'אז נאספו אליהם קהל/כנסת חסידים, גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה'. מקור זה מציין את החסידים כ'קהל' או 'כנסת' (לפי התרגום מיוונית), לצד מאפיינים של גבורת מלחמה התואמים לרוח מגילת המלחמה ובלשון 'מתנדב לתורה' הנפוצה במגילות קומראן.[647]
• מק"א ז' 12-14: 'וראשונים [לפי דיוק לשון התרגום היווני נראה שהכוונה לראשונים במעלה, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס] החסידים היו בבני ישראל';
• מק"ב יד' 6: 'אלה מן היהודים המכונים "חסידים'', אשר מנהיגם יהודה המקבי, מנהלים מלחמה ומורדים ואינם מאפשרים לממלכה למצוא יציבות'.

לתיאור המקור והקרבה של עדת קומראן לחשמונאים בעניין מלחמה, ראו בפרק 'שימושי החשמונאים הראשונים במסורות ממגילת המלחמה (אור וחושך)'.

היות והתיארוך של המגילות הקדם-כיתתיות מוקדם לימיהם של החסידים המוזכרים בספרי המקבים, מקובל במחקר לציין את מחבריהם כ"חסידים", או כוהנים, או לויים. ל

38.  זיהוי האיסיים כאחד מהמחנות שהמשיכו את עדת  קומראן,[648] למול אי-ציונם

אנו לא יודעים בוודאות מה קרה עם עדת קומראן לאחר תחילת המאה ה-1 לפנה"ס, בה (לדעתי) היא התאחדה עם החשמונאים בראשות אלכסנדר ינאי (ראו פרק בעניין) שהיה צדוקי. אנו כן יודעים בוודאות שחלק מהמגילות התגלגלו לספרים חיצוניים בנצרות, חלק למצדה, וחלק לגניזת קהיר (ראו פרקים בעניינם). כמו"כ, אנו יודעים על כמה כיתות במאה ה-1 לספירה באופן נרחב, ושתיים מהן קרובות מאוד בתיאוריהן לעדת קומראן: האיסיים והתיארופטיים. לכן רוב המחקר סבור שמדובר בזיהוי מלא ביניהן.[649] למרות הקרבה הגבוהה באופי החיים וההלכה הדתית, נציין שדווקא לגבי ההלכה המיוחדת ביותר – לוח השנה, אין לנו מידע כיצד האיסיים והתיארופטיים נהגו (ראו בהרחבה בפרק על לוח השנה).

גם בספר זה נטען שהאיסיים הם המשך ותחליף ישיר או קרוב של עדת קומראן, אך יש להדגיש כי בספר זה נטען כי מעדת קומראן יצאו זרמים וקבוצות שונות, כפי שגם נאמר מפורשות בברית דמשק ז' 7-6: 'ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה'.[650] חלקן הצליחו לשמור ולהמשיך ברמה גבוהה של מסורת, וחלקן פחות, או שמא חלקן היו קטנות ואין לנו מידע לגביהם או המשכם, כמו למשל הקבוצות הממשיכות: ביתוסים, טובלי שחרית, אנשי יריחו, שמוזכרות בספר זה בנקודות שונות.

עדת קומראן נוסדה בתחילת עד אמצע המאה השנייה לפה”ס (על היווסדות העדה ומינוי מורה הצדק – ראו לעיל בפרק על כך). לעומתם ארבעת הסופרים (פילון האלכסנדרוני;[651] יוספוס פלביוס,[652] פליניוס הזקן,[653] דיו כריסוסטום)[654] מתארים את האיסיים כקבוצה החיה במאה הראשונה לספירה. נמצא כי ישנו פער בין שתי הקבוצות, ששיאו בתקופה בת כמאתיים שנה, אך ייתכן ועדת קומראן עדיין התהנה באותם הרכבים גם בימי הורדוס, ולכן יש כאן כמעט השקה בתקופות ביניהם. בכל אופן, התקופה החוצצת ביניהם כוללת את כיבוש הרומאים, מלכות הורדוס, בית הלל ושמאי, התנאים הראשונים והנצרות.

התקופה החוצצת ביניהם כוללת את כיבוש הרומאים, מלכות הורדוס, בית הלל ושמאי, התנאים הראשונים והנצרות. היות שאף אחד מאלו לא הזכיר את האיסיים,[655] עולה הפקפוק באמינות קיומם של האיסיים,[656] או שמא כינויים הוזכר בשמות אחרים. לפיכך רחל אליאור הציעה שלא היו כלל איסיים.[657]

• סיבות אפשריות לאי-ציונם של האיסיים במקורות הדתיים:

היות שאף אחד מהמקורות הדתיים (עדת קומראן; חז"ל והנצרות) לא הזכיר את האיסיים, עולה הפקפוק באמינות קיומם של האיסיים, או שמא כינויים הוזכר בשמות אחרים: ההצעות החזקות הן:

• איחוד זה של החשמונאים עם הצדוקים,[658] סביר שכולל את עדת קומראן והבייתוסים, בפרט שהבייתוסים קרובים בשמם לאיסיים: 'בייתוסין' - בית-א/סין = איסיים [659]
• עצה (עצת היחד) = אסא[660]
• מהות שמם בארמית לפי פילון: מרפאים
• מהות שמם מיוונית: hosiotes לפי פילון = 'חסידות'.[661] הצעה זו תואמת להצעתי בפרק הבא שחסידי-התנאים הם האיסיים (וממשיכי עדת קומראן).

לעניות דעתי, אליאור צודקת חלקית, שכן האיסיים הפסיקו במתכונותם זו/בשמם מכתקופת התנאים, כיוון שמאז האיסיים השתלבו עם חסידי-התנאים והנוצרים הראשונים. עדות לכך עולה גם מספרות חז"ל שמציינת: איסי בן יהודה היה אחרון החסידים; 'משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה' (סוטה ט' טו').

שלושה חסידים/איסיים מתוארים במאה ה-1 לפה"ס, ואפשר לראותם כממשיכי דרכו של מורה הצדק. לעיל בפרק על זיהוי מורה הצדק הוצעו כמה מועמדים לזיהוייו, אך כיוון שתיארוכו קודם לשלושת חסידים אלו, הם מובאים כאן:

• חוֹנִי המעגל:[662] שמעון בן שטח היה מנהיג פרושי (על מחלוקותיו עם ינאי ראו בפרק על ינאי), שרצה לנדות את חוֹנִי החסיד, אך כיוון שחוני היה יקר לעם,[663] נמנע מכך: 'אלמלא חוֹנִי אתה, גוזרני עליך נדוי' (משנה תענית ג' ח'). רצונו זו של בן שטח עלה כנראה בגלל שבועתו של חוני. ניתן להסיק מכך ששבועתו/נדרו של חסיד אינה ניתנת להיתר (כדעתו של איסי בן יהודה).[664] קרובה הלכת עדת קומראן האוסרת כתיבת ושבועה שאינה לצורך,[665] וכנראה אלו גם דברי החסידים נשמרו כביקורת במשנה חגיגה א' ח': 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו'. לא ידוע לנו לאיזה כת השתייך חוֹנִי. הפרושים-האחרונים אמנם סיפחוהו לחיקם, אך מביקורת זה של בן שטח אפשר להניח שבן שטח שחוֹנִי היה צדוקי - משנואי נפשו, מה גם תמך באיריסטובלוס הצדוקי, או לכל הפחות לא ביריבו הרוקנוס הפרושי (קדמה"י יד' ב' א' (21-24, וזאת אף על פי שבתקופה זו רוב העם הלך אחרי הפרושים (קדה"י יג' 288).[666] אם חוני אינו צדוקי ואינו פרושי, מה שנותר הוא - שהיה איסי, והדבר עולה עם חסידותו, שבחו של יוספוס עליו: 'חביב אלוהים', כיאה להילוליו את האיסיים (ראו בהרחבה בפרק על מאיסיים לחסידים).[667]
• יהודה האיסיי: יוספוס מתאר את נבואתו של יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80), אך גם מציין שישב עם תלמידיו ולימד אותם דברי נביאים, דבר המקביל ל: 'האל הודיעו כל רזי דברי עבדיו הנביאים' (פשר חבקוק ו' 5-2).
• מנחם שקדם לשמאי: מנחם קדם לשמאי (חגיגה ב' ב'). מנחם זה הוא כנראה מנחם האיסי שמתאר יוספוס כנביא הקרוב למלכות הורדוס.[668] לצידו היה בבא בן בוטא החסיד, מזקני בית שמאי (ביצה כ'; כריתות פ"ו מ"ג), החכם היחיד שהורדוס הותיר חי (בבא קמא ג' ב').[669] שניהם יכולים להוות את ההרודיאנים המוזכרים בבשורות על פי מרקוס ומתי,[670] במיוחד שהאיסיים היו קרובים להורדוס (קדמה"י טו' 397-372).

39.  זיהוי חסידי-התנאים כממשיכי עדת קומראן והאיסיים

פרק זה מהווה המשך ישיר לפרק 'הכנסת הגדולה והסנהדרין, סופרים ונביאים, כוהני בית צדוק' (ומומלץ לקרואו טרם המשך קריאת פרקים אלו). פרק זה מהווה גם המשך להסבר על היותם של האיסיים אחד מהמחנות הממשיכים של עדת קומראן, והסיבה לאי-ציונם במקורות הדתיים.

• הנסיבות שאפשרו זיהוי כפול של איסיים מחד לחסידים מאידך בתקופת חז"ל:

מתקופה זו של תיאור האיסיים - ערב החורבן, ובכמה דורות לאחר מכן, מתוארים בספרות חז"ל 'חסידים', ולעיתים גם 'אנשי מעשה' (למשל בסוכה פד'). שמואל ספראי הגדיר את החסידים האלו שמוזכרים בספרות חז"ל כזרם חוג נפרד מהתנאים, אך עדיין קרובים אליהם, והיו יותר מפורשות שהחסידים הם האיסיים.[671]

בתפילת העמידה/18, לצד 'פליטת בית סופריהם', חז"ל מזכירים את 'חסידים', וייתכן שפליטה זו מרמזת על שרידי הסופרים/חסידים והתורה שנשארו מעדת קומראן (זו היתה הספרייה היחידה כל התקופה), שהתושב"ע היא ניסיון שמירתה.

הסיבה שהאיסיים נטמעו בחז"ל, בניגוד לקנאות והבדלנות של עדת קומראן, היא תחילה מכיוון שהתקופות שונות במהותן: היות ולאחר החורבן כבר אין מקדש שהיווה את עיקר סלע המחלוקת בין הכיתות, גם רמת הטהרה פחתה, ואין ניסיונות שליטה עליו, כפי שבגינן ברחה עדת קומראן טרם החשמונאים: 'היאה עת פנות הדרכ למדבר' (סרך היחד ט' 20-19; וראו בפרק בעניין). כמו"כ, עמ"י עבר גזירות אימפריות קשות שהשכיחו הרבה מסורות, ותקופות החשמונאים והורדוס שינו את פני החברה הישראלית, והכתות בתוכם. אדרבא, בימי התנאים רוב העם התאחד לשיקום מהמרד הגדול,[672] והיה קונצנזוס לשמירת התורות והמסורות שעלולות להישכח. לפיכך, אין ללמוד על גישתם של עדת קומראן ו/או האיסיים בתקופת התנאים הראשונים מכתביהם שלהם, היות שאלו כוונו לתקופה פוליטית דתית וחברתית אחרת במהותה (טרום-חשמונאית), ואף חז"ל היו שונים (או שמא לא הם היו לפני כן) – מהפרושים לפניהם. בעידן הבית, היו הפרושים, ובפרקים אחרים נעמוד על נקודת ההשקה עם תחילת הכתיבה. יתרה מזו, כנראה הפרושים אינם יריביהם החריפים של עדת קומראן - אפרים ודורשי החלקות (כדעת רוב החוקרים),[673] כיוון שמהות הפרושים הוא הקפדה על טהרה ועל המצוות בכלל, ואילו הטפת עדת קומראן נגד יריביהם אלו היא בגין עבירותיהם על המצוות.[674]

נקודה אחרונה נלמדת משבחו של יוספוס על האיסיים, וזאת במיוחד שהגדיר עצמו פרושי, וכך ניסה לגונן עליהם בכתביו. אין סיבה לחשוד שרק יוספוס שיבח את האיסיים בניגוד לשאר הפרושים, אלא נכון לראות את שבח התנאים על החסידים – כאותה מגמה, קל וחומר שזיהויים והלכותיהם קרובים.

אפתח דבריו כי לפחות חלק מהחסידים שבחז"ל, וחלק מהתנאים בשם איסי/יוסי – מקורם בכת איסיים, ומקור האיסיים כאמור בעדת קומראן.

להלן נעמוד על אורחות החיים והמסורות הקרובות של עדת קומראן והאיסיים מול חסידי-התנאים:

• הקפדה יתרה על דיני מוסר ושבת:

עדת קומראן והאיסיים שמרו על הלכות שבת ברמה גבוהה (ראו בפרק 'תחומי ההלכה שהועתקו'); גם חסידי-חז"ל החמירו בדיני שבת.[675]

יש לציין כי ישנו סיפור אחד לפיו כוהן חסיד מבית ענת לא היה בקיא (ומשכך לא שמר) על טהרת הלכת הטהרה הפרושית בכיריים (אבות דרבי נתן כח' II). לעניות-דעתי סיפור זה אינו מהווה מאפיין לרמת הקפדת חסידים על טהרה, אך יש חוקרים הסוברים שחסידי-התנאים מחמירים בענייני מוסר ומקלים בדברים הממסדיים שבהלכה. אפשר שהחסידים היו שומרים על הלכה אחרת מחז"ל, נוכח קרבתם למחנות איסיים. עם זאת, דברים אלו תלויים במקום ובזמן, והיות ורבות מהלכות חז"ל נדרשו בבתי מדרשות שונים ובזמנים שונים, גם התקבלותם בקרב רוב העם (ובעניינו – החסידים), היה תהליך רב-דורי ותלוי מקום.

• בין נבואה ותפילות נענות לבעלי ניסים ומופתים ולמסתפקים במועט:

לא ידוע סיפורי מופתים ממגילות ים המלח, אך הם מתוארים כבעלי נבואה, וכן ידועים איסיים כנביאים (ראו בפרק זיהויים כנביאים); בחסידי-חז"ל מתוארים הרבה ניסים,[676] ויש לציין שכך מתואר גם ישו.

פרצות נבואה בחסידי-חז"ל המתקרבים לנבואות שהיו לעדת קומראן ולאיסיים:[677]

• תפילתו של חוני המעגל התקבלה כנבואה
• חנינה בן דוסה החסיד "נחשד" כנביא (ברכות לד' ב')

אך שני המאפיינים העיקריים של חסידי-חז"ל הם ההסתפקות במועט בשילוב עם מופתים כשליטה (זמנית) בכוחות טבע.[678] הסתפקות במועט אמנם מתוארת בהרחבה על האיסיים, אך אינה מופיעה בהלכותיה של עדת קומראן, אלא ישנו מוטיב של צניעות לכת במגילות הכיתתיות. צוואת יוסף י' 2-1 מציינת שעל מי שצם לכבוד ה', ה' יאהבו וישכון בקרבו. מכאן ועד לעשיית מופתים, אפשר שזהו הטווח לשיא באחרית הימים: '[כי הש]מים והארץ ישמעו למשיחו' (פתיחת מגילת 251Q4).[679]

התגלות אליהו הנביא: אין תיאורים במגילות זולת ענייני הנבואה כאמור לעיל; בחז"ל בעיקר לחסידים ולרבי יהושע בן לוי שקרוב אליהם, ואף מבוקר שאינו נוהג לפי 'משנת חסידים'.

• קרבה לבורא ביחסי אב ובן:

אמירות כאלו אינן שכיחות אמנם במגילות והאיסיים, אך קרבתם למלאכים ומהם מקורות תיאורי רקיעים קרובים לכך; כמה מחסידי-חז"ל מתוארים ביחסים קרובים לקב"ה כאב ובן. גם ישו התבטא כך.

• העוני כערך – 'עדת אביונים':

עדת קומראן כינתה את עצמה עדת אביונים, ומסורת כזו עליהם נשמרה בידי חז"ל: 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו' (פסחים נ' II). בחז"ל יש כמה אמירות של ערך העוני (לצד כמה גינויים). גם כאן יש קרבה לנצרות (ראו בפרק בעניין).

• החסיד איסי בן יהודה – בעל מגוון נקודות השקה לעדת קומראן ולאיסיים:

• איסי היה אחרון החסידים (סוטה ט' טו')[680]
• 'משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה' (סוטה ט' טו'). הלכתו לנדר נזיר תואמת לחסידים ראשונים (בבא קמא ל').
  • שמות חסידים עם קרבה אטימולוגית לשם איסיים:
• איסי
• חנינא בן דוסא
  • מגילות איסי בן יהודה מהמערות

מרדכי הכהן זיהה את איסי בן יהודה כאיש מחתרת שחי במערות (נדרים פא'; ירושלמי שביעית פ"ח ה"ה; ירושלמי נדרים פ"יא ה"א), בעל שמות רבים,[681] אך הזכיר רק בנגיעה כי הוא קרוב לאיסיים.[682] דעתו התקבלה כמעט תמיד להלכה, אפילו נגד דעות רוב, וזאת כאשר לא למד עם חבריו (ירושלמי נדרים לו' ב'),[683] ובעצמו גם נידה חלקם (מנחות יח' ב').

'דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים[684] בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר[685] 'כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ [וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן' (דברים כג' 25)] - בביאת כל אדם הכתוב מדבר' (בבא מציעא צב'). על מגילות סתרים במשמעות של ספרי סוד נדון בפרק 'ספרות הסוד כרוב המסורת של עדת קומראן והאיסיים; מגילות בחז"ל והמשנה כסוד', ורק יצוין שבמגילות קומראן הכיתתיות ישנם כתבי סתרים כגון מסוג צופן אתב"ש, וגם התנא שמעון בן אלעזר/בן עזאי[686] מצא כנראה ספר חיצוני שאינו במגילות: עליית ישעיהו, לפיו מנשה הרג את ישעיהו. אם זהו בן עזאי, הרי שיש לו עוד כמה נקודות קרובות לעדת קומראן: לא נשא אשה, ובנו אליעזר בן יעקב, יוסי בן חלפתא, כתב את סדר עולם שאינו תואם ללוח השנה של עדת קומראן.

ח.     יחס בין הכתות וזיהויים: דורשי החלקות, הפרושים, הצדוקים הראשונים לעומת האחרונים

40.  יחסה של עדת קומראן למי שאינו חבר העדה - ליריב (היהודי)

בכתבים המוקדמים לעדת קומראן (קבוצות 3-1) ניכרים ביטוי האהבה והסנגור על כל אדם (כולל נכרים, זולת בחלק מהיובלים), ובעיקר בצוואות השבטים ודברי גד החוזה. לעומת זאת, בתקופת הייסוד של עדת קומראן, בכתבים של מורה הצדק, ניכרים ביטוי היריבות והגנאי נגד החוטאים בעם, שהם רוב עם ישראל. כיצד זה ייתכן?:

• צוואות השבטים מתייחסות לתקופה הקודמת לעם ישראל. עם זאת, גם צוואת אשר ד' מציין את החשיבות של אי-צביעות וביחס למי שחוטא.
• בספרי תהילים ומשלי רווחים אמירות להתרחק מהחוטאים.[687]
• תקופת הייסוד של עדת קומראן היתה קיצונית בכמות ואופי ההתייוונות של רוב העם.
• עדת קומראן אפשרה להיכנס למחנותיה, וכך ביצעה הליך של הצטרפות חברים חדשים.
• שיקולים נוספים של טהרה וקדושה של עדת קומראן (כמפורט בפרק על התבודדותה).

אחת ממצוות התורה המפורסמות היא 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט' 18). זו הודגשה (בתיאורים דומים) בצוואות השבטים, בנביאים (למשל זכריה ח' 17: 'וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם'), בנצרות[688] ור' עקיבא (ספרא על הפסוק; ירושלמי נדרים ט' ד'). אך אחת השאלות הקשות ביותר ביהדות, מאז ועד היום, היא האם יש לאהוב פחות, ואפילו לשנוא (שזה איסור בפסוק 17 הקודם),[689] יהודים השונים באופן שמירת מצוותיהם או אמונתם?            יסוד לתשובה זו ניתן ע"י דויד המלך, שמחלק בין: 'חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ' (תהילים קיט' 63) לבין: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יי אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' (תהילים קלט' 22), אך גם היישום של פסוק זה קשה ואפור לזיהוי קבוצות ופעולות שונות.[690]

בתורה ישנן מצוות לשונאים ואויבים בתוך העם (שמות כג' 5;[691] משלי כד' 17),[692] מהן ניתן להסיק שהמונח 'לְרֵעֲךָ' בפסוק 18 לעיל, מכוון בצמצום.

• שנאה חבויה ללא נקימה ונטירה לעומת רדיפת עת קומראן ע" מתנגדיהם:

לכאורה עדת קומראן הקלו בשנאת מי שרחוק מהם אידיאולוגית ופוליטית (לדעתי כאמור אלו המתיוונים למיניהם), אך הגדילו באהבת קרוביהם. עם זאת, השנאה של עדת קומראן שונה מהפסוק המרכזי המאפיין את דויד המלך (תהילים קלט' 22); הם, בניגוד אליו, הסתירו את שנאתם: 'ואלה תכוני הדרך למשכיל בעתים האלה לאהבתו עם שנאתו: שנאת עולם עם אנשי שחת ברוח הסתר לעזוב למו הון ועמל כפים כעבד למושל בו וענוה לפני הרודה בו' (סרך היחד ט' 21-24), והכתבים הכיתתיים של מורה הצדק (קבוצת מגילות 4 שבה יריביהם מגונים ומקוללים) הם חיבורים פנימיים של עדת קומראן, שאינם אמורים להגיע לכל אדם שמחוץ לעדה. המכילתא דורשת[693] ואבות דרבי נתן טו' 5: 'ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו'.

עדת קומראן לא מימשה רוע ונקמה נגד יריביהם בעם ישראל: 'לא אשיב לאיש גמול רע, בטוב ארדוף גבר, כי את אל משפט כל חי, והוא ישלם לאיש גמולו' (סרך היחד י' 18-17),[694] שלו יסודות מקראיים,[695] ובפרט דרשה בברית דמשק ט' 5: 'ואין כתוב כי אם נוקם "לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו" [נחום א' 2]', וכך דרשו חז"ל בבראשית רבה נה' ג'.[696]

41.  זיהוי ותיארוך אפרים ומנשה - דורשי החלקות עם המתייוונים, ולא עם הפרושים והצדוקים

בפרק זה נתארך את המגילות הכיתתיות הראשונות, אלו של מורה הצדק (קבוצה 4).

אפרים בעל קונוטציות שליליות בנבואות הושע, ועדת קומראן המשיכה ותייגה את הקבוצה היריבה העיקרית נגדם בשם זה: 'אפרים', לצד כינויים וגינויים נוספים, שהעיקרי בהם הוא: כ'דורשי חלקות' (ולכן ברוב הספר יכונו: "אפרים-דורשי החלקות").

רוב החוקרים מזהים את קבוצת אפרים-דורשי החלקות עם כת הפרושים,[697] אבותיהם הרוחניים של חז"ל. זיהוי זה אכן מתאים משתי סיבות עיקריות:

• פשר נחום ב' 8: 'אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים'[698] - קדה"י יג' 288: 'וכל כך גדול כוחם של אלה [הפרושים] אצל ההמון, שאפילו אומרים דבר נגד המלך וגם נגד הכוהן הגדול, מיד מאמינים להם'
• הפרושים/התנאים דרשו בחלקלקות (פרשנות שגויה בתירוצים דחוקים) במחלוקות נגד הצדוקים (ראו דוגמאות לצדק המעוות שמעון בן שטח ורבן יוחנן בן זכאי – בפרק על הצדוקים) ובינם לבין עצמם, וכך היא חלק מההתפלפלות ההלכתית, הדרש האלגוריה והמדרש היוצר הסוטה מפשט התורה (ראו פרקים בעניינים אלו).

למרות זאת, אני בספק אם אכן הפרושים הם קבוצת אפרים-דורשי החלקות, ועל כך הרחבתי בפרק בעניין: חידת הטהרה.

בפרק זה אטען שקבוצת אפרים-דורשי החלקות הם המתייוונים, ולא הפרושים, אם כי היות ויש מספר כתות ביניים (ראו פרק בעניינים: מנשה, בית פלג, בית אבשלום), וזאת משתי סיבות עיקריות:

• זמן החיבור של המגילות הכיתתיות של מורה הצדק (קבוצה 4) המציינות אותם;
• הקבוצות ההיסטוריות מתאימות לתיאורים עליהם במגילות.

• זמן החיבור של מגילות מורה הצדק (קבוצה 4) המציינות את אפרים ומנשה:

לעיל כבר צוין כי עדת קומראן נוסדה בסוף המאה ה-3 לפנה"ס או בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס, ומורה הצדק חיבר את מגילותיו בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס. איזה קבוצות היסטוריות היו לנו אז? רובן מתייוונות, כגון: 'בית/אנשי טוביה' (Tobiads)[699] שהשפיעו מסוף כהונת חוניו השני; בני/משמרת בלגה שהתייוונו בין השנים 172-163 לפה”ס; האנטיוכים שיאסון קיבל לרשום בירושלים (מק”ב ד' 9).

מסורת חז"ל אף מספרת על אחת הדמויות מהמגונות במגילות: 'הרבה מישראל נהפכו למינות, והיה שם משומד אחד בליעל, תתני בן פחת שמו, שהיה יועץ עצות רעות על ישראל'. הוא יעץ לבטל תמיד של של שחר ושל בין הערבים, להכשיל את היהודים בזנות, לאסור עליהם הדלקת נרות בבית המקדש ולאסור אזכרת שמו של הקב"ה' (מדרש חנוכה, יעללינעק, חדק א', עמ' 134). תיאורים כאלו יש גם בספרי המקבים.

חלק מהכינויים של עדת קומראן ליריביהם אולי היו ידועים לעם בזמנו, אך לא לנו היום. היות שהמידע ההיסטורי שבידינו על התקופה הטרום חשמונאית הוא מועט, זיהוי אפרים ומנשה אינו מאפשר הצעות זיהוי ברורות, אך התיאורים הקשים של עדת קומראן נגד אפרים ומנשה על אי-שמירת התורה והפרתה, מתאים לסגנונם של המתייוונים, שאלו גם מתוארים בספרי המקבים ויוספוס.

לעומת הקבוצות המתייוונות, הכתות המפורסמות – הפרושים והצדוקים, מוזכרים רק ימי יונתן הוופסי לפי יוספוס, ואף יותר מאוחר לפי חז"ל (אם כי מציינים זוגות מהתקופה החשמונאים הראשונה – וראו על מורה הצדק ויוסי בן יועזר).

בין עדת קומראן לקבוצות/כתות האחרות התנהלה תחילה התקשרות של ניסיונות שכנוע. דורשי החלקות סירבו לקבל מעדת קומראן תורות (ראו להלן בפרק 'ספר התורה שנית'). חברים מעדת קומראן נטשו את העדה, וחלקם הצטרפו למתנגדיה המובהקים, ועדת קומראן ראתה זאת בחומרה (על כך והצעות לזיהוי בפרק 'קבוצות הביניים').

הפרושים לא מוזכרים בספרי המקבים (בניגוד לחסידים וקהל הסופרים) - ואפילו הם עצמם (הפרושים) לא מתארים את קרבות החשמונאים הראשונים כשמי מהם לצידם או בצד כלשהו,[700] ומכאן שטרם התגבשו לכת (או לזרם כלשהוא) בתקופה הטרום חשמונאית עד ימיה הראשונים.[701]

מי שלט בירושלים במאה השנייה לפנה"ס?

רוב טענות מורה הצדק במגילותיו (קבוצה 4) הן נגד הזרמים היושבים בירושלים. כך למשל, פשר נחום ב' 4-3: 'פשרו על ממשלת דורשי החלקות' מכוון נגד המתיוונים.[702] אם דורשי החלקות הם הפרושים, אז משמע שהם שלטו בירושלים. ומתי בדיוק שלטו הפרושים בירושלים במאה השנייה לפה"ס? הם מודים בעצמם שהסנהדרין היתה צדוקית, ולפני כן בימי חשמונאים הראשונים, לדעתי בכלל לא היו לא הפרושים או הצדוקים, אלא אלו נוסדו והחלו לפעול ולחלוק רק מימי יוחנן או ינאי. בימי חשמונאים הראשונים היו מעין חסידים שחיפשו להשלים את ההלכה שלהם מהנביאים, וסגנונם היה תנ"כי. לפניהם כידוע, היו המתיוונים שולטים בירושלים (ראו פרק בעניין). עם זאת, אם נשייך את מגילות אלו לתחילת המאה ה-1 לפנה"ס, אזי היה שלטון פרושים בראשות שלומציון המלכה שגם רדפו אחרי הצדוקים, ואפשר להקבילם לרדיפות אפרים-דורשי החלקות אחרי עדת קומראן.

העובדה שלכל אחת מ-8 מגילות הפשרים לנ"ך ולבראשית – שרד עותק אחד ויחיד,[703] מצביעה שכראה אלו עותקים לשמירה ולא המשך כתיבה של עדת קומראן בתקופות היותר מאוחרות שלה (שכן המשיכה להוסיף עותקים של רוב חיבוריה).

• התיארוך המאוחר של רוב החוקרים:

רוב החוקרים סבורים שפשר נחום חובר בסוף התקופה החשמונאית (שנות ה-60 לפנה"ס), כיוון שהוא מנבא את נפילת ירושלים. לפיכך, אפשר להתאים את 'ממשלת דורשי החלקות' שלעיל לשלטונה של שלומציון המלכה שהעלתה את הפרושים לשלטון,[704] מה גם הפרושים רדפו בתקופה זו אחריה הצדוקים – ותיאורי רדיפה כאלו מצוינים במגילות מורה הצדק. אך לדעתי אין להפריד את פשר נחום משאר הפשרים (המתוארכים לעיל לתחילת המאה השנייה לפנה"ס), מדובר באותו מחבר (מורה הצדק), ואף הוא שחיבר את ברית דמשק, שגם בה כינוי גנאי אלו ליריבי עדת קומראן.

אילו נייחס את הפשרים וברית דמשק לסוף התקופה החשמונאית, אזי עולה תמיהה גדולה מדוע עדת קומראן אינה מתייחס לחשמונאים שלפניהם, וכן למתיוונים שלפניהם. השוני במצב הפוליטי והדתי בין תחילת המאה השנייה לתחילת המאה הראשונה הוא עצום.

בעבר ביקש חנן השל לזהות את יוחנן הורקנוס עם קללת יהושע במגילת טסטימוניה,[705] אך משקללה זו נמצאה גם באפוקריפון של יהושע – וכנראה הוא הקדום והמקור, הרי שהצעה זו נופלת.[706]

42.  היווסדות הפרושים ויחסם לעדת קומראן: 'אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם'

• מתי קמו הפרושים, ומתי שלטו:

הפרושים-הראשונים מוזכרים מתחילת התקופה החשמונאית, והיו יחידים או זוגות בלבד, שלא העבירו מסורת מסודרת מקיפה ורחבה, אלא מעט דרשות מוסר, וגם אלו ברובן הועתקו מבן סירא (על בן סירא ראו בפרק עליו). זהו (חוסר) המאפיין הבולט שלהם (שהפוך בתכלית לעדת קומראן).

מיעוט ההלכה הפרושית בתחילת דרכם של הפרושים עולה עם הודאתם כי לא היתה להם בפועל תקופת שליטה משפטית או דתית: עד ימיו של שמעון בן שטח לא דנו דיני ממונות (ירושלמי סנהדרין א'), ואילו לפני כן הסנהדרין שכיהנה היתה צדוקית (סכוליון על מ' תענית י', וקשיי סמיכת השופטים הפרושים). נוסף על כך שגם ההלכה של בית הלל ושמאי מאופיינת ללא עיסוק מהותי בחוק ומשפט.[707]

פרק זה מהווה המשך לפרק 'אלמוניות עדת קומראן וההגמוניות שחז"ל מייחסים להם (בכוונה או ללא ידיעה)'. כבר אמר ישעיה סו' 5: 'שִׁמְעוּ דְּבַר יי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יי וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ', ואף חז"ל ניבו זאת: 'חכמות סופרים תסרח' (סוטה ט' טו'; השאלה אם מייחסים את ה"סופרים" לעצמם או ל"סופרים" שלפניהם – עדת קומראן – ראו בפרק בעניין זיהויים זה), והדבר מזכיר את אופיו של עקיבא טרם לימודו: 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור' (פסחים מט' II).

עדת קומראן כבר לא פעלה באותו הרכב ומקום בימיהם של התנאים והאמוראים (האלף הראשון לספירה), אך היו חסידים בתוך ומחוץ לחז"ל שהיו זרם קרוב לחז"ל לצד מתחים וניגודים ביניהם (ראו פרק בעניינם), וכן איסיים זרמים וכתות נוספים שהמשיכו חלק מאורחות ומסורות עדת קומראן. חז"ל התנגדו וגינו בחריפות רוב את רוב הכתות האלו, בראשם את הכותים והצדוקים, אלא שהצדוקים הם כת שהיו שונים בתכלית מהתקופה של החשמונאים לעומת הצדוקים של ימי חורבן הבית – ולכך מוקדש פרק המבחין ביניהם.

ולמעשה, מי שכן הפגין את שנאתו החוצה, ואף העלה אותה לרמת ביצוע של רדיפה, אלו 3 קבוצות שכנראה היו ממשיכות זו את זו:

• אפרים-דורשי החלקות
• הפרושים שהצטרפו לדימיטריוס נגד ינאי, לצד שנאה ומאבקים נגד הצדוקים (ראו בפרקים בעניין). בהקשר זה יפים דבריו של הנצי"ב מוולוז'ין כי הפרושים בבית שני שהיו צדיקים אבל לא ישרים, ולכן יצאו למלחמה נגד כל מי שלא חשב כמותם.[708]
• חז"ל גינו בתקיפות והחרימו את הצדוקים והכתות בימיהם, לצד דרשות מעוותות נגד חסידים או הלכותיהם (כגון הפירוש המעוות שכל נזיר הינו חוטא (תענית יא').

האדרת שכלם החריף וההוכחות המוחלטות כיבכול של שמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי נגד הצדוקים (ראו בפרק הבא) מנוגדים לעיקרון הצניעות של בית הלל שבזכותו גבר על בית שמאי: 'מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן' (עירובין יג' II). ייתכן ומגמה זו היתה הרוח שהמשיכה מדורש התורה – מורה הצדק, וראו בפרק בעניין.

יוספוס, שהגדיר עצמו פרושי (אם כי לא כל הלכותיו תואמות להם),[709] הילל ללא דופי רק את האיסיים, בכמות רבה של 43 מתוך 47 אזכורים על הכתות (לעומת 4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים, אף על פי שמגדיר עצמו כפרושי). בנוסף, ייחס (רק) להם נבואה.[710] גם שאר ההיסטוריונים היללו את האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים. מכאן ייתכן שחז"ל האדירו חלק מעדת קומראן שאלו היו החסידים – וראו שער/חלק בעניין.

43.  הפער והשוני בין הצדוקים-הראשונים לצדוקים-האחרונים

חידה גדולה היא מיהם הצדוקים? האם הם מחד מתייוונים מושחתים או באופן שסותר לכאורה - מחמירים בטהרה ובהלכה בכלל?  

הקושי העיקרי נובע מכך שאין לנו מסורת אותנטית שלהם ששרדה. הצדוקים מוזכרים רבות בחז"ל (תמיד לגנאי), בברית החדשה (גם לגנאי), ע"י יוספוס (גם לגנאי), אך לא מוזכרים בשמם ע"י שאר ההיסטוריונים ובמגילות קומראן, אלא אם אזכורי כוהני בית צדוק מכוונים לצדוקים.

• זיהוי והיחס לצדוקים:

הצדוקים שימשו בתפקידי מפתח בבית חשמונאי, ויוספוס מציין שהיו קציני צבא של החשמונאים (קדמה”י יג' 411) כ'יקירים', 'אנשי מעלה' ו'אלה הראויים לכבוד גדול ביותר' וציין ביניהם את עמיתו דיוגנס. במגילת פשר נחום א' [711]5 וג' 9[712] מתוארים כאנשים גדולים של אחד המנהיגים, וחוקרים הציעו והתקבעו כי אלו הצדוקים בבית חשמונאי. כבר הבאתי טענות שמדובר על המתייונים בתקופה קודמת, וכאן יצויין גם חוסר התאמתם לפשר נחום ד' 3: 'פשרו על מנשה לקץ האחרון אשר תשפל מלכותו', שהרי הצדוקים לא היו מלכים (ואף יוחנן לא היה מלך).

עוד מציין יוספוס לגבי הצדוקים (הראשונים, שמובחנים בספר זה מהצדוקים האחרונים), שהם מחשיבים רק את ההלכות הכתובות, ולא מסורת אבות שלא נכתבו בתורת משה (קדה"י יג' 298). גם אם נקבל את תיאורו זה, הרי הדבר אינו מתאים לוויכוחים – כיוון שרוב המחלוקות נסובות על סוג פירוש ולא על תוספות, ועוד שבמגילות קומראן ישנן מגילות המיוחסות גם למשה, ביניהם היסודיות ביותר: המקדש ויובלים, לצד דברי נביאים ונוסחי מקרא, ואף מסורות רבות שמתווספות על פשט התורה. היות ובן סירא חקר ולמד את ספרי האבות,[713] הרי שבן סירא לכאורה פרושי לפי תיאור זה (כיוון שטענו למסורת אבות)?!

איחוד זה של החשמונאים עם הצדוקים,[714] סביר שכולל את עדת קומראן והבייתוסים, בפרט שהבייתוסים קרובים בשמם לאיסיים: 'בייתוסין' - בית-א/סין = איסיים, [715] וכן מהות שמם בארמית: מרפאים, ובדומה מיוונית:  = hosiotes'חסידות'.[716]

דוגמה נוסף לקושי של יישום אפרים דורשי החלקות על הפרושים הוא מחוסר סבירות של שיתוף הפעולה בין הפרושים לצדוקים כפי שמתואר בפשר תהילים ב' 18-19: 'פשרו על רשעי אפרים ומנשה אשר יבקשו לשלוח יד בכוהן ובאנשי עצתו'. אפילו אם היה להם יריב משותף (למרות הפתגמים: 'לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשְּׂנְאַת הָמָן'; 'האויב של האויב שלי הוא החבר שלי'), אין לנו שום רמז היסטורי על כך (ואם היה – תיעוד כזה מצופה היה לשרוד). לא מצאתי הסבר של חוקרים שמתרץ זאת.

שתי הקבוצות המתנגדות העיקריות לעדת קומראן (אפרים ומנשה), יחד עם עדת קומראן (המכונים במגילות 'יהודה') – יוצרים חלוקה משולשת. כך גם חילקו חז"ל ויוספוס את עיקרי הכתות: חז"ל: הם נגד הצדוקים והבייתוסים; יוספוס: הפרושים הצדוקים והאיסיים. הדבר מתחזק מהעובדה שיוספוס לא הזכיר את הבייתוסים, אלא רק את האיסיים (כמוצע שבמקומם). לפיכך במחקר התקבל זיהויו של דוד פלוסר במאמרו 'פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום' ש: הפרושים הם אפרים; הצדוקים הם מנשה; עדת קומראן היא האיסיים. 

ללא בסיס ראיות, רוב המחקר קיבל את ההנחה ששמעון התרסי ויונתן הוופסי היו בעלי הלכה פרושית, ורובצת שנאה בינם לבין עדת קומראן. הצעתי שהשנאה העיקרית היא כאמור מאפיינת תקופה קודמת נגד קבוצות המתייוונים, ואילו קשה לעמוד על צדקותם או רשעותם של שני גיבורים אלו מנקודת המבט של עדת קומראן, באשר ההתאמות חלשות מחד גיסא, ומהותם התורנית הפוכה מהמתייוונים, מאידך גיסא.

במגילת פשר נחום א' 5 וג' 9 מתוארים אנשים גדולים של אחד המנהיגים, וחוקרים הציעו והתקבעו כי אלו הצדוקים בבית חשמונאי. אביא בהמשך טענות שמדובר על המתייונים בתקופה קודמת, וכאן יצויין גם חוסר התאמתם לפשר נחום ד' 3: 'פשרו על מנשה לקץ האחרון אשר תשפל מלכותו', שהרי הצדוקים לא היו מלכים (ואף יוחנן לא היה מלך).

כשמסתכמים עם 4 קבוצות בעלות הלכה דומה, הרי אם קבוצה אחת מאלו החמירה, וקבוצה אחרת הקלה, אזי איזה הלכה נותרה לקבוצה השלישית (או מדוע שלא תצטרף לקבוצה זהה איתה)? ואם אין לקבוצה השלישית הלכה משלה, אזי איזה מן מאפיינים יש לקבוצה זו?[717]   על כן, אטען שהיה איחוד כזה בין קבוצות היא כזו מתקופה זו: הצדוקים הם החשמונאים, והם קרובים ומאוחדים עם הבייתוסים - שהם עדת קומראן (לאחר שבעבר כונו החסידים). ה'רבים' הצטרפו תחילה לאפרים ורק לאחר אובדן רובן - לעדת קומראן או לצדוקים. האיסיים הם חלק (מחנה) מעדת קומראן.

לסיכום, הפרושים והצדוקים הם כתות תורניות, ואף אם היתה לעדת קומראן השגות על אופן שמירתם את התורה, הרי שיהיה תמוה ומעוות לייחס אליהם את ההטפות קשות שבמגילות מורה הצדק. זאת במיוחד, כאשר דור לפניהם היו מתיונים שהפרו את התורה בצורה גסה הרבה יותר מהפרושים והצדוקים. לא סביר שעדת קומראן תתעלם לחלוטין מעלייה ברמתם הפרושים והצדוקים ביחס למתייוונים שלפניהם, שזיכרונם צרוב לדיראון בקרב כל העם.

המחקר אימץ את דעתו של דוד פלוסר ('פרושים צדוקים ואיסיים בפשר נחום') והתקבע כי הפרושים הם קבוצת אפריים המקוללת בעדת קומראן כ'דורשי החלקות', בעיקר כיוון שהפרו את מצוות התורה.[718] למרות זאת, מסקנתי לעיל היתה שאפרים הם המתיוונים, בעיקר בשל התאמתם הגבוהה (ראו בפרט על שלושת הכתות), ואילו הפרושים טרם נוסדו בתקופה הטרום חשמונאית. היות וגם לפרושים יש התאמה חלקית ל'דורשי החלקות' (אין הכוונה לפירושי דרש אלגוריים, אלא לשכנוע מסית מהתורה),[719] בעיקר מהסיבה ש'כיא בחרו בקלות' (פשר לתהילים לז', א' 26). היות ומסקנתי אינה נחרצת, להלן סיכום עיקרי הטענות לכאן ולכאן:

הצדוקים-הראשונים מוזכרים בדור השלישי של החשמונאים, קרי בין ימיו של יוחנן הורקנוס לימיו של אלכסנדר ינאי (ראו את הקשרם למנהיגי חשמונאי אלו בפרקים עליהם). בתיאור ראשון זה יש התאמה יחידה בין יוספוס לחז"ל, שכן זה אומר שביטל את מצוות הפרושים (קדה"י יג' 296), ואלו אומרים שיוחנן נהיה צדוקי בסוף ימיו (ברכות כט'). מכאן אפשר להניח שההנהגה החשמונאית היתה צדוקית, ולכך יש חיזוקים מהמגילות (ראו בפרקים לעיל על מגילת ברכה לשלום יונתן המלך וההלכות שאומצו ממגילת המקדש). אך שני מקורות אלו אינם מזכירים הלכה כלשהיא.

רמז עקיף למסורת הצדוקים-האחרונים שדומה לקראים ולא לעדת קומראן הוא ממגילת/ספר טוביה. טוביה מפרט הלכות נישואין שעברו גם לחז"ל (ראו בפרק תחומי הלכה), ובראשן את הביטוי לקידוש בנישואין: 'כדת משה וישראל' (ו' 13; ז' 13, 14).[720] לעומת חז"ל, לפי מדרש זה, נראה שהצדוקים-האחרונים לא אחזו בספר טוביה: 'קובלים הצדוקים שהלכה למשה מסיני על נישואין' (מסכת ידיים ד'). מכאן שהצדוקים לא אחזו בחלק מהספרים של עדת קומראן.

• שלוש מחלוקות פילוסופיות שמנוגדות לעדת קומראן:

ההיסטוריון יוספוס פלביוס חי כמאתיים שנה אחרי ימי עדת קומראן (והחשמונאים), ומן המפורסמות שהתמקד בשלוש מחלוקות פילוסופיות בין הכתות (קדמה"י יח' 18; מלחה”י ב' 166-162) ולא במחלוקות הלכתיות, דבר שמעלה את החשד שהמאבק היה יותר סמכותי-פוליטי ופחות תיאולוגי. אלא ששלוש הדעות שיוספוס (וראו להלן גם חז"ל ובנצרות) מייחס לצדוקים - מנוגדות באופן מלא עד קיצוני לעקרונות עדת קומראן. להלן סקירת שלושתן ולצד סתירותיהן:

• עולם הבא של הנשמות: מקורו מספר חנוך כב', לט' 5-4.[721]
• תחיית המתים: תחילה הדבר סותר את המקרא שמציין זאת בשלושה אזכורים[722] (וכך בניגוד לדעת הקראים),[723] כך שכבר עולה סתירה עם עיקרון היצמדות הצדוקים לפשט התורה.[724] אם הצדוקים-הראשונים אכן קיבלו את הלכותיהם ואת אמונתם של עדת קומראן (כפי שהצעתי לעיל, בעיקר בפרק על יוחנן), הרי שתחיית המתים היא בסיס אמוני במגילות ים המלח שונות'[725] ובפרט בפשר יחזקאל לז' על חזון העצמות היבשות (שקטעו המקראי שרד במצדה, וכנראה מחנה איסי מעדת קומראן – ראו פרק בעניין). בנוסף, גם מק"ב ז' 14-13 מציין את תחיית המתים. לכן, סתירה כזו מהותית בין הצדוקים-הראשונים לאחרונים מלמדת שאין זו אותה קבוצה (או לפחות בעלת אותה אידיאולוגיה).
• השגחה פרטית: סתירה מובהקת היא כפירת הצדוקים באומרם 'כי האלוהים הוא רחוק ממעשה הרע ואינו משגיח אליו', אך דעה זו היא עיקר ויסוד האמונה של מהות תפקיד האל מתנ"ך עובר למגילות ובחז"ל (כך שאפשר שמדובר במתיוונים ממש או בגנאי שקרי), ואפשר להפרידה מגזרה הקדומה שלדעתם: 'כי נתן לאדם לבחור בטוב וברע ובכל איש פונה אל אחד משני אלה על דעת עצמו' (מלחה"י ב' ח' יד').

יתרה מכך, ספר חנוך שימש המקור והמפתח לספרות הסוד וההיכלות של ספרות חז"ל (ראו פרק בעניין), והרי כשם שחז"ל ידעו 'לירוק לבאר שממנה שתו' (בבא קמא צב' II) בכך שבמקרה זה הענישו את מטטרון (ראו ניתוח בפרק 'עוֹקְרֵי הֶהָרִים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון, נח, משה רבינו ואליהו הנביא'), הרי שכפל התנהגות של כפיות טובה אינה אמורה להפתיע אותנו בתיאורם את הצדוקים בכלל. אמנם כאמור גם יוספוס והנצרות מגנים את הצדוקים,[726] אך ייתכן והסיבה הפשוטה לכך היא ששלושתם מכת הפרושים דורשי החלקות.

העובדה שיוספוס אינו מציין את הבייתוסים, מחזקת את הסברה שבייתוסים הם בית (א)סין – האיסיים('בייתוסין' - בית-א/סין = איסיים),[727] וכן מהות שמם בארמית: מרפאים, ובדומה מיוונית:  = hosiotes'חסידות'.[728]

בנוסף, יוספוס אינו מזכיר כלל את הצדוקים בימי הורדוס, אלא שהעלה כוהנים ממצרים: בייתוס פיאבי וחנן. אלו קרובים לצדוקים בתקופה מאוחר יותר ערב החורבן, ומשפחות כוהנים אלו אינם גנטית הצדוקים-הראשונים של ימי החשמונאים, אם כי היה קשר טוב בין החשמונאים ליהדות מצרים ובית חוניו.

ישנם פערים גדולים בין הצדוקים-הראשונים של ימי החשמונאים לבין הצדוקים-האחרונים של ימי החורבן, וייתכן שקבוצה/כת זו עברה שינויים מהותיים באופיה והלכותיה, ואולי אף קיבלה את שמה מאוחר, בכסוף ימי הורדוס (לאחר שזה הביא כוהנים שונים ממשפחות אחרות וכפה עליהם דינים שונים), רק לאחר שעדת קומראן שוב איבדה את ההנהגה, וכשצדוקים-מאוחרים אלו ניסו לשמר את שמם של בני צדוק הכוהנים – עדת קומראן.

עוד על הפער במישור הלאומי-פוליטי בין הצדוקים הראשונים לאחרונים – ראו בפרק אם עדת קומראן היו מתונים או קנאים.

בספרי במדבר יח' 20 נדרש שהכוהנים יכולים להגיע לרמת מלאכים, ומאידך לרמת חיה ובהמה – והכל לפי התורה שבפיו.[729] דברים דומים אמר לוי בצוואתו ??. דברים אלו מתאימים לדואליזם הקומראני (ראו פרק בעניין).

אציין שלושה מחקרים עיקריים שניסו לזהות את הצדוקים: זוסמן, הרהורים במקצת מעשי התורה; קיסטר, עיונים במגילת מקצת מעשי התורה ועולמה; רגב, הצדוקים והלכתם.

44.  בסיפורי המחלוקות של הפרושים נגד הצדוקים, הצדוקים צודקים (ועד היום עיוורים)

קושי נוסף להבין אם היו הצדוקים המאוחרים היו צדיקים או רשעים, עולה מהעובדה שבתוך ניסיונות הסיפורים המוטים חז"ל לתארם כגנאי (כמנצחים שכותבים את ההיסטוריה), מהיגיון פשוט עולה שדווקא הצדק היה עם הצדוקים.

יתרה מכך, ההתנצחויות השגויות של הפרושים-הראשונים מעלות חשד שהפרושים הם דורשי חלקות – הכת היריבה והמגונת ע"י עדת קומראן, וכך סוברים רוב החוקרים, אך אני סובר שדורשי החלקות הם המתיוונים (ראו פרק בעניין).

בנוגע לעובדה שברוב הוויכוחים של שמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי נגד הצדוקים, הסיפור הוכרע בכך ששני פרושים אלו היו אלו שידעו להביא הוכחות מהתורה (ובכך כביכול נצחו), בעוד הצדוקים לא ידעו להביא אסמכתא מקראית להלכתם (ולכך הפסידו), הרי שהדבר אבסורד מכמה סיבות:

• פשט התורה או הצדק לא מחייב הוכחה חיצונית
• ההוכחות של הפרושים לעיתים מגוחכות ובוודאי לא מהוות הוכחות מלאות
• ייתכן והדיון התקיים מול צדוקי שאינו מפולפל מול פרושי מפולפל, ואילו הוויכוח היה ממשיך מול צדוקי מפולפל אז היה יודע להביא הוכחה (ואז הוא היה מנצח באמיתות/נכונות התורה?!)
• עיקרון הפוך של חז"ל הוא: 'למה לי קרא, סברא הוא' (בבא קמא מו' II; תרגום: למה לנו פסוק? הרי סברא היא)

בסיפורי מחלוקות אלו לא נכללים 3 הטענות העיקריות והפילוסופיות נגד הצדוקים, ובפרק הצדוקים-האחרונים הסברתי שאלו כנראה מכוונים נגד כוהנים מושחתים בסוף ימי הבית שייחסו עצמם לכהונה המכובדת העתיקה בני צדוק/צדוקים, או עוד עלילה שקרית.

• סקירת סיפורים המחלוקות של הפרושים עם הצדוקים מהם פירוש התורה או הצדק עם הצדוקים:

• שמעון החליף את הצדוקים מהסנהדרין בגלל שלא ידעו להביא ראיה מהתורה, אך זוהי היתה דרכם של הפרושים לטעון שיש להם מסורת אבות/בע"פ שאינה כתובה בתורה (הגמרא/סכוליון על מ' תענית י'). אפשר להניח שגם הצדוקים היו מנסים להביא אסמכתאות מהתנ"ך לדבריהם, אך הסיבה שלא הביאו היא, שאסמכותיהם היו מספרים אחרים, כמו ספר גזירתא שהפרושים מציינים זאת במפורש, וכמו רבות ממגילות קומראן שהן ספרות משלימה ונוספת על התנ"ך, אך חלקה סודית או לא הובאה כהוכחה בוויכוחים אלו מסיבה אחרת.
• שמעון רימה את ינאי בתשלום להתרת הנזירים (‫ירושלמי ברכות פ'ז הב' [יא' II]; בראשית רבא פרשה צא' ג'), לאחר שהתיר נדר, הלכה שאפילו התנאים-חז”ל הגדירו אותה: 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו' (משנה חגיגה א' ח').
• שמעון היה כפוי טובה לינאי למרות שאירח אותו לסעודה עם יהודי פרס (ירושלמי ברכות פ'ז הב'; בראשית רבא פרשה צא' ג').
• שמעון ביקש לשפוט את ינאי בגלל עבדו בעמידה, בניגוד לרוב השופטים, ולאחר מכן עוד קילל והמית אותם (סנהדרין יט' א'-ב').
• למרות שהעם נתן בינאי תמיכה רחבה (לפי חז"ל ויוספוס), הפרושים שנלחמו בו (ברכות מח').[730] שיא חוסר ממלכתיותם של הפרושים הגיעה לבקשת יהודה בן גדידיה הפרושי שינאי יוותר על כתר מלכותו (קידושין סו'), ובגידתם במדינה בעם ובמלך, כאשר התחברו עם האויב דימיטריוס השלישי בן דימיטריוס איקיירוס מלך סוריה. לכאורה בגידה זו מצביעה על דוחקם בשולי ההנהגה והעם, והפרושים ניסו להצטדק בסיפורים שיוספוס הפרושי העביר על גנותם המעוותים (או לכל הפחות בלתי-מוצדקים) . על עיקרון הממלכתיות ראו בפרק על ינאי ובנספח.
• הדין הפרושי על הריגת עדים זוממים (חגיגה טז' II) הפוך מפשט המקרא והצדוקים.
• שמעון תלה 80 נשות אשקלון ביום אחד (משנה סנהדרין ו' ד') מנוגדת למקרא ולמשנה הפרושית.
• יוחנן בן זכאי ביטל במגילת תענית את הדין הצדוקי לירושת הבת עם בת הבן,[731] למרות שכך עולה מתקנת בנות צלופחד (במדבר כז' 7).
• בן זכאי התווכח עם הצדוקים במגילת תענית, ולמרות תשובותיו התמוהות (חלקן מובאות בסעיף על 'בית אבשלום' בפרק על קבוצות הביניים). בנוסף, פעולותיו קשות ומעוותות: פגיעתו באוזנו של צדוקי (תוספתא פרה ב'); ענישת תלמידים לא קשובים לגלי עצמות (עונש שנפסק כנראה בהטפה לרבי שמעון בר יוחאי כשיצא מהמערה).
• בן זכאי התחכם גם עם בני בתירא בפסיקת שופר בשבת (ראש השנה ד' א').
• בן זכאי התחכם העתיק ברח מירושלים לטובת יבנה לאחר שאמר את נבואה שגם יוספוס טען שאמר לאַסְפַּסְיָאנוּס (גיטין נו' I-II).

45.  האם עדת קומראן והאיסיים הם קנאים או מתונים באידיאולוגיה הלאומית-פוליטית?

• יחס עדת קומראן למקדש כאשר אינו מנוהל על-ידם או כהלכתם:

כאמור בפרק יחס עדת קומראן לירושלים בהווה, מורה הצדק פסק שאסור להעלות למקדש ולהקריב בו קורבנות: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון' (ברית דמשק יא' 18-21). טורים ד'-ה' בברית דמשק מפרטים את החטא השלישי של טימוא המקדש, ובהמשך המגילה: 'וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר אל מי בכם יסגור דלתי̇‏ ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש' (טור ו' 11-16). לאחר מכן גם האיסיים נהגו בדומה: 'בשל כך [בשל טהרותיהם השונות] הם נמנעים (מלבוא) לעזרה המשותפת' (קדמה”י יח' 19). הלכה זו נבעה מהקביעה העקרונית כי ירושלים מונהגת ע"י כוהנים רשעים ומתיוונים, כפי שמפורט בפרק על אפרים-דורשי החלקות, ולכן יש להתרחק מהם עד למדבר וההתיישבות כעיר כוהנים וקהילת קודש בקומראן.

אלא שכנראה לאחר מכן (תלוי בתיארוך היחסי של ממ"ת), עדת קומראן שלחה איגרת למנהיג המקדש ובו עשרות הוראות כיצד יש לעבוד את עבודת המקדש לפי ההלכה הנכונה שבידם. כמו"כ, ראו בחלק/שער אימוץ ההלכות ע"י החשמונאים, כיצד אימצו החשמונאים את הלכות עדת קומראן, עד לאולי איחוד עם הצדוקים הראשונים-החשמונאים.

מכאן שעדת קומראן חילקה בין התקופה המתייוונת של השליש הראשון של המאה ה-2 לפנה"ס (טרום-חשמונאים), לבין השליש האחרון של אותה מאה. בכל אופן, וזו הנקודה המהותית לכותרת פרק זה, עדת קומראן לא נאבקה ביריביה ההלכתיים מהכתות השונות בעם ישראל, ואף הגינויים נגדם היו בכתבי סוד ובמונחים נסתרים. לעומתם, אפרים-דורשי החלקות רדפו אותם, ובהמשך אף הפרושים נלחמו נגד אלכסנדר ינאי, כבגידה במלכות ישראל:

• יחס עדת קומראן ליונתן אלכסנדר ינאי לעומת יחס הפרושים:

פרקון זה מהווה המשך לפרק על ינאי.

בשמות כב' 27 יש מצווה: 'וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר', שלימדנו אליהו הנביא שגם כאשר המלך (אחאב) אינו מקפיד על קלה כבחמורה, עדיין הוא רץ לפני מרכבתו לכבדו (מלכים א' יח' 46). הדבר דומה למצוות 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' שראוי לעזור לעיוור, וכן ראוי לברך המלך, אך התורה דורשת את המינימום. כך גם בירמיהו כט' 7 ציווה תחת שלטון נכרי בגלות: 'וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל יי כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם' (וראו את הדילמה לגבי היחס לשלטון נכרי בישראל, בפרק 'אם עדת קומראן והאיסיים הם קנאים או מתונים באידיאולוגיה הלאומית-פוליטית?'), ומכאן כנראה מדרשי חז"ל כמו: 'הווה מתפלל בשלומה של מלכות' (פרקי אבות ג' ב') ומכילתא דרבי ישמעאל פא' (על שמות יב' 31).

אף על פי כן, תירצו הפרושים והחריגו את עצמם מעיקרון ממלכתי זה, בכך שהגבילוהו בתנאי שרק אם המלך 'עושה כנוהג עמך' (במקבילות: עושין/נוהגין מנהג/מעשה. מכילתא דרבי ישמעאל כספא משפטים יט'; בבא מציעא מח' II; בבא בתרא ד'; מדרש הגדול על הפסוק).

נמצא אפוא, כי ייתכן וניתן להקיש מהחלוקה והתנאי של אהבת החבר, לסייג מכיבוד המלכות. אך סבירות זו נמוכה בפרשנות התורה, וכך גם עדת קומראן לא קיבלה אותה לגבי ינאי.

יש לציין כי עדת קומראן כן גינתה את מנהיגי ירושלים, אך כל ציוני גנאי אלו מצויים אך ורק במגילות מורה הצדק, ואלו היו פניות בתוך העדה וסודיות, כך שאינם מופנים למנהיגים אלו, שגם רדפו אותם. בפרק 'יסוד עדת קומראן בהתייוונות כנגד השתלטות אפרים' זיהיתי את מנהיגי ירושלים אלו יחד עם אפרים-דורשי החלקות כמתייונים. בנוסף, מנהיגי מתייונים אלו לא היו מלכים כמו ינאי, ואולי יש להפחית את כיבודם על ישראל, מה גם פעלו נגד תורת ישראל בשיתוף פעולה מלא עם שלטון נכרי עוין ואכזר לישראל (אך אז מתקרבים לאותו כלל של הפרושים: עושה מנהג עמך).

• החשמונאים האחרונים והצדוקים בתקופתם:

יוספוס סיפר שהחשמונאים הראשונים כרתו ברית עם הרומאים (וכן מסופר על חלקים בספרי המקבים), אך שותק אם אלכסנדר ינאי גם כרת ברית עם הרומאים. שתיקתו זו מצביעה שלא נכרתה כזאת ברית, והדבר גם עולה מרוח הנהגתו של ינאי (ראו על כך בפרק בעניינו). ומגמה זו ממשיכה בצדוקים בראשות אריסטובלוס ואנטיגונוס שהפסידו שלוש פעמים לפרושים הורקנוס ואנטיפטרוס שקיבלו את שלטונם בזכות קרבתם לרומאים. לעומתם, הצדוקים-המאוחרים של סוף בית שני היו קרובים לרומאים (אריסטוקרטים/מתיוונים).[732] ייתכן כי הצדוקים-האחרונים התערבבו עם כוהנים שהעל הורדוס מהגולה, וכך נהיו אריסטוקרטיים,[733] והכול לפי טעמיו המשתנים והחשדניים, ולכן רצף כהונה מבית צדוק, או מכל משמרת (ובפרט חשמונאי-יהויריב), כבר לא שרד את מלכותו. מאידך, הפרושים המתונים המשיכו לנהל קשרים עם הרומאים לאוטונומיה דתית ביישובים שקיבלו מחוץ לירושלים, במעין הסדר עם הרומאים,[734] ואילו הקנאים-סיקריים-האיסיים כנראה ישבו במצדה (ראו בפרק בעניין).

עוד על היחס של עדת קומראן לינאי – ראו בפרק בעניינו.

• האם הקנאים שישבו במצדה הם איסיים שממשיכי מעדת קומראן?

יוספוס מציין שישבו במצדה מנהיגי 'הפילוסופיה הרביעית' (קדמה”י יח' 23), לאחר שסקר את הקבוצות שתמכו במאבק אלים נגד רומי (הסיקאריים, חסידי של יוחנן מגוש חלב, חיילי שמעון בר גיורא , הקנאים). לפי אב הכנסייה היפוליטוס במצדה ישבו האיסיים.[735] לפיכך, מקובלת דעתו של מ' שטרן שאלו הקנאים הסיקריים, אם כי יתכן שאלו מבית שמאי או כת ביניים.[736]

'הפילוסופיה הרביעית'/הקנאים/הסיקריים היו נוקטים פעולות חריפות נגד הרומאים, ואף כך נגד המתונים שבעם ישראל. יש לציין כי התנגדותם לקרוא לאדם 'אדון', מזכירה את התרגום היווני למקרא, שמקורו בנוסח המקראי מעדת קומראן: 'המצע העברי לתרגום השבעים' (ראו בפרק מ' המקדש ונוסחי המקרא), בה שם ה' מתורגם כך, וזו הלכת עדת קומראן לא לקרוא בשם הנכבד (ראו בנפרד).

היות שמצדה הינה היישוב בעל הממצאים הקרובים ביותר לקומראן (ראו בפרק בעניין), הרי שהמסקנה המתבקשת היא שעדת קומראן (או 'מחנה' שהמשיך אותם) היו 'הפילוסופיה הרביעית'/הקנאים/הסיקריים. להרחבה.

קושי זה מתורץ ע"י רוב החוקרים שאהבת השלום של האיסיים היתה על-תנאי ונמוגה כאשר נראתה האפשרות לממש את התקוות האסכטולוגיות של האומה.[737]

בנספח האקטואלי לספר אשווה לזרם החרדי הקיצוני: נטורי קרתא/סאטמר.

http://daatemet.org.il/he/%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8/%d7%93%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8/%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%a7%d7%a8%d7%aa%d7%90-%d7%a9%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%a8-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d/

• הצעות לחלוקה בין מגילת המלחמה (או"ח) לבין איסיים פציפיסטים:

ראו בפרק על אימוץ הלכות מגילת המלחמה (אור וחושך) ע"י החשמונאים הראשונים, והדבר מלמד שלא רק עדת קומראן נקטו בשיטות מלחמה תורניות ומדהימות שהצליחו, אלא הצטרפו אליהם רוב העם (בראשם החשמונאים או שהם אחרי החסידים). מגילה לוחמנית שנהגה פרקטית מעלה את השאלה המתבקשת: האם עדת קומראן קנאים בתפיסתם הלאומית-פוליטית נגד שלטון זר ותומכיו היהודים (מתיוונים)?

אלא שפילון מתאר את האיסיים כשוחרי שלום מושבעים שסירבו לעשות כלי נשק.[738]

יחס דומה של חזר בתוך חז"ל בשאלת היחס לשלטון הרומאי, פעמיים:

• במרד הגדול של חורבן הבית: יוחנן בן זכאי השלים עם הרומאים (מתון).
• במרד בר כוכבא: ר' יהודה שבחם, ר' שמעון גינה בחריפות ור' יוסי שתק (גיטין נו'). גם תמיכת הפרושים בבר כוכבא היתה מסויגת, כאשר בעוד ר' עקיבא ושמעון בר יוחאי תמכו בו, אך כנראה רוב הפרושים לא הצטרפו למרד. ראו בפרק על בר כוכבא.

מפרק זה עולה שיש לחלק בין סוגי התקופות במחצית האחרונה של הבית השני:

• השלטון הסלווקי והמתיוונים אינם דומים לשלטון הרומאי בימי החורבן;
• ההגמוניה של עדת קומראן כנביאים קדושי עליון וכו' (ראו פרק בזיהויים זה) אינו דומה להנהגה בחוכמת האנוש של חז"ל. תמיכה לכך ניתן לראות בדעתו ההפוכה מהצפוי של הנביא ירמיה בנוגע לכניעה לבבלים;
• עדת קומראן ידעה להבחין בין תקופות של 'לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב' (ישעיה ב' 4) לבין 'אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יי רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם' (ירמיה מח' 10).

46.  מהיחס של הפרושים/חז"ל למרד הגדול לחוסר הסכמה פנים חז"לית כללית

מהו היחס של הפרושים או חז"ל למרד הגדול בשנים 73-67 לספירה?  כנראה איש לא יודע, וכנראה לא בגלל חוסר ההיסטוגרפיה המעטה שיש לנו בספרות חז"ל בעניין, אלא מהסיבה שהתנאים בתקופה זו לא היו קבוצה מאוחדת ובעלת אמירה מסודרת וברורה. ידוע מעשהו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה מתון (מתנגד ללחימה) ביחסו לשלטון הרומאי, ואף שנמלט ליבנה (ולאחר מכן לא ידע אם מעשהו זה יובילו לגיהנום), אך כמעט אין סיפורים או דעות של תנאים נוספים. גרץ הציע לשייך את מחלוקת בית הלל ושמאי למחלוקת בין מתונים וקנאים טרם המרד הגדול.[739]

ההיסטוריון יוספוס ששלט בפרטי המרד מציין קבוצות שונות ביחסיהם לשלטון הרומאי, כאשר הפרושים היו פזורים בין רובם.

מגילת סרך היחד ד' 15 מציינת נגד שכוחות הרע קיבלו כח שווה עד לאחרית המים: 'כיא אֵל שָׂמָן [את שתי הרוחות – רוח הטוב ורוח הרע] בד בבד עד קץ אחרון, ויתן איבת עולם בין מפלגותם‏'. נראה שנבואה זו התקיימה במרד חורבן הבית השני, אך למעשה קשה למצוא אירוע לאומי היסטורי גדול אחד שבו דעת חז"ל והרבנים אחריהם היו בעלי דעה אחידה (כולל ובפרט העלייה לישראל והיחס למדינה היום – ובכך עוסק הנספח לספר).

ט.     אימוץ החשמונאים והצדוקים את הלכותיה של עדת קומראן – מקרבה לאחדות

לאחר גזרות[740] אנטיכוס הרביעי בשנת 167 לפה”ס, קמו בית חשמונאי למרד עד לניצחונם ושליטתם בשלבים: ביטול הגזרות וחופש דתי, ביטול המיסים, אוטנומיה, מדינה עצמאית ומלכות. אחריהם התעורר עמ”י לשמירת תורה ומצוות, וחזר לעמדתו הלאומית-לאומנית בראשות החשמונאים: 'וככלות‏] נ֯פצ יד עם הק̇[דש‏ תכלינה‏] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל‏]' (4Q248 שורות 10-9).

כמו ובעקבות עדת קומראן, החשמונאים הטיפו (בדומה עדת קומראן) נגד המתיוונים לאי שמירת המצוות: מק"א יא 21; מק"ב ה' 15; יג' 3, ושמרו על רמת טהרה גבוהה (מק"א א' 62-63; מק"ב ה' 27).[741] זוהי אחת הסיבות שהחשמונאים לא מתאימים להיות אחת מהקבוצות העיקריות היריבות לעדת קומראן (שהפרו את המצוות, קל וחומר את הטהרה, בצורה גסה). למרות זאת, בקרב החוקרים התקבעה הדעה כי עדת קומראן עוינת לחשמונאים (והפוך).[742] בחלק/שער זה אבקש להפריך פרשנות זו, ואף להפוכה.[743]

תחילה, אין שום אמירה היסטוגרפית מפורשת לאיבה בין הצדדים. הוצע כי היה מתח בין  משפחות/משמרות הכהונה של צדוק ליהויריב (אליו מיוחסים בית חשמונאי), אך אדרבא, משמר זה מוזכר בכמה וכמה מגילות של משמרות הכהונה (למשל: 320Q4, לוח משמרות א'),[744] ואין שום אזכור שלילי לו בשום מגילה.[745] ובכלל, יש אזכורים חיוביים על כוהני בית אהרון ללא הקנטה למי שאינו מבית/בני צדוק,[746] ולעיתים רבות מוזכרים כוהנים במגילות ללא שיוך למשמרת כלשהיא. גם בין בית חוניו שממשפחת/משמרת צדוק שבמצרים לבין החשמונאים היה קשר טוב.

מכמה מגילות מקוטעות מהקבוצה ה-5 שאמנם קשה לעמוד על הקשרם, ניתן ללמוד על הקשר חיובי. כלומר, אין זו אותה התקופה הראשונה (קבוצת המגילות ה-4 של מורה הצדק) שבה הקבוצות והמנהיגים היריבות כונו רק בכינויים (ולא בשמותיהם האמיתיים), אלא זוהי תקופה חדשה – מאוחרת, שבה יש יחס גלוי ואף אהוד ביניהם - מעצם אזכורם בשמם (וכך מוזכרים 6 שמות),[747] ללא חשש שמצריך שימוש בכינוי סוד וסתר. הדבר מוכרע במגילת 'ברכה שלום יונתן המלך' שמהותה תמיכה מובהקת בינאי (תפורט להלן).

גם אם נניח שעדת קומראן יצאה במגילות אלו נגד ההגמוניה החשמונאית, אזי קיים קושי לחוסר ההתייחסות של עדת קומראן למתיוונים שקדמו לחשמונאים, שהרי יחסית אליהם - החשמונאים צריכים להיות יריבים הרבה פחות חריפים, שכן שמירתם טהרה וקנאותם הדתית גבוהה ומובהקת. על כך אף אחד מהחוקרים לא שם לב (או מתייחס).

יסוד תפיסת החוקרים תלויה בתיארוך דברי ההטפה הגנאי והקללה של מורה הצדק במגילות שחיבר (קבוצת המגילות ה-4): ברית דמשק, הפשרים וההודיות. דעתי שמורה הצדק פעל וחיבר כתבים אלו נגד המתיוונים בתקופה הטרום-חשמונאית, וההוכחות לתיארוך זה מובאות בפרק היווסדות עדת קומראן.

העובדה שהחסידים בספרי המקבים (בפרט מק"א ז' 13),[748] ואחריהם האיסיים במאה הראשונה לספירה – שניהם היו אהובים על העם ואף על המנהיגים,[749] עולה עם המשתמע מדעת העם והנמענים בממ"ת בה היחסים נעימים ומוערכים,[750] וראו לעיל את הצעת הזיהוי של עדת קומראן בפרק סופרים/זקנים/כנסת. יש לזכור שגם אם החשמונאים היו בשלבים מסוימים חוג קרוב ולא מאוחד עם עדת קומראן, וגם אם החסידים היו חוג קרוב ולא מאוחד עם עדת קומראן, הרי שלשלושתם אידיאולוגיה משותפת של התנגדות ליוונים ולמתייונים – כאשר שלושתם ברחו למדבר לצורך ולצד המשך שמירת התורה[751] והטהרה.[752] החסידים השתלבו בחוג בתוך חז"ל הנבנים (ראו שכר/חלק בעניין).

שלישית, מוסכם על רוב החוקרים כי ספר חנוך א'/החבשי צ' 9-16 מתאר בגדולות את יהודה המקבי כ'האיל בעל הקרן הגדולה' (ראו פרק להלן). נוסיף לכך את הקרבה המהותית והסגנונית של קרבות ונאומי החשמונאים מספרי המקבים למגילת המלחמה (ראו פרק להלן). הרי לנו אחווה ושילוב כוחות ודעות למלחמה ביוונים.

• להלן עיקרי המהלכים כפי שיוצגו בחלק/שער זה:

• החשמונאים הראשונים: ירידה/בריחה למדבר, מתנדבים לתורה, מבקשי צדק ומשפט עם משפחותיהם;[753] הנהגתו של יהודה המקבי ממגילת המלחמה תוך חיפוש ספרים שאבד; מתוך כבוד והערצה שרכשו העם והחשמונאים לעדת קומראן, כינו החשמונאים והעם את עדת קומראן 'חסידים' (שקרוב לאיסיים בתרגום מארמית ויוונית), וביקשו לקרבם ולצרפם לחיקם, בדגש על החוסר בנביא.[754] שבח זה ימשיך בדורות הבאים על האיסיים והחסידים (ראו בפרקים בעניינם).
• יוחנן הורקנוס והצדוקים: התקנת טבעות המקדש ממגילת המקדש; שמירת שבועות ביום ראשון; התקנת ממשלת 'חבר היהודים' ממגילת המקדש וברית דמשק.
• ינאי: צאצאי בית חוניו מבני צדוק הכוהנים ממצרים סייעו לו; עדת קומראן כתבה לו מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך'; ימיו הם הגאולה לפי מועד 490 שנה; עדת קומראן כתבה באופן חופשי שמות פוליטיים ללא חשש במגילות הכרוניקה החשמונאית.
• החשמונאים היו מונוגמיים כעדת עדת קומראן; הצדוקים נהגו בשלוש הלכות לפי הוראת ממ"ת; הסנהדרין הצדוקית והשרים הנכבדים היו צדוקים.[755]

למרות רצף אירועים חיובי זה בין עדת קומראן לחשמונאים, ועל כך יש להוסיף טענות חיוביות אחרים המפורטות בספר זה ביניהם, חוקרים סבורים שהיתה עוינות בין עדת קומראן לחשמונאים, וכבר ביטלתי את ניסיון תירוץ החוקרים כי מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' הובאה מבחוץ (שהרי הם קנאים באמת ונגד יריביהם, היא כוללת מזמור חיצוני קנד' ששרד רק בקומראן, ועוד), אך כעת עליהם גם להסביר את המועד החיובי של גאולת ה-490 שנה שנופל בתחילת מלכותו של ינאי. חנן אשל בעצת באומגרטן הציע שסופר מגילה זו (עתידות היובלים 390Q4) ניסה לעודד את מתנגדיו של ינאי לצאת למאבק נגדו, ולפיכך כתב החיבור שמוכיח שקרבה השעה שהחשמונאים ירדו מעל בימת ההיסטוריה.[756] גם אם היה מקום לקבל טענה שכזו, הרי שאינה נותנת דעתה לרצף האירועים לעיל, ובפרט למגילות המצביעות על מועד גאולה זה.

47.  שימושי החשמונאים הראשונים במסורות ממגילת המלחמה (אור וחושך)

התקופה המשמעותית והמהפכנית ביותר בהיסטוריה היהודית שלאחר התנ"ך, היא 40 השנים במאה השנייה לפנה"ס, בה חלה הפיכה מהתייוונות קשה, לתשובה של עם ישראל, לצד ניצחונות צבאיים ניסיים.[757]

בהמשך לאמור לעיל כי החשמונאים ציינו את חוסרם לנביא בקרבם, הם תרו ואספו ספרים אבודים (מק”ב ב' 13-14).[758] זאת, בניגוד לכת היריבה - אפרים שדחתה את 'ספר התורה שנית' שעדת קומראן שלחה אליה (ראו פרק בעניין, וכן 'התורה אשר שלח אליו' [פשר תהילים ד' 8-9]).[759]

חיזור אחר חסידים, נביאים וכוהנים, לצד איסוף הספרים מתקשר לעובדה כי ספריית עדת קומראן היתה הספרייה היחידה בישראל בתקופה (וכנראה מאות שנים לאחר מכן: "תקופה הדממה"), שהיא מתאימה באופיה התורני לספריית בית המקדש (שהוברחה מירושלים לקומראן, ובפרט מגילת הנחושת שכוללת תיאורי המקדש)[760] וכן מאפיינת את הכהונה הגדולה (ראו עוד בפרק על סופרים ובפרק על עיר כוהנים).

וכך בפועל, נראה שאכן יהודה המקבי אימץ מסורות ממגילת המלחמה (מכונת גם 'בני-האור נגד בני החושך') בקרבותיו. להלן כמה הקבלות מרתקות לפי ראסל גמירקין:[761]

• חזרת בני האור מגלות המדבר לירושלים ושליטה בה (מה”מ ג' 11; ז' 4-3; ה' 2);
• מלחמת החשמונאים בששת השנים הראשונות תואמת למה”מ ב' 9;[762]
• קרבה בתוכן ובסגנון של נאומי המלחמה של יהודה המקבי ובתפילות ההודיה לאחר הניצחון (ראו בפרק בעניין);
• 'מלחמת אל', נקמת אל', 'ריב אל', 'גמול אל' במגילת המלחמה (טורים ג'-ד') - 'וגם את אלעזר, ולאחר שקרא בספר הקדוש ונתן את הסיסמה 'עזרת האלוהים'[763] הוא עצמו הנהיג את היחידה הראשונה והתנפל על ניקנור' (מק"ב ח' 23); 'לאחר שהפיץ בין אלה אשר עמו את הסיסמה 'ניצחון של אלוהים' הוא התנפל בלילה...' (מק"ב יג' 15).
• שימוש בשמות האל/מלאכים (מה”מ ג'-ד' - מק"ב ח' 23; מק"ב יג' 15);
• עזר של מלאכים כלוחמים ובחרבם;[764]
• שימוש בחצוצרות (מה”מ ז' 12 ועד ט' 9 - 5 אזכורים במק"א);
• עמים שנלוו ליוונים-הסלווקים (מכונים 'כיתי-אשור' במגילות):[765] אדום, מואב, עמון ופלשתים (מה"מ א' 3-1),[766] עם העופות שבחנוך צ'; מפלת האויב (סוף טור יז' – יח' 8)
• ייתכן שגם חלוקת הצבא הנלחם בחזית הקרב לבין השומרים על הערים והגבולות לפי מ' המקדש נח' 17-1, היא המקור לדרכם של החשמונאים הדומה (מק"א ה' 19-17, 62-55);
• אי-לחימה בשנת שמיטה (ב' 9-8).[767]

לצפייה בתמונה של מגילת המלחמה יא-יב:

https://drive.google.com/open?id=1lUyreJmhJ0PBVZ1W2SbYUlpFMIiCJWN2

לדעתי פשר ישעיהו א' (161Q4, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 264-263) המתארת מפלת הכיתאיים - מכוונת לניצחון החשמונאים, אך חוקרים סבורים שמתארת את מפלתו של תלמי לטירוס מפני אלכסנדר ינאי וקלאופטרה השלישית, שגם זו אפשרית (ואפשר שזה גם יישום חוזר, ראו בפרק בעניין).

בהקשר המלחמה יש לציין את יוחנן האיסי שכיהן כשר צבא בימי המרד הגדול (מלחה"י ב' 567). היות איסי זה שר צבא מלמד כמה היו מעורבים ומשפיעים האיסיים, ופועל יוצא שהיה בידם גם ידע ומה רוח של מלחמת בני האור נגד בני החושך, אך הלכותיו לא שרדו מחוץ לקומראן. נזכיר את מדרש גם חז"ל המדרש: '"וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" וחושך – זו גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן' (בראשית רבא ב' ד'), אולי ממשיך את מסורת זו של מגילת בני האור נגד בני החושך – היוונים והמתייוונים.

הצעתי שמגילת המלחמה הינה תיאור אוטופי של מלחמת אחרית הימים, אך קרבות החשמונאים מהווים יישום חלקי שלה, כפי שיהודה המקבי הינו יישום חלקי של 'האיל בעל הקרן הגדולה' (חנוך צ' 9-16) – כמפורט להלן:

48.  יהודה המקבי וה'איל בעל הקרן הגדולה'; מ'דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב' לבר-כוכבא

ימי החשמונאים הראשונים הם כנראה התשובה הלאומית של כל העם, כפי שמצוינת במגילת 4Q248[768] (שורות 10-9): 'וככלות‏] נ֯פצ יד עם הק̇[דש[769]‏ תכלינה‏] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל‏],[770]  ולאחר מכן אובדן המתייונים (פשר נחום ג' 8-3; ברית דמשק ז' 21)[771] – כפי שקרה בפועל, ואילו החשמונאים התעצמו בהנהגתם למשל כ-80 שנה. יוצא אפוא, שהיתה קרבה בין עדת קומראן לראשוני החשמונאים. עם זאת, כנראה קרבה זו לא היתה עדיין מלאה.

חזון החיות שבספר חנוך א', כרך החלומות, צ' 16-9[772] מתאר את ה'איל בעל הקרן הגדולה' ונצחונותיו. איל זה דומה לניצחונות (המדהימים) של יהודה המקבי בהכרעת הצבא החזק בעולם, וגם לרוח דתית קרובה כחבר מעדת קומראן - נוכח נאומיו ותעוזתו העולים ממגילת המלחמה (כמפורט בפרק הקודם). לפיכך, מקובל במחקר שיהודה המקבי הוא ה'איל בעל הקרן הגדולה'.[773] מנחם קיסטר חלק על הדעה הזו המקובלת,[774] ולדעתי אפשר שזיהוי ה'איל בעל הקרן הגדולה' מתאר את מורה הצדק, אך אין לנו שום רמז מהמגילות שהוא השתתף במלחמות החשמונאים או אף במגילת המלחמה. מעניין שחז"ל כלל לא הזכירו או ידעו על יהודה המקבי, וייתכן שזה מחזק את הצעתו של דוד פלוסר: 'ההשכיח עם ישראל את החשמונאים בימי הביניים?'. אם אכן יהודה הוא הוא ה'איל בעל הקרן הגדולה', הרי שלא סביר שתהיה סתירה כזו בינו לביו אחיו, שאופיים ופועלם דומים. כמו כן, גינויים כאלו נגד ראשוני גיבורי ישראל יהיו תמוהים, היות ורק שנים ספורות בלבד לפני כן שלטו כוהנים מתייוונים – אזי אפשר שעדת קומראן לא תגנה ותקלל (אלא תדלג על) את המתיוונים ותקלל רק את החשמונאים?

מגילת המלחמה יא' 6[775] (ומקבילות במגילות נוספות)[776] משתמשת בנבואה של במדבר כד' 17: 'דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל' למשיח בישראל, הוא כנראה התואם ל'איל בעל הקרן הגדולה' מחנוך א' צ' 16-9. ברית דמשק ז' 21-18[777] וסרך העדה ב' מפרידות בין הנשיא כשליט המדיני (המקור מיחזקאל לד' 24 ועזרא א' 8: 'שֵׁשְׁבַּצַּר, הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה') למנהיג הדתי (לרוב הכוהן הגדול).

• בין יישום חוזר לכישלון:

העובדה שיהודה המקבי נהרג בשנת 161 לפה”ס בקרב השמיני[778] - אלעשה, מלמדת שאינו היישום המלא של ה'איל בעל הקרן הגדולה'. לדעתי היישום היה מבורך ומקודש, אך היה חלקי, שתואם לחלקיות של כל מהות המקדש השני. היישום המלא ממתין לאחרית הימים, ועד אז אפשר שיהיו עוד יישומים חלקים - אולי כבר-כוכבא?

ייתכן וספר (ולא מגילת בני האור ובני החושך) המלחמה4Q285  המציין את המתת מלך הכיתים ע"י נשיא עדת היחד,[779] זהו אחד משני ניצחונות אלו של יהודה המקבי: 'ויקבץ אפולוניוס גויים, וחיל גדול משומרון להילחם בישראל. וידע יהודה ויצא לקראתו ויך אותו וימיתהו. ויפלו חללים רבים והנשארים נסו. ויקח את שללם, ויהודה לקח את חרב אפולוניוס וילחם בה כל הימים' (מק"א, ג' 13-10). בקרב כפר שלמא האחרון בשנת 162 לפנה"ס נחל ניקנור תבוסה, ונהרג על ידי יהודה (מקבים א' ז' 26-32). יום זה י"ג באדר נחשב ליום טוב והוא נקרא "יום ניקנור", ואולי זו מסורת מקבילה. דוד פלוסר, מותו של המלך הרשע, הקביל את ספר המלחמה לספר החיצוני נבואות היסטספס ולחזון ברוך הסורי.

• ניסיון ליישום חוזר בבר כוכבא:

לאחר שראינו כמה קרובות שיטות המלחמה של יהודה המקבי למגילות קומראן ולמה"מ בפרט, נזכיר, כפי שנטען בפרק על אחרית הימים, הגאולה מתעכבת וגם עדת קומראן לא ידעה מתי תבוא. עם זאת, ההיסטוריה רצופה במאורעות קרובים לתיאורי נבואות הגאולה והנחמה, ונראה שאלו כמימוש חלקי בלבד של הנבואות, ששיאה בכך שהחשמונאים ניצחו והקימו מדינה עצמאית ודתית, ובכך הם המימוש הקרוב ביותר לדברי נבואה. ניצחונם ומדינת החשמונאים הפיחו רוחות מרד נוספים בהמשך הדורות, אך כולם כשלו (למעשה עד להקמת מדינת ישראל, כשבימי הקמתה שוב נמצאו מגילות קומראן). כשזיכרון ניצחון החשמונאים מהדהד בכל מרידות עמ"י, מדרש זה נשאר המוטיב שיושם על בר כוכבא כמשיח (איכה רבה פ"ב סי' ד'; ירושלמי תענית פ"ד ה"ה). ייתכן ואף לצידו היה כוהן בכיר/מנהיג דתי: אלעזר?/המודעי?. עם זאת, מדרש זה נטען ע"י נושא כליו, רבי עקיבא, שהוא מהתנאים בזרם הרחוק מהחסידים ועדת קומראן (על כך עליו בהמשך).

כפי שעדת קומראן (ואחריה החשמונאים) ירדו למדבר יהודה, כך גם עשה בר-כוכבא, וגם לצידו היו כוהנים מבני צדוק.[780] רק 60 שנה לפני כן איסיים (שכנראה היו הקנאים/סיקריים) מרדו במצדה בשנת 73' לספירה, שלפי פילון ויוספוס מספרם היה 4,000 כמה דורות לפני כן.[781]

בכל אופן, אין להתעלם ממבחן התוצאה ההפוכה והמרה של כישלון מרד בר-כוכבא (שעליה הטיפו גם חז"ל נגד עקיבא),[782] אם כי יש לו חשיבות ציונית ומשפטית לאי-ויתור על הארץ. כישלון זה מוביל לשאלה שהאם ההפוכים לדרכו הפוליטית בתקופה הזו צדקו – כמו יוחנן בן זכאי המתון שויתר על ירושלים לטובת יבנה? ואם צודק הוא, מה כבר בינו לבין יוספוס שקיבל והצטרף לרומאים? וזאת כאשר גם עדת קומראן (והחשמונאים אחריהם) נטשה את ירושלים ולא נלחמה על שליטה בה.

• אזכור כוכב לפני ביאת ישו:

בבשורה על-פי מתי ב' 2 מתואר כי הגיעו אנשים חכמים מן המזרח לעיר ירושלים ושאלו: 'מי הוא זה אשר נולד מלך היהודים? אשר ראינו את כוכבו אשר זרח, ובאנו לעבוד אותו'. זהו כנראה שימוש באותו מקור לבמדבר כד' 17, אשר כאמור פורשה על משיח ישראל במגילות.

• לסיכום הפרק:

בתנ"ך ובמגילות (בעיקר מחנוך זכריה דניאל ומה”מ) ישנן נבואות לאחרית סוף הימים,  ורובם משלבים נבואות על יון והסלווקים, והמחקר סבור שמכוונות גם לניצחונות החשמונאים.

היישום החלקי הוביל לאחר כשני דורות (490 שנה מהחורבן) לגאולת השיא (אך עדיין החלקית) של בית שני – החל מהנהגתו של יוחנן הורקנוס ושיאה במלכותו של יונתן אלכסנדר ינאי (כמפורט בהמשך בפרק עליו). כך גם בחנוך מו' 5-1[783] ודניאל ז' 13[784] (ועזרא הרביעי יג' 3-2 – חיזיון שישי) מוזכרים משיחי אחרית הימים, וכך אלו בוודאי אינם תואמים ליהודה המקבי (או כל גיבור מבית שני), במיוחד שבסרך העדה ב' 14-12 מצוין משיחים שהצעתי לזהות (אחד מהם) בינאי (ראו בפרק עליו). יש לזכור כי עדת קומראן כבר ידעה מהמגילות על נבואות הבית השלישי תוך ידיעה שבית שני אינו חזון הנביאים, כפי שפורט לעיל.

לסיכום, הבית שני ומאורעותיו הוא יישום חלקי של הגאולה הסופית ושל בית המקדש השלישי. ראו בפרקים 'אחרית כל הימים' ו'ירושלים בהווה ובעתיד' עוד הוכחות ליישום חלקי של נבואות מהתנ"ך ומהמגילות.

49.  אימוץ הלכות כת מדבר יהודה ע”י יוחנן הורקנוס, והיווסדות הצדוקים

לעת חולפות ארבעים שנה[785] ממותו של מורה הצדק[786] - לא נותר זכר למתייוונים,[787] ודניאל ט' 24 מתאר ימים אלו כמעבר מהשלב שבו תם עידן הנבואה ומתחיל עידן המלכות: 'שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים;[788] וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא[789] וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים'[790] (לסדר ותאריכי האירועים בבית שני ראו בפרק בעניין). עידן זה מתאים לדור השלישי עד הרביעי של בית חשמונאי: החשמונאים-הראשונים המשיכו את העקרונות של עדת קומראן - חזרה לשמירת קפדנית של המצוות והתרחקות מהמתייוונים, ומדורו של יוחנן הורקנוס התחילה עדת קומראן סוג חדש של כתיבה – שמאופיינת בלשון רבים (במקום מפיו של מורה הצדק או מלשון יחיד) וללא פרשנות נבואית: 'המגילות התיעודיות' (עוד על קבוצה 5 זו ראו בפרק על חלוקת המגילות לקבוצות).

המגילה העיקרית מקבוצה זו היא אגרת מקצת מעשה התורה (להלן: ממ”ת) שהינה אגרת ייחודית הלכתית שנשלחה מעדת קומראן (בלשון רבים) באופן ידידותי ומכבד (ללא ביקורתיות וגנאי)[791] לנמען שהיה מנהיג במקדש (כנראה הכוהן הגדול). בפרק על הורדוס אציע שממ"ת נשלחה לכוהן בתחילת ימי הורדוס, אך אפשר שבמקום או תחילה ובנוסף (ודעתי נוטה יותר לימי הורדוס כפי שיפורט שם בפרק), נשלחה גם ליוחנן הורקנוס. ישנה אפשרות שלישית שהנמען הראשון היה 'הכוהן הרשע אשר נקרא על שם האמת בתחילת עומדו' (פשר חבקוק ח' 9-8) וממ"ת היא: 'התורה אשר שלח אליו' (פשר תהילים ד' 8-9),[792] אך נמען זה לא רק שלא קיבל את התורה (ממ"ת), אלא אף ניסה להתנקל למורה הצדק (וראו בפרק 'ספר התורה שנית'). בין שלוש הצעות אלו יש לציין כי ישנו שוני בין עותקי ממ”ת בנוגע לתחילת המגילה,[793] כאשר חלקן פותחות בתיאור לוח השנה השבתי-שמשי (364 יום), ואילו חלקן פותחות במעשי התורה – ללא שום אזכור ללוח ומועדיו. ייתכן וכיוון שעדת קומראן הבינה שהלוח הירחי התקבל והוטבע במנהג אותו נמען, היא ויתרה על עקרון הלכתי זה מולו[794] (על חידת לוח השנה מוקדש פרק נפרד בהמשך).

ייטען כי אם אכן יוחנן קיבל את אגרת ממ"ת זו, אז הוא ייסד (או אימץ) את כת הצדוקים, וממנה שלוש הלכות טהרה (שרפת פרה אדומה ב'מעורבי שמש', טומאת עצמות בהמה וטומאת הניצוק) שזהות בין עדת קומראן לצדוקים (בהתאם לגרסת חז"ל על הצדוקים,[795] שהרי מהצדוקים לא שרד שום כתב). תיאור תחילת הצדוקים עם החשמונאים כאן הולם גם את דברי יוספוס (קדמה"י יג' 294) וחז”ל (משנה מעשר שני ה' טו'; ברכות כט' א'. מדרש מקביל ליוספוס על ינאי בקדושין סו'). מגילה זו הביאה את החוקרים לדעה שאחת היא ההלכה הקדומה של הצדוקים ועדת קומראן[796] (אם כי אין פתרון לסתירות הפילוסופיות העקרוניות ביניהם).[797]

דעתי כהצעתו של ישראל קנוהל כי חיבורה של ממ"ת מאוחר לימי החשמונאים,[798] ולכן לא ארחיב גם לדיון הידוע בעניין זה. הצעתי לפתרון הסתירות עם הצדוקים היא חלוקה בין הצדוקים הראשונים של ימי החשמונאים לעומת הכוהנים השונים שהתמנו והושפעו מהורדוס (שכדי להאדיר את שמם עדיין דבקו בשמם המפואר של הצדוקים הקדומים/בני צדוק הכוהנים), כפי שפירטתי שבפרק בעניין.

עת עולה יוחנן הורקנוס לשלטון, מתמעטים המתייוונים שאיבדו את ההנהגה, ובהמשך הנהגתו אף אבדו לחלוטין.[799] הן יוספוס והן חז"ל גומרים עליו את ההלל.[800] כמו כן, מותו הטבעי מלמד שקשה לקטרג על סוף ימיו כבן סירא י' 28-27).[801]

ישנה הצעת זיהוי יוחנן עם הקללה ממגילת טסטימוניה 175Q4, אך מאז שנמצאה גם במגילת דברי יהושע,[802] ראויה להיפסל.[803]

בנוסף, וכנראה אף לפני כן, יוחנן הורקנוס קיבל מעדת קומראן עוד שלוש הלכות ממגילת המקדש:

• התקנת טבעות חבק לצוואר הבהמות לשחיטתם כקורבנות בהתאם להלכה ממגילת המקדש לד' 6[804] - מעשר שני ה' טו'[805] וסוטה מח'.[806]
• חגג את חג השבועות ביום ראשון (קדמה"י יג' 152; 252-251 ([807] כצדוקים (למשל: מנחות י' ג') שמקורה בלוח המפורט במגילת המקדש
• שמירת חג השבועות ביום ראשון (קדמה"י יג' 152; 252-251[808] כצדוקים (למשל: מנחות י' ג') שהוא שיא המחלוקת כפולמוס שבמגילת 4Q513[809] שמקורה בלוח המפורט במגילת המקדש יח' (וכן ביובלים ו'. על חג השבועות ראו בפרק נפרד).

ההלכה הנוספת מורחבת היא חבר היהודים' שמקורה בפרק הבא (ותפורט בפרק אחריו):

50.  מועצת המלך והמשפט ממגילת המקדש נו' היא מערכת השלטון הנאורה ביותר

מגילת המקדש נז' 11-15 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ'  196) מציינת כך בתורת המלך:[810]

'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'

לצפייה בתמונה של מגילת המקדש נז':

https://drive.google.com/open?id=13BVnbe0lncLSscvVEKeFsuwjl-vb5voc

המשמעות המשפטית של 36 נשיאים אלו היא, שהם יושבים וקובעים באותה דרגה ורמה יחד עם המלך בכל עניין ונושא פוליטי כדתי: 'ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'. בם המלך חייב להיוועץ[811] ואינו רשאי לבצע שום פעולה ללא אישור שרים אלו. משתמע שההחלטות בהרכב זה יכולות להתקבל רק לפי רוב במועצת המשפט, ללא זכות בלעדית/וטו למלך.

הגבלתו זו מהווה פגיעה קשה בזכות הבלעדית הידועה למלך, במיוחד ביחס לכוחו האבסולוטי בעולם העתיק המאופין במונרכיה אבסולוטית או אוֹטוֹקְרַטְיָה. גם הנביאים ביקרו את פעולותיו הלא ראויות של המלך, אך תפקיד זה אינו מצוי בתורה, ורק נרמז מדברים יז' 20: 'לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול'.

ממבט חיובי, זהו איזון כוחו של המלך, וזאת אפילו ביחס למערכות המשפט והממשל לאורך ההיסטוריה ועד ימינו. שיטת הממשל הקרובה ביותר היא של ארתור ואבירי השולחן העגול כ'ראשון בין שווים' (איני טוען לקשר ביניהם), כאשר גם ביוון ורומא היתה תחילה סנאט ללא דיקטטור.[812] בהשוואה למצב היום במדינת ישראל, סעיף 39.ד' לחוק יסוד הממשלה מקנה לראש הממשלה קול כפול בהצבעה שבה קולות שווים,[813] אך בתחומים שונים הוא מחליט גם ללא היוועצות ואישור הממשלה.[814] עם זאת, לא משתמע ששלושים וששה השרים של מועצת המלך והמשפט היו בעלי תפקידים ספציפיים כמו משרדי הממשלה היום (אך העניין נתון להבחנות נוספות כמו ח"כ לשר עם ובלי תיק).

חוסר עריצות ורודנות כזו מתאימה לחשמונאים הראשונים שמפאת צניעותם (והמצב הפוליטי) נמנעו להכתיר עצמם כמלכים, וביקשו להחזיר תיאוקרטיה.[815] שמעון התרסי התחיל את מינוי נשיאותו ב-140 לפה"ס בעיקרון שסותר זאת: 'ולא יוכל איש מן העם והכהנים לבטל דבר מאלה, ולדבר נגד דבריו, ולאסוף אספה בארץ בלעדיו' (מק"א יד' 44), אם כי יש ישנם אזכורים מתקופה זו על הזקנים/גרוסיה.[816] כנראה בנו, יוחנן הורקנוס, כבר קיבל ויישם את מועצת המלך והמשפט ב'חֶבֶר היהודים', לצד כמה הלכות נוספות שאימץ ממגילת המקדש ועוד מגילות קומראן, ולצד העובדה שהוא ובנו (אלכסנדר ינאי) כבר זוהו כצדוקים.

המספר 36 היה מספר טיפולוגי בעמי קדם,[817] ואפיפניוס מסלמיס סבר בחיבורו 'על מידות ומשקלות' (עמ' 11-3) כי תרגום המקרא ליוונית היה לפי 36 מתרגמים (ולא כ-72 לפי שאר המסורות בעניין).[818] 36 השרים שבמועצת המשפט והמלך מורכבים משלוש קבוצות של 12 – מספר יותר ידוע וטיפולוגי. בתורת המלך (מגילת המקדש נז' 11-5)[819] 12 ריבוא (פי אלף) הם המשמר המלכותי שתואם לכמה אזכורים במקרא,[820] והרכב ה-12 מופיע מספר פעמים במגילות הכיתתיות.[821] זולת תפקיד הגנת המשמר המלכותי על המלך, הם מצווים לשמורו מפני חטא (ומסורת מקבילה נשמרה מדבריו של היקאטיוס איש אבדירה),[822] למרות שהיה מצופה כי הלכה תינתן למועצת המשפט והמלך.[823]

51.  'חבר ישראל' בברית דמשק; 'חֶבֶר היהודים' במטבעות החשמונאים

• 'חֶבֶר ישראל' ו'בית החֶבֶר' בברית דמשק:

בתקופתה הראשונה של עדת קומראן (המחצית הראשונה של המאה השנייה לפנה"ס) לא היה כוהן גדול מטעמה במקדש,[824] ובכל אופן לא כיהן מלך ביהודה/ישראל עד אלכסנדר ינאי.[825] הרכב השלטון לפי עדת קומראן מציין ביטוי קרוב (אטימולוגית) ל'חבר היהודים':

'אל[826] ישלח את ידו לשפוך דם לאיש מן הג̇ו̇י̇ם̇ בעבור הון ובצע, וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חבור (4QDb:[827] 'חבר') ישראל' (ברית דמשק יב' 6-8 [(קימרון, החיבורים העבריים א', עמ'  47]).[828]

'חבר ישראל' זה קובע בעניינים הנוגעים לענייני חרם/עושק ממון מהנכרים. יש קושי לפרש אם החלטתם היא רק בנוגע לנשיאת ההון או אם לשפיכת הדם. לשון הקביעה "בעצת" מקבילה למגילת המקדש נז' 14-15: 'ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'; מח' 20: 'לוא יצא מעצת לבו עד אשר ישאל במשפט האורים', ומסורות נוספות מבית שני.[829]

המילה "הונם" בהלכה השנייה כבר מופיעה בפסוק הראשון בצמוד ל"בצע", ומכך סביר שהינה נרדפת ל"בצע" בפסוק השני. המונח "הון" כ'בצע כסף' רווח במגילות,[830] וייתכן שגורם ה'מעל[831] ושקר ורעה' שבממ"ת ג' 9, הביא לעזיבת עדת קומראן את ירושלים. המילה "ישא" בהלכה השנייה  גם כנראה קשורה לקטע בפסוק הראשון: "בעבור הון ובצע", אך חייבת להיות מובדל ממנה, שכן הפסוק השני בא לחדש: 'בעבור הון ובצע' – (לעומת) – 'וגם אל ישא מהונם כל', כך שייתכן שכאן מדובר בגזל שאינו כרוך בשפיכת דם. חלוקת שלל מצוינת במגילת המקדש נח' 15-11,[832] אך היא מצוות המלך, ואילו ברית דמשק כנראה מתייחסת למצב של הנהגה שאינה מלכות (לצד השוני בין המחברים והתקופה בין מגילות אלו, וראו פרקון הבחנות לקמן).

יוצא אפוא, כי משמעות הפסוק היא שרשות היציאה למלחמה נתונה לאותה מועצה, וכך גם פירשו חלק ממפרשי המגילה.[833] אם נשווה הלכות אלו להיום, וכדי לסבר את האוזן, אפשר להגדיר בסיכום של חצי-משפט את ההבדל בתפיסה הפוליטית שבין הימין לשמאל – כיצד להתייחס לנכרים, ובפרט לגבי סיפוח וריבונות בשטחי ישראל שבהם יושבים נכרים. ההלכות גם קרובות למונח "מושחת", השגור בפי העם נגד מי שאינו פועל כשורה בענייני ציבור וכספים.

עיקרון המועצה לענייניי משפט במקום החלטה בלעדית של המנהיג הושם על מורה הצדק והמבקר, כמפורט כמה פעמים במגילות הכיתתיות:

'וזה סרך הרבים להכין כל חפציהם שכר שני ימים לממעיט וינתן על יד המבקר והשופטים מ֯מ̇נ̇ו̇ יתנו בעד̇‏ פצ̇ע̇ם             ומ̇מנו יחזקו ביד [ה]עני ו̇האביון ולזקן אשר יכרע ולאיש אשר ינוגע ולאשר ישבה לגו נכר ולבתולה אשר אין לה גואל ולנער אשר ל*דורש ולכל עבודת [בית] החֶבֶר ולו יכרת בית החבר מידם‏. זה פרוש מושב [כול] המ[חנות וא]לה יס[ו]דות אוש[י] הקהל' (ברית דמשק יד' 17-12 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 52).[834]

זוהי החוקה היחידה של (סרך) לרבים בברית דמשק. חשיבות הרכב זה מודגשת באמירה: 'יסודות אושי הקהל'. כלומר, בית החבר הינו מוסד בדרגה ראשונה במעלה בסרך הרבים, כנראה המבקר והשופטים, ותפקידו ניהול כספי עדת היחד שניתנו כצדקה, אך אפשר שהוא הכינוי של מתן העזרה לחלשים הנזקקים (ולא גוף מייצג). שיפמן ניתח את הרכבי ההנהגה והשפיטה של עדת קומראן, ולא אסכמם כאן.

זוהי כנראה ה'קופה' בלשון חז"ל,[835] וקרובה לדמי הביטוח לאומי בימינו. תפקידה להעמיד את החלשים והנזקקים בקהילה. עיקרון הצדקה שעולה בחשיבותו על הקורבנות הודגש בנביאים, וכך נמשך והורחב במגילות,[836] אך רק מדניאל ד' 24[837] הובא כתחליף מלא, וכך קיים גם וידוי לכוהן ככפרה על חטא בברית דמשק.[838] רוח פסוקים אלו קרובים לדאגה לחולים ולזקנים שמתאר פילון את האיסיים.[839]

• הרכבים הנהגה ומשפט נוספים במגילות הכיתתיות:

'סרך הרבים' מברית דמשק מפורטת בהלכות מושב הרבים שבסרך היחד ו' 23-8 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ'  220), שכבר זוהתה ע"י רבין ש"מושב" בית הדין של חז"ל,[840] כאשר הרכבה יושב בשלוש קבוצות:

'כוהנים ישבו לרשונה והזקנים בשנית ושאר כול העם ישבו איש בתכונו' (שורות 9-8)[841]

הרכב 'בית החבר' הוא כנראה "המבקר והשופטים" (שורה 13).

יש לציין כי אפשר שביטוי זה יכול לבוא גם בהקשר שלילי, כמו במשלי כא' 9 (ומקבילה בכה' 29): 'טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג, מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר' (וראו אזכור תרגומו בהמשך).

בפשר ישעיהו א' 29-15[842] מצוין: '[      ] וכאשר יורוהו כן ישפוט ועל פיהם' (שורה 28). פסוק זה חוזר על חובת שמיעת המלך למועצה. קימרון השלים את רישת הפסוק כ"כוהנים", אך אפשר שאלו 'חבר ישראל', או בשם/הרכב אחר. מהקשר הפסוק הבא (29) משתמע שבהחלטת מלחמה עדיין יש לשמוע לאורים ותומים, ועניין זה איננו נתון אפילו למועצת המלך, אלא לשאלת אורים והתומים (לפי מגילת המקדש נח' 21-15).[843] ההבחנה נובעת מכך שמגילת המקדש מתייחסת למועד הר סיני ובית המקדש הראשון, ואילו פשר זה לאמצע בית שני כאשר לא היה מלך בישראל (וראו ההבחנות לעיל בין ברית דמשק למגילת המקדש, פרקון חדש לקמן). מסורת חלקית כזו יש ביד חז"ל: 'אין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד' (סנהדרין א' ה'), אלא שבה כבר אין התייחסות לאורים ולתומים או לנבואה.

• 'חֶבֶר היהודים' מופיע במטבעות החשמונאים

הביטוי 'חֶבֶר היהודים' מופיע במטבעות החשמונאים לאחר ציון שמם של כמה כוהנים חשמונאים גדולים, כגון:[844] יוחנן (הורקנוס); יהודה (אריסטובלוס); יהונתן (אלכסנדר ינאי); מתתיה (אנטיגונוס). פשר ביטוי זה נדון במחקר, ורק לאחרונה מקצתם הקבילוהו לשני הביטויים הדומים מברית דמשק: 'עצת חבר ישראל' ו'בית החבר'.[845] הַצעתי אינה רק כוללת שמביטויים אלו החשמונאים יסדו והטביעו מונח זה משני קטעים אלו של ברית דמשק, אלא שמקור שניהם (ברית דמשק ו'חֶבֶר היהודים' החשמונאי) מתורת המלך במגילת המקדש נו' 11-15 - שמציינת ממשלה של 36 שרים שהם מועצת המלך והמשפט.

לצפייה בתמונה של מטבע יונתן וחבר היהודים B-450818:

https://drive.google.com/open?id=1wdvy-h9kFRNG3MGNj_ZxmYfXLG9P6iSg

• האבחנות בין מגילת המקדש למלך לבין ברית דמשק בין הנהגה לכיתתיות

מוסכם במחקר כי מגילת המקדש הינה מגילה קדומה קדם-כיתתית,[846] והיא המקור למגילת ברית דמשק, שזו ספר ההלכה המרכזי של עדת קומראן, עליה התווספו מגילות הלכתיות בתחומים שונים.

לפיכך, ועוד לפני שנדרשנו לניתוח הקשר בין שני קטעי מגילות אלו, הַצעתי היא ששתי מגילות אלו מוסרות את אותו עיקרון של המסורת, אלא שמגילת המקדש הקדומה מביאה את המקור הגולמי והכללי המתייחס לשעה שממונה מלך וכנראה גם עומד המקדש, ואילו ברית דמשק משבצת ומיישמת אותה בסוגיה אקטואלית ופרטנית, בתקופה הטרום-חשמונאית שאין מלוכה בישראל (אך יש כוהנים וסנהדרין). עם זאת, השאלה אם מכוונת להנהגה המרכזית של רוב עמ"י או להנהגה כיתתית/פנימית של עדת קומראן - כאשר ברית דמשק מדגישה שניהול המקדש אינו טהור וכשורה כדעתה,[847] יותר קשה.

52.  איסור החרמה לנכרים; יישום הרכבי הנהגה ושפיטה דומים בחז"ל ועד היום

• מתפקיד חבר היהודים: הענשה על בגידה והחרמה לנכרים

כאמור בברית דמשק יב' 6-8, ראינו את התפקיד של: 'אל ישלח את ידו לשפוך דם לאיש מן הג̇ו̇י̇ם̇ בעבור הון ובצע, וגם אל ישא מהונם כל בעבור אשר לא יגדפו כי אם בעצת חב[ו]ר ישראל'. דין קרוב לכך מצוי בברית דמשק ט' [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 41 שו' 16-15]): 'ואשר אמר כל אדם אשר יחרים אדם מאדם (כויקרא כז' 18) בחוקי הגואים להמית הוא'. כנראה זהו איסור על הסגרת יהודי לנכרים, ולאחר מכן התגבש לאיסור ערכאות הגויים בהלכת חז"ל (גיטין פח' II).

פירוש פשט מפתיע יש למגילת המקדש סד' 8-6 על ויקרא יט' 16: 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ': 'כי יהיה איש רכיל בעמי (גוף ראשון מפי ה') ומשלים את עמי לגוי נכר ועושה רעה בעמי ותליתמה אותו על העץ וימת'.[848] כלומר, איסור הרכילות אינו לשון הרע כמו תיאור אדם ומעשיו בין הבריות (היהודים), אלא הרכיל הוא על העם (ולא בתוך), בצורה של הלשנה. איסור כיתתי זה מצוין בסרך היחד ז' 17-15: ' והאיש אשר ילכ רכיל ברעהו והבדילהו שנה אחת מטהרת הרבים ונענש ואיש ברבים ילכ רכיל לשלח הואה מאתם ולוא ישוב עוד. מעשים כאלו מוכרים מרבי אלעזר ברבי שמעון שכונה 'חומץ בן יין' (בבא מציעא פג' II), וכך הטענה נגד יהודה איש קריות שהסגיר את ישו מחוץ לכוהנים שמחוץ לקהילתו (הכנסייה בנצרות היא "הקהל"; מתי כו' 6–16, מרקוס יד' 3–9, יוחנן יב' 1–8).

• המסורות העיקריות שהתקבלו בחז"ל: 36 צדיקים ו'חבר עיר':

בפרקים הקודמים לעיל תיארנו את המקורות של 'מועצת המלך והמשפט' ממגילת המקדש ו'חבר ישראל' מברית דמשק. להנחתי, ישנה היררכיה של הפחתה וירידה במספר השרים של הרכבים אלו, מהשיא של מגילת המקדש (36), לברית דמשק שמהווה הרכב כיתתי ולא לאומי של כל העם (כפי שסברו רוב החוקרים שעסקו בממשמעות המטבעות). הרכב קטן יותר מובא כ-5 פעמים בספרות חז"ל, והוא 'חבר עיר'.[849] ייתכן והעובדה שאזכורים אלו מצויינים בעיקר בתוספתא, מצביעה כי הרכב זה הלך והצטמצם הלכתית, לצד עליית יבנה והנשיאות החדשה.

מסְפר 36 שימש טיפולוגי גם בחז"ל, כאשר ההקשרים הקרובים הם: 'אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא' (סנהדרין צז' II); יהושע ז' 5 עליו אמר רבי נחמיה: מכילתא דרשב"י יב' 37 (מהדורת אפשטיין-מלמד, עמ' 33): 'מה ת"ל כשלושים וששה, מלמד שהיו שקולין כנגד כל ישראל'; ספרי דברים כט': 'נפלו מהם שלושים וששה צדיקים'. (סנהדרין פ"א, ובאזכור מפורש: 'שלושים ושישה מזכין..'; 'זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין' (סנהדרין פ"ה ה"ה; סנהדרין מד'), כאשר כוללת 70 לפי בחירת הזקנים בבמדבר יא' 16 ושמות כד'. ישנם עוד אזכורים פחות קרובים.[850]

• זיהוי כנסת ישראל בעדת קומראן והיחס לקוינון בחז"ל:

פרק זה הינו המשך לפרק 7. 'התאמת עדת קומראן ל: סופרים, חכמים, הכנסת, נביאים זקנים ראשונים – ואלמוניותם'.

הרכב משולש של שרי כוהנים לויים וישראל כבר מצוין בנחמיה י' 1: 'אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים; וְעַל הֶחָתוּם, שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ', וכך גם בתוספתא לסנהדרין ד' ז': 'ומגיהין אותו בבית דין של כוהנים ובבית דין של לוים ובית דין של ישראל המשיאין לכהונה' (ובדומה: סנהדרין ד' ב'; ספרי דברים קנג').

בכתבים קדומים למאה השנייה לפה"ס מוזכר הרכב כפול או הרכב עיקרי של התקופה: עזרא י' 8 מציין את 'כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים'; בקאילו יֵב ממצרים: 'אל יהוחנן כהנא רבא וכנותה כהניא זי בירושלים ועל אוסתן אחוה זי ענני וחרי יהודיא'; יהודית ד' 8, טו' 8: 'הכהן הגדול והגירוסיה של כל ישראל היושבת בירושלים'; קדמה"י יב' ג' ג' 142: 'ומועצת הזקנים והכהנים וסופרי בית המקדש ומשורריו יהיו פטורים ממס הגולגולת'.

מגילה 4Q252 ה' 6-1 (פשר בראשית א', קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 254): 'לו]א֯ יסור שליט משבט יהודה בהיות לישראל ממשל [לוא י]כ֯ר֯ת יושב כס̇א לדויד כי המחקק היא ברית המלכות ‏[ואל]פי יש̇ראל המה הדגלים‏ עד בוא משיח הצדק צמח דויד כי לו ולזרעו נתנה ברית מלכות עמו עד דורות עולם אשר שמר‏ [את הברית ואת כל מצוות] ה֯תורה עם אנשי היחד כי ‏[ הוא אשר אמר ולואי קהת עמים] היא כנסת אנשי'. יש כאן כנראה (המגילה מקוטעת כדי להיות ודאים – המילה האחרונה לאחר ה"כנסת" חסרה) זיהוי של 'אנשי היחד' (עדת קומראן) כ'כנסת', היא כנראה מוסד הכנסת. זהותה (העצמי) של עדת קומראן כבני צדוק הכוהנים עולים עם התאמתה לכנסת והסנהדרין שבחז"ל,[851] וכן לסופרים, זקנים ו'ראשונים' (ראו בפרק בעניין). לדעתי פשר זה נכתב ע"י עדת קומראן יחד עם מגילות הסרכים, בתקופה שלאחר מות מורה הצדק, בכאמצע המאה השנייה לפה"ס (לתיארוך שלי למגילות הכיתתיות ראו בפרק בעניין).

בתקופה זו (140 לפה"ס) מצוין 'כנסת' בשני מקומות בספרי המקבים: מק"א ב' 41: 'אז נאספו אליהם קהל/כנסת חסידים, גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה'. מקור זה מציין את החסידים כ'קהל' או 'כנסת' (כהתכנסות ולא כמוסד "כנסת"/סנהדרין, לפי התרגום מיוונית), לצד מאפיינים של גבורת מלחמה התואמים לרוח מגילת המלחמה ובלשון 'מתנדב לתורה' הנפוצה במגילות קומראן;[852] המקור השני במק"א יד' 28: 'באספה גדולה/הכנסת הגדולה[853] של כוהנים ועם, וראשי עם, וזקני ארץ נודע לנו', והוא כבר תואם לביטוי של חז"ל בפתיחת מסכת אבות.[854]

לדעתי, המחלוקות הפוליטיות וכיתתיות בין אחי ואחרוני בית חשמונאי חייבו את פירוקה של 'חבר היהודים'. העובדה שמתתיה אנטיגונוס הינו האחרון שהטביע מטבעות עם 'חבר היהודים', ורק שניים כאלו, מצביעה על מגמה זו.[855] בכל אופן, שורת המינויים החדשים של הורדוס, בביטולו את המוסדות וההגמוניות שקדמו לו (ראו פרק בעניין), השרישו את המוסד 'סנהדרין' הפרושי במקום 'חבר היהודים', וכן זהות ומהות של הכוהנים הצדוקים השתרשה ככוהנים מושחתים ומתיוונים (ואפשר שכוהנים אלו שונים מכוהני בית צדוק והצדוקים במאה השנייה לפנה"ס – ראו פרק בעניין).

יוספוס מזכיר כמה פעמים ב'חיי יוסף' את הרכב הקוינון,[856] וליברמן תרגם את המונח הלטיני קוינון של כת הנוצרים הפורשת - המונטינסטים כ'חָבר' (socius, ידיד).[857] על אף הקשר המילולי כפי שתורגם בתרגום השבעים למשלי כא' 9 (ומקבילה בכה' 24),[858] לדעתי מדובר על הרכב שונה (אסיפה/מועצה כללית) המייצג את המאה הראשונה לספירה, שכאמור שונה מהותית מתקופת החשמונאים הנדונה 150-100 שנה לפני כן. עם זאת, ההרכב המינימאלי של מאה משתתפים לאספת האיסיים לפי יוספוס (מלחה"י ב' 145) הינו לדעתי קיום/המשך של סרך היחד ו' 23-8 (המובא לעיל), ושניהם נובעים בעקיפין ממועצת המלך וחבר היהודים, אך "עקיפין" גם יכול להיקשר לסנהדרין ומועצות העם השונים.

יש לציין כי אזכורי חז"ל לסנהדרין בתקופה זו הם כי היתה צדוקית (סכוליון על מ' תענית י'), ויוספוס מציין כי השרים הנכבדים היו צדוקים (קדמה”י יג' 411), וראו בפרק בעניין.

מספר שימושים נוספים במונח 'חבר' בהושע וחזון עמרם אינם נהירים כדי לקשרם לענינינו.[859]

• שימושים קרובים בימינו של מועצת המשפט והמלך:

מהותה של מועצה זו ממגילת המקדש נז' 11-15 הוא כאמור להגביל את כוחו של המלך, ומחכימה עם דעות נוספות של חכמים נבחרים. כבר השוואתי את מועצת המלך והמשפט לממשלת ישראל במדינה היום (סעיף 39.ד' לחוק יסוד הממשלה מקנה לראש הממשלה קול כפול בהצבעה שבה קולות שווים, אך בתחומים שונים הוא מחליט גם ללא היוועצות ואישור הממשלה), וכמות 36 השרים קרובים לחלק מהממשלות במדינה. והנה, בפוליטיקה בימינו, ישנן מפלגות שמנהלות גופים לקבלת החלטות: המפלגות הדתיות ובעיקר החרדיות. גם במפלגות אלו הנציגים הרשמיים בכנסת ישראל הם חברי כנסת, אך מי שמתווה את הדרך ומאשר את ההחלטות החשובות הם רבנים אשר מהווים חלק בלתי נפרד (אך לא רשמי) באותה מפלגה, ובמגזר החרדי הם קובעים אפילו יותר מנציגי המפלגה בכנסת. במפלגת ש"ס יש את 'מועצת חכמי התורה' המונה רק ארבעה רבנים, ולמפלגת אגודת ישראל ודגל התורה יש את 'מועצת גדולי התורה' המונה כארבעה עשרה רבנים (שמהם התפלגה 'מועצת גדולי עולם התורה' של הפלג הירושלמי), ולמפלגת הדתיים-לאומיים יש רבנים שונים ללא הרכב פורמאלי קבוע או סמכות מכריעה.

53.  כינון המלכות במועד 490 שנה ומגילת ברכה לשלום יונתן (אלכסנדר ינאי)

בנו של יוחנן הורקנוס הוא אלכסנדר ינאי – הוא המלך ראשון (לפי סטרבון,[860] או לפי יוספוס – השני,[861] כאשר הראשון היה מוצלח פחות) בבית שני, המקביל לדוד המלך (אחרי שאול) לגדולתו: היה מלך צנוע[862] ותורני במישורים רבים,[863] אויב מובהק של התרבות היוונית,[864] שהצלחותיו המדיניות כוללות כיבושים רחבים (פי 4 מהמדינה שקיבל) ועצמאות מדינית (וזאת אף כנראה ללא המשך כריתת ברית עם הרומאים).[865]

והנה, עדת קומראן הקדישה לינאי את מגילת 'ברכה לשלום יונתן המלך' (שמו העברי)[866] שבה השבח המכובד ביותר וההצבעה הישירה כי עדת קומראן הם כבני בריתו (כחסידים ככוהנים), ומהווה המשך ויישום של מגילות וקטעי הברכה למלך כמפורט לעיל: 'עור קדש על יו̇נתן המלכ וכל קהל עמכ ישר̇א̇ל אשר בא̇ר̇ב̇ע רוחות שמים. יהו̇ שלום כלם וע̇ל ממלכתכ י̇ת̇ברכ שמכ' (מגילה 448Q4 ב' 1-9 [קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 186]). מקצת החוקרים, הציעו שמדובר ביונתן הוופסי,[867] ובעבר היתה מחלוקת אם מדובר זו מגילת קללה ליונתן (לפי פירוש 'עור קודש' כ'לקום נגדו' [זכריה יג' 7] ושרק עותק אחד שרד ממגילה זו; ברקע תיאוריה החוקרים שהיתה יריבות של עדת קומראן עם החשמונאים, ובפרט זיהוי יונתן עם 'כפיר החרון', אך גברו הסוברים שמדובר ב'שמירה' כמלאכי העירים (איוב ח' 8; דברים לב' 11). לפיכך החוקרים סייגו את האהדה בכך שהמגילה חוברה מחוץ לעדת קומראן (אצל הצדוקים) והגיעה לקומראן אך במקרה. איני מקבל סברת החוקרים זו, היות ואינו סביר בקהילה הדוגלת באמת הצרופה וקיצונית בדעותיה, לצד מכלול הקרבה של עדת קומראן והחשמונאים, ובפרט כי לפני קטע הברכה/תפילה ליונתן יש את מזמור קנד' החיצוני שנמצא במגילת המזמורים 11Q5 ובנוסח הסורי (ובו כותרת: 'תפילתו של חזקיהו כאשר האשורים צרו עליו והוא ביקש מהאל שיושיע אותו' ובחלק: 'לשבי ציון'), שגם מחזק את ההקשר החיובי ליונתן. שמו של יונתן מופיע פעמים, והתפילה רוויה בשיבוצי ומטבעות לשון מהמקרא (כגון: 'הללויה', 'סרית', קהל עמך ישראל', 'ארבע רוחות שמים', 'ביום ועד ערב'). זוהי הדמות העיקרית המוזכרת במגילות הכיתתיות (שלרוב מציינת רק כינויים), כאשר ההקשר של שאר הדמויות פחות ברור (שלומציון, הורקנוס, אמליוס, פוטליאיס). מהות התפילה לשמור על יונתן המלך במלחמה; יוספוס הציע 4 קרבות של אלכסנדר ינאי וחנן אשל ז"ל הציע שזוהי תפילה על הקרב במסעו של תלמי לתירוס, בשל הקרבה למסע סנחריב.

לצפייה בתמונה של מגילה ברכה לשלום יונתן (P.490 frg.1):

https://drive.google.com/open?id=1g2v-EWuynA5r_Nv9QbBGqLz6JxgNo47R

מרתק שמגילה זו קרובה במקצת ל'תפילה לשלום המדינה' שחוברה בהקמת המדינה, בדומה ל'מזמור אהבה לירושלים' שקרוב להמנון 'התקווה' מפסוקים לשורות אלו:

לצפייה בתמונה של 'מזמור אהבה לירושלים' שקרוב להמנון 'התקווה':

https://sites.google.com/site/bnetzadok/home/%D7%A9%D7%99%D7%A8%20%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94%20%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D%20-%20%D7%9E%D7%A9%D7%A8%D7%93%20%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A.jpg?attredirects=0

בכך מגילה זו מכריעה את טענותיי נגד הזיהוי המקובל של ינאי כ'כפיר החרון' מפשר נחום א' 8-6,[868] בנוסף לאמור לעיל כי חיבוריו של מורה הצדק (ובכללם פשר נחום) מתוארכות כשבעים שנה קודם לכן, וכטענתם של הרולנד ראולי ויצחק רבינוביץ שהפשר מתייחס לאקלימוס במק"א ז' 25-1.[869] לפיכך, גם מגילת-איגרת ממ"ת (ראו פרק בעניינה) שנשלחה למנהיג המקדש כנראה, אינה יכולה להיות מתוארכת לתקופה זו (אלא לתקופה קודמת או מאוחרת יותר).

ומתי כל זה קורה?          כארבעים שנה לאחר אובדן המתיוונים, כאשר: 'וככלות‏] נ֯פצ יד עם הק̇[דש‏ תכלינה‏] כל אל̇ה֯ י֯ש̇ו֯ב֯ו֯ ב֯נ֯י֯[ ישראל‏],[870] (4Q248[871] שורות 10-9). אלו הם שיא ימי הגאולה לפי מועד 490 שנה[872] לפי דניאל ט' 24, פשר מעשי מלכיצדק[873] ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2[874] (לפירוט תאריכי בית שני לפי עדת קומראן ראו בפרק בעניין).

לפיכך, כנראה לינאי מכוון/ממומש האמור בברית דמשק יט' 35-כ' 1:[875] 'מיום האסף‏ מורה היחיד עד עמוד משיח מאהר̇ן ומישראל'. ייתכן שיונתן מוזכר גם במגילה ‎4Q523 (4QJonathan), אך היא כה מקוטעת שלא ניתן להכריע.[876]

במגילת ‎4Q471a (4QPolemical Text) מתואר כישלון מלחמה,[877] אך אין בה מספיק מידע כדי לשייכה לקבוצה או לתקופה כלשהי.[878] מוצע לשייכה לפרושים שעלו בסוף ימיו של ינאי או בתקופת שלומציון (ראו: הסכוליון על מ' תענית י'), או לקרבות נגד רומא עד שליטתו של הורדוס (44 לפה”ס), וכך היא נכנסת לקבוצת המגילות התיעודיות.

עם זאת, איחוד עדת קומראן וכתות המשנה מעלה קושי חדש: מדוע אם כך, עדת קומראן נשארה להתגורר עם ספרייתה ביישוב בקומראן?        אפשר לתרץ זאת בכך שאיחוד זה לא היה מלא (בעיקר בגלל אי-אימוץ לוח השנה 364),[879] אלא רק תמיכה ואהדה, והמסורות הועברו לינאי והצדוקים בקשרים טובים. סיבה אפשרית אחרית היא שהמגילות כן היו/חזרו בירושלים גם בתקופה זו (ולא רק בתקופה הטרום-חשמונאית לפני שהוברחו לדמשק), אלא שהועברו לקומראן רק מאוחר יותר (כסוף ימי בית חשמונאי עד הורדוס).

54.  טענות הפרושים נגד ינאי שמקורם במגילות הגנוזות: שני משיחים, מונוגמיה ואם שבויה

• האם ראוי משיח/מלך אחד הן ככוהן גדול והן כמלך ושאינו מבית דויד?

במגילת ברית דמשק מופיע אותו הביטוי בלשון יחיד שלוש פעמים: 'משיח אהרון וישראל' (יב' 23, יד' 19, יט' 10) ובמקום אחד מופיע הביטוי 'משיח מאהרון ומישראל' (כ' 1). כל זאת בתקופת בית שני טרם מלכות החשמונאים (כאשר עד אז בימי בית שני הכוהן הגדול היה המנהיג העיקרי בישראל, ללא מלכות או מנהיג בולט אחר, וכך מתאר גם בן סירא). סרך העדה ב' 12 מציין את 'הכוהן המשיח' בהתוועדות הגדולה של עם ישראל, ובפסוק 14 מצטרף גם 'משיח ישראל', כשתחתם, אנשי השם וראשי האבות.

לצפייה בתמונה של סרך העדה B-278288:

https://drive.google.com/open?id=1CD769LJxBpGfbMxMOF8PY58xX7kNoUwq

אמנם סרך הברכות מתאר נהלים לאחרים הימים אך גם בה מוזכר נשיא העדה שיקים לו מלכות ברית דוד לעולם ה' 21-20. גם מגילת פשר בראשית (4Q252 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 254]) מציינת את 'עד בוא משיח הצדק צמח דויד כי לו ולזרעו נתנה ברית מלכות עמו עד דורות עולם... עם אנשי היחד', בדומה ליובלים לא'. צוואת לוי ח' 15-14, דווקא מציינת: 'והשלישי שם חדש יקרא לו כי מלך יקום מיהודה וכהנה חדשה יחדש כדרך הגויים; וחזותו יאהבו כנביא אל עליון מזרע אברהם אבינו'.

השאלה המתבקשת היא - האם ניתן ללמוד מכך שעדת קומראן סברה שראוי להפריד בין המלכות לכהונה, קרי 2 משיחים? ומהכלל לפרט, האם סברה שראוי שינאי המלך יתפטר מאחד מתפקידיו (מלך/כוהן גדול)?

כידוע, כך הפרושי ביקש: 'ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך - רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן' (קידושין סו'). גם בירושלמי (הוריות ג' ב'; שקלים ו' א') נדרש שאין מממליכים כוהנים, אך אין לחז"ל גנאי על בית יהויריב.

ספר זה טוען כאמור שינאי המלך היה קרוב ומבורך ע"י עדת קומראן, אך יצויין כי רוב החוקרים סוברים שהצדוקים-הראשונים הם קבוצת מנשה היריבה והמגונה בעיניי עדת קומראן, ובפרט ינאי הוא 'כפיר החרון' לפי פשר נחום א' 8-6 (אני מאמץ את הצעת ראולי ורבינוביץ שזהו אחד ממנהיגי המתיוונים). לפיכך, לדעתי למרות ששני משיחים זו ההעדפה של עדת קומראן, עדיין אינה מחייבת במלכות זמנית, והיא שלעצמה אינה מצדיקה חרם ויריבות עם המלך (כפי שעשו הפרושים): 'כי לי נתן אלהים את המלוכה ולו את הכהנה וישם את המלוכה תחת הכהנה; לי נתן את אשר על הארץ ולו את אשר בשמים' (צוואת יהודה כא' 3-2).

עם זאת, ישנו גם את הדין הבא:

• מונוגמיה, שבויה ופילגשים במנהיגי חשמונאי

ההלכה שבדברים יז' 17: 'וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים', מפורשת בתורת המלך שבמגילת המקדש נז' 15-19[880] כמונוגמיה (ועליה ברית דמשק ד' 20 – ה' 2 לכל העם),[881] וכוללת גם איסור חיתון עם נכריות.[882] מלבד אזכור אחד של יוספוס לפילגשים (קדה"י יג' 380),[883] לא מצאנו סתירה להלכות אלו אצל החשמונאים.[884] אדרבא, דווקא ינאי ייבם את אשת אחיו (בדומה לייבום סבא רבא של דויד המלך), וככל שידוע לנו כל החשמונאים היו מונוגמים (בניגוד לאפרים לפניהם והפרושים אחריהם - שהיו פוליגמיים), ואפילו אין אזכור על אחד שהתגרש (ראו פרק על נשים).

הלכות אלו לא היו בראש מעייניו של הורדוס שנשא 9 נשים, לצד טענותיי שרוב ההלכה הסנהדרין והכהונה התחלפה בגללו (ראו בפרק מהפכות הורדוס). כיצד אם כן חטא בכך דויד המלך? עניין זה מוסבר בברית דמשק ד' 20 – ה' 2 (ראו ניתוח בפרק 'השכחה הראשונה - התורה שהוחבאה בימי השופטים עד 'עמוד צדוק'). ייתכן וחז"ל דרשו גם על מקור זה – כמות נשיו של דויד המלך, כדי להגיע להלכת הפוליגמיה המקובלת בידם (- סנהדרין ב' 5),[885] כמדרש מקיים, בכללם יוספוס שנשא 4 נשים. יש לציין כי בספרי מלכים ודבה"י ב', הרבה מלכים משווים לאם עשו הטוב או הרע בעיניי ה' – יחסית לדויד.

בוויכוח המפורסם של יוחנן/ינאי עם הפרושים (קדמה"י יג' 291/קידושין סו'), חלקם האשימוהו כחלל כהונה, מפני שאמו היתה שבויה. דין דומה יש בשמחות ד' יג' שמוזכר כבר במק"ב יד' 3, 7, והנה הלכה זו מצוינת במגילת ברית דמשק (266Q4, קטע 5, טור ב' שורות 6-4).[886] אך אין בידי אפילו להצביע על הקשר לעניין זה, זולת שהקשר הקטע אינו פולמוסי. כבר ראינו לעיל בברית דמשק יד' 15 כי פדיון שבוי הינו במסגרת הנושאים להחלטה של 'בית החבר' (שכנראה הם חבר היהודים – ראו פרק בעניין), אך אין קשר מצוות הפדיון לבין הסטטוס ההלכתי של האשה. יש לציין שלפי מגילה חיצונית לבראשית כ' שרה היתה שבויה אצל פרעה 5 שנים, אך שם מסופר שלא נגעו בה.

• סעודות ינאי לפי סרך העדה והברכות:

אלה דיני הסעודה המשותפת לפי סרך היחד ו' 6-2: 'ויחד יברכו ויחד יועצו. ובכול מקום אשר יהיה שם עשרה אנשים מעצת היחיד אל ימש מאתם איש כוהן, ואיש כתכונו ישבו לפניו וכן ישאלו לעצתם לכול דבר והיה כיא יערוכו השולחן לאכול או לשתות הכוהן ישלח ידו לרשונה להברך בראשית הלחם [או התירוש לשתות הכוהן ישלח ידו לרשתה להברך בראשית הלחם] והתירוש'; סרך העדה 22-15: 'וכול ראשי [אבות הע]דה עם חכמ[יהם וידעיהם] ישבו לפניהם איש לפי כבודו ואם לשולחן יחד יועד[ו או במועד הת]ירוש וערוך השולחן היחד [ומסוך ה]תירוש לשתות [אל ישלח] איש את ידו ברשת הלחם והתירוש לפני הכוהן כיא [הוא י]ברך את רשית הלחם והתירו[ש וישלח] ידו לפנים ואחר ישלח משיח ישראל ידיו בלחם [ואחר יבר]כו כול עדת היחד א[יש לפי] כבודו. וכחוק הזה יעשו לכול מע[רכה כיא יו]עדו עד עשרא אנשים'.[887]

התוספתא לסנהדרין ז' ח'-ט' (מהד' צוקרמנדל, עמ' 426) משמרת סדרי דיון שכנראה קשורים לאלו.[888]

55.  ההתאמה והתמיכה של משפחת חוניו (ומקדשו) מבית צדוק במצרים

ארבע נקודות מקשרות בין עדת קומראן לבית חוניו והחשמונאים: חוניו השלישי נרצח בסוריה בשנת 171 לפה”ס; חוניו השלישי/רביעי ברח ללאונטופוליס שבמצרים, שם הקים את מקדש חוניו (ראו לעיל בפרק 'מינוי מורה הצדק על עדת קומראן; קרבתו לחוניו'); יהודה המקבי ושמעון התרסי שלחו איגרת ליהודי מצרים (פתיחת מק"ב, ב' 19-18), והנחתי שזו בעיקר לבית חוניו; בניו של חוניו הרביעי, חנניה וחלקיה, היו גנרלים בצבא מצרים של קליאופטרה (קדמה”י יג' 353-355) והצטרפו למלחמתו של יונתן אלכסדר ינאי נגד תלמי ה-9 לתירוס (קדמה”י יג' 411). כנראה פשר ישעיהו א' מתאר זאת.[889] על קשרים נוספים בין עדת קומראן ליהדות מצרים ראו בפרק בענין. העובדה שאין התייחסות במגילות קומראן לחוניו השלישי והרביעי (שאחד נרצח ואחד ברח למצרים והקים מקדש) מתמיהה, שכן שתי הקהילות (קומראן וחוניו) הוקמו מיד לאחר קומראן או זמן קצר לפני השתלטות החשמונאים.

לא זו גם זו, צאצאי בית חוניו מבני צדוק הכוהנים ממצרים, חנניה וחלקיה, שהיו גנרלים בצבא מצרים בראשות קליאופטרה (קדמה"י יג' 353-355), הצטרפו למלחמתו נגד תלמי לתירוס (קדמה"י יג' 411) בשנת 102 לפה"ס (ראו על חוניו ומקדשו ויהדות מצרים פרקים נפרדים).

56.  'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' (דברים יז' 18) – תורת המלך, ותורת ינאי מזהב

פרק זה מהווה המשך עקיף לפרק דחיית 'ספר התורה שנית' ולפרק 'מגילת המקדש'.

דף נז' שבתורת המלך שבמגילת המקדש (ובה מועצת המלך והמשפט-חבר היהודים) פותחת בכותרת 'וזאת התורה', היא ככל הנראה פרשיית תורת המלך שהנפרסת על 3.5 דפים מהמגילה. תורת המלך הזו היא כנראה במקום 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' שבדברים יז' 18.[890] כלומר, תורת המלך מרחיבה ומוסיפה הלכות על הפרשייה הקצרה שבדברים יז' 18-14 שמביאה רק 3 מצוות קצרות. קבלת החשמונאים את הלכות מגילת המקדש כללה את 'מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' שבה מועצת המלך (והלכות נוספות כמפורט בפרק בעניין), אך זו החשובה מכולן, ולא בכדי זיכתה אותם להיטבע כ'חבר היהודים' במטבעות המנהיגים.

ישנה קרבה גבוהה בין תורת המלך לשני ספרים: איגרת אַרִיסְטֵיאַס[891] והיקאטיוס איש אבדירה (לפי הסופר המצרי דיודורוס סיקולוס [ביבליותקה היסטוריקֶה, ספר א' 70],[892] וזו הולכת ומתחזקת עם בואו של חוניו השלישי/רביעי מבית צדוק לאקרופוליס בה הקים מקדש – כאשר היתר זה מתאפשר לפי מגילת המקדש נו' 15-17 משאינו מחמת מלחמה,[893] ומגיעה לשיאה כאשר בניו מצטרפים לעזרתו של ינאי נגד תלמי לטירוס בשנת 102 לפה"ס (ראו פרק בעניין). הלכות קרובות וסדרן הזכירו פילון ('על החוקים המיוחדים' ד' עמ' 151 ואילך), יוספוס (קדמה"י ד' 223 ואילך) וחז"ל.[894]

'מעשה בתורתו של אלכסנדרוס שהיו כל אזכרותיה כתובות בזהב ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תגנז' (מסכת סופרים א' ט').[895] מקור זה מחזק את קרבת ינאי לתורת המלך במגילת המקדש הוא ייתכן שכפי שעדת קומראן הקפידה על אי-רישום שם ה' במגילות שאינן מקראיות (ורשמה ארבעה קווים קצרים כמו האות י' או בכתב עברי קדום),[896] כך הקפידה בהידור על רישום שם ה' בזהב בתורה ו/או במגילת המקדש, או כך הגדיל ינאי לעשות. גניזתו של ספר זה דומה לתוספתא שבת יג' ב'[897] המציינת שאיוב בארמית נגנז ע"י התנאים, וכן גם מגילה כזו שרדה בקומראן (11QtgJob), כאשר במקביל הודו מפורשות ש'שכחום חזרו ויסדום' (מגילה ג' א')[898] לתרגום אנוקלוס[899] ויונתן בן עוזיאל (ראו פרק בעניין). גם הלני המלכה כתבה את פרשיית סוטה מזהב, ואילו חז"ל לא העירו נגדה בעניין (יומא ג' י').

לינאי היתה גם גפן יוקרתית מזהב. נוכח שלושת חפצי הזהב (יחד עם התורה והשולחנות) יש להעיר כי האיסור לריבוי הזהב בדברים יז' 17: 'וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד', מפורש בצורה מצומצמת ומסוימת בלבד:[900] 'רק לוא ירבה לו סוס ולוא ישיב את העם מצרים למלחמה[901] למען הרבות לו סוס[902] וכסף וזהב‏' (מ' המקדש נו' 15-17). בכל אופן, ספר זה קרוב ל'ספר העזרה' אותו מציינים חז"ל שהיה במקדש ואינו מקבל טומאת ידיים (בבא בתרא יד').

עוד על הספרים והכתיבה ראו בפרק הספרייה.

י.       המאה הראשונה לפה”ס: ממ"ת, הורדוס, בית שמאי

57.  התמורות מהפיכת ההגמוניות ע"י הורדוס; ממ"ת בתקופתו ואימוץ לשונה לחז"ל

לאחר מאבקים הפנימיים בין אחי ואחרוני בית חשמונאי, ששולבו עם מריבות דתיות-כיתתיות, הגיעו למהפכות הקשות שביצע הורדוס – ששינה מהותית את הכהונה והחזיר את ההתייונות:

• הורדוס סילק ממשרות הכהונה את בית חשמונאי, שאם לא כן סמכותו ושלטונו בסכנה.
• לאחר סילוקו של אריסטובולוס הוא מינה כהן גדול משלו, ביטל את הכלל לפיו הכהן מתמנה לכל ימי חייו, וביטל את ההעברה בירושה של משרה זו. מנקודת זמן זו הכהונה הגדולה הפכה ממשרה של מנהיגות בלתי תלויה למשרה התלויה בחסדי השליט כתוצאה מזה החלה הכהונה ביהודה לאבד את כוחה וסמכותה ולא התאוששה לעולם. נקודת שפל במעמד הכהן הגדול הייתה מינויו של אדם בשם שמעון, שהתאמתו העיקרית לתפקיד נבעה מהיותו אביה של מרים, אחת מנשותיו של הורדוס.
• לסנהדרין הוכנסו גם זרים נוכרים ממקורבי הורדוס, וכך סמכויות החקיקה הדתית שלה הוטלו בספק. לאחר שהיחסים בין הורדוס ומרים נשתבשו ושרידי בית-חשמונאי הוצאו להורג בידי המלך, סבלו מכך גם המקורבים לחשמונאים שחיפשו קודם דרך-התפייסות עם הורדוס.
• מן המפורסמות הוא שמלכותו של הורדוס היתה מלווה בהגברתם של היסודות ההלניסטיים בחברה הארץ-ישראלית. הורדוס נזקק לצורכי האדמיניסטרציה, הצבא, הדיפלומטית וחינוך הבנים, ובכלל לשם יצירת אווירה תרבותית בנוסח הלניסטי בחצר-מלכותו, לאנשים ממוצא יווני או בני תרבות יוונית. אנשים אלה תפסו עמדות מרכזיות בהירארכיה של מלכות הורדוס ובצידם של בני בית המלכות והמקורבים להם היוו חוגים אלה של ה"הלנים" את שדרת השלטון החשובה ביותר בממלכה. הנהיג משחקים אתלטיים לכבוד קיסר גם בירושלים, ובנה מרחצאות ותיאטראות.
• ניסיונו להכחדת בית חשמונאי והכוהנים הצדוקים או בעלי הסמכות הגורעים ממעמדו.

מעמד הכוהנים כה נחלש, עד שגם העם נטש את הכוהן הגדול והלכו אחרי שמעיה ואבטליון (יומא עא' II), וזאת בניגוד לימי החשמונאים בהם הפרושים ביקשו שיתחזק מעמד הכוהן הגדול בהפרדתו מהמלכות (ראו בפרק שני משיחים), וכן עד אז מעמד הכוהן היה ראשי ועיקרי בבית שני (למשל: יהודי יֵב לכוהנים הגדולים שבירושלים ובשומרון; ודאי כך ידע שמעון הצדיק; אין ספק לגבי מורה הצדק).

דוגמה לאיבוד מסורת פשוטה והכרחית לידיעה היא הוויכוח אם קורבן פסח חל בשבת (פסחים סו'). בסופו של דבר הלל כביכול נזכר בתשובה, השאלה המתבקשת ביותר היא – איפה הכוהנים שידעו או יכריעו בדבר? אלו – עדת קומראן, פשוט נפרדו מההגמוניות הקרובות להורדוס בסוף תקופת החשמונאים.

• חיזוק הצעת קנוהל לתיארוך מגילת-איגרת מקצת מעשה התורה (ממ"ת) בימי הורדוס והשפעתה על הסגנון שאימצו חז"ל:

מגילת מקצת מעשה התורה (נקראת בקיצור: ממ"ת; קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 221-205) הינה אגרת ששלחו חברי עדת קומראן (בלשונם כרבים) למנהיג שבירושלים על-מנת ללמדו את הלכות הטהרה והמקדש. מגילה בסגנון דומה מהותית ולשונית היא 513Q4 ('מחלוקות' בכינויו של קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 201-197), אך מקוטעת כדי להכריע. אני מקבל את הצעתו של ישראל קנוהל כי מגילת ממ"ת נכתבה להורדוס,[903] בניגוד לדעת רוב החוקרים הסבורים שנכתבה לראשוני החשמונאים (שגם זו אפשרית לדעתי – כפי שניתחתי לעיל בפרק על יוחנן הורקנוס), אך בכל אופן יונתן אלכסנדר ינאי אינו יכול להיות הנמען שלה (היות והוא מבורך ע"י עדת קומראן – ראו פרק בעניין). להלן טענות למועד חיבורה בתקופת הורדוס וקרבתה לסגנון ולשון חכמים:

• ממ"ת ג' 7-4 (קימרון, החיבורים העבריים ב' 210) מטיפה נגד זנות עם נשים. בפרק על 'מונוגמיה בחשמונאים' הוכח כי תיאור זה לא מתאים להיות עליהם, אלא רק על אפרים-דורשי החלקות או הפרושים (שהיו פוליגמיים).
• ממ"ת חוברה בלשון רבים ולא בסגנון של מגילות מורה הצדק (קבוצה 4). כלומר, המגילה חוברה לאחר מותו, שתוארך לעיל בסוף המאה השנייה לפה"ס.
• ממ"ת אינה כתיבה ברוח הקודש כנבואה או התגלות לחברי העדה. ייתכן וזאת מצניעותם/כיבודם לנמען, אך אם לא (כאמור בגלל שמורה הצדק נפטר ותמה תקופת ההתגלות), הרי שזו כתיבה פסיקתית כמו בספרות חז"ל. יתרה מזו, הנימוקים לפסיקות מובעים בדעתנות כלשון החוזרת: 'אנו חושבים' (חוקרים עמדו מטבעות לשון הלכתיות שהתקבלו בחז"ל).[904]
• טענת עדת קומראן בממ"ת כי הם התרחקו ופרשו מהעם (ממ"ת ד' 7-8),[905] יכולה להתייחס רק לתקופה הנוכחית או עד דור או שניים לפני כן. אם אכן מורה הצדק כבר נפטר, הרי שעדת קומראן עזבה פעמיים את ירושלים והעם (גם מורה הצדק ברח מאפרים-דורשי החלקות בתקופת ההתייוונות הטרום-חשמונאית). פרישת עדת קומראן שנייה זו עולה ומתיישבת גם עם התיארוך הארכיאולוגי של היישוב בקומראן לכשנת 100 לפה”ס, וזו הסיבה שהספרייה נשארה ונמצאה בקומראן.

אם אכן מגילה זו נכתבה להורדוס או קרוב לתקופתו, הרי שהיא אחת מהמגילות האחרונות שכתבה עדת קומראן. היות שמוכח שהיא קרובה לסגנון והלשון של חז"ל, לדעתי מגילה זו התירה את הדיון הדעתני והאנושי לפסיקה בין אליטות וחכמים, לצד היתר הכתיבה שהיה אסור עד אז אצל כל הזרמים, זולת עדת קומראן.

58.  דימיון ושוני בין עדת קומראן לצדוקים ולבית שמאי

מקובל במחקר כי בית שמאי הינו המסורת הקדומה בחז"ל, כאשר מספר מדרשים מציינים את תחילת תחילת פיצול ההלכה וגם סידורה היא החל מבית הלל ושמאי.[906] מעניין כי ישנה מסורת דומה בין שתי אסכולות במשפט הרומי מימי רבי מאיר ורבי יהודה,[907] ובנצרות כבר יש הטפה חריפה עם אסמכתאות אטימולוגיות של דופי לשני בתים אלו.[908] ייתכן ואלו צאצאים של קבוצות הביניים שנטשו את עדת קומראן כמה דורות לפני כן (ראו עליהם בפרק בעניינים).

אחריה באה תקופת התנאים – היא תקופת חז"ל הקלאסית.[909] מעדויות שבמקורות תנאיים אנו למדים שמסורת בית שמאי קרובה למסורת הצדוקים,[910] ומסורת בית שמאי שונה במהותה וסגנונה מאופיה של ספרות חז"ל בדורות שאחרי החורבן ומיבנה.[911] קרבת בית שמאי לצדוקים פיתחה שנאה לבית שמאי, ולכן בית הלל קבעו שרק את הלכת בית הלל[912] תיפסק להלכה (זולת יח' דברים), ואף קיללו: 'עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה' (ברכות יא' א', ובדומה: ירושלמי סנהדרין יא' ד'; ירושלמי ברכות ט' א'). אמנם לפי עדיות ד' ח' בית הלל ושמאי נשאו נשים ואכלו זה מזה, אך כנראה גם לא, תחילה לפי קושי אורח החיים בהקפדה הפוכה על המחלוקות (למשל ב-18 שחלקו), ושנית כי הם הגיעו גם לרצח זה כנגד זה (ירושלמי שבת א' ד').

קרבת הלכת בית שמאי לצדוקים מחייבת שקרובה היא גם להלכת עדת קומראן. בנוסף, חנניה בן-חזקיה השמותי[913] סינגר על ספר יחזקאל,[914] ייתכן בעטיו של ארבעת אזכורים/הבטחות הכהונה הגדולה לבני צדוק (אם כי אין ספק שגם בית הלל סברו שמדובר בספר-נביא עיקרי). מהגותם של פילון ויוספוס שחיו בין בדורות שלפני החורבן/יבנה, עולים מסורות מעורבבות מקומראן/צדוקים והתנאים.[915] השלמת המסורות הקרובות יותר לעדת קומראן מספרות התנאים - התוספתא והירושלמי, לצד מסורות קרובות שנמצאו בגניזת קהיר, מעלה את האמירה המסכמת כי ההלכה של בית שמאי היא שתשוב באחרית הימים.[916]

ייתכן ו-2 הלכות אלו הן דווקא סותרות בין עדת קומראן לבית שמאי, יחסית לבית הלל, והן:

• מלחמה בשבת: בית שמאי ורבי אליעזר הקלו מבית הלל בנשיאת נשק ולחימה בשבת, וזה בניגוד ליובלים נ' 12. זאת כנראה שמירתם את המסורת החשמונאית בעניין (מק"א ב' 29-33). עם זאת, אין בידינו מידע אם גם עדת קומראן שינתה את ההלכה הזו, כיוון שספר היובלים קדום בהרבה (ראו בפרק סוגי ותיארוך המגילות).[917]
• 'עַיִן תַּחַת עַיִן': ראו בפרק נסתרת מהותית - ביטול עונש המוות בנדר בעדת קומראן, ומקורה להקלה בפלילים

היות ובית שמאי בסופו של דבר נודו - 'עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה' (ברכות יא' א', ובדומה: ירושלמי סנהדרין יא' ד'; ירושלמי ברכות ט' א'), מלמד על היותם קבוצה נגדית כמו חלק מהחסידים, איסיים ועדת קומראן. הלכת חרם זו גם סותרת את מהותה של שמירת מסורת בית שמאי, ובפרט שכביכול בית הלל זכו בהלכה כי היו ענוותין, דבר שמנוגד גם לגישתו האישית של הלל: 'אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן?' (סוכה נג').

ייתכן שמטרת שימור הדעות של בית שמאי במשנה, למרות נידויים, מלמדת על המורכבות של הדעות הקדומות. הצד של המתנגדים לבית שמאי (בית הלל והקרובים לו), ראו צורך לשמר את המסורות שקדמו להם, שכן יש להן קדושה שאין להתעלם ולמחוקה. למעשה, ייתכן ותהליך זה עבר גם בתוך מגילת תענית (הפרושית; ראו עליה בפרק: 'החיבורים: בן סירא, גזירתא, מ' תענית ויחסם ל'מסורת האבות' עד לתושב"ע'), שכן בחלקה הקדומה היא מסורת חשמונאית שכנראה צדוקית, ואילו רק בסופה אלו מסורות פרושיות שכנראה נוספו בשלב עריכתה המאוחר.

59.  המסתורין על אי-ציון קבוצת האיסיים בספרות חז"ל ובברית החדשה

פילון מספר על 4,000 איסיים שיושבים בירושלים,[918] ויוספוס מספר על שער האיסיים שבצד המערבי לבירה (הוצע שהינו בצד הדרום-מערבי של חומת העיר היום, קרוב לכניסה להר ציון). לפיכך, ברגיל פיקסנר סבור שהאיסיים ישבו בהר ציון.[919] השאלה המתבקשת היא - כיצד זה שלא חז"ל ולא הברית החדשה ציינו את האיסיים שהיו כה רבים במאה ה-1 לספירה?

לכך אציע כמה תשובות שונות:

• האיסיים היו ידועים כחסידים (שהם הגרעין המשובח של חז"ל [ראו פרק בעניין] והנצרות) ולכן נקראו חסידים ולא איסיים (ראו פרק בעניין);
• מתקופה זו האיסיים הם הבייתוסים, טובלי שחרית ואנשי יריחו – וכך הם צויינו בחז"ל, שכן בחלק מכתבי היד הבייתוסים כתובים כ"בית סין", שאפשר שהוא בלי האות א': "בית (א)סין", דהיינו: הבית של האיסיים. כת טובלי שחרית הקפידו, בדומה לעדת קומראן, על טהרה גבוהה מחז"ל, ובפרט על טבילה (ראו פרק בעניין טהרה). כמה ממסורות אנשי יריחו דומים למסורות עדת קומראן (ראו בפרק על קרבתם דרום הארץ).
• בנצרות מצוינים ההרודיאנים[920] – וכינוי זה תואם לקרבתם להורדוס ש'למאותו יום הוסיף לכבד את האיסיים כולם' (קדמה"י טו' י' 5), ואילו שנא ורצח את חכמי הסנהדרין;[921]
• האיסיים היו הרבה פחות, והיו הרבה קבוצות שונות (חז"ל מציינים שהיו 30 כתות בסוף הבית ש-9 מהם בתוך הפרושים; הנוצרים מציינים שהיו 80 כתות במאה השנייה), והאיסיים נכללו בתוך הקבוצות השונות בעם.

יוספוס לא תיאר שום מחלוקת הלכתית בין הצדוקים לפרושים, אלא רק שלוש מחלוקות פילוסופיות (ששלושתם מנוגדות לעדת קומראן), ומשתמע שהמחלוקת היתה בעיקר פוליטית. פרט חשוב ומעניין נוסף, שיוספוס אינו מציין את הבייתוסים, ובכך מתחזקת הסברה שבייתוסים הם.

60.  תרשים עיקרי האירועים בתקופת עדת קומראן והאיסיים לפי תאריכים

להלן האירועים העיקריים שמפורטים בספר זה ושקשורים להשפעתה של עדת קומראן:

תקופה/שנים  |  קבוצת    המגילות  |  אירועים עיקריים מהמגילות  |  הערות או מאורעות

מתפילת אנוש ועד מתן תורה  |  קבוצה 1  -  'המגילות הקדמוניות'

____________________________________________________________________

מתן תורה בהר סיני ונבואות משלימות | קבוצה 2 -  'מגילות הר סיני'

____________________________________________________________________

ימי חורבן בית ראשון  | קבוצה 3 - 'מגילות ימי וגלות בית ראשון'

____________________________________________________________________

המחצית הראשונה של המאה השנייה לפנה"ס|  קבוצה 4  |  'מגילות מורה הצדק':

210- כהונת שמעון הצדיק הראשון והשני ומבורך ע"י בן סירא שכותב ספרו

ייסוד עדת קומראן ע"י כוהני בית צדוק ובעלי בריתם, איסוף המגילות משתי הקבוצות לעיל

200- | יישום אגרת אנטיוכוס השלישי לאיסור הכנסת חיות ועורות טמאים למקדש לפי הלכה ממגילת המקדש

190-  |  שיא ההתבוללות, בריחת מורה הצדק ומינוי על עדת קומראן

180-  |  עלייתם של כוהני רשע, יאסון ומנלאוס, קבוצות ביניים בין עדת קומראן למתיוונים

168-  |  החשמונאים וקבוצות נוספות בוחרות למדבר בעקבות עדת קומראן

167-  |  ניצחונות מרד החשמונאים בזכות יישום חלקי של מגילת המלחמה (או"ח)

130-  |  40 שנה ממותו של מורה הצדק - אובדן ההתיוונות ותחילת הכתות ההלכתיות

____________________________________________________________________

ממחצית המאה השנייה לפנה"ס עד הורדוס  | קבוצה 5  | 'המגילות הכיתתיות התיעודיות':

120-  |  החשמונאים מקבלים את הלכת עדת קומראן והצדוקים, חבר היהודים, טבעות לקורבנות

100-  |  שיא הקרבה בין עדת קומראן לחשמונאים - מגילת ברכה ליונתן אלכסנדר ינאי

66-  |  איבוד השלטון החשמונאי, סוף תקופת עדת קומראן וקרבתה למלכות ישראל

44-  |  הורדוס מחליף הגמוניות ותפקידים, עליית איסיים חסידים שממשיכים מסורות עדת קומראן

10-  |  מנחם מעביר מסורת לבית שמאי למול עליית בית הלל שממשיך במסורת מקלה מאפרים-דורשי החלקות

30  |  יוחנן המטביל וישו מנסים לשחזר משיח ומורה הצדק

50  |  איסיים מתמזגים עם חסידים בקרב התנאים

73  |  הקנאים-סיקרים במצדה עם מסורות של עדת קומראן

150  |  מסורות של עדת קומראן ממוחזרות בעיקר בתוספתא ובירושלמי, ובספרות הסוד

400  | קהילות כוהניות ויהודיות שומרות על חלק מהמסורות של עדת קומראן בדרום יהודה ויריחו

800  |  מסורות ואולי קבוצות קרובות בגניזת קהיר

יא.  זרמים ובעלי מסורות קרובות ביהדות ומחוצה לה, לפני ואחרי כת מדבר יהודה

61.  הקרבה לדת הזורואסטרית הפרסית והסיבה לכך

הדת הזורואסטרית האיראנית קרובה בתחומים רבים לעדת קומראן,[922] וחוקרים אף סוברים שהיה קשר בין שניהם קשר (אך לא יודעים להצביע עליו). מאידך, כמו שבין הכתות הרוב דומה והמעט שונה – והמעט השונה הזהה הוא שמבדיל ביניהם, כך גם הזורואסטרים שונים עד סותרים בכמה הלכות (כגון: גופת הנפטר; מיתולוגית סיפור הבריאה).[923] עם זאת, חלקיק אותנטי שרד מכתביו המקוריים של זרתוסטרה, וייתכן והשוני נובע משיבושים בדת זו שחלו רבות בהמשך גלגוליה. כמה ממסורותיה עברו לנצרות ללא שרידים במגילות קומראן (כמו 3 ימים לתחיית משיח, תפוח כפרי עץ הדעת).

זרתוסטרה מינה ב-590 לפה”ס את וישטספה ואחריו כמבוזי וכורש,[924] וייתכן שזרתוסטרה הוא כורש כפי שמצוין מפורשות בישעיה מה' 7-1[925] שהוא משיח ה', ובפרשייה זו אף התורה הדואליסטית (ראו פרק בעניין) המפורסמת שלהם - זהה לעדת קומראן, כאשר גם הנוסח במגילת ישעיה השלמה מצוין טוב (במקום "שלום").

תיאור משיח רשע (אנטיכריכזט) אחרי משיח צדק מופיע גם בחזון היסְטַאסְפֶּס וחזון יוחנן (ראו: ורמן, הספרות האפוקליפטית, עמ' 107-96). לא ידוע לפני מי הוצג החיזיון הגלום בחזון היסטאספס. ידוע רק שהביאור הושם בפיו של נער צעיר - היסטאספס הוא וישטאספ Vistasp המלך, מגינו של זרטוסטרא.

בהערת אגב יוזכרו כאן המנדעים (בארמית 'מנדא' פירושו "ידע", כמו גם גנוסיס ביוונית) אשר מקפידים על מסורות טהרה קרובות, ועל צדקותם של הקדמונים, כאשר אינם משייכים עצמם לתורת משה ונביאי ישראל.

62.  הערות על השומרונים

לא אדון בשומרונים וקרבתם לעדת קומראן בספר זה,[926] ואפנה לספר בעניין שמתייחס היטב למגילות קומראן: ספר השומרונים שערכו אפרים שטרן וחנן אשל (יד יצחק בן-צבי ורשות העתיקות, ירושלים, 2002). אבקש להדגיש ארבע נקודות אלו:

• בפרגמנט אחד של מגילת ספר דברים ?? מופיע 'הר הגריזים' במקום 'המקום אשר יבחר';[927]
• ליטורגיה של פרשת האזינו במגילות למול קדושתה בשומרונים;[928]
• שמות אתרים מצוואת לוי נשמרו במסורות השומרונית;[929]
• במגילה4Q371-2  מגונה עם נכר נבל שיושב בנחלת יוסף,[930] (ייתכן שנמצאה גם במצדה)[931] וכן בן סירא נק 27-26 מגנה אותם;

ואת הפרט החשוב ביותר – שהשומרונים אימצו את הנוסח הקדם-שומרוני מנוסחי המקרא שבמגילות קומראן המקראיים: 'מקובל שמגילות אלו לא היו שייכות לשומרונים, אלא שהשומרונים אימצו לעצמם נוסח מקראי הדומה לנוסח שבמגילות אלו, כאשר קבעו את הנוסח שלהם'.[932] לכך יש להוסיף את ההקבלה בסיומות מוארכים של כתיבה להגייה.

63.  יהודי מקדש יֵב בגבול מצרים עם אתיופיה וקהילת ביתא ישראל

פזורת היהודים הגדולה והמרכזית במהלך בית שני היתה במצרים (ולאחר מרד התפוצות 117-115 לסה"נ בבל עלתה כמרכז). להלן נמנה כמה מקהילות מדרום לארץ-ישראל:

• ממקדש יֵבּ שבמצרים:

של חיילים יהודים מהעיר פַּתְרוֹס (ישעיה יא' 11; ירמיה מו' 25) בדרום מצרים על גבול אתיופיה לאורך כ-200 שנה שרדו לידינו 480 תעודות מהתקופה שבין 610 ל-410 לפה"ס. ההנחה שהם ירדו מישראל בשלהי בית ראשון, כפי שמציינים הנביאים לעיל. מהמהות והסגנון של תעודות אלו עולה קהילה שאינה למדנית כמו עדת קומראן (וכך גם ביתא ישראל), ונדרשת להלכות מהכהן הגדול של המקדש בירושלים ואף מהשומרון.[933] לא אדון בעובדה המרתקת שיהודים בנו מקדש נוסף על המקדש בירושלים בניגוד לעיקרון ריכוז הפולחן (ואדון חלקית בעניין מקדש חוניו בהמשך), וחשובים לעניין מגילות קומראן הן שתי נקודות שמוכיחות שלא היה בידם ספר היובלים:

שני התעודות החשובות ביותר הן ספר משלי אחיקר ואגרת פסח:

• ספר משלי אחיקר מוכיח/מחזק כי הוא היה יהודי, שכן הוא אחיינו של טובי מספר טוביה יא' 21.
• באגרת פסח מוזכרת השנה החמישית למלכות דויוס הפרסי שהנהיג לוח ירחי, וגם את חודש ניסן הירחי). לעומת יהודי יֵבּ, שלא היו למדנים גדולים, יהודי מצרים מהמאה השנייה לספירה אחזו בספרות רחבה, כפי שמורחב בפרק על התפילה ובה"כ. של הוכחת חוסר ההלכה בתקופת הפרסית טרם יסודה של עדת קומראן, ובפרט שלוח השנה שנהגו היה ירחי,

יש רצף בין שמות מקדש יֵבּ לשמות המוזכרים כמה עשרות שנים לאחר מכן במאה השלישית לפה”ס ביהודי מצרים (לפי פפירוסים שנמצאו).

• ביתא ישראל:

זהו כינויים של בני-ישראל מאתיופיה (מכונים גם/בטעות 'פלשים'), כנראה צאצאי שבט דן. הם אוחזים ב-70 ספרי קודש (אך כנראה חלקם מאוחרים) מעבר לתנ”ך המכונים מצהף קדוס, מספר טיפולוגי שתואם לאמור בעסדראס הרביעי/חזון עזרא יד' 47-44 (ספר חיצוני שאינו במגילות), כי כד'-24 ספרי התנ”ך נתנו לכל העם, ואילו עוד 70 ספרי סוד מיועדים רק לסופרים העוסקים בתורה.[934] בין 70 ספרים אלו נמצאים שני ספרים שקודמים לעדת קומראן (מקבוצת המגילות הקדמוניות והר סיני): ספר חנוך, וספר היובלים - שממנו ביתא ישראל הפיקה חוברת הלכות השבת: תְאְזַזֵה סנְבֶת (אם כי ללא הפירוט והתיקונים של ברית דמשק), וספרים אחרים שקרובים להם.[935] בעוד הנצרות ככלל קיבלה מסורות רבות מהמגילות הכיתתיות, לביתא ישראל לא הגיע מהספרות המאוחרת-הכיתתית של עדת קומראן (קבוצות 5-4), וזאת כנראה בגלל אחת האפשרויות (אין לנו ידיעות בעניין): ביתא ישראל קיבלו ספרים אלו טרם היווסדות עדת קומראן, או שקיבלו הספרים לאחר מכן דרך הכנסיות הנוצריות, בראשן הכנסייה החבשית ששמרה על שני ספרים חיצוניים קדומים (חנוך והיובלים) שהיא גם הקרובה ביותר למסורת התנ"ך. הגבול הגאוגרפי של אתיופיה עם מצרים, ובפרט העובדה שעיר הלוחמים היהודים יֵבּ שממוקמת ביניהם (העיר מהמאה החמישית לפנה"ס ושרדו ממנה כ-480 תעודות שכוללות התכתבויות עם כוהני ירושלים ושומרון – ראו פרק בעניין), מחזקת את הקרבה ההלכתית והרעיונית, ואף אפשר שהיתר הקרבת הקורבנות שהיו נהוגים בבתי הכנסת (מֶסְגיד/צְלותָ בֵּת/מֶקְדָס בֵּת/מסכיתא) של יהודי אתיופיה (ביתא-ישראל) – מקורו מבית מקדש יֵבּ ו/או חוניו.

• שפת הקודש העתיקה באתיופיה - געז:

התנ"ך המלא העתיק בעולם (המחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה) הוא בשפת הגעז, ונשמר ע"י מנזר אבא גארימה ליד אדווה בצפון אתיופיה שנמצא באזור טיגרי (בגובה 7,000 רגל). ספר זה מכיל גם את הברית החדשה וספרים חיצוניים, ובסה"כ 81-88 ספרים (לעומת 66 ברוב הכנסיות).

כל הספרים החיצוניים שרדו רק בכנסיות הנצרות, זולת ספר דברי גד החוזה, ובכנסייה האתיופית (לצד ביתא ישראל), שרדו הכי הרבה ספרים חיצוניים בשלמות.

64.  יהודי מצרים בתקופת עדת קומראן; האם עדת קומראן גם הקריבו קורבנות

פזורת היהודים הגדולה והמרכזית במהלך בית שני היתה במצרים (ולאחר מרד התפוצות 117-115 לסה"נ בבל עלתה כמרכז). למרות גודלה ומרכזיותה, מעט ידוע לנו על יהדות מצרים בתקופתה של עדת קומראן (המאות השלישית והשנייה לפה"ס). התקדמות במחקר היתה באשרור קיומה של פוליטאומה באלכסנדריה, ועדויות על מאבק דתי מונוטאיסטי קנאי נגד הפוליגאמי המקדשית המצרית. לדעתי יהדות מצרים בתקופה זו זכתה לתמיכה מהשלטון המצרי, אם כי היו ירידות ואנטישמיות, כמסופר במקבים ג'. בהמשך הדורות לדעתי יהדות מצרים התחלנה/התיוונה, עד כמעט חורבנה במרד התפוצות. כך למשל אחיינו של פילון האלכסדרוני כבר היה מתיוון.

ארבעה ממשקים עיקריים יש למנות בין עדת קומראן ליהדות מצרים:

• עזרת בניו של חוניו הרביעי למלחמת ינאי (ראו עליו בפרק נפרד);
• התֵרָאפּוֹיְטִים (רופאי הנפש) שמתאר פילון ב'על חיי העיון';
• תרגום השבעים באלכסנדריה מאוחר לנוסח מצע העברי שבמגילות (ראו בפרק נוסחי המקרא);
• היקאטיוס איש אבדירה אחז בכמה הלכות ודעות קרובות לתורת המלך שבמגילת המקדש.[936]

אחת המגמות הקרובות ליהדות מצרים עם עדת קומראן היא העדפת בתי הכנסת על המקדש/ים. עם זאת, ייתכן והמניעים שונים, כשבעוד עדת קומראן ראתה במצב הנוכחי במקדש בעיית טהרה ושמירת לא נכונה של עובדת הקודש, יהדות מצרים לא היתה נגישה אליו (ולא ברור אם וכמה קיבלה את מקדש חוניו) – ולכן פחות התעניינה במקדש השני שבירושלים.[937]

מגמה נוספת של יהדות מצרים הקרובה לעדת קומראן היא היתר כתיבת הקודש. כאן השאלה כמובן אם הספרות היהודית במצרים היא אכן כתבי קודש או כתבי חול בהשפעות הלניסטיות וזרות – ועל כך אדון בפרק הספרים החיצוניים והאגדות.

אמנם אין בידי להצביע על קשר ישיר לתֵרָאפּוֹיְטִים (רופאי הנפש) שמתאר פילון (על חיי העיון), אך העובדה שקבוצה חסידית[938] זו שיושבת במצרים במאה הראשונה לספירה, ואופיה קרוב לעדת קומראן אף יותר מתיאורו את איסיי מצרים,[939] מצביעה על קשרה ההדוק של משפחות בני צדוק ו/או איסיים - בין מצרים לקומראן. פער זה גם מלמד על הניסיון של פילון להחזיר ולהכיל את הפילוסופיה היוונית בפרשנותו לתורה, כאשר זו חלה בהיבטים שונים בתוך המגילות.

• האם גם בקומראן היה מקדש או קורבנות?

כפי שצוין לעיל, עדת קומראן החליפה, באופן זמני, את הקורבנות בתפילתם ועבודת הקודש שלהם.

בשתי קהילות אלו לעיל (יֵב וביתא ישראל) נהגו קורבנות מחוץ לבית המקדש בירושלים, וכך גם במקדש חוֹניו (ראו בפרק נפרד בחלק/שער של האיחוד עם החשמונאים).

אמנם המצרים התנגדו לקורבנות במקדשי חוניו ויֵב, וספק אם בתקופות המאוחרות של בתי מקדש אלו הקריבו קורבנות, או רק מנחה ולבונה.[940]

והנה, גם באתר היישוב קומראן נמצאו עצמות בעלי חיים קבורים בתוך חרסים/קנקנים גדולים של סירים או כדים או בכדים שלמים ומכסים עליהם,[941] אך לא נמצא אתר פולחן. בהקשר זה יודגש כי נמצאו צנצנות שרופות ובהן עצמות בעלי חיים בתל אל-יהודיה (ששם היו קורבנות של מקדש חוניו בלאונטופוליס), ועדותו של יוספוס שהאיסיים מקריבים קורבנות מחוץ למקדש (קדמה"י יח' 19).[942]

לצפייה בתמונה של קטע כד המגילות:

https://drive.google.com/open?id=1D2gEhccxIzrtt3kXQWm0CklC0TVmcXl2

מגילת המקדש נב' מתירה לאכול בשר חולין במרחק של 6 ק"מ (30 ריס) מירושלים, כך שאפשר שעצמות אלו פשוט בשר 'חולין'. נוכח רמת הטהרה שהקפידה עדת קומראן, ההנחה שהבשר נאכל בקדושה, לפי הכלל שהפרושים והחז"ל אימצו בהמשך: 'חולין על טהרת הקודש' (טהרות ב' ח').

אך ממצא נוסף מעיד על קדושתו של החדר המרכזי של עדת קומראן, והוא הסקריפטוריום (חדר המיועד להעתקת כתבי יד) ששטחו 70 X 20 אמות, שקרוב לשטח בית המקדש הראשון ושל חוניו: 70 X 22 אמות.

כך או כך, כאמור בפרק המלאכים, עדת קומראן ראתה עצמה כעדת קודש המתחברת למלאכים, כך שמרכזה הינו כמקדש רוחני (המחקר מכנה זאת 'מקדש אדם').

יוספוס ציין שבבית הכנסת בסָרדֶס הרשו ליהודים להקריב בו קורבנות (קדמה"י יד' י' 24), אך אין עדות על פעולות אלו. יש הטוענים שגם בעראק אל-עמיר שבעבר הירדן.[943]

65.  העתקות הנצרות ממגילות מדבר יהודה; מהקפדה על המצוות לביטולן[944]

ספר זה מתרכז בחלקו השני במסורות שעברו מעדת קומראן לחז"ל,[945] ולא בנצרות. בהערכה גסה מסורות המגילות התחלקו לשלוש: שליש לנצרות; שליש לחז"ל; ושליש אחרון נותר מסתורי וחבוי (אם כי המחקר חושף יותר ויותר הקשרים לשני זרמים אלו ולעוד).

• להלן עיקרי המקורות למסורת על המשיח ממגילות קומראן, הקרובות ליישום על ישו בנצרות:

• מגילת דברי דניאל 4Q Apocryphon of Daniel  (מכונת גם מגילת בן האל 246Q4)[946]
• תיאור המשיח 'בן האדם' בחנוך מו' 5-1^[947]
• בן האל בצוואות השבטים[948]
• מגילת המשיח ‎4Q521 (4QMessianic Apocalypse)[949]
• מקדש אדם[950]
• לידת נח[951]
• סבלו של בן האנוש כבן האל בקבלת חטאי העם[952]
  • ברית, הרכב הקהילה והתפקידים:
• מהות מגילת הברית החדשה שהוא שמה המקורי של מגילת 'ברית דמשק'[953]
• עדת אביונים זהו של עדת קומראן בכמה מגילות: בפסוקי ה"אשרי" בדרשה על ההר (ה' 3 - 12) ישו מתאר את אלה שהתנהגותם ראויה: "אשרי עניי הרוח", "אשרי האבלים", "אשרי החלשים"
• הנצרות הראשונה הורכבה מכנסייה/קהל, וזהו מהות ההרכב הקהילתי/עדתי של עדת קומראן, ובפרט "הרבים" (סלע כיסוד הקהילה)
• יוחנן שהטביל עם תשובה[954]
• בעלי תפקידים (במיוחד להלן עיקרי העתקות של הנצרות (בעיקר בספרי ברית החדשה) בהיבטים השונים: המבקר תואם לבישוף. הפקיד. הכומר וסקרמנט הכהונה. כריסטוס "המורה" מקביל למלכיצדק (כנראה מלאך הטוב באחרית הימים) נגד ארמילוס (בן בליעל מספר זרובבל) שמקביל למלכירשע (מוזכר במגילה 4Q280 ). גם למשל הוידוי לכוהן (שעבר לכומר) ככפרה על חטא – penanace
• יתכן שהרעיון של "ישראל שברוח" במקום "ישראל שבבשר" (??) לקוח מהזיהוי העצמי של עדת קומראן שישראל האמתיים/ציון
  • רעיונות ומטבעות לשון:
• מדואליזם,[955] הסעודה,[956] שיתוף הון (מעשי השליחים ב' 45-44), תשובה עם הטבילה,[957] סיפורים
• 'אור', 'רוח', 'בשר'
• הלכות[958]
• פרשנות הפשר[959]
  • התבססות על ספרי מקרא ומגילות:

הנצרות שמרה/קידשה את הספרים החיצוניים – ראו שער/חלק בעניין, ובפרק על פרק עם הנצרות.

ציטוטים ותימוכין מנביאי המקרא, ללא שום אזכור על עדת קומראן, ספרותה או מחבריה.

עם זאת, ייתכן וזאת כי ידעו ושמרו על חלק מהמסורות בסוד: 'שאלוהו תלמידיו: "מה פשר המשל הזה?" השיב: "לכם נתן לדעת את סודות מלכות האלוהים, אבל לאחרים - במשלים, למען ראו לא יראו ובשמעם לא יבינו' (הבשורה על פי לוקס ח' 10-9). המילה "נוצרים" פירושה בעברית "שומרים" ובדרך כלל משתמשים בה בהקשר של שמירת סוד ("נוצר בלבו").[960] לאור הממד האזוטרי שישוע נותן לתורתו לא מן הנמנע שהשם "נוצרים" פירושו פשוט "שומרי הסוד".

• סתירות בין עדת קומראן והנצרות:

למרות שישו הצהיר שהוא שומר תורת משה ואינו מתכוון לשנות את המצוות,[961] הוא הקל בשמירת ההלכה, כמו שחילל את השבת.[962] הנוצרים הראשונים תקפו בחריפות את חשיבות החוק והדקדוק הנדרש במעשים ההלכתיים,[963] אך הנצרות (בראשות פאולוס/שאול הטרסי) ביצעה תפנית מהותית - וביטלה את המצוות.[964]

כידוע, עדת קומראן הקפידה על המצוות ובכללם דיני הטהרה. אלא שישנם 2 פסוקים במגילות מורה הצדק (קבוצה 4) שייתכן לפרשם בצורה כי באחרית הימים יתבטלו המצוות: 'ונשפטו במשפטים הרשונים אשר החלו אנשי היחד לתיסר בם עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל‏' (וסרך היחד ט' 11-10).[965] גם לחז"ל מסורות דומות על ביטול המצוות באחרית הימים.[966] לפי פאולוס התורה (התנ"ך – הברית הישנה) היא ברית של עבדות, בניגוד לנצרות שהיא חירות, והתורה ניצלה יחד עם ישו - ובוטלה. עם זאת, עד היום יש בין הנוצרים דעות שהמצוות אמנם מחייבות את ישראל, כי אלה חיים עדיין "תחת החוק", ואילו הנוצרים חיים "תחת החסד", בלי מצוות היהדות.

לצפייה בתמונה של קטע מסרך היחד ח-ט:

 https://drive.google.com/open?id=1TRYuNLr0uyz-Zd96rZ4RQij_V5pmSt6P

הנביא מלאכי ג' 6 אומר: 'כִּי אֲנִי יי לֹא שָׁנִיתִי', וזהו העיקרון האמונה ה-9 של הרמב"ם: 'שזאת התורה לא תהי מוחלפת ולא תהי תורה אחרת מאת ה'/.

בין הנצרות ליהדות יש עוד כמה קשיים עם התנ"ך,[967] והגדולה שבהן היא – האם ה' עזב את עם ישראל וכעת בוחר בנוצרים שמקבלים ומאמינים בישו?       בספרים נוספים שאינם מפיו של ישו (בעיקר בחזון יוחנן),[968] הנוצרים כבר ביטלו את הברית בין ה' לעם ישראל. עניין זה סותר מספר פסוקי המקרא, ומעניין שהספר החיצוני היחיד ששרד בקהילה יהודית (ולא בכנסייה נוצרית) עד ימינו הוא דברי גד החוזה, ובפרק ב' עח'-פח' גם מחזק את ברית העולם בין ה' לישראל ומוסיף הטפות נגד עמי גרמניה צרפת וספרד,[969] וכן פרק ח' פסוק קפח': 'התחזקו והיו גבורים לעשות את התורה ולא לשמוע לבד'. יש לציין כי הנצרות ראתה את רוב תקופת בית שני כתקופת שתיקת נבואה בין הבריתות (הישנה – התנ"ך; החדשה – שלהם), אך עם התגלות המגילות ושפע נבואותיהן, הנחה זו שגויה. בהקשר זה יש לציין את הספר הרבני מימיי הביניים: 'תולדות ישו' שליקט חיבורים נגד אמונות הנצרות.

אך מעבר להבדלים והשוני הסגנוניים והחברתיים, הרי שיש פער של כ-200 שנה בין מגילות מורה הצדק לבין חייו של ישו, כך שהקרבה מצביעה על המשך אחד המחנות של עדת קומראן, פחות או יותר.

ישו ופאולוס הגדירו עצמם כפרושים,[970] אך כנראה היה כחסיד כאיסיים שהיו כזרם קרוב לתנאים (ראו בפרק על החסידים). מעניין שייחוסם העצמי של יוספוס וישו לזרם הפרושים, כאשר יוספוס שיבח את האיסיים רבות מעל הפרושים, וישו (ויותר יוחנן המטביל) היו קרובים בהילוכם לאיסיים. בפועל ישו ויוחנן היו קרובים לחסידי-חז"ל (בעיקר בריפוי והרחקת שדים),[971] שאלו כפי שנטען בספר זה – האיסיים (אמנם ללא ההקפדה על הטהרה). בין ה"מינים" של חז"ל כנראה היו שנטו לנצרות, אשר באותה שעה היתה מפוצלת לקבוצות-משנה אשר לימים נחשבו לסוטות: נצרנים, אביונים ועוד.[972]

קשה לסכם אם עיקר מהות המסורת עברה בעיקר לחז"ל, או דווקא לנצרות (בהניח לביטול המצוות), שכן אלו אינם מתרכזים בספר אחד או בכמה בודדים, אלא ספרותם פזורה בין ספרים ומקורות רחבים, שגם החלקים האיזוטריים שלהם קרובים למגילות קומראן. יתרה מזו, מושגי הרוח והמוסר אינם ניתנים לכימות וחלוקה כמו פרטי הלכות שונות. בכל אופן, תחומי הלכה עיקריים עברו לחז"ל (בשינויים ושיבושים עם השלמות מדרשים יוצרים), ואילו הנצרות אימצה את עקרונות הרוח והמוסר, מה גם אלו שאובים מספרים חיצוניים רבים שרק הנצרות שמרה עליהם – וכל אלו מפורט בפרקים: הספרים החיצוניים; מחוכמת ראשית הבריאה למוסר 'דרך ארץ קדמה לתורה' אוניברסאלי.

66.  קרבת יהודי דרום הארץ באלף הראשון - מ'בית ההשתחוות' לב"כ

• בתי הכנסת הראשונים בעולם – במצרים ועדת קומראן:

בתי הכנסת הראשונים הם כ-5 במצרים במאה ה-3 לפה"ס (מכונים 'פרוסאוכה'),[973] וזאת כנראה כהמשך למקדש יב שנחרב שם ב-410 לפנה"ס (ראו פרק על מקדש יב). במקביל אליהם או בסוף תקופה זו, קיים בקומראן 'בית השתחוות' (ברית דמשק יא' 22).[974] עדת קומראן ראתה וייחסה קדושה לקהילתה, כשכנראה במרכזה בית ההשתחוות – הוא בית הכנסת, וכך עשו גם חז"ל לבית הכנסת כתחליף לבית המקדש (למשל: מגילה כט') – לאחר חורבנו.

לפי ספרי הבשורות בברית החדשה, היו בתי כנסת ביישוב הגליל (בהם ישו לימד, לצד השימוש כמרכז קהילתי: משפט והכאה), אך רק כ-4 שרידים ארכיאולוגים  של ב"כ שרדו מימי הבית השני – ואלו שונים מאופיים של בתי הכנסת בגליל לאחר החורבן, שבאלו רווחו ציורי המזלות, ובארבעה מהם אפילו צויר אל השמש עם כדור ושוט/מקל (איסור בדיבר הראשון ובעבודה זרה ג' ג').[975]

ההסבר המוביל לכך ההוא שהיהדות היתה יותר פלורליסטית ממכתבי המשנה שלא כיבדום, בהשפעת ההלניזם הרומי. כך כעת, נוכח גילוי האסטרונומיה המתקדמת ביותר מחיקה הפנימי של היהדות, ואף אסטרולוגית גלגל המזלות – הרי שסביר שהמקור וההשפעה לפסיפסים בבתי הכנסת היהודים הוא מעדת קומראן.[976] עם זאת, עדיין בעדת קומראן הדברים היו בכתב (ולא בציור שכנראה אסור מהדיבר הראשון), ולמרות מרכזיות השמש בלוח השבתי-שמשי ובמגילות, ודאי שאין שלציירו כאל/מלאך.

• הממצאים הקרובים לעדת קומראן בדרום הארץ באלף הראשון לספירה:

בעוד חז"ל גלו לגליל לאחר יבנה, בדרום הארץ נותרו קהילות יהודיות – ולהן כמה מאפיינים שונים מיהדות הגליל באלף הראשון לספירה:

• הקהילות הדרומיות שותקות בצניעות על מסורותיהם, בניגוד לפלפול והאדרת החכמים של חז"ל.
• ההקפדה על טהרה בדרום גבוהה יותר, למשל כמות המקוואות (כ-30)[977] וסמיכותם לבתי הכנסת, ועד לביטול טומאת קרי לתושבי הגליל בגלל הצינה.
• כתובות בעברית (לעומת יוונית בגליל).
• קהילות כוהנים בדרום.
• חלק מבתי הכנסת כוללים ומאופיינים בפתח מזרחי[978]

להלן ממצאים מקשרים לפי יישובים:

• יריחו: חז"ל מציינים הלכות סותרות להם ל'אנשי יריחו' – ואלו תואמות לשלוש הלכות אלו של עדת קומראן: היתר אכילת פירות מהאדמה (תחת העץ) בשבת,[979] לא לגזור על מכבדות כמוקצה;[980] הפטריארך טימותיאוס על מציאת 200 מזמורי תהילים ביריחו במאה ה-9 (ראו בפרק הספרים החיצוניים); הביטוי 'שלום על ישראל' חוזר כ-14 פעמים (רובם בהשלמת ההדרה ממגילת המאורות) במגילות קומראן, והמשיך לבית הכנסת ביריחו: נערן.
• מצדה ומגילותיה בשנת 73' לספירה: במצדה נמצאו 3 מגילות קומראן ש-2 מהן מובהקות/כיתתיות: היובלים ושירות עולת השבת; וספר בן סירא (ראו פרק בעניינו). גיא שטיבל הביא טענות על שכונה קומראנית במצדה,[981] וכן ה'בתים' לבגדי כוהנים שנמצאו במקוואות מצדה ומתוארים במגילת המקדש לד' 13. יש אומרים שהם נסו ללוב (ולא כולם התאבדו).[982] ממצאים אלו מלמדים שעוד חיו והתנהלו 'מחנה' של עדת קומראן, כנראה האיסיים או קנאים אחרים (ראו פרק בעניין) בשנת 73 לספירה. יש לציין כי בית כנסת מתקופה זו נמצא גם בהרודיון ומשויך לסיקריים/קנאים. על קרבת בתי כנסת אלו והדרומיים בכלל, ראו בפרק הבא. כידוע, הסיקריים הקנאים היו אנשי מלחמה עד מחרחרי ריב. לעומת זאת, האיסיים מתוארים כפציפיסטים שהתרחקו מחיים לאומיים וממלחמות בפרט (ראו בפרק האם עדת קומראן והאיסיים הם קנאים או מתונים באידיאולוגיה הלאומית-פוליטית?'). גם עדת קומראן נסה אל המדבר/דמשק, אלא שהיה לה את מגילה המלחמה (בני האור נגד בני החושך) שכוללת הוראות מלחמה רבות (ראו על כך בפרק 'שימושי החשמונאים הראשונים במסורות ממגילת המלחמה'). להרחבה.
• בחברון העתיקה (תל-רומאדה) מקווה עם 3 גרמי מדרגות (ו-4 מחיצות; יותר אפילו משתי גרמי המדרשות שבמקוואות שבקומראן), וחרסי כדים הדומים לכדים שנמצאו בקומראן;[983]
• בבית הכנסת בעין גדי נמצאה כתובת של המזלות, אך זאת ללא ציור. הנחתי שכתובת זו הינה השלב האמצעי של העתקה מהמגילה האסטרולוגית (4Q318) אל הציורים בבתי הכנסת בגלל. נמצא גם קללת עונש מוות (ראו פרק בעניין) להולך רכיל וזו תואמת למגילת המקדש סד' 6-8 ולמגילת ‎4Q159 (4QOrdinancesa) קטעים 4-2 ש' 6-4,[984] וכן סוד הקהילה התואם למהות כתבי סוד רבים מעדת קומראן;[985]
• בבית הכנסת בסוסיא (כנראה מהמאה השלישית לספירה) שרדה כתובת הקדשה: 'זכור לטובה קדושת מרי רבי איסי הכהן המכובד...'. בנוסף, בסוסיא נמצא גם פסיפס לוח שנה שסופר לפי ספר היובלים;[986]
• פנחס בן יאיר החסיד: התגורר ביישובי הדרום (דברים רבה ג' ג'), והכניס חלק מהיובלים במדרש תדשא לספרות חז"ל.

קהילות מעין אלו, במיוחד שהיו מחנות מפוזרים של עדת קומראן ואיסיים,[987] המשיכו להתנהל בקרבת אנשי יריחו, הקנאים-סיקריים במצדה והרודיון, חברון, וחסידי-חז"ל ועד לכתות בנצרות.[988] אמנם בין קבוצות אלו לקהילות בתי הכנסת בדרום בתקופה הביזאנטית מפרידים כמה מאות שנים, כאשר ביניהם חוצצים שני מרדים (הגדול ובר כוכבא)[989] והתנצרות האימפריה הרומית, אך סימני מסורות עדת קומראן פזורות ברחבי הספרויות השונות, וכאן מדובר על קרבה גיאוגרפית של בתי הכנסת בדרום יהודה, הכוללת ריבוי מאפיינים שונים, יותר משאר חלקי הארץ, לצד כמה מסורות ש"קפצו" מימי עדת קומראן אל התקופה הביזאנטית. העובדה שתושבי הדרום הקפידו יותר על טהרה (לפחות לפי הממצאים הארכיאולוגיים), מלמדת גם שלא קיבלו את הקולות של תושבי הגליל בעניין – שאלו רוב חז"ל, ובפרט כנגד 'ביקשו לעקור את הטבילה הזאת מפני נשי הגליל שהיו נעקרות מפני הצינה' (ירושלמי ברכות כו' ב', פ"ג ה"ד). כמו"כ, יהודי הדרום דומים לעדת קומראן באנונימיות שלהם (ראו פרק בעניין), בניגוד למגלומניה של חלק מהתנאים (ראו פרק בעניין).

67.  מגילות וכתבים בגניזת קהיר בפוסטאט; תרגומי ארמית ירושלמיים/א"י

גניזת קהיר (חארת אל יהוד - קהיר העתיקה) מכילה מאות אלפי כתבים יהודים שונים, שבניגוד למגילות קומראן, כוללים כתבי חול ומסחר. בגניזה זו נמצאו כתבים שונים אלו הזהים למגילות קומראן:

• 2 מצוואות השבטים: צוואת לוי ונפתלי, בעברית ובארמית[990]
• מגילת ברית דמשק (המהווה מגילת ייסוד עדת קומראן)
• ספר בן סירא (נמצא גם במצדה)
• ספר טוביה
• כתב לחש לגירוש שדים T-S K123 המקביל למגילת קומראן 11Q11 [991]

בנוסף, גניזת קהיר כוללת מסורות קרובות למגילות קומראן, כגון:

• 4 מזמורי תהילים חיצוניים הקרובים למאות מגילות תהילים נוספות שיש בקומראן, וכן לעדות הפטריארך טימותיאוס על מציאת 200 מזמורי תהילים ביריחו במאה ה-9 (ראו בפרק הספרים החיצוניים)
• מסורות מיסטיות רבות ומגוונות
• תרגומי ארמית בעלי מסורות קרובות, ובפרט המיוחס ליונתן בן עוזיאל[992] שיש בו כ-120 הלכות שונות ממסורות חז"ל,[993] שחלקן קרוב למסורות עדת קומראן

מסורות כאלו בשיא המחקר היום, והיד נטויה לגילויים מרתקים בין 2 אוצרות יהדות אלו.

אנו לא יודעים מי היו מחבריהם של רוב הכתבים מגניזת קהיר. האחיזה ברוב העיר היתה בתקופה הראשונה (כנראה עד המאה ה-14, לאחר מכן השליטה עברה לרבנים) בידי הקראים (ראו עליהם בפרק הבא), אך הכתבים נאספים מגניזות נוספות ברחבי העיר ובהתכתבות עם רוב העולם היהודי, וזה המקום לציין שיש עוד כמה גניזות חשובות, כמו

68.  סתירות בין עדת קומראן לקראים, והסיבות לאופי התפתחותם[994]

מנקודת מבט אובייקטיבית, קשה לקבל את טענת חז"ל כי התושב"ע שכתבו היא אכן מסורת שעברה אליהם ממשה רבינו: התנאים לא היו בעלי המסורה – הכוהנים, ודאי שלא נביאים (הם בעצמם פסקו שתמה הנבואה בימי עדת קומראן, ראו בפרק זיהוי הגמונית כנביאים), במסורותיהם מובנות מחלוקות הסותרות את מהות הטענה, והסגנון (בעיקר הלשוני) נראה כמנותק וזר לאופי ההלכה המקראי.

לפי הקראים הראשונים היו בפניהם חלק מהספרים החיצוניים בעברית (ארדר, אימתי החל המיפגש של הקראות עם ספרות אפוקריפית הקרובה לספרות המגילות הגנוזות, קתדרה 42).

יורם ארדר סיכם בספרו 'אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן: לתולדות חלופה ליהדות הרבנית' את הקרבה בין עדת קומראן לקראים. בספר זה אבקש לטעון כי דווקא חז"ל יותר קרובים לעדת קומראן מהקראים: חז"ל אימצו את רוב הלכות עדת קומראן (לעומת הקראים שדחו רובם [כמובן בלי ידיעתם שכך הם דוחים את מסורות עדת קומראן]), ובכלל זה חז"ל (ויותר רבניים שונים מימי הביניים) אימצו מסורות רבות מהספרים החיצוניים. יתרה מזו ובפרט, הקראים המשיכו את 'עוונם' של כת אפרים מעיניהם של עדת קומראן, שסירבו לקבל את 'ספר התורה שנית' (ראו בפרק בנושא זה). החכם הקראי הקדום יפת בן עלי יצא נגד הצדוקים (ארדר, אבלי ציון, עמ' 153), אך לעניות דעתי אלו הצדוקים-האחרונים שאינם קרובים בעקרונותיהם לעדת קומראן ולצדוקים-הראשונים (ראו הבחנות בפרק על הצדוקים). מאידך, קירקיסאני סבר שלצדוק היה ספר שבו הפריך את כל דברי חז"ל, אך 'לא הביא ראיה לדבריו לכל מה שאמר, אלא הגביל את עצמו להצהרות בלבד, מלבד בדבר אחד, והוא האיסור לשאת את בת האח או בת האחות, שהסיק זאת מן ההיקש אל האיסור על לקיחת דודתו של אדם'[995] – והלכה זו אכן כך בברית דמשק, אך אינה היחידה.

עם זאת, סגנון הפירוש, פשט או דרש, הוא אחד העקרונות העיקריים לאיפיון קבוצה שהיה ועודנו בסיס המחלוקת בין הזרמים. על הפשט הדקדוקי והדרש האלגורי דנתי בפרקים בנושאים אלו, וכאן רק אוסיף כי לעדת קומראן ולקראים אמנם עיקרון משותף של ההיצמדות לפשט הדקדוקי, אך במקרים לא מעטים (שמקצתם הובאו לעיל בפרקים בספר זה), הפשט של עדת קומראן הפוך מהפירוש הפשט ע"י הקראים, כאשר דווקא חז"ל הם שהמשיכו את מסורתם של עדת קומראן. דוגמה לכך היא איסור הוצאת זרע לבטלה: במגילות אמנם אין איסור מפורש לכך, אך ניתן ללמוד זאת מקל וחומר מאיסור זנות לבעל עם אשתו, לצד הרבה המלצות וברכות למיעוט תענוג מיני (ראו בפרק על התבודדות ונזירות). בחז"ל יש איסור מפורש[996] וגם אגדתות להרחקת החטא.[997] הקראים לא אסרו זאת כיוון שלא פיתחו זאת מפשט שניתן ללמוד מ'רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי'[998] (בראשית מט' 3) או מחטאם של ער ואונן (בראשית לח'). דוגמא נוספת היא איסור אמירת השם הנכבד (סרך היחד ו' 27) והשבועה בעדת קומראן, שהמשיכה לחז"ל,[999] אך לא פורשה כך ע"י הקראים, שחלקם אף ראו בכך מצווה מתוך 'וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ' (דברים ו' 13).

כמובן, ישנם גם מקרים של פרשנות קרובה ואף זהה בין עדת קומראן לקראים, ולעיתים אף כנגד חז"ל. עם זאת, גישת הפירוש החופשית של כל קראי (כהמלצת ענן בן דוד: 'חפשו באורייתא שפיר' [תרגום: 'חפשו מקור בתורה – ותמצאו']), מעלה סיכויים לאפשרויות מקריות כאלו. היות ורוב הקראים בימיי הביניים דגלו בחרמות קשות, כנראה נוכח תפיסתם את פשט החומש, נראה שזה בניגוד לעיקרון ביטול עונש המוות בקומראן, ולעידון הענישה הפלילית שחז"ל שאבו מהם. עם זאת, בקומראן היו עונשי סילוק מהעדה.

דרך הסתכלות מעניינת של חלוקת הלכות זו ניכרת בהשוואה לעדה הקראית, שאמנם דגלה בעיקרון פירוש הפשט – אך זה זיכה אותה להתקרב רק לחלק מההלכות הנגלות (שגם חז"ל אחזו ברובה, זולת חלק קטן ממסורות מאפרים והתגברות מדרש יוצר מפולפל על סיני), ואילו דחו או לא זכו לקבל את רוב ההלכות הנסתרות של חז"ל (שקיבלו רובם מעדת קומראן, זולת כאמור חלק קטן ממסורות מאפרים והתגברות מדרש יוצר מפולפל על סיני).

ממישור אחר, נראה שלכאורה יש קשר בין עדת קומראן לקראים, והוא מספרות גניזת קהיר בכלל (ראו פרק בעניין), וכך מתחזקת הסבירות כי אחד ממחנות עדת קומראן התגלגל לקרבת הקראים. אך מגילות אלו אפילו לא מוזכרות בספרות הקראית, כך עובדה זו מצביעה שבעלי שלושת מגילות אלו - לא היו קראים. ייתכן ואלו היו חסידים שנשארו כ'מחנה'.

בהקשר נמוך מכך, בגניזת קהיר נמצאו כ-7 נוסחי תרגומי מקרא בארמית, שלא היו ידועים עד אז ואצל חז"ל (תנאים - אמוראים), והשערתי שמקור חלקם במגילות קומראן (ראו על כך בפרק על התרגומים הירושלמיים). היות וחלק מתרגומים אלו נשמרו אצל רבנים, ולא אצל קראים, נראה שאין שום ספר שעבר מעדת קומראן לקראים, ובפרט לא מגניזת קהיר. יתרה מזו, באזכורים של קראים ראשונים הם מציינים את 'ספר צדוק'[1000] ו'כת המערות'[1001] כקבוצות חיצוניות לה, לא רק מחמת הזמן, אלא בעיקר הלכתית.

עם זאת, אחיזתם (ע"י אהרן בן משה בן אשר) בכתר ארם צובא,[1002] מחזק את דמות חלקם כסופרים (במשמעות של בעלי מסורה) ודקדקנים.

כאמור לעיל, צדוקים-מאוחרים אלו פחות קרובים לעדת קומראן, היות והצדוקים-הראושנים היו חשמונאים, שלהם הלכות שונות קרובות ואף זהות לעדת קומראן, ואילו שלושת המחלוקות הפילוסופיות שמביא יוספוס על הצדוקים, כנראה מתייחסים רק לצדוקים-המאוחרים, מה גם חלקם עולים מהברית החדשה. יוצא שהצדוקים-המאוחרים אחזו רק בפשט התורה, ממש כמו הקראים. מאידך, רוב הקראים האמינו בעולם הבא ותחיית המתים, וקשה לדעת אם אימצו זאת מהאיסלאם או זו תובנתם מראשיתם.

יש לציין שהיו כתות קראיות כמו כת המשויה, שאנו לא יודעים עליהן הרבה, אך למשל לוח השנה שלהם היה שונה (חודש בן 30 יום; ראו בפרק 'עדויות למסורות לוח שנה קרובות מאז החורבן ועד היום), וייתכן ולכתות כאלו היו מסורות מעדת קומראן, אם כי גם אם כך, הרי שעוצבו/השתבשו ממקורן.

יב.   חיבור 'מסורת אבות' למגילות התקופה, והמעבר לתושב"ע וכתיבתה 

גרשם שלום ציין כי: 'ההלכה, לא כתולדות הספרות, אלא כחקר של בעיות: גושים שלמים של בעיות מונחים כאן כאבנים שאין להן הופכים',[1003] ובזו הדרך הוסיפה פז: 'אחת החידות הגדולות במחקר ספרות חז"ל היא ההוכחה של ספרות מדרש סכולסטית עשירה, מתוחכמת ומגובשת הערוכה על סדר הפסוקים, המחולקת לבתי מדרש שונים, המורכבת ממירות של עשרות חכמים, והכוללת טכניקות הרמויטיות מפותחות ומשוכללות ומגוון רחב של מינוחים טכניים. האם מדובר בתוצר של תהליך התפתחותי רציף או שמא מדובר על מין 'מפץ גדול', שינוי דרמטי ופתאומי שחל בדרכי המדרש בתקופה זו? ואולי מדובר בשילוב בין שתי האפשרויות הללו? במילים אחרות, מה היחס בין ספרות המדרש לפרשנות היהודית שקדמה לה?'.[1004]

ואכן, כבר המלב"ים ערך לא פחות מ-613 הסברים לשיטת הפירוש וההלכה של חז"ל,[1005] ובדורות האחרונים רבנים ניסו לסכם את מהותה של התושב"ע וליישב את הקשיים והסתירות שבה, [1006] אך נתקלו בבעיות צורות שונות, ונדמה שאף העצימו את חוסר הסדר והמוסכמות. הסיבה העיקרית לכך היא שספרים אלו (זולת ברכיהו ליפשיץ ראו בפרק סקירת ספרים) חסרים השוואה יסודית ועמוקה למגילות קומראן, ובכך מדגלים על תקופה עקרונות ומקורות המסורות של ההגמוניות האנונימיות שהם בונים עליהם בעצמם (ראו בפרק זיהוי עדת קומראן כסופרים וכו'), עד שהשערותיהם למקורות ההלכה ועיצובה שגויים מיסודם.

החלקים/שערים הבאים בספר עוסק בחלקים של ספרות חז"ל בהשוואה המצביעה שמקורם או שנבנו בהשפעת מגילות קומראן, אך הסדר הלוגי מורכב עד חידתי, קל וחומר כאשר מנסים לחבר ביניהן לסיכומים ומסקנות.

69.  האם עדת קומראן החזירה מסורות 'גבול ראשונים' שנחלשו או Aחידשה יש מאין?

התשובה: החזרת מסורות שנחלשו. ההוכחה: 'בעמוד איש הלצון אשר הטיף לישראל מימי כזב ויתעם בתוהו לא דרך להשח גבהות עולם ולסור מנתיבות צדק ולהסיע גבול אשר גבלו ראשנים בנחלתם' (ברית דמשק א' 16-14) 'מנתיבות צדק ולסיע גבול אשר גבלו ראשנים בנחלתם'; 'ובקץ חרבן הארץ עמדו מסיגי הגבול ויתעו את ישראל' (ה' 20); 'כאשר דבר היו שרי יהודה כמשיגי גבול עליהם אשפך כמים עברה' (כא' 15-16); 'בהושע ישר[אל את הראשונה‏ ובקץ חרבן הארץ‏] [עמדו מסיגי הגבול ו‏]י֯תעו את ישראל' (15Q6, 2-3); '‏[וה]ו֯א בעל ריב לכול מסיגי גבול' (424Q4). זהו שכתוב/פרפרזה מהמצווה בדברים יט' 14[1007] המתייחסת לגבול פיזי אל גבול חוקי-מוסרי כללי, גבול אשר נקבע ע"י הראשונים, והשאלה המתבקשת – מי הם בדיוק (ומדוע לא לציין את משה רבינו אם עיקר הכוונה אליו)? יש לציין גם חז"ל הזכירו הלכות קדומות ל'ראשונים' (ראו בפרק: זיהוי עדת קומראן עם סופרים ראשונים).

אותם רשעים, מסיגי הגבול בראשות איש הלצון, אחראים לסטיית העם מדרך הישר, בכל ששינו מהתקנות שנקבעו על ידי הדורות הקודמים. המקור בברית דמשק ג' 13-15 אינו מציין רשעים מסוימים, אלא: 'ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל‏ שבתות קדשו ומועדי כבודו'. אפשר ליישב זאת בהטעיית הרבים של דורשי החלקות (פשר נחום ב' 10-8, ג' 8-7).[1008]

כאן עולות 2 שאלות:

• האם לפני אותו רשע שמרו על כל ההלכה של הראשונים? התשובה: בעיקרון כן (ראו את בפרק 'גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים')
• מהן אותם תקנות קדומות ('גבול הראשונים')? על כך נענה להלן:

רוב התקנות הקדומות ('גבול הראשונים') מפורטות בשני ספרים:

• ספר היובלים: מיוחס לשר הפנים שנתן למשה רבינו בהר סיני. היות שספר זה אמור להיות ידוע ונגיש לכל העם, הרי שהעם אמור לשמור על הלכות אלו. בכל אופן, ברית דמשק חוזרת ומפרטת על הלכות היובלים, ובכך ניתן לראות יישום ומימוש האמור לעיל.
• מגילת המקדש: ניתנה למשה רבינו ישירות מהקב"ה (ראו פרק בעניינה). זוהי מגילה כנראה סודית מפאת קדושתה. הלכות מ' המקדש חוזרות ומפרטות במגילות הכיתתיות של מורה הצדק (קבוצה 4), ובכך ניתן לראות יישום ומימוש האמור לעיל.
• לעדת קומראן יש עשרות ספרים/מגילות שמיוחסים לקדמונים, מתן תורה ועד חורבן בית ראשון – ובשמות אלו חילקתי המגילות ל-3 הקבוצות הראשונות (ראו פרק בעניין).

דיון מורחב על זיהוי ספרים אלו בהקשר שכנוע הלכתי, ראו בפרק: 'אפרים-דורשי החלקות דחו את 'ספר התורה שנית' (4Q174 י' 13-14) והצעות לזיהויו'.

למעשה, התקנות קדומות ('גבול הראשונים') ידועים לנו בשמות יותר מוכרים: 'מסורת אבות' ותושב"ע – עליהם נפרט בפרק הבא:

השאלה שבכותרת היא המפתח להבנת ההבדל או הדימיון בין עדת קומראן לחז"ל.

האם עדת קומראן פירשו וחיקקו תקנותיהם רק בזכות התגלות של נבואה, או חלק מאלו גם רק מיכולת אנושית שכלית גבוהה – חוכמתם?[1009]

אם אכן איגרת מקצת מעשה התורה חוברה מאוחר ע"י עדת קומראן, בתקופה שכבר פסקה ממנה ההתגלות, וסוגה ואופיה בלשון רבים מבטא זאת (שכבר אין בידם פסיקת נבואה כמו מגילות מורה הצדק - קבוצת מגילות 4), הרי שמגילה זו מהווה תשובה חותכת לכך. אך מכיוון שמגילה זו הינה איגרת שמיועדת לגורמי חוץ, ורוב ספרות עדת קומראן היא סודית שבה מצוינים עקרונות ההתגלות, מגילה זו הינה חריגה שאינה מלמדת על הכלל, לפחות במישור זה.

אך גם אם אין בידינו להכריע קושיה זו, עדיין השאלה רלוונטית לגבי המחנות שהמשיכו את עדת קומראן אחריה (כתֵרָאפּוֹיְטִים, איסיים ועוד כתות) – כיצד אלו פסקו הלכות חדשות שמתבקשות בענייני החיים ובספקות שלא הגיעה/היתה בידם מסורת מלאה?

והשאלה אפילו רלוונטית גם מחוץ לעדת קומראן והמחנות שאחריה, שהרי ההלכה והמסורות של עדת קומראן נפוצו בזרמים כתות וקבוצות רבות ושונות – וכיצד אלו אמורים לפסוק את הלכותיהם כאשר יש בידם חלקים וזיכרונות שונים מעדת קומראן?

התשובות הסבירות לכך הן למעשה חלק מעקרונות הפסיקה של חז"ל, ובראשן: 'לא בשמיים היא... אחרי רבים להטות' (בבא מציעא נט' II), 'מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא ]החלו החכמים להיות כמו הסופרים[ וספריא כחזניא, וחזניא כעמא וארעא' (סוטה מט' II), 'עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה פ"ו [מהד' רטנר, עמ' 140]); 'מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת' (סוטה ט' ט', ובהרחבה בתמורה טו' II, תוספתא בבא קמא ח' 13), ועוד.

מסוף התקופה החשמונאית עדת קומראן עוברת בסגנון כתיבה בלשון רבים, דהיינו מורה הצדק כבר אינו המחבר (שכאמור נפטר טרם/בתחילת בית חשמונאי), וכבר אין פרשנות נבואית. בימים אלו עדת קומראן כותבת 6 'מגילות תיעודיות' (הקבוצה החמישית והאחרונה של המגילות), ובהן, לראשונה, בניגוד לכינויים הנסתרים של מורה הצדק, הם מציינים שמות דמויות פוליטיות.[1010]  שמות גלויים אלו מעידים על ידיעותיהם ואף מעורבותם של עדת קומראן בפוליטיקה הלאומית, אך לדיאבון אין בשרידי קטעים אלו מידע מספק כדי להסיק בוודאות אם עמדתם חיובית כמו במגילתם: 'ברכה לשלום יונתן המלך'.

עם זאת (וכפי שינותח בהמשך), חז"ל הגזימו עם המדרשים בניסיונות להצדקת סמכותם ויצירתם ההלכתית, עד שגם בעקרונות זכות הפסיקה ישנן סתירות.

70.  החיבורים: בן סירא, גזירתא, מ' תענית ויחסם ל'מסורת האבות' עד לתושב"ע

החל מתקופת היווסדותה של עדת קומראן ועד תחילת הזוג הלל ושמאי שייסדו את חז"ל, קיימים מספר חיבורים חשובים שמעידים על אופי היתר הכתיבה וההלכה בתקופה זו של ה-200 שנה שלפה"ס. שלושה חיבורים קרובים לעדת קומראן/לצדוקים: ספר החוכמה של בן סירא (ראו עליו בפרק יחסו למורה הצדק), ספר גזירתא ההלכות הצדוקי, ומגילת תענית הפרושית לכאורה אך שעיקרה מסורות חשמונאים שהיו צדוקים. שני ספרים נוספים הם חריגים: משלי אחיקר שקדום במאות שנים (נמצא ביֵבּ שבמצרים) וספרי המקבים. ישנם עוד ספרים חיצוניים-דחויים שנכתבו בתקופה זו, אך בשל דחייתם, אינם נכללים כאן.

ספרות זו מלמדת שלפחות בישראל נשמרה כתיבת הקודש לסופרים ולכוהנים – כפי שאכן עדת קומראן כתבה את קבוצות המגילות 4 ו-5, והעם כיבד זאת ואסר על עצמו לכתוב כתבי קודש שאינם התנ"ך: 'אמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כותבי הלכות כשורפי התורה, והלמד מהן אינו נוטל שכר' (גיטין ס' II); 'דברים שבעל פה אין אתה רשאי לאומרן בכתב... ואי אתה כותב הלכות' (גיטין ס' II; תמורה יד' II), ייתכן כך ניבא דניאל ט' 24: 'וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא'. במצרים ההשפעות ההלניסטיות על היהודים היו היכרות כבר בתקופה התלמית, וכן המשיכו עד למרד התפוצות, בעוד בישראל ההתיוונות אבדה עם נצחונות החשמונאים (אם כי חזרה בהשפעות שונות מימי הורדוס.

בתקופה זו הפרושים-הראשונים שמוזכרים מתחילת התקופה החשמונאית, לא העבירו מסורת מסודרת מקיפה ורחבה,[1011] לא בכתב ולא בעל-פה. עיקר מסורותיהם הם דרשות מוסר בודדות לכל אחד, וגם באלו הועתקו מבן סירא (על בן סירא ראו בפרק עליו).

ומדוע הפרושים בסוף המאה השנייה ובמהלך המאה הראשונה לפה"ס אסרו על כתיבתם תורתם (גיטין ס' II; תמורה יד' II)?    לכך שלוש סיבות:

• הראשונה כי הם ידעו וכיבדו את זכות הפסיקה והכתיבה הבלעדית לכוהנים סופרים זקנים ראשנים והכנסת הגדולה – ראו זיהויים כעדת קומראן בפרק בעניין.
• שנית כי לא היתה להם ממש תורה רחבה ומקיפה, כך שלא היה ראוי ורציני לכתוב קטעי הלכות מפוזרות וחדשות (מתח כזה עלה גם בתחילת האיסלאם).[1012] המשנה חוברה כמה דורות לאחר מכן (מדרשי התנאים/הלכה אף מאוחר יותר), ובתקופה זו (200 השנים שלפני הספירה), יש ביד הפרושים מעט מנהגים שעיקרם היה הנוהג של אפרים-דורשי החלקות המתיוונים ועם הארץ שהושפע מהם והקל בהלכה (זהו "מסורת האבות" לעיל. אף רוב מסורות אלו היו מוסר ולא הלכה. בהמשך חסידי-התנאים הביאו מסורות מעדת קומראן והאיסיים – ראו חלק/שער בעניין).
• כתיבת הקודש היא בלשון וסגנון מקראי. הגות אנוש היא לשון חכמים. השוני והפער הינם מהות הכתיבה מול הדרישה בע"פ. ישנם חיבורים עתיקים שבהם דברי תורה, אך רובם אגרות, כמו: כתבי יֵב, ממ"ת ומכתבי בר כוכבא. עם זאת, אפשר שממ"ת מהווה סגנון מקשר ומבר בין שני הלשונות והסגנונות – ראו בפרק בעניין.

כנגד איסור הכתיבה של הפרושים והעם, הפרושים ביקשו להישען על מסורות שהיו מקובלים בידם מזה דורות, ולדעתי רובם מסורות שהטמיעו אפרים-דורשי החלקות ואף קודמיהם שלא ידעו על הלכת עדת קומראן, שהחזירה עטרה ליושנה. הביטוי שהפרושים ציינו להישענות זו היה 'מסורת אבות' (יוספוס, פילון ובברית החדשה).[1013] מושג כללי ומופשט זה מתאים גם לעדת קומראן ולצדוקים, שכן לכולם היו מסורות קדומות שביקשו להישען עליהן. יתרה מזו, ביטוי זה רווח כבר לפני כן בספרי המקבים. אם לכולם היתה מסורת שנוספת על התנ"ך, מה אם כן מבדיל בין 'מסורת אבות' של הפרושים לכל השאר? התשובה פשוטה – 'מסורת האבות' של הפרושים (שמקורה באפרים-דורשי החלקות) סותרת את הפשט, וכל השאר אינם סותרים במסורותיהם את 'מסורת האבות'. בתוך הגדרת הפשט הזו נכללים מסורות של הפרושים שקיבלו מאפרים-דורשי החלקות מתקופת ההתיוונות בשנים שלפני בית חשמונאי, ואלו התקבעו בישראל – ומנוגדים לפשט התורה ולהלכת עדת קומראן, ביניהם מנהגים פסולים של הקלות מהותיות בדיני התורה, לצד מנהגים הלניסטים וזרים. עיקרם בדיני טהרה נשים ולוח השנה (כמפורט בפרקים בעניינים אלו).

כאמור בספר זה, דורות לפני כן התחילה עדת קומראן בכתיבת קודש שכוללת מגוון תורות, וכן שימור תורות ומגילות עתיקות שהגיע לידיה (קבוצות מגילות 3-1). בפרק כל ספרי החשמונאים הוסבר גם על סיבת כתיבת החשמונאים והפסקתם מאז התאחדותם עם עדת קומראן.

להלן ארבעה מקורות המצביעים על מסורות אבות שרווחו בתחילת המאה השנייה לפנה"ס, וכולם בעדת קומראן/צדוקים:

• ספרו של בן סירא שייחוסו לעדת קומראן מוכח נוכח שימוש כקאנוני/מקודש (ראו בפרק על בן סירא וקרבתו למורה הצדק), לצד אזכורו את חנוך (שגם נודה ראו בפרק 'עוקרי ההרים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון, נח, משה רבינו ואליהו הנביא') ובני צדוק הכוהנים.
• מסורת הפרושים הסדורה הראשונה, שהיא שבח לשימור (ספר זיכרון) ניצחונות החשמונאים – מגילת תענית.[1014] לצידה מסורת של מצוה כמדברי סופרים (שלעיל הוצע שהם עדת קומראן)[1015] - (הדלקת נרות) חנוכה.[1016] כיוון שרוב מסורות מ' תענית הם של (ועל) החשמונאים, וכיוון שרוב החשמונאים היו צדוקים (אמנם בספק לגבי הדור הראשון והדור האחרון), הרי שהתנאים אוחזים במסורת צדוקית ברובה, לפחות במגילתם זו. תהליך כזה אנו רואים בימור דעתם של בית שמאי במשנה, למרות שדעתם לא התקבלה ולהלכה, ואף נודו. והנה, מגילה פרושית זו קרובה גם לשלוש מהמגילות התיעודיות (מכונות טקסטים כרוניסטיים: 331Q4 - 333Q4, 4Q468e) שמציינות משמרות כהונה (ראו פרקון בעניין) ואירועים היסטוריים הדומים למגילת תענית,[1017] ולכן מייקל וייז/ג'ון קולינס כינה אותן: 'כרוניקה חשמונאית'.[1018] אומנם מגילת תענית כוללת עשרה ימים (מתוך 35) של ניצחונות (כביכול) של הפרושים על הצדוקים, אך חלקם נוספו במובהק בתקופה מאוחרת נגד הורדוס ובדור החורבן.[1019]
• הפרושים מספרים שהצדוקים אחזו בספר 'גזירתא' (מגילת תענית פ"ד, י' בארבעה בתמוז). כנראה אפילו מסורות "ספר גזרות" צדוקי זה עברו והתקבלו בחז"ל: 'אלו הן הנהרגין... הנשרפין... הנסקלין... הנחנקין... אלו הן הלוקין' (מסכתות סנהדרין ומכות), וזאת במיוחד כאשר במשניות אלו הלכות אלו נזכרות באנונימיות ובאחידות (ללא דעות חולקות). ייתכן וספר זה מעיד את המשך הסירוב ל'ספר התורה שנית' – ראו פרק בעניין, לצד הגרסאות השונות לדברים יז' 10: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת' (מגילת המקדש נו' 3-4) - 'אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם' (ספרי דברים קנד').[1020] בכל אופן, ספר זה מתאים לביטוי 'מסורת אבות' ומאשרר שדווקא הצדוקים לא נדרשו לאסמכתא מקראית להוכחת מסורתם בויכוחיהם עם שמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי (ראו בפרק עליהם). מאידך שיר השירים רבה א' 2 מביא מסורת דומה.[1021]
• יוספוס מספר שאנטיוכוס השלישי הורה בתחילת המאה השנייה בקירוב על הלכות: 'ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר... ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים... גם אסור להכניס את העורות [של אלה]... רק בהמות המקובלות [על היהודים] מאבותיהם...' (תעודת כתב זכויות שמציין יוספוס פלביוס בקדמוניות היהודים יב' 145 – 146 [כרך ג', עמ' 47]), כנראה לפי מגילת המקדש מז'-מח' (אם כי הלכות איסור הכנסת עורות טמאים וכלבים יש גם בממ"ת, ותרנגולים בחז"ל, אך אלו מאוחרים יותר).

היות וכל ספרים אלו אינם מבית היוצר של חז"ל (כולל מגילת תענית שמקורה חשמונאי-צדוקי), הפרושים וחז"ל אחריהם פסלו ונידו את הספרים של ההגמוניות והכתות אחרים שאינם בטוחים במהימנותם, או אף רק בשל מחלוקותיהם הפוליטיות-דתיות. נידויים נוספים ביצעו חז"ל נגד כמה מגיבורי המקרא, כפי שמובא בפרק 'עוקרי ההרים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון, נח, משה רבינו ואליהו הנביא'.

יש לציין כי כל החיבורים האלו הם חיבורים אנושיים (שלא מיוחסת לנבואה), והשניים הראשונים אף הוספה הקדושה של ציטוט כמבין הכתובים ("משולש בכתובים", "דיכתיב"). ייתכן ומגילות אלו אינן כתבי קודש, ולכן מותרות בכתיבת אנוש לפי עדת קומראן וגם הפרושים חז"ל. אגרות של פנייה ובקשות מידע נשלחו בתנ"ך, מיב לכוהני ירושלים והשומרון, ואפילו מכתבי בר כוכבא. אך אם אלו מגילות קודש, ובכל אופן כנראה השפעתן העלתה את המודעות וניסיונות השפעת הדת בשלטון ובציבור.

ואכן לעדת קומראן היו מסורות רבות קדומות, החל מחנוך והקדמונים (ראו פרק בעניין), ממשיך לאבות והשבטים, עובר למגילות נוספות למתן תורה – שאלו מתקשרות עם 2 ביטויים נוספים של חז"ל: 'הלכה למשה מסיני' וכן 'כך מקובלני מבית אבי', ממשיך בנבואות נוספים וגנוזות (ראו קבוצת מגילות 3 של חורבן בית 1) וכן מסורות רבות חדשות ומשוחזרות של מורה הצדק. על בעלי מסורות אלו חז"ל מתייחסים בכבוד להגמוניות אנונימיות לסופרים, ראשונים, זקנים, הכנסת הגדולה ועוד (ראו פרק בענין). חז”ל טוענים שקיבלו את רוב מסורותיהם בעל-פה ממתן תורה[1022] (תחילה כונו ע”י יוספוס: 'מסורת אבות').[1023] סימוכין לתושב”ע תואמת לסימוכין של היובלים:[1024] 'על-פי' משמות לד' 27 ודברים יז' 11: כאמור בסכוליון למסכת תענית: 'שהיו ביתוסין כותבין הלכות בספר, ואדם שואל, ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: 'על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל' (שמות לד' 27);[1025] 'על פי התורה אשר יורוך' וגו' (דברים יז' 11)?! מלמד שאין כותבין בספר' (כ'י אוקספורד, מהד' נעם, עמ' 206).[1026] בהמשך ציינו: 'אפילו מרים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם' (ספרי דברים קנד'). לעומת זאת, הפסוק במגילת המקדש נו' 3-4 מורחב: 'על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה‏ מספר התורה ויגידו לכה באמת'[1027] (וראו את התרגום המיוחס ליונתן למילים 'על פי הדבר' ששמר על מסורת זו: 'על מימר הלכת אוריתא').

עם זאת, אחד ההבדלים המהותיים בין המסורות הקדומות של עדת קומראן לחז"ל, היא טענת רצף המסורות: עדת קומראן טוענת שלא היה רצף של מסורת ותורה מאז תקופת השופטים ועד לימי צדוק הכוהן שקיבל חלק מהתורה הכתובה (ראו בפרק 'השכחה הראשונה' לעיל), בעיקר להשבת התורה ע"י מורה הצדק. כך אינם מחדשים את רוב ההלכה, אלא מחזירה את התורה שאבדה, לצד כמה גילויים חדשים. לעומתם חז"ל טענו שהיה רצף של התורה, אם כי במקומות שונים מודים שלא היתה תורה בתקופות בית ראשון בעיקר, וטעו לגבי התקופה הפרסית, ופועל יוצא שלא היה רצף בתקופה זו (על כך ראו בפרק 'גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים' לעיל).

בעקבות ההיתר הכתיבה של עדת קומראן והמחנות, גם הכתות בסוף בית שני חיברו ספרי הלכה – כאמור ספרי המקבים וגזירתא של הצדוקים, שנבעו גם מהצורך לשמר את מסורות התורה וההלכה שעדת קומראן לא הנגישה או ושחלקם היו במחלוקת או בפער בין הלכת הכוהנים לעם. האחרונים שהתחילו לכתוב היו התנאים,[1028] לאחר שהלל ושמאי ביטלו הפרושים את איסור הכתיבה.[1029] מדוע 'מסורת אבות' הוחלפה למונח 'תורה שבעל פה'?   לכך שלוש סיבות:

• רוב מסורות עדת קומראן סודיות, ואכן רק בשלבים רוב המסורות הגיעו לחז"ל – יחד עם המעבר מהפרושים לחז"ל שכלל את החסידים והמהפכים הפוליטיים והדתיים בין הורדוס לחורבן הבית.
• חז"ל סברו תחילה כפרושים – שאסור לכתוב את המסורות המשלימות לתנ"ך, כיוון שאינם הכוהנים הסופרים וכו' (ראו בסיבה הראשונה לעיל ופרק בעניין).
• חלק ניכר מהתושב"ע אינה כבר 'מסורת אבות' שקיבלו, אלא יצירה חדשה של התנאים בני התקופה. אמנם התחיל בגישה זו כבר שמעון בן שטח, אך זאת בכדי להצדיק את את דעותיו וטענותיו על פסוקי המקרא ולהקנות לעצמו כוח נגד דעות וכתות אחרות (על כך ראו בפרק 'התגברות עוֹקֵר הָרִים על סִינָי')

סיבה נוספת שגם מסכמת את הפרק הקודם, היא אופי הכתיבה האנושית ללא התגלות נבואית ורוח הקודש, שייתכן והיא מאפיינת את קבוצת המגילות ה-5 והאחרונה של עדת קומראן, שחוברה בסוף התקופה החשמונאית עד תחילת ימי הורדוס:

• ה'מגילות התיעודיות': מציינות שמות דמויות פוליטיות:[1030] 'ברכה לשלום יונתן המלך'; שלומציון (331Q4, קטע 1 ב', 7); הורקנוס (332Q4, קטע 2, 6), אמליוס (333Q4, קטע 1, 4 ו-8 מזוהה כאיש הצבא הרומי Aemilius Sacurus שפומפיוס מינה כנציב סוריה מיד לאחר כיבוש ארץ-ישראל בשנת 63 לפה”ס), פוטליאיס, '{יוסף בן קומ]דיוס' (4Q348). ציון שמות אלו קורה כנראה נוכח חלוף פחדם של עדת קומראן כקבוצה נרדפת ע"י המתייוונים וממשיכי דרכם, ואילו בשעה זו הם אהודים וקרובים לשלטון החשמונאי עד הורדוס.
• איגרת מקצת מעשה התורה ומגילת 'מחלוקות': ראו עליהן בפרק בעניינן.

71.  מסורות כתובות בחז"ל בניגוד לאיסור הכתיבה שאסרו על עצמם

• מגילות שהיו לאבותינו במצרים (תנחומא פ' וארא; שמות רבה פ"ה): טענה זו תואמת לקבוצה הראשונה של מגילות קומראן – מגילות הקדמונים (המפורסמות שבהם: חנוך וצוואות השבטים), כמפורט לעיל בקבוצת המגילות הקדמוניות.
• מגילת הוראות בניית המקדש שקיבל משה מהאל והועברה עד שמואל: כמה מדרשי חז"ל מציינים זאת,[1031] ואכן ממש כך מגילת המקדש מקומראן (חלקה הראשון) עוסקת בכך (להרחבה על מהותה של מגילת המקדש ראו בפרק עליה). עדותם של תנאים נוספים שאינם זוכרים את מידות בית המקדש,[1032] מחזקת את המצב שמגילת המקדש אינה בקרב התנאים (היא נמצאת רק במגילות), אם כי מסכת מידות ב' א' מציינת את גודלו את חצר בית המקדש 500 אמה – כפי שמצוין במ' המקדש.
• מסורות עבודת כוהנים: אפיית לחם הפנים ע"י בית גרמו וקטורת ע"י בית אַבְטִינַס. מגילת סממנים/סמנין[1033] עניינה בסוד הקטורת, שייתכן והיא המשך, או לפחות באותו עיקרון, של מגילת קומראן 'ספר מדרש משה' (4Q249) שכתוב בכתב סוד להלכות טהרה, אך יש מגילות כהונה וטהרה שונות בקומראן. היות כוהני בית אַבְטִינַס נושאי מגילה: 'כתחלה כשניו בית אבא צנועין – היו מוסרין מגילותיהם זה לזה עכשיו הילך מגילה זו והזהר בה שהיא מגילת סמנים' (תוספתא יומא ב' ג') מלמד שני דברים הקרובים לעדת קומראן – המגילות נישאות על ידי כוהנים (ולא תלמידי חכמים/פרושים), ואין זו מגילה זמנית שנכתבה בדור זה או אחר, אלא מסורת משפחתית העוברת מזה דורות. יש לציין שתחילה בית אַבְטִינַס נודו, וגם עובדה זו מלמדת על המתח ועל הרצון של התנאים להחליף את הידע ואת הסודות של הכוהנים (ראו בהמשך על החלפת ר' עקיבא את מטטרון ומשה רבינו). המשנה מזכירה ארבעה "פטנטים" סודיים שנראה ששייכים לכוהנים (ובעיקר לבני צדוק): עשיית לחם הפנים, עשיית הקטורת, אומנות השירה ואומנות הכתיבה, ואין מתאים מעדת קומראן לכתיבה (על עדת קומראן כסופרים ראו פרק בנושא זה). משלימים ומתווכים ביניהם האיסיים ששומרי סודותיהם (מלה"י ב' ח' ז')[1034] וכך גם סוד הקהילה בעין גדי (ראו לעיל בפרק על תפילה ובה"כ).
• חז"ל ציינו מפורשות שאבדו להם כ-694/594 משניות: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד' א').
• מגילת יוחסין[1035] נזכרות ביבמות מ"ד ה"יג',[1036] מט' II, בפסחים סב', בירושלמי תענית פ"ד ה"ב (סח' ע"א) ופ"ז ה"ו ובפסחים ה' ג' (לב' ע"א); ספר יוחסין מוזכר בפסחים סב' II; ירושלמי פסחים ה' ג' (לב ע"א); מגילת באשורית (סנהדרין צז' II); 'אפינקסיה' (שבת קנו').[1037] מגילות יוחסין של משמרות כהונה, ומגילות מסורות כוהניות בכלל, נכללות ומאפיינות את מגילות ים המלח.
• מגילת נוספת שמוזכרת בחז"ל היא: "מגילת חסידים" (או "משנת חסידים"),[1038] אך אין בהלכות ספרות שבה כדי לעמוד על קשר למגילות קומראן. עם זאת, הקשר אטימולוגי והמהותי בין איסי-חסיד ברור.

ממגילות אלו, וכן מהשימוש הרב בספר בן סירא (ראו בפרק עליו), עולה כי היו ביד או בקרבת חז"ל ספרים נוספים (כתובים) מעבר לכד' ספרי התנ"ך. ההגדרה הסמנטית הנכונה למגילות אלו שביד חז"ל היא ספרים פנימיים ולא חיצוניים.[1039] פנימיים במשמעות של כבוד רב ויראה כפי שהקפידו חז"ל לדברי הסופרים הראשונים: 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' II). לעומתם, שני ספרי האגדה שמהם שאבו חז"ל (ספר הישר וקדמוניות המקרא) ראויים להיות מוגדרים כספרים חיצוניים פסולים (ראו ניתוחם בפרק על האגדה), ולא ספרים חיצוניים-פנימיים כמו 7.5 מהספרים החיצונים שנמצאו בקומראן, ואפילו לא כמו שאר הספרים החיצוניים שמשמרו בנצרות, אלא הם החיצוניים ביותר מבחינת קרבתם לתנ"ך, באמינותם וקדושתם.

• מהקדמת נכדו לתרגום היווני: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'.

72.  החלל התורני ותחילת הכתיבה של חז"ל בצורה שונה: 'שכחום חזרו ויסדום'

פרק זה מהווה המשך לפרק 'השכחה הראשונה'.

עד לאמצע בית שני היו הכוהנים בעלי התורה-הוראה והשפיטה בישראל.[1040] מצב זה התערער נוכח הכוהנים המתיוונים, ושוב בסוף התקופה החשמונאית עת עלו הפרושים לצד מהפכות הורדוס (שחז"ל אף מספרים שהרג את החכמים - בבא בתרא ג' II). חז"ל אף מציינים שבימי שמעון בן שטח היתה שכחת התורה, והוא חידש אותה בעצמו (קידושין, סו').

עדת קומראן קיבלה וחידשה מסורות כוהני בית צדוק וסופרי התורה, כאשר היא נושאת בכתר בעלי המסורה, כשבידם מסורות התנ"ך (ראו לעיל בפרק העדויות לבעלי המסורה: נוסחי המקרא), הכוללת חמישה נוסחים של המקרא. והנה, חז"ל חידשו את הנוסח הארמי – שמקורו בנוסחי המקרא ממגילות קומראן – שבהו שרדו לידינו רק קטעים מספרי ויקרא ואיוב.

במגילות קומראן יש ספרות בארמית בעיקר מהקדמונים (קבוצה 1) וחורבן בית ראשון (קבוצה 3).[1041] עם זאת, שפת הכתיבה הכיתתית (קבוצות 5-4) של עדת קומראן היא במובהק בעברית, וכך גם בן סירא (ראו שני פרקים בעניינו) שבו דקדוקי לשון מרתקים.

לעומתה, חז"ל דיברו בעיקר ארמית, כאשר היא שפת החיבור הראשונה של הפרושים - מגילת תענית. על כן, עלה בחז"ל הביקוש לתרגום התורה לשפת העם המדוברת - הארמית, ואיתו גם רוב המסורות המרחיבות (פירושים) הנלוות לתרגום מילולי מצומצם. עם זאת, את המשנה הקפידו לדרוש ולכתוב בעברית – כנראה ממסורות אלו של עדת קומראן.

החיבור העיקרי של חז"ל שמהווה פירוש ומסורות הוא התרגום לתנ"ך, שלמה כשר סיכם בכרך כד' בספרו 'תורה שלמה' את מקורות חז"ל המחשיבות את התרגום הארמי כעיקר התושב"ע.[1042] להלן הסיפור של שחזור התרגום הארמית לפי מגילה ג' א': 'אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה - אונקלוס[1043] הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע; תרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו, מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה; יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם!? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל![1044] ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים[1045] - יצתה בת קול ואמרה לו: דייך! מאי טעמא? משום דאית ביה קץ משיח. ותרגום של תורה, אונקלוס הגר אמרו? והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב "וַיִּקְראו בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל[1046] וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא": "וַיִּקְראו בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים" - זה מקרא; "מְפֹרָשׁ" - זה תרגום;[1047] "וְשׂוֹם שֶׂכֶל" - אלו הפסוקין; "וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" - אלו פיסקי טעמים, ואמרי לה אלו המסורת? שכחום וחזרו ויסדום'.[1048]

שכחה זו תואמת למסורת חשובה נוספת של שכחה: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד'). ואם נשלים אותם עם מפעלו של רבי עקיבא: 'כשלמד מרבותיו שמע דבר מקרא ואחריו דבר הלכה ואחריו דבר מדרש ואחריו אגדה, וכשנעשה חכם גדול עשה את כל התורה מטבעות מטבעות סידר מדרש ספרי וספרא',[1049] הרי שהנה לנו ההסבר המלא לשוני בין המשניות של חז"ל לעומת ספרות קומראן.

סיפור זה מעיד כי היות ועדת קומראן התבודדה כשבידיה רוב מגילות ומסורות התורה, ובפרט כשבידיה נוסח המקרא בארמית – חז"ל החליטו לנסות לשחזר את התרגום הארמי.

מדרש הודאה זה מאפיין בדייקנות תמציתית את גלגול המסורת מעדת קומראן, הטמנתה את רוב מגילות במערות, וחידוש המסורות על ידי התנאים[1050] - כמה דורות מאוחר יותר בנוסח הספרותי שלהם, ולכן מחויב להיות שונה. בעוד שני אזכורים בהם צוין ביטוי חשוב זה: 'שכחום חזרו ויסדום' (שבת קד'; יומא פ'), גם עולה עיקרון חידוש הכתיבה – וזאת בעקבות הפסקת הנבואה – שהיא מכוונת לעדת קומראן באנונימיות והקושי בגלגולי הדורות עם התהפוכות הדתיות והפוליטיות.

מכתיבה ראשונה/שנייה (ייתכן ומגילת תענית לפני כן ראו לקמן) זו של תרגום (רוב) התנ"ך בארמית, נפתחה הדלת ורשות הכתיבה גם אצל הפרושים (קדמו להם ספרי החשמונאים, והצדוקים את גזירתא)[1051] בהתרתם את האיסור המקראי שנשמר עד אז בקנאות: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' (דברים יג' 1; ובדומה: דברים ד' 2; משלי ל' 6).

לאחר שכבר הותר איסור הכתיבה, חז"ל יצרו ושכלולו את ההלכה בשבילים רבים ושונים שמורכבים מלתמצתם כאן (וראו בפרק על התגברות עוֹקֵר הָרִים על סִינָי). יצירה חדשה זו, היא 'המדרש היוצר', הביאה נוסף וכיוונים חדשים ולהלכה שלא היתה בידם, לפי צרכי הדור וענייני השעה.

• העברית כשפת הקודש ללימוד:

היובלים יב' 27-25[1052] מספר שהעברית נשכחה גם בדורות הראשונים, ואברהם אבינו חידשה. תורה זו תואמת לעדויות ההיסטוריות (כפי שהאקדמיה התקבעה לפיהן) לפיהן הארמית (ושפות שמיות נוספות) קדומה מהעברית. יתרה מכך, מגילות הקדמונים הם בארמית.[1053] תהליך דומה קרה שוב בשתי הגלויות: בחורבן בית ראשון עברה יהודה לגלות תחת שלטונות דוברי ארמית, וכן שוב התרכזו יהודים בבבל, מה גם יהודי התפוצות ובפרט מצרים צומצמו במרד התפוצות (117-115 לספירה). הבלשן אבשלום קור חוזר על טענה זו בנוגע לאופן חידוש הציונות המודרנית (והקמת המדינה), שזו קמה לאחר החזרה לעברית החל מסוף המאה ה-19.

דקדוקה של עדת קומראן ברזי השפה העברית הגבוהה ובחידושיים לשוניים וסגנונות שטרם הכרנו, מעידים על הפער מול שפת דיבור החול בארמית של עמ"י וחז"ל, ועל כך גם הטיפה: 'ואהיה איש ריב למליצי תעות ו̇ב֯ע֯ל֯ [מדנ]ים לכול חוזי נכוחות, ואהיה לרוח קנאה לנגד כל דורשי חל[קות‏] ‏[וכול‏ ]א֯נ̇שי רמיה עלי יהמו כקול המון מים רבים. ומזמות בליעל‏ [כול‏] מ֯ח֯ש֯בותם ויהפוכו לשוחה חיי גבר אשר הכינותה בפי ותלמד‏{נׅׄ}ו בינה שמתה בלבבו לפתוח מקור דעת לכול מבינים. וימירום בערול שפה ולשון אחרת לעם לא בינות להלבט במשגתם... אודכה אדוני כי האירותה פני לבריכתה.. [בכל לב] אדורשכה.. והמה עמכה‏ [התעו‏] באמ֯[רים‏] ובדברים החליקו למו ומליצי רמיה התעום וילבטו בלא בינה.. והמה מליצי כזב וחוזי רמיה זממו עלי‏ בליעל להמיר תורתכה אשר שננתה בלבבי בחלקות לעמכה.. ועם שרירות לבם יתורו וידרשוכה בגלולים ומכשול עוונם שמו לנגד פניהם ויבאו לדורשכה מפי נביאי כזב מפותי תעות והם בל[ו]ע֯ג שפה ולשון אחרת ידברו לעמך להולל ברמיה כול מעשיהם' (הודיות י' 19-15, יב' 17-5).[1054]

עוד בעניין בפרק הארמית 'שכחום חזרו ויסדום'.

• סתירות ב-5 המדרשים לסמכות מהות התושב"ע:

מטרת מדרשי חז"ל בתחום של הצגת התהוות סמכות ומקור ספרות חז"ל היא הסבר ושכנוע הסתירות של שאר המדרשים, כמו גם הצדקה ואמינות להמשך דרשה של התורה בימיהם, וזכותם הם כחכמים במקום ההגמוניות הקודמות והתורניות (ראו בפרק סופרים זקנים וכו'). אך גם כאן, 5 מהמדרשים העיקריים (להצגת התהוות סמכות ומקור ספרות חז"ל) סותרים זה את זה:

• כל מה שתלמיד יחדש זה תורה למשה מסיני (ירושלמי פאה י״ג א' ומקבילות).
• אלו ואלו דברי אלוהים חיים, ובית הלל זכו בהלכה כיוון שחזרו קודם על דברי בית שמאי ((עירובין יג' II).
• תנורו של עכנאי – אחרי רבים להטות, וחרם נידוי על ר' אליעזר בן הורקנוס (בבא מציעא נט' II).
• 70 פנים לתורה (סנהדרין לד')
• משה רבינו אינו מבין כביכול את תורת עקיבא שהיא הלכה למשה מסיני (מנחות כט' II)

אין אלו דומים לסתירות כשבמדרשי-הלכה (ופחות מכך למדרשי-האגדה), שכן עליהם מונח משקל כבד להסבר ושכנוע הסתירות של שאר המדרשים, כמו גם הצדקה ואמינות להמשך דרשה של התורה בימיהם, וזכותם הם.

הסבר הסתירות: אם כל מה שתלמיד יחדש זה תורה מסיני, אז מדוע דווקא סיבה החזרה של בית הלל על דברי בית שמאי מזכה אותנו בהלכה כמותם?! ואם זה המבחן של זכייה בהלכה, מדוע אינו חל על שום פוסק/ים לאחר מכן בחז"ל (או ברבנים)?! ואם ראוי לחזור על דברי מי שחולקים עליו, מדוע החרימו בנידוי את ר' אליעזר בן הורקנוס?! הרי בית שמאי לא התחיל לנהוג בהלכת בית הלל מאותו יום. יתרה מזו, ממַסֶּכֶת הוֹרָיוֹת ב' עולה כי תלמיד חכם שיודע שהאמת ההלכתית איתו רשאי וצריך להמשיך בה, אז מדוע לא אפשרו זאת לאליעזר (או חיפשו איתו הסדר אישי וראוי)?! וזה מעגלי, הרי ישנם 70 פנים לתורה, והתורה של  ר' אליעזר בן הורקנוס ראויה לפי כל מכריו להיות בין התורות החכמות והגבוהות ביותר, אז תורתו תושתק ותיגנז שאפילו לא תישמע דעתו בין שאר הדעות?! אם כאשר לר' עקיבא אין ראייה לתורתו (בלי קשר לעובדה המחרידה שזו הלכה למשה מסיני), הרי שכאן ר' עקיבא הוא צדוקי – שכן זו הטענה העיקרית של שמעון בן שטח ויוחנן בן זכאי נגד הצדוקים (שאינם יודעים להביא ראייה מהתורה), וכנראה גם תירוצו/טענתו של ר' עקיבא שזו הלכה למשה מסיני – היא אותה טענה שסברו הצדוקים במחלוקות אלו – אז מדוע לו מותר (ועוד שהלכתו אינה מוכרת למשה רבינו), ואילו לצדוקים אסור (ועוד שחלק מהלכותיהם מגובות במגילות קומראן?!

מסתורין וקושי אחר בתנורו של עכנאי הוא שר' אליעזר בן הורקנוס היה בעל הדעה המקלה, ובזאת בניגוד לרוב פשט התורה המחמיר (וכך בהתאמה עדת קומראן והצדוקים יותר מחמירים בטהרה) – ראו בפרק בחידת דורשי החלקות וטהרה.

המדרש על הצדקת חידושיו של עקיבא למרות אי-ידיעתו של משה רבינו מוסברת גם שעליו 'נאמר "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר" (איוב כח' 1) – דברים שהיו מעולמים ומסותרים מן הבריות הוציא רבי עקיבא לאורה' (אבות דרבי נתן נו"ב פי"ב עמ' 29) – זוהי ממש הגדרת הנסתרות של עדת קומראן!

נדמה כי כל מדרש ניסה להכשיר ולהצדיק את התושב"ע ומסורת חז"ל לפי דעתו, ולא הכיר או לא התחשב בשאר המדרשים העקרוניים האלו, וכך ישנה תוצאה של סתירה בין המדרשים העקרוניים האלו. סתירה זו שונה מעט מהסתירות בין מדרשי ההגדה ואפילו ההלכה, כי כל מטרתם היא יישוב הסתירות והקשיים של שאר מסורת חז"ל, ואם גם באלו יש סתירות, אך אין כבר דרך ליישוב עקרוני של המסורת.

73.  דימיון בסוגי ספרויות, הקבלות צורניות ובמונחי ההלכה - שעברו מעדת קומראן לחז"ל

העיקרון הגבוה ביותר שמשותף לעדת קומראן (ובפרט ל'ספר התורה שנית') לטענת חז"ל לתושב"ע/מסורת אבות – הוא ששניהם טוענים למסורות משלימות לתנ"ך. אמנם אופן המסירה שונה - הראשונה בכתב והשנייה בע"פ (אם כי מודים שהיו מסורות בכתב שנשכחו). הסיבה לכך היא כי עדת קומראן גנזה את ספריתה נוכח ההתבוללות, וכן חלק ממסורתה סודית שמיועדת רק לסופרים (ראו פרק בענין). לחז"ל הגיע מידע חלקי במסורות שעברו שינויים כיוון ששמרו או הגו אותו בע"פ כיוון שאינם ברי הסמכות לכתובו כמו הסופרים (עדת קומראן) שלפניהם.

הבדל מהותי בדמיון זה : הסמכות. בעדת קומראן רק בעלי ההתגלות (כנראה רוח הקודש עד נבואה, אך אין לנו מידע איך וכיצד) יצרו את הספרות החדשה, ואילו בחז"ל ההגות הדעות והפרשנות היו כמעט חופשיים לכל מי שהוגדר "חכם" או "תנא" או שטען ששמע מסורת ממקור מסוים.

אפשר לחלק את הפרשנות לארבעה סוגים או שלבים: הראשון זה שכתובי המקרא ובו פרשנות עקיפה של השלמות – בכך מאופיינת בעיקר בקבוצת המגילות השנייה ובראשם מגילת המקדש והיובלים. השני זה פירושים ישירים על המקרא, כשבחלקם התייחסות וציטוטים למקרא - כך למשל בברית דמשק, ובעקבותיה את מדרשי ההלכה והמשנה של חז"ל. השלישי זה ספרות הלכתית ללא ציון המקור המקראי - כממ"ת. הרביעית היא הפרשנות הישירה לפסוקים ומתחלקת בין פירוש פשט לחומש לפירוש אלגורי לנ"ך - זו מאפיינת את מגילות הפשרים, ובעקבותיה מדרשי ההלכה והמדרש היוצר והאגדה של חז"ל.

• מהספרות ההלכתית הקלסית-כיתתית של עדת קומראן למשנה של חז"ל:

קבוצת המגילות הרביעית של מורה הצדק היא יצירה ראשונה וייחודית של פירוש והשלמת התורה לפי נגלות ונסתרות (ראו פרקים בעניין), פשרים אקטואליים על הנ"ך (ראו פרק בעניין) ומגילות הלכתיות שונות. חיבורה הינו פועל יוצא של חידוש הברית החדשה ע"י שבי הפשע - שומרי התורה שהתקבצו לעדת קומראן, ומכאן הכללת תקנות ארגוניות וכיתתיות. בספרות קלסית (וכיתתית) זו של עדת קומראן, יש אך מעט ציטוטים של חומש התורה, ורק מעט פירושים ישירים. זו כנראה הסיבה שעיקר ספרות זו היא 'נסתרות' (ראו פרק בעניין).

והנה, באופן מקביל ודומה, גם ספרות המשנה של התנאים בחז"ל כמעט אינה מכילה פסוקי תורה שעליהן היא מתבססת. סדר המשנה אינו סדר פרשיות התורה, ולרוב דיוני התנאים במשנה נעדרים מהבאת פסוק מקראי להוכחת/אסמכתא ההלכה. יתרה מזו, בברית דמשק ישנן כמה וכמה כותרות של נושאים הלכתיים, וכאלו קיימים גם במסכתות של חז"ל, אלא שכנראה שוכללו עם הזמן והדרשנות.

• מספרות הפשרים של עדת קומראן למדרשי ההלכה/תנאים של חז"ל:

ואילו הספרות השנייה של חז"ל, מדרשי ההלכה/תנאים (כספרא והספרי), מאופיינים בגישת המדרש המפרש והיוצר לכתובים ובהם יתר ריבוי דעות (כ'דבר אחר'). ספרות זו של חז"ל מקבילה לספרות הפשרים בעדת קומראן.

• בין תורת משה למצווה - בין דאורייתא לדרבנן; תקנות סופרים:

בסרך היחד ח' 22-11[1055] מצויין: 'תורת משה', וזאת בהנגדה למונח: 'מצוה', שמשמש כתקנה (סרך היחד ח' 17-16).[1056]  גם חז"ל חילקו בפרשנותם בין מצוות דאורייתא לבין מצוות/תקנות שלהם -דרבנן. אלא שחז"ל מאוד כיבדו (באמירותיהם אף יותר מדאורייתא) את תקנות הסופרים שהיו לפניהם (ראו בפרק זיהוי הסופרים), ורוב תקנות אלו מכוונות להלכות של עדת קומראן, אלא שנוכח פער הדורות והמהפכות במחצית האחרונה של בית שני, לא ידעו חז"ל לזהותם בשמם (ראו בפרק האנונימיות).

• הרחבת מצוות לתחומי מוסר:

דוגמה לפירוש של עומק הפשט/הרחבתו נמצאת במגילות למצווה 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט' 14) ו'אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ; וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן' (דברים כז' 17). זו הורחבה באלגוריה לחובת אי-הטעייה של שלמות הבת-הכלה בשידוך: '[כ]ול ומוֿמ̇י̇ה ספר לו ובגויֿתיה הבינ֯ה֯[ו‏ כיא נגף‏] ב֯או֯[פ]ל[‏  ]ת֯היה לו כמכשול לפני֯ו֯‏' (מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין', קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 160); '[את בתו יתן איש לאי]ש֯ את כול מומיה יספר לו למה יביא עליו את‏ משפט ‏[הארור ‏ אשר ‏ אמ]ר֯ משגה֯ עור בדרך' (ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34. 4QDf, 270Q4 Frg. 3, שורות 9-8). חז”ל המשיכו בקו זה בדוגמאות רבות ומגוונות.[1057]

גם המצווה בדברים יט' 14: 'לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ', הורחבה (מגבול הפיזי לגבול חוקי-מוסרי) בברית דמשק א' 16-14: 'בעמוד איש הלצון אשר הטיף לישראל מימי כזב ויתעם בתוהו לא דרך להשח גבהות עולם ולסור מנתיבות צדק ולהסיע גבול אשר גבלו ראשנים בנחלתם', ובעוד מקורות במגילות – ראו על שני נושאים אלו במאמרי זה.

• ספרות ההיכלות ומרכבה; המכילתא של רבי ישמעאל:

פרקון זה מהווה המשך לפרק ספרות הסוד.

ב-25 הספרים של ספרות היכלות ומרכבה, שהיא הספרות סוד/מיסטית העיקרית בחז"ל (חגיגה ב' א'),[1058] ישנה חלוקה לשני סופרים מרכזיים: ר' ישמעאל ור' עקיבא (ראו על שניהם פרקונים). מקובל במחקר כי גם מדרשי ההלכה/תנאים מחולקים בין שני בתי דרשנים אלו.

ר' ישמעאל מהווה דרשן פשט רציונאלי, כפי שמפורט עליו בפרק 'סִינָי' שומרי מסורות הנגלות. ר' ישמעאל מתאר בספרות היכלות שלו מראות מיסטיים שרווחים בכמה ממגילות קומראן, ולהלן עיקריהם:

• הן כוללות ספר שנקרא חנוך השלישי/ג' הידוע שם כ'ההתגלות של מטטרון' (על חנוך ראו פרק בקדמונים).
• מתואר שישמעאל מקבל את גילויו משר הפנים – זה אותו השר שמוסר למשה רבינו את ספר/מגילת היובלים.
• אחת מתורות שקיבל ישמעאל היא חוכמת שרטוט הפנים,[1059] והיא מהווה חלק מתורת הפיזונומיה שבמגילות הגנוזות (4Q186-4QHoroscope).[1060]
• דימיון בתיאור העולמות העליונים (תיאור רקיעים מובא צוואת לוי א'-ג', ה', אלו התפתחו בקבלה לארבע עולמות [אצילות, בריאה, יצירה ועשייה] ובחנוך א' ו', כ' וסט' מובאים שמות המלאכים, לצד תיאורי הבריאה הנסתרים, קצות הארץ ושערי השמיים; בחנוך ב' הסלאבי תיאורי רקיעים נרחבים [אך אינו במגילות]).
• 'ספרו של רבי ישמעאל הכהן הגדול' מעונה גם ספר חנוך השלישי.

מספרות זו המשיכה ספרות הקבלה הרבנית. טענתי שספרות ההיכלות בנויה על מסורות ממגילות קומראן, ובעיקר מאלו: חנוך (א' וב' שאינו במגילות; ראו מסורות שהועתקו ממנו בפרק 'עוקרי ההרים סילקו גם את גיבורי המקרא: חנוך-מטטרון, נח, משה רבינו ואליהו הנביא'), שירות עולת השבת,[1061] צוואות השבטים וההודיות.

עוד על ספרות היכלות ראו בפרק על חנוך והקדמונים, וכן בכתביה של החוקרת רחל אליאור (שחלקם נגישים חופשי במרשתת).

• הקבלות בנושאי ההלכה:

עם זאת, ישנן הקבלות ודימיונות בסדר ובאופי של ביחידות ספרותיות בין עדת קומראן לחז"ל, החל מכותרות, כגון: 'על השבת לשמרה כמשפטה' (ב"ד י' 14); 'על הטהר במים' (ב"ד י' 10); 'על שבועת האשה' (ב"ד טז' 10); 'על כסף הערכים' (159Q4 קטע 1 טור ב' ש' 6 [קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 24]). אך לא עדת קומראן ולא חז"ל אספו את כל תורתם למקבצים מרוכזים סופים, שהרי בעדת קומראן יש את ספרות מגילות רבות החוזרות על נושאים שונים בצורות שונות, וכן בחז"ל יש בעיקר את מדרשי ההלכה הרציפים על הפסוקים, שבהם מסורות נוספות על המשנה.

שוני בסדר בין עדת קומראן לחז"ל ניכר בחלק מהמגילות בהן הסדר ההלכתי של עדת קומראן תואם לסדר מקראי, כנספח לסיפור רלוונטי או בהקשר מסוים להלכות אחרות. גם במגילות אחרות שהן קיים מיזוג מקורות מקראיים עם תוספות ועיבודים (כפרפרזה/שכתוב), אין סגנון כזה בחז"ל. כמובן שאלו נובעים מכתיבת כתבי קודש בנבואה לעומת כתיבת אנוש דעתנית, מה גם זו כוללת ריבוי דעות ומחלוקות.

כותרות לנושאים הלכתיים במגילות, לחז"ל כידוע ששה סדרי משנה, אך ההלכה רחבה הרבה יותר: לנושאים מסוימים אין מסכת מסוימת, עניינים מסוימים נכללים במסכתאות אחרות, ומדרשי ההלכה-תנאים כוללים מסורות שאינם במשניות.

• הקבלות צורניות בסדר ובמונחי ההלכה שחז"ל העתיקו מכת היחד:

בספר הזה הודגמו מסורות שונות שעברו מעדת קומראן לחז"ל, בעיקר במהותן ופחות בצורתם, וזאת כיוון שאכן המסורות שהגיעו לחז"ל היו בעיקר בע"p, כך שה"טלפון השבור" שינה את הניסוח המדויק של המסורות.

להלן דוגמאות למונחים הלכתיים - מטבעות לשון של עדת קומראן (או במילים אחרות, המינוח ההלכתי במגילות), שרווחים בספרות חז"ל:[1062]

• יסורים: ב"ד ז' 9-5, סרך היחד ג' 6-5.
• 'ככתוב': ביטוי נפוץ בשתי הספרויות.[1063]
• מדרש/דרישה: ב"ד ו' 11-1; סרך היחד ה' 1 (חלק מכתבי היד), 12-7, ו' 7-6. שיטת דרישת הפסוקים הרווחת של התנאים היא במטבעות הלשון 'מלמד' (700 פעם) ו'מגיד' (400 פעם), והן כהמשך לביטוי העיקרי במגילות מורה הצדק: 'פשרו'.
• מונחים מספרות חז"ל בממ"ת: המונח 'מעשה' (פעמיים בממ"ת) הוא המונח הקדום ל'הלכה',[1064] 'ראוי להיזהר' – 'חומרא', 'גב'.[1065]
• מצוה: ב"ד ז' 4-3, סרך היחד ח' 18-17.
• משפט: ב"ד יב' 20-19, יד' 8-6, כ' 30-27, 31; סרך היחד ח' 26-24, ט' 15.
• משפטים ראשונים:[1066] ב"ד כ' 31, סרך היחד ט' 11-10.
• טהרה: אין לו טהרה (לעולם/עולמית);[1067] מגילה 277Q4 ב' 2:[1068] 'איש טהור מכל טמאתו יעריב ש[משו]' - 'טהור מכל טומאה' (ספרי, במדבר קכד')

לצפייה בתמונה של קטע מסרך היחד ד-ה:

 https://drive.google.com/open?id=1ZQ92-oUy9GQM7lX9DyhLIZSbWk06UPrD

עיקרון הלכתי מעניין של חז"ל הוא 'בדיעבד' (המונח 'בדיעבד' משמש לשונית להכשרה לאחר מעשה, אך מקובל להשתמש בו גם לאפשרות שנייה מקלה ופחות עדיפה). 3 הלכות כאלו נמצאו במגילות אך ללא המונח ההלכתי, מה גם הוא ארמי.

• התלמוד הירושלמי לעומת הבבלי:

עפ”י רוב, התלמוד הירושלמי פוסק קרוב יותר לפשט מאשר הפלפול בתלמוד הבבלי, וכן זה שילב אגדות בצורה יותר פשוטה ורציונאלית.[1069] ייתכן וזו אחת הסיבות, לגנאי שתפסו חכמי א"י את חכמי בבל.[1070]

יג.    דורש התורה: נגלות - דקדוק פשט תורת משה; נסתרות – השלמות; הפשרים – פירושי הנ"ך

74.  ההתגלות במגילות מורה הצדק בהשוואה לחלוקה בין המשנה למדרש תנאים/הלכה

כידוע, מעטים המקרים בהם עלתה שאלה או ערעור על דבר אל עליון בתנ"ך. אפשר להזכיר את פסח שני ובנות צלופחד, וגם לדויד המלך היה קושי ליישום התורה לגבי המואבי שפנה אליו להתגייר (דברי גד החוזה ג' ט'). בעזרא הסופר ודניאל כבר מתחילה הפרשנות: עזרא פירש והסביר לעם את התורה, כמצוות הקהל; דניאל קיבל פשר ש-70 השנה הם 490 שנה (ראו בפרק 'גאולת בית שני בין 70 ל-490: ידיעתם המופלאה של עדת קומראן בתאריכים'). עיסוקינו הבלתי נגמר לנסות להבין את המקרא ודברי קודש נוספים, הם מעין עונש על תקופת שעמ"י לא שמע (או יותר נכון נכון: שמע ולא קיבל) לנבואות: 'שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָעוּ. הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה, וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע: פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב - וְרָפָא לוֹ... וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי, יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי - וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי, מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. לָכֵן, הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה - הַפְלֵא וָפֶלֶא; וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו, וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר' (ישעיה ו' 10-9, כט' 14); 'וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ' (דניאל יב' 10).

מגילות מורה הצדק (קבוצה 4: ברית דמשק, הפשרים, ואף הסרכים היותר מאוחרים) מאופיינים בכתיבה אשר מקורה בהתגלות נבואית של מורה הצדק, ואף לחברי עדת קומראן.[1071] כתיבת קודש זו היא ההיתר של הוספת כתבי קודש, שכנראה היתה אסורה עד אז לפי המנהג שנותר עד הפרושים. בן סירא חורג לאלו (וגם ספר משלי אחיקר לפניו, אך לא נכנס לקאנון המגילות). קבוצת המגילות ה-5 והאחרונה כבר אינה בהתגלות רוח הקודש, אלא היא דבריהם ודעותיהם בסוף התקופה החשמונאית ואולי עד תחילת ימי הורדוס – והיא שפיתחה את ספרות הפרושים הראשונה (ראו על כך בפרק 'התמורות מהפיכת ההגמוניות ע"י הורדוס; ממ"ת בתקופתו ואימוץ לשונה לחז"ל'). אין בספרות הכיתתית (קבוצות מגילות 5-4) שום ספרות אגדה (השלמות למקרא). ההתגלויות היא המאפיין העיקרי גם בקבוצות המגילות הראשונות 3-1, אך אלו התגלויות חלקיות למול התורה השלמה שחידשו עדת קומראן. ייחודיות הן מגילת המקדש והיובלים שמהוות את תורת הר סיני שמהן דקדקו את ההלכות החדשות.

ניתן לחלק את ההתגלות (יש להבחין בין 'התגלות' ל'נגלות') של עדת קומראן לסוגי ספרויות:[1072]

• הנגלות: הבהרות על תורת משה לפי הפשט (ב"ד ג' 16-15, ו' 20-18; סרך היחד א' 9, ה' 12-7, ח' 16-15, ט' 14-13, 19-18)
• הנסתרות: הנסתרות הן גם כתבי סוד – ראו פרק בעניין, אך בחלק/שער זה אציע להם זיהוי ומשמעות נוספת. הנסתרות נחלקות לשני סוגים:
• הנסתרות ההלכתיות: אלו השלמות לתורת משה, שתואמות לפשט, אך לא ניתן להסיקן מהפשט.
• נסתרות המפרשות את המקרא באופן פשטני עמוק, שלעיתים נראה לנו אלגורי.

בהתאמה, גם לחז"ל יש שתי סוגות ספרותיות הלכתיות עיקריות:

• מסורת שאין לה אסמכתא מכתבי הקודש (בעיקר לחומש), לעיתים מכונה 'מסורת אבות' או 'הלכה למשה מסיני'. כך היא רוב המשנה (אם כי חסרים בה מספר גופי הלכות).[1073]
• מדרש הלכה ואגדה (מכילתא, ספרא וספרי)[1074] שמבוסס (ולרוב עוקב ורציף) על הפסוקים, הרווח במדרשי התנאים/הלכה.

במחקר מקובל לחלק את ההלכה בין 'מדרש מקיים' ל'מדרש יוצר'. המדרש היוצר מאפיין יותר את מדרשי האגדה (וחוקרים סבורים שכך גם רוב הספרים החיצוניים),[1075] וחלוקים אם מדרשי ההלכה הם מדרש מקיים שמסתמך על פסוקי מקרא כדי לאשר ולקיים מנהגים מקובלים, או שהוא מדרש יוצר, שהיינו 'שמתוך העיון והחקירה בפסוק נולדה ונוצרה ההלכה, ואילולא מדרשו של הפסוק לא הייתה קיימת כלל ועיקר' (אלון, המשפט העברי, עמ' 256-243). מאידך, יותר מתאים שמדרשי ההלכה יהיו המדרשים היוצרים, שכן יש בהם דיון מפורט על הכתובים, ובסופו הסקת מסקנות, ורק לאחר מכן מועברת הלכה גמורה ומקוצרת – כפי שנערכה במשנה. עיקר ספרות חז"ל היא ניסיונות שימור ושחזור – כפי שהודו מפורשות: 'שכחום חזרו ויסדום' (מגילה ג' א'; יומא פ'; שבת קד'), וכפי שיפורט בפרק בנושא זה. יש לציין שמדרשי ההלכה בנויים על אותו מבנה של מגילות הפשרים התמטיים, אך אלו אינם הלכתיים (זולת פשר בראשית).

למרות שמדרשי התנאים/הלכה מבית מדרשו של רבי עקיבא רחוקים מפירוש הפשט, המשנה מורכבת בעיקר מהמדרשים מבית מדרשו של עקיבא (ופחות מבית מדרשו של רבי ישמעאל). זו הסיבה שהלכות יותר קרובות יותר לעדת קומראן מצויות בתוספות ובנספחים למשנה, ביניהם: הברייתא, התוספתא ומסורות מהתלמוד וכאמור בעיקר מבית מדרשו של רבי ישמעאל. מצד שני, ייתכן שבגלל שהמסורות בתוספתא והברייתות היו יותר קרובות למסורות עדת קומראן, זו הסיבה שהוצאו מהמשנה.

ישנן הצעות רבות למשמעותם של שני מונחים חשובים אלו,[1076] כאשר חלקן משתלבים עם הצעתי זו (כגון דאורייתא ודרבנן), אך חלקן סותרות (כמו מה שהתגלה עד-לפני עדת קומראן לעומת מה שהם מתחדשים בימיהם).

75.  הלכת ה'נגלות': פשט המורחב מהיקשים עם אסמכתא מקראית למקרים דומים

כאמור, יש להבחין בין 'התגלות' ל'נגלות'. ההתגלות היא קבלת נבואה/רוח הקודש מכל סוג (וכאלו היו לפני ואחרי[1077] מתן תורה, וראו בפרק השכחה הראשונה), ו'הנגלות' היא אחד הסוגים של הנבואה/רוח הקודש, או שניתן להבינה גם ללא הנבואה/רוח הקודש – לפי ההיגיון הישר/פירוש הפשט (וכאשר הפירוש הוא משלים "יש מאין" או אלגורי – זהו "הנסתרות").

אחת התובנות הגדולות והעיקריות שהמחקר מצביע עליהן, היא ההקבלות של המגילות השונות למקרא. למעשה אין הדבר ייחודי לעדת קומראן, אלא זהו מאפיין עיקרי של הנ"ך עצמו על התורה ובתוך המקרא עצמו בין הנבואות והכתבי הקודש השונים. השוואות והקבלות כאלו מובאות במקצת הפרשנים, ובעיקר במהדורות מדעיות כמו סדרת הפירוש על התנ"ך: 'דעת מקרא', שבסופו של כל ספר מובאים השוואות והקבלות בין פסוקי אותו ספר לשאר המקרא.

אלא שקומה נוספת מעל להקבלות והפרפרזות, לעדת קומראן יש יכולת מיזוג בין המקראות, ובהגעה לתוצר של שכתוב עם מיזוג בין ההקשרים והרמזים הרלוונטיים, הוא הלכת ה"נגלות" (בניגוד ל"נסתרות"), עליהם יורחב בשער/חלק 'דורש התורה: נגלות - דקדוק פשט תורת משה; נסתרות – השלמות; הפשרים – פירושי הנ"ך'.

יש לזכור שאין זו ההתגלות הראשונה, כבר היובלים וחז"ל מזכירים כמה וכמה שכחות וחידושים בהתגלות עד מורה הצדק (חלקם מפורטים בפרקים לעיל).

ההלכות הנגלות לעדת קומראן הן הלכות שניתן להסיקן לפי בקיאות בתנ"ך (הקשר בפרקה והקבלות מכל התנ"ך) תוך ביצוע היקשים להרחבת המצווה למקרים דומים שהמצווה המקראית לא ציינה אותם. לרוב הפירוש יהיה מלווה באסמכתא מקראית לביסוס הפירוש. עם זאת, השימוש של עדת קומראן בפרשנות זו הוא דל, וזאת כנראה כיוון שמבחינתם רוב תורה משה היא בעצמה נגלית ומובנת: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏' (ברית דמשק טז' 2); 'תורת מושה לכול הנגלה ממנה לבני צדוק הכוהנים שומרי הברית ודורשי רצונו' (סרך היחד ה' 10-8); 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם' (ברית דמשק  ח' 4-3). כיוון שלחז"ל לא היה מקור או הסבר להלכות שהתקבלו אצלם מאפרים-דורשי החלקות, לכן כנראה הפרושים תלו זאת כ'מסורת אבות' (ראו פרק בעניין), ואחריהם חז"ל ניסו במדרשיהם להביא להלכותיהם 'ראיה מן התורה', בסוברם כי בכך הם גוברים על הצדוקים (מנחות סה' ומגילת תענית פ"ד י' בארבעה בתמוז). ייתכן שמסורתם של הצדוקים שלא ראו צורך להביא ראיה מהתורה להלכתם התקבלה מעדת קומראן ללא עוררין, ולעיתים גם ללא צורך בפירוש הפשט – כי כאמור את הפשט הנגלה – אין צורך לפרש, וגם במקרים המועטים שכן – אינו יכול לסתור את הפשט.[1078]

התחום העיקרי של ההלכות הנגלות הוא הטהרה, הוא התחום המובא במגילה הגלויה ביותר – אגרת ממ"ת, והוא התחום שחז"ל מציינים יפה בלשון חכמים: 'רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר, קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה - הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת' (אבות ג' יח').

חז"ל הצהירו רבות על דרך פירושם כפשט, אלא שרוב המסורת המשלימה אינה קלה להבנת הפשט, ולרוב קשה להכריע על פרטי הלכות אם הן עולות עם הפשט, כל עוד אינן סותרות לו במפורש (ואז ודאי שאין זו מסורת פשט, אלא התגברות מדרש יוצר מפולפל על סיני או גישה מקלה או מסורת מהכת היריבה – מאפרים - דורשי החלקות). נדגים זאת בדעתו של רבי יהודה שתואם פעמיים למסורת עדת קומראן ולפשט: פעם בקולה נגד כל החכמים בסוברו ש'כל שאינו בידי אדם אינו אהל' (אהלות ג' ז'), ופעם בעניין טומאת כלים ממשקה לפי ויקרא יא' 34: 'וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא'.[1079]

להלן דוגמה לפרשנות עם 3 אסמכתות מקראיות (מתוחמות בגרשיים ומנוקדות) ב-6 שורות בברית דמשק ט' 8-2: 'ואשר אמר "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא יט' 18) וכל איש מביאו̇ ‏<מבאי‏> הברית אשר י̇ביא על ר̇עהו דבר אשר לא בהוכח לפני עדים והביאו בחרון אפו או ספר לזקניו להבזותו נוקם הוא ונוטר ואין כתוב כי אם "נֹקֵם הוא [במסורה: יי] לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו" (נחום א' 2) אם החריש לו מיום ליום ובחרון אפו בו דבר בו בדבר מות ענה בו יען אשר לא הקים את מצות אל אשר אמר לו "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת רעיך [במסורה: עֲמִיתֶךָ] וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. הביאור בפירוש הפשט הקל ביותר הוא היתר הנקמה לנכרים – ואכן מסורת זו נמצאת גם בחז"ל (קוהלת רבה ח' ד').[1080]

דוגמה אחרת היא המסורת של ממגילת המקדש נו' 9: 'כי יפתה איש נערה בתולה אשר לוא אורשה והיא ר(א)ויה לו מן החוק ושכב עמה', שהתקבלה בלשון זהה בכתובות ג' ד'.[1081]

הלכות הנגלות מקבילה לדרכה של העדה הקראית (ראו עליה בפרק בעניינה). הקראים דגלו  בעיקרון פירוש הפשט – וכך זכו להתקרב להלכות הנגלות. הבעיה שהקראות לא קיבלה במסורה מעדת קומראן או בשינוי הצורה שבמסורת חז"ל את ההלכות הנסתרות, וכך היא מחמיצה וחסרה תחום שלם של הלכה. לקראים חסרים גם הספרים החיצוניים-הפנימיים לקומראן, אך אלו פחות הלכתיים (אם כי מהווים הרמוניה חשובה במכלול).

• מספר דוגמאות של פרשנות פשט במגילות מדבר יהודה:

• פוליגמיה: יש לציין שאיסור זה כתוב במפורש במגילת המקדש נז' 19-15 למלך, שאמנם מגילה זו כנראה סודית, ובברית דמשק ד' 20-ה' 10 ממחישים את האסמכתאות לפשט לכל העם: 'הם ניתפשים בשתים בזנות לקחת שתי נשים בחייהם ויסוד הבריאה זכר ונקבה ברא אותם ובאי התבה שנים שנים באו אל התבה‏, ועל הנשיא כתוב "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" [דברים יז' 17] ודויד לא קרא בספר התורה החתום'. הפירוש של חז"ל ל-18 נשים אינו פשט (ריבוי זה מעל אחת), והפרושים כנראה דרשוהו כדי לתמוך במנהג הקיים שלהם ('מדרש מקיים') חיזוק הפוליגמיה שנה נו ממנה הפרושים ו/או נוכח חוסר ההסבר איך דויד לא ידע וחטא בכך. העובדה שאין הטפה נגד כמות הנשים שנשא דויד יכולה להיות בגלל פרשנותו את כמות היתר הנשים בדברים יז' 17[1082] - כפי שחז"ל פירשו - היתר עד 18 נשים (סנהדרין ב' 5).[1083] אמנם פירוש הפשט, שהיה היחיד בבית ראשון, הינו כי ריבוי הוא אפילו שתיים, וכך גם פירשו עדת קומראן בהמשך.
• אחיינית: 'ולוקחים איש את בת אחיהו ואת בת אחותו‏, ומשה אמר "אל אחות אמך לא תקרב שאר אמך היא" (ויקרא יח' 13 בשינוי)[1084] ומשפט העריות לזכרים הוא כתוב וכהם הנשים'[1085] (ברית דמשק ה' 7-10) – בניגוד ל'לא ישא אדם אשה עד שתגדל בת אחותו' (קידושין א' ד'; יבמות סב').[1086]
• 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל': מצווה מורחבת לתחומים שונים לפי העיקרון של הונאת דברים (כשאחותה היא הונאת הממון מובאת כמה פסוקים לפני כן בשני המקורות במגילות הכיתתיות).[1087] כנראה נדרשה לראשונה ע"י פנחס בן יאיר החסיד (חולין ז' II; ראו חלק/שער על מעבר המסורות לחסידי-חז"ל).
• 'אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ' (ויקרא (כ' 2): פסוק זה מפורש ביובלים ל' 10-7 כאיסור לחיתון עם נכריה, למרות שהמשמעות לכאורה היא העברת הילדים באש. מסורת זו מצויה בחז"ל (התרגום המיוחס ליונתן, מגילה כה'), ויש בה אפילו התנגדות במגילה ד' ט'.
• מגילה 4Q252 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 257-251) מפרשת את בראשית לפי הפשט. היא כוללת את המונח "פשר" שהינו פירוש אלגורי לנ"ך (ראו בפרק בעניין), אך המשמעות של "פשר" הינו פירוש, הן פשט והן אלגורי.

76.  הלכת ה'נסתרות': עיבוי והרחבת מצווה מקראית לפרטי הלכות

הלכות נסתרות של עדת קומראן מצוינות במפורש לגבי הלכות השבת: 'ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל‏ שבתות קדשו ומועדי כבודו' (ברית דמשק ג' 13-15); 'ויגל עיניהמה בנסתרות ואוזנם פתחו וישמעו עמוקות ויבינו בכל' (ברית דמשק  4QDc   11-17 5-6(מספור של קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6). דיני שבת אלו חודשו לראשונה ע"י עדת קומראן, עברו והתקבלו כמעט במלואן בחז"ל (ראו בפרק 'דוגמאות למעבר המסורות: דיני שבת ומוקצה'), ומסורת 'נסתרות' אלו צוינה במפורש ובמדויק בלשון חכמים כי אלו: 'הררים התלויין בשערה' (חגיגה א' ח'). לעומת זאת, לא במגילות ששרדו לידינו אין שום הלכה (נוספת) לגבי אופן שמירת המועדות, זולת תפילות.

דוגמה לפירוש 'נסתרות' של עדת קומראן נביא ל'סַפַּחַת' (ויקרא יג' 2) במגילת ברית דמשק: 'והספחת מכת אבן ועץ וכל מכה', ודרך רפואתה: 'רוח החיים עולה ויורדת והבשר צמח ונרפא'.[1088] דוגמאות אחרות הן פירוש שהוא פחות השלמה ויותר פשט לתורה, כגון: הדמע, פלילים (בקשה), פתיל (חגורה) ועוד.

ברוב ההלכות של מגילות קומראן קשה לעמוד על מקורן במצווה המקראית (אם כי המחקר עומד יותר ויותר על הקשרים כאלו), ולכן המסקנה המתבקשת היא שרוב ההלכות של עדת קומראן הן נסתרות. והנה, גם רוב המשנה של חז"ל היא ללא אסמכתא מקראית (בניגוד למדרשי התנאים/הלכה שמתוארכים מאוחר יותר – באו לחזק ביסוס מקראי למשנה לצד המשך פלפול דרשני יוצר) שהוצגה כסוד המיוחד לעם ישראל – ראו בפרק על מסורות הסוד מהחסידים.

את הנסתרות יש לגלות רק לחברי העדה, כך גם בחזון עזרא יד' 6, 26, 47-44 וספרי דברים פז' (מהד' פינקלשטיין, עמ' 151): 'מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר'.

יש לציין שישנן מגילות של נבואות גנוזות ונסתרות, אך ככל הנראה אינן ה"נסתרות" שנגלו לעדת קומראן, אלא מגילות אלו הן חלק מקבוצות המגילות הקדומות (קבוצות 3-1) שהגיעו לעדת קומראן. בין מגילות אלו יש נבואות המכונות נכונה אפוקריפונים, כיוון שהן גנוזות/נסתרות למול הנבואות הגלויות של אותם נביאים: ירמיהו ויחזקאל.[1089]

אחד הביטויים שחז"ל נתנו למסורות 'הנסתרות' שקיבלו מעדת קומראן הוא: "הלכה למשה מסיני'. אלו הן כמה עשרות הלכות שלא ניתן להסיקן מהכתובים, ואכן הם קרובים עד תואמים למסורות של עדת קומראן. כאן יש לציין שישנם מאות הלכות משני הספרים העיקריים המיוחסים למשה מסיני: מגילת המקדש וספר היובלים, וכנראה הלכותיהם הם בין ה'נסתרות' (הדברים קשורים ל'ספר התורה שנית' – ראו פרק בעניין).

גם הביטוי 'כך מקובלני מבית אבי' שאומר רבן גמליאל על המסורת לאורך חודש הירח (ראש השנה ב' ח'), כנראה מקורו ממגילות לוח השנה שמפרטות את אותותיו ווהכרך האסטרונומי בחנוך א' (וממנו לבבלים - ראו בפרק על לוח השנה/מסורות עמי קדם).

גם ענייני אגדה יכולים להיות בכלל 'נסתרות', שכן ההגדרה הנכונה של מדרשי אגדה לתורה הם השלמת הסיפור המקראי (למול ההגדרה האקדמאית של כל מה שאינו הלכה). בהשלמה יש לציין, לרוב אין רלוונטיות לפשט, כיוון שהיא משלימה חלל שלא ניתן להשוות אותו למקור מקראי אחר או לדקדוק הלשוני של הפסוק (ואם ניתן לסתורו, אז ודאי זה מדרש אגדי שקרי ראו בפרק בעניין). כך למשל מגילות הקדמונים משלימים מאות פרטים אגדה על ספר בראשית, ולא ניתן לסתורם, כיוון שהם משלימים חלל מקראי שאינו סותר למקור מקראי כלשהוא. היות 'נסתרות' מתאים נוכח היותם במגילות אלו שלא היו מיועדות ונגישות לרוב העם, בשל אותם הטעמים שנוסחי התנ"ך שאינם נוסח המסורה הוסתרו מרוב העם (ראו בפרק 'העדויות לבעלי המסורה: נוסחי המקרא').

הלכה נוספת שהיא ככל הנראה בין ה'נסתרות' היא ביטול עונש המוות, עליה נדון בפרק הבא:

77.  נסתרת מהותית - ביטול עונש המוות בנדר בעדת קומראן, ומקורה להקלה בפלילים

בחומש התורה רווח עונש המוות, בנביאים-כתובים יישומו רווח במערכות המשפט, המלחמה והנקמה האישיים. להבדיל מהיהדות, כך הדברים עדיין בקוראן וברוב האיסלאם.

עדת קומראן ביטלה את עונש מוות בנדר: 'אנשי אמת ושונאי בצע [  ונ]דר(ו) לא להמית איש' (מגילה 4Q275, Frg. 2, שורות 4-3);[1090] 'על כל דבר אשר ימעל איש בתורה וראו רעיהו והוא אחד אם דבר מות הוא וידיעו לעיניו בהוכיח למבקר והמבקר יכתבהו בידו רעיהו עד עשותו עוד לפני אחד ושב והודיע למבקר אם ישוב וניתפש לפני אחד שלם משפטו'[1091] (ברית דמשק ט' 16-20); 'וכל אשר יתעה לחלל את השבת ואת המועדות לא יומת כי על בני האדם משמרו ואם ירפא ממנה ושמרוהו עד שבע שנים ואחר יבוא אל הקהל' (שם יב' 6-3), וגינתה את כפיר החרון שביצע הוצאה להורג (פשר נחום א' 8-6).[1092]

אין הכרח שהלכה עקרונית זו היא חידוש מה'נסתרות' כמוגדר לעיל (בעיקר כיוון שהיא ייחודית כנדר), אך ודאי והיא עולה עם כמה ממאפיינה. פרק זה מהווה גם מבוא לפרק 'חידת דורשי החלקות והטהרה'.

ההנחה שהלכה זו הינה מ'הנסתרות', שכן היא סותרת את פשט התורה בה עונש המוות רווח לעבירות שונות. מאידך, אפשר להסיק גישה זו כפי שאמורה ביחזקאל יח' 23: 'הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יי: הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה'. גם ההשוואה לעונשי מוות בתנ"ך קשה, שכן רוב המלכים עשו הרע בעיניי ה', כך שהוראותיהם להוצאה להורג אינם מלמדים על הדין הראוי, ובכל אופן זהו חידוש של עדת קומראן. עם זאת, האם למקושש העצים חל דין מיוחד של כ'למען יראו ויראו' לדורות?

שאלה נוספת לגבי דין זה – האם הביטול חל רק בנוגע בעונשים פנים-כיתתיים, או גם בעונשים לאומיים כמו של המלך?  לפי שכאמור עדת קומראן גינתה את כפיר החרון שהוציא להורג (פשר נחום א' 8-6), נראה שהדין כוללני ומוחלט, אך דווקא הפרושים היו בעלי גישה פלילית מקלה, לעומת הצדוקים-הראשונים שהיו בעלי גישה פלילית מחמירה (קדמה"י יג' 294).

מסתמא שזהו מקור התנאים לגישה המקלה כ'סנהדרין קטלנית אחת לשבע שנים, ויש אומרים אחת לשבעים שנה' (מכות ז'),[1093] ואף לתחומים קרובים כמו: 'בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות' (סנהדרין עא'); ביטול הטקס ודין הסוטה (סוטה ט' ט').[1094] ייתכן כי רוח גישה מקלה זו השפיעה בחז"ל על תחומי הלכה אחרים כמו הטהרה בה חז"ל הקלו (ועל כך ראו בפרק חידת על הטהרה בין עדת קומראן לפרושים).

זהו לא רק סתירה לפשט (אלא אף כעקירת מצווה מהתורה – שחז"ל אימצוה ככלל [יבמות פט' צ']). גישה זו קרובה לדעת הפרושים שביטלו את הפשט של 'עַיִן תַּחַת עַיִן', ובמקומו פסקו ממון – (בבא קמא פד' II),[1095] בניגוד לדעת הצדוקים, אליעזר הורקנוס, הנוצרים ופילון.[1096] לא ניתן להכריע אם הפרושים אימצו הלכה מפורשת זו מעדת קומראן (שכן כזו לא נמצאה במגילות), או פסקו אותה בעצמם ברוח ביטול עונש המוות.

סוגיה מפתיעה זו מלמדת שלא רק שאינינו יכולים לצפות את ההגות וההלכה של עדת קומראן, כיוון שאפשרות שההלכות הנסתרות שבה סותרות את הפשט, ומשכך – גם מסורות של ראשוני הפרושים הפשטנים, ובעניין זה - רבי אליעזר שדגל ב'עַיִן תַּחַת עַיִן' וענישה פלילית מחמירה. כך גם זרמים ביהדות ומחוצה לה המשיכו בקו של פשט התורה הנגלה לעונש מוות, ומערכת המשפט שלהם בעלת גישה מחמירה לעונשים פליליים: אתיופים, צדוקים, קראים, מוסלמים.

דין סותר לתורה זה מקשה להבין את מהותה של הטפת עדת קומראן על יריביהם המקלים בעיקר בענייני טהרה. וכי יש להבדיל בין גישה מקלה של חטאים שונים לבין הקפדה על טהרה? (על גישת ההקלה בטהרה ראו פרק בעניין).

יש לציין כי רוב עונשיה של עדת קומראן (עיקרן בטור ו' בסרך היחד) הם הרחקה מסוימת של החבר החוטא מהעדה, כאשר העונש החמור ביותר הוא סילוק ללא החזרתו (אם כי לפי יוספוס לעיתים ריחמו עליו והחזירוהו). אמנם כאמור בפרק 'הסיבות לעזיבת עדת קומראן מירושלים למדבר/קומראן והתקהלותם כעיר כוהנים' גם בפרושים היו חברים נאמנים ויחסים דומים של מי חלק מהכת, מי לא וכיצד ניתן להצטרף, אך בחז"ל העונשים יותר מגוונים וכלולים בהם מלקות שאפילו מכפרות על עונש הכרת שכנראה דינו משמיים.[1097]

78.  נסתרות הפשרים – פירושים למה שאינו תורת משה (בראשית ונ"ך), אולי ביישום חוזר

בעוד למצוות תורת משה, שהם מאמצע ספר שמות (מתן תורה עד דברים), הפירוש הוא "הנגלות": , ואילו לשאר הנ"ך (בעיקר נביאים אחרונים וחלק מהכתובים), כנראה הפירוש יותר מורכב: 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת' (במדבר יב' 8), ובמגילות כולל יישום אקטואלי המכונה: "פשרים".

כבר בתנ"ך יש פשרים פנימיים, החל מישעיה ט' 14-13, ו-34 אזכורי 'פשר' לחלומות בדניאל. גם בן סירא נ' 38-37 מפשר את דברים לב' 22-21, ומעשי השליחים ד' 27-25 מפשרים את תהילים ב' 2-1.

בבראשית יש מעט מצוות הקדמונים והאבות, לפיכך כנראה ישנה מגילת פשר על ספר בראשית (מגילה 4Q252), שהיא פרשנות פשט סיפוריה. בין היתר היא מסבירה את 2 ימי הפער של המבול, היות האורחים של אברהם אבינו כמלאכים, וחטאו של ראובן.[1098]

מגילות הפשרים לנ"ך[1099] מגילות אלו חוברו כנראה ע"י מורה הצדק, קרי, בתקופה הראשונה של עדת קומראן, ועל כך מעידה גם העובדה שלכל אחת מ-8 מגילות הפשרים לנ"ך ולבראשית – שרד עותק אחד ויחיד,[1100] כך שכנראה אלו עותקים לשמירה ולא המשך כתיבה של עדת קומראן בתקופות היותר מאוחרות שלה (שכן המשיכה להוסיף עותקים של רוב חיבוריה).

המאפיינים של מגילות הפשרים לנ"ך:

• פירוש נוסף ומאוחר לזמן מתן הנבואות ותיאור מימושן (רוב הנבואות לחורבן בית ראשון), לזמן פעילותה של עדת קומראן (תחילת המאה השנייה לפנה"ס - אקטואליזציה.
• בעיקר תוך תיאור נסתר של יריביה הפוליטיים והדתיים,
• לעיתים פירוש לאחרית הימים.

לפיכך, כאן יש 2 אפשרויות: הראשונה שזהו הפירוש היחידי (לפי עדת קומראן); השני שזהו מימוש נוסף וחוזר לכוונת ומימוש הנבואה שכבר קרתה (כאמור לרוב בימי חורבן הבית הראשון).[1101] על מימוש חוזר ראו בפרק בעניין.

בכך מאופיינים הפשרים כפירושים רציפים, שזהו העיקרון של מדרשי תנאים/הלכה. עם זאת, ישנם פשרים וציטוטים פסוקים כאסמכתאות גם בפשרים לא רציפים ואף במגילות הלכתיות מובהקות, שהעיקרית שבהן היא ברית דמשק.

דוגמא אחרת ממגילת 4QFlorilegium [1102] לפירוש תהילים א' 1 לעומת ב' 2-1, בה הבחנה בין מדרש לפשר: למדרש מובא פסוק מקראי להוכחת פירושו, בעוד לפשר נעדרת הוכחה מעין זה. כך גם מגילת ברית דמשק שהוא מגילת היסוד הכיתתית של מורה הצדק, ובה מאות הלכות, ורק מעט מהן מסתמכות על הכתוב המקראי מהחומש. יוער כי בעניינו כאן המונח 'מדרש' אינו מתייחס לפירוש אלגורי/אגדי המנוגד לפשט, כפי שמקובל היום (להסבר על הפשרים ראו בפרק על הדרש האלגורי).

מגילות הפשרים לנ"ך הן הפירושים הקרובים ביותר לדרש האלגורי של חז"ל שאינו מכוון לפשט הכתובים, אך כאמור יש להם כללים מיוחדים ומתוחמים של פרשנות מסוימת, וזאת בהדבר העיקרי שאינן משנות של הפשט הדקדוקי של מצוות תורת משה. ככל הנראה חז"ל (ובנצרות) קיבלו חלק ממסורות אלו של עדת קומראן – פשרים על הנ"ך, והרחיבו אותן בטעות גם על מצוות התורה, כאשר אט אט ניסו לשחזר ולהשלים את כל המסורות שאבדו, בהתרת המדרש היוצר והכתיבה, לצד העצמת עוקרי ההרים המפולפלים (ראו פרק בעניין). לפשר הקומראני יש דימיון לצורת פירוש מאוחרת (מהאמוראים) בחז"ל המכונה 'פתירה' שבה מפענחים אותו בדרך אינטר-טקסטואלית לדמות או לאירוע מהמקרא או שקודם לתקופתם.[1103] ה'פתירה' החז"לים מאופיינת בהבאת אפשרויות שונות של הפיענוח (וכידוע דבר זה מאפיין מובהק של הפלורליזם החז"לי רב הדעות). לכאורה גם המקור למספר פירושים לאותו פסוק קיים כבר בכמה מקרים בודדים בפשרים אלו,[1104] אך גם באלו אין ריבוי פירושים במובן של פירושים חלופיים.

בהיקרות חוזרת ואקטואלית בתקופתם (ולעיתים לנבואה בדורות אחריהם). ייתכן שאירועים חוזרים זה הפירוש לקוהלת ג' 15: 'מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף'.[1105]

79.  מורה הצדק כ'דורש התורה' הראשון שייסד את ההלכה והשלים את התורה

מורה הצדק (מנהיגה של עדת קומראן בתקופה הראשונה שלה) כונה "דורש התורה":

• 4Q174 ג' 12-11:[1106] 'אני אהיה לוא לאב והוא יהיה לי לבן' (דבה"י א' יז' 13-10) הואה צמח דויד העומד עם דורש התורה אשר [יקים] בציון באחרית הימים'
• ברית דמשק ז' 21-18: 'והכוכב הוא דורש התורה הבא דמשק כאשר כתוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל השבט הוא נשיא כל העדה ובעמדו וקרקר את כל בני שת'
• ברית דמשק ו' 8-2: 'ויקם מאהרן נבונים ומישראל חכמים וישמיעם ויחפורו את הבאר "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק" (במדבר כא' 18) הבאר היא התורה וחופריה הם שבי ישראל היוצאים מארץ יהודה ויגורו בארץ דמשק אשר קרא אל את כולם שרים כי דרשוהו ולא הושבה פארתם בפי אחד‏, והמחוקק הוא דורש התורה אשר אמר ישעיה "וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ" (נד' 16)'

פנחס מנדל כתב ספר על מקורות המדרש, ובפרק 3 בחלק א' ניתח את המדרש בעדת קומראן.[1107] תואר וכינוי זה אכן מאפיין את מלאכתו התורנית של מורה הצדק, אשר ייסד את ההלכה, חיבר עשרות מגילות פרשנות לצד נבואה, חוכמה לצד מוסר, חברתיות לצד קהילתיות, ועוד. היות וזה ייסד את ההלכה ואת הכלים והסוגים הספרותיים (שהלכו והשתבשו אחריו בחז"ל; חוקרים מכנים זאת בטעות שכלול), מתבקשות השאלות: מאין מקור סמכותו של מורה הצדק לדרוש את התורה לפי פרשנותו, והאם (ואיזה) אופי יש לפרשנותו?             על מקור סמכותו ראו בפרק ההתגלות, וסוג פרשנותו הוא פשט לחומש, כאשר חלקי השירה (כגון ברית דמשק ו' 8-2 לעיל) והחידות ומשלים של הנ"ך – ניתנים לפירוש באופן אלגורי של יישום אקטואלי וכדומה - ואלו מכונים במחקר 'פשרים' (אם כי הפשר הינו מילה נרדפת לכל פירוש, ומבחינת עדת קומראן כל הפשרים והפירושים הם הפירוש הנכון, אלא שייתכנו יישומים חוזרים בהיסטוריה שעליהם ניתן ליישם את הנבואות (ראו בפרק הפשרים כיישום חוזר).

נוכח המהפכות הפוליטיות והדתיות מהחשמונאים לרומאים, הורדוס, הנציבים, הנצרות ועוד, הגיעו לחז"ל רסיסי מסורות בע"פ ומכיוונים שונים, וכל מי שאסף מסורות רבות ויכל להשלימם לתמונה משכנעת – הצטייר בחכם עד למחליפו של משה רבינו, ובכך היווה בפועל ממשיך/מחליף של דורש התורה – מורה הצדק מעדת קומראן. יובהר כי כל זאת כאשר דרשנים רבניים אלו לא שמעו עליו ישירות, אך עדיין תורתו תקנותיו וחידושיו היו אופפות ומהוות את רוח השעה והסגנון, וכמה מסורות אף שמרו בדיוק את מועד פעולתו: מסורות חז"ל מעידות על רשות של עדת קומראן בתקופה זו: 'כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו מכאן ואילך לא היו למדין תורה כמשה רבינו.. כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה לא היה בהם שום דופי מכאן ואילך היה בהן שום דופי'; 'מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת' (סוטה ט' ט' שמפורט בתמורה טו' II); 'הוא אלכסנדר מוקדון, שמלך יב' שנה. עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה פ"ו, מהד' רטנר, עמ' 140).

80.  המדרש היוצר בחז"ל: סיבות חיוביות ושליליות, והתוצאות - במדרש היוצר בחז"ל

שאלה גדולה היא, האם המדרש היוצר בחז"ל הוא בעל עקרונות ומגמות מסוימים, או אין לגבולות וכללים למדרש (ואז המשמעות שמדובר בעיוות מהותי שאין כמותו בשום דת או זרם מונותאיסטי אחר). כל העוסק בתורה יכול לפרשה כרצונו וכהבנתו, להוציא ממנה מה שהוא סבור שזה הפשט או כל רעיון מוסרי או אחר ממנה. זוהי דמוקרטיה ואנרכיה יחדיו, למשל: גם רבן גמליאל ביקש לדרוש את התורה בפירושי דרש: אמן להן גמליאל לחכמים: סופרים, הניחו לי ואדרשנה כמין חומר' (סוטה טו').

כבר טען יפה א.א. אורבך שהיה מעבר היסטורי ממדרש מקיים למדרש הלכה יוצר. כפי שראינו, דברים אלו ניכרים בבית שמאי ותנאים הראשונים השמרניים, למול עקיבא ושאר הדרשנים המפולפלים.

על אף הביקורת לכאורה נגד התנאים יוצרי המדרשים החדשים והחולקים על מסורות קדומות, יש לציין כי עדיין בשלבים אלו חסרה בחז"ל רוב המסורת המשלימה לתורה, ובכללה ההלכה במגוון תחומי החיים, לצד דינים המשתנים ומתחדשים לפי אורחות החיים של דור ודור (אמנם הפיתוחים הטכנולוגיים היו איטיים, אך לפחות השינויים הפוליטיות והדתיות היו רועשים). כאשר המדרשים היוצרים השלימו כמה סדרים שניתן להרכיב מהם תחומי הלכה, נוכח הסמכויות שאספו לעצמם תנאים, כבר היה טבעי שיכתבו אותם, וכך נוצרה המשנה. 

• איסוף מסורות הסבירות החיוניות: צרכי הדור; מכללים לפרטים:

היו כמה סיבות נכונות ומהותיות ליצירות הספרותיות של חז"ל (שנראות לנו כחדשות עד גילויין של מגילות קומראן). הראשונה כמובן היא הצורך בהלכה למעשה פרטנית, ולא בפירורי מסורות (פרטניות ומדוקדקות) מפוזרות בין חכמים שונים שרקעם שונה (אלו ה'סִינָי'; ראו פרק בעניין). זאת בעיקר שלא רק עברו תהפוכות פוליטיות ודתיות, אלא צורך השעה היה תחת שלטון נכרי שלעיתים היה עוין ליהודים ובפרט ללימוד התורה ושמירתה – ממש כפי שחז"ל ציינו בעצמם: '"עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל' (תמורה יד').

סיבה נוספת היא שהתורה, ולעיתים גם החוקים/הלכות בעדת קומראן הן רחבות ועקרוניות, ויש סוגיות שהלכה פרטנית ומדוקדקת מתאימה יותר, לפחות לחלק מהבריות. להלן דוגמאות להלכות שנוסדו לראשונה בעדת קומראן, ואילו בחז"ל או בספרות הרבנית הן התרחבו, עד שבימינו ניתן למצוא על כל הלכה מכלו, ספרים רבים המנסים לסכם נושאים אלו:

• ריבית: 'אל ישא ואל יתן לבני השחת כי אם כף לכף' (ברית דמשק יג' 15-14 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 48]), וכדי להתמודד עם זה תיקנו את 'היתר העסקא'.[1108]
• קריאה בתורה: 'וכול אשר איננו ממהר להבין וכול אשר נקל בלשון או איש טרוד דבר לבלתי פצל דברו להשמיע ]...[לוא יקרא בספר התורה' (ברית דמשק, קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 26).[1109]
• לשון הרע: אמנם הלכה זו מוזכרת מפורשות במקרא (דברים כב' 19; במדבר יב'),[1110] אך אפשר לצמצם אותה רק אם יש העלבה או נגד צדיקים, ואילו בן סירא מציין את ה'לשון השלישית', שהיא הלשון הרע המוכר מחז"ל, עליה נכתב ספר 'החפץ חיים'.

דוגמה של רפורמת יצירה שהתפתחה בחז"ל ואינה ממגילות קומראן (וגם לא ממקורות זרים) הוא מסכת סוכה (בנפרד מארבעת המינים).[1111] מדוע אין הלכות סוכות במגילות קומראן (בהנחה שלא היו, ולא מכיוון שלא שרדו)? יש את מצוות הסוכה המקראית במגילת המקדש מב' שהיא בניית סוכה בעיר המקדש (ולא בנחלות בשבטי ישראל בפזורות בארץ). החשמונאים בנו סוכותיהם במערות (מק"ב י' 7-6), מצוות בניית הסוכה בבית התפתחה רק עם החורבן, שכן לפני כן חג הסוכות נשמר רק במקדש – וכך לפי כל העדויות מימי הבית.[1112] אם כן, הרי שיש כאן מסכת חדשה שמקורה אינו מהמגילות. והשאלה המתבקשת – האם ראוי ונכון מדרש יוצר זה? מדובר על התאמת מצווה לאורח חיים ללא מקדש, הרי בניית סוכה בכל בית בעולם. ודאי שיש כאן שימור יפה של המצווה, אך עם זאת יש לזכור שזו תקנה/מנהג לתקופת הגלות – נקודה שאבדה בהתקנתה במסכת ייעודית לה.

להלן כמה מדרשים שמהם ניכר מקור הסמכות שנטלו על עצמם חז"ל – להמשיך את דרכו של מורה הצדק:

• 'וכי כל התורה למד משה? כתיב בתורה (איוב יא) 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים' ולארבעים יום למדה משה?! אלא כללים למדהו הקדוש ברוך הוא למשה, הוי ככלותו לדבר אתו' (שמות רבה, כי תשא, מא' ו').
• 'מאי דכתיב: "וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יי עִמָּכֶם בָּהָר" - מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שסופרים עתידים לחדש' (מגילה יט' II, ובדומה: ירושלמי פאה יג', פ"ב ה"ד).
  • הבעיות בחיקוי מורה הצדק – שכלול שהוא שיבוש; מגלומניה:

אמנם כאמור הצורך במדרש יוצר חיובי במהותו, ובא כדי להרבות מוסר ודבקות בבורא, לצד פרפרזות לתורה כדי לשננה ולהבינה, הקושי התחיל כאשר המדרש היוצר חורג וממשיך לתחומים אחרים, במיוחד לפירושים והלכות שאינם עולים מפשט התורה. ולכן, ובניגוד למדרשים לעיל, ישנם מדרשים ההפוכים עקרונית במקור התורה והסמכות:

• 'מקרא משנה ותלמוד ואגדה כבר נאמרו למשה בסיני' (ירושלמי מגלה פ"ד ה"א; ברכות ה').
• 'מלמד שניתנה התורה, הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני' (ספרא בחוקותי, פרשה ב', פרק ח').

להלן דוגמה ל"שכלול" של חז"ל שהיא "שיבוש", מסיכומה של ורד נעם (מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 343): 'המחקר כבר עמד על הנטייה לשכלול ולהפשטה כמגמה המאפיינת את הלכת חז"ל. הדוגמה המרכזית לתופעה זו בתחום מחקר זה [טומאת מת] היא הפיתוח ההלכתי הקיצוני של המונח המקראי 'אהל'. בעוד מגילת המקדש הסתפקה בהרחבה צפויה של נסיבות הציווי המקראי מן האהל והמדבר אל הבית והעיר, הרי ההלכה התנאית הרחיבה את אהל המת המקראי לכלל הפשטה הלכתית גמורה. היא הפקיעה אותו מהגדרת מקום מגורים, נייד או קבוע, והפכה אותו משם עצם לתיאור מצב, העשוי לאפיין, בנסיבות חולפות, בני אדם, בעלי חיים, צומח ודומם בשעה שהם סוככים על המת. הרחבה מושגית זו יוצרת חומרה הלכתית רבת השלכות, ורק ההשוואה אל ההלכה הקומראנית היא המעמידה אותנו על עצמת החידוש שבה. תפיסה זו אינה מתועדת בשום מקור חוץ רבני מימי הבית השני. להגדרת 'אהל' זו אין כל זכר, גם לא דרך פולמוס, במגילת המקדש ובברית דמשק, וגם לא אצל פילון ויוספוס'.

שיבושים משכלולים כאלו נובעים מההבדל העיקרי בין פסיקות חכמים שנשענו על מקורות שונים, לצד העובדה שמורה הצדק-דורש התורה וחברי עדת קומראן שחיברו כתביהם – עשו זאת ברוח הקודש ונבואה. זו היתה עיקר סמכותם, ואילו לעומתם דורשי המדרש היוצר בחז"ל הדגישו שכבר תמו כליל ימי רוח הקודש ונבואה, ואף נלחמו נגד מי שהתקרב לכך. הדוגמה המפורסמת לכך היא נידוי רבי אליעזר בן הורקנוס שבת הקול וה'שמיים' היו לצידו, המפרשת בעיוות את הכתוב מהקשרו: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' (דברים ל' 12), ומקנה להם סמכות לקבוע את ההלכה, גם שהיא סותרת את התורה או גילוי אלוהי (בהתאם להשקפתם שנקבעה כך מראש; בבא מציעא נט' II). אלא כדי שיוכלו לגבור על מסורות קדומות אחרות, ודעות של חבריהם (לעיתים יריביהם מבית מחוץ), נאלצו לחזק את שמם וכבודם בתחרות לפי מי תיפסק ההלכה, עד שלעיתים הדבר גבר במגלומניה פסולה (ראו פרק בעניין).

81.  דורשי הפשט אליעזר וישמעאל הם ה'סִינָי' שומרי מסורות הנגלות שסולקו

פרק זה מהווה המשך ישיר לפרק לעיל על הלכות הנגלות.

זולת ההתגלות של עדת קומראן הרפורמטיבית (היא רוב ההלכה הכיתתית המכונה במחקר גם ההלכה הקדומה, כיניתי אותה קבוצת המגילות ה-4 של מורה הצדק), עדת קומראן אוחזת באוצר הבלום הרחב המקיף והמגוון של תורת ישראל הכולל מגילות שקדומות לימי היווסדה (קבוצות 3-1. גם המחקר טוען כך לגבי חלקן ראו לעיל בפרק על חלוקת המגילות), לצד מגילות שחיברה בעצמה – וכלן עולות עם פשט התורה: 'לשוב אל תורת משה כי בה הכל מדוקדק‏' (ברית דמשק טז' 2); 'תורת מושה לכול הנגלה ממנה לבני צדוק הכוהנים שומרי הברית ודורשי רצונו' (סרך היחד ה' 10-8); 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם' (ברית דמשק  ח' 4-3).

עם זאת, המשמעות של חידושיה היא שניתן לדרוש ולהוציא הלכות מפורטות מתוך עקרונות תורת משה (בכללה מגילת המקדש) והיובלים, והמחקר אכן מוצא יותר ויותר דוגמאות לכך.

לפיכך, בעניין זה, חז"ל היא שמרנית של מסורות קדומות לה. ייתכן ואף איסור הכתיבה בחז"ל בא לשמר את תקנות ודקדוקי הסופרים של מורה הצדק ועדת קומראן.

מנגד לתנאים כ'עוֹקְרֵי הָרִים' רפורמטיבים, ה'סִינָי' הוא הגדרה לתנא שמרני שהעביר את מסורת אבותיו ורבותיו, ללא חדשנות מפולפלת מעצמו. ה'סִינָי' ממשיך את מסורות עדת קומראן או לפחות קרוב אליהן לפי שתי נקודות אלו:

• המסורות הקדומות הן לרוב פשט, למול פלפולים דרשניים ויוצרים;
• רוב המסורות הקדומות הן מעדת קומראן, ורק מיעוטן הוא מההלכה שהתקבעה מאפרים-דורשי החלקות;

מלבד חסידי-התנאים שנותחו בפרק נפרד, ננתח להלן שני דורשי פשט מובהקים ומעבירי מסורת קדומה בחז"ל - 'סִינָי':

אליעזר בן הורקנוס:[1113] הועד עליו שמעולם לא אמר דבר שלא מפי רבותיו (תוספתא יבמות פ"ג ה"ד),[1114] דהיינו, מפיו הלכות קדומות, יחסית לחידושי התנאים. יתרה מזו, הועד עליו שבת קול בדעה אחת עם כל הלכותיו (בבא מציעא נט' ב'), אך דווקא בסיפור זה - 'תנורו של אכנאי', הוא נודה וכנראה מכאן גינויו כ'שמותי', כנראה מבית שמאי  (שכאמור נודו).  כאן יש לציין שאפשר שנידוי זה היה תוצאה ותמורה של הנידוי הראשון של בית שמאי את בית הלל, ויצא כ'הפוסל במומו פוסל', שכן כנראה בית שמאי ראו בתורת בית הלל כ"ספרות חיצונית", כיוון שהם לא ציטטו או קיבלו כלום מהלכת בית הלל.

זהו מדרש שבא להצדיק את ההגות הארצית החדשה גוברת על המסורת הקדומה - עד כדי שאמר הקב"ה כיביכול 'נצחוני בניי'. אם נפרש מדרש זה לפי פשוטו, אין מדובר אלא במגלומניה של עקיבא מול הענו באדם - משה רבינו. דרגתו הנמוכה (מבזה עד כופרני) של המדרש מדגיש כמה קשה היה לחז"ל (או לעם) לקבל את חידושיו של עקיבא, ואילו לאחר מכן אכן התעצם על פשט תורת משה.

נדגים את מסורתו של אליעזר בן הורקנוס מול עקיבא (יבמות מח II) בפירוש לדברים כא' 12: 'וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ' – האם (לפי הפשט) ה"עשייה" היא קיצוץ או גידול-הארכה? כאן אנו רואים 2 מתוך שלוש עקרונות הפשט:

• ההקשר מהפרשייה: מדובר על המשך לגילוח שיערה ופעולת אבל לכיעור
• השוואה למקור אחר בתנ"ך: 'וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ' (שמ"ב יט' 25) – לא קיצץ/גזר/חתך שפמו
• שורש לשוני-דקדוקי: חסר כאן - לא רלוונטי (אמנם "עשייה" משתמעת כפעולה מיידית ולא גידול איטי, אך לא ניתן להכריע לשונית)

רבי אליעזר הוכיח טענותיו כי המשמעות היא אכן כפשט - קיצוץ הציפורניים, ולכן מצטרפים אפילו מסורות עתיקות יותר של תרגום השבעים ופילון, אך בסופו של דבר, ההלכה בעניין נפסקה הפוך, כדעתו של רבי עקיבא. זוהי דוגמה של ניצחון עוֹקֵר הָרִים על הסִינָי, שהוכרע מבחינת הרבנים כהלכה שאסור להופכה (ולתקנה), וממחישה 2 נקודות חשובות:

• המחלוקת היא גם על מהות ההלכה ולא על פרטיה (יש רק 2 אפשרויות לפרש את המצווה). בכך דוגמה זו מהווה מחלוקת יותר חריפה מרוב המחלוקות של הפרושים עם הצדוקים ועדת קומראן.
• מחלוקת זו ממחישה ומאמתת את האמור כבר בדברי חז"ל עצמם: 'אבל אמרם משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל' (סוטה מז' II; ירושלמי חגיגה פ"ב עז').

רבי ישמעאל: נחשב יורש מסורת הכהונה (כעדת קומראן). דגל בעיקרון הפשט לפי 'דיברה תורה כלשון בני אדם' (מופיע כ-20 פעם) כדי לא לתת משמעות לכפל מילים בפסוק, וכך הוא מואשם שאין לו את היכולת לדרוש את הפסוקים ('דקל הרים').[1115] לפי א"י השל הבחין בין בתי המדרש של רבי לישמעאל בפשט הנותנת יתרון לשכל, לעקיבא בדרש הנותנת יתרון למסתורין ולרגש.[1116] ישמעאל היה מדרום הארץ (כפר עזיז) המאופיין וקרוב יותר לחסידים ולעדת קומראן.[1117] ראו גם על ספרות ההיכלות שלו בפרק על דימיון הספרויות.

במגמות אלו שדחקו את הצדוקים, בית שמאי, רבי אליעזר ומגילות חסידים לשולי הוגי ההלכה, מתחזקת מסקנת יעקב ניוזנר שסגנון ההלכה התנאי העלים כמעט לחלוטין את דרכי ההבעה המגוונת תחת מכבש אחד שמחק כל זכר למקורות הקדומים.[1118] לעומת זאת, בפרק הבא נעמוד על נקודות הדימיון. כך גם הצעתו של שעיה כהן כי חכמי יבנה הסתייגו לכנות עצמם פרושים, ואף הצניעו עד דחו את צורת החיים הכיתתית האופיינית לפרושים בתקופת הבית, תוך הכלה מכוונת של כלל הזרמים בתוך התנועה הרבנית המתהווה, זולת התנגדותם לחלק מהכתות.[1119]

היעלמות הכיתות אינה ביטוי לניצחון פרושי כי אם להוויה יהודית חדשה, כוללת, נטולת דימוי עצמי 'פרושי' או אקסקלוסיבי אחר, אשר השכילה להכיל בתוכה את חילוקי הדעות בלא להתפלג לכיתות. גמישות חדשה זו נבעה לשיטתו מהסתלקותו של מוקד המחלוקת העיקרי של ימי הבית: עבודת המקדש וספיחיה, בצד קריסת המוסדות החברתיים וצמיחה של הלכה אינדיבידואלית. כך גם טענתו של כהן.[1120]

82.  'עוֹקְרֵי הֶהָרִים' שניסו להחליף את מורה הצדק כדורש התורה וחטאו במגלומניה

בחז"ל היה זיכרון עמום ואלמוני של דורש תורה מדורות שעברו (ראו פרק בעניין מסורות עדת קומראן כאלמונים), שתוארכו קרוב לתקופת עדת קומראן בה פעל מורה הצדק: 'מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת' (סוטה ט' ט' שמפורט בתמורה טו' II); 'הוא אלכסנדר מוקדון, שמלך יב' שנה. עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה פ"ו, מהד' רטנר, עמ' 140). סמוך לתקופה זו הפרושים הראשונים מסרו בעיקר הגיגי מוסר, ולא היו דרשנים ומפולפלים; דבריהם מעטים מאוד. זאת כנראה שהכירו את עדת קומראן כהגמוניה התורנית (ראו בפרק ככנסת הגדולה, זקנים ראשונים סופרים וכו'), ולא העזו ליצור ספרות חדשה ממשיכה, או חלילה שסותרת להם.

אך לאחר כמה דורות, לאחר שנגמרה הנבואה ורוח הקודש בעדת קומראן, ונוכח המהפכות הפוליטיות והדתיות שעברו מימי החשמונאים ועד ימיהם בחורבן הבית ויבנה (ראו בפרק המהפכות של הורדוס), ביקשו חז"ל לשחזר את התורה המשלימה הרחבה של עדת קומראן. נוכח החוסרים הרבים, הכרח הוא שניסיון כזה יהיה כרוך במדרשים יוצרים.

אלא שכדי שהמדרשים היוצרים יתקבלו בעם כמשלימים את המסורות, מה גם חלקם סותרים את המסורות הקדומות של הסופרים (עדת קומראן) או התנ"ך, היה על תנאים אלו להעצים את סמכותם, ובתוך כך גם חוכמתם המופלאה וכוחותיהם המאגיים. זאת, הפוך ממנהג האיסיים ש: 'אינם מתנשאים בחוצפה לסתור את ההלכות שהונהגו' (קדמה"י יח' 12). כך למשל פסק רבי עקיבא בניגוד לדעת רבו אליעזר בן הורקנוס, ואף החרים אותו בהמשך עם שאר התנאים.

משכך, התפתחה בחז"ל תחרות דרישת פסוקים לפירושיהם וניסיונות שכנוע לקבלת ההלכה של הדרשן הטוב והחכם ביותר, ובהמשך אף יוחסו לו תכונות מוערצות. אלא שמטבען של דעות אנושיות, ישנן דעות שונות שחלקן אפילו סותרות. דבריו של יוספוס על הסופרים היוונים מתאימים גם לספרות חז"ל: 'הם מרבים להכחיש את דברי עצמם בספריהם ואין הם יראים לספר דבר והפכו' (נגד אפיון, מאמר ראשון, ג'). התוצר הוא דמוקרטיה ואנרכיה יחדיו, כל פירוש ואסמכתא יכולה להתקבל, והאידיאולוגיות שמאחורי פסיקות ההלכה הן המנתבות את רוח ההלכה המשתנה מדור לדור ומקום למקום.

ייתכן שמגמה זו התעצמה גם נוכח מעבר המחלוקת מקבוצתית (בתי הלל ושמאי ולפניהם) לתנאים יחידים, אך גם כמה פרושים קדומים נהגו באופן ייחודי של מדרש יוצר חריף ופולמוסי, בעיקר שמעון בן שטח והלל הזקן.

הבעיה הגדולה ביותר בחז"ל כנראה, היא האימוץ והדבקות בהלכות שהשרישו דורשי החלקות-אפרים המתיוונים (ראו פרק בעניינם). הלכות כאלו סותרות את התנ"ך או את עדת קומראן, וכיוון שכבר נהגו בעם כמה דורות, ובעיקר כיוון שהיו נוחים לעם (כגון נשיאת אחיינית או שתי נשים), חז"ל דרשו עליהם מדרשים משבחים, כדי להצדיק את הלכות אלו.

כפי שבעדת קומראן יש ספרות נגלית ונסתרת (ראו פרקים בעניין הנגלות מול הנסתרות), כך גם במקביל התפתחו דרשני הפשט למול ספרות הסוד, כגון: '"וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דברים יג' 9) – גַלה מסתריו' (מדרש תנאים, דברים, עמ' 66).

התנאים הרפורמטיביים הבולטים במדרש היוצר הם: שמעון בן שטח, יוחנן בן זכאי, ורבי עקיבא. היות ויריבותם של השניים הראשונים מתוארים בפרקים אחרים-קודים בספר זה, נציין כאן כמה נקודות בנוגע למפעלו של עקיבא: בן של גר – ולכן אינו דומה למעביר מסורת של שושלת כוהנים כבמקרא ובעדת קומראן, או של בית אביו וסבו (אף חז"ל לא מינו אותו לנשיא בשל כך); ברוב המקרים דעתו מאפיינת חשיבה יצירתית ונלמדת מהאירוע; אינו נרתע להתווכח עם תנאים לפניו ולשנות את הלכתם (למשל: כריתות ג' י'; אבות דרבי נתן ו' ב');[1121] אינו מודה במהות התושב"ע כמו חבריו, אלא לגרסתו יש תורות שונות שאותן יש לדרוש ולהרחיב (ספרא, בחוקותי ח'); כדי לחזק את מעמדו וקבלת חידושיו היה אמיץ עד חצוף הלכתית: העניש את חנוך-מטטרון (סנהדרין לח' II; למרות שמכונה גם 'נער' ו'שר הפנים' במקורות חז"ל אחרים), משה רבינו (מנחות כט' II), בן סירא (חגיגה יד'-טו'; מנחות כט' II; ירושלמי, סנהדרין פ"י ה"א [דף נ']) ואף את שכניו התמימים (אבות דרבי נתן ו' ב');[1122] בזכות נקודות עקיבא שובח על חוכמתו, וחלקם דומים ל'דורש התורה': 'עליך נאמר "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר' (איוב כח' 11) – דברים שהיו מעולמים ומסותרים מן הבריות הוציא רבי עקיבא לאורה' (אבות דרבי נתן, נו"ב פי"ב, עמ' 29).

יד.   תוצר הקודיפיקציה; טעויות מדעיות; מחלוקות; העתקות בתחומי הלכה; טהרה וכשרות

83.  התוצר – קודיפיקציה; משמעותה, יתרונותיה וחסרונותיה

מסכת עֵדֻיּוֹת היא החשובה ביותר להבין את ההתהוות ההלכה של חז"ל. לא היו משניות נושאיות, אלא היו דיונים ומחלוקות – ואלו נשמרו לפי סדר של שמות התנאים במסכת עדיות. מאז ספרות חז"ל מאופיינת ברגישות גבוהה, כאשר בעדת קומראן מצאנו יחסית מעט בהיקף כזה.[1123]כך חז"ל יצרו פירוט דקדוקי של ההלכה – הקודיפיקציה.

לכאורה הדבר מצביע על פיתוח ויצירה רבה יותר בחז"ל (ואולי גם נוח מגמתם לעמוד על הקלות מהכללים הנוקשים בהלכה הקדומה), אך הסיבות העיקריות לכך הן טכניות: לא שרדו לידינו כל המגילות הגנוזות (ואף המגילות שבידינו לרוב קטועות מאוד), ורוב ספרות חז"ל הינה פלפולי דעות בניסיון להגיע להלכה הכי צודקת – דבר שיוצר פרטנות ועומק להבחנות. מאידך, בתחום ששרד היטב במגילות קומראן ואילו לחז"ל לא היה צורך/מימוש הלכתי בו, הוא הלכות המלחמה, ואכן בין מגילות קומראן (בעיקר מגילת המלחמה – בני האור נגד בני החושך), יש פירוט הלכתי רחב (קודיפיקציה) של שיטות וכלי המלחמה (מקצתם משווים לקרבות החשמונאים הראשונים בפרק בעניין). יש לציין שמגילה זו (מה"מ/או"ח) מאופיינת בדרישת פסוקים רבים מהחומש, ופרשנות פשט, וייתכן שהיא מהווה אבן דרך להמשך מדרשי ההלכה שבחז"ל.

תחילה יש לציין כי גם בתורה יש קודיפיקציה של פירוט הלכות קטנות, בעיקר בענייני קורבנות (ועדיין סמדילות קומראן יש פירוטים נוספים; ולחז"ל יש אפילו משניות בעניין).

אך עדיין בתורה אפשר להבחין בהיררכיה של החוקים: החל מעשרת הדיברות, מצוות בני נוח, פסוקים רבים שמדגישים את הצדק/ה והחסד; עיקרי המצוות (דאורייתא בלשון חז"ל); תקנות חכמים (דרבנן בלשון חז"ל – יש כאלו בעדת קומראן); הנחיות מוסריות; נהלים; מנהגים וכדומה. היררכיה זו מלמדת שברמות הנמוכות של החוקים, שמירתם אינה חובה, או הפרתם אינה חמורה כמו המצוות/החוקים שמעליהם, וכן ככל שהם ברמה יותר נמוכה, כך גם הם יותר נתונים לשינויים לפי הזמן והמקום, בעוד חוקי התורה הם עקרונות הנצח שמהם יש לפסוק בהתאמה בכל דור ואופיו. 

• האם יש במגילות קומראן קודיפיקציה?:

האם יש במגילות קומראן קודיפיקציה? כנראה שלא. אמנם עדת קומראן ייסדה את ההלכה, אך זאת במספר מוגבל של הלכות לכל תחום ותחום. גם בשאר התחומים והמסורות, המגילות נוגעות במצוות באופנים שונים. אפשר לרכז אופנים כאלו לסדר אחד, כמו למשל לאסור את כל המצוות הנוגעות לשבת מהתורה ומהמגילות, ואלו מסתכמים לסך של כ-3 דפים של הלכות. אמנם עליהם צריך לעשות פירושים, מה גם התוואים השתנו.

כנראה החריג הגדול לכך הוא תחום החוכמה והמוסר. הרי כבר בתנ"ך 3 ספרים דנים ומרחיבים תחומים אלו, ובספרות החוכמה בקומראן (הכוללת את בן סירא), אלו זכו לאלפי הלכות (ראו בפרק בעניין). ניתן להכליל כאן הרבה מהאגדות של חז"ל שהמטרה היא מוסר ההשכל (ואילו הדיוק בפרטי הסיפור נתון בספק) - הגדרתי אלו בפרק האגדה כמדרשי מחשבה.[1124]

• האם הקודיפיקציה טובה או גרועה לדת?

לכאורה היא מרבה חוכמה ודקדוק של ירידה לפרטים קטנים, ומאידך היא מרחיקה רחוקים שבקושי מתחברים למצוות ולעקרו�