סוגיות באתיקה הכרוכה בחטאים שבצוואות השבטים

יונתן לוי

תוכן

א.                       מבוא לספר והקדמה למאמר: 3

1.                מבוא לספר צוואות השבטים. 3

2.                מבוא למאמר: על המוסר הקדום. 4

ב.                       קדימות המוסר ומקורותיה, יחסית לתורת משה בסיני, והקבלות לנצרות. 7

3.                האם טעמי המצוות בתורת משה, הם הדרך להגיע למוסר ומידות הנפש? 7

4.                מקורות תורת הצוואות שלפני מתן תורת משה בהר סיני: 'דרך ארץ קדמה לתורה' 8

5.                קרבת הנצרות לצוואות: ביטול מצוות ונקודות נוספות. 13

6.                מרכזיות היראה לכל הבריות: 18

ג.                        המלחמה הפנימית-הרוחנית של האדם; מחוקי הטבע והגוף לרוחות השונות. 19

7.                עיקר המלחמה הפנימית של האדם: שכינת רוח ה' הטובה באדם, כנגד רוח בליעל-השטן 19

8.                השפעת הרוחות-יצרים על האדם. 22

9.                מחוקי בריאת הטבע, הגוף והרוחות, לכלי הנפש והמידות. 24

10.              בין דואליזם ברוחות לערבוב והטעייה בין רוחות השגגה המגוונות, לדרך האמצע. 26

ד.                       דימיון ושוני; ניגודיות; צביעות. 29

11.              ניגודים במקומות שונים בצוואות: 29

12.              הוראות בצוואות המנוגדות (לכאורה) להיגיון הישר: 30

13.              דימיון ושוני בין הבריות, למרות ההשפעות הזהות: 31

ה.                       חטאי בני יעקב בבראשית ובצוואות השבטים. 31

14.              החטא המרכזי – ניסיון הריגת יוסף ומכירתו, והעונש בעקבותיו 31

15.              האם הרקע לחטא מכירת יוסף מצדיק את קנאת האחים? 33

16.              חטאים נוספים של בני יעקב שאינם מוזכרים בספר בראשית. 33

ו.                        הסיבה הרוחנית והחטא הפנימי המרכזי: שנאת יוסף; והתיקון - אהבת החינם וחוסר ביוש. 34

17.              תכונות השנאה. 34

18.              מחשבה טובה ועצימת עיניים לרוע, לאי-תוכחה, ויתור וסלחנות: 37

19.              התרחקותו הקיצונית של יוסף מביוש הבריות - משתיקה ועד שקר לבן: 41

ז.                        מתשובה אישית על החטא להיגדי מוסר לרבים; עונשים. 45

20.              העיסוק בחטאי השבטים בניגוד לאיסור הקטרוג על מעשי האבות. 45

21.              התשובה במקורות קרובים. 46

22.              בין התשובה האישית לתשובה הכללית – שהיא הוראת הלקח לרבים. 48

23.              מהודאות והתשובות הפרטיות של בני יעקב, לוויתור על אוכל. 48

24.              המסר המרכזי הנסתר של קבלת סבל, ייסורים וציפייה לה'/גאולה. 50

25.              עונשים רק משמיים – היחס ליריב. 51

26.              האבחנה בין עונשי שמיים לנסיונות לעונשים עצמיים. 54

ח.                       חטא ראובן במשכב עם בלהה, והיגדי מוסר בנוגע להתרחקות מנשים וממיניות. 54

27.              סיבת החטא של ראובן במשכב עם בלהה. 54

28.              התוצאה והעונש של ראובן מחטאו במודע, אך ללא התרעה. 56

29.              התשובה הפרטית של ראובן על חטא המשכב עם בלהה. 58

30.              התשובה הכללית ועצות המוסר לזהירות מזנות. 59

ט.                       הכעס בצוואות שמעון דן וגד, ודרכי תיקונו 61

31.              מוקדי כעס או מריבות בספר בראשית. 61

32.              הכעס בספרות החוכמה ובחז"ל. 63

33.              מקור הכעס בגוף; חטאים ורגשות שגורמים לכעס; השלכותיו 64

34.              התיקונים לכעס: 65

י.                        בין חריצות עבודת האדמה לבין הזמן ללימוד לבין תאוות הבצע. 67

35.              תאוות הבצע. 67

36.              עמל הכפיים: חריצות לעבודת האדמה למול זמן הלימוד. 69

37.              ברכת העושר: 71

38.              חלוקת הזמן בין עבודת כפיים ללימוד תורה וחוכמה. 71

יא.                      סיכום ומסקנות: 72

39.              מסקנות נקודתיות מהמחקר: 73

 

א.     מבוא לספר והקדמה למאמר:

1.      מבוא לספר צוואות השבטים

ספר צוואות השבטים (להלן יכונה בקיצור: "הצוואות") הוא ספר המרכז כל אחד מבני יעקב, המספר טרם מותם את עיקרי חייהם, דגשיהם המוסריים ונבואותיהם לאחרים הימים.[1] הצוואות נכלל בין 'הספרים החיצוניים'[2] שנמצאו גם במגילות קומראן, ושני קטעים מהספר (אף אם בגרסאות קדומות שלו) נמצאו בגניזת קהיר.[3]

כל צוואה מורכבת מיחידות דומות ומתבנית דומה, כאשר היחידות שחוזרות ברוב הצוואות הן: סיפור ההולדה והשם, סיפור חייו, התייחסות למכירת יוסף ואופיו הצדיק, דגשיו המוסריים, כיבוד לוי או יהודה, נבואות לאחרית הימים וקבורתו.[4] החלק העיקרי הוא הלקח המוסרי האישי מתמצית חייו (למשל, רווח היחס לחטא מכירת יוסף ואזהרה כיצד להימנע מחטא דומה). הוראות המוסר לצאצאים בקטעים של ציווי המוריש פותחות באמירות כגון: 'ועתה שמעו אליי בניי (ראובן ב 1); 'ועתה בניי' (ג 9); 'לכן בניי אומר אני לכם' (ד 5); 'ועתה בניי שמעוני והשמרו' (שמעון ג 1); 'ועתה אני מצווה אתכם' (לוי יד 1), ועוד. אפשר ללמוד מוסר גם מהסיפורים המתוארים, אך לאלו, ללא אמירה מפורשת של הסופר על טיבם, הפרשנות מגוונת עד סותרת.

צוואות דומות לספר צוואות בני יעקב הנדון, היו גם בעמי קדם, ועיקרן כלל הנחלת המוסר לבנים.[5] כך גם בספרים החיצוניים של ספרות בית שני (שאינם בין מגילות קומראן) ישנם כמה ספרי צוואות מוסר המשלבים אפוקליפטיקה, כגון: צוואת אברהם, צוואת איוב, צוואת משה, דברי דויד האחרונים מהספר החיצוני דברי גד החוזה ח,[6] צוואת שלמה. אלו שונים בסגנונם מצוואות השבטים, וכן שונים מכמה ממגילות קומראן הקרובות לצוואות, כמו: דברי אנוש, ספר נח,[7] חזונות עמרם, צוואת קהת ומגילה חיצונית לבראשית (שבה סיפורי גיבורי בראשית בגוף ראשון). יש לציין כי בספר היובלים, חנוך נח ושלושת האבות, מוסרים דגשי מוסר לצאצאיהם טרם מותם,[8] וכן בדומה הצוואות מזכירות את המסורות שקיבלו מאבותיהם, ובעיקר מחנוך.[9]

בסיום שני חומשי התורה, נפטרים שני גיבורי התורה – יעקב אבינו בבראשית, ומשה רבינו בדברים, ושניהם מוסרים לבניהם/העם דרשות/ברכות ונבואות, שמהוות מעין צוואה מוסרית.

ברית דמשק ד 15 מצטטת כנראה קטע מצוואת לוי שלא שרד לידינו: 'שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב', ודיון בעניין יובא בהמשך. נכדו של בן סירא (ששני קטעי פרקיו נמצאו במגילות קומראן)[10] תירגם את ספר סבו ליוונית, וציין: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'. אין בידינו אלא לשער מהם אותם 'הספרים האחרים של האבות', וההנחה שאלו (גם) צוואות השבטים, סבירה בעיניי.

הצוואות חוברו כנראה בארץ ישראל.[11] הצוואות הן הספר החיצוני ששרד בכמות הרבה ביותר של גרסאות/עותקים.

2.      מבוא למאמר: על המוסר הקדום

להלן אדון בכמה סוגיות מוסר הכרוכות בחטאים של בני יעקב, והמוזכרים בצוואות. הדיון מנתח את המקור, משווה למקורות נוספים בצוואות, וכן למקרא, מגילות קומראן, חז"ל, ומעט גם לספרות יוונית עתיקה ולנצרות.

המוסר בהגדרתו הרחבה (ואחת מהן), הוא הבחנה בין התנהגויות שנחשבות טובות, לבין אלה שנחשבות רעות. בדיון זה לא אדון במושג המוסר, אלא אתמקד ברוחות השונות, ותכונות מידות[12] הנפש – מאין הן נובעות ומהי השפעתן. יש לציין כי גם חלק ממצוות התורה הן כללי מוסר, וכן בחלק מהמצוות יש הוראות ישירות לבנייה ולתיקון של מידות הנפש, ובחלק ההשפעה היא עקיפה. היות ורוב הוראות המוסר הן מספרות המוסר והחוכמה המקראיים והחיצוניים, הן נמסרות מפי מחבר ידוע, ואינן ניתנות ישירות מפי האל, או דרך משה רבינו. ועדיין כך הם נחשבות למוסר אלוהי, אם כי כמעט אין בהן מצוות ברית ייחודיות לעמ"י, אלא הן כאוניברסאליות. תומאס, אתיקה נוצרית, טוען שהתנ"ך מאופיין במוסר של ציות לאל, בעוד המוסר הכללי/אנושי, מאופיין בחיפוש אחר האושר והמימוש העצמי. אוטו, רצף, חיזק טענה זו.

הצוואות דוגלות בגישה כי המצוות ניתנו לטובת הבריות (ולא סתם גזירות, כדעת האמורא רבי יוסי בר זבידא),[13] ויש להחכים בהן כדי לשמור אותן בצורה נכונה (ולא שהן סתומות): 'כל בריות עולמו צריכים לו, אבל לא תוהו יצר לעולמו, אלא כדי שייראו מלפני, ושלא יעשה איש לרעהו - מה שלא רצה לנפשו' (נפתלי א 6, נוסח עברי מגניזת קהיר);[14] 'כי גם מצוות התורה שני פנים להן, ובתבונה תמלאנה.. ואתם בני היו חכמים ונבונים באלהים, כי ידעתם את דרך מצותיו ואת חוקי כל מעשה, למען יאהבכם יי' (נפתלי ח 8, 10).

בכל היבט ניכר, כי השפעת המידות (והרוחות) על נפש האדם היא דומיננטית וחזקה. היא מציבה את האדם ברמת קדושה בפני האל, נותנת לו הכוונות לשלל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, משליכה על יחסיו עם הבריות, בחיבורי האהבה מחד, ובתככים קשים מאידך. השפעה עצומה זו מורגשת על כל אדם במצבי חייו השונים, בביטחונו העצמי, בהרגשותיו ובהרהורי ליבו. התמורות העולות מהבנת השפעת המידות (והרוחות) על נפש האדם, מקנות לו חוכמת חיים וברכות רבות: 'ועתה בניי, ספר מוסר חוכמה למדו את בניכם, ותהיה החוכמה עמכם לכבוד עולם; אשר למד חוכמה וכבוד היא בו' (לוי ה 89-88).[15] בדומה למשלי,[16] חוכמה זו מתמקדת בחוכמת מוסר, בעוד למשל חוכמת יוסף, דויד[17] ושלמה נלמדות מהאופן בו הם פותרים חלום משפט או חידה, ובחז"ל מתאפיינת בכמות הידע או בחריפות הפלפול.[18]

ניתן לומר, כי השפעת הרוחות והיצרים על האדם מלמדת את פירוט האופן של הנהגת ה' על ברואיו האנושיים, ומרחיבה את הביטוי 'השגחת השם', באופן שמקנה לאדם ידע לבחירה בהתמודדות המגוונת מול המלאכים והיצרים.

רוב המחקר על הצוואות עסק באסכטולוגיה, מבנה והקשר לנצרות, ומיעוטו עסק באתיקה שבצוואות, על אף שזהו נושאו המרכזי. אשרמן הבחין לראשונה בצורות שונות של יחידות בצוואות, והצביע על 'סדר התיאור השלילי' (למשל ביהודה ד 6-2), 'סדרת התיאור החיובי' (גד א 5), 'סדרת תיאור שלילי מותנה' (דן יד 3), 'הודאות בחוסר אשם' (זבולון א 4), 'שירי הלל לישועה', 'סדרת אמירת חוכמה מותנת', שירי פקודה ו'משפטיים נגדיים'.[19] על בסיס אלו, טען אשרמן שהצוואות נובעות מחוגי החוכמה היהודית במאתיים השנים שלפני הספירה. הולנדר הציג את יוסף כמודל אתי.[20]

במגילות קומראן יש ספרות חוכמה שבה כמה יחידות על החוכמה והמוסר.[21] יחידות מוסר בסגנון ספרותי אחר נמצאות בבן סירא.[22]

בספרות חז"ל מרוכזים דברי מוסר, בעיקר במשנה 'פרקי אבות', ובמסכתות כמו דרך ארץ זוטא ורבה, כלה רבתי, אך ספרות מוסר מסודרת מתחילה רק בתקופת ימי הביניים. מתקופת חז"ל המאוחרת והרבנית, התרבו ספרי מוסר, צוואות מוסריות[23] ואגרות מוסר לקרובי משפחה, מהידועות שבהן: צוואת רבי אליעזר הגדול ('אורחות חיים'), אגרת הרמב"ן וצוואת יהודה החסיד. בתנועת החסידות מהמאה ה-17 ובתנועת המוסר של ישראל סלנט מהמאה ה-19, הודגשו עקרונות והלכות מוסר. בהשוואות של היגדי המוסר מהצוואות לספרות הרבנית, אתרכז בספרות חז"ל המוקדמת.

ספר הצוואות הוא הספר החיצוני ששרד בכמות הרבה ביותר של גרסאות בכנסיות הנוצריות, נוכח תרגומיו השונים, כשביניהם הבדלי נוסח משמעותיים יחסית,[24] לצד נוסחיו המקוריים (אך החלקיים) בעברית ובארמית. אין בעבודה זו בדיקה והשוואה של הנוסחים. מלבד הבדלי הנוסח, ישנם הבדלים בתרגומים החוזרים לעברית. הנוסח שהשתמשתי לציטוט במאמר זה הוא של כהנא, הספרים החיצוניים.[25] אכנה בקיצור כל צוואה לפי ייחוסה לבן יעקב, ולא למחבר אנונימי, כפי שנוהגים חלק מהחוקרים. במאמר זה ציטטתי מהתרגום לעברית של כהנא, הספרים החיצוניים.

ב.      קדימות המוסר ומקורותיה, יחסית לתורת משה בסיני, והקבלות לנצרות

3.      האם טעמי המצוות בתורת משה, הם הדרך להגיע למוסר ומידות הנפש?

למרות חשיבות מידות המוסר המוזכרת לעיל, אין בתנ"ך, ואף לא בספרי מוסר כמו משלי, קהלת ואיוב, ריכוז מסודר של מידע על השפעות הרוחות והיצרים על האדם, והמלצות לבניית מידות נפשו, אלא המקרא מביאם בנקודות מפוזרות. גם בספרויות שביקשו להשלים את המקרא, כגון הברית החדשה וספרות חז"ל,[26] אין רשימה סגורה או מסודרת של מידות המוסר והשפעת הרוחות על נפש האדם.[27]

מתבקשת השאלה – מדוע התנ"ך קיצר, או לא ריכז, את תורת מוסר ומידות הנפש באופן מסודר?

תשובה אפשרית לכך היא מהצוואות, שהן באות ללמד את העיקרון ש'דרך ארץ קדמה לתורה', דהיינו, שקומה ראשונה של המוסר הבסיסי (שמובא בהרחבה בצוואות) רלוונטית לכל אדם ודת, ואילו תורת משה היא קומה נוספת שכוללת בעיקר את הברית בין עם ישראל לאלוהיו, תוך העלאת רמת הקדושה במצוות שונות. מהלך זה ממשיך עם השלמות פרקי מוסר בתר-מקראיים, כמו בן סירא[28] וספרות החוכמה מקומראן.

תשובה אפשרית אחרת היא שתיקון המידות הוא חלק מהמצוות ש'בין אדם למקום', כפי שטוען נפתלי א 6 (נוסח עברי): 'ומה הוא צריך לעבודתנו? אמר להם: לא הוא צריך לכל בריה, אלה כל בריות עולמו צריכים לו, אבל לא תוהו יצר לעולמו, אלא כדי שייראו מלפניו, ושלא יעשה איש לרעהו - מה שלא רצה לנפשו'. לוי יג 6 ובנימין ה 4 מסיקים את תוצאת ההרגשות לפי טוב המעשים,[29] וגם ספר החינוך טז מציין ש'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות'.[30] גם חז"ל הציבו רמת תכונות שנצרכת להגיע לנבואה,[31] ולאורך הדורות, נימקו הוגים ופרשני המקרא, את טעמי המצוות בטיעונים מוסריים.

  • מצווה הבאה בעבירה: הבאת קורבן בתנאי של תיקון החטא

נביאי הנ"ך הדגישו את המצוות המוסריות שבין אדם לחברו,[32] בפרט יחסית למצוות הקרבת קורבנות, בכך שהטיפו נגד העלאת קורבן ללא תיקון החטא/פשע (שעליו מבוקשת הכפרה).[33] במצב כזה, הנביאים אף הגדירו את הקרבת הקורבנות כעבירה,[34] וכשהעם המשיך בשלו, גם הנבואות החמירו והטיפו אף נגד בית המקדש.[35] אוטו, אתיקה תיאולוגית, טוען שיש הבדל בין מוסר נביאים המובן והגיוני לנו, לבין מוסר הכוהנים, שאינו ברור לנו דיה, כיצד הוא משולב עם הטומאה והטהרה.

4.      מקורות תורת הצוואות שלפני מתן תורת משה בהר סיני:[36] 'דרך ארץ קדמה לתורה'

במאמר זה אכנה את כל תורת הצוואות, שעיקרה מוסר, בביטוי: 'תורת מוסר הצוואות'.[37] אך היות והצוואות מתייחסות לזמנן במצרים, טרם מתן תורת ישראל למשה בסיני,[38] בדומה לפתגם החז"לי: 'דרך ארץ קדמה לתורה',[39] השאלה המתבקשת היא - מהי אותה תורה, ומהן אותן מצוות, במיוחד כאשר אשר ז 5 מנגידם למצוות בני האדם?[40]

כ-12 פעמים בצוואות ישנן הוראות לשמור על התורה ומצוות האל,[41] וחלקן מסבירות על מה יש לשמור: לוי יג 1 מציינן כיראה ותום לב;[42] זבולון ה 1 ובנימין ט 4 מתארן כחסד ורחמים גם לבע"ח;[43] דן ה 1 מסבירן לריחוק מהכעס ושנאת השקר;[44] נפתלי ח 7 מלמד ש'מצות התורה שני פנים להן, ובתבונה תמלאנה', אשר הובא בהרחבה באשר א'-ו';[45] יוסף יט 9 מקשרן עם כיבוד לוי ויהודה,[46] ובנימין ג 1 דורש ללכת בדרכי יוסף הטוב והקדוש.[47] מקורות אלו אינם מסכמים את כל הגדרת תורת ה' והמצוות, כיוון שהצוואות מגדיר את תורת האל גם מתוך חלוקת הטוב והרע בעולם,[48] וגם את רצון האל לתמימות.[49]

מה הם המקורות של תורה ומצוות של תורת המוסר בצוואות?

  • ייחוס תורה לקדמונים

בני יעקב מצוטטים או מציינים דבריהם מחנוך בן ירד (שמוזכר ב-6 מהצוואות),[50] וכאזכור אחד מוזכרים נח, שם והאבות (בהקשר לתורה שהעבירו).[51] מחז"ל מוכרת התפיסה של 7 מצוות בני נוח (ישנה דעה של 30), שרובן תואמות לאמור בבראשית ט 6-4, אלא שבספר היובלים ז 39-20 מוזכרת צוואת נח לצד מצוות נוספות שהובאו בפרק יב', ובמגילה חיצונית לבראשית מוזכר ספר 'מילי נח'.[52] גם דברי גד החוזה ט רג'-רה העמיד את מצוות בני נוח כמיועדים לנכרים, לעומת עם ישראל.[53] יש לציין כי בספר היובלים, חנוך נח ושלושת האבות מוסרים דגשי מוסר לצאצאיהם טרם מותם,[54] ובנימין י 5 מציין שהוא ממשיך בדרכם זו.[55] יש לציין כי ספר בראשית קיצר, עד הסתיר, לגבי מהות המצוות שהקדמונים ידעו,[56] ואילו ספר היובלים (ומגילה חיצונית לבראשית) הרחיב על מקורותיהם לתורה ומצוות,[57] אך בניגוד לבני יעקב, המקרא מציין שהאל התגלה אליהם.

  • למידה עצמית מתשובה אל ה', חקירת מצוות והדרך לאמת:

גד ה 8-6 ושמעון ג 5 מציינים כי התשובה לה' היא שגילתה להם את תורתם: 'זאת הכרתי לאחרונה, אחרי אשר שבתי מחטאי אשר חטאתי ליוסף. כי התשובה אל אלוהים באמת תזרה כסילות, ותפיץ חשק ותאיר את העיניים, ותיתן דעת לנפש ותנהל עצה לתשועה. וכל הדברים האלה אשר לא למדוהו בני איש,[58] אותם יכיר בשובו מדרכו'; 'ועל כן עניתי שנתיים בצום נפשי, ואדע כי יגאל איש מקנאה ביראת אלהים'.

ראובן ג 8 מלמד שהשגת דעת אמת והבנת המצוות, היא זכות שנקנית רק בתנאי של מידות הנפש הנכונות: 'וככה יאסף כל נער כי יחשיך דעתו מאמת, ולא יבין בחקת יי, ולא ישמע למוסר אבותיו, כאשר סבלתי גם אני בנעוריי', וזאת לאחר שסקר את רוחות התוהו והתעתועים. אשר ה 4 מגלה כי חקירת המצוות היתה נר לרגליו: 'בכל אלה ניסיתי אני בימי חיי, ולא סרתי מאחרי אמת יי, ואת חוקי עליון חקרתי, כי בכל כחי הלכתי בישרי אחרי הטוב'. מונח החקירה יכול להתפרש כבירור בנסתרות, תחום אפל שבו בעיקר איסורים, כגון בן סירא ג' 20-19 (צוטט בחגיגה יג'): 'פְּלָאוֹת מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ, וּמְכֻסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר. בַּמֶּה שֶׁהוּרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן, וְאֵין לְךָ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת'.[59]

אמנם בנ"ך מודגש העיקרון לדעת את ה': 'דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה' (דבה"י א כח 9); 'וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן, כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב' (ישעיה נח 2); 'הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ, גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ' (ירמיהו ו 15), אך רק ישעיה כט 14-13 הציב זאת כסיבה לאי-הבנת החוכמה: 'וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי, יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה; לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא, וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר'.

במגילות החוכמה בקומראן רווחת גישה זו: 'וברזי עד לא הבטתם, ובבינה לא השכלתם [...] כי לא הבטתם בשורש חוכמה' (4Q300 קטע 1.א'-ב ש 3-2); 'רז נהיה דרוש והתבונן בכל דרכי אמת וכל שורשי עולה תביט ואז תדע מה מר לאיש ומה̇ מתוק לגבר' (חוכמת רז נהיה, פרק ב [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 156, ש 15-14]); 'יומם ולילה הגה ברז נהיה ודרוש תמיד ואז תדע אמת ועול חכמה [ואול]ת'... בכל דרכיהם עם פקודתם לכול קצי עולם ופקודת עד ואז תדע בין [טו]ב ל[רע] כ[מעשי[הם] כיא אל הדעות סוד אמת וברז נהיה פרש את אושה ומעשיה... [בכול מ]עשיו אלה שחר תמיד והתבונן [בכו]ל תוצאותמה ואז תדע בכבוד ע[וזו ע]ם רזי פלאו וגבורת מעשיו' (חוכמת רז נהיה א [קימרון, החיבורים העבריים ב, עמ' 148, שורות 25-24, 27-25, 31-30).

זבולון י 2 מציין שתורתו כנוספת על תורת האל: 'כי עוד אקום בתוככם כמושל בין בניו, ואגיל בתוך שבטי אשר ישמרו את תורת יי ואת מצות זבולון אביהם'.[60]

  • ידיעות נסתרות בחוקי השמיים

לוי ה 4 ואשר ז 5 מציינים שקראו בלוחות האבות/שמיים, אך לא מפרטים איפה וכיצד.[61] יוסף ב 2 מספר שעמד בניסיונות, אך אינו מצייו כיצד יודע האדם מתי הוא בניסיון (מתי סיימו ואיך עמד בו) לעומת מתי הוא נענש (או מתוגמל): 'בעשרה ניסיונות בחנני, ובכולם ארך רוח הייתי'. יש לציין כי למקצת בני יעקב היו התגלויות שמימיות (בעיקר ללוי),[62] ולרובם חלומות נבואיים לאחרית הימים (איני דן בהם במסגרת מאמר זה).

זבולון ב 9 מגלה שידיעותיו כוללות פרטים סיפורים: 'כי מנע ה' את המים מעלות בהם למען יהיה מפלט ליוסף', אך אינו מגלה כיצד נודע לו זאת.

  • מחוקי בריאת הטבע: טענת חוק ה' נשענת על סדר נכון של היקום. על כך יורחב בהמשך בפרק: 'מחוקי בריאת הטבע, הגוף והרוחות, לכלי הנפש והמידות'.
    • מהחוכמה והאור בבריאה ועד לתורה

ההוראה העיקרית ללימוד חוכמה מובאת בלוי יג'.[63] הוראות והמלצות לרכוש חוכמה רווחים בספרויות הקרובות, וכאן אגע רק בהקשר של חוכמה כשם נרדף לתורה, שכן הדיון נסוב על מהות תוכן התורה והמצוות של הצוואות, ומקורותיה.

לפי משלי ח 22 ('מאז'),[64] לידת החכמה קדמה לבריאת העולם, ובמשלי ח 27 מצוין: 'בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם, שָׁם אָנִי, בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם'. איוב לח 4 ממחיש את הטענה שהחוכמה קדמה לבריאה, שכן לפיה ברא הבורא את היצירות ומערכות תפעוליהם.[65]

גם בחנוך לט 11 עולה ההתאמה למסורת שהחכמה קדמה לבריאה,[66] ובפרק מב 2 מצוין שהחכמה ירדה מהשמיים, אך לא מצאה לה מקום בארץ, ולכן התיישבה עם המלאכים,[67] לעומת החמס שכן התמקם בארץ. לעומתו, בן סירא כד מעביר את החוכמה מהבריאה[68] להנחלתה לעם ישראל בירושלים.[69] מאידך, גם בחנוך צ 6, 29,[70] ובדומה בבן סירא לו (לג') 21-13,[71] התורה המלאה מיוחסת לאחרית הימים. מכאן שיש הקבלה חלקית בין התורה לחוכמה, כאשר התורה היא שיא החוכמה, אך נסתרת ומתגלית בתקופות העולם.

5.      קרבת הנצרות לצוואות: ביטול מצוות ונקודות נוספות

תחילה ראוי להעיר שהנצרות קרובה לספרים החיצוניים בהיבטים שונים,[72] ובפועל - באימוץ רובם לקאנון הנוצרי,[73] כפי שספר צוואות השבטים בעצמו מוגדר כספר חיצוני, ושרד בעיקר בנצרות. חלק מהחוקרים סברו שמחברי הספרים החיצוניים התנצרו.[74] ככל שהמחקר על מגילות קומראן מתקדם, כך מתגלים יותר תחומים ונקודות נושקות בין הנצרות למגילות קומראן.[75] ומאידך, העיצוב הסופי של הנצרות מנוגד לעדת קומראן, ומתבטא בשני הבדלים מרכזיים: הגעתו של המשיח, וביטול רוב המצוות המעשיות. בהקשר זה יש לציין את מגילת היסוד הכיתתית של עדת קומראן, ברית דמשק, שלמעשה שמה המקורי-עצמי אמור להיות 'הברית החדשה',[76] אלא שתואר ספרות זה נתפס כבר ע"י הנצרות (למרות) שנוסדה כ-200 שנה אחרי עדת קומראן, וזאת כיוון שברית דמשק הגיעה לידינו רק לפני כ-120 שנה בגניזת קהיר, ולאחר מכן התגלתה במערות קומראן. וכך, בעוד ברית דמשק ייסדה הלכות רבות בשמירה דקדקנית, תוך ייחוסן לתורת משה ונבואת מורי הצדק וחברים נבחרים נוספים, הנצרות, בשלבה המתקדם, לעומת זאת, ראתה את הברית החדשה כברית שברוח, בניגוד לברית הבשר של עם ישראל, ובתוך כך נטשה וביטלה את רוב המצוות המעשיות של תורת משה.

אלא שתוצאתה זו של הנצרות - ביטול רוב המצוות המעשיות הפרטניות מחד,[77] והתרכזות בהיגדי מוסר רחבים מאידך, מחזירה אותה לקרבה לתורת מוסר הצוואות. בצוואות אין ריבוי מצוות מעשיות, ובפרט מעט מצוות של הברית שבין ישראל לקב"ה.[78] מכיוון שגם הנצרות אינה עוסקת במצוות הברית בין הקב"ה לעם ישראל, בכך שתיהן (הצוואות והנצרות) נחזות כמתמקדות בחלק של המצוות המוסריות בין אדם לחברו, ופחות בין אדם למקום, ובמילים אחרות, כמסיטות את החשיבות מכלפי שמייא, לכלפי בשר ודם.[79]

נוסיף על כך את העובדה שצוינה לעיל תחילה - שהנצרות קיבלה ומשתמשת בספרי צוואות השבטים,[80] וכן גם בספר חנוך,[81] שהוא המצוטט ביותר בצוואות. בהקשר זה יצוין כי רוב החוקרים סבורים שהנצרות ערכה קטעים בצוואות, בעיקר בהוספת קטעי משיחיות,[82] אך מנגד קטעי משיחיות אלו מופיעים גם בחנוך מו 5-1,[83] ובכמה ממגילות קומראן.[84] גם תיאורי חזרה לארץ אחרי גלות שנייה בצוואות,[85] מופיעים בצורה דומה במגילות קומראן.[86]

נקודה נוספת שמקרבת את הנצרות לצוואות, היא העובדה שהנצרות קיבלה (ולעיתים שיכללה) פילוסופיות יווניות עתיקות, שחלקן קרובות לתורת מוסר הצוואות (חלקן הובאו במאמר זה).

ספר מוסר הקרוב לצוואות השבטים הוא בן סירא. אמנם תבניתו שונה מסגנון צוואה רוחנית-מוסרית, והוא דומה לספר משלי בפיתוח חטיבות נושאיות. גם בן סירא אומץ בחיק חלק מכנסיות הנצרות, וננטש ברוב קהילות ישראל.[87]

לעדת קומראן מגילות ספרות חוכמה (ומוסר) נוספות,[88] שלא שרדו מחוץ לקומראן. מגילות אלו אינן כיתתיות באופיין הלשוני והפולמוסי,[89] על אף ההנחה שחוברו ע"י חברי עדת קומראן. בכך הן שונות עד הפוכות מגישת עדת קומראן במגילותיה הכיתתיות, המתרחקת מרוב העם שחוטא בכך שאינו מקבל את הלכותיה,[90] לצד תיאורי הקבוצות היריבות לה (דורשי החלקות, אפרים ומנשה, אנשי החושך והעוול).

לצוואות ולנצרות יש עיקרון משותף שמנוגד לעדת קומראן, וחלק לתנ"ך. הצוואות, זולת צוואת אשר, מורות על אהבת האדם באשר הוא אדם, קירובו וסליחה לחוטאים. בתנ"ך יש אמירות משני הצדדים, אך בספרי תהילים ומשלי, גוברת הוראת ההתרחקות מרשעות. זו מגיעה לשיאה בעדת קומראן, אשר מתפלמסת (בסתר) עם יריביה, מתרחקת מהם פיזית ורוחנית, עד להגדרה העצמית כאליטת ישראל האמיתית (והנכונה והקדושה).[91]

היחס לשונה ולשונא, מקשר ליחס לאשה נכרית:

  • היחס הכללי בצוואות לנכרים

תורת המוסר בצוואות מכוונת רק לצאצאי בני יעקב, ובצורה רחבה, לעם ישראל. למשל: 'כי כאשר טהור השמש לפני ה' על הארץ, כן טהורים אתם, מאורות ישראל, מכל הגויים; ואם אתם תלכו בחושך ברשע, מה יעשו שאר הגויים החיים בעיוורון?' (צוואת לוי יד 4-3). התנ"ך אמנם מכוון בעיקר לעם ישראל, אך ספרי המוסר והחוכמה בו אוניבסראליים.[92]

מאידך, אין בתורת מוסר הצוואות הוראות היבדלות מנכרים, כמו שמצוות כאלו מודגשות בתורת משה (ומשויכות למצוות הברית בין עם ישראל לאל).[93] כמה אזכורים בצוואות אף מלמדים שבני יעקב מצאו לנכון להתייחס בכבוד ומתן צדקה לנכרים: יוסף טז 6 נזהר שלא לבייש את הסריס הנכרי;[94] וכמו זבולון, נתן אוכל לעניין נכרים אף בגניבה מאביו.[95] יוסף כ 5 אף מציין 'כי גם עם המצרים סבל כאיבר מהם, ויטב להם ויעזרם בכל מעשה ועיצה ודבר'.

התייחסויות שונות יש לגבי הנכרים באחרית הימים, אך ככלל, איני עוסק במאמר זה בנבואות של הצוואות, ובאחרית הימים.[96]

  • יחס הצוואות לחיתון עם נכרים

בני יעקב נמצאים בתקופת התווך שבין שושלת נבחרת לבין תקומת עם ישראל, עוד בטרם היו נשים ישראליות פנויות, ולפיכך, ספר בראשית דגל בחיתון עם משפחת אברהם אבינו מארם נהריים, והתנגד לחיתון עם הכנעניות.[97] דגש זה הורחב ביובלים, ובהקשר לאונס דינה, הובאה הוראה מפורשת נגד חיתון עם כל עם נכרי.[98]

בתורה יש היתר נשיאת אשה נכרית יפת תואר, שכנראה הליך אבלותה כולל גיורה (דברים כא 13-10). גם בספר 'דברי גד החוזה ג הובא היתר גיורה של מואבית ולא מואבי, הלכה שידועה גם בחז"ל.[99]

לפי נפתלי א 12-9, שושלת השפחות מובאת ממשפחה ארמית מיוחסת.[100] לוי ט 10 מציין לקחת אשה כשרה ולא נכרית,[101] ומטיף נגד חיתון עם נכריות (יד 6).[102] את בתו חיתן עם נכדו עמרם (יב 4),[103] כפי שהיה מקובל ומצווה במקורות הקדמונים,[104] והם אף נולדו באותו היום. יוסף יח 3 מציין כמצווה את חיתונו עם אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן.[105]

שמעון ויהודה מספרים שחטאו בכך שנשאו כנעניות,[106] כאשר שניהם תיקנו זאת בחיתון 'כשר עם ארמית.[107]

במגילת קומראן קרובה, 'חזונות עמרם ב 7-6, מצוין: 'ועתה, בניי, היזהרו בירושה המסורה לכם ואשר נתנו לכם אבותיכם, ואל תתנו ירושתכם לנכרים ונחלתכם לזרים'.[108]

  • שתי המצוות הגדולות שצוינו במפורש בנצרות[109]

מצוות אהבת הרע היא מצווה רחבה, הכוללת ומרמזת על מצוות רבות, כגון: רחמים וחמלה, חסד נתינה וצדקה, אהדה, סליחה, טוהר מיני.

בבשורה על פי מתי כב 40-36 מוזכרות שתי המצוות הגדולות, לדעתו של ישו: 'רבי, איזוהי המצוה הגדולה שבתורה?; השיב לו ישוע: "ואהבת את יי אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"; זאת המצוה הגדולה והראשונה; השניה דומה לה: ואהבת לרעך כמוך; בשתי מצוות אלה תלויה כל התורה והנביאים'.

בצוואות ישנם אזכורים המזכירים אהבת ה' והרע באותו פסוק,[110] וכן אזכורים רבים בנפרד. חוקרים חלוקים בדעותיהם אם המקור לשתי המצוות הגדולות האלו בנצרות, הוא ממקורות יהודיים כמו מהצוואות, או ממקורות הליסטיים.[111]

בדברי גד החוזה ח קצג-קצד מובאת אמירה קרובה: 'כי אם אתם אוהבים את הנעשה, אות הוא שתאהבו להעושה; וגם מזה ומזה אל תנוח ידכם, אהבו את יי וגם את האדם, אז טוב לכם כל הימים'.

6.      מרכזיות היראה לכל הבריות:

כאמור בפרקים הקודמים שבחלק/שער זה, ראינו את הקשר החזק של תורת מוסר צוואות השבטים ל-3 מקורות: מצוות הקדמונים; חוקי הטבע והגוף; גילויי התשובה העצמיים של בני יעקב. כל אלו מצוות המכוונות לכל אדם ודת, ולא רק לצאצאי בני יעקב ועם ישראל. למרות מרכזיותה של תכונת/מידת היראה, אינה נכללת מפורשות בין 3 מקורות אלו.

צוואת נפתלי מביאה מציינת את סיבת ומרכזיות היראה: 'ומה הוא צריך לעבודתנו? אמר להם: לא הוא צריך לכל בריה, אלה כל בריות עולמו צריכים לו, אבל לא תוהו יצר לעולמו, אלא כדי שייראו מלפני, ושלא יעשה איש לרעהו - מה שלא רצה לנפשו (א 6, נוסח עברי מגניזת קהיר). אלא שהמשך הקטע מחבר את חוסר היראה לכך שהצאצאים יחטאו בחטאים מהסוג של הברית בין הקב"ה לעמ"י, וההקשר אינו ברור, שכן אפשר שעובדי אלילים יהיו מכבדים זה את זה, והרי זו אחת הטענות הרווחות נגד היהדות, שאינה מתירה חיתון בין עמים. נפתלי ב 8 מסביר את תפקידי איברי הגוף, ולאחר מכן (בפס 9) מסכם את מטרת הידיעה: 'ככה בניי יהיו כל מעשיכם בסדר לטוב, וליראה את האלהים'. בדומה, בדברים י 12 מצויין את מרכזיות היראה בעולמו של האדם.[112]

דברי גד החוזה ט רג'-רה מביא פירוט לתודעת היראה: 'לך אמור אל אחי אל חירם - כה אמר דוד אחיך, ירא את יי העושה שמים וארץ, את הים ואת היבשה את הלח את היבש את החום ואת הקור את הדומם ואת הצומח את החי ואת המדבר; את הגלגלים את הכימה ואת הכסיל את השמש והירח את הגשמי ואת הרוחני, את כוכבי לכת את החושים ואת הכל; כל אלה ברא ועשה בלי מה אל שדי יי שמו; ואם אתה עושה כן, ועשית את המצוות אשר נצטוו לבני נח אביכם, אזי טוב לך כל הימים'.

לוי יג 7 מדגיש את שרידותה ואובדנה של היראה: 'אספו דעת ביראת יי, כי אם שבי יבא, וערים וארצות תכחדנה, וזהב וכסף וכל רכוש יאבדו, מאת החכם לא יבוז איש את החכמה, לולא עורון הפשע וקשי החטא'.

ג.       המלחמה הפנימית-הרוחנית של האדם; מחוקי הטבע והגוף לרוחות השונות

7.      עיקר המלחמה הפנימית של האדם: שכינת רוח ה' הטובה באדם, כנגד רוח בליעל-השטן

מטרת ופסגת האדם לפי הצוואות, היא שרוח האל הטובה תשכון באדם הטוב,[113] במקום שיהיו בו, או חלילה - אפילו ישלטו בו, רוחות רעות: 'ואתם בניי אל תהיו כמוהם, בעלי שני פנים לטוב ולרע, כי רק בטוב תדבקו - למען ישכן בו אלהים, ובני אדם ידרשהו' (אשר ג 1). כך גם מסכם דן ה 1 את שמירת כל התורה והמצוות: 'ועל כן בניי, שמרו את מצות יי ואת תורתו, נצרו וסורו מן הכעס, ושנאו כזב - למען ישכן בקרבכם יי ובליעל ינוס מכם'. זו פרשנות מקובלת גם לוויקרא יט 2: 'דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם - קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יי אֱלֹהֵיכֶם', בתאימות עם שמות כה 8: 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'.

בנימין ודן מרחיבים על יוסף כאיש הטוב,[114] אך שניהם ללא צירוף ביטוי ששוכנת בו רוח האל. גם בן סירא מזכירו לחיוב, וכן כינויו בזוהר: 'יוסף הצדיק'.[115]

יתכן ועדת קומראן אף טענה שהמקדש הוא בתוך האדם: 'ויואמר לבנות לוא מקדש אדם, להיות מקטירים בוא לוא לפניו מעשי תורה',[116] לצד טענתם ששכנו עם 'מלאכי הקודש בעצתם'.[117] סוקרטס טען ש'הרוח הטובה (eudaimonia) הוא המצב הטוב ביותר (קרטיסטון) בחיים; דמוקריטוס גרס שהנשמה היא מקום מגוריו של האלוהים; אפלטון כתב שעלינו 'להדמות לאל ככל האפשר ע"י כך שנעשה את הטוב'.[118]

מתבקשת השאלה: כיצד (לפי הצוואות) משיגים את שכינת רוח האל הטובה באדם?

לפי זבולון ח 2-1 ושמעון ד 4: 'ועל כן בניי, יכמרו נא רחמיכם על כל איש בחנינה - למען יחנכם יי וירחם עליכם. כי באחרית הימים ישלח אלהים את רחמיו על פני הארץ, ובמקום אשר ימצא לב רחום - שמה ישכן'; 'ויוסף היה איש טוב רחום וחנון, ורוח יי היתה בו, ולא שמר לי עברתו ויאהבני יחד עם אחי'. לפי יוסף י 3-1, רוח האל הטובה מגיעה משילוב 3 מעשים: 'על כן ראו בניי את אשר יפעלו ארך רוח ותפילה וצום; וגם אתם אם תלכו אחרי הענוה וטהר לבב בארך רוח ותפלה, ותצומו בלב נדכה - ישכן בקרבכם יי, כי אהב הצנע לכת; ובכל אשר ישכן עליון, אם גם קנאה תפל על איש, או שבי או רצח אלהים השוכן בו, לא רק יוציאהו מרעה למען ענותו, כי גם ירוממהו ויפארהו, כאשר עשה גם אתי'.

בנימין ו 4, ח 2 מוסיף את הסגולות לאדם שבו רוח האל: 'לא כבוד אנשים וקלונם יטו את היצר הטוב, וערמה וכזב וריב ודבה לא ידע - כי יי ישכן בו, ויאיר את נפשו ויחדהו בכל בכל עת'; 'כי כל אשר לו לב טהור, באהבה לא יביט אל אשה לזנות עמה, כי אין שמץ רע בלבבו, כי רוח יי נחה עליו'.

  • ההתמודדות עם רוח בליעל – בריחה אל ה' ומצוותיו

בעוד בנימין ציין כמה סגולות לעיל כדי לברוח מבליעל ולזכות בשכינת רוח ה', כגון: 'יראו את יי ואהבו את רעיכם, ואם יבקשו רוחות בליעל להציק לכם בכל צרה רעה,[119] לא ימשלו בכם, כאשר לא משלו גם ביוסף אחי; מה רבו האנשים אשר ביקשו את נפשו, ויי הגן עליו, כי כל ירא יי ואוהב רעהו לא יכהו רוח בליעל, כי יי מגן לו', ומסתכם באמירה: 'יצר האיש הטוב לא נתן ביד רוח חטא בליעל, כי מלאך השלום ינהל נפשו (בנימין ו 1).

פרק ב'-ג יששכר מדגימים כיצד הוא הצליח בדרכו בזכות תום ליבו, ומרחיבים היגדי מוסר כאלו לרבים.

ראובן ד 7 מלמד שהבליעל נהנה מנפילת האדם: 'כי רבים חללים הפילה הזנות, כי אם זקן יהי האיש או רם היחש, אם עשיר ואם דל, תעט עליו חרפה לפני בני אדם ושחוק יהי לבליעל', ועצתו: 'כי אם לא תמשל הזנות בדעתנו, לא יוכל בליעל למשל בנו (ד 11), ובדומה: 'השמרו מן הזנות, כי הזנות היא אם כל רע, בהרחיקה מאת יי, ובהקריבה לבליעל (ה 3). כך גם ציין בנימין ח 2, ואמרות קרובות יש בחז"ל.[120] עוד בעניין מורחב בפרק על חטא ראובן.

לוי ויוסף מציעים כנגד רוח הבליעיל את התפילה.[121]

התנ"ך ממעיט בתיאורי המלחמה הפנימית נגד הרוח הרע.[122]

במגילות קומראן מורחבת השפעת הרוחות על האדם. במגילה חיצונית לבראשית כ 28 נאמר: 'ותתגער מננה רוחא דא באישתא (ותגורש מאתנו הרוח הרעה הזאת); בתפילותיהם של נח אברהם ומשה ביובלים;[123] בספר טוביה ו 17 הוא גירש את השד שאחז באשה שרה; במגילה המלחמה (או"ח) יד 10 כתוב: 'ורוחי [...] לו גערתה מ[פנינו]'; במגילת 11QPs;[124] ובשירי המשכיל המשבחים את האל להרחקת מזיקים, אך גם לחשים כגון נגד לילית;[125] במגילה4Q444  מתוארת מלחמה פנימית: 'ויהיו לרוחי ריב במבניתי [=בגופי] [...] ותתחזק בחוקי אל ולהלחם ברוחי רשעה'.[126] עוד הרחיבה עדת קומראן על הקשר בין מלחמות המלאכים בשמיים למלחמות הארציות של בני האדם.[127]

ישו התפרסם במלאכת גירוש שדים (בעיקר ב'בשורות'), וחז"ל אסרו על כך.[128]

8.      השפעת הרוחות-יצרים על האדם

רבים אזכורי הרוחות בצוואות.[129] צוואת ראובן ב'-ג מפרטת את סוגי הרוחות המאפיינות ומשפיעות על האדם, משבע רוחות הבריאה למעשה האדם (ונוספת שמינית),[130] שאליהם 'מתערבים רוחות תעתועים (ג 2), וכן שבע רוחות שגגה שמתמזגות איתן.[131] מניינים אלו מזכירים את משלי ו 19-16,[132] ואת שבע המידות הטובות[133] מול שבעת החטאים כפי שהוגדרו על ידי אפלטון ואריסטו, ואומצו על ידי אבות הנצרות.[134] יהודה טז מנה ארבע רוחות שגגה מהיין.

ראובן מרחיב את העיקרון לפיו כוחות מוסריים פועלים בשתי רמות: האדם והרוח (הרעה/דמונית); אם הרצון האנושי חזק, הרוח הרעה לא מסוגלת להשיג שליטה, וכן הפוך (אם הרצון חלש, השטן מרקד[135] ודוֹמִינָנטִי: 'כי אם לא תגבר הזנות על מחשבתנו, גם לא יוכל בליעל לגבור עלינו (ד 11), ובדומה גם בנימין ו 1: 'יצר האיש הטוב לא נתן ביד רוח חטא בליעל, כי מלאך השלום ינהל נפשו', וכך גם בחז"ל: 'אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג ע"ב); 'צדיקים יצר טוב שופטן.. רשעים יצר רע שופטן' (ברכות סא ע"א).[136] בנימין ז 2 מציין שכמה מעונש החרב הבליעיל, הן הרגשות קשות ורעות.[137]

בניגוד למקרא בנוסח המסורה,[138] בנוסחים אחרים של התנ"ך יש הרחבה על פועלם של המלאכים (כנראה בעיקר כדי להרחיק פוליתאיזם בקרב העם),[139] הספרים החיצוניים ומגילות קומראן מרחיבים בעניין.[140] לא אסקור כאן את ההתייחסויות למלאכים ותיאורי שמיים בצוואות, מה גם קטעי הצוואה העיקרית הדנה במלאכים (לוי א'-ג', ה'),[141] אינם כוללים דיון במידות הנפש.

מלאכים הם לפעמים רוחות,[142] רוחות הן לפעמים יצרים/רגשות,[143] יצרים/רגשות הם לפעמים מחשבות,[144] וניתן לכנותם, כפי שמכונים במאמר זה, כמידות הנפש: 'ועתה בניי, יראו את יי והשמרו מפני השטן[145] וכל רוחותיו... ועל כן השמרו בניי מכל מעשה רע, והסירו מאתכם כל כעס וכל כזב, ואמת וארך רוח אהבו' (צוואת דן ו 1, 6).

המקרא מספר שהרוחות שולטות על מהות מעשה האדם:[146] 'טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר (משלי טז 32), אך לא מביא תורה מפורשת המלמדת כיצד להגיע לשליטה על הרוחות (או בחירת רוח טובה בגוף האדם): 'אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ, לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ (קוהלת ח 8). להלן כמה דוגמאות: יוסף ויהושע זכו לכינויים שרוח ה' בהם';[147] 'וַתִּצְלַח רוּחַ יי אֶל דָּוִד... וְרוּחַ יי סָרָה מֵעִם שָׁאוּל, וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יי' (שמ"א טז 15-14); 'וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה, ויי דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה (מל"א כב 23); 'חֲמַת מֶלֶךְ, מַלְאֲכֵי מָוֶת' (משלי טז 14).

9.      מחוקי בריאת הטבע, הגוף והרוחות, לכלי הנפש והמידות

נפתלי ב 2 טוען שמידות הנפש של האדם התקבלו מתכונות האל: 'כי כאשר היוצר את הכלי כמה יכיל ולפיהו יביא חומר, ככה יצר גם יי את הגוויה בדמות הרוח, ולפי כוח הגוף ייפח הרוח. ולא יהיה יתרון בינותם עד לשלישית השערה, כי במשקל ובמידה ובקו נוצר כל יצור...'. זוהי התכתבות עם בריאת האדם: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים' (בראשית א 27-26), לצד הדיוק בגודל הכלי (ישעיה נד 16)[148] והמידות המתאימים לו.[149]

אך עיקר דרשתו זו מהווה רקע ובסיס חוקתי, לחובת שמירת המצוות, תוך אזהרה לאלו שכבר כשלו: 'ואתם אל תמהרו להרע את מעשיכם בתאוות בצע, ולפתות את נפשכם בדברי שווא, כי אם תחרישו בטהר לבב, תדעו להתחזק ברצון יי, ולתעב רצון בליעל; השמש והירח והכוכבים לא ישנו צבאם, כן לא תמירו גם אתם את תורת אלהים במשובת מעשיכם; כי הגויים הלכו שולל, ויעזבו את יי וימירו את דרכם, ויכנעו לפני עץ ואבן ורוחות תעתועים; לא כן אתם בניי, אשר הכרתם ברקיע בארץ ובים ובכל היצורים את יי עושם, לבל תהיו כאנשי סדום אשר המירו את דרכם; ככה השחיתו גם הנפילים את דרכם, אשר קללם יי בעת המבול, וישם בגללם את הארץ שממה מיושביה, וכל הצומח בה (פרק ג').

לאחר מכן נפתלי ד 1 מציין כי את הדברים האלו קרא בספר חנוך. אם כוונתו לפרק ג (המצוטט לעיל), אכן דברים דומים קיימים בספר חנוך א שבידינו.[150] אך אם כוונתו לנבואות הזעם שהטיף בהמשך פרק ד', לצידו גם עוד בני יעקב הטיפו בשם חנוך נבואות זעם דומות.[151]

נפתלי ב 8 מסביר את תפקידי איברי הגוף, ולאחר מכן (בפס 9) מסכם את מטרת הידיעה: 'ככה בניי יהיו כל מעשיכם בסדר לטוב, וליראה את האלהים'. גם זבולון ט 4 מלמד עיקרון ממלכתי מצורת בריאת גוף האדם: 'ועל כן אל תתפרדו לשני ראשים, כי כל אשר עשה יי ראש אחד לו, ושתי כתפים שתי ידיים ושתי רגליים ושאר האברים'.

חז"ל דרשו כי 'אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול (עירובין ק ע"ב).

  • שיוך מידות הנפש לחושים ולאיברי הגוף:

נפתלי ב 8 משייך איברי גוף למיקומי תכונות ומידות הנפש:[152] 'כי כל פעל אלהים בסדר חמשת החושים בראש, ואת הצואר חבר עם הראש,[153] ויתן עליו שיער ליופי ולתפארת, ולב להבין,[154] בטן להפריש קיבה, קנה לבריאות, כבד לכעס, מרה למרירות טחול, לשחוק כליות, לעצה ירכים, לכח צלעות, למשכב מתנים לעז[155] וכאלה'. בברכות סא'-סב מובא תיאור קרוב: 'כליות יועצות, לב מבין, לשון מחתך, פה גומר, ושט מכניס ומוציא כל מיני מאכל, קנה מוציא קול, ריאה שואבת כל מיני משקין, כבד כועס, מרה זורקת בו טפה ומניחתו, טחול שוחק, קרקבן טוחן קיבה ישנה אף נעור',[156] וכן בבראשית רבה סא א': 'זימן הקב"ה לאברהם אבינו שתי כליותיו, כמין שני רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה', ובדומה: 'אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול (עירובין ק ע"ב).

למרות שנפתלי ב 8 מציין כמות של 5 החושים, אינו מציין מפורשות זהותם ופירוטם, כפי שלמשל זיהו אותם הפילוסופים הקדם-סוקראטיים (ראייה, שמיעה, מימוש, ריח וטעם),[157] אך משייך איברים לתכונות/מידות הנפש. גם ראובן ב מציין כמה מהחושים כרוחות, ללא ציון הגדרת החושים.

התרגום הסורי לבן סירא יז 5 הוסיף על 5 החושים, 2 תכונות,[158] וגם חנוך ב יא 58 מציין כמות של 7 תכונות הגוף.[159] חושים ללא מניין מוזכרים בספר החיצוני 'דברי גד החוזה ט רד'.[160] ספר היצירה מציין כמה מהחושים.[161]

תיאורי מראה יופי האדם בתחילת דברי נפתלי אלו, עולים עם קביעתו של שמעון ה 1: 'ולכן היה יוסף יפה תאר וטוב ראי, כי כל רע לא היה בו'.[162] גם מגילה חיצונית לבראשית כ 8-2 מציינת את יופיה של שרה אימנו לצד חוכמתה ומידותיה הטובות.[163] במגילות קומראן ישנה מגילת פיזיונומיה המתארת את טיבו/רוחו של האדם לפי חלקי/איברי הגוף וכמויות/יחידות האור שבהן.[164] לרבי ישמעאל ברייתא חיצונית: 'ספר תולדות אדם שמסר סוגיה שר הפנים לרבי ישמעאל לדעת בין צדיק לרשע', שהמשיכה להיערך ע"י חכמי הקבלה.[165]

10.  בין דואליזם ברוחות לערבוב והטעייה בין רוחות השגגה המגוונות, לדרך האמצע

דן א 7 מגלה כי: 'ויעירני אחד מרוחות בליעל לאמר, קח את החרב והרוג בה את יוסף, ויאהבך אביך במותו'. כלומר, הבליעל הוא הרע כנגד הטוב, אלא שהוא שולט על הרוחות הרעות השונות, שפירוטן לעיל.[166] כך גם לוי יט 2-1 מנגיד את (כל) הטוב והרע בין תורת האל לבין מעשי הבליעל: 'ועתה בניי, שמעו כולכם, בחרו לכם את האור או את החשך, את תורת יי או את מעשי בליעל; ויענהו בניו ויאמרו לפני יי נלך ובתורתו'.

מגוון הרוחות והשגגות שסוקר לעיל מסתכם לדואליזם בנפתלי ח 7: 'מצות התורה שני פנים להן, ובתבונה תמלאנה', שמדגימו בעניין המיניות עם האשה (החוקית), כדוגמה לכלל המצוות: 'כי את [לאיש] לשכב עם אשתו, ועת לפרוש ממנה לתפילתו; כי שתיהן לאלוהין הן, ואם לא תהיינה לפי סדרן, תביאנה חטא גדול לפני האדם, וכן הוא על כל שאר המצוות (9-8). הצלחה או כישלון ביישום המצוות סוכמו גם בהושע יד 10: 'מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם, כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם', ובקוהלת בחלוקת זמני המעשים: 'לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (השוו: פרקי אבות ג ט').[167]

גישה זו היא המאפיין העיקרי של אשר א'-ו (וגם בבנימין ו 7-6; לוי יט 1), שמצמצם את כמות ההשפעות לתורת שתי הדרכים.[168] ניכר שכמה תחומים בצוואות גם מסתכמים לדואליזם: טוב (מול רע),[169] אמת[170] (מול שקר), אור (מול חושך),[171] צדק (מול רשע),[172] טהרה (מול טומאה), בשר (מול רוח).[173]

אך דואליזם הניגודיות אינו פשוט, ואשר ה 1 מחלק בין 4 תכונות טובות, לבין גלישתם לתכונות רעות, תוך כיסוי המעשה הטוב, שאין בהם ברכה: 'ראו בניי, איך בכל שתי הדרכים, אחת כנגד אחת, ואחת נסתרת על ידי אחת: בעושר – אהבת בצע,[174] בשמחה – שיכרון, בשחוק – צער, בנישואים – פריצות [הוללות]'. אין בצוואות עוד הנגדות ישירות כאלו. ספרו של בן סירא מאופיין בהנגדות, אך סגנונו שונה.

אשר ו מטיף נגד זיוף וצביעות בין הערכים, תוך דוגמאות ומטאפורה: 'כי האנשים הטובים ישרים הם ואם גם חנפים לחוטאים, יחשבום לפני יי יצדקו; ורבים אשר ישמידו את הרשעים, שני מפעלים יעשו טוב ורע, אולם הכל טוב הוא כי עקר את הרע משורשו וישמידהו; ויש אשר ישנא חונן דל ורשע ונואף וצם, גם לזה שני פנים ואולם כל המפעל טוב הוא, כי הולך הוא בדרכי יי, אשר לא יקבל את הנראה טוב כטוב באמת; ויש אשר לא יחפץ לראות ימים טובים עם הוללים, למען אשר לא ינבל את פיו, ונפשו יגאל, גם לזה שני פנים והכל טוב הוא; כי אלה לצבאים ולאילות ידמו, כי בהיותם פראים כטמאים ידמו ובאמת טהורים הם כי קנאו ליי וילכו בדרכיו, וינזרו מכל אשר צוה אלהים בחקותיו, כי שנאו ויבדל בין הרע ובין הטוב'.[175] שנאת הרע שהוא מעורבב, מזכירה את ההטפה של אליהו הנביא: 'עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים' (מל"א יח 21). האזהרה מעונש כפול לבעלי הצביעות הכפולה, אינה מפרטת אם ואיך גם בני האדם יודעים זאת, שהרי רוב דברים אלו, כדברי ירמיה יז 10-9: 'עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ; אֲנִי יי חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כדרכו [כִּדְרָכָיו] כִּפְרִי מַעֲלָלָיו'. רמז לכך באשר ד'-ה', שגם מפרטת, מגדירה ומזהירה מעקרונות ודוגמאות של צביעות הערבוב המטעה בין הערכים והמעשים השונים,[176] עד 'כי סוף בני האדם יוכיח על צדקתם (אשר ד 4, וכך בן סירא י 28-27).[177] מדרשי חז"ל יצאו נגד צביעות ההתנהגות הדו-פרצופית וחוסר כנות, המפורסם שבהם: 'אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב'.[178]

תורת שתי הדרכים הינה מוטיב מקראי שמהווה בסיס לשכר ועונש.[179]

תורה זו משויכת לפי החוקרים למאפיין הלכתי וחברתי של עדת קומראן, כדואליזם שמורכב מדטרמיניזם - האמונה בגזרה הקדומה הכפולה (פרדסטינציה דופלקס), שיחידתו העיקרית מובאת בסרך היחד ג 15-ד 1.[180] אך גם בכתבי עדת קומראן ניתן למצוא גישות מגוונות ואף מנוגדות לכך, כפי שמנחם קיסטר סיכמן.[181] גם בחז"ל יש אמירות דומות, כמו : 'בשני יצריך – יצר הטוב ויצר הרע'; 'שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא: אחד יצר טוב ואחד יצר הרע'.[182]

  • דרך האמצע:

בין גישות אלו משתלבת הבחירה החופשית של האדם של צוואת יהודה כ 2:  'והרוח התיכונה היא רוח תבונת השכל, אשר תט לכל אשר תחפץ'.[183] גישה זו קרובה למידת האמצע/שביל הזהב/ממוצעת, שהיתה מוכרת בעולם העתיק[184] ובחז"ל.[185] לכאורה זוהי סתירה לקביעה הדטרמיניסטית והגזרה קדומה האמורה לעיל.

ד.      דימיון ושוני; ניגודיות; צביעות

11.  ניגודים במקומות שונים בצוואות:

  • סתירה בנוגע להיתר הכעס:

מחד, הכעס מגונה לחלוטין בעיקר ע"י שמעון ודן (כמפורט בפרק בעניין), אך מאידך, יהודה ז 5, 7 מציין שנלחם בקצף, ורומז שבזכות כך ניצח במלחמה: 'ויהי כאשר גידפוני ואקצף וארוץ אליהם אל ראש ההר, והמה ירו בי אבנים וחצים... ונתנפל עליהם בקצף וינוסו כולם, ויבאו בדרך אחרת אל אבי, ויתחננו לפניו, ונכרות אתם ברית שלום'. דברים אלו עולים עם תיאור דן ג 5, שכוח האדם מתחזק כאשר הוא כועס: 'ואם גם יחלה הכועס, והיה לו כח פי שנים בכעסו, כי הכעס יעזר תמיד בעשות רשע'.

  • הסתירה שבין הזנות לגאווה שנגד זנות:

בעוד לפי ראובן ד 11 טוען: 'אם לא תמשל הזנות בדעתנו, לא יוכל בליעל למשל בנו', יהודה יג 3 מציג עמדה שאינה עולה עם אמירה זו, לפיה ישנו כוח רוע עצום שכמכריע את האדם, ואינו קשור לזנות: 'כי גם אנכי התפארתי, אשר במלחמות לא פתני מראה אשה יפת תאר, ואחרף את ראובן אחי על דבר בלהה אשת אבי, ורוח הקנאה והזנות ערכו לנגדי מלחמה, עד אשר שכבתי עם בת שוע הכנענית ועם תמר כלתי'.[186] יוצא שרוח הזנות (והקנאה) פועלת גם כאשר נלחמים בזנות בגאווה עצמית של תוכחה, וזאת למרות שהכוונה טובה, ואין כוונה של זנות בתוכחה. מזכיר את הפתגם העממי: 'הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות'.

  • הדאגה לעני ולחלש כסותרת את העבדות למפסידים במלחמה:

רבים היגדי המוסר בצוואות (לצד בספרות התורנית בכלל) המורים על עזרה ורחמים לעני ולחלש, ובכלל זה לנכרים (ראו פרק בעניין). אלא שכמה מבני יעקב מציינים שכאשר נכרים-אויבים הפסידו להם במלחמה, הם הפכו אותם לעבדיהם.[187]

דברים דומים ציינתי בפרק הקושיות על יוסף, כאשר גזר נטילת רכוש והגלייה של תושבי מצרים (לפי בראשית מז 19).

מאידך, זוהי גישה מקראית (וכך אין הקושיה בפרט לצוואות).

  • השכר לבני אשר: רק תבואה או מכל דבר?

אשר ה 5 מציין לבניו: 'כי לא ינתן לכם חלק אחר מלבד משמני הארץ, אשר פריה בעמל תוציאו'.[188] אמנם אין סתירה מפורשת לכך בצוואות, אך:

- במקרא יש הרבה ברכות גמול ושכר לעם ישראל שישמרו את התורה.

- יתכן בניגוד לעיקרון הנתינה האישי שמתוגמל בהתאם משמיים (זבולון ו 6 המובא לקמן).

12.  הוראות בצוואות המנוגדות (לכאורה) להיגיון הישר:

נפתלי ח 10: 'ואתם בני היו חכמים ונבונים באלהים, כי ידעתם את דרך מצותיו ואת חוקי כל מעשה למען יאהבכם יי'.

  • עיקרון הנתינה האישי שמתוגמל בהתאם משמיים:

לכאורה עיקרון התגמול שמציין זבולון ו 6: 'ועל כן מלאני יי דגים לרוב, בצאתי לצוד צייד, כי כל אשר יחלק עם רעהו, הרבה מונים יקבל מאת יי', מנוגד לעיקרון של שכר לפי יחס העבודה והתפוקה המודגש בצוואות (ובבן סירא) לעבודת האדמה, וכן במשלי לחריצות העבודה בכלל, כאשר בן סירא מחדד את שיטת החיסכון להתעשר.[189]

עיקרון זה קרוב לדברים טו 10: 'נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ'.[190]

13.  דימיון ושוני בין הבריות, למרות ההשפעות הזהות:

נפתלי ב 7: 'וכאשר הבדל בין אור לחשך בין ראיה לשמיעה, ככה הבדל גם בין איש לרעהו ובין אשה לרעותה, ואין אשר יאמר כי ידמו אחד לשני בפניהם או בדעתם'.

בן סירא לג 15-10: 'ואף בני אדם כלם יחדיו מחומר נבראו ומעפר דם נוצר; ויי בחכמתו הבדיל ביניהם והפלה דרכיהם; מהם ברך וקדש והקריב אליו ומהם השפיל והכניע; כחמר ביד היוצר בני אדם ביד עושמו; טוב לעמת רע וחיים לעמת מות אור לעמת חשך וצדק לעמת רשע; שור בכל מעשה אלהים כלם שנים שנים זה לעמת זה'.

הרעיון של פסוקים אלו מצוי גם במקומות אחרים בספרותנו העתיקה , בודאי בהשפעת ב"סו הש ס יצירה פ ' ו : "גם כל חסץ זה לעומת זה עשה האלהים טוב לעומת רעי ו צוואות בני יעקב , אשר א ד ה : "ועל כי הכל שנים שנים הם זה לעומת זה . כי שתי דרכים הן הטוב והרע" וכ !  מדרש תמורה פ * א : 1 יברא כל העולם שנים שנים זה תמורת זה וזה כנגד זה ... לולי מות לא נקרא חיים ... אילולי חיים לא היה מות" וכ ו סיב : יוכל מה שברא בתמורה בראו ... ואילולי שלום לא היה רע ואילולי רע לא היה שלום" וכי ... "ואם אין טהרה אין טומאה ואם אין טומאה אין טהרה ... אם אין צדיק אין רשעי וכי .

חנוך ב פיג 46: 'וכמו שנה נכבדה משנה, כן נכבד אדם מאדם'.

ה.     חטאי בני יעקב בבראשית ובצוואות השבטים

14.  החטא המרכזי – ניסיון הריגת יוסף ומכירתו, והעונש בעקבותיו

למעשה החטא המרכזי בצוואות (ובהתאמה בספר בראשית), מכירת יוסף, אינו ממש חטא שעומד בפני עצמו, אלא הוא פעולת הצלה של יהודה, בעיקר מידי שני אחיו שרצו להורגו, אם כי חז"ל מגנים אותו בעניין.[191]

החטא המרכזי הוא ניסיון הריגת יוסף, כשהרקע לכך הוא חטא השנאה אליו והקנאה כלפיו, כשבכלל זה סירובם לקבל את חלומותיו, בעוד יעקב אביהם 'שָׁמַר אֶת הַדָּבָר'.[192] חטא נוסף שנספח לחטא המכירה, הוא שבועת האחים - לא לספר את המכירה ליעקב אביהם.[193] בספר חנוך ו 6 מוזכר חרם דומה, כאשר 200 מלאכים נשבעו להסתיר את רצונם לקחת את נשות הארץ (ולכן נקרא שם המקום 'חרמון').

על אף מרכזיות זו של החטא בצוואות ובספר בראשית, אין המקרא רומז על עונש קולקטיבי או ספציפי לאחים (בבראשית טו 13 מובאת נבואת העבדות לאברהם, אך היא חסרת נימוק).[194] לפי היובלים לד, היום שבו שמע יעקב על מות בנו יוסף והתחיל להתאבל, הוא מועד יום הכיפורים. נפתלי א 10 מציין במפתיע שדווקא יוסף הוא האחראי לגלות מצרים.[195] לעומתו, יוסף מסנגר שהירידה למצרים היא תכנון טוב של האל.[196] מדרש שוחר טוב על תהילים י, ומדרש רבה אסתר ז 25, פירשו שהירידה למצרים היא העונש על חטא מכירת יוסף לעבדות.[197] בפיוט ליום הכיפורים, במדרש אלה אזכרה, ובמדרש משלי (בובר) א יא, חטא האחים הזה הובא כסיבת עשרת הרוגי מלכות, והרמב"ן בכלל סבר שירידת אברהם אבינו למצרים, היא סיבת גלות מצרים.[198]

זבולון ה 4 מחדש כי ניתן עונש קולקטיבי, לפיו בני השבטים מתו בגלל חטא מכירת יוסף לעבדות.[199] עניין זה תמוה, שכן דווקא שניים מבני יעקב שמתו בניהם, הם שני השבטים שהשתתפותם בחטא מכירת יוסף לעבדות היתה חלשה או לא ברורה: יהודה, שאמנם מכר את יוסף, אך בכך הציל אותו מהריגה;[200] ונפתלי, שמעורבותו בחטא יוסף לא מוזכרת.[201]

על חטאי השנאה שקדמה לחטא המרכזי, שמעון ב 12 וגד ה 11 מציינים כי נענשו בגופם בגלל שנאתם את יוסף.[202]

15.  האם הרקע לחטא מכירת יוסף מצדיק את קנאת האחים?

חטאם של אחי יוסף הוא תוצאה של קנאה מכמה פעולות לא שוויוניות נגדם: הוצאת הדיבה;[203] אהבה יתרה של יעקב;[204] לבוש מיוחד;[205] שני חלומות שמציגים את אחי יוסף פחותים ממנו.[206] לפיכך, מתבקשת השאלה - האם יש הצדקה או לפחות הבנה לקנאתם של האחים (ולא לחטא עצמו, ניסיון ההריגה והמכירה, שברור שאין לו שום הצדקה)?

בדברי בני יעקב בצוואות, אין אמירת הצדקה לשום סוג כלשהו של קנאה. כזו יש רק בבן סירא לח 23: 'קנאת סופרים, תרבה חוכמה', ובתורה ישנה קנאה לאל שמבורכת.[207] אדרבא, המגמה בצוואות היא לריבוי אהבה, חמלה וויתור.

16.  חטאים נוספים של בני יעקב שאינם מוזכרים בספר בראשית

בצוואות מפורטים בהרחבה חטאים שמוזכרים בספר בראשית. בהרחבות אלו נכללים לעיתים חטאים נוספים, כגון שכרות שקדמה לחטא מיני, וכגון יצרים/רוחות רעות שבעצמם הם חטא.

להלן רשימת חטאים חדשים, שאינם מוזכרים אף כנספחים לסיפורים בספר בראשית:

    • חטאו של יהודה בתאוות הבצע והשכרות, שהביאו לחיתון עם בת שוע הכנענית.[208]
    • חטאו של זבולון א 4 במחשבה.[209]
    • זבולון ז 2 מציין: 'ראיתי איש בצרה ערם בקרה, ויכמרו רחמי עליו, ואגנוב בגד מבית אביו, אתנהו בסתר לאביון', ודבר זה מובא כזכות ולא כחטא.[210]
    • חטאו של הסריס במרמת מחיר מכירת יוסף לעבדות.[211]

ו.       הסיבה הרוחנית והחטא הפנימי המרכזי: שנאת יוסף; והתיקון - אהבת החינם וחוסר ביוש

17.  תכונות השנאה

היגד מוסר שחוזר בכמה מבני יעקב, הוא אהבת הרע, וכנגדו – איסור השנאה.[212] גד ג 1 מציינה כחמורה ביותר: 'ולא תתעו אחרי רוח השנאה, כי היא הרעה בכל מעשי בני האדם'.

  • מאין נובעת השנאה?

לפי גד א 9, השנאה נובעת מכעס: 'ואנוכי קצפתי על יוסף בגלל זאת [דיבת יוסף על אחיו], עד יום בו נמכר; ורוח שנאה הייתה בי, ולא חפצתי לדעת את יוסף, לא לשמע אוזן ולא למראה עיניים, כי הכלימנו בפנינו באמרו - כי אכלנו את הטלאים'. גם מדן ב 5-4 טוען בדומה: 'כי רוח הכעס יאחזהו ברשת תעתועים, ויעוור את עיניו, ובכזב יחשיך תבונתו, ויראהו כל - על פי דרכו הוא;[213] ואל מי יפנה את עיניו, הלא אל אחיו, בשנאת לבב - למען קנא בו'.[214]

סיבה נוספת הגורמת לשנאה היא: 'ואם תריב באיש, אל תגלה לזר סודכם, פן ישנאך ונהפך לך לאויב' (גד ו 5).[215]

  • מה השנאה גורמת?

לפי גד 3-2 השנאה גורמת להיפוך בהבחנת המציאות: 'כל אשר יעשה האדם - יתעב השונא, כי יעשה את חוקות ה - לא יהללוהו, וכי יירא מפני ה וצדק ירצה - לא יאהבוהו;[216] אמת יבזה, במאושר יקנא, דיבת עם יחבב וגאווה יאהב, כי השנאה תעוור את נפשו, כאשר ראיתי גם אנוכי ביוסף', וכך גם בה 1: 'רעה היא השנאה, כי היא תמיד עם כזב תתחבר, ונגד האמת תדבר, תשים קטון לגדול, חושך לאור, מר למתוק תקרא'.[217]

לפי גד ו 2: 'כי בפני אבי דיברתי את יוסף לשלום, וכאשר יצאתי מאת פניו, ותחשך השנאה את תבונתי, ותרגז את נפשי להמיתו'. תהילים כח 3 אומר בדומה: 'אַל תִּמְשְׁכֵנִי עִם רְשָׁעִים וְעִם פֹּעֲלֵי אָוֶן, דֹּבְרֵי שָׁלוֹם עִם רֵעֵיהֶם וְרָעָה בִּלְבָבָם', וכן משלי כ 26: 'תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן, תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל',[218] דבר שהתקיים לגד ואחיו במצרים.

לפי בנימין ז', העונש על שנאת וקנאת אחים כקין, היא שבעה עונשי חרב רעה. דבריו אלו קרובים לסיבת חורבן בית שני לפי חז"ל: 'שנאת חינם' (יומא ט ע"ב). אם כי צוואת לוי טו 1 מציינת את חורבן המקדש בגלל פשעים אחרים שבפרק יד, אך אלו קרובים לסיבות שחז"ל מציינים את חורבן בית ראשון.

  • הכוונה למניעת שנאה

מלבד כאמור ההיגדים הכלליים לאהבה כנגד השנאה, גד ה 2 נותן הכוונה ממוקדת: 'יושר לבב, יגרש שנאה', וכן בו 3: 'וכי יחטא לך איש, ודברת אליו לשלום, וזרית הלאה את חמת השנאה, ולא תשכין בנפשך ערמה'.

במשלי י 12 מצוין: 'עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה', ודברים דומים מציינים עדת קומראן: 'להוכיח איש את רעהו באמת וענוה ואהבת חסד לאיש. אל ידבר אלוהיהי (=אל אחיהו) באף או בתלונה או בעורף [קשה או בקנאת] רוח רשע, ואל ישנאהו [בעור]ל[ת] לבבו' (סרך היחד ה 24 – ו 1).[219]

  • היתר מקומה המוצדק של השנאה

אשר ד 3: 'ויש אשר ישנא חונן דל ורשע ונואף וצם, גם לזה שני פנים, ואולם כל המפעל טוב הוא, כי הולך הוא בדרכי יי, אשר לא יקבל את הנראה טוב כטוב באמת'.

דן ה 1 מתיר את השנאה: 'ושנאו כזב', בדומה לתהילים צז 10: 'אֹהֲבֵי יי - שִׂנְאוּ רָע'.

דברים דומים מובאים בתהילים: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יי אֶשְׂנָא, וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' (תהילים קלט 22); 'רָאִיתִי בֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה, אֲשֶׁר אִמְרָתְךָ לֹא שָׁמָרוּ' (קיט 138); 'עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד, עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם. עִם נָבָר תִּתָּבָר, וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל' (יח 17-16, ומקבילה בשמ"ב כב 27-27).

  • אהבה

עיקרון אהבת הרע מודגש בצוואות[220] תוך הרחבה בדוגמאות ויישום על יוסף שסלח לאחיו. לעיתים האהבה כוללת את הנכרי,[221] וכן את החוטאים והרשעים.[222] בכך הצוואות מבקשות ללמד את הקורא לסלוח לחטאי אחיו ורעיו, הן מעיקרון קל וחומר יחסית לחטאם.[223]

ידועים דברי הלל ועקיבא ('מה ששנוא עליך';[224] 'זהו כלל גדול בתורה'), עד לאהבת האויב לפי ישו (מתי ה 44-43). לכאורה אלו פירושים למקרא: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. כנראה מסורות אלו גם הגיעו מטוביה ד 15 [נוסח קצר]: 'בני! שים לבך לכל מעשיך. ואשר תשנא לנפשך - לא תעשה לאחרים', והעיקרון כאמור בנפתלי. המורכבות עולה בנוגע לסייגים לאהבת החינם, והאבחנה ודין לאהבת נפש לצדיק (בנימין ה 5-4).[225]

בדברי גד החוזה ח קצג נאמר: 'כי אם אתם אוהבים את הנעשה, אות היא שתאהבו את להעושה'.

  • הקבלות בספרויות קרובות של אהבה ושלום

ספר יובלים מו 2-1 מתאר: 'והיה אחרי מות יעקב, ובני ישראל רבו בארץ מצרים, ויהיו לעם רב. וכול בני ישראל היו בלב אחד לאהוב איש את אחיו, ולעזור איש לרעהו,[226] ויפרצו וירבו מאד[227] גם עשרה שבועי שנים, כול ימי חיי יוסף; ואין משטים ואין כול רע כול ימי חיי יוסף אשר חיה אחרי אביו יעקב, כי כול מצרים היו נותנים כבוד לבני ישראל כול ימי חיי יוסף'.[228]

בספר מלכים רווח תפקידם של השטנים למריבות ומלחמה בארץ. תחילת מלכות שלמה מתוארת: 'וְעַתָּה הֵנִיחַ ה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב, אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע' (מל"א ה 18), ולאחר חטאו, בפרק יא', מתוארים שני שטנים שהקים ה נגדו שלמה המלך (הֲדַד הָאֲדֹמִי ורְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע).[229]

דבריו אלו עולים עם תפילה ידועה מתקופת הגאונים: 'עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו,[230] הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל'. כלומר כאשר השטן בשמיים אינו מקטרג, גם לנו ובינינו בארץ, יש שלום אהבה ושמחה.

18.  מחשבה טובה ועצימת עיניים לרוע, לאי-תוכחה, ויתור וסלחנות:

כאמור, התיקון העיקרי המוצע בצוואות לשנאה, הוא האהבה. אלא שאהבת הרֵע מושפעת בעולם מתככים וניסיונות, ולכן כמה תכונות/מידות טובות קרובות מרכיבות נצרכות כדי להגיע ל'אהבה שאינה תלויה בדבר':[231]

  • המחשבה החיובית והישרה:

בנימין ג 2 ויששכר ד 6 מבטיחים הגיון בריא לבעלי מחשבה נכונה: 'ויהיה לבכם אל הטוב כאשר ידעתם גם אותי, כי אשר לו מחשבה ישרה - רואה את הכל ישר'; 'וכל דבר בישר לבבו יראה'. מנגד, יוסף י 4 מלמד שהגאווה נמצאת גם במחשבה: 'כי בכל דרכיו יגבה איש, אם במעשים או בדברים או במחשבות'.

בנימין ה 2-1 מרחיב את השכר ממחשבה טובה: 'ועל כן בני, אם מחשבותיכם תהיינה טובות, גם מרעים ישלימו לכם, והוללים יבושו מפניכם וישובו לטוב, ואנשי בצע לא רק ישובו מתאוותם, כי גם נתון יתנו את חילם לאשר בצרה'.

זבולון א 4 מציין שחטא (במהלך חייו) רק במחשבה, אך לא מפרט מהן מחשבותיו הפסולות. 

הוראת המחשבה החיובית רווחת בתנ"ך, כגון: 'שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יי; וְשֶׁבַע תועבות (תּוֹעֲבַת) נַפְשׁוֹ. עֵינַיִם רָמוֹת... לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן' (משלי ו 17-16);[232] 'וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם יי' (זכריה ח 17), אך אלו אינם מציינים אם ברקע לכך, אדם מסוים הזיק לאותו אדם החושב.

אלו עולים עם העיקרון שמצוין בחז"ל: 'מחשבה טובה מצרפה למעשה, מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה (קידושין מ').

  • גישת אי-ראיית הרע:

כאמור בסקירת שבע/שמונה רוחות הבריאה והמעשה, ראובן ב 4 מציין את הצד השלילי של רוחות העיוועים והחטאים: 'השני הוא רוח הראיה, אשר בו תוצר התאווה'. חטא זה מתקשר עם החטא הקדמון: 'וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם' (בראשית ג 6), לצד סיפורי מקרא נוספים.[233] מנגד, העיניים במקרא, לצד איברים נוספים, משמשות בעיקר לחיוב - כמטאפורה להשגחת האל ולחוכמה,[234] ואולי מכאן הקרבה הלשונית בין היראה לראייה.

יששכר ד 6 ויוסף יז 2 מסבירים על אי-ראיית הרע: 'הוא (האיש התם מפס 2) בתמת נפשו יתהלך וכל דבר בישר לבבו יראה, ויעצם עיניו מראות רע בחטאי העולם, לבל יראה בהפר איש את מצות יי'; 'וגם אתם אהבו איש את רעהו, ובארך רוח הסתירו איש את עון רעהו'. כלומר, לפיהם הראייה הפסולה היא ראיית עוונות הזולת.

כך גם דורש ישעיהו לג 15: 'הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע',[235] ובפרקי אבות ד יח: 'אַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ'.[236]

לכאורה יש ניגוד למול חובת דיווח ועדות בעברות משפטיות. על כך ארחיב בפרק הבא על אי-התוכחה.

  • גישת הרחמים, ויתור וסלחנות:

זבולון ח 1 מבטיח שמי ש'יכמרו מעיכם על כל אדם ברחמים, למען יכמרו עליכם רחמי ה ויחון אתכם'.[237] תחילה ריחם על יוסף בזעקותיו מהבור,[238] אך לא יכל לסייע לו, ובהמשך חייו הוא מתואר כאיש חסד: 'ומצידי נתתי לכל זר ברחמי עליו; וכי היה גר או חולה או זקן, ואבשל את הדגים ואכינם היטב, ואתנם לכל איש איש לפי צרכו, ואהי כואב עמהם ומרחם עליהם (ו 5-4), וכאשר לא יכל לסייע בצדקה: 'ואלך אתו שבעה ריסים, ואבך אתו יחד, וקרבי נכמרו עליו ברחמים' (ז 5).[239]

אמירה קרובה יש בחז"ל: 'אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: 'נושא עוון ועובר על פשע - למי נושא עוון למי שעובר על פשע' (ראש השנה יז א).

מנגד, ישנה הפרדה ברחמים כאשר מדובר בקרב או באויב. הצוואות משבחות את גבורת הלחימה והניצחון בקרב, וכן מציינות את הפיכת האויב המפסיד לעבד.[240] גם במקרא תיאורים וביטויים קרובים כנגד אויבי עמ"י.[241]

  • גישת אי- התוכחה:

בתנ"ך האל מוכיח (מלבד העונשים וההסתרה) את עם ישראל (במעין דיונים ומשלים),[242] ובעיקר את גיבורי המקרא שחטאו.[243] התורה גם מצווה על האדם להוכיח את רעהו, אך זאת בתנאי אי-נשיאת חטא: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' (ויקרא יט 17).

עיקרון הערבות ההדדית: 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' (ויקרא יט 16), היה יכול למנוע את החטא העיקרי בצוואות - מכירת יוסף. האם ישנה הבחנת תוכחה חברית-מוסרית שצריכה להיות רק באהבה אפילו לחוטא, לבין הוכחה משפטית שבה צריך לבצע אותה בכללי בתי הדין/המבקר, כפי שחילקה עדת קומראן (כמפורט לקמן)?             בצוואות מתוארת רק הוכחה חברית באהבה,[244] ואף שהיא הדגש בהמשך הפסוקים,[245] מאידך, צוואת אשר ד-ה מדגישה: 'כי האנשים הטובים ישרים הם, ואם גם חנפים לחוטאים יחשבום לפני יי יצדקו;[246] ורבים אשר ישמידו את הרשעים שני מפעלים יעשו טוב ורע, אולם הכל טוב הוא כי עקר את הרע משורשו וישמידהו'. האם כאן זהו תיאור מופשט של הרוע שאינו נוגע ביחס ובתוכחה החברית? איך אם כן יש להשריש ולהשמיד את הרוע?

  • ההבדל בין אי-תוכחה חברית לבין חובת תוכחה משפטית:

סותר ליובלים ד 6-5: 'לכן כתוב על לוחות השמים לאמור: ארור מכה רעהו בזדון, וכל הרואים בו יאמרו אמן; והאיש אשר יראהו והחריש מלענות בו ארור כמוהו'.

חז"ל אמרו זאת רק על בעל התשובה: 'לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים (בבא מציעא ד י'). במשלי יז 5 הלעג והבוז למי שחוטא טועה או נופל חמור מהראייה: 'לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה', ושוכתב

  • המשך לגישת אי-התוכחה:

מענין שניכר כי ישנה זהירות בשמירת הכבוד בין השבטים/בני יעקב, במיוחד בין לוי ליהודה המובילים.

איסור הנקמה מאפיין את יעקב אבינו ויוסף הצדיק: 'כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי ;וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב; וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם' (בראשית נ 21-20).[247] בכך יוסף נהג 'נאה דורש נאה מקיים' (חגיגה יד ע"ב), ומציין עוד דוגמאות: 'ויהי כאשר באנו מצרימה, לא שמר לנו יוסף עברתו' (זבולון ח 4); 'וילך הסריס ויתן להם שמונים שקלי זהב ויקחני, ולמצרית הגיד כי מאה נתן; ואנכי ידעתי ואחריש, למען לא יכלם הסריס' (יוסף טז 6-5), וכן דורש: 'וכי יבקש איש להרע לכם, אתם גמלו אותו טוב והתפללו בעדו ויי יצילכם מכל רע' (יוסף יח 2).

גם משלי כה 21 מציע לגמול טובה תחת רעה: 'אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ, הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא - הַשְׁקֵהוּ מָיִם', והרי שיוסף יח 2 אינו מציין שממעשה זה יגרם צער למזיק, כפי שממשיך משלי כה 22: 'כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ, וַיי יְשַׁלֶּם לָךְ', ומסתפק רק בשכר ובגמול האישי. בדרשה על ההר הוצע לבטל את עיקרון 'עין תחת עין והחלפתו ב'הטה לו גם את ה[לחי] האחרת' (ה 38 - 48) לצד החובה לסלוח (ו 14 - 15).

גם בנימין ה 5-4 דורש: 'כי אם עזות יענה איש לאיש קדוש והתנחם, כי יחונן צדיק את המגדף ויחריש; ואם יבגד איש בצדיק והתפלל בעדו הצדיק, כי אם גם לרגע קט, ידכא עוד מעט ישגא זהרו ויופיע, כאשר היה גם יוסף אחי'. הלכה דומה נמצאת בתפילת העמידה/שמונה עשרה: 'וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם' (ברכות יז'),[248] ועקרונות כאלו מוזכרים גם במשלי טז 7: 'בִּרְצוֹת יי דַּרְכֵי אִישׁ, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ'.

19.  התרחקותו הקיצונית של יוסף מביוש הבריות - משתיקה ועד שקר לבן:

יוסף מוצג בתפקיד מופתי בצוואתו, כמו גם של אחיו.[249] הוא מסתיר את זהותו האמיתית למען אחיו (ואחרים); כנגד הפיתויים והמצוקה, הוא פונה לישועה מהאל; הוא מוגן, ובסופו של דבר מתוגמל ומרומם על ידי האל.[250]

יוסף מספר בצוואתו כמה סיפורים על כך ששתק - נמנע להגיד דברים, ולעיתים אף שיקר 'שקר לבן', בכדי לא לבייש שום אדם, גם כאשר אילו היה אומר את האמת, היה צפוי לשפר את תנאיו האישיים: 'אתם ראיתם אפוא בניי, את כל אשר עוניתי, למען אשר לא אכלים את אחיי (יז 1). עיקרון סבל השתיקה של הצדיק (יח 1),[251] מרומז במקרא.[252]

  • יוסף שיקר לישמעאלים שאינו עבד, שמא יבייש את אחיו בפניו אביהם (יוסף טו 3-1).[253]
  • יוסף שיקר לאחיו בנימין, כדי שלא ידע את חטאי האחים במכירתו (צוואת בנימין ב').[254] בכך גם ניתנת תשובה על שאלה שנשאלה לגבי יוסף – כיצד זה שהסתיר מאביו את העובדה שחי במצרים, בזמן שיעקב חשב שנטרף.
  • יוסף טז 6-5 שתק מלגלות את הרמאות של הסריס הנכרי, כדי לא לביישו.[255] אלא שיוסף לא שתק רק כדי לא להכלים את אחיו, הוא אף עשה זאת לנכרי שאינו מכיר.

כנראה הביטוי התורני לכך הוא איסור נשיאת החטא בתוכחה: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' (ויקרא יט 17), כך שהחטא בהוכחה בפני אנשים אחרים, גורם לביוש. עם זאת, התורה התבטאה במשמעות רחבה יותר, שכנראה כוללת כל חטא בתהליך התוכחה, כמו למשל תוכחה שאינה בנעימות,[256] ולפי מגילות קומראן, תוכחה משפטית שאינה ביומה.[257] חז"ל הביאו עוד דוגמאות למקרא ל'לשנות מפני השלום', לצד דוגמאות שונות.[258]

ביובלים לו 25, לאה אימנו משובחת ביחסה העדין ליעקב: 'כי היתה חסידה וישרה בכל דרכיה, וכיבדה את יעקב, ובכל ימי היותה עמו בחיים לא שמע גערה מפיה, כי היתה שוקטת ושלווה וישרה ומאושרת'. בן סירא הרחיב בפרק יט על חשיבות השתיקה מלשון הרע, ולאחר מכן על האבחנות מתי להוכיח ומתי לאו.

גם פילון ויוספוס משבחים את שתיקתו של יוסף.[259]

אמירות קיצוניות נגד ביוש באות לידי ביטוי גם בספרות חז"ל: 'הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים... – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא' (פרקי אבות ג יד'); 'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים' (בבא מציעא נט'),[260] ובספרות חז"ל כמה הנהגות שעל האדם ליישם, כדי שלא יגיע להלבנת פנים.[261] חז"ל משבחים את מי שאינו עונה לחרפה שמטפים נגדו: 'כצאת השמש בגבורתו' (שבת פח ע"ב), ובתפילת 18 שובלה האמירה: 'למקליי נפשי תדום' (ברכות יז'). בגמרא הביאו כמה דוגמאות להיתר שקר לבן, אך אינם כלפי מי שחטא לאותו אדם.

  • החריג לשתיקה – מענה בחינוך ונגד כופרים

אמנם בצוואות אין הוראות מתי כן יש לענות על חטאים שמבוצעים נגד האדם, אך במקרא דוגמאות שונות של מענה ואף גערות, כנגד עוולות, למשל:

  • יעקב גער על לבן שניצל אותו (בראשית לא 42-36), ולאחר מכן ביוסף על חלום שהיה מבייש אותו ומשפחתו (שם לז 10).[262]
  • משה כעס על דתן ואבירם (במדבר טז 15)[263]
  • עלי ודויד הוכחו על כך שלא הוכיחו את בניהם.[264]
  • אליהו ענה לאחאב: 'וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְו‍ֹת ה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים' (מל"א יח 18)
  • בתהילים יש מצווה מענה לכופרים בתורה;[265] במשלי יש הוראות על תוכחה ובהרחבה בחינוך,[266] וכך בבן סירא ל 13-9.[267]
    • התפתחות איסור הביוש לרגל שלישית ולשון הרע

גישת זהירות אי-הביוש של יוסף, קרובה במצורה מסוימת לדרך ההוכחה של עדת קומראן, אשר פירשה את התוכחה רק בפני מבקר, ולא בין אדם לחברו.

ביוש רחב מלשון הרע, וכולל אותו. אף שלעיתים לשון הרע אינו מגיע לאדם, עליו נאמר הלשון הרע, וכך אין לו ביוש ישיר.

הראשון[268] שפירט את הלכות לשון היה בן סירא יט 17-6; כג 1, 19; כח 31-15.[269] חז"ל המשיכו בדרכו, ומענין שספר ההלכה 'שולחן ערוך לא ציין את הלכת לשון הרע, ולכן ה'חפץ חיים כתב את ספר הלכות לשון הרע.

  • הקושיות על יוסף במעשיו:

שבפרק לעיל דנתי: 'האם הרקע לחטא מכירת יוסף מצדיק את קנאת האחים?', וכאן מסיפורי בראשית על דיבת יוסף וחלומותיו, אדון בקושיות שאם יש באלו תהיות בעניין מעשיו או צניעותו.[270]

יוסף מציין שלא התגאה, אך אינו מסביר איך זה מסתדר ועולה עם הוצאת הדיבה והחלומות: 'ידעו אחי מה אהבני אבי, ואנכי לא התגאיתי בלבבי, אף כי נער הייתי, ויראת יי היתה בלבבי כי ידעתי כי הכל יחלף; ואנכי לא רוממתי נפשי לרעה ואכבד את אחיי, ומיראתם החרשתי, בעת מכרוני ולא הגדתי לישמעאלים כי בן יעקב אנכי, איש גדול וצדיק' (י 6-5). זבולון ב 3-1 מספר, שדעתו של יוסף היה שלא חטא: 'כי הלוך הלכו שמעון ודן וגד לקראת יוסף להמיתו והוא בכה ויאמר אליהם חוסו עלי אחי ורחמו על לב יעקב אבינו; אל תשאו את ידיכם עלי לשפוך דם נקי, כי לא חטאתי לכם; ואם גם חטאתי ענוש תענשוני אחי, וידכם אל תהי ברצח אחיכם, למען יעקב אבינו'.

גד א 7-6 כן מסביר את הוצאת הדיבה, שהיתה לצורך שמירת צאן יעקב האב, אלא שהיתה טעות בעיניו, כי בפועל ובאמת הם אכלו טלה שנפצעה (השוו: בראשית רבה פ"ד ז'; ירושלמי פאה פא ה"א, טו ד').

אם אין באלו הסבר, יתכן ויוסף ביצע מהלך הדומה לפתגם חז"ל: 'אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהן' (גיטין מג').[271]

מדוע יוסף בדק את אחיו, אם אינם מפקירים (שוב) את בנימין כאשר גזר עליהם מאסר, וזאת כאשר לא ידע אם בכלל האחים יחזרו אליו,[272] ובינתיים מפסיד את ההזדמנות לראות את אביו יעקב, ותוך כדי יש ביוש לאחים שמואשמים כמרגלים,[273] ושמעון נכלא בפניהם?[274] לפי יוסף יז 4: 'וכאשר באו אחיי מצרימה, הכרתים והשבים להם את הכסף, ולא חרפתים, ואנחמם'.

בהמשך לכך, אפשר לשאול האם יוסף קיבל את אחיו, ונהג עמם בנדיבות וניחומים,[275] רק כי עשו תשובה והוכיחו בנאומו של יהודה,[276] שלא יפקירו שוב את בנימין אחיהם?[277]

האם אין ביוש לרבים כאשר גזר נטילת רכוש והגלייה של המצרים (בראשית מז 19)?[278]

ז.       מתשובה אישית על החטא להיגדי מוסר לרבים; עונשים

20.  העיסוק בחטאי השבטים בניגוד לאיסור הקטרוג על מעשי האבות

עיקרון של חשיפת חטאי גיבורי הסיפורים מאפיין את התנ"ך,[279] בניגוד לרוב ספרויות עמי קדם המעריצות של גיבוריהם. זאת כי מטרת התנ"ך לחנך אותנו, כדברי ממ"ת ג 24-23 (קימרון, החיבורים העבריים ב, עמ 211): 'והמשכיל יבין וזכור את מלכי ישראל והתבנן במעשיה, שמי מהם שהיא יראו ממשפטי התורה היה מצול מצרותוהם מבקשי התורה'.

בברית דמשק (קימרון, החיבורים העבריים א, עמ' 56, שו' 14-13) יש כנראה איסור על קטרוג מעשי האבות, עם עונש בצידו.[280] אימרה קרובה לכך מצויה בחז"ל: 'חייב אדם לומר - מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי' (תנא דבי אליהו רבה כה),[281] וכנראה היא המקור לדרשות סנגוריה על חטאי חלק מגיבורי התנ"ך.[282]

קטרוג על מעשי האבות מסתבר יותר מפרטי הסיפורים רק מספר בראשית, ואילו הרחבות סיפורים אלו בכמה מגילות קומראן (בעיקר במגילה חיצונית לבראשית[283] והיובלים), משלימות סנגוריה על האבות. הצוואות אינן מכסות ומטייחות את חטאיהם על מעשי/חטאי בני יעקב, וכאמור, הן אף מוסיפות כמה חטאים חדשים, שאינם מצוינים בספר בראשית. אלא שהצוואות מחדשות ומעצימות את התשובה שעשו רוב בני יעקב, כפי שיפורט להלן.

21.  התשובה במקורות קרובים

מצוות התשובה כהודאה ואי-חזרה על החטא, אינה מודגשת בתורה. החיוב המקראי לתשובה על חטא, במובן של התוודות וחרטה, מובא בוויקרא ה 5: 'וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה, וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ' (ובדומה בבמדבר ה 7). כמה פסוקים מורים על הוראה להתקרבות וחזרה לה', אך אין בהם הוראה לגבי אופן ההודאה והתשובה.[284] בנביאי הנ"ך רווחת תוכחה נגד עמ"י על כך שאינם חוזרים בתשובה.[285]

  • תשובה פרטית במקרא

רבים מגיבורי המקרא הוכחו על חטאיהם, ואף ניתנה להם הזכות לחזור בתשובה (ויותר מהם, לכלל עם ישראל, כמו למשל גם לאנשי נינוה).[286] כבר לקין הוצע לחזור למוטב,[287] אך הוא לא עמד בניסיון; דתן ואבירם התבקשו לחזור בהם ממעשיהם, אך הם סירבו;[288] לאחר בכי העם מחטא המרגלים, התחרטו המעפילים על מעשיהם וניסו לכבוש את הארץ, אך זה היה בניגוד לדעתו של משה;[289] מלכים רבים הוזהרו והוכחו ע"י נביאים, ומיעוטם חזרו בתשובה,[290] ביניהם נזכיר שני מקרים ידועים: דויד המלך, שלא רק התחרט על מעשיו, אלא גם כתב ומהווה תשובה לאחרים;[291] יאשיהו שחזר בתשובה מלאה על חטאי אבותיו;[292] וכן מנשה, שתפילתו נמצאה גם בין מגילות קומראן.[293]

  • התשובה במגילות קומראן

במגילות קומראן נלמדת התשובה הכללית גם מהתנ"ך, כפי שמציינת יפה ממ"ת ג 24-23 שהוזכרה לעיל, ומלמדת שזוהי הסיבה שהמקרא אינו מסתיר חטאי גיבוריו. ביטויים קרובים מצויים במגילות חוכמה מקומראן, כגון 'להתבונן ברז נהיה', ומורים לחפש את שורש הדברים כדי לעמוד על הבנת החיים.[294] גם בן סירא ה 11-1 ויז 24-19 דרש על התשובה.[295]

עדת קומראן ראתה בעצמה עדה/קהילה שחוזרת בתשובה, וביטויי התשובה מגוונים בכתביה השונים, כגון: 'שבי פשע'. בלהה ניצן ניתחה במאמרה את 'ה"תשובה" במגילות מדבר יהודה', ומדוגמאותיה ניכר כי ישנו היפוך גישה של כמות העיסוק בתשובה המועטה בתנ"ך, לבין עיסוק התשובה הרב במגילות קומראן.[296] זאת כנראה, כיוון שעדת קומראן מציגה את עצמה כייחודית במעלת הקודש שלה (ברית דמשק ג' 19-ד' 2),[297] כאשר במקרא בקושי מוזכרות קהילות קודש.[298]

  • התשובה בחז"ל[299]

במסכת יומא פו ע"א יש דיון שבחים על התשובה: 'גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה רִפְאוּת לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה״ (הושע יד 5).. גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ (הושע יד 2).. גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁדּוֹחָה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה.. גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה (שֶׁמְּקָרֶבֶת) אֶת הַגְּאוּלָּה.. גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּאֲרֶכֶת שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם', והמבחינה בין: 'כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה', וכן: 'גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁבִּשְׁבִיל יָחִיד שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה — מוֹחֲלִין לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ'. תיאורים והבחנות אלו ייחודיים לחז"ל.

לעומת זאת, רֵישׁ לָקִישׁ טען ש'גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת', וגישה קרובה לכך ראינו בחטאי ראובן ויהודה.

22.  בין התשובה האישית לתשובה הכללית – שהיא הוראת הלקח לרבים

בספר בראשית מב 22 ונ 17 מרומזת תשובת האחים בשיח ביניהם על חטא יוסף, אלא שקשה להבין אם תשובת הלב שלהם היתה כנה ומלאה.[300] הצוואות מדגישות ומרחיבות את תשובת האחים, וכך מפרטות על תפילות והעונשים או הייסורים העצמיים שקיבלו עליהם.

יתרה מזו, השבטים ממשיכים מפירוט התשובה הפרטית-אישית שביצעו, אל עיקר הדגש בצוואות, והוא הלקח המוסרי הרחב לצאצאים או לכל עם ישראל, שמכונה להלן: 'התשובה הכללית'. כך מדגישים השבטים את צוואתם המוסרית לצאצאיהם, כיצד להתרחק ממעשים אשר עלולים להוביל לנפילות חטאים דומות והיגדי מוסר קרובים.

עניין נוסף שמורחב בצוואות, הוא הבחנה בין שוגג למזיד. דוגמאות והרחבה בעניין פורטו בפרקים על ראובן ויהודה. ההבחנה בין שגגה למזיד תלויה גם בידיעת החוק, והיות ומבחינת הצוואות, בני יעקב  טרם נחשפו לרוב חוקי התורה, שניתנה כמה דורות אחריהם במעמד הר סיני, הרי שניתן ללמוד כי הצוואות מבקשות למסור לנו, שלאחר מתן תורה, כבר לא יתקבלו שגגות על מצוות שכתובות בתורת משה.

23.  מהודאות והתשובות הפרטיות של בני יעקב, לוויתור על אוכל

כאמור, אחד החידושים העיקריים של הצוואות, הוא ההודאה האישית שלהם, ולהלן סקירתן:

התשובה האישית של גד ה 10-8 מלמדת 2 עקרונות גדולים: 'וכל הדברים האלה אשר לא למדוהו בני איש, אותם יכיר בשובו מדרכו; כי הביא אלוהים עלי מחלת הכבד, ולולא תפילות יעקב אבי עזרוני, כי אז כמעט קט חלף רוחי ממני; כי כל אשר בו יחטא האדם, בו יווסר'. בדומה: 'אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהן' (גיטין מג); 'כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל' (משלי כו 27); 'חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל' (קהלת י 8).

כמה מבני יעקב מציינים כי קיבלו על עצמם קבלה או סגפנות מסוימת למשך שנים: ראובן א 9 התנזר משיכר, בשר ומאכלי תאווה, 7 שנים, בגלל חטאו המיני;[301] שמעון ג 5 מציין שעינה את עצמו בצום שנתיים, בגלל קנאתו ליוסף;[302] יהודה טו 4 מציין: 'ובהנחמי על אלה, לא אכלתי בשר ויין עד עת זקנתי, וכל שמחה לא ראיתי'. יוסף י 2-1 משבח את הצום עם המידות הטובות.[303] תשובותיהם של ראובן ויהודה מובאים בהרחבה בפרקים העוסקים בחטאיהם.

ניכר שתשובת כל האחים בצוואות התקבלה, שכן רובם מציינים את היותם הזוכים לתחיית המתים, יחד עם האבות והצדיקים.

מעטים קבלות הייסורים או סגפנות עצמית בתנ"ך, מלבד אבל, כמו יעקב על יוסף (אם כי לא מצוין איך התאבל), ודויד על חולי בנו מבת שבע.[304] אנשי נינוה התאבלו בתשובתם מדרכם הרעה (יונה ג 8-5), ובני רכב הסתגפו מיין בהוראת אביהם (ירמיהו לה 5).[305] גם משה, דניאל, אסתר, עזרא ונחמיה צמו, אך זאת לקרבת/קבלת רוח נבואה, ולא כתוצאה מחטאם.

אמנם מהותו של יום הכיפורים הוא עינוי הנפש לכפרת עוונות,[306] אך התורה מדגישה כי התשובה הינה הליך קל ומהיר: דברים ל 14-12: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה; וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה; כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ'; ישעיה א 18: 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ'; מג 22: 'וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב, כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל'; ירמיה ג 22: 'שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם'; מלאכי ג 7: 'שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר יי צְבָאוֹת', ואף בפרט הדגשת המעשים הטובים מול הצום: 'הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, אָז טוֹב לוֹ' (ירמיה כב 15); 'לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע' (ישעיה נח 3).

יששכר ב 6-5 מציין שרחל ויתרה על אכילת הדודאים.[307] בספר טוביה, האל שמע את מצוקתם של טובי ושל טוביה, ובקשתו בעת ויתור על מזון.[308] סיפור זה דומה לעיכוב אלעזר לאכול טרם אמירת דבריו לבקש את ידה של רבקה ליצחק אבינו (בראשית כד 33),[309] וגם לטוביה דחה את אכילתו לאחר שביקש את שרה לאשתו (ז 12).[310] עיקרון זו קיים אף בנימוסי השולחן של בן סירא לא 19: 'בחברת רעים, אל תשלח ידך ראשונה לאכול ולשתות', והיא ההלכה של כיבוד הכוהן בסרך היחד ו 6-4,[311] שכנראה היא המקור להלכת חז"ל הדומה (מועד קטן כח ע"ב).[312]

24.  המסר המרכזי הנסתר של קבלת סבל, ייסורים וציפייה לה'/גאולה

עניין קרוב לתשובה הוא אופן ההתמודדות עם הסבל או הייסורים בחיים, במיוחד כאשר אינם קבלת סיגופים עצמיים. מפניית יוסף אל הסריסים בבית הסוהר: 'וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר, מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם' (בראשית מ 7), אפשר ללמוד שיוסף היה מאיר פנים, ולא מדוכדך במצבו כאסור בכלא. עם זאת, אין הדבר נוגד את ניסיונו לבקש עזרה כדי לשפר את מצבו, ולצאת מהכלא: 'כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד, וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה' (שם מ 14).

יוסף הצדיק, בין היתר בזכות זה שידע לקבל את המצב הקשה אליו נקלע, אף שלדעתו אינו היה ראוי לכך (בניגוד לדעת אחיו באותה שעה), ובמשך כעשרים שנה בכלא, היה שמח ואף מעודד אחרים.

את תקופתו בכלא מסכם יוסף בצוואתו: 'בבית הכלא השליכוני הכוני שמוני ללעג, ואלהים נתנני לרחמים לפני שר בית הסהר; כי לא יעזב יי את יראיו, לא בחשך ולא באזקים ביגון ובצרה' (ב' 3-2).

  • ניגודים וסתירות לעיקרונות קבלת הסבל והתקווה:

תהילים כז 14 מציין עיקרון תורני רווח: 'קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'. אלא שהתקווה והציפייה מנוגדות לפסוק במשלי יג' 12: 'תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב, וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה'.

לכאורה גם מנוגד שעני יצא מהעוני שלו, אם לפי מגילה ???, קובעת שעוני של אדם זה מזלו וגורלו התמידי.

תהילים מו 11: 'הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים'.

25.  עונשים רק משמיים – היחס ליריב

המסר המרכזי של יוסף, לצד עיקר השבחים עליו, הוא בכך שהוא לא נטר ונקם לאחיו (ראו פרק בעניין).

העונשים של אחי יוסף על מכירתו לעבד, לא מוזכרים בתורה, מלבד בדיקתם על ידי יוסף, שהעלה טענה: 'וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר, אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ' (בבראשית מב 22).

עוד כמה מבני יעקב מלמדים לא להחזיר רעה כנגד רעה, אלא רק טובה נגד רעה: 'ואתם אהבו איש את רעהו בלבבכם, וכי יחטא לך איש, ודיברת אליו לשלום, וזרית הלאה את חמת השנאה, ולא תשכין בנפשך ערמה'... (גד ו 7-3); 'וכי יבקש איש להרע לכם, אתם גמלו אותו טוב והתפללו בעדו, ויי יצילכם מכל רע' (יוסף יח 2); 'האדם הטוב אין לו עין רעה, כי הוא מרחם על כולם, אפילו אם הם חוטאים. ואם זוממים עליו רעות, הוא מנצח את הרע בעשותו טוב' (בנימין ב 3-2); 'כי אם עזות יענה איש לאיש קדוש והתנחם, כי יחונן צדיק את המגדף ויחריש; ואם יבגד איש בצדיק והתפלל בעדו הצדיק כי אם גם לרגע קט, ידכא עוד מעט ישגא זהרו ויופיע כאשר היה גם יוסף אחי' (בנימין ה 5-4).[313]

בחלק מאמירות אלו מצוין שכרו של המוותר על הרע שנעשה לו, ושכרו משמיים על כך. עיקרון זה מוזכר גם במשלי טז 7: 'בִּרְצוֹת יי דַּרְכֵי אִישׁ, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ'. בעוד ניתן שכר למי שמוותר ומוחל, מצד שני למריע צפוי עונש משמיים (שמתעדן אם הניזוק מתפלל עליו): 'וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, יִשְׂטְנוּנִי תַּחַת רדופי [רָדְפִי] טוֹב' (תהילים לח 21) ; 'כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי, מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ' (שמ"א כד 13).

ייתכן ויש כאן הרחבה על משלי כה 22-21: 'אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם; כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ, וַיי יְשַׁלֶּם לָךְ'.[314] אלא שגישה זו כסותרת את העיקרון: 'עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד, עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם; עִם נָבָר תִּתָּבָר, וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל' (שמ"ב כב 27-27; תהילים יח 17-16); 'כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם' (משלי כז 19).

העיקרון המנחה של עדת קומראן ביחסם ליריב הפרטי מתבטא בסרך היחד י 18-17: 'לא אשיב לאיש גמול רע, בטוב ארדוף גבר, כי את אל משפט כל חי, והוא ישלם לאיש גמולו',[315] ובפועל: 'לוותר לאנשי השחת על הרכוש, לא להתחרות ולא להתגרות בהם':[316] 'ואלה תכוני הדרך למשכיל בעתים האלה לאהבתו עם שנאתו: שנאת עולם עם אנשי שחת ברוח הסתר לעזוב למו הון ועמל כפים כעבד למושל בו וענוה לפני הרודה בו' (סרך היחד ט 21-24).

דרך ויתור זו מורה כנראה גם על ויתור מנקמה, אך זו פורשה בברית דמשק ט 5 בהבדלה מאויבים: 'ואין כתוב כי אם נוקם "לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו" [נחום א 2]'. אמנם עדת קומראן הטיפה נגד השונאים והנוקמים בתוך העם (עד שהתבדלה מהם),[317] אך ייתכן שאויבים אלו הם יריבים בתוך העם, ולא רק נכרים, כפי שמפרש בראשית רבה נה ג תוך הסתמכות על אותו מקור – נחום א 2.[318]

במגילות קומראן ישנן אמירות לגבי העונש הצפוי לרשעים משמיים (אמירות אלה רווחות גם במקרא),[319] כגון: 'לא יחונך אל בקוראך, ולא יסלח לכפר עווניך' (סרך היחד ב 8),[320] ושילובם עם עונש לבליעל ('ברכות וקללות').[321] מנגד, עדת קומראן מציגה לראשונה מערכת קהילתית של סדר ארגוני, חוקים ותקנות, המרובים בעונשים מגוונים ע"י נציגי העדה.[322]

עיקרון הטובה על רעה התרחב בנצרות (אם כי בהתנהגותה הלאומי דווקא פעלה רבות הפוך), אשר ידועה בביטויים כאוהבת ומחבקת את האויב ללא תנאי, כמתן הלחי השנייה' (הבשורה על-פי מתי ה 39),[323] והעדפת הזונות והמוכסים (מתי כא 32-28).

חז"ל הורו לשנוא את הכתות היריבות להם ('מינים'),[324] ואלו שאינם נוהגים במנהגם,[325] אך אין אמירה מפורשת אם זאת בגלוי או רק בסמוי. בפועל, בעיקר הפרושים שמעון בן שטח[326] ויוחנן בן זכאי,[327] נהגו בשנאה תהומית גלויה נגד הצדוקים, ולא ברור אם דרשת שנאת החינם שבגינה תלו את חורבן הבית השני (יומא ט ע"ב), מתייחסת גם לשנאתם זו. בתפילת העמידה/שמונה עשרה מוזכר העיקרון שלא להחזיר רעה למי שמריע לנו: 'וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם' (ברכות יז').[328]

עונשים וחטאים : מן המקרא לספרות חז"ל / אהרן שמש.

26.  האבחנה בין עונשי שמיים לנסיונות לעונשים עצמיים

מעיון בתוצאות העונשים בצוואות, ניתן לאפיינן כפתגמו של קהלת ט 18: 'וְחוֹטֶא אֶחָד, יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה'. דהיינו, יש שכר ועונש ישיר לחטאים: 'כי כל אשר בו יחטא האדם, בו יווסר' (צוואת גד ה 10).[329]

אלא שעונשים יכולים להיות גם נסיונות, ויוסף ב 6 מציין: 'בעשרה ניסיונות בחנני, ובכולם ארך רוח הייתי', אלא שבניגוד אליו, היובלים יט 8 מפרט את רוב ניסיונותיו של אברהם אבינו,[330] כך שאין אנו יכולים לנתח וללמוד בוודאות מניסיונותיו של יוסף, מה גם שרוב ניסיונות חייהם שונים זה מזה.

כיצד ניתן להבחין בין עונש לבין ניסיון?  על כך לא מצאתי פירוט בצוואות.

בנוסף, עונשי שמיים יכולים להיות מקבילים או קרובים לעונשים עצמיים – כתשובה אישית על החטא, וכנראה בכך מהווים עונשים שמכפרים על החטא.

ח.     חטא ראובן במשכב עם בלהה, והיגדי מוסר בנוגע להתרחקות מנשים וממיניות

27.  סיבת החטא של ראובן במשכב עם בלהה

ראובן מציין כי הסיבה שהתגרה לשכב עם בלהה, היא כי הוא ראה אותה 'רוחצת בסתר עירומה,[331] אך ללא ציון המקום. היובלים לג 1 מציין שבאותה עת, יעקב ולאה הלכו ליצחק.[332] בכך יש קרבה לרחיצת בת שבע, שרחצה כאשר בעלה אוריה היה רחוק.[333] לדעת קוגל (1995), הלפרן (נשים בספר היובלים), ורוזן-צבי (דברה תורה), ספר היובלים מצדיק את בלהה במידה יתרה מצוואת ראובן, וזה בהתאם לגישתו לנשים בכלל. תיאור המעשה מלווה בטקטיקת הטעייה, בדומה לאופן שלבן החליף את רחל בלאה בליל הכלולות,[334] כך למרות כוונותיה התמימות, היות שבוצע עוול, היא סובלת מפרידה מיעקב בעלה[335] (במקום עונש מוות, אילו היתה עושה זאת במכוון).

התגרות הראייה תואמת למקור לחטא לפי ראובן ב 5: 'השני הוא רוח הראיה, אשר בו תוצר התאוה'. חטא הראייה מתקשר עם החטא הקדמון: 'וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם' (בראשית ג 6), לצד סיפורי מקרא נוספים, כמו כאמור הרקע לחטא דויד עם בת שבע;[336] 'וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו, וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח' (בראשית יט 26), שייתכן והתחיל בראייה חמדנית קודמת.[337] גם בספר החיצוני 'מעשה שושנה'[338] מתואר חימוד למשכב אסור, שלאחר מכן מוטח נגד אחד החוטאים: 'רוח התאוה הסיתך' (מא/נו).

המספר הטיפולוגי 7 מוזכר בצוואת ראובן ב 9-8, הן משבע רוחות הבריאה המשפיעות על האדם (ונוספת שמינית),[339] ועד שבע רוחות שגגה שמתמזגות איתן.[340] מניינים אלו מזכירים את משלי ו 19-16: 'שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יי; וְשֶׁבַע תועבות (תּוֹעֲבַת) נַפְשׁוֹ. עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר; וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי. לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן; רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת, לָרוּץ לָרָעָה. יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר; וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים', ואת שבע המידות הטובות[341] (כשלצידם שבע מידות החסד)[342] מול שבעת החטאים כפי שהוגדרו על ידי אפלטון ואריסטו, ואומצו על ידי אבות הנצרות.[343] ייתכן והחטא השביעי הוא סמל לחטא הקשה והחמור: 'הרוח השביעי הוא רוח ההולדה והמשגל, ועל ידו יבא החטא בתאוות החשק; ועל כן אחרון הוא במערכת הבריאה וראשון לנער, כי מלא הוא כסילות, ואת הנער יוביל כעור אל בור, וכבהמה אל שחת'. אפשר שראובן רומז שהרוח המינית, בהיותה אחרונה בתולדתה, ממשיכה להיות מהחזקות, היות ומציין שחטאו היה בגיל 30 (א 8).

ראובן ד 11 מציע את בלימת נפילת החטא: 'כי אם לא תמשל הזנות בדעתנו, לא יוכל בליעל למשל בנו'. סיפור כזה מובא בספר החיצוני 'חיי נביאים' על נתן הנביא, שהיה בדרכו להזהיר את דויד בעניין חטאו הדומה עם בת שבע.[344]

חטא משכב אסור אחר מתייחס ליהודה, אלא שהוא מנמקו בסיבה רוחנית של עונש חוזר מגאווה: 'כי גם אנכי התפארתי, אשר במלחמות לא פתני מראה אשה יפת תאר, ואחרף את ראובן אחי על דבר בלהה אשת אבי, ורוח הקנאה והזנות ערכו לנגדי מלחמה, עד אשר שכבתי עם בת שוע הכנענית, ועם תמר כלתי (יג 3),[345] שלכאורה קשה ביחס המידתי שלו.[346] יהודה משלבו עם השפעת היין: 'והיין הטה את עיני, והחשק החשיך את נפשי.. כי היין כמשרת לרוח הזנות, למלא תאות נפש (יג 6, יד 2). יהודה מציין שהוא כיבד את אימו ואחות אימו (א 5),[347] וכאן השאלה אם כיבד גם את שתי השפחות, כך שאולי מרומז בכך צד נוסף בחטאו של ראובן, שנבע גם מחוסר כיבוד בלהה השפחה/פילגש.[348]

יש לציין כי בתחילת צוואת ראובן אין ציון או פירוט של מהות חטאו עם בלהה,[349] אלא בלשון נקייה: 'ואחלל יצוע יעקב אבי (א 6). יחד עם בראשית מט 4,[350] יש קרבה לדעה בחז"ל: 'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: "כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה"... מלמד שבלבל מצעו של אביו (שבת נה ע"ב; תרגום יונתן). בכל אופן, ראובן אינו קרוב למדרש בסוטה ד ב: 'כל אדם שיש בו גסות הרוח, לבסוף נכשל באשת איש'.

28.  התוצאה והעונש של ראובן מחטאו במודע, אך ללא התרעה

כנראה העונש המרכזי של ראובן נוכח חטאו, הוא איבוד הבכורה. עונש זה מובא מפורשות בדברי הימים א ה 2-1,[351] לפיו המלכות עברה ליהודה, והבכורה – ליוסף. אך עונש זה אינו מוזכר בצוואת ראובן, אף שבשאר הצוואות מצוינים תפקידים שונים, שניתנו בעיקר ללוי, יהודה ויוסף;[352] ראובן ו 7 מציין: 'כי ללוי נתן אלהים את המלוכה וליהודה איתו, ולי ולדן וליוסף להיות נשיאים'.

גם  עונש של מידה כנגד מידה לא הוזכר מפורשות לראובן, אלא: 'ואני אומר לכם כי היכני ה' מכה גדולה על ירכי עד שבעה חודשים, ולולא התפלל יעקב אבי לה בעדי, רצה ה' להמתני' (א 7), כאשר הירך מסמלת את איבר ההולדה.[353]

ייתכן שכמידה כנגד מידה[354] מציין ראובן שלא היה לו 'עוז להביט בפניו של אביו יעקב (ד 2). קוגל הציע שכמידה כנגד מידה, יעקב קולל: 'פַּחַז כַּמַּיִם (בראשית מט 4).[355] מקרה דומה שבו כן ניתן עונש דומה, הוא שכיבת אבשלום עם פילגשי דויד אביו, שלאחר מכן נותרו 'אַלְמְנוּת חַיּוּת (שמ"ב כ 3). עם זאת, דויד המלך נענש בעוד ארבעה עונשים (שמ"ב יב'), וחטאו היה מורכב ומופנה גם ישירות לאוריה. היובלים לג 20 מדגיש ש'אין עון גדול מהזנות ו'אין כפורים לכפר על האיש אשר יעשה זאת לעולמי עולמים', אך מאידך קובע שראובן לא נענש, מכיוון שלא הותרה באזהרה: 'עד אליו לא נגלה עד תום החוק והמשפט והמצוה לכול',[356] בניגוד לכפרה על חטא שגגה.[357] שני צורף, ראתה בעניין זה שחטא ראובן ויהודה הם 'הדוגמאות הבולטות ביותר בספר היובלים לשילוב הרעיונות של התגלות הלכתית הדרגתית לנבחרים, כוונה וחוסר כוונה בחטאים, והבחנה בין חטאים בסתר ובגלוי, הן בניסוחים המפליאים של החטאים המיניים של ראובן ויהודה'.[358] אנדרסון טוען שראובן לא נענש עונש מוות, משום שהחוק הקשור להתנהגותו לא התגלה בדקדוקיו בימיו.[359] בתורה, שלפי אותנטיות צוואות השבטים נמסרה לאחר מכן, יש 4 אזהרות בעניין: ויקרא כ 11, יח 8, דברים כד 1, כז 20.[360] גם ברית דמשק מבחינה בין העושה מעשה 'ביד רמה'.[361]

לעומת זאת, יוסף עמד בניסיון גדול של זנונים של אשת פוטיפר,[362] ובפרט כשציין שאביו לימדו איסור ניאוף.[363] הלפרן-אמארו מדגישה שסיפור ראובן ובלהה בספר היובלים מנוסח כתקבולת ניגודית לסיפור יוסף.[364] במקרא, ניסוחו של סיפור יוסף ואשת פוטיפר מנוגד לסיפור יהודה ותמר, אבל לא כך ביובלים, הרואה את שתי הדמויות כדמויות נבחרות (גם אם הן לא הגיעו לדרגת לוי). גם יהודה ציין שגדולים שחוטאים בזנונים, יפלו ממעמדם, אך זאת כנראה למד לאחר תשובתו.[365]

לדידו של ראובן, גם הנשים של דור המבול חטאו בזנותם את בני האלוהים, אך הוא אינו מצין את עונשן (ה 7-6). בהקשר יותר כללי, עזרא השלישי ג ואיגרת אריסטיאס רנ מתארים את חוזקן ושליטתן של הנשים.

29.  התשובה הפרטית של ראובן על חטא המשכב עם בלהה

ראובן מציין: 'אשר לא תלכו בפשע נעורים ובזנונים, אשר בם נכשלתי אנכי, ואחלל יצוע יעקב אבי (א 6), ומציין בפס' 10, כי קיבל על עצמו חרטה אבל ועינוי במשך 7 שנים, שכלל נזירות מיין, שיכר, בשר ומאכלי תאווה.

כמה מאחיו של ראובן גם התנזרו ממאכלי תאווה בתשובתם הפרטית, אך לתקופה קצרה יותר.[366] בעוד ראובן מציין שנמנע ממאכלים אלו כליל רק בתקופת אבלו, לעומתו, יהודה מחלק את המלצתו לשתות יין - כל עוד שולטים בהרגשת הבושה (יד 7), ואילו לענווים ממליץ להתנזר כליל, כפי שמעיד על עצמו שהתנזר כליל מיין ובשר, כחרטה על חטאו (טו 4). יששכר ד 2 אינו אוסר על הנאה מדברים הנ"ל, אלא מלמד את מה שלא נכון, שאלו יהיו תאוותיו של הצדיק: 'איש תם לא ישאף הון, מאכלי תאוה שונים לא יחמד, בגד מחלצות לא ירצה'.

עקרונות דומים יש בתהילים לז 16: 'טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק', ובמשלי יד 25: 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ', וכן בן סירא לז 35-30 ביטא זאת יפה: 'חכם לנפשו ישבע תענוג, ויאשרוהו כל רואינו.. אל תזרע לכל תענוג, ואל תשפך על כל מטעמים. כי ברב תענוג יקנן חולי, והמרבה יגיע אל זרא'. גם חז"ל דרשו: 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא' (אבות ו ד'), וסגפנות היתה דרכם של חסידים המוזכרים בספרות חז"ל, כשקרובים אליהם האיסיים, שיוספוס תיארם בהנהגות סגפניות.[367] גם סוקרטס היה עני ונלעג בפומבי על העוני שלו (וולפסדרוף, אתיקה יוונית עתיקה, פרק 9).

אף שחלק מתשובה הוא הודאה על החטא, ראובן לא ניגש לאביו והתוודה על החטא, וזאת, לפי דבריו כי: 'מלאך אלוהים הודיע מיד לאבי על דבר פשעי (ג 16), שייתכן בהתאמה לאמור בבראשית לה 22: 'וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל'.[368] אלא שלפי היובלים לג 7, בלהה סיפרה את האירוע ליעקב, לאחר שביקש לבוא אליה.

30.  התשובה הכללית ועצות המוסר לזהירות מזנות

דגש ואזהרה מזנות הוא עיקר גם בצוואת יהודה ומוזכר בעוד צוואות,[369] ובבראשית שני סיפורים שקשורים לזנות, קשורים לבני יעקב.[370]

לוי ו 10-8 טען שמזנות הנכרים, הם ניסו לשכב עם נשות האבות;[371] ברית דמשק מצטטת את 'דברי לוי (כנראה 'צווואת לוי בנוסח קדום) שלפיו, הזנות היא אחד משלושת החטאים שבהם נופלים אנשי השחת;[372] יששכר הרחיב זאת למטרת המשגל: 'כי ידע אשר למען לדת בנים בקשה לחיות עם יעקב, ולא למען מלא תאותה (ב 3). הדגשת מטרת המשגל להבאת ילדים מובאת גם בטוביה ובחז"ל.[373]

מנגד, התנהגות ראויה בתחום המיני נלמדת מיוסף, אשר התגבר על הצעות הזנונים של אשת פוטיפר,[374] וכן מלוי, שנקם את אונס דינה אחותו.[375]

סיבת הזנונים מתחילה בראייה, ובפרק ד 11 מצויין התנאי: 'כי אם לא תמשל הזנות בדעתנו, לא יוכל בליעל למשל בנו'. זוהי דרשת מוסר לצאצאיו ולרבים, כחלק מהתשובה הכללית של ראובן, שעיקרה זהירות מהסתכלות ביופי הנשים (ד 1).

בפרק קודם הזכרנו כמה סיפורים/חטאים הקשורים לראייה אסורה, והתורה ציוותה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם'.[376] גם במשלי הוראות לשמירת העיניים, כגון: 'תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי, וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תרצנה [תִּצֹּרְנָה] (כג 26); 'אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, כִּי יִתֵּן בכיס [בַּכּוֹס] עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים' (כג 31); 'עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת, וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת' (כג 33); 'שְׁאוֹל ואבדה [וַאֲבַדּוֹ] לֹא תִשְׂבַּעְנָה, וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה' (כז 20). גם בספרות חז"ל יש דגש על זהירות ממשיכה מינית אחר העיניים.[377]

ראובן מוביל לפתרון של מציאת אישה לנישואים, כאשר הוא מסביר שזכות מציאת אשה היא מתנת ה' (ד 1).[378] יששכר מפתח זאת: 'בן שלשים וחמש הייתי כאשר לקחתי אשה, כי עמלי אכל את כוחי, ולא חשבתי על חשק נשים, כי עייף ויגע הייתי,[379] ותיפול עליי תרדמה.. ומלבד אשתי לא ידעתי אחרת, ולא זניתי בנשאי את עיניי' (ג 5; ז 2), וגם נפתלי ח 8: 'עת לאדם לדעת את אשתו, ועת פרש ממנה לתפלתו'.

הוראת זהירות נוספת של ראובן היא הפרדת הייחוד עם נשים.[380] הוראה זו פורטה בחז"ל,[381] ואף צוינה כהלכה קדומה.[382]

נקודה שמעין חורגת מהתשובה הכללית והאזהרה של ראובן, היא הטחת האשמה בנשים (פרק ה'). ראובן אף מציין פרט היסטורי שאין לו מקור אחר הידוע לנו (כמספר חנוך), לפיו בימי הנפילים הנשים התאפרו, ולכן אפילו המלאכים התפתו לשכב איתן (ה 7-6). בבראשית ו 4-1 אין שום האשמה לנשים, ולפי ספר חנוך, המלאכים, אלו שלדעת חלק מהדעות אין יצרים, הם החוטאים.[383] לפיכך ההוראה המוסרית של ראובן ה 3 אוסר על נשים אפילו מלהתאפר.[384] לכאורה דרשת מוסר זו של ראובן מרחיקת לכת, ואף מנוגדת לסיפור חטאו העצמי של ראובן (ולא של בלהה, זולת ציון שהיתה שיכורה), שהרי הוא מספר על כך שבלהה שכבה עירומה בחדרה (ולא במקום פומבי), וגם רחיצתה לפני כן, כאשר ראובן ראה וחשק בה, היתה בסתר (ג 11; היובלים לג 2). מאידך ראובן מציין שבלהה היתה שיכורה, כך שלא הרגישה במשכב (ג 14).[385] גם יהודה מאשים את הנשים בעניין שלא חטאו כנגדו - רישוש הגברים (טו 6),[386] גישה שלכאורה מנוגדת להלכה בחז"ל.[387]

ראובן מרחיב את העיקרון שמרומז במקרא ורווח בצוואות ובכמה ספרים אפוקליפטיים ובמגילות קומראן, לפיו כוחות מוסריים פועלים בשתי רמות: האדם והרוח (הרעה/דמונית).[388] ראובן מדייק שאם הרצון האנושי חזק, הרוח הרעה לא מסוגלת להשיג שליטה, וכן הפוך - אם הרצון חלש, השטן מרקד[389] ודוֹמִינָנטִי: 'כי אם לא תגבר הזנות על מחשבתנו, גם לא יוכל בליעל לגבור עלינו' (ד 11).

ט.     הכעס בצוואות שמעון דן וגד, ודרכי תיקונו

31.  מוקדי כעס או מריבות בספר בראשית

חרון (אף) הינו תיאור הרגשה רווח בסיפורי המקרא, אך נוכח זמנן האותנטי של הצוואות, אתמקד להלן בסקירת כעסים (או מריבות) המתוארים בספר בראשית:[390]

'וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד', ובו גם מצוין תוצאת הכעס: 'וַיִּפְּלוּ פָּנָיו (ד 5). אף שהאל מנסה לעודד את קין, ומראה לו את הפתרון, ומנגד את ההשלכה הקשה: 'הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ' (פס 7), נכשל קין בהריגת הבל אחיו, אף שהאחרון כלל לא חטא בפניו.[391] במקום להודות ולהתנצל, התחמק קין בתשובתו: 'וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי' (פס 9).

עם התפתחות האנושות, האל לא היה מרוצה ממעשי האדם: 'וַיִּנָּחֶם יי כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ' (בראשית ו 6). כעס זה, או שמא רק חרטה, הוביל לגזרה הקשה ביותר של האלוהים על האנושות. נוכח התוצאה הקטלנית של המבול, הגיעה הבטחה: 'וַיֹּאמֶר ה אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי' (ח 21). כאן המקום לציין כי כעס האל שונה בהיבטים שונים מכעס האדם והוראות המוסר לגביו, ובעבודה זו אעסוק רק בכעס אנושי.

כאשר היה 'רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם, וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט (בראשית יג 7), אברהם הציע ללוט פרידה, ובחירת אזור מרעה. בכך נפרדו דרכיהם, אף עדיין אברהם התווכח עם האל כדי להציל את סדום, כנראה נוכח שהותו של לוט בה (יח 33-23), ואף יצא להילחם נגד ארבעת המלכים, כדי להחזירו מהשבי (יד 16-14).

שרה מתעצבנת פעמיים על הגר ופרי בטנה. בראשונה מטיחה באברהם: 'חֲמָסִי עָלֶיךָ, אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט ה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ (טז 5), דבר שהוביל לכניעת אברהם במילוי רצונה. בשניה, שרה ראתה את ישמעאל מצחק, ושוב ביקשה לסלקם. למרות שהדבר היה רע בעיני אברהם, כאן האל התערב, והודיע לאברהם לקבל את רצון שרה.

רועי גרר רבו עם יצחק על שתי בארות. יצחק ויתר להם, ועבר לחפור בארות אחרות (כו 22-20), בהן מצא שקט וברכה.

לאחר שעשיו גילה שיעקב לקח לו את ברכת הבכורה, הוא: 'וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד (כז 34). משלא הסתפק בברכה החלופית: 'וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי (כז 41).

רחל קינאה בלאה שלא הולידה בנים, והטיחה זאת ביעקב, וגם הוא ענה בכעס: 'וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן (ל 2).

בסוף היחסים בין יעקב ללבן: 'וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם (לא 2). לכן יעקב ברח עם רחל ולאה. לבן השיגם, וחיפש בציודם את תרפיו, וכהתגוננות: 'וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן, וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן: מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי, כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי (לא 31).

כאשר שמע פוטיפר מאשתו שיוסף ניסה (כביכול) לתקוף אותה מינית, חרה אפו, וכעונש – השליך את יוסף לבית הסוהר (לט 20-14).

פרעה כעס על שרי המשקים והאופים, והשליך אותם לבית הסוהר. שם שניהם חלמו חלומות, והתעוררו זועפים ופניהם רעים (מ 7-1).

אחרי ששכם אנס את דינה, ואביו בא לדבר עם יעקב: 'וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד (לד 7), ומכך תכננו תחבולה של תנאי ברית מילה לאנשי שכם, ולאחר מכן טבחו בזכרי שכם ובזזום. פרטים נוספים לסיפור זה מובאים כשבח בכמה מהצוואות וביובלים ל', ואילו יעקב קילל על כך את שמעון ולוי בברכותיו ערב מותו (מט 7-5).

בהתדיינות בין יוסף כמשנה למלך מצרים לאחיו, עולים כמה בקשות לאי-כעסים (מד 18; מה 5; נ 15).

לאחר הסיפור הארוך והקשה של מכירת יוסף, ירידת בית יעקב ליוסף במצרים, ומות יעקב, פונים אחי יוסף אליו, בחשש כי הוא בסתר ליבו כועס, וכעת, לאחר מות יעקב, עלול לממש נקמתו:[392] 'אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ (נ 17-16). אלא שיוסף מתגלה בסלחנותו ואורך רוחו, מרגיע אותם בדברי אמונה, נחמה והבטחה לפרנסתם (נ 21-19). אופיו זה מוזכר לזכותו בחלק מהצוואות כדמות מוערצת.

למרות ריבוי תיאורי הכעס האלו בספר בראשית, המקרא אינו מציין, אפילו במקרה אחד מאלו, אם ומתי חרון האף היה נכון ומוצדק, או שגוי וכחטא. עם זאת, מכמה מהמקרים קל להסיק על הטעות או הצדק של הגיבור המקראי, כמו טעותו של קין מחד, וסלחנותו של יוסף מאידך.

32.  הכעס בספרות החוכמה ובחז"ל

בספרות החכמה המקראית יש התייחסות לא מועטה לכעס, ובכללה סתירות לכאורה, כמו שמחד קוהלת א 18 מלמד: 'כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב כָּעַס', ומאידך קוהלת ז 9 גורס: 'אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ'. גם במשלי הכעס מיוחס פעמים רבות לטיפשים,[393] ומזהיר מפני אנשים כועסים.[394] הנזק שהכעס גורם לאדם עצמו, מובא גם באיוב ה 2: 'לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי, והיתי [וְהַוָּתִי] בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד'.   

עדת קומראן יישמו את העיקרון מקוהלת טז 17: דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים', ב: 'אלה דרכיהן:.. במשפטי אל ורוח ענוה ואורך אפים (סרך היחד ד 3-2), ובהתאמה גם בתקנות ענישה: 'אל ידבר איש אל רעהו באף או בתלונה‏ או בקנאת רשע (סרך היחד ה 25); 'ואשר ישוב את רעהו בקשי עורפ, ודבר בקוצר אפים לפ̇ר̇וע את יסוד עמיתו באמרות את פי רעהו (ו 26-25).

חז"ל שיבחו את: 'אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר [משלי טז 32] (פרקי אבות ד א'), והגדירוהו כמידת החסידות: 'קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת', וכן: 'אל תהי נוח לכעוס (ד יח'). ההפסדים מנפילה לכעס נומקו בכמה היבטים: 'עבודת כוכבים.. משבר כליו בחמתו (שבת קה ע"ב); 'כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה (פסחים סו ע"ב); 'כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ (נדרים כב'). חז"ל גם ייחסו סגולות שונות לבעל אורך רוח: 'ג הקב"ה אוהבן, ואחד מהן מי שאינו כועס (פסחים קיג ע"ב); 'שם מב אותיות אין מוסרין אותו, אלא למי שאינו כועס (קדושין עא'); 'שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי (תענית כ ע"ב).

33.  מקור הכעס בגוף; חטאים ורגשות שגורמים לכעס; השלכותיו

ראובן ג 4, גד ה 11 ונפתלי ב 8 (וי 6 בנוסח העברי) משייכים את הכבד והמרה לכעס. מסורת קרובה מובאת גם בברכות סא'-סב'.[395]

דן ד 6 מציין סיבה לכעס: 'וכי יאנה לכם נזק לרצונכם או לא לרצונכם, אל תדאגו, כי הדאגה תוליד כעס וכזב;[396] כי רע הכעס עם השקר ושני פנים לו,[397] ושניהם יתחברו למען הרגיז לב'. עיקרון דומה של עצב במקום דאגה, מצוין גם במשלי: 'וּדְבַר עֶצֶב, יַעֲלֶה אָף (טו 1); 'לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים, וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה (טו 13). דוגמה של מעבר מעצבות/דאגה לכעס, מצוינת בבראשית ד 5 ולד 7.[398] לחז"ל מדרש דומה: 'ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה'.[399]

שמעון ד 3 מלמד כיצד לא ליפול לעצב/דאגה: 'כי אנכי הרביתי להתאבל מכולם, יען כי אני אשמתי במכירת יוסף, ויהי כאשר באנו מצרימה ויאסר אותי כמרגל, ואדע כי בצדק עוניתי ולא נעצבתי'. אך לא תמיד אפשר לקשר אשמה עצמית לסבל, וגם להצדיקה, כפי שיוסף ג 9 מתאר: 'וכאשר הבינותי [שאשת פוטיפר היתה מחבקת אותו בשנתו], ואתעצב עד מוות, ובצאתה אתעודד ואתאבל על אודותיה ימים רבים, כי הכרתי את יצרה ואת מזימתה', ואין שום מקור המסביר את סבל (או ניסיון) זה של יוסף. גם זבולון הורה: 'ועתה בניי אל תעצבו כי מת אנכי, ואל יפל לבבכם כי אאסף' (י 1), ומצוות איסור אבל קשה ממות קרוב, מובאות בוויקרא יד 1.[400]

בהמשך, דן ו 7-6 מרחיב על הכוחות השמימיים הטובים והרעים: 'ועתה בניי יראו את יי, והשמרו מפני השטן וכל רוחותיו; קרבו אל אלוהים ואל המלאך המתפלל בעדכם, כי הוא העומד בין אלוהים ובין בני האדם ולשלום ישראל נגד ממלכת האויב יעמד', ובפסוק 8 הבא, מעמיד את המעשים הרעים כסיבה לכעס: 'ועל כן השמרו בניי מכל מעשה רע, והסירו מאתכם כל כעס וכל כזב ואמת וארך רוח אהבו'.

  • השלכות הכעס:

דן מפרט השלכות רבות שהכעס גורם וממשיך בזרועות שונים. לפיו, הכעס הוא עיוורון (דן ב 2),[401] שולט בגוף ובנפש (ג 2),[402] גורם להצדקה עצמית (ד 4),[403] וכך הוא ממשיך להיות במעגל כעס ככדור שלג הולך וגדל, וכך תוצאת הכעס עם השקר מבלבלים את הלב, עד שבליעל מושל בנפש (ד 8).[404]

גד א 9-8 מציין שהכעס הביא אותו לשנאה: 'ואנוכי קצפתי על יוסף בגלל זאת [הוצאת הדיבה], עד יום בו נמכר; ורוח שנאה הייתה בי'. תוצאה/השלכה של שנאה מכעס, קרובה מעגלית לדבריו של דן ד 6 לעיל, לפיו הכעס הוא של תוצאה של דאגה.

דן ב 3 מציין שהכעס גורם ש'כי אם אב יהי או אם יתהלך אתם, כאויב או אח יהי, ולא ידעהו'. מעניין שכנגד זה, מוזכר לחיוב לוי, בכך ש'הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו [בָּנָיו] לֹא יָדָע' (דברים לג 9).

34.  התיקונים לכעס:

כפי שראינו לעיל, הכעס כאמור מתחבר עם מידות/רגשות רעות אחרות, בראשם השנאה והשקר. אך מהי המידה הישירה הפוכה מהכעס, או מהו התחליף הנכון הישיר כדי להימנע ממנו?

  • אורך רוח וסבלנות כפתרון לכעס

יוסף הינו הדמות המוערצת ברוב הצוואות כסמל להתנהגות הנכונה,[405] ובעיקר בשל תכונת אורך רוחו.[406] על תכונה זו, השומרת ומונעת כעס, מלמד דן ב 2: 'ועתה בניי, הנה אנכי מת ואגיד לכם באמת, אם לא תשמרו מרוח הכזב והכעס, ולא תאהבו אמת וארך רוח, אבד תאבדון'.[407]

לפי היובלים יט 5-3, ניסיונו העשירי של אברהם[408] היה: 'וננסה אותו אם יהיה ארוך רוח או אם ידבר בקוצר אפיים, וימצא גם בזה בוטח ולא הזדעזע. כי דיבר באורך רוח עם בני חת לתת לו מקום לקבור מתו בתוכו. ואלוהים נתן לו חן לפני כל רואיו, ויבקש בענוה מאצל בני חת ויתנו לו את שדה מערת המכפלה נגד ממרא, היא חברון, בארבע מאות כסף'. עמידתו של אברהם לנהוג באורך רוח נראה כהיפוך מהכעס המצופה ממנו, נוכח אבלו על שרה אשתו. גם קודם לכן נהג אברהם כך, למשל בפנייתו הצנועה לאל: 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' (בראשית יח 17), ובמיוחד בבקשה לדבר שהיה על ליבו: 'מַה תִּתֶּן לִי, וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי' (שם טו 2). הוראה כזו מובאת במגילת קומראן מוסר וחוכמה 'ב. בין איש לרעהו': 'היה כאיש עני בריבך, משפטכ[ה מרצונכה] קח, ואז יראה אל'.[409] גיבורי תנ"ך נוספים מאופיינים בצניעות ריבם, כפי שמסכם יפה מדרש תהילים, שוחר טוב כב 15: 'משה ואהרן אמרו "וְנַחְנוּ מָה" [שמות טז 7]. דוד אמר "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" [תהילים כב 7]. שאול אמר "הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי" [שמ"א ט 21]. גדעון אמר "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה [שופטים ו 15]".

בתורה מידותיו של ה מתוארות כ: 'אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת'.[410] קהלת ז 8 משבח מי שהוא: 'טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ, מִגְּבַהּ רוּחַ', ובן סירא ב 4 מלמד גישה זהה לאמור בצוואות: 'כָּל הַבָּא עָלֶיךָ קַבֵּל, וּבְשִׁבְרְךָ הַאֲרֵךְ רוּחַ'. בתענית כ׳ א דרשו רבנן: 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז', וכן בחז"ל סיפורים על קבלת הדין עם סבלנות. הסבלנות היתה גישתו של ציניקל-סטואי, בהתמודדותו ביצריו ושנהיה מרטיר.[411] עדויות מהסוקרטים מצביעות על כך שסוקרטס היה מחויב למתינות (sophrosynē).[412]

  • האהבה והסליחה כפתרון לכעס:

לדידו של שמעון ד 7, אהבת החינם היא הפיתרון למריבות: 'וגם אתם בניי, אהבו איש את אחיו בלב טוב, ותסור מכם כל רוח תגרה'. יוסף יז 2 מציין את האהבה ככלי משותף עם הסבלנות, שהיא הדרך להתמודדות עם הצער/סבל/כעס שגורם לנו אדם: 'וגם אתם אהבו איש את רעהו, ובארך רוח הסתירו איש את עון רעהו'. אכן זוהי דרכו של יוסף המתאפיינת ועולה מספר בראשית, כאשר חמל על אחיו ודאג לצורכיהם.[413]

בנימין ה 5-4 מדגיש את אופיו של הצדיק שמוחל, ואף מתפלל על חוטאים שפעלו נגדו.[414] בבראשית כ 7 נהג כך אברהם אבינו לגבי אבימלך,[415] ובמגילה חיצונית י 17 התפלל אברהם על פרעה (למרות שלקח את שרה אשתו), כדי להעביר ממנו את הנגף.[416] גם ישו דגל בגישת מתן הלחי השנייה.[417]

יששכר ד מדגיש את חשיבות והכללת ההליכה בתום לב, אותה היא מגדיר כראייה טובה,[418] ואשר היא, בין היתר, מועילה ל: 'אין קנאה בעצותיו והכעש' (פס' 5).

הוראות אלו הן הרחבות של המצווה: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ... לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט 17-16), שמנומקת במשלי י 12: 'וְעַל כָּל פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה'.

  • ייחוס הרעות (והטובות) למעשה האלוהים:

שגור היה בפי יוסף, ייחוס הרעות, וגם ההצלחות, לאלוהים. כך למשל:

באמונה זו, אפשר שהאדם משחרר את זעמו על אדם אחר, אף שעשה לו ישירות מעשה רע, אלא מקבל זאת כעונש או ניסיון משמיים. אמנם גם באמונה זו ניתן להיות מדוכדך או עצוב מהמצב, אלא דרגה גבוהה של אמונה זו מפחיתה את הכעס הפנימי.

י.       בין חריצות עבודת האדמה לבין הזמן ללימוד לבין תאוות הבצע

35.  תאוות הבצע

שני בני יעקב מציינים את חטאם בתאוות הממון:

  • אף שהיתה זו הצעתו של יהודה למכור את יוסף (בראשית לז 27),[419] גד ב 4-3 מציין ש'ועל כן מכרנו אותו אני ושמעון לישמעאלים בשלושים שקל, ונסתר מהם עשרה, ועשרים הראינו את אחינו; וככה מלאה תאוות הבצע את לבבנו להרגו'.[420] לעומת זאת, זבולון ג 1 מציין נקיותו בעניין: 'ובכסף שכרו [מכירת יוסף], לא היה לי חלק, בניי'.
  • יהודה מודה שטעה בחטא תאוות הבצע, ושזה הביאו לחיתון עם כנענית,[421] ומציינו כסיבת עונשו הקשה של מות בניו: 'בעקב הכסף מתו לי בניי, ולולא שבתי נכנעתי, ולולא תפילות יעקב אבי, כי אז ערירי הלכתי למות'.

לפיכך, זו היתה גם תשובתו הכללית בלקח לרבים: 'ועתה אצווכם בניי, אל תאהבו כסף ואל תביטו אל יפי הנשים, כי גם אנכי על ידי הזהב ויפי המראה נתעיתי אחרי בת שוע הכנענית; כי ידעתי בעקב שני אלה יפל זרעכם בזנות.. ועל כן השמרו בניי מן הזנות ומאהבת כסף, ושמעו אל יהודה אביכם; כי אלה יסירו מאחרי תורת אלהים ויעוורו עצת הנפש,[422] וילמדו גאוה ולא יתנו לאיש לרחם על קרובו; והם מנפשו כל חנינה יגזלו, ויציקו להם בעוני ועמל, וינידו ממנו שינה ויאכלו את בשרו' (יז 2-1; יח 4-2). גם אשר ה 1 מסביר את ההטעיה של תאוות הכסף: 'ראו בני, איך שניים בכל המה, זה לעמת זה, והאחד בשני יסתר, בצע בעשר'.

בהמשך יהודה אף מציב במפורש את אהבת הכסף כנגד עבודת האלוהים: 'בניי, אהבת הכסף תוביל לעבודת אלילים, כי בתעתועי הכסף יקראו לאלילים אלים, והוא יפעל אשר מי שיש לו כסף, בשיגעון ינהג (יט 1). סתירה דומה מביא אשר בפרקים ד וו', וגם בבשורה על פי מתי ו 24 מצוין: 'לא תוכלו עבוד את האלוהים ואת הממון'.[423]

תובנה מכך מעלה נפתלי ג 1: 'ואתם אל תמהרו להרע את מעשיכם בתאוות בצע, ולפתות את נפשכם בדברי שווא, כי אם תחרישו בטהר לבב, תדעו להתחזק ברצון יי, ולתעב רצון בליעל'.

בנימין ה 1 מבטיח קבלת שכר מהחוטאים בתאוות בצע: 'ועל כן בני אם מחשבותיכם תהיינה טובות, גם מרעים ישלימו לכם, והוללים יבושו מפניכם, וישובו לטוב, ואנשי בצע לא רק ישובו מתאותם, כי גם נתן יתנו את חילם לאשר בצרה'.[424]

בצוואות יש גם חזונות שחטא תאוות הבצע יקרה באחרית הימים (לוי יד 6; יז 11; יששכר ו 1; דן ה 7).

בתורה יתרו המליץ למשה רבינו על שופטים שתכונותיהם: 'אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע, וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת' (שמות יח 21), והדיבר האחרון אוסר על חמידת רכוש של אחרים. בנביאים ובספרות החוכמה המקראית מובאים הטפות להיזהר ברדיפה אחר העושר, כגון: 'כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם, כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וּמִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר' (ירמיה ו 13); 'לָכֵן אֶתֵּן אֶת נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים, כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע, מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן, כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר (ח 10); 'טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ, מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף' (תהילים קיט 72); 'כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח' (משלי א 19); 'עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע, וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' (טו 27); 'אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר, מִבִּינָתְךָ חֲדָל' (כג 4); 'אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת; וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה' (כח 20), ובדומה בן סירא יא 11: 'וְאץ לְהַרְבּוֹת לֹא יִנָּקֶה', אך עקרונו: 'בְּנִי אִם לֹא תָּרוּץ לֹא תגִּיעַ, וְאִם לֹא תְּבַקֵּשׁ לֹא תִמְצָא' (יא 12), אך מסייגם בפסוקו הבא: 'יֵשׁ עָמֵל וְיָגֵעַ וָרָץ, וּכְדֵי כֵן הוּא מִתְאַחֵר'.

המלצת המוסר בספרות המקראית היא: 'קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף (משלי ח 10); 'לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם, וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר (קהלת ט 10).

במיתולוגיה היוונית המלך מידאס מהווה סמל לתאוות בצע, שביקש מדיוניסוס שכל מה שייגע בו יהפוך לזהב.

36.  עמל הכפיים: חריצות לעבודת האדמה למול זמן הלימוד

יששכר ה 5-3 מדגיש את ערך העמל לפרי הארץ.[425] לפני כן תיאר יששכר ג את תום ליבו בהקשר ליגיעת כפיו בשדה,[426] ובהמשך הנגיד את עזיבתה לחטא חמידת הממון באחרית הימים.[427] דרך זו מזכירה את אביו יעקב כ'אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים (בראשית כה 27), כנגד עשיו: 'אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד'. מאידך, יהודה התגאה בצייד מגוון החיות שתפס.[428]

בתורה הוראות רבות לעבודת האדם, החל מהעונש האדם הראשון לעבודת האדמה,[429] אל ששת ימי העבודה למול המנוחה בשבת.[430] בנביאים יש ברכות לאחרית הימים שהגויים יעבדו בשביל ישראל,[431] וכן שהעיסוק המרכזי יהיה חיפוש וידיעת דבר האל.[432] במשלי יש עידוד לחריצות לימוד ועבודה, אך בלי לרדוף אחר העושר.[433]

בן סירא (שקטעי ספרו נמצאו במגילות קומראן, במצדה ובגניזת קהיר) ז 16 אומר מחד: 'אל תקוץ בעמל ידיך, כי עבודת השדה עבודת אלוהים היא', אך בפרקים לח 23-לט 15 מבהיר היטב את היחס בין לימוד התורה והחוכמה לעבודת הכפיים.[434]

במגילות קומראן אין ציון של כמה זמן עבודה עבדו או ראוי לעבוד, והתיאור הקרוב ביותר הינו בסרך היחד ו 8-6: 'ואל ימש במקום אשר יהיו שם העשרה איש דורש בתורה יומם ולילה, תמיד עליפות‏ <חליפות‏> איש לרעהו, והרבים ישקודו ביחד את שלישית כול לילות השנה, לקרוא בספר ולדרוש משפט'.[435] כלומר, הרוב עובדים בזמן העבודה, ורק אחד מעשרה לומד בשביל כולם, כנראה קבעו שליח לעיקרון מיהושע א 8: 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (בחז"ל ישנם מסורות דומות: 'עשרה בטלנים בעיר [מגילה א ג']; הסכם יששכר וזבולון שאין לו מקור בצוואות או מקראי [בראשית רבה פרשה צט ד"ה ט']). יוספוס דווקא כן מציין שהאיסיים הסתפקו ב-5 שעות עבודה יומיות.[436]

גם בן סירא ז 10 הורה (בנוסח היווני): 'אל תשנא עבודה קשה, ועבודת האדמה מעליון נבראה'.

בפרקי אבות ה ט גם הדגישו את החשיבות הרוחנית של עבודת האדמה: 'גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ', ודרשו שמאמץ עבודת האדמה תלויה בזכות שמירת המצוות.[437] כן הדגישו את חשיבות העבודה, ומאידך את מיעוטה יחסית ללימוד.

37.  ברכת העושר:

יוסף יא 7-6 מציין: 'ויי נתן חני בעיני הסוחר, ויפקד על ידי את ביתו; ויברכהו אלהים לרגלי, וימלא אותו זהב וכסף ועבדה'.[438]

יוסף יז 4 מציין שנהג ביושר כלפי אחיו, למרות שמכרוהו בכסף: 'וכאשר באו אחיי מצרימה, ויכירו כי אנכי השיבותי להם את הכסף, ולא שנאתים ואנחמם', וזאת כשכבר זכה להיות משנה למלך מצרים.

בן סירא יז 17 מציין: 'טוֹב וְרַע חַיִּים וָמָוֶת, רֵישׁ וְעֹשֶׁר מֵיי הוּא', אך מרבה בהוראות לגביהם: 'טוֹב הָעֹשֶׂר אִם אֵין עָוֹן, וְרַע הָעוֹנִי עַל פִּי זָדוֹן (יג 25); 'לְלֵב קָטֹן, לֹא נָאוֶה עֹשֶׁר (יד 3); 'בְּנִי בְּעָשְׁרְךָ הִתְהַלֵּךְ בַּעֲנָוָה, וְתֵאָהֵב מִנּוֹתֵן מַתָּנוֹת (ג 16).

פתגמי ברכת שכר האדם משמיים, מצויים גם בחז"ל: 'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה (ביצה טז'); 'בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך. אין אדם נוגע במוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימה (יומא ח ט').

38.  חלוקת הזמן בין עבודת כפיים ללימוד תורה וחוכמה

שאלו חז"ל: 'אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?'[439]

לוי ביובלים שקיבל ספר, ולפי הרמב"ם (כנראה מחז"ל) שאינו עובד, וכמוהו כל מי שרוצה תורה.

מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין כוללת המלצות חוכמה המכוונות למסגרות שונות, כמו בעלי נחלה, יחס לאשה, הלוואות, חכמת ידיים.[440]

חז"ל דרשו בפרקי אבות כמה היגדי מוסר לריבוי לימוד וחוכמה על חשבון עבודה,[441] וכך הטיף שמעון בר יוחאי ('מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה [שבת לג ע"ב]).

אריסטו הביא דוגמה ממדיאה של אוריפידס: 'אדם בר דעת אסור לעולם שיחנכו את ילדיו להיות חכמים יתר על המידה. שכן, מלבד היותם בטלים בדרכים אחרות, הם מביאים לקנאה עוינת מצד אזרחים אחרים'.[442]

יא.  סיכום ומסקנות:

בצוואות מרובים אזכורי מלאכים והיצרים השונים, ואופן השפעתם הרחבה על האדם. ניתנים כלים ועצות להתמודדות אישית איתם, עד לשיא של קבלת שכינת רוח ה' הטובה. היגדי המוסר בצוואות קרובים למקרא, ובפרט לספר משלי, בעוד תיאורי הסיפורים בצוואות קרובים לספר היובלים. עם זאת, אמירות מוסר מטבען הן בעלות דמיון רב, וסגנון הצוואות בעל אלמנטים ייחודיים. רוב היגדי המוסר בצוואות בנויים משלושה שלבים: הרחבה על חטא; תיאור העונש או קבלת ייסורים עצמיים והתשובה האישית; הוראות לזהירות הרבים מנפילה בחטאים דומים (דרשות המוסר כתשובה כללית).

מסת האתיקה בצוואות אינה מסודרת בחטיבות נושאיות או רעיוניות, אך לאחר הרחבה על סיפור חטא מסוים, מורחבים גם היגדי מוסר רבים. חטיבות נושאיות או רעיוניות מאפיינים את ספרו של בן סירא, וכן בספרות החוכמה שבחיבורים הקומראניים כיתתיים יש קטעי מוסר וחוכמה, אך נוכח קטיעותן, קשה להכריע אם הם מסודרים לפי חטיבות נושאיות, אם כי ניכר שיש בהם סדר כלשהו. בנצרות ובספרות חז"ל אין יחידות המקשרות בין מעשה-חטא להיגדי מוסר, ובין הוראה להשלכותיה, ואף אין יחידה הכוללת חטיבות מוסר נושאיות (בספרות חז"ל מרוכזים דברי מוסר בעיקר במשנה 'פרקי אבות ובמסכתות כמו דרך ארץ זוטא ורבה, כלה רבתי, אך גם באלו, על פי רוב, מובא משפט בודד לכל נושא, ולא חטיבות נושאיות. בברית החדשה יש קטעי מוסר בעיקר בנאומי ישו).

תפיסת החוק (Nomos) בצוואת היא מנקודת מבטם של בני יעקב, כספר שנכתב טרם מתן התורה. לפיכך הרי שלא היה אמור להיות להם מידע אודות תרי"ג המצוות, והחוק הרשמי שניתן במעמד קבלת התורה. בהתאמה, ניכר כי רוב ההרחבות של הצוואות הן על נושאי מוסר או מצוות שהתורה לא הרחיבה בהן. משכך, בין צוואות השבטים לברית החדשה יש מאפיינים דומים ביחסם (או היעדר יחסם) לתורת משה, בעיקר בתחום של המצוות המוסריות בין אדם לחברו. עיקרון אהבת הרע מודגש בצוואות, תוך הרחבה בדוגמאות ויישום על יוסף שסלח לאחיו וכך מבקשות הצוואות ללמד את הקורא שעליו לסלוח לחטאי אחיו ורעיו. בנוסף, ייתכן והצוואות הן המקור לעיקרון שתי המצוות הגדולות בנצרות (מתי כב 40-37).[443]

ההצבעה בצוואות שמוטב להקפיד על היחסים שבין אדם לחברו,[444] לפני בין אדם למקום, בכך הן מסיטות את החשיבות של ההתנהלות המוסרית מכלפי שמייא, לכלפי בשר ודם. בצוואות יש מספר הגדרות של טוב ורע, צדיק ורשע, ומאידך הרחבה על השפעת הרוחות והיצרים על האדם, וכך אופיו, מחשבתו ופועלו. ייתכן שבכך הצוואות רומזות, שגם מי ששומר על מצוות בין אדם למקום, עלול לחטוא בחטאים גדולים.

39.  מסקנות נקודתיות מהמחקר:

  • הליך התשובה מקבל לראשונה פנים, וזאת בתיאור נרחב, המביא את הרקע והנסיבות לפניו, את קבלת הייסורים או העונש אחריו. קבלת הדין (הייסורים או העונש) כוללת לעיתים גם ייסורים ללא ידיעה על הקשר לחטא מסוים, ומצב זה תואם לניסיון שהאדם נדרש לעמוד בו. משכך, באין ידיעה, ההנהגה הנכונה היא להיות שמח ומעודד גם בזמנים הקשים של החיים.
  • מודגשת ההבחנה בין שוגג למזיד, ובין אזהרה לאיסור ועונש או חוסרה.
  • לתורת המוסר בצוואות כמה מקורות: גילוי פנימי-אישי, מסורת אבות, וקרבה לרמת נבואה.
  • תורת המוסר בצוואות היא תחום תורני/הלכתי שאקטואלי ורלוונטי לכל אדם ובכל זמן, גם בימינו. זאת בניגוד למצוות והלכות רבות בתורה ובספרויות בתר מקראיות, שנוכח אורחות החיים שהשתנו בתחומים שונים בימינו, הן פחות רלוונטיות. נקודה זו משתלבת עם קרבת תורת המוסר בצוואות לנצרות, שביטלה את רוב מצוות התורה, ובכך חזרה לרעיון של 'דרך ארץ קדמה לתורה'.

/

מניתוח כמה סוגיות כאלו בעבודה זו, עולה כי קיים יחס דומה ובעל מאפיינים מקבילים בין תיאורי הסיבות, החטאים והחזרה בתשובה הפרטית והכללית בצוואות.

ביבליוגרפיה:

http://www.deadseascrolls.co.il/bibliography.pdf

חלק מהמאמרים שבביבליוגרפיה:

https://drive.google.com/drive/u/3/folders/1KR6bcnJCe9J1Ka_fYBZ74U7t6dEY1fvZ

\

ספרי צוואות השבטים נגישים במרשתת בשלושה אתרים: ויקיטקסט, ספריא ודעת (כולם בתרגום החוזר של כהנא, אך ללא פירושו, שניתן לקרואו/הורידו מתיקיית-גוגל זו או מקישור זה. גרסת הרטום אינה חופשית ובמרשתת. פירושו נרחב ועדיף).

/

ניתן לקרוא או להוריד מאמר עדכני זה כקובץ וורד מקישור זה:

https://docs.google.com/document/d/1ccGfwqUlqIbTTHnPeeSFtLmfYLh-888M/edit?usp=drive_link&ouid=107557230158752251623&rtpof=true&sd=true

או לקרואו באתר: www.deadseascrolls.co.il/articles/136-ethics

או להורידו כקובץ פידיאף:

www.deadseascrolls.co.il/Ethical-in-The-Testaments-of-the-Twelve-Patriarchs.pdf

אשמח ואודה לקבל הערות והצעות לתיקונים לאימייל:  This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.או בפייסבוק: www.facebook.com/qumranscrolls

בתודה, יונתן לוי, חוקר מגילות קומראן

 

[1] לסיכום והסבר עדכני על הצוואות, ראו: אשל, קומראן והספרות החיצונית, עמ' 580.

[2] להקדמה קצרה על הספרים החיצוניים למקרא, ראו: בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 11-9. יש לציין כי מבין קרוב ל-100 'ספרים חיצוניים מסוגים שונים, רק 7.5 ספרים אלו נמצאו בין מגילות קומראן: חנוך א האתיופי (ללא חנוך ב הסלאבי), כתב לוי הארמי, צוואת נפתלי, יובלים, טוביה, תפילת מנשה, בן סירא. החצי הינו הספק לגבי שושנה 4Q551 ואיגרת ירמיהו (ו-3 צוואות יעקב נוספות). לסקירת הספרים החיצוניים שבמגילות קומראן, ראו: אשל, קומראן והספרות החיצונית, אך היא לא מנתה את תפילת מנשה ואיגרת ירמיהו.

[3] קטעי הצוואות שנמצאו במגילות קומראן הן: צוואת לוי ונפתלי, בארמית ובעברית. ישנן הצעות שנמצאו קטעים זעירים גם מצוואות: יהודה בנימין ויוסף. קטעי הצוואות שנמצאו בגניזת קהיר הן: לסקירת נוסחי הצוואות ראו: פריי, הצוואה; אפרתי, עריכה בספר הצוואות, ה"ש 3. קטעי חיבור לוי הארמי שנמצא בקומראן ובגניזת קהיר, שונים בגרסתם מהצוואה שביוונית; למחקר בעניין, ראו: גרינפילד, חיבור לוי הארמי.

[4] הלל, מבנה הצוואות, עמדה על תבנית צוואות השבטים.

[5] אוספי הוראות מהמזרח הקדום, הן ממסופוטמיה והן ממצרים, מנוסחים כצוואות מוסריות של אב לבן או שיחות על ערש דווי בין האב ובין הבן הבכור, ואף על פי שהועתקו והופצו לציבור רחב יותר הם אינם יוצאים מחזקת דברי אב לבנו יוצא חלציו.

[6] הטקסט הוא מעין צוואה מוסרית לחיזוק שמירת התורה, ראו: בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 285.

[7] במגילה חיצונית לבראשית ה 29 מצוין 'ספר נח' (מארמית: 'כתב מלי נח'), ויש לו מסורות גם ביובלים יב, צוואת לוי וספר אסף הרופא. נח גם מסר ביובלים ז 39-20 צוואה מוסרית - שיחד עם בראשית ט 6-4, התגבשו בחז"ל ל"7 מצוות בני נח". ראו: לביא, מצוות בני נח; סבתו, מצוות בני נח.

[8] על צוואת נח ראו לעיל 'ספר נח'; אברהם אבינו בפרקים כ-כב; ביובלים מה 16 מצוין: 'ואת כול ספריו וספרי אבותיו, נתן ללוי בנו לשמרם ולחדשם לבניו עד היום הזה'; ישנה הצעה שמגילה4Q537  היא צוואת יעקב. היובלים הינו גם הספר הקרוב ביותר לפרטי הסיפורים הכלליים בצוואות.

[9] ראו: קראפט, סמכות חנוך בצוואות.

[10] שליש מתפילתו זו (נא 30-13) שובצה במגילת המזמורים (11Q5) Psalmsa כא 11 - כב 1. קטעים קטנים נוספים מספרו (ו 31-14) שרדו במגילת 18Q2. לההדרתם ראו: קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 222. ספר בן סירא שרד ב-26 קטעי מגילה גם במצדה, כנראה ע"י חוג שקרוב לעדת קומראן. בנוסף, בן סירא נמצא ב-7 קטעי עותקים גם בגניזת קהיר. ייחוס בן סירא כקאנוני השתמר גם בחז"ל: "כדיכתיב"/"משולש בכתובים" (ירושלמי ברכות ז ב, ומקבילות: ירושלמי נזיר ה ג; בראשית רבה פצב, קהלת רבה ז יא), אם כי רוב ההתייחסות אליו היתה שלילית – כנראה בגלל שאריות מאבקים כיתתים מבית שני על רשות הכתיבה וקאנון ספרי הקודש, או כי בן סירא שיבח את חנוך ובני צדוק הכוהנים (מד 16; נא 29). גרשון ברין (בין 4Q424 לבן-סירא, עמ' 265) הצביע על למעלה מעשרים מקבילות של לשונות וניבים במגילה 4Q424 לאלה שבספר בן סירא, והציע שמגילה זו הוצאה בחוגים קרובים לבית מדרשו של בן סירא.

שמעון בן סירא חיבר ספרו (דומה למשלי, אך מאופיין בחטיבות נושאיות וחדשות, וכך חלק מספרות החוכמה מקומראן) סמוך לתחילת המאה השנייה לפנה"ס (כנראה מעט לפני ייסוד עדת קומראן - ברית דמשק א 5-9), מכיל 51 פרקים, שהם מספר טיפולוגי של 50 פרקי הספר (כפרקי ספר היובלים), בתוספת פרק נא של תפילתו.

[11] לדיון בעניין, ראו: בר-אילן, גד החוזה, עמ' 247.

[12] המונח "מידות" או "מידות הנפש" כנראה מאוחר, וכנראה מבטא את הטענה שלכל מידה יש מקום וכמות כלשהיא שראוי ונכון להשתמש בה, אך אין אמירה מעין זו בצוואות. המונח "מידות" במשמעות זו, מתורגם חזרה לעברית בצוואת יהודה כג 1 ע"י הרטום, הספרים החיצוניים (אך לא במהדורת ישראל אוסטירזיצר שבכהנא, הספרים החיצוניים).

[13] ברכות לג ע"ב: 'מדותיו של הקדוש ברוך הוא ביטוי רחמים, ואינן אלא גזרות'. להרחבה ראו: רוס, למה לציית לקב"ה.

[14] זוהי עמדה דתית רווחת: 'באין אלוהים – הכול מותר', ובלשון בראשית כ 11: 'אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי'. להרחבה ראו: סטטמן ושגיא, תלות המוסר בדת.

[15] עמ' ה (ולא פרק ה) מקטע שנמצא בין קטעי הגניזה בקמברידג. פתגמים כאלו רווחים בתחילת ספר משלי (בפרט: 'אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד' [ג 16]) ובן סירא. במזכרות של קסנופון, סוקרטס מזהה את הידע/הבנה (epistēmē) כטוב ביותר (megiston agathon) (וולפסדרוף, אתיקה יוונית עתיקה, פרק 9).

[16] בכמה פסוקים הראשונים של ספר משלי, החוכמה והמוסר מחוברים.

[17] לפי דברי גד החוזה ד, דויד פותר משפט קשה שהביאו לפניו.

[18]  למשל, הוריות יד ע"א: 'חד אמר: "סיני עדיף", וחד אמר: "עוקר הרים עדיף".

[19] אשרמן, מבנה האתיקה בצוואות (הדוקטורט בגרמנית אינו נגיש בספריות בארץ; סיכומו הובא בהולנדר ודה יונגה, צוואת השבטים, עמ' 41).

[20] הולנדר, יוסף כמודל אתי.

[21] ראו: קיסטר, ספרות החכמה בקומראן.

[22] להלן עיקריהם לפי כותרות של סגל, בן סירא: ענוה (ג 22-16); בושה רעה ושאר מידות רעות (ד 36-21); אומץ וכיבוש הדיבור והיצר (ה 13-ו 3); גאוה (י 18-6); כבוד (י 20-יא 10); הנאת העולם הזה (יג 29-יד 22); היחס לריע (כב 31-33); מוסר פה (כג 23-9). ישנן עוד אמרות רבות על מידות הנפש בבן סירא, אך אינן בכותרות אלו.

[23] בספרות חז"ל יש מעט צוואות כספרות (למעט צוואה כמסמך משפטי, ראו: אלון, מחקרים א, עמ' 328-320), ובימי הביניים ישנה פריחה של מחודשת של ספרות הצוואות, ראו: פרידברג בית עקד ספרים, ד, עמ' 1218; אברהמס, צוואות.

[24] בעיקר בין הנוסח היווני לארמני, אך עיקרי הבדלי הנוסח נוגעים לנקודות נוצריות (שמרובות ביווני לעומת הארמני).

[25] תורגם ע"י ישראל אוסטירזיצר.

[26] שתי המשניות שעסקו במוסר ובמידות הן: פרקי אבות ודרך ארץ זוטא ורבה. בתקופת הגאונים חוברה מסכת כלה רבתי. דבריו המפורסמים של פנחס בן יאירע"בסוטה ט טו') מציגים רשימה מעניינת אך רק בהיררכיה חיובית: 'תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי (חסידות חסידות) מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי (קדושה קדושה) מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים'. אמירה זו שימשה מקור בסיסי לכמה ספרי מוסר רבניים (הידוע שבהם: 'מסילת ישרים'), אך גם ביניהם יש רשימות וחלוקות שונות של המידות המוסריות.

[27] קאנט, הדת בגבולות התבונה, עמ' ???, טען: 'הדת האמיתי, האחת והיחידה, אינה מכילה דבר זולת חוקים, זאת אומרת, אותם עיקרים מעשיים שאנו יכולים להיות מודעים להכרחיותם..., שבהם אנו מודים.. באשר הם מתגלים לנו על-ידי התבונה הטהורה'.

[28] בפרט הדברים עולה במבוא התרגום של נכדו: 'אבי הזקן ישוע נתן את נפשו עד מאוד למקרא התורה והנביאים והספרים האחרים של האבות, וכשקנה לו בהם מידה הגונה נמשך אף הוא לכתוב דבר הנוגע למוסר וחכמה, כדי שאוהבי תורה ישקדו אף על אלו ויוסיפו עוד יותר בחיים לפי התורה'.

[29] לוי יג 6: 'וזרעו טוב בנפשותיכם - ותמצאהו בחייכם, ואם רע תזרעו - רגז ועצב תקצרו'; בנימין ה 4: 'לא כבוד אנשים וקלונם יטו את היצר הטוב, וערמה וכזב וריב ודבה לא ידע, כי יי ישכן בו, ויאיר את נפשו, ויחדהו בכל בכל עת'.

[30] רבינו בחיי חילק את המצוות וידיעת הדת לשני חלקים: חובות האיברים וחובות הלבבות, כאשר חובות הלבבות הן חשובות ונפוצות אף יותר מחלק מהמצוות של חובות האיברים. מנגד, היו שסברו כי תיקון המידות אינו מכלל תרי"ג מצוות (רבי חיים ויטל הוא ממובילי דרך זו).

[31] 'אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור, עשיר וענו (נדרים לח'), וכך גם אמרתו של פנחס בן יאיר החסיד (עבודה זרה כ ע"ב).

[32] ישנן עשרות נבואות כאלו, אביא למשל את זכריה ח 17: 'וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם יי'; הושע ו 6: 'כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת.

[33] כגון: 'וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד (ישעיהו מד 19).

[34] כמה דוגמאות מהנביאים: 'הַחֵפֶץ לַיי בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יי, הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב, מֵחֵלֶב אֵילִים (שמ"א טו 22); 'שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ, זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב, מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר, מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן, גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה (ישעיה סו 2). גם חז"ל אסרו על שימוש בלולב גזול (סוכה ל'); 'לא תגנוב על מנת למיקט, לא תגנוב על מנת לשלם תשלומים כפל (בבא מציעא סא'). לכאורה, זבולון ז 2 מציג היתר של 'מצווה הבאה בעבירה': 'ראיתי איש בצרה ערם בקרה, ויכמרו רחמי עליו, ואגנוב בגד מבית אבי ואתנהו בסתר לאביון.

[35] ירמיה ז 11: 'הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה, אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו, בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם יי'; מלאכי א 10: 'מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם, וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם. במקור זה השתמשה גם עדת קומראן בגישתה נגד פולחן בית המקדש השני, שהיה טמא לדעתה בימיה: 'וכל אשר הובאו בברית לבלתי בוא אל המקדש להאיר מזבחו̇ חנם, ויהיו מסגירי הדלת, אשר אמר אל - מי בכם יסגור דלתי̇‏ ולא תאירו מזבחי חנם, אם לא ישמרו לעשות כפרוש התורה לקץ הרשע ולהבדל מבני השחת ולהנזר מהון הרשעה הטמא בנדר ובחרם ובהון המקדש (ברית דמשק ו 11-16).

[36] תורת משה כוללת תורות שניתנו באוהל מועד וערבות מואב, אך לצורך נוחות ההשוואה, הכללתים בתורת הר סיני.

[37] יש להעיר כי המילה "מצוות" ו"צוואות" הן מאותו שורש, ומשמעות קרובה, וכן כך ראו הצוואות את עצמן, כמעין מצוות ה'/תורה. השוו מנגד: 'למה לי קרא, אם יש סברא' (כתובות כב; בבא קמא מו ע"ב; נדה כה).

[38] סלינגרלנד (1986) פתח בטענה שתפיסת החוק (Nomos) בצוואת השבטים היא מנקודת מבטם של השבטים, באופן אוטנטי שהספר נכתב טרם מתן תורה, כך שלא היה אמור להיות להם מידע אודות תרי"ג מצוות והחוק הרשמי שניתן במעמ'ד קבלת התורה.

[39] האמרה בלשונה זו אינה מופיעה במקורות, אלא: 'עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה (ויקרא רבה ט ג'), וכן: 'לשמור את דרך זו דרך הארץ, מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים, ואין עץ אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא (ילקוט שמעוני בראשית ג רמז לד') וכן בתנא דבי אליהו א. שמות רבה ה 17: 'מלמד שהיו בידן מגילות שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן. להרחבה: קרוב, דרך ארץ קדמה לתורה.

[40] 'כי קראתי בלוחות השמים, כי שמוע לא תשמעו אליו ופשוע תפשעו בו, ולא תלכו בחקות יי כי אם במצות בני האדם ותשחיתו ותרעו'.

[41] אזכורי המונח "תורה" (בחלקם לצד "מצוות") נוספות (מעבר לאלו הרשומים מעלה, הכוללים הסבר) בצוואות: ראובן ד 1: 'על כן אל תפנו בני אל יפי הנשים, ואל תפנו לבכם אל מעשיהן, והתהלכו בתם לבב ביראת יי ובמעשים טובים, ובתורה תהיו עמ'לים ועל יד עדריכם, עד אשר יתן יי לכם אשה אשר ירצה הוא בה, למען לא תענו כאשר עניתי אנכי'; לוי יד 4: 'כי מה יעשו כל הגוים, אם בחשך ילכו בפשעכם ותבאנה קללות על שבטכם, והאור הנתן בתורה להאיר לכם ולכל איש אותו תחפצו לכבות, ותורו את המצות נגד חקי אלהים'; טז 2: 'ואת התורה תסירו ואת דברי הנביאים לאין תשימו בתהפוכות רשע, ואנשים צדיקים תרדפו ותמימים תשנאו ודברי אנשי אמת תשקצו';; נפתלי ח 7: 'ז: כי גם-מצות התורה שני פנים להן ובתבונה תמלאנה'; אשר ב 6: 'כל אשר יחמס את רעהו, יכעיס אלהים, וישבע לשוא באל עליון, ועל העני ירחם, את יי נותן התורה יתעב, ויכעיס ואביון יחיה.

גם נביאי התנ"ך הזכירו פעמ'ים רבות את ה"תורה" (הושע ד 6; ח 1; ח 12; עמ'וס ב 4; ישעיה א 10; ה 24; כד 5; ל 9; נא 7; ירמיה ב 8; ו 19; ח 8; ט 12; טז 11; כו 4; לב כג'; מד 10; תהילים א 2; קיט'), ולמול פעמ'ים בודדות של "תורת משה" (מלאכי ג 22).

אזכורי המונח "מצוות" בצוואות: לוי 7-4: 'כי מה יעשו כל הגוים אם בחשך ילכו בפשעכם ותבאנה קללות על שבטכם והאור הנתן בתורה להאיר לכם ולכל-איש אותו תחפצו לכבות ותורו את-המצות נגד חקי אלהים.. את קרבנות יי תגזלו ומחלקיו תגנבו כל מבחר ובשאט-נפש עם-הזונות תאכלו; ואתם בכהנתכם תרהבו ותתנשאו על-בני-איש וגם-נגד מצות אלהים תתרוממו'; גד ד 2: 'כי השונא יחטא גם לאלוהים, כי לא יחפוץ שמוע לדברי מצוותיו לאהוב את רעהו, ולאלוהים יחטא'; אשר ו 1, 3: 'ואתם בניי, שמרו גם אתם את מצות יי, ולכו בישר פנים אחרי האמת; שמרו בני אתם את מצות יי ואל תלכו אחרי הרע בחשבכם אותו לטוב ודרשו אחרי הטוב באמת ושמרהו בכל מצות יי, כי תשובו אליו ובו תרגעו'; יוסף יח 1: 'וכי תלכו גם אתם במצות יי, ינשא יי אתכם בטוב לעולמים'; בנימין ט 6: 'כי את כל אלה נתנו לנו נחלה לאמר שמרו את-מצות יי עד-אשר יגלה יי ישועתו לכל הגוים.

[42] 'ועתה בני הנני מצוה אתכם, יראו את יי אלהיכם בכל לבבכם והתהלכו בתם לבבכם ככל מצותו.

[43]  זבולון ה 1: ועתה בני הנני מצוכם אשר תשמרו את מצות יי, ותרחמו איש על קרובו ותחוסו על כל לא רק על בני אדם, כי אם גם על כל חי אשר לא ידבר'; בנימין ט 4: 'אתם גמלו אמת איש את קרובו, ושמרו את חקות יי ואת מצותיו.

[44] 'ועל כן בניי, שמרו את מצות יי ואת תורתו, נצרו וסורו מן הכעס ושנאו כזב, למען ישכן בקרבכם יי, ובליעל ינוס מכם.

[45] השוו: הושע יד 10: 'מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם, כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם, וכן חלוקת זמני המעשים בקוהלת ג 8-1: 'לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם....

[46] 'ואתם בני שמרו את מצות יי, וכבדו את לוי ואת יהודה, כי מזרעם יקום לכם אשר יציל את כל הגוים ואת ישראל.

[47] 'ועתה בניי, אהבו גם אתם את יי אלהי השמים והארץ, ושמרו מצותיו ולכו בדרכי יוסף האיש הטוב והקדוש'; בנימין ט 10: 'כי את כל אלה נתנו לנו נחלה לאמר שמרו את מצות יי עד אשר יגלה יי ישועתו לכל הגוים; ואתם בניי, אם תתהלכו בקדשה במצות יי, עוד תשכנו אתי לבטח, וכל ישראל יקבץ אל יי.

[48] כגון: אשר א'-ה'; בנימין ג 2; ה 2; ו 1.

[49] כגון: 'ועתה בני שמעו אלי והתהלכו בתם לבבכם כי בו ראיתי את כל רצון יי; איש תם לא ישאף הון מאכלי תאוה שונים, לא יחמד בגד מחלצות לא ירצה; ימים רבים לא יקוה לחיות והוא רק לרצון יי יחכה; ועל כן כל רוחות תעתועים לא ימשלו בו כי לא יואיל הבט אל יפי הנשים למען אשר לא יחלל נפשו בתהפוכות רע; אין קנאה בעצותיו והכעש לא יעציב את נפשו ולא יענה את רוחו בתאוה נכזבה; והוא בתמת נפשו יתהלך, וכל דבר בישר לבבו יראה ויעצם עיניו מראות רע בחטאי העולם לבל יראה בהפר איש את מצות יי (יששכר ד'). השוו: 'והמבינים זאת לא ינומו והאזינו ללמוד את החכמה הזאת ונעמ'ה לאוכליה ממאכלי תאווה (חנוך פב 3). התמימות מודגשת בקדמונים: 'חנוך נמצא תמים, והתהלך עם יי ונלקח אות דעת לדור ודור (בן סירא מד 16); 'נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו (בראשית ו 9); 'וַיְהִי אַבְרָם.. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים (יז 1).

[50] חנוך מוזכר בצוואות: שמעון ה 4; לוי י 5, יד 1; נפתלי ד 1; זבולון ג 4; דן ה 6; בנימין ט 1, 7. חנוך מהווה ראשון לרוב החוכמות, ובפרט לכתיבה, ביובלים ד 18-17, ובמגילה חיצונית לבראשית יט. מקורות דומים על חנוך יש בספרות עמ'י-קדם וגם בחז"ל.

[51] נח שם והאבות מוזכרים בבנימין י 7, אך כמו כמה אזכורים של אבות בצוואות, הן לתחייתם באחרית הימים (ושאר אזכורי האבות הם תיאורי מפגשים של בני יעקב עמ'ם). זבולון ט 5 מזכיר את כתבי האבות, אך לא מציין של מי מהם.

[52] במגילה חיצונית לבראשית ה 29 מצוין 'ספר נח' (מארמית: 'כתב מלי נח'), ויש לו מסורות גם ביובלים יב. יובלים י 14 מצוין: 'ויכתוב נוח בספר הכול כאשר למדנוהו על כול מיני הרפואות, וקטעים מפרק זה (היובלים י') הועתקו להקדמה לספר אסף הרופא (בן ברכיהו; מהמאה ה-6 לספירה). ראו: ורמן, היובלים, עמ' 20-19. למצוות בני נח, ראו: לביא, מצוות בני נח; סבתו, מצוות בני נח.

[53] דברי גד החוזה ט רג'-רה': 'לך אמור אל אחי, אל חיר,ם כה אמר דוד אחיך, ירא את יי העושה שמים וארץ את הים ואת היבשה את הלח את היבש את החום ואת הקור את הדומם ואת הצומח את החי ואת המדבר; את הגלגלים את הכימה ואת הכסיל את השמש והירח את הגשמי ואת הרוחני את כוכבי לכת את החושים ואת הכל; כל אלה ברא ועשה בלי מה אל שדי יי שמו; ואם אתה עושה כן ועשית את המצוות אשר נצטוו לבני נח אביכם, אזי טוב לך כל הימים.

[54] כך למשל ביובלים ז 38, כא 10, מה 16; חנוך א עב 2; ברוך עד 9.

[55] 'כי את אלה אנכי מוריש לכם תחת כל נחלה, וגם אתם תנחילו אלה לבניכם נחלת עולמים, כי כן עשו אברהם יצחק ויעקב.

[56] למשל: מהי דרך האל (או 'הצדקה והמשפט') המצוינת בבראשית יח 19: 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יי לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, ומהיכן המקור למצוות הייבום שיהודה הנהיג לבניו (לח 8, 11).

[57] סיגל, ספר היובלים, הרחיב בנושא זה.

[58] גד אינו מציין מי הם שלימדוהו, ובעיקר כיצד ניתן לדעת איזה היא תורת אמת. אפשר להניח שעיקר כוונתו לתורת הקדמונים בסעיף הקודם.

[59] להרחבה: צורף, נגלות ונסתרות.

[60] במצוות אלו שלומדים בני יעקב מעצמם או מהתשובה, יש לכאורה סתירה לדברי אשר ז 5, שכאמור מנגיד את מצוות האל למצוות בני האדם: 'כי קראתי בלוחות השמים, כי שמוע לא תשמעו אליו ופשוע תפשעו בו, ולא תלכו בחקות יי כי אם במצות בני האדם ותשחיתו ותרעו.

[61] 'ואשמיד בעת ההיא את בני חמור, ככתוב בספר האבות/שמים'; 'כי קראתי בלוחות השמים, כי שמוע לא תשמעו אליו ופשוע תפשעו בו, ולא תלכו בחקות יי כי אם במצות בני האדם ותשחיתו ותרעו. דבר דומה מציין בב 10: 'וכאלה דבר אלהים גם על לוחות החקות. הביטוי 'לוחות שמיים מוזכר גם ביובלים ג 10 (והשוו לל 23).

[62] גם יהודה טז 4 מציין: 'אשר אמר לי אלהים', אך לא ברור כיצד נאמר לו (אם בחלום/נבואה/מסורת אביו?).

[63] היובלים מה 16 מציין שיעקב: 'ואת כול ספריו וספרי אבותיו נתן ללוי בנו לשמרם ולחדשם לבניו עד היום הזה. הולנדר, יוסף כמודל אתי, עמ' 59, מקשרת זאת לחוכמה היוונית.

[64] 'האל קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. השוו: ישעיהו טז 13; מח 7, ועוד.

[65] 'אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ, הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה.

[66] 'ולפניו אין תכלה, הוא ידע עד לא נבראה תבל את אשר יהיה לעולם ומדור לדור.

[67] 'החוכמה יצאה לשכון בין בני אדם, ולא מצאה לה משכן, ותשב לה החוכמה אל מקומה, ותשב בין המלאכים. השוו: בראשית ג 5: 'כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

[68] בפסוקים 6-3 ו-10 מתואר מעשי החכמה בשלבי הבריאה. ייתכן שבהקבלה לבראשית א 2: 'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם', הקרוב גם ללוגוס היווני. כמו איוב כד 14, רק החוכמה יכולה להקיף את כל חוג השמים כשם שמקיף אותה אלוהים, והשוו: 'אלא שהרקיע העוטף את הארץ רק הוא אלוהי ומושל ביקום' (פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1, גירוש ממצרים, הקטאיוס איש אבדרה).

[69] בפסוק 9 מונחלת לעם ישראל, ובפסוקים 12-10 ו-25 למקדש בירושלים: 'ויאמר ביעקב שיכני, וישראל תירשי... במשכן קודש לפניו שרתי, ובכל בציון התיצבתי; בעיר אהובה כמוני נחתי, ובירושלים ממשלתי; מעולם מראש בראני.. בעיר אהובה כמוני נחתי, ובירושלם ממשלתי, ואשריש בעם נכבד, בחלק יי נחלתו.. הראשונים לא ידעו ערכה, והאחרונים לא ידעו תכליתה'.

כך גם נרמז בדברים ד 6: 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעמ'ים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה'; ישעיה ב 3: 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יי מִירוּשָׁלָ‍ִם'; ברוך ג 37-36: 'ויתנה ליעקב לבדו... אז על הארץ נראתה ובתוך אנשים התהלכה'; עבודה זרה ב ע"ב: 'שהחזירה הקב"ה [את התורה] על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה'. דברים דומים מצוינים גם במדרש משלי (בובר) ח 22 וגם בבראשית רבה א ד (ובסדר קצת שונה בפסחים נד').

כנראה ההבדל בין חנוך לבן סירא נעוץ בזמן מתן תורה, שכן חנוך מיוחס לדור השביעי לאדם הראשון, והוא עצמו הראשון שהשיג חוכמה מדע וכתיבה. עם זאת, חנוך מתאר את בית שני (צ 29) והחשמונאים (צ 16-9), ואף מציין 'תורת עולם (צט 2).

[70] 'והנה טלאים נולדו לצאן הלבנים, ויחלו לפקוח עיניהם ולראות ולקרוא אל הצאן; הם צעקו אליהם ואלה לא האזינו אל דבריהם כי חרשים היו מאוד ועינים כהו מאוד מאוד'; 'ועיני כולם נפקחו, ויראו את הטוב ולא היה בתוכם איש אשר לא ראה'. עדת קומראן טוענת שהם זכו למימוש: 'וי]ב̇ק̇ש̇ו א֯ת התורה וא֯[ת] המ֯[צוה‏ בכול לבבם] ובכל נפשם֯, ה̇י̇ו֯ כמגששים ד[רך‏ עינים ה̇תורה ה֯ולכת ומרב‏[ה אור ועיניהם כעיני ע]ור עד אשר יפקחו וראו [ כי אשמים הם' (306Q4, קטע 2, קימרון, החיבורים העבריים ג, עמ' 67); 'ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת, לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו, ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם ויהיו כעורים וכימגששים דרך שנים עשרים' (ברית דמשק א 7-10 [קימרון, החיבורים העבריים א, עמ' 6]).

[71] 'אסוף כל שבטי יעקב, ויתנחלו כימי קדם; רחם על עם נקרא בשמך, ישראל בכור כיניתה; רחם על קרית קדשך, ירושלים מכון שבתיך; מלא ציון את הודך, ומכבודך את היכלך; תן עדות למראש מעשיך, והקם חזון דֻּבַּר בשמך; תן את פעֻלת קוויך, ונביאיך יֵאָמֵינו' (לפי כתב-יד מגניזת קהיר).

[72] על הקשר בין הספרים החיצוניים לנצרות, ראו: אאון, אפולוגטיות. יהושע אפרון אף גורס שמגילות קומראן הן תוצר של הכנסייה הנוצרית הראשונית, אך דעתו אינה מתקבלת במחקר (אפרון, התהוות הכנסייה הנוצרית הראשונית).

[73] הנצרות (אבות הכנסייה) עד ימי אוגוסטינוס דחתה את הספרים החיצוניים, כנראה בגלל שתי סיבות: כי היהודים לא קבלו אותם; כי ישו והשליחים לא מצטטים מספרים אלו. אוריגינס, קירילוס ואתנסיוס אף יצאו נגד הספרים החיצוניים. בועידת קרתגו שיזם אוגוסטינוס ב-397 לספירה, הוכרזו שישה ספרים חיצוניים (ברוך בן נריה, טוביה, יהודית, חשמונאים א ב, חוכמת שלמה, בן סירא) כקדושים (בהשראה אלוהית, מכונים: דויטרו קנוניים [deutero = שניים], כלומר משניים בקדושתם), ומאז הנצרות הקתולית (וחלקית האורתודוקסית, והפרוטסטנטים בועידת טרנט ב-1534) שמרה על חלק מהספרים החיצוניים בקאנון הברית הישנה שלה. ישו ומחברי הברית החדשה מעולם לא ציטטו דבר מהספרים החיצוניים. בנצרות יש כ-120 ספרים נוצריים מהמאות הראשונות לספירה, שלא הוכרו כספרי קודש, ולפיכך לא נכנסו לברית החדשה.

[74] אאון, אפולוגטיות.

[75] ראו: שוורץ, קומראן והנצרות הקדומה.

[76] על משקל ירמיה לא 30: 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יי, וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה'.

[77] כגון: מעשי השליחים כא 21; כהן, פרקים בתנאים, עמ' 108.

[78] אוסביוס לדוגמא, הקדיש פרק שלם בספרו: 'תולדות הכנסייה (I 4), כדי להוכיח שתורתו של ישו אינה חדשה ואינה מוזרה, אלא מהווה תחיית האדיקות האמיתית של הצדיקים האדוקים הקדמונים: נח ו-3 האבות. גם יוסטינוס מרטיר ציין שהנצרות היא כמו האבות שלפני מתן התורה למשה (הדיאלוג אכן שרד, 45, 4). כאמור הצוואות גם הזכירות קדמונים אלו בצדיקותם ואף בתורתם.

[79] ראו במפורש: 'ומה הוא צריך לעבודתנו? אמר להם: לא הוא צריך לכל בריה אלה כל בריות עולמו צריכים לו, אבל לא תוהו יצר לעולמו, אלא כדי שייראו מלפני, ושלא יעשה איש לרעהו - מה שלא רצה לנפשו (צוואת נפתלי א 6, נוסח עברי). אוין, אתיקה, טוען הברית הישנה מודרכת לפי רצון האל, ואילו המוסר הכללי הולך לפי ההיגיון האנושי.

[80] הצוואות אינן מוזכרות בברית החדשה, והראשון שמזכיר אותן הוא אב הכנסייה אוריגנס אדמנטיוס, במאה ה-3 לספירה.

[81] ספר חנוך א אף מצוטט בברית החדשה במכתב יהודה א 15-14, אחיו למחצה של ישו: 'חנוך, השביעי מאדם, התנבא על האנשים האלה: 'ראו, האל בא עם אלפי אלפים מהקדושים שלו כדי לשפוט את כולם ולהרשיע את כל הרשעים במעשיהם הרעים שעשו בדרכים לא אלוהיות וכל המלים הקשות שהחוטאים דיברו כנגדו.

[82] על כך ראו: אפרתי, גלות בספר הצוואות. אפרתי לא התייחס לעובדה שישנם קטעי משיחיות דומות בלוי יח, חנוך מו ובעוד מגילות קומראן. כנגדו, ראו: קי, אתיקה בצוואות, עמ' 1.

[83] 'ושם ראיתי אחד אשר לו ראש הימים, וראשו לבן כצמר, עמ'ו אחר שמראהו גבר (או אדם, איש) ופניו מלאים הדר כאחד המלאכים... ובן האדם אשר ראית יעיר את המלכים ואת התקיפים ממושבותיהם ואת בעלי השררה מכסאותיהם ויתיר את מתני החזקים וישבר את שני הרשעים. זהו תיאור דומה לדניאל ז 13. תיאור המשיח מופיע גם בלט 7-6:

 להרחבה: דימנט, ספר המשלים (חנוך החבשי לז-עא) ועולם המחשבה של מגילות קומראן.

[84] מגילת דברי דניאל4Q Apocryphon of Daniel  (מכונת גם מגילת בן האל 246Q4); מגילת המשיח‎4Q521 (4QMessianic (Apocalypse); המונח 'מקדש אדם בסרך היחד ח 10-5 ופלוריגיום ג 5 מוזכר 3 פעמ'ים בברית החדשה; סבלו של בן האנוש כבן האל בקבלת חטאי העם בסוף מגילת ההודיות (קימרון, החיבורים העבריים א, עמ' 108, שו 3-1): 'אני עם אלים אתחשב ומכוני בעדת קודש מי לבוז נחשב בי. מי נבזה כמוני מי עוד כמוני חדל אישים, ומי יסבול רע ידמה בי, מקביל לבנימין ג 8 (אינו מתורגם בתרגומיים [החוזרים] לעברית, כיוון שסברו שזהו תוספת נוצרית): 'ויאמר אליו עוד תקום בך נבואת השמיים על טלה ה, ומושיע העולם כי תמים ימסר [בעוון] פושעים וחף מפשע [בחטא] אנשי רשע ימות בדם הברית, להושיע את הגויים ואת ישראל, ולהשמיד בליעל ואת כל משרתיו'; לידת נח ללא משגל בתחילת ההיריון (חנוך א' פרק קו 1-12 ומגילה חיצונית לבראשית ב').

[85] אפרתי, גלות בספר הצוואות.

[86] מגילות קומראן שמציינות את בניין המקדש השלישי: מגילת המקדש כט 10-7; היובלים א 17, 27; טוביה יד 5; טוביה יג 18-13.

[87] בן סירא אף זכה לכינוי בנצרות: Liber Ecclesiasticus ("ספר הכנסייה"). בן סירא הינו הספר היחיד שנמצא במגילות קומראן, במצדה ובגניזת קהיר.

[88] אלו מגילות קומראן המכונות 'רז נהיה'/'מוסר למבין [באנגלית: 4Qinsruction] מורכבות מ-6 (קטעי) מגילות: 4Q415-418, 4Q423, 1Q26, ומגילות חוכמה/רזים/משכיל שונות (מגילות אלו מובאות במפוזר בקימרון, החיבורים העבריים ב' וג', וסקירתם מובאת בהקדמה של הורוויץ, פירוש משלי, עמ' 85-77). יש להן מקבילות ודרשות דומות בספרות הכיתתית של מורה הצדק: ברית דמשק, הסרכים, הודיות ומזמורים.

[89] מגילת 'רז נהיה'/'מוסר למבין כוללת המלצות חוכמה המכוונות למסגרות שונות, כמו בעלי נחלה, יחס לאשה, הלוואות, חכמת ידיים, שעיקרונית מהווה ניגוד לכאורה לתיאורי שיתוף ההון והרכוש (והנזירות) של עדת קומראן והאיסיים. אין בספרות זו את רוב המוטיבים של הספרות הכיתתית (ארגון, פולמוס, מטבעות לשון, תקנות, אידאולוגיה ולוח שנה), להרחבה ראו: דימנט, בין כתבים כיתתיים לכתבים לא כיתתיים.

[90] ממ"ת ד 7-8: '[ואתם יודעים ש]פרשנו מרוב הע]ם ומכול טומאתם] [ו]מהתערב בדברים האלה ומלבוא ע[מהם] לגב אלה.

[91] פשר מלכיצדק 13Q11 25-23: 'כאשר כת̇וב עליו [אומר לצי]ון מלך אלוהיך‏ (ישעיהו נב 7), [צי]ון ה[יאה‏] [עדת כול בני הצדק, המה] מקימ[י‏] הברית, הסרים מלכ̇ת‏ [בד]ר֯ך֯ העם, ואל[ו]היך̇ ה̇ו̇אה ‏[מלכי צדק... אשר יצי]ל‏[מה מי]ד̇ בליעל'; ברית דמשק ג 19-ד 2: 'ויבן להם בית נאמן בישראל, אשר לא עמ'ד כמהו למלפנים ועד הנה, המחזיקים בו לחיי נצח, וכל כבוד אדם להם, הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" [יחזקאל מד 15].

[91] שכן למרות שגם בחיבורי הכיתתיים המובהקים יש קטעי מוסר וחוכמה, אין בספרות החוכמה הקומראנית את עיקרון הפולמוס הדורש להפריד ולהתרחק מיריבי העדה, דבר שאין כלל בצוואות השבטים.

[92] כריסטופר, אתיקה בברית הישנה, טוען שהמוסר התנ"כי מיועד לכל העולם.

[93] התורה אוסרת על: 'וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי (ויקרא, כ 23); 'וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ (ויקרא יח 3); 'וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד עוֹלָם (עזרא ט 12), ובפרט לגבי סעודה משותפת עם גויים ובישוליהם: 'פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ, וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ (שמות לד 15); 'כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ... וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם (במדבר לא 23); טוביה א 11 מציין איסור לחם הגויים.

[94] 'ואנכי ידעתי ואחריש למען לא יכלם הסריס.

[95] זבולון ו 4: 'ומצידי נתתי לכל זר ברחמי עליו'; ז 2: 'ראיתי איש בצרה ערם בקרה, ויכמרו רחמי עליו, ואגנוב בגד מבית אביואתנהו בסתר לאביון'; יוסף ג 5: 'ואם לא היה אדוני בביתו, לא שתיתי יין, ושלשה ימים לקחתי אכלי, ואתן לעניים ולחולים.

[96] ליחס הצוואות לנכרים באחרית הימים, ראו: יונג, הצוואות, עמ' 64.

[97] גם מצוות התורה בעניין: 'וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם, בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ (דברים ז 3), מתייחסת ל-7 עמ'י כנען. ראה גם: מל"א יא 2;  עזרא ט 12.

[98] היובלים ל 17-5: ..וכי יהיה איש בישראל אשר ירצה לתת את בתו או את אחותו לכול איש מזרע הגויים, מות ימות...

[99] יבמות ח ג. להרחבה, ראו: בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 172-167; ורמן, ספר היובלים, עמ' 569-567.

[100] נפתלי א 12-9: 'ואמי בלהה היתה בת רתי אחי דבורה מינקת רבקה, אשר נולדה ביום הולד רחל; ויהי רתי ממשפחת אברהם, כשדי ירא אלהים חפשי ומזרע היחש; ויהי כאשר נפל בשבי ויקנהו לבן, ויתן לו את עדנה שפחתו לאשה ותלד בת ויקרא שמה זלפה, על שם העיר אשר בה נשבה; ואחרי כן ילדה לו את בלהה לאמר, נבהלה בתי כי אך נולדה ותתפש בשדי אמה ותבהל לינק. ציון של נשים מפורט ביובלים לעומת בראשית. להרחבה ראו: בר-אילן, היחס לנשים.

[101] 'ולכן קח לך בנעוריך אשה אשר אין בה מום, ולא חללה, ולא משבט הגוים הזרים.

[102] 'ואת בנות הגוים לנשים תקחו, והיה משכבכם בהן כסדום וכעמ'ורה.

[103] 'ובארבע ותשעים שנה לחיי לקח לו עמ'רם את-יוכבד בתי לאשה כי ביום אחד נולדו הוא ובתי.

[104] במדבר לו 8: 'וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה, לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו'; שופטים א 13; מגילה חיצונית לבראשית ו 8-6: 'חוק עולם'; טוביה ד 12 נאמר: 'וראשית דבר תיקח לך אשה מזרע אבותיך, אל תיקח אשה נכריה אשר לא משבט אביך היא, כי בני נביאים אנחנו, זכר נא בני כי נח אברהם יצחק ויעקב אבותינו מעולם נשאו כולם נשים מקרב אחיהם ויבורכו בילדים וזרעם ירש ארץ'; תענית ל ע"ב; בבא בתרא קכא': 'הותרו שבטים לבא זה בזה. להרחבה ראו: אשל, הנישואים הראויים על פי המגילה החיצונית לבראשית ועל פי מקורות קרובים לה.

[105] 'והנה ראיתם כי בענותי ובארך רוח לקחתי לי לאשה את בת הכהן לעיר שמש, ומאה ככרי זהב נתנו לי אתה, ויי נתנם לי לעבדים. בראשית מא 45: 'וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ, וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה. אין במקורות אלו ייחוסה של אסנת. הספר החיצוני 'יוסף ואסנת מציין את תשובת אסנת רק לאל השמיים היחיד, אך יש לספר זה סתירות עם הצוואות והיובלים.

[106] יהודה ח 2: 'ויהי כאשר הלכתי אליו, וארא את בן שוע מלך עדלם, וידבר עמ'נו ויעש לנו משתה, ובחמי ויתן לי את בת שוע בתו לאשה'; יד 6: 'וכאשר שתיתי יין, לא הדרתי את מצות אלהים, ואקח אשה כנענית.

[107] יהודה י 1: 'אחר הדברים האלה, לקח לו ער בני את תמר מארם נהרים, בת ארם לו לאשה. יובלים לד 21-20: 'ואחרי אבוד יוסף לקחו בני יעקב להם נשים: שם אשת ראובן אודה, ושם אשת שמעון אדבה הכנענית, ושם אשת לוי מלכה, מבנות ארם, מזרע בני תרח. ושם אשת יהודה בת שוע הכנענית. ושם אשת יששכר חזקה. ושם אשת זבולון נעמ'ה, ושם אשת דן עגלה, ושם אשת נפתלי רצויה אשר מארם נהרים. ושם אשת גד מכה, ושם אשת אשר יונה. ושם אשת יוסף אסנת המצרית. ושם אשת בנימין יסכה; וישוב שמעון ויקח אשה שניה, מארם נהרים כאחיו.

[108] המקור בארמית: 'וכען, בני, אזדהרו בירותתא די מ<ה>שלמא לכונ ודי יהבו לכונ אבהתכון ואל תתנו ירותתכון לנכראין ואחסנותכון לכילאין (4Q542, 4QVisions of Amram, קטע 1, טור א, שורה 1 - טור ב, שורה 1).

[109] להרחבה ראו: דה יונגה, שתי המצוות הגדולות.

[110] יששכר ה 2: 'ואהבו את יי ואיש את קרובו, ועל דל ועל חולה תחמלו'; ז 6: 'את יי אהבתי בכל כחי, וכן אהבתי כל איש יותר מבני'; דן ה 3: 'אהבו את יי כל ימי חייכם, ואיש את רעהו בלבב שלם.

[111] האלוהות למילאה תפקיד חשוב בפילוסופיה של סוקרטס (וולפסדרוף, אתיקה יוונית עתיקה, פרק 9).

[112] 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְי אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעמ'ךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְי אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ (דברים י 12). אמירה מרכזית יש גם בקוהלת יב 13: 'סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם, אך זו אינה מציינת את התועלת לבני האדם, אך רבים פתגמים כאלו במשלי א 7, ב 5, ט 10, טו 33, יט 23, כב 4, כג 17 (ותהילים לד 12).

[113] גד ה 4-3; זבולון ח 2; יוסף י 3-2; דן ה 1.

[114] בינימין ג 1, ד 1; דן א 4.

[115] בן סירא מט 17: 'ואין מי ישווה ליוסף נזיר אחיו ומשען עמו. זוהר ח"ג ש"ב. לאזכוריו של יוסף כצדיק במסורות שונות, ובפרט להקבלת הנצרות המוקדמת יוסף לישו למול אחיו כממול ליהודים כרודפי ישו, ראו: הולנדר, יוסף ביהדות ובנצרות.

[116] 4Q174 ג 13-1 (כונתה תחילה פלורילגיום: 4QFlorilegium); קימרון, החיבורים העבריים ב, עמ' 289.

[117] ברית דמשק טו 18-15; סרך העדה ב 9-8. ראו גם: 'להתיצב במעמד עם צבא קדושים ולבוא ביחד עם עדת בני שמים (סרך היחד יא 23-22). לפי מגילת שירות עולת השבת, העדה מתעלה בשבתות לשירה (או אף להיות כ) עם המלאכים. הכוהנים שביניהם מוזכרים בסרך היחד ח 4-10, ט 6-3 כ'קודש קודשים'.

[118] וולפסדורף, אתיקה יוונית עתיקה, פרק 9.

[119] בנימין ג 4-3. השוו: 'יצרו של האדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו' (סוכה נב ע"ב).

[120] בנימין ח 2: 'כי כל אשר לו לב טהור באהבה לא יביט אל אשה לזנות עמ'ה, כי אין שמץ רע בלבבו כי רוח יי נחה עליו. בחז"ל: 'וכי תכנע הנפש לפני היצר הרע, את כל מעשיה ברשע תעשה, ותגרש את הטוב ותדבר ברע ובליעל ישלט בה, ואם גם תעשה את הטוב, לרע יהפך (אשר א 8). השוו: 'ת"ר קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע שנאמר (בראשית ח 21) כי יצר לב האדם רע מנעוריו אמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו 5) רק רע כל היום ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר (תהלים לז 32) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר 'אלהים לא יעזבנו בידו, תנא דבי ר ישמעאל, בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר (ירמיהו כג 29) הלא כה דברי כאש נאם ה וכפטיש יפוצץ סלע אם אבן הוא נימוח שנאמר (ישעיהו נה 1) הוי כל צמא לכו למים, ואומר (איוב יד 19) אבנים שחקו מים (קידושין ל ע"ב).

[121] לוי, פס 7, 9 מקטע ממגילות יהודה (הרטום, הספרים החיצוניים, עמ' 144): 'הרחק ממני ה רוח עוול ומחשבות רשע וזנות הסר ממני.. כל שטן לא ישלט בי להתעני מדרכך'; יוסף ז 5: 'ובראותי כי רוח בליעל הרגיזה, ואתפלל אל יי'.

[122] בתהילים לו 2 מצוין: 'נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי', אך אפשר שבמדובר בפשע של הרשע, ולא הפשע כיצר הרע בליבו של הצדיק. בתהילים עג 3 מרומז: 'כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה'. בהמשך הפרק יובאו דוגמאות לרוחות שהיו בגיבורי המקרא.

[123] לאחר שנח התפלל להרחיק את הרוחות המזיקות (ילדיהם של הענקים עם בנות האדם) לבני האדם, ותפילתו נענתה – נשארו מהן רק עשירית (היובלים י 8); היובלים א 29-28: 'ועתה יגדל נא חסדך ה על עמך, וברא להם רוח נכון; ואל ימשול בהם רוח בליעל להיות להם לשטן לפניך להטותם מכל דרכי הצדקה למען יאבדו על פניך'; יב 20: 'הצילני מיד הרוחות הרעים המושלים ביצר לב איש, ואל יתעוני מאחוריך אלוהי, ואתה כונן אותי ואת זרעי לעולם, ולא נתעה מעתה ועד עולם'.

[124] קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 351, שורות 16-14: 'רוח אמונה ודעת חונני. אל אתקלה בעויה. אל תשלט בי שטן ורוח טמאה, מכאוב ויצר רע אל ירשו בעצמי'.

[125] שירי המשכיל, קימרון, החיבורים העבריים ב, עמ' 328-317, כגון: 'ב‏]גויתי מ̇לחמ̇ו֯ת֯ חוקי אל בלבבי'. לעומת זאת, בחז"ל ובמסורות שונות, אופי תפילות כאלו היה לרוב כרוך בהשבעות מלאכים. להרחבה ראו: אשל, האמונה בשדים בספרות היהודית מימי הבית השני; ג'קובס, תרופה מאגית ב-11Q11; פלוסר, תפילות אפוטרופאיות, עמ' 205-194; נוה, על ספרי מרשמים מאגיים יהודיים בימי קדם.

[126] 4Qincantation, קטעים 4-1, טור א, שורות 4-2 (קימרון, החיבורים העבריים ג, עמ' 182 - רוחי רשעה).

[127] בספרות קומראן מתוארות מלחמות בין מלאכי הפנים והקודש נגד הבליעיל, למשל ביובלים מח 10-9; פאסידו יובלים 4Q225 (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 218): 'מלאכי קודש עומדימ בוכים על[‏     ] את בננו̇ מן ה̇ארץ ומלאכי המ[שטמה‏       ] שמחים ואומר֯ים עכשו יאבד'; ברית דמשק ה 19-17: 'מלפנים עמד משה ואהרן ביד שר האורים ויקם בליעל את יחנה ואת אחיהו במזמתו בהרשיע‏ ישראל את הראשונה‏', ועד למלחמת אחרית הימים בפשר מלכיצדק נגד מלכירשע (קטעי מלחמה זו מתוארת גם בדברי גד החוזה פט וחזון יוחנן יב'). השוו: 'But Beliar dwelt in the heart of Manasseh and in the heart of the princes of Judah and Benjamin and of the eunuchs and of the councillors of the king. עליית ישעיה ג 11 (ובפלוסר, עליית ישעיה, עמ' 33).

[128] מורטון סמית', ישו המכשף.

[129] הנה כמה מהאזכורים להתרשמות: שמעון ג 1: 'עתה בני, שמעו לי והישמרו מרוח עוועים ומן הקנאה'; ד 9: 'תאכלהו וברוחות רעות תרעיש את נפשו ותבהיל את בשרו וברעש תדד שנה מנפשו וכרוח רע ומרעיל'; ו 6: 'ואז ינתנו כל רוחות התהו למרמס ובני האדם ימשלו ברוחות הרעות'; יהודה כ 2-1: 'שתי רוחות תשמרנה על האדם רוח האמת ורוח הכזב. והרוח התיכונה היא רוח תבונת השכל'; דן ה 6-5: 'כל רוחות הרשע יפעלו בכם בכל רע. כי הכרתי בספר חנוך הצדיק כי השטן נשיאכם וכל -רוחות רשע ורהב יקשרו ויאריכו ימים'; ו 1: 'יראו את יי והשמרו מפני השטן וכל רוחותיו'; יששכר ד 4: 'כל רוחות תעתועים לא ימשלו בו'; בנימין ג 3: ואם יבקשו רוחות בליעל להציק לכם, בכל צרה רעה לא ימשלו בכם'; ה 2: 'גם הרוחות הטמאים ינוסו מפניכם'.

[130] 'הראשון הוא רוח החיים אשר בו יוסד קיום האדם, השני הוא רוח הראיה אשר בו תוצר התאווה; השלישי הוא רוח השמיעה אשר אתו תבוא חכמה, הרביעי הוא רוח הריח ואתו נתנו הטעם ושאיפת האוויר והנשימה; החמישי הוא רוח הדיבור ואתו תבוא תבונה; שישי הוא רוח הטעם, ועל ידו תהיה אכילת כל מאכל ומשקה, ועל ידו יוצר הכוח כי במאכלים יסוד הכוח; הרוח השביעי הוא רוח ההולדה והמשגל, ועל ידו יבוא החטא בתאוות החשק' (ראובן ב 8-4).

[131] 'לראש יכון רוח הזנות בטבעו ובחושיו, הרוח השני הוא רוח הבטן אשר לא תשבע, השלישי הוא רוח הריב בכבד ובמרה; הרביעי הוא רוח החנופה ואחיזת העיניים למען ישא חן בהיכנעו לפני איש; החמישי הוא רוח גבוהה למען יתפאר ויתגאה, השישי הוא רוח השקר בשואה וקנאה לבדות אמרים ולהסתיר אמרים ממשפחה ומרעים; השביעי הוא רוח הרשע, ואתו גנבות וגזלות, למען ימלא תאוות נפשו, כי הרשע יתחבר בערמה עם כל הרוחות האלה' (ראובן ג 6-3). השוו: מל"א כב 21; ישעיה ה 20.

[132] 'שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יי; וְשֶׁבַע תועבות (תּוֹעֲבַת) נַפְשׁוֹ. עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר; וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי. לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן; רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת, לָרוּץ לָרָעָה. יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר; וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים'.

[133] מקור מקובל להם הוא מהבשורה על פי מתי כא 35-39. לצידם הנצרות מציינת את שבעת מעשי החסד שמתבססים בעיקר על הדרשה על ההר ועל פסוק 7: 'אשרי הרחמנים כי הם ירחמו. לזבולון ה 3 יש פסוק דומה: 'ועל כן יכמרו רחמיכם כי כאשר יעשה איש לקרובו כן ישלם יי לו', ח 2-1: 'ועל כן בני יכמרו נא רחמיכם על כל איש בחנינה למען יחנכם יי וירחם עליכם. כי באחרית הימים ישלח אלהים את רחמיו על פני הארץ ובמקום אשר ימצא לב רחום שמה ישכן, וראו עוד מקורות ברשימת עקרונות המוסר שבפרק הבא.

[134] אווגריוס (Evagrius Ponticus), בספרו Praktikos, מנה 8 חטאים (בדומה לרוח השמינית שבראובן ג 1). להרחבה ראו: קליינברג, שבעת החטאים.

[135] כהנגדה למגילת 'סיפורי תורה (מעין היובלים, 4Q225; החיבורים העבריים ב', עמ' 218): 'מלאכי קודש עומדימ  בוכים על[‏     ] את בננו̇ מן ה̇ארץ ומלאכי המ[שטמה‏ ] שמחים ואומר֯ים עכשו יאבד'.

 [136]יתכן וזה המשמעות גם של משלי יב 21: 'לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן, וּרְשָׁעִים מָלְאוּ רָע'. קיסטר, הבסיס התיאולוגי של עדת קומראן, עמ' 509: קטע זה מדגים את האמור בקטע 3 ('ומקימי מזמתכה בלבבמה') שהרשעים מקיימים בלבם את מזימתו של בליעל, והוא מבהיר את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין הרוחות הרעות, שקיומן העצמאי אינו מוטל בספק, לבין התופעות הפסיכולוגיות האנושיות. כפילות דומה מצויה בדואליזם הזורואסטרי, וחוקרים סבורים שהוא השפיע על התורות הקומראניות.

[137] 'והחרב היא אם שבע רעות, לראשונה תהר הדעת מבליעל ותלד הרעה, הראשונה דם, השניה בהלה, השלישית תוגה, הרביעית גלות, החמישית מחסור, הששית רעש, השביעית חרבן. לפי המשך הפרק, החרב היא רצח, כמו זה של קין. הרטום מביא בפירושו כי בנוסחים שונים אפשר שהחרב היא תוצאת המחשבה ולא האם.

[138] מלבד הנוסח הקדם-מסורתי שנמצא במגילות קומראן (והוא הרווח ביותר), נמצאו במגילות המקראיות עוד כמה נוסחים של המקרא, שבהם יש ציון יותר נרחב של מלאכים (והרחבות שונות): כתב עברי קדום/פליאו; המצע העברי של תרגום השבעים; ארמי; יוונית (תרגום השבעים), קדם-שומרוני, נוסחים קומראנים ייחודים (או מדרשיים).

[139] דוגמה ידועה בעניין היא הנוסח השונה של מגילת קומראן (והמצע העברי של תרגום השבעים והתרגום עצמו) לדברים לב 8: 'יַצֵּב גְּבֻלֹת עמים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל/אל'.

[140] להלן דוגמאות עיקריות: חנוך מפרט את כרך/ספר העירים המגלה את המסתורין על בראשית ו 4-1; היובלים מסופר מפיו של מלאך הפנים; המגילה החיצונית לבראשית מציינת ששלושת האנשים שביקרו את אברהם אבינו הם מלאכים; בטוביה המלאך מתלווה למסע ומנגד אשמדאי; במגילת המלחמה מלאכים רבים ואף שימוש בשמם.

[141] תיאורים אלו קרובים לתיאורי חנוך וספרות ההיכלות. לדעת חלק מהחוקרים צוואת לוי הינה דומה אך נפרדת מכתב ארמי של לוי מהמגילות וגניזת קהיר. יש לציין שברית דמשק ד 15 מציינת: 'שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב'.

[142] בכללם כוחות הטבע (למשל: יובלים ב 2). לפי היובלים ב 18, ישנם כמה מיני מלאכים. לפי קטע בחנוך מהמגילות (טרם מצאתיו, אולי במגילה ‎4Q531), המלאכים שחטאו בבנות האדם היפות, היו בעלי גוף ממש (השוו: נפתלי ג 5).

[143] עד כאן כפרפרזה על בבא בתרא טז ע"א: 'אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות'. עוד בהקשר זה: 'שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא: אחד יצר טוב ואחד יצר הרע (ברכות סא'). מטרת התורה להשפיע גם על הרגשות, כמו: 'בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ (תהילים נה 15). המונחים הרווחים לאלו: 'עזאזל' בספר חנוך, 'משטמה' בספר היובלים, 'בליעל' בקומראן ו'שטן' בברית החדשה.

[144] זבולון א 4 מציין שחטא רק במחשבה. לפי בנימין ה 2-1: 'אם מחשבותיכם תהיינה טובות, גם מרעים ישלימו לכם, ולפי יוסף י 4 הגאווה מתבטאת: 'כי בכל דרכיו יגבה איש אם במעשים או בדברים או במחשבות. הרמב"ם כינה את המידות: "דעות".

[145] הכינוי 'שר משטמה' מופיע בין השאר בספר היובלים (למשל: י 8; יא 5; וכן בחיבורים פסוידו-יובלים מקומראן: 4Q225 2 i 9; 2 ע"ב 13-14), והשם 'בליעיל' בא בין השאר בצוואת השבטים: ראובן ב 2; לוי ג 3; נפתלי ב 6. לעיתים מופיע גם כ'שר החושך'.

[146] כך גם מתואר בעליית ישעיה ג 11: 'But Beliar dwelt in the heart of Manasseh and in the heart of the princes of Judah and Benjamin and of the eunuchs and of the councillors of the king. ראו להרחבה: פלוסר, עליית ישעיה, עמ' 33).'

[147] בראשית מא 38: 'הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ'; במדבר כז 18: 'אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ.

[148] השוו: 'אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ'. בספרות הקבלה היהודית, הנשמה מכונת גם "כלי".

[149] תיאורים כאלו מצוינים במקומות אחרים על שאר הבריאה (אך לא על האדם): 'שָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם (ישעיה מ 12); 'לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה (איוב כח 25); 'וארא איך ישקלו במאזני צדק למדת אורם ורוחב שטחיהם' (חנוך א מג 2 על הכוכבים).

[150] חנוך ה מלמד להיות ירא מהאל כסיכום דבריו על נפלאות הבריאה בפרקים ב'-ד שקדמו, ויש עוד קטעים דומים לנפתלי ג. יש לציין כי רוב הציונים בצוואות לגבי ספר חנוך אינם מזוהים בספר חנוך א שבידינו. ספר חנוך ב י 9 מציין כי חֲנוֹךְ הותיר 366 ספרים, שסביר שכולם אינם בידינו, אם הגדרה של "ספר" אינה זהה לספר חנוך א שלנו היום. חוקרים חילקו את הספר ל-5 כרכים שאף מכנים אותם ספרים אלו, למרות ש-4 מקטעי כרכים אלו (ללא כרך המשלים) שרדו ב-7 קטעי מגילות בקומראן, ללא חלוקה: א) ספר העירים (חנוך א'-לו'); (ב) ספר המשלים (לז'-עא'); (ג) החיבור האסטרונומי (עב'-פב'); (ד) ספר החלומות (פג'-צ'); (ה) איגרת חנוך (צא'-קה'); ושני נספחים: לידת חנוך (קו'-קז'), ודברי חנוך על אחרית הימים (קח').

[151] שמעון ה 4; לוי יד 1; בנימין ט 1.

[152] אזכור קטן נוסף יש בזבולון ט 4: 'ועל כן אל תתפרדו לשני ראשים כי כל אשר עשה יי ראש אחד לו ושתי כתפים שתי ידים ושתי רגלים ושאר האברים', ובראובן א 7: 'ואגידה לכם כי מכה גדולה הכה אותי יי על ירכי שבעה חדשים, ולולא יעקב אבי התפלל בעדי אל יי כי אז חפץ יי להמיתני. עיקרון דומה אצל חז"ל שתרי"ג המצוות כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים' (אהלות א ח; מכות כג ע"ב); מדרש משלי [בובר] לא 29).

[153] מענין שאין כאן ציון תפקיד הראש, זולת היות ראשון ותוספות יופי.

[154] מענין שהלב אינו משמש לאהבה. ראו: איזנברג, תפקידו של הלב במקרא.

[155] השוו: 'מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו' (דברים לג 11); 'וְהַעמדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם' (יחזקאל כט 7).

[156] נוסחים דומים יש בא"ב דר עקיבא נוסחה א.

[157] כנראה הראשון שבהם הוא אלקמאיון מקרוטון (מאה 6 לפנה"ס). אריסטו כתב על כך בספרו: 'על הנפש, ותלמידו הקדיש להם ספר: 'על החושים'. להרחבה ראו: כהנא, https://sites.google.com/site/jewishapocrypha">הספרים החיצוניים א', עמ' עמג.

[158] מוסיף שכל כחוש שישי, ודבר כחוש שביעי, הוא המימרא, לוגוס. ראו: סגל, בן סירא, עמ' קה.

[159] 'ושבע תכונות נתתי לו – השמע לבשר, הראות לעיניים, הריח לנפש, המישוש לגידים, הטעם לדם, הסבלנות לעצמות, הנעם למחשבה.

[160] 'את הגלגלים את הכימה ואת הכסיל את השמש והירח, את הגשמי ואת הרוחני, את כוכבי לכת את החושים ואת הכל.

[161] ספר היצירה מציין שישה חושים: ראייה, שמיעה, ריחה, שיחה, לעיטה ותשמיש, אך אין הוא משתמש במלה המגדירה את כולם כאחת. ראו גם: משלי חכמה, שכטר, עמ' 434 ואילך. על המקורות הקדומים של החושים, ראו: בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 247.

[162] וזאת לאחר שיוסף נולד דומה לנפתלי בכל (נפתלי א 9).

[163] כלל זה אינו מחייב, שכן גם אשת פוטיפר היתה יפה (צוואת יוסף ט 5); אשת יהודה (צוואת יהודה יג 5); 'נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם' (משלי יא 22), ואולי גם רמז שלילי בפרשייה של אשת יפת תואר (דברים כא). חז"ל מציגים זאת כגישה יוונית/רומאית: 'חכמה מפוארת בכלי מכוער (תענית ז).

[164] אפשר להציע לקשר זו כמויות ומידות אלו לכמה עקרונות שהובאו בפרק הקודם, בפרט כמו שמעון ה 1. מגילת פיזיונומיה - 4Q186-4QHoroscope. לפירושה יחד עם מגילת המזלות4Q318  ראו: Popović, Reading the Human Body.

[165] בתורת הקבלה מכונה תחום זה בשם ״חכמת הפרצוף/הפנים״, ומשויכת למשה רבינו משמות יח 21: 'וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל... ראו: בן שרירא, חכמת הפרצוף וסימני הגוף). השוו לממצאים מגניזת קהיר: גרינולד, קטעים חדשים מספרות הכרת–פנים וסדרי–שרטוטין.

[166] השוו: 'אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות' (בבא בתרא טז). אשר ז 3 גם מציין שהשטן הוא כתנין/נחש.

[167] קוהלת ג 8-1; פרקי אבות ג ט: 'רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת; וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת; וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת'.

[168] להרחבה: דה יונגה, שתי הדרכים.

[169] הפסוק המייצג ביותר לכך הוא מסרך היחד א 5-4: 'לעשות הטוב והישר לפניו כאשר ציוה ביד מושה וביד כול עבדיו הנביאים ולאהוב כול אשר בחר ולשנוא את כול אשר מאס, ולרחוק מכול רע ולדבוק בכול מעשי טוב'. במקרא צירוף כתובים בה בהתייחס לה לבדו (שמות כג 7; דברים יא 22 ודומיהם), ומקבילות יש בגד ה 2; אשר ג 2-1; בנימין ח 1. ראו גם באיגרת פאולוס יב 9: 'מתעבים את הרע ודבקים בטוב.

[170] השוו: 'לדבוק באמת בריתך' (הודיות טז 7).

[171] האור והחושך הם מושגים שהתקבלו כמאפייני עדת קומראן, זהו אף שמה הנרדף של מגילת המלחמה לצד אזכורים רבים יחסית למקרא וספרות בית שני.לפי חנוך ב (הסלאבי) יא 14-7 האור הינו האידאה של הבריאה ונמצא מעל כל, וכן בחזון עזרא ד 40 ובראשית רבה יב ו. ישעיה ל 26 מתאר אור ראשוני שחזק שבעתיים מהשמש שיגיע באחרית הימים שמצוין גם בהודיות טו 27. האר"י המשיך לביטוי המפורסם: 'אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, והוא הנקרא אור אין סוף' (עץ חיים, שער א, ענף ב). להרחבה ראו: הערות למאמרו של קיסטר - 'על הרע ועל הטוב, הבסיס התאולוגי של עדת קומראן. בין 'אורתם לדואליזם במגילות קומראן.

[172] מושגים אלו קרובים לאור ולחושך שבמגילות קומראן. מלכירשע הוא דמות רוחנית עתידים למלחמת אחרית הימים, כנראה מולו מלכיצדק, עליו יש מגילת פשר (11Q13 [קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 280-279].

[173] לפי אפל, תאולוגיה ואמונה יהודית בצוואות, בצוואות בני יעקב אין ניגוד בין החומר והרוח. ראו גם ליכט, הודיות, עמ' 35 הערה 8. מענין להשוות לגשמי מול רוחני ב בר-אילן, דברי גד החוזה, עמ' 248; משלי המידות ו 15: 'העוסק לבנות גשמו – יהרוס רוחו ונשמתו'.

[174] ראו פרק בעניין.

[175] פלוסר, מגילות מדבר יהודה, עמ' 68, סבר שצוואת אשר חריגה ומורה על שנאת הרשע, אך איני רואה כך את הדברים.

[176] (ה') 'ראו בניי איך שניים בכל המה, זה לעמ'ת זה, והאחד בשני יסתר, בצע בעשר, שכרון בטוב לב, עצב בשמחה והוללות בחיי האישות; אחרי החיים מות יבא אחרי כבוד קלון אחרי היום הלילה וחשך אחרי אור וכל אלה תחת שלטון היום המה והצדק תחת שלטון החיים והרשע תחת המות ועל כן יחכו למות חיי עולם; לא יוכל איש לקרא לאמת כזב ולצדק רשע כי כל אמת תחת האור הוא כמו כל נברא תחת אלהים; בכל אלה נסיתי אני בימי חיי ולא סרתי מאחרי אמת יי ואת חקי עליון חקרתי כי בכל כחי הלכתי בישרי אחרי הטוב'. כך גם בנימין ו 6-5: 'ולא תהיינה ליצר הטוב שתי לשונות ברכה וקללה בוז וכבוד עצב ושמחה שקט ורגז שפת חנף ואמת עני ועשר כי אם דעה אחת לו בכל זכה וטהורה; לא שמע לו ושמע ומראה ומראה כי כל אשר יעשה או ידבר או יראה ידע כי יי יראה לנפשו'. גם בתורת האמצע הסינית (中庸, Zhōng Yōng) יש הרמוניה עם המוחלט שקולה ליושר וכנות.

[177] 'עת רעה תשכח תענוג, וסוף אדם יגיד עליו; בטרם תחקור אדם אל תאשרהו, כי באחריתו יאושר אדם; לפני מות אל תאשר גבר, כי באחריתו ינכר איש. סעדיה גאון שכתב דבריו: ׳הצדקות יתבארו בסופם והחיים לקראת מותם׳. אלו למעשה חלק מעיקרון השכר והעונש: 'קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי ימו [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל' (ירמיה יז 11) בעולם הזה (יש בצוואות ובחנוך שכר ועונש גם בעולם הבא).

[178] פסחים קיג ע"ב. ראו גם את דבריו של בעל הספר 'בגנות ההונאה העצמית, החייאת מדעי הדת, 4: 'וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה' (אבות א יז') - 'סבורים הם, כי מאחר שהם מדברים על המידות האלה וקרובים לבריות לדבור בהן נהיים הם עצמם בעלי אותן מידות, אך באמת, אצל האל יתעלה, משוללים הם רוב המידות האלה להוציא המעט ששום מוסלמי אינו חסר. ההונאה העצמית של אלה היא מן הקשים שבסוגי ההנאה העצמית, שכן דעתם נוחה מעצמם בתכלית והם בטוחים כי נבכי פגעי הנפש מהם והלאה'.

[179] למשל: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע (דברים ל 15). בספר מלכים אף חוזרת אמירת סיכום על המלכים, אם עשו הטוב או הרע בעיניי ה'.

[180] קטע זה מכונה בפי החוקרים 'תורת שתי הרוחות': 'מאל הדעות כול הויה ונהייה, ולפני היותם הכין כול מחשבתם. ובהיותם לתעודותם כמחשבת כבודו ימלאו פעולתם ואין להשנות. בידו משפטי כול והואה יכלכלם בכול חפציהם. והואה ברא אנוש לממשלת תבל וישם לו שתי רוחות להתהלכ בם עד מועד פקודתו, הנה רוחות האמת והעול. במעון אור תולדות האמת וממקור חושך תולדות העול. ביד שר אורים ממשלת כול בני צדק, בדרכי אור יתהלכו. וביד מלאך חושכ כול ממשלת בני עול ובדרכי חושכ יתהלכו ובמלאך חושך תעות כול בני צדק וכול חטאתם ועוונותם ואשמתם ופשעי מעשיהם בממשלתו לפי רזי אל עד קצו. וכול נגועיהם ומועדי צרותם בממשלת משטמתו, וכול רוחי גורלו להכשיל בני אור. ואל ישראל ומלאכ אמתו עזר לכול בני אור. והואה ברא רוחות אור וחושכ ועליהון יסד כול מעשה ל֯‏[   ] הן כול עבודה ועל דרכיהן‏ [  ]דה, אחת אהב אל לכול עדי עולמים ובכול עלילותיה ירצה לעד, אחת תעב סודה וכול דרכיה שנא לנצח'. ראו גם בד 25-24: 'עד הנה יריבו רוחי אמת ועול בלבב גבר יתהלכו בחכמה ואולת. וכפי נחלת איש באמת יצדק וכן ישנא עולה וכירשתו בגורל עול ירשע בו וכן יתעב אמת, כיא בד בבד שמן אל עד קצ נחרצה ועשות חדשה'.

[181] לדיון ראו: קיסטר, תיאולוגיה בקומראן, עמ' 512-511.

[182] ברכות ט ה; ספרי דברים לב; תוספתא ברכות ו ז; ברכות סא.

[183] הרטום תרגם (עמ' 56): 'ובאמצע רוח תבונת הלב לנטות אל אשר יחפוץ. בדומה לדברים ל 19: 'נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל 19). השוו: דברי גד החוזה ח קפד: 'וביד האדם נתן הבחירה, ואם בא להיטיב עזר לו, ואם להרע דרך פתוח לו'; השוו: שבת קד'; אפלטון, תיאטיטוס, 176a: הטוב והרע ברואי אלוהים והכרחיים בעולם לבחירה חופשית.

[184] מבודהה: מַגְּ'הִימָא פַּטִיפַּדָא ו"הדרך כפולת שמונה"/"המתומנת הנאצלת". אריסטו, אתיקה מהדורת ניקומאכוס (תירגם מיוונית - י"ג ליבס, ירושלים תשל"ג, פרקים- ד ה'; ה ח').

[185] כגון: תוספתא חגיגה ב ה’: 'ועוד מָשלו משל לְמה הדבר דומה? לאסתרטא [רחוב] העוברת בין שני דרכים, אחד של אוּר [אש], ואחד של שלג. הִטָה לכַן נכוָוה באוּר, הִטָה לכַן נכוָוה בשלג. מה עליו על האדם? להַלֵך באמצע, ובלבד שלא יהא נוטה לא לכַן ולא לכַן'; ירושלמי חגיגה ב א, ע”ז ע”א: 'התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אוּר ואחד של שלג. היטה בזה מת באוּר, היטה בזו מת בשלג. מה יעשה? יהַלֵך באמצע'. הרמב"ם ידוע אימץ גישה זו, תוך הדגשות על חסידות הנוטה לקצה הטוב, ושני חריגים לכלל (ענווה ומיניות) הלכות דעות ה א. עם זאת, המונחים שהרמב"ם כינה את מידות האמצע תואמים במקצת למידות הנפש: הסתפקות, נחת, סלסול, גבורה, נדיבות, מתינות, סבלנות, בושת פנים. מונחים ותיאורים רבים ושונים הובאו בפרשנות היהודית מספרות בית שני ועד היום. במגילת סרך היחד מובא הוראות התנהגות לחברי עדת קומראן, ונראה שבה יש חלוקות התנהגות (ובכללם מידות) שונה ליריביהם (דורשי החלקות למשל; השוו ליחס לנכרים בפרק בענין). מסורות דומות יש במסכתאות חז"ל העוסקות במוסר ובמידות: פרקי אבות, דרך ארץ זוטא ורבה, כלה רבתי, ובעיקר המתייחסות לחכמים ולחסידים.

[186] השוו: 'בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב, וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ (משלי יא 12); 'יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ, וְלֹא אָנִי, וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ בָךְ (איוב טו 6); 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן' (משלי יח 21).

[187] יהודה ז 8-4: 'ונקרב אל תמנה מקום שם אצור כל רכוש המלכים אויבינו... ולא עשינו להם רעה ויהיו לנו למס ונשב להם את כל שללם'; ט 7-4: 'ונרדף את בני עשו, ולהם עיר בצורה חומת ברזל ושערי נחשת, ולא יכלנו לבא בתוכה, ונשם עליה מסביב ונצר עליה... ויתחננו אלינו בדברי שלום, ונועץ עם אבינו ונשם אותם למס'; יוסף יח 3: 'והנה ראיתם כי בענותי ובארך רוח לקחתי לי לאשה את בת הכהן לעיר שמש, ומאה ככרי זהב נתנו לי אתה ויי נתנם לי לעבדים'. ישנם דוגמאות נוספות של מלחמות בהם בני יעקב לקחו את שלל המפסידים האויבים.

[188]בהקבלה לברכת אשר בדברים לג 24: 'טוֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ.

[189] בן סירא ז 10 מציין רק בנוסח היווני: 'אל תשנא עבודה קשה, ועבודת האדמה מעליון נבראה. בן סירא מחדד את שיטת החיסכון להתעשר: '??. בבן סירא ניתן למצוא הרבה פסוקים שקרובים למנוגדים, כמו: 'לְלֵב קָטֹן לֹא נָאוֶה עֹשֶׁר, וּלְאִישׁ רַע עַיִן לֹא נָאוֶה חָרוּץ' (יד 3).

[190] בדומה: 'יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד, וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר' (משלי יא 24). יש הבטחה לגמול גם למעשר, אך הוא מיועד ללויים ועניים בלבד.

[191] סנהדרין ו ב: 'כל המברך את יהודה הרי זה מנאץ'; בראשית רבה פה ג: 'כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה קובר את אשתו ואת בניו. ממי אתה למד, מיהודה. "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע" וגו', היה לו להוליכו על כתיפו אצל אביו. מה גרם לו, קבר אשתו ובניו'.

[192] בראשית לז 11.

[193] זבולון א 6-5; בראשית לז 32: 'וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא – אִם לֹא'.

[194] 'יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה'.

[195] בנוסח העברי: 'לפי שידעתי שעתידין בני יוסף לסור מאחרי ה אלוהי אבותם, ולהחטיא את בני ישראל, ולהגלותן מעל הארץ הטובה בארץ לא לנו, כאשר גלינו על ידו לשיעבוד מצרים'.

[196] בראשית נ 20: 'וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב'; מדרש תהלים [בובר] ק"ה, ה [עמ' 450–451]: 'אמר ר פנחס הכהן... משל לפרה שהיו מבקשין למשוך אותה למקולין [=בית מטבחיים] שלה, ולא היתה נמשכת. מה עשו? משכו בנה תחלה, והיתה רצה אחוריו. כך קודם שבא יעקב למצרים, כמה מנגנאות נעשו, שיעשו אחי יוסף כל אותן הדברים, כדי שירד יוסף למצרים, ואחרי כן ירד יעקב אחריו למצרים.. אמר ר יהודה בר נחמני בשם ר שמעון בן לקיש ראוי היה יעקב לירד במצרים בשלשלאות של ברזל, ועשה הקדוש ברוך הוא כמה מנגנאות [=תחבולות] כדי להורידו בכבודו, לכך נאמר: 'ויקרא רעב על הארץ, וכל כך למה: 'ויבא (יוסף) [ישראל] מצרים' (תהלים קה 23); תנחומא [בובר] וישב ט"ו (כרך א עמ' 185):  'ויוסף הורד מצרימה... למה הדבר דומה? לפרה שהיו מבקשים להכניסה למקולין, ולא היתה מבקשת ליכנס. מה עשו? נטלו בנה (לבית המזבח) והכניסוהו למקולין, והתחיל בנה גועה, ונכנסה אמו אחריו שלא בטובתה. כך יעקב אבינו ובניו היו הפרה... ויוסף ירד תחלה למצרים, לקיים גזירה שנגזרה על הזקן, שנאמר: 'ועבדום וענו אותם וגו' (ט"ו, יג). והיה יעקב מתירא לירד. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הוריד יוסף למצרים, ומשך לאביו שלא בטובתו, לכך נאמר 'ויוסף הורד מצרימה'.

[197] 'אמר ר חנין, אמר הקב"ה לשבטים, אתם מכרתם אותו לעבד שנאמר (קה 17) "לעבד נמכר יוסף", חייכם שאתם קורין בכל שנה ושנה, עבדים היינו לפרעה במצרים, לעומת זאת יהודה יב 12: 'ואחרי כן באנו מצרימה, אל יוסף מפני הרעב. עונשים נוספים על החטא: בזוהר (פרשת תולדות קעד') מובאת הסיבה לעונש זה: 'בשביל אותה החרדה שהחריד יעקב לאביו נענש יעקב בעונש של יוסף'; 'אמר להם לשבטים, אתם מכרתם את אחיכם מתוך מאכל ומשתה, כך אני אעשה לכם, הדא הוא דכתיב והמלך והמן ישבו לשתות'.

[198] פירושו על בראשית יב 10.

[199] 'כי בני אחיי חלו וימותו על דבר יוסף, כי לא רחמו בלבבם, ובניי נשמרו מכל חולי כאשר ידעתם'. ראו גם דבריו בג 2-1: 'ובכסף שכרו לא היה לי חלק בניי, כי אם שמעון ודן וגד ובניהם'.

[200] בראשית לז 26: 'וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו - מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ'. יהודה יט 2 אף מציין סיבה אחרת: 'בעקב הכסף מתו לי בניי, ולולא שבתי נכנעתי, ולולא תפלות יעקב אבי, כי אז ערירי הלכתי למות'. יש לציין כי אמירתו של ראובן: 'אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית' (בראשית מב 37), שדומה לאמירתו של יעקב: 'עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה' (בראשית לא 32).

[201] יובלים מד 28: 'וזה שמות בניהם אשר באו עמ'ם למצרים – בני דן, חושים וסמון ואסודי ואיכה וסלומון ששה; וימותו במצרים בשנת בואם, ויותר לדן חושים לבדו; ואלה שמות בני נפתלי – יחצאל וגוני ויצר ושלם ואווי; וימות אווי, אשר נולד אחרי שנות הרעב, במצרים'.

[202] שמעון ב 12: 'ויאסרני יי וימנע ממני את חוזק ידי, כי יבשה יד ימיני שבעה ימים'; גד ה 12: 'וכאשר נקשה כבדי בלי רחם על יוסף, כן עוניתי גם אני בלי רחם בכבדי, ואשפט אחד עשר חודש, כמספר הימים אשר שנאתי את יוסף עד אשר מכרוהו'.

[203] בראשית לז 2: 'וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם'.

[204] שם 3: 'וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ'.

[205] שם 3: 'וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים'. אין לכך אזכור בצוואות.

[206] שם 5, 9: 'וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ', 'וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר.. וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו'.

[207] במדבר כה 11: 'פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי', מכאן הלכה בחז"ל: 'הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית, קנאין פוגעין בו' (סנהדרין ט ו); מל"א יט 10: 'וַיֹּאמֶר [אליהו] קַנֹּא קִנֵּאתִי לַייי אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ'; משלי כג 17: 'אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים, כִּי אִם בְּיִרְאַת יי כָּל הַיּוֹם'. בבא בתרא כא ע"א כנראה העתיק את הפתגם מבן סירא לח 23.

[208] ח 2: 'ויהי כאשר הלכתי אליו, וארא את בן שוע מלך עדלם, וידבר עמ'נו ויעש לנו משתה, ובחמי ויתן לי את בת שוע בתו לאשה'; יג 7-6: 'והיין הטה את עיניי, והחשק החשיך את נפשי; ואנכי חשקתי בה ואשכב עמ'ה, ואעבור מצות יי ומצות אבי ואקחה לאשה'; יד 6: 'וכאשר שתיתי יין, לא הדרתי את מצות אלהים, ואקח אשה כנענית'; יז 1: 'ועתה אצוכם בניי אל תאהבו כסף, ואל תביטו אל יפי הנשים, כי גם אנכי על ידי הזהב ויפי המראה נתעיתי אחרי בת שוע הכנענית'.

[209] 'לא ידעתי כי אחטא מימי, מלבד במחשבותיי'. עם זאת, לא ברור באיזה מחשבות החטא, וכמה.

[210] לדעת התלמוד (ברכות מז ע"ב; באבא קמא צד ע"א; סוכה ל ע"א) 'מצווה הבאה בעבירה' (קיום מעשה מצווה שהתאפשר בעקבות עבירה שקדמה לו) אינו נחשב למעשה מצווה, ולא יצא בו ידי חובת המצווה. אסמכתא לכך נלמדת ממלאכי א 13: 'וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה? וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם? אָמַר יי'; ישעיהו סא 8: כִּי אֲנִי יי אֹהֵב מִשְׁפָּט, שׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה'.

עם זאת, 3 הדוגמאות מהתלמוד עוסקות במצוות שבין אדם למקום מהתורה, וזבולון ז 2 עוסק בחסד שבין אדם לחברו, בדומה לשאלה העממית: 'האם מותר לנהוג כרובין הוד?'.

[211] יוסף טז 5: 'וילך הסריס ויתן להם שמונים שקלי זהב ויקחני, ולמצרית הגיד כי מאה נתן'.

[212] יששכר ה 2, ז 6, זבולון ח 5, גד ו 3-1, ז 7, אשר ב 4-3, יוסף יא 1, יז 5-3, בנימין ג 3, ח 1.

[213] בדומה: 'והיה כי יכעס האיש, ויאמין כי צדק בכעסו' (דן ד 4).

[214] השוו: 'שִׂנְאָה תְּעֹרֵר מְדָנִים' (משלי י 12).

[215] השוו: 'רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ, וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל; פֶּן יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ, וְדִבָּתְךָ לֹא תָשׁוּב '(משלי כה 10-9).

[216] השוו: 'שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם' (ישעיה סו 5).

[217] השוו: 'הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר' (ישעיה ה 20).

[218] וכן: 'מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר' (משלי י 18).

[219] ובקירוב גם: 'תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ, וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ' (תהילים פ 7).

[220] צוואת שמעון ד 7; יששכר ה 2; זבולון ה 1; דן ב'; גד ד'-ז'; בנימין ג 3. מראה המקורות מכהנא, הספרים החיצוניים, כרך ראשון.

[221] צוואת זבולון ז'-ח.

[222] למשל: גד ה 2: 'וכזאת הנני אומר לכם בני, כי נוסיתי אשר תנוסו משנאת רע, ותדבקו באהבת אלוהים, יושר לבב יגרש שנאה, וענוה תפיץ קנאה'; ו 7-3: 'ואתם אהבו איש את רעהו בלבבכם, וכי יחטא לך איש ודיברת אליו לשלום וזרית הלאה את חמת השנאה ולא תשכין בנפשך ערמה...'; יוסף יז'; יח 2: 'וכי יבקש איש להרע לכם, אתם גמלו אותו טוב והתפללו בעדו ויי יצילכם מכל רע'; צוואת בנימין ב 3-2: 'האדם הטוב אין לו עין רעה, כי הוא מרחם על כולם, אפילו אם הם חוטאים. ואם זוממים עליו רעות, הוא מנצח את הרע בעשותו טוב'; בנימין ה 5: 'ואם יבגד איש בצדיק, והתפלל בעדו הצדיק, כי אם גם לרגע קט ידכא, עוד מעט ישגא זהרו, ויופיע כאשר היה גם יוסף אחי'.

[223] ואפשר שכך גם ביקש דויד: 'אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ' (תהילים נה 15).

[224] שבת פב. הלל העצים עיקרון זה: 'והשאר הוא ביאור, לך למוד' (מארמית).

[225] בנימין ה 5-4: 'כי אם עזות יענה איש לאיש קדוש והתנחם, כי יחונן צדיק את המגדף ויחריש; ואם יבגד איש בצדיק והתפלל בעדו הצדיק כי אם גם לרגע קט, ידכא עוד מעט ישגא זהרו ויופיע כאשר היה גם יוסף אחי. השווה: 'אלא מהכא, שנאמר: "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב" (משלי יז 26), אין "לא טוב" אלא רע' (שבת קמט').

[226] תואם לדבריו של יוסף בבראשית נ 21: 'וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ, אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם, וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם'.

[227] תואם לאמור בשמות א 7: 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם', אולם כאן מדובר על אחיו מות יוסף.

[228] דברים דומים מתוארים ביובלים מ 9: 'ותשקט ארץ מצרים לפני פרעה בעבור יוסף, כי אלוהים עמו ויתן לו חן וחסד על כול משפחתו, לפני כול מדעיו ולפני שומעי שמעו. ותישר ממלכת פרעה ואין משטים ואין רע'.

[229] בדומה: הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי' (במדבר כב 32).

[230] לקוח מאיוב כה 2: 'הַמְשֵׁל וָפַחַד עמוֹ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו'.

[231] פתגם מפרקי אבות ה טז.

[232] ראו לעיל שייתכן ופרשייה זו שימשה מקור לשבעת החטאים שהוגדרו על ידי אפלטון ואריסטו, ואומצו על ידי אבות הנצרות. במשלי עוד פסוקים קרובים, כמו: 'תּוֹעֲבַת ה, מַחְשְׁבוֹת רָע' (טו 26);  'גֹּל אֶל ה מַעֲשֶׂיךָ; וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ' (טז 3).

[233] כמו: בראשית יט 26: 'וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח'. ייתכן והדבר אף התחיל בראייה חמדנית קודמת: 'וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה' (בראשית יג 10). פסוקים רבים יש על כך במשלי, כגון: 'תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי, וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תרצנה [תִּצֹּרְנָה]' (כג 26); 'אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, כִּי יִתֵּן בכיס [בַּכּוֹס] עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים' (כג 31); 'עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת, וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת' (כג 33); 'שְׁאוֹל ואבדה [וַאֲבַדּוֹ] לֹא תִשְׂבַּעְנָה, וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה' (כז 20). גם דרך ארץ זוטא א ד מציין כישלון עיניים.

[234] למשל: 'וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם' (במדבר י 31); 'וְלֹא נָתַן יי לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה' (דברים כט 3); 'עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ' (תהילים קטו 5); 'בְּנִי אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ, נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה' (משלי ג 21); 'עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ, וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ' (משלי ד 25); 'אֶת פְּנֵי מֵבִין חָכְמָה, וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה אָרֶץ' (משלי יז 24); 'הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ' (קוהלת ה 14), ועוד רבים.

[235] וכן גם: 'טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל' (משלי כב 9); 'נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' (כח 22).

[236] גם המחלוקת המפורסמת בין בית הלל לשמאי על השבח לכלה (כתובות טז ע"ב), מראה כי יש להגיד רק את צדדיה הטובים (כאן אפילו אם הם דברי שקר).

[237] חז"ל בדומה: 'כל מי שאינו מרחם על הבריות, אין מרחמין עליו מן השמים.

[238] א 7: 'וכאשר בקשו להמיתו ואבך ואצעק אליהם לבל יפשעו את-הפשע הזה'; ב 6-4: 'וכאשר דבר יוסף את הדברים האלה ויבך, ולא נשאתי את אנקותיו ואחל לבכות ולשפך כבדי וכל קירות קרבי חמרמרו; ויבך יוסף ולבבי המה וכל יצורי גוי רעדו ולא יכלתי עמ'ד; וכאשר ראה יוסף כי בכיתי עמ'ו, ואת אלה ההולכים להמיתו, וירץ מאחריי ויתחנן אליהם'; ד 2: 'ואנכי לא אכלתי מאומה שני ימים ושני לילות, כי רחמתי על יוסף'.

[239] השוו: 'הלא דבר ממתן טוב, ושניהם עם איש חסיד' (ולבן סירא יח 17); 'כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים - מתברך בי"א ברכות' (בבא בתרא ט ע"ב).

[240] יהודה ז 8-4: 'ונקרב אל תמנה מקום שם אצור כל רכוש המלכים אויבינו... ולא עשינו להם רעה ויהיו לנו למס ונשב להם את כל שללם'; ט 7-4: 'ונרדף את בני עשו ולהם עיר בצורה חומת ברזל ושערי נחשת ולא יכלנו לבא בתוכה ונשם עליה מסביב ונצר עליה... ויתחננו אלינו בדברי שלום ונועץ עם אבינו ונשם אותם למס'; יוסף יח 3: 'והנה ראיתם כי בענותי ובארך רוח לקחתי לי לאשה את בת הכהן לעיר שמש, ומאה ככרי זהב נתנו לי אתה ויי נתנם לי לעבדים'. ישנם דוגמאות נוספות של מלחמות בהם בני יעקב לקחו את שלל המפסידים האויבים.

[241] כך למשל ברחמי שאול על אגג (שמ"א טו 9), וברחמי המלך יואש על ארם (מל"ב יג 19), וכן פסוקים רבים מדברים על רוח קרב לאויב ללא רחמים, כמו: 'אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם, וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם' (תהילים יח 38).

[242] למשל: ישעיה א 18: 'לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יי, אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ, כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ'; מיכה ו 3: 'עמ'י מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי'; עמ'וס ג 3, 8: 'הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ.. כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יי דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים'.

[243] החל מאדם וחווה, קין, משה (הכאה בסלע), עלי הכוהן, שאול דויד ועוד מלכים.

[244] גד ו 7-3: 'ואתם אהבו איש את רעהו בלבבכם, וכי יחטא לך איש - ודיברת אליו לשלום, וזרית הלאה את חמת השנאה, ולא תשכין בנפשך ערמה...'; סרך היחד ה 24 – ו 1: 'להוכיח איש את רעהו באמת וענוה, ואהבת חסד לאיש. אל ידבר אלוהיהי (=אל אחיהו) באף או בתלונה או בעורף [קשה או בקנאת] רוח רשע, ואל ישנאהו [בעור]ל[ת] לבבו'; מגילת מוסר וחוכמה 'ב. בין איש לרעהו (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 152, ש 15-14): 'היה כאיש עני בריבך משפטכ[ה מרצונכה] קח'. עיקרון זה התרחב בנצרות כאוהבת ומחבקת את הרע ללא תנאי, כמתן הלחי השנייה (הבשורה על-פי מתי ה 39), והעדפת הזונות והמוכסים (מתי כא 32-28: 'אל תתקוממו לרשע, והמכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת. ייתכן שגם לזה מקור מקראי: 'יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה' (איכה ג 30). פלוסר, מגילות מדבר יהודה, עמ' 67, הציע שששת הפרקים הראשונים של תורת יג השליחים קרוב מבחינה ספרותית לטור ג בסרך היחד). הלכה דומה מובאת במשלי כה 21: 'אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם'.

[245] 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עמיתֶךָ, וְלֹאתִשָּׂא עָלָיו חֵטְא; לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי יי' (ויקרא יט 19-18).

[246] השוו: 'הוי דן את כל האדם לכף זכות (אבות א ו'); 'תנו רבנן: נאמר "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עמ'יתֶךָ" (ויקרא יט 15). דבר אחר: הוי דן את חבירך לכף זכות'.

[247] גם בבראשית ל 2: 'הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי', והשוו: 'כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר' (קוהלת ה 7).

[248] תחילה מר בריה דרבינא הוסיף ברכה זו לאחר תפילת שמונה עשרה, ובמהלך הדורות נהגו לחתום בה את תפילת שמונה עשרה. מצוין גם בדרך ארץ זוטא ו ד.

[249] ראובן ד 9-8; שמעון ד 6-4; ה 1; זבולון ח 5-4; לוי יג 9. להרחבה, ראו: הולנדר, יוסף כמודל אתי. לדעת קוגלר, צוואות השבטים, עמ' 17, תואם לישו.

[250] להרחבה, ראו: הולנדר, יוסף כמודל אתי.

[251] 'וכי תלכו גם אתם במצות יי, ינשא יי אתכם בטוב לעולמים'.

[252] תהילים לח 15-14: 'וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ, לֹא אֶשְׁמָע; וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו; וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ, וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת'; ישעיה נג 7: 'נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו'; משלי יא 12: 'בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב, וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ'.

[253] 'מקץ ארבעה ועשרים יום באו הישמעאלים, כי שמעו כי התאבל עליי יעקב אבי מאד; ויבאו ויאמרו אליי, מה הדבר אשר אמרת - עבד אתה, והנה ידענו כי בן אתה לאיש גדול בארץ כנען, ואביך מתאבל עליך בשק ואפר; ואנכי בשמעי כזאת נמקו קרביי וימס לבבי, ואבקש לבכות מאד ואתאפק לבל אכלים את אחיי, ואומר אליהם - אנכי לא ידעתי דבר, עבד אנכי'.

[254] 'ויהי כאשר באתי מצרימה אל יוסף, ויכירני אחי ויאמר אליי – מה אמרו לאבי אחרי אשר מכרוני; ואמר לו את כתנתך טבלו בדם, וישלחוה ויאמרו - הכר נא, הכתנת בנך היא?; ויאמר לו יוסף - אכן אחי, גנב גנבוני סוחרי כנען בחזקה; ויהי כאשר הלכו לדרכם, ויסתירו את כתנתי כמו חיה רעה פגעה בי ותטרפני; וככה מכרוני רעיהם לישמעאלים, והמה לא דברו כזב באמרם כזאת; כי בקש יוסף להסתיר ממני את מעשי אחינו, ויקרא לאחיו ויאמר אליהם; אל תגידו לאבינו את אשר עשיתם לי, ואמרו לו כאשר ספרתי אנכי לבנימין; וגם מחשבותיכם בלבכם תהיינה כאלה, ולא יגעו הדברים האלה עד לב אבי'.

[255]  'וילך הסריס ויתן להם שמונים שקלי זהב ויקחני, ולמצרית הגיד כי מאה נתן; ואנכי ידעתי ואחריש למען לא יכלם הסריס'.

[256] פעמיים פורש כך במגילות קומראן: 'להוכיח איש את רעהו באמת וענוה, ואהבת חסד לאיש. אל ידבר אלוהיהי (=אל אחיהו) באף או בתלונה או בעורף [קשה או בקנאת] רוח רשע, ואל ישנאהו [בעור]ל[ת] לבבו' (סרך היחד ה 24); 'וכל איש מביאו̇ ‏<מבאי‏> הברית אשר י̇ביא על ר̇עהו דבר אשר לא בהוכח לפני עדים, והביאו בחרון אפו או ספר לזקניו להבזותו נוקם הוא ונוטר' (ברית דמשק ט 4-2). מכאן כנראו: 'אַל תּוֹכַח לֵץ, פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ' (משלי ט 8).

[257] ברית דמשק ט 8-6, 22: 'אם החריש לו מיום ליום, ובחרון אפו בו דבר בו, בדבר מות ענה בו, יען אשר לא הקים את מצות אל, אשר אמר לו - הוכח תוכיח את רעיך, ולא תשא עליו חטא... וביום ראות האיש יודיעה למבקר'; סרך היחד ה 26: 'כי ביום יוכיחנו'.

[258] בבבא מציעא פז נטען שהקב"ה שינה את הזקנה מאברהם לשרה כדי להשכין שלום ביניהם; ביבמות סה ע"ב מובאות 2 דוגמאות: דברי יוסף לאחיו (בראשית נ 17-16), ושמ"א טז 17-16; בכתובות יז מותר לומר שכלה נאה וחסודה; בבבא מציעא כג ע"ב ניתן היתר לסטות מאמירת האמת לשם שמירת הצניעות או כדי למנוע בושה (מסכתא, פוריא ואושפיזא).

[259] E.g., Philo, De Jos. 246ff.

קדמוניות היהודים 2, 60. לדמותו של יוסף ביוספוס, ראו: עמ' 364.

[260] חז"ל דרשו זאת על כך שתמר לא .

ועמוד לפני כן: 'כל היורדין לגיהנם - עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו'.

[261] כגון: 'בנות ירושלים שהיו יוצאות בט"ו באב לכרמים, היו יוצאות כולן בבגדים שאולים שלא לבייש את מי שאין לה' (תענית לא'); 'המת מולבש בבגד פשוט שלא לבייש את העניים' (נידה ט 11), וכך מצוין ביהודה כו 3; 'גם למי שידע לקרוא היו מקריאים את פרשת ביכורים, כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרוא' (ספרי דברים כו 5); הרמב"ם אף הוסיף: 'אל לאדם להסתכל בפני הסועד' (משנה תורה ברכות ז ו).

[262] 'וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה'.

[263] 'וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם'.

[264] שמ"א ג 13: 'בַּעֲו‍ֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם '; מל"א א 6: 'וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר, מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ'.

[265] קיט 46: 'וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ'; קלט 22: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יי אֶשְׂנָא, וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט'; קיט 138: 'רָאִיתִי בֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה, אֲשֶׁר אִמְרָתְךָ לֹא שָׁמָרוּ'.

[266] ג 11-12: 'מוּסַר יי בְּנִי אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ; כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יי יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה'; דברים ח 8: 'וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, יי אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ'; יג 24: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר'; יז 10: 'תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה'; יט 18: 'יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה, וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ'; כב 15: אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר שֵׁבֶט, מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ'; כג 14-13: 'אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר, כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת; אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל '; כו 5: 'עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו'; לא 9: 'פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק, וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן'.

[267] 'יסר בנך לבל תבוש, ואם תשחק עמ'ו יכלימך; אל תמשילהו בנעוריו, ואל תשא לשחיתותיו; כוף ראשו בנערותו, ובקע מתניו כשהוא קטן; למה ישקה ומרה בך, ונולד ממנו מפח נפש; יסר בנך והכבד עולו, פן באולתו יבלע בך'.

[268] אך בתורה מצווה מפורשת לאיסור לשון הרע. ישנו גינוי (ועונש) למרים שדיברה (כנראה בלשון הרע) על משה רבינו. המצווה הקרובה ללשון הרע היא : 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעמ'יךָ (ויקרא יט 16), ולה פירוש פירוש פשט מפתיע במגילת המקדש סד 8-6: 'כי יהיה איש רכיל בעמ'י (גוף ראשון מפי ה') ומשלים את עמ'י לגוי נכר ועושה רעה בעמ'י ותליתמה אותו על העץ וימת.[268] כלומר, איסור הרכילות אינו לשון הרע כמו תיאור אדם ומעשיו בין הבריות (היהודים), אלא הרכיל הוא על העם (ולא בתוך), בצורה של הלשנה. איסור כיתתי זה מצוין בסרך היחד ז 17-15: 'והאיש אשר ילכ רכיל ברעהו והבדילהו שנה אחת מטהרת הרבים ונענש ואיש ברבים ילכ רכיל לשלח הואה מאתם ולוא ישוב עוד'. מעשים כאלו מוכרים מרבי אלעזר ברבי שמעון שכונה 'חומץ בן יין' (בבא מציעא פג ע"ב), וכך הטענה נגד יהודה איש קריות שהסגיר את ישו מחוץ לכוהנים שמחוץ לקהילתו (הכנסייה בנצרות היא "הקהל"; מתי כו 6–16, מרקוס יד 3–9, יוחנן יב 1–8).

[269] 'שומר פיו ולשונו, גם עם קשה לב יתרועע, ועוצר במלים שומר מצרות נפשו. שמועה שמעת אל תפיץ חוצה, ולא ייתן איש בך דופי. גם לאוהב וגם לשונא אל תגלה, אם לא תמעל ביושר לבך. כי אוזן קשבת תשמור הקול, והשנאה לא תאחר. שמעת דיבה - קוברה בבטנך, ואל תירא כי לא תבקע. הולך רכיל תציקהו בטנו, כעול פורץ רחם אמו. שמועה בלב סכל, כחץ תקוע בירך. דבר אל רעך אולי לא שגה, ואם שגה לבל ישנה. הזהר עמיתך לבל ירגל, ואם ריגל לבל יוסיף. העד באחיך לבל יאמין לכל דבר, כי טופלי שקר עצְמו מסַפר. גם יש בוטא לתומו ועוולה אין בלבבו, כי מי לא חטא בשפתיו. לכן היזהר בטרם תגער, אז תתום ותשמור מצוות ה... מי ייתן ואשים מנעול לפי וחותם על שפתי, לבל אכשל בלשוני ואבדתי... כי מלמד לשונו לחרף, לא ישיג אורחות חיים לנצח... ארור נרגן ואיש תהפוכות, כי כילו אחים ורעים. בשוט לשון רבים אבדו, ומעם לעם התגלגלו (לשון שלישית רבים הניעה, ותפיצם מגוי אל גוי). פי הפכפך יהרוס מבצר, ובית נגידים יעקור. יגרש אישה מבית בעלה, ומפרי ידיה נגזלה. כל דכיו לא ינוחו, ושלווה אין במשכנותם. שוט נוגש מעלה פצעים, ושוט לשון יגרוס עצמות. חללים רבים הפילה החרב, ורבים מהם לשון רמייה. אשרי הגבר נמלט מידה, ולא נפקד משבט פשעה. לא שם שכמו בעולה, ולא נתמך בחבלי עוולתה. כי עולה עול ברזל, ונחושתה תכביד. תחלואיה תחלואי מוות, ורעים משחת ואבדון. ירא ה לא ייכשל בה, ומיקודה לא יוקד. נכונה היא לשוכחי אל, ובאש לא תכבה ייכוו. כנמר וליש תשולח במו, עד כי תמו בדלת ובריח. הן כרמך בסירים תגדור, גדור פיך בדלת ובריח. כסף וזהב בצרור תצרור, מדוע את פיך לא תצור. הישמר בני מכשול בלשונך, כי יארוב האורב פן תפול בידו'.

[270] חז"ל הוסיפו עוד חטא בנוגע לצניעות: 'כיון שראה יוסף את עצמו בכך, התחיל אוכל ושותה, מסלסל בשערו' (תנחומא, וישב ח').

[271] וגם: '"בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עמ'יתֶךָ", הוי דן את חבירך לכף זכות' (שבועות ל'; פרקי אבות א ו').

[272] שהרי יעקב חשש מכך וסירב להפצרות ראובן בעניין.

[273] בראשית מב 14.

[274] בראשית מב 24.

[275] נ 21: 'וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם'.

[276] בראשית מד 34-24. עם זאת, יהודה דווקא היה זה שהציל את יוסף, בכך שמכרו (בראשית לז 27-26).

[277] בעיקר בנימין, כיוון שהוא הבן של האשה האהובה, רחל, שנפטרה.

[278] אם כי זו היתה הצעת המצרים בפסוק לפני זה. יוסף כ 5 מציין: 'כי גם עם המצרים סבל כאיבר מהם ויטב להם ויעזרם בכל מעשה ועיצה ודבר'.

[279] בגישה: 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא' (דברים לב 4); משלי כו 26: 'תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן, תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל'.

[280] '[והאיש אשר ירשע] על האבות [יצא] מן העד ולא ישוב, [ואם] על האמות [י]רשע [   ו]ימים כי אין לאמ[ו]ת רוקמה בתוך [   ]'.

[281] השוו:  'כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי' (מל"א יט 4).

[282] 'כל האומר ראובן/בני עלי/בני שמואל/דויד/שלמה/יאשיהו חטא, אינו אלא טועה' (שבת נה ע"ב-נו ע"ב).

[283] דוגמה מובהקת לכך היא סיפור הרקע לבקשת אברהם אבינו משרי שתגיד שהיא אחותו (מגילה חיצונית לבראשית יט-כ).

[284] כגון: 'וְשַׁבְתָּ עַד ה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ' (דברים ד 30); 'קְחוּ עמכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל יי, אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ' (הושע יד 3); 'לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם, שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר יי צְבָאוֹת, וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב' (מלאכי ג 7).

[285] למשל: 'וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן, כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב' (ישעיה נח 2); 'הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ, גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ' (ירמיהו ו 15); 'כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ, וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן' (משלי ל 20). בדומה, גם במגילת קומראן: 'וברזי עד לא הבטתם, ובבינה לא השכלתם [...] כי לא הבטתם בשורש חוכמה' (4Q300 קטע 1.א'-ב ש 3-2).

[286] יונה ג 8.

[287] בראשית ד 7: 'הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ'.

[288] במדבר טז 12: 'וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה'.

[289] במדבר יד 45-40.

[290] ראו למשל דבריו של בן סירא מט 4.

[291] חטא בת שבע ותשובת דויד מצוינים בשמ"ב יא, ועל כך אמר לרבים: 'אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ, וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ' (תהילים נא 15), וכן חז"ל דרשו: 'לא עשו ישראל את העגל, אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה.. לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה... אלא למה עשו, לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור אומרים להו לכו אצל צבור' (עבודה זרה ד ע"ב). לפי ברית דמשק ה 5: 'ויעלו מעשי דויד, מלבד דם אוריה'. להרחבה ראו: אליצור, דוד כמופת לבעלי תשובה.‏ חטא נוסף של דויד הוא בספירת העם, בו הוא מבקש מהאל להעניש אותו ולא את העם (שמ"ב כד 17). תשובה לכך אינה מוסברת במקרא, ומובאת בדברי גד החוזה ז (להרחבה ראו: בר אילן, גד החוזה, עמ' 223-213).

[292] מל"ב כג 24: 'וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ'.

[293] תפילת מנשה מוזכרת בדברי הימים ב יג 19-18, והיתה ספר חיצוני בן 15 פסוקים ביוונית. במגילות קומראן נמצאו 6 פסוקים בעברית בתוך שני כתבי יד (4Q380-4Q381). חז"ל הזכירו את תפילתו זו (ויקרא רבה ל; דברים רבה ב; רות רבה ה').

[294] 'רז נהיה דרוש והתבונן בכל דרכי אמת וכל שורשי עולה תביט ואז תדע מה מר לאיש ומה̇ מתוק לגבר' (חוכמת רז נהיה, פרק ב [קימרון, החיבורים העבריים ב, עמ' 156, ש 15-14]); 'יומם ולילה הגה ברז נהיה ודרוש תמיד ואז תדע אמת ועול חכמה [ואול]ת'... בכל דרכיהם עם פקודתם לכול קצי עולם ופקודת עד ואז תדע בין [טו]ב ל[רע] כ[מעשי[הם] כיא אל הדעות סוד אמת וברז נהיה פרש את אושה ומעשיה... [בכול מ]עשיו אלה שחר תמיד והתבונן [בכו]ל תוצאותמה ואז תדע בכבוד ע[וזו ע]ם רזי פלאו וגבורת מעשיו'... (חוכמת רז נהיה א [קימרון, החיבורים העבריים ב, עמ' 148, שורות 25-24, 27-25, 31-30); 'וברזי עד לא הבטתם ובבינה לא השכלתם [...] כי לא הבטתם בשורש חוכמה' (4Q300 קטע 1.א-ב ש 3-2).

[295] בן סירא ה 11-1: .. אַל תֹּאמַר חָטָאתִי, וְמַה יֵעָשֶה לִי – מְאוּמָה, כִּי אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם הוּא.. אַל תְּאַחֵר לָשׁוּב אֵלָיו, וְאַל תִּתְעַבֵּר מִיּוֹם אֶל יוֹם'; יז 24-19: 'אך לשבים נתן תשובה, וינחם אודי תקוה; שוב אל יי ועזוב עוונות, התחנן לפניו והמעט מכשול; פנה אל יי ושוב מרשע, ומאוד שנא תועבה; את יי מי יהלל בשאול, תחת החיים ונותני הודות; ממת כלא היה כבדה תודה, חי חי הוא יודה ליי; מה רבו רחמי יי, וסליחתו לשבים אליו'.

[296] ניצן, "תשובה" במגילות מדבר יהודה.

[297] 'ויבן להם בית נאמן בישראל, אשר לא עמד כמהו למלפנים ועד הנה, המחזיקים בו לחיי נצח, וכל כבוד אדם להם, הוא כאשר הקים אל להם ביד יחזקאל הנביא לומר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ובְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" [יחזקאל מד' 15]'.

[298] אפשר לציין בני הנביאים ובני רכב, אך אין עליהם פירוט רב.

[299] להרחבה: קריב, גדולה התשובה.

[300] בראשית מב 22: 'וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ'; נ 17: 'כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו'.

[301] 'ואחרי כן נחמתי ונעניתי ברצון נפשי שבע שנים לפני יי ויין ושכר לא שתיתי, ובשר לא בא אל פי וכל מאכל תאוה לא אכלתי, ואתאבל על עווני כי גדול, אשר לא נעשה כזאת בישראל'.

[302]  'ועל כן עניתי שנתיים בצום נפשי, ואדע כי יגאל איש מקנאה ביראת אלהים'.

[303] 'על כן ראו בניי את אשר יפעלו ארך רוח ותפלה וצום; וגם אתם אם תלכו אחרי הענוה וטהר לבב בארך רוח ותפלה ותצומו בלב נדכה, ישכן בקרבכם יי כי אהב הצנע לכת'.

[304] בראשית לז 34: 'וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים'; שמו"ב יא 16.

[305] 'וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם'.

[306] ויקרא טז 30-29: 'וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם.. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם'.

[307] 'ובגלל הדודאים ההם שמע יי את רחל; כי גם כאשר קבלתם לא אכלה אותם ותקרב אותם בבית יי ותביאם אל הכהן אשר היה בימים ההם. בבראשית ל 15-14: 'וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עמ'ךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ'.

[308] טוביה נוסח ארוך ב 2 - ג 17: 'ויושם לפני השולחן והמאכלים רבים הושמו לפני ואומר לטוביה בני לך בני ואשר תמצא עני מאחינו מגלות נינווה הזוכר אותו בכל לבבו והבאת אותו ואכל יחד עמ'די והנה אני מחכה לך בני עד אשר תשוב; וילך טוביה לבקש איש עני מאחיי וישב ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויען ויאמר אבי הנה איש מעמ'נו הרוג ומשלך בשוק וזה עתה נחנק; ואקום ואעזוב את הארוחה בטרם אטעם ממנה ואשא אותו מן השוק ואשים אותו אל אחד הבתים הקטנים עד אשר יבוא השמש ואקבור אותו... בעת ההיא נשמעה תפילת שניהם לפני כבוד האלוהים; וישלח רפאל לרפא את שניהם את טובי להסיר את תבלול הלבן'. בנוסח פרענקיל ד 1: 'וטוביה אמר בליבו כי שמע יי את תפילתו וכי קרבו ימיו למות. גם בתו של רבי עקיבא שניצלה ממוות בזכות האכלת עני (שבת קנו').

[309] 'ויישם (וַיּוּשַׂם) לְפָנָיו לֶאֱכֹל, וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי; וַיֹּאמֶר, דַּבֵּר'.

[310] 'ויאמר טוביה לא אוכל מעתה ולא אשתה עד אשר תעשה את דברי, ויאמר לו רעואל כן אעשה והיא תנתן לך על פי משפט ספר משה'... (נוסח ארוך).

[311] 'והיה כיא יערוכו השולחן לאכול או התירוש לשתות הכוהן ישלח ידו לרשונה להברך בראשית הלחם או התירוש לשתות הכוהן ישלח ידו לרשונה להברכ בראשית הלחם והתירוש'.

[312] 'אמר רבי אבהו: מנין לאבל שמיסב בראש, שנאמר- "אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם"... אמר רבי חמא בר חנינא: מנין לחתן שמיסב בראש, שנאמר "כחתן יכהן פאר", מה כהן בראש - אף חתן בראש. וכהן גופיה מנלן? - דתנא דבי רבי ישמעאל: "וקדשתו" - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון'.

[313] בדומה: 'גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק' (ישעיה נ 6).

[314] בהקבלה: 'כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עמוֹ' (שמות כג 5).

[315] אביא את פירושו של ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 219: 'גם לרשע אגלה תמיד יחס הוגן; שכן סומך הוא על נקמת האל, כפי שהוא מפרש בהמשך-דבריו. הלשון הושפעה אולי מתהילים לח 21: 'וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, יִשְׂטְנוּנִי תַּחַת רדופי [רָדְפִי] טוֹב', וממשלי כ 22: 'אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע קַוֵּה לַה וְיֹשַׁע לָךְ'; וייתכן שהמשורר פירש את הכתוב תחת רודפי אותם בטוב (כך ראב"ע), ולא: בשל דבקותי בצדקה.

[316] מפירושו של ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 198.

[317] ברית דמש ח 9-4: 'כל מורדים מאשר לא סרו מדרך בוגדים ויתגוללו בדרכי זונות‏ <זנות‏> ובהון רשעה ונקום וניטור איש לאחיו ושנוא איש את רעהו ויתעלמו איש בשאר בשרו, ויגשו לזמה ויתגברו להו̇ן ולבצע ויעשו איש הישר בעיניו ויבחרו איש בשרירות לבו ולא נזרו מעם ויפרעו ביד רמה, ללכת בדרך רשעים'.

[318] 'רבי אבין פתח: "כאשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה" (קהלת ח 4) אמר רבי אבין: [משל] לרב שמצווה לתלמידו ואומר לו: אל תלווה בריבית, והיה הוא מלוה בריבית! אמר לו: רבי, אתה אומר לי אל תלוה בריבית ואת מלוה בריבית? אמר לו: אני אמרתי לך אל תלוה בריבית לישראל אבל לאומות הלווה, שנאמר "לנכרי תשיך" וגו (דברים כג 21), כך אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבון כל העולמים כתבת בתורה "לא תקם ולא תטר" (ויקרא יט 18) ואתה: "נוקם ה ובעל חימה, נוקם ה לצריו ונוטר הוא לאויביו"! (נחום א 2) אמר להם הקב"ה: אני כתבתי בתורה "לא תקם ולא תטר" לישראל, אבל באומות: "נקם נקמת בני ישראל" (במדבר לא 2).

[319] כגון: 'מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד, וּבֹזַי יֵקָלּוּ' (שמ"א ב 30).

[320] לפירוש והשוואה למקורות, ראו: ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 70.

[321] קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 4, ש 12-1.

[322] רובם מרוכזים בסרך היחד ??. להרחבה: וינפלד, עונשים בסרך היחד.

[323] 'אל תתקוממו לרשע, והמכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת'. ייתכן שגם לזה מקור מקראי: 'יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה' (איכה ג 30). פלוסר, מגילות מדבר יהודה, עמ' 67, הציע שששת הפרקים הראשונים של תורת יג השליחים קרוב מבחינה ספרותית לטור ג בסרך היחד. חנוך ב יג 83: 'כי יי הוא הגומל לך והוא ינכם לכם ביום הדין הגדול ואל תהיו אתם נוקמים פה על ידי איש כי אם שם על ידי יי'.

[324] המינים ותהילים קלט 22 מוזכרים גם בתוספתא שבת יד ד/יג ה. כאן משתמע שהמינים הם סוג מסוים של נוצרים, ונאמר עליהם, בין השאר, שספריהם 'מטילים איבה בין ישראל לאביהם שבשמים'.

[325] אבות דרבי נתן טז': 'ושנאת הבריות כיצד? מלמד שלא יכוין אדם לומר: אהוב את החכמה ושנא את התלמידים, אהוב החכמים ושנא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנא את עמ'י הארץ, אלא אהוב את כולם ושנא את המינין ואת המשומדים ואת המסורות, וכן דוד אמר 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יי אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי' (תהילים קלט 23-22), ר עקיבא אומר 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – 'אֲנִי יי בְּרָאתִיו' (ישעיה מה 8), אם עושה מעשה עמך - אתה אוהבו ואם לאו אי אתה אוהבו. ישנם פערים מהותיים בין המהדורות השונות ומסורות נלוות, יפה ניתח זאת הווארד, אלא אהוב את כולם, עמ' 104-94. בהמשך מופיע אמירה דומה: 'ר חנניה סגן הכהנים אומ דבר שכל העולם תלוי בו נאמ עליו שמועה מהרסיני אם שונא את חבירך שמעשיו רעים כמעשיך אני יי דיין להפרע מאותו האיש ואם אוהב את חבירך שמעשיו כשרים כמעשיך אני יי רחמן ומרחם עליך'. דיון דומה יש בפסחים קיג ע"ב; המכילתא מַסֶּכְתָּא דְשִׁירָה בְּשַׁלַּח פָּרָשָׁה ו (שמות טו 7); ספרי דברים (לב 41) פרשת האזינו פיסקא שלא מציין לשנוא את המינים חסרי האמונה.

לכאורה גם לחז"ל יש סתירות כמו עם דרשתו על בראשית א 27: 'חביב אדם שנברא בצלם' (אבות ג יד) ועל 'ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבה אומר זה כלל גדול בתורה' (ספרא קדושים ד יג).

[326] להלן דוגמאות על היחס הפסול של שמעון בן שטח לאלכסנדר ינאי המלך:

  • שמעון רימה את ינאי בתשלום להתרת הנזירים (‫ירושלמי ברכות פ'ז הב [יא ע"ב]; בראשית רבא פרשה צא ג), לאחר שהתיר נדר, הלכה שאפילו התנאים-חז”ל הגדירו אותה: 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו (משנה חגיגה א ח). שמעון רימה את ינאי בתשלום להתרת הנזירים (‫ירושלמי ברכות פ"ז הב [יא ע"ב]; בראשית רבא פרשה צא ג), לאחר שהתיר נדר, הלכה שאפילו התנאים-חז”ל הגדירו אותה: 'התר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו (חגיגה א ח).
  • שמעון היה כפוי טובה לינאי למרות שאירח אותו לסעודה עם יהודי פרס (ירושלמי ברכות פ"ז ה"ב; בראשית רבא פרשה צא ג).
  • שמעון החליף את הצדוקים מהסנהדרין בגלל שלא ידעו להביא ראיה מהתורה, אך דרכם של הפרושים לטעון שיש להם מסורת אבות/בע"פ שאינה כתובה בתורה (הגמרא/סכוליון על מ תענית י').
  • שמעון ביקש לשפוט את ינאי בגלל עבדו בעמידה, בניגוד לרוב השופטים, ולאחר מכן עוד קילל והמית אותם (סנהדרין יט א-ב).

בנוסף בעייתיות הלכותיו שלא קשורות לינאי: עדים זוממים הפוך מפשט המקרא והצדוקים (חגיגה טז ע"ב), תליית 80 נשות אשקלון ביום אחד (משנה סנהדרין ו ד).

[327] יוחנן בן זכאי למשל צרם אוזנו של כוהן צדוקי (תוספתא פרה פ"ג ה"ח), קיללם כ'שוטה שבעולם (מס פעמים במגילת תענית).

[328] תחילה מר בריה דרבינא הוסיף ברכה זו לאחר תפילת שמונה עשרה, ובמהלך הדורות נהגו לחתום בה את תפילת שמונה עשרה. מצוין גם בדרך ארץ זוטא ו ד.

[329] כך העיקרון של מידה כנגד מידה (ו'עַיִן תַּחַת עַיִן' [שמות כא 24; ויקרא כד 20]). השוו: 'מִפְּרִי פִי אִישׁ יִשְׂבַּע טוֹב וּגְמוּל יְדֵי אָדָם ישוב [יָשִׁיב] לוֹ' (משלי יב 14).

[330] ניסיונו של אברהם אבינו מצוין בבראשית כב 1, וסקירת עשרת ניסיונותיו מצוינת ביובלים יט 8 (השוו: אבות ה ג). ראו גם: 'יי צַדִּיק יִבְחָן' (תהילים יא 5). מקביל לוויקרא יט 17 האוסר על שנאה, שהמשכו בפסוק הבא: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - אֲנִי יְי'.

[331] בראשית ג 15-14; היובלים לג 2.

[332] אמרו, נשים בספר היובלים, עמ' 109, הציעה שפרט זה נועד לבזות את ראובן. יעקב דואג להוריו ונוסע אליהם; ראובן לעומת בוגד באביו בהיעדרו.

[333] שמ"ב יא 4.

[334] בראשית כט 25-23.

[335] היובלים לג 7: 'ולא קרב יעקב עוד אליה, כי טימא ראובן אותה וגילה כנף אביו לפני כל איש'.

[336] שמ"ב יא 3-2: 'וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ, וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג, וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד; וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה'.

[337] בראשית יג 10: 'וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה'.

[338] הספר מהווה תוספת-נספח לספר דניאל במהדורות נוצריות. מיליק, שושנה בקומראן, הציע שקטעים קטנים ממגילת קומראן 4Q551, ונגדו ‫ניקלסבורג, שושנה או שופטים, דחה זיהוי זה, ‪ והציע בזהירות כי בקטעים אלה מופיע נרטיב שהושפע מהסיפור ‫בשופטים יט.

[339] 'הראשון הוא רוח החיים אשר בו יוסד קיום האדם, השני הוא רוח הראיה אשר בו תוצר התאווה; השלישי הוא רוח השמיעה אשר אתו תבוא חכמה, הרביעי הוא רוח הריח ואתו נתנו הטעם ושאיפת האוויר והנשימה; החמישי הוא רוח הדיבור ואתו תבוא תבונה; שישי הוא רוח הטעם, ועל ידו תהיה אכילת כל מאכל ומשקה, ועל ידו יוצר הכוח כי במאכלים יסוד הכוח; הרוח השביעי הוא רוח ההולדה והמשגל, ועל ידו יבוא החטא בתאוות החשק (ראובן ב 8-4).

[340] ראובן ג 6-3: 'לראש יכון רוח הזנות בטבעו ובחושיו, הרוח השני הוא רוח הבטן אשר לא תשבע, השלישי הוא רוח הריב בכבד ובמרה; הרביעי הוא רוח החנופה ואחיזת העיניים למען ישא חן בהיכנעו לפני איש; החמישי הוא רוח גבוהה למען יתפאר ויתגאה, השישי הוא רוח השקר בשואה וקנאה לבדות אמרים ולהסתיר אמרים ממשפחה ומרעים; השביעי הוא רוח הרשע, ואתו גנבות וגזלות, למען ימלא תאוות נפשו, כי הרשע יתחבר בערמה עם כל הרוחות האלה. השוו: מל"א כב 21; ישעיה ה 20.

[341] מקור מקובל להם הוא מהבשורה על פי מתי כא 35-39.

[342] הנצרות מציינת את שבעת מעשי החסד שמתבססים בעיקר על הדרשה על ההר ועל פסוק 7: 'אשרי הרחמנים כי הם ירחמו. זבולון ה 3 יש פסוק דומה: 'ועל כן יכמרו רחמיכם כי כאשר יעשה איש לקרובו כן ישלם יי לו, ח 2-1: 'ועל כן בני יכמרו נא רחמיכם על כל איש בחנינה למען יחנכם יי וירחם עליכם. כי באחרית הימים ישלח אלהים את רחמיו על פני הארץ ובמקום אשר ימצא לב רחום שמה ישכן.

[343] אווגריוס (Evagrius Ponticus), בספרו Praktikos, מנה 8 חטאים (בדומה לרוח השמינית שבראובן ג 1). להרחבה ראו: קליינברג, שבעת החטאים.

[344] נתן איש גבעון מאזהרת דוד המלך מחטוא עם בת שבע, בכך שבליעל, השטן, שם בדרכו לירושלים גופת אדם מת, וכך התעסק בקבורת 'מת מצווה, אך לכן הגיע לירושלים מאוחר מדי.

[345] השוו: 'יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ, וְלֹא אָנִי, וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ בָךְ' (איוב טו 6); 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן' (משלי יח 21).

[346] משלי יא 12: 'בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב, וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ'.

[347] השוו: טוביה ד 3: 'ויקרא לטוביה בנו ויבוא לפניו, ויאמר לו: קבור נא אותי קבורה יפה, וכבד את אמך, ואל תעזוב אותה כל ימי חייה, ועשה הטוב בעיניה, ואל תעצב את רוחה בכל דבר'.

[348] ראה דיון על מעמ'דה של בלהה והמקורות שם: ורמן, היובלים, עמ' 439.

[349] אם כי בהמשך מצוין: 'ואעש את הנבלה והיא לא חשה, ואשאירה ישנה ואצא (ג 14), בניגוד ללג 4 שבו היא צעקה. היובלים לג מפרט את מהות החטא כגילוי כנף אביו' (ויקרא כ 11; דברים כג 1; ז 20), אך מפסוק 4 משתמע שלא בוצע מעשה בעילה, אלא שכיבה בלבד (ראו: ורמן, היובלים, עמ' 440). ישנו קשר ותאימות גבוהה בין צוואות השבטים ליובלים.

[350] 'פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה'.

[351] 'וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל, כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו, נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל, וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה; כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו, וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ, וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף'. יתכן והקשר הלשוני בין דברים כא 17: 'רֵאשִׁית אֹנוֹ' לבראשית מט 3: 'רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי', מרמז על העברת הבכורה ליוסף.

[352] כגון: שמעון ז 2; יהודה יז 6; כא 2; כב 3; לוי ח 10; ה 2; יהודה כא 2; כה 1; יששכר ה 8.

[353] בראשית כד 2.

[354] עיקרון זה – שעונשו משמיים, מצוין ע"י גד: 'כי כל אשר בו יחטא האדם, בו יווסר' (ה 10), וכן ביובלים ד 45-44, כאשר מסורת דומה מופיעה גם בתנחומא בראשית ט; בראשית רבא כב ח; סנהדרין צ ע"א. גם יהודה מציין שעונשו מגאווה היה דומה (יג 3). התורה מציינת עונש של מידה נגד מידה שיש לשפוטו בבית דין ארצי (ויקרא כד 20-17; שמות כא, 27-22).

[355] קוגל, המקרא, עמ' 273-272.

[356] עיקרון ההתראה מובא בשמות כא 29-28 לגבי שור מועד; ברית דמשק ט 8-2; ספרי שופטים קעג; יומא פא. לשימוש בעיקרון בתפיסה המשפטית של עדת קומראן, ראו: שיפמן 1983, עמ' 110-89. לביטויו בספרות חז"ל, ראו: שמש, תשנ"ז; אנציקלופדיה תלמודית יא, עמ' 314-291.

[357] היובלים כב 14: 'וטהרך מכל טמאת נדה למען תכופר לך כול אשמת עון שגגת'; צוואת לוי ג 5: 'ואחרי השמים האלה כל המלאכים הגדולים המשרתים והמכפרים לפני ה על כל שגגות הצדיקים. לפי התורה יש קורבן חטאת על חטא בשגגה' (ויקרא ד 28-27).

[358] צורף, נגלות ונסתרות, עמ' 20-19.

[359] אנדרסון, 1994.

[360] סיגל תשס"ח, עמ' 59: 'רק מקור אחד מבין הארבעה, ויקרא כ 11, מזכיר עונש'. השוו: 'בְמָקוֹם שֶׁאֵין תּוֹרָה, אֵין עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה' (אל הרומים ד 15).

[361] ביטוי זה מונגד לשגגה בבמדבר טו 30-28. הביטוי רווח במגילות קומראן הכיתתיות, ראו: צורף, נגלות ונסתרות, עמ' 16-15.

[362] ראובן ד 8. ביובלים לט 6 נאמר שיוסף ידע את הלכת איסור ניאוף, שכן הוא זכר את הדברים שקרא לאביו יעקב בדברי אברהם.

[363] יובלים לט 7-6: ''ולא נכנעה נפשו, ויזכור את אלוהים, ואת הדברים אשר היה יעקב אביו קורא בדברי אברהם, כי לא יזנה איש עם אשה אשר לה בעל, כי לו משפט מות, אשר נכתב עליו בשמים לפני אל עליון. והחטא יעלה עליו בספרי עולם בכול הימים לפני אלוהים; ויזכור יוסך את הדברים האלה ולא אבה לשכב עמה'.

[364] הלפרן-אמרו (1999ב, עמ' 112-111).

[365] בדומה: 'אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהן' (גיטין מג'). השוו: 'באותה שעה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידים אחיך שייכתבו על אבני האפוד, ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם?' (סוטה לו ע"ב).

[366] אלו פורטו בפרק: 'ההודאות והתשובות הפרטיות של בני יעקב.

[367] למשל: מלחמת היהודים ב פ"ח 117.

[368] לפי סגל, תשס"ח, עמ' 62,

[369] שמעון ה 3: 'השמרו מן הזנות, כי הזנות היא אם כל רע, בהרחיקה מאת יי ובהקריבה לבליעל'; לוי ט 9: 'השמר לך מרוח הזנות כי היא תשריש ותטמא בזרעך את הקדשים'; יוסף ח 2: 'כל אשר לו לב טהור באהבה, לא יביט אל אשה לזנות עמ'ה.

צוואת יהודה אף מפרטת זנונים עם האשה, דבר שמוזכר במגילת ברית דמשק: 'ו֯א̇שר יקר֯[ב] לזנות לאשתו אשר לא כמשפט ויצא ולא ישוב עוד‏' (קימרון, החיבורים העבריים א', עמ' 65).

[370] 'וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ' (בראשית לד 31); 'וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף' (לח 24). לא ציינתי כאן את חטא ראובן עם בלהה, כי מתואר לעיל, ואין בו לשון 'זנות. בהמשך התורה ישנו איסור: 'אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ, וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה' (ויקרא יט 29); 'וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה; הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם, לִמְסָר מַעַל בַּיי, עַל דְּבַר פְּעוֹר' (במדבר לא 16-15).

[371] 'ואנכי ידעתי כי מחשבת יי היתה לרעה על שכם, כי בקשו לעשות גם עם שרה ועם רבקה כאשר עשו עם דינה אחותנו, ויי עצר בעדם; וירדפו את אברהם אבינו כי גר היה, ויענו את עדרי בהמותיו בהיותן הרות, וליובל יליד ביתו הציקו מאד; וככה עשו לכל הגרים, ויגזלו בחזקה את נשיהם וידיחון'.

[372] קטע זה לא שרד בצוואת לוי או בדברי לוי הארמי, אלא מובא בברית דמשק ד 15: 'שלושת מצודות בליעל אשר אמר עליהם לוי בן יעקב: אשר הוא תפש בהם בישראל ויתנם פניהם לשלושת מיני הצדק: הראשונה היא הזנות, השנית ההון, השלישית טמא המקדש העולה מזה יתפש בזה והניצל מזה יתפש בזה. לסקירת העותקים של דברי לוי הארמיים בארמית ממגילות קומראן וגניזת קהיר, ראו: הולנדר ודה יונגה, צוואת השבטים, עמ' 18-17.

[373] טוביה ח 7: 'ועתה לא לזנונים אני לוקח את אחותי זאת, כי אם באמת צוה נא כי אני והיא נמצא רחמים ונזקין יחדיו'; ג 20 (נוסח פרענקיל): 'עם לצים לא היה חלקי ולא לקחתי אישה מעונג, כי אם ליראה את שמך'; ו 24: 'ומאז והלאה תבוא אליה ביראת יי ולא מעונג ותשוקה. כך אמרה אמא שלום על בעלה התנא רבי אליעזר לאופן קיום יחסי האישות ביניהם: 'אינו מספר עמ'י לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד (נדרים כ ע"ב); 'ויקדש עצמו בשעת תשמיש' (נידה עא).

[374] בראשית לט 10-8; ראובן ד 8; יוסף.

[375] בראשית כד 25; לוי ב 2; ה 3.

[376] 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' (במדבר טו 39).

[377] כגון: דרך ארץ זוטא א ד'; קידושין פא.

[378] 'על כן אל תפנו בני אל יפי הנשים, ואל תפנו לבכם אל מעשיהן, והתהלכו בתם לבב ביראת יי ובמעשים טובים, ובתורה תהיו עמ'לים ועל יד עדריכם, עד אשר יתן יי לכם אשה אשר ירצה הוא בה, למען לא תענו כאשר עניתי אנכי. השוו: טוביה ו 18: 'כי לך היא יעודה מעולם' (השוו: 'מה אישה לאיש [מועד קטן יח וו]); ברית דמשק (החיבורים העבריים ב', עמ' 160: עותק ד קטע 167 – 418Q4 + עותק ה קטע 15 - a418Q4 + עותק א קטע 11 – 415Q4): 'וגם אל יתנהה֯ לאשר לוא הוכן‏ לה'.

[379] עצה דומה אמרו חז"ל: 'יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עמ'הּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן' (אבות ב ב).

[380] ראובן ו 3-2: 'ואותן צוו אשר לא תתחברנה עם הגברים, למען תטהרנה גם הן בלבן; כי בהתחברן תמיד אם גם לא תחטאנה מחלה אנושה להן ולנו לדראון לבליעל ולחרפת עולמים'.

[381] קידושין פא.

[382] סנהדרין כא; עבודה זרה לו ע"ב.

[383] במגילה מקומראן של ספר חנוך בארמית, מצויין שמלאכים אלו היו בשר ודם.

[384] השוו: ישעיה ג 16-ד 1: 'וַיֹּאמֶר יי יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נטוות (נְטוּיוֹת) גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה; וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וַיי פָּתְהֵן יְעָרֶה; בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים; הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת; הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים; הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף; הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים; וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים; וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק  כִּי תַחַת יֹפִי; מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה; וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב; וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לַחְמֵנוּ נֹאכֵל וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ  רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ'.

[385] מזכיר את משכב בנות לוט עם אביהן שלא הרגיש (בראשית יט 35-33), ואולי את האירוע המסתורי של חם לאביו נח (בראשית ט 22). מאידך, היובלים לג 6-4 מציין שהרגישה את מעשה ראובן ואף צעקה. בפירוש אפרם הסורי לבראשית מט 4 הוא מציין: 'מלמד כי בזמן שבלהה ישנה [ראובן] בא עליה, ולכן היא לא קוללה [יחד] איתו'.

[386] 'והן תקחנה מאת המלך את תפארתו, מאת הגיבור את גבורתו, ומאת הדל גם את משען דלותו האחרון'. עזרא השלישי ג מציין את דברי זרובבל על כוחן העליון של הנשים, שמעליהן רק האמת'.

[387] 'אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. שנאמר: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ" (בבא מציעא נט).

[388] מורחב בפרק 'עקרונות הרוחות והשפעותיהן'.

[389] כהנגדה למגילת 'סיפורי תורה (מעין היובלים, 4Q225; החיבורים העבריים ב', עמ' 218):  'מלאכי קודש עומדימ  בוכים על [‏   ] את בננו̇ מן ה̇ארץ ומלאכי המ[שטמה   ] שמחים ואומר֯ים עכשו יאבד'.

[390] להרחבה, ראו: הולנדר, כעס בבראשית.

[391] בתרגומים ובמדרשים מובאים השלמות שונות לשיח הנעלם באמצע פס 8: 'וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ'. אפשר ששיח זה הוביל לקינטור או להתגרות ההריגה, ואפשר שהמקרא לא הביא זאת, כלימוד שאין הצדקה לרצח.

[392] בדומה לבראשית כז 41: 'וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי'.

[393] 'אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל יי יִזְעַף לִבּוֹ' (י 3); 'תִּקְוַת רְשָׁעִים עֶבְרָה' (יא 23); 'אֱוִיל - בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ, וְכֹסֶה קָלוֹן – עָרוּם' (יב 16); 'חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ' (יד 16); 'קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת, וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא' (יד 17); 'אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת' (יד 29); 'דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן' (יח 8); 'שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ, וְתִפאַרְתּוֹ - עֲבֹר עַל פָּשַׁע' (יט 11); 'כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב, וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע' (כ 3); 'בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ, וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן (כו 20); 'אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה, וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף' (כט 8); 'אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל, וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת (כט 9); 'כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל' (כט 11).

[394] 'חֲמַת מֶלֶךְ, מַלְאֲכֵי מָוֶת' (טז 14); 'פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ וְאַל כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ' (יז 12).

[395] ברכות סא'-סב': 'כליות יועצות, לב מבין, לשון מחתך, פה גומר, ושט מכניס ומוציא כל מיני מאכל, קנה מוציא קול, ריאה שואבת כל מיני משקין, כבד כועס, מרה זורקת בו טפה ומניחתו, טחול שוחק, קרקבן טוחן, קיבה ישנה אף נעור'. נוסחים דומים יש בא"ב דר עקיבא נוסחה א.

[396] השווה: 'אל תיתן לדון נפשך, ואל תיכשל בעוונך; שמחת לבב הם חיי איש, וגיל אדם האריך אפו' (בן סירא ל 27-26).

[397] השוו: 'וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה, אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד' (נחמיה ב 2).

[398] 'וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו'; 'וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב, וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה'.

[399] שבת ל ע"ב. לרבי אהרון מקרלין, מהחסידות המודרנית, יש גם אמרה קרובה: 'העצבות אינה עבירה, אבל ירידה כמו זו שהיא עלולה לגרום, לא יכולה לגרום העבירה החמורה ביותר'.

[400] 'בָּנִים אַתֶּם לַה אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת'.

[401] 'כי עורון עינים בקנאה אשר לא יתן את איש לראות פניו באמת'. אמנם מצוין קנאה, אך זה המשך לפסוק הקודם שבו צוין הכעס. בתורה יש גורם נוסף לעיוורון רוחני: 'הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם' (דברים טז 19).

[402] 'ואת הגוף יכניע, ובנפש ישלט, ויתן תעצומות לגו, למען יעשה כל רע.

[403] 'כי לראשונה ייטיב השמיע, ויחדד את דעתו לקבל עצת מזמות, והיה כי יכעס האיש, ויאמין כי צדק בכעסו'.

[404] 'וכי תסער הנפש תמיד, וסר מעליה יי, בליעיל ימשל בם'.

[405] בנימין ג 1, ד 1; דן א 4.

[406] יוסף ב 7-6: 'בעשרה ניסיונות בחנני, ובכולם ארך רוח הייתי; כי רפואה גדולה ארך רוח והרבה טובה תביא סבלנות'; י 2-1: 'על כן ראו בני את אשר יפעלו ארך רוח ותפלה וצום; וגם אתם אם תלכו אחרי הענוה וטהר לבב בארך רוח ותפלה ותצומו בלב נדכה, ישכן בקרבכם יי כי אהב הצנע לכת'; יח 3: 'והנה ראיתם כי בענותי ובארך רוח לקחתי לי לאשה את בת הכהן לעיר שמש, ומאה ככרי זהב נתנו לי אתה ויי נתנם לי לעבדים'.

[407] וגם בדן ו 6: 'ועל כן השמרו בניי, מכל מעשה רע, והסירו מאתכם כל כעס וכל כזב ואמת וארך רוח אהבו'; יוסף יז 2 מציין את אורך הרוח ככלי להתמודדות עם הצער/סבל/כעס שגורם לנו אדם: 'וגם אתם אהבו איש את רעהו, ובארך רוח הסתירו איש את עוון רעהו'. השוו: 'אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה' (משלי יד 29); 'טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר' (טז 32).

[408] ראו גם: תהילים יא 5: 'צַדִּיק יִבְחָן'; אבות ה ג.

[409] קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 152, ש 14.

[410] שמות לד 6.

[411] עמ' 363.

[412] וולפסדרוף, אתיקה יוונית עתיקה, פרק 9.

[413] בראשית נ 20-19: 'וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי'; מז 12-11: 'וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעמ'סֵס כַּאֲשֶׁר, צִוָּה פַרְעֹה; וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו, וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף'.

[414] 'כי אם עזות יענה איש לאיש קדוש והתנחם כי יחונן צדיק את המגדף ויחריש; ואם יבגד איש בצדיק והתפלל בעדו הצדיק כי אם גם לרגע קט ידכא עוד מעט ישגא זהרו ויופיע כאשר היה גם יוסף אחי'.

[415] 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ'.

[416] 'ולא יכלו כל הרופאים והאשפים וכל החכמים לקום לרפאותו כי היתה הרוח מכה בהם וברחו. אז בא אלי חרקנוש וביקש ממני כי אבוא ואתפלל על המלך ואסמוך ידי עליו ויחי'.

[417] הבשורה על-פי מתי ה 39: 'אל תתקוממו לרשע, והמכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת'. ייתכן שגם לזה מקור מקראי: 'יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה' (איכה ג 30). פלוסר, מגילות מדבר יהודה, עמ' 67, הציע שששת הפרקים הראשונים של תורת יג השליחים קרוב מבחינה ספרותית לטור ג בסרך היחד.

[418] יששכר ד 6: 'כל דבר בישר לבבו יראה, ויעצם עיניו מראות רע בחטאי העולם, לבל יראה בהפר איש את מצות יי.

[419] 'לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא, וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו'.

[420] מרמת כספים דומה ביצע ה???.

[421] ח 2: 'ויהי כאשר הלכתי אליו, וארא את בן שוע מלך עדלם, וידבר עמ'נו ויעש לנו משתה, ובחומי ויתן לי את בת שוע בתו לאשה'; יא 2-1: 'וגם אנכי ידעתי כי רעה משפחת הכנענים, ועצת נעורים נמהרה עורה את תבונתי; ובראותי אותה והיא השקתני יין, ואפת ואקחה בלא עצת אבי'.

[422] השוו: 'הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם (דברים טז 19).

[423] לא מצאתי סתירה מפורשת בין אלו, אך רמיזות קרובות, כגון: 'וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים (מל"ב יב 16).

[424] השוו: 'יִרְאַת ה תּוֹסִיף יָמִים, וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה (משלי י 27), וקרוב לכך: 'צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ, וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו (יא 8).

[425] 'שימו מעיניכם לעבוד את האדמה, ועמ'לו במפעליכם בכל עבודת השדה, והביאו מנחה בתודה ליי; כי בראשית בכורי פרי האדמה יברך אתכם, יי כאשר ברך את כל הקדושים, למן הבל ועד עתה; כי לא ינתן לכם חלק אחר מלבד משמני הארץ, אשר פריה בעמ'ל תוציאו.

[426] 'ויהי כאשר הייתי לאיש, ואתהלך בישר לבבי, ואהי עובד אדמת אבי ואדמת אחי, ואאסף את תבואות אדמתם בעתן; ויברכני אבי כראותו כי בתם לבבי אתהלך לפניו; ואנכי לא הייתי נמהר במעשיי, ולא קנאתי ולא רעה עיני בקרובי; בן שלשים וחמש הייתי כאשר לקחתי אשה, כי עמ'לי אכל את כחי ולא חשבתי על חשק נשים, כי עייף ויגע הייתי, ותיפול עליי תרדמה; וישמח אבי תמיד על תם לבבי, כי כל בכור הקרבתי ביד הכהן ליי, וכן גם לאבי; וירב יי את טובו בידי עשרת אלפי מונים, וידע גם יעקב אבי כי יי עזרני בתמי; כי לדלים ולאשר בצרה נתתי מטוב האדמה בתם לבבי. זוהי גם ברכתו מיעקב אביו: 'וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעמ'ה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל (בראשית מט 15).  השוו: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמ'ה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון (אבות ב ב').

[427] יששכר ו 2-1: 'ודעו לכם בני כי באחרית הימים יעזבו בניכם את תומתם, וידבקו באהבת בצע לא תדע שבעה, ויעזבו צדק ויקרבו למזמה, ויזניחו את מצות יי וידבקו בבליעל; והמה יעזבו את עבודת האדמה, ויתורו אחרי עצותיהם הרעות, ויפוצו בין הגויים והיו עבדים לאויביהם. על תאוות הבצע ראו בפרק הקודם.

[428] 'ידעתי כי דלקתי יחד עם האיילה, ואצודה ואעש מטעמ'ים לאבי ויאכל; ואת הצבי תפשתי במרוצתי וכל אשר בשדות צדתי, וממשיך בתיאור חילוץ מחיות רעות: 'ואך את הארי ואציל גדי מפיו ואת הדב תפשתי ברגלו ואשליכהו אל הפחת וישבר; ואחרי חזיר היער רדפתי ואצודהו במרוצתו ואקרעהו; ובחברון קפץ נמר על הכלב ואחז בזנבו ואשליכהו אל הסלע וישבר לשנים; ואת שור הבר מצאתי והוא בער בשדות ואתפשהו בקרניו ואסובבהו סביב ואהם אותו ואשליכהו ואהרגהו. בראשית רבה צג 8 יש מדרשי-אגדה על כוחו של יהודה. גם דויד המלך מספר על עצמו, אך כנראה שלא לצייד: 'גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ (שמ"א יז 36).

[429] בראשית ג 19: 'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם.

[430] הדיבר הרביעי של מצוות השבת: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּךָ (שמות כ 9; דברים ה 12).

[431] כגון: 'וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי, וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב (ישעיה ס 16); 'וְעמ'דוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם; וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי יְהוָה תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ (ישעיה סא 6-5); 'וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ (תהילים עב 11).

[432] כגון: 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יי, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ, לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי (עמ'וס ח 11).

[433] משלי ו 6: 'לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם'; מג 22: 'חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ, לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב (גם בתהילים וקוהלת, כגון: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ [תהילים קכח 2); 'מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל, וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן (קוהלת ה 11) – דוגמאות להוראות על אי-רדיפת העושר במשלי הובאו בפרק לעיל.

[434] 'חכמת סופר תרבה חכמה, וחסר עסק הוא יתחכם [השוו: 'וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים (פרקי אבות ב ו')]; מה יתחכם תומך מלמד, ומתפאר בחנית מהעיר; אלוף ינהג ישובב בשור, ושעיותיו עם בני בקר; ושקידתו לכלות מרבק, לב ישית לשדד בתלמים; אף עשה חרש וחושב, אשר לילה כיום ינהג; המפתח פתוחי חותם ואמנותו לשנות חשב; לב ישית לדמות מחוקה, ושקידתו לכלות מעשה; אף צורף יושב על כור, ומתבונן בכלי ברזל; לשון אש תמק בשרו, ובחום הכור יתחרה; קול הלמות יחריש אוזנו, ומול צורת הכלי עיניו; לב ישית לכלות מעשה, ושקידתו לתכן לתכליתו; אף יוצר יושב על מלאכתו, ומסובב ברגליו גלגל; אשר בדאגה תמיד על מלאכתו, ובמספר כל מעשהו; בזרועו יעצב חומר, ולפני רגליו יכוף כוחו; לב ישית לכלות משחה, ושקידתו לבער כבשן; כל אלה בידיהם יאמנו, ואיש במלאכתו יחכם; בלעדיהם לא תשב עיר, ובאשר יגורו לא ירעבו; אך לעצת עם לא ידרשו, ובקהל לא יתרוממו; על כסא שופט, וחוק ומשפט לא יתבוננו [השוו: 'איש שופט בטרם ידרוש, ומאמין בטרם [יחקור], אל תמשילהו ברודפי דעת, כי לא יבין משפטם – להצדיק צדיק ולהרשיע ר[שע]. גם הוא יהיה לבוז (4Q424 קטע 3 ש 3-1 [חוכמת רז נהיה, פרק ב (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ' 186, ש 3-1])]; לא יביעו מוסר השכל, ובמשלי חכמים לא יבינו; כי מעשה עולם יבינו, והגיגם במלאכת אמן; [פרק לט'] אבל נותן נפשו, ומתבונן בתורת עליון; חכמת כל הראשונים ידרוש, ובנבואות יהגה; שיחת אנשי שם ישמור, ובעמ'קי מליצות יבוא; נסתרות משל ידרוש, ובחידות משל יתרטש; בין שרים ישרת, ולפני נדיבים יראה; בארץ עמ'ים יעבור, טוב ורע באדם יבחן; לב ישית לשחר עושהו, ולפני עליון יתחנן; ויפתח פיו בתפילה, ועל עונותיו יעתיר; אם אל עליון ירצה, רוח בינה ימלא; הוא יביע דברי חכמה, ויודה ליי בתפילה; הוא יכין עצה ודעת, ובמסתריו יתבונן; הוא יביע מוסר שכל, ובתורת עליון יתפאר; יהללו בינתו אבין, ועד עולם לא יכרת שמו; לא ישבות זכרו, ושמו יחיה לדור דורים; חוכמתו תשנה עדה, ותהילתו יספר קהל; אם יעמ'וד יאושר מאלף, ואם ישבות יספיק לו שם.

[435] החיבורים העבריים א, עמ' 220. עליפות הן חליפות גם בתוספתא תענית.

[436] מלחמות ב ח ה.

[437] מכילתא דרבי ישמעאל לא 15: 'ששת ימים יעשה מלאכה וכתוב אחד אומר "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" (שמות כ 8). כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר תעשה מלאכה. וכן הוא אומר "וְעמ'דוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם" (ישעיה סא 5). וכשאין עושין רצונו של מקום, מלאבתן נעשית על ידי עצמן. שנאמר ועשית כל מלאכתך. ולא עוד אלא "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יי בָּךְ" (דברים כח 48).

[438] מקביל לבראשית לט 5: 'וַיְבָרֶךְ ה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף. גם בבראשית ל 30-27 לגביו אביו יעקב: 'נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי ה בִּגְלָלֶךָ.. וַיְבָרֶךְ ה אֹתְךָ לְרַגְלִי'.

[439] ברכות לה ע"ב. התשובה בהמשך הקטע: 'אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא (ישעיהו סא 5) ועמ'דו זרים ורעו צאנכם וגו ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא (דברים יא 14) ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא (דברים כח 48) ועבדת את אויביך וגו'.

[440] כגון: 'ואתה מבין אם בחכמת ידים המשילכה וֿדע[ת‏       ] אוט לכול הולכי אדם ומשם תפקוֿד טרפכה ו[‏       ובקדמוניות] התבונן מודה ומיד כול משכילכה הוסף לקח̇[‏       ] הוצא מחכה לכול דורשי חפץ ואז תכון‏ [       ואז] תמלא ושבעתה ב֯רוב טוב ומחכמת ידיכה̇[‏        ]' (קימרון, החיבורים העבריים ב', עמ'  166, ש 19-15; קטעים נוספים עם חכמת ידיים בעמ' 173-172).‏ חלקן מנוגדות לכאורה לחלק מתיאורי שיתוף ההון והרכוש (והנזירות) של עדת קומראן והאיסיים.

[441] 'מַרְבֶּה יְשִׁיבָה – מַרְבֶּה חָכְמָה (ב ז'); 'עֲשֵׂה תּוֹרָתְךָ קֶבַע' (א טו), ויש גם הנגדה: 'כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם' (ד ה).

[442] Arist. Rh. 2.21, 1394a29–33 = Eur. Med. 294–7.

[443] 'ויאמר ישוע אליו ואהבת את ה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מדעך: זאת היא המצוה הגדולה והראשונה: והשנית דומה לה - ואהבת לרעך כמוך: בשתי המצות האלה תלויה כל התורה והנביאים'. ראו: דה יונגה, שתי המצוות הגדולות.

[444] ראה במפורש: 'ומה הוא צריך לעבודתנו? אמר להם: לא הוא צריך לכל בריה אלה כל בריות עולמו צריכים לו, אבל לא תוהו יצר לעולמו, אלא כדי שייראו מלפני, ושלא יעשה איש לרעהו - מה שלא רצה לנפשו (צוואת נפתלי א 6, נוסח עברי מגניזת קהיר).

כניסות: 1306
קטגוריה: מאמרים עידכון אחרון ב-רביעי, 20 דצמבר 2023 נכתב על ידי עורך אתר הדפסה דואל

אתר מגילות קומראן/ים המלח The DeadDea Scrolls

סקירת מגילות קוּמְרָאן, סיכום מחקרן והצעות להשתלשלות מסורותיהן בתושבע דרך החסידים. סיכום מחקרים, ניתוח והשוואה לספרות הפרושים-חז"ל ולספרים החיצוניים בבית שני. זיהוי הכתות שהתפתחו מעדת-היחד: האיסיים, בייתוסים, צדוקים, פרושים והיחס לבית חשמונאי-המקבים.

דוא"ל של עורך האתר: scrollsqumran@gmail.com, פנייה מקוונת באתר: לחץ כאן