בחלק/שער זה תזוהה עדת קומראן עם הגמוניות הקודש שכינו אותה חז"ל, כגון: נביאים, הכנסת הגדולה, סנהדרין, זקנים, סופרים, ראשונים.

בשני חלקים/שערים הבאים, תזוהה עדת קומראן עם הגמוניות הקודש לפי כינויים העצמי (כוהני בית צדוק, כנסת וחסידים), ולאחר מכן הקרבה ל'חסידים ראשונים', האטימולוגיה לחסידים, ודוגמאות למעבר מסורות לחסידי התנאים.

עדת קומראן היתה הגמוניה תורנית שלטת על המשך כתיבת כתבי הקודש (מה שחז"ל אסרו על עצמם בצדק, כמפורט בפרק בעניין), ועל אף המהפכות הפוליטיות חברתיות מאמצע ימי בית המקדש השני, בפועל, ההגמוניה התורנית היתה עדת קומראן וממשיכה, עד וכולל שמעון בר כוכבא, (ואחריו התחילה נשיאות רבנית).

  1. עדת קומראן הם מייסדי קבוצת החכמים, שחז"ל ניסו להמשיכם

עדת קומראן היא הקבוצה הראשונה שהגדירה את עצמה: 'ויקם מאהרן נבונים ומישראל חכמים' (ברית דמשק ו' 3-2).[1] כינוי חשוב זה הוא למעשה הכינוי החשוב וביותר שגם חז"ל ניסו לייחס לעצמם, וזאת במיוחד שחז"ל היו חסרים את שאר המוטיבים (לא היו בעלי רוח הקודש, לא היו כוהני בית צדוק, לא היו הגמונית הכנסת הגדולה וכמפורט בפרקונים אלו).

הוראות הלימוד של עדת קומראן כללו הקדשת לומד אחד מתוך עשרה במהלך היום (סרך היחד ו' 7-6),[2] כאשר כולם לומדים שליש מהלילות.[3]

בן סירא הדגיש את מעלת הלמידה תוך גיחוף במקצועות כפיים,[4] וציין שברכת החוכמה ניתנת מה' על מי שהקדיש את עצמו ללימוד. המעבר מחוכמה לנבואה הוא מאפיין עיקרי של עדת קומראן, כפי שלמשל עזרא היה סופר מהיר בתורת ה' (??), וכמורחב בהמשך שער/חלק זה.

כהגמוניה הבאה, העצימו את ההגמוניה הזו (היות והיו חסרי נבואה וכהונה גדולה; מענין שתואר ה"חכמים" ניתן להגמוניה בעדת קומראן שאינה כוהנית – אלו ה"נבונים"). במגילות קומראן ישנה ספרות חכמה שאינה מובאת מסמכות אלוהית כמו כמצוות התורה וההתגלויות של החברים הבכירים של עדת קומראן, אלא מציגה חוכמת ניסיון חיים, ערכי מוסר והשקפות עולם, בדומה לבן סירא (ניגע בה בפרק המוסר).

עיקרון חוכמת הסופרים מאפיין ביותר את עדת קומראן (לצד שמירת ההלכה כחסידים וכוהנים), שכן בעוד בזרמים ובקבוצות רבות בכל העולם, הסופרים והחכמים היו מעטים יחסית בקבוצה (ובפרט למשל בהשוואה ליהדות מקדש יב שלא היו למדנים), ואילו כאן, בעדת קומראן,

  • כמות הספרות והממצאים מצביעים על שקדני הלמדנים:
  • כמות ספרים עצומה, במגוון שפות ונוסחים (ראו למשל בפרק על נוסחי המקרא)
  • כלי לימוד שנמצאו באתר קומראן: שולחנות בחדר הכתיבה/ספרייה, מדפים ו-3 כסתות דיו;[5] בטהרה: כ-11 מקוואות (מהסוג הקדום שנמצא רק בירושלים).
  • לצד הלכות הוראה לילדים (כבית-ספר);[6] החיוב ללימוד הוא לכל אדם: 'אביון אתה, אל תאמר רש אני ול[וא] אדרוש דעת' (חוכמת רז נהיה, פרק ב' [החיבורים העבריים ב', עמ' 156, ש' 64-63]). לאחר מכן ובהתאם לכך, חז"ל דרשו שמהם ייסדו את בתי הספר, מדרשי אגדה כמו חלוקת העבודה ולימוד בין זבולון ליששכר, והעצמת חשיבות הלימוד והחוכמה בכלל (אלא שחלקם הגזימו למגלומניה – ראו בפרק על חיקוי דורש התורה).
  • כללים מקפידים על הרמה, כמו: 'וכול אשר איננו ממהר להבין וכול אשר נקל בלשון או איש טרוד דבר לבלתי פצל דברו להשמיע ]...[לוא יקרא בספר התורה' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 26). כנראה מדובר על קריאה ללא ניקוד, באותה מסורת שקיבלו חז"ל (ואז השאלה איך נוסדה והתפתח הניקוד?). הלכות דומות יש במגילת ברית דמשק, הלכה נוספת: 'אל ימש איש כהן מבונן בספר ההגי̇ על פיהו ישקו כולם‏ ואם אין הוא בחון בכל אלה ואיש מהלוים בחון באלה ויצא הגו̇רל לצאת ולבוא על פיהו כל באי המחנה' (שם, עמ' 48).[7] בעניין ידיעת הספר הוא מרתקת נוספת שנלקחה לחז"ל ואף סברו שהיא בכלל הבדל מהותי ועקרוני בין הכהונה לחכמי הספר.
  • במק"א ז' 12-13 מתוארים 'קהל סופרים'. זוהי תקופת פריחתם של עדת קומראן, הרואים את עצמם הממשיכים של הסופר הראשון – חֲנוֹךְ (ראו בפרק בעניינו). יוספוס מציין את תום תקופת הסופרים בפתיחתו ל'מלחמת היהודים': 'הרבו כבר יהודים לפני לכתוב את דברי ימי אבותינו באר היטב... על כן אחל את חבורי זה מן הזמן אשר בו פסקו הסופרים האלה ונחתמו דברי נביאינו... ואספר כי אנטיוכוס הנקרא אפיפנס כבש בחוזק יד את ירושלים'. גם בתפילת 18 מצוין: 'פליטת בית סופריהם' שמרמז על שרידי הסופרים/חסידים והתורה (אם כי כנראה מקורה בבריחה מינאי לפי הסכוליון ליז' באדר במגילת תענית). ספריית קומראן נשארה הספרייה העיקרית עד גניזת קהיר, וראו בפרק 'ספרות אותנטית אחידה ולא ספרייה שהתנקזו אליה ספרים שונים במקריות'. בברית חדשה סופרים מוזכרים כחוג שלצד הפרושים,[8] ומובן שלכל זרם וכת היו סופרים משלהם (נגדם יצא ירמיהו ח' 8).[9] חז"ל ייחסו מסורות לסופרים אנונימיים (ראו על כך בפרק בעניין) לפניהם (לעיתים בצירוף מונח לביטוי עם משמעות יותר קונקרטית),[10] וקבעו גם שהם מחליפיהם: 'מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא ]החלו החכמים להיות כמו הסופרים[ וספריא כחזניא, וחזניא כעמא וארעא' (סוטה מט' II). אולי לשם כך ניסו גם לערער במעמדם,[11] אך לרוב עדיין העריכו את הסופרים הקודמיהם יותר מדבריהם:[12] 'חביבין דברי סופרים מדברי תורה' (שיר השירים רבה א' ב'); 'הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה' (עירובין כא' II); 'דברי סופרים צריכים חיזוק' (תוספתא תענית ב' ו').
  • חז"ל מייחסים לעזרא הסופר עשר תקנות[13] ובפרט קריאת התורה (בבא קמא פב') שקוימה ע"י האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים (פילון, שכל אדם ישר הינו בן-חורין ו' 82-81). יש לציין ששני ספרים חיצוניים רחבים מיוחסים לעזרא, אך אינם בין המגילות ששרדו (ולכן קשה לקבוע אמינותם, וראו הצעתי בפרק על כך כי הם קרובים לפנימיים).
  • ייחוס הלכות טבילת בעל קרי לעזרא הסופר כאשר מורה הצדק תיקן זאת (ראו פרק בעניין).
  • בדיני עריות שבתוספתא ג' א' מובא 'שניות מדברי סופרים', וסביר כי מקורה בכותרת ברית דמשק (מגילת 251Q4 קטע 17 שורה 1): 'על העריות'.
  • 'על השבועה' (ברית דמשק ט' 8), שגם היא משנה מסודרת אצל חז"ל: שבועות, ובחלוקה דומה של פיקדון לעדות.[14]
  • תוספתא מקוואות פ"ה שהשיעורים (מידות) הן דברי סופרים[15] (בהתייחס לאלפיים אמה יציאה מהיישוב), והן במדויק כברית דמשק יא' 6-5.[16] גם מידת 10 גרגרים בלקט ועוללות מקורה בברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 32) ושרידיה במשנה פאה, ו-1 מ-30 לזית לדעת בית שמאי בתוספתא תרומות ה' ג'.[17]
  • חז"ל מציינים שטומאת משקים זו גזרת חכמים (פסחים יד'), אך זו מצוינת כבר במגילת המקדש מט' 8-7.[18]
  • ישנה קרבה גם בין זיהוי הסופרים בחז"ל עם סופרי כמויות המצוות בתורה ובהלכה,[19] כגון מסורתו של איסי בן יהודה על לט' הלכות שבת (ראו פרקון בענין בפרק תחומי המסורות שעברו).

נמצאנו בפרקון זה שעדת קומראן היא תקומתה של קבוצת חכמים-סופרים חסידים. בעקבותיה ניסו קבוצות (בכללם הזרמים והכתות של שלהי בית שני) להמשיך את החוכמה הקבוצתית כמוה, כמפורט ברוב ספר זה.

 

  • מורה הצדק כדרשן:

מנהיגה של עדת קומראן, מורה הצדק, היה מכונה: 'דורש התורה', וזו גם עיקר מפעלם של התנאים (ובמיוחד עוקרי התורה שביניהם, ראו פרק בעניין), הרי שיש כאן מקור מתאים להפליא בין מפעליה וכינויה של עדת קומראן למפעליה וכינויה של חז"ל.

  • ממשכילים חכמים ונבונים להגמוניית 'חכמים' וסופרים שחז"ל ניסו להמשיך:

דניאל מציין רבות את 'המשכילים'.[20] משכילים אלו משוכתבים ומזוהים בפשר 4Q174[21] כעדת קומראן.

  1. התאמת עדת קומראן להגמוניות נוספות: נביאים, כנסת, זקנים, סופרים, ראשונים[22]
    • קבלת מסורות מנביאי התנ"ך, לצד נבואות בעדת קומראן:

הכינוי "עדת קומראן" בספר זה (וברוב המחקר) מתייחס לקבוצת חסידים שחיו ופעלו ביישוב קומראן, תוך שאחזו בספרים ומסורות קדומות (ראו בפרק מסורות הקדמונים; מגילת המקדש ונוסחי המקרא), ושמם עלה למספר כינויי קרוב בקרב עם ישראל בהמשך ימי בית שני. כאן נתאר את עיקרי המסורות שעברו לידיהם דרך הנביאים (על מסורות הקדמונים ראו פרק בעניין):

מספר מגילות מדבר יהודה מיוחסות למשה רבינו, ביניהן שכתובי קטעי החומש ומגילת טהרה שבה כותרת אחורית בשם: 'מדרש משה' (אם כי יכול להיות הכוונה מדרש על משה, ולא שמיוחס למשה).[23] גם חז"ל מייחסים למשה רבינו תקנות,[24] ולעיתים בכללי את כל תורתם ואף חידושים שעוד טרם נולדו (ראו על כך בפרק על מדרשי חז"ל).

יהושע בן נון מתאר במגילות הגנוזות (4Q175, 4Q379) אירועים נוספים ממה שמצוין בתנ"ך. חז"ל מייחסים לו כמה הלכות (ברכות מח' II; עירובין כב' II), ומציינים כי שכח 3,000 הלכות וחידשום בזמנו (תמורה טז'; תוספות תענית ד' א'). על שכחה זו ראו בפרק 'השכחה הראשונה' (ולאחר עדת קומראן שוב – בפרק 'שכחום חזרו ויסדום').

לפי מזמור 11Q5 (11QPs-a) כז' 10 א' (החיבורים העבריים ב', עמ' 355) המכונה 'רשימת חיבורי דוד',[25] ספר תהילים (או קאנון מזמורי רחב) כולל 4,050 מזמורים למחזור שמיטה כפי שדויד הכין את בית המקדש בדבה"י א' טו'-טז': 'ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש וסופר ונבון ותמים בכול דרכיו לפני אל ואנשים ויתן לו יי רוח נבונה ואורה, ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות ושיר לשורר לפני המזבח על עולת תמיד לכול יום ויום לכול ימי השנה ארבעה וששים ושלוש מאות ולקורבן השבתות שנים וחמשים שיר ולקורבן ראשי החודשים ולכול ימי המועדות ולי[ו]ם הכפורים שלושים שיר, ויהי כול השיר אשר דבר ששה וא[ר]בעים וארבע מאות ושיר לנגן על הפגועים ארבעה ויהי הכול ארבעת אלפים וחמשים כול אלה דבר כנבואה אשר נתן לו מלפני העליון'.

משלמה המלך לא שרדו מגילות בקומראן, ואילו בספרים חיצוניים (שאינם בין מגילות קומראן) מיוחסים לו 2 ספרים. חז"ל מייחסים לשלמה ארבע תקנות (עירובין כא'; ב"ק פ"א; ברכות מח'), כאשר אחת מהן - הייחוד, מצוינת כבר בצוואת ראובן ו'.

במגילות קומראן מובאות נבואות גנוזות של כמה מהנביאים המפורסמים של התנ"ך. אלו אכן הצליחו להישמר בסתר, שגם לנצרות אין ספרים חיצונים כאלו (יש קרובים, כמו ספר וחזון ברוך), וגם לחז"ל אין מסורות קרובות לתוכנן.

לעזרא ודניאל מיוחסים מספר ספרים חיצוניים שאינם במגילות, זולת ספר שושנה (נספח לדניאל/החיצוני) שישנה הצעה כי קטע ממנו שרד במגילה 551Q4.

בפרק זה אמנם ראינו שעדת קומראן וגם חז"ל מייחסים ספרים ומסורות לגיבורי המקרא, אך הקרבה בין מסורות אלו מעטה. הסיבה לכך לרוב ספרים אלו נחשבים בעדת קומראן כתבי סוד, זולת ספר היובלים.

  • עדת קומראן כנביאים האחרונים:[26]

'מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר' (מגילה יז' II; ירושלמי ברכות ב' ד'), ואכן התפילה היא אחד התחומים המובהקים שעברו מקומראן לחז"ל – ראו בפרק 'דוגמאות למעבר המסורות'. עדת קומראן מייחסת למורה הצדק ואף לחבריה התגלות נבואית: 'ויגל עיניהמה בנסתרות ואוזנם פתחו וישמעו עמוקות ויבינו בכל' (ברית דמשק [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6]); 'ובמחזיקים במצות אל אשר נותרו מהם הקים אל את בריתו לישראל עד עולם לגלות להם נסתרות אשר תעו בם כל ישראל‏ שבתות קדשו ומועדי כבודו';[27] 'בכל הנגלה‏ להם' (סה"י ט' 18). וזה תואם לתיאורי חז"ל על קודמיהם:[28] 'רוח הקדש עליהם, אם אין נביאין הן בני נביאין הן' (תוספתא פסחים ד' יג'-יד' ומקבילות); 'הוא אלכסנדר מוקדון, שמלך יב' שנה. עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים' (סדר עולם רבה פ"ו), וזאת קרוב לזמנם של עדת קומראן, כאשר ישבו ככוהנים וסופרים בירושלים טרם ההתיוונות.[29] גם יונתן בן עוזיאל מתרגם פעמים רבות סופר במקום נביא. החשמונאים ציינו שנביא חסר בקרבם (מק"א ד' 42-47, ט' 27),[30] ואטען שהכוונה לעדת קומראן, כיוון שעדת קומראן נטשה את ירושלים והעם מספר שנים לפני מרד החשמונאים (ראו בשער/חלק על החשמונאים). גם בקבוצת המגילות החמישית והאחרונה של עדת קומראן, מצוין: 'עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל' (סרך ??), והדבר מלמד שגם עדת קומראן ציפתה לנביא/ים, אלא שזה כנראה לאחר מות מורה הצדק.

אף יוספוס מתאר את האיסיים כנביאים.[31] ההודאה החשובה של חז"ל: 'שכחום חזרו ויסדום' (מגילה ג'; שבת קד'; יומא פ') מלמדת על זיכרון דהוי של מסורת נבואית מלפני כמה דורות, שכיוון שנשכחה – קמה חובת חידוש הכתיבה לחז"ל, למרות שמודים שאין בהם נבואה (בדומה לתמורה יד': '"עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל').

  • עדת קומראן היוו את אנשי הכנסת והסנהדרין:

מגילה 4Q252 ה' 6 (החיבורים העבריים ב', עמ' 254), מזהה כנראה (המגילה מקוטעת) את 'אנשי היחד' (עדת קומראן) כ'כנסת'.[32] אין קבוצה שמתאימה לכנסת ישראל כעדת קומראן, הן כי כוהני בית צדוק הם עיקרי ההוראה לפי התנ"ך (ראו פרק בעניין). אזכורי חז"ל בפתיחת מסכת פרקי אבות לכנסת הגדולה[33] מתאימים לתקופת עדת קומראן (ובכללה הטענה שעד אז לא נמסרו הלכות);[34] שמעון הצדיק מתאים לכוהניה (גנטית ומהותית; ראו פרקון בעניינו), וכן ייחוסם לתקנות (בפרק 'מהות המסורות שעברו' מובאים הלכות שתואמות לתקנות עדת קומראן).

לפי חז"ל, ספר העזרה היה מוגה 'מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם' (דברים יז' 18) שבסנהדרין (בבא בתרא יד' II). הדבר מתאים למגילת המקדש או לנוסחי המקרא שיש במגילות קומראן. חז"ל ציינו שבסנהדרין ישבו חכמים שידעו 70 שפות (מנחות סה'), ועל אף הספק בדבר, נציין בהקשר זה את כמות נוסחי התנ"ך שנמצאו במגילות (ראו פרק בעניין).

מק"א א' 42 מציין את החסידים כ'קהל' או 'כנסת', לצד מאפיינים כ'גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה', ומק"א יד' 28 מציין: 'באספה גדולה/הכנסת הגדולה[35] של כוהנים ועם, וראשי עם, וזקני ארץ נודע לנו'. תיאור זה תואם לביטוי של חז"ל בפתיחת מסכת אבות. גם המלצה של הכנסת הגדולה בפרקי אבות: 'הוו מתונים בדין', קרובה למגילה 4Q421 טור אמצעי ש' 2-1.[36] דוגמה עקרונית המאפיינת את הכנסת הגדולה[37] היא 'עשו סייג לתורה' (פרקי אבות א') מפיו של החסיד אליעזר בן יעקב שהביא מגילת יוחסין (יבמות מט' II) והלכה זו מהיובלים נ' 12 על רכיבה בשבת (סנהדרין מו').[38] עיקרון זה מהווה בעצם את יצירת ההלכה של עדת קומראן, ואולי אף את החמרתה היחסית. למשל, אפשר לראות את ההלכות שיסדו בדקדוק שבת כסייג לשמירת השבת מהתורה, כגון איסור עבודה מאמצע יום שישי.[39]

עיקרון נוסף התואם בין דברי חז"ל על הסנהדרין לבין עדת קומראן, הוא ביטול עונש המוות – על כך ראו בפרק בעניין.

גם 2 הנקודות ממסורת זו: 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו' (פסחים נ' II) תואמים לאופיים של עדת קומראן כסופרי תפילין (מייסדי התפילין הראשונות בעולם, ראו פרק בעניין) כעניים (עיקרון העניות ועדת אביונים הוא עיקרון מנחה במגילות הכיתתיות עובר לזרם האביונים בנצרות).[40]

במקביל או לאחר מכן, חז"ל מציינים את הסנהדרין (מיוונית), למרות שלפיהם עד סוף ימי החשמונאים היתה צדוקית ולא פרושית (הסכוליון למ' תענית י'), ולפני היווסדות עדת קומראן לא מוזכרת סנהדרין או כנסת וכדומה (אין ממש היסטוריוגרפיה משיבת ציון עד עדת קומראן זולת בן סירא  – שאינו מציינם).

לצפייה בתמונה של בתי תפילין וקלפיה:

https://drive.google.com/open?id=1NWZpxW2fWQm2IURUGsaQ9ogoRMwpg7qn

https://drive.google.com/open?id=19uVXxnPp-fWxC3YQrjKh48q8_BP9cdzi

מקור מניין 70 חברי הסנהדרין מהמקרא, אך מגילת המקדש נז' 11-15[41] מציינת ממשלה של 36 שרים שהם מועצת המלך, שהוא חייב להיוועץ בם ולקחת החלטות ברוב דמוקרטי (כנראה אפילו אין לו זכות וטו). אלו כנראה 'חֶבֶר היהודים' הכתובים במטבעות החשמונאים (על כך וקרבת החשמונאים בימי יוחנן וינאי ראו בפרקים עליהם). הרחבה על כך בפרק על 'חבר היהודים'.

גם בתקופה המאוחרת של התנאים, עדיין הם מציינים 'בית דין של כוהנים' שפסק כפול מהם כתובה של בת כהן,[42] ואזכור זה מלמד שהכוהנים היו מסורות ובתי דין נפרדים מהתנאים. המצב התקין לפי המקרא הוא שבית הדין של הכוהנים הוא שפוסק גם לעם, אך נוכח השינויים הפוליטיים לצד חורבן בין המקדש ושחיתות הכוהנים, ההגמוניה השלטת עלתה להיות ה'חכמים' (תנאים). גם שלכוהנים היו מסורות של קטורת, לחם הפנים ו??? בפרק ??, כאשר לחז"ל לא היו מסורות אלו ולכן נידו את הכוהנים.

  • תיאורי הזקנים והראשונים בחז"ל גם מתייחסים לעדת קומראן:

חז"ל (ואף האיסיים)[43] מייחסים הלכות חשובות וכבוד רב ל'ראשונים' או ל'חסידים ראשונים',[44] וביטוי הולם לכך ניתן לראות ב'אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים' (שבת קיב' II). יש לבחון כל מקור בחז"ל שמציין: "בראשונה", וכל הקשר להלכה של ראשונים או קודמת, ולהשוותו להלכת קומראן.[45]

במשנה נזכר התואר 'זקנים' 30 פעמים, וביניהם זקנים ראשונים.[46] מקורו בחכמי ומנהיגי ישראל שנזכרו כבר אצל משה רבנו ויהושע, אך חז"ל מתכוונים לחכמים שלפניהם – גם ובעיקר לחברי עדת קומראן (אנונימית, מבלי להכירם – ראו פרק בעניין), ובמשנה ידיים פ"ד מ"ג מקבילים אותם לנביאים,[47] וכן: 'מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדרה' (מגילה יז' II; ירושלמי ברכות ב' ד'). התיארוך של מורה הצדק תואם לתיאור של חז"ל: 'מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת' (סוטה ט' ט' שמפורט בתמורה טו' II).

איגרת אַרִיסְטֵיאַס 310 מציינת כמה קבוצות שבתוכם כוהנים וזקנים מישראל.[48] ולמרות שיש קושי מזיהוי הקבוצות מישראל, אין להתעלם מהעובדה המרתקת שהמצע העברי של תרגום השבעים שנמצא בקומראן קודם ומקורי לתרגום השבעים (ראו בפרק על נוסחי המקרא).

לסיכום, הגמוניות של נבחרי התורה שחז"ל מזכירים לפניהם (למשל סוטה ט' ט'-טו'), עולים עם מהותם של עדת קומראן, ולא פלא הוא שיוספוס הילל ללא דופי רק את האיסיים, בכמות רבה של 43 מתוך 47 אזכורים על הכתות (לעומת 4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים, אף על פי שהגדיר עצמו כפרושי),[49] וכאמור גם ייחס להם נבואה. עוד על התאמתם של עדת קומראן לאליטות אלו, ראו בפרק על 'בית נאמן בישראל'.

  1. אלמוניות עדת קומראן וההגמוניות שחז"ל מייחסים להם (בכוונה או ללא ידיעה)

היות ועדת קומראן התנהלה בחסידות ובעושר תורני שלא הכרנו בקהילות ישראל, לצד העובדה שלא נמצא במגילות קומראן הכיתתיות שם של מנהיגי או חברי עדת קומראן[50] (כיוון ששמרו על צניעות ואנונימיות), נמצא, שכאשר חז"ל ציינו הגמוניות בדורות שלפניהם, הם התכוונו, גם אם באופן בלתי-מודע - לעדת קומראן (ראו למשל סוטה ט' ט'-טו'). סיבות נוספות לאיבוד הייחוס הישיר לעדת קומראן הם: פערי הזמנים בין עדת קומראן לחז"ל (כשביניהן מאורעות פוליטיים קשים), התבודדותם של עדת קומראן וכן והסתרת המגילות בהטמנתן, מחלוקות כיתתיות והלכתיות שצונזרו, לצד ספרים חיצוניים.

חיזוק חיצוני לטענה זו, היא העובדה הפשוטה שאין שום קבוצה אחרת שיכולה להתאים לתיאורי אליטות והגמוניות שלעיל (בפרק הקודם), זולת עדת קומראן.

ההקשר ה"גנטי" הלך והתחלש עם הדורות, ובדורינו פחת הבנת המשמעות של משמרת הכהונה הגדולה והסופרים כפי שהיה באמצע בית שני. דוגמא לכך היא התפילה: 'והשב כוהנים לעבודתם' שאינה תואמת את הלימוד של תורות כוהנים כפי שנמצאו בקומראן, ומשכך הינה כ'מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה' (ישעיהו כט' 13), ואף חמור מכך: 'שִׁמְעוּ דְּבַר יי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ; אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יי וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ'.

חריג לעיקרון זה אנו מוצאים בנוגע לכוהן החשמונאי הגדול, יוחנן הורקנוס. חז"ל מוסרים שהיה עיוות בהכנת הקורבנות בבית המקדש (מעשר שני ה' טו'[51] וסוטה מח'),[52] ומי שתיקנו היה יוחנן, ע"י בניית טבעות לשחיטת הקורבנות (בה יש אינסטינקט אלחוש בצוואר חיות כשרות). בזכות מגילות קומראן, מתברר שמקור הלכה זו ממגילת המקדש לד' 6[53] (ראו בפרק על יוחנן הורקנוס). החריג חריף במיוחד, נוכח העובדה שיוחנן הורקנוס היה צדוקי (והפרושים אף שרפו את ספר הצדוקים 'גזירתא' וחגגו זאת כיום טוב – מגילת תענית פ"ד), אז כיצד הובאו דווקא (כמעט רק) הלכותיו, ועוד בשמו?!

דמות אחרת שחז"ל משתמשים בחוכמתו רבות – למעלה מ-300 ציטטות ממנו ללא ציון המקור (ייתכן ובגלל המחלוקת/חרם/נידוי עליו ע" חלקים שונים בחז"ל) הוא שמעון בן סירא, שכתב ספר מוסר וחוכמה (הקרוי על שמו). על קרבתו לעדת קומראן ראו בפרק בעניינו.

כותרות ודינים קרובים אלו בין הספרויות, לצד מסורות רבות שקיימות במגילות שלא הכרנו עד מציאתן, ועוד שחלקן בכמות בלתי ידועה שלא שרדו, מחזקות את מסורת ההולמת של חז"ל על שכחת מסורות כאלו: 'מַשְׁעֵנָה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה' (חגיגה יד'). כידוע, בספרות חז"ל מפוזרות משניות עלומות המכונות "ברייתות"; מחציתם מצוינות ב"תוספתא" (שהינה אוסף משניות שלא נכנסו לנוסח המשנה החתום של רבי יהודה הנשיא), ואילו ישנם דעות נוספות בספרות מדרשי ההלכה/תנאים הרציפים על התורה. בכל אופן, בברייתות ובתוספתא ישנן הלכות יותר קרובות למסורות עדת קומראן, מאשר במשנה. ייתכן והעובדה שרבי חייא שאסף את הברייתות היה חסיד, בכך עולמו היה פתוח לדעות והלכות ממקור החסידות שבקומראן.

זיכרונות אלומים אלו השאירו את האמרה של חז"ל חסרת תוכן: 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' (מגילה טז'), שכן זו יושמה בעיקר מהלל שמאי והתנאים, אך כאמור לא לפניהם ביחס לזוגות (שגם כך העבירו רק מעט הגיגי מוסר),[54] ובעיקר לא לאליטות לפני תקופת החשמונאים, שבראשן עדת קומראן. הסיבה העיקרית לכך היא שרוב תורות הראשונים הן אנונימיות, היא כיוון שמי שתיקן וייסדם היה בעיקר מורה הצדק האנונימי (אז ועד היום), וכן גם חברי עדת קומראן אינם ידועים בשמם.[55] בניגוד לכך, היו בחז"ל מגלומנים שניסו (וחלקם אף הצליחו) להגדיל את שמם, ועל כך ראו בחלק/שער 'ממורה הצדק-דורש התורה לעוֹקְרֵי הָרִים נגד ה'סִינָי' והפשט, ונגד גיבורי התנ"ך'.

בשאלה מי ניצח בהיסטוריה או מה נשאר מהם, אנו רואים שלא רק רוב ההלכה הקדומה היא מעדת קומראן, אלה גם הייחוס המכובד להם בהגמוניה שהיתה נסתרת לסירוגין. משכך, לא נכון לקבוע שעדת קומראן חדלה מלהתקיים, שכן אינינו יודעים כמה קבוצות הן הממשיכות הגנטיות או המושפעות רבות או מעט ממנה, מה גם חלק מקבוצות אלו בשלהי בית שני אינם מוכרים לנו דיה – ראו למשל את קהילות דרום הארץ ויריחו באלף הראשון לספירה, שהיו צנועים ואנונימיים בניגוד לדעתנות עם הציון האישי בספרות חז"ל בגליל ובבבל.

  • אלמוניות נגדית של מסורת אפרים-דורשי החלקות כ"ראשונים":

לסיום פרק זה נביא כאן דוגמא למסורת המעורבבת שקיבלו (ונערכו) חז"ל בעניין זה. אחד מנושאי המחלוקת המפורסמים בין הפרושים לצדוקים ועדת קומראן הוא - האם העוסקים באפר פרה אדומה צריכים להיות טהורים 'מעורבי שמש' (ראו פרק בעניין חידת הטהרה), ושם מצוין: ('אם מקיימין אנו אותה מוציאין אנו שם רע על הראשונות שהיו אומרים טמאות היו' [תוספתא פרה ג' ד']). ודאי ש'ראשונים' אנונימיים אלו אינם עדת קומראן או החסידים הראשונים (ראו פרק על חסידי-חז"ל), שכן ראשונים אלו מקלים בטהרה, ואילו עדת קומראן והחסידים מקפידים/מחמירים בה. סביר ש'ראשונים' הפוכים ונבדלים אלו הם 'אפרים' - דורשי החלקות, שמתוארים במגילות כמתייוונים, כאשר רובם אבדו ומיעוטם נטמע בישראל[56] – וכך נשארו מקצת מסורותיהם בפרושים עד לחז"ל.[57] טעות דומה מובאת בפסחים סו': 'אם אין נביאים הן - בני נביאים הן' (ראו על הרקע לכך בשיבוש השבת בפרק לוח השנה).

המשך לפרק זה בפרק 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם – תחומי המסורות לחז"ל: שבת, תפילה, בעל קרי'.

א.     הזיהוי העצמי של עדת קומראן כבני צדוק הכוהנים, קדושים, כנסת וחסידים

  1. בין בית צדוק מהמקרא לעדת קומראן (כ'בני צדוק הכוהנים') ולכת הצדוקים:[58]

עדת קומראן מייחסת את ראשיה לבני צדוק הכוהנים (בכמה נוסחים של הסרך היחד מצוין רק כוהנים), כאשר היה בידיה לוחות משמרות כהונה של כל 24 המשמרות (ראו פרקון בעניין). היות וכינויים העצמי של עדת קומראן הוא 'עדת היחד', נכון היה לקרוא לעדה בשמה 'עדת היחד', ואילו הכינוי 'בני צדוק הכוהנים' נדרש בברית דמשק ד' 4-2 באופן שאולי אינם אותה משפחה גנטית: 'הכהנים הם שבי ישראל היוצאים מארץ יהודה והנלוים עמהם, ובני צדוק הם בחירי ישראל קריאי השם העמדים באחרית הימים' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 94-88]).

אחת החידות ההיסטוריות הגדולות בנוגע לכתות ולמגילות קומראן, הוא היחס בין עדת קומראן לצדוקים. האם זו אותה קבוצה? אם לאו, במה היו המחלוקות ביניהם? האם גם הצדוקים מייחסים את עצמם לכוהני בית צדוק מהמקרא? רוב החוקרים סבורים שמחד הצדוקים היו כת יריבה לעדת קומראן (מכונים 'מנשה' שישבה בירושלים), ומאידך שהיו לשניהם את אותם עיקרי הלכות. אני מציע להפריד בין הצדוקים-הראשונים שהיו קרובים עד מאוחדים לעדת קומראן, לעומת הצדוקים-האחרונים שהם בעלי אידיאולוגיה אחרת וסותרת לעדת קומראן, ולכך מוקדש פרק בעניין.

במחקר מקובל לראות את ההלכה הכוהנית כקדומה וכצדוקית. הגדרה זו נכונה חלקית, כי לפני עדת קומראן לא היו צדוקים, וגם עם נגדיר את הלכת עדת קומראן כצדוקית, הרי שהרבה מהלכות עדת קומראן לא היו לפניה – כי היא ייסדה את רוב ההלכה (כנראה היו ידועים למשה רבינו ונשכחו – ראו בפרק השכחה הראשונה). כאמור טרם עדת קומראן כבר היו כוהנים גדולים מבית צדוק במשך כ-800 שנה, ויש לציין את ההבדל ביניהם לבין עדת קומראן: כוהני בית צדוק הקדומים, ואף כוהנים אחרים (ככוהני העיר נוב המוזכרים בשמ"א כא'), לא ידעו וקיימו את כל פרטי התורה, היות ואלו נגלו וחודשו ע"י עדת קומראן. דברים אלו נתמכים מעדויות המקרא והארכיאולוגיה ועד תעודות אל-יהודו בבבל ויהודי יֵבּ שבמצרים. חלק מבני ישראל (בעיקר בממלכת יהודה) הקפידו בימי בית ראשון על ההלכה שהיתה ידועה להם עד אז, ועיקרה היה בענייני פולחן וטהרה, כשבשאר כנראה נצמדו לפשט המקראות מסורות, אך אין לנו מידע רב בעניין. יש להדגיש כי עדת קומראן קיבלה לידיה ספרים מהקדמונים עובר למקרא וספרות משלימה רבה ומגוונת לפניה, שגם באלו יש הלכות שונות, ולא ברור אם ספרים אלו נקראו ע"י הכוהנים שקדמו לעדת קומראן, ואם נקראו – האם קיימו אותם?[59]

  1. 'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים': כוהני בית צדוק, מלאכים ורופאים

להלן התיאור העצמי המדהים בדיוקו: 'ויבן להם בית נאמן[60] בישראל, אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה, המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא, כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" [יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2).[61]

פשר זה של עדת קומראן המיישם את עצמם לפי נבואתו של יחזקאל, מדייק בעובדה היסטורית: לא ידוע לנו על שום קבוצה לפני עדת קומראן שידעה (ושמרה) על התורה לפי ההלכות שנוסדו בעדת קומראן (היו בני נביאים בבית ראשון, ועשו אמנה בשיבת ציון, אך לא היתה בידם כל התורה). למעשה, גם מאז עדת קומראן ועד היום, למרות שבעקבות עדת קומראן קמו זרמים וקבוצות הקרובים במסורותיהם (ביהדות, בנצרות ובדתות נוספות), לא מצאנו קהילה שמתקרבת לאפס קצהה של עדת קומראן, בכל הבחינות: בכתיבה התורנית והנבואית, בהלכה וטהרה, במלחמה, ובספרויות בתחומים מעל שהכרנו ושלא הכרנו,. עם זאת, ישנם תיאורים נעלים על קבוצות הקרובות ממשיכות של עדת קומראן (ראו בפרק הבא: 'שבח והערצה לעדת קומראן, לצד הקושי בזיהויים נוכח אלמוניותם').

  • מקורם וראשית כהונת בית צדוק:

ראשון מוזכר 'וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן' (בראשית יד' 18). לפי מגילת פשר מלכיצדק 13Q11 הוא יחזור באחרית הימים (אולי כמלאך) נגד מלכירשע.[62] מלכיצדק מוזכר בעוד מקורות.[63] ייתכן שעדת קומראן בזיהויים העצמי 'בני צדוק הכוהנים', ממשיכים את שמו של מלכיצדק (תהילים קי' 4), ובכל אופן מהות שם זה הינו העיקר: "צדק". כך גם היה המלך האחרון של ממלכת יהודה, ולפי ירמיה כג' 6: 'וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ - ה' צִדְקֵנוּ'.

ההגמוניה הכוהנית במקרא הוענקה לבית צדוק, כנראה תחילה נוכח נאמנותו של צדוק בן אחיטוב לדוד המלך (וכן זכה לחֲנוֹךְ את בית המקדש הראשון),[64] דרך כוהנים גדולים בבית ראשון – שאותם שיבח והעניק להם תפקידי בכורה הנביא יחזקאל ב-4 אזכורים, כגון: 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי' (יחזקאל מד' 15). גם חונכי בית המקדש השני היו מבית צדוק, החל מיהושע בן יהוצדק ועזרא הסופר, ועד לאחרון טרם מרד החשמונאים: חוניו השלישי (או יאסון), כאשר בסוף ימי בית שני יש כמה אזכורים לבית צדוק, אך לא ברור מעמדם וזיהויים, מה גם לא ברור הקשר לכת הצדוקים (ראו פרק בעניינם). לפני היה שמעון הצדיק (שספק אם הראשון או השני) ששובח גם בן סירא (שקרוב לעדת קומראן – ראו הרחבה בפרק עליו), וממנו גם חז"ל ייחסו את מעבר התושב"ע מהכנסת הגדולה.

התורה מקנה ללווים ולכוהנים את עיקר ההוראה השפיטה וההנהגה בישראל. לצידם אמורה להיות מלכות ונביאים, אך אלו התקיימו רק בחלק מתקופת התנ"ך, ובימי בית שני רק/בעיקר בעדת קומראן (מלבד הדורות הראשונים של שיבת ציון). הכהונה לעומת זאת אינה מותנת, ואכן הכהונה היתה ההגמוניה היחידה הרציפה עד לחורבן הבית השני.

  1. קדושי העליון (דניאל ז' מציין) כמלאכים, רוחות ויצרים:

דניאל ז' מציין את קדושי העליון. יכולת קבלת הנבואה של עדת קומראן נבעה מרמת הטהרה הגבוהה ביותר שהקפידה, כששיאה היא קרבתם למלאכים: 'מלאכי הקודש בעצתם' (ברית דמשק טו' 18-15; סרך היחד ב' 9-8); 'להתיצב במעמד עם צבא קדושים, ולבוא ביחד עם עדת בני שמים' (סרך היחד יא' 23-22). הכוהנים שביניהם מוזכרים בסרך היחד ח' 4-10, ט' 6-3 כ'קודש קודשים' (השוו ל"חבריא קדישא" [מארמית: החברים הקדושים] שבספר הזוהר החדש ['כי תבוא' ג']), ולצד הגדרתה את קהילתה כמקדש (ראו בפרק על ירושלים), הרחיקו טמאים ובעלי מומים מעדתם (ברית דמשק 4QDa קטע 8 9-6; סרך היחד ב' 9-1).[65] עדת קומראן שרה בשבתות יחד המלאכים, ולכך יש מגילה ייעודית: 'שירי עולת השבת', כפי שמציין מלאכי ב' 7: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ ,כִּי מַלְאַךְ יי צְבָאוֹת הוּא'. דברים אלו נותחו בהרחבה ע"י רחל אליאור, מקדש ומרכבה, עמ' 268: 'בשירות עולת השבת מתרחשת מטמורפוזה מיסטית-ליטורגית של חזון יחזקאל וכל חלקי המרכבה הופכים לישויות שמימיות מוארות, מואנשות, מרננות, מהללות ומברכות בהשראת עבודת הכוהנים והלויים. הצביון הרבוע המודגש באופן בולט בחזון יחזקאל מטושטש בשירה המקוטעת במזכירה במקום אחר את 'ארבעת מוסדי רקיע הפלא', אולם המרכבה, הדביר, הכיסא, מושב הכבוד, האופנים, הגלגלים וקודש הקודשים מצטרפים זה לזה ברצף ליטורגי'.

נציין תיאור נועז של מחבר ההודיות (כנראה מורה הצדק): 'אני עם אלים אתחשב ומכוני בעדת קודש מי לבוז נחשב בי... כיא אני ישבתי ב[   ] בשמים מי כמוני באלים' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 108, שו' 5-1).

הידע על המלאכים הוא אחת הסיבות העיקריות לסודיותה של רוב ספרות עדת קומראן (קבוצות מגילות 4-1); על כך ראו בפרק 'מעבר מסורות הפשט והסוד דרך החסידים', ונציין רק את דברי יוספוס פלביוס שמספר שהאיסיים היו מסתירים בסוד את שמות המלאכים (מלחה"י 142 II).

  1. רפואה בעדת קומראן והאיסיים:

מאפיין נוסף של האיסיים הוא: 'שוקדים על הספר הקדמונים ובוחרים מתוכם בייחוד את מה שמועיל לנפש ולגוף. מתוך הכתבים הללו הם חוקרים את שרשי המרפא ותכונות האבנים' (מלה"י ב' 136), מלבד שייתכן שפירוש שמם הוא רופאים (כך בארמית;[66] לדעת פילון: חסידים מיוונית), וזהו משמעות המונח של קבוצת התֵרָאפּוֹיְטִים לפי פילון – רופאי נפש. על 7 מהגופות בבית הקברות של היישוב קומראן נמצא הצמח הפואה, שידוע בעולם העתיק גם לריפוי.

אמנם לא שרדו לידינו כתבים רפואיים,[67] אך שרדו מגילות לחש שמטרתם רפואת הנפש (ראו בפרק התפילה), ופעולת ריפוי רוחנית מובהקת מצוינת במגילה חיצונית לבראשית כ'[68] (לאחר מכן ישו והחסיד ?? גם סמכו ידו לריפוי). היובלים י' 14-1 מזכיר את ספר הרפואה שלמד נוח מהמלאכים ומסר לבנו שם (ממנו התפתח ספר אסף הרופא (בן ברכיהו; מהמאה ה-6 לספירה).[69]

לפי חֲנוֹךְ ז' 1 המלאכים הרעים עשו שימוש לרעה בסודות הצמחים, כאשר גילו אותם לנשים לצורך 'קסמים וכשפים' (ופרק ח' 3: 'שמחזי למד כשפים וכרת שרשים'.

בספר החיצוני איגרת רחבעם, האב – שלמה המלך, מודיע לבנו – רחבעם, את השימוש בצמחים, בתפילות ובאבנים.

לצמחים שימוש נוסף של ריח נינוח המשמח אלוהים ואנשים: 'ומן בני הכוהנים רוקחי המרקחת לבשמים' (דבה"י א' ט' 30). עיסוק ברוקחות אפיין גם את הנשים 'וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת' (שמ"א’ ח’ 31), ואפשר שמכאן לשון הנקבה במצווה: 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה'.

בפרק הנסתרות מובא הפירוש של עדת קומראן ל'סַפַּחַת' (ויקרא יג' 2) ודרך רפואתה.

דרך נוספת של רפואה היא רפואת הנפש ע"י הרחקת רוחות רעות, וזאת בתפילות שבח לבורא, ייתכן בלחש (ראו בפרק תפילה).[70]

  1. שבח והערצה לעדת קומראן, לצד הקושי בזיהויים נוכח אלמוניותם, וההפך בימינו:

עובדה נוספת שממשיכה את ייחודיותה של עדת קומראן וזהותה עם ההגמוניות התורניות הנבחרות של עמ"י, היא בכך שכל הקבוצות מתקופת עדת קומראן (כמו החשמונאים) וכן הקבוצות לאחר מכן (שאר הזרמים וההיסטוריונים בשלהי בית שני), שיבחו והעריצו את עדת קומראן, אך זאת כאמור כשלרוב לא ידעו לתת שם לקבוצה זו או לשמות גדוליה, וכך כינו אותם:

  • החשמונאים ניסו לקרב אליהם קבוצות חסידים, וציינו על חוסרם בנביא (ראו בפרק על החשמונאים).
  • יוספוס על האיסיים: הקדיש להם 43 אזכורי שבח מתוך 47 אזכורים על כל הכתות (4 אזכורים בלבד לצדוקים ולפרושים), וטען שהם בעלי נבואה.
  • פילון האלכסדרוני העריץ ביותר את התֵרָאפּוֹיְטִים הנעלים, ואת האיסיים כחסידים. למשל, בספרו 'כל אדם ישר הנו בן חורין (בו הוא מתאר אותם) הגדירם: 'אתלטים של שלמות (על חירות הצדיק, 88).
  • 'פליניוס הזקן סיכם את תיאוריו על האיסיים: 'המופלאה מכל הכתות שבעולם'.
  • חז"ל מציינים הגמוניות מתקופת עדת קומראן: נביאים, כנסת, סנהדרין, זקנים, סופרים, חכמים, ראשונים. זאת כאשר מאות מסורות והלכות שחז"ל משייכים להגמוניות אלו - תואמות למסורות במגילות קומראן (ראו בפרק בעניין).
  • חז"ל מציינים בימיהם 'חסידים ראשונים' ו'אנשי מעשה' שהיו מביאים מסורות כתובות ומחוללי נפלאות בזכות קדושתם..
  • לפני עדת קומראן: דניאל ציין שיקומו משכילים וקדושי עליון.

לפיכך, המדרש 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' (מגילה טז') לא שומש לעיקר מטרתו, וזו הסיבה שגם עד היום אין בדיקה ולימוד של המקורות של ספרות חז"ל (ועוד ספרויות) מתוך מגילות קומראן.

  • למרות הערצה זו של הסופרים ההיסטוריונים וחז"ל לעדת קומראן, החוקרים היום מסתכלים ומקטלגים את עדת קורמאן ככת שולית ומחמירה:

אליעזר וינריב הביא בספרו 'היסטוריה - מיתוס או מציאות?: מחשבות על מצב המקצוע' את המסקנה: 'נראה כאילו ההיסטוריה נכשלת כשלון חרוץ בכל ניסיונותיה לקיים אפילו מקצת מאמות המידה הנגזרות מדרישת האובייקטיביות'. מסקנה זו רלוונטית ביתר שאת לגבי עדת קומראן ומגילותיהם.

כך יוצא שבימינו ניכר העיוורון. למעשה, לא משנה הזהות הכיתתית של עדת קומראן (אם איסיים צדוקים או חסידים – ולקרוא את המאמר שהפנה שוורץ), אין סיבה להפוך את השבח והערצה של ההיסטוריונים, הסופרים וחז"ל על עדת קומראן (כפרק לעיל ובפרק זיהוי עדת קומראן כהגמוניות התורניות הנבחרות).

  • הדימיון בין גזירות אנטיוכוס ה-4 לגזרות גזירות אדריאנוס, למול המסקנה ההפוכה של דתיים:

משנת 129 לספירה החלו גזירות אדריאנוס נגד היהודים בא"י, שחלקן גזרות דומות לגזרות שגזר אנטיוכוס ה-4 כ-300 שנה לפני כן (בשנת 170 לפנה"ס).

לרבי עקיבא יש משל מפורסם על הוראתו תורה, למרות האיסור הרומאי: משל השועל והדגים. למעשה, זוהי תקופה דומה לתקופת המתיוונים טרם מרד החשמונאים, ואילו הפתרון של עדת קומראן היה שונה – הם בחרו לעבור לגור במדבר – בקומראן, ובה ללמוד וללמד את חבריהם, וזאת בסיכון מופחת מאשר קרבה למתיוונים.

למרות זאת, עדיין המתוונים רדפו אחרי עדת קומראן ובפרט אחרי מורה הצדק (ראו פרק בעניין), ובדומה, גם הרומאים רדפו אחרי חלק מהתנאים, והצליחו להרוג למשל את עשרת הרוגי מלכות (10 תנאים שנרצחו ע"י הרומאים כנראה בשל התנגדותם לאימפריה או הפרתם את הגזרות).

בעוד הקבוצה הראשונה – עדת קומראן, יסדה את ההלכה ופרשנות התורה, היא נשארה נעלמה ובימינו למרות שנחשפה - מגונת, ואילו קבוצת התנאים השנייה (רבי עקיבא וחבריו) נתפסת כמייסדת ובעלת מסורות התורה. להעצמת האבסורד, ראו בפרק 'שבח והערצה לעדת קומראן, לצד הקושי בזיהויים נוכח אלמוניותם, וההפך בימינו'.

ב.      החסידים הראשונים, מעבר מסורות לחסידי התנאים, והקשרים לשם 'איסי'

תהילים קמט' 1 מציין 'קְהַל חֲסִידִים', ולמרות שבתנ"ך מצוינים בני נביאים וערי לויים וכוהנים (שדומים באופיים לעדת קומראן – ראו פרק בעניין), לא מצאנו קבוצה מדהימה ברמת ארגונה ספרותה וחסידותה בהלכה כעדת קומראן, כתיאורה העצמי: 'ויבן להם בית נאמן בישראל אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה המחזיקים בו לחיי נצח וכל כבוד אדם להם הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" [יחזקאל מד' 15]' (ברית דמשק ג' 19-ד' 2).

פילון טען שראש החסידים היה משה רבינו,[71] ובמגילת קומראן 4Q377 קטע 2ב', משה רבינו מזוהה כ'איש חסדים'.[72] חסידים מוזכרים במגילות הכיתתיות, בעיקר במזמורים, כנראה לא בזיהוי עצמי (חלק מהמגילות קטועות כדי לעמוד על משמעותן), וזיהויים העצמי הינו עדת היחד, בני צדוק הכוהנים ועוד.

1.      זיהוי עדת קומראן כחסידים המוזכרים בספרי המקבים

להלן כמה הקבלות בין פעילותם של עדת קומראן והחשמונאים. היות והתיארוך המוצע להיסדותה של עדת קומראן (בספר זה; וכך גם סברה גולדמן)[73]  קודם לימי היווסדות החשמונאים, מוצע כי החשמונאים הלכו בדרכים אלו (חיקו והעתיקו) של עדת קומראן:

  • עדת קומראן ירדה למדבר,[74] וכך גם החשמונאים (וכן 'פורשי מדבר' בזוהר).[75]
  • ספר היובלים נ' 12 (מגילה מקבוצה 2 שקדומה לעדת קומראן) אסר מלחמה בשבת, אך אין איסור כזה בברית דמשק (שהיא מגילת יסוד כיתתית), כך שייתכן שהביטול ע"י החשמונאים (מק"א ב' 29-33), היה על דעתה של עדת קומראן
  • במגילות קומראן הכיתתיות רווח ביטויי 'מבקשי צדק ומשפט' עם משפחותיהם, וכך מתוארים החשמונאים[76]

כעת נעבור לניתוח 3 אזכורי ה"חסידים" בספרי המקבים א' וב',[77] וביחסם לעדת קומראן:

  • מק"א ב' 41: 'אז נאספו אליהם קהל/כנסת[78] חסידים, גיבורי חיל מישראל, כל מתנדב לתורה': 4 מאפיינים תואמים לעדת קומראן: 'קהל/כנסת חסידים' – מוצע שזהו הרכב ההנהגה של עדת קומראן, כמפורט בפרק 'זיהוי עדת קומראן כמועצת המלך והמשפט וחבר ישראל והיהודים שבמטבעות החשמונאים'; 'גיבורי חיל' – מוצע שאלו עדת קומראן בהיותם מחברי ולוחמי מגילת המלחמה (או"ח), כהצעתו של ראסל גמירקין,[79] וכמפורט בפרק 'שימושי החשמונאים הראשונים במסורות ממגילת המלחמה'; 'כל מתנדב לתורה': במגילות קומראן הכיתתיות רווח שורש נ.ד.ב.[80]
  • מק"א ז' 12-14: 'ויאספו אל אלקימוס ואל באקחידס קהל סופרים לבקש צדק; וראשונים[81] החסידים היו בבני ישראל, ויבקשו מהם כי אמרו: איש מזרע אהרון בא בחיל ולא ירע לנו': 4 מאפיינים תואמים לעדת קומראן: 1. 'קהל סופרים' - עדת קומראן במהותה סופרי תורה, וגם חז"ל מתארים כך את ההגמוניה שלפניהם (ראו פרק בעניין). יהודה המקבי חיפש ספרים שאבדו (מק”ב ב' 13-14),[82] וספרים כאלו נמצאים באוצרותיה של עדת קומראן; 2. 'ראשונים.. בבני ישראל' - זהו תיאור שמדרג את החסידים כסופרים ממעלה ראשונה (לפי דיוק לשון התרגום היווני, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס), וכן מוזכר לחיוב אלעזר הסופר (מק"ב ו' 18); 3. 'איש מזרע אהרון בא בחיל ולא ירע לנו' - הסתמכות החסידים על הכוהנים מצביעה על קרבתם לכהונה, כעדת קומראן; 4. 'ולא ירע לנו' – קרוב לתיאורו של פילון שהאיסיים הם פציפיסטים,[83] ומנגד ראו כאמור וכמפורט בפרק 'שימושי החשמונאים הראשונים במסורות ממגילת המלחמה'.
  • מק"ב יד' 6: 'אלה מן היהודים המכונים "חסידים", אשר מנהיגם יהודה המקבי, מנהלים מלחמה ומורדים ואינם מאפשרים לממלכה למצוא יציבות': גם תיאור זה עולה עם אופיה של עדת קומראן ומגילת המלחמה.

מתיאורים קרובים אלו, ניכרת הקרבה הגבוהה בין עדת קומראן לחסידים שבספרי המקבים. החסידים מתוארים כתנועה קיימת, וזאת בימים שהחשמונאים רק התאגדו, כך שניתן לקבוע שהחסידים קדמו לחשמונאים – כמו התיארוך המוצע של עדת קומראן. נוכח ההקבלות הגבוהות לעיל, מוצע כי החשמונאים – שפעלו וחיקו את עדת קומראן, כינו את עדת קומראן בספריהם כחסידים.

2.      הצעה שהאיסיים הם רק אחד מהמחנות שהמשיכו את עדת קומראן[84]

חלק ממגילות קומראן התגלגלו לספרים שקודשו בנצרות (רובם כתוספת ל'ברית הישנה'), 3 מגילות למצדה, וכמה מגילות לגניזת קהיר (ראו פרקים בעניינם). אך אין בידינו קצה ידיעה על מה עלה בגורלה של עדת קומראן לאחר תחילת המאה ה-1 לפנה"ס, בה חוברו מגילותיה האחרונות (קבוצה 5). לדעתי עדת קומראן התאחדה לפני כן עם החשמונאים בראשות אלכסנדר ינאי (ראו פרק בעניין) שהיה צדוקי, וכך חלק מהחשמונאים כונו בייתוסים או צדוקים (אך אלו שונים מהצדוקים האחרונים של ימי חורבן הבית [ראו פרק בעניין]).

תיאורי היסטוריונים מהמאה ה-1 לספירה על כיתות התקופה, מעלות בשבח הנעלה ביותר את קבוצות/כתות האיסיים והתיארופטיים, וכתות אלו הן גם הקרובות ביותר לתיאורה הפנימי (מהמגילות) של עדת קומראן.[85] לפיכך, רוב המחקר מקבל את הזיהוי בין עדת קומראן לאיסיים (והתֵרָאפּוֹיְטִים).[86] עם זאת, דווקא לגבי ההלכה הייחודית ביותר – לוח השנה, אין לנו מידע כיצד האיסיים והתֵרָאפּוֹיְטִים נהגו (אין לנו גם מידע גם כיצד הצדוקים הראשונים, זולת בכמה הלכות של הבייתוסים, אך שלא ניתן להסיק מהן איזה לוח נהגו; ראו בהרחבה בפרק על לוח השנה).

עדת קומראן נוסדה בסוף המאה השלישית או עד תחילת המאה השנייה לפה”ס (על היווסדות העדה ומינוי מורה הצדק – ראו בפרק על כך). לעומתם, ארבעת הסופרים (פילון האלכסנדרוני,[87] יוספוס פלביוס,[88] פליניוס הזקן,[89] דיו כריסוסטום)[90] מתארים את האיסיים כקבוצה החיה במאה הראשונה לספירה. פער הזמנים בין שתי הקבוצות נתון בטווח סטיה גדול, כאשר מחד שיאו במרחק של כמאתיים שנה מימי ההיווסדות, אך מאידך, הכתבים האחרונים של עדת קומראן (שהם מימי סוף שלטון בית חשמונאי ונושקים לימי הורדוס - אמצע המאה ה-1 לפנה"ס) מצטמצם לפער כמה עשרות שנים, ואם עדת קומראן המשיכה לפעול לאחר מכן (למרות שלא שרדו לידינו כתביה) - הרי שיש השקה בתקופה.

בכל אופן, בכמאה השנים שבין אמצע המאה ה-1 לפנה"ס עד אמצע המאה הראשונה לאחר הספירה, חלו מהפכות דתיות ופוליטיות (עיקריהם: כיבוש הרומאים, מלכות הורדוס, בית הלל ושמאי, התנאים הראשונים ותחילת הנצרות). אלו מעלות את הסבירות שהמחנות שיצאו מעדת קומראן, שינו את פניהם מחד, ומאידך היוו מקור או השפעה ועיצוב של זרמים וקבוצות בישראל וממנה.

בנוסף, היות וישנן קבוצות המוזכרות בחז"ל, כמו: הבייתוסים, טובלי שחרית, אנשי יריחו (על טיבן ויחסן כמחנה ממשיך של עדת קומראן, ראו ניתוחן בפרקים אחרים בספר זה) בין עשרות כתות,[91] וקבוצות אלו אינן מוכרות לו ממקורות נוספים, אפשר שקבוצות אלו זוהו כאיסיים ע"י היסטוריונים, מה גם יוספוס מתאר שהיו 2 קבוצות של איסיים.

לפיכך מוצע שהאיסיים הם רק אחד מהמחנות הממשיכים של עדת קומראן, כפי שמצוין בברית דמשק ז' 7-6: 'ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה'.[92]

קבוצה שמוזכרת 7 פעמים בחז"ל, וגם קרובה אטימולוגית למשמעות/פירוש של הכינוי "איסיים" (לצד הבייתוסים), היא "החסידים הראשונים". זהו הכינוי היחיד של חסידים העונה לתקופה של שלוש אזכורי החסידים בספרי המקבים. להלן ניתוח קרבתם לעדת קומראן והאיסיים:

3.      מאנונימיות 'החסידים הראשונים' עובר אל זיהויים אטימולוגים אפשריים ל'איסיים'

  • ציון האיסיים רק ע"י 4 היסטוריונים אך לא במקורות הדתיים:

כאמור, ארבעה סופרים/היסטוריונים ציינו (לשבח) את האיסיים (ופילון גם את התֵרָאפּוֹיְטִים). אך אף אחת מהגמוניות של התקופות המחברות בין החשמונאים לחז"ל (הרומאים, הורדוס, בית הלל ושמאי, התנאים והנצרות) לא ציין/הזכיר את האיסיים,[93] ולכן השאלה המתבקשת היא – האם האיסיים היו (ומדוע לא הוזכרו או באיזה שמות אחרים הוזכרו), או שמא מדובר בתיאור אוטופי-דימיוני (שהועתק בין ההיסטוריונים).[94]

טענת ספר זה היא שכיוון שעדת קומראן היתה סודית ואנונימית, וחלק מהמסורות של מגילות קומראן הגיעו לחז"ל רק אחרי כמה דורות בדרכים עקיפות (שכן המסורות המדויקות הן המגילות – והמסורות שהועברו הפכו לבע"פ – תושב"ע), חז"ל כינו את עדת קומראן והמחנות שיצאו מהם בכינויים של נבחרי התורה אלמונים,[95] כמו: נביאים, הכנסת הגדולה, סנהדרין, זקנים (ראשונים),[96] סופרים (ראו פרק בעניין), וגם - "חסידים ראשונים". גם בכינוי זה, חז"ל לא ציינו (כי לא ידעו; כי עדת קומראן היתה אנונימית) שום ציון של שם או תפקיד מבין החסידים הראשונים.

  • הקבלות בין עדת קומראן לחסידים הראשונים:

לפיכך מוצע כי עובדת אי-ציון עדת קומראן/האיסיים במקורות הדתיים, קרתה מכיוון שכינויָם בפי חז"ל היה 'חסידים ראשונים' (לצד כינוי הגמוניות נבחרי תורה נוספים, כאמור בפרק בעניין, ובפרט לצד 'זקנים ראשונים').[97] חיזוקים נוספים לכך הן העובדות שהחסידים הראשונים – כשמם הם – היו הגמוניה של שמירת אורחות חיים והלכה ברמה גבוהה/קפדנית/מחמירה, וזאת בתקופה שקדמה לחז"ל, וכאמור בפרק לעיל, חסידים מוזכרים רק בספרי המקבים. לכן, החסידים הראשונים מתאימים לזיהוי רק עם עדת קומראן/איסיים או החסידים המוזכרים בספרי המקבים.[98]

ההוכחות לכך תלויות בעיקר בהתאמה שבין 7 תיאורי החסידים הראשונים מספרות חז"ל, לבין התיאורים הפנימיים של עדת קומראן במגילותיהם, או לתיאורי האיסיים ע"י ההיסטוריונים. נבחן להלן את ההקבלות הקרובות:

  • 'דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת' (נידה לח'): אכן בעדת קומראן יש חוק האוסר משגל בשבת (היובלים נ' 8).[99] יתרה מכך, מגילת המקדש מה' 12-11 אוסרת כניסה למקדש 3 ימים אחרי משגל, שהיא כנראה הסיבה ליום רביעי.[100] אלו עולים עם התעלותה של עדת קומראן בשבתות לרמת מלאכים, כמתואר בשירות עולת השבת.
  • 'חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם' (ברכות ה' א'): כמפורט לאורך ספר זה, ההלכה בכלל נוסדה ע"י עדת קומראן, ואחד התחומים המובהקים לכך – הוא התפילה, בה עדת קומראן קיבלה וחיברה אלפי מזמורים ותפילות, מהם נציין למשל את 4,050 המזמורים המצוינים במזמור 11Q5(11QPs-a) כז' 10 א', וכן את מגילת ההודיות הכוללת 5 כרכים (ראו פרק בעניין). לצד התפילה, נושק תחום ספרות הסת"ם, והרי: 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות, שלא יתעשרו' (פסחים נ' II) – תואם לממצא הארכיאולוגי שהתפילין הראשונות מעדת קומראן ובכלל הממצאים שעולים עם היותם סופרי תפילין (וסופרים בכלל; בעלי הספרייה היהודית העתיקה והגדולה),[101] וכן להגדרתם העצמית - עדת אביונים.[102] אפשר להקביל במידה פחותה את עניין השהייה לפני ואחרי התפילה - כבא על חשבון זמן עבודה, ולכך שיוספוס מתאר את האיסיים כמסתפקים ב-5 שעות עבודה יומיות.[103]
  • הקושי של החסידים הראשונים להביא קורבנות במקדש, וכנראה קבלתם נזירות מלאה (נדרים י'):[104] 2 מעשים אלו מאפיינים את עדת קומראן באופן בלעדי: תחילה עדת קומראן אסרה על הבאת קורבנות למקדש (ואף ראתה בעצמה מעין קודש),[105] וכן עדת קומראן מקובל במחקר כי עדת קומראן היא הקהילה הנזירית הראשונה.
  • זהירותם של החסידים הראשונים בדיני נזיקין (בבא קמא ל'):[106] זו עולה עם הלכת עדת קומראן לא לבצע מסחר ולא לקחת ריבית/לקנות בהקפה עם מי שאינו מהעדה,[107] דהיינו מי שאינו חסיד, וזהירות כזו היא כלי בטוח וחכם כדי להימנע מחיכוכים כלכליים מיותרים עם עם הארץ – שמהם עדת קומראן התרחקה (ובעקבותיה גם ראשוני הפרושים וחז"ל).[108]
  • הקבלה בין חבורות לחסידים ראשונים:[109] המשמעות של "חבר" זה הוא שהוא "נאמן" לעניין טהרה (בעיקר מזון: תרומות ומעשרות), [110] ומחנות עדת קומראן על הלכותיהם, הולמות ותואמות את העיקרון הקבוצתי והטהרתי הזה.
  • חסידים ראשונים היו ערים בליל שבועות (ספר הזוהר):[111] פילון ציין כי התֵרָאפּוֹיְטִים מתוועדים כל 50 יום בליל שימורים.[112]

בתפילת העמידה/18, לצד 'פליטת בית סופריהם', חז"ל מזכירים את 'חסידים'. ייתכן שפליטה זו מרמזת על שרידי הסופרים/חסידים, והתורה (בין אם מסורות שנשמרו בע"פ) שנשארה מעדת קומראן. גם יהודה המקבי חיפש ספרים שאבדו (מק”ב ב' 13-14).[113]

  • 4 חסידים מהמאות ה-2-1 לפה"ס, ושזהותם נשארה עמומה/אנונימית:
  • יוסי בן יועזר: המכונה 'חסיד שבכהונה', והוא החסיד היחיד שחז"ל מזכירים בנוגע לפרושים/זוגות לפניהם (במאה ה-1 לפנה"ס ואחורה). קשה להכריע על קנקנו של יוסי בן יועזר יחסית לעדת קומראן, נוכח המקורות הסותרים עליו ומיעוט המקורות בנות התקופות (ראו פרקון בעניינו).
  • חוֹנִי המעגל:[114] מאיומו של שמעון בן שטח הפרושי: 'אלמלא חוֹנִי אתה,[115] גוזרני עליך נדוי' (תענית ג' ח'), ספק אם חוֹנִי השתייך לזרם הפרושי, מה גם היותו חסיד. היות וחוֹנִי תמך באריסטובלוס הצדוקי, או לכל הפחות לא ביריבו הרוקנוס הפרושי (קדמה"י יד' ב' א' (21-24, וזאת אף על פי שבתקופה זו רוב העם הלך אחרי הפרושים (קדה"י יג' 288),[116] מלמד שהיה קרוב לצדוקים. בכל אופן, שבחו של יוספוס על חוני: 'חביב אלוהים', עולה עם הילוליו את האיסיים.[117] התנגדותו של בן שטח נבעה כנראה ממופתיו של חוֹנִי (על כך ראו בפרקון בהמשך: 'מופתים וניסים כנגד הרציונליזם ההלכתי רבני'), או לשבועתו – ואם כך, ניתן להסיק שזאת כיוון ששבועתו/נדרו של חסיד אינה ניתנת להיתר – כדעתה של עדת קומראן.[118]
  • יהודה האיסיי: יוספוס מתאר את נבואתו של יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80), אך גם מציין שישב עם תלמידיו ולימד אותם דברי נביאים - דבר המקביל לתיאורי מורה הצדק: 'האל הודיעו כל רזי דברי עבדיו הנביאים' (פשר חבקוק ו' 5-2), אך לפי תיארוכי (ראו פרק בעניין), מורה הצדק חי ופעל מעל 100 לפניו. אי-ציון איסיי-נביא זה (לצד אי-ציון נביאים בכלל) בספרות הפרושים, עולה עם מיעוט המידע של הפרושים על גדולי התורה בתקופה זו[119] – כנראה כיוון שהפרושים לא היו ההגמוניה הראשית בישראל באותם הימים.
  • מנחם שקדם לשמאי (חגיגה ב' ב'): מנחם זה הוא כנראה מנחם האיסיי שמתאר יוספוס כנביא הקרוב למלכות הורדוס.[120] לצידו היה בבא בן בוטא החסיד, מזקני בית שמאי, שבית זה קרוב לעדת קומראן וצדוקים יחסית לבית הלל).[121] בן בטא מוזכר לגבי 'אשם חסידים', וגם העובדה שהורדוס הותיר רק אותו חי, מצביעה על קרבתו לאיסיים - אותם הורדוס אהב.[122] מנחם יכול להוות את מהרודיאנים המוזכרים בבשורות על פי מרקוס ומתי,[123] במיוחד שהאיסיים היו קרובים להורדוס (קדמה"י טו' 397-372).
  • נזירים:

"נזר" מלשון "כתר", 'וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים' (עמוס ב' 11). כיצד התקבלה הדעה מחז"ל (תענית יא') שלהתנזר זה חטא?          ייתכן והסיבה לכך נובעת משנאה נגד מחמירים בתורה, כפי שרבי עקיבא ציין בעצמו בטרם לימודו ושמירתו מצוות: 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור' (פסחים מט' II). אירוע נוסף שהשפיע בעניין הוא התרמית של שמעון בן שטח על אלכנסר ינאי, בה הוא לא עמד בהתחייבותו לשלם קורבן מחצית מהנזירים (‫ירושלמי ברכות פ'ז הב' [יא' II]; בראשית רבא פרשה צא' ג'. אפילו התנאים-חז”ל הגדירו אותה: 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו' [משנה חגיגה א' ח']).  

'חכמות סופרים תסרח' (סוטה ט' טו') נכונה להגמוניות נבחרי התורה שקדמו לחז"ל, אלא שאלו מצויינים לעיתים בשבח אנונימי (כנסת, סנהדרין, ראשונים, זקנים, סופרים), ואילו בשמות של זרמים וכתות אחרים מחז"ל, הם מגונים.

נוכח אי-יכולת להביא קורבן סיום הנזירות (בגלל חורבן המקדש), ונוכח צמיחת נזירות דתית שהעבירה את הדגש לאיסור מיני, עוד יותר התרחקנו מהנזירות שבתורה, לצד גינויים נגד הטהרה: 'הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן' (תוספתא סוכה טו' ב'; מעשר שני ה' ל'; סוטה ט' יג'); 'משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות' (סוטה ט' טו).

4.      מסורות בודדות שהתפזרות בחסידי-התנאים כיחידים, וקרבתם חלקם לשם 'איסי'

כאמור חז"ל העריצו ושיבחו את החסידים הראשונים ללא הסתייגות, אך ייתכן ואחת הסיבות לכך היא שהחסידים הראשונים – חיו ופעלו בתקופה לפניהם, ואילו כעת בימיהם של חז"ל חשוב לחז"ל מי ישלוט בכיפה, ולכן חז"ל תקפו וגינו קבוצות ואף יחידים שאינם שומעים להלכתם.

יתרה מזו, חז"ל אינם מכנים כבר קבוצות מסוימות כ"חסידים" (למרות שרוב הקבוצות הן כחסידים - מחמירות הלכתית ובטהרה יותר מחז"ל), אלא רק בודדים (וגם לחלק מאזכורים אלו נלוות ביקורת סמויה (ייתכן כדי להדגיש את העיקרון שכשם ש'חכם עדיף מנביא' [בבא בתרא יא'], כך חכם עדיף מחסיד).

עם זאת, אפשר להכליל שבכ-150 שנה הראשונות לספירת הנוצרים, אין הגמוניה של נבחרת תורנית הלכתית, אלא אדרבא, ניכר כי מסורותיהם של עדת קומראן הוטמנו והוסתרו, ונוכח איסור הכתיבה בחז"ל, יש ניסיון רב לאסוף לסדר את המסורות בספרות חז"ל.

ניסיון זה כולל בעיקר מסורות שהועברו בדרכים עקיפות מעדת קומראן לחז"ל, אך גם ממקורות שונים וחלקם פסולים (ראו פרק בעניין), לצד המדרש היוצר בחז"ל.

אחד הערוצים של העברת המסורות היה דרך חסידים, שאלו היו כבר חלק מחז"ל, אך אפשר להניח שנוכח חסידותם, שמעו וקיבלו מסורות שהתגלגלו מעדת קומראן והאיסיים.

כבר לא מדובר על קבוצה מסוימת או הגמוניה של נבחרי התורה.

העובדה שחלק מהחסידים בחז"ל אינם מוזכרים בדברי הלכה, מעלה את החשד שאותם אלו נודו בענייני הלכה, בגלל קרבתם לקבוצות חסידיות יריבות לחז"ל. וכי חסידי-התנאים הם קבוצה מובדלת מחוץ לבית המדרש? ההיו לחסידי-התנאים הלכות ונוהגים מחמירים משלה?

חוקרים כבר עסקו בעיקר בשאלות אלו,[124] וכאן אבקש להצביע על קשר מעניין זה:

  • חסידי-התנאים שקרובים אטימולוגית לשם 'איסי'

ייתכן כי מקורו של השם 'איסי' הוא שיבוש קל מהמילה ביוונית (Essaioi), שמשמעותו: 'חסידות' (hosiotes), כטענתו של פילון: 'הללו קרויים איסיים, וסבורני שעל שום חסידותם נמצאו ראויים לכינוי זה'. [125]

להלן עיקרי ההצעות הנוספות של משמעויות השם האיסיים:

  • איחוד החשמונאים עם הצדוקים כולל את עדת קומראן והבייתוסים, בפרט שהבייתוסים קרובים בשמם לאיסיים: 'בייתוסין' - בית-א/סין = איסיים.[126]
  • המונח "עצה" (הרווח במגילות הכיתתיות כ'עצת היחד') = נשמע לפי המבטא של העיצור צד"י שנהג באותם ימים (ובמזרח - עד ימינו) כ"אסא" (היה השם נשמע בערך:essa , והוא הקרוב ביותר לשם Essaioi שנקט פילון ולפעמים גם יוספוס).[127]
  • בארמית, מהות שמם של האיסיים: מרפאים (ראו פרקון על עדת קומראן כרופאים).

היות וכמה חסידים בחז"ל נשאו שמות קרובים אטימולוגיים לחסידות או לאיסיים (כגון: איסי/יוסי/דוסא/חסדא) או צורף להם התואר "חסיד", להלן ניתוחם ביחס לעדת קומראן/האיסיים:

  • איסי בן יהודה:[128] היה אחרון החסידים,[129] ולערך מתקופה זו גם האיסיים כבר לא מוזכרים; חי במערות,[130] ומגילות קומראן נמצאו במערות, ואולי גם חלק מעדת קומראן חיו במערות; דעתו התקבלה כמעט תמיד להלכה, אפילו נגד דעות רוב, וזאת כאשר לא למד עם חבריו (ירושלמי נדרים לו' ב'),[131] ובעצמו גם נידה חלקם (מנחות יח' ב'). מסר מסורת פשט דקדוקית ממגילת סתרים שמוזכרת במגילות וכנראה תואמת.[132]
  • איסי אחר שהוא גם כהן: בבית הכנסת בסוסיא (כנראה מהמאה השלישית לספירה) שרדה כתובת הקדשה: 'זכור לטובה קדושת מרי רבי איסי הכהן המכובד...': שם גם נמצא גם פסיפס לוח שנה שסופר לפי ספר היובלים.[133]
    • קרבה בסיפורי חסידים נוספים בעלי קשר אטימולוגי נמוך או בלי:
  • חנינא בן דוסא: 'משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה' (סוטה ט' טו'). הלכתו לנדר נזיר תואמת לחסידים ראשונים (בבא קמא ל').
  • רבי יוסי הכהן: עסק במעשה מרכבה, וספרות מיסטית וסודית זו מצויה במגילות קומראן (ספר חֲנוֹךְ, צוואת לוי ושירת עולות השבת), וכך היא דרכה הסודית של עדת קומראן. לא נמצא כתב ידו בנכרי כדי שלא יחלל שבת על ידי כך שהנכרי יוליכנו בשבת (שבת יט' א'; ירושלמי שם פ"א ד' ע"א) – תואמת לברית דמשק ו' 2,[134] ולהחמרה הכללית של האיסיים בשבתות (מלחה"י ב' ח' 9).
  • שמעון חסידא: דרש על לימוד בלילה ותפילין, ששניהם נהגו ראשונה בעדת קומראן (ראו הרחבה בעניין בספר). דרש על כהן צדק כמנהיג אחרון בבית שני, ומורה הצדק, שכנראה היה כוהן, היה מנהיג מייסד בעדת קומראן.[135] דרש גם על בדיקת בתולות, עניין שעדת קומראן היו נוהגים לבדוק.[136]
  • פנחס בן יאיר: שם את מעלתה של החסידות בראש (עבודה זרה כ' II); התגורר ביישובי הדרום (דברים רבה ג' ג'), וכנראה אזור הדרום היה ונשאר לאחר החורבן אזור של יותר טהרה וכוהנים (בעוד חז"ל התרכזו לאחר יבנה בגליל ובבבל)[137] ראו פרקון בעניין); הכניס חלק מספר היובלים במדרש תדשא שבספרות חז"ל;[138] הערצתו לראשונים לעומת נמיכות קומה של דורו (שבת קיב' II),[139] ראו פרק של זיהוי ה"ראשונים" עם עדת קומראן; הביא את הרחבת הפשט מהמגילות ל'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (חולין ז' II. ראו בפרק הלכת ה'נגלות': פשט המורחב מהיקשים עם אסמכתא מקראית למקרים דומים); בדומה לשבח של ההיסטוריונים על האיסיים, כך גם חז"ל שיבחוהו (משנה סוטה ט' טו').
  • אליעזר בן יעקב: הביא מגילת יוחסין לחז"ל, ומגילות כתובות הן המאפיין של עדת קומראן לעומת איסורן בחז"ל;[140] דרש איסור רכיבה בשבת (סנהדרין מו') כמצוין ביובלים נ' 12.
  • חסיד ששתה ביום הכיפורים:[141] היתכן שהסיבה שחסיד לא שמר על יום הכיפורים במועד לוח השנה הפרושי, כיוון ששמר על לוח שנה שבתי-שמשי 364 יום של עדת קומראן?!

5.      מגילות דקדוק ועומק הפשט של איסי בן יהודה, והגעתן מהמערות

מרדכי הכהן זיהה את איסי בן יהודה כאיש מחתרת שחי במערות (נדרים פא'; ירושלמי שביעית פ"ח ה"ה; ירושלמי נדרים פ"יא ה"א), בעל שמות רבים,[142] אך הזכיר רק בנגיעה כי הוא קרוב לאיסיים.[143] דעתו התקבלה כמעט תמיד להלכה, אפילו נגד דעות רוב, וזאת כאשר לא למד עם חבריו (ירושלמי נדרים לו' ב'),[144] ובעצמו גם נידה חלקם (מנחות יח' ב').

'דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים[145] בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר[146] 'כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ [וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן' (דברים כג' 25)] - בביאת כל אדם הכתוב מדבר' (בבא מציעא צב'). ככל הנראה, הלכה זו נמצאת במגילת קומראן 159Q4: 'השדה יוכל בפיהו ואל ביתו לוא יביא להניחו'.[147]

על מגילות סתרים במשמעות של ספרי סוד נדון בפרק 'ספרות הסוד כרוב המסורת של עדת קומראן והאיסיים; מגילות בחז"ל והמשנה כסוד', ורק יצוין שבמגילות קומראן הכיתתיות ישנם כתבי סתרים כגון מסוג צופן אתב"ש, וגם התנא שמעון בן אלעזר/בן עזאי[148] מצא כנראה ספר חיצוני שאינו במגילות: עליית ישעיהו, לפיו מנשה הרג את ישעיהו. אם זהו בן עזאי, הרי שיש לו עוד כמה נקודות קרובות לעדת קומראן: לא נשא אשה, ובנו אליעזר בן יעקב, יוסי בן חלפתא, כתב את סדר עולם שאינו תואם ללוח השנה של עדת קומראן.

מסורתו זו של איסי הינה פירוש פשט המקראות (בניגוד לשאר דורשי פסוק זה בחז"ל), ותואמת לדרכה הדקדוקית-לשונית של עדת קומראן לחומש: 'לשוב אל ת̇ורת משה כי בה הכל מדוקדק‏' (בברית דמשק טז' 2). מסורת זו קיימת במפורש גם בחז"ל: 'מלמד שניתנה התורה, הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני' (ספרא בחוקותי, פרשה ב', פרק ח'), 'אין המקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת סג' א'; יבמות כד' א'); 'אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית, יהודה ברבי, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים' (ספרי פרשת דברים פיסקא א').[149] פשט כמשמעו מציין גם ר' עקיבא (סוטה ח') שמדבריו משתמע ששאר פירושי התורה אינם כמשמעו)?! לצידה דרישות כמו שרבי עקיבא דחה את המוסכמה שיש 2 תורות (ספרא, בחוקותי ח').[150] רב כהנא מעיד על עצמו ש'כד הוינא בר תמני סרי שנין הוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא [=כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה כבר למדתי את כל התלמוד, אך לא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה] (שבת סג'). מקרה נוסף של הלכה זו מוזכר גם בבבלי מכות כ' ב'.

עדת קומראן משתמשת בפירוש זה גם ליובלים: 'הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם' (ברית דמשק יח' 4-3). אמנם לצד פירוש זה, לעדת קומראן מסורת אגדתית רחבה לחומש, שגם עליה נדון בהמשך, ונעיר שככלל אינה סותרת את הפשט, לפחות לא את הפשט שעדת קומראן פירשה בכתביה השונים.

איסי ממשיך בגישתו לפשט המקראות בעניין נידה,[151] וכן: '"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (ויקרא יט' 32) - אפילו כל זקן במשמע', בניגוד לחכמים שרק אם חכם ואינו אשמאי (קידושין לב' II).

מסורת זו של איסי מתפלמסת (בכוונה או רעיונית) עם המדרש נגד ינאי המלך, שנהג לפי הלכת הצדוקים (ולא הפרושים): 'נוהג מנהג עמך' (בבא מציעא מח' II: בבא בתרא ד')[152] שמצמצם את הציווי בשמות כב' 27: 'וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר' (על המחלוקות של שמעון בן שטח, מנהיג הפרושים, נגד ינאי – ראו בפרק עליו). מהמתרס השני, עדת קומראן (ובית חוניו)[153] שיבחוהו במגילת 'ברכה לשלום יונתן [אלכסנדר ינאי] המלך',[154] ובמרומז גם בפשר מלכיצדק ואפוקריפון ירמיהו ב' 4-2[155] (להרחבה ראו לעיל בפרק על ינאי).

פירוש שאינו מוזכר/שרד במגילות מדבר יהודה, עומד בתווך נגד הקראים שאוסרים רק את החלב של אותו אם הגדי ('לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' [שמות כג' 19, שמות לד' 26, דברים יד' 21]), ואילו 'איסי אומר ולא תאכל הנפש עם הבשר (דברים יב'), להביא בשר בחלב שאסור באכילה',[156] ובחולין קדו' איסור זה (של כל בשר) מוגדר כ'דברי סופרים' (לזיהוי עדת קומראן כ'סופרים' ולדוגמאות נוספות ראו בפרק בנושא זה). מאידך, פילון התיר זאת[157] ויוספוס אינו מזכיר זאת.

פילון האלכסדרוני מתאר את האיסיים: 'אחד מהם יוציא את הספרים (הקדושים) ויקרא בהם, ואיש אחר, מבעלי התורה, יעמוד על ידו, ויבאר את העניינים הסתומים. שהרי את מרבית (התורה) יפרשו בצורה פילוסופית דרך משל (אלגוריה) על יסוד שיטת דרוש ישנה נושנה' (על חירות הצדיק יב' 81-82); 'כי דברי הפשט הם בעיניהם לשון סמל לאמת נסתרת הנרמזת בהם בדרך הסוד'.[158]

דוגמה לפירוש של עומק הפשט נמצאת במגילות למצווה 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט' 14), ראו בפרק העתקת ספרויות ופרשנות.

6.      אימוץ ספר היובלים ע"י פנחס בן יאיר - התורה המשנית והברית לתושב"ע

לאחר שאפרים-דורשי החלקות דחו את 'ספר התורה שנית' (ראו פרק בעניין זה לעיל, פרק זה מהווה המשך ישיר לכך).

לאחר שעמדנו על מאפיינים של מגילות פנימיות ודרכי הסוד בקומראן ובחז"ל, ננתח את מהותו של ספר היובלים. היובלים מספר את סיפורי בראשית עד מתן תורה בהשלמת תאריכים עובדות ומצוות (עוד על הספר ראו בקבוצת חיבורי הר סיני) לפי לוח שנה שמשי ויובלי, והוא מיועד להיות גלוי לכל העם. היובלים משלים את סיפורי האבות בצורה מאירה על התנהגותם שלעיתים נראית תמוהה רק מספר בראשית; אחד הסיפורים המפורסמים הוא שבירתו של אברהם אבינו את אלילי תרח אביו, שהתקבל לבראשית רבא לח', וכך יש בברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 56, שו' 14-13) עונש על המבקר את האבות. לעומת זאת, אינו משנה את חטאו של ראובן (לג', וכן פשר בראשית [החיבורים העבריים ב', עמ' 253, שו' 5-4) כפי שעשו חז"ל בשבת נה', ומשתלב עם מסורות צוואות השבטים שמפרטים את חטאיהם, ומאידך שעשו תשובה מלאה (שגם עולה מהתנהגותם עם יוסף במצרים בבראשית). לכן נכתב עליו מגילת השלמת סוד - פאסידו יובלים 4Q225, שמציינת בפרק ב' 7-5 למשל את הדואליות של בכי מלאכי השרת לעומת שמחת מלאכי המשטמה בעקדת יצחק[159] (וכאמור עמדנו על תיאור מלאכים כמאפיין עיקרי של ספרות הסוד). הספר משכתב ומתייחס בפתיחתו לאותו פסוק עקרוני של מסורת נוספת מהר סיני - שמות כד' 12: 'וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם', אליו גם חז"ל ייחסו את המסורת התורה שבעל פה,[160] וכך המונח 'מצוה' שומש כתקנה בסרך היחד ח' 17-16,[161] לעומת 'תורת משה' בסרך היחד ח' 22-11.[162]

למעשה יש כאן אותה טענה של עדת קומראן וחז"ל למסורת נוספת מהר סיני, רק שהראשונה מציינת אותה ככתובה בספר היובלים (ובעוד ספרים ומגילות), והשנייה טוענת שמסורת זו עברה בע"פ. עדת קומראן כרתה ברית חדשה וגם חז"ל משייכים לתושב"ע ברית.[163] חז"ל קיבלו והסכימו והעתיקו לעיקרון של ספר היובלים, אך כיוון שמחד הושפעה מכת אפריים שנטמעו בה ('עזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל' [פשר נחום ג' 5]), אך דחו אותו לפני כן בימי התיוונותם[164]. בנוסף, ספרות קומראן לא היתה נגישה לחז"ל, ולכן חז"ל ניסו לשמרה בזכרונות שבע"פ, מה גם בתקופה זו עדיין אסרו על עצמם לכתוב.

התנא החסיד פנחס בן יאיר העביר חלק ממסורות ספר היובלים לחז"ל במדרש תדשא (22 מיני בריאה, ימי טהרה לכניסה לגן עדן, תאריכי הולדת השבטים, טומאת הרוח, עשרת ניסיונות אברהם).[165] הלכות נוספות של היובלים התקבלו אצל חז"ל, ולהלן עיקרי הדוגמאות:

  • ערבה והקפת המזבח והלל בסוכות (טז' 31-30)[166] למשנה סוכה ד' ה' ותוספתא פ"ג ה"א
  • הלל בפסח (מט' 6) והגדרת זמן בין ערביים לקורבן (מט' 12-10) למשנה פסחים י' ד', נח'
  • הלכות שבת רבות ושונות (ראו לעיל בפרק על השבת)
  • מדרשי אגדה רבים (מובאים בפירושם של קסוטו וורמן) ובפרט: ספר 'אסף הרופא' (מפרק י'), מדרש 'ויסעו' (מפרק לד'),[167] תאריכי הולדת השבטים, טומאת הרוח,[168] עשרת ניסיונות אברהם
  • מסורת מחסיד נוסף, אליעזר בן יעקב, שגם הביא מגילת יוחסין לחז"ל – והלכה של שמירת שבת (איסור רכיבה – סנהדרין מו') מהיובלים נ' 12

למעשה כל ספר היובלים התקבל אצל חז"ל כמדרש 'בראשית זוטא'[169] או 'ספרא דאדם הראשון' או 'צוואת משה', אך אין בידינו מידע על ידי מי ואיך. חידה היא כיצד לוח השנה 364 יום לא הועבר והתקבל בשום כת, במיוחד אצל ביתא ישראל שאחזו בספר היובלים, ועל כך מורחב בפרק על חידת לוח השנה.

פנחס בן יאיר החסיד מאופיין במסורות נוספות המעידות על קרבתו לאיסיים ולתורת המגילות, כמפורט בפרק על מעבר מ'חסידים ראשונים כקבוצה לחסידי-התנאים כבודדים'.

7.      מאפיינים נושאיים של מסורות חסידי-התנאים - הקרובים למסורות עדת קומראן/איסיים

כאמור, בניגוד לחסידים הראשונים שהיו קבוצה-חבורה שקדמה לתנאים בכמה דורות, בתקופת התנאים החסידים המוזכרים בספרות חז"ל כבר אינם מאוגדים בקבוצת אליטה רק של חברים נאמנים (חבורות).

להלן אנתח את המאפיינים הקרובים בין חסידי-התנאים האלו לבין עדת קומראן והאיסיים, לפי נושאי המסורות הקרובות לעדת קומראן/איסיים/חסידים ראשונים. אפשר שחלק ממסורות אלו קרובות מעצם טיבעם של קבוצות אלו לנהוג לפנים משורת הדין, אך ודאי שבמסורות משלימות לתנ"ך - אין רלוונטיות לרמה הלכתית, שכן אלו מחדשות מידע, ותאימות במסורות אלו מוכיחה את קרבתם.

עיקר סיפורי המופת בספרות חז"ל משויכים לחסידים, אך הספרות האגדתית רחבה ותחומיה אינם מוגדרים (ראו פרק בספר על מסורות האגדה). שאר סיפורי החסידים מתארים הסתפקות במועט או התנהגות לפנים משורת הדין. חוקרים ניתחו את זיהויים העצמי ופשר התנהגותם של החסידים,[170] ולהלן השוואה של כמה מהנושאים שמתאפיינים מסיפורים אלו – בהתאמה לאמור במגילות ים המלח (ישנה גם קרבה לנצרות, אך זו לא נסקרה כאן):[171]

  • "מגילת חסידים" (או "משנת חסידים") - כתובות:[172] בהמשך למגילת הסתרים של איסי בן יהודה לעיל, וכן למגילות יוחסין, מגילות חסידים מלמדת שחסידים היו בעלי מסורות כתובות בתקופה שחז"ל אסרו על עצמם לכתוב כתבי קודש (וזאת כנראה כי חז"ל לא ראו בעצמם בעלי הסמכות להמשיך בכתיבת כתבי קודש, בניגוד לעדת קומראן, צדוקים (גזירתא) וחסידים. מגילת החסידים שנזכרת באבות דרבי נתן נו"ב פ"כו' מאפיינת גם את אהבת החברים הרבה של עדת קומראן והאיסיים.[173]
  • הסתפקות במועט: מאפיין עיקרי של חסידי-חז"ל.[174] הסתפקות במועט אמנם מאפיינת את האיסיים, אך אינה מאפיין בהלכותיה של עדת קומראן,[175] זולת מוטיב צניעות הלכת במגילות הכיתתיות.
  • טהרת מזון: עדת קומראן והאיסיים הקפידו על רמת טהרה גבוהה, ובעקבותם נהגו כך גם החשמונאים והפרושים הראשונים. בניגוד לכך, באבות דרבי נתן (כח' II) מסופר על כוהן חסיד מבית ענת לא היה בקיא (ומשכך לא שמר) על טהרת הלכת הטהרה הפרושית בכיריים. לעניות דעתי סיפור זה אינו מהווה מאפיין לרמת הקפדת חסידים על טהרה, אך יש חוקרים הסוברים שחסידי-התנאים מחמירים בענייני מוסר ומקלים בדברים הממסדיים שבהלכה. ישנה אפשרות שהחסידים היו שומרים על הלכה אחרת מחז"ל.[176]
  • קרבה לבורא ביחסי אב ובן: כמה מחסידי-חז"ל מתוארים ביחסים קרובים לקב"ה כאב ובן. אמירות כאלו אינן שכיחות אמנם במגילות והאיסיים, אך ניכרת קרבתם למלאכים.
  • עוני כערך – 'עדת אביונים': ההסתפקות במועט של חסידים כוללת את חיי העוני, ואמירות אלו רווחות גם בחז"ל (אם כי גם כמה גינויים).[177] עדת קומראן כינתה את עצמה עדת אביונים, ומסורת חז"ל על ה"כנסת הגדולה" שמזוהה בספר זה כעדת קומראן: 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו' (פסחים נ' II).
  • שבת – הקפדה יתרה: עדת קומראן והאיסיים שמרו על הלכות שבת ברמה גבוהה (ראו בפרק 'תחומי ההלכה שהועתקו'); גם מכמה סיפורים על חסידי-חז"ל – אלו החמירו בדיני שבת.[178]
    • מופתים וניסים כנגד הרציונליזם ההלכתי רבני:

כידוע, כדי לבדוק יחס בין קבוצות, לא בודקים רק כמה משותף יש ביניהן, אלא יותר מכך – מהות המחלוקות ביניהן. מחלוקת גדולה (אם כי לעיתים חבויה) בין חז"ל לחסידים הוא השימוש בניסים ומופתים.

המתח הראשון עולה מדבריו של שמעון בן שטח נגד הנס של חוני להורדת גשם בזכות תפילתו. המתח הגדול ביותר עלה כאשר מספר ניסים העידו שההלכה היתה כדעתו של אליעזר בן הורקנוס, אך חוץ מהחרמתו האישית – שייתכן נוכח גישתו הקרובה לזרם אחר, הדגישו חכמים את התנגדותם להלכה הנפסקת מרמז שמימי, בדורשם את הפסוק בעיוות: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' (דברים ל' 12 - בבא מציעא נט' II).

האם חסידי-התנאים שאבו את כוחותיהם מעדת קומראן? במילים אחרות, האם גם חברי עדת קומראן היו בעלי מופתים וניסים? לא נמצאים תיאורים מעין אלו במגילות הכיתתיות לימיהם, אך עדת קומראן תיארה ניסים ומופתים לאחרית הימים: '[כי הש]מים והארץ ישמעו למשיחו' (פתיחת מגילת 251Q4).[179] גם ב-3 קבוצות המגילות הקדומות לימיה של עדת קומראן, יש צמצום תיאורי ניסים יחסית לספרים חיצוניים שאינם מקומראן – ואלו רווים במדרשי אגדה מופרזים – שחז"ל קיבלו מהם רבות (ראו על כך בפרק 33 'המקורות השונים של מדרשי האגדה').

עם זאת, כאמור עדת קומראן טוענת להתגלות נבואית בקרב חבריה (ראו בפרק זיהויים כנביאים), ושפע נבואותיה פרוסים במגילות מורה הצדק (לעומת הקבוצה ה-5 והאחרונה שמאופיינת בדעתנות – שזו שוכללה בחז"ל), וגם יוספוס טוען שלאיסיים היתה נבואה ומציין 3 נביאים. פרצות נבואה מופיעים בחסידי-חז"ל מתקרבים לנבואות שהיו לעדת קומראן ולאיסיים: תפילתו של חוני המעגל התקבלה כנבואה; חנינה בן דוסא החסיד "נחשד" כנביא (ברכות לד' II; יבמות קכא' II). חסידי-חז"ל זכו להכרה בחברה היהודית כאנשי סגולה שניתן לפנות אליהם בעת הצורך, וכך למשל היה ידוע שחנינא מרפא חולים.[180] כמה חסידי חז"ל טוענים להתגלות של אליהו הנביא אליהם. העיקרי שבהם הוא רבי יהושע בן לוי, ובאחד מסיפורים אלו אף מצוין מפורשות הפער בין הלכת חז"ל לבין 'משנת חסידים', המלמדת שהאחרונה גבוהה יותר וכ'לפנים משורת הדין'.[181] 'אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ' (תהילים פט' 20).

בנוסף, במגילות קומראן יש תפילות לחש שניתן ללמוד מהן כי הן הרחיקו מזיקים; כאמור, תפילות גואלות לריפוי מאפיינות את חסידי-חז"ל, לצד מופתים כשליטה (זמנית) בכוחות טבע.[182]

הגדרה זו מובאת לצד החסידים שהיו לפניהם (בדומה לחסידים הראשונים לעיל), בהקשר של ריקוד בפני נשים,[183] וגם פילון תיאר גם את ריקוד התיאורפטים המעורב.[184] היו שהעמידו גישה זו כמבטאת את הדגשתם את המעשה יתר על הלימוד,[185] כדרשתו של חנינא בן דוסא (פרקי אבות ג' ט') וישו.[186] בכל אופן, מדובר בשבח גדול, וזה הולם את תיאורי השבח של ההיסטוריונים על האיסיים, ואת מעלתה של החסידות לפי פנחס בן יאיר (עבודה זרה כ' II).[187]

להרחיב שמחלוקת זו התפתחה אולי גם מדורש התורה, ובכל אופן הביאה חלק מהתנאים למגלומניה (ראו פרק בעניין).

הסיבה שהאיסיים נטמעו בחז"ל, בניגוד לקנאות והבדלנות של עדת קומראן, היא תחילה מכיוון שהתקופות שונות במהותן: היות ולאחר החורבן כבר אין מקדש שהיווה את עיקר סלע המחלוקת בין הכיתות, גם רמת הטהרה פחתה, ואין ניסיונות שליטה עליו, כפי שבגינן ברחה עדת קומראן טרם החשמונאים: 'היאה עת פנות הדרכ למדבר' (סרך היחד ט' 20-19; וראו בפרק בעניין). כמו"כ, עמ"י עבר גזירות אימפריות קשות שהשכיחו הרבה מסורות, ותקופות החשמונאים והורדוס שינו את פני החברה הישראלית, והכתות בתוכם. אדרבא, בימי התנאים רוב העם התאחד לשיקום מהמרד הגדול,[188] והיה קונצנזוס לשמירת התורות והמסורות שעלולות להישכח. לפיכך, אין ללמוד על גישתם של עדת קומראן ו/או האיסיים בתקופת התנאים הראשונים מכתביהם שלהם, היות שאלו כוונו לתקופה פוליטית דתית וחברתית אחרת במהותה (טרום-חשמונאית), ואף חז"ל היו שונים (או שמא לא הם היו לפני כן) – מהפרושים לפניהם. בעידן הבית, היו הפרושים, ובפרקים אחרים נעמוד על נקודת ההשקה עם תחילת הכתיבה. יתרה מזו, כנראה הפרושים אינם יריביהם החריפים של עדת קומראן - אפרים ודורשי החלקות (כדעת רוב החוקרים),[189] כיוון שמהות הפרושים הוא הקפדה על טהרה ועל המצוות בכלל, ואילו הטפת עדת קומראן נגד יריביהם אלו היא בגין עבירותיהם על המצוות.[190]

נקודה אחרונה נלמדת משבחו של יוספוס על האיסיים, וזאת במיוחד שהגדיר עצמו פרושי, וכך ניסה לגונן עליהם בכתביו. אין סיבה לחשוד שרק יוספוס שיבח את האיסיים בניגוד לשאר הפרושים, אלא נכון לראות את שבח התנאים על החסידים – כאותה מגמה, קל וחומר שזיהויים והלכותיהם קרובים.

  1. קופת הצדקה
  2. הדיסאוננס בין חסידות אישית לחסידות קבוצתית

בעוד צדיקים בסיפורי המקרא (ובספרות חז"ל) מאופיינים בהתקרבות לכל אדם, הרי שעדת קומראן התרחקה מעם הארץ (וכך גם הפרושים הראשונים) מחמת טומאתם (או אי-שמירתם על טהרה ברמתם). מתבקשת השאלה – כיצד היפוך גישה זו מהווה אותה דרך?

להלן דוגמאות פרטניות בין סיפורי המקרא ומגילות הקדמונים למגילות הכיתתיות של מורה הצדק:

  • אברהם אבינו אירח ברוחב לב עוברי דרכים מבלי ידיעתו שהם צדיקים או טהורים ברמה כלשהיא, ואילו עדת קומראן הרשתה למועמדים שהיו בשלבי כניסה לעדה לאכול ממאכליהם ומשקיהם, רק אחר שנה ושנתיים (2 רמות טהרה).
  • יוסף הצדיק מסתיר את תרמית עבד שרו במחיר מכירתו (צוואת יוסף ??), כדי לא לביישו (ומחור מכך – שלא ישפט) . לעומת זאת, עדת קומראן

התשובה המוצעת להתבודדותה של חסידות קבוצתית, כבר פורטה לעיל בפרק הסיבות להתבודדותה של עדת קומראן. כפי שפורט לעיל בפרק על טעם ותוצאת כשרות המזון, הרי שגם חסידים לא היו אוכלים אצל עם הארץ וביתר אירועים שונים, וכך מצטמצם הפער בין חסידות קבוצתית לאישית.

ג.       חברות וחסידות; קהילה ועדת היחד (כיתתיות) תוך השוואה לגיור

  1. כמה מהמאפיינים העיקריים של עדת היחד, ההסתפקות במועט, והקרבה לחסידויות מודרניות

האם עדת קומראן היו קיצוניים? סגפנים-נזירים? תחילה חשוב לזכור שאורחות החיים בסוף בית שני היו שונות מהיום, בעיקר בתחום הטהרה, קל וחומר לחילוניות הכללית מול הדת המקראית ולהלכתית שייסדה עדת קומראן וששוכללה ושובשה ע"י חז"ל. רבקה ג׳ויס פריי הגדירה 9 מאפיינים של פונדמנטליסטים,[191] שאמנם רובם תקפים לאופיה של עדת קומראן. אלא שכמעט לכל מאפיין יש מורכבות ונקודות שאינן נכונות לשיבוץ כללי, עד יוצאי דופן מרתקים.[192]

  • הלמדנות: ראו בפרק זיהוייַם כסופרים וחכמים, ובפרק 'המוסר האוניברסאלי והקדום לברית עם ישראל; גבירתו על מחלוקות הלכתיות'.
  • גילוי הנבואה: מעידים על עצמם לחברים יש גילויי רוח הקודש, בראשם מורה הצדק. גם יוספוס מעיד עליהם שנביאים. עוד בעניין ראו בפרק זיהויים כנביאים.
  • ההיצמדות לתורת משה אך עם הרחבות רבות: מדקדקים ונשבעים לשמירת תורת משה, אך זה בפרשנותם שכוללת הרחבת הלכות רבות (הדוגמה הטובה לכך היא הלכות שבת – ראו פרק בעניין), ולצד ספר היובלים.
  • החסד ואהבת החברים:[193] אלו יסודות דרכם בין חברי העדה, והפוך מכך למתנכרים להם או לתועים בתורה (אנשי החושך, המתייונים בימיו של מורה הצדק). בכלל זה עדת היחד נהגה בצדקה וסיוע לחלש בקהילה שכללה תקנה שכנראה המקור ל'קופה' בלשון הידועה בחז"ל,[194] והיא אף מהות הביטוח לאומי גם בימינו.
  • שיתופיות ברכוש ובהון כקיבוץ הראשון (סרך היחד א' 11-12, ב' 5, ו' 2-3, 14-23, ז' 6-8; מלחה"י ב' ח' ג'). עם זאת, בברית דמשק אין הלכות אלו, וכך גם בספרות החוכמה הקומראנית. יש הסוברים שעדת קומראן היתה כת סגפנית המסתפקת במועט, אך לפחות לפי הממצאים הארכיאולוגיים במקום – הם היו די עשירים.
  • טהרה וקדושה: נושא רחב. ראו מקצתו בפרק הקלה בטהרה בהשוואה עם הפרושים.
  • צניעות הגוף ועירום:[195] במגילת ההודיות ניכרים תיאורי חומריות ואפסות הגוף.[196] בסרך היחד ז' 12 נאסר להיחשף עירום,[197] במגילה 4Q512 (קימרון כינה אותה: 'ברכות למיטהר') מצוין: 'כסה] את בגדיו' (עותקים 38-36 שורות 11), וישנה ברכה לפני הטבילה (וכך הדין בברייתא לברכות נא').[198] האיסיים הצניעו את גופם בשעת הטבילה ובצרכיהם (מלחה"י ב' פ"ח 161-159).[199]
  • היופי החיצוני מבטא לעיתים[200] צדיקות גבוהה: 'ולכן היה יוסף יפה תאר וטוב ראי כי כל רע לא היה בו' (צוואת שמעון ה' 1); יופיה של שרה אימנו לצד חוכמתה ומידותיה הטובות במגילה חיצונית לבראשית כ' 8-2. במגילות קומראן ישנה מגילת פיזיונומיה המתארת את טיבו/רוחו של האדם לפי חלקי/איברי הגוף וכמויות/יחידות האור שבהן.[201] רבי ישמעאל (הקרוב יחסית למסורות עדת קומראן, ראו בפרק בעניינו) ברייתא חיצונית: 'ספר תולדות אדם שמסר סוגיה שר הפנים לרבי ישמעאל לדעת בין צדיק לרשע', והמשיכה להיערך ע"י חכמי הקבלה.[202]
  • סדר ארגוני ומעמדות: מעמד כל חבר ניתן לו לפי שכלו. נצרכת רשות כדי לשוחח בפני הרבים. כניסה לחברות מלאה לוקחת שנתיים בכמה שלבים.
  • וידוי וכפרה במקום קורבן: 'אלה המ[שפטים א[שר ישפטו[ בם כל המתיסרים. כל איש אשר [שגג בדב]ר, יבוא וידיעהו לכוהן [המ]ופקד על הרבים, וקבל את משפטו מרצונו, כאשר אמר ביד מושה ע[ל] הנפש אשר תחטא בשוגגה אשר יביאו את חטתו ואת אשמו' (ברית דמשק [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 57-56]). הצדקה היא תחליף לקורבנות כפי שבדניאל ד' 24[203] ובמגילות,[204] כאשר חז"ל המשיכו במסורת אך דרשו אותה בטעות על הושע יד' 3: 'וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ' (הפשט הינו תשלום הנדרים שנדרו בשפתם), ובנצרות זה הווידויי לכומר: Penance.
  • תורות סודיות: מפורט בחלק/שער בהמשך.

ההיסטוריונים מימי החורבן מתארים ביתר פירוט את אורחות החיים של התֵרָאפּוֹיְטִים והאיסיים (לקריאת המקורות ראו כאן). חלק נכבד מתיאורים אלו קרוב ואף תואם לעדת קומראן, ומכאן הזיהוי המקובל. לדעתי עצם העובדה שמדובר על כמה דורות הפרש בזמן, נכון להגדיר קבוצות אלו רק כחלק מ'המחנות' שיצאו מברית דמשק ז' 7-6,[205] כאשר אחת הטענות העיקריות בספר זה היא שמסורות עדת קומראן נפוצו לדתות זרמים וקבוצות נוספות. מספר פקנות וסגנון דומה יש בדִידָכֵה הנוצרית (שלא נכנסה לקאנון הברית החדשה).

  • ההסתפקות במועט (סגפנות):
  • סרך היחד ט' 20-24: 'כל הנעשה בו ירצה בנדבה וזולת רצון אל לא יחפוץ… ולא יתאווה בכל אשר לא צווהו ולמשפט אל יצפה תמיד'.
  • צוואת יששכר ב' 1: 'וירא אז מלאך יי אל יעקב ויאמר שני בנים תלד רחל כי בחלה (מאסה) במשכב בעלה ותבחר הנזר (בנזירות)'. למעשה זה המקור הקדום ביותר של נזירות בהקשר מיני.
  • צוואת יששכר ד' 3-2: 'איש תם לא ישאף הון מאכלי תאוה שונים לא יחמד בגד מחלצות לא ירצה; ימים רבים לא יקוה לחיות והוא רק לרצון יי יחכה'.
  • צום: צוואת יוסף י' 2-1 מציינת שחן על הצם לכבוד ה'; טוביה נגאל בזכות ויתור על סעודתו;[206] אין אזכור במגילות הכיתתיות על הסתפקות במעט אוכל, אך תקנה כיתתית של הענשת רביעית מכמות המזון למי שחטא בחלק מתקנות עדת היחד (סרך היחד ו' 24); חסידים בחז"ל הסתפקו במעט מזון,[207] ופרקי אבות ו' ד' אף דרשו: ''כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה', וכך נוהגים חסידים-מקובלים עד ימינו (למשל הבאבא סאלי).
  • נקודות דומות בחסידות היום והמלצה ללמוד מהמקורות:

בפרק התבודדות עדת קומראן הוסבר שאחת הסיבות להתבודדותה הזמנית היא היותה עיר כוהנים השומרת על טהרה וקדושה ברמה הגבוהה מרוב העם. עיקרון זה מאפיין קבוצות אליטה מכל זאת, בכללם חסידים. דבקות בבורא ושמירת מצוות ברמה גבוהה וחסידית מביא להשגחה פרטית עד לרוח הקודש ועשיית מופתים. אלו רווחים בגיבורי המקרא החסידים והנביאים, במגילות הסוד של עדת קומראן, בתיאורים על האיסיים כנביאים ורופאי הנפש, בסיפורים על ישו, במדרשי האגדה על חסידי-התנאים, וברבנים ו'מקובלים' (העוסקים בתורת הקבלה) עד היום. להלן כמה דוגמאות על תחומי ומושגי חסידות בתפיסה המודרנית שלנו לחסידות:

  • צום: ראו לעיל, וכך חסידים/מקובלים עד ימינו (למשל הבאבא סאלי).
  • ספרויות סוד/איזוטריות של פיזונומיה, מזלות וגִּימַטְרִיָּה:[208] מקורן בעדת קומראן והמשיכו להתפתח אצל חסידים ו'מקובלים' (העוסקים בתורת הקבלה).
  • לבוש בבגדים לבנים: אמנם אין ציון כזה מהמגילות, אך כך מתוארים האיסיים (מלחה"י ב' ח' ג'), וכך מתוארים במגילה ד' ח' לצד תיאורי מינים וחיצונים, לצד היותם עולים עם פעמיים אמן.[209] כך נוהגים חסידים ומקובלים גם בימינו.
  • טהרת בעל קרי (ראו פרק בעניין)
  • התוועדויות וסעודות משותפות (ראו פרק בעניין).
  • חצרות ובראשם רבי/אדמו"ר (במורה הצדק והמבקר)
  • הגבלת מיניות (ראו פרק בעניין).
  • העלאת המוסר ותיקון המידות בראש שמירת התורה
  • עיקרון ההידמות וההבנה החלקית של החוכמה האלוהית: 'כי כאשר היוצר את הכלי כמה יכיל ולפיהו יביא חומר, ככה יצר גם ה' את הגוויה בדמות הרוח, ולפי כוח הגוף ייפח הרוח. ולא יהיה יתרון בינותם עד לשלישית השערה, כי במשקל ובמידה ובקו נוצר כל יצור...' (נפתלי ב' 2);[210] 'שמע ישראל אלהיכם ואלהי אחד יחיד ומיוחד ואין יחיד כיחודו נעלם מכל הוה הוה ויהיה הוא ממלא את מקומו ואין מקומו ממלא אותו רואה ואינה נראה מגיד ויודע עתידות לא נמצא ראשיתו וסופו כי הוא אל בלי סוף ואין סוף לסופו כל יכול אל אמת מלא כול העולמות כבודו; וביד האדם נתן הבחירה ואם בא להיטיב עזר לו ואם להרע דרך פתוח לו' ('דברי גד החוזה' ח' קפג'- קפד', ט' רג'-רה').
  • התבוננות בפלאי הבורא מיצירותיו בטבע הבריאה: חֲנוֹךְ א' (האתיופי) ד' מציין שיש ללמוד מאלו. דברים דומים אומר הרמב"ם (יסודי התורה ב').

8.      הבלבול בדטרמיניזם ודואליזם; הוספת חברים בהקבלה לגיור; אובדן בני הבליעיל

חוקרים סבורים שעדת קומראן היתה קנאית קיצונית נבדלת שראתה עצמה כ'בני האור' ונגדה כל שאר העולם שהם 'בני החושך' והעוול, ומבססים את טענתם על העקרונות הרוחניים המורכבים של עדת קומראן המכונים: דטרמיניזם ודואליזם, כגון: 'מאל הדעות כול הויה ונהייה ולפני היותם הכין כול מחשבתם ובהיותם לתעודותם כמחשבת כבודו ימלאו פעולתם ואין להשנות בידו משפטי כול והואה יכלכלם בכול חפציהם והואה ברא אנוש לממשלת תבל וישם לו שתי רוחות להתהלכ בם... וכפי נחלת איש באמת יצדק וכן ישנא עולה וכירשתו בגורל עול ירשע בו וכן יתעב אמת' (סרך היחד ג' 18-15, ד' 25-24, מכונה 'תורת שתי הרוחות').

כפי שהוסבר לעיל, תיאור זה נכון חלקית, כיוון ש:

  • התיאור מוצדק בתקופת ההתייוונות, וזה עיוות ועקמומיות לראות בעין אחת את עדת קומראן, ובעין שנייה את החשמונאים, שדעותיהם היו זהות ועוד שהחשמונאים פעלו בעקבות עדת קומראן.
  • התיאור מבטא מצב קיים, אך אינו מונע אפשרות לשינוי.
  • אלו יסודות עקרונות אלו מהמקרא, כגון: 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה...' (דברים יא' 26), וכך גם ברוב עמי קדם,[211] וחלקם בלשון חכמים גם בחז"ל, כך שאינם חדשים או ייחודיים לעדת קומראן, וייחוס להם, בהדגשת קיצוניות, אינו אלא אבחנה שגויה. נזכיר את העיקרון שרוב התורה הקומראנית היא פרפרזה למקרא (זולת בעיקר הנסתרות של ייסוד ההלכה והפשרים שלא נודעו עד עדת קומראן). הטווח בין 'הכל צפוי והרשות נתונה' (אבות ג' טו') לבין 'הכל מַכְּתוּבּ' (פתגם ערבי) קשה ואפור לתיחום גבולות. ברוב הספרויות (מהתנ"ך, עמי קדם, מגילות קומראן, הנצרות, חז"ל ואף בבתרבות השיח העממית בימינו) ניתן למצוא פסוקים ואמרות שלכאורה סותרות בין תחומים אלו.[212]
  • חלוקת הטוב והרע היא חלוקה שמתקיימת במלואה בשמיים, בה כמעט אין תזוזה של תפקידים למלאכים (אם כי פעם אחת חלק מהמלאכים הטובים חטאו בנשים היפות, ובמל"א כב' 23 נביאים הוטעו). בתנ"ך, ובעיקר במגילות, מתוארים הסנגורים והקטגורים השמימיים בעניינים שונים, כאשר לפי עדת קומראן, בראש מלאכי האור עומד רפאל/שר האורים, ואילו בראש מלאכי הרשע עומד משטמה (ראו למשל את הדואליות של בכי מלאכי השרת לעומת שמחת מלאכי המשטמה בעקדת יצחק [סיפורי תורה-מעין יובלים 4Q225]).[213] לעיתים יש להם נציגים ברורים בארץ, כמו יחנה ואחיהו (ברית דמשק ה' 19-18; ידועים בשמותיהם היוונים: יניס וימבריס). מגילת פשר מעשי מלכיצדק מתארת את המלחמה הזו באחרית הימים נגד מלכירשע[214] (וכך גם בחזון יוחנן; כריסטוס "המורה" מקביל למלכיצדק נגד ארמילוס בן בליעל מספר זרובבל). נח התפלל נגד הרשעת הרוחות הרעות נגד האנושות (וצמצמם לעשירית; יובלים י' 8), וכן יש מגילות לחש נגדן (ראו בפרק התפילה). ראו עוד בפרק המלאכים.

מידות הנפש הן חלק/ענפים/בנות ממידות קרובות לעקרונות אלו,[215] ולעיתים רבות אלו נגזרות ממושגי יסוד, כמו: טוב (מול רע),[216] אמת[217] (מול שקר), אור (מול חושך),[218] צדק (מול רשע), טהרה (מול טומאה), בשר/גשמי (מול רוח).[219] עקרונות מוסריים או מושגי יסוד אלו רווחים בתנ"ך,[220] בספרות בית שני, ובעיקר בצוואות השבטים. היחידה העיקרית בצוואת אשר א'-ו' (ובנימין ו' 7-6; לוי יט' 1) שמביאה את תורת שתי הדרכים/רשויות.[221] זו ידועה כאחד המאפיינים של עדת קומראן בדטרמיניזם ודואליזם (האמונה בגזרה הקדומה הכפולה; פרדסטינציה דופלקס), אך כאן היא גם מגדירה ומזהירה מהצביעות וערבוב המטעה בין הערכים והמעשים השונים,[222] עד 'כי סוף בני האדם יוכיח על צדקתם' (אשר ו' 4, וכך בן סירא י' 28-27).[223] יש לשלב אלו עם צוואת יהודה כ' 2: 'והרוח התיכונה היא רוח תבונת השכל אשר תט לכל אשר תחפץ',[224] שבה הבחירה החופשית של האדם (המנוגדת להגדרת הדטרמיניזם והגזרה קדומה המיוחסת לאדם, ופחות לידיעות אלוהיות עתידיות, כחזונות אחרית הימים בצוואות), כאשר כל בני יעקב ממליצים לדבוק בדרך ה'.[225] מידת האמצע/שביל הזהב/ממוצעת היתה מוכרת בעולם העתיק (מהבודהה לאריסטו)[226] ובחז"ל[227] (ובהמשך כידוע הרמב"ם אימץ אותה, תוך הדגשות על חסידות הנוטה לקצה הטוב, ושני חריגים לכלל (ענווה ומיניות).[228] המשך לפרק זה בפרק 'מוסר ודרך ארץ קדמה לתורה'.

גם במבחן בפועל אין יסוד לחלוקה זו בארץ ע"י עדת קומראן, שכן עדת קומראן דרשה שמרה והענישה מי שלא קיים את המצוות כראוי וכפרשנותה: 'וביד האדם נתן הבחירה ואם בא להיטיב עזר לו ואם להרע דרך פתוח לו' (נדגים מ'דברי גד החוזה' ט' רה'). קביעה שעדת קומראן אחזה רק בתפיסה דואליסטית דטרמיניסטית של גזרה הקדומה הכפולה, לא רק שאינה נכונה, אלא שהיא מרוקנת מתוכן עקרונות תורה ומצוות רבות (דבר שהפוך מהקפדתה של עדת קומראן לתורה ולמצוות. גם בצד השני, עדת קומראן התירה חזרה של החוטאים למיניהם, ואפילו חברים מבחוץ:

  • אפשרות ההצטרפות לעדת קומראן תואמת לגיור נכרים לעם ישראל:

מצוות רבות בתורה מורות ישירות בעקיפין על התרחקות והתבדלות מנכרים, ובעיקר מאלו העובדים עבודה זרה (לעומת יחס מטיב לאוהבי ישראל). למרות זאת, התורה מתירה את הגיור על 'אשת יפת תואר' (דברים כא' 14-10); אך זולת שאלו הלכות לאשה (בגניזת קהיר ישנה צוואה לפיה למדו הלכות גיור מ'אשת יפת תואר'; בצוואת לוי יד' 6 מצוין: 'ובנות גויים תקחו לנשים, בטהרכם אותן שלא כחוק'), לא ברור הדין לגיור לגבר (וכן כך במגילת רות). דברי גד החוזה ג' ט' חידש את ההיתר: 'מואבית ולא מואבי', ובפרק ט' (לדברי גד החוזה) הודגש הדחייה לגיור גבר מואבי בדחייתו כ'ארור'. עם זאת, דויד המלך קיבלו לתפקיד בכיר בשלטון המלכות, ובפרק ח' קצב'-קצד' דיבר על אהבת כל אדם (בדומה לצוואת השבטים וחלק מחז"ל).[229]

היתה כפייה ישראלית על נכרים להפסקת עבודה זרה (כגון עבדים וגרי-תושב;[230] במזרח הירדן ??; אסתר ח' 17; קדמה"י יג' 318-257), ולפי מגילת המקדש מ' 6-5 הגר רשאי להיכנס עד החצר השלישית במקדש. כנה ורמן סיכמה את הגיור בבית שני, וקבעה כי רק דור רביעי של גר יתקבל למקדש.[231]

עדת קומראן התירה הצטרפות יהודים לעדתה בתהליך של שלבים שארך שנתיים. ליאורה גולדמן סבורה שאף היו נכרים שהתגיירו והצטרפו לעדה.[232] גם לאחר מכן היו מעמדות בעדת קומראן - כל אדם לפי שכלו.[233] העובדה שישנה אפשרות כניסה לעדת קומראן בדומה לגיור לעמ"י, מלמדת שאנשי החושך והיריבים של עדת קומראן אינם מוחלטים, ויכולים לשנות את דרכם וגורלם, וזאת עד לימי המשיח: 'ובשלים הקץ למספר השנים האלה אין עוד להשתפח לבית יהודה' (ברית דמשק ד' 11-10).

בתשובתו זו של דברי גד החוזה ג' הותר להתחתן עם אשה מואבייה, והאיסור נשאר רק על הגברים: 'מואבי ולא מואבית'.[234] הלכה זו התקבלה בחז"ל: יבמות ח' ג'. כאן אנו חוזרים לצוואות השבטים יש אמירות של אהדה גם לנכרי,[235] כנראה מהאהבה הרבה והסנגוריה המורעפת גם לחוטאים ולרשעים (ראו על כך במאמרי: 'מקורות והשפעות מידות הנפש והלב בצוואות השבטים').

  • חוסר יכולת להבין את מושגי הרוח והסוד של עדת קומראן:

יתרה מזו, עקרונות רוחניים אלו קשים ביותר לפירוש והבנה, כפי שקשה לתפוס את הביטוי הקרוב של חז"ל: 'הכל כתוב והרשות נתונה', כשבתוך זה מחבל 'ובמלאך חושך תעות כול בני צדק' (סרך היחד ג' 22-21) גם בצדיקים וישנם מעשים מעורבבים, למשל כצוואת אשר א'-ו' שמגדירה ומזהירה מהצביעות.[236] להלן דוגמה לשני מונחים רלוונטים רווחים במגילות מורה הצדק (קבוצה 4) שקשה להבין משמעותית החד-ערכית, אפילו אם הם נתונים להחלטה ארצית-אנושית או שמימית:

  • "גורל": האם בפועל מטילים 'גורל' או שזה הבנה לפי התגלגלות ורמזים משמיים? האם הוא קרוב ל'אורים ותומים' (בניגוד ל"נחש" בעמי קדם)?[237]
  • "תיכון": איך שוקלים את הרוחות ('תיכון')? האם נעזרים באסטרולוגיה ופיזונומיה? תיכון זה התקבל בחז"ל בתפילת 'עלינו לשבח' ('לתכן עולם במלכות שדי'), אך בהמשך "תוקן" בטעות ל"לתקן".[238]
  • אי-ההבנה של שילוב הגזרה הקדומה עם מעשיו של האדם. למשל, מגילות 'רז נהיה' מפורשות כאקסיומה דטרמיניסטית-אפוקליפטית, אך מגילות אלו דורשות התנהגות ועשייה מסוימת, שרק קיומה מבטיח השכר המצוין בה. דברים אלו עולים עם ירמיה לב' 19: 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו'.

בן סירא שהיה קרוב באמונתו ודעותיו לעדת קומראן (ראו אף הצעתו כמועמד למורה הצדק) מתאר הבחנה חדה לחיוניות המעשה הארצי: 'אל תאמר מאל פשע, כי אשר שנא לא עשה; פן תאמר הוא התקילני, כי אין צורך באנשי חמס; רעה ותועבה שנא ה', ולא יאננה ליראיו; אלוהים מראשית ברא אדם, ויתנהו ביד יצרו' (טו' 14-11).

מגילת המלחמה (בני האור נגד בני החושך) נתפסת ע"י החוקרים כדוגמה מובהקת לדואליזם. דווקא בה הטובים הם שבטי ישראל (בני האור),[239] ולא רק שבט יהודה שאיתו הזדהתה עדת קומראן במגילות מורה הצדק (קבוצה 4), או שבט לוי.

סיבה נוספת למסקנה השטחית של דואליסטיות, היא כי היא ההצגה הנוחה להבלטת הפער בין קבוצות ואידיאולוגיות בשיח יריביות הנוטה להנגיד את הטוב והאמת מול הרע והשקר. מצב זה רווח בספרויות וקבוצות רבות. הנה למשל דוגמה אקטואלית מהמחלוקת בין הרב אמנון יצחק לרב יוסי מזרחי שבה הוטח: 'אשרי המבדיל בין טהור לטמא ובין אמת לשקר'. וזאת, יש להדגיש, כאשר שניהם עוסקים בהגות ובציבור זהה.

עיקרון קרוב הינו האמונה בגזרה הקדומה הכפולה (פרדסטינציה דופלקס). הקושיות לעיל רלוונטיות גם עליו, אך מענין שזהו אחד מנושאי המחלוקת הגדולים שמציין יוספוס בין הפרושים לצדוקים. על כך ראו בפרק הפער והשוני בין הצדוקים-הראשונים לצדוקים-האחרונים.

  1. חִירָם מִצֹּר – בקשת הגיור של מלך חירם בדברי גד החוזה (פְקוּדֵי)

בהפטרה לפרשת 'פְקוּדֵי' מוזכר 'חִירָם מִצֹּר.. מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי' (מל"א ז'), וזו ההזדמנות להביא את סיפור על חירם אחר, המלך הנכרי מצור, מהספר החיצוני 'דברי גד החוזה' פרק ט', שכן מדובר בתיאורים מרתקים, ואף אקטואליים – הנוגעים לגיור, כרפורמה המקודמת בממשלה:

'וישלח חירם מלך צור מלאכים אל דוד לאמר; הנה ידעתי שיי אלהיך הוא אלהים, ועתה עשה עמדי חסד ואמת, ולמוד אותי את משפט אלהיך, כי עבוד אעבוד אותו כל ימי חיי; יבאו המלאכים אל דוד ובידם מנחה ליי ולדוד, ויאמרו אליו אתת דברי חירם, וישאו לפניו המנחה; לך אמור אל אחי אל חירם, כה אמר דוד אחיך, ירא את יי העושה שמים וארץ, את הים ואת היבשה את הלח את היבש את החום ואת הקור, את הדומם ואת הצומח את החי ואת המדבר; את הגלגלים את הכימה ואת הכסיל את השמש והירח את הגשמי ואת הרוחני את כוכבי לכת את החושים ואת הכל;  כל אלה ברא ועשה בלי מה אל שדי יי שמו; ואם אתה עושה כן ועשית את המצוות אשר נצטוו לבני נח אביכם אזי טוב לך כל הימים;  אבל אנו בני בריתו מופלאים ומופלגים ממכם בשורק אמת נחתמים בחתימת שדי נקראים בני אל אמת; ולנו לעשות את כל התורה כי נצטוו לנו בשם לאמר דבר אל בני ישראל; ולא עשה כן לכל גוי כאשר עשה לנו כי אם בנו בחר ואין זה כי אם אהבה רבה אשר אהבתנו'.

  1. היחס שבין הגיור של הלל הזקן לגיור בימינו שהפכו לבית שמאי, ולגיור של ישו שקשה לעמוד על משמעותו כאשר האלמנט היותר חזק הוא ביטול המצוות

נוכח המחלוקת הגדולה בנושא הגיור, של שר הדתות כהנה וחלק מהרבנים הדתיים האלומיים, מול הרבניים הראשוניים והחרדיים, נעמוד על עיקר המסורות ממגילות קומראן:

הגיור במגילת המקדש (שהיא עיקר מגילת מקור ההלכה) מתבצע ב-4/3 דורות (לפי רמת הכניסה לבית המקדש). גיור דורי זה כתוב במפורש בדברים כג' 8 לגבי אדומי ומצרי: 'בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה', אך לא זכה להתייחסות פרשנית תואמת עד היום (וכן באתמה איסור גיור 10 דורות לממזר; ולעולם למואבים [דברים כג']). כנראה זו הסיבה שדויד דחה את בקשת חירם להתגייר (דברי גד החוזה ??).

הגיור לאשה הרבה יותר קל, שכן בדברים הוא לוקח חודש עד לביאה עם אשת יפת תואר (וחמור שבחז"ל סברו שמותר לשכב איתה בלילה הראשון - ), ומגילת המקדש הרחיבה את גיורה המלא לאכילת קודשים רק לאחר 7 שנים (??). המסורת מדברי גד החוזה ?? נכנסה לחז"ל: 'מואבית ולא מואבי'. כך דויד קיבל את בתו של מואבי שביקש להתגייר, ושלמה נשא אותה לאשה (דברי גד החוזה).

קשים כספחת, ועולה עם העובדה שהמקלל היה בין להורים מעורבים של מצריה ויהודייה.

זאת ועוד שיש התייהדות המונית במגילת אסתר ??? ובתיאורי יוספוס על יוחנן כהן גדול החשמונאי הורקנוס, ואילו בברית דמשק יש גרים, אך הלכות התגיירות לא שרדו לידינו, בניגוד לאמירה בולטת של צוואת לוי ???. אמירה זו תואמת לגישה החרדית היום, היא כנראה שיטת בית שמאי. שיטה זו כנראה של עדת קומראן, שהרי כניסת חברים לעדה היתה מבחנים ארוכים.

לפחות לא כמו היום, ואולי היום המדינה יותר מסבגת את הזכרונות, כמו במשטרה סרטון חי לעומת פגסוס. והנה מהלך בר כוכבא במקדש להשתלט עליו היה מדהים.

הדעות הליברליות של בג"צ ודאי לא כמו דויד המלך לפי דברי גד החוזה, וגם לא של לל. האם יש גרות משאר העמים? לא ידוע, שכן לפי מגילת המקדש יש 7 שנות טהרה לאישה, ואילו בתורה אין פירוט לגבר, שהרי אפילו רות נקבה.

תגובה פומבית לדבריו של מוטי זיף עורך שבתון, למול בג"צ: ולמול דבריי על גרים.

  1. צום

נקודה מפרשת השבוע 'עֵקֶב' בהקשר למגילות קומראן: מספר משה על שהותו בהר סיני: 'אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי' (דברים ט' 9). כ-40 פעם מוזכרים צומות ותעניות בתנ"ך, לרוב בהקשר של כפרה. במגילת צוואת יוסף י' 2-1 מצויין שחן על הצם לכבוד ה', וטוביה נגאל בזכות ויתור על סעודתו. לעומת זאת אין במגילות הכיתתיות אזכורי שבח על הסתפקות במעט אוכל, אלא ישנו עונש של קיצוץ רביעית מכמות המזון למי שחטא בחלק מתקנות עדת היחד (סרך היחד ו' 24). בסיפורי חז"ל חסידים (שאלו קרובים לעדת קומראן) מאופיינים הסתפקו במעט מזון, ובפרקי אבות ו' ד' דרשו: 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה', וכך נוהגים חסידים-מקובלים עד ימינו (למשל הבאבא סאלי).

  1. ממעשר לקופה:

פירוש הלכתי ממגילות קומראן על פרשת השבוע 'קֹרַח' שאקטואלי בימינו: האם צריך לעשר רק מתבואת השדה או גם מכל הכנסה כלכלית?

'וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל' (במדבר יח' 21). לפי ההקשר בהמשך הפרק (וגם במלאכי ג' 11-8), היות והלווים מצווים לתת מעשר מן המעשר (תרומה) לכוהנים, ואין אזכור לגבי כסף, נראה שאין חובת מעשר כספים (כך גם ביובלים לב'). אך זה מתייחס רק למעשר לוי, ומה עם מעשר עני (דברים יד' וכו') שמתואר כך בספר טוביה א' 8-7 (שהשתמר בכמה נוסחים במגילות קומראן): 'ואת המעשר השני לשש השנים עישרתי בכסף ואעל ואוכל אותם בירושלים בכל שנה ושנה; ואתן אותם לילתמים ואלמנות ולגרים הנלוים על בני ישראל הבאתים ונתתים להם בשנה השלישיתך ונאכלם על פי החוק החקוק עליהם בתורת משה'?

לפי מגילת ברית דמשק יד' 17-12 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 52): 'וזה סרך הרבים להכין כל חפציהם שכר שני ימים לממעיט וינתן על יד המבקר והשופטים מ֯מ̇נ̇ו̇ יתנו בעד̇‏ פצ̇ע̇ם ומ̇מנו יחזקו ביד [ה]עני ו̇האביון ולזקן אשר יכרע ולאיש אשר ינוגע ולאשר ישבה לגו נכר ולבתולה אשר אין לה גואל ולנער אשר ל*דורש ולכל עבודת [בית] החֶבֶר ולו יכרת בית החבר מידם‏. זה פרוש מושב [כול] המ[חנות וא]לה יס[ו]דות אוש[י] הקהל'.

כלומר, אם חודש הינו שכר של 25 יום, וממנו צריך להפריש 2 ימי שכר, יוצא שיש כאן הפרשה לטובת החלשים בקהילה באחוז של 8%. אך אם נפחית את 70 ימי החגים, אחוז ההפרשה יהיה כ-10%. מכאן לכאורה שעדת קומראן הפרישו מעשר עני, אך היות שאין התאמה למעשר עני מדי שלוש שנים, ייתכן שהלכה זו 'שכר שני ימים' היא המקור שהתגלגל ל'קופה' בלשון חז"ל (בבא בתרא פרק א'; ירושלמי שבת פרק י' ועוד. הרמב"ם תיאר כך: 'מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה' (זרעים, הלכות מתנות עניים פ"ט ה"ג), ועד לדמי הביטוח לאומי בימינו.

 

[1] קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 12. ייתכן ומרומז כאן יכולתם הנבואית, או לפחות לכתיבתם את ה"פשרים", כיוסף הצדיק: 'וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ'; דברים א' 13: 'הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים'; נחמיה ח' 7: 'וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה'.

[2] 'ואל ימש במקום אשר יהיו שם העשרה איש דורש בתורה יומם ולילה תמיד עליפות‏ <חליפות‏> איש לרעהו והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט' (סרך היחד ו' 8-6 [החיבורים העבריים א', עמ' 220]). עליפות הן חליפות גם בתוספתא תענית). יש לציין שיוספוס ציין שהם עבדו רק 5 שעות (מלחמות ב' ח' ה') כהמלצת שלמה לא לרדוף להעשיר (משלי כג' 4, כח' 20). חובת 'איש דורש בתורה יומם ולילה' כנראה מיהושע א' 8: 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה'. בחז"ל ישנם מסורות דומות: 'עשרה בטלנים בעיר' (מגילה א' ג'); הסכם יששכר וזבולון (בראשית רבה פרשה צט' ד"ה ט').

[3] כך גם דרש שמעון חסידא (ברכות ג' II).

[4] לעומת זאת ציין את עבודת האדמה כעבודת קודש (??).

[5] הארוך בין השולחנות מגיע ל-5 מטר. השולחנות הקטנים נאים כשולחנות כתיבה. 3 קסתות דיו (שתיים מחרש ואחת ממתכת), ואילו בירושלים נמצא כסתת דיו אחת.

[6] 'ומן נע[וריו] ‏[יל]מ̇דהו בספר ההגי וכפי יומיו ישכילוהו בחוקי הברית ול̇[פי שכלו לי]סרו במשפטיהמה. עשר שנים [י]בוא בטפ וב̇[ן] עשרים שנ[ה יעבר על] הפקודים לבוא בגורל בתוך משפ[ח]תו ליחד בעד[ת] קודש' (סרך העדה א' 6-9 [קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 235]); 'והוא ייס̇[ר] את בניהם [ובנותיהם‏] וטפם [ברו]ח ענ̇ו̇ה̇ ובאהבת חסד֯ ואל יטור להם [בקנאה ו]באף ועבר על פשעיהם' (ברית דמשק, יג' 17-18 [קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 49]).

[7] השוו לדברי ר' יוסי: 'יודע אני בעצמי שאיני כהן; אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן, אני עולה' (שבת קיח' II).

[8] אלו מוזכרים פעמים רבות, כגון: מרקוס ז'; יב' 40-38; לוקס יא' 54-37; כ' 47-45; הבשורה על-פי מתי ה'; כג', ולעיתים אף עם הכוהנים: הבשורה על-פי מתי, טז'; הבשורה על פי מרקוס י'; הבשורה על-פי מתי כא'. חיזוק לכך שלפרושים היו רק שני סופרים באותה תקופה: רבי מאיר וישבב המוזכר בין עשרת הרוגי מלכות.

[9] 'אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יי אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים'.

[10] כמו: 'דקדוקי סופרים', 'עיטור סופרים', 'תיקון סופרים', 'פירושי סופרים', 'דברי סופרים'. ראו את הרשימה שאסף אפשטיין, מבואות תנאים, עמ' 504-503: 'הסופרים שאחרי עזרא המשיכו את פעולותיו... פירשו את... ספר התורה, ולימדו אותו לעם, על כן נקראו מורה-התורה מימי עזרא ועד הזוגות, ובהשאלה – עד סוף ימי הבית – סופרים... הסופרים "הבינו בתורה ודרשו בחכמת הראשונים", פירשו התורה, הלכותיה, דקדוקיה ושיעוריה, תיקנו תקנות וגזרו גזרות ו"עשו סייג לתורה". "שניות (לעריות מדברי סופרים", חומר בדברי סופרים מדברי תורה.. כזית מן הנבלה.. שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים; החדש אסור מן התורה בכל מקום.. והכלאים מדברי סופרים..; אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה ולא דברי סופרים מדברי סופרים. יח' דבר נקראים "דברי סופרים"; עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות חוץ מדבר אחד וכו', אפילו דבר אחר מדקדוקי סופרים... ונזכרו גם הלכות ש"חידשו סופרים": "עשר חדש" (ירמיהו כו' 10; לו' 10) – ששם חידשו סופרים את ההלכה". ורבי יהושע אומר על כמה הלכות שנשנו בכלים (פי"ג מ"ז) וטבול יום...: 'דבר חדש חידשו סופרים ואין לי מה אשיב'.

[11] 'אם יש בהן [בדברי סופרים] ממש, מפני מה לא נכתבו?! (עירובין כא' II). ראו גם פסיקתא רבתי ג'. הרבה מהדרשות על קוהלת יב' 12 דנות בסמכותם של הסופרים.

[12] ייתכן ואף בנ"ך יש 10 אזכורים לסופרים.

[13] ראו: ה' אלבק, מבוא למשנה תשי'ט עמ' 38-26, המשפט העברי, עמ' 452-450. בדרך כלל חוקרי התושב"ע מיעטו לתאר את פעילותה של הכנסת הגדולה בתחום ההלכה, משום שאין בידינו ממצאים ברורים. אבל הם נטו ליחס פעילות רבת משמעות בתולדות התושב"ע לעזרא הסופר, ולסופרים שאחריו, על יסוד התיאורים שבספרי עזרא ונחמיה.

[14] יש לציין שהלכת עדת קומראן איסור ל'נשיאת השם הנכבד' (סרך היחד ו' 27) בדומה ל: 'אוֹמְרִין פְּרוּשִׁין: קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם, טוֹבְלֵי שְׁחָרִין, שֶׁאַתֶּם מַזְכִּירִים אֶת הַשֵּׁם מִן הַגּוּף, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֻמְאָה' (סוף התוספתא למסכת ידים [צוקרמאנדל פ"ב ה"כ]). שיפמן, הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה' (עמ' 239-205) עמד על הקרבה ביניהם.

[15] הבבלי קידושין ל' מביא סיבה אחרת לקריאתם סופרים (מספור פרקים וכדומה).

[16] 'אל ילך איש אחר הבהמה לרעותה חוץ מעירו כי אם אלפים באמה'. ב"ד י' 21-20: 'אל יתהלך איש בשדה לעשות את עבודת חפצו השבת אל יתהלך חוץ לעירו‏ {א̇‏} על אלף באמה'.

[17] עשרה גרגרים. להרחבה ראו: שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 235-233.

[18] ראו: נעם, מקומראן למהפכה התנאית, עמ' 100-95.

[19] כגון: חמשה לא יתרמו; חמשה דברים חייבים בחלה; חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן; ששה ושלשים כריתות בתורה; יג' דברים בנבלת עוף טהור; ארבעה אבות נזיקין.

[20] דוגמאות לשימוש ב'משכיל' בדניאל יא' 33-35: 'וּמַשְׂכִּילֵי עָם, יָבִינוּ לָרַבִּים; וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה, בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם, יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט; וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים, בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ, לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ: כִּי עוֹד, לַמּוֹעֵד'. בעזרא ונחמיה ובספרי התקופה האחרים (כדברי הימים) רבים הביטויים מן השורשים 'הבן' 'דרש' 'שכל' שלהם משמעות טכנית לגבי למוד הכתובים. כגון: 'משכילים' ו'מבינים' מציינים סוג של בעלי תפקיד, מורים המלמדים תורה. והם שמות נרדפים לסופר. ועליהם נאמר שבאו 'להשכיל אל דברי התורה' היינו להתבונן ולחקור בה.

[21] כונתה תחילה: 4QFlorilegium, וכעת: Eschatological Commentary, או: Midrash on Eschatology: 'היאה עת המצרף הב[אה על בית י]ה֯ודה להתם[‏את הפושעים אשר הכשילם] בליעל ונשאר שא֯ר֯‏ [ו מע]ם‏ [ישר]אל ועשו את כול התורה֯ [כאשר צוה ה' ביד] מושה הואה ה֯[דבר אש]ר‏ כתוב בספר דניאל הנביא [יב' 10]: "להרשי֯[ע רשעים ולוא יבינו‏] וצדיקים‏ י֯ת֯[בררו‏ ויתלב]נו‏ ויצטרפו‏ ועם‏ יודעי‏ אלוה‏ יחזיקו‏ המ֯[ה אנשי] ה֯[אמת]‏"' (ההדרה משולבת עם קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 290). גם סרך הברכות מתחיל ב: 'דברי ברכה ל[משכיל לברך] את בני צדוק הכוהנים...'. במגילות הלא מקראיות יש 47 ציונים של 'משכיל'.

[22] 'חכמים' נזכרים 555 פעמים במשנה, ו-610 בתוספתא; 'זקנים' נזכרים 33 פעמים במשנה, ו-53 פעמים בתוספתא; 'סופרים' נזכרים 23 פעמים במשנה, ו-22 פעמים בתוספתא; 'תנאים' נזכרים פעם אחת ולגנאי: 'התנאים מבלי עולם, שפוסקים הלכה מתוך שנתם' (סוטה עב').

[23] 4Q249; קימרון, החיבורים העבריים ג', 49.

[24] ירושלמי כתובות פ"א ה"א; פסחים קיז'; פסחים סו' II; שבת ל'; מגילה לב'; ירושלמי מגילה פ"ד ה"א עה' ע"א; סנהדרין פב'; תנחומא כ'.

[25] רשימת חיבורי דוד היא רשימה המופיעה לקראת סוף מגילת התהילים המזמורים מקומראן (11QPsa) כז' 11-2, כאשר היא (ושאר הרשימות) חלק פרוזאי היחיד בכל המגילה ואינו שירה. התיאורים על דוד מקבילים לתיאוריו במקרא, כגון: חכם – שמ"ב יד' 20; אור השמש - שמ"ב כג' 4; רוח ה' - שמ"ב כג' 2. מספר המזמורים העצום המוזכר בחיבור זה - 4,005, קשור כנראה למספר השירים משכתב שלמה בנו: 'וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל; וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף' (מל"א ה' 12) ולמנצחים בדבה"י ב' ב' (שאולי אלו מנצחים גם על השירים, ומספר זה גם בנוסח תרגום השבעים למל"א ה' 30). החלוקה העיקרית היא ללוח השנה הקומראני בן 364 יום (המצוין מפורשות בפסוק ב'), ומפורט בכמה מגילות קדומות לקומראן (לא-כיתתיות) ומשולב במגוון מגילות כיתתיות/כוהניות. נתון זה מקשר את המזמור לעדת קומראן (ולזרם שקדם לה), כאשר אין סימן כה מובהק בשאר המזמורים.

[26] דוגמאות רבות נוספות יש בחז"ל שמתאימות לעדת קומראן, הן ממהות ההלכה שמוזכרת בעדת קומראן, הן לאופיה, והן לתקופתה. תבוא הברכה על המסדר ומסכם השוואות אלו. 150 המזמורים שבנוסח המסורה (ועוד כמה בשאר הנוסחים) מסודרות לפי כותרות, ולמשל האמור בפרק עב' 20: 'כלו תפילות דוד בן ישי' מלמד על אי-סדר מקורי.

[27] ברית דמשק ג' 18-19 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 6). גם באפוקריפון ירמיה 4Q390  ב' (כנראה) 5 מצוין: 'את כול חקותי ואת כל מצותי אשר אצוה א֯[ותם ואשלח בי]ד̇ עבדי הנביאים', אך אין הכרע שמדובר עד עדת קומראן.

[28] בעוד שבימיהם קבעו שפסקה הנבואה, ואכן בתקופתם כבר עדת קומראן הפסיקה לכתוב.

[29] איגרת אנטיוכוס השלישי משנת 190 לפה”ס המובאת בקדמוניות יב' 138: 'הכוהנים והסופרים של בית המקדש'.

[30] 'ויבחר כוהנים תמימים, חפצים כתורה ,והם טיהרו את המקדש ונשאו את אבני השיקוץ אל מקום טמא; ויויעצו על אודות מזבח העולה המחולל, מה יעשו לו; ותיפול להם עצה טובה להורסו, לבל יהיה להם לחרפה, כי טימאוהו הגויים, ויתצו אותו; ויניחו את האבנים בהר הבית, במקום מתאים, ער אשר יבוא נביא ויורה על אודותן'; 'ותהי צרה גדולה בישראל, אשר כמוה לא הייתה מן היום אשר לא נראה להם נביא'.

[31] עוד מתאר את האיסיים שאינם טועים כמעט בנבואותיהם (מלחמת היהודים ב' פ"ח 158-154) ומביא 3 דוגמאות לנבואתם: יהודה האיסיי על אריסטובלוס (מלחמת היהודים א' 75-80); מנחם האיסיי על הורדוס כילד (שכבר דור 3 לגיור לפי מגילת המקדש מ' 6); שמעון האיסיי על חלומו של ארכאלוס (מלחמת היהודים ב' 111-113).

[32] להלן כל הדף ששרד (שורות 7-1): 'לו]א֯ יסור שליט משבט יהודה בהיות לישראל ממשל [לוא י]כ֯ר֯ת יושב כס̇א לדויד כי המחקק היא ברית המלכות ‏[ואל]פי יש̇ראל המה הדגלים‏ עד בוא משיח הצדק צמח דויד כי לו ולזרעו נתנה ברית מלכות עמו עד דורות עולם אשר שמר‏ [את הברית ואת כל מצוות] ה֯תורה עם אנשי היחד כי ‏[ הוא אשר אמר ולואי קהת עמים] היא כנסת אנשי [היחד     ] נתן'. להיסטוריות של 'כנסת הגדולה', ראו: גודבלאט, העיקרון המונרכי, עמ' 82-80, ושם ספרות נוספת.

[33] יש לציין שכנסת ישראל אף מייצגת את כל עמ"י. מעניין פירושו של רבי עובדיה מברטנורא על שמעון הצדיק: "משיירי [הכנסת הגדולה] - משיורי, שלאחר שמתו כולן נשתיירה הקבלה בידו" (אבות פ"א ה"ב). ח"ד מנטל, אנשי כנסת הגדולה, סיכם בפרק 'על עתיקות ההלכות' (עמ' 195-186), הלכות קדומות ממגילות קומראן המקבילות להלכות חז"ל.

[34] לפי פרקי אבות, "הם אמרו" – הכנסת הגדולה, בפעם הראשונה, דהיינו זו אותה טענה של עדת קומראן, שעד אליהם לא חידשו הלכות בתורה, ואפילו לא קיימו את רובה.

[35] לפי התרגום של 'סיאַגוִִגי מיגאַלי'.

[36] 'לוא ישיב בטרם ישמע, ולוא ידבר בטרם יבין; בארך אפים ישיב פתגם, ובמחקר צדק ימצא תוצאותיה'.

[37] ראו: ה' אלבק, מבוא למשנה תשי"ט עמ' 38-26, המשפט העברי, עמ' 452-450. בדרך כלל חוקרי התושב"ע מיעטו לתאר את פעילותה של הכנסת הגדולה בתחום ההלכה, משום שאין בידינו ממצאים ברורים. אבל הם נטו ליחס פעילות רבת משמעות בתולדות התושב"ע לעזרא הסופר, ולסופרים שאחריו, על יסוד התיאורים שבספרי עזרא ונחמיה.

[38] בסנהדרין מו' (וביבמות צ' ב'; ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב): 'שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך'. הלכה זו היתה בעדת קומראן 'וכל איש אשר יעשה מלאכה, וילך בדרך, ויכלכל את בהמתו בבית או במקום אחר, ואשר יבעיר אש, או ירכב על כל בהמה' (יובלים נ' 12), והתקבלה בהמשך אצל חז"ל (ביצה פ"ה מ"ב; ר"ה לב'). ביבמות מט' ב' מציין שהביא מסורת על כך שמנשה הרג את ישעיה – ראו על כך בפרק בענייו.

[39] או לפחות כתוספת קודש לחול: 'אל יעש איש ביום {מל̇‏} השישי מלאכה מן העת אשר יהיה גלגל השמש רחוק מן השער מלואו כי הוא אשר אמר שמור את יום השבת לקדשו' (ברית דמשק י' 17-14. קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 45) – 'העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם' (ברייתא פסחים נ' II). תקית חצוצרה בערב שבת (שבת לה' II).

[40] ח"ד מנטל בספרות 'אנשי כנסת גדולה' מייחס פרק בשם 'על עתיקות ההלכות', ובו הוא משווה את הלכות חז"ל לעשות מקבילות הספרים החיצונים הקדומים. השווה למשל: 'עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו' (פסחים נ' II) התואם לאורח חייהם ודגילתם של עדת קומראן בהיותם 'עדת אביונים', לצד היותם סופרים ובעלי ספריית המקדש.

[41] 'ושנים עשר נשי[א]י עמו עמו ומן הכוהנים שנים עשר ומן הלויים שנים עשר אשר יהיו יושבים עמו יחד למשפט ולתורה ולוא ירום לבבו מהמה ולוא יעשה כול דבר לכול עצה חוץ מהמה'.

[42] תלמוד ירושלמי כתובות פרק א' הלכה ה' במשנה (ד' ה:), בבלי כתובות יב'.

[43] ייתכן ואפילו האיסיים כינו את עדת קומראן 'ראשונים': 'הם שוקדים בכל כוחם ללמוד את ספרי הראשונים ויותר מכולם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם' (מלה"י ה' ח' ו').

[44] על 'חסידים ראשונים ראו בפרק ההשוואה בין חסידי-התנאים לעדת קומראן.

[45] שמואל ספראי סבור שהמונח 'ראשונים' אינו בא להפליגם לימים ראשונים כלומר מאות שנים לפני כתיבת או המסורת לימי החשמונאים, אלא 'ראשונים לדור מוסר המסורת' כהלל ושמאי, וכראייה לכך הוא שהצירוף מופיע גם ב'זקנים ראשונים' (תוספתא ידיים, מהד' צוקרמנדל, פ"ב הט"ז). ביכלר, עם הארץ הגלילי, זיהה אותם עם חז"ל. פינקלשטיין, הפרושים ואנשי הכנסת הגדולה, זיהה אותם עם חסידים מימי עזרא הסופר.

[46] ל'זקנים ראשונים ראו: ראה: ספראי, משנת חסידים בספרות התנאים, עמ' 141. להרחבה ראו: רביב, מוסד הזקנים בישראל לאור המקרא ותעודות חיצוניות.

[47] 'יידון מעשה זקנים ממעשה זקנים, ואל יידון מעשה זקנים ממעשה נביאים'.

[48] 'וכאשר נגמרה קריאת הספרים קמו הכהנים וזקני המתרגמים ובני הקהילה ומנהיגי הקהל ואמרו: אחרי אשר התרגום נעשה יפה ובדיוק בכל טוב כי ישאר כאשר הוא עתה וכי לא יעשה בו כל תיקון'.

[49] מלחמת היהודים ב' 119-163. מקורות נוספים: קדמוניות היהודים יג' 171-173; טו' 371-379; יח' 18-22.

[50] במגילת 'רשימת מוכחים',4Q477  (קימרון ג', עמ' 220-219) יש רשימת מוכחים לפי עונשי העדה. במגילה 4Q377 שרד השם אליבחר (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 143), וכן במגילה הכלכלית 4Q348 נמצא שם של תורם רכושו. קויפמן כבר טען כי 'אין ספק שזו תופעה מופלאה ביותר שלא נשתמר אף שם אחד משמות חכמי התקופה הזאת'. ראו גם: רנ"ק, מורה נבוכי הזמן, קצד'.

[51] מעשר שני ה' טו': 'יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר. אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפים. ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי'. כתבו על כך ושהטבעות המשיכו לשמש במקדש כשדעת חכמים היתה נוחה עימן: אורבך, תרומתו של יגאל ידין למדעי היהדות, עמ' ;6 רוקח, הערות אכסניות, עמ' 263-264.

[52] סוטה מח': 'יוחנן כהן גדול ביטל גם את הנוקפים. [ושואלים]  מאי [מה הם] "נוקפים" [אלה]? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהיו מסרטין [עושים סריטה] לעגל [העומד לשחיטה] בין קרניו, כדי שיפול דם בעיניו [ויהיה קל יותר לשחוט אותו]. אתא איהו בטיל [בא הוא וביטל את הדבר] משום דמיחזי כי מומא [שנראה הדבר כמו שמטיל בו מום]. במתניתא תנא [בברייתא שנה]פירוש אחר ל"נוקפין]: שהיו חובטין אותו [את העגל] במקלות [להמם אותו לפני שחיטה] כדרך שעושין אותו לפני עבודה זרה. אמר להם [יוחנן כהן גדול]: עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח]ושואלים: וכי] נבילות [היו אלה!? הא שחיט להו [הרי שוחט אותן ולא מתו מעצמם!] אלא [הכוונה היא שהיו נעשות בכך] טריפות[ ומדוע-] שמא [מתוך המכות] ניקב קרום של מוח [ונעשה העגל טריפה. לכן] עמד והתקין להם טבעות בקרקע [שיקשרו את הבהמות שם ולא יצטרכו לאמצעים אחרים להקל על שחיטתן[.

[53] 'אוסרים את̇ ר֯א֯ש̇י ה̇פ̇רים אל הטבעות ו[‏  ] ב֯טבעות... אחר יהיו ט̇ובח̇ים אותמה...'.

[54] הזוגות העבירו מסורת מועטה ובעיקר מוסר: הראשון - אנטיגנוס איש סוכו, מסר מסורת תורנית-הלכה אחת בלבד; יוסי בן יועזר איש צרדה העביר 4 הלכות (שהם במחלוקת עם פשט התורה ועדת קומראן – הרחבה על כך בנפרד); יהושע בן פרחיה הכוהן העביר רק הלכה תורנית אחת (שמעידה על כך שלוח השנה שובש); נתאי הארבלי לא העביר מסורת הלכתית; יהודה בן טבאי גזר החמרה בטהרה (טומאת מתכות) והקל בהריגת עדים.   במשך שלש מאות שנה ומעלה נמנו 6 זוגות בלבד. בתקופת הזוגות נתגבשו גם המסגרות הספרותיות, שהגיעו לשיאם הספרותי, סגנוני, צורני וכמותי, בתקופת התנאים. והם כידוע מחמישה סוגים: תרגום, מדרש, משנה, אגדה ומסתורין. הממצאים מועטים מכדי להשיב בלא מחקרים אינטנסיביים מקיפים במקורות התנאיים, ומחקרים כאלה הם בודדים.

[55] עדת קומראן צנועים ואלמונים, אין לנו שום שם מקבוצת המגילות של מורה הצדק. רוב השמות הן מהמגילות התעודיות וממגילה 4Q348. מעניין שגם חז"ל לא זוכרים את השמות של הפרושים הראשונים שחלקו לגבי טהרת הכהן לאפר פרה אדומה. ייתכן שאלו היו מכת אפרים דורשי החלקות, או שהתביישו לציינם. ישנו שם אחד במגילה הכלכלית 4Q348, אך הוא בהקשר של כניסה לעדה ולא להגדיל שמו כיוון שמסר הלכה מסוימת.

[56] פשר נחום ג' 8-3: 'פשרו על דורשי החלקות אשר באחרית הקץ יגלו מעשיהם הרעים לכול ישראל ורבים יבינו בעוונם ושנאום וכארום על זדון אשמתם. ובה[ג]לות כבוד יהודה ידודו פתאי אפרים מתוך קהלם ועזבו את מתעיהם ונלוו על ישראל... פ̇ש֯ר֯ו֯[‏  ] ד֯ו̇ר̇שי החלקות אשר תובד עצתם ונפרדה כנסתם ולא יוסיפ֯ו עוד לתעות‏ [ ]קהל ופת[אים‏] לא יחזקו עוד את עצתם'; ברית דמשק ז' 21: 'בהפרד שני בתי ישראל שר (=סר) אפרים מעל יהודה וכל הנסוגים הו̇סגרו לחרב'.

אמנם גם והחשמונאים הצדוקים כנראה אבדו, אך זאת בתקופה יותר מאוחרת. יש הרואים את הקראים כהמשך הצדוקים – ראו בפרק עליהם. לדעתי ומוצע בספר זה שגם הפרושים-הראשונים אבדו וניטמעו בחז”ל – שהם מסורותיהם רחבות ורבות מעדת קומראן.

[57] דוגמאות להלכות הפרושים שסותרות למגילות, ושמצאו במגילות כמנהגם של 'אפרים' דורשי החלקות: פוליגמיה, נשיאת אחיינית. עם זאת, ישנן עוד הלכות רבות שאינן זהות ביניהם, אך אינן רשומות כמחלוקת גלויה – שהדעה הנגדית היא של 'אפרים' דורשי החלקות..

[58] על מקורות בית צדוק והצדוקים ובהשוואה לעדת קומראן ולרבי צדוק הכהן, ראו: כהן, מצדוק ועד צדוק.

[59] הלכה אחת של טהרה ממגילת המקדש נשמרה בימי אנטיוכוס השלישי – ראו על כך בהמשך. יש לציין שתהליך דומה קרה בביתא ישראל ששמרו על ספר היובלים אך לא את לוח השנה שלו, אך אופי קהילתם הרבה פחות למדני, בדומה ליהודי יֵבּ שבמצרים (ראו פרקים על כל אחת מקהילות אלו).

[60] מימוש שמואל א' ב' 25: 'וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן, כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה; וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים'. להרחבה, ראו: גולדמן, פרשנות פשר בברית דמשק, עמ' 74-73.

[61] קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 9.

[62] מגילת פשר (11Q13 [החיבורים העבריים ב', עמ' 280-279]). מלכירשע (מוזכר גם מגילה4Q280 ) הוא דמות רוחנית עתידים למלחמת אחרית הימים, כנראה מול-נגד מלכיצדק.

[63] מוזכר במגילה חיצונית לבראשית כא' 26 ללא מידע נוסף מבראשית; בחנוך ב' כג' 26 (ראו בפרק על הנצרות); 4 אזכורים בפילון; בחזון יוחנן כריסטוס "המורה" מקביל למלכיצדק נגד ארמילוס בן בליעל מספר זרובבל. להרחבה ראו קנדי-הראל, יום הכיפורים במגילות.

[64] לשושלת הכוהנים הגדולים מבני צדוק, ראו: דברי הימים א' ה' 41-29; נחמיה יב' 11-10; קדמה"י יא' 347, 302, 297; יב' 237, 225-224, 157; יב' 44-43; כ' 234. להבטחה ביחזקאל ראו: מ' 46; מג' 19; מד' 15; מח' 11. להרחבה ראו: י' ליוור, חקרי מקרא ומגילות מדבר יהודה, ירושלים תשל"ב, עמ' 146-144.

[65] מכאן כנראה הפטור של בעלי מומים בחז"ל לשמירת מצוות. מחבר מקצת מעשי התורה מחה נגד כניסתם למקדש של סומים וחירשים: "[ואף ע]ל הסומ[י]ם שאינם רואים להזהר מכל תערו[בות] ותערובת [א]שם אינם רואים, [וא]ף על ה חרשים שלוא שמעו חוק [ומ]שפט וטהרה ולא [ש]מעו משפטי ישראל, כי שלוא ראה ולוא שמע, לוא [י]דע לעשות, והמה באים לטה[ר]ת המקדש?!" (פרק ב' שורות 54-49, קימרון, עמ' 208). לפירוש הרחקת המומים בעדת קומראן, ראו: שיפמן, ההלכה המשיחית של כת יהודה, עמ' 309-298; פירושו של כהנא לצוואת לוי ג' 3 (עמ' קסא').

[66] כך הוא גם שמו של המלך שאולי רמוז בדרה"י ב' טז' 12: 'ויחלא אסא ... ברגליו עד למעלה חליו וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברפאים'.

[67] יש לציין שבן סירא לח' 15-1 מפרט על הרפואה והשמיעה לרופאים, אך אין לו הלכות רפואה לריפוי. על קרבתו של בן סירא לעדת קומראן ראו בפרק בעניין.

[68] שורה 22: 'ואסמוך ידיי עליו ויחי' (תרגום מארמית).

[69] ראו: ורמן, היובלים, עמ' 20-19. בספר 'משלי סעיד בן באבשאד/המשלים הבלתי מחורזים/'משלי המידות' מצוינות אמירות קרובות: 'תחלואי הגשם [הגוף] יבריא סמים [תרופות], ותחלואי הנפש רפואתה חכמה... העוסק לבנות גשמו יהרוס רוחו ונשמתו' (ו' 15, טו' 8).

[70] בספר אווסטה הקדוש לזורואסטרים (הקרובים לעדת קומראן בתורתם) מובחנים שלושה סוגי תרופות, בסדר חשיבות זה: רפואה בעזרת סכין (ניתוח);  רפואה על ידי צמחי מרפא; ורפואה על ידי מילים אלוהיות.

[71] פילון האלכסנדרוני, היפותטיקה, קטע שני – על האיסיים: 'מחוקקנו אימן רבים מתלמידיו לחיי שיתוף... הם גרים בערים רבות ובכפרים רבים ביהודה, בקהילות גדולות מרובות-חברים'. גם פיליניוס ציין שהאיסיים קיימים כבר אלפי שנים.

[72] 'איש החסידים' מופיע גם בקטע לפני – 2.א', אך הקטע לא שרד בצורה שניתן להבין את זיהויו.

[73] גולדמן, עדת קומראן בראי הפשרים במגילת ברית דמשק, עמ' 323: 'וכרגע לא נשאר אלא להסתפק בקביעת זמנה של הגלות בדמשק לשליש הראשון של המאה השנייה לפנה"ס'.

[74] להלן הציונים של עדת קומראן שירדה או ברחה למדבר (ויש גם לדמשק, אך ייתכן וזה שם קוד): 'בשוב גולת בני אור ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים' (בני האור נגד בני החושך א' 3), סרך היחד יח' 12-16: 'ובהיות אלה ליחד בישראל בתכונים‏ האלה יבדלו מתוך מושב הנשי העול ללכת למדבר לפנות שם את דרכ הואהא כאשר כתוב במדבר פנו דרך ׻׻׻׻ ישרו בערבה מסלה לאלוהינו היאה מדרש התורה א̇[ש]ר֯ צוה ביד מושה לעשות ככול הנגלה עת בעת וכ֯אשר גלו הנביאים ברוח קודשו' (השוו יובלים לו' 20); 4Q176 (4QTanḥ) א' 7-8: 'כפ̇לים בכול ח‏[ ]ט̇ותיהא קול קורה במדבר פנו דרך ׻ ׻ ׻ ׻ ישר ב̇[ערבה‏ ]מ̇סלה לאלוהי̇נ̇[ו‏]'.

[75] מק"א ב' 33-29: 'ויברח הוא ובניו אל הרי המדבר, ויעזבו כל אשר להם בתוך העיר. וכל האנשים אשר נגעה תורת יי בלבבם הלכו אחריהם וינוסו המדברה. וישבו שם הם ונשיהם וטפם ומקניהם, כי גבר הקצף מאוד מאוד. וישמעו אנשי המלך בעיר דוד אשר בירושלים כי רבים הכבידו את לבם לבלתי עשות את מצות המלך. וכי גם עזבו את הערים להסתתר במדבר ונקבצו אליהם עם רב'; מק"ב ה' 35 מתאר את ירידת יהודה המקבי עם 9 חבריו רק לאחר הטמאת אנטיוכוס את המקדש: 'וינוס יהודה המכבי עם תשעה אנשים המדברה, ויאכלו את עשב האדמה כבהמות השדה, למען הינזר משיקוץ הגויים'.

בזוהר (חלק ב', דף קפ"ג, עמוד ב'), מצוין: 'פרישי מדברא'. פירוש הסולם, פרשת תצווה, עמוד נו', קמד': 'נשאו עיניהם וראו חמישה אנשים מאלו פורשי המדבר, שהיו הולכים לאחר הזקן לבקש אותו לומר להם תורה. קמו. אמר רבי שמעון, מכאן ולהלאה מה שמך. אמר נהוראי סבא. משום שיש נהוראי אחר אצלנו, על כן קוראים לי נהוראי סבא. הלכו רבי שמעון והחבריה שלו עמו שלושה מילין. אמר רבי שמעון לאלו האנשים האחרים, למה הוא הדרך הזה לכם. אמרו לו באנו לבקש לזקן הזה שיאמר לנו תורה, כי מימיו אנו שותים במדבר, כלומר שהם תלמידיו שבמדבר. בא רבי שמעון ונשקו לאותו זקן. אמר לו נהוראי שמך ואור אתה, והאור שורה עמך. כי נהוראי פירושו אור'; פירוש הסולם, פרשת תצווה, עמוד ל', פ': 'כשהגיעו אליו אמר לו רבי שמעון במשא קשורה לך על גבך אתה בא, כלומר שאין לך חמור שיישא משאך. רמז לו על מוחין דאחורים שאוחז שהם עליו כמשא, מי אתה. אמר לו יהודי אני. אמר רבי שמעון, דברים חדשים ודאי יש אצלך ביום הזה. אמר לו רבי שמעון, איפה הוא ארצך. אמר לו, דירתי היה בין אלו פורשי המדבר, שהייתי משתדל שם בתורה, ועתה באתי ליישוב, לשבת בצלו של הקב“ה בימים אלה של חודש השביעי הזה'. ספר אורה לרבי יעקב הכהן האדיר זאת יותר. קבוצות חסידים ונזירים כאלו ידועות בנצרות.

[76] סרך היחד א' 1-6: '[ספר סר]כ היחד לדרוש אל ב̇[כול לב ובכול נפש‏ ]ל̇עשות הטוב והישר לפניו כאשר צוה ביד מושה וביד כול עבדיו הנביאים ולאהוב כול אשר בחר ולשנוא את כול אשר מאס לרחוק מכול רע ולדבוק בכול מעשי טוב ולעשות אמת וצדקה ומשפט בארצ'; ו' 1- 4: 'וזה הסרכ לאנשי היחד המתנדבים לשוב מכול רע ולהחזיק בכול אשר צוה לרצונו להבדל מעדת אנשי העול להיות ליחד בתורה ובהון ומשובים על פי בני צדוק הכוהנים שומרי הברית ועל פי רוב אנשי היחד המחזקים בברית על פיהם יצא תכון הגורל לכול דבר לתורה ולהון ולמשפט לעשות אמת יחד וענוה צדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת בכול דרכיהם'; ח' 1-2: 'בעצת היחד שנים עשר איש וכוהנים שלושה תמימים בכול הנגלה מכול התורה לעשות אמת וצדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת איש אמ רעהו'; רז נהיה/מוסר למבין Frg. 121, PAM 43.4751: '‏[    ]מ̇שפט֯ צ̇ד̇ק תע֯[שה‏    ]'; ברכי נפשי ב' 4: 'אורח‏ חיים ללכת באה]ב֯ת֯‏ חסד ובמשפט צדק ולהצניע֯ ללכ֯ת֯'; מק"א ב' 29-33: 'אז ירדו רבים, בבקשם צדק ומשפט, אל המדבר, לשבת שם. הם ובניהם ונשותיהם ומקניהם, כי כבדו הרעות עליהם'. קאמפן, חסידים, עמ' 48: מנתח את דורשים צדק ומשפט.

[77] מק"ב ו' 18 מזכיר סופר שייתכן והוא גם חסיד. להרחבה ראו: קאמפן, חסידים.

[78] התרגום מיוונית אפשרי לשניהם.

[79] ראו: Russel Gmirkin, The War Scroll, the Hasidim, and the Maccabean Conflict

[80] ראו: קיסטר, השורש נד"ב.

[81] לפי דיוק לשון התרגום היווני נראה שהכוונה לראשונים במעלה, ולא ראשונים לבקש שלום מאלקימוס. קאמפן, חסידים, עמ' 92, 115-122, מסכים שהסופרים הם החסידים ושהם מכובדים בעיני החשמונאים.

[82] 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו'. יודגש כי מגילות שונות מתארות את המקדש ועבודת הכוהנים, ולמשל מגילת הנחושת מתארת אוצרותיו. בתפילת העמידה/18, לצד 'פליטת בית סופריהם', חז"ל מזכירים את 'חסידים'. ייתכן שפליטה זו מרמזת על שרידי הסופרים/חסידים, והתורה (בין אם מסורות שנשמרו בע"פ) שנשארה מעדת קומראן.

 [83]'אין למצוא בהם יוצר חצים, כידונים, פיגיונות, או קסדה, שריון או מגן, ובכלל אין בהם אומן של כלי נשק או מכונות או מי שעוסק במה שנועד למלחמה' (פילון, שכל אדם ישר הינו בן-חורין ו' 78). לעומת זאת מגילת המלחמה (בני האור נגד בני החושך) מפרטת תיאורי המלחמה, טקטיקה, כלי נשק, נאומים. יוספוס ציין שהאיסיים לוקחים נשק בדרכים כדי שלא ישדדו אותם.

[84] להרחבה ראו גם: מלכי, דרכם הרוחנית של האיסיים, מקומראן לקונדליני, 2005.

[85] ראו טיוטת תמסיר – 'סקירת הקבלות בין האיסיים לעדת קומראן': https://docs.google.com/document/d/1OkVprmLOWNIlhOmd3c9Lnu3uiilRLB1a/edit?usp=sharing&ouid=107557230158752251623&rtpof=true&sd=true

[86] על כך ראו למשל: שוורץ, כת מדבר יהודה והאיסיים. התֵרָאפּוֹיְטִים (רופאי הנפש) מוזכרים רק ע"י פילון ('על חיי העיון'), והיות ומתוארים רק במצרים, חלק מהחוקרים סברו שמדובר בתיאור אוטופי של קבוצה שלא היתה קיימת (ראו ניתוחי עליהם בפרק על יהודי מצרים(.

[87] פילון האלכסדרוני תיאר את האיסיים בשניים מחיבוריו: 'שכל אדם ישר הינו בן-חורין' ו'סנגוריה על היהודים'.

[88] מלחמות היהודים ב' ח' 161-119; קדמוניות היהודים יג' 173-171, טו' 379-371, יח' 22-18; חיי יוסף 12-10.

[89] בחיבורו Naturalis Historiae 5:17. התרגום עפ"י ידין, תשי"ח, עמ' 222-223. יש לציין כי ישנה גם עדות של דיו כריסוסטומוס (המאה ה-3 לספירה), אך נראה כי הוא לקח את הדברים מפליניוס ולכן לא נהוג להחשיב עדות זו כראיה.

[90] על פי סינסיוס (אנ')‏ (Vita Dionis — Arnim II, p. 317): 'הוא משבח את האיסיים, עיר מבורכת מאד הממוקמת בקרבת 'המים המתים' בחלקה הפנימי של פלשתינה, באותה הסביבה של סדום'.

[91] חז"ל מציינים שהיו 24 כתות של מינים טרם חורבן הבית (ירושלמי סנהדרין י' ה'), ואפילו 7 כתות בתוך הפרושים (אבות דברי נתן נו"א פל"ז, מהד' שכטר עמ' 109; נו"ב פמ"ה, עמ' 124). משם כנראה העתיק ת"י לזכריה ד' 2 (קטע 144 [א]) שמציין שהיו 7 כתות של צדיקים). גם בנצרות מוזכרים כשרות כתות אצל הפרושים והנוצרים.

[92] אמנם המונח 'מחנות' משמש לעיתים במגילות קומראן ככינוי ליישובים, ללא כל זיקה ל'מחנה' המקראי, אולם במקרה זה יש לדעתי לפרשו כמכוון כלפי ה'מחנה' המקראי, כשם שהקביעה שירושלים היא 'מחנה הקודש' קשורה בוודאי ל'מחנה' המקראי. לאחרונה הועלתה במחקר הצעה שיישוב קומראן שימש לטקס הכינוס השנתי של כל האיסיים, ולא המקום היחיד שבו שהו האיסיים כל השנה. טענה זו עולה עם הטעתה לעיל, אלא שייתכן פערי זמנים.

[93] קלויזנר, תשכ"ו, עמ' 24; ברושי, תשנ"ז, עמ' 301-302; שוורץ, תשס"ט, עמ' 612-614 הצביעו על רמזים 'חז"ליים' לאיזכור של האיסיים.

השאלה המתבקשת מאליה – לו חז"ל אכן התייחסו לאיסיים, מדוע לא הוזכרו אלו בפירוש אלא רק ברמזים דקים?!

[94] זוהי טענתה של אליאור, תהום ונשייה. כמה חוקרים הגיבו כנגדה, וככלל דעתה לא התקבלה.

[95] קויפמן כבר טען כי 'אין ספק שזו תופעה מופלאה ביותר שלא נשתמר אף שם אחד משמות חכמי התקופה הזאת'. ראה גם: רנ"ק, מורה נבוכי הזמן, קצד'. מסגנון ממ"ת נראה כי מחבריה מצדיקים את נטישתם את ירושלים/המקדש, למרות רצון העם, והדבר מצביע על היותם אליטה מבוקשת.

[96] ראה: ספראי, משנת חסידים בספרות התנאים, עמ' 141.

[97] ראו: ספראי, משנת חסידים בספרות התנאים, עמ' 141.

[98] בתחילת המאה ה-19, טרם מציאת מגילות קומראן, ביקשו מספר חוקרים לזהות את החסידים עם האיסיים, ראו: פראנקל, 1846; גייגר, 1871; קושלר, 1920. ביכלר, 1922, הכחיש טענותיהם. לכאורה מגמה זו היתה אמורה להתחזק עם מגילות קומראן.

[99] ישנה הצעה שאיסור זה קיים גם בברית דמשק יא' 4: 'אל יתערב איש מרצונו בשבת'.

[100] כך גם ההוראה בשמות יט' 10 לקראת מתן תורה בהר סיני: 'וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם'. להרחבה ראו: שמש וורמן, לגלות נסתרות, עמ' 162. בספר הזוהר נותרה מסורת חלקית של איסור עלייה לקבר בשבת.

[101] ???

[102] למשל: 'עדת האביונים אשר יקבלו את מועד התענית ונצלו מכול פח̇י בליעל' (פשר לתהילים ב' 11-10). הערצת העוני רווחה בחז"ל ובנצרות.

[103] מלחמות ב' ח' ה'. אין תיאורי זמן תפילה ועבודה במגילות, והתיאור הקרוב ביותר הינו: 'ואל ימש במקום אשר יהיו שם העשרה איש דורש בתורה יומם ולילה תמיד עליפות‏ <חליפות‏> איש לרעהו והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה לקרוא בספר ולדרוש משפט' (סרך היחד ו' 8-6 [החיבורים העבריים א', עמ' 220]. עליפות הן חליפות גם בתוספתא תענית).

[104] אפשר להבין אמירה זו בכמה משמעויות: 'חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִתְאַוִּין לְהָבִיא קָרְבַּן חַטָּאת, לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יְדֵיהֶם. אֲבָל בִּנְזִירוּת לֹא הִתְנַדְּבוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּראה 'חוֹטְאִים', שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו' 11) "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ"'. לניתוח הנזירות ראה: הרמן, החסידים ומשנתם, עמ' 49-47.

[105] 4Q174 ג' 13-1 (כונתה תחילה4Qflorilegium; החיבורים העבריים ב', עמ' 289): 'ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מעשי תורה'; סרך היחד ח' 4-10: 'ובתכון העת בהיות אלה בישראל נכונה עצת היחד באמת למטעת עולם בית קודש לישראל וסוד קודש קודשים לאהרון עדי אמת למשפט ובחירי רצון לכפר בעד הארצ ולהשב לרשעים גמולם. היא חומת הבחן פנת יקר בל יזדעזעו יסודותיהי ובל יחישו ממקומם מעון קודש קודשים לאהרון בדעת כולם לברית משפט ולקריב ריח ניחוח ובית תמים ואמת בישראל להקם ברית לחוקות עולם והיו לרצון לכפר בעד הארצ ולחרוצ משפט רשעה'; סרך היחד ט' 6-3: ''בהיות אלה בישראל ככול התכונים האלה ליסוד רוח קודש לאמת עולם לכפר על אשמת פשע ועמל חטאת ולרצון לארץ מבשר עולות ומחלבי זבח ותרומת שפתים למשפט כניחוח צדק ותמים דרך כנדבת רצון. בעת ההיאה יבדילו אנשי היחד בית קודש לאהרון להיחד קודש קודשים ובית יחד לישראל ההולכים בתמים'.

[106] 'תנו רבנן: חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן. ומעמיקים להן ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרשה'.

[107] 'אל ישא ואל יתן לבני השחת כי אם כף לכף' (ברית דמשק יג' 15-14 [קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 48]).

[108] ראה למשל: אופנהיימר, חבורות שהיו בירושלים.

[109] שמחות יב' (וחלקית במגילה ג' ח'): 'כך היו חבורות עושין בירושלם: אלו לבית האבל ואלו לבית המשתה, אלו לשבוע הבן ואלו ללקט עצמות, לבית האבל ולבית המשתה - בית המשתה קודם. לשבוע הבן וללקט עצמות - לשבוע הבן קודם. אבל חסידים הראשונים היו מקדימין לבית האבל מלבית המשתה'. אופנהיימר, חבורות שהיו בירושלים, עמ' 189, וספראי, משנת החסידית בספרות התנאים, עמ' 152, כבר עמדו על הזיקה בין החבורות לחסידים הראשונים, והניחו שהחסידים הראשונים והחבורות פעלו בסוף ימי הבית השני.

[110] תוספתא דמאי א' ה': 'אמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן'; ב', ג': 'המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח ואין מתארח אצל עם הארץ'; ב', ט': 'אמר איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אינו נאמן'; ב', ב': 'המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיהא אוכל חולין בטהרה'; ב' ט': 'הבא לקבל עליו אם היה נוהג מתחלה בצינעא מקבלין אותו ואחר כך מלמדין ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות'. ברית דמשק י' 3-2: 'אל יאמן איש על רעהו לעד עובר דבר מן המצוה ביד רמה עד זכו לשוב'. 'היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו  - לא יכנס לבית המדרש' (בבלי ברכות כח'), כפי שהיו תנאי כניסה והתקדמות בעדת קומראן. חלק מתלמידי ר' ינאי, ראש בית המדרש בעכברא, חיו חיי קומונה. רבין, היחד החבורה והאיסיים, הקביל את הפרושים לעדת קומראן בהקפדה הדומה של 'חברים' הידועים מספרות חז"ל. להרחבה: ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 296; אופנהיימר, חבורות שהיו בירושלים.

[111] 'ועל זאת חסידים הראשונים לא היו ישנים באותו לילה והיו עוסקין בתורה ואומרים: נבוא לנחול ירושה קדושה לנו ולבנינו בשני עולמים... ר' שמעון כך אמר בשעה שהתכנסו החברים באותו לילה אצלו: נבוא לתקן תכשיטי כלה למען תימצא מחר בתכשיטיה ומתוקנת למלך כראוי' (זוהר בתרגום מארמית, פרשת 'אמור', ויקרא כג' 15). הזוהר מתוארך במחקר מאוחר לימיהם של חז"ל.

[112] 'ועתה לעומת כל האמור, אתאר את עצרתם של אלה המקדישים את עצמם ואת חייהם למדע ולעיון באמיתות היקום על פי תורותיו הקדושות של משה הנביא. ראשית כל, אלה מתוועדים מדי שבעה שבועות, מכיוון שהם נותנים יקר לא רק למספר שבע הפשוט בלבד אלא גם לחזקתה של שבע. כי יודעים הם כי צניעות ובתולי עולם נועדים למספר זה. חג זה – אקדמה הוא לחג הגדול ביותר, שזכה במספר חמישים [היינו חג השבועות]. סעדיה גאון בחיבורו: 'כתאב אל-תמייז' הביא בשמו של פילון את שני המועדים של התירוש והיצהר. ביתא ישראל שומרת על חג הסיגט, 50 יום לאחר יום הכיפורים.

'ואחרי הסעודה מקיימים הם את ליל השימורים הקדוש. וזה דבר ליל השימורים: הכל קמים ממקומם ובאמצע המשתה מתהוות תחילה שתי מקהלות, אחת של גברים ואחת של נשים. כמנחה וכמנצח לכל אחת מן המקהלות נבחר החשוב שבחבורה והמיטיב לדעת זמר. והם שרים פיוטים רבים לשבחו של אלוהים, העשויים במשקלים ובלחנים רבים, עתים כולם כקול אחד, עתים כששתי מקהלות ערוכות זו כנגד זו בהרמוניה, ובתנועות ידיים ותנועות ריקודים הם מתווים את המקצב. ובדבקות רבה הם מבצעים פעם את שיר התהלוכה, פעם את שיר העמידה, ואת הבתים והבתים שכנגד של המחול. ולאחר שכל אחת מן המקהלות חגגה בפני עצמה, צולחת עליהם הרוח האלוהית במלוא עצמתה, כמו בחגיגות הבאקכיות, וברון יחד מתמזגות שתי המקהלות למקהלה אחת, זכר לאותה מקהלה מצורפת שקמה בימי קדם על ים סוף נוכח נפלאות אלוהים שנתרחשו שם...' (כתביו הפילוסופיים של פילון", מבחר ערוך בידי יוחנן לוי [תרגום לעברית: יהושע עמיר], הוצאת מגנס, תשל"ה, עמודים 46-45). כאן גם למדים שנשים היו שרות בנפרד לצד גברים.

[113] 'וגם בכתובים ובזיכרונות מימי נחמיה מסופרים אותם דברים, ועל כך שהוא הניח את היסוד לספריה וכינס את הספרים על אודות המלכים והנביאים ואת אלה של דוד וגם איגרות מלכים בדבר הקדשות. וכך גם אסף את כל (הכתבים) שנתפזרו בשל המלחמה שהייתה לנו, והם אצלנו'. יודגש כי מגילות שונות מתארות את המקדש ועבודת הכוהנים, ולמשל מגילת הנחושת מתארת אוצרותיו.

[114] סיפור חוני המעגל - תענית, מרדכי כהן, גיליון מס' 3 - תשס"ז * 2006:

http://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=1&id=147

[115] כנראה כיוון שחוני היה יקר לעם. השוו: 'הֲ‍יוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל? חָלִילָה, חַי יי אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה' (שמואל א' יד' 45).

[116] 'וכל כך גדול כוחם של אלה [הפרושים] אצל ההמון, שאפילו אומרים דבר נגד המלך וגם נגד הכוהן הגדול, מיד מאמינים להם'. גם פשר נחום ב' 8 מתאר כך את אפרים דורשי החלקות: 'אשר בתלמוד שקרם ולשון כזביהם ושפת מרמה יתעו רבים', אך לעניות דעתי היא מכוונת למתייוונים בתקופה הטרום-חשמונאית.

[117] על הניסיונות לראות בו חבר בכת האיסיים ראו ספראי, בימי הבית, עמ' ‏502–‏504, ונימוקי הנגד שהביא שם. על הצעה מחקרית נשכחת לזהות את חוני עם מורה הצדק הנזכר במגילות קומראן ראו שירר (ורמש-מילר), היסטוריה א', עמ' ‏235, הערה 6.

[118] שבועה מותרת רק באלה: 'וכל האובד ולא נודע מי גנבו ממאד המחנה אשר גנב בו ישביע בעליו בשבועת האלה והשומע אם יודע הוא ולא יגיד ואשם' (ברית דמשק ט' 12-10, כנראה על ויקרא ה' 1). כנראה אלו גם דברי החסידים נשמרו כביקורת במשנה חגיגה א' ח': 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו', וזוהי גם דעתו של איסי בן יהודה (ראו פרקון עליו בהמשך), בניגוד לדעת חכמים: 'איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים' (נזיר כג'). קרובה הלכת עדת קומראן האוסרת כתיבת שם יי שאינה לצורך/בקדושה: 'וא]ש̇ר יזכיר דבר בשם הנכבד על כול הכ‏[   ] ואם קלל או להבעת מצרה או לכול דבר אשר לו‏ [   ] הואה קורה בספר או מברכ והבדילהו ולוא ישוב עוד על עצת היחד' (סרך היחד ו' 27 - ז' 2). במגילות התפילות והברכות כינוי יי הינו בעיקר 'אדני' ואחריו 'אל', וכך גם מדגישה תוספתא ברכות ז' ו' (ושאסור להשתמש ב'אל' ו'אלוהים' בתחילת הברכות). במקום השם המפורש, נהוגה במגילות קומראן הלא-מקראיות (כגון: מגילת טוביה הארמית 4Q196, קטע 18) ומכתבי תורה שלא מקומראן, כתיבה בארבעה קווים קצרים: "". מצורת כתיבה זו השתלשלה צורת הכתיבה 'יי' (ודומותיה) לשם הויה, כמצוי בסידורי תפילה רבניים עד ימינו. בדומה ל: 'אומרים צדוקים: קובלנו עליכם טובלי שחרית, שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה' (סוף התוספתא למסכת ידים [צוקרמאנדל פ"ב ה"כ]). להרחבה ראו: שיפמן, הלכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, פרק ה': השבת אבידה וגזילה והשימוש בשם ה'; חֲנוֹךְ סט' 26-15, השם הנעלם והשבועה.

[119] מיעוט המסורות מהזוגות ???.

[120] 'מן האיסיים ומנחם שמו, שהכל היו מעידים על מידותיו הטובות והיפות באורח חייו, וגם כי ניתן לו מאת אלוקים לדעת עתידות מראש' (קדמה”י טו' 372-9). על כך ראו: קנוהל, בעקבות המשיח, עמ' 108-100.

[121] ראו למשל: ביצה כ'; כריתות ו' ג'; נעם, בית שמאי וההלכה הכיתתית; פרקון שלי בעניין.

[122]  (בבא קמא ג' ב')
יש לציין שפשר נחום א' 8-6 מתאר את אכזריותו של כפיר החרון על תליית גדוליו (ראו: אשל, המדינה החשמונאית, עמ' 121-107). כאמור מוצע שזה חל בין המתייונים בתקופה הטרום-חשמונאית, ואילו חוקרים הציעו שינאי המלך ביצע זאת נגד הפרושים, אך דווקא מקרה זה הכי מתאים וידוע לנו, אך הוא מאוחר לדעת כולם. עם זאת, זוהי עוד דוגמה של יישום חלקי חוזר (גם לנבואות הפשרים).

[123] ופעם אחת בייתוסים! על כך ראו: ידין, מגילת המקדש, עמ' 97; רגב, הצדוקים והלכתם, עמ' 58-50.

[124] ספראי, חסידים ואנשי מעשה, טען למשל שהחסידים המתוארים בחז"ל הם חוג נפרד אך קרוב אליהם.

[125] זיהוי הראשון של 'חֲסִידִים' עם האיסיים מופיע בספר יוסיפון שמיוחס להיסטוריון והסופר יוספוס פלויוס, ואילו המחקר מתארכו למאה ה-10 לספירה. יש לציין שר' עזריה מן האדומים רשם את האייסים כ'איסיאי' בספרו 'מאור עיניים'.

[126] הביתוסים כתובים באחד מנוסחי כתב היד לתוספתא ידיים ב' כ'. ראו: גרינץ, עדת היחד - איסיים - בית (א)סין', עמ' 105-142. חיזוקים אטימולוגים נוספים לכך: מארמית – מרפאים (ראו גם דברי הימים ב' טז' 12).

[127] רופא, מה היה שמם של האיסיים.

[128] בעל שמות רבים, עיקריהם: יהודה איש הוצא (עיר בבל שממנה עלה הידועה גם כ"הוצל"), יוסי קטנותא, יוסף הכהן, 'אנא איסי בן יהודה דהוא איסי בן גור אריה דהוא איסי בן גמליאל דהוא איסי בן מהללאל' (נדה לו' ב'), וראו הצעות נוספות במאמרו של מרדכי הכהן, 'תולדות התנא איסי בן יהודה', סיני לד' (תשי"ד), עמ' רלג-רמ, כגון: רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי, יוסי בן קצרתא, רבי יוסי החסיד. הכהן הזכיר רק בנגיעה כי הוא קרוב לאיסיים.

[129] סוטה ט' טו', וכן סוטה מט': 'ולמה נקרא שמו "קטנתא" — שהיה קטנתא של חסידים, כלומר, היה מקטנם ואחרוניהם של החסידים'.

[130] נדרים פא'; ירושלמי שביעית פ"ח ה"ה; ירושלמי נדרים פ"יא ה"א. גם 'ריש לקיש היה מציין מערות של חכמים' (ב"מ פה' II).

[131] 'יהודה איש הוצא עביד טמיר במערתא תלתא יומין (התחבא במעשה שלושה ימים) מיקום על הדין טעמא (רצה לעמוד על טעם הדבר) מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? אתא לגבי רבי יוסי בן חלפתא, אמר ליה: אית לי טמי' במערתא תלתא יומין, מיקום על הדין טעמא: מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? קרא (רבי יוסי) לרבי אבא (אוורדימוס) בריה, אמר ליה: הדין טעמא מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? א"ל (יהושוע כא') "תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה עִיר עִיר וּמִגְרָשֶׁיהָ סְבִיבֹתֶיהָ". תהיינה עיר - ואחר כך מגרשיה סביבותיה. אמר ליה (רבי יוסי ליהודה איש הוצל): מי גרם לך? (שלא ידעת זאת) דלא ילפתה עם חבירך (שלא למדת עם חבריך)'. סיפור מקביל בשינויים יש בנדרים פא'.

[132] בבא מציעא צב': 'דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים  בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר  'כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ [וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן' (דברים כג' 25)] - בביאת כל אדם הכתוב מדבר'. ככל הנראה, הלכה זו נמצאת במגילת קומראן 159Q4: 'השדה יוכל בפיהו ואל ביתו לוא יביא להניחו'. הספק נוכח הקטיעות לפני ואחרי שורה 5 זו – ראו: החיבורים העבריים ב', עמ' 24. בחז"ל התנגדו להצעתו ופירשו אותה אחרת, אך גם יוספוס מסר הלכה זו (קדמה"י, מהדורת שליט, ירושלים ותל-אביב תש"ד, ד', כ"א, עמ' 234). על כך ראו: יהורם לשם, בביאת כל אדם הכתוב מדבר, עקבות פרושיים, חסידיים וכיתתיים ביסודה של הלכה.

[133] 'זכורין לטובה ולב(רכה) כל הקהל הקדוש שהחזיקו ועשו... הש(ני)ה של שבוע... (שנת) ארבעת אלפי(ם) ו... מאות ו... שנה משנברא העול(ם)... לי בו יהי של(ום) על המקם הזה'.

[134] 'אל ישלח את בן הנכר לעשות את חפצו ביום השבת'.

[135] סוכה נב' II. לניתוח ראו: הרמן, החסידים ומשנתם, עמ' 188. פשר חבקוק ב' 9-7 מציין את מורה הצדק ככוהן: 'בשומעם את כול הבאות על הדור האחרון מפי הכוהן אשר נתן אל בלבו בינה לפשור את כול דברי עבדיו הנביאים'. 

[136] יבמות ס' II. ברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 34, שו' 15-10): 'אל יבא איש [אשה בברעצ בע]ם הקודש אשר ידעה לעשות מעשה מבדבר ואשר ידעה לעשות מעשה [בבית] אביה או אלמנה אשר נשכבה מאשר התארמלה וכול [בת אשר יצא] עליה שם רע בבתוליה בבית אביה, אל יקחה איש כי אם [יבקרו]ה בראות נשים נאמנות וידעות ברורות ממאמר המבקר אשר על [כל אנשי המחנה] ואחר יקחנה ובלוקחו אותה ועשה כמשפטן ויגידו ועו'.

[137] הדרום מאופיין בהקפדה על גבוהה יותר, למשל: כמות המקוואות (כ-30) וסמיכותם לבתי הכנסת, ועד לביטול טומאת קרי לתושבי הגליל בגלל הצינה ('בְּנֵי יְהוּדָה גְּמִירֵי מֵחַד רַבָּה, נִתְקַיְּמָה תּוֹרָתָם בְּיָדָם. בְּנֵי גָּלִיל, דְּלָא גְּמִירֵי מֵחַד רַבָּה, לֹא נִתְקַיֵּם תּוֹרָתָם בְּיָדָם' [עירובין ה']); כתובות בעברית (לעומת יוונית בגליל); קהילות כוהנים בדרום.

[138] כגון: 22 מיני בריאה, ימי טהרה לכניסה לגן עדן, תאריכי הולדת השבטים, טומאת הרוח, עשרת ניסיונות אברהם. ראו: עפשטיין, מדרש תדשא; מבוא.

[139] 'אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים'.

[140] יבמות מט' II. גיטין ס' II; תמורה יד' II.

[141] ירושלמי, עבודה זרה ב' מא': 'מעשה בחסיד אחד שהיה מגלגל (כנראה: מלגלגל) בגילוים ולקח בדלקת וראו אותו יושב ודורש ביום הכיפורים וצלוחית של מים בידו'.

[142] עיקריהם: יהודה איש הוצא (עיר בבל שממנה עלה הידועה גם כ"הוצל"), יוסי קטנותא, יוסף הכהן, 'אנא איסי בן יהודה דהוא איסי בן גור אריה דהוא איסי בן גמליאל דהוא איסי בן מהללאל' (נדה לו' ב'), וראו הצעות נוספות במאמרו של הכהן, כגון: רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי, יוסי בן קצרתא, רבי יוסי החסיד.

[143] מרדכי הכהן, 'תולדות התנא איסי בן יהודה', סיני לד' (תשי"ד), עמ' רלג-רמ.

[144] 'יהודה איש הוצא עביד טמיר במערתא תלתא יומין (התחבא במעשה שלושה ימים) מיקום על הדין טעמא (רצה לעמוד על טעם הדבר) מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? אתא לגבי רבי יוסי בן חלפתא, אמר ליה: אית לי טמי' במערתא תלתא יומין, מיקום על הדין טעמא: מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? קרא (רבי יוסי) לרבי אבא (אוורדימוס) בריה, אמר ליה: הדין טעמא מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? א"ל (יהושוע כא') "תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה עִיר עִיר וּמִגְרָשֶׁיהָ סְבִיבֹתֶיהָ". תהיינה עיר - ואחר כך מגרשיה סביבותיה. אמר ליה (רבי יוסי ליהודה איש הוצל): מי גרם לך? (שלא ידעת זאת) דלא ילפתה עם חבירך (שלא למדת עם חבריך)'. סיפור במקיל בשינויים יש בבבלי נדרים פא'.

[145] וכך גם מסורות בתרגומים הירושלמים נגד פירושם של חז"ל, כמו ה'בעירה' שהיא אש (ולא לשון בהמה).

[146] בחז"ל התנגדו להצעתו ופירשו אותה אחרת, אך גם יוספוס מסר הלכה זו (קדמה"י, מהדורת שליט, ירושלים ותל-אביב תש"ד, ד', כ"א, עמ' 234). על כך ראו: יהורם לשם, בביאת כל אדם הכתוב מדבר, עקבות פרושיים, חסידיים וכיתתיים ביסודה של הלכה.

[147] הספק נוכח הקטיעות לפני ואחרי שורה 5 זו – ראו: החיבורים העבריים ב', עמ' 24.

[148] ילקוט שמעוני מביא זאת פעם בשמו של שמעון בן אלעזר (רמז', רמז') ופעם בשמו של שמעון בן עזאי (רמז', שס').

[149] באופן יותר חריף בפרקי אבות: 'הַמְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא', אלא שהשאלה מהי ההלכה, ובעסקינן – מהו הפשט.

[150] גם דעתו של ר' עקיבא במקום שאין רק שתי תורות, אלא תורות הרבה (ספרא, בחוקותי ח'), אפשר שמצביע על מסורות שונות ורבות שקיבל מעדת קומראן.

[151] לא הגיעה אלינו קטע ממגילת קומראן שמרחיבה את ספירת ימי הנידה כמו שהתקבל בחז"ל (חומרא דרבי זירא) כ"שבעת ימים נקיים". אדרבא, בברית דמשק ה' 7 ההטפה היא נגד דורשי החלקות: 'ושוכבים עם הרואה דם זובה' (משמע שזה הדבר הפסול ואין החמרה על התורה?). הייתכן שלמרות ההחמרה הכללית של עדת קומראן לעומת חז"ל בתחום זה ובטהרה, דווקא חז"ל הם שהחמירו בעניין זה?

[152] נראה שלאחר מכן חז"ל אימצו גישה ממלכתית ואפילו למנהיג נכרי: 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראו, איש את רעהו חיים בלעו' (פרקי אבות ג' ב'), וכן סתרוהו זאת במדרשים אחרים כמו: 'יפתח בדורו כשמואל בדורו' (ראש השנה כה' II).

[153] התמיכה בינאי הגיעה גם מבית חוניו - בניו של חוניו השלישי/רביעי, חנניה וחלקיה, שהיו גנרלים בצבא מצרים של קליאופטרה (קדמה'י יג' 353-355) והצטרפו למלחמתו נגד תלמי לתירוס (קדמה'י יג' 411). על קשרים נוספים בין עדת קומראן ליהדות מצרים, ראו בפרק על התפילה.

[154] מגילת 448Q4 ב' 1-9: 'עור קדש על יו̇נתן המלכ וכל קהל עמכ ישר̇א̇ל אשר בא̇ר̇ב̇ע רוחות שמים. יהו̇ שלום כלם וע̇ל ממלכתכ י̇ת̇ברכ שמכ' (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 186). איני מקבל את סברת החוקרים שמגילה זו הובאה לעדת קומראן מבחוץ, דבר כזה אינו סביר בקהילה הדוגלת באמת הצרופה וקיצונית בדעותיה, וכן לפני קטע זה יש מזמור תהילים של ברכה.

[155] לפיהם הגאולה לפי מועד 490 שנה לפי דניאל ט' 24. גם קדמה"י יג' 301 מציין 480 שנה עד ליהודה אריסטובלוס.

[156] ראו גם: 'איסי בן גוריא אומר, נאמר כאן קדושה ונאמר להלן קדושה. מה להלן אסור באכילה אף כאן אסור באכילה' (מכילתא רל' על שמות כג' 19). לדאבון, לא שרדה הלכה מהמגילות (בהנחה שהיתה כזו) בנוגע לפירוש איסור זה, ולכן לא ניתן להכריע כי מסורת זה מקורה בקומראן. עם זאת, ישנן מסורות רבות של חז"ל שנלקחו מעדת קומראן, ורק בודדות לקראים, למרות שנפנפו בשיטת הפשט, אך גם חלק מחז"ל דגלו בשיטה זו, וכאמור – הפשט אינו פשוט..

[157] על המידות הטובות, 144-143.

[158]  'כתביו הפילוסופיים של פילון', מבחר ערוך בידי יוחנן לוי, (תרגום לעברית: יהושע עמיר), הוצאת מגנס, תשל"ה, עמודים 42-41.

[159] 'מלאכי קודש עומדימ בוכים על[‏     ] את בננו̇ מן ה̇ארץ ומלאכי המ[שטמה‏        ] שמחים ואומר֯ים עכשו יאבד'.

 (החיבורים העבריים ב', עמ' 218).

[160] 'אמר רבי לוי בר חמא אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"... 'והתורה' - זה מקרא 'והמצוה' - זו משנה' (ברכות ה').

[161] 'וכול איש מאנשי היחד ברית היחד אשר יסור מכול המצוה' (סרך היחד ח' 16-17): ה'מצווה' היא ככל הנראה מצווה של 'החבורה'-הכת-העדה, מעבר לתורת משה שכלליה מקובלים על כל ישראל, ולכך מוקדשת פרשה זו (5) בסרך. כוונת התקנות (שלרובן אין בסיס מקראי) היא להבטיח שחיי החבורה יתנהלו ללא חיכוכים וללא מריבות ולמנוע מרידות ופגיעות בסדריה הטובים וברכושה של החבורה. זוהי חוקת עונשין משמעתית מובהקת. השוו להגדרת המשנה כ'מצוה' בברכות ה'.

[162] 'כול איש מהמה אשר יעבר דבר מתורת מושה' (סרך היחד ח' 21-22): כפשוטו, זהו האיסור הראשון והמרכזי – תורת משה. אך סרך זה מביא מקצת איסורי תורת משה ולרוב אין גם מקור מקראי ישיר, כנראה כיוון שסרך זה בא לכוון הנהגת ומשמע קהילתית-כיתתית-עדתית, ואילו תורת משה הינה הכללים והעקרונות שמכוונות בעיקר לכל העם כקהילות.

[163] השוו ברית על התושב"ע אצל חז"ל: שמות רבא מז' א'; ירושלמי פאה ב'-ד'; גיטין ס' ב'; סנהדרין נט' א'. מנגד, היו כאלו שכפרו בברית זו (כמו צדוקים שכפרו ב'מסורת אבות'/תושב"ע): 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו' (ברית דמשק ה' 12).

[164] אזכורים למגמת הדחייה: 'והנה טלאים נולדו לצאן הלבנים ויחלו לפקוח עיניהם ולראות ולקרוא אל הצאן; הם צעקו אליהם ואלה לא האזינו אל דבריהם כי חרשים היו מאוד ועינים כהו מאוד מאוד' (חנוך צ' 6-7) ; ברית דמשק ז' 15 (על עמוס ה' 26-27): 'המלך הוא הקהל וכיניי הצלמים וכיון הצלמים הם ספרי הנביאים אשר בזה ישראל את דבריהם'; מגילה 390Q4: 'ואדברה בהמה ואשלחה אליהם מצוה ויבינו בכול אשר עזבו הם ואבותיהם'; ובפשר חבקוק ב' 5-9  'פשר הדבר[ על הבו]גדים לאחרית א  הימים המה עריצ̇[י הבר]ית אשר לוא יאמינוא בשומעם את כול הבא֯[ות ע]ל֯[‏ ]הדור האחרון מפי הכוהן אשר נתן אל ב‏[לבו בינ]ה לפשור א֯ת̇ כול  דברי עבדיו הנביאים[ אשר‏ ]ב֯ידם ספר אל את  כול הבאות על עמו וע֯[דתו‏ ]' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 246).

[165] ראו: עפשטיין, מדרש תדשא; מבוא.

[166] ראו: גם במגילת4Q409 .

[167] ראו: ורמן, ספר היובלים, עמ' 30-28. תיאורים מקבילים ונוספים בצוואת יהודה ג'-ז'. תיאורים אלו מתחזקים גם ממכתבי אל עמארנה א"ע 250 לפיו בניו של שליט שכם ניסו לנקום על רציחתו, אם כי קשה לעמוד על אם זו תקופה יותר מאוחר של יהושע או השופטים (ראו: שלזינגר, שכם לאור מכתבי אל עמארנה, פרק ד'.3. הקבלה למקרא).

[168] ראו: עפשטיין, מדרש תדשא; הימלפרב, הדים, 126-123.

[169] ישנו עוד ספר אחר בשם זה.

[170] שמואל ספראי עסק בדמות החסיד וסבר שחוג החסידים היווה זרם נפרד מהתנאים, אך עדיין קרובים אליהם. כך הוא מציין את קרבתם היתרה לאלוקים המתבטאת בדימוי השכיח כ"בני בית" לפניו את ייחודה של אמונתם המוחלטת בכך שזכותו של האדם מגנה עליו מכל רע אפשרי, את מעשי החסד המרובים שלהם ואת כוח תפילתם. במאמרו: 'חסידים ואנשי מעשה', עמד ספראי על אפיונים ייחודיים נוספים של דמות החסיד. העניות היא אחד מקווי האופי שלו, כאידיאל. ספראי מייחס תפיסה זו לבן האי האי: 'לפום צערא אגרה' (אבות ה' כה'ניתוח החסידים בבית שני ובחז"ל נסקרו ונותחו על ידי מנחם בן שלום, חסידות וחסידים; אך רגב, חסידות וחסידים לפי אפרון, הראה את המגמתיות לייחוס חסידות לפרושים והגישה הבלתי מתקבלת של אפרון לתיארוך המגילות; ראו גם: הרמן, החסידים ומשנתם; הר, החברה היהודית: החסידים.

[171] להרחבה בעניין, ראו: ספראי, ישו והתנועה החסידית. יוזכר בנפרד שמעון כייפא שהתקדש גם בנצרות: אף שמדובר בחסיד מאוחר שאין לו קשר ישיר למגילות, הוא מהווה דוגמה מרתקת לכך שהוא הוזכר בספר רבני מקובל (אוצר מדרשים, ספר אליהו א׳) כחסיד קדוש בעל מופתים, ואילו בנצרות הוא הוכר כיהודי שהתנצר והתקדש. לפירוט בעניינו, ראו: גרמון, תולדות הזמן, עמ' 222-220.

[172] נזכרת בראשית חכמה; ב"כ הל' סופרים; ירושלמי ברכות י' ח' (יד ע"ד); ספרי, דברים מח'. ראו גם פירוש הרשב״א: 'כן שנויה באגדת (במדרש) שמואל, במגילת חסידים מצאו כתוב 'אם תעזבנה יום יומים תעזבך', ובירושלמי תרומות סוף פ׳ האשה וב״ר פצ״ד מייתי לה בשם משנת חסידים. וכן כתוב בבן סירא (כ״ח ה׳)'.

[173] 'מגילת חסידים: אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו'. מקבילה במסכת דרך ארץ זוטא פ"ב, אך ללא ציון שזוהי מגילת חסידים.

[174] חז"ל למדו את העיקרון 'צדיק גוזר וה' מקיים' מאיוב כב' 28: 'וְתִגְזַר אֹמֶר, וְיָקָם לָךְ', ומשמואל ב', כג' 3 (מועד קטן טז' II).

[175] להוציא אמירות בודדות, כמו צוואת יוסף י' 2-1 שמציינת שעל מי שצם לכבוד ה', ה' יאהבו וישכון בקרבו.

[176] כפי שהלכת האיסיים אינה זהה להלכת התנאים (על אף הפלורליזם ההלכתי של התנאים). עם זאת, דברים אלו תלויים במקום ובזמן, והיות ורבות מהלכות חז"ל נדרשו בבתי מדרשות שונים ובזמנים שונים, גם התקבלותם בקרב רוב העם (ובעניינו – החסידים), היה תהליך רב-דורי ותלוי מקום. על עניינים אחרים בעניין טהרת המזון, ראו פרק בעניין.

[177] ראה: שמואל ספראי, ישו והתנועה החסידית, ג'; יהודה נאמן, העוני בימים שלאחר חורבן בית שני.

[178] לא פגעו בנחשים ועקרבים בניגוד לדעת חכמים (שבת קכא' II), למרות שבמקור אחר חז"ל קיבלו את דעתם ואסרו על הריגת כינה יב'); משכב ברביעי ולא בשבת (נדה לח'); החמרה על מחשבת מלאה בשבת (ירושלמי שבת טו' ג' טו'); מצוין שרבי יוסי הכוהן החסיד מסופר שהקפיד ביותר על השבת. אליעזר בן יעקב החסיד אסר רכיבה בשבת (סנהדרין מו') כיובלים נ' 12.

[179] קטע 2 טור ב' + קטע 4 (קימרון, החיבורים העבריים ג', עמ' 132, 'ימות המשיח').

[180] ברכות ה' ה'; חגיגה יא'; ברכות לד';

[181] ירושלמי תרומות ח' ד'.

[182] כדוגמאות מפורסמות אלו:

יש לציין שכך מתואר גם ישו, לצד הקבלות לחסידות – להרחבה, ראה: שמואל ספראי, ישו והתנועה החסידית.

[183] סוכה ה' ד' (ובברייתות): 'חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת'; סוטה ט' טו'.

[184] 'ניגונם מלוונ תנועות ידיים וריקודים, ונפכמים ונלהבים הם נבצעים עתים את שירות התהלוכה, עתים שירות העמידה והסיבובים אנה ואנה ההוגים במחול' (על חיי העיון 84).

[185] את הקצה השני מסמל שמעון בן יוחאי שהתרחק ממעשי חסד, מתוך רצונו להתמסר כולו ללימוד התורה (הערה 66), וכן דרש: עם הארץ – אפילו חסיד, אפילו ישרן, אפילו קדוש ונאמן, ארור הוא לאלוהי ישראל' (פרקא דרבנו הקדוש, בבא דארבעה). בכל אופן, עת קומראן למדה ודרשה על חבריה: 'ויקם מאהרן נבונים ומישראל חכמים' (ברית דמשק ו' 3-2), התואם לפרקי אבות: 'וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד'.

[186] 'רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת'. מתי כג' 7-1: 'אָז דִבֵּר יֵשׁוּעַ אֶל הֲמוֹן הָעָם וְאֶל תַּלְמִידָיו. אָמַר לָהֶם: "הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יוֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא מֺשֶׁה. לָכֵן כָּל אֲשֶׁר יֺאמְרוּ לָכֶם עֲשׂוּ וְשִׁמְרוּ, אַךְ כְּמַעֲשֵׂיהֶם אַל תַּעֲשׂוּ, כִּי אוֹמְרִים הֵם וְאֵינָם עוֹשִׂים. הֵם קוֹשְׁרִים מַשָּׂאוֹת כְּבֵדִים וּמַעֲמִיסִים אוֹתָם עַל שִׁכְמֵי הָאֲנָשִׁים, אַךְ אֵינָם רוֹצִים לְהָנִיעַ אוֹתָם אַף בְּאֶצְבָּעָם; וְעוֹשִׂים אֶת כָּל מַעֲשֵׂיהֶם כְּדֵי לְהֵרָאוֹת לִבְנֵי אָדָם, בְּהַרְחִיבָם אֶת תְּפִלֵּיהֶם וּבְהַאֲרִיכָם אֶת צִיצִיּוֹתֵיהֶם. אוֹהֲבִים הֵם אֶת מוֹשַׁב הָרֺאשׁ בַּסְּעוּדוֹת וְאֶת הַמּוֹשָׁבִים הָרִאשׁוֹנִים בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת וּבִרְכוֹת שָׁלוֹם בַּשְּׁוָקִים וּלְהִקָּרֵא 'רַבִּי' עַל יְדֵי אֲנָשִׁים'. ראו גם: 'רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ'.

[187] 'א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי (חסידות חסידות) מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי (קדושה קדושה) מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים וחסידות גדולה מכולן שנאמר (תהלים פט, כ) אז דברת בחזון לחסידיך'.

[188] אם כי ייתכן ויש קשר לפילוג בין הקנאים למתונים. גרץ (H. Graetz, Geschichte der juden, 3 II, Leipzig 1906, pp. 797-799) משייך את מחלוקת בית הלל ושמאי למחלוקת בין מתונים וקנאים טרם המרד הגדול. נדמה שהקנאים ניסו לשחזר את ניצחונות החשמונאים כאמור בשימוש מה”מ בניצוח עדת קומראן והחסידים. מנחם הכהן סבר שאיסי בן יהודה היה מנהיג של "מרד חכמים" נגד רומי בימי רבי.

[189] אימצו את קביעתו של פלוסר, פרושים צדוקים ואיסיים.

[190] עברות על תורת משה, טומאה, גילוי עריות, גזל אלמנות ויתומים. ראו למשל: ברית דמשק ד' 12 – ה' 14 ובפרט ה' 12: 'על חוקי ברית אל לאמר לא נכונו'; ו' 11-14; פשק חבקוק ח' 8-13; ט' 4-6; יב' 7-10.

[191] ואלו הם: 1. דאגה מירידת הדת, כלומר הגנה, או גישה מגוננת לאמונה דתית היא הכרחית; 2. מחשבה דואליסטית - “גישה בשחור-לבן", או גישה לחיים בהם אנשים ואירועים ממוינים בקפידה ומסווגים כטובים או

רע, טהור או טמא/מזוהם; 3. השקפה אפוקליפטית על ההיסטוריה; 4. אמונה בבחירות או נבחרות; 5. הפרדה מהעולם; 6. סגנון מנהיגות כריזמטי; 7. בקרות התנהגות קפדניות; 8. דגש סלקטיבי של מסוימים

אלמנטים מהמסורת שלהם כנגד אחרים; 9. פרשנות אבסולוטיסטית של כתבי הקודש או המסורת. לספרה ראו: Rebecca Joyce Frey, Global Issues: Fundamentalism.

[192] כך למשל כמה נקודות שונות מ-9 הנקודות לעיל: 2. מגילת הפיזונומיה מחלקת 9 רמות של אור וחושך בכל אדם, ואפשרות הכניסה והיציאה מהעדה מוכיחה כי דברים יכולים להשתנות; 4. זה סותר את אמונת הגזירה הקדומה; 6. דווקא על המבקר כתוב שהוא מנהיג בעדינות ובחסד; 7. אמנם כלך החוקים, אך בפועל מתואר שגם התייחסו זה לזה באהבה וחסד רב; 9. דווקא פרשנות הפשרים היא אלגורית והמקור לפרשנות זו.

[193] 'לעשות אמת יחד וענוה צדקה ומשפט ואהבת חסד והצנע לכת בכול דרכיהם' (ברית דמשק ה' 4-3) וכדומה עוד רבים. גם  המבקר מנהיג ברכות אוהבת לנתיניו: 'וזה סרך המבקר למ̇חנה ישכיל את הרבים במעשי אל ויבינם בגבורות פלאו ויספר לפניה̇ם נהיו̇ת עולם בפרתיה וירחם עליהם כאב לבניו וישק̇ה̇ ל̇כל מדהובם כרועה עדרו יתר כל חרצובות קשריהם לב̇ל̇תי ה̇י֯ו֯ת עשוק ורצוץ בעדתו' (ברית דמשק יג' 10-7. קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 48); 'והוא ייסר את בניהם [ובנותיהם‏] וטפם [ברו]ח‏ ענ̇ו̇ה̇ ובא[הבת חסד] ואל̇ יטור̇ לה[ם בקנאה ו]באף‏ ועבר על פש֯ע̇י̇הם' (ברית דמשק יג' 19-17. קימרון, החיבורים העבריים א', פרק ד', עמ' 49). להבדיל, השוו את דרכם של שמעון בן יוחאי ויוחנן בן זכאי להפוך תלמידיהם הסוררים לגלי עצמות (שבת לד'; ב"ב עה'). עדת קומראן גם הוכיחה אדם בשם יוחנן: 'אשר הואה קצר אפים [  ] עמו [  ] העון עמו וגם רוח פארה עמ[ו' (החיבורים העבריים ג', עמ' 220).

[194] ברית דמשק יד' 17-12 (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 52), ראו על 'חבר ישראל' בפרק על חבר היהודים. בבא בתרא פרק א'; ירושלמי שבת פרק י' וקידושין פ"ד סו' II (והשווה: דבר אילהו זוטא פט"ז 13); סנהדרין יז' II; . הרמב"ם תיאר כך: 'מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה' (זרעים, הלכות מתנות עניים פ"ט ה"ג).

[195] גליקליך, הדרך לקומראן, עמ' 250-245 יצא סובר שגישה היא תגובה לאסתטיקה בהתיוונות (בה הוא תומך), ואינו רואה שכך היא דרכה של תורה (אף שהביא כמה פסוקים מקבילים לכך מהמקרא). גם בחז"ל יש שנהגו כך: 'אמר ר' יוסי: מימי לא נסתכלתי במילה שלי.. רבינו הקדוש.. שלא הכניס ידו תחת אבנטו..  מימי לא ראו קורות ביתי אימרי חלוקי' (שבת קיח' II).

[196] ו' 24, ח' 30-29, יג' 17, יח' 4-3, כ' 12-10, כא' 21-20, כב' 27-24, כז' 17, 21, ל' 19.

[197] 'ואשר יהלכ לפני רעהו ערום ולוא היה אנוש ונענש ששה חודשים'. כיסוי הגוף מצוין ביובלים ג' 31 שמבדיל את ישראל מהנכרים, ובחנוך פו' 4: 'מוציאים ערוותיהם כסוסים'.

[198] זאת בניגוד לרוב הברכות שנאמרות לפני המעשה (פסחים ז' II). על פי הפסיקה הספרדית יש לברך לפני הכניסה למקווה בעוד האישה לבושה בחלוק, ומיד אחרי הברכה עליה להסירו ולטבול.

[199] 'לבל יכלימו את אור האלוהים.. ואף כי הטלת הצואה היא צורך הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים... והנשים רוחצות את בשרן בסדין (בחלוק), בעוד אשר הגברים שמים עליהם אזור'. ייתכן וזהו הפירוש של מה"מ יא' 7-6: 'ורוח יהיה בין כל מחנימה למקום היד כאלפיים אמה. וכל ערות דבר רע לא יראה סביב כל מחניהם' (בהתאם לדברים כג'). בניגוד מה לכך, באתר קומראן נמצא שירותים. הנוהג האשכנזי הוא לטבול פעם אחת ללא ברכה ואז לברך את ברכת הטבילה בתוך מי המקווה, ולאחריה לטבול פעם נוספת. גם הכוהנים מחויבים בלבוש נגד עירום: 'וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה' (שמות כח' 42).

[200] כלל זה אינו מחייב, שכן גם אשת פוטיפר היתה יפה (צוואת יוסף ט' 5); אשת יהודה (צוואת יהודה יג' 5); 'נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם' (משלי יא' 22), ואולי גם רמז שלילי בפרשייה של אשת יפת תואר (דברים כא').

[201] אפשר להציע לקשר זו כמויות ומידות אלו לכמה עקרונות שהובאו בפרק הקודם, בפרט כמו שמעון ה' 1. מגילת פיזיונומיה - 4Q186-4QHoroscope. לפירושה יחד עם מגילת המזלות4Q318  ראו: Popović, Reading the Human Body.

[202] בתורת הקבלה מכונה תחום זה בשם ״חכמת הפרצוף/הפנים״, ומשויכת למשה רבינו:  'וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל..' (משמות יח' 21), ויש דורשים מישעיה ג' 9: 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם'. ראו: בן שרירא, חכמת הפרצוף וסימני הגוף). השוו לממצאים מגניזת קהיר: גרינולד, קטעים חדשים מספרות הכרת–פנים וסדרי–שרטוטין.

[203] 'לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עליך וחטיך [עֲלָךְ וַחֲטָאָךְ] בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ' [תרגום: לָכֵן הַמֶּלֶךְ עֲצָתִי תִּיטַב עָלֶיךָ: וַחֲטָאֶיךָ בִּצְדָקָה פְדֵה, וַעֲוֹנוֹתֶיךָ בְּחֹן עֲנִיִּים, אוּלַי תִּהְיֶה אַרְכָּה לְשַׁלְוָתֶךָ]. גם טוביה מרחיב בפרק ד' את עיקרון ה'צדקה תציל ממוות' ממשלי י' 2, יא' 4.

[204] סרך היחד ט' 5-4: 'ותרומת שפתים למשפט כניחוח צדק'; 11Q5 (תהלים קנד' בפשיטתא): 'ואדם מפאר עליון ירצה כמגיש מנחה כמקריב עתודים ובני בקר כמדשן מזבח ברוב עולות כקטורת ניחוח מיד צדיקים'; ברית דמשק יא' 21-18: 'אל ישלח איש למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות להרשותו לטמא את המזבח כי כתוב זבח רשעים תועבה ות̇פלת צדקם כמנחת רצון'. גם טוביה מרחיב בפרק ד' את עיקרון ה'צדקה תציל ממוות' כמו במשלי י' 2, יא' 4.

[205] 'ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה'. אמנם המונח 'מחנות' משמש לעיתים במגילות קומראן ככינוי ליישובים, ללא כל זיקה ל'מחנה' המקראי, אולם במקרה זה יש לדעתי לפרשו כמכוון כלפי ה'מחנה' המקראי, כשם שהקביעה שירושלים היא 'מחנה הקודש' קשורה בודאי ל'מחנה' המקראי. לדברי פילון האיסיים התרחקו מן הערים על יושביהן המושחתים והעדיפו לגור בכפרים, ואילו יוספוס מספר שהאיסיים היו מפוזרים במקומות יישוב שונים בקרב האוכלוסיה הרגילה, ופליניוס מציין יישוב נפרד של האיסיים ליד ים המלח.

[206] ויתור או המתנה עם אוכל מוזכרים כמובן כבר במקרא, החל מעבד אברהם שלא אכל עד שאמר דבריו (בראשית כגד' 33) – ומקרה דומה יש בטוביה ז' 12, עובר לנביא שחטא באכילה בשומרון שלמרות שצווה לא (מל"א יג'). כמובן שיש לקשר זאת עם הצומות של משה רבינו ודניאל לקבלת הנבואות.

[207] למשל הגרוגרת שאכל רבי צדוק משבת לשבת (גיטין נו').

[208] אמנם אין גִּימַטְרִיָּה במגילות, אך לחלק מגימטריות יש היגיון פשט שמלמד שיש משמעות לכך בתורה (כגון גימטרייה של "ולד" ו"אם" מול "ילד" ו"אב", ולצדים "אבן" היא נוטריקון של אב בן נכד), אלא שקשה לדעת מתי כן ומתי לא. בדברי גד החוזה יב' רעו' מרומז שהשם "ישראל" מכוון לנוטריקון שמות האבות והאמהות. בספר חנוך ב' הסלאבי (ראו עליו בפרק הספרים החיצוניים) (י' 63) יש נוטריקון של הרכבת האדמה לאדם מארבעת כיווני השמיים שמתאים רק ביוונית ואולי סותר את חנוך א' ס' 8.

[209] ראו: פירושו של ספראי למגילה ד' ח'-ט' (משנת ארץ ישראל); מדות ה' ד'

[210] מתכתב עם 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים' (בראשית א' 27-26).

[211] ועוד רבים. הסופר הקדמון פלוטאַרך מעיד שרוב העמים הקדמונים האמינו בשתי רשויות בפנים שונים, ושלמה רופין מנה פירטם.

[212] ספר נוצרי קדום 'דידכי' א' 1: 'שתי דרכים יש בתבל, זו של אור וחיים וזו של חושך ומוות, ובהן נקבעו שני מלאכים, אחד של צדק ואחד של עוול, והפרש גדול יש בין שתי הדרכים האלו'. הסופר הקדמון פלוטאַרך מעיד שרוב העמים הקדמונים האמינו בשתי רשויות בפנים שונים, ושלמה רופין מנה פירטם.

[213] 'מלאכי קודש עומדימ בוכים על[‏     ] את בננו̇ מן ה̇ארץ ומלאכי המ[שטמה‏        ] שמחים ואומר֯ים עכשו יאבד' (החיבורים העבריים ב', עמ' 218). זוהי הרחבה על היובלים ב' 7-5; בראשית כב' 10. יש לציין שזהו האזכור הראשון של המילה: "עכש[י]ו".

 (החיבורים העבריים ב', עמ' 218).

[214] מלכירשע (מוזכר גם מגילה4Q280 ) הוא דמות רוחנית עתידים למלחמת אחרית הימים, כנראה מולו מלכיצדק, עליו יש מגילת פשר (11Q13 [החיבורים העבריים ב', עמ' 280-279]).

[215] רבי מאיר פאפרוש כינה זאת בספרו 'עץ החיים' (שער הכללים יג' כט'): 'כעין הנסירה שזכר האר"י ז"ל'.

[216] הפסוק המייצג ביותר לכך הוא מסרך היחד א' 5-4: 'לעשות הטוב והישר לפניו כאשר ציוה ביד מושה וביד כול עבדיו הנביאים ולאהוב כול אשר בחר ולשנוא את כול אשר מאס, ולרחוק מכול רע ולדבוק בכול מעשי טוב'. במקרא צירוף כתובים בה בהתייחס לה' לבדו (שמות כג' 7; דברים יא' 22 ודומיהם), ומקבילות יש בצוואת גד ה' 2; צוואת אשר ג' 2-1; צוואת בנימין ח' 1. ראו גם באיגרת פאולוס יב' 9: 'מתעבים את הרע ודבקים בטוב'.

[217] השוו: 'לדבוק באמת בריתך' (הודיות טז' 7).

[218] האור והחושך הם מושגים שהתקבלו כמאפייני עדת קומראן, זהו אף שמה הנרדף של מגילת המלחמה לצד אזכורים רבים יחסית למקרא וספרות בית שני.

[219] לפי ר' אפל, Le pietisme juif dans Les Testaments des douze patriarches , Paris , 1930 , p . 125, בצוואות בני יעקב' אין ניגוד בין החומר והרוח. ראו גם ליכט, הודיות, עמ' 35 הערה 8. מענין להשוות לגשמי מול רוחני בדברי גד החוזה, בר-אילן, 248; משלי המידות ו' 15: 'העוסק לבנות גשמו – יהרוס רוחו ונשמתו'.

[220] בספר מלכים אף חוזרת אמירת הסיכום על המלכים אם עשו הטוב או הרע בעיניי ה'.

[221] השוו: 'בשני יצריך – יצר הטוב ויצר הרע' (ברכות ט' ה'; ספרי דברים לב; תוספתא ברכות ו' ז'). מקבילות רבות וספרות רחבה יש בעניין, לניתוח בצוואות ראו: פירוש כהנא במקום (א' 3); הלל, מבנה הצוואות, עמ' 81-72. לסקירה כללית במגילות ראו: קיסטר, הבסיס התיאולוגי של עדת קומראן; טיוטת תגובתי למאמרו, בין 'אורתם' לדואליזם במגילות קומראן.

[222] בפרט השנאה למזויפים בצוואת אשר ד'-ה': 'כי האנשים הטובים ישרים הם ואם גם חנפים לחוטאים יחשבום לפני יי יצדקו; ורבים אשר ישמידו את הרשעים שני מפעלים יעשו טוב ורע אולם הכל טוב הוא כי עקר את הרע משרשו וישמידהו; ויש אשר ישנא חונן דל ורשע ונואף וצם גם-לזה שני פנים ואולם כל המפעל טוב הוא כי הולך הוא בדרכי יי אשר לא יקבל את הנראה טוב כטוב באמת; ויש אשר לא יחפץ לראות ימים טובים עם הוללים למען אשר לא ינבל את פיו ונפשו יגאל גם לזה שני פנים והכל טוב הוא; כי אלה לצבאים ולאילות ידמו כי בהיותם פראים כטמאים ידמו ובאמת טהורים הם כי קנאו ליי וילכו בדרכיו וינזרו מכל אשר צוה אלהים בחקותיו כי שנאו ויבדל בין הרע ובין הטוב; (ה'); ראו בני איך שנים בכל המה זה לעמת זה והאחד בשני יסתר בצע בעשר שכרון בטוב לב עצב בשמחה והוללות בחיי האשות; אחרי החיים מות יבא אחרי כבוד קלון אחרי היום הלילה וחשך אחרי אור וכל אלה תחת שלטון היום המה והצדק תחת שלטון החיים והרשע תחת המות ועל כן יחכו למות חיי עולם; לא יוכל איש לקרא לאמת כזב ולצדק רשע כי כל אמת תחת האור הוא כמו כל נברא תחת אלהים; בכל אלה נסיתי אני בימי חיי ולא סרתי מאחרי אמת יי ואת חקי עליון חקרתי כי בכל-כחי הלכתי בישרי אחרי הטוב. כך גם בינמין ו' 6-5: 'ולא תהיינה ליצר הטוב שתי לשונות ברכה וקללה בוז וכבוד עצב ושמחה שקט ורגז שפת חנף ואמת עני ועשר כי אם דעה אחת לו בכל זכה וטהורה; לא שמע לו ושמע ומראה ומראה כי כל אשר יעשה או ידבר או יראה ידע כי יי יראה לנפשו'. גם בתורת האמצע הסינית (中庸, Zhōng Yōng) יש הרמוניה עם המוחלט שקולה ליושר וכנות.

[223] 'עת רעה תשכח תענוג, וסוף אדם יגיד עליו; בטרם תחקור אדם אל תאשרהו, כי באחריתו יאושר אדם; לפני מות אל תאשר גבר כי באחריתו ינכר איש'. סעדיה גאון שכתב דבריו: ׳הצדקות יתבארו בסופם והחיים לקראת מותם׳. אלו למעשה חלק מעיקרון השכר והעונש: 'קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי ימו [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל' (ירמיה יז' 11) בעולם הזה (יש בצוואות ובחנוך שכר ועונש גם בעולם הבא).

[224] הרטום תרגם (עמ' 56): 'ובאמצע רוח תבונת הלב לנטות אל אשר יחפוץ'.

[225] נפתלי ב' 7 מציין: 'וכאשר הבדל בין אור לחשך... ככה הבדל גם בין איש לרעהו ובין אשה לרעותה', ולוי יט' 1. אלו במקור המקראי: 'נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים' (דברים ל' 19).

[226] מַגְּ'הִימָא פַּטִיפַּדָא ו"הדרך כפולת שמונה"/"המתומנת הנאצלת". אריסטו, אתיקה מהדורת ניקומאכוס,  תירגם מיוונית- י"ג ליבס, ירושלים תשל"ג, פרקים- ד' ה'; ה' ח'.

[227] כגון: תוספתא חגיגה ב’ ה': 'ועוד מָשלו משל לְמה הדבר דומה? לאסתרטא [רחוב] העוברת בין שני דרכים, אחד של אוּר [אש], ואחד של שלג. הִטָה לכַן נכוָוה באוּר, הִטָה לכַן נכוָוה בשלג. מה עליו על האדם? להַלֵך באמצע, ובלבד שלא יהא נוטה לא לכַן ולא לכַן'; 'ירושלמי חגיגה ב’ א’, ע”ז ע”א: 'התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אוּר ואחד של שלג. היטה בזה מת באוּר, היטה בזו מת בשלג. מה יעשה? יהַלֵך באמצע'.

[228] הלכות דעות ה' א'. עם זאת, המונחים שהרמב"ם כינה את מידות האמצע תואמים במקצת למידות הנפש שהבאתי בפרק הבא: הסתפקות, נחת, סלסול, גבורה, נדיבות, מתינות, סבלנות, בושת פנים. מונחים ותיאורים רבים ושונים הובאו בפרשנות היהודית מספרות בית שני ועד היום.    במגילת סרך היחד מובא הוראות התנהגות לחברי עדת קומראן, ונראה שבה יש חלוקות התנהגות (ובכללם מידות) שונה ליריבהם (דורשי החלקות למשל; השוו ליחס לנכרים בפרק הבא). מסורות דומות יש במסכתאות חז"ל העוסקות במוסר ובמידות: פרקי אבות, דרך ארץ זוטא ורבה, כלה רבתי, ובעיקר במתייחסות לחכמים ולחסידים.

[229] 'דברו בשלום איש את רעהו ואהבתם המעשה והנעשה בצל יי כנפשותיכם; כי אם אתם אוהבים את הנעשה אות הוא שתאהבו להעושה; וגם מזה ומזה אל תנוח ידכם אהבו את יי וגם את האדם אז טוב לכם כל הימים'. נכרים מוזכרים לשלילה בצוואת קהת: 'וכען, בני, אזדהרו בירותתא די מ<ה>שלמא לכונ ודי יהבו לכונ אבהתכון ואל תתנו ירותתכון לנכראין ואחסנותכון לכילאין' (4Q542, קטע 1, טור א', שורה - 1 טור ב', שורה 1. תרגום: 'ועתה, בניי, היזהרו בירושה המסורה לכם ואשר נתנו לכם אבותיכם ואל תתנו ירושתכם לנכרים ונחלתכם לזרים'). מגמות אלו ידועות בחז"ל ובקבלה: 'חביב שנברא בצלם', 'מקדים שלום'.

[230] המונח גיור משמש בתורה גם לתושבים הגרים בארץ שאינה מולדתם. יש לציין שלמרות מצוות רבות לדאוג לגר, לכאורה מאידך, דוד ושלמה, שמום ל"מס עובד" (מל"א ט' 21-20). בדומה לכך, היו גם ה"גרים" שייעדו אותם דוד המלך ושלמה בנו להיות סבלים וחוצבים (דה"א כב' 2; דה"ב ב' 17-16).

[231] ורמן, ספר היובלים, עמ' 569, נספח 3: גר וגרים בימי הבית השני. זאת כנראה על סמך הביטוי 'דור רביעי' בטור הקודם – לט' 5, אך בשני הטורים יש חוסרים וההסתמכות של ההדרה אינה החלטית. ראו גם: ורמן ושמש, לגלות נסתרות, עמ' 254-246.

[232] גולמן, המחזיקים במצוות אל, עמ' 323, מציעה שהלוויים בברית דמשק ד' 4-2 הם הנכרים שהתגיירו.

[233] 'ול‏]פ֯י֯ דעתם יֿכבדו איש מרעהו ולפי שכלו ירבה הדרוֿ' (4QInstruction-d , Frg. 55); 'ודרשו את רוחום ביחד בין איש לרעהו לפי שכלו ומעשיו בתורה... וכתבם בסרך איש לפני רעהו לפי שכלו ומעשיו... להעלות איש לפ̇י שכלו ותום דרכו ולאחרו כנעוותו' (סרך היחד ה' 24-20). יש עוד ביטויים דומים, בעי קר בסרך העדה.

[234] להרחבה ראו: בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 172-167

[235] למשל בצוואת זבולון ז'-ח'.

[236] 'והנפש אשר תאמר להשליט את הטוב על הרע והיה סוף מעשיה גם דרך הרע; ויש איש אשר לא ירחם על עבדיו אשר שרתו לפניו ברע גם זה שני פנים לו אבל הכל רשע; ויש איש אשר אהב עושה רע עד כי יחפץ למות למענו ברע וגלוי הוא שני פנים לדבר הזה והכל ענין רע; כי אם גם אהבה היא אבל רעה היא בכסותה על רשע ועל כן הדבר הזה שמו טוב הוא וסוף מעשיו לרע יוביל; ויש אשר יגנב ירשיע יגזל ויחמס ועל דל ירחם גם לזה שני פנים והכל רע; כל אשר יחמס את רעהו יכעיס אלהים וישבע לשוא באל עליון ועל העני ירחם את יי נותן התורה יתעב ויכעיס ואביון יחיה; את נפשו יטנף ואת גוו יפנק רבים יהרג ועל מעט יחמל גם לזה שני פנים והכל ענין רע; ויש אשר ינאף ויזנה ומכל אכל ינזר ויצום ויעשה עול ובחיל עשרו יחמס רבים וברב רשעו הוא גם מצות יעשה גם לזה שני פנים והכל רע הוא; וכל אלה כחזירים וכארנבות הם כי גם אלה טהורים למחצה המה ובאמת טמאים הם; וכאלה דבר אלהים גם על לוחות החקות'.

[237] ראו בפרק על מסורות חנוך לעמי קדם (אנמדוראנכי שהעניקו לו את חוכמת הניחוש על פי אותות, במיוחד לפי השמן והכבד), ובעיקר ציפורים.

[238] כך בסידורי התפילה התימניים ושל הרמב"ם (מהדורת אור וישועה עמ' 161). שינוי זה פותר בנקל את הבעיה הלשונית: הפועל "לתכן" משמעותו כינון, ביסוס, ואם כן כוונת המשפט היא שאנו רוצים לבסס את מלכות הקב"ה בעולם ולגרום לכל הגויים להמליך את הקב"ה. ה'תיכון' מופיע במספר מגילות כגון ב'מוסר למבין'/'רז נהיה', ראו: קיסטר, מידות, עמ' 174-171.

[239] 'בני לוי ובני יהודה ובני בנימין גולת המדבר ילחמו בם' (א' 2); 'מכל שבטי ישראל יחלוצו להם אנשי חיל' (ב' 8-7); 'על האות הגדולה אשר בראש כול העם יכתובו עם אל ואת שם ישראל ואהרון ושמות שנים עשר ש̇[בטי ישרא]ל̇ כת̇ולדותם. על אותות ראשי המ̇חנות אשר לשלושת השבטים' (ג' 14-13). קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 113-111.

כניסות: 77
קטגוריה: מאמרים עידכון אחרון ב-שני, 11 אפריל 2022 נכתב על ידי עורך אתר הדפסה דואל

אתר מגילות קומראן/ים המלח The DeadDea Scrolls

סקירת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן והצעות להשתלשלות מסורותיהן בתושבע דרך החסידים. סיכום מחקרים, ניתוח והשוואה לספרות הפרושים-חז"ל ולספרים החיצוניים בבית שני. זיהוי הכתות שהתפתחו מעדת-היחד: האיסיים, בייתוסים, צדוקים, פרושים והיחס לבית חשמונאי-המקבים.

דוא"ל של עורך האתר: scrollsqumran@gmail.com, פנייה מקוונת באתר: לחץ כאן