מקורות והשפעות מידות הנפש והלב בצוואות השבטים

תוכן

א.                          מקורות וסוגי מידות הנפש: 4

1.                עקרונות היסוד: 4

2.                בין המוסר והמידות למעשים בפועל: 5

3.                מלאכים, רוחות ויצרים: 6

4.                דמות וכלי; שיוך מידות הנפש לחושים ולאיברי הגוף: 9

5.                נושאי המוסר העיקריים שבצוואות השבטים: 10

ב.                           אהבה ושלום ברוח ה' הטובה למול מחלוקות השטן 12

6.                הקבלות בספרויות קרובות: 12

ג.                        ניתוח מקצת מידות הנפש: 12

7.                בין עצימת עיניים לרוע ומחשבה טובה לתוכחה: 12

8.                גאווה (וכבוד): 15

9.                ארך אפיים וכעס (רוגז ועצבנות): 16

10.              קנאה: 17

11.              שנאה: 18

12.              שנאת בצע כנגד רדיפת ממון: 18

ד.                           סיכום: 19

קיצורים ביבליוגרפיים: 20

ניתן להוריד מאמר עדכני זה כקובץ וורד מקישור זה: 20

ומאמרים נוספים מתיקיית גוגל-דרייב זו: 20

 

רוח התאוה הסיתך – שושנה

א.     מבוא על הספר ועל תקופת החיבור:

צוואות השבטים[1] (להלן יכונו בקיצור: "הצוואות") הוא ספר/ים של כל בני יעקב המספרים טרם מותם את עיקרי חייהם, דגשיהם המוסריים ונבואותיהם לאחרים הימים. הצוואות נכללות בין 7.5 מ'הספרים החיצוניים'[2] שנמצאו במגילות קומראן, ושניים מהם גם בגניזת קהיר.[3] כל צוואה מורכבת מיחידות ותבנית דומה,[4] כאשר החלק העיקרי שלהן הוא הלקח המוסרי האישי מתמצית חייו (למשל רווח היחס לחטא מכירת יוסף הצדיק).[5]

גם בעמי קדם היו צוואות דומות לצוואות השבטים שכללו הנחלת המוסר לבנים,[6] וכן בספרים החיצוניים של ספרות בית שני (שאינם בין מגילות קומראן) ישנם כמה ספרי צוואות מוסר יחד עם אפוקליפטיקה, כגון: צוואת אברהם, צוואת איוב, צוואת משה, דברי דויד האחרונים מהספר החיצוני דברי גד החוזה ח',[7] צוואת שלמה. אלו שונים בסגנונם מצוואות השבטים, וכן שונים מכמה מגילות קומראן קרובות, כמו: דברי אנוש, ספר נח,[8] חזונות עמרם, צוואת קהת ומגילה חיצונית לבראשית (שבה סיפורי גיבורי בראשית בגוף ראשון).[9] יש לציין כי בספר היובלים, חנוך נח ושלושת האבות מוסרים דגשי מוסר לצאצאיהם טרם מותם,[10] וכן הצוואות מזכירות את המסורות שקיבלו מאבותיהם, ובעיקר מחנוך.[11] נכדו של בן סירא (ששני קטעי פרקיו נמצאו במגילות קומראן כקאנוניים)[12] תירגם את ספר סבו ליוונית, וציין: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'.

בסיום שני חומשי התורה, נפטרים שני גיבורי התורה – יעקב אבינו בבראשית ומשה רבינו בדברים. שניהם מסיימים את ספרים אלו בדרשותיהם ונבואותיהם לבניהם/העם, שהן מעין צוואה מוסרית (ובכללם גילוי אחרית הימים, שקיים גם בצוואות).

בספרות הרבנית מרוכזים דברי מוסר בעיקר במשנה 'פרקי אבות' ובמסכתות כמו דרך ארץ זוטא ורבה, כלה רבתי, אך ספרות מוסר מסודרת מתחילה רק ברבנים ה'ראשונים', אלא שבכל אלו ניכרים חסרונות מהעקרונות והלכות המוסר ומידות הנפש שבצוואות. מתקופת חז"ל המאוחרת והרבנית,[13] התרבו ספרי מוסר, צוואות מוסריות ואגרות מוסר לקרובי משפחה, כגון: צוואת רבי אליעזר הגדול ('אורחות חיים'), צוואת יהודה החסיד ואגרת הרמב"ן. בתנועת החסידות מהמאה ה-17 ובתנועת המוסר של ישראל סלנט מהמאה ה-19, הודגשו עקרונות והלכות מוסר, בדומה לצוואות השבטים.

המוסר הוא הגדרה רחבה של הבחנה בין התנהגויות שנחשבות טובות לבין אלה שנחשבות רעות. במאמר קצר זה לא אדון במושג המוסר, אלא אתמקד במידות[14] הנפש – מאין הן נובעות ומהי השפעתן, וכן הקבלות לספרויות אחרות.

יחידות מוסר בסגנון ספרותי אחר נמצאות בבן סירא,[15] ובמגילות קומראן יש ספרות חוכמה שבה כמה יחידות על החוכמה והמוסר,[16] הנושקות לעניינינו. המקור הראשון להן הוא ההמלצה החינוכית של צוואת לוי יג'.[17]

בצד הדברים יש לציין שהצוואות שרדו בכנסיות בתרגומים רבים עם הבדלי נוסח משמעותיים יחסית, ואך כאמור מעט בעברית וארמית המקורית.[18] אין בעבודה מצומצמת זו בדיקה והשוואה של הנוסחים, אף על פי שייתכנו קריאות שונות שמשפיעות על המשמעות.[19]

ב.      מקורות וסוגי מידות הנפש:

1.      עקרונות היסוד:

החלוקה בין המוסר הכללי הרחב למידות הנפש אינו חד וברור. פסוקים ותיאורים רבים מתארים אותם יחד, למשל בצוואת לוי יז' 11; כאן יחד עם מעשים: 'ובשבוע השביעי יבאו כהנים עובדי אלילים מנאפים, אוהבי בצע, אנשי גאוה, עוברי חוק, פושעים, אשר נערים יטמאו ובהמה ירבעו'.

מידות הנפש הן חלק/ענפים/בנות ממידות קרובות אליהן,[20] ולעיתים רבות אלו נגזרות ממושגי יסוד, כמו: טוב (מול רע),[21] אמת[22] (מול שקר), אור (מול חושך),[23] צדק (מול רשע),[24] טהרה (מול טומאה), בשר (מול רוח).[25] עקרונות מוסריים או מושגי יסוד אלו רווחים בתנ"ך,[26] בספרות בית שני, וכמובן בצוואות.

היחידה העיקרית להקבלות ניגודיות היא בצוואת אשר א'-ו' (וגם בבנימין ו' 7-6; לוי יט' 1) שמביאה את תורת שתי הדרכים.[27] זו ידועה כאחד המאפיינים של עדת קומראן בדטרמיניזם ודואליזם) האמונה בגזרה הקדומה הכפולה; פרדסטינציה דופלקס), אך כאן היא גם מגדירה ומזהירה מהצביעות וערבוב המטעה בין הערכים והמעשים השונים,[28] עד 'כי סוף בני האדם יוכיח על צדקתם' (אשר ו' 4, וכך בן סירא י' 28-27).[29] ביניהם עולה הבחירה החופשית של האדם של צוואת יהודה כ' 2 שבה גם מידת האמצע/שביל הזהב/ממוצעת (שהיתה מוכרת בעולם העתיק[30] ובחז"ל:[31] 'והרוח התיכונה היא רוח תבונת השכל אשר תט לכל אשר תחפץ',[32] שבה לכאורה סתירה לקביעה הדטרמיניסטית והגזרה קדומה המיוחסת לאדם במגילות קומראן הכיתתיות.

2.      בין המוסר והמידות למעשים בפועל, וטעמי המצוות:

למוסר יש יחס ישיר למעשי האדם בפועל, שכן הרגש ו/או היצר מוביל לעשיית פעולה שנובעת או נמנעת ממנה. מחד יש שיפוט על מהות המעשים, ובהרחבה יש גלישה לפסיקת אישיות (לפי חומרת/רוב המעשים). יוסף מסמל את האיש הצדיק (ומכאן כינויו בחז"ל: 'יוסף הצדיק') והטוב שעמד בניסיונות קשים,[33] לוי ויהודה נבחרו לעד (אף שחטאו בדברים מסוימים), ועוד אחים משובחים בהתנהגותם המוסרית והאצילית. מצד שני של העמידה בניסיונות, כל בני יעקב החוטאים מודים על חטיאהם, ואף כ'חוזרים בתשובה' – מדגישים בצוואתם המוסרית לצאצאיהם (וזהו ציווים ומסרם העיקרי), כיצד להתרחק ממעשים אשר עלולים להוביל לנפילות חטאים דומות. בדומה, ממ"ת ג' 24-23 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 211) מלמדת שזוהי הסיבה שבנ"ך מתוארים חטאי מנהיגינו: 'והמשכיל יבין וזכור את מלכי ישראל והתבנן במעשיה, שמי מהם שהיא יראו ממשפטי התורה היה מצול מצרותוהם מבקשי התורה'. 

במצוות התורה יש המורות ישירות על תיקון המידה, ויש הוראות כלליות: 'לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיוֹ' (דברים י' 12; יא' 22). מכאן למשל למדו חז"ל (סוטה יד') את ההידמות ל-13 מידותיו: 'אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת; נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה' (שמות לד' 7-6).

לעיתים התורה משלבת מידה עם הוראת המעשה הנכון: 'נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ' (דברים טו' 10), וההשפעה היא דו-כיוונית: צוואת לוי יג' 6 ובנימין ה' מסיקים את תוצאת ההרגשות לפי טוב המעשים, וגם ספר החינוך טז' מציין ש'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות'.[34] חלק ממטרת המצוות ש'בין אדם למקום' באה לשמש ולקדם את תיקון המידות, למשל: מתפקידי השבת לפנות זמן למקרא קודש כדי ללמוד על תיקון המידות;[35] במצוות הציצית מצוין שתפקידה להרחיק מ'וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' (במדבר טו' 39); בקורבנות האישיים יש וידוי שמטרתו חרטה ותשובה. הוגים ופרשני המקרא נימקו את טעמי המצוות בטיעונים מוסריים,[36] שחלקם תיקון מידות הנפש.[37]

3.      מלאכים, רוחות ויצרים:

בניגוד למקרא (בנוסח המסורתי)[38] שצמצם וצינזר מהותם ותפקידם של המלאכים[39] (כנראה בעיקר כדי להרחיק פוליתאיזם בקרב העם),[40] הספרים החיצוניים ומגילות קומראן מרחיבים בעניין. לא אסקור כאן את ההתייחסויות למלאכים ותיאורי שמיים בצוואות, מה גם קטעי הצוואה העיקרית הדנה בהם (לוי א'-ג', ה'),[41] אינם כוללים דיון במידות הנפש.

מלאכים הם לפעמים רוחות,[42] רוחות הן לפעמים יצרים/רגשות,[43] יצרים/רגשות הם לפעמים מחשבות,[44] וכולם ביחד הם מידות הנפש: 'ועתה בני יראו את יי והשמרו מפני השטן[45] וכל רוחותיו... ועל כן השמרו בני מכל מעשה רע, והסירו מאתכם כל כעס וכל כזב ואמת וארך רוח אהבו' (צוואת דן ו' 1, 6).

המקרא מספר שהרוחות שולטות על מהות מעשה האדם,[46] אך לא מביא תורה מפורשת המלמדת כיצד להגיע לשליטה על הרוחות (או בחירת רוח טובה בגוף האדם). להלן כמה דוגמאות: יהושע הוא 'אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ' (במדבר כז' 18); 'וַתִּצְלַח רוּחַ יי אֶל דָּוִד... וְרוּחַ יי סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יי' (שמ"א טז' 15-14); 'וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה, ויי דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה' (מל"א כב' 23); 'חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת' (משלי טז' 14).

רוח ה' הטובה באדם מובאת גם בצוואות,[47] אמירות קרובות יש גם במגילות קומראן, כמו: 'ויואמר לבנות לוא מקדש אדם להיות מקטירים בוא לוא לפניו מעשי תורה',[48] ואילו עדת קומראן ראתה עצמה או בחיריה או בשבתותיה עם 'מלאכי הקודש בעצתם'.[49] כנגדם רווח בספרות קומראן אזכורי רוחות עיוועים בליעיל וחושך,[50] ובספרות התפילה בקומראן יש גם תפילות לחשים נגד מזיקים (ביניהם נגד לילית).[51] עניין שמורחב במגילות קומראן לעומת המקרא[52] הוא בקשת המלחמה הפנימית נגד הרוח הרע: כך מתפלל אברהם אבינו ביובלים יב' 20,[53] כך במגילת 11QPs,[54] ובשירי המשכיל.[55]

צוואת ראובן ב'-ג' מפרטת את סוגי הרוחות המשפיעות על האדם, משבע רוחות הבריאה למעשה האדם (ונוספת שמינית),[56] ועד שבע רוחות שגגה שמתמזגות איתן[57] (השוו: מל"א כב' 21; ישעיה ה' 20). מניינים אלו מזכירים את משלי ו' 19-16,[58] ואת שבע המידות הטובות[59] מול שבעת החטאים כפי שהוגדרו על ידי אפלטון ואריסטו, ואומצו על ידי אבות הנצרות.[60]

אזכורי רוחות רווחים בצוואות,[61] ובצוואת יהודה טז' מפורטות ארבע רוחות שגגה מהיין. 'יצר האיש הטוב לא נתן ביד רוח חטא בליעל, כי מלאך השלום ינהל נפשו' (בנימין ו' 1), וכך גם בחז"ל: 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' (סוטה ג' II); 'צדיקים יצר טוב שופטן.. רשעים יצר רע שופטן' (ברכות סא').[62] צוואת בנימין ז' 2 מציין כמה מידות רעות כתוצאת עונש החרב.[63]

4.      דמות וכלי; שיוך מידות הנפש לחושים ולאיברי הגוף:

נפתלי ב' 2 מציין: 'כי כאשר היוצר את הכלי כמה יכיל ולפיהו יביא חומר, ככה יצר גם ה' את הגוויה בדמות הרוח, ולפי כוח הגוף ייפח הרוח. ולא יהיה יתרון בינותם עד לשלישית השערה, כי במשקל ובמידה ובקו נוצר כל יצור...'. הדברים מתכתבים עם בריאת האדם: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים' (בראשית א' 27-26), לצד הדיוק בגודל הכלי[64] והמידות המתאימים לו.[65] כנראה זהו רמז כי מידות הנפש של האדם התקבלו מתכונות האל.

נפתלי ב' 8 ממשיך:[66] 'כי כל פעל אלהים בסדר חמשת החושים בראש ואת הצואר חבר עם הראש,[67] ויתן עליו שער ליפי ולתפארת ולב להבין,[68] בטן להפריש קבה קנה לבריאות, כבד לכעס, מרה למרירות טחול, לשחוק כליות, לעצה ירכים, לכח צלעות, למשכב מתנים לעז[69] וכאלה'. לא ברור מדוע חמשת החושים כאן אינם מפורטים, או אם הכוונה לאותם חמשת חושים קלסיים שגם מוכרים לנו מהפילוסופים הקדם-סוקראטיים (ראייה, שמיעה, מימוש, ריח וטעם),[70] או רק לתפקידי האיברים ושחלקם גם מידות הנפש. צוואת ראובן ב' מציינת כמה מהחושים כרוחות, ללא ציון הגדרת החושים. חושים מוזכרים גם בספר החיצוני 'דברי גד החוזה', ובספר היצירה מתוארים כמה מהם.[71] בברכות סא'-סב' מובא תיאור קרוב: 'כליות יועצות לב מבין לשון מחתך פה גומר ושט מכניס ומוציא כל מיני מאכל קנה מוציא קול ריאה שואבת כל מיני משקין כבד כועס מרה זורקת בו טפה ומניחתו טחול שוחק קרקבן טוחן קיבה ישנה אף נעור'.[72] הוגים ופרשנים יהודיים גם שייכו את מידות הנפש לחמשת החושים, כשלמשל אבן גבירול שייך ארבעה מידות לכל חוש.

שמעון ה' 1 מציין כי: 'ולכן היה יוסף יפה תאר וטוב ראי, כי כל רע לא היה בו'. גם מגילה חיצונית לבראשית כ' 8-2 מציינת את יופיה של שרה אימנו לצד חוכמתה ומידותיה הטובות.[73] במגילות קומראן ישנה מגילת פיזיונומיה המתארת את טיבו/רוחו של האדם לפי חלקי/איברי הגוף וכמויות/יחידות האור שבהן.[74] לרבי ישמעאל ברייתא חיצונית: 'ספר תולדות אדם שמסר סוגיה שר הפנים לרבי ישמעאל לדעת בין צדיק לרשע', שהמשיכה להיערך ע"י חכמי הקבלה.[75]

צוואת נפתלי ב' 6 מציין את המזלות (ויהודה כה' 2 משייך חלקי ארץ ושמיים לכל שבט). במגילות קומראן ישנה מגילת מזלות4Q318  המשייכת בית-ירח/מיקרו מזל למאורעות לאומיים,[76] ובכמה מגילות קומראן שונות (בעיקר מספרות החוכמה או הכיתתית) ישנם מושגים אסטרולוגיים, כמו: "מולד".[77]

5.      נושאי המוסר העיקריים שבצוואות השבטים:[78]

אין בתנ"ך, בברית החדשה ובחז"ל[79] רשימה סגורה או מסודרת של מידות המוסר. עם זאת, ישנן מספר מצוות שמורות ישירות על מידות הנפש, כגון: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ... לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט' 17-16); 'לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו' (דברים יז' 20); 'לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ' (דברים כה' 12); 'וְהַצְנֵעַ לֶכֶת' (מיכה ו' 8).

לעומת זאת, כאן - בצוואות השבטים, ישנן יחידות על מידות הנפש, ואלו כוללות תיאורים על מקורן והשפעתן מהעולם המאגי/הרוחני. השפעות כאלו רווחות בספרות התפילה הקומראנית, תיאורי השמיים,[80] פיזונומיה ואסטרולוגיה.

  • אורך רוח (יוסף ב' 7-6, י' 2-1, יח' 3)
  • אכילה (ראובן ב' 7;[81] יששכר ב'; יוסף ג' 5-4; י' 2-1) [82]
  • אהבת הבצע (ראובן ג' 6; יהודה טז'-יט',[83] כא' 8-6; יששכר ד' 2; זבולון ג' 2; נפתלי ד' 1)
  • אהבת ויראת יי (בנימין ג' 3; נפתלי א' 5), כיבוד הורים (יהודה א' 5-4, זבולון ג' 5)
  • אמת שקר (ראובן ג' 8;[84] יהודה כ', יששכר ז' 5-4; דן א' 3; בנימין י' 3)
  • בושה והשפעות היין (ראובן ג' 14-13; יששכר ז' 3; יהודה יג'-יד', טז'), לעג (לוי ד' 8)
  • גבורה (שמעון ב' 5-3; יהודה; יוסף ב' 4)
  • חינוך בנים וחוכמה (לוי יג'),[85] תשובה (יהודה יח' 5, גד ה' 8-7)
  • חריצות (יששכר ג' 5, ה' 3),[86] עצלנות (ראובן ג' 7)
  • טהרה/טומאה (לוי ח'-ט', טו'-טז', בנימין ח' 3-2)[87]
  • התרחקות מיופי נשים/זנות (ראובן ב' 8;[88] שמעון ה'; לוי ו'-ז', ט' 9, יד' 6; יהודה טו'; יששכר ג' 5, ד' 3, ז' 2; נפתלי ח' 8; אשר ב'; בנימין ט' 2) ועד פרישות ונזירות חלקית
  • שמירת הסוד בעת מריבה (גד ו' 6)[89]
  • צניעות (יוסף י' 6-5), הסתפקות במועט (יששכר ד' 2)
  • רחמים ויתור-סליחה וצדקה (יששכר ג' 8, ז' 5,[90] 6;[91] זבולון א' 7-ב', ה'-ח', גד ו'; אשר ב' 6-6; בנימין ד' 2-1; זבולון ח' 1-4; שמעון ד' 7-3, ה')
  • רכילות (יששכר ג', ה' 2; יוסף טז' 5)
  • שמחה (צוואת קהת א' 12) ועצבות (שמעון ד' 1; דן ד' 5; זבולון י' 1)

רשימה זו נחשבת חלק מתורת האל המוזכרת כמה פעמים בצוואות,[92] כקודמת לתורת משה.

ג.       אהבה ושלום ברוח ה' הטובה, למול מחלוקות השטן

6.      הקבלות בספרויות קרובות:

ספר יובלים מו' 2-1 מתאר: 'והיה אחרי מות יעקב ובני ישראל רבו בארץ מצרים ויהיו לעם רב. וכול בני ישראל היו בלב אחד לאהוב איש את אחיו ולעזור איש לרעהו,[93] ויפרצו וירבו מאד[94] גם עשרה שבועי שנים כול ימי חיי יוסף; ואין משטים ואין כול רע כול ימי חיי יוסף אשר חיה אחרי אביו יעקב, כי כול מצרים היו נותנים כבוד לבני ישראל כול ימי חיי יוסף'.[95]

בספר מלכים רווח תפקידם של השטנים למריבות ומלחמה בארץ. תחילה שלמה המלך מתאר: 'וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב, אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע' (מל"א ה' 18), ולאחר חטאו, בפרק יא', מתוארים שני שטנים שהקים ה' נגדו שלמה המלך, (הֲדַד הָאֲדֹמִיו רְזוֹן בֶּן-אֶלְיָדָע).

דבריו אלו עולים עם תפילה ידועה מתקופת הגאונים: 'עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו,[96] הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל'. כלומר כאשר השטן בשמיים אינו מקטרג, גם לנו ובינינו בארץ, יש שלום אהבה ושמחה.

ד.      ניתוח מקצת מידות הנפש:

במסגרת זו אדון בכמה מידות אלו:

7.      בין עצימת עיניים לרוע ומחשבה טובה לתוכחה:

כאמור בסקירת שבע/שמונה רוחות הבריאה והמעשה, ראובן ב' 4 מציין את: 'השני הוא רוח הראיה אשר בו תוצר התאווה', וזה בצד השלילי של רוחות העיוועים והחטאים, שמתקשר עם החטא הקדמון: 'וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם' (בראשית ג' 6), לצד סיפורי מקרא נוספים.[97] מנגד, העיניים במקרא, לצד איברים נוספים, משמשות בעיקר לחיוב - כמטאפורה להשגחת האל ולחוכמה,[98] ואולי מכאן הקרבה הלשונית בין היראה לראייה.

יששכר ד' 6 ויוסף יז' 2 מסבירים: 'הוא (האיש התם מפס' 2) בתמת נפשו יתהלך וכל דבר בישר לבבו יראה ויעצם עיניו מראות רע בחטאי העולם לבל יראה בהפר איש את מצות יי'; 'וגם אתם אהבו איש את רעהו ובארך רוח הסתירו איש את עון רעהו'. כלומר, לפיו הראייה הפסולה היא ראיית עוונות הזולת. כך גם מדגים ישעיהו לג' 15: 'הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע'.[99] חז"ל אמרו זאת רק על בעל התשובה: 'לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים'. במשלי יז' 5 הלעג והבוז למי שחוטא טועה או נופל חמור מהראייה: 'לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה', ושוכתב בפרקי אבות ד' יח' ל: 'אַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ'.[100]

עקרונות התוכחה הלאומיים והפרטיים רווחים בתנ"ך,[101] ואולי אף עיקרון הערבות ההדדית: 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' (ויקרא יט' 16) היה יכול למנוע את החטא העיקרי בצוואות - מכירת יוסף. האם ישנה הבחנת תוכחה חברית-מוסרית שצריכה להיות רק באהבה אפילו לחוטא, לבין הוכחה משפטית שבה צריך לבצע אותה בכללי בתי הדין/המבקר, כפי שחילקה עדת קומראן?[102]        הוכחה חברית באהבה מתוארת גם בצוואות,[103] והרי היא הדגש בהמשך הפסוק בויקרא יט' 17: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. מאידך, צוואת אשר ד'-ה' מדגישה: 'כי האנשים הטובים ישרים הם, ואם גם חנפים לחוטאים יחשבום לפני יי יצדקו;[104] ורבים אשר ישמידו את הרשעים שני מפעלים יעשו טוב ורע אולם הכל טוב הוא כי עקר את הרע משרשו וישמידהו'. האם כאן זהו תיאור מופשט של הרוע שאינו נוגע ביחס ובתוכחה החברית? איך אם כן יש להשריש ולהשמיד את הרוע?

מענין שניכר כי ישנה זהירות בשמירת הכבוד בין השבטים/בני יעקב, במיוחד בין לוי ליהודה המובילים.

אין בצוואות אזכור של נכרים (ופועל יוצא לא חלוקה בין ישראלים/יהודים לנכרים, אם כי נכרים מוזכרים בצוואת קהת),[105] זולת נישואים עם אשה נכרית.[106] חלוקות כאלו נמצאות במגילות קומראן ומאפיינות בקנאות את הזרמים והקבוצות בבית שני, ובכלל את חז"ל בהתרחקותם מעמי הארץ (היהודים).[107]

איסור הנקמה מאפיין את יעקב אבינו ויוסף הצדיק: 'כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי ;וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב; וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם' (בראשית נ' 21-20).[108] בכך יוסף נהג 'נאה דורש נאה מקיים' (חגיגה יד' II), ומציין עוד דוגמאות: 'וילך הסריס ויתן להם שמונים שקלי זהב ויקחני ולמצרית הגיד כי מאה נתן; ואנכי ידעתי ואחריש למען לא יכלם הסריס' (יוסף טז' 6-5), וכן דורש: 'וכי יבקש איש להרע לכם, אתם גמלו אותו טוב והתפללו בעדו ויי יצילכם מכל רע' (יוסף יח' 2).

גם משלי כה' 21 מציע לגמול טובה תחת רעה: 'אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ, הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא - הַשְׁקֵהוּ מָיִם', והרי שיוסף יח' 2 אינו מציין שממעשה זה יגרם צער למזיק, כפי שממשיך משלי כה' 22: 'כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ, וַיי יְשַׁלֶּם לָךְ', ומסתפק רק בשכר ובגמול האישי. בדרשה על ההר הוצע לבטל את עיקרון 'עין תחת עין' והחלפתו ב'הטה לו גם את ה[לחי] האחרת' (ה' 38 - 48) לצג החובה לסלוח (ו' 14 - 15).

אחיו, בנימין ה' 5-4: 'כי אם עזות יענה איש לאיש קדוש והתנחם כי יחונן צדיק את המגדף ויחריש; ואם יבגד איש בצדיק והתפלל בעדו הצדיק כי אם גם לרגע קט, ידכא עוד מעט ישגא זהרו ויופיע כאשר היה גם יוסף אחי'. הלכה דומה נמצאת בתפילת העמידה/שמונה עשרה: 'וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם' (ברכות יז'),[109] ועקרונות כאלו מוזכרים גם במשלי טז' 7: 'בִּרְצוֹת יי דַּרְכֵי אִישׁ, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ'.

בנימין ה' 2-1 מרחיב את ההסתכלות למחשבה: 'ועל כן בני, אם מחשבותיכם תהיינה טובות, גם מרעים ישלימו לכם, והוללים יבושו מפניכם וישובו לטוב, ואנשי בצע לא רק ישובו מתאוותם כי גם נתון יתנו את חילם לאשר בצרה; ואם תעשו טוב, גם הרוחות הטמאים ינוסו מפניכם, וחית השדה תירא מכם', וזבולון א' 4 מציין שחטא (במהלך חיו) רק במחשבה. לפי יוסף י' 4 הגאווה מתבטאת גם: 'כי בכל דרכיו יגבה איש אם במעשים או בדברים או במחשבות'.

המחשבה החיובית רווחות בתנ"ך, כגון: משלי ו' 17-16: 'שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יי; וְשֶׁבַע תועבות (תּוֹעֲבַת) נַפְשׁוֹ. עֵינַיִם רָמוֹת... לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן';[110] זכריה ח' 17: 'וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם יי', אך אלו אינם מציינים אם ברקע אדם מסוים הזיק לחושב.

יששכר ד' 6 מסכם: 'וכל דבר בישר לבבו יראה', ודומה ויפה הדיון פרקי אבות ב' ט' שכולל את שניהם: 'אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה... רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב טוֹב'; ישעיהו לג' 15: 'הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים; מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע'.

8.      גאווה (וכבוד):

הגאווה הינה אחת המידות הבודדות הנאסרות והמגונות שמודגשות במקרא: 'וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה' (דברים ח' 17), אף למלך: 'לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו' (דברים יז' 20). אזכוריה רווחים בנ"ך,[111] כאשר רק במקום אחד מובאת לחיוב: 'וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי יי' (דבה"י ב' יז' 5).

לפי יוסף י' 4 הגאווה מתבטאת בשלושה דרכים: 'כי בכל דרכיו יגבה איש אם במעשים או בדברים או במחשבות', ולאחר מכן רומז שטעה במעשיו מול אחיו, אך לא במחשבתו.[112]

לוי יד' 7 מציין: 'ואתם בכהנתכם תרהבו ותתנשאו על בני איש וגם נגד מצות אלהים תתרוממו', והדבר דומה לגאווה המוזכרת מניצחון המלחמה (כאמור לעיל בדברים ח' 17), אשר מובא מפורשות בצוואת יהודה יג' 3-2: 'ולא תלכו אחרי תאותיכם בשרירות לב, ואל תתגאו במעשיכם ובכח נעוריכם כי כל אלה רע בעיני יי; כי גם אנכי התפארתי אשר במלחמות'. יחסים הדדיים אלו של כבוד בין השבטים, ובפרט בין לוי ליהודה, נוגעים ליחס בין הנבחרים להנהגה הרוחנית והמלכות, כפי שחילק יהודה כא' 3-2.[113]

עיקרון ותוצאה של כ'מידה כנגד מידה'[114] כעונש כנגד מידת הגאווה זה מודגם במישור הנשי/מיני: 'לא פתני מראה אשה יפת תאר ואחרף את ראובן אחי על דבר בלהה אשת אבי, ורוח הקנאה והזנות ערכו לנגדי מלחמה, עד אשר שכבתי עם בת שוע הכנענית ועם תמר כלתי' (יהודה יג' 3).[115] גם בן סירא כג' 7-4 מציג מהלך לפיו הגאווה מביאה לידי תאוות וזנות.[116] תוצאת נפילה מגאווה וכבוד רווחת במשלי, למשל: 'גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד'; 'וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה' (כט' 23 יח' 12).

יהודה כא' 1 מזהיר מפני התגאות על שבט לוי: 'ועתה בני הנני מצוה אתכם: אהבו את לוי למען תשארו, ואל תתנשאו עליו למען אשר לא תשמדו'. איסור זה מתקשר כמובן עם המרד של קורח ועדתו, לצד מינויו של ירבעם כוהנים שאינם משבט לוי (מל"ב יב' 31). יש לציין שהברכות שניתנו ללוי ע"י משה ומלאכי מהוות קושי שוויוני שעלול לעורר התנשאות נגדית. כך גם דן א' 5 משלב את שתי המידות: 'כי רוח הקנאה והגאוה דברה אלי לאמר גם אתה בנו כמוהו', אשר ראובן ג' 5 מונה אותה: 'החמישי הוא רוח גבוהה, למען יתפאר ויתגאה. הששי הוא רוח השקר בשואה וקנאה לבדות אמרים ולהסתיר אמרים ממשפחה ומרעים', וצמידות זו מוכרת מפרקי אבות ד' כא': 'הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם'. יהודה כו' 3 מציין צניעות בלבוש,[117] ויששכר ד' 3-2 ציין זאת כדרך אגב מהעיקר: 'איש תם לא ישאף הון, מאכלי תאוה שונים לא יחמד, בגד מחלצות לא ירצה;[118] ימים רבים לא יקוה לחיות, והוא רק לרצון יי יחכה' – 'אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת יי כָּל הַיּוֹם' (משלי כג' 17).

אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל

9.      ארך אפיים וכעס (רוגז ועצבנות):

לפי דן ד' 6: 'וכי יאנה לכם נזק לרצונכם או לא לרצונכם אל תדאגו כי הדאגה תוליד כעס וכזב; כי רע הכעס עם השקר ושני פנים לו ושניהם יתחברו למען הרגיז לב', ועיקרון זה מצוין גם במשלי: 'וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף' (טו' 1); 'לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה' (טו' 13). מעבר מעצבות/דאגה לכעס מצוין בבראשית לד' 7: 'וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב, וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה'. לפי גד א' 9-8, הכעס הביא אותו לשנאה: 'ואנוכי קצפתי על יוסף בגלל זאת, עד יום בו נמכר; ורוח שנאה הייתה בי'. חרון (אף) הינו תיאור תוצאתי של הרבה מסיפורי המקרא. בתיאור האל: 'וַיִּנָּחֶם יי כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ' (בראשית ו' 6). 'טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר; וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר'. פגוש דב שכול באיש, ואל כסיל באיוולתו'; "דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן", "באפס עצים תכבה אש ובאין נרגן ישתוק מדון". משלי י' 11: 'תקות רשעים עברה'. משלי כט יא: "כל רוחו יוציא כסיל, משלי יט ג: "אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו". משלי יב' 16: 'אֱוִיל - בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ, וְכֹסֶה קָלוֹן – עָרוּם'; משלי כט' 8: 'אנשי לצון יפיחו קריה, וחכמים ישיבו אף'; משלי כט' 9: 'איש חכם נשפט את איש אויל, ורגז ושחק ואין נחת'.

 ומיץ אפיים יוציא ריב = כש"סוחטים" את רגש הכעס, כלומר חושבים ומדברים שוב ושוב על נושאים שהכעיסו אותנו, מעלים שוב ושוב את אותן תלונות, התוצאה היא מריבה משלי יד טז: "חכם ירא וסר מרע, וכסיל מתעבר ובוטח". משלי יט יא: "שכל אדם - האריך אפו'. 'חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת', משלי טז' 14). משלי כ ג: "כבוד לאיש שבת מריב, וכל אויל יתגלע" (סעיף 218(. משלי יא יב: "בז לרעהו חסר לב, ואיש תבונות יחריש" (סעיף 238( משלי יד כט: "ארך אפים רב תבונה, וקצר רוח מרים אולת" משלי יד יז: "קצר אפים יעשה אולת, ואיש מזמות ישנא" לא יהיה בך אל זר + משבר כלים בכעסו (שבת קה'). חוכמתו מסתלקת ממנו.

צוואת דן ושמעון ב' 13-11

קוהלת ז' 9: 'אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ', וזוהי מידת החסידות בפרקי אבות ה' 11: 'קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת'.

במדבר כ' 10:     איוב ה' 2: 'לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי, והיתי [וְהַוָּתִי] בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד'.                    אבות ד' יח': 'אל תרצה חברך.. אל תהי נוח לכעוס'.           שבת קה' II: עבודת כוכבים.. משבר כליו בחמתו.            נדרים כא': דיאבין הנפש.    פסחים קיג' II: 'ג' הקב"ה אוהבן ואחד מהן מי שאינו כועס'.       קדושין עא': 'שם מב' אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שאינו כועס'.    יש תקנות נגד כעס בסרך היחד?             פסחים קיג' II: 'מי שאינו כועס. קידושין עא': למי שאינו כועס. תענית כ' II: 'שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי'.

חזון אחרית הימים של אברהם XXV.. https://www.marquette.edu/maqom/box.pdf

10.   קנאה:

הקנאה מצוינת כאחת הסיבות העיקריות לחטאיהם של גיבורי המקרא,[119] אך מצוינת גם קנאה חיובית.[120] הקנאה היא המידה העיקרית בצוואת שמעון ודן,[121] שזהו חטאם ועליו עשו תשובה עם אזהרה לדורות.           

שמעון ג' 2 מציין: 'כי הקנאה תמשל ברוח האדם ולא תתנהו לאכל ולשתות ולעשות טוב', והדבר מקביל לקוהלת ה' 16: 'הִנֵּה אֲשֶׁר רָאִיתִי אָנִי טוֹב אֲשֶׁר יָפֶה לֶאֶכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי חיו [חַיָּיו] אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים כִּי הוּא חֶלְקוֹ' (ובדומה: ב' 24).

שמעון מסיק כי הקנאה מביאה ל: 'כי היא תרגיז נפש ותשחית בשר רגז וריב תביא לתושיה ותרתיח את הדם', כך שלפיו הקנאה היא אחת הסיבות והמקורות לכעס.

דן ב' מציין הן את הקנאה והן את הכעס לתוצאת עיוורון מהאמת, ואילו הפסוק המפורסם מדברים טז' 16 מציין תואצת עיוון מ'הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם'.

יששכר ד' 5. דן א' 5, גד ד' 5, ז'.  בנימין ח' 1.

(משלי יד ל): "ורקב עצמות קנאה". פירוש: מי שיש לו קנאה – עצמותיו נרקבים (שבת קנב ב).      איוב ה' 2: 'כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ, וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה'.               שבת קנב' II:    פרקי דרבי אליעזר יב':              מדרש תהילים לז':        לפי אורחות צדיקים: 'הקנאה היא ענף מן הכעס'.     יומא לח' II: 'ומשלך יתנו לך אין אדם נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא'.           משלי ג לא: "אל תקנא באיש חמס, ואל תבחר בכל דרכיו. כי תועבת ה' נלוז, ואת ישרים סודו". משלי כד יט: "אל תתחר במרעים, אל תקנא ברשעים. כי לא תהיה אחרית לרע, נר רשעים ידעך": תהלים לז א-ב: "אל תתחר במרעים, אל תקנא בעשי עולה. כי כחציר מהרה ימלו, וכירק דשא יבולון." איוב ה ב-ג: "כי לאויל יהרג כעש, ופתה תמית קנאה. משלי י יב: "שנאה תעורר מדנים.  משלי י יח: "מכסה שנאה - שפתי שקר, 'אין אדם יכול לגעת במוכן לחבירו אפילו כמלוא נימה' (יומא לח').

11.   שנאה:

ראובן ג' 5: השישי הוא רוח השקר בשואה וקנאה לבדות אמרים ולהסתיר אמרים ממשפחה ומרעים.

משלי כו כו: "תכסה שנאה במשאון, תגלה רעתו בקהל"  - משלי י יח: "מכסה שנאה - שפתי שקר.

איסור השנאה אהבת הרע (יששכר ה' 2, ז' 6, זבולון ח' 5, גד ו' 3-1, אשר ב' 4-3, יוסף יא' 1, יז' 5-3, בנימין ג' 3, ח' 1).             צוואת אשר ד': שנאה למזויפים.            כאמור לפי גד א' 9, השנאה היא תוצאה מהכעס.

  גד ב'-ה', ז' 7.  בנימין ח' 1.  נפתלי א' 6.

'אֹהֲבֵי יי שִׂנְאוּ רָע' (תהילים צז' 10)

12.   שנאת בצע כנגד רדיפת ממון:

מתי ו' 22

ה.     סיכום:

מהניתוח הקצר וההקבלות המעטות, עולה כי הצוואות מכירות היטב את המקרא (לעיתים בשילוב שכתוב או פרפרזה), ובפרט את ספר משלי, אך אפשר שאמירות מוסר מטבען בעלי דימיון רב לספרות קרובה ורחוקה (קדומה ומאוחרת). עם זאת, תיאורי מידות הנפש בצוואות השבטים מהוות חטיבות והצבעה על מקורות והשפעות שאינם מפורטות במשנה מסודרת בתנ"ך, ובכך הביטוי 'דרך ארץ קדמה לתורה'[122] נכון לגבי הצוואות.

מענין לראות כי הנצרות שאימצה את הצוואות (וכן את ספר בן סירא), אלו מהווים שני ספרי המוסר הקדומים גם במגילות קומראן (ספר חנוך קדום מהם אך כולל סוגות נוספות). עדת קומראן אחזה (עוד קודם לנצרות) בשני ספרים אלו, וגן אחזה או חידשה ספרות החוכמה ומוסר קומראנית (אך זו לא שרדה בנצרות), שבזו יש קווי שוני כמו סגנון ספרותי וקרבה חלקית לספרות כיתתית (נתון שלא ברור לחוקרים),[123] כאשר בספרות הכיתתית המובהקת משולבים אמרות מוסר וחוכמה (כמו גם בחז"ל). ומאידך, אין בה את עיקרון הפולמוס הדורש להפריד ולהתרחק מיריבי העדה, כפי שאינו קיים בצוואות השבטים. יוער כי גם בחיבורים הכיתתיים המובהקים יש קטעי מוסר וחוכמה, כפי שרווח ברוב ספרות הקודש והחוכמה.

מסכת תיאורי מידות הנפש, מקורותיהם והשפעותיהם, מלמדות עד כמה השפעתן עצומה בחיינו, וכך הם עומדות ברקע של יחסי האנוש הטובים והרעים, בחיבורי האהבה מחד ובתככים הקשים מאידך, שביניהם עיקרי התקוות והרצונות של הבריות. נגיעה בחיבורים הקדומים העוסקים בכך מרתקת, ומורגש כי הפרשנות והקשרים רחבים מני ים לעסוק בהם.

//

פוסידוניוס – עיקר הסטואה אינם מתנגדים לתורה, אלא להפך, 4 המידות הטובות של הסטואה: בינה, צדק, גבורה וכיבוש היצר נמצא בתורת היהדות המיטיבה לחנך את הרצון, ולכן חובה לקיים מצוות התורה לכל פרטיהן ודקדוקיהן.

\

ספרי צוואות השבטים נגישים במרשתת בשלושה אתרים: ויקיטקסט, ספריא ודעת (כולם בתרגום החוזר של כהנא, אך ללא פירושו, שניתן להורידו מכאן. גרסת הרטום אינה חופשית ובמרשתת).

קיצורים ביבליוגרפיים:[124]

קוגלר ודה ג'ונג, צוואות השבטים

\

תיקון המידות זה עורלת הלב. העין רואה, הלב חומד: 256, 275, 286,374-6.

צוואת אשר ב' מתארת מעשים טובים שהם עדיין רעים, כיוון ש???.

/

ניתן להוריד מאמר עדכני זה כקובץ וורד מקישור זה:

https://drive.google.com/open?id=1y3_AmwG74ZVbJsAGd4SD_XS6hRYr87Bq

ומאמרים נוספים מתיקיית גוגל-דרייב זו:

https://drive.google.com/drive/folders/1Z2ImozQgJPSeBkvi3UdAqb4VX_5cT5pF?usp=sharing

או מהאתר: https://www.deadseascrolls.co.il/articles

https://meyda.education.gov.il/files/Mazkirut_Pedagogit/MafmarMachshevetIsrael/HatovVehara_0816.pdf

'וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה' (אבות א' יז') - 'סבורים הם, כי מאחר שהם מדברים על המידות האלה וקרובים לבריות לדבור בהן נהיים הם עצמם בעלי אותן מידות, אך באמת, אצל האל יתעלה, משוללים הם רוב המידות האלה להוציא המעט ששום מוסלמי אינו חסר. ההונאה העצמית של אלה היא מן הקשים שבסוגי ההנאה העצמית, שכן דעתם נוחה מעצמם בתכלית והם בטוחים כי נבכי פגעי הנפש מהם והלאה' (בגנות ההונאה העצמית', החייאת מדעי הדת, 4).

מקורותיי האקדמאיים העיקריים הם הפירושים השונים לספר זה,[125] לצד כמה מאמרים שעסקו במוסר בצוואות ובמשלי.

נפתלי ב' 7 מציין: 'וכאשר הבדל בין אור לחשך... ככה הבדל גם בין איש לרעהו ובין אשה לרעותה', ולוי ??: .

מעניין לציין גם את הערכים והמידות שחסרים בצוואות:

  • נדיבות[126]
  • כל אלו הפוכים מעיקרון במשלי יז' 13 המציג עונש קשה:[127] 'מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה - לֹא תמיש[תָמוּשׁ] רָעָה מִבֵּיתוֹ'.

 

לסיכום והסבר עדכני ראו: אשל, קומראן והספרות החיצונית, עמ' 580.

[2] מבין קרוב ל-100 'ספרים חיצוניים' מסוגים שונים, רק 7.5 ספרים אלו מביניהם נמצאו בין מגילות קומראן: חנוך א' האתיופי (ללא חנוך ב' הסלאבי), כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא. החצי הינו הספק לגבי שושנה 4Q551 ואיגרת ירמיהו (ו-3 צוואות יעקב נוספות). לסקירת הספרים החיצוניים שבמגילות קומראן ראו: אשל, קומראן והספרות החיצונית, אך היא לא מנתה את תפילת מנשה ואיגרת ירמיהו.

[3] הצוואות שנמצאו במגילות קומראן ובגניזת קהיר הן: צוואת לוי ונפתלי, בעברית ובארמית. ישנן הצעות שנמצאו קטעים זעירים גם מצוואות: יהודה בנימין ויוסף. לסקירת נוסחי הצוואות ראו: פריי, הצוואה; אפרתי, עריכה בספר הצוואות, ה"ש 3. חוקרים סבורים שחיבור לוי הארמי שנמצא בקומראן ובגניזת קהיר הינו גרסה שונה (אך דומה) מהצוואה שביוונית (אם כי יש הרבה גרסאות בתוך היוונית, לארמית ולנפתלי בעברית);  למחקר הישיר על החיבור ראו: גרינפילד, חיבור לוי הארמי.

[4] היחידות שחוזרות ברוב הצוואות: סיפור הולדת והשם, סיפור חיו ומכירת יוסף, דגשיו המוסריים, כיבוד לוי או יהודה, נבואות לאחרית הימים, קבורתו. ורד הלל עמדה על תבנית צוואות השבטים בדוקטורט שלה: Structure, source and composition of the Testaments of the Twelve Patriarchs.

[5] הוראות המוסר לצאצאים בקטעים של ציווי המוריש פותחים באמירות כגון: 'ועתה שמעו אליי בניי' (ראובן ב' 1); 'ועתה בניי' (ג' 9); 'לכן בניי אומר אני לכם' (ד' 5); 'ועתה בניי שמעוני והשמרו' (שמעון ג' 1); 'ועתה אני מצווה אתכם' (לוי יד' 1), ועוד רבים. אפשר ללמוד מוסר גם מהסיפורים המתוארים, אך לאלו, ללא אמירה מפורשת של הסופר על טיבם, הפרשנות מגוונת עד סותרת. דוגמה לפעולה מסיפור שאין לה הוראה בתורה, היא חיתון הבת הבכירה לפני הצעירה (בראשית כט' 26), והיובלים כח' 6 הביא זאת כאיסור מצווה חדשה ה'חקוק וכתוב בלוחות השמים'.

[6] אוספי הוראות מהמזרח הקדום, הן ממסופוטמיה והן ממצרים, מנוסחים בצוואות מוסריות של אב לבן או שיחות על ערש דווי בין האב ובין הבן הבכור, ואף על פי שהועתקו והופצו לציבור רחב יותר הם אינם יוצאים מחזקת דברי אב לבנו יוצא חלציו.

[7] יש לציין גם את העובדה שהם מעין צוואה מוסרית לחיזוק שמירת התורה, ראו: בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 285.

[8] במגילה חיצונית לבראשית ה' 29 מצוין 'ספר נח' (מארמית: 'כתב מלי נח'), ויש לו מסורות גם ביובלים יב', צוואת לוי וספר אסף הרופא. נח גם מסר ביובלים ז' 39-20 צוואה מוסרית - שיחד עם בראשית ט' 6-4, התגבשו בחז"ל ל"7 מצוות בני נח". ראו: לביא, מצוות בני נח; סבתו, מצוות בני נח.

[9] יש כמובן לסייג דברים אלו לכך שמגילות אלו קטועות ביותר, ואפשר שכללו צוואות דומות, אך עדיין רק מיעוטם מסופרים בגוף ראשון. כמובן שגם בהם יש הדגשים מוסריים בסיפוריהם, כמו למשל אי-לקיחת אשה נוספת ע"י עמרם (4QVisions of Amram ב' 7-6).

[10] על צוואת נח ראו לעיל 'ספר נח'; אברהם אבינו בפרקים כ'-כב'; במה' 16 מצוין: 'ואת כול ספריו וספרי אבותיו נתן ללוי בנו לשמרם ולחדשם לבניו עד היום הזה'; ישנה הצעה שמגילה4Q537  היא צוואת יעקב.

היובלים הינו גם הספר הקרוב ביותר לפרטי הסיפורים הכלליים בצוואות. מספרות חז"ל נציין, שגם מדרש תדשא וספר הישר קרובים לחלק מהפרטים בצוואות.

[11] חנוך מוזכר בצוואות: שמעון ה' 4; לוי י' 5, יד' 1; נפתלי ד' 1; זבולון ג' 4; דן ה' 6; בנימין ט' 1, 7. גם נוח ושם מוזכרים, וכן שלושת האבות.

[12] שמעון בן סירא חיבר ספרו (דומה למשלי, אך מאופיין בחטיבות נושאיות וחדשות, וכך חלק מספרות החוכמה מקומראן) סמוך לתחילת המאה השנייה לפנה"ס (כנראה מעט לפני ייסוד עדת קומראן - ברית דמשק א' 5-9), מכיל 51 פרקים, שהם מספר טיפולוגי של 50 פרקי הספר (כפרקי ספר היובלים), בתוספת פרק נא' של תפילתו. שליש מתפילתו זו (נא' 30-13) שובצה במגילת המזמורים (11Q5) Psalmsa כא' 11 - כב' 1. קטעים קטנים נוספים מספרו (ו' 31-14) שרדו במגילת 18Q2. לההדרתם ראו: קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 222. ייחוס בן סירא כקאנוני השתמר אפילו בחז"ל: "כדיכתיב"/"משולש בכתובים" (ירושלמי ברכות ז' ב', ומקבילות: ירושלמי נזיר ה' ג'; בראשית רבה פצב', קהלת רבה ז' יא'), וכך גם רק במגילת תענית הקרובה לחשמונאים/צדוקים, אם כי בשאר/רוב ההתייחסות אליו היתה שלילית – כנראה בגלל שאריות מאבקים כיתתים מבית שני: בן סירא שיבח את חנוך ובני צדוק הכוהנים (מד' 16; נא' 29), אך יש לזכור שמתוך כמאה ספרים חיצוניים, רק כ-7.5 נכללים בקומראן, כך שיותר סביר שעדת קומראן היא הראשונה שיצאה נגד ספרים פסולים ודחויים שנכתבים שלא ברוח הקודש ובהשפעות זרות. גם העובדה שספר בן סירא (היחיד) ששרד במצדה ובגניזת קהיר, אשר כנראה היו אלו מחנות איסיים (בשניהם מצאו עוד מגילות כיתתיות לקומראן), מצביע על מרכזיותו תפוצתו ושוב קאנוניותו. גרשון ברין (בין 4Q424 לבן-סירא, עמ' 265) הצביע על למעלה מעשרים מקבילות של לשונות וניבים במגילה 4Q424 לאלה שבספר בן סירא, והציע שמגילה זו הוצאה בחוגים קרובים לבית מדרשו של בן סירא.

[13] בספרות חז"ל יש מעט צוואות כספרות (למעט צוואה כמסמך משפטי, ראו: אלון, מחקרים א' עמ' 328-320), ובימי הביניים ישנה פריחה של מחודשת של ספרות הצוואות, ראו: פרידברג בית עקד ספרים, ד' עמ' 1218; אברהמס, צוואות.

[14] המונח "מידות" או "מידות הנפש" כנראה מאוחר, וכנראה מבטא את הטענה שלכל מידה יש מקום וכמות כלשהיא שראוי ונכון להשתמש בה, אך אין אמירה מעין זו בצוואות. המונח "מידות" במשמעות זו מתורגם חזרה לעברית בצוואת יהודה כג' 1 ע"י הרטום, הספרים החיצוניים (אך לא במהדורת ישראל אוסטירזיצר שבכהנא, הספרים החיצוניים).

[15] להלן עיקריהם לפי כותרות של סגל, בן סירא: ענוה (ג' 22-16); בושה רעה ושאר מידות רעות (ד' 36-21); אומץ וכיבוש הדיבור והיצר (ה' 13-ו' 3); גאוה (י' 18-6); כבוד (י' 20-יא' 10); הנאת העולם הזה (יג' 29-יד' 22); היחס לריע (כב' 31-33); מוסר פה (כג' 23-9). ישנם עוד הרבה אמרות על מידות הנפש בבן סירא, אך אינן בכותרות אלו, לצד הקושי בפירוק תיאור המידה למעשה – שכותרות פרקים אלו לא ציינתי כאן.

[16] ראו: קיסטר, ספרות החכמה בקומראן; טיוטת מאמרי, פירוש קטעים בספרות החוכמה מקומראן.

[17] חנוך מהווה ראשון לרוב החוכמות ובפרט לכתיבה גם ביובלים ד' 18-17, במגילה חיצונית לבראשית וספרות עמי-קדם וחז"ל. היובלים מה' 16 מציין שיעקב: 'ואת כול ספריו וספרי אבותיו נתן ללוי בנו לשמרם ולחדשם לבניו עד היום הזה'. הולנדר, יוסף כמודל אתי, עמ' 59, מקשרת זאת לחוכמה היוונית.

[18] עוד עובדה מעניינת היא שהצוואות הן הספר החיצוני ששרד הכי הרבה גרסאות/עותקים, קל וחומר מבין ה-7.5 שנכללים במגילות קומראן. במאמר זה ציטטתי מהתרגום לעברית של כהנא, הספרים החיצוניים (זולת הקטעים ששרדו בעברית לנפתלי) שנכתב ע"י ישראל אוסטירזיצר.

[19] מלבד הבדלי הנוסח, במיוחד לנוסח הארמני, ישנם הבדלים בגרסאות בעברית, שכן כהנא, הספרים החיצוניים, הסיר חלק מהתוספות הנוצריות שהיו לטעמו.

[20] רבי מאיר פאפרוש כינה זאת בספרו 'עץ החיים' (שער הכללים יג' כט'): 'כעין הנסירה שזכר האר"י ז"ל'.

[21] הפסוק המייצג ביותר לכך הוא מסרך היחד א' 5-4: 'לעשות הטוב והישר לפניו כאשר ציוה ביד מושה וביד כול עבדיו הנביאים ולאהוב כול אשר בחר ולשנוא את כול אשר מאס, ולרחוק מכול רע ולדבוק בכול מעשי טוב'. במקרא צירוף כתובים בה בהתייחס לה' לבדו (שמות כג' 7; דברים יא' 22 ודומיהם), ומקבילות יש בצוואת גד ה' 2; צוואת אשר ג' 2-1; צוואת בנימין ח' 1. ראו גם באיגרת פאולוס יב' 9: 'מתעבים את הרע ודבקים בטוב'.

[22] השוו: 'לדבוק באמת בריתך' (הודיות טז' 7).

[23] האור והחושך הם מושגים שהתקבלו כמאפייני עדת קומראן, זהו אף שמה הנרדף של מגילת המלחמה לצד אזכורים רבים יחסית למקרא וספרות בית שני.לפי חנוך ב' (הסלאבי) יא' 14-7 האור הינו האידאה של הבריאה ונמצא מעל כל, וכן בחזון עזרא ד' 40 ובראשית רבה יב' ו'. ישעיה ל' 26 מתאר אור ראשוני שחזק שבעתיים מהשמש שיגיע באחרית הימים שמצוין גם בהודיות טו' 27. האר"י המשיך לביטוי המפורסם: 'אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, והוא הנקרא אור אין סוף' (עץ חיים, שער א', ענף ב'). להרחבה ראו: הערות למאמרו של קיסטר - 'על הרע ועל הטוב, הבסיס התאולוגי של עדת קומראן'. בין 'אורתם' לדואליזם במגילות קומראן.

[24] מושגים אלו קרובים לאור ולחושך שבמגילות קומראן. מלכירשע הוא דמות רוחנית עתידים למלחמת אחרית הימים, כנראה מולו מלכיצדק, עליו יש מגילת פשר (11Q13 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 280-279].

[25] לפי ר' אפל, Le pietisme juif dans Les Testaments des douze patriarches , Paris , 1930 , p . 125, בצוואות בני יעקב' אין ניגוד בין החומר והרוח. ראו גם ליכט, הודיות, עמ' 35 הערה 8. מענין להשוות לגשמי מול רוחני בדברי גד החוזה, בר-אילן, 248; משלי המידות ו' 15: 'העוסק לבנות גשמו – יהרוס רוחו ונשמתו'.

[26] בספר מלכים אף חוזרת אמירת הסיכום על המלכים אם עשו הטוב או הרע בעיניי ה'.

[27] השוו: 'בשני יצריך – יצר הטוב ויצר הרע' (ברכות ט' ה'; ספרי דברים לב; תוספתא ברכות ו' ז'). מקבילות רבות וספרות רחבה יש בעניין, לניתוח בצוואות ראו: פירוש כהנא במקום (א' 3); הלל, מבנה הצוואות, עמ' 81-72. לסקירה כללית במגילות ראו: קיסטר, הבסיס התיאולוגי של עדת קומראן; טיוטת תגובתי למאמרו, בין 'אורתם' לדואליזם במגילות קומראן.

[28] בפרט השנאה למזויפים בצוואת אשר ד'-ה': 'כי האנשים הטובים ישרים הם ואם גם חנפים לחוטאים יחשבום לפני יי יצדקו; ורבים אשר ישמידו את הרשעים שני מפעלים יעשו טוב ורע אולם הכל טוב הוא כי עקר את הרע משרשו וישמידהו; ויש אשר ישנא חונן דל ורשע ונואף וצם גם-לזה שני פנים ואולם כל המפעל טוב הוא כי הולך הוא בדרכי יי אשר לא יקבל את הנראה טוב כטוב באמת; ויש אשר לא יחפץ לראות ימים טובים עם הוללים למען אשר לא ינבל את פיו ונפשו יגאל גם לזה שני פנים והכל טוב הוא; כי אלה לצבאים ולאילות ידמו כי בהיותם פראים כטמאים ידמו ובאמת טהורים הם כי קנאו ליי וילכו בדרכיו וינזרו מכל אשר צוה אלהים בחקותיו כי שנאו ויבדל בין הרע ובין הטוב; (ה'); ראו בני איך שנים בכל המה זה לעמת זה והאחד בשני יסתר בצע בעשר שכרון בטוב לב עצב בשמחה והוללות בחיי האשות; אחרי החיים מות יבא אחרי כבוד קלון אחרי היום הלילה וחשך אחרי אור וכל אלה תחת שלטון היום המה והצדק תחת שלטון החיים והרשע תחת המות ועל כן יחכו למות חיי עולם; לא יוכל איש לקרא לאמת כזב ולצדק רשע כי כל אמת תחת האור הוא כמו כל נברא תחת אלהים; בכל אלה נסיתי אני בימי חיי ולא סרתי מאחרי אמת יי ואת חקי עליון חקרתי כי בכל-כחי הלכתי בישרי אחרי הטוב. כך גם בנימין ו' 6-5: 'ולא תהיינה ליצר הטוב שתי לשונות ברכה וקללה בוז וכבוד עצב ושמחה שקט ורגז שפת חנף ואמת עני ועשר כי אם דעה אחת לו בכל זכה וטהורה; לא שמע לו ושמע ומראה ומראה כי כל אשר יעשה או ידבר או יראה ידע כי יי יראה לנפשו'. גם בתורת האמצע הסינית (中庸, Zhōng Yōng) יש הרמוניה עם המוחלט שקולה ליושר וכנות.

[29] 'עת רעה תשכח תענוג וסוף אדם יגיד עליו; בטרם תחקור אדם אל תאשרהו כי באחריתו יאושר אדם; לפני מות אל תאשר גבר כי באחריתו ינכר איש'. סעדיה גאון שכתב דבריו: ׳הצדקות יתבארו בסופם והחיים לקראת מותם׳. אלו למעשה חלק מעיקרון השכר והעונש: 'קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי ימו [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל' (ירמיה יז' 11) בעולם הזה (יש בצוואות ובחנוך שכר ועונש גם בעולם הבא).

[30]מבודהה: מַגְּ'הִימָא פַּטִיפַּדָא ו"הדרך כפולת שמונה"/"המתומנת הנאצלת". אריסטו, אתיקה מהדורת ניקומאכוס (תירגם מיוונית - י"ג ליבס, ירושלים תשל"ג, פרקים- ד' ה'; ה' ח').

[31] כגון: תוספתא חגיגה ב’ ה’: 'ועוד מָשלו משל לְמה הדבר דומה? לאסתרטא [רחוב] העוברת בין שני דרכים, אחד של אוּר [אש], ואחד של שלג. הִטָה לכַן נכוָוה באוּר, הִטָה לכַן נכוָוה בשלג. מה עליו על האדם? להַלֵך באמצע, ובלבד שלא יהא נוטה לא לכַן ולא לכַן'; 'ירושלמי חגיגה ב’ א’, ע”ז ע”א: 'התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אוּר ואחד של שלג. היטה בזה מת באוּר, היטה בזו מת בשלג. מה יעשה? יהַלֵך באמצע'. הרמב"ם ידוע אימץ גישה זו, תוך הדגשות על חסידות הנוטה לקצה הטוב, ושני חריגים לכלל (ענווה ומיניות) הלכות דעות ה' א'. עם זאת, המונחים שהרמב"ם כינה את מידות האמצע תואמים במקצת למידות הנפש שהבאתי בפרק הבא: הסתפקות, נחת, סלסול, גבורה, נדיבות, מתינות, סבלנות, בושת פנים. מונחים ותיאורים רבים ושונים הובאו בפרשנות היהודית מספרות בית שני ועד היום.       במגילת סרך היחד מובא הוראות התנהגות לחברי עדת קומראן, ונראה שבה יש חלוקות התנהגות (ובכללם מידות) שונה ליריבהם (דורשי החלקות למשל; השוו ליחס לנכרים בפרק הבא). מסורות דומות יש במסכתאות חז"ל העוסקות במוסר ובמידות: פרקי אבות, דרך ארץ זוטא ורבה, כלה רבתי, ובעיקר במתייחסות לחכמים ולחסידים.

[32] הרטום תרגם (עמ' 56): 'ובאמצע רוח תבונת הלב לנטות אל אשר יחפוץ'. בדומה לדברים ל' 19: 'נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים' (דברים ל' 19).

[33] יוסף ב' 6: 'בעשרה ניסיונות בחנני, ובכולם ארך רוח הייתי'. אלו תואמים לעשרת הניסיונות של אברהם אבינו ביובלים יט' 8 (השוו: אבות ה' ג'). יוסף י' 6-5 מסביר חלקית את מעשיו בצעירותו שהכעיסו את אחיו (בראשית לז' 11-2), אך גד א' 6-8 מסביר שהוצאת הדיבה היתה טעות בעיניו, כי בפועל ובאמת הם אכלו טלה שנפצעה (השוו: בראשית רבה פ"ד ז'; ירושלמי פאה פא' ה"א, טו' ד'). ראו: הולנדר, יוסף כמודל אתי), ולדעת קוגלר, צוואות השבטים, עמ' 17, תואם לישו.

[34] רבינו בחיי חילק את המצוות וידיעת הדת לשני חלקים: חובות האיברים וחובות הלבבות, כאשר חובות הלבבות הן חשובות ונפוצות אף יותר מחלק מהמצוות של חובות האיברים. מנגד, היו שסברו כי תיקון המידות אינו מכלל תרי"ג מצוות (רבי חיים ויטל הוא ממובילי דרך זו).

[35] כך למשל מסביר פילון: 'מאז ועד הזמן הזה עוסקים היהודים בתורת אבותיהם בכל יום שביעי, ומקדישים את העת ההיא למדע ולעיון בענייני הטבע. שהרי בתי התפילה שבערים מה הם, אם לא בתי חינוך לתבונה לגבורה למתינות לצדק וגם ליראת שמים, לחסידות ובכלל לשלמות המידות, אשר בכוחה מטיבים אנחנו לדעת ולקיים את חובותינו לאלוהים ולאדם' (על חיי משה ב' 216), שזה מעין פירוש לויקרא כג' 2: 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ'.

[36] חלק מהנימוקים והטעמים מצוינים כבר במקרא. גם מסיפורי המקרא ודאי אפשר ללמוד מוסר, אך גם באלו לא תמיד המקרא מציין את המסקנה שלו (ולעיתים רק ברמז, והשלמות אלו רווחות בספרות בית שני ועד לפרשנות בימינו). הרמב"ם למשל סבור שמצוות כיבוד הורים הדרת זקנים וציות לסנהדרין מסייעות לאדם לשנות את תכונת העזות שבנפשו, והחזון איש מרחיב ששמירה על פרטי הלכה מביאה טוב לאדם (אמונה וביטחון).

[37] בשלב הגבוה של תיקון מידות ציינו חז"ל ש'אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור, עשיר וענו' (נדרים לח'), וכך גם אמרתו של פנחס בן יאיר החסיד שהובאה לעיל (עבודה זרה כ' II).

[38] מלבד הנוסח הקדם-מסורתי שנמצא במגילות קומראן (והוא הרווח ביותר, נמצאו במגילות המקראיות עוד כמה נוסחים של המקרא (כנראה, שרדו רק קטעים מעטים), שבהם יש ציון יותר נרחב של מלאכים (והרחבות שונות): כתב עברי קדום/פליאו; המצע העברי של תרגום השבעים; ארמי; יוונית (תרגום השבעים), קדם-שומרוני, נוסחים קומראנים ייחודים (או מדרשיים).

[39] לא אדון כאן על המקורות, מהותם ותפקידם של המלאכים לפי מגילות קומראן המיוחסות לקדמונים, אך ברקע תמצותי: לפי ספר חנוך, מלאכים ירדו (בימי אביו ירד) ללמד משפט צדק את בני-האדם. אלו כשלו במשימתם ולימדו את האנשים והנשים סודות שמיים אסורים וכשפים. לאחר שמלאכים אלו נענשו וסולקו (ואולי גם בניהם החצי-אנושיים), נשארו רוחותיהם להשטין את בני האדם לאחר המבול, ובזכות תפילתו של נוח, נותרו רק עשירית מהם (יובלים י' 6). לפי היובלים מלאך הפנים לימד את משה רבינו את התורה, וכך עשה גם לאברהם אבינו. ראו בהמשך על המלאכים בעדת קומראן. תחום נוסף שניכר בו הבדל בין נוסח המסורה לשאר הנוסחים המקראיים והספרים הקדמוניים בקומראן הוא פירוט על הנשים.

[40] ידוע בעניין זה הנוסח השונה של מגילת קומראן (המצע העברי של תרגום השבעים) בנוסחה השונה לדברים לב' 8: 'יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל/אל'. במגילות קומראן החל בחנוך שמפרט את כרך/ספר העירים המגלה את המסתורין על בראשית ו' 4-1; היובלים מסופר מפיו של מלאך הפנים; המגילה החיצונית לבראשית מציינת ששלושת האנשים שביקרו את אברהם אבינו הם מלאכים; בטוביה המלאך מתלווה למסע ומנגד אשמדאי; במגילת המלחמה מלאכים רבים ואף שימוש בשמם. ועוד רבים.

בעוד שני נושאים המקרא מצמצם:

  • תיאורי הנשים: במגילות קומראן ישנם יותר סיפורים על נשים שונות והרחבות על גיבורות המקרא, למשל: שירת מרים במגילה ??.
  • אופן שמירת לוח השנה ופרטיו: דבר ששמור לכוהני בני צדוק: 'וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט) בְּמִשְׁפָּטַי ושפטהו (יִשְׁפְּטֻהוּ) וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ' (יחזקאל מד' 24). ראו: לוח שנה 364 יום, מיקרו-מזלות והירח ממגילות קומראן.

[41] תיאורים אלו קרובים לתיאורי חנוך וספרות ההיכלות. לדעת חלק מהחוקרים צוואת לוי הינה דומה אך נפרדת מכתב ארמי של לוי מהמגילות וגניזת קהיר. יש לציין שברית דמשק ד' 15 מציינת: 'שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב'.

[42] בכללם כוחות הטבע (למשל: יובלים ב' 2). לפי היובלים ב' 18, ישנם כמה מיני מלאכים. לפי קטע בחנוך מהמגילות (טרם מצאתיו, אולי זה ‎4Q531, ), המלאכים שחטאו בבנות האדם היפות, היו בעלי גוף ממש (השוו: נפתלי ג' 5).

[43] עד כאן כפרפרזה על בבא בתרא טז': 'אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות'. עוד בהקשר זה: 'שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא: אחד יצר טוב ואחד יצר הרע' (ברכות סא'). מטרת התורה להשפיע גם על הרגשות, כמו: 'בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ' (תהילים נה' 15).

[44] זבולון א' 4 מציין שחטא רק במחשבה. לפי בנימין ה' 2-1: 'אם מחשבותיכם תהיינה טובות, גם מרעים ישלימו לכם', ולפי יוסף י' 4 הגאווה מתבטאת: 'כי בכל דרכיו יגבה איש אם במעשים או בדברים או במחשבות'. הרמב"ם כינה את המידות: "דעות", ונזכיר את ההסתכלות ההפוכה של 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות' (ספר החינוך טז').

[45] הכינוי 'שר משטמה' מופיע בין השאר בספר היובלים (למשל: י' 8; יא' 5; וכן בחיבורים פסוידו-יובלים מקומראן: 4Q225 2 i 9; 2 ii 13-14), והשם 'בליעיל' בא בין השאר בצוואת השבטים: ראובן ב' 2; לוי ג' 3; נפתלי ב' 6. לעיתים מופיע גם כ'שר החושך'.

[46] 'But Beliar dwelt in the heart of Manasseh and in the heart of the princes of Judah and Benjamin and of the eunuchs and of the councillors of the king.' עליית ישעיה ג' 11 (ובפלוסר, עליית ישעיה, עמ' 33).

[47] בצוואות (גד ה' 4-3; זבולון ח' 2; יוסף י' 3-2; דן ה' 1) מצוין שאף 'רוח ה' תשכון באדם הטוב'. הדבר קרוב להצעה שעדת קומראן ראתה בעצמה או בקרב חבריה את המקדש הטהור/האמיתי: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק המה] מקימ[י‏] הברית הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק... אשר יצי]ל‏[מה מי]ד̇ בליעל' (פשר מלכיצדק 13Q11 25-23).

[48] 4Q174 ג' 13-1 (כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium); קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 289.

[49] מוזכרים בברית דמשק טו' 18-15 וסרך העדה ב' 9-8. לפי מגילת שירות עולת השבת, העדה מתעלה בשבתות לשירה (או אף להיות כ) עם המלאכים. הכוהנים שביניהם מוזכרים בסרך היחד ח' 4-10, ט' 6-3 כ'קודש קודשים'.

עדת קומראן ראתה 'מלאכי הקודש בעצתם' (ברית דמשק טו' 18-15; סרך היחד ב' 9-8), 'להתיצב במעמד עם צבא קדושים ולבוא ביחד עם עדת בני שמים' (סרך היחד יא' 23-22), להתעלות בשבתות לשירה (או אף להיות כ) עם המלאכים (מגילת שירות עולת השבת), ועוד.

[50] בספרות קומראן מתוארות מלחמות בין מלאכי הפנים והקודש נגד הבליעיל, למשל ביובלים מח' 10-9; פאסידו יובלים 4Q225 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 218): 'מלאכי קודש עומדימ בוכים על[‏     ] את בננו̇ מן ה̇ארץ ומלאכי המ[שטמה‏       ] שמחים ואומר֯ים עכשו יאבד'; ברית דמשק ה' 19-17: 'מלפנים עמד משה ואהרן ביד שר האורים ויקם בליעל את יחנה ואת אחיהו במזמתו בהרשיע‏ ישראל את הראשונה‏', ועד למלחמת אחרית הימים בפשר מלכיצדק נגד מלכירשע (קטעי מלחמה זו מתוארת גם בדברי גד החוזה פט' וחזון יוחנן יב'). השוו: 'But Beliar dwelt in the heart of Manasseh and in the heart of the princes of Judah and Benjamin and of the eunuchs and of the councillors of the king.' עליית ישעיה ג' 11 (ובפלוסר, עליית ישעיה, עמ' 33).

[51] השוו: 'יצרו של האדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו' (סוכה נב' II). להרחבה ראו: אשל, האמונה בשדים בספרות היהודית מימי הבית השני; ג'קובס, תרופה מאגית ב-11Q11. במגילה חיצונית לבראשית כ' 28 נאמר: 'ותתגער מננה רוחא דא באישתא' (ותגורש מאתנו הרוח הרעה הזאת); במגילה המלחמה (או"ח) יד' 10 כתוב: 'ורוחי [...] לו גערתה מ[פנינו]'.

[52] בתהילים לו' 2 מצוין: 'נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי', אך אפשר שבמדובר ברשע של הרשע, ולא הפשע כיצר הרע בליבו של הצדיק. בתהלים עג' 3 מרומז: 'כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה'.

[53] 'הצילני מיד הרוחות הרעים המושלים ביצר לב איש ואל יתעוני מאחוריך אלוהי, ואתה כונן אותי ואת זרעי לעולם, ולא נתעה מעתה ועד עולם'.

[54] קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 351, שורות 16-14: 'רוח אמונה ודעת חונני. אל אתקלה בעויה. אל תשלט בי שטן ורוח טמאה, מכאוב ויצר רע אל ירשו בעצמי'.

[55] שירי המשכיל, קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 328-317, כגון: 'ב‏]גויתי מ̇לחמ̇ו֯ת֯ חוקי אל בלבבי'.

[56] 'הראשון הוא רוח החיים אשר בו יוסד קיום האדם, השני הוא רוח הראיה אשר בו תוצר התאווה; השלישי הוא רוח השמיעה אשר אתו תבוא חכמה, הרביעי הוא רוח הריח ואתו נתנו הטעם ושאיפת האוויר והנשימה; החמישי הוא רוח הדיבור ואתו תבוא תבונה; שישי הוא רוח הטעם, ועל ידו תהיה אכילת כל מאכל ומשקה, ועל ידו יוצר הכוח כי במאכלים יסוד הכוח; הרוח השביעי הוא רוח ההולדה והמשגל, ועל ידו יבוא החטא בתאוות החשק' (ראובן ב' 8-4).

[57] 'לראש יכון רוח הזנות בטבעו ובחושיו, הרוח השני הוא רוח הבטן אשר לא תשבע, השלישי הוא רוח הריב בכבד ובמרה; הרביעי הוא רוח החנופה ואחיזת העיניים למען ישא חן בהיכנעו לפני איש; החמישי הוא רוח גבוהה למען יתפאר ויתגאה, השישי הוא רוח השקר בשואה וקנאה לבדות אמרים ולהסתיר אמרים ממשפחה ומרעים; השביעי הוא רוח הרשע, ואתו גנבות וגזלות, למען ימלא תאוות נפשו, כי הרשע יתחבר בערמה עם כל הרוחות האלה' (ראובן ג' 6-3).

[58] 'שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יי; וְשֶׁבַע תועבות (תּוֹעֲבַת) נַפְשׁוֹ. עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר; וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי. לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן; רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת, לָרוּץ לָרָעָה. יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר; וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים'.

[59] מקור מקובל להם הוא מהבשורה על פי מתי כא' 35-39. לצידם הנצרות מציינת את שבעת מעשי החסד שמתבססים בעיקר על הדרשה על ההר ועל פסוק 7: 'אשרי הרחמנים כי הם ירחמו'. לזבולון ה' 3 יש פסוק דומה: 'ועל כן יכמרו רחמיכם כי כאשר יעשה איש לקרובו כן ישלם יי לו', ח' 2-1: 'ועל כן בני יכמרו נא רחמיכם על כל איש בחנינה למען יחנכם יי וירחם עליכם. כי באחרית הימים ישלח אלהים את רחמיו על פני הארץ ובמקום אשר ימצא לב רחום שמה ישכן', וראו עוד מקורות ברשימת עקרונות המוסר שבפרק הבא.

[60] אווגריוס (Evagrius Ponticus), בספרו Praktikos, מנה 8 חטאים (בדומה לרוח השמינית שבראובן ג' 1). להרחבה ראו: קליינברג, שבעת החטאים.

[61] שמעון ג' 1: 'עתה בני, שמעו לי והישמרו מרוח עוועים ומן הקנאה'; ד' 9: 'תאכלהו וברוחות רעות תרעיש את נפשו ותבהיל את בשרו וברעש תדד שנה מנפשו וכרוח רע ומרעיל'; ו' 6: 'ואז ינתנו כל רוחות התהו למרמס ובני האדם ימשלו ברוחות הרעות'; יהודה כ' 2-1: 'שתי רוחות תשמרנה על האדם רוח האמת ורוח הכזב. והרוח התיכונה היא רוח תבונת השכל'; דן ה' 6-5: 'כל רוחות הרשע יפעלו בכם בכל רע. כי הכרתי בספר חנוך הצדיק כי השטן נשיאכם וכל-רוחות רשע ורהב יקשרו ויאריכו ימים'; ו' 1: 'יראו את יי והשמרו מפני השטן וכל רוחותיו'; יששכר ד' 4: 'כל רוחות תעתועים לא ימשלו בו'; בנימין ג' 3:' ואם יבקשו רוחות בליעל להציק לכם בכל צרה רעה לא ימשלו בכם'; ה' 2: 'גם הרוחות הטמאים ינוסו מפניכם'.

[62] קיסטר, הבסיס התיאולוגי של עדת קומראן, עמ' 509: קטע זה מדגים את האמור בקטע 3 ('ומקימי מזמתכה בלבבמה') שהרשעים מקיימים בלבם את מזימתו של בליעל, והוא מבהיר את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין הרוחות הרעות, שקיומן העצמאי אינו מוטל בספק, לבין התופעות הפסיכולוגיות האנושיות. כפילות דומה מצויה בדואליזם הזורואסטרי, וחוקרים סבורים שהוא השפיע על התורות הקומראניות.

[63] לפי המשך הפרק, החרב היא רצח, כמו זה של קין. הרטום מביא בפירושו כי בנוסחים שונים אפשר שהחרב היא תוצאת המחשבה ולא האם.

[64] השוו: 'אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ'. בספרות הקבלה היהודית, הנשמה מכונת גם "כלי".

[65] תיאורים כאלו מצוינים במקומות אחרים על שאר הבריאה (אך לא על האדם): 'שָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם' (ישעיה מ' 12); 'לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה' (איוב כח' 25); 'וארא איך ישקלו במאזני צדק למדת אורם ורוחב שטחיהם' (חנוך א' מג' 2 על הכוכבים).

[66] אזכור קטן נוסף יש בזבולון ט' 4: 'ועל כן אל תתפרדו לשני ראשים כי כל אשר עשה יי ראש אחד לו ושתי כתפים שתי ידים ושתי רגלים ושאר האברים', ובראובן א' 7: 'ואגידה לכם כי מכה גדולה הכה אותי יי על ירכי שבעה חדשים, ולולא יעקב אבי התפלל בעדי אל יי כי אז חפץ יי להמיתני'. עיקרון דומה אצל חז"ל שתרג"י המצוות כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים.

[67] מענין שאין כאן ציון תפקיד הראש זולת היות ראשון.

[68] מענין שהלב אינו משמש לאהבה. ראו: איזנברג, תפקידו של הלב במקרא.

[69] השוו: 'מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו' (דברים לג' 11); 'וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם' (יחזקאל כט' 7).

[70] כנראה הראשון שבהם הוא אלקמאיון מקרוטון (מאה 6 לפנה"ס). אריסטו כתב על כך בספרו: 'על הנפש', ותלמידו הקדיש להם ספר: 'על החושים'. להרחבה ראו: כהנא, https://sites.google.com/site/jewishapocrypha">הספרים החיצוניים א', עמ' עמג'.

[71] על המקורות הקדומים של החושים ראו: בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 247. ספר היצירה מציין שישה חושים: ראייה, שמיעה, ריחה, שיחה, לעיטה ותשמיש, אך אין הוא משתמש במלה המגדירה את כולם כאחת.

[72] נוסחים דומים יש בא"ב דר' עקיבא נוסחה א'.

[73] כלל זה אינו מחייב, שכן גם אשת פוטיפר היתה יפה (צוואת יוסף ט' 5); אשת יהודה (צוואת יהודה יג' 5); 'נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם' (משלי יא' 22), ואולי גם רמז שלילי בפרשייה של אשת יפת תואר (דברים כא'). חז"ל מציגים זאת כגישה יוונית/רומאית: 'חכמה מפוארת בכלי מכוער' (תענית ז').

[74] אפשר להציע לקשר זו כמויות ומידות אלו לכמה עקרונות שהובאו בפרק הקודם, בפרט כמו שמעון ה' 1. מגילת פיזיונומיה - 4Q186-4QHoroscope. לפירושה יחד עם מגילת המזלות4Q318  ראו: Popović, Reading the Human Body.

[75] בתורת הקבלה מכונה תחום זה בשם ״חכמת הפרצוף/הפנים״, ומשויכת למשה רבינו משמות יח' 21: 'וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל..'. ראו: בן שרירא, חכמת הפרצוף וסימני הגוף). השוו לממצאים מגניזת קהיר: גרינולד, קטעים חדשים מספרות הכרת–פנים וסדרי–שרטוטין.

[76] להרחבה על מגילה זו ראו טיוטת מאמרי: לוח שנה 364 יום, מיקרו-מזלות והירח – לפי מגילות קומראן. מסורות קרובות צצו מאוחר אצל חז"ל בברייתא דמזלות, ראו: בר-אילן, אסטרולוגיה בין יהודי ארץ–ישראל.

[77] לניתוח המזלות ושילובם עם לוח השנה בן 364 יום, ראו טיוטת מאמרי: לוח שנה 364 יום, מיקרו-מזלות והירח – לפי מגילות קומראן.

מונח קרוב ודומה הוא: "תיכון" (כנראה בחז"ל השתנה ל"תיקון (עולם)"; 'יפקדהו למעשיו ושוכלו וכוחו וגבורתו והונו וכתבוהו במקומו כפי נחלתו בגורל האור' (ברית דמשק יג' 12); "אוט" (מופיע בספרות החוכמה בקומראן, כגון: קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ'  166, ש' 16).

[78] כיניתי רשימה זו "נושאי המוסר" ולא "רשימת מידות הנפש" בגלל קושי החלוקה ביניהם, כאשר נושאי המוסר הינה הגדרה רחבה יותר. ברשימה זו לא כללתי את "עקרונות המוסר" שתיארתי בפרק 'עקרונות המוסר וקבוצותיהם' לעיל, וכן לא את מידות הנפש שהרחבתי עליהן בפרק הבא. ראו לעיל על החוסר והקושי ברשימה סגורה או מסודרת של המידות.

[79] שתי המשניות שעסקו במוסר ובמידות הן: פרקי אבות ודרך ארץ זוטא ורבה. בתקופת הגאונים חוברה מסכת כלה רבתי. דבריו המפורסמים של פנחס בן יאיר (עבודה זרה כ' II) מציגים רשימה מעניינת אך רק בהיררכיה חיובית: 'תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי (חסידות חסידות) מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי (קדושה קדושה) מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים'. אמירה זו שימשה מקור בסיסי לכמה ספרי מוסר רבניים (הידוע שבהם: 'מסילת ישרים'), אך גם ביניהם יש רשימות וחלוקות שונות של המידות המוסריות. יש לציין שפנחס בן יאיר היה חסיד שקרוב באורחות חיו ומסורותיו לעדת קומראן, ובהקשרנו הביא את מדרש תדשא שבו מסורות קרובות לצוואות, אך היות שרוב מסורות אלו אינן נוגעות לעניינו במידות הנפש (בעיקר תאריכים), לא הזכרתים.

[80] ספרות זו קיימת בעיקר בצוואת לוי, וב'ספרות החנוכית' ועוד.

[81] בניגוד אליו, יהודה ג' 10 מציין את המלאך כמקור כוחו (ולא את המאכלים).

[82] שכר כתוצאה מוויתור על אוכל הינו פרק ב' בטיוטת מאמרי: הקבלות מיניות רחל בין צוואת יששכר ב' לטוביה והיובלים. הסתפקות במועט/אוכל פשוט מורחבת בערובין גב' גם על הילדים ('איכא קורמי באגמא').

[83] מקבילה ליהודה יח' 4 בקוהלת ד' 8. הודיות י' 23-22: 'כי לא נתתה משעני על בצע'.

[84] מקביל למהלך של ויקרא יט' 11: 'לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ'.

[85] בספר של הולנדר, יוסף כמודל אתי, עמ' 59, מקשרת זאת לחוכמה היוונית.

[86] 'שימו מעיינכם לעבוד את האדמה, ועמלו במפעלכם בכל עבודת השדה'.

[87] יש לציין שבספרי המוסר המקראיים כמעט ואין ענייני טהרה וטומאה, וכך גם בבן סירא.

[88]  מציינת המיניות כחוש השביעי, ואולי בשיבוש או בנוסח אחר (כמו הארמני?) המיניות היא החוש השישי, ואולי בהקשר לספרה שש בלטינית (איך ביוונית?).

[89] השוו: משלי כה' 9; בן סירא יט' 9-8.

[90] 'איש כי היה בצרה ואאנח אתו ולדל פרסתי מלחמי חסד עשיתי כל ימי אמת שמרתי'. השוו: איוב ל' 25; לא' 17, 39.

[91] 'וכן אהבתי כל איש יותר מבניי'.

[92] לוי יג' 3-1; יהודה כו' 1; יששכר ה' 1; דן ה' 1; יוסף יח' 1; יט' 9 ועוד. אפשר שהכוונה ללוחות/תעודות השמיים שמוזכרות בעיקר ביובלים. עם זאת, חלק מתורת המוסר בצוואות מוצגת כתובנות האישיות שלהם.

[93] תואם לדבריו של יוסף בבראשית נ' 21: 'וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ, אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם, וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם'.

[94] תואם לאמור בשמות א' 7: 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם', אולם כאן מדובר על אחיו מות יוסף.

[95] דברים דומים מתוארים ביובלים מ' 9: 'ותשקט ארץ מצרים לפני פרעה בעבור יוסף, כי אלוהים עמו ויתן לו חן וחסד על כול משפחתו, לפני כול מדעיו ולפני שומעי שמעו. ותישר ממלכת פרעה ואין משטים ואין רע'.

[96] לקוח מאיוב כה' 2: 'הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו'.

[97] כמו: בראשית יט' 26: 'וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח'. ייתכן והדבר אף התחיל בראייה חמדנית קודמת: 'וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה' (בראשית יג' 10). פסוקים רבים יש על כך במשלי, כגון: 'תנה בני לבך לי, ועיניך דרכי תרצנה' (כג' 26); 'אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכיס עינו יתהלך במישרים' (כג' 31); 'עיניך יראו זרות, ולבך ידבר תהפכות' (כג' 33); 'שאול ואבדה לא תשבענה, ועיני האדם לא תשבענה' (כז' 20). גם דרך ארץ זוטא א' ד' מציין כישלון עיניים.

[98] למשל: 'וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם' (במדבר י' 31); 'וְלֹא נָתַן יי לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה' (דברים כט' 3); 'עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ' (תהילים קטו' 5); 'בְּנִי אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ, נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה' (משלי ג' 21); 'עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ, וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ' (משלי ד' 25); 'אֶת פְּנֵי מֵבִין חָכְמָה, וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה אָרֶץ' (משלי יז' 24); 'הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ' (קוהלת ה' 14), ועוד רבים.

[99] משלי כב' 9: 'טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל'; כח' 22: 'נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ'.

[100] גם המחלוקת המפורסמת בין בית הלל לשמאי על השבח לכלה (??), מראה כי יש להגיד רק את צדדיה הטובים (כאן אפילו אם הם דברי שקר).

[101] וכן יש לשאול האם עצימת עיניים משמעותה אי-תוכחת קרובים וילדים, שהרי ייסורי הבן היא תוכחה מודגשת בספר ממשלי בעיקר, והתנ"ך הדגיש עוונות של גיבורי המקרא שלא הקפידו על כך (עלי ??; דוד לאבשלום - ???). על עקרונות התוכחה של עדת קומראן, ראו טיוטת מאמרי: יחסה של עדת קומראן ליריב ולמנהיג העם.

[102] מקורות ???

[103] גד ו' 7-3: 'ואתם אהבו איש את רעהו בלבבכם, וכי יחטא לך איש - ודיברת אליו לשלום, וזרית הלאה את חמת השנאה, ולא תשכין בנפשך ערמה...'; סרך היחד ה' 24 – ו' 1: 'להוכיח איש את רעהו באמת וענוה ואהבת חסד לאיש. אל ידבר אלוהיהי (=אל אחיהו) באף או בתלונה או בעורף [קשה או בקנאת] רוח רשע, ואל ישנאהו [בעור]ל[ת] לבבו'; מגילת מוסר וחוכמה 'ב. בין איש לרעהו' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 152, ש' 15-14): 'היה כאיש עני בריבך משפטכ[ה מרצונכה] קח'. עיקרון זה התרחב בנצרות כאוהבת ומחבקת את הרע ללא תנאי, כמתן הלחי השנייה (הבשורה על-פי מתי ה' 39), והעדפת הזונות והמוכסים (מתי כא' 32-28: 'אל תתקוממו לרשע, והמכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת'. ייתכן שגם לזה מקור מקראי: 'יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה' (איכה ג' 30). פלוסר, מגילות מדבר יהודה, עמ' 67, הציע שששת הפרקים הראשונים של תורת יג' השליחים קרוב מבחינה ספרותית לטור' ג' בסרך היחד). הלכה דומה מובאת במשלי כה' 21: 'אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם'.

[104] השוו: 'הוי דן את כל האדם לכף זכות' (אבות א' ו'); 'תנו רבנן: נאמר "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט' 15). דבר אחר: הוי דן את חבירך לכף זכות.

[105] 'וכען, בני, אזדהרו בירותתא די מ<ה>שלמא לכונ ודי יהבו לכונ אבהתכון ואל תתנו ירותתכון לנכראין ואחסנותכון לכילאין' (4Q542, קטע 1, טור א', שורה - 1 טור ב', שורה 1. תרגום: 'ועתה, בניי, היזהרו בירושה המסורה לכם ואשר נתנו לכם אבותיכם ואל תתנו ירושתכם לנכרים ונחלתכם לזרים').

[106] רשימת מראה המקומות בצוואות הבאתי לעיל ב'התרחקות מיופי נשים/זנות' ברשימת נושאי המוסר. אשה נכרית בצוואות היא שאינה ארמית (טרם היו ישראליות ויהודיות), ובעיקר כנענית. יש לציין שלפי גד החוזה ג' הותר להתחתן עם אשה מואבייה והאיסור נשאר רק על הגברים (והלכה זו התקבלה בחז"ל: יבמות ח' ג'). יש לציין שגם לפי ספר הוזהר יש לאהוב את הנכרים. להרחבה ראו: בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 172-167; ורמן, ספר היובלים, עמ' 569-567.

[107] על נושאים אלו ראו טיוטת מאמרי: יחסה של עדת קומראן ליריב ולמנהיג העם.

[108] גם בבראשית ל' 2: 'הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי', והשוו: 'כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר' (קוהלת ה' 7).

[109] תחילה מר בריה דרבינא הוסיף ברכה זו לאחר תפילת שמונה עשרה, ובמהלך הדורות נהגו לחתום בה את תפילת שמונה עשרה. מצוין גם בדרך ארץ זוטא ו' ד'.

[110] ראו לעיל שייתכן ופרשייה זו שימשה מקור לשבעת החטאים שהוגדרו על ידי אפלטון ואריסטו, ואומצו על ידי אבות הנצרות.

[111] כגון: 'אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה' (תהילים לו' 12); 'תּוֹעֲבַת יי כָּל גְּבַהּ לֵב' (משלי טז' 5); 'יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ' (משלי כז' 2), ודומיהם.

[112] 'ידעו אחי מה אהבני אבי ואנכי לא התגאיתי בלבבי אף כי נער הייתי ויראת יי היתה בלבבי כי ידעתי כי הכל יחלף: ואנכי לא רוממתי נפשי לרעה ואכבד את אחי ומיראתם החרשתי בעת מכרוני ולא הגדתי לישמעאלים כי בן יעקב אנכי איש גדול וצדיק' (פס' 6-5).

[113] 'כי לי נתן אלהים את המלוכה ולו את הכהונה וישם את המלוכה תחת הכהונה; לי נתן את אשר על הארץ ולו את אשר בשמים'. ההיסטוריה ידועה בחשמונאים שנטלו גם את המלכות, וגם בעדת קומראן לא היה משיח בן דוד, אך כן מוזכרים שני משיחים.

[114] עיקרון 'מידה כנגד מידה' מובא כמה פעמים במקרא וביובלים ד' 32-31, אך לעיתים יש לו יישומים הפוכים כמו: 'כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ' (שמ"ב יב' 12); ברית שלום לפנחס בן אלעזר שקינא באלימות.

[115] מכיוון הפוך, יששכר א' 10-9 מציג דווקא גאווה נשית: 'ותאמר לה לאה לי הוא יעקב כי אנכי אשת נעוריו; ותאמר רחל אל תתגאי ואל תתפארי כי אותי ארש לו בראשונה ולמעני עבד את־אבינו ארבע עשרה שנה'.

[116] 'אלוהי אבי ואדון חיי, פלטה נפשי מעיניים רמות, וגדל לבב הרחק ממני. שמרני מכל תוחלת הבל ותאוות לב, למען אשמר פקודיך תמיד. אל תבואני תאוות מעדנים וחמדת נשים'.

[117] גם ר' יהודה הנשיא ביקש: 'אל תרבו עלי תכריכין ותהא ארוני נקובה לארץ מילתא אמרה בסדין אחד הוא נקבר' (ירושלמי כתובות יב' ג'), ורבן גמליאל: ' ונהג קלות בעצמו, והוציאוהו בכלי פשתן' (כתובות ח' II).

[118] נדמה שבימינו התאוות הוא לדברים חומריים מודרניים: מכונית, גאד'טים וכדומה. מענין שלא מוזכר לחסוך לבית, אולי כיוון שבקשה זו ראויה (כל עוד היא בדרכי יושר: 'הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ' [ירמיה כב' 13])?

[119] החל מקין (בראשית ד' 5), הפלישתים ביצחק (בראשית כו' 14), רחל בלאה (בראשית ל' 1), אחי יוסף בו (בראשית לז' 11), שאול לדוד (שמ"א יח' 8),

[120] כך בדיבר הראשון, פנחס בן אלעזר (במדבר כה' 13), אשה סוטה (במדבר ה' 14) ואליהו הנביא (מל"א יט' 10). בן סירא לח' 23 יש: 'קנאת הסופרים' (ומשם כנראה לבבא בתרא כא').

[121] בדן א' 6-5 היא אף רוח בליעיל מסיתה: 'ויעירני אחד מרוחות בליעל לאמר קח את החרב והרג בה את יוסף ויאהבך אביך במותו; והוא רוח הקנאה אשר הסיתני לטרף את יוסף כאשר יטרף הנמר את הגדי'.

[122] האמרה בלשונה זו אינה מופיעה במקורות, אלא: 'עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה' (ויקרא רבה ט' ג'), וכן: 'לשמור את דרך זו דרך הארץ, מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים, ואין עץ אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא' (ילקוט שמעוני בראשית ג' רמז לד') וכן בתנא דבי אליהו א'.

[123] על היחס לחברי העדה למול יחד ליריבי העדה, ועל היחס לנכרים, הזכרתי בקצרה בפרק 'עצימת עיניים ומחשבה טובה'), ולהרחבה ראו: ראו טיוטה שלי: יחסה של עדת קומראן ליריב ולמנהיג העם

שכן למרות שגם בחיבורי הכיתתיים המובהקים יש קטעי מוסר וחוכמה, אין בספרות החוכמה הקומראנית את עיקרון הפולמוס הדורש להפריד ולהתרחק מיריבי העדה, דבר שאין כלל בצוואות השבטים.[123]

[124] הקיצורים מתייחסים למדעי הרוח ומתבססים על שיטת MLA, (Modern Language Association), מהדורה שמינית.

סימוני הציטוטים הובאו בגישה המקוצרת: ציטוטים תוחמו בגרש אחד; בסימון הפרקים/טורים מהמקורות (תנ"ך ומגילות קומראן) הוספתי גרש ' וללא פסיק למספר (ולא כאות) הפסוק/שורה שאחריו; מראה המקורות מספרי המקבים הובאו מהספרים המדעיים של רפפורט ושוורץ. משניות מזוהות לפי ציון פרקים (ללא ציון שהמקור הוא משנה); התלמוד הינו הבבלי אלא אם צוין ירושלמי, ואם מספר העמוד (ולא הדף) בתלמוד הינו א' – הוא לא צוין, עמוד ב' צוין בספרה רומית - II; ראשי תיבות " באמצע מילה (בעיקר בין שתי אותיות) משמשות לראשי תיבות או למילה שאולה.

[125] ואלו הם: הולנדר, יוסף כמודל אתי; קוגלר, צוואות השבטים; קוגלר ודה ג'ונג, צוואות השבטים. למרבה ההפתעה, בפירושים מדעיים לספרי משלי וקוהלת ('עולם התנ"ך' ו'מקרא לישראל'), לא מצאתי הקבלות/הפניות לצוואות.

[126] יש לציין שבן סירא אף מציין שחכמים חסכנים גם בדברים הקטנים, אך זאת ללא הבדלה מ-????

[127] אמרה זו קיימת גם ב: שמ"א כה' 21; תהלים לה' 12; לח' 21; קט' 5; ירמיה ח' 20. מענין שאמרה זו מצוינת אף בדברי יוסף בבראשית מד' 4.

כניסות: 89
קטגוריה: מאמרים עידכון אחרון ב-שלישי, 01 פברואר 2022 נכתב על ידי עורך אתר הדפסה דואל

אתר מגילות קומראן/ים המלח The DeadDea Scrolls

סקירת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן והצעות להשתלשלות מסורותיהן בתושבע דרך החסידים. סיכום מחקרים, ניתוח והשוואה לספרות הפרושים-חז"ל ולספרים החיצוניים בבית שני. זיהוי הכתות שהתפתחו מעדת-היחד: האיסיים, בייתוסים, צדוקים, פרושים והיחס לבית חשמונאי-המקבים.

דוא"ל של עורך האתר: scrollsqumran@gmail.com, פנייה מקוונת באתר: לחץ כאן